ספר חרדים, מצוות התלויות בארץ ישראל א׳Sefer Charedim, Commandments Dependent on the Land of Israel 1
א׳מצות עשה התלויות בא״י ואפשר לקיימן בזמן הזה:
1
ב׳(א) הקוצר את שדהו לא יקצור את כל השדה כלה אלא יניח מעט קמה לעניים בסוף השדה שנאמר לא תכלה פאת שדך בקצרך וכן כשאוסף פירות האילן יניח מעט לעניים עבר וקצר או אסף נותן ממה שקצר או אסף מעט לעניים שנתינתו מצות עשה שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם ואפילו טחן ולש ואפה נותן מעט לעניים לקיים מצות פיאה כל שהוא מן התורה ומדברי סופרים לא יפחות מאחד מששים (ב) וכן בלקט כשקוצר ומאלם לא ילקט השבלים הנופלים בשעת הקציר שנאמר ולקט קצירך לא תלקט עבר ולקט אפי׳ טחן ואפה נותן לעניים שנאמר לעני ולגר תעזוב, שני שבלים לקט וגם אינו לקט (ג) וכן בפרט שנפרט מן הענבים בשעת הבציר ב׳ גרגרים פרט ג׳ אינן פרט:
2
ג׳(ד) וכן בעוללות איזהו עוללות אשכול קטן שאינה מעובה כשבולת שאין לו כתף ואין ענבים נוטפות זו על זו אלא מפוזרות שנאמר וכרמך לא תעולל לעני ולגר תעזוב אותם:
3
ד׳(ה) וכן המעמר ושכח אלומה אחת בשדה הרי זה לא יקח שנאמר ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתה עבר ולקטה אפילו טחנו ואפאו הרי זה נותנו לעניים שנאמר לגר ליתום ולאלמנה יהיה זו מצות עשה כשם שיש שכחה בעומרים כך יש שכחה בקמה וכשם שיש שכחה בתבואה כך יש באילנות נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעין אותם פסקו העניים מלבקש ולחזור עליהם הרי הנשאר מהם מותר לכל אדם שאין מצוה לעזוב אותם לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים:
4
ה׳(ו) מצות עשה להפריש תרומה גדולה ליתן אותה לכהן ואין לה שיעור מן התורה וכבר כתבנו למעלה בזמן הזה שהולכת לשריפה מפריש כל שהוא לכתחלה:
5
ו׳(ז) מצות עשה להפריש אחר תרומה גדולה א׳ מעשר מהפירות הנשארים ליתן אותם ללוי וזהו הנקרא מעשר ראשון ובו נאמר כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו:
6
ז׳(ח) מצות עשה להפריש העישור מן המעשר הזה ונותנו לכהן הוא הנקרא תרומת מעשר שחייבין זרים על אכילתו מיתה. כתרומה גדולה:
7
ח׳(ט) מצות עשה להפריש מעשר שני בשנה ראשונה ושניה ורביעית וחמישית ובזמן הזה שאין מקדש פודהו בפרוטה או בשוה פרוטה מפירות אחרות ושורף הפירות שחלל עליהם או משליך הפירות לים לרמב״ם והראב״ד חלק עליו ואמר דדוקא בפרוטה:
8
ט׳(י) מצות עשה להפריש מעשר עני תחת מעשר שני בשנה שלישית וששית ונותנו לעניים שנאמר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר וגו׳:
9
י׳(יא) כל אילן אחר שעבר עליו שלש שנים של ערלה מצות עשה שיהיה קדש כמעשר שני שנא׳ ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש ובזמן הזה פודהו בפרוטה כמעשר שני:
10
י״א(יב) מצות עשה להתודות לפני ה׳ אחר שמוציאין כל המתנות בערב י״ט אחרון של פסח של רביעית ושל שביעית ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות שנא׳ כי תכלה לעשר וגו׳ ואמרת לפני ה׳ אלהיך בערתי הקדש מן הבית וגו׳ כיצד אם נשאר אצלו תרומה או תרומת מעשר נותנה לכהן מעשר ראשון ללוי מעשר עני לעני מעשר שני או נטע רבעי הם או כסף פדיונן מבערן ומשליך לים או שורף כל אלה מנו רמב״ם וסמ״ג מתרי״ג:
11
י״ב(יג) להפריש תרומה מן היפה ולא מן הרע על היפה שנאמר בהרימכם את חלבו ואם הפריש מן הרע על היפה תרומתו תרומה אלא א שבטל מ״ע זו, מתרי״ג:
12
י״ג(יד) לתרום ממין על מינו שנאמר והרמותם ממנו דוקא ר״ל ממינו עוד דרשו שלא יתרום מן המחובר על התלוש ולא מן התלוש על המחובר ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש ולא מן פירות הארץ על פירות ח״ל ולא מפירות ח״ל על פירות הארץ ולפי זה יש כאן מצוה אחרת בלאו הבא מכלל עשה שאם תרם כן הוא עובר בעשה מתרי״ג:
13
י״ד(טו) מצות עשה מן התורה לדור בא״י שנא׳ וירשתה וישבת בה ואז״ל שמצוה זו שקולה כנגד כל מצות התורה ואמרו כל היוצא מא״י ודר בח״ל יהיה בעיניך כעע״א שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר לך עבוד אלהים אחרים ואיתא במסכת בתרא אמר רשב״י דאלימלך ומחלון וכליון נענשו מפני שיצאו מא״י לח״ל שנאי׳ ותהום כל העיר אליהם ותאמרנה הזאת נעמי אמר ר׳ יצחק אמרו חזיתם נעמי שיצאת מא״י לח״ל מה עלתה לה אמר ריב״ק ח״ו שאפי׳ מצאו סובין לא יצאו ומפני מה נענשו מפני שהיה להם לבקש רחמים על בני דורן ולא בקשו ע״כ מתרי״ג לרמב״ן ולרשב״ץ:
14
ט״ו(טז) הפרשת התרומות והמעשרות מצוה כמו שמצינו למעלה ונתינתן לכהן ללוי ולישראל מצוה לבדה לדעת רמב״ן ורשב״ץ, וז״ל רשב״ץ פשר הדברים לפי דעתו ז״ל שהמתנות שהם טובלות כלומר שהן אסורות באכילה עד שיפרשו מהם מתנות כהונה בזה נמנה ההפרשה מצוה והנתינה מצוה והמשל בזה הרי עסה היה אסורה עד שיפרשו ממנה חלה והפרשתה מצוה שנאמר חלה תרימו תרומה ובין שיתננה לכהן בין שישרפנה הרי נגמרה מצוה זו והותרה העיסה באכילה על כן באה מצוה שניה לתת אותה לכהן ולא נגזלה ממנו שנא׳ ראשית עריסותיכם תתנו לה׳ תרומה וכן הדין בתרומה כמו שאמר בספרי תרימו תרומה בתרומה גדולה הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא בתרומת חלה כשהוא אומר חלה תרימו תרומה לה׳ בתרומה גדולה הכתוב מדבר דברי ר׳ יאשיה רבי יונתן אומר לפי שהוא אומר ראשית דגנך תירושך ויצהרך חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות ת״ל תרימו תרומה לה׳ חובה ולא רשות. ולפי שיש בהפרשתה מצוה חייב לברך עליה בהפרשתה כמו שהוא מפורש בתרומות ובתוספתא דברכות ואלו לא היתה המצוה אלא בנתינתה לא בהפרשתה לא היו מברכין על הפרשתה שהרי אמרו כל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה אין מברכין עליה, ועוד הרי הכהנים מפרישים תרומה ומברכין והוא לעצמן כמו שאמר בברכות פרק היה קורא ופרק יש בכור וכן כתב שם רש״י ז״ל ובחלה טמאה מברכין על הפרשתה ואינו נותנה לכהן כמו שהוא מפורש במסכת ברכות א״כ התרומה הפרשתה מצוה ונתינתה מצוה אחרת מן פסוק תתן לו, וכן בחלה הפרשתה מצוה מפסוק תרימו תרומה לה׳ ונתינתה מצוה מפסוק ראשית עריסותיכם תתנו לה׳ תרומה וכן במעשר ראשון נמנה הפרשתו מצוה מפסוק עשר תעשר כמו שכתבתי למעלה, ונתינתו מצוה ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ויכלול שתי מצות נתינת מעשר ראשון ללוי ומעשר עני לגר ליתום ולאלמנה, אבל לפי מה שכתבתי בשרשים אין נמנים כי אם מצוה א׳ כיון דבדיבור אחד נאמרו ובמתנות שאין טובלות לא יבא במנין אלא נתינתן על כן נמנה ראשית הגז מצוה אחת וזרוע והלחיים והקיבה מצוה אחרת זה גם כן פרט הכתוב ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה ראשית גז צאנך תתן לו ואינו מברך על הפרשתן:
15
ט״ז(יז) מ״ע לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת לה׳ ונאמר בחריש ובקציר תשבות וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו בטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה ואחד הכרם ואחד שאר האילנות וזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה ולמה פרטן הכתוב לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודות הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן אבל מכין אותו מכות מרדות עכ״ל, ממנין תרי״ג:
16
י״ז(יח) מ״ע להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית בטל מצות עשה וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכל מקום שנאמר ואכלו אביוני עמך ויש לו להביא בתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר חמש כדי שמן חמשה עשר כדי יין ואם הביא יותר מזה מותר, אין שביעית נוהגת אלא בא״י בלבד שנאמר כי תבואו אל הארץ ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. מתרי״ג:
17
י״ח(יט) רמב״ן מנה עוד מצוה אחרת בזה והיא האכילה לפירות שביעית מאומרו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ודרשו לאכילה ולא לסחורה ואמרו בפרק בתרא בע״א נמצא פורע חובו בפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה וכן כפל הכתוב מצוה זו ואכלו אביוני עמך כלומר מצווים הם לאכול פירות אלו ולא לעזבם להפקר שכתוב בלקט לעני ולגר תעזוב אותם ונמצא שהעושה סחורה בפירות שביעית עובר במצות עשה ויבא במנין המצות וכן מצאתי אני סעד לזה ממ״ש בפ״ק דיומא במשל לשתי נשים שלוקות בב״ד א׳ קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית והיתה לוקה שלא אכלה אותם כדרך אכילה ועברה על מה שכתוב לאכלה ואין זה אכילה עכ״ל רשב״ץ ממנין תרי״ג, ועוד דרשו לאיכלה ולא לרפואה כגון שלא ילעוס חטים ויתן על גבי מכתו וכיוצא בזה ולא ישנה פירות מברייתן דבר שדרכו לאכול חי לא יאכלנו מבושל ודבר שדרכו לאכול מבושל לא יאכלנו חי ופירות המיוחדין למאכל אדם אין מאכילין אותן לבהמה ולחיה ולעופות הלכה הבהמה מאליה לתחת התאנה ואכלה אין מחייבין אותו להחזירה ולא יתן שמן לתוך המדורה אלא מדליקו בנר כל שאינו מיוחד למאכל אדם כגון קוצים ודרדרים הרכין עושין מהם מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה. וכל שאינו מיוחד לא לזה ולא לזה כגון הפואה והאיזוב והקורנית הרי הוא תלוי במחשבתו חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים, לאכילה הרי הוא כפירות למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנין עליו חומרי מאכל אדם שאין עושין מהם מל מלוגמא וחומרי מאכל בהמה שאין שולקין אותן ואין שורפין תבן וקש של שביעית מפני שהוא ראוי למאכל בהמה אבל מסיקין בגפת ובזגין של שביעית מרחץ שהוסק בתבן ובקש של שביעית מותר לרחוץ בה בשכר ואם אדם חשוב הוא אסור שמא יסיקו בה דברים אחרים בשבילו כדי שיהיה ריחה נודף ונמצאו מפסידין פירות שביעית:
18
