ספר החיים, ספר גאולה וישועהSefer HaChaim, Sefer Geula Vi'Yeshua
א׳פרק א'
(א) גלות בא לעולם בשביל כמה דברים האחד בשביל ביטול תורה כדאי' במדרש על מה אבדה הארץ דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמה"ש ולא פירשוהו עד שבא הקב"ה ופירשו שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי הכוונה כי החכמים והנביאי וכן מלאכי השרת כולם חשבו שלא נאבדה הארץ רק בשביל כל התועבות אשר נעשו בה כגון ע"ז וג"ע וש"ד ולא פי' בזה האמת עד שבא הקב"ה בעצמו וגילה להם שאלמלא מצא בהם שעשוע התורה היה מאריך להם אפו אע"ג שהיה בהם כל התועבות האלה (ב) משל למלך שיש לו מנגן א' ערב ויפה אשר אין כמוהו ונתחייב מיתה והאריך לו המלך לתפארת מלאכתו ולימים נשברו אצבעותיו או נדר שלא לנגן עוד שאז נענש על חטאתו אשר חטא כבר כך ישראל בעוד שהיו עוסקים בתורה היו עושין בזה שעשוע להקב"ה שנא' ואהיה שעשועים והיה מאריך לה על כל הכעסים אשר הכעיסוהו וכאשר עזבו את התורה מיד נענשו נמצא סבת אבידת הארץ הוא עזיבת התורה וז"ש וירא מנוחה כי טוב וגו' כלומר אע"ג שראה מנוחת התורה כי טוב הוא אפ"ה הטה שכמו והשפילו מלשאת בעול התורה ולכך היו למס עובד לשונאיהם.
(א) גלות בא לעולם בשביל כמה דברים האחד בשביל ביטול תורה כדאי' במדרש על מה אבדה הארץ דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמה"ש ולא פירשוהו עד שבא הקב"ה ופירשו שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי הכוונה כי החכמים והנביאי וכן מלאכי השרת כולם חשבו שלא נאבדה הארץ רק בשביל כל התועבות אשר נעשו בה כגון ע"ז וג"ע וש"ד ולא פי' בזה האמת עד שבא הקב"ה בעצמו וגילה להם שאלמלא מצא בהם שעשוע התורה היה מאריך להם אפו אע"ג שהיה בהם כל התועבות האלה (ב) משל למלך שיש לו מנגן א' ערב ויפה אשר אין כמוהו ונתחייב מיתה והאריך לו המלך לתפארת מלאכתו ולימים נשברו אצבעותיו או נדר שלא לנגן עוד שאז נענש על חטאתו אשר חטא כבר כך ישראל בעוד שהיו עוסקים בתורה היו עושין בזה שעשוע להקב"ה שנא' ואהיה שעשועים והיה מאריך לה על כל הכעסים אשר הכעיסוהו וכאשר עזבו את התורה מיד נענשו נמצא סבת אבידת הארץ הוא עזיבת התורה וז"ש וירא מנוחה כי טוב וגו' כלומר אע"ג שראה מנוחת התורה כי טוב הוא אפ"ה הטה שכמו והשפילו מלשאת בעול התורה ולכך היו למס עובד לשונאיהם.
1
ב׳(ג) וקרוב לזה מצינו במדרש על פסוק איך נשיר שיר ה' א"ל נבוכדנצר מה אתם יושבים ובוכים וצריכים אתם להקיש לפני ולפני ע"ז שלי בכנורות שלכם כדרך שהייתם מקישים לפני אלקיכם הסתכלו זה בזה אמרו לא די שהיינו עצילים בשיר ה' אלא שנעמוד עכשיו להקיש לפני העם הזה ולפני ע"ז שלו.
2
ג׳נתנו בהונות ידיהם לתוך פיהם וקצצו אותם ואמרו לו איך נשיר שיר ואין לנו בהונות כי כפותי' היינו ונתקטעו אצבעותינו כיון שהרגיש הרשע שלא יהיה לו שעשיעיו מהם עמד והרגם באותה השעה נשבע להם הקב"ה ואמר אתם שלטתם בעצמיכם וקטעתם אצבעות ימינכם ובטלתם שעשוע הרשע מפני שעשוע תורתי אף אני אשוב ימיני אחור מפני האויב ולא אחזירנו עד שאזכור אתכם שנאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני וזה מבואר מן המשל שכתבתי הסבה השניי' הוא עכבות התשובה שמעכבת עקבות המשיח כי האיך ירחמו עלינו מן השמים לגאלנו גאולת הגוף שאינו רק חיי שעה ואין אנו מרחמים על נפשינו לגאול אותה גאולת עולם ואותה גאולה הוא בידינו לעשותה.
3
ד׳ואם העבד עברי צריך להיות עבד עולם על שלא בחר בשחרור הגוף אנו שמואסים בשחרור הנפש אעכ"ו ולכך התשובה הכרח אל הגאולה כמו שנאמר ושבת עד ה' אלהיך וגו' ושב וקבצך וגו' וכן ובא לציון גואל ולשבי פשע.
4
ה׳הסבה השלישית הגלות המר הזה בעו"ה לפי שרבים מבני עמינו הם אשר כמעט מתייאשים מן הגאולה וחושבים עצמם כתושבים בארץ האויב ובונים להם בתים נאים וחשובים ולא באה"ק אשר נשבע ה' לנו (ד) ורז"ל אמרו אדם בונה ביתו וסד אותו בסיד פי' שוודאי ראוי לאדם להרחיב קצת דעתו בדירה נאה רק שישייר אמה על אמה והיכן אמר רב יוסף כנגד הפתח כי שם וודאי המקום שראוי לתת זכרון זה כדי שישים האדם אל לבו בכל עת זמן הגאולה שאז נצא מפתח בתינו ונעלה לירושלים עיר שמחתינו וכן הזרק"א סגו"ל כו' (ה) עם שהם מלות שהונחו רק לסימן בעלמא כדי ללמד על ידם נגינת הטעם עם כל זאת רמזו בהם ג"כ הגלות והחורבן לפי שאין לשיר אפילו שיר ה' על אדמת בני נכר אם לא שיזכיר עמו ג"כ חורבן ירושלים.
5
ו׳וזהו פי' זרק"א סגו"ל כלומר סגולת עמו ישראל לזרק מעל אדמתם מונ"ח רביע"י וסופם שיניחו מצרות גלות רביעי הזה וסבת גלותם לפי שהם דור עיקש ופתלתל מהפכין את הישר והפשוט מהפ"ך פשט"א.
6
ז׳וזה עשו בזמן הבית הראשון והשני וזהו זק"ף קטו"ן זק"ף גדול ונקרא הבית הראשון זקף קטון כעניין שנאמר כי גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון וגו' ובעודם על אדמתם האריך להם הש"י אפו מלמדוד להם בטפח המדה שהיה ראוי להם רק ישבו במנוחה בארצם וזהו מירכ"א טיפח"א אתנחת"א אח"כ נתפזרו פיזור גדול וזהו פז"ר גדול ומתחילה קדמה להם גלות י' שבטים ואחר כך גלו כולם וזהו קדמ"א ואזל"א גר"ש גרשיי"ם ב"פ וכן תליש"א קטנה ותליש"א גדול"ה על שנתלשו פעמים ואל יהא רחוק אצלך מלפרש כוונה זה על הזרקא שהרי גם הצרור המור פי' כוונה על התלישה בפי' כי תצא ע"ש.
7
ח׳וישראל שישבו במדרגה גדולה נשברו ונפלו וזהו דרג"א תבי"ר אבל סופם שיתיישבו ואז יפסק מהם גלותם וצרותם לגמרי לא כמו שפסק מהם בראשונה שחזרו ונגלו רק יהא סוף גלותם וזהו יתי"ב פסי"ק סוף פסוק.
8
ט׳והשלשלת של עוני וברזל יהא תלוי בראש קרן האומה שנמשלה לפרה שהאריך לה הקב"ה ממשלתה כפלים מכדי הראוי לה וזהו שלשל"ת קרנ"י פר"ה מירכ"א כפיל"ה ורז"ל הזהירו אותנו שלא נהיו כגויי הארצות לא בדיבורנו ולא במעשינו ואף לא במלבושינו.
9
י׳אבל לא כן אנחנו עכשיו בעוה"ר כי רבים מבני עמינו יראו להתערב עמהם ולדמות להם ומתגאלים ביין משתיהם וחושבים שעי"כ ימצאו חן בעיני הגוים ואינו שכבר העיד בלעם הרשע שראוי להם כן לישראל להתבודד כדי שלא יתערבו עם שאר האומות שנאמר הן עם לבדד ישכון ואל יחשבו שיהיו יותר חשובים אצלם אם יתערבו עמהם כי לא יתחשבו בשביל זה וז"ש ובגוים לא יתחשב.
10
י״א(ו) ורז"ל שאמרו שכל מי שדר בח"ל נעשה כמי שאין לו אלקים וכאלו עובד ע"ז לא אמרו זה רק על העושה קביעות דירתו בח"ל ומתערב עמהם וזהו לשון הדר בח"ל לפי שכל מחשבתו הוא ששם יהיה ביתו עד עולם ושם תהא קבורתו כי אוה ישיבת ח"ל למושב לו שזהו וודאי כמו כפירה באלקי הארץ אבל המצפה תמיד לישועת הגאולה ועינו ולבו שם כל הימים חלילה שיהא כעובד ע"ז אדרבה מעלה עליו הכתוב כאלו דר ועמד בתוכה כעניין שאנו מחזירים פנינו למזרח א"י בשעת התפלה ומכוונים לבנו נגד ירושלים שתחשב כאלו אנו עומדים בה.
11
י״ב(ז) ומפני טעם זה לא הוזכר ירושלים בפי' בכל התורה רק אמר סתם אל המקום אשר יבחר ה' לפי שבכ"מ מוקטר ומוגש לשמו והכל בכלל המקום אשר יבחר ה'.
12
י״ג(ח) וכן מה שארז"ל שמתי ח"ל אינם חיין רק בצער גולגל מחילות לא אמרו זה רק על אותם שאינם מחבבים את הארץ אבל המחבבים את הארץ בחייהם ומצפים על הגאולה גם במותם לא נפרדו מאותה הקדושה שהיתה מצוייר וחקוקה על לוח לבם בחייהם והקב"ה הניח לנו למשכון את אדונינו משה אדון הנביאים שגם הוא קבור בח"ל אלא שחיבב את הארץ מאד ומי שיעלה את עצמותיו יעלה ג"כ עמו עצמות כל קווי ה' המצפים לישועתו:
13
י״דפרק שני
(א) והנה יש אנשים החרידים אל דבר ה' ומואסים בארץ העמים אבל מ"מ לא ישמחו ג"כ כ"כ על הזמן ההוא של ביאת הגואל להיות הזמן ההוא איום ונורא ומי יכילנו מפני פחד הש"י ע"י חבלי המשיח ואימת קול תרועת מלחמות שיתעוררו אז בעולם וכל זה מפני מיעוט.
(א) והנה יש אנשים החרידים אל דבר ה' ומואסים בארץ העמים אבל מ"מ לא ישמחו ג"כ כ"כ על הזמן ההוא של ביאת הגואל להיות הזמן ההוא איום ונורא ומי יכילנו מפני פחד הש"י ע"י חבלי המשיח ואימת קול תרועת מלחמות שיתעוררו אז בעולם וכל זה מפני מיעוט.
14
ט״ואמונה כי לא יאמינו כי גאולי ה' יהיו ניצולים מכל פחד וצרה ועכשיו מיושב מה שארז"ל כי בתחילת דינו של אדם שואלים אותו צפית לישועה.
15
ט״ז(ב) ויש לתמוה כי מי היא זה שלא יצפה לישועת הש"י ולפי מה שפי' אתי שפיר כי הזמן ההוא קשה על הבריות ומעטין הם מבני עלייה אשר מצפים עליו בלב שלם. ואע"ג שאנו מבקשים על גאולתינו ועל פדות נפשינו בכל תפילותנו. יש לחוש שתפילה זו אינה בלב שלם. ומה שמעיד על זה הוא שידוע שכל מי שיש לו שום צער או יגון בלבבו מתאונן ומתקונן ומספר ממנו תמיד כענין שנאמר לא אליכם כל עוברי דרך דרשו בו רז"ל מכאן לקובלנא מן התורה.
16
י״זוהטעם לפי שהאדם ימצא בזה קורת רוח גדול על ידי שמוציא צערו מן הלב כעניין שנאמר אדברה וירוח לי ודאגה בלב איש ישיחנה אבל כאן אין אומר ואין דברים מענין המשיח וביאתו ובלי נשמע קול גנוחי גנח או ילולי יליל על כבוד ה' המחולל בפשעינו ועל בית תפארתנו שחרב בעונינו ועל עם ה' הנתונים בצרה.
17
י״ח(ג) ונוסף על זה מה שאנו רואים בט' באב יום המר הזה המיוחד לאבל האיך אנו נוהגים בו בעו"ה קלות ראש בבית מקדש מעט כי יתנו בו המון את קולם כיום מועד ואין ללמוד עליהם זכות ולומר שהם מתנחמים מצרה זו ולפי שהוא אבילות ישנה שזהו תנחומי הבל שהרי כל יום ויום צרות הגלות קשה מיום שלפניו וא"כ אותה הוספה הוא ודאי אבילות חדשה וכאלו מתו מוטל לפניו וכל זמן שאין הצרה מסתלקת אין לקבל תנחומים וזה אנו למידים מחביריו של איוב שנאמר ואין דובר אליו דבר כי ראו כי גדול הכאב הרי שכל זמן שראו הכאב שהיו מתגדל לא מצאו מקום אל הנחמה ולכך לא דיברו עמו דבר ומיד כאשר גבר עלינו חכדי הש"י לתת אותנו לחסד ולרחמי לפני שובינו מיד אנו מתנחמים וחושבים עצמינו כנגאלים ואפשר שזהו שאמר הכתיב היתה כאלמנה ורוצה לומר שדומים לאלמנה זו שמצטער' מתחילה מאד על בעל נעוריה וקל מהרה מתנחמת וקושטת את עצמה כדי ליקח איש אחר כך ישראל כו' ומיד כאשר ימצאו הרווחה מצרות גלותם מיד הם רוצים להיות רבתי במדינת האמות ושרתי בגוים כעובדא דתרנגול ותרנגולת שנפלו על גונדאי דרומאי ומחוהו.
18
י״טואם יש מי שיש לו שום גדולה או שררה מיד הוא מתנשא על כל ראשי עם הקדוש ומשתרר עליהם שלא לש"ש וזה גורם שיתנשאו ג"כ שונאינו ומכבידים את עולם עלינו כי איך לא יתנשאו שונאינו עלינו ואנחנו מתנשאים איש על אחיו ואע"ג שנשיא הוא בכלל הדור מ"מ צריך הוא לנהוג כבוד בצבור שאין מלך בלא עם.
19
כ׳ואפשר שזהו מה שאמר הכתוב וצבאו ופקודיהם שהיה ראוי שיאמר וצבאו ופקדיו או וצבאיהם ופקודיהם. אבל מה שאמר וצבאו תולה הכל בנשיא הדור ובמה שאמר ופקודיהם מגיד שלא יפסיע ג"כ על ראשי עם קדוש ובפרק שני דאבות הזהירו רבותינו זכרונם לברבה לכל העוסקים בצרכי הציבור שיעסקו עמהם לש"ש ולא היה צריך להזהיר על זה שהרי כל מעשינו צריכין שיהיו לשם שמים.
20
כ״אאבל לפי שיש באסיפת הציבור וקיומם תועלת אל המושל עליהם שהמשתדל בתקון אסיפת הציבור לא יכוון בו רק כדי שימלוך עליהם הש"י וזה לש"ש ולא בשביל שררת עצמו וזהו ג"כ מה שמצינו במדרש כי בשעה שאמר ליה הקב"ה למשה רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל מיד תשש כחו של משה ולא היה בו כח להתפלל עליהם וחלילה שנאמר שחרד מפני ירידתו מגדולתו אבל לפי ששמע שגדולתו תולה בקיומם נתבייש להתפלל שוב על קיומם מפני שהיה נראה שגדולת עצמו הוא דורש עד שנתן לו הקדוש ברוך הוא מקום להתפלל עליהם.
21
כ״ב(ד) ובכל התורה לא תמצא אותיות גימ"ל וסמ"ך שהם אותיות ג"ס זה אחר זה להגיד שהגסות שנאוי לפני הקב"ה ורז"ל אמרו שת"ח צריך שיהא בו חלק השמינית מן השמינית מן הגאוה והטעם כי השמינית מן השמינית הוא החלק הס"ד שבו ובזה לא הגיע עדיין אל חלק הג"ס שהוא החלק הס"ג שבו ואפילו המלך שבישראל הוזהר לבלתי רום לבבו מאחיו ואנו רואין את אות הלמד שהוא נישא וגבוה מעל כל האותיות בא להורות על מעלת הלימוד שהוא מתנשא לכל לראש ואפ' הכי במקום גדולתו שם יהא ענוותנותו.
22
כ״ג(ה) שכן הלמד כופפת את ראשה למטה.
23
כ״ד(ו) וכן בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא שם אתה מוצא ענוותנותו כו' וביאר הענין לפי שהענוה אינה רק מה שאדם יוצא ממדריגת גדולתו ומוריד עצמו למדרגת השפלות אמר שאינו כן בענוותנותו של הקב"ה כי הוא יתברך עם הענוה היתירה שבו הוא נשאר ברוממות גדולתו וזה משמשת לשון שם אתה מוצא כו'.
24
כ״הואותיות השם הנכבד מורים על גדולתו ועל ענוותנותו שהרי אותיות הללו הן שורש ויסוד לכל האותיות כמו שידוע מחכמת הדקדוק וזהו מורה על גדולתו והן גם כן שפלי' במספר שאר כל האותיות שבאלפא ביתא שהרי אין בכל אותיות שם זה של רחמים שיעלה מספרו יותר מעשרים וכל שאר האותיות יעלה מספרם יותר מעשרים.
25
כ״ווזה מורה על ענוותונתו ורמז ג"כ כי עד עשרים מדת הרחמים נוהג אבל משם ואילך הוא זמן העונש של מעל' ומחכמת הטבע והיצירה כו הדבור' הגדול' המנהיג' את האחרים אין לה עוקץ בפיה להורות על כל מנהיג שיטיל אימה ויגזר ולא יעבור ומה שארז"ל אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו כו' נראה שעל המלכות עצמה אמרו שצריך שתעל' מורא שמים על ראשה שאלמלא כן לית דין ולית דיין ואין אימתה מוטלת על הבריות ואיש את רעהו כו'.
26
כ״זואם יכניע להם המלך או הנשיא יקנה את לבבם ויהיו לעבדים בנפש חפיצ' ויתיישב בזה ההיא עובדא.
27
כ״ח(ז) דנחום איש גם זו בפ"ג דתענית דשקלי מיניה לסופטא דאבנים טובות ומרגליו' כו' שיש לתמו' שאחר שידע שגנבו האבנים טובות ומרגליות מן התיבה ומלאו' עפר האיך סמך על הנס לילך אל הקיסר עם תיבה מלא עפר ולא היה ירא שיהרגוהו ושמואל הנביא אמר ואיך אלך ושמע שאול והרגני ואע"ג שהקב"ה אמר ליה שילך וכל זה לפי שאין לסמוך על הנס והאיך סמך א"כ הצדיק הזה על הנס שיעשו לו שיהא זה מעפרו של אברהם אבינו ונראה שהחסיד הזה היה נותן אל לבו שגם זה שנגנב ממנו מה שהיו בתיבה הוא לטוב' לפי שגלוי וידוע לפניו יתברך שהדורן הזה לא יהיה מקוב' בעיני הקיסר כי קטן ושפל הוא בעיניו לפי רוממו' גדולת מלכותו וחישב כי לא לחנם נגנב הדורון וניתן במקומו העפר רק כדי ללמוד עניין חכמה ומוסר והוא שישפיכו דברי הכנעה ותחנונים לפני הקיסר ובזה ימצאו חן בעיניו ובאו ואמרו לו במה נקדם פניך אם בכסף וזהב הלא לך הכסף והזהב ולא נוכל לכבדך לפי גדולת רוממתך אך ההכנע' היתירה שאנו מכניעים לפניך ורוצים לקבל עלינו עול מלכותך בלב שלם והרי אנו מוטלים לפניך כעפר זה שבתיבה זו וזו יעלה לפניך לרצון טוב ועם כל זאת באנו לעורר ג"כ את אדונינו הקיסר על דבר עצום וצדק המקובל לנו מאברהם אבינו וזה כי איש חכם ונשיא כמוהו מסתמא לא היה מלומד לעשות מלחמה ועם כל זאת היה נשיא אלהים בתוכם.
28
כ״טואב המון לכל הגוים וכל זה לפי שלא רצה למלוך עליהם ביד חזקה רק היה קונה את לבבם ע"י דברים רכים וטובים באמור להם כל היום שגם הוא עפר ואפר כמותם ואין רצונו להמליך עליהם.
29
ל׳ובראותם הענוה היתרה שבו המליכוהו עליהם יותר ממה שהיה בא להמשיל עליהם בחזקה וכן אדונינו הקיסר אם ירצה שיכניעו תחת ידו כל הערים הגדולות והבצורות ממנו יקרא אליהם לשלום ואז יענוך שלום ופתחו לך. והיו הדברים האלה מקובל וטוב בעיני הקיסר יותר מכל כלי חמדה.
30
ל״אואמר ליה הקיסר קרינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא ולך נא עם השרים הגדולים אשר לי אל מדינה פלונית אשר היא גדולה ובצור' ממני וקרא נא אליה לשלום צא ותוכל לה ואראה אם יאמנו דברך אם לא ושפתי צדיק ידעון רצון גם היה מלומד בניסים עד שעלתה בידו שהושלמ' אותה המדינה עם הקיסר והכניסה את צוואר' תחת עול מלכותו ואותן הדיורין שגנבו האבנים טובות מן התיבה באו גם כן אחר כך עם עפר אחרת ואולי התפארו ג"כ כי חכמתם יעמוד להם לכבוש גם כן עיירות ומדינות הרבה תחת יד הקיסר ובדק אותם ולא עלתה בידם והרגום הקיסר על ששחקו בו כן יאבדו כל אויביך ה' (ח) ולפי דעתי שזהו ג"כ מה שאמרו חכמים בפ' המוציא יין ברבי זירא דאשכח ליה לר' יודא דהוי קאים אפיתחא דביה חמוה וחזיתי' דהוי בדיחא דעתיה ואי קבעי ליה כל חללי דעלמא א"ל.
31
ל״בוקשאל מיניה קושיות משונות וחדא מהם מ"ט תורא אריכא גנובתיה והשיב משום דדיירי באגמה. הכוונה על הת"ח כי מצד התורה שלו צריך להאריך גנובתיה שהוא הזנב שלו ולהתגאות קצת כדי להטיל אימה משום שדר אצל עמי הארצות יושבי הכפרים והאגמה.
32
ל״גגם צריך להראות להם לפעמים את דברי הבקיאות שלו ולדרוש להם מדברי תורה וזהו לכרכושי בקי או שצריך להבריח מעליו זבובי המות והן העמי הארצות השונאים ת"ח ואינם שומעים לדבריהם וזהו לכרכושי בקי שפי' זבובים ואם הת"ח הוא עני צריך להכניע עצמו לפני הע"ה המחזיקים את ידו וזהו מה ששאל מ"ט גמלא גנובתיה זוטרתא והשיב משום דאכל כסי'. קרא לת"ח עני גמלא לפי שגומלים עמו חסד וצריך שיהא גנובתיה זוטרא משום דאכיל מה שמטילין לכיסיה.
33
ל״דוזהו גם כן מה שאמר כי הקמצא שהוא רמז לת"ח שאין פרנסתו מצויה שצריך לדקדק בפחות משו"פ ולקמץ ומשום דדירתו ביני חילפי שהן אילני סרק שהוא רמז לעמי הארצות יושבי כפרים ע"כ קרנא דידיה רכיכא ואי קשיא תנוד ותעוור. הכוונה שאם היה קשה כנגדם אזי יגרשו אותו מאליהם להיות נע ונד ותעוור כלומר אור תורתו יחשב וישתכח מעליו. ע"כ וכל הרודף אחר הכבוד ארז"ל שהכבוד בורחת ממנו ור"ל שאף אות' הכבוד שהיה לו מתחיל' היא בורחת ממנו.
34
ל״הפרק שלישי
(א) והנה נחזור אל הסבה הרביעית והוא שהגלות ענין הכרחי אל האמור שאינה ניכרת רק בגולה כענין שארז"ל כי במקדש היו עונין בשכמל"ו אחר כל ברכה וברכה ובגולה היו עונין אמן והטעם כי במקדש ראו עין בעין כי יש אלקים בישראל ע"י הניסים המפורסמים אשר הפליא ה' לעשות לעמו דבר יום ביומו וע"ז היו מברכין את המלך הגדול ב"ה בבית מלכותו עשכ"מ אבל בגולה אשר אין לנו לא נביא וחוזה ועם ה' ניתן להרג ולשבי ולביזה והגוים מרקדים בהיכלו והחזן עומד ומברך ברכת אתה גבור ואיה גבורותיו והעם עונה אמן אע"ג שהחוש מעיד היפך זה וזהו ודאי עיקר האמונה ולפי שצרות הגלות כל יום קשה מיום שלפניו ע"כ מתחדש האמונה אצלנו כל יום ויום וזש"ה חדשים לבקרים רבה אמונתך ויש לפרשו ג"כ על מעשה האדם שמתחדש לרעה בכל בוקר ואעפ"כ רבו הוא עלינו חסדי הש"י ואמונתו.
(א) והנה נחזור אל הסבה הרביעית והוא שהגלות ענין הכרחי אל האמור שאינה ניכרת רק בגולה כענין שארז"ל כי במקדש היו עונין בשכמל"ו אחר כל ברכה וברכה ובגולה היו עונין אמן והטעם כי במקדש ראו עין בעין כי יש אלקים בישראל ע"י הניסים המפורסמים אשר הפליא ה' לעשות לעמו דבר יום ביומו וע"ז היו מברכין את המלך הגדול ב"ה בבית מלכותו עשכ"מ אבל בגולה אשר אין לנו לא נביא וחוזה ועם ה' ניתן להרג ולשבי ולביזה והגוים מרקדים בהיכלו והחזן עומד ומברך ברכת אתה גבור ואיה גבורותיו והעם עונה אמן אע"ג שהחוש מעיד היפך זה וזהו ודאי עיקר האמונה ולפי שצרות הגלות כל יום קשה מיום שלפניו ע"כ מתחדש האמונה אצלנו כל יום ויום וזש"ה חדשים לבקרים רבה אמונתך ויש לפרשו ג"כ על מעשה האדם שמתחדש לרעה בכל בוקר ואעפ"כ רבו הוא עלינו חסדי הש"י ואמונתו.
35
ל״ונמצא לפ"ז כי בזמן שהיה המקדש קיים היה הכרח לצורך המלך כדי שיהא ניכר במלכותו על עבדיו עושי רצונו בא' הזמנים וזמן הגולה הוא כדי להוודע שעם ישראל הם שלימי האמונה.
36
ל״ז(ב) הסבה הה' היא המדה הגרועה של השנאה וקנאה שנתחדש בתוכם עד שהשחיתו זל"ז ולא היה נאה להם רק הגולה והפיזור כשארז"ל שהפיזור נאה להם לרשעים וזהו ענין קמצא ובר קמצא שחרב ירושלים ע"י ובלתי ספק שלא נחרב רק בשביל כל התועבת שנמצאו בה אלא שהמכשלה הזאת של בר קמצא היה להם למזכרת עון עד שלא ניתן עוונם לכפרה שהרי כל חוטא הוא ג"כ שונא של הקב"ה ואעפ"כ הוא בא לביתו ומבקש ממנו סליחה וכפרה ומיד הוא מקבלו ואינו מביישו ומר מי בקש זאת מידך רמוס חצירי כך היה לו לבעל הסעודה לעשות לשונאו גם היה ראוי לו לחוס על כבודו שהשליח שלו הטעהו ליכנס לביתן שגיאות מי יבין וכל חוטא לאחר שנקלה ונתבייש נתכפר לו עונו וכאן נמי נתבייש הרבה ולא היה לו לדחותו בשתי ידים וגם בצדקה ובכופר יכופר עון וכאן נמי אחר שרצה לשלם לו דמי כל סעודתו היה לו לקבלו ולהזכיר שגם אנחנו בגבול האויב ובחלקו שלא ברצונו ואעפ"כ הוא נותן לנו אכסנאי בתוכו ואיך נתאכזר אנחנו איש על אחיו ולכך אין לתמוה מה שעל ידי עבירה קטנה כזו נחרב בית אלקינו כי עבירה זו היתה סבה שהקב"ה היה נוהג עמהם ג"כ כפי מה שהיו נוהגים הם איש עם אחיו ומיד נחתם גז"ד והמכשל' הגדולה הזאת נכשלו בו ג"כ אנשי בית שני ועדיין הוא מרקד בינינו וזו היא סיבת אריכות הגלות המר הזה וראוי ללמד זכות על עם הקודש הזה על המדה המגינה הזאת שנשתרש בתוכו ואומר כי שורש מדה המגונה הזו לפי שכל ישראל הם אחים ורעים זה לזה (ג) ופשיעת האחים או האוהבים יותר קשה מפשיעת האנשים הרחוקים זה לזה כעניין שאמר דהע"ה גם איש שלומי אשר בטחתי בו אוכל לחמי הגדיל עלי עקב וכאשר רצה הקב"ה לענוש את דוד בעונש קשה מאד אמר הנני מקים רעה מתוך ביתך לפי שאז הצרה כפולה וז"ש ג"כ אחי יוסף ליוסף אנא שא נא לפשע אחיך.
37
ל״חהזכירו לו האחוה לומר שאע"ג שוודאי שפשועת האחים קשה מאד אפ"ה תסלח לנו לפי שאחוה ג"כ טעם אל הסליחה כי האיך יאכל האדם את חצי בשרו ולא ישא לפשע שלו.
38
ל״טוזה דומה לאדם שידו הימנית חתך את ידי השמאלית דפשיטא שאינו חוזר וחותך את ידו הימינית כדי לנקום ממנה גם דרך האנשים הגולים להתנחם זה בזה ולא שיוסיפו הם מכאוב על מכאוביהם זה לזה ע"כ קשה שנאת וקנאת הגולים זה לזה וכשהאומה הזאת מריבים זה עם זה כל אחד מגלה מומי חברו ומומי אבותיו מה שלא יעשו כן שום אומה בעולם כי הם יריבו שת ריבם וסוד אחר אינם מגלים וגם בזה יש ללמוד עליהם זכות לפי שהוא סבת קדושתם שכל חטא ורשע הוא לשמץ פסול אצלם מה שאין כן בשום אומה שבעולם שכל העבירות נעשין להם כהיתר וזהו וודאי (ד) שראוי לפרסם מעשה הרשע כדי לידע ולהודיע שמעשה הרע הוא גנאי לעושהו גם לו גם לזרעו אחריו ובזה יקחו מוסר ויבושו החוטאים ממעשיהם הרעים אכן עכשיו בעו"ה יגנו זא"ז בדרך נקמה בעלמא ואע"ג שידע שהוא משקר בחבירו אינו מונע מלגנותו וזה וודאי חטא גמור המעכב עקבות המשיח ומצינו שהכתוב מעיד על שאר האומות שכולם השוו את דעתם בעמק השוה להמליך את אברהם אבינו עליהם ולתת לו כל הכבוד שהיה ראוי לו ולא כן אנחנו עם ה' וצאן מרעיתו כי מי לנו גדול ממשה ואפ"ה היו חולקים עליו תמיד וגם מדה זו המגונה אינה נמצאת אצלינו רק בשביל שאנו עם ה' ואין לנו להשתעבד לשום אדם בלתי לה' לבדו כי הוא לבדו מלכנו.
39
מ׳כמו שהוכיחם שמואל הנביא על ששאלו להם מלך בימי שאול וע"ד הזרות כתבו מלכי פרס ומדי על ספר ד"ה שלהם כי מרדכי היהודי משנה למלך וגדול ליהודים שהוא דבר חידוש אצלם ויותר מזה מה שהיה רצוי לרוב אחיו ולא קנאו אותו בממשלתו וזה אמנם היה לפי שידעו כי הוא לא היה דורש טובת עצמו כדרך רוב המנהיגים רק היה דורש טובת עמו וזה היה סיבת אהבתו ואפ"ה לא היה רצוי רק לרוב אחיו ולא לכל אחיו (ה) וחתם ספר גאולה זה במקרא זה להגיד כי לעולם לא ימצאו צוררי היהודים מקום להציר את ישראל ולהלשין עליהם אלא א"כ הם צוררים לעצמם ומלשינים זה לזה ולכך ראה מרדכי לאחוז במדת השלום כי בזה לא יוכלו לו המן ושאר צוררי היהודים ומכלל אזהרה זו שלא להחזיק במחלוקת רז"ל אמרו איזהו מחלוקת שאינה לש"ש זהו מחלוקת קרח ועדתו איזהו מחלוקת שהיא לש"ש זו היא מחלוקת הילל ושמאי (ו) פי' אע"ג דלכאורה נראה שאינה לש"ש שהרי א"א שיהיו דברי שניהם אמת ואפ"ה אמרינן הואיל וכוונתם לש"ש הרי אילו ואלו דברי אלהים חיים ולהיפך איזהו מחלוקה שאינה לש"ש זו היא מחלוקת קרח ועדתו שאע"ג שהיו מראים עצמם כאלו נחלקו לש"ש באמרם שאין ראוי להשתרר על עם ה' ואפ"ה לא היה מחלוקת לש"ש ולכך לא אמר ג"כ מחלוקת קרח ומשה ואהרן כדרך שאמר מחלוקת הלל ושמאי משום שמשה ואהרן לא התעוררו כלל על ענין מחלוקתם כענין שאמרו ואנחנו מה ולא אמר רק מחלוקת קרח ועדתו כי לפי האמת הם עצמם היו חלוקים זה מזה וזהו שתרגום אונקלוס ואתפליג ולא תירגם ופליג ויש שאינם מריבים עם חביריהם בפרהסיא רק נראים כאוהבים והם שונאים גמורים ועליהם התפלל דוד ואמר ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי כלומר אותם השונאים שמראים את עצמם כעוזרים לא אוכל להשמר מפניהם רק הש"י יהיה לי כנגד אותם העוזרים והוא יפיר עצתם ויקלקל מחשבותם ולכך נקוד בעוזרי בחולם.
40
מ״אהעי"ן ובקמ"ץ הרי"ש שהיה ראוי להנקד בעזרי בסגו"ל העי"ן ובחיר"ק הרי"ש כמו עזרי מעם ה' אכן השונאים שמראים עצמם כשונאים אני בעצמי יכול לראות ולהשמר מהם וזהו ואני אראה בשונאי וגם כי יחנן איש חנף אין ראוי לשמוע לקול תחנוניו כי לבו בל עמו פי' הלב שלא תתהפך עד כי מן מלת לב נעשה מלת בל וכן בלב ולב ידברו מלת בלב הוא בל לב הפוך לכאן ולכאן ע"כ סופו שנאה וזהו שאמר דוד ע"ה תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי פי' לפי שידעתי בתחילת הענין (ז) כשבאו אלי בדברי חניפותם שסופו לא יהיה רק שנאה אותו התכלית נתתי אל לבי בתחילת דיבורם וע"כ לאויבים היו לי כבר ול' היה דמשמע עבר משמע כפי' זה ואחר כל מחלוקת ורכילות ראוי להטיל שלום בתוכם שכן אחר אותיות רכ"ל באות אותיות של"ם וכבר סיפרו לנו רז"ל בפ"ק דכתובות (ח) כי מחכמת טבע יצירת האדם הוא שראשי אצבעותיו הם משופות כיתידים לומר שאם ישמע האדם דבר שאינו הגון יניח ראשי אצבעותיו באזניו וכן האזן שלו קשה מלבד האליה שלו שהיא רכה שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אליה לתוכו ואליה זו הוא תנוך אוזן המטהר והוא ר"ת של "תורה "נביאים "וכתובים שהם וודאי מבטלים כל הדברים שהאוזן נכוית בהם:
41
מ״בפרק רביעי
והנה יש עוד תועלת מה שלא גלו כולם אל מקום א' (א) ונתפזרו בכל ד' פנות העולם שאם גלו למקום א' היה המקום ההוא נאבד באין יושבים משא"כ עכשיו שהם מפוזרים בכל העולם כולו שא"א לאבד את כל העולם בשבילם שכבר נשבע על קיומו גם אם היו כולם במדינה אחת יסכימו כולם לעבירה אחת אבל עכשיו שהם מפוזרות במדינות חלוקות ישתנו דעות בני אדם כפי השתנות טבע חילוקי המדינות ולא יסכימו לעולם על עבירה אחת לפי שאדם צריך להיות י' שנים בכל איקלים קודם שיעמוד על טבע האיקלים ההוא וחכמתיה שנאמר וישבו בה כעשר שנים וכן מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען.
והנה יש עוד תועלת מה שלא גלו כולם אל מקום א' (א) ונתפזרו בכל ד' פנות העולם שאם גלו למקום א' היה המקום ההוא נאבד באין יושבים משא"כ עכשיו שהם מפוזרים בכל העולם כולו שא"א לאבד את כל העולם בשבילם שכבר נשבע על קיומו גם אם היו כולם במדינה אחת יסכימו כולם לעבירה אחת אבל עכשיו שהם מפוזרות במדינות חלוקות ישתנו דעות בני אדם כפי השתנות טבע חילוקי המדינות ולא יסכימו לעולם על עבירה אחת לפי שאדם צריך להיות י' שנים בכל איקלים קודם שיעמוד על טבע האיקלים ההוא וחכמתיה שנאמר וישבו בה כעשר שנים וכן מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען.
42
מ״גוחכמת העולם הם ז' כמספר ז' איקלימים נמצא שקודם שיעמוד האדם על כל שבע החכמות כבר יעברו ימי שנותיו שהם שבעים שנה אבל א"י שהיא משתיתו של עולם יתחברו שם כל החכמות ביחד.
43
מ״ד(ב) ולכך ארז"ל אוירא דא"י מחכים וכן יתפשטו שם ג"כ כל מיני הטומאה והתאוה שבעולם ולכך יהיה העם היושב עליה ג"כ יותר מקולקל משאר האומות שנאמר כמעשה ארץ כנען וגו' וישראל נמי אחר שקילקלו מעשיהם לא היה נאה להם רק שתקיא אותם הארץ מטעם שפי' ולפ"ד שזהו ג"כ מה שמצינו במדרש תלים (ג) דשיקרא בעי נמי לעיולא לתיבה א"ל נח אין אתה נכנס אלא א"כ נסיבא לך איתתא אזיל שיקרא ובעי ליה זווגא ולא מצא פגע בפחתא א"ל הוית לי לבר זוגא אמרת ליה מה את יהבית לי א"ל אנא מתקן עמך דכל מה דאנא מסגיל את נסבת אתקין כך ביניהון עלון תרוייהו בתיבותא כיון דנפקו כל דשיקרא מכניס פחתא נסבית כו' ויש להסתפק באגדה זו חדא דשיקרא ופחתא אינם ב"ח לשיקלוט אותם התיבה.
44
מ״הועוד וכי משום דפחתא נזדווגת לשיקרא יכניס אותן יותר ממה שהיו כל אחד לבדו ועוד איך נתרצה להיות עיקר זווגו ע"מ שהיא תפסיד כל מה דאיהו מסגל ולכ"נ דקודם המבול כל אשר יזמו לעשות עשו והצליחו כי איש לרעהו יאמר חזק במעשיך לפי שהיו כלם מסכימים לדעת אחת וזה היה סבה גדולה שהוסיפו לחטוא אחר שלא היה כאן שם מונע ולכך בשעת המבול כאשר רצה השקר שהוא היצר הרע ליכנס ג"כ אל התיבה כדי שלא יסתלק מן העולם אחר שא"א זולתו.
45
מ״ולא רצה נח בקיומו אא"כ לא יסכימו עוד הרבים על עבירה אחת כאשר עשו עד הנה לפי שהיו כולם בני אב אחד ולכך נטו כולם אל מזג אחד אבל עכשיו שנתפרדו והיו לג' ראשים היו חלוקים זה מזה בתאותם שזה יתאוה לניאוף ושונא את הגזל וזה להיפך שאוהב את הגזל ושונא את הניאוף וכן בשאר המדות המגונות מה שזה אוהב שונא זה באופן שלא יעשו מעשיהם הרעים פרי כאשר מתחלה וזה כוונת הזיווג של שיקרא עם פחתא שהם ב' מדות הפכיים כי השקרן הוא האיש הכילי כי בשביל הממון משקר ומאבד נפשו ופחתו הוא להיפך מזה שמפזר ממונו על הזוללות ואינו חושש על הכסף ובא זה ומאבד ממונו של זה וכן ראוי להיות כדי שלא יהא תקומה למעשיהם הרעים ושלא יסכימו עוד על עבירה אחת וכ"ז התחכם יוצר הכל כדי שלא יאבדו עוד מעשי ידיו בשביל מעשיהם הרעים שכבר נשבע על מי נח.
46
מ״ז(ד) וזהו טעם עונש דור הפלגה שלפי שהי' חוטאים לא רצה הש"י שיהיו כולם במקום אחד מטעם שפי' (ה) וזהו ג"כ טעם התאומות הנולד עם קין כדי שיתפשט זוהמת הנחש לג' ראשיו ולא יהיה הטומאה במקום אחד וכאשר נאבד זרעו של קין והבל וחזרו להיות בני אב אחד הוא זרעו של שת חזרו גם הם לקלקול מעשיהם ונאבדו במביל ולא היה קיום לעולם עד שחזרו להתפשט לג' בתי אבות של שם וחם ויפת (ו) ומטעם זה שפירש' לא היה יצחק ראוי להרבות בתולדות כמו שהרבו אברהם ויעקב וכ"ז כדי למעט מקום אחיזת הכחות הטומאות החיצוניות אשר איך להם יניקה ואחיזה רק במדת הגבורה שהיא מדתו של יצחק משא"כ במדת של אברהם ויעקב שהם ראוים להרבות ולהפרות ומכלל הגלות ראוי לבאר (ז) אבילות היום המר של ט' באב ואומר כי כנגד מה ששלחן גבוה בטל בעו"ה ראוי שלא לבנות ולא לנטוע בנין של שמחה באותו זמן ומיום שחרב בהמ"ק היה ראוי שלא ישא האדם אשה כדי שלא נלד לבהלה אבל מה נעשה שא"כ היה זרעו של א"א בטל ולת תוהו בראה רק לשבת יצרה ומ"מ כדאי הוא בית אלקינו לבטל עליו עונת יום א' ואפי' תלמוד תורה שהיא שקולה כנגד כל המצות והיא חיינו ואורך ימינו ראו חכמי האמת לבטלו ביום המר הזה ולסמוך על פסוקי ק"ש ודברים הרעים שבירמיה וכ"ז כדי שירא ה' וישקיף על מעייני התורה והחכמה שנשתכחו ונסתמו מעינינו וישלח לנו משיחנו להאיר עינינו בתורתו.
47
מ״חואנו רואים את ר"ז בן אבקוליס שנתכוין לש"ש במה שאמר נקריב יאמרו כו'. ואעפ"כ נחרב הבית ע"י סבה זו אע"ג דשומר מצוה לא ידע דבר רע וכ"ז לפי שהיו עושין ג"כ המצוה בלי הכוונה ראויה והמום ראייה שעשה בניב שפתים ואמרי ליה בדוק שבעין זה כנגד מה שהקדימו פה לעין שהיו אומרים מה שלא היה ראוי והנך רואה ג"כ כי הצלת ריב"ז לא היה אפשר רק ע"י תחבולה פחותה וגרוע מאד במה דנקיט עצמו בקצירי.
48
מ״ט(ח) וכ"ז לפי שלא זכו בבית שני לנס גמור של פנים מאירות ומסבירות משא"כ בבית ראשון שזכו לנסים מפורסמים בפנים מאירות ומסבורות וכן הקללות של בית ראשון היו קללות ג"כ גמורות משא"כ בבית שני שאע"ג שלא היה שם לא נבואה ולא ניסים מפורסמים ומ"מ גם הפורעניות לא היה קשה כ"כ לפי שהיו חסידי ואנשי מעשה אלא שנכשלו בשנאה ובקנאה:
49
נ׳פרק ה'
(א) בבאור אגדת שמצינו בבראשית רבה על שרתי במדינות שנעשו שרים לאדוניה' מעש' בהר הכרמל בגוי א' ששבה ב' תינוקות מירושלים והוליכם לפניו אמר חד לחבריה הנה גמל א' הולך לקראתינו והוא עוור בעין ימינו וטען שני משאות אחת של שמן וא' של יין וב' אנשים ההולכים אחריו האחד הוא ישראל והאחד הוא גוי' א"ל השבאי עם קשה עורף מניין לכם את זה מרחוק ענו התנוקות לפי שאנו רואים שהגמל אוכל מן המרעה מצד שמאל ומניח את המרעה שבצד ימין ואינו אוכל והשמן מטפטף וצף והיין מטפטף ושוקע והגוי עושה צרכיו באמצע הדרך ואינו מתבייש והישראל פונה לצדדין מפני הצניעות כך הוא ענין האגדה אע"ג שאין זה ממש לשונה והנה יש לתמוה וכי לא היה להם לתינוקת אילו להתעסק בעת צרתם רק לראות על הגמל הבא לקראתם אם הוא עוור בעין א' ושהוא טעון כך ע"כ נראה שהתינוקת הללו רצו לזרז איש את אחיו שלא יטמאו בהבל הגוים והיו מתייראות שמא ישמעו הגוים השבאים ולכך דברו יחד ברמז ובחכמה והגמל הוא רמז לגמול ועונש ואמרו שהגמול והעונש שיש לו לעם הזה הבא לקראתינו הוא סומא בעין הימין כי טח עיניו מלהכיר את האמת והולכים דרך שמאל ורועים אמונה כאשר ימצאו ואמונת האמת הקרוב לימינם אינם רואי' ומניחים אותו גם השמן רמז אל השם טוב ור"ל ההנהגה המדיני אשר הוא מסודר בידם ונתן להם שם טוב וכן היין שהוא רמז על חכמתם שניהם מטפטפים והולכים לאיבוד לפי שהכלי המחזיק אותו אינו משומר יפה והגוי אינו מתבייש להראות פירועו כשיעשה צרכיו כלומר אינו מסלק חסרונות הגשמיות הנמצא בכתובים בבורא ית' שמו רק יאמינו שהכל כפשוטו אבל הישראל מתבייש לפני קונו ומסלק כל ענייני הגשמיות לצדדין באופן שאין בהם חסרון וזהו שמסיים באגדה ההיא איך שאמרו התינוקת שהם מריחם מאכל קפלונית שביודא והשבאי היה מחרפם על זה שהרי א"י רחוק מהם ת' פרסה עודם מדברים ופלמנסר של מלך בא וסיפר איך שהיום הוא בא מארץ יהודא לפי שהרוח סערה זרק לספינתו עד הנה ואם אינך מאמין הרי מאכל קפלונית של יודאי שבשלתי אמש ועדיין לא אכלתיו: הכוונה ג"כ שכל אמונה רעה ודיעה נפסדה שיש בשום מקום אפי' רחוק ת' פרסה הכל מאמינים הגוים ומקבלים אותו מיד ומחזיקים בידה אותה אמונה רעה ונפסדה ואולי הרגישו שום תכונה ומדה רעה שלקח בעצמו השבאי מעת שעמד שם ביהודא.
(א) בבאור אגדת שמצינו בבראשית רבה על שרתי במדינות שנעשו שרים לאדוניה' מעש' בהר הכרמל בגוי א' ששבה ב' תינוקות מירושלים והוליכם לפניו אמר חד לחבריה הנה גמל א' הולך לקראתינו והוא עוור בעין ימינו וטען שני משאות אחת של שמן וא' של יין וב' אנשים ההולכים אחריו האחד הוא ישראל והאחד הוא גוי' א"ל השבאי עם קשה עורף מניין לכם את זה מרחוק ענו התנוקות לפי שאנו רואים שהגמל אוכל מן המרעה מצד שמאל ומניח את המרעה שבצד ימין ואינו אוכל והשמן מטפטף וצף והיין מטפטף ושוקע והגוי עושה צרכיו באמצע הדרך ואינו מתבייש והישראל פונה לצדדין מפני הצניעות כך הוא ענין האגדה אע"ג שאין זה ממש לשונה והנה יש לתמוה וכי לא היה להם לתינוקת אילו להתעסק בעת צרתם רק לראות על הגמל הבא לקראתם אם הוא עוור בעין א' ושהוא טעון כך ע"כ נראה שהתינוקת הללו רצו לזרז איש את אחיו שלא יטמאו בהבל הגוים והיו מתייראות שמא ישמעו הגוים השבאים ולכך דברו יחד ברמז ובחכמה והגמל הוא רמז לגמול ועונש ואמרו שהגמול והעונש שיש לו לעם הזה הבא לקראתינו הוא סומא בעין הימין כי טח עיניו מלהכיר את האמת והולכים דרך שמאל ורועים אמונה כאשר ימצאו ואמונת האמת הקרוב לימינם אינם רואי' ומניחים אותו גם השמן רמז אל השם טוב ור"ל ההנהגה המדיני אשר הוא מסודר בידם ונתן להם שם טוב וכן היין שהוא רמז על חכמתם שניהם מטפטפים והולכים לאיבוד לפי שהכלי המחזיק אותו אינו משומר יפה והגוי אינו מתבייש להראות פירועו כשיעשה צרכיו כלומר אינו מסלק חסרונות הגשמיות הנמצא בכתובים בבורא ית' שמו רק יאמינו שהכל כפשוטו אבל הישראל מתבייש לפני קונו ומסלק כל ענייני הגשמיות לצדדין באופן שאין בהם חסרון וזהו שמסיים באגדה ההיא איך שאמרו התינוקת שהם מריחם מאכל קפלונית שביודא והשבאי היה מחרפם על זה שהרי א"י רחוק מהם ת' פרסה עודם מדברים ופלמנסר של מלך בא וסיפר איך שהיום הוא בא מארץ יהודא לפי שהרוח סערה זרק לספינתו עד הנה ואם אינך מאמין הרי מאכל קפלונית של יודאי שבשלתי אמש ועדיין לא אכלתיו: הכוונה ג"כ שכל אמונה רעה ודיעה נפסדה שיש בשום מקום אפי' רחוק ת' פרסה הכל מאמינים הגוים ומקבלים אותו מיד ומחזיקים בידה אותה אמונה רעה ונפסדה ואולי הרגישו שום תכונה ומדה רעה שלקח בעצמו השבאי מעת שעמד שם ביהודא.
50
נ״אוכ"ז דרך אזהרה לומר שהגוים קל מהרה הם מתפתין מאמונה לאמונה ולא כן נעשה אנחנו עם ה' אמונים בני אמונים רק על אמונתינו נהרוג כל היום אח"כ סיפר כי אמו השבאי היתה שמחה לקראת בנה ושחטה לסעודת בנה טלה אחד טוב גם חביות א' של יין משובח היה לה והביאה הכל לסעודה להיות שמחה עם בנה והילדים הללו היו עומדי' ומשמשים עליהם ואמר אחד מהם בשר זה שאדונינו אוכל טעמו כטעם הכלב: והיין שהוא שותה טעמו כטעם המת.
51
נ״בשמע האדון והלך לאמו וביקש מאמו להגיד לו מעשה הבשר והיין אלו של סעודתם וגילתה לו כי רחל א' ילדה טלה א' ומתה הרחל והטלה יונק מן כלבה א': וכן היין הוא עומד על קבר אביו והוא משובח ולכך בחרה בו ותמה האדון על חכמת הילדים אח"כ נשתכר האדון ביין והתחיל לרקד אמרו הילדים אדונינו זה אינו מיוחס אחר אביו שהיה שר אחד רק נולד מאחד הלצנים ההולכים מחניות לחניות ומזמרים שמע האדון וחרה לו מאד נטל החרב בידו ולקח את אמו למקום סתר ואמר אמי הגד לי האמת מי הוא אבי שכך וכך אמרו הילדים וכל מה שאמרו עד הנה מצאתי שהוא אמת.
52
נ״גולא רצתה לגלות לו עד ששלף חרבו לדקרה עד שהודית שאביו הכניס פ"א לביתו אדם ליצן א' ששחק לפניהם בכלי זמר והוא חמדתו וזנתה עמו וילדה אותו.
53
נ״דאמר האדון אין ראוי להשתעבד באומה זו אחר שאף הילדים שבהם כל כך חכמים ושלח אותם לחרות וזהו שרתי במדינות והכוונה בזה לו' ראה שבשרם בשר נבילה וראוי להשליכו לכלבים וכן יינם זבחי מתים וראוי לרחק ממאכלם וממשתה שלהם.
54
נ״הגם אין ראוי להתחתן בהם כי כולו בני זנונים אבל ישראל זרע קודש וכולם צדיקים וחסידים ולכך לא נחליף אמונתינו ואומינו באומה אחרת ולפי שחזקו ואמצו באמונתם נתעלו לבסוף בעיני האדון שלהם עד שהוציאם לחרות (ב) ורז"ל אמרו בן סורר ומורה לא היה ולא נברא אלא דרוש וקבל שכר ודרש זה הוא מ"ש בספר הזהר שהוא רמז לישראל שהם בנים סוררים וזה לא היה ולא נברא דלא עלה על דעת אביהם שבשמים להחליף אותה באומה אחרת ומ"ש ורגמו כי הוא רמז מל אבני בלסתראות שנזרקו על חומות ירושלים וכלה ה' את חמתו בהם ולא בישראל ומשפט בן סורר אינו אלא שלשה חדשים והוא רמז לאותן ג' חדשים משעה שיצאו ממצרים עד שקיבלו את התורה שבאותו הזמן הלכו שובבים בלי עול התור' ולפי שפרשה זו מרמז על כל ישראל לכך נאמר וכל ישראל ישמעו ויראו שראוי לכל ישראל לשמוע פרשה זה ולירא מאוד מאביהם שבשמים:
55
נ״ופרק ששי
(א) בביאור חסדי הש"י אשר ברוגז רחם יזכור לתת אותנו לרחמים לפני שובינו והנה אנחנו רואים שהתורה יאריך בדבר התוכחה ורובו אינו אלא כפל דברים בעלמא וכ"ז מחסדי הש"י כאלו תאמר נתחייבו בתוכחת מגילה ארוכה כך וכך דפין וכדי למעט בפורעניות כופל ענין אחד הרבה פעמים ובין כך ובין כך המגילה נתמלא והצורת לא יתרבו וכן אע"ג שנגזר עליהם להיות שני חדשים מחדשי השנה נכונים לצלע שלהם אעפ"כ רוב ימי החדשים אלו אינם בכלל הפורעניות שהרי אין ימי הפורעניות מתחילין עד י"ז בתמוז ואז כבר עבר רוב החודש לטובה וכן חודש אב רובו לטובה בסופו שהרי ימי הפורעניות נגמרו בט' בו גם דברי התוכחה אינם מסודרים כלל וכל דבר שאינו בסדר נכון ידוע שאין לו קיום.
(א) בביאור חסדי הש"י אשר ברוגז רחם יזכור לתת אותנו לרחמים לפני שובינו והנה אנחנו רואים שהתורה יאריך בדבר התוכחה ורובו אינו אלא כפל דברים בעלמא וכ"ז מחסדי הש"י כאלו תאמר נתחייבו בתוכחת מגילה ארוכה כך וכך דפין וכדי למעט בפורעניות כופל ענין אחד הרבה פעמים ובין כך ובין כך המגילה נתמלא והצורת לא יתרבו וכן אע"ג שנגזר עליהם להיות שני חדשים מחדשי השנה נכונים לצלע שלהם אעפ"כ רוב ימי החדשים אלו אינם בכלל הפורעניות שהרי אין ימי הפורעניות מתחילין עד י"ז בתמוז ואז כבר עבר רוב החודש לטובה וכן חודש אב רובו לטובה בסופו שהרי ימי הפורעניות נגמרו בט' בו גם דברי התוכחה אינם מסודרים כלל וכל דבר שאינו בסדר נכון ידוע שאין לו קיום.
56
נ״זגם הנביא מזכיר צום העשירי לבסוף אע"ג שהיה מוקדם בפורעניות והנה הפורעניות התחיל בחודש תמוז שמזלו סרטן וכל העניינים שמתחילים במזל זה מוכנים להשיב לאחור ולא לפנים והחודש שנגמרו בו הפורעניות הוא חודש אב להגיד שעדיין הוא אבינו ואינו מייסר אותנו רק לטובתינו כאשר ייסר איש את בנו גם פ' התוכחה מתחיל בוא"ו ומסיימת בה"א שהן שני אותיות הסמיכים זה לזה אלא שהפכהו הכתוב להגיד שיקצר בפורענותם ויהפך קללתם לברכה: ובכל מגילת איכה לא מצינו רק השם המיוחד שהוא שם של רחמים כי ברוגז רחמים יזכר אבל לא מצינו בו שם אלקים כי לא בשתף חימה ישפוט אותם וימי הצומות שהם צום הרביעי והחמישי והשביעי והעשירי מספר' עולה כ"ו כמספר השם המיוחד וי"ז בחודש וג' בחודש ועשירי בחודש מספר זה עולה ה' אחד עם ט' בחודש ושני מצות הן שנעשו בי' בחודש והן פסח מצרים שלקחו בעשור ויה"כ והם מספרם על ב' פורענות שנעשו בי' בחודש וה' בטבת וי' באב שעיקר שריפת בית אלקינו היה בי' בו ומצינו בכמה מקומות שהכתוב מדמה ישיבתינו בגלות זה לישיבת האדם בסוכה שאינו אלא דירת עראי ואעפ"כ האדם יושב שם בשלום ושמח בה בשמחת י"ט כך הקב"ה פורס עלינו סוכת שלומו.
57
נ״חוהנה ידוע שג' כוכבים הם הממונים על כל מיני הרעה ויגון והם "שבתאי "לבנה "מאדים וסימנך של"ם. והנה הלבנה היא כוכבו של יעקב. ומאדים הוא כוכבו של עשו וכחו ומקלו של יעקב שהוא הוי"ו הרמוז בתפארת יעקב מפריד בין שני הכוכבים הללו ונעשה ממנו שלום. והמקל הזה הוא כדרך העץ שנותנים בין הב' הסוסים אשר מנהגם רע כדי להפריד ביניהם (ב) ומכאן תבין טעם מה שנותני שלום איש לרעהו בשעת קידוש הלבנה.
58
נ״טואנו רואין כמה נביאים שנסתפקו על כמה ספיקות שנפלו בעיקרי האמונה כמו מדוע דרך רשעים צלחה.
59
ס׳מדוע רשעים יחיו וכן תמיהות עכבות המשיח וכיוצא בהם וסבורים העולם שנבואות אלו מביאים מורך בלב המאמינים באמרם שאף הנביא היה מסופק בהם ומי יתן שלא נכתבו דברים אלו וז"א דאדרבה אלמלא לא נכתבו פרשיות אלו היו אומרים כי הנביא לא ראה בימיו את המשפט המעוקל היוצא עכשיו בענין אריכות הגלות ובענין רשע וטוב לו וצדיק ורע לו כאילו ח"ו שוא עבוד ה'.
60
ס״אגם לא ידע הנביא ובני דורו מאומה אריכות הגלות הזה שאלמלא ידעו היו צריכים להתייאש מן הגאולה בימהם מפני גזירות אריכות הגלות ואולי לא היו עומדים ח"ו באמונתם ולכך הודיע לנו הכתוב כי גם מן הנביא לא היה נעלם הספיקות הללו וחלילה לנו מהרשיע בשביל כך ודע כי הגלות המר הרביעי הזה דומה לחולה קדחת הרביעית שאם ירצה האדם לגרשו ולסלקו מעליו קודם שפעל פעולתו ב' או ג"פ אז יתגרה בו יותר ויכבד עליו כך אין לקדם הגאולה טרם זמנו ואעפ"י שיתמהמה חכה לו וגם טבע החולי הזה שקודם שיתרפא צריך שיכבד עליו החולי תחילה מאד ומחכה על רפואתו כך אם תראה דור שהצרות באין עליו תכופין זע"ז חכה לגאולה שנ' ובת כנהר שלומך.
61
ס״בואח"כ ובא לציון גואל וע"ד זה פי' בעל העקידה הפסיק של כרע שכב כארי כי הארי הזה לא יחלה רק מחולי זה המחליש אותנו בעו"ה יותר מכל שאר הגליות (ג) ואנו רואים שמשה לא הזכיר נחמת הגאולה אחר תוכחת משנה תורה כדרך שהזכיר אחר תוכחת ת"כ וכ"ז שאע"ג שוודאי שביאת המשיח הוא אמונה אמתית מ"ם חלילה שיפול בשביל זה אמונת ישראל והן יקטלנו בגלות לו נייחל שכך נצטווינו לעבדו בכל נפשינו ובכל מאודינו גם לא הזכיר משה בתוכחה ההיא רק גאולת התשובה שנא' ושבת עד ה' אלהיך וגו' אבל הגאולה של בעתה אחישנה לא הזכיר משה לפי שמדבר על הדור שנחרב הבית בימיו שנא' והשביך ה' באניות וגו' ואותו הדור ידעו שהצרכו להתייאש מן הגאולה של בעתה אחישנה כדפרשתי לעיל והזהר אותם משה שאעפ"כ יעמדו באמונתם לפי שאין האמונה תולה בזה כדפירש וגם עדיין נשאר לפניהם גאולת התשובה ונמצא לפ"ז שאנחנו אע"ג שבעו"ה כבר נתרשלו ידינו מפני אריכות הגלות המר הזה מ"מ נוכל להתכחם ג"כ ולומר כי אריכות ימי הגלות שהיה עד הנה הוא עצמו סבה אל שנזכה מהרה לגאולת בעתה אחישנה מה שהיו מוכרחים להתייאש ממנו בתחילת הגלות ונמצא שאדרבה הכתובים הללו מחזיקים את הברכיים הכושלות באמונה באמרם שאף הנביא ידע בספיקות הללו ואעפ"כ עמוד בצדקו.
62
ס״גוא"כ מה שהיה לו בספיקותיו יהיה ג"כ לנו ותכל תלונתם מעליהם וזו שהזהירם משה לכתוב שירת התורה שנ' ועתה כתבו לכם את השירה הזאת לפי שימצא אותם רעות רבות וצרות ע"י אריחת הגלות יהיו סבורים שכל הנביאים לא התנבאו על גאולת הגלות המר הזה רק על שאר הגאולות כי אריכות הגלות מעיד על זה שלא ידעו ולכך וענתה השירה הזאת לעד שכבר העיד עליהם משה כי תמצאנה רעות רבות וצרות ואעפ"כ יהיו בטוחים על התשועה שתבא אחריה:
63
ס״דפרק שביעי
והנה בבא עת לחננה ירדו הרחמים לעולם אע"ג שלא יזכו לכך (א) וזהו כוונת האגדה בפ' א"ט שאמר כיון שבא רחם בא רחמים לעולם פי' אע"ג שלא יזכו ובלבד שלא יהיו רשעים ממש דחלילה להאמין שהקב"ה יפליא לעשות לרשעים שכל האומר הקב"ה וותרן הוא יוותרו מעיו (ב) וגם מה שארז"ל באין ב"ד בא אלא בדור שכלו זכאי או בדור שכולו חייב לא אמר בדור שכולו רשעים אבל בדור שכולו חייב ור"ל שאינו מתכוין להמריד ואינם עזי פנים לומר צדיקים אנחנו ולא חטאנו אבל מודים שחטאו וגם רצונם לעשות רצון אביהם שבשמים אלא שהשאור שבעיסה והתאוה מעכב עליהם ותוכן לבות גם הוא מעורר עליהם את רוח קדשו עד שיתנו לב וישובו בכל לבבם וזה שמצינו בפ' התוכחה שאחר שיתוודו את חטאתם יוסיף ה' להביאם בארץ אויביהם שיש להסתפק וכי זו היא שכר הווידוי להוסיף עליהם יסורין אבל יסירין אלו לטובתם כדפי' להסיר מהם לב האבן ולהביאם לידי מדה זו שידעו ויכירו שחטאו ויעשו תשובה נכונה שנ' אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו עונם.
והנה בבא עת לחננה ירדו הרחמים לעולם אע"ג שלא יזכו לכך (א) וזהו כוונת האגדה בפ' א"ט שאמר כיון שבא רחם בא רחמים לעולם פי' אע"ג שלא יזכו ובלבד שלא יהיו רשעים ממש דחלילה להאמין שהקב"ה יפליא לעשות לרשעים שכל האומר הקב"ה וותרן הוא יוותרו מעיו (ב) וגם מה שארז"ל באין ב"ד בא אלא בדור שכלו זכאי או בדור שכולו חייב לא אמר בדור שכולו רשעים אבל בדור שכולו חייב ור"ל שאינו מתכוין להמריד ואינם עזי פנים לומר צדיקים אנחנו ולא חטאנו אבל מודים שחטאו וגם רצונם לעשות רצון אביהם שבשמים אלא שהשאור שבעיסה והתאוה מעכב עליהם ותוכן לבות גם הוא מעורר עליהם את רוח קדשו עד שיתנו לב וישובו בכל לבבם וזה שמצינו בפ' התוכחה שאחר שיתוודו את חטאתם יוסיף ה' להביאם בארץ אויביהם שיש להסתפק וכי זו היא שכר הווידוי להוסיף עליהם יסורין אבל יסירין אלו לטובתם כדפי' להסיר מהם לב האבן ולהביאם לידי מדה זו שידעו ויכירו שחטאו ויעשו תשובה נכונה שנ' אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו עונם.
64
ס״הוזהו שמסיק ר"י והוא דיתב אמידי דעביד שרקרק מגיד שאין הרחמים יורדין אלא א"כ יש להם על מה שיסמכו כדפי' דהיינו שיתחרטו ויהיו מודים כי שקר בימינם וזהו ועביד שרקרק שהוא אותיות של שקר ורק כלומר שיודו שעשיית כל מעשיה' להבל וריק ומסיק וגמירי דאי יתיב אארעא ושריק אתא משיחא פי' שאם יתפשט האמונה האמיתית בכל אומות העולם עד שכול יודו ששקר נחלו להם אבותם אז ימהר ויחיש הגאולה לפי שהש"י חפץ שגם האומות יחזיקו בדת האמת שהרי לטעם זה נקראו בני יזרעאל כי הם הזרע אשר זרעם הש"י בכל העולם כאדם הזה שהוא זורע תבואתו שאינו זורקו על מקום א' רק מפזרו בכל קצוי השדה כך נתפזרו ישראל בכל ד' רוחות העולם כדי שיתפשט על ידם האמונה האמתית בכל העולם ולפי שקשה לפניו יתב' לאבד אומה גדולה כזה כמו שדרשו רז"ל באגדת חלק על מקרא ונהפכו כל פנים לירקון על פנים של מעלה אמר הקב"ה הללו מעשה ידי כו' והיינו דאמרי אינשי רהוט ונפל תורא ושדי לי סוסיא באורי' פי' כאשר השור נפל רבץ ועצל במלאכתו אז הניח האדון הסוס שהוא בהמה טמאה במקום אבוס השור שהוא בהמה טהורה ואע"פ שהשור ננער אח"כ ונעשה זריז לעשות מלאכתו אין הסוס נדחה אחר שהורגל בו האדון והמשל הזה נאמר על ישראל כי כאשר יתעצלו בתורה ובמצו' אז משפיע הש"י טובתו על בהמה טמאה ואפילו אם יחזרו ישראל אח"כ לעשות תשובה אפ"ה קשה לפניו ית' לדחות אומה זו מפניה וכ"ז שאנחנו מרחקים עצמינו בעו"ה יום יום מן האמת והם להיפך כי מדי יום ביום מרגישים כי שקר בימינם ורוח אחרת מתנוסס בהם קצת לקרבם אל האמת לפי שגם הם רובם מזרע האמת אלא שלא יוכלו לטהר לפי שמסורים ביד תאות יצרם הרע ולפי שרואים שכל עוד שיתפרסם אמתת דת תה"ק יתפרסם השקר שלהם ע"כ הזדים שבהם חושבין להכחידנו מגוי ותולין הדבר בשפלותינו לומר אלמלא שתורת אמת להם לא מכרם צורם ואע"ג שאין דרך נכבד להתגרות ולהתקנאות במי שהוא שפל ובזוי ממנו וישראל הם בעו"ה בזוים ושפלים בין האומות ואעפ"כ הוא שסוי מידם וזש"א הנביא והוא עם בזוי ושסוי ואעפ"כ הם מתקנאים בם מפני האמונה האמיתית שלהם וזהו שמסיים וה' חפץ למען צדקו להגדיל תורה כי קנאתם בם וודאי הוא מפני גדולת תורתם ויש לפרש ג"כ הקב"ה חפץ דכאו לישראל ולפזרו בין האומות למען צדקו גם שאר האומות שגם הם מעשה ידיו כי ע"י ישראל המפוזרים בכל העולם יתפשט האמונה האמיתית ג"כ בכל העולם:
65
ס״ופרק השמיני
(א) והנה בכל יום ויום עומד מדת הדין ומקטרג עלינו לאמר מה נשתנו אלו מאלו ולמה יזכה אלו לברכת יעקב אביהם והם אינם עושים רק מעשה עשו ואחשב כי מפני קטרוג זה היתה סבה גדולה ועצומה מאת הי"ת שיהא יצחק מכוון בברכותיו אל עשו שאם היה מכוון ליעקב לא היתה הברכה מתקיימת בזרעו אלא א"כ יעשו כמעשה יעקב שנתכוין אליו יצחק אבל עכשיו שנתכוון לעשו עכ"פ אין מעשיה' גרועות יותר ממעשה עשו הרשע שנתכוין אליו יצחק בברכותיו והיה ג"כ סבה שעיקר אותה ברכה לא תבא ליעקב רק ע"י תחבול' ומרמה להורות שברכה זו תתקיים בזרעו אפילו אם ילכו בדרך עקבה ומרמה ומ"מ שארית (ב) ישראל לא יעשו עולה ואמר שארית לומר כי מי שמאמין שיש שארית לנפש וכי מי ששם זה של ישראל נקרא עליו לא יעשה עולה ואפשר שגם המדת הדין השואל מה נשתנו אילו כו' אין כוונתם להלשין עבד אל אדוניו ובן על אביו רק עיקר כוונתם כדי שתבא התשובה מאת הש"י על שאילתם כי וודאי נשתנו ונשתנו
(א) והנה בכל יום ויום עומד מדת הדין ומקטרג עלינו לאמר מה נשתנו אלו מאלו ולמה יזכה אלו לברכת יעקב אביהם והם אינם עושים רק מעשה עשו ואחשב כי מפני קטרוג זה היתה סבה גדולה ועצומה מאת הי"ת שיהא יצחק מכוון בברכותיו אל עשו שאם היה מכוון ליעקב לא היתה הברכה מתקיימת בזרעו אלא א"כ יעשו כמעשה יעקב שנתכוין אליו יצחק אבל עכשיו שנתכוון לעשו עכ"פ אין מעשיה' גרועות יותר ממעשה עשו הרשע שנתכוין אליו יצחק בברכותיו והיה ג"כ סבה שעיקר אותה ברכה לא תבא ליעקב רק ע"י תחבול' ומרמה להורות שברכה זו תתקיים בזרעו אפילו אם ילכו בדרך עקבה ומרמה ומ"מ שארית (ב) ישראל לא יעשו עולה ואמר שארית לומר כי מי שמאמין שיש שארית לנפש וכי מי ששם זה של ישראל נקרא עליו לא יעשה עולה ואפשר שגם המדת הדין השואל מה נשתנו אילו כו' אין כוונתם להלשין עבד אל אדוניו ובן על אביו רק עיקר כוונתם כדי שתבא התשובה מאת הש"י על שאילתם כי וודאי נשתנו ונשתנו
66
ס״זודוגמא זה מצינו במרע"ה שאמר וכי אוציא את ב"י כי חלילה לרועה נאמן זה שמסר נפשו פעמים על ישראל שיקטרג עליהם יותר שאינם ראוים להגאל אבל רצה לשמוע תשובת הש"י שהשיב כי בהוציאך את העם תעבדון את האלקים וגומר וזהו ג"כ סניגורי' לנו שאע"ג שאנו מתרשלים עכשיו בעבודת הש"י לסיבת דוחק הגלות וטרוף הדעת הנה הקב"ה דן אותנו לפי מה שעתידים אנחנו לעבוד את הש"י לאחר שיגאלנו ונבא לידי מנוחה:
67
ס״חומשה התפלל בעת נסיעת המחנה ואמר קומה ה' למנוחתך וגו' ומגיד שאין השכינה שורה בתוכם רק בזמן המנוחה לפי שהדרך ממעט את השם ור"ל שם ממש כלומר שרוי שכינתו כי א"א לו לאדם לעסוק בדברי' העליונים אם הוא איש נודד ממקומו וכ"ש אנחנו המטולטלין ועייפי כח בגלות המר הזה וזהו (ג) שארז"ל כי פרשת ויהי בנסוע הוא ספר בפני עצמו רמז כי הס' שלומד האדם בשעת הנסיעה והטלטול אינה דומה אל מה שלומד מתוך המנוחה כי הטלטול והנסיעה מפסיק האדם מלימודו וזהו כוונת הפסק פרשה זו ורז"ל רמזו את זה במשנה (ד) מי שהוציאוהו גוים או רוח רעה חוץ לתחום ואמרו שיכול להשתמש חוץ לתחומו אחר שהגוים או רוח רע אנסוהו לכך אבל לא ישתמש שם רק בכדי צרכו שהוא ד' אמות ולא יותר הואיל והוא חוץ לתחומו וכ"ז רמז כי הגוים מוציאים אותנו חוץ לקדושתינו בעל כרחינו וכן הטומאה הרע של ארץ העמים ולכך אין אנו נענשים עליו כ"כ רק שצריכין אנחנו לשמור עצמינו בכל יכלתינו ומפני שמצינו שהקב"ה מבטיח ישראל שלא יעשה בהם כלה בכל הגוים מזכירם תמיד בלשון זרע כמו אתן לזרעכם ונחלו לעולם וכן אם ימושו ההרים וגו' גם זרע ישראל ישבות מהיות גוי לפני כל הימים וכן אם לא בריתי וגו' גם זרע יעקב ודוד עבדי אמאס וכן הרבה.
68
ס״טוהטעם כי כמו שיש כמה בצלים ושאר מיני ירקות שאינם ראוים למאכל מפני שנתקשו בארץ ואפ"ה אינו עוקרם מן הקרקע רק מניחם עוד ויעשו זרע כי מאותו הזרע הוא מצפה להביא עוד פרי מאכל לשנה אחרת כך אין הקב"ה מכלה את הדור הרעה זה אע"ג שנמצאו חייבים לפניו לפי שעכ"פ צריך להעמיד מהן זרע האבות הקדושים ומצפה כי משרש גזע הדור השפל הזה יצאו עוד צדיקים גמורים שעתידים לעמוד בימי הגאולה ואז ישמח ה' במעשיו וביום ההוא יהיה ה' אחד ואז מן גלות נעשה גאולת עולם על ראשם בהוספת ה"א המורה על יחוד שמו יתברך ויתעלה זכרו לעד ולנצח והיה אשר קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו: וברוך שם כבודו מן העולם ועד העולם:
69
ע׳סליק חלק חמישי הנקרא ספר גאולה וישועה
70
