שפת אמת, במדבר, שלח כ״הSefat Emet, Numbers, Sh'lach 25
א׳תרנ"ח
1
ב׳במדרש שלוחי מצוה דוחה את השבת דאין חביב לפני הקב"ה כשליח שנשתלח לעשות מצוה ונותן נפשו להצליח בשליחותו כאותן ששלח יהושע שני אנשים חרש כו'. הענין הוא כמו שנשתלחה הנשמה בעוה"ז לעשות מצות הבורא. וכן אמר מו"ז ז"ל כי האדם בעוה"ז נק' שליח מצוה. אבל צריך האדם למסור נפשו בשליחותו לידע ולזכור כי כל עמידתו כאן בעוה"ז לעשות השליחות ואז מצליח. וזה חביב לפני הקב"ה יותר מעמידת הנשמה למעלה שהיא בחי' השבת. וכענין דאיתא במשנה יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. ופי' שעה אחת להיות כל הרצון והמחשבה טרודה בשליחות המקום וזה מרגלים חרש כחרש שאינו שומע ואינו מאזין שום דבר כן צריך להיות איש ישראל שהגם שרואה ושומע כל מה שנעשה בעולם לא יהי' נפרש מרצונו ומחשבתו טרוד לעשות שליחותו. [ועכ"פ להיות שעה אחת ממש כן בשעת עשיות המצוה]. וע"ז נאמר כשושנה בין החוחים שמנקבים אותה מכל צד והיא עומדת ביפי' ואדמומיתה כדפרש"י שם. וזהו מצות ציצית ולא תתורו אחרי לבבכם כו' עיניכם. והוא בחי' לבן שבציצית שלא להשתנות ע"י ראיית הלב והעין רק לזכור מצות ה'. וזהו לדורתם דרשו חז"ל דור תם. תם בד' כנפות. לרמוז אעפ"י שנתפזרו ישראל בד' מלכיות אעפ"כ הם תמימים כמ"ש ומום אין בך. ז"ש חז"ל בכל עת יהיו בגדיך לבנים על מצות ציצית. הגם שעובר עליהם כל הכ"ח עתים לא יקבלו שינוי. וזה הכח ניתן לבנ"י ביצ"מ לכן כתיב יצ"מ בציצית שלא נשתנו בגלות מצרים כמ"ש בחג הפסח מזה באורך. והנה איתא בגמ' קשה עונשו של לבן מעונשו של תכלת משל האומר לעבדו עשה חותם של טיט וחותם של זהב ע"ש. פי' חותם של טיט הוא בחי' חרש הנ"ל שלא לקבל השתנות. וזה החותם הוא בעצם בבנ"י וע"ז כתיב מעין חתום. ורמז של טיט כמ"ש והי' זרעך כעפר הארץ מה עפר מכלה כל כלי מתכות והיא קיימת כו' ע"ש במד' ויצא. והוא כמ"ש דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת דרשו חז"ל על בנ"י תהיו אתם ארץ חפץ כטבע העפר שמקבל ומכלה הכל ואינה משתנית. ולכן כ' ועשו להם ציצית דרשו חז"ל משלהם כי זה כח בנ"י בעצמם כנ"ל מעין חתום. אך תכלת היא בחי' אחרת שיש בנפשות בנ"י שהם מוכנים לקבל ציור עליון וע"ז מבקשין שימני כחותם. והוא חותם של זהב והיא מתנה מלמעלה כמ"ש ונתנו כו' פתיל תכלת והי' לכם לציצית שהיא מתנה מלמעלה. והיא בחי' כתפוח בעצי היער כו' שמשתנה בגוונים. ואלה הגוונים קיבלו בנ"י בעלותם ג"פ בשנה לראות פני ה'. ולכן בעוה"ר חסר לנו בחי' תכלת ולכן כתיב ב"פ אני ה' אלקיכם. אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים וזכו לחותם של לבן להיות לכם לאלקים אני ה' אלקיכם זה בחי' חותם של תכלת. והיא מדריגה גבוה. אבל החותם של טיט היא קבוע בבנ"י לדורות שזה בחי' לבן שלא להשתנות ע"י שום סיבה א"כ אפילו בגלות יכולין לאחוז בזה. ולכן קשה עונשו של לבן דאין ע"ז שום תירוץ כי זה הכח בעצם בנ"י כנ"ל. ולבן בחי' ימי המעשה ותכלת בחי' השבת כמ"ש במ"א מזה. [ושבת מעין עוה"ב לכן פתיל אחד מקצתו לבן ומקצתו תכלת וז"ש אך את שבתותי אך חלק שיש בשבת חלק מעוה"ב שהוא שבת העליון כנ"ל]:
2
ג׳במדרש אור זרוע כו' ולישרי לב שמחה דכ' וזכרתם כו' למען תזכרו. וכ' במ"א כי מקודם צריכין לזכור המצות ואח"כ כשזוכין שלא לתור אחר לב ועין ונק' ישרי לב זוכין למצוא שורש המצות הרשומים בעצם נפש האדם. זהו למען תזכרו בעצם וזה השמחה בשלימות. לכן כתיב והיה לכם לציצית לשון שמחה כי באמת ברמ"ח איברי האדם נרשמים המצות רק שצריכין להתתקן מקודם להיות ישר ולכן איתא יגעתי ומצאתי. היגיעה לקיים מצות המלך אעפ"י שאין מרגישין טעם ורצון כענין בטל רצונך. אח"כ זוכין לשמוח בעצם המצוה. זה לישרי לב שמחה. תזכרו בעצם כנ"ל:
3