שפת אמת, במדבר, שלח כ׳Sefat Emet, Numbers, Sh'lach 20
א׳תרנ"ב
1
ב׳במדרש לך אכול בשמחה כו' כבר רצה אלקים את מעשיך. זה כניסת ישראל לארץ ישראל ע"ש. דאיתא במד' מטות ג' מתנות בעולם חכמה וגבורה ועושר זכה בהם זכה בכולן אימתי כשהן מתנות שמים ע"ש וכ"כ אל יתהלל חכם כו' בזאת יתהלל כו' השכל וידוע אותי. וג' אלו נתן לנו הקב"ה. ביצ"מ איזהו גבור הכובש יצרו וביד חזקה הוציאנו ה'. ובקבלת התורה החכמה. ומתנת א"י הוא העושר. אבל כל הג' צריכין להיות דבוקים בהקב"ה דכתיב ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך נפשך מאודך. והם שלש אלו. לבבך כבישת היצה"ר ביצ"מ. נפשך במ"ת נפשי יצאה בדברו. מאודך בארץ ישראל. ופי' ואהבת את ה' להיות כל רצון ותשוקת איש ישראלי להיות דבוק בו ית'. את הטפל. וצריכין לבקש להיות דבוקים באלקותו ית' בכל הג' הנ"ל. וזהו השכל וידוע אותי באותן הג' דברים. ולכן דרשו חז"ל בכל מאודך בכל ממונך ד"א בכל מדה שמודד לך. להיות כל הרצון לקבל מתנות שמים כפי רצונו ית'. וכן הי' בא"י דכתיב עמד וימודד ארץ אמרו חז"ל מדד הקב"ה א"י שמוכן בעבורינו. א"כ היו צריכין לקבל נחלתנו כרצונו ית' והיו צריכין בנ"י להאמין כי הקב"ה בחר לנו ארץ ומקום המיוחד לנו. וזה מכוון הפסוק אכול בשמחה כו' כבר רצה כו'. פירש כשזוכין לקבל אותו הדבר שנתן לנו הקב"ה זה עיקר השמחה כשכבר הגיענו לכוון לקבל המתנות כמו שהי' רצונו ית' וכן בנסכים וחלה כשמפרישין חלק גבוה ממילא הנשאר לנו הוא חלקנו ואז נקרא עשיר השמח בחלקו המיוחד לו כפי רצון הבורא ית'. וז"ש אך בה' אל תמרודו שזה העיקר. וכל המתנה תליא כפי הראשית שניתן להשי"ת ונעשה רצונו ממילא נירש את חלקינו:
2
ג׳בס' זאת זכרון פי' ויתורו את ארץ כנען מלשון התרת הקשר שארץ כנען עוד הי' מקושר תחת שבעה עממין והי' צריכין המרגלים בהליכתם להתיר זה הקשר. וכן אמרו חז"ל כי ארץ ישראל תליא בבנ"י כמ"ש פשטא לה גמדא לה והיא כפולה ומכופלת. וכשבנ"י דורשין אותה היא נדרשת להם כמ"ש חז"ל ציון דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה. וע"ז כתיב מה רב טובך אשר צפנת כו' ובודאי היא חמדה גנוזה שלא לחנם שלח הקב"ה ראשי בנ"י להיות מבינים למצוא מתנה גנוזה זו שהאבות הקדושים השתוקקו לה כמ"ש הקב"ה לאברהם אע"ה אשר אראך. ובאמת הקב"ה מסר לנו מצות התלויות בארץ אשר בכח מצות אלו נוכל להוציא מכח אל הפועל אותה חמדה גנוזה ולכן ניחם הקב"ה אותם במצות נסכים וחלה שלא יפול לבבם כאשר אותן הגדולים חפשו ולא מצאו כי ע"י אלו המצות ימצאו מתנת א"י. וכן אמר מו"ז ז"ל עפ"י מאמרם ז"ל הנותן בור לחבירו צריך לתת לו דרך כי נותן בעין יפה נותן. כמו כן המתנות שנתן לנו הקב"ה נתן לנו גם הדרכים שנוכל לקבל המתנה. וזה ג"כ נכלל במ"ש אוכלת יושבי' היא כי בנ"י צריכין לעשותה ולתקנה ודו"ק:
3
ד׳בפרשת ציצית וראיתם אותו כו' ולא תתורו כו'. מצות ציצית לתקן הראי' כדפרש"י מלשון מציץ מן החרכים וע"י מצוה זו יכולין להביט ולהשיג נפלאות ה' ולכן בק"ש יש מצות תפילין וציצית ואיתא הקורא ק"ש בלא תפילין כמעיד עדות שקר בעצמו. ובר"מ איתא דגם בלי ציצית כמעיד שקר ע"ש בזוה"ק פרשה זו. והענין דכ' בעד או ראה או ידע דיש עדות בראי' או בידיעה כי העדות שבנ"י מעידין אינו בפה בלבד רק מה שכל איש ישראל יכול להשיג ולראות ולדעת אותו ית' כמ"ש אתה הראת לדעת. אכן ע"י מצות אלו מוציאין מכח אל הפועל בחי' ראי' וידיעה הנ"ל. והנה ע"י החטא נתערב טו"ר ולכן עץ הדעת טו"ר צריך בירור ובנ"י ניתן להם בתורה עצות לתקן אלה הדברים. וק"ש גופא הוא עץ החיים וצריכין לחבר עמה בחי' הדעת. ולכן אמרו כאלו הקריב עולה בלא מנחה זבח בלא נסכים. כי מצות נסכים ומנחה שניתן לבנ"י בכניסתן לארץ הוא רמז שתיקנו בחי' עה"ד. כמ"ש חז"ל עץ שאכל אדה"ר חטה הי'. ענבים סחטה לו. וכשנתברר עץ הדעת צוה הקב"ה להקריב מנחה ונסכים עם הקרבן וכן בק"ש לסמוך לה בירור הדעת והוא בכח התפילין. ולכן בש"ק א"צ תפילין דכתיב בי' לדעת כי אני ה' מקדשכם. וציצית הוא בחי' ראי' דכתיב ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם. ממילא ע"י תקון העינים ולא תתורו אחרי עיניכם זוכין למלבוש הטלית שהוא תקון רמ"ח איברים וגידין שבנפש שהוא בחי' המלבוש. והוא בחי' ראי' במדריגה הקרובה לחוץ. וידיעה הוא מקושר בפנימיות כדאיתא בזוה"ק פ' וארא לא נודעתי להם כי הידיעה יותר מן הראי'. ובאמת ב' אלו המצות תפילין וציצית הם בחי' נר מצוה זו ציצית ששקולה נגד כל המצות ומתקנת איברי וגידי הנפש. ותפילין אמרו חז"ל שהוקשה כל התורה לתפילין דכתיב למען תהי' תורת ה' בפיך והוא מתקן הרוח בחי' התורה. ותקון הראי' ע"י ולא תתורו אחרי כו' עיניכם כו' למען תזכרו. ומלת למען כלל ב' פירושים כמו למען אשר יצוה. ושניהם אמת כי צריכין לשמור לב ועינים מגשמיות כדי להיות זוכין לזכור מצות ה'. וכמו כן למען תזכרו מצות ה' תזכו לזה שלא לתור אחרי לבבכם ועיניכם. וכשנשמרין מב' אלו זוכין למלבוש נאה היפוך ממ"ש וידעו כי ערומים הם מהמצות כדפרש"י שם:
4