שפת אמת, במדבר, שלח כ״אSefat Emet, Numbers, Sh'lach 21
א׳תרנ"ג
1
ב׳בענין חטא המרגלים. ומצינו אחר שאמרו חטאנו כו' אנחנו נעלה ומ"מ לא נתקבל תשובתם דאיתא ואהבת כו' ובכל מאודך בכל מדה שמודד לך הוי מודה לו מאוד מאוד. והנה א"י שבחר לנו הקב"ה וב"ש בודאי היא הטובה לנו מכל הארצות כמ"ש עמד וימודד ארץ כו'. והמרגלים אמרו ארץ אוכלת יושבי' היא. והרמז כי א"י על דינא קיימא כדאיתא בזוה"ק. וכתיב ה' אלקיך אש אוכלה הוא. אף עפ"י כן אתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם כדאיתא בזוה"ק בראשית נ"א. ובאמת ארץ ישראל אין כל אומה יכולה לקבלה רק בנ"י ולהם מתהפך מדה"ד לרחמים. ולכן בא סמיכות פ' ציצית ותכלת אחר מעשה זו כי התכלת רומז למדה"ד אעפ"כ כתיב פתיל תכלת להיות מחובר מדה"ד בחסד שלא להפריד ביניהם. וכתיב והי' לכם לציצית כמ"ש במ"א לכם לציצית ולאחרים מסמא את עינם ע"ש. וע"ז כתיב מה יקר חסדך אלקים. כי מדת החסד הוא לכל. אבל לזכות לחסדך אלקים זה ניתן רק לבנ"י שנק' אדם כמ"ש ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. וכ"כ עם שפכו לפניו כו' אלקים מחסה לנו סלה. לנו דייקא. [וי"ל עוד א"ת מחסה אלא מחזה וכן יחסיון כי ז' וס' מתחלפין ודו"ק]. והמרגלים חטאו בזה שיראו מפני מדה"ד השולט בארץ. ואח"כ כששבו בתשובה ואמרו נעלה הי' כוונתם לקבל דין שמים אעפ"י שלא הי' טוב בעיניהם. אבל בזה לא בחר ה' רק שהי' להם להאמין כי הוא הוא הטוב להם מכל הטובות כמ"ש ואהבת הוי מודה לו מאוד מאוד כנ"ל:
2
ג׳וענין שלח לך לדעתך אם תרצה שלח. כי בחי' א"י היא תורה שבע"פ שצריך האדם לעמוד עלי' בכח יגיעה שלו. ולכן כיבוש א"י תליא ברצון בנ"י עצמם כמ"ש (וכבשוה) [* ונכבשה] והקב"ה מסכים ומסייע להם. ולכן כשמיאנו בארץ שוב לא היו יכולין לכנוס. ובאלו המ' יום אם היו עומדים בנסיון היו מתקנים בחי' תורה שבע"פ וכמו שהי' משה רבינו ע"ה בהר מ' יום לקבל התורה כן הי' מ' יום הכנת תורה שבע"פ וא"י. כנגד צורת הולד שהוא ציור אדם שלם ברמ"ח ושס"ה. וכ' ויבואו עד נחל אשכול כו'. ומאחר שהכתוב מייחד המקום על כן קרא כו' נראה שזכו למצוא פנימיות נקודת א"י שמיוחד להם. כמ"ש גוי אחד בארץ. רמז לדבר אשכו"ל ענבי"ם אח"ד גי' ישרא"ל ע"ה. ומאחר שכתיב אשכול. ידענו שהוא אחד ל"ל אחד. רק לרמוז שהוא אשכול אחד המיוחד בארץ וכשחטאו הוצרכו אח"כ לחזור ולתקן להיות מוכן לא"י מ' שנה יום לשנה. ומה שהיו מתקנים מקודם ביום אחד הוצרכו אח"כ שנה:
3
ד׳לפרשת ציצית אמרו חז"ל גדול עונשו של לבן משל תכלת תכלת משל לאומר לעבדו עשה חותם של טיט ושל זהב כו' פי' תוס' שהוא ענין כבלי דעבדי שהעבד עושה לו רבו חותם שהוא עבד שלו. דכ' עבדי הם. ותחת שעבדו במצרים בחומר ובלבנים זכו אח"כ להיות עבדי ה'. ומקודם צריכין לתקן עצמו להיות מוכן לעבודת הבורא ית'. וזה בחי' הלבן כי לבן מוכן לקבל צורה. ובשעבוד מצרים זכו לזה ההתלבנות כמ"ש בזוה"ק בלבנים בליבון הלכתא. ואח"כ פתיל תכלת הוא לקבל הגוון מעבדות הבורא ית'. ורמז הד' כנפות לתקן הד' יסודות שהאדם נוצר מהם וכמ"ש תם בד' כנפות ואמרו תם מע"ז וג"ע וש"ד הוא תיקון המדות וזה בחי' לבן שזה קודם לכל וזה בנקל לתקן לכן גדול עונשו של לבן. אבל תכלת הוא זכי' גדולה ולכן בעוה"ר אין לנו תכלת. והנה בפרשת ציצית נזכר יציאת מצרים וכמו כן בתפילין. כי בגלות מצרים הי' עבודת הפרך בגוף. וגם שהיו נשקעין בשערי טומאה. ורמז הציצית הוא שורש המצות הוא שזכינו לקיים מצות מלכו של עולם. להיות עבדי ה' ולא עבדי פרעה. ורמז התפילין שורש הקדושה שזכינו לכנוס לשערי קדושה והוא תקון הנשמה שגאלנו הקב"ה משערי טומאה והכניסנו לשערי קדושה. ועל ב' אלו כתיב ישלח עזרך מקודש הקדושה בחי' תפילין ומציון יסעדך בחי' המצות שהציצית רומז עליהם והמצות נק' ציון שהם רמזים לשורשם בשמים. והגם דכל מצוה יש בה קדושה כמ"ש קדשנו במצותיו. אבל אין הקדושה מתגלה רק בשורש. והמצוה למטה רמז וציון להקדושה וכמו הגוף רמ"ח ושס"ה. אבל התפילין גם הכתיבה למטה קדושה ממש. והוא רמז הנשמה שנתת בי טהורה היא כמ"ש יראה אדם עצמו קדוש שרוי בתוך מעיו כנ"ל:
4