שפת אמת, במדבר, שלח י״זSefat Emet, Numbers, Sh'lach 17
א׳תרמ"ט
1
ב׳במדרש שלוחי מצוה דוחין השבת כו'. הענין הוא כי בנ"י נשתלחו בעוה"ז לתקן העולם בב' בחינות תורה ומצות. דכ' וייצר כו' עפר מן האדמה ויפח כו' נשמת חיים. והתורה היא תיקון הנשמה. ומצות בעשי' תיקון הגוף. לכן כ' נר מצוה. ונרות הם במקום החושך וההסתר שצריך נר. שהמצות מאירין האיך לתקן כל אבר ואבר. אכן בחי' התורה הוא כולו אור לנשמת אלוקי ממעל והוא בחי' השבת יומא דנשמתין ולאו דגופא. לכן שבת יעשה כולו תורה. אבל בימי המעשה הוא תיקון העשיה גשמיות והוא מדריגה תחתונה ונק' מרגלים. לכן אמר יוסף מרגלים אתם לראות כו' ערות הארץ באתם. כי י"ב שבטים הם מתקנים ששת ימי המעשה כמ"ש במ"א. ויוסף שהוא בחי' השבת הוא יומא דנשמתין כו' כדכתיב ולקדקד נזיר אחיו. וכ"כ בשבת אם תשיב משבת רגליך. שא"צ בירור בשבת. ובימי המעשה שהעיקר לברר הטוב מהרע זה ענין מרגלים לראות ערות הארץ. וכמו דאיתא שהנשמה בע"כ יורדת בגוף לעוה"ז שאינה חפיצה לירד בעולם השפל. כמו כן הי' קשה למרגלים לכנוס במדריגה זו. שבמדבר הי' כולו תורה. אכן השי"ת רצה להכניסנו לא"י לתקן גם הגוף. וז"ש בה' אל תמרודו שהוא כמו מרידה שאין לנו לבחור רק לקיים רצונו ית' שהוא הטוב והישר. וזה ענין סמיכות פרשת נסכים אחר מעשה מרגלים כמ"ש במ"א ע"פ הגמ' הקורא ק"ש בלא תפילין כמעיד עדות שקר וכאלו הקריב עולה בלא מנחה זבח בלא נסכים. כי צריכין לשתף עובדא למלולא כדאיתא בזוה"ק תרומה. והוא לתקן הנשמה והגוף. לכן בשעת ק"ש צריך להיות גם התיקון במעשה המצוה שעי"ז מתקיים וישאר הארת הדיבורים בגופו של אדם. ובלא"ה הוי מעיד עדות שקר בעצמו שאינו מבורר בגוף רק בנשמה בלבד. והבירור צריך להיות גם בגוף. וכמו כן בכל קרבן צוה השי"ת להוסיף נסכים ומנחה שהוא התיקונים מן הארץ דגן תירוש ויצהר שבאין בכח חרישה וזריעה ונטיעה. אבל הבהמה הוא בע"ח בעצמו. והקב"ה רצה בשעת הקרבן יהי' דביקות במעשה האדם. ולכן השירה הי' בשעת נסכים עובדא ומלולא. וכמו כן ק"ש ותפילין. לכן בש"ק אין צריכין תפילין שהיא יומא דנשמתין וא"צ בירור כנ"ל:
2
ג׳ובמדרש לך אכול בשמחה לחמך חלה יינך נסכים כבר רצה מעשיך כניסת בנ"י לא"י. והוא כמ"ש כי בנ"י כמו שהמשיכו התורה מן השמים לארץ בדור המדבר. כן בא"י הי' העלאת ארץ לשמים. והוא ב' הבחינות עפר מן האדמה ונשמת חיים. ובחטא הראשון נאמר ארורה האדמה כו' בעצבון תאכלנה. ואח"כ נתקן העולם ע"י בנ"י שנבררו וא"י שנברר מכל הארצות ויצא מכלל ארור לברוך ונאמר אכול בשמחה לחמך היפוך בעצבון תאכלנה. לכן כתיב והי' באכלכם מלחם לשון שמחה כנ"ל. כי הנה עיקר השמחה הוא כשמעלין הכל אל השורש כמו שהי' השמחה לאדם הראשון בג"ע שהוא השורש של כל העולם. ועתה נתקן ע"י הפרשת החלה הראשית. וכמו כן בנסכים ומנחות נשאר ברכה לדגנך תירושך ויצהרך ע"י שנתעלה עד השורש לכן אמרו שירה על הנסכים וזה אכול בשמחה כו' כבר רצה כו'. מה לשון כבר. אך השי"ת כשברא העולם הי' רצונו ית' בשביל ישראל שנקראו ראשית וידע שהם יתקנו ויעלו כל העשי'. לכן כתיב כבר רצה כו' מעשיך:
3
ד׳בפרשת ציצית ובמד' אור זרוע לצדיק כו'. כבר כ' במ"א כי ציצית תיקון למלבוש שהוא הגוף לבוש הנשמה דכתיב כתנות עור שמקודם הי' הגוף רוחניי ואחר החטא צריכין לתקן זה הלבוש החיצון וע"י המצות יכולין למצוא הפנימיות שהיא כתנות אור. לכן איתא ששקול ככל המצות מאחר שהוא בד' כנפות א"כ זה התיקון הוא עד סוף כל המקומות. וזה לבן ותכלת בחי' ב' לבבות יצ"ט ויצה"ר. ואלה התקונים שנתן לנו השי"ת שנוכל על ידיהם לתקן המקומות שצריכין בירור וע"ז מבקשין בכל יום והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה. תש"ר מש"כ להאר עינינו כמ"ש בין עיניך למען תהי' תורת ה'. ודבק לבנו הוא תפילין של יד שימה נגד הלב. ויחד לבבינו הוא בד' כנפות ציצית לבן ותכלת כנ"ל. שעין ולב הם מקומות שצריכין שמירה ועזר אלקים. וע"ז נתן לנו המצות הללו כדכתיב ישלח עזרך מקודש:
4