ספר החיים, ספר חיים טוביםSefer HaChaim, Sefer Chayim Tovim
א׳הפרק הראשון
החיבור הראוי נקרא ידיעה כמו שנאמר והאדם ידע את חוה אשתו וכתיב וידע קין את אשתו והוא עניין קדוש ונקי ואין בו שום גנאי או כיעור עד (א) שרבותינו זכרונם לברכה אמרו שכביכול הקדוש ברוך הוא יושב ומונה רביעיותיהם של ישראל ואומר מתי תבא הטפה שנולד ממנו הצדיק אמר בלעם מי שהוא טהור ומשרתיו טהורים וקדושים יסתכל בדברים אלו ועל דבר זה נסמי' עינו של אותו הרשע והכוונה בזה כי בוודאי רשע זה המסכים עם חבירו הערל הטמא היוני האומר כי חוש המשוש חרפה היא לנו שניהם הם סימן בעין השכל שלהם לפי שהם נגועי התאווה עד שהוא דבר נמנע אצלם שיוכל האדם לקדש עצמו ולטהר מחשבתו בעת שעוסק בעניינים אלו ולפי שאין האדם מקדש עצמו כראוי מסבת זוגו על כן כחו של עשו נוגע תמיד בכף יריכו של יעקב כי הירך הוא רמז לכלי המשגל כעניין יוצאי ירך יעקב ואף בירך יעקב רצה לנגוע על שהיה נשוי שתי אחיות ולא היה יכול לו לפי שאף נשואי שתי אחיות שלו היה בקדושה כמו שכתב הציוני ונותן לכחו של עשו ירך הסוטה שהיא וודאי ראוי' לו משל לכלב שחטף עוף טהור ושיבר את רגלו שאף על גב שמצילו מידו מינח לו האדם את הרגל ששיבר וליכלך כך כתוב בספר הזוהר עיקר ברכה הזרע הוא כשהפרנסה מצוי' שאם אין לו לפרנסה ירא' צער בניו ומוטב להם שלא נבראו לכך אמרו רבותינו.
החיבור הראוי נקרא ידיעה כמו שנאמר והאדם ידע את חוה אשתו וכתיב וידע קין את אשתו והוא עניין קדוש ונקי ואין בו שום גנאי או כיעור עד (א) שרבותינו זכרונם לברכה אמרו שכביכול הקדוש ברוך הוא יושב ומונה רביעיותיהם של ישראל ואומר מתי תבא הטפה שנולד ממנו הצדיק אמר בלעם מי שהוא טהור ומשרתיו טהורים וקדושים יסתכל בדברים אלו ועל דבר זה נסמי' עינו של אותו הרשע והכוונה בזה כי בוודאי רשע זה המסכים עם חבירו הערל הטמא היוני האומר כי חוש המשוש חרפה היא לנו שניהם הם סימן בעין השכל שלהם לפי שהם נגועי התאווה עד שהוא דבר נמנע אצלם שיוכל האדם לקדש עצמו ולטהר מחשבתו בעת שעוסק בעניינים אלו ולפי שאין האדם מקדש עצמו כראוי מסבת זוגו על כן כחו של עשו נוגע תמיד בכף יריכו של יעקב כי הירך הוא רמז לכלי המשגל כעניין יוצאי ירך יעקב ואף בירך יעקב רצה לנגוע על שהיה נשוי שתי אחיות ולא היה יכול לו לפי שאף נשואי שתי אחיות שלו היה בקדושה כמו שכתב הציוני ונותן לכחו של עשו ירך הסוטה שהיא וודאי ראוי' לו משל לכלב שחטף עוף טהור ושיבר את רגלו שאף על גב שמצילו מידו מינח לו האדם את הרגל ששיבר וליכלך כך כתוב בספר הזוהר עיקר ברכה הזרע הוא כשהפרנסה מצוי' שאם אין לו לפרנסה ירא' צער בניו ומוטב להם שלא נבראו לכך אמרו רבותינו.
1
ב׳זכרונם לברכה (ב) שאסור לשמש מטתו בשנת הרעבון וארץ ישראל לבדה נשתבחה ברבתי עם משום שהוא ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם ומתיישב השתא מה שאנו מהפכין פסוקי ברכה (ג) בויתן לך במו"ש שהרי התורה הזכירה תחלה ברכת פרי בטן ואחר כך ברכת הטנא ואנו מזכירין ברכת הטנא תחלה ואחר כך ברכת הבטן וכל זה משום שאנחנו עכשיו בגלות המר הזה וכל יום קללותיו מרובה מיום שלפניו ולכך יש להקדים ברכת הטנא.
2
ג׳ובכל לידת השבטים לא מצינו שהזכיר עליהם שם של יעקב רק בלידת יששכר וזבולן והטעם לפי שכבר הרבתה ללאה בבנים ודרך האדם שאינו שמח על הבן החמישי או הששי שתלד לו אשתו כדרך ששמח על הבנים שנולדו לו בראשונה ולכך אמר ותלד ליעקב בן חמישי וכן ותלד בן ששי ליעקב לומר שאף הבן החמישי והששי היו אהובים ליעקב כמו הבנים שקדמו להם וכן בלידת בני השפחות (ד) הזכיר שמו של יעקב לומר שאינם בני הפלגשים רק גם הם בנים ליעקב כמו ראובן ושמעון: ויש ללמוד דברי חכמה ומוסר מנפלאות יצירת האדם כענין שנאמר גלמי ראו עיניך וכלם על ספרך יכתבו ואף הימים יוצרו לא אחד בהם כלומר לא יום אחד מהם לחנם רק הכל בשיעור ומדה וכה"א היא עשך ויכוננך מלמד שעל כל כונניות נתייעץ הקב"ה היאך יבראנו ורבותינו זכרונם לברכה גילו לנו עניין זה בפרק ג' מנדה (ה) דדרש רבי שמלאי למה הילד דומה במעי אמו מקופל ומונח כפנקס כו' שלא היה להם לרבותינו זכרונם לברכה להשמיענו הדברים הללו אם לא להורות ממנו דברי חכמה ומוסר ולפי שיש מי שאומר כי הראש והלב לבד הם חשובים לפי שהם ראשי האיברים אבל שאר האיברים אינם רק תשמישי איברי הראשיי' ולכך אמר שהולד מקופל מונח לומר שאין לאברי האדם ראשית או אחרית ולזה כיון שלמה המלך עליו השלום שפתח בראשו כתם פז ויורד למטה עד שוקיו עמודי שש ואחר כך עולה מלמטה למעלה שנאמר מה יפו פעמיך בנעלים עד ראשך עליך ככרמל: אחר כך אמר שיש ללמוד חכמה מן העובר במעי אמו שלא יהא האדם להוט לרדוף אחר הבלי העולם יותר מדאי וגם לא יתרשל ממלאכתו ולזה מצינו ששתי ידיו הם על ב' צדעיו שהוא מורה על המנוחה ועל ביטל ההרגשה ושתי אציליו על שתי ארכבותיו והם הרגלים המוכנים לילך לכל צרכי האדם לומר שראוי לו שילך בדרך האמצעי שהוא בין המנוחה והעצלות ובין הזריזות והשתלדות ריוח המלאכה ושתי עקבותיו על שתי עגבותיו לומר שלא ירדוף אחר הזוללות לצאת דרך עגבותיו ולשוב צואה נמאסה ראשו בין ברכיו זה מורה על כובד הראש ועל הכנעת האדם לפני בוראו ואינו אוכל רק ממה שאמו אוכלת לומר שאף טבע היצירה נותן שהבריות יצטרכו זה לזה כמו הילד הזה שאינו ניזון רק מאמו והעשיר יפרנס את העני בלב שלם כדרך שהאם מפרנסה את בנה בלב שלם וכן הוא אומר כופר לאיש עושרו ורש לא שמע גערה כלומר אימתי עשרו של אדם הוא כופר שלו בזמן שהרש לא שמע ממנו גערה כלומר שנותן הצדקה לעני בלב שלם אכן גם העני יהא נכנע לפני העשיר שלח יזלזלנו ולא יבקש ממנו הצדקה בחזקה כדרך שהתינוק אינו מוציא רעי כדי שלא יטנף את האם המפרנסת אותו וכדי שלא יזיק אותו הרעי נפתח הסתום כו'.
3
ד׳מגיד שאם היה לו לאדם פרנסתו על ידי שום ריוח או עסק ושוב נתקלקל אותו הריוח אל יצטער כי הרבה ריוח והצלה לפניו יתברך ואם נסתם ריוח זה עוד יפתח לו ריוח ממקום אחר.
4
ה׳נר דלוק על ראשו כו' ומלמדי אותו כו' הכוונה שאלמלא כן לא היה תקומה ליצר הטוב בפני היצר הרע שמקדים עצמו ורובץ לפתח חטאת אבל עכשיו שכבר קדם לו החכמה והתורה שלמד בעודו במעי אמו א"כ אף אם סטרו אחר כך המלאך ונשכח ממנו הכל מכל מקום קל מהרה יכול היצר הטוב לעוררו ולהזכירו על הדברים שלמד כבר בעודו בבטן אמו כדרך החלום שנשכח ומזכירו.
5
ו׳וזהו שמסיים אחר כך ואל תתמה שהרי אדם ישן כאן כו' דרך העולם שאם נולד בן זכר שהכל שמחים כנגדו ואומרים שבן זכר בגי' ברכה אבל נקיבה בגי' בקללה ולכך הכל עציבים כנגד לידת הנקיבה ולכאורה נראה שהמאמר שאמרו רבותינו זכרונם לברכה אשרי מי שבניו זכרים אוי למי שבניו נקיבות מסכים לזה.
6
ז׳אבל חלילה להתרעם על מעשה הש"י ועל יצוריו ואיך יאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ו) אוי מי שבניו נקיבות ולך אל האומן אשר יצרה ולכך נראה כי בניו האומר במקום זה רוצה לומר זרע כמו ובין אין לו שרוצה לומר זרע שהרי אף הבת פוטרת מחליצה וכולל זכרים ונקיבות ושניהם אם הם עושים כמעשה הזכרים מחוייבים במצוה אשרי לו לאב שאפי' הנקיבות חשובות לו כזכרים כעניין שנא' ברוך מבנים אשר שבנותיו היו בכלל ברכה יותר משאר הבנים וכן בפרק מי שמת אמרי' דבנתיה דרב חסדא הוו עדיפי ליה מבניו לפי שחתניו היו גדולי הדור רבא ורמי בר חמא ומר עוקבא אבל מי שבניו הזכרים עושים כמעשה הנקיבות וודאי אוי ואבוי לפי שהם תוגת לאב ויותר היה בוחר בנקיבות ובכל מקום (ז) שהנקיבה נמשכת אחר השכל אז גם היא נקראת בלשון זכר כמו שמצינו בפרשת נזיר שמתחלה אמר איש או אשה וחזר ואמר יפליא בלשון זכר לבד לפי שהנזירת הוא שכלי וכל הנשמות אפילו של אשה כולם נקראו בלשון זכר כמו שפי' רבינו בחי' אצל מיתת שרה: אבל בפרשת אוב וידעוני כתיב איש או אשה וסיים בלשון רבים באבן ירגמו אותם דמיהם בם וכן איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם הכל בלשון רבים וכאשר חזרו לעשות תשובה חזר וכלל שניהם בלשון שנאמר והשיב את אשמו וגו' וחמישתו יוסף וגו':
7
ח׳הפרק הב'
וכשהבן הוא בן ח' ימים האב מוסרו לעוקדו על גבי המזבח לעבודת השם יתברך ומאז נכנס לרשות אדון הכל ונעשה כבנו ואין רשות לשום מחבל להזיקו כי מי ימלא לבו לשלוח ידו בבן המלך ויהי נקי (א) וזהו ג"כ כוונת תנופת הלוים כדי למוסרם ברשות הש"י והוא כדרך השררות קטנות שלא יוכלו להחזיק בנכסיהם אלא א"כ ימסרו תחלה הנכסים אל יד המושל הגדול והמושל הגדול חוזר ונותן הנכסים אל השררה הקטנה שאז נשאר שם המושל הגדול על הנכסים לעולם ונקר' ליאן בל"א זוהו ג"כ סוד פדיון הבן שהאב נותן הבן אל הכהן שהוא משרת לאל עליון והכהן לוקח פדיונו וחוזר ונותנו אל אביו ואז הוא שאול כל ימיו לה' כענין שמואל ובהצטרף אות האלף המורה על האחדות עם אותיות מילה נעשו ממנו תיבת אלהים וזהו שנא' להיות לכם לאלהים בפרשת מילה פעמי' הרבה והערל' לבד' נתנה לחלק הטומא' ואדם נשאר שוב חלק אלוה ממעל לכך טומנים את הערלה בחול על שהערלה היא חול ולא קודש ולפי פשוט טומנים אותה בחול על שם ושמתי את זרעך כחול הים (ב) ואם יקשה האומר א"כ האשה שאינה בברית נמצא שאין לה אלוה ח"ו נשיב כי האשה הנברא' מן צלע האיש נכנסה עמו בברית דת יהודית עם בן זוגה כדין כל שותף שנתן מכס בשביל הסחורה של השותפות שהוא פוטר גם את חבירו עמו גם עיקר טעם המילה כדי למעט תענוג המשגל כי הערלה עיקר סבת התענוג ההוא כמו שאמרו רז"ל כל הנבעל' לערל קשה לפרוש אותה ממנו ועיקר טעם זה שייך לגבי אשה כשמתחיל התינוק לדבר אביו מלמדו פסוק של שמע בני וגו' ועל ידי כן מביאו לחיי עה"ב (ג) ואע"ג שהתינוק אין לו שום הבנה מ"מ מביאו לידי הרגל וחינוך דבר ובפ"ק דחגיגה פריך ג"כ טף למה באו ומתרץ כדי ליתן שכר טוב למביאיהם והטעם כדפי' מפני שיש בהבאה זו תועלת לתינוק שמרגילו ע"י לב"ה וי"מ שאין לתינוק עצמו שום תועלת ואפ"ה האב המביאו לבה"מד מקבל שכר טוב על מחשבתו הטובה שכל מה שהאדם עושה לכבוד קונו אפי' מסיע אבנים ממקום למקום בעלמא אעפ"כ יש לו שכר טוב בפעלו ואין דעתי כן שלא מצינו עבודת הש"י רק במי שטורח על התור' ועל העבודה לא במסיע אבנים בעלמא לשם קונו ולכך נראה כדפירש' וי"ם אותו על המשרת המביא את התינוק לביה"מד שגם לו יש שכר קבוע על שהוא מסייע לדבר תורה גם המשרת עצמו מתוך כך יבא לשמוע גם הוא לחכם הדורש (ד) ואנו רואים בשמות השבטי' שיש בו רמז נפלא על הויות האדם ועניינו כי מתחילה אביו ואמו משחקים בתינוק ואומרים ראו כמה נאה בן זה ונחמד הוא וזה ראוב"ן אחר כך מרגיל אותו בפסוק של שמע ישראל ושמע בני מוסר אביך וגו' וזהו שמעון ממשיך אותו לבה"ס ולפחו' מחברו עם התינוקות כדי שישב עמהם וזהו לוי שאף על גב שאינו לומד עדיין מכל מקום מחברו עם שאר יושבי בית הספר אח"כ מתחיל התינוק להתפלל וזהו יהודה על שם הפעם אודה את ה' ואמר אשרי יושבי ביתך עוד יהלליך סלה כלומר אינו רק יושב בבית ה' אשרי לו כי עוד יהללוך סלה ועל ידי שמחנכו ומרגילו לתורה יש לו שכר טובה לפעולתו כי ברוב ימים ימצאנו גם כי יזקין לא יסור ממנו וזה (ה) יששכר בשני שינין רמז לשכר שני עולמים וכן זבולון רמז שעל ידי כן עושה לו זבול ואכסניא בעולם הנשמות כמו שפי' שאביו מביאו לחיי עולם הבא.
וכשהבן הוא בן ח' ימים האב מוסרו לעוקדו על גבי המזבח לעבודת השם יתברך ומאז נכנס לרשות אדון הכל ונעשה כבנו ואין רשות לשום מחבל להזיקו כי מי ימלא לבו לשלוח ידו בבן המלך ויהי נקי (א) וזהו ג"כ כוונת תנופת הלוים כדי למוסרם ברשות הש"י והוא כדרך השררות קטנות שלא יוכלו להחזיק בנכסיהם אלא א"כ ימסרו תחלה הנכסים אל יד המושל הגדול והמושל הגדול חוזר ונותן הנכסים אל השררה הקטנה שאז נשאר שם המושל הגדול על הנכסים לעולם ונקר' ליאן בל"א זוהו ג"כ סוד פדיון הבן שהאב נותן הבן אל הכהן שהוא משרת לאל עליון והכהן לוקח פדיונו וחוזר ונותנו אל אביו ואז הוא שאול כל ימיו לה' כענין שמואל ובהצטרף אות האלף המורה על האחדות עם אותיות מילה נעשו ממנו תיבת אלהים וזהו שנא' להיות לכם לאלהים בפרשת מילה פעמי' הרבה והערל' לבד' נתנה לחלק הטומא' ואדם נשאר שוב חלק אלוה ממעל לכך טומנים את הערלה בחול על שהערלה היא חול ולא קודש ולפי פשוט טומנים אותה בחול על שם ושמתי את זרעך כחול הים (ב) ואם יקשה האומר א"כ האשה שאינה בברית נמצא שאין לה אלוה ח"ו נשיב כי האשה הנברא' מן צלע האיש נכנסה עמו בברית דת יהודית עם בן זוגה כדין כל שותף שנתן מכס בשביל הסחורה של השותפות שהוא פוטר גם את חבירו עמו גם עיקר טעם המילה כדי למעט תענוג המשגל כי הערלה עיקר סבת התענוג ההוא כמו שאמרו רז"ל כל הנבעל' לערל קשה לפרוש אותה ממנו ועיקר טעם זה שייך לגבי אשה כשמתחיל התינוק לדבר אביו מלמדו פסוק של שמע בני וגו' ועל ידי כן מביאו לחיי עה"ב (ג) ואע"ג שהתינוק אין לו שום הבנה מ"מ מביאו לידי הרגל וחינוך דבר ובפ"ק דחגיגה פריך ג"כ טף למה באו ומתרץ כדי ליתן שכר טוב למביאיהם והטעם כדפי' מפני שיש בהבאה זו תועלת לתינוק שמרגילו ע"י לב"ה וי"מ שאין לתינוק עצמו שום תועלת ואפ"ה האב המביאו לבה"מד מקבל שכר טוב על מחשבתו הטובה שכל מה שהאדם עושה לכבוד קונו אפי' מסיע אבנים ממקום למקום בעלמא אעפ"כ יש לו שכר טוב בפעלו ואין דעתי כן שלא מצינו עבודת הש"י רק במי שטורח על התור' ועל העבודה לא במסיע אבנים בעלמא לשם קונו ולכך נראה כדפירש' וי"ם אותו על המשרת המביא את התינוק לביה"מד שגם לו יש שכר קבוע על שהוא מסייע לדבר תורה גם המשרת עצמו מתוך כך יבא לשמוע גם הוא לחכם הדורש (ד) ואנו רואים בשמות השבטי' שיש בו רמז נפלא על הויות האדם ועניינו כי מתחילה אביו ואמו משחקים בתינוק ואומרים ראו כמה נאה בן זה ונחמד הוא וזה ראוב"ן אחר כך מרגיל אותו בפסוק של שמע ישראל ושמע בני מוסר אביך וגו' וזהו שמעון ממשיך אותו לבה"ס ולפחו' מחברו עם התינוקות כדי שישב עמהם וזהו לוי שאף על גב שאינו לומד עדיין מכל מקום מחברו עם שאר יושבי בית הספר אח"כ מתחיל התינוק להתפלל וזהו יהודה על שם הפעם אודה את ה' ואמר אשרי יושבי ביתך עוד יהלליך סלה כלומר אינו רק יושב בבית ה' אשרי לו כי עוד יהללוך סלה ועל ידי שמחנכו ומרגילו לתורה יש לו שכר טובה לפעולתו כי ברוב ימים ימצאנו גם כי יזקין לא יסור ממנו וזה (ה) יששכר בשני שינין רמז לשכר שני עולמים וכן זבולון רמז שעל ידי כן עושה לו זבול ואכסניא בעולם הנשמות כמו שפי' שאביו מביאו לחיי עולם הבא.
8
ט׳יוסף ובנימין מרמז כי לפעמים שהאב והאם משאחים על הבן זכר הנולד להם ויותר היה ראוי להם לאונן ולקונן על הבן היולד להם כענין רחל שהתפללה יוסף לי אלהים בן אחר ולא ידעה שסופה להיות לה לבן אונן שהרי הוא סיבב לה את מיתת' דן ונפתלי מרמז שאפילו חרב חדה מונחת על צואר האדם לא יתייאש מן הרחמים רק יתפלל אל ה' וירחמהו וזהו דן ונפתלי כלומר מי שמדת הדין מתוחה כנגדו ירבה בתפלה גד ואשר מגיד מי שמזלו טוב יכול להיות מאושר בשני עולמים על ידי האושר שלו אבל עשו ששם מבטחו באלילי כספו קרא שם בנו אליפז שהזהב והפז הוא אלהיו וכן בת מטרד על שם טרדותיו על טובת העוה"ז כן בת מי זהב וזה מבורר וכאשר ייסר איש את בנו צריך להסיר מעל לבו טבע האב המרח' על בנו ולכן לא נאמר כאשר ייסר אב את בנו רק איש את בנו לומר שצריך להתגב' כאיש והנך רואה נפלאות מלשונינו הקדוש כי בהצטרף הה"א המורה על הדין עם מלת אב נעשה ממנו אהב לומר שאם האב מייסר את הבן ומוכיחו אז הוא אוהב לו ואם תצטרף עם מלת אב אות הי"ד המורה על הרחמים נעשה ממנו מלת אויב על דרך חושך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר ורצה לומר שאם מוסיף לו תוכחה על תוכחה בכל שחר ושחר יתוסף גם כן אהבה בתוספת ה"א שנייה המורה על הדין ונעשה האהבה שלימה ואף על גב שיש מי שסובר שבן סורר ומורה לא היה ולא נברא מ"מ נכתבה אותה פרשה בתורה ללמוד ממנו שאם הבן איננו שומע בקול אביו ואמו יתאכזר עליו האב עד שידי עצמו יביאנו לידי סקילה כי בלתי ספק אינו מזרעו רק מתתקע"ד דורות שנקמטו קודם מתן תורה והן הן עזי פנים שבכל דור ודור וכאשר ראה התנא עזי הפנים הרבה בבני דורו אמר עכשיו אני מקוה שיבא משיח שכבר כלו כל אותם הדורות מאחר שהם כל כך הרבה בדור הזה: (ו) וזהו שמצינו שאחר משנת עזי פנים לגיהנם אמר יהי רצון שיבנה בית המקדש כו' והטעם כדפי' שאין בן דוד בא עד שיכלו אותן הנשמות שבגוף וכל הד' סבות שהם החומר והפועל והצורה והתכלית כולם הם נפסדים אצל עז פנים וכן הפועל שלו שהוא האב והאם אינם טובה כי מן הטוב לא יצא רע כי התכלית שלו הוא נפסק שהרי תכלית עז פנים לגיהנם רמז לדבר והיה אם לא חפצ"ת בה הנאמר בבן סורר ומורה שהוא ר"ת של חומר פועל צורה תכלי' ולכך לא תחפץ בה לפי שכולם נפסדים אצל הבן הנולד מן האשה השנואה בלקוחים כמו יפ"ת: (ז) ועיקר קיום כיבוד אב ואם הוא שהבן מטיב דרכו שאז משמח את האב כמ"ש בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו ולכך לא חשש יעקב על מצות כיבד אביו כשהיה נטען בבית שם ועבר שאין כבוד אב ואם גדול מזה והאב נזכר תמיד על צדקת הבן שנ' עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו' שאין ספק שכדאי הוא יצחק לבדו להתברך בשביל מעשה עצמו ולא הזכיר אברהם אביו רק בשביל שהוא גרם לצדקת בנו וכן להיפך רשעת הבן תולה ג"כ בקילקול מעשה האב וזהו שאמר שהע"ה אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה פי' דרך האדם שתקהנה שינו כשהוא רואה את חבירו האוכל בוסר אבל כאן שהאבות מתו כבר לא היה ראוי להקהות שיני בניהם שיעמדו תחתיו לאחר זמן אבל אין זה רק שדרך הטבע להקהות ג"כ את שיני המהרהר באכילת הבוסר וכאן נמי לא ימלט שהבניס מהרהרים תמיד בגידולם הרעים שראו בבית אביהם ועי"כ יאחזו גם הם דרכי אביהם בידם ע"כ ראוי להפקד עליהם ג"כ עון האבות וגם פעמים הרבה שהאבות מתו ולא השלימו את הרעה אשר יזמו לעשות ועומדי הבנים והשלימו אותו ואין הענין נקרא רק ע"ש הגומר וזהו שת"א על פוקד עון אבות וגו' כד משלמין בניא למחטי בתר אבהתן וזה מבואר (ח) ובמד' המשיל את מי שגדל את בן לא טוב לחותך בשר או לאם בסכין חדה וחותך את ידו או שהדליק נר ללמוד לאורו ונפל על בגדיו ושרפם ונראה שכוונת משל זה לומר שהלחם והבשר שחתך לצורך פרנסת בן זה העומד על דרך רע הוא לעצב ויגון להאב כאלו חתך את ידו וכן הנר שהדליק לצורך לימוד אותו הבן כאלו נפל הנר על הבגד ונשרף ונקט פרנסה ולימוד שהם הדברים שהאב עושה לבנו כדפי' וכ"מ בפרק במה מדליקין (ט) גבי מיתת דוד ששלחו לשלמה בנו ואביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטל רמז שהתינוק חייב לכבד אביו על ככר לחם שהאכילו ובמ"א מזכיר ספר על שלמדו תורה.
9
י׳הזכר נעשה בן עונשים לי"ג שנים והבת חייבת במצות שהנשים חייבת בהם לי"ב שנים לפי שאין התורה מתשת כחה של נקיבה כדרך שמתשת כחו של זכר וסימן לדבר זה נכנס בזו וזו נכנס בזה פי' הזכר נכנס לעונשים לי"ג שנים כמנין זו רמז לדבר עם זו יצרתי לי והנקיבה נכנסת לעונשים לי"ב שנים כמנין ז"ה והעונשים הם ג' וסימן לדב' גיכ"ק דהיינו י"ג שנים לעונשיו של מטה ועשרים שנה לעונשין של מעלה ומאה לאותם שהיו קודם מ"ת וכן לימות המשיח שנא' הנער בן מאה שנים ימות ואחר שהגיע הבן לעונשין חייב האב לברך על שפטר מעונשו של זה ושוב לא יטפל עמו כל כך כדי שלא יסמוך עליו הבן ויראה להיות איש זהיר במעשיו בפני עצמו ובזה יש ללמוד משכוי בינה (י) כי התרנגולת מתחילה מגדלת את אפרוחיה ולוקחת מפיה ונותנת לפניהם וכשנתגדלו קצת היא מנקרת את עיניהם אם יבואו אצלה:
10
י״אהפרק הג'
וכשיגיע לשמונה עשר לחופה ישיאו אביו אשה והנה אהבת האיש לאשה אפי' היא יפה מאד מ"מ אינו אלא חסד עליון (א) כמו שדרשו רז"ל כי הוא צוה ויעמוד זו אשה שהיא חמת מלא צואה והכל רצין אחריה.
וכשיגיע לשמונה עשר לחופה ישיאו אביו אשה והנה אהבת האיש לאשה אפי' היא יפה מאד מ"מ אינו אלא חסד עליון (א) כמו שדרשו רז"ל כי הוא צוה ויעמוד זו אשה שהיא חמת מלא צואה והכל רצין אחריה.
11
י״בולשון חמת כולל ג"כ מה שהאשה היא מצד מדת הדין והיא מלאה אף וחימה וקצף וזהו שנאמר ותשא חן וחסד לפניו לפי שאינו אלא חסד שעושה עמה בעלה ולפי דעתי שזהו פירוש של כלה נאה וחסיד' דפ"ק דכתובת שהוא מלשון חסד ואפילו היא חגרת או כעורה ביותר אינו משקר דאדרב' החסד הוא יתר ניכר במכוערת מהיפ' וכדאמרי במערבא לא כחל ולא שרק ולא פרכיס ואעפ"כ ויעלת חן: (ב) ואנו רואים כמה עיני האדם רעה מלתת אף פרוטה אחת לעני ואין עינו רעה מלעשות חסד עם אשתו ומלהשפיע' עלי' מן המותרות שלו רק נותן כחו ואונו עלי' דרך חשק ואהבה יתיר' וכל זה מחכמת טבע היציר' הרוצה בקיום העולם ומקיימו דרך אהב' וחבה שאלמלא חסד זה היה העולם בטל.
12
י״גועל זה נאמר עולם חסד יבנה.
13
י״דוממנו יש ללמוד גם כן להשפיע מטובו על העניים בשמחה ובטוב לב שגם זה מכלל קיום העולם ואפילו אם העני שפל ונבזה מכל מקום אינו גרוע מן חמת מלא צואה זו שהכל רצים להשפיע עליה.
14
ט״וומה שפירוש רש"י חוסן זה סדר נשים שהבנים הנולדים מן האשה הם חוסנו וגבורתו של אדם כוונתו כמו שפי' על ידי שהאיש נותן כחו וחילו אל האשה בחשק רב וכבר פי' פירש אחר על חוסן זה סדר נשים ורבותינו זכרונם לברכה אסרו לשמש את המט' בפני שום בריה לפי שיתבז' זה על זה כי פעולה זו הוא כשחוק והיתול בעיני הרואים וזהו שאמרה אשת פוטיפר הביא אלי לצחק בי.
15
ט״זהתפארה שלא ההפעל' למיני שחוק והיתול שלו להיות פעול' זו כשחוק בעיניה.
16
י״ז(ג) ולקמן גבי ענייני הכישוף בארתי יפה מאמר רבותינו זכרונם לברכה מרבה נשים מרבה כשפים כי המחבר עם הנשים יותר מדאי היא רוצה לקנות שלימות ולקבל שפע ממי שלמטה ממנו במדריג' כמעשה כשפים שזהו היפך הטבע כדפי' ולכך כתיב אשתך כגפן בסיגו"ל לומר כי הקירוב אליה יותר מדאי הוא כמקריב אל האש יותר מהראוי שנכווה בגחלתו ונמשל' האשה לגפן לפי שהעץ שלו אינו שוה לשום מלאכה ואינו רק בשביל הפרי הטוב שנושא כך האשה אינה אלא בשביל הבנים.
17
י״חוכבר שאלו לחכם אחד על שלקח אשה שפילת הקומ' מאד והשיב אחר שלא יכולתי להמלט והייתי מוכרח ליקח מן הרע לקחתי מן הרע היותר מעט שאפשר ואם תכתוב אותיות השם המיוחד במילוא: יו"ד ה"א וא"ו ה"א: יעלה מספרו מ"ה כמניין אד"ם והנסתר שלו שהוא וד"א או"ה (ד) עולה במספר י"ט כמנין חוה.
18
י״טלהגיד שגלוי שכינ' על האשה אינו דרך כבוד כלפי מעלה ואף על גב שהיו כמה נשים נביאות בישראל לא תמצא בשום מקום וידבר ה' אל הנביאה לאמר מטעם שפי' ובלשונינו הקודש תמצא כי מה שהוא נוכח לזכר הוא נסתר לנקיב' להגיד שכל כבוד' של בת מלך להיות פנימה ונסתר' ובפרט שלא תתייחד עם האיש וזה שאמר דוד בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים לא אמר בחורים עם בתולות כדרך שאמר זקנים עם נערים וכן בחור וגם בתול' יונק עם איש שיבה.
19
כ׳ואף על גב שהגירושים שנואים לפני השם יתברך שכן בכל התורה לא מצינו ב' אותיות של גט בזה אחר זה מכל מקום אם האשה דברנית ופטפטניות יכול לגרש' שנאמ' ושם עליה עלילות דברים שרוצה לומר כדפי' שמעליל עליה שהיא אשת דברים: (ה) ורבותינו זכרונם לברכה שיבחו את הנושא בת אחותו ואמרו גם כן פן יחפה על בת אחותו ולא אמרו כן על בת אחיו למדנו שיותר טוב ונכון לישא בת אחותו מבת אחיו והטעם כי הנקיב' נבראת עם הזכר בת זוגה כדי להשלים צורתו ולכך הבת אינה יורשת נחלה הואיל ולא נבראת רק להשלים צורת הזכר משבט אחר וזהו שאמר הכתוב לבני דודיהן תהיינ' לנשים ולפי שאחותו השלימ' צורת זכר של משפחה אחרת על כן חוזר הוא ולוקח את בתה כדי שתחזיר היא להשלים צורת זכר בני משפחת' וזה לא שייך בבת אחיו.
20
כ״אהאשה הוא יסוד גדול על התורה והמצות הראשונ' שנצטווה בה אדם הראשון לפי שהיתה בלי ידיעת חוה אשתו על כן נכשל בה אד' ולכך ראתה חכמת אלקים ליטול רשות מן הנשים תחלה במתן תורה שנאמר (ו) כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים ואחר כך ותגיד לבני ישראל כדי שלא יכשל בה עוד האדם.
21
כ״בוגם יש לומר שנטל תחלה רשות מן האשה לפי שהתורה היא קניין אחד וצרי' לקנות מן האשה תחלה והדר מבעל' כדי שלא תאמר נחת רוח עשיתי לבעלי.
22
כ״גדרך העולם להשתמש ט' חלקי' בצרכי הגוף ורק החלק העשירי יהי' להם קודש והנה יעקב אבינו עשה להיפך כי בן ס"ג שנים היה כשנתברך שהם ט' חלקים מימי שנותיו שהם שבעים שנה ובהם השתמש כולו בקודש בבית של שם ועבר אחר כך נתרצה לעבוד שבע שנים באשה שהוא המעשר מימי שנותיו וזכה שניתן לו עוד שבעים שנה מלבד י"ד שנים של עבדות דהיינו סך הכל קמ"ז שנים של חיי יעקב אבינו ע"ה:
23
כ״דהפרק הד'
בשלשה דרכים (א) האשה נקנית בשט"ר בכס"ף בביא"ה והסימן אם שכ"ב איש אותך וטעם שלשה קניינים אלו כי מפני ג' סבות האד' משעבד עצמו לזולתן הסב' הראשונה מפני שיש לזולתו שטר שיעבוד עליו מכמה דורות כמשפט שיעבוד השר על בני מדינתו ולא עליהם לבד יש לו שיעבוד זה רק אף על זרעם עד העולם ומזה הדרך יש לנו גם כן שיעבוד על העבדים הכנענים לפי משפט התורה וכל כי האי גוונא אינו יכול לפטור עצמו רק ע"י שחרור אחר המבטל כח השטר שיעבוד הראשון וכנגד זה מצינו ג"כ כמה בני אדם שעיקר עבודת' אינו רק מה שיאחזו מעשה אבותם בידם דרך מנהג בעלמא מפני שטר שיעבוד התורה המוטלת עליהם מאבות אבותם ויהי' מוטל גם כן על בניהם אחריהם עד העולם וכנגדם מצינו גם כן האשה שקונה אדון לעצמ' על ידי קידושי השטר ופוטרת עצמה ממנו גם כן על ידי שטר אחר.
בשלשה דרכים (א) האשה נקנית בשט"ר בכס"ף בביא"ה והסימן אם שכ"ב איש אותך וטעם שלשה קניינים אלו כי מפני ג' סבות האד' משעבד עצמו לזולתן הסב' הראשונה מפני שיש לזולתו שטר שיעבוד עליו מכמה דורות כמשפט שיעבוד השר על בני מדינתו ולא עליהם לבד יש לו שיעבוד זה רק אף על זרעם עד העולם ומזה הדרך יש לנו גם כן שיעבוד על העבדים הכנענים לפי משפט התורה וכל כי האי גוונא אינו יכול לפטור עצמו רק ע"י שחרור אחר המבטל כח השטר שיעבוד הראשון וכנגד זה מצינו ג"כ כמה בני אדם שעיקר עבודת' אינו רק מה שיאחזו מעשה אבותם בידם דרך מנהג בעלמא מפני שטר שיעבוד התורה המוטלת עליהם מאבות אבותם ויהי' מוטל גם כן על בניהם אחריהם עד העולם וכנגדם מצינו גם כן האשה שקונה אדון לעצמ' על ידי קידושי השטר ופוטרת עצמה ממנו גם כן על ידי שטר אחר.
24
כ״ההסבה השנייה הוא הכסף שהכל עובדים עבודה זו ואף החשוב אינו מתבייש לעבוד את השפל ממנו או את השונא שלו בקום הנאת הכסף כדרך הגוים שעובדים את היהודים לתקות שכרם וחולה זו רבה היא על בני דורינו שמוכרים עולם הנצחיי בשביל הכסף הנמאס וכנגדו סתם קידושי אשה שהם בכסף.
25
כ״והסבה השלישית הוא שהאדם נכנע ועושה רצון חבירו לא מפני החיוב גם לא לתקוות השכר רק שחפץ באהבתו וכנגד זה כת השלימים מבני עלייה שהם מועטים מאד העובדים מאהבה וכנגדם קידושי ביאה בכוונה ראויה בלי מחשבת פיגול לפי שזהו כמעט מן הנמנע לבני דורינו ומדין הקידושין גם כן שצריך (ב) שיאמר הוא ויתן הוא ולא שתאמר היא ותתן היא וכל זה רמז אל הקידושין שקידש הקב"ה עת עמו ישראל שגם הוא נתן להן מתנות התורה והוא לבדו הבין דרכה ולזה צריך שיאמר הוא ולא שתאמר היא וכמו שאין מקדשין רק מדעת כך הבחירה והרשות נתנה ביד האדם והמוסיף עליהם קדושי ישראל שהמקדש במלוה אינה מקודשת אבל בישראל כתב וארשתיך באמונה לפי שנכון סמוך ובטוח לבם בהבטחת השם יתברך כאלו קבלו הקידושין כבר ולפי שהאשה משועבדת לבעלה על ידי כסף קידושיה (ג) לכך היא פטורה מן המצוה כמו העבד לפי שלא רצה הש"י להפקיע שיעבודו של הבעל ואף על גב שהאשה מחויבת להשתעבד לבעלה מכל מקום חלילה שיחזיק אותה בעלה כאחת השפחות רק יחזוקה כגבירה ואדרבה הוא משועבד לה לכל תנאי חובתה ואמרו רבותינו זכרונם לברכה שצריך האיש שיאהוב את אשתו כגופו ויכבדנה יותר מגופו: (ד) וכמו שהאדם עושה כל מלאכתו בידו הימנית אף על גב שהוא יותר עיקר מידו השמאלית שהיא נשארת תמיד במנוחה וכל זה לפי שיודע שידו השמאלית היא תשושית כח כך האיש עושה המלאכה ומטריח כדי להביא טרף לביתו והאשה יושבת במנוחה בירכתי ביתה לפי שהיא תשושית כח ואין דרכה לחזור אחר הפרנסה נמצא לפי זה ששנים הן אדונים ושניהם משועבדים זה לזה עד שכמעט שאין להפריש ביניהם שהוא קונה אותה לשפח' על ידי כסף קידושיה והיא קנתה אותו לעבד על ידי הנדוניא שהכניסה לו ואפשר שזהו כוונת מאמר (ה) זכור ושמור בדיבר אחד נאמרו שהוא רמז למה שאמרנו כי זכור כנגד האיש הזכר וגם מטעם שאומרים לו לאיש זכור את אשתך ואת בניך ואל תשכח אותם ושמור כנגד הנקיבה כי אומרים לאשה שמור כל שיכניס בעלך אל הבית שלא תאבד ושניהם בדיבור אחד להגיד ששניהם כגוף אחד עד שכמעט שאין להפריש ביניהם לפי שאין דין קדימה ביניהם והאלמנה או הגרושה אינם נכנעות לפני בעליהם כמו הבתולה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי וזהו שאמר הכ' והוא אשה בבתוליה יקח וחזר וכתב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה שלח היה צריך לחזור ולכתוב אבל מגיד שאם היא בתולה אז יקח לו לאשה משא"כ אם היא אלמנה או גרושה שלא יקח לו רק אשה הנכנעה לפניו כי היא תלך אחר דעת עצמה ולפעמים שהאיש טפל אל האשה (ו) כאברהם שהוא טפל אל שרה אשתו שנאמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ולכך נתעטרה הוא עם היו"ד סימן האיש ונקרא שרי ולא שרה בה"א שהיא סימן האשה ומכל מקום לא רצתה הוא להתעטר בעטרה הראוי' לבעלה וחלקה היו"ד שלה עם אברם בעלה ונתנה לו ה"א אחת עד שנקרא אברהם ונשארה עוד ה"א אחת לעצמה ונקראת שרה בה"א ובזה היתה יותר חשובה שהרי שרה חשובה יותר משרי ומגיד שהאשה לעולם יותר חשובה כשנתעטרה בעטרת האשה מאשר נתעטרה בזיינו של איש:
26
כ״זפרק חמישי
ומכלל חיי האדם הוא העושר שלו כי העני חשוב כמת ע"כ אבאר בחלק זה מעלת העושר וגנותו ואומר כי עכשיו כפו תמו העבודות הזרות אשר היו מימי קדם כחמה ולבנה וכיוצא בהן שהרי אף הגוי' שבחו"ל אמרו רז"ל דלא עובדי ע"ז הם רק מנהג אבותם בידם וחדשים מקרוב באו כגון עבודת הכסף שגם הוא בכלל ע"ז יחשב דודאי עבוד' זו היא זרה לא לבד בעיני הי"ת אלא אף בעיני כל בעליה שכל (א) והוא סוד הזה שהם ג' מיני עבירות אשר חטאו וזעמו בהם כל הדורות אשר הי' למן היום אשר ברא אלקים את האדם עד היום האחרון דהיינו זנות ע"ז ממון שהוא ר"ת של זעם וכל עוד שלא עבר ובטל הזעם הזה יתעכבו עקבות רגלי המשיח (ב) ואכנה"ג אשר קטלו ועקרו ליצרא דע"ז וליצרא דזנות ולא רצו לעקו רג"כ יצרא דממונא לפי שא"א לעקור את כלם כי לא נתנה התורה למלאכי השרת וראו שיותר טוב לבחור בהתחדשות שטיפה יצרא דממונא כי בין כך ובין כך האדם טרוד בחיי השעה ולא יהיה מחשבות האדם ולבו פנוי לפנות אחר ע"א וגם אחר הזנות וזהו כחלינהו לעיניה שהוזכר שם כי רדיפת הממון בודאי הוא סמוי עין השכל וא"כ ממילא יתבטלו חכמת אמונות הרעות והדעות הנפסדות התולה בשכל האדם גם תאות הזנות יהא בטל קצת בביטול חכמת השכל כי מקורו ממקור השכל כענין שנא' וידע אדם את חוה אבל קנייני הכסף אינן מצד הידיעה רק מצד שטיפת התאוה והחמדה היתירה והוא מלשון נכספה נפשי וגם כלתה ולפי דעתי שזהו שנ' בשלמה אין כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה דיש להסתפק דמאי אין כסף לא נחשב ולא הול"ל רק אין כסף נחשב מאי אין כסף לא נחשב אבל לפי שהיו בני דורו דורשין אחר חכמת שלמה ולא היו דורשין אחר רבוי הכסף ולא הי' נחשב אצלם אמר אין כסף כלו' אין שמו עליו ולמה משום שלא נחשב בימיו למאומה ומצינו שהצדיקים נקראו על שם הכסף כמו שדרשו רבותינו ז"ל בפרק גיד הנשה גבי ואמרו לי בחמשה עשר כסף וכן צרור הכסף לקח בידו נדרש על מיתת הצדיקים שנקראים כסף וכל זה לפי שאין להחזיק שום אדם לאיש צדיק אלא אם כן ידוע שהוא נקי וצדיק על ענין הממון והכסף (ג) ויש בזה רמז מקרא זה של זאת חקת התורה אשר צוה ה' וגו' אך את הזהב ואת הכסף כלומר כל חקת התורה וודאי מתוקן ומקובל וטוב ויפה בפני כל איש ישראל לעשותו אך בענייני הכסף והזהב פסו אמונים מבני אדם וכל רשע שבמקרא לפירוש רד"ק הוא מלשון והוא ישקיט ומי ירשיע רמז על אותם ב"א שלא יתנו מנוח לכף רגלם רק תמיד רצין ושבין אחר הבלי העה"ז שהם נקראים רשעים והן בכלל השרצי' שנקראו גם כן על שם שרצים ושבים תמיד ולא ינוחו גם כל מרבה רגלים הוא סימן טומאה להיפך מן ישיבת אוהלים שהוא סימן טהרה ולפי שרבוי הממון הוא סבה גדולה אל שיבעט האדם בקונו כענין שנאמר וכסף וזהב ירבה לך ורם לבבך ושכחת וגו' ע"כ ראו האבות הקדושים (ד) לחתום על המטבע שלהם צורה שהוא זכר לניסים שנעשו להם כדי שיזכרו חסדי השם אשר עליהם תמיד ולא יתגאו בעושרם שכן אברהם המטבע שלו היה זקן וזקנה מכאן ובחור ובחורה מכאן זכר לנס שנעשה לו ולאשתו שהולידו לעת זקנותם וכן יהושע המטבע שלו הי' שור מכאן וראם מכאן על שם בכור שורו הדר לו וקרני' כו' וכן דוד המטבע שלו מקל ותרמיל מכאן ומגדל מכאן ע"ש כמגדל דוד צואריך וכן מרדכי המטבע שלו היה שק ואפר מכאן ועטרת זהב מכאן ולפי שירושת הארץ היתה ג"כ סבה אל שיבעטו בטובתם שנא' ובתים טובים תבנה וישבת ורם לבבך וגו' וערי האמורי היו צריכים בלא"ה להיות מוסבת שם ע"כ ראה יהושע לקרא להם שמות קדושים שיזהרי' אגב אורחא שלא יהא ביניהם קנאה כדאמרי' פ"ק דגיטין מ"ד קינה ודימונה ועדעדה כל מי שיש לו קנאה על חבירו ודומם שוכן עדי עד עושה לו דין וכשיבטל הקנאה מלבם בידוע שלא יבעטו ג"כ בטובתם וכן בהבאת הביכורים ארז"ל (ה) שהעשיר היה מוליך לפניו שור אחד וקרנותיו זהובים רמז שקרן גאותו של העשיר הוא כספו וזהבו והעניים היו תולין עליו עטרה של זתים לומר שמזונותיהם יהיו כזית רק שיהיו בידי הקב"ה כו' והסל שלהם הי' של נצרים רמז לשבט מוסר שלהם ושל עשיר הי' של קלתות רמז כי העשיר עושה קלות הרבה בשביל הממון הכתוב קורא אל הממון היקום אשר ברגלי האדם ומגיד שאע"ג שוודאי הוא תקומתו של אדם עכ"ז אינו שלימות גמור אחר שאינו קנין נפשו או גופני בשלימות החכמה והגבורה ומצינו באיוב שהיה מתנחם על איבוד ממונו ועל ירידתו מנכסיו באמרו ערום יצאתי מבטן אמי ויש לתמו' דאין זה רק תנחומין של הבל כי מי שהי' עני מתחילה ונתעשר וחזר ונעשה עני וכי יש לו להתנחם על איבוד ממונו בשביל שהי' עני מתחילה אדרבה כ"ש דידע טפי בצער העני וחסרונו אבל איוב הי' מתנחם על איבוד ממונו הואיל ואינו קניין הכרחי לאדם שאם היה קנין הכרחי לא היה יוצא ערום מבטן אמו רק יוצר הכל אשר יצר את האדם בחכמה היה מוציאו מבטן אמו בכיס מלא דינרין תלוי בצוארו וגם אמר שערום ישוב שמה נמצא שאינו דבוק עם האדם אחר פטירתו מן העולם ואין צורך בממון כבקנין מעשה הטוב ובקנין החכמה הדבוק עם האדם רק היקום אשר ברגליו כלומר כמו אותו הכח שיש לו לאדם ברגלין שאע"ג שחזק הוא מאד שהרי כל הגוף נשען עליו עכ"ז אינו רק כשפל מדרס כפות רגלי האדם ובמקום הליכלוך:
ומכלל חיי האדם הוא העושר שלו כי העני חשוב כמת ע"כ אבאר בחלק זה מעלת העושר וגנותו ואומר כי עכשיו כפו תמו העבודות הזרות אשר היו מימי קדם כחמה ולבנה וכיוצא בהן שהרי אף הגוי' שבחו"ל אמרו רז"ל דלא עובדי ע"ז הם רק מנהג אבותם בידם וחדשים מקרוב באו כגון עבודת הכסף שגם הוא בכלל ע"ז יחשב דודאי עבוד' זו היא זרה לא לבד בעיני הי"ת אלא אף בעיני כל בעליה שכל (א) והוא סוד הזה שהם ג' מיני עבירות אשר חטאו וזעמו בהם כל הדורות אשר הי' למן היום אשר ברא אלקים את האדם עד היום האחרון דהיינו זנות ע"ז ממון שהוא ר"ת של זעם וכל עוד שלא עבר ובטל הזעם הזה יתעכבו עקבות רגלי המשיח (ב) ואכנה"ג אשר קטלו ועקרו ליצרא דע"ז וליצרא דזנות ולא רצו לעקו רג"כ יצרא דממונא לפי שא"א לעקור את כלם כי לא נתנה התורה למלאכי השרת וראו שיותר טוב לבחור בהתחדשות שטיפה יצרא דממונא כי בין כך ובין כך האדם טרוד בחיי השעה ולא יהיה מחשבות האדם ולבו פנוי לפנות אחר ע"א וגם אחר הזנות וזהו כחלינהו לעיניה שהוזכר שם כי רדיפת הממון בודאי הוא סמוי עין השכל וא"כ ממילא יתבטלו חכמת אמונות הרעות והדעות הנפסדות התולה בשכל האדם גם תאות הזנות יהא בטל קצת בביטול חכמת השכל כי מקורו ממקור השכל כענין שנא' וידע אדם את חוה אבל קנייני הכסף אינן מצד הידיעה רק מצד שטיפת התאוה והחמדה היתירה והוא מלשון נכספה נפשי וגם כלתה ולפי דעתי שזהו שנ' בשלמה אין כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה דיש להסתפק דמאי אין כסף לא נחשב ולא הול"ל רק אין כסף נחשב מאי אין כסף לא נחשב אבל לפי שהיו בני דורו דורשין אחר חכמת שלמה ולא היו דורשין אחר רבוי הכסף ולא הי' נחשב אצלם אמר אין כסף כלו' אין שמו עליו ולמה משום שלא נחשב בימיו למאומה ומצינו שהצדיקים נקראו על שם הכסף כמו שדרשו רבותינו ז"ל בפרק גיד הנשה גבי ואמרו לי בחמשה עשר כסף וכן צרור הכסף לקח בידו נדרש על מיתת הצדיקים שנקראים כסף וכל זה לפי שאין להחזיק שום אדם לאיש צדיק אלא אם כן ידוע שהוא נקי וצדיק על ענין הממון והכסף (ג) ויש בזה רמז מקרא זה של זאת חקת התורה אשר צוה ה' וגו' אך את הזהב ואת הכסף כלומר כל חקת התורה וודאי מתוקן ומקובל וטוב ויפה בפני כל איש ישראל לעשותו אך בענייני הכסף והזהב פסו אמונים מבני אדם וכל רשע שבמקרא לפירוש רד"ק הוא מלשון והוא ישקיט ומי ירשיע רמז על אותם ב"א שלא יתנו מנוח לכף רגלם רק תמיד רצין ושבין אחר הבלי העה"ז שהם נקראים רשעים והן בכלל השרצי' שנקראו גם כן על שם שרצים ושבים תמיד ולא ינוחו גם כל מרבה רגלים הוא סימן טומאה להיפך מן ישיבת אוהלים שהוא סימן טהרה ולפי שרבוי הממון הוא סבה גדולה אל שיבעט האדם בקונו כענין שנאמר וכסף וזהב ירבה לך ורם לבבך ושכחת וגו' ע"כ ראו האבות הקדושים (ד) לחתום על המטבע שלהם צורה שהוא זכר לניסים שנעשו להם כדי שיזכרו חסדי השם אשר עליהם תמיד ולא יתגאו בעושרם שכן אברהם המטבע שלו היה זקן וזקנה מכאן ובחור ובחורה מכאן זכר לנס שנעשה לו ולאשתו שהולידו לעת זקנותם וכן יהושע המטבע שלו הי' שור מכאן וראם מכאן על שם בכור שורו הדר לו וקרני' כו' וכן דוד המטבע שלו מקל ותרמיל מכאן ומגדל מכאן ע"ש כמגדל דוד צואריך וכן מרדכי המטבע שלו היה שק ואפר מכאן ועטרת זהב מכאן ולפי שירושת הארץ היתה ג"כ סבה אל שיבעטו בטובתם שנא' ובתים טובים תבנה וישבת ורם לבבך וגו' וערי האמורי היו צריכים בלא"ה להיות מוסבת שם ע"כ ראה יהושע לקרא להם שמות קדושים שיזהרי' אגב אורחא שלא יהא ביניהם קנאה כדאמרי' פ"ק דגיטין מ"ד קינה ודימונה ועדעדה כל מי שיש לו קנאה על חבירו ודומם שוכן עדי עד עושה לו דין וכשיבטל הקנאה מלבם בידוע שלא יבעטו ג"כ בטובתם וכן בהבאת הביכורים ארז"ל (ה) שהעשיר היה מוליך לפניו שור אחד וקרנותיו זהובים רמז שקרן גאותו של העשיר הוא כספו וזהבו והעניים היו תולין עליו עטרה של זתים לומר שמזונותיהם יהיו כזית רק שיהיו בידי הקב"ה כו' והסל שלהם הי' של נצרים רמז לשבט מוסר שלהם ושל עשיר הי' של קלתות רמז כי העשיר עושה קלות הרבה בשביל הממון הכתוב קורא אל הממון היקום אשר ברגלי האדם ומגיד שאע"ג שוודאי הוא תקומתו של אדם עכ"ז אינו שלימות גמור אחר שאינו קנין נפשו או גופני בשלימות החכמה והגבורה ומצינו באיוב שהיה מתנחם על איבוד ממונו ועל ירידתו מנכסיו באמרו ערום יצאתי מבטן אמי ויש לתמו' דאין זה רק תנחומין של הבל כי מי שהי' עני מתחילה ונתעשר וחזר ונעשה עני וכי יש לו להתנחם על איבוד ממונו בשביל שהי' עני מתחילה אדרבה כ"ש דידע טפי בצער העני וחסרונו אבל איוב הי' מתנחם על איבוד ממונו הואיל ואינו קניין הכרחי לאדם שאם היה קנין הכרחי לא היה יוצא ערום מבטן אמו רק יוצר הכל אשר יצר את האדם בחכמה היה מוציאו מבטן אמו בכיס מלא דינרין תלוי בצוארו וגם אמר שערום ישוב שמה נמצא שאינו דבוק עם האדם אחר פטירתו מן העולם ואין צורך בממון כבקנין מעשה הטוב ובקנין החכמה הדבוק עם האדם רק היקום אשר ברגליו כלומר כמו אותו הכח שיש לו לאדם ברגלין שאע"ג שחזק הוא מאד שהרי כל הגוף נשען עליו עכ"ז אינו רק כשפל מדרס כפות רגלי האדם ובמקום הליכלוך:
27
כ״חפרק ששי
ומכלל חיי האדם הוא שיהי' יד ה' טובה עליו שלא יהא מיוסר לא ביסורי הגוף ולא ביסורי ממון ואם ח"ו שיהא מיוסר שיראה לכלכל מחלהו ויתנחם מעצבון מעשיו באופן שלעולם ישב בטובה ועיקר הרפואה כזה הוא שלא יהא טובות העולם הזה קבועים בלבו רק יתייאש מהם תמיד כי לאשר יחנו כן יסעו ואז אף אם יחסרו ממנו טובתו לא יקרא עליו תגר ולא יצטער הואיל וכבר נתייאש מהם ולפי דעתי שזהו כוונת האגד' דפ"ק דמועד קטן (א) שאמר יהא רעוא דתזרע ולא תחצר כו' שיש להסתפק למה ברכו אותו החכמים בברכה הנרא' כקללה ולא בירכו אותו בפי' ול"נ דודאי כבר בירכו אותו בפי' בינם ובין עצמם ועכשיו לא באו רק ללמדו מוסר שלא יקבע בלבו טובת אותה ברכה ואין פי' של יהי רעוא לשון תפלה לומר שיהא לרצון לפני הש"י רק ר"ל שיהא רצון המתברך שיתייאש תמיד מהצלחת ענייניו שאף אם יזרע לא יחצד ואף אם יועיל לא יפיק וכן כולם וכ"ז כדי שלא יקבע בלב טובת העולם הזה כדפי' דוגמת דליחרב ביתך וליתב אושפיזך שר"ל ג"כ שיעשה ענין העה"ב עיקר וענייני העולם הזה טפל לו ואעפ"כ הקפיד הבן על שפתחו פיהם לרע' ואמר שלא יקיימו בו הברכה שלהם והאב השיב שגם פשוטו לפעמים שהוא לברכה והגהות ילקוט בספר יהושע מתרץ בשם מהר"ם מפדוא"ה ז"ל כי רשב"י ששלח בנו אל החכמים הללו כדי שיברכו אותו היה לו עמהם מריבה על עסקי הענו' כי מענותנותו של האב היה נראה שהם חכמים וצדיקים יותר ממנו ולכך מוכני' יותר לברך את בנו והם חשבו להיפך כי האב יותר ראוי לברך את בנו ואם היו מחזירים את הבן לפני האב בלא ברכה היה האב חוזר ומשלחו אליהם ויחזרו הם לשלחו אל האב וילך הדבר אלבלתי תכלית ולכך אמרו לו הברכה בלשון קללה וידעו שאביו יהפך אותו לברכה ואז יחול עליו שפע הברכה בכפל אם מפי המברכים שכוונו לטובה אם מפי שיפרש את הברכה ע"כ ופעמים הרבה שהקב"ה מייסר את האדם כדי להטיב באחריתו שנ' למען ענותך להטיבך באחרותך כי לאחר שנמרקו עונותיו נחשבו יסורים שלו כאלו באו עליו בחנם ולכך מקבל עליהם שכר כמו שדרשו על (ב) שלם ישלם המבעיר את הבעיר' אמר הקב"ה אע"ג שלא הבערתי את הבעיר' רק בשביל עונותיהם מ"מ עכשיו שעשו תשובה אעלה אני אליהם כאילו הבערתי אותו בחנם וחייב אני לשלם ובאש הצתי אותה ובאש עתיד אני לבנותה ולפעמים שהאדם מפשפש במעשיו ומוצא את עצמו שחטא אלא שמוצא ג"כ שהוא מיוסר בדבר שלא נכשל בו ואדרבה היה נזהר בו כההוא דיבמות דבר שאותו צדיק נתעסק בו יכשל בו זרעו אמר רבי אבא אעפ"כ מת בן בנו בצמא שנא' וסביביו נשערה מאוד ואין להרהר בזה על מדות הקדוש ברוך הוא כי לטובת האדם הוא מייסרו בדבר שלא נכשל בו לפי שאז ימצא הסניגור מקום ללמד עליו זכות ולומר רבש"ע וכי ילקה אדם זה בדבר שלא נכשל בו ומיד יתכפרו עונותיו אבל אם היה מייסרו בדבר שנכשל בו לא היה כאן מקו לסניגוריא ואין הקב"ה מייסר את יראיו בדבר הנוגע בגופם רק נוטל מהם המותרו' שלהם כאדם זה הנוטל את בנו הנער ומנענ' לו שערות ראשו ומייסרו ע"י (ג) כך וזהו וסביביו נשערה מאד כלו' שנוטלו בשערות ראשו ואינו נוגעו בגופו ואם הוא שרוי בטובה ידאג תמיד שמא הוא מכלל אותם הרשעים שהקב"ה ממהר לשלם שכר פעולתם הטוב שנ' (ד) ולא יאחר לשונאו פי' אע"ג שאין דרך למהר לעשות טובה לשונא מ"מ ממהר הוא לשלמו לפי שאין הקב"ה מקפח שכר שום בריה ורשע זה אינו יכול למות אלא אם כן קיבל שכרו כבר וחושש הוא יתברך שמו פן אולת רשע זה יסלף דרכו עד שיביא עצמו לידי מיתה פתאום אז היה מוכרח לשלמו בעה"ב וזה לא ניחא קמי קב"ה ולכך ממהר לשלמו על פניו כדי להאבידו לגמרי מהצלחת הנפש ואין זה עול לפניו ית' אע"ג שעיקר שכר המצוה בעה"ב ויפה שעה אחת של קורת רוח בעה"ב מכל חיי העה"ז (ה) והיאך חוטפין א"כ מן הרשע הזה השכר הגדול הזה שהיה ראוי לו על המצות שלו ונותנים לו השכר הפחות הזה של העולם הזה הרי לקת' מדת המשפט בזה שמוטב לו לרשע זה שיהי' נענש בעה"ז כל ימיו אף ביסורין של איוב או שימית אותו במיתה קשה רק שיהא זוכה אח"כ לחיי העה"ב ואין זה רק כמבטיח את עבדיו לתת להם בשכרם דינרי זהב ואיני נותן לה רק מטבעות של נחושת מ"מ אין זה עול לפניו יתברך ואדרבה אין הקב"ה גובה חובתו רק מן הדברים היותר פחותים בעיני האדם שכן משפט התורה בפרעון בעל חובו שנ' והאיש אשר אתה נושה בו יוציא עליך העבוט החוצה ודרשו רז"ל מה דרכו של בעה"ב להוציא את הפחות שבכלים אף הקב"ה כן אלא שהצדיק היותר פחות שבעיניו הוא טובת העה"ז ורוצה שיקחו ממנו אף גופו וממונו משכן על עונותיו רק שלא יאבד ממנו טובת העה"ב והרשע הוא להיפך שכל עניינו העה"ב הם פחותים בעיניו כי לא יאמין בהשאר' הנפש כלל ובוחר יותר בטובת העולם הזה ומדת הקב"ה שהוא נותן לכל איש כדרכיו ולכך הוא נפרע מן הצדיק בעוה"ז ומן הרשע בעה"ב דהיינו שגובה מכל אחד מהם ממה שהוא פחות בעיניו ולפעמים שהרשע גמור עושה מצוה שהקרן שלה ראוייה להיות קיים לעוה"ב ורשע זה אינו זוכה לעמוד במחיצתו של הקב"ה משתלם משניהם באותו הזמן שבין המיתה והקבורה שהוא כמו אמצעיות בין עה"ז ובין עה"ב שהרי הרוח משוטט אז בעה"ב והגוף עדיין בעה"ז כההיא עובדא דבעיא מוכסא דמסכת סנהדרין שנתחלפה מטתו של צדיק במטתו של רשע (ו) וזהו כוונת רז"ל שאמרו גשמים מזלפין על מטתו סימן יפה לו וכן מה שלא נספד כשורה ובפ"ק דברכות אמרו לעולם ליבעי איניש רחמי אפי' עד זיבולא בתרא דלהוי בשלמא וזה מבואר ממה שכתבתי וכבר ידעת ג"כ מה שאמרו רז"ל על דוד המלך ע"ה שמעולם לא חלם חלום טוב (ז) והיפך הדבר באחיתופל שלא חלם רק חלומות טובות ולפענ"ד הטעם ג"כ לפי שאין מייסרים את הצדיק רק זמן מועט של שעת החלום שאז נבהלו רעיוניו וארכבותיו דא לדא נקשן ואולי גם בהקין תפעם רוחו קצת ומיד נתכפרו עונותיו ויתבטלו דברי חלומותיו ואין עוד רעה כלל והוא רמז ג"כ לחיי העה"ז הדומה לחלום יעוף שהצדיקים בו בחיי הצער אבל הרשעים משביעין אותו במה שבידו להשביעו מן הטומאה כדרך שמשביעין כל בעלי הקרי ואינו זוכה רק לנעימות זמן החלום הרומז לטובת העה"ז והקיץ ואין כל ובזה שכתבתי מתיישב נוסח הטבת החלום דמאן דחזי חלמא עומד ואומר (ח) חלמא טבא חזאי ויש לתמוה וכי מי שנפשו עגומה עליו והוא צריך לבקש רחמים שלא יעמדו דברי חלומותיו והיאך יעמוד א"כ ויאמר שהוא טוב ואינו רק רע אבל חלמא טבא ר"ל חלום המראי' מן השמים אל הטובים והישרים בלבותם ראיתי והם עונים אחריו כי טבא הוא וטבא להוי אחר שכבר נצטער קצת כדפירש' ומש' לעיל מתיישב ג"כ מה שמצינו (ט) בפ' אלו טריפות גבי בת הקיסר שאמרה בעינא מאלקיכון דיהב מסתרתא ולבסוף ביקשה דלישקול מינה והשיב לה רבי יהושע אלהא דידן מיהב יהב משקל לא שקיל.
ומכלל חיי האדם הוא שיהי' יד ה' טובה עליו שלא יהא מיוסר לא ביסורי הגוף ולא ביסורי ממון ואם ח"ו שיהא מיוסר שיראה לכלכל מחלהו ויתנחם מעצבון מעשיו באופן שלעולם ישב בטובה ועיקר הרפואה כזה הוא שלא יהא טובות העולם הזה קבועים בלבו רק יתייאש מהם תמיד כי לאשר יחנו כן יסעו ואז אף אם יחסרו ממנו טובתו לא יקרא עליו תגר ולא יצטער הואיל וכבר נתייאש מהם ולפי דעתי שזהו כוונת האגד' דפ"ק דמועד קטן (א) שאמר יהא רעוא דתזרע ולא תחצר כו' שיש להסתפק למה ברכו אותו החכמים בברכה הנרא' כקללה ולא בירכו אותו בפי' ול"נ דודאי כבר בירכו אותו בפי' בינם ובין עצמם ועכשיו לא באו רק ללמדו מוסר שלא יקבע בלבו טובת אותה ברכה ואין פי' של יהי רעוא לשון תפלה לומר שיהא לרצון לפני הש"י רק ר"ל שיהא רצון המתברך שיתייאש תמיד מהצלחת ענייניו שאף אם יזרע לא יחצד ואף אם יועיל לא יפיק וכן כולם וכ"ז כדי שלא יקבע בלב טובת העולם הזה כדפי' דוגמת דליחרב ביתך וליתב אושפיזך שר"ל ג"כ שיעשה ענין העה"ב עיקר וענייני העולם הזה טפל לו ואעפ"כ הקפיד הבן על שפתחו פיהם לרע' ואמר שלא יקיימו בו הברכה שלהם והאב השיב שגם פשוטו לפעמים שהוא לברכה והגהות ילקוט בספר יהושע מתרץ בשם מהר"ם מפדוא"ה ז"ל כי רשב"י ששלח בנו אל החכמים הללו כדי שיברכו אותו היה לו עמהם מריבה על עסקי הענו' כי מענותנותו של האב היה נראה שהם חכמים וצדיקים יותר ממנו ולכך מוכני' יותר לברך את בנו והם חשבו להיפך כי האב יותר ראוי לברך את בנו ואם היו מחזירים את הבן לפני האב בלא ברכה היה האב חוזר ומשלחו אליהם ויחזרו הם לשלחו אל האב וילך הדבר אלבלתי תכלית ולכך אמרו לו הברכה בלשון קללה וידעו שאביו יהפך אותו לברכה ואז יחול עליו שפע הברכה בכפל אם מפי המברכים שכוונו לטובה אם מפי שיפרש את הברכה ע"כ ופעמים הרבה שהקב"ה מייסר את האדם כדי להטיב באחריתו שנ' למען ענותך להטיבך באחרותך כי לאחר שנמרקו עונותיו נחשבו יסורים שלו כאלו באו עליו בחנם ולכך מקבל עליהם שכר כמו שדרשו על (ב) שלם ישלם המבעיר את הבעיר' אמר הקב"ה אע"ג שלא הבערתי את הבעיר' רק בשביל עונותיהם מ"מ עכשיו שעשו תשובה אעלה אני אליהם כאילו הבערתי אותו בחנם וחייב אני לשלם ובאש הצתי אותה ובאש עתיד אני לבנותה ולפעמים שהאדם מפשפש במעשיו ומוצא את עצמו שחטא אלא שמוצא ג"כ שהוא מיוסר בדבר שלא נכשל בו ואדרבה היה נזהר בו כההוא דיבמות דבר שאותו צדיק נתעסק בו יכשל בו זרעו אמר רבי אבא אעפ"כ מת בן בנו בצמא שנא' וסביביו נשערה מאוד ואין להרהר בזה על מדות הקדוש ברוך הוא כי לטובת האדם הוא מייסרו בדבר שלא נכשל בו לפי שאז ימצא הסניגור מקום ללמד עליו זכות ולומר רבש"ע וכי ילקה אדם זה בדבר שלא נכשל בו ומיד יתכפרו עונותיו אבל אם היה מייסרו בדבר שנכשל בו לא היה כאן מקו לסניגוריא ואין הקב"ה מייסר את יראיו בדבר הנוגע בגופם רק נוטל מהם המותרו' שלהם כאדם זה הנוטל את בנו הנער ומנענ' לו שערות ראשו ומייסרו ע"י (ג) כך וזהו וסביביו נשערה מאד כלו' שנוטלו בשערות ראשו ואינו נוגעו בגופו ואם הוא שרוי בטובה ידאג תמיד שמא הוא מכלל אותם הרשעים שהקב"ה ממהר לשלם שכר פעולתם הטוב שנ' (ד) ולא יאחר לשונאו פי' אע"ג שאין דרך למהר לעשות טובה לשונא מ"מ ממהר הוא לשלמו לפי שאין הקב"ה מקפח שכר שום בריה ורשע זה אינו יכול למות אלא אם כן קיבל שכרו כבר וחושש הוא יתברך שמו פן אולת רשע זה יסלף דרכו עד שיביא עצמו לידי מיתה פתאום אז היה מוכרח לשלמו בעה"ב וזה לא ניחא קמי קב"ה ולכך ממהר לשלמו על פניו כדי להאבידו לגמרי מהצלחת הנפש ואין זה עול לפניו ית' אע"ג שעיקר שכר המצוה בעה"ב ויפה שעה אחת של קורת רוח בעה"ב מכל חיי העה"ז (ה) והיאך חוטפין א"כ מן הרשע הזה השכר הגדול הזה שהיה ראוי לו על המצות שלו ונותנים לו השכר הפחות הזה של העולם הזה הרי לקת' מדת המשפט בזה שמוטב לו לרשע זה שיהי' נענש בעה"ז כל ימיו אף ביסורין של איוב או שימית אותו במיתה קשה רק שיהא זוכה אח"כ לחיי העה"ב ואין זה רק כמבטיח את עבדיו לתת להם בשכרם דינרי זהב ואיני נותן לה רק מטבעות של נחושת מ"מ אין זה עול לפניו יתברך ואדרבה אין הקב"ה גובה חובתו רק מן הדברים היותר פחותים בעיני האדם שכן משפט התורה בפרעון בעל חובו שנ' והאיש אשר אתה נושה בו יוציא עליך העבוט החוצה ודרשו רז"ל מה דרכו של בעה"ב להוציא את הפחות שבכלים אף הקב"ה כן אלא שהצדיק היותר פחות שבעיניו הוא טובת העה"ז ורוצה שיקחו ממנו אף גופו וממונו משכן על עונותיו רק שלא יאבד ממנו טובת העה"ב והרשע הוא להיפך שכל עניינו העה"ב הם פחותים בעיניו כי לא יאמין בהשאר' הנפש כלל ובוחר יותר בטובת העולם הזה ומדת הקב"ה שהוא נותן לכל איש כדרכיו ולכך הוא נפרע מן הצדיק בעוה"ז ומן הרשע בעה"ב דהיינו שגובה מכל אחד מהם ממה שהוא פחות בעיניו ולפעמים שהרשע גמור עושה מצוה שהקרן שלה ראוייה להיות קיים לעוה"ב ורשע זה אינו זוכה לעמוד במחיצתו של הקב"ה משתלם משניהם באותו הזמן שבין המיתה והקבורה שהוא כמו אמצעיות בין עה"ז ובין עה"ב שהרי הרוח משוטט אז בעה"ב והגוף עדיין בעה"ז כההיא עובדא דבעיא מוכסא דמסכת סנהדרין שנתחלפה מטתו של צדיק במטתו של רשע (ו) וזהו כוונת רז"ל שאמרו גשמים מזלפין על מטתו סימן יפה לו וכן מה שלא נספד כשורה ובפ"ק דברכות אמרו לעולם ליבעי איניש רחמי אפי' עד זיבולא בתרא דלהוי בשלמא וזה מבואר ממה שכתבתי וכבר ידעת ג"כ מה שאמרו רז"ל על דוד המלך ע"ה שמעולם לא חלם חלום טוב (ז) והיפך הדבר באחיתופל שלא חלם רק חלומות טובות ולפענ"ד הטעם ג"כ לפי שאין מייסרים את הצדיק רק זמן מועט של שעת החלום שאז נבהלו רעיוניו וארכבותיו דא לדא נקשן ואולי גם בהקין תפעם רוחו קצת ומיד נתכפרו עונותיו ויתבטלו דברי חלומותיו ואין עוד רעה כלל והוא רמז ג"כ לחיי העה"ז הדומה לחלום יעוף שהצדיקים בו בחיי הצער אבל הרשעים משביעין אותו במה שבידו להשביעו מן הטומאה כדרך שמשביעין כל בעלי הקרי ואינו זוכה רק לנעימות זמן החלום הרומז לטובת העה"ז והקיץ ואין כל ובזה שכתבתי מתיישב נוסח הטבת החלום דמאן דחזי חלמא עומד ואומר (ח) חלמא טבא חזאי ויש לתמוה וכי מי שנפשו עגומה עליו והוא צריך לבקש רחמים שלא יעמדו דברי חלומותיו והיאך יעמוד א"כ ויאמר שהוא טוב ואינו רק רע אבל חלמא טבא ר"ל חלום המראי' מן השמים אל הטובים והישרים בלבותם ראיתי והם עונים אחריו כי טבא הוא וטבא להוי אחר שכבר נצטער קצת כדפירש' ומש' לעיל מתיישב ג"כ מה שמצינו (ט) בפ' אלו טריפות גבי בת הקיסר שאמרה בעינא מאלקיכון דיהב מסתרתא ולבסוף ביקשה דלישקול מינה והשיב לה רבי יהושע אלהא דידן מיהב יהב משקל לא שקיל.
28
כ״טויש לתמוה שזה אינו רק במדה טובה אבל במדה רעה ודאי חנון ורחום ה' וניחם על הרעה אבל לפי שהוא עצמה לה ברעה הזאת מטעם שאפרש ע"כ נעשה רעה זו כטובה אצלה ושייך שפיר לומר מיהב יהיב משקל לא שקיל ומה שבחרה בנגעים הללו פירשו כבר בפי' האגדה הזאת כי במצח הקיסר ובמצח בתו פרחו מיני צרעת של אמונ' רעות נפסדות זה להפך מזה כי הקיסר היה מן הכת המאמינים שהכל נעשה כהיתר לפני האדם ואין חטא נכנס לפי האדם ואין צריך רק שיאמין בלבו ודיו וז"ש בעינא דאצבי' ליה נהמא פי' רצוני לעשות לו סעודה לאלקיכון כלו' אין טוב לו לאדם רק שיהא לו משתה תמיד ור' יהושע השיב לו שאינו ראוי לעשות כן לפי שכל ימי האדם חשובים כאלו הם נטועים סמוך לים וזהו נקטיה לגודא דרבותא דרווח עלמא כו' וכל מעשה תוקפו של אדם שמאסף כל ימי הקיץ בא הרוח ונושבו וכן מה שאסף בימי החורף בא הגשם ושוטפו וזהו עביד שית ירחי כו' אתא זיקא כו' שית ירחי בסתווא אתא מיטרא כו' רמז לשלוחי ההשגחה היוצאים מלפני הש"י וז"ש הני כנושאי זלוחאי דאתא כו' ובת הקיסר האמינה להיפך מזה והיתה מן מכת המסגפים את נפשם מהם שהולכים יחף למרחקים ומהם שסגורים כל ימיהם ומהם שמכים אם עצמם עד שפוך דם עליהם וחושבים שע"י הייסורים הללו יזכו לעולם הנשמות ולכך ביקשה דיעביד לה מסתרתא והוא ית"ש נתן לה כדרכה ומיהב כו' ואנחנו עם ה' אע"ג דחלילה שנבקש יסורים על נפשינו מ"מ גם מוסר ה' אל נבזה ולקבלם באהבה ובמדרש משלו את רשע זה שמטיבין לו (י) בעולם הזה לאדם נאמן שמקבל פקדון מיד קוביוסטוס אחד וזורק את הפקדון אחורי הדלת ותמהו בני ביתו על שלא הניח גם את הפקדון הזה בתיבה כדרך שאר הפקדונות והיא משיב אדם זה קוביוסטוס הוא ולשעה קלה יחזור ויבא ויבקש את פקדונו כדי לשחק כמנהגו ומה לי לטרוח ולהניחו בתיבה בשביל זמן מועט כזה כך רשע זה היום עושה המצוה והיום הוא בא וחוזר ומבקש את שכרו והוא יתברך נותן לו כרצונו כדפירש' אבל הצדיק היום הוא עושה המצוה ולא היום הוא בא ליטול את שכרו רק יחפוץ שיהא לו למשמרת עד בא קיצו:
29
ל׳הפרק השביעי
האדם מיום שנולד מתחיל הוא ליסע לעולמו ומתקרב הוא אליו יום יום ואח"כ הוא נוטה לבית מלונו והוא הקבר וזהו סוד (א) ויסע ויבא ויט כי שמתחיל ליסע זהו סוד ויסע. ומה שמתקרב אליו יום יום זהו סוד ויבא ומה שנוטה לבית מלונו זה סוד ויט.
האדם מיום שנולד מתחיל הוא ליסע לעולמו ומתקרב הוא אליו יום יום ואח"כ הוא נוטה לבית מלונו והוא הקבר וזהו סוד (א) ויסע ויבא ויט כי שמתחיל ליסע זהו סוד ויסע. ומה שמתקרב אליו יום יום זהו סוד ויבא ומה שנוטה לבית מלונו זה סוד ויט.
30
ל״אועל כן יהיה תמיד נכון אל יום הנסיעה וזהו שאמר הכתוב (ב) לעיני כל ישראל בכל מסעיהם שהיה ראוי לכתוב בכל חנייתם שהרי הענן והאש לא היו על המשכן רק בעת חנייתם אבל מגיד כי דור דיעה זו אף בשעת חנייתם ומנוחת לא חיו חושבים עצמם רק כאורח הנוטה ללין אשר לא ידע זמן נסיעתו אימתי יהיה ומסעיהם ר"ל חניית' שנק' מסע מטעם שפי' ואע"ג שהדרך ממעט את השם ור"ל השם ממש שאין השכינה שורה על אדם המטולטל ומ"מ זכו אילו ששכן עליהם אור ה' אע"ג שהיו הולכים נעים ונדים במדבר מטעם שפי' ורש"י פי' שלפי שחזרו ליסע ממקום החנייה נקרא החנייה מסע ואין טעם בפי' זה.
31
ל״בויראה האדם להפקיד תמיד את רוחו ביד הש"י דרך פקדון שנאמר בידך אפקיד רוחי שאז לא יעכבנו לא שום חטא ולא שום עון שכן משפט כל פקדון שאין הנפקד יכול לעכבו אע"ג שהמפקיד חייב לנפקד הואיל ובתורת פקדון בא לידו: הדורות הראשונים אשר האריכו ימים רבים לא היה רק דרך נס ולכך נתקצרו ימי הדורות שבאו אחריהם לפי שלא זכו עוד לאותו הנס אבל עכשיו שימי שנותינו בהם הוא רק שבעים שנה לא יתקצרו ימי האדם עוד פחות משיעור זה כי ע' שנים אלו הן דרך טבע האדם ומה שהוא דרך הטבע לא ישתנה וכשיגיע האדם להיות בן ארבעים שנה אז מתחיל לזרוח עליו אור השכל והבינה דרך קביעות כדרך שמצינו במאורות הגדולים שאף על גב שביום האחד נבראו מכל מקום לא נתלו ברקיע דרך קביעות עד יום ד' להורות על זה שכתבתי וכשיגיעו ימי הזקנה ראוי לו לאדם להיות נכנע בראותו שכבר קרבו ימיו למות: (ג) וכן שמואל הנביא אמר ואני זקנתי ושבתי שהלשון כפול גם שבתי כת' בסי"ן שמאלי'.
32
ל״גופי' אחר שזקנתו הנה שבתי בתשובה וממני תראו וכן תעשו גם אתם כשתגיעו לימי הזקנה: וכן מה שאמרה תורה מפני שיבה תקום רמז ג"כ שקודם שימשמשו ימי הזקנה לבא יראה האדם להיות זריז ונזהר לקום לעבודת השם יתברך.
33
ל״ד(ד) ועל דרך המליצה נאמר גם כן כי מה שארז"ל כל איסורין שבתורה בטילין בששים שהוא רמז כשיגיע האדם לס' שנים שהם ימי הזקנה כבר בטילין אצלו כל איסורין שבתורה כי לא יתאוה להם עוד כי ידאג על יום מותו: (ה) והנה התלמידי חכמים כל זמן שמזקינים גבורה וחכמה ניתוסף בהם לפי שאין להם מנוחה בעולם הזה ועכשיו מרבין בעצמם עוז וחדוה לפי שיתקרבו אל הזמן שיופשט אור השכל מן הגוף והרשעים הם להיפך כי אין להם רק חיי הגוף ותענוג ובאבוד הגוף אבד כל תוחלת' וסברם וזהו שאמר הכתוב ופגריכם אתם שאין ת"ל אתם אבל מגיד שאין להם שארית הנפש ופגריכם הוא אתם כי אין אתם זולת הפגר הזה ובאבוד הפגר שלכם תאבד גם זאת והיפך זה מצינו באהרן קדוש ה' שנאמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן וגו' יאסף אהרן וגו' שהיה הראוי לומר תאסף אתה אהרן שהרי עם אהרן ידבר אבל לפי שכבר התדבק אהרן סמוך למיתתו דביקות גדול ביוצרו וכאלו היה כאן ב' אהרן כי כבר נחלקו הגוף והנפש לשני חלקים ועם חלק הנפש אמר כי חלק הגוף יאספהו כבוד השם יתברך ואנו רואין שמשה כתב על עצמו והאיש משה עניו מאד וכן דברים הרבה שלא היה מן המוסר שיכתוב כן אדם על עצמו אבל לפי מה שכתבתי לא קשה מידי.
34
ל״הולפי זה שכתבתי היה ראוי שישמח הצדיק על מיתת גופו אחר שהיא לידת הנפש כי איך יכסוף לעמוד בחיי הצער במעבה הגוף האפל והנגוף (ו) ויש ליישב שכל הצדיק אימת המות עליו לפי שמתיירא מן הגיהנם כדרך שאמר רבי אליעזר ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים גן עדן וגיהנם ואיני יודע באיזה דרך מוליכים אותי אבל התמוה מאדונינו משה שכבר הגיע לתכלית השלימות שאפשר להגיע וגם הקב"ה הבטיחו כבר ברב טוב הצפון לו ולא היה לו רק לכנוס לגן עדן ואם כן איך בחר בחיי העולם הזה (ז) ומה שנראה לי בזה הוא שמשה רבינו ע"ה רצה לעבוד את בוראו בדבר שלא עבדו שום אדם מעולם שהרי אפילו הקדושים חסידי עליון שנהרגו על קדושת השם יתברך אף על גב שוודאי זהו תכלית העבודה שאפשר לו לאדם לעבוד בו את בוראו מכל מקום לא קצו בחיי שעה רק בשביל שבטוחים הם כי בשעה קלה יקנו על ידי כך חיי העולם הבא אשר יפה קורת רוח שלו שעה אחת מכל חיי עולם הזה. ואף על גב שלא נתכוונו בעבודתם אל השכר הגדול הזה. מכל מקום לא נסתפקו בו וידעו כי על כל פנים שכר פעולתם הטוב ילך לפניהם כי אין בעולם ההוא תלונת צדיק ורע לו ואין זה חידוש שעבד המלך יוציא פרוטה אחת של נחושת לפי שבטוח שהמלך יתן לו במקומו אוצר של כסף וזהב ונמצא לפי זה שכל עבודת האדם הוא בנוי על תקות הגמול או בעולם הזה או בעול הבא: גם היה קשה בעיניו שלא יהא לקונו נחת רוח ממנו רק ימי חיי' הבלו בעולם הזה שהם כצל עובר וכל הימים אשר יאריך בעול הבא לא יהיה לקונו שום נחח רוח ממנו ולכך מרוב אהבתו אל השם יתברך מאס אף בתענוג עולם הבא שהיה מוכן לו ועשיית המצות בעולם הזה היה יותר מקובל עליו מן תענוג עולם הבא לפי שרצה לעבוד את הש"י חנם ממש ולמדרגה זו לא הגיע שום ילוד אשה בעולם והקב"ה השיב לו שאינו רוצה שיעבדהו שום יציר בחנם ולכך יכניסו לגן עדן ויקבל שכר.
35
ל״ווזהו שנאמר רב לך אל תוסיף שלא יאמרו הרב כמה קשה ותלמיד כמה סרבן ומפציר (ח) וחלילה לאדונינו משה שיהא סרבן מפציר אם לא לכבוד קונו שרצה לעובדו בעבודה שלא עבדו בו שום אדם דהיינו עבודת חנם ממש שלא יהא מצפה לשום גמול לא בעה"ז ולא בעוה"ב והקב"ה לא רצה שיחיה נצח כדי להראות את מדת טובו שנאמן הוא לשלם שכר טוב ליראיו: (ט) ומכאן מיישב ג"כ מה שלא זכה משה לחיות נצח כדרך שזכה לו אליהו ולזה מצינו ג"כ כמה חסידים אשר חייהם היה חיי הצער והיה ראוי להם לבחור מות מחיים ואף על פי כן מבקשים החיים בשביל עבודת הש"י וזהו שאנו מתפללים בר"ה (י) זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים כלומר לא נבקש רק חיים שהמלך הקב"ה חפץ בו דהיינו חיים שיש עמו יראת הש"י וכו' למענך אלהים חיים כלומר החיים הללו אנו מבקשים למענך ולמען עבודתך
36
ל״זפרק השמיני
וכאשר יקרבו ימי אדם למות אזי יחלשו הכחית הגופניות ואז השכל מתחיל להבהיק וכאשר יחלה יחליש (א) עוד אז השכינה עצמה למעלה מראשותיו מפני טעם זה או משום את שפל ואת דכא אשכון ואין דכא כמו החולה כמו שפי' אחי גור אריה יצ"ו: (ב) וכמו ששקיעת השמש נק' ביאת השמש שנאמר כי בא השמש לומר שאע"ג שנאבד אורה ממנו מ"מ השמש עצמה אינה נאבדת רק נשארה באורה הגדול לעולם כך שקיעת שמש של צדיק זה ופטירתו נקרא ביאת שמשו שנאמר וזרח השמש ובא השמש ודרשינן עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל. וכל זה לפי שפטירתו אינו רק ביאתו אל המקום אשר היה שם אהלו בראשונה.
וכאשר יקרבו ימי אדם למות אזי יחלשו הכחית הגופניות ואז השכל מתחיל להבהיק וכאשר יחלה יחליש (א) עוד אז השכינה עצמה למעלה מראשותיו מפני טעם זה או משום את שפל ואת דכא אשכון ואין דכא כמו החולה כמו שפי' אחי גור אריה יצ"ו: (ב) וכמו ששקיעת השמש נק' ביאת השמש שנאמר כי בא השמש לומר שאע"ג שנאבד אורה ממנו מ"מ השמש עצמה אינה נאבדת רק נשארה באורה הגדול לעולם כך שקיעת שמש של צדיק זה ופטירתו נקרא ביאת שמשו שנאמר וזרח השמש ובא השמש ודרשינן עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל. וכל זה לפי שפטירתו אינו רק ביאתו אל המקום אשר היה שם אהלו בראשונה.
37
ל״חובפרק יוחסין אמרו רבותינו זכרונם לברכה אין צדיק נפטר עד שנברא צדיק כמותו ונראה דלאו דוקא צדיק כמותו ממש דאם כן יהיו כל הדורות שוים לעולם במדריגה אחת וזה אינו שהרי אם הראשוני כמלאכים כו'.
38
ל״טאבל נראה במקומו יחיד בדורו כמו שהיה צדיק ומופלא בדורו וצדיק שאבד לבני דורו אבד פי' הוא אבד את בני דורו שאינם מצוים עוד אצלו להשפיע מטובו עליהם.
39
מ׳וזה שאמר הכתוב וכל בית ישראל יבכו את השריפה שרצה השי"ת שהרחוקים יתאבלו עליהם והאחים יהיו אסורים להתאבל להגיד כי האבילות בעבור הצדיק אינו בשביל הרעה שהגיע לו לצדיק על ידי מיתתו דא"כ האבילות היה ראוי לקרובים יותר מלרחוקים אבל מיתת הצדיקים אינו רע רק לכל איש ישראל שהיו נהנים ממנו עצה ותושיה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בכו לאובדים ולא לאבידה שהיא במנוחה ונחנו לנאנחה.
40
מ״אולכך האחים שהיו גדולי ישראל כמותם ולא היו צריכ' ללמוד מהם לא התאבלו אבל ישראל שהיו תלמידיהם הוצרכו להתאבל אליהם אף על גב שהיו רחוקים להם.
41
מ״ב(ג) וכל אדם אפי' העני שבישראל צריך שיהא הקרקע שהוא קבור בתוכה קנוי לו בכסף.
42
מ״גוהטעם לפי שאין רשות לשו משחית להוציא את האדם מרשותו ולא נקרא רשותו אלא א"כ אותה קרקע קנייה היא לו ולכך לא רצה אברהם במערת המכפלה רק בכסף מלא: ומטעם זה יעשו בעלי השבעות המשבעים לשדי' עיגול סביב להם כי אין יכולת השדים לכנוס מר"ה לרה"י.
43
מ״ד(ד) וכן המנהג לעגל את החיות בעת לידתם אחר שהם שוכבים על המטה כדי שלא ישלוט בהם רוחין ולילין ועל כן כותבים לילית חוץ בהזכר' שלשה שמות של המלאכים וקרוב לזה כתבו המקובלים אף יאסוף את רגליו אל המטה שכל אדם יזהיר בעת מותו שלא ישאיר שום דבר מאיבריו חוץ למטה כי כל הנשאר חוץ למטה עליו נאמר אל יאסף ולא יקבר לעוף השמים הוא.
44
מ״הובספר הזוהר כתב שכמו שדרך הנושה הוא לקחת שאינו לוקח את הלוה עצמו למוכרו לעבד בשביל חובתו אלא א"כ אינו מוצא שום משכן בבית הלוה.
45
מ״וכך המשחית אינו רודף אחר האדם אלא א"כ אינו מניח אחריו זרע קיימא אבל אם הניח אחריו זרע אותו הזרע היא משכן במקומו.
46
מ״ז(ה) ונראה שזהו שאומרים שכל י"ב חדש כשהבן מזכיר את האב צריך שיאמר הריני כפרת משכבו שלכאורה היה נראה שאין זה רק כמקלל את עצמו בחנם אבל לפי מה שכתב הזוהר אתא שפיר לפי שהבן נותן את עצמו משכן תחת אביו וכל שנה כשיגיע יום שמת בו אביו הוא קצת בחשש סכנה מפני המשכן שנתבע לגבות.
47
מ״ח(ו) וענין הקדיש והתועלת שלו כבר מצינו רמז בתורה והוא מה שאמר בלעם תמות נפשי מות ישרי"ם ר"ת שלו י"הא ש"מיה ר"בא מ"ברך גם מה שנאמר ולא יומתו אבות על בנים רמז כי האבות לא יומתו מיתת הנפש על ידי הבנים שיצילו את האבות ועיקר הטעם נראה לפי שאין מיתה בלא חטא ורובם מתים בשביל עון חילול הש"י שלא יכופר אותו עון עד ימותון וכשהקדוש ב"ה נפרע מן החוטא אז שמו של הקדוש ברוך הוא נתקדש שנאמר ונשפטתי וגו' ואח"כ והתגדלתי והתקדשתי ולכך עומד הבן של החוטא הזה שמת ואומר לפני התיבה יתגדל ויתקדש כו' כלומר מתנחם אני על מיתת אבי הואיל ושמו של אבי שבשמים מתגדל ומתקדש על ידי מיתתו ומיד מתכפר עון חילול הש"י שעשה וזהו דוגמת הנידונים בבית דין שהוצרכו בני משפחתו לבא ולומר לב"ד יפה דנתם להורות שאין בלבם על הב"ד כלום וזהו גם כן מה שמסיים בחייכון וביומיכון כו' כלומר אתם בית ישראל הזהרו במעשיכם שלא תגרמו מיתה לנפשיכם רק תחיו ביראת הש"י והרקנטי פי' שתקנו בקדיש לומר בחייכון וביומיכון כו' לפי שאין מלכות נוגעת בחבירתה כמלא נימא אך לפ"ד כשאנו מתפללין על ביאת הגואל ראויים אנו לתתפלל על כל חיי ישראל ובכלל חכמיהם פרנסתיהם כשיגיע זמן פרנס את דורו שלא יהא הראשון נדחה מפניו.
48
מ״טלפי מה שפי' אתא שפיר.
49
נ׳סליק חלק שני הנקרא ספר חיים טובים.
50
