ספר חרדים, מצוות עשה ד׳Sefer Charedim, Positive Commandments 4

א׳מ״ע מן התורה התלויות בפה בקנה ואפשר לקיימן בכל יום:

ב׳(א ב) דבור חמישי דעשרת הדברות כבד את אביך ואת אמך חייב לכבדם בדבור שידבר להם בנחת בלשון רכה וכבוד ואדנות כמדבר למלך זהו פשוטו של מקרא ומגזרה שוה למדו דגם חייב לכבדם בגופו ובממונו ולהאכילם ולהשקותם ולהלבישם ולעשות כל צרכיהם כעבד כדנכתוב לקמן בס״ד וזה לשון מכילתא כבד את אביך ואת אמך שומע אני בדברים תלמוד לומר כבד את ה׳ מהונך אמור מעתה מאכיל ומשקה כו׳ ואמרו פ״ק דקדושין דהמדבר קשות לאביו או לאמו אע״פ שמאכילם תרנגולות מפוטמות יורש גיהנם ובמדבר סיני רבה פרשת נשא אמר נפתלי כיבד את אביו יותר מדאי שהיה אביו שלחו לכל מקום שרוצה והיה זריז בשליחותו ורץ כאיל והיה תמיד מדבר לאביו בריצוי דברי פיוס צוף דבש אמרי נועם היינו דכתיב נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר ממנין תרי״ג: במנין המצות מנו כבוד האב והאם למצוה אחת ופרטן שתי ענפי מצוה:

ג׳(ג ד ה ו ז ח ט י) דרשו רז״ל בסוף מסכת כתובות את אביך לרבות אשת אביך ואת אמך לרבות בעל אמך וכל דאתרבי מאת דאורייתא הוא כדכתבנו לעיל וכתב רבינו יונה בספר היראה דבכלל את אביך הוי נמי אחו׳ אביך ובכלל את אמך הוי נמי אחו׳ אמך וכתב נמי הר׳ ר׳ ישראל בס׳ מנורת המאור נתיב י״ד דאבי אביו בכלל אביו וכן אם אביו ואם אמו בכלל אמו וכן אבי אמו והכי איתא בכראשית רבה על פסוק ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק לכך הזכיר יצחק ולא אברהם שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו והביאו לשון זה בחומש רש״י והרמב״ן משמע דשניהם מדאורייתא אלא דבאביו מחייב טפי מזקנו והוא הדין לזקנתו וטעמא דכולהו משום דבני בנים הרי הם כבנים, וכן האיש חייב בכבוד חמיו וחמותו וטעמא משום דאיש ואשתו כחד גופא חשיבי ואב ואם של זה כאב ואם של זה והכי איתא במדרש שוחר טוב על פסוק ואבי ראה גם ראה ש שאמר דוד ל לשאול חמיו והביאו הטור והכתוב גנה בת קמה באמה כלה בחמותה השוה כלה לבת קמה באמה ותד״א כבד את אביך וסמיך ליה לא תנאף מה ענין זה אצל זה ללמדך שאם נשא אדם אשה והיא אינה מכבדת אביו ואמו בעת זקנתן הרי הוא כאלו נואף כל ימיו לכך נאמר כבד ולא תנאף, כבד ולא תגנוב מה ענין זה אצל זה ללמדך שאם יש לו לאדם בנים או בנות בתוך ביתו ואינם מכבדים אביו ואמו כאלו גונב נפשות כל ימיו לכך נאמר כבד ולא תגנוב עכ״ל, לכן כל חרד מצות אלהי ישראל יפקח עיניו פן יחטא באחת מאלה והתרשל ואשם ותפגע בו מדת הדין ח״ו, ענפי מצוה:

ד׳(יא) מצות עשה להזכיר יציאת מצרים בפה ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות ממנין תרי״ג לסמ״ק ורשב״ץ: מצוה א׳ למנין: והם שתי ענפי מצוה:

ה׳(יב) מצות עשה לברך אחר אכילת מזון שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלהיך וצריך שיברך ברכת המזון בנחת ובקול רם ובשמחת הלב כדכתיב ויאכל בעז וישת ויטב לבו ופירשו שבירך ברכת המזון ויכוין בארבע ברכות כנגד ד׳ אותיות שבשם הגדול ויכוין שישפיע שפע ברכות לד׳ עולמות אצילה בריאה יצירה עשיה וכתב בס׳ החינוך שקבל מרבותיו שכל הזהיר בברכת המזון מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימי חייו, ממנין תרי״ג, והנשים ספק אי חייבין בבהמ״ז מן התורה:

ו׳(יג) מצוה עשה לברך על התורה לפניה שנאמר כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו, ממנין תרי״ג לרמב״ן ורשב״ץ:

ז׳(יד) ללמוד תורה שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם ממנין תרי״ג:

ח׳(טו) ומצוה נמי ללמד לאחרים תורה שנאמר ושננתם לבניך אלו תלמידין: סמ״ק מנאן שתים: וזכות תלמוד תורה כנגד כל המצות ועון ביטול תורה כנגד כל העבירות כן כתב רבינו יונה והכי איתא בספרי:

ט׳(טז יז) לקרות בפיו קריאת שמע בבקר ובערב שנאמר ודברת בם בשכבך ובקומך ממנין תרי״ג רמב״ן מנאן שתים:

י׳(יח) לברך כהן את ישראל שנאמר כה תברכו את בני ישראל וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה ומכונים לבם לקבל ברכתם כדבר ה׳ הם נמי בכלל המצוה ממנין תרי״ג:

י״א(יט) בפרק שני דמסכת כתובות דרשו כה תברכו אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה, ממנין תרי״ג לרשב״ץ:

י״ב(כ) להורות שנאמר ולהודות את בני ישראל ומי שהגיע להוראה ואינו מורה כתיב ביה ועצומים כל הרוגיה פירוש עצומים שסותמים פיהם מלהורות מלשון עוצם עיניו מראות ברע אבל מי שלא הגיע להוראה אסור לו להורות ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה ממנין תרי״ג לסמ״ק:

י״ג(כא) מצות עשה לזכור תמיד מה שעשה לנו עמלק שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק ודרשו בספרי יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת לב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה וכתב סמ״ק דבשבת שלפני פורים שאנו קורין ברבים בספר תורה בפרשת זכור אנו מקיימים מצוה זו אבל מלשון רמב״ם וסמ״ג משמע שמצות זכירה בכל יום ומצאתי בת״ז דכש ש״ץ אומר קדיש אומרים הצבור ויאמר כי יד על בם יה מלחמה לה׳ בעמלק ואח״כ עונין אמן יהא שמיה רבא וכן העידו הזקנים שהיה מנהג זה בקאש טילייא בזמן הרבנים הגדולים הרב הגדול ר׳ יצחק אבוהב והרב הגדול ר׳ יצחק דילאון זצ״ל וכן המנהג גם היום במקומות הרבה ושבת שלפני פורים שקורין פרשת זכור היינו כדי לקיים המצוה בזמן מפלת המן שהיה מזרע עמלק בפומבי זכר לנס ממנין תרי״ג:

י״ד(כב) זכור אל תשכח את אשר הקצפת דרשו בספרי זכור בפה לא תשכח בלב וי״ל שהיא מצוה גם לדורות כדכתב רמב״ן וספיקא דאורייתא לחומרא. ממין תרי״ג לרמב״ן:

ט״ו(כג) ואם אנו מצווין לזכור מה שהקציפו אבותינו במדבר לפניו ית׳ קל וחומר שחובה לכל איש ואיש ממנו לזכור מה שהוא בעצמו הקציף מיום היותו וכן חייבים אנו לזכור עונות אבותינו הקרובים לנו שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם ונבוש מלפניו ואז יכנע לבבנו הערל ומצות זכירה זו בכל יוסי ענף מצוה:

ט״ז(כד) זכור את אשר עשה ה׳ אלהיך למרים וסמיך ליה השמר בנגע הצרעת כלומר שלא תדבר לשון הרע ותענש כמרים ודרשו בספרי השמר בלב זכור בפה הלכך צריך לזכור בפה בכל יום ענין מרים כדי שיזהר מלשון הרע ממנין תרי״ג לרמב״ן ורשב״ץ:

י״ז(כה) מצות עשה שיתודה בפיו השב בתשובה ויפרט החטא עצמו שעשה כמה דאת אמר חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם מצות הוידוי ליחיד בשומע תפלה כדאיתא בספר הזוהר ואמר במסכת סוכה שלכך התקינו תפלה בלחש כדי שלא ישמע חבירו כשמתודה ומפרט חטאו בתוך תפילתו ועיקר מצות התפלה בלב כדכתיבנא לעיל במצות הלב והוידוי בפה הוא ענף מצוה:

י״ח(כו) מצות עשה לדבר אמת אפילו במילי דעלמא דליכא בהו דררא דממונא שנאמר מדבר שקר תרחק משמע אפילו ליכא רק דבור בעלמא ואמרו ז״ל דהמשקר כאלו עובד ע״ז וילפי לה מקרא אבל לשים שלום מותר ומצוה נמי איכא כדאיתא פ׳ ששי דיבמות ממנין תרי״ג לרשב״ץ:

י״ט(כז) אמרינן במסכת ברכות השח שיחה בטילה עובר בעשה שנאמר ודברת בם משמע בם ולא בדברים בטלים ולאו הבא מכלל עשה עשה ענף מצוה:

כ׳(כח) הוכה תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא ממנין תרי״ג:

כ״א(כט) וכתב רמב״ם ורמב״ן דמיירי בתוכחה דחייב להוכיח אדם את חבירו שעשה לו או לקרובו רעה או שדבר עליו רע בפניו או שלא בפניו על דרך והוכיח אברהם את אבימלך על אודות באר המים שחייב לעשות כן אולי יקבל תוכחה ויאמר חטאתו לך או יתנצל לו כאבימלך שאמר לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה ולא ישטמנו וישתוק ויכסה שנאתו בלבו כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום אל אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון ענף מצוה: ופירשו פירש שני דמיירי ברואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב בין שחטא בדברים שבינו לבין חבירו בין שחטא בדברים שבינו לבין קונו צריך להוכיחו בינו לבין עצמו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו אם קבל מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שנית ושלישית וכן תמיד חייב להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר איני שומע לך וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון כן פסק הרמב״ם והסמ״ג פסק דכיון שקללו אעפ״י שלא הכהו נפטר ממצות הוכח תוכיח ורבינו מאיר כתב דבתנחומא פ׳ תזריע משמע כרמב״ם דאמר התם כשנתן רשות למשחית להרוג צדיקי ירושלים משום דאמרה מדת הדין לפני הקב״ה כו׳ עד שיהיה להם להתבזות לקדושת שמך ולקבל עליהם הכאות כירמיה וישעיה עכ״ל, ענף מצוה:

כ״ב(ל) בכל דור כשיש מחלוקת בין חכמי ישראל באיסורא או בממונא מצות עשה לילך אחר הרוב שנאמר אחרי רבים להטות והעובר על זה עונשו גדול שזה עמוד שהתורה נסמכת בו ובפירוש אמרו בגמרא רובא דאורייתא ממנין תרי״ג:

כ״ג(לא) מי שיודע לחברו עדו׳ מצות עשה להעיד בב״ד באופן שיתקיים הדין על פי עדותו שנא׳ והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו ממנין תרי״ג:

כ״ד(לב) מצות עשה על בית דין לחקור ולדרוש העדים שנא׳ ודרשת וחקרת ושאלת היטב ודין תורה בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות מצוה בדרישה וחקירה אלא משום דלא תנעול דלת בפני לווין בטלוה בדיני ממונות אך כשהדין מרומה אוקמוה אדין תורה כדי להוציא לאור משפטו ממנין תרי״ג:

כ״ה(לג) מצות עשה לדון כל דיני ממונות שבין אדם לחבירו וכל הדינין נמנין במצוה אחת ממנין תרי״ג לרשב״ץ אבל רמב״ם ורמב״ן מנו בדיני ממונות י״א מצות א׳ דין שומר חנם, ב׳ שומר שכיר והשוכר, ג׳ שואל, ד׳ מקח וממכר ה׳ טוען ונטען, ו׳ גנב וארבע אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער הרי עשרה ואחת לדון בדיני נחלות שנאמר והיתה לבני ישראל לחוקת משפט הרי י״א בדין ממון ודין החובל בחבירו בגופו הרי י״ב נמצאו לנו לפי דעתם ז״ל מ״ד ממנין תרי״ג:

כ״ו(מה) מצות עשה שיתן האדם פי שנים לבנו הבכור שנאמר כי את הבכור יכיר לתת לו פי שנים ואם העביר הבכורה מבנו הבכור עובר בעשה וגם הוא חייב להודיע מי הוא הבכור ויצוה עליו בבכורה: לדעת רובא דרבוותא זו ממנין תרי״ג:

כ״ז(מו) מצות עשה לקדש הכהנים לנהוג בהם כבוד ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון כדאיתא פ׳ חמישי דגיטין ופרש״י ז״ל לפתוח ראשון לכל דבר כבוד בין בתורה בין בישיבה הוא ידבר בראש ולברך ראשון בסעודה וליטול מנה יפה ראשון אם בא לחלוק עם ישראל בכל דבר לאחר שיחלקו בשוה אומר לו ברור איזה שתרצה עכ״ל והתוספות והרא״ש חלקו עליו בהא דפירש במנה יפה ופירשו דדוקא במעשר עני או בצדקה המתחלקת לעניים או חברים המסובין בסעודה אבל במידי דשותפות לא דאמרינן בפרק רביעי דפסחים הנותן עינו בחלק יפה אינו רואה. סימן ברכה לעולם ולא מסתבר לדרוש הפסוק בזה להרגיל הכהן שיתן עינו בחלק יפה עכ״ל, ממנין תרי״ג:

כ״ח(מז) מצות עשה לבקר חולים דכתיב והודעת להם את הדרך ילכו בה ודרשו ילכו זו ביקור חולים ואחד מענפי מצוה לדבר עם החולה ולשון רבי׳ שלמה ן׳ גבירו״ל והחולים תשיחם וכתב רשב״ץ דכתב הרב כן מפני שהדבור יפה לחולים, ענף מצוה:

כ״ט(מח) מצוה להשיב את החולה בתשובה ולומר לו שיפשפש במעשיו ויתחנן לפניו ית׳ והעושה כן שכרו גדול ועליו נאמר אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה׳ פי׳ שהוא גורם לחולה שיתרפא מחוליו וינצל ואם כבר נגזרה גזרה ימלטהו ה׳ מדינה של גיהנם וגם המשיבו בתשובה ביום רעה ימלטהו ה׳ הכי איתא בפ׳ פקודי ובהקדמת בראשית בזוהר, ענף מצוה:

ל׳(מט) מצוה לספוד על אדם כשר שמת שנאמר ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה וזה מכלל גמילות חסדים דאמרו ז״ל והודעת להם את הדרך ילכו בה זו גמילות חסדים ואמרו המתעצל בהספידו של אדם כשר ראוי לקוברו בחייו והביאו ראיה מן המקרא והרעב שהיה בימי דוד שלשה שנים שהיה לסבת עון שלא הספידו לשאול כהלכה, ענף מצוה:

ל״א(נ) אע״פ שמצות התפלה עיקר׳ בלב כמו שכתבנו למעלה גם היא תלויה בפה שצריך להוציא כל תיבה ותיבה בשפתיו ובדקדוק יפה ובקול נמוך כדי שישמיע לאזניו וכתב הסמ״ק וידקדק בכל מלה ומלה כאלו מונה זהובי׳ ואם לא הוציא בשפתיו כלל לא יצא לדעת רוב הפוסקים, ענף מצוה:

ל״ב(נא) וזכרת את ה׳ אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל הרי זו מצות עשה לזכור את ה׳ תמיד על דרך שויתי ה׳ לנגדי תמיד ואמר המשורר ויערב זכרך על לשוני כמו נופת צוף טעמתי וכתיב לשמך ולזכרך תאות נפש ולמעלה מפסוק זה בפ׳ זו כתיב השמר לך פן תשכח את ה׳ אלהיך וכתב רבינו יונה שזו מצות לא תעשה שלא לשכוח שמו הגדול רגע ונלמוד ממה דאמרינן בספרי בכמה דוכתי זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי לב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה והכא נמי דכוות׳ ואמר תחלה פן תשכח בלב והדר אמר וזכרת בפה והיינו דכתב רבינו יונה ויש לאדם בכל יום לעתים לעורר האהבה ולומר בפיו פסוק זכרון יוצרנו ויראתו ית׳ כגון מלא כל הארץ כבודו ופסוק גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם אלהי עולם ה׳ וכיוצא באלה, וכן היה נוהג מורי הרב החסיד כמהר״ר יוסף סאגיש זלה״ה ובתוקף חיבה לעתים מרגלא בפומיה לשון נוסח תפלה דראש השנה אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך ענף מצוה:

ל״ג(נב) להפר נדרים שנא׳ ואישה יפירנו ואינו מפר אלא דברים שבינו לבינה ונדרי עינוי נפש אפילו אסרה עליה פרי שלא אכלה אותו כל ימיה ואף כי הוא גרוע כגון שנדרה שלא לאכול חרובין וכיוצא בהם סמ״ק כתב דהמצוה הוא להפר ושאר רבוותא כתבו דהמצוה הוא לדון בדין הפרת נדרים ממנין תרי״ג:

ל״ד(נג) מצות עשה להעמיד דיינים בכל עיר ועיר ושוטרים הרודים בעם לקיים דברי הדיינים שופטים ושוטרים, ממנין תרי״ג:

ל״ה(נד) ובשמו תשבע זו מצות עשה רמב״ם פירש כשיתחייב שבועה בב״ד מצוה לישבע באמת ויש אומרים דלאו הבא מכלל עשה עשה הוא כלומר בשמו תשבע ולא בשם אחרים ואפי׳ בשיתוף אחר עמו וכמו שאמרו כל המצרף שם שמים עם דבר אחר נעקר מן העולם וכן כתב הראב״ד ז״ל בהשגות ויש אומרים דאין מצות ובשמו תשבע מתקיימת אלא כשישבע על קידוש השם כמו אליהו שאמר חי ה׳ אם יהיה טל ומטר כי אם לפי דברי לפי שהיה אחאב אומר שהרי יש כמה שנים שהיו עובדים ע״ז ולא, נתקיים ועצר את השמים ולא יהיה מטר ממנין תרי״ג לגאון ר׳ שלמה בן גבירו״ל ורמב״ם:

ל״ו(נה) אמרו במס׳ תמורה שבכלל מצות ובו תדבק כו׳ יש שמצוה להשבע לקיים את המצות על דרך שאמר דוד נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך ובועז נשבע חי ה׳ שכבי עד הבקר, ענף מצוה:

ל״ז(נו) בצדק תשפוט עמיתך מלבד דכתבתי לעיל במצות התלויות בלב עוד יש בו ענף שני אזהרה לדיין להשוות בעלי דינין שלא יהא א׳ עומד ואחד יושב אחד מדבר כל צורכו ולאחד אומר קצר דבריך ענף מצוה:

ל״ח(נז) בקש שלום ורדפהו דאורייתא היא דאפילו בשעת מלחמה צוה ית׳ להקדים שלום שנא׳ כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום ומנאה סמ״ג במצות עשה וכל מקום שיש שלום אין השטן יכול לקטרג שנאמר חבור עצבים אפרי׳ הנח לו צוה הקב״ה למחות שמו הגדול שנכתב בקדוש׳ על המים לשים שלום בין איש לאשתו והרוצה לזכות במצוה זו יזהר במצוה אחרת והוא לדון כל אדם לכף זכות תמיד ממנין תרי״ג:

ל״ט(נח) מצוה לימנע מלידור שום נדר לפי שהנדר מכשול לאדם פן יחל דברו או פן יאחר לשלמו שנאמר וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא ודרשו רז״ל הא אם תדור יהיה בך חטא והצדיק חונן ונותן מבלי שידור זולתי בעת צרה דכתיב וידר יעקב נדר לאמר וכן בהתאסף ראשי עם ידרו נדרים לחזק ידי׳ רפות רבינו יונה ולאו הבא מכלל עשה עשה, ענף מצוה:

מ׳(נט) מצות עשה שיהיה פיו ולבו של אדם שוין ולא ידבר אחד בפה ואחד בלב שנאמר הין צדק יהיה לך ודרשו רז״ל שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק ענף מצוה רשב״ץ:

מ״אמצות עשה מן התורה התלויות בפה בקנה ובזמן:

מ״ב(א) זכור את יום השבת לקדשו דרשו בספרא יכול בלבך כשהוא אומר שמור בדברות אחרונות הרי שמירת לב אמור הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך, ממנין תרי״ג:

מ״ג(ב) כתב רמב״ן בפסוק זה נכללו שתי מצות א׳ קידוש בליל שבת שדרשו ז״ל מתיבת לקדשו שתזכרנו בפה ותקדשנו בתחיל׳ כניסתו מלשון קידוש ב״ד שהיו מקדשין את החדש ואת היובל ואומרי׳ מקודש מקודש, מצו׳ שנית והוא עיקרו של פסוק לזכור בכל ימי השבוע את יום השבת בכל ענייני האדם שיכול להזכירו כדאי׳ במכילתא שהעמים קורין לכל אחד מימי השבוע שם בפני עצמו ליני״ש מארמוי״ש מיירקילי״ש כמנהג העם שנתערבו בעמים אבל מצות אלהינו בפסוק זה לקרו׳ אותם א׳ בשבת שני בשבת שלישי בשבת רביעי בשבת חמישי בשבת ששי בשבת וכן כל כיוצא בזה יש לנו לקיים מצות זכירת שבת בכל יום ומתקיימת מצוה זו גם במאכלים ובכלים ומלבושים אם כשיזדמן לאדם מהן דבר טוב יזמין אותו ויאמר בפיו זה לשבת וכן היה עושה שמאי הזקן באופן שלא היה זז זכרון שבת מפיו ומודה לו הלל שכל מי שעושה כן מקיים בזה מצות זכור אלא שהלל הזקן היה זהיר במצות הבטחון מכל אדם לכך לא היה מקיים מצוה זו במאכלים אלא בשאר כל העניינים וזהו שאמרו בגמ׳ אבל הלל מדה אחרת היתה בו ענף מצוה:

מ״ד(ג) הבדלה במוצאי שבת מדאורייתא לכולי עלמא והוא ענף זכור שהרי אמרו בפסחים זוכרהו בדברים בכניסתו וביציאתו וכתיב נמי ולהבדיל בין הקדש ובין החול ענף מצוה:

מ״ה(ד ה) לשון סמ״ג שני מקראות יש בדברות ראשונות זכור ובדברות אחרונות וזכרת להטעינו ב׳ זכירות אחד בתפלה ואחד על הכוס בין בכניסתו בין ביציאתו עכ״ל נראה שהי׳ זה דעת רבותיו ענפי מצוה וכתב עוד ואני אומר כי שתי זכירות יש אחת בכניסתו לקידוש ואחת ביציאתו, להבדלה וכפל הזכרון בתפלה ועל הכוס בקידוש והבדלה תקנה דרבנן היא,

מ״ו(ו ז ח ט) כתב סמ״ג וכל הפוסקים דהמועדות נקראו שבתות וצריך לזוכרם בתפלה ועל הכוס בכניסתם וביציאתם כמו שבת ונשים חייבות בקידוש והבדלה דבר תורה ענפי מצוה:

מ״ז(י) כתב סמ״ג בשם בעל הלכות גדולות שדבר תורה לומר הבדלה לאור הנר במוצאי שבת דיליף לה בירושלמי מדכתיב וירא אלהים את האור כי טוב והדר ויבדל אלהים, ענף מצוה:

מ״ח(יא) ושמחת בחנך מכאן למדו רז״ל דכל ז׳ ימי הפסח ושמנת ימי החג ושאר ימים טובים אסורין בהספד, מצות עשה ממנין תרי״ג:

מ״ט(יב) להגיד אדם לבנו ט״ו בניסן ענין יציאת מצרים והנפלאות שעשה לנו מלכנו יוצרנו שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר ממנין תרי״ג:

נ׳(יג) מצות עשה לקרא הלל גמור בזמנים הקבועים שנאמר הוא תהלתך והוא אלהיך ממנין תרי״ג לסמ״ק, אבל רמב״ן כתב שהלל אינו ממנין תרי״ג ולא נפקא מהאי קרא אלא ענף מצוה הוא שמכלל המצוה שנצטוינו לשמוח ברגלים מרוב השמחה יש לנו לשיר ולהלל לפניו:

נ״א(יד) מצות עשה לספור את העומר שנאמר תספרו חמשים יום וגם בזמן הזה דאורייתא לרמב״ם וסמ״ק ממנין תרי״ג:

נ״ב(טו) והמצוה לממני יומי דכתיב תספרו חמשים יום מצוה לממני גם שבועי, דכתיב שבעה שבועות תספר לך ענף מצוה לרמב״ם וסמ״ק. אבל הר״ן כתב דדעת רוב המפרשים דספירת העומר בזמן הזה דרבני:

נ״ג(טז) חוב שעברה עליו שמיטה ולא נכתב מקודם פרוזבול ובא חברו לפורעו מצוה לומר משמט אני אינו רוצה כלום שנאמר וזה דבר השמטה ואב אמר לו חבירו אע״פ כן קבל יקבל ממנו ענף מצוה:

נ״ד(יז) וכן רוצה שגלה ממקומו למקום אחר ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להם הרוצח אני איני ראוי לכבוד אמרו לו אעפ״י כן יקבל מהם שנאמר וזה דבר הרוצה ענף מצוה:

נ״ה(יח) לקדש בכור בהמה טהורה דכתיב כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכד תקדיש אע״ג דקדוש מאליו מצוה לקדשו בפה ובכור נוהג בזמן הזה ואין להקדישו לא בשבת ולא ביו״ט מדרבנן ממנין תרי״ג לרמב״ן וסמ״ק:

נ״ו(יט) מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע לפני ה׳ בכנופיא על כל צרה שלא תבא על הצבור כגון דבר או חרב או מניעת מטר או ארבה או מפולת וכיוצא בהם כדי שיעלו כל העם על לב שאין זה מקרה אלא גזרת מלכו של עולם על העונות וישוב כל איש מדרכו הרעה וישובו הגזל ויבכו לפני ה׳ ולא יוסיפו לחטוא שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם היינו תרועה בפה דהיינו תפלה וזעקה דנדרש הפסוק לפניו ולאחריו וכאלו כתיב על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות וחצוצרות לאו דוקא אלא חצוצרות או שופר אבל במקדש למדו מפי הקבלה דצריך שתיהן שנאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה׳. ממנין תרי״ג לרמב״ם ורשב״א והגאונים:

נ״זמצות עשה מן התורה התלויות בושט:

נ״ח(א) פ״ו דברכות אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת דהוי צער בעלי חיים וכ״ש שאסור לצער כל בעלי חי בידים וכדאמרן בכמה דוכתי צער בעלי חיים דאורייתא הביאוה הפוסקים ומעשה היה בדורנו שהרב המקובל הגדול כמהר״ר יצחק אשכנזי ז״ל שנסתכל בפני תלמיד חכם א׳ ואמר לו נרשם בפניך עון צער בעלי חיים והיה אותו ת״ח מצטער ומפשפש בדבר עד שמצא שאשתו לא היתה נותנת מאכל לתרנגולים בבקר אלא מנחת אותן הולכות בחצר וברחוב לנקר ואז צוה עליה וזרזה לעשות להן גיבול הסובין והמים בבקר בבקר ואחרי שנתקן הדבר והרב לא ידע נסתכל בפניו אמר לו סר עונך מה היה הדבר אז הגיד לו הענין ונראה שזה ענף ממצות והלכת בדרכיו ופירשו מה הוא רחום אף אתח רחום כו׳ וכתיב בו ית׳ ורחמיו על כל מעשיו ענף מצוה:

נ״ט(ב) לאכול ולשתות בשבתות ובימים טובים גרסינן בפרק חמישי דפסחים כתיב עצרת לה׳ אלהיך וכתיב עצרת תהיה לכם הא כיצד חלקהו חציו לכם לאכילה ושתיה וחציו לה׳ לבית המדרש ושתי משפחות היו בירושלים א׳ היתה אוכלת כל יום השבת ומבטלת חציו של בית המדרש ואחת היתה קובעת סעודתא בערב שבת וכל יום השבת לומדת ושתיהן נעקרו כדאיתא במסכת גטין ומבואר בפסחים דרשה זו ודבר תורה ולא אסמכתא וכן כתב הרמב״ם פ״ג דהלכות נדרים וסמ״ג בסימן רמ״ב, ענף מצוה:

ס׳(ג) לאכול שלש סעודות בשבת דהכי דרשו ז״ל בפרק י״ז מס׳ שבת מדכתיב תלתא היום במאכל שבת ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה׳ היום לא תמצאוהו בשדה ופרש״י תלתא היום למנין שלש סעודות בא ע״כ, משמע מלשונו דדבר תורה הוא ולא אסמכתא ועונש המבטל סעודה אחת משלשתן גדול ובפ׳ פקודי רנ״ב בהיכל הזכות אמרינן דכל שלחנות של ישראל מסדרין המלאכים באותו השבת ואלף אלפין ורובא רבבן ממונים על השולחנות ומשגיחין איך סדרו עונג שבת וחיה א׳ על ד׳ שרפים אם ראה השלחן בכל מיני עונג מברך השלחן אז תתענג על ה׳ אז תקרא וה׳ יענה אז יבקע כשחר אורך הנה כי כן יבורך גבר וכל המלאכים עונין אמן וכשלא ענגו בשבת דוחין אותו שלחן חוצה למקום הנקרא נגע הפך אותיות ענג ומקללין אותו ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו ינקש נושה לכל אשר לו כו׳ אל יהי לו מושך חסד כו׳ רחמנא לשזבן ע״כ לכן החרדים אל דבריו יזדרזו. ענף מצוה:

ס״א(ד) לשון רמב״ם פרק ששי מהלכות יו״ט שבעת ימי פסח ושמונת ימי החג אסורים בהספד ותענית שנאמר ושמחת בחגך ענף מצוה:

ס״ב(ה) לאכול ולשתות בראש חדש מדברי רמב״ם פרק ג׳ מהלכות נדרים נראה בהדיא שהוא דבר תורה וליכא איסור תענית מדברי סופרים רק חנוכה ופורים וטעם כתב הרב ז״ל משום דאיסור תענית בר״ח ילפינן משום דאיקרי מועד כדאיתא פרק שני דתעניות אם כן אסורו כחול המועד מן התורה, ענף מצוה:

ס״ג(ו) לאכול ולשתות ערב יום הכפורים דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש ודרשו ז״ל וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי כאלו נצטווה להתענות גם בתשיעי והתענה דבר תורה הוא ולא אסמכתא וכן הם דברי רמב״ם פ״ג מהלכות נדרים. ענף מצוה:

ס״ד(ז) לאכול כזית מצה ליל ראשון של פסח שנאמר בערב תאכלו מצות הכתוב קבעה חובה אף בזמן הזה שאין לנו קרבן פסח, ממנין תרי״ג:

ס״ה(ח) לאכול כזית פת בסוכה ליל ראשון של סוכות וילפינן לה מליל ראשון של פסח מגזירה שוה דחמשה עשר חמשה עשר והנלמד מאחד מי״ג מדות דאורייתא הוא ענף מצוה:

ס״ו(ט י) עינוי מאכילה ועינוי משתיה ביום הכפורים מצות עשה אחת שנאמר ועניתם את נפשותיכם, ממנין תרי״ג: והם שתי ענפי מצוה:

ס״ז(יא) לפרוש מאכילת חמץ בפסח דכתיב שבעת ימים תאכל מצות ואמרינן בירושלמי שאין זו מצוה שיאכל מצה כל שבעת הימים דליכא חיוב אכילת מצה רק בליל ט״ו כזית אלא לדיוקא אתא שבעת ימים תאכל מצות הא חמץ לא ולאו הבא מכלל עשה עשה נמצא האוכל חמץ בפסח מלבד לאו וכרת דאיכא איכא נמי איסור עשה ממנין תרי״ג לרשב״ץ:

ס״ח(יב) כתב רמב״ם דהנמנע מלאכול בהמה טמאה מלבד שמקיים מצות לא תעשה מקיים נמי מצות עשה דכתיב בטהורה אותה תאכלו משמע הא טמאה לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה וחיה בכלל בהמה:

ס״ט(יג) וכן מניעת אכילת עוף טמא מצוה - עשה מלבד לא תעשה דכתיב כל צפור טהורה תאכלו הא טמאה לא תאכלו:

ע׳(יד טו) וכן דג טמא שנאמר כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו וכן חגב טמא שנאמר אשר לו ברעים כו׳ תאכלו משמע הא לאו הכי לא תאכלו:

ע״א(יז) וכן מצות שחיטה דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך וגו׳ הא בלא שחיטה כשרה לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה כתב רשב״ץ כל לאו הבא מכלל עשה דהוי עשה יש מחלוקת בין הראשונים אם נמנין מכלל תרי״ג מצות או אם הם ענפי מצוה:

ע״במצות עשה מן התורה התלויות בחוטם:

ע״ג(א ב) כתב סמ״ג וכל הפוסקים שבשמים של ע״א ושל עריות אסור להריח בהם ונראה דאיכא איסור עשה ולא תעשה שהרי כתבו ז״ל דבכלל לא תקרבו לגלות ערוה נאסר כל מיני קריבה נישוק או חיבוק ואפילו נגיעה ובכלל לא תנאף נאסר ריח בשמי עריות דפירשו רז״ל לא תנאף לא תהנה לאף היינו החוטם לשון ונזמי האף כדפירש ר׳ שב״א והרי כתב רש״י בפ׳ קדושים תהיו היו פרושים מן דעריות וזו מצות עשה שכל מה שאסר בעריות בלאו בא הכתוב לאסור השתא נמי במצות עשה דקדושים תהיו וכיון דנאסר ריח בשמי עריות בלאו דלא תנאף נאסר נמי בעשה דקדושים תהיו והכי נמי יש לומר באיסור הנאת ריח בשמי ע״ג מה שאסר בלאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם דהיינו אפי׳ ריח נאסר נמי בעשה דכתיב שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא, ענפי מצוה: