שפת אמת, במדבר, שלח ג׳Sefat Emet, Numbers, Sh'lach 3
א׳תרל"ג
1
ב׳בעזה"י שלח
2
ג׳במדרש אין מפליגין ג' ימים קודם שבת לדבר מצוה רשאי חביב שליח מצוה ונותן נפשו שיצליח בשליחותו כו'. פי' מו"ז ז"ל אף דסתם מצוה אינו דוחה שבת רק ג' ימים קמי שבתא הוא הכנה לשבת וטירדת מצוה הוא ג"כ הכנה לשבת כו'. הכלל כי כל הנבראים וכל המעשים הם לכבודו ית' וע"ז נברא האדם לקרב הכל להקדושה ונשלח האדם בעוה"ז כי לעתיד יתגלה כבוד מלכותו כמ"ש יהי' ה' אחד ושמו אחד ולא יהי' דבר נפרד מגילוי מלכותו ית'. רק שבנ"י צריכין להכין מקום בעבודתם שיהי' הכנה אל זה. וזה ענין השליח מה שאין המשלח יכול בעצמו. שאין כבודו ית' להיות נגלה בגשמיות רק באמצעיות הכנת בנ"י ששלוחו כמותו ועי"ז יהי' לעתיד התגלות ג"כ כנ"ל. וכן ימות החול הם הכנה לשבת שכפי שאדם מכין עצמו ומייחד עצמו לשבות מגשמיות כדי שיוכל לקבל בשבת הארת שבת כפי מה שמכין עצמו כן שורה עליו הארת קדושת שבת כי כן ברא השי"ת שיהי' כל התיקון ע"י הכנת האדם וכל חיות האדם בעוה"ז הכנה לעוה"ב וכנ"ל ליום שכולו שבת. ומי שכל ימיו רק עוסק בתורה כמו דור המדבר הוא הכנה גמורה לשבת. אבל העוסקים בעניני העולם הרי נקרא מפליג למקום רחוק שמכניס עצמו בגשמיות. וזה אסור ג' ימים קודם השבת. אך העצה על זה הם המצות שידע האדם כי הכל לכבודו ברא וכל מעשיו אם זוכר כי הם נבראים מהשי"ת ושכן רצונו ית' שאדם יעשה הצריך לו בעולם ועושה רק כדי שיהי' נעשה רצונו ית' במעשה זו. ונותן נפשו שיצליח פי' שמבטל רצון עצמו וחפץ שיהי' לשם שמים בלבד. כפי מה שאדם מבטל עצמו לרצונו ית' מתעורר כח השליחות לתת לו הצלחה שיצליח בשליחותו בעוה"ז השפל. וכח זה שומר אותו שלא יתפרד מהקדושה אף שעוסק בעניני העולם. וכעין מצוה זו ממש הי' שליחות מרגלים אף שנראה שלא הי' טוב שישלחו [מ"מ נראה שזה הי' מצד השי"ת אבל כיון שלא היו בנ"י כראוי לא היו יכולין לקבל בלתי הכנת המרגלים ולכן הוכרח מרע"ה שהוא ידע עמידתם לשלוח מרגלים והי' זה העצה שאף שאין הדבר טוב] מ"מ ע"י שהשי"ת הסכים לזה והיו הם עוסקים במצותו ית' אם היו מבטלים עצמו להיות מצליח בשליחותם לקיים המצוה היו מצליחין ע"י כח הסכמתו ית'. וכן ממש כל עניני העולם כי אין הקב"ה חפץ בגוף המעשה רק שהסכים לזה שיוכל להיות כחות גשמיות אף שיהיו נגד רצונו ית' וע"י הסכמה זו יוכל האדם להצליח ע"י שיבטל עצמו לעשות רצון בוראו ששלחו בעולם השפל הזה כנ"ל:
3
ד׳ובמדרש חרש שעשו עצמן קדרין ע"ש. כי שמעתי מאמו"ז ז"ל טעם שאין כלי חרס מקבל טומאה רק מתוכו כיון שאין לו מצד עצמו חשיבות רק מצד שיוכל לקבל בו. לכך החשיבות רק תוכו כו'. וזה הכלל. שצריך האדם לבטל כל החיצוניות שלו ולהיות בטל למה שהוא מוכן לעשות רצונו ית'. כי גוף האדם רק כלי להשראת הקדושה ולהיות נעשה ע"י כבוד שמים כמ"ש במד' הפסוק יבש חציר כו' ודבר אלקינו יקום לעולם כו'. פי' שיש בכל דבר ניצוץ קדוש ורק שיש עליו חיצוניות שמסתיר הקדושה וכפי מה שאדם מבטל זה ונותן נפשו רק להיות נעשה רצונו ית' כנ"ל זה דבר א' כי דיבור הוא הנהגה כמ"ש ידבר עמים כו' ובעולם הזה נסתר הנהגתו ית' כאלו הכל ברשות עצמו אבל האדם צריך לבטל עצמו להנהגתו ית' שיתרצה שיהיו כל מעשיו רק בהשגחת השי"ת ושהשי"ת יקרב לבבו לעשות הכל כרצונו ית' וכפי רצון האדם כן מתגלה הנהגתו ית' כי באמת מלכותו בכל משלה רק שנסתר הוא כנ"ל. [והוא כמו מאמר וע"י הביטול קם בחי' דיבור שהוא בהתגלות וז"ש ודבר אלקינו יקום כו']:
4
ה׳במדרש מקצה רגלים כו'. נראה כי לא הי' לבטלה שליחות המרגלים כי לא הי' באפשרי לשלוח רק אותם וקלקלו והי' נצרך אח"כ לשלוח שנית בימי יהושע אבל הועיל שליחותם שיוכל אח"כ לשלוח:
5
ו׳במדרש שאמר מרע"ה שלכך חטא המקושש כי בחול יש תפילין ובשבת אין לו ע"י מה לזכור ונתן מצות ציצית. וקשה כי מצות שבת הוא אות כמו תפילין. ונראה שמצוה התלוי' במעשה גשמיי מעורר יותר האדם. כי קדושת שבת קביעא וקיימא. והמצות שהם במעשה האדם מביאי' קדושה גם למעשה גשמיי כמ"ש במדרש שבכל דבר יש מצוה ע"ש ע"פ ה' חפץ כו' יגדיל תורה כו' ע"כ נתן השי"ת המצות שיהיו מסייעין לאדם להמשיך קדושת התורה בכל דבר כנ"ל:
6