ספר החיים, ספר סליחה ומחילהSefer HaChaim, Sefer Slicha U'Mechila
א׳פרק ראשון
בס' הזוהר כ' צדיק הראשון בריבו ועל דא יהא לאקדומי קודם ר"ה ומזה אנו נוהגים להקדים ולהשכים (א) לומר סליחות ותחנונים בשבוע שלפני ר"ה ורמז לדבר כי תשחר א"ל אל רמז להשכמת השחר בחודש אלול וכתב עוד לא עביד קב"ה דינא עד דאכריז עליה וכן הוא אומר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום והיה אם שלום תענך ופתחה לך ואם במלחמת הרשות ולצורך הצלת הגוים כך במלחמ' יצה"ר ולצורך הצלת כמה נפשות מישראל עאכו"כ ובמדרש אמר כי בזמן שהחכם יושב (ב) ודורש הקב"ה מוחל עונותיהם של ישראל וכשעונין איש"ר מברך אחר הדרש' מיד הוא קורע כל רוע גזר דינם ולכך נוהגים בכל תפוצת ישראל להעמיד חכם העיר שידרוש ברבים בשבת שלפני ר"ה כדי להשיב את הרבים מן העון שבידם וצריך שיהא תלמודו בידו פי' שיסכים מעשה ידו עם תלמוד תורתו שיהא נאה דורש ונאה מקיים וזהו בידו כלומר שיהא נקי כפים ומנוער ידו מן השוחד והכרזה זו אין למנוע אותם בשבת שאם מכריזין על אבידת ממון בשבת על אבידת הנפש עאכ"ו ולכך נקט לשון השבת האבידה ולא אמר חזרת האבידה לפי שהוא רמז על תשובת האדם שהוא חזרת אבידת הנפש וכמו שיש גנאי למי שמונע מרעהו חסד כך יש גנאי לאדם שיעזוב מרעהו יראת השם שנאמר למס מרעהו חסד ויראת שדי יעזוב וכל אהבה שאין עמה תוכח' אינה אהבה וכאשר כרת אברהם בריתו עם אבימלך מיד נאמר והוכיח אברהם את אבימלך וכבר כתבתי כי הה"א המורה על הדין ועל התוכחה הוא כלולה במלת אהב להגיד כי את אשר יאהב את חבירו הוא מוכיחו והיו"ד המורה על הרחמי' נכללת במל"ת אוי"ב לומר שאם מרחמו ואינו מוכיחו אינו אלא אויבו וכל לקיחה הנאמר' באדם מתרגם ודבר מגיד שאפשר להנהיגו ע"י תוכחת דברים בעלמא ורמז לזה מה שנ' קח את המטה ודברת פי' קח את המטה כדי להטיל עליהם אימה אבל לא תכה אותם כי אפשר לך להנהיגם ע"י דיבור ואפשר שהיה צריך ג"כ אל המטה דדוקא לחכימ' סגי ליה ברמיזא אבל לשוטי' צ"ל מטה וברמיזא וכן שלמה הוא אומר גם אויל מחריש חכם יחשב ולפי דקדוק הלשון הל"ל גם אויל חורש ולא יאמר מחריש רק על החכם המוכיח שאם הוא יודע להשקיט ולהחריש גם את האויל זהו ודאי ראוי לחשוב כחכם גדול ואמר זה דרך הפלגה וגוזמא בעלמא לפי שהוא קרוב לנומנע וכל שמיעה מתרגם קבלה כי המשמיע על האזנים שאינם שומעי' יש לקרות עליהם מקרא זה קול דברי' אתם שומעי' ותמונה אינכם רואים זולתי קול כלומר תמונת הענין והמכוון שבו אינכם רואים בעין השכל שלכם זולת קול בעלמא והחכם הוא מעורר את עצמו אל התשובה וז"פ של ועניתם את נפשותיכם כלומר אתם בעצמיכם תענו אתכם בלתי שום הכרח וכן הנביא היא אומר קרעו לבבכם ואל בגדיכם כלומר אם קרעתי לבבכם מעצמיכם אל תצטרכו לקרוע בגדיכם על בניכם ועל בנותיכם וזהו ג"כ מ"ש אך מעיין ובור מקוה מים וגו' המעיין הזה הוא רמז אל הת"ח שחכמתו בא לו מאליו כמעיין הזה המתגבר מאליו והע"ה אין לו רק חכמת מוסר ששמע מאחרים כבור זה של מקוה מים המכונסים ושניהם מטהרים אלא שהבור אינו מטהר רק במכונסים כלומר בזמן שהוא שוקט עלש מריו ולא ניתק שרוך נעלו אבל אינו מטהר בזוחלין פי' לשטף מים אליו יגיעו שאז אירו עומד בנסיון אבל הת"ח שהוא דומה למעין מטהר אף בזוחלין (ג) וזהו ג"כ סוד פטר חמור שהוא רמז על ע"ה כי בזמן שהוא שומע אל תוכחת מוסר ועושה תשובה אז הוא פודה את שה פזור' ישראל בתשובה שלו ואם הוא פונה עורף נגד מוכיחיו וערפתו לפי שהיה לו ללמוד חכמת מוסר מטבע יצירת האדם שיש לו שערות ארוכות כלפי העורף לכסות בם את בושת ערפו ולמעלה מן האוזן אין לו שערות כדי שלא יהיו האזנים מכוסות מלשמוע דברי תורה ותוכחת מוסר וכל חכם לב או נביא המוכיח את הרבים או שבא ללמוד תורה לאסיפת העם.
בס' הזוהר כ' צדיק הראשון בריבו ועל דא יהא לאקדומי קודם ר"ה ומזה אנו נוהגים להקדים ולהשכים (א) לומר סליחות ותחנונים בשבוע שלפני ר"ה ורמז לדבר כי תשחר א"ל אל רמז להשכמת השחר בחודש אלול וכתב עוד לא עביד קב"ה דינא עד דאכריז עליה וכן הוא אומר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום והיה אם שלום תענך ופתחה לך ואם במלחמת הרשות ולצורך הצלת הגוים כך במלחמ' יצה"ר ולצורך הצלת כמה נפשות מישראל עאכו"כ ובמדרש אמר כי בזמן שהחכם יושב (ב) ודורש הקב"ה מוחל עונותיהם של ישראל וכשעונין איש"ר מברך אחר הדרש' מיד הוא קורע כל רוע גזר דינם ולכך נוהגים בכל תפוצת ישראל להעמיד חכם העיר שידרוש ברבים בשבת שלפני ר"ה כדי להשיב את הרבים מן העון שבידם וצריך שיהא תלמודו בידו פי' שיסכים מעשה ידו עם תלמוד תורתו שיהא נאה דורש ונאה מקיים וזהו בידו כלומר שיהא נקי כפים ומנוער ידו מן השוחד והכרזה זו אין למנוע אותם בשבת שאם מכריזין על אבידת ממון בשבת על אבידת הנפש עאכ"ו ולכך נקט לשון השבת האבידה ולא אמר חזרת האבידה לפי שהוא רמז על תשובת האדם שהוא חזרת אבידת הנפש וכמו שיש גנאי למי שמונע מרעהו חסד כך יש גנאי לאדם שיעזוב מרעהו יראת השם שנאמר למס מרעהו חסד ויראת שדי יעזוב וכל אהבה שאין עמה תוכח' אינה אהבה וכאשר כרת אברהם בריתו עם אבימלך מיד נאמר והוכיח אברהם את אבימלך וכבר כתבתי כי הה"א המורה על הדין ועל התוכחה הוא כלולה במלת אהב להגיד כי את אשר יאהב את חבירו הוא מוכיחו והיו"ד המורה על הרחמי' נכללת במל"ת אוי"ב לומר שאם מרחמו ואינו מוכיחו אינו אלא אויבו וכל לקיחה הנאמר' באדם מתרגם ודבר מגיד שאפשר להנהיגו ע"י תוכחת דברים בעלמא ורמז לזה מה שנ' קח את המטה ודברת פי' קח את המטה כדי להטיל עליהם אימה אבל לא תכה אותם כי אפשר לך להנהיגם ע"י דיבור ואפשר שהיה צריך ג"כ אל המטה דדוקא לחכימ' סגי ליה ברמיזא אבל לשוטי' צ"ל מטה וברמיזא וכן שלמה הוא אומר גם אויל מחריש חכם יחשב ולפי דקדוק הלשון הל"ל גם אויל חורש ולא יאמר מחריש רק על החכם המוכיח שאם הוא יודע להשקיט ולהחריש גם את האויל זהו ודאי ראוי לחשוב כחכם גדול ואמר זה דרך הפלגה וגוזמא בעלמא לפי שהוא קרוב לנומנע וכל שמיעה מתרגם קבלה כי המשמיע על האזנים שאינם שומעי' יש לקרות עליהם מקרא זה קול דברי' אתם שומעי' ותמונה אינכם רואים זולתי קול כלומר תמונת הענין והמכוון שבו אינכם רואים בעין השכל שלכם זולת קול בעלמא והחכם הוא מעורר את עצמו אל התשובה וז"פ של ועניתם את נפשותיכם כלומר אתם בעצמיכם תענו אתכם בלתי שום הכרח וכן הנביא היא אומר קרעו לבבכם ואל בגדיכם כלומר אם קרעתי לבבכם מעצמיכם אל תצטרכו לקרוע בגדיכם על בניכם ועל בנותיכם וזהו ג"כ מ"ש אך מעיין ובור מקוה מים וגו' המעיין הזה הוא רמז אל הת"ח שחכמתו בא לו מאליו כמעיין הזה המתגבר מאליו והע"ה אין לו רק חכמת מוסר ששמע מאחרים כבור זה של מקוה מים המכונסים ושניהם מטהרים אלא שהבור אינו מטהר רק במכונסים כלומר בזמן שהוא שוקט עלש מריו ולא ניתק שרוך נעלו אבל אינו מטהר בזוחלין פי' לשטף מים אליו יגיעו שאז אירו עומד בנסיון אבל הת"ח שהוא דומה למעין מטהר אף בזוחלין (ג) וזהו ג"כ סוד פטר חמור שהוא רמז על ע"ה כי בזמן שהוא שומע אל תוכחת מוסר ועושה תשובה אז הוא פודה את שה פזור' ישראל בתשובה שלו ואם הוא פונה עורף נגד מוכיחיו וערפתו לפי שהיה לו ללמוד חכמת מוסר מטבע יצירת האדם שיש לו שערות ארוכות כלפי העורף לכסות בם את בושת ערפו ולמעלה מן האוזן אין לו שערות כדי שלא יהיו האזנים מכוסות מלשמוע דברי תורה ותוכחת מוסר וכל חכם לב או נביא המוכיח את הרבים או שבא ללמוד תורה לאסיפת העם.
1
ב׳טוב ויפה שיכפול את דבריו פעמים ושלש וכה"א הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת וכן במערכי המלחמה נאמר וניגש הכהן ודיבר ואמר ודבר ודברו השוטרי' ויספו השוטרי' לדבר והטעם לפי שא"א שיתעורר לב כולם אל דברי המוכיח בפעם הראשון כי יש מהם שלא באו לאסופה זו עד עכשיו ומהם שהסיחו דעתם ולא שמעו לדבריו בפעם הראשון ואי אפשר שלא יתעורר בפעם שנייה או שלישית שאף אם לב אבן הוא יהיה נימח ע"י דברי המוסר שיפול בלב השומע פעם אחר פעם כדרך האבן המונח תחת הדלף שהוא נימח על ידי הגשמים שירדו עליו אע"ג שאינם יורדים רק טפה אחר טפה וזהו יערף כמטר לקחי.
2
ג׳(ד) ולטעם זה היו הלוחות של אבן לומר שד"ת חוצבין ומשברין את לב האבן ולפי מה שכתבתי יתיישב מה שמצינו רוב הנבואות שבאים במילוא שונות ובפרט במשנה תורה כי לפי פשוטו ראוי להיות כן מטעם שפי'.
3
ד׳(ה) וכל מי שמוכיח את הציבור חייב לנהוג בהם כבוד ולא יוכיחם רק ברמז כדרך שעשה משה שנאמר אלה הדברים אשר דבר משה וגו' מגיד שלא הוכיחם רק בנחת כאשר ידבר איש אל רעהו ובנסתר כמו שפירוש רש"י על במדבר בערבה וגו'.
4
ה׳ויש תוכחה גדולה נסתרה ונרמזה בשמות כל הסדרות הבאים (ו) במשנה תורה והוא שא"ל משה שאלה הדברים שאדבר עליכם אתחנ"ן שתשמרו אותם לעשות עק"ב רא"ה כי יש שופטים בארץ ובפרט כ"י תצא מעה"ז וכ"י תבא לעמוד על גורלך בעה"ב והנה את"ם נצבים היום וכלכם חיים וקיימים ויל"ך האדם למחר לעולמו א"ם תאזינ"ו לדברי ותקבלו זא"ת הברכה וכן בפרק חלק ארז"ל מפני מה זכה ירבעם למלכות מפני שהוכיח לשלמה לש"ש ומפני מה נענש לפי שהוכיחו ברבים שהרי אף אדם אחד שהוא חשוב אין לביישו ברבים אפי' לתוכחה ודרוש וקבל שכר פירוש אל תדרוש ברבים אלא א"כ אתה יודע שיש שומעים לדבריך שאז תקבל שכר טוב על הדרשה וכענין שנא' כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו כי מה שהחכם עומד ודורש זהו בפיך ואם יכניסו דבריו אח"כ בלב השומעים זהו בלבבך ואח"כ לעשותו דוקא כי שמיעה בלא עשייה אינה כלום ואפי' אין שם רק אדם א' משומע ומקבל יראה החכם להציל נפש אותו האדם ולא ימנע דבריו מהם שנ' ראה אנכי נותן לפניכם הרי שאמר ראה בלשון יחיד אע"פ שעם רבים היה מדבר שנ' לפניהם מטעם שפי' שאף בשביל הצלת אדם א' מישראל ראוי שלא למנוע דברי התוכחה:
5
ו׳פרק שני
הנה פחד יום משפט אלהי יעקב גדול ונורא הוא ומי יכילנו ע"כ כל ערי הפרזים יראו לעמוד על נפשם ולהמלט אל עיר בצורה אשר שם בית המלך ומקדש מעט כדי להשגב שם בפני הצר הצורר בהתאסף ראשי עם יחד להרים ולהניף יחד על שכמם עול משא התורה והמצוה ועל זה אמרו רז"ל (א) וגמירי דכל טונא דמידלי אינש על כתפיה אינו אלא שליש משא כמשא כשמסייעין אותו להרים מכל מקום אין הפרש גדול כל כך שיהא על חד תלת וגם לשון גמירי לא שייך כאן רק בנושאי סבל ממש מיירי ולכך נראה כי בעושי המצוה ידבר ומגיד שרבים שעושים מצוה ביחד זכותם יותר הרבה מאשר היה עושה כל אחד לבדו על חד תלת וראוי לאדם שיתעורר את עצמו בבואו שם לשמוע אל הרנה ואל התפלה כי איך לא יבוש שיעלה ויראה לפני יוצר הכל ומשארות אשמיו צרורות על שכמו וכמו שיש בנושאי הסבל יחד מי שמכניס עצמו תחת עובי התקרה עד שנושא יותר מחלקו המגיע לו ויש מי שנושא חלקו בצומצום לא פחות ולא יותר ויש עצל שמשפיל את שכמו כדי להטיל המשא על חביריו ואינו נושא את חלקו המגיע לו כך יש זריזים ויש עצילים בענייני התשובה בבואם להתאסף יחד זהו שכתוב יביא אותו אל פתח אוהל מועד.
הנה פחד יום משפט אלהי יעקב גדול ונורא הוא ומי יכילנו ע"כ כל ערי הפרזים יראו לעמוד על נפשם ולהמלט אל עיר בצורה אשר שם בית המלך ומקדש מעט כדי להשגב שם בפני הצר הצורר בהתאסף ראשי עם יחד להרים ולהניף יחד על שכמם עול משא התורה והמצוה ועל זה אמרו רז"ל (א) וגמירי דכל טונא דמידלי אינש על כתפיה אינו אלא שליש משא כמשא כשמסייעין אותו להרים מכל מקום אין הפרש גדול כל כך שיהא על חד תלת וגם לשון גמירי לא שייך כאן רק בנושאי סבל ממש מיירי ולכך נראה כי בעושי המצוה ידבר ומגיד שרבים שעושים מצוה ביחד זכותם יותר הרבה מאשר היה עושה כל אחד לבדו על חד תלת וראוי לאדם שיתעורר את עצמו בבואו שם לשמוע אל הרנה ואל התפלה כי איך לא יבוש שיעלה ויראה לפני יוצר הכל ומשארות אשמיו צרורות על שכמו וכמו שיש בנושאי הסבל יחד מי שמכניס עצמו תחת עובי התקרה עד שנושא יותר מחלקו המגיע לו ויש מי שנושא חלקו בצומצום לא פחות ולא יותר ויש עצל שמשפיל את שכמו כדי להטיל המשא על חביריו ואינו נושא את חלקו המגיע לו כך יש זריזים ויש עצילים בענייני התשובה בבואם להתאסף יחד זהו שכתוב יביא אותו אל פתח אוהל מועד.
6
ז׳ופי' אותו את עצמו ומ"מ יתירא הוא דלא הל"ל רק יבא אל אוהל מועד ומאי אותו אבל מגיד כי החלק השכלי שבאדם יכריח את החלק הבהמי שבו להביאו עמו אל פתח אהל מועד.
7
ח׳(ב) וזהו שאנו מתפללין יעלה ויבא ויגיע כו' כי מתחילה יזכה שיעלה ויבא לשלום עד מקום בית המלך שלא יקראו אסון על הדרך ואחר כך מבקש שלא יהיו לו מונעים שיעכבוהו יותר לכנוס ולהגיע אל חצר המלך וזהו ויגיע אח"כ מבקש שיהא זוכה להיראות אל המלך פנים אל פנים וזהו ויראה.
8
ט׳ושיהא עת רצון לפניו וזהו וירצה ושיכניסו דברי תחנוניו באזני המלך וזהו וישמע שימלא בקשתו וזהו ויפקד ויזכר.
9
י׳(ג) וראוי ליושבי הקהילות שיכבדו את בני הכפרים בזמן שיבאו למנין שכן מצינו במביאי הבכורים שגדולי ירושלים היו יוצאים לקראתם לשאול בשלומם ולכבדם.
10
י״אוזהו שיסדו בפזמון של עי"כ בניך בצל קורתך באו הרי שאנו מבקשים חסד אחר שבאנו בצל קורת בית אלהינו כי כן דרך הבעל הבית לחוס על אורחיו כענין שנאמר בלוט כי על כן באו בצל קורתי כמו שפירוש לעיל ויש לאמירה זו שבזמן הזה קצת רמז בתורה שנאמר ועל כל עם הקהל יכפר נקט עם נגד יושבי ירושלים ונקט הקהל נגד אותן שנקהלו לתוכה.
11
י״בואם יתקע שופר בעיר וגו' ואריה דבי עילאי שאג מי לא ירא כמו שהשיב (ד) רבי יהושע אל הקיסר בפ' אלו טרפות על ששאלוהו אלקיכון לאריה מתיל ומאי רבותא פרשא קטיל אריה והיה זה רמז על טיטוס שגידר את הפרוכת ויצא דם והיה סבור שהרג את עצמו ואם יש אלהי' שופטי' בארץ איה גבורותיו.
12
י״גוהחכם הזה השיבו כי וודאי אמת שכל השנה כולו כמעט שעזב ה' את הארץ וישלח' ביד פשעיה' אכן יש זמן אחד מיוחד בשנה שאריה דבי עילאי שואג ומי לא יירא וכשמוע קול שופר מי לא יחרד והיום הרת עולם כאשה מעובר' וזהו ואפיל כל מעובר' ואף האומו' נדוני' בו וזהו ושורא דרומא נפיל.
13
י״דובקרבו מאה פרסאו' שזהו י' ימי תשובה דהיינו י' פרסאות לכל יום כמהלך אדם ביניני אזי נפל ככי ושיני רמז לתענית צומא רבא שהכל מתענין בו וכרסין דידיה רמין ומלך יושב על כסא רם ונשא ומשליך לארץ כל גאה ונישא וזהו ואיהו מכורסיה נפיל אזי יודע שיש אלקי' שופטי' בארץ ויתר דברי האגדה ההיא אין כאן מקומה:
14
ט״ופרק הג'
בא וראה שלא כמדת בשר ודם (א) מדת הקב"ה.
בא וראה שלא כמדת בשר ודם (א) מדת הקב"ה.
15
ט״זמדת ב"ו אם יש לו שום שונא אז כל מחשבתו להחליש את כחו כדי להפילו וכ"ש שאינו מלמדו להועיל לו והקב"ה שונא את חוטא זה ואעפ"כ הוא נותן עוז ותעצומות ומלמדו האיך יכול להמלט מידו שנאמר וה' נתן קולו לפני חילו וגו'. כי עצום מחנהו.
16
י״זופי' רז"ל שמעצי' כחן של ישראל ולזה ראה אונקלוס שתירגם ואמר אל תאמר בלבבך כחי וגו' כמשמעו חילי לפי שסמך אחריו ועוצם ידי שזהו מדתם של רשעים שחושבים להנצל על ידי עוצם ידם כעניין שאמר הקיסר פרשא קטיל אריה אבל לא כאלה חלק תולעת יעקב השומעים לעצה ויודעים כי לא בגבורת האיש יחפץ כ"א בשובו וחיה.
17
י״חוזהו שסמך אחריו כי הוא נותן לך כח ותרגם והוא יהיב לך עצה כי הוא נותן עצה לעמו ישראל לשמוע בקולו ובזה ינצחו ביום הדין.
18
י״ט(ב) וזהו שנאמר כל השומע יצחק לי ולפי שמדתו של יצחק מתנהג בר"ה אמר כל השומע יצחק לי ור"ל לדברי מוסר לא יפחד מכל רעה כי מדתו של יצחק אינו מדת הנקמה חלילה רק היא מדת הפחד שמפחיד על ידה את החוטאים עד שיכנעו וישובו. והשומע מוסר כבר נתן פחד ויגון בלבב ודואג תמיד על עונו על כן נעשה לו יום הדין זה ליום צחוק ושמחת לב. ועל זה אנו בטוחים לעשות אותו י"ט ושלא להתענות בו והרבה בני אדם עושין אותו ימי משתה ושמחה ואומרים שהם בטוחים בהקב"ה על פי המדרש שמביא הטור א"ח. וקורא אני עליהם וכסיל בוטח ומתעבר חלילה לעשות כן כמו שאכתוב בסמוך. וגם רוב פעמים שהן משתכרין בו ואין פחד אלהים לנגד עיניהם ואז מדת הפחד הנוהגת ביום זה פוגעת בהם ח"ו.
19
כ׳(ג) ודינא דמלכותא דינ"א והבן אותיות דינא כי השם של אדנות ומלכותו אשר בכל משלה ואשר היא כלולה ברחמים יתהפך ח"ו לכולא דינא. ולפי דעתי שזהו פשוטו של יש נספה בלא משפט שאינו ר"ל שנספה בלא חטא חלילה. אבל נספה הוא על שאינו נותן כל הלב כי יום משפט הוא שאלמלא היה נותן זה אל לבו. היה חסד אל יסובבנהו.
20
כ״א(ד) ונראה עוד שעל דבר זה נענשו בניו של איוב לפי שהאמינו שהרשות נתונה ביד האדם לעשות כל ימיו כחגים רק שיברך אלקים בלבבו ודעת זו קרוב לדעת האומה האומרת שהיא מאמינה בלב ושוב הכל נעשה כהיתר לפניה שאין החטא נכנס לפה האדם וזהו שאמר איוב אולי חטאו בני וברכו ה' בלבבם ור"ל בלבבם לבד בלא מעשה הטוב ויהיה לפי זה וברכו ברכה ממש ואעפ"כ חטאו כמו שפי' לפי שהיו נוהגים לעשות את משתיהם אף בימים שאין להתענג בהם כי לכאורה נראה כי מה שאמר ויהי היום ובניו ובנותיו אוכלים וגו'. יום של ר"ה היה דוגמת ויהי היום ויבואו בני אלקים ויתייצבו על ה'. דלכ"ע יום של ר"ה היה.
21
כ״ב(ה) וחולה זו רבא היא ג"כ כל השנה אצל שכורי אפרים אשר חושבים שיש לקונם נחת רוח ממסיבתם כי כאשר יטיבו את לבם ביין יתחילו לומר זמירות שנתיסדו על המחיה ועל הכלכלה וזהו וודאי מקובל וטוב לפני הש"י אבל על זה אני מתרעם כי ינגנו גם כן קדיש וברכו שהם דברים שבקדושה שצריכה עדה.
22
כ״גועל זה נאמר אמרתי להוללים אל תהולו שמה שחושבים שהם מהללים בזה את הש"י אינו אלא הוללות וסכלות.
23
כ״דוזהו אל תהולו שהרי אף מלאכי מעלה חיל יאחזון כשבאי להקדיש ליוצרם ואיך לא יבוש האדם לעשות קדושת יוצרו ככינור זה שמנגגים בו הגוים שותי שכר כדי לעוררם על השתייה אשר לא כדת ומי לנו גדול כדור נעים זמירות שנענש על שקרא לד"ת זמירות כדאיתא בפ"ז דסוטה וזהו מאמר רז"ל התורה חוגרת שק ואומרת רבונו של עולם עשוני בניך ככינור כו' ועוד מעט יתחילו לקלל ולחרף וונבל פה ולשבוע לשקר ולהכות זה את זה באגרופות הרשע ואינם פוסקים משררות שלהם עד שכל שלחנם מלא קיא וצואה.
24
כ״הנמצא לפי זה שאין טוב לו לאדם בימים אילו רק להעלות על ראשו תמיד את אימת יום הדין ולהאיר ולהדליק את נר אלהים נשמת אדם בתוך הגוף האפל ואז ידע כי בוודאי יהא מסיק שתא (ו) וזהו כוונת מאמר רז"ל האי מאן דבעי למידע אי מסיק שתא כו' אי משיך נהורא ידא וכו' ולפי דעתי שזהו מ"ש בס' הזהר בפ' פנחס שר' יודא ביקש מרשב"י דלימא ליה מהני מילי מעליותא דר"ה והוא למדו דכל מקום שנ' (ז) ויהי אינו אלא צער וכן ויהי בימי כו' ויש לתמוה דמאי מילי מעליותא יש לזה אבל לפמ"ש א"ש לפי שגילה לו בזה כי עקרו של יום זה ויסודו הוא מה שיהא אדם ממוצע בין השמחה ובין הדאגה דהיינו שיהא שרוי קצת בדאגה ובצער ויהיה ג"כ בטוח בהקב"ה ומביא ראיה מן הימים שעמדו בהם בצער בימי המן שהקב"ה חושבו לטובה שהרי עי"כ עלו לבסוף לגדולה גדולה אף כאן כל מי שעומד בדאגה ובצער בימים אילו הקב"ה עושה לו נס ומהפכו לטובה ומוחל לו עונותיו והמדרש הזה קורא למחילת העון אחר שנתלכלכו בו כל השנה נס (ח) כי כמו שהמעשה הטוב נקרא ענין ניסי לפי שהוא היפך טבע האדם הנוטה תמיד אחר החטא כדפי' לעיל כך מחילת העון הוא עניין ניסי לפי שהוא היפך הטבע אשר יסד המלך להיות פתגם מעשה הרע נכון ומזומן אל העונש כדי להאכיל את החוטא הזה כפרי מעלליו ולפמ"ש לעיל מיושב מה שהכתוב משבח את יראת ה' הטהורה כי יש להסתפק כי מה שבח יש בדבר שהוא הכרחי כי מי לא ייראך מלך הגוים אבל עיקר השבח הוא שאינו בטוח בחסד עליון יותר מדאי רק מתיירא תמיד שלא יגרום החטא.
25
כ״וואע"ג שרב חסד הוא אין ראוי להאמין שהוא וותרן יותר מדאי למחול למי שאינו ראוי לו לגמרי רק יהא יראת ה' על פניו תמיד כי אלקים אש אכלה היא.
26
כ״זומי הוא שימלא לבו שלא יכנע כהיום הזה אשר נפשות הוא חובל בו (ט) ועל כן יאמרו המושלי שהוא משל לשועל שמצא שער העיר פתוח לפניו ונכנס לתוכה וחוטף טרף אוכל וקל מהרה רוצה לחזור להמלט ומוצא שער העיר סגורים לפניו ומתיירא מן הרודפים אחריו מה עשה השליך עצמו כמת מוטל לפני שער העיר בא אדם אחד ועמד עליו ואומר זנב השועל טוב לטאט' בו הבית לפי שכל המזיקים ורוחות הרעות מסתלקים על ידו מאותו הבית וחותך לו זנבו והוא סובל בא אדם אחר ואמר שן השועל טוב לתלות בצואר התינוק ומפיל את שיניו והוא סובל בא אדם אחר ורוצה לפשוט עורו ממנו והוא קם ורץ אף כאן אף מי שמקשה לבו כל השנה בבוא יום זה שנידון על נפשו הוא מתעורר עליו מאד:
27
כ״חהפרק הרביעי
(א) הנה משפטי ה' הוא כפי משפט כל דיני נפשות שכתבו רז"ל בפרק א' דיני ממונות הא' שאין מאמינים לתובע רק בעדים כשירים ובדרישה ובחקירה וזה שייך אף בדיני ממונות וכן במשפטי ה' לא יאמין היא יתברך אל המקטרג אא"כ יברר את דברי קטרוגו.
(א) הנה משפטי ה' הוא כפי משפט כל דיני נפשות שכתבו רז"ל בפרק א' דיני ממונות הא' שאין מאמינים לתובע רק בעדים כשירים ובדרישה ובחקירה וזה שייך אף בדיני ממונות וכן במשפטי ה' לא יאמין היא יתברך אל המקטרג אא"כ יברר את דברי קטרוגו.
28
כ״טואע"ג שראה את ישראל שמסגלין עונות כל השנה כולו אין לו עדות על העבר ורוצה לקטרג עליהם כאשר הם שם עכשיו שהוא מן המפורסמים שאינו צריך ראייה והוא רואה כל איש ישראל עומד ביום הזה לבוש הבדים ומעשיהם הנגלה הם יפים מאד ומצפוני לבבם אע"ג שהוא רע (ב) מ"מ אינו גלוי לפני המקטרג ולא יכול להרשיעם ונתבייש המקטרג ונדחה ממחיצתו של הקב"ה וזהו שהכה"ג היה אומר בשעת עבודתו אל העם לפני ה' תטהרו כלומר המקטרג מצא אתכם טהורים על הנגלה שלכם לפי שאינו יודע מצפוני לבבכם אבל מי יתן שתמצאו ג"כ טהורים לפני ה' הבוחן לבבות ואע"ג שלא נמצאו טהורים לפניו אינו מעיד הוא עליהם כי הוא הדיין ואין העד נעשה דיין.
29
ל׳ומקוה ישראל ה' פי' כמקוה הזה המטהר כל הבא לטהר בו אפילו הוא וודאי טמא כך הוא מטהר כל המתחרטים על עונם ומבקשים להטהר אע"ג שוודאי טמאים הם ועל העדות שמעידים ישראל על עצמם בשעה שמתוודים ומודים על חטאתם גם ע"ז אינו מעניש אותם כי אדם קרוב אצל עצמו ופסול להעיד ואין אדם משים עצמו רשע.
30
ל״אובין כך ובין כך יצאו ישראל זכאין בדיניהם השני הוא שפותחים בזכות ואין פותחים בחובה וזה תועלת גדול כי טעם הזכות כיון דעייל עייל.
31
ל״בוכל מי שפתח בזכות צריך לעמוד בדבריו ואפי' סתרו לו ראיותיו הראשונים צריך לטריח כדי למצוא לו ראיות אחרות ואינו רשאי לחזור מדבריו עד שעת גמר דין וכ"ז להורות שעיקר המכוון במשפט זה הוא הזכות ולא החובה וכן במשפט ה' לא יחפוץ הוא ית' במות הרשע כי בשובו וחיה והכל למידין זכות אפי' התלמידים היושבים לפני הדיינים ואין הכל רשעים ללמד חובה ובמשפטי ה' ג"כ הכל נעשה סנגריא ואין הכל נעשה קטיגוריא ואפי' אם גמרו את הדין לחובה אם אח"כ מצאו לו זכות מחזירין אותו לא מצאו לו זכות לפתוח מלינין את דינו אולי ימצאו זכות בלילה.
32
ל״גאף כאן מצאו לו זכות בר"ה כותבין אותו לחיים מיד לא מצאו לו ממתינים לו עד יה"כ וישראל תולין עיניהם בהקב"ה ואומרים בך בטחנו ואתה הוא הדיין ואתה תהיה ג"כ סנגירנו ומלפניך לבדו משפטינו יצא (ג) והנה הקב"ה דן את עולמו יחידי משא"כ בדייני בשר ודם שאין ב"ד פחות מג' והטעם לפי שכל אדם דן את חבירו כפי מה שעולה על רוחו ואם הוא נוטה אחר שום מדה גרוע הוא דן ג"כ את חבירו אחר אותה המדה לפי שסובר שחבירו ג"כ נוטה אחר אותה מדה גרוע כמהו אבל אם הם שלשה א"א שיהיו כולם נוטים אחר אותה מדה גרועה וחביריו רבין עליו ומבטלים את דעתו וזה לא שייך גבי הקב"ה ולכך הוא דן את עולמו יחידי ומכאן תבין מאמר כשם שדנתני לכף זכות כך מן השמים ידונו אותך לזכות לפי שכל מי שדן את חבירו לכף זכות מעיד על עצמו שהוא מסולק מן המדות הגרועות ובזה יהיה נידון ג"כ לזכות ממי שמסולק מכל החסרונות ב"ה והנה מלך ב"ו מתגלה על עבדיו לאחד משני דרכים אם שמתגלה על עבדיו הנאמנים כדי לקבל מהם כתר המלוכה ולעברם בבריתו להיותם לו לעבדים והוא יהיה להם למלך ואם שמתגלה עליהם דרך נקמה על שמרדו בו ואז הוא בא עליהם בכמה מיני משחיתים עמו שבאים להשמיד ולהרוג לאבד ולשלול שלל ולבוז בו וישראל שמסוגלים בעבירות כל השנה היו ראוים לדרך השני ואף השטן והמקטריגים מצפים לנקמה זו ולכך נקרא יום תרועה לפי שיש כאן חשש קול יללה אם לא בחמלת ה' עלינו ולא כן מחשבותיו יתברך רק הוא מתגלה עליהם באור פניו כי רציתם כי מפי עליון לא תצא הרעות.
33
ל״ד(ד) פי' סדר התקיעות שהיא מצוה שיצאה מפי עליון והוא ברכה משולשת המתברכת בכל ג' חלקי התקיעות שכן שלש פעמים ברכה בגי' תרועה ואין בה שום דבר רע להגיד שאין להפוך מלת תרועה למלת הרעות וזהו לא תצא הרעות.
34
ל״הולכך צוה לתקוע תקוע' קול פשוט קודם התרוע' ולאחריה להגיד כי ראשיתם ואחריתם יהיה רק טוב ומן השבר עצמו נעשה סבר ותקוה בקריאת שי"ן שמאלית וזהו אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו.
35
ל״ו(ה) והנך רואה נפלאות כי הימין דוחה שהרי בקריאת עם שי"ן ימנית הוא שבר להגיד כי ימין ה' שהוא חס"ד עליון אף הוא מכריע את האדם לחובה וכשנמצא חייב והשמאל שהוא מדת הדין מקרב את האדם מליצה בעדו כדי לתת ראשיתו ואחריתו תקוה וסבר הרי שהמדות כלולים זה בזה מגו חשיכה אורה ומגו אורה חשיכה גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור.
36
ל״ז(ו) ומכאן תבין אגדת פרק רבי עקיבא א"ל הקב"ה לאברהם בניך חטאו אמר ליה רבש"ע ימחו על קדושת שמך כו'. עד לא בסבא טעמא כו'.
37
ל״חנשאו עיניהם ביצחק כו' הרי שהאבות השתנו טעמם להיות נ"ב פח"ד לאברהם וחס"ד ליצחק והוא רמז ג"כ לאבות העליונים שהם כלולים זה בזה וזהו שכתבתי לעיל כי חלילה שיהא מדתו של יצחק מדת הנקמה כו'.
38
ל״טוהשטן כאשר הוא רואה שאין הקב"ה תובע עלבון המרידה מבניו ורואה ג"כ שהתרועה מעורבת עם תקיעת הרחמים מיד הוא דואג אל נפשו שמתיירא שמא ישובו הבנים לאביהם שבשמים בתשובה נכונה ואז יבולע המות לנצח שכל עצמו אינו אלא להשטין עבד על אדוניו וכאשר האדון והעבד ישכנו לבטח יחדיו אז האדון והעבד שניהם יקחו נקמתם ממנו על כל הרעה אשר חושב לעשות ובפעם הראשון חושב השטן כי אולי הגדולים שבהם לבד עשו תשובה כעינין שנאמר ואם באחת יתקעו ונועדו אליך הנשיאים אכן כאשר יתקעו עוד שנית זהו סימן שיתוועדו כל העד' ואז חושש על נפשו וזהו המלך המשפט כי במקום שהיה ראוי לו לעשות בהם משפט הוא מראה להם את כבוד מלכותו דרך חבה.
39
מ׳פרק חמישי
(א) ומטעם שכתבתי לעיל לא נקרא יום זה יום המשפט רק יום הזכרון לפי שעיקר הוא שישים האדם אל לבו להזכיר את יום הדין גם מה שאנו מזכירים בו את משפט היום וטעמי התקיעות הוא עיקר ולכך נדחו התקיעות בשבת מפני טעם קל דהיינו שמא יעבור את השופר ד' אמות בר"ה לפי שהזכרון הוא עיקר וזה שייך בשבת כמו בחול.
(א) ומטעם שכתבתי לעיל לא נקרא יום זה יום המשפט רק יום הזכרון לפי שעיקר הוא שישים האדם אל לבו להזכיר את יום הדין גם מה שאנו מזכירים בו את משפט היום וטעמי התקיעות הוא עיקר ולכך נדחו התקיעות בשבת מפני טעם קל דהיינו שמא יעבור את השופר ד' אמות בר"ה לפי שהזכרון הוא עיקר וזה שייך בשבת כמו בחול.
40
מ״א(ב) ורז"ל רמזו את זה באמרם התוקע לתוך הבור כלומר לעם הארץ אותה תקיעה פסולה דאינו אלא כרועה זה התוקע לאסף את הבהמות.
41
מ״בוכן נוסח הברכה לשמוע ולא לתקוע וזהו ג"כ מה שארז"ל הרחיקו מפיו פסול וזה מבואר.
42
מ״גוכל דיני שופר הם רמזים גדולים האחד שהתרועה עצמה מורה על שכל ימי האדם אינו אלא או גנוחי גנח מחמת חולי או ילולי יליל מחמת שאר הסבות הרעות המתרגשות בעולם.
43
מ״דוכל היום כשר לתקיע' אלא שהזריזים מקדימים וכו' וכולה כיומא אריכתא דמא וחד קדוש' הן כל זה ידוע ומבואר.
44
מ״ה(ג) ודין שופר שנשבר וחזר ודבקו אם חזר לקולו הראשון כשר הכוונה שאם חלה האדם וחזרו איבריו להדבק יחד ונתרפאו אם חזר לקול שם טוב הראשון כשר שכבר נתכפרו לו עונותיו על ידי היסורים שלו ואם לאו פסול הוא. ודין מודר הנאה או שופר גזול או של ע"ז או נפל עליו הגל או צפהו זהב כוונת כל אלו מבואר.
45
מ״ווכן זה מברך וחבירו יוצא מגיד שהיחיד יכול לזכות את הרבים וברעיא מהימנא מפרש את מטעמי יצחק ע"ה ומה שנאמר ויהי אך יצא יצא ועשו בא מצידו נראה שר"ל כי כאשר יצאו הם מבית התפילה חוזרים הם למעשיהם הראשונים ומיד עשו בא ומקטרג ויצחק משיב כי בטרם תבא ואברכהו כלומר כבר נחתם גזר דינם לטובה בעוד שהם היו לאחדים יחד בבית התפילה ומדה טובה אינה חוזרה לכמה סבות (ד) ודרכים יפטרו הנידונים על נפשם יש שמתחנן על נפשו ונעתר לו הדיין כענין אסתר שהתחננ' ואמר' תנתן לי נפשי בשאלתי וגו'.
46
מ״זוכנגד זה רוב התפילה והתחנונים שאנו מפילים לפני אבינו שבשמים בימים אילו מי שנענש עונש ממון כעניין שנאמר ואם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו וכנגד זה הוא נתינת הצדק"ה בעת הזאת יש מי שלא יכופר עונו רק מעונש הגוף כגון מלקות ארבעים וכנגד זה התשוב"ה שהוא התענית שהאדם מסגף נפשו והקב"ה מתרצה לו על ידי תפילתו לבד כמו שדרשו רז"ל בבפרק יום הכפורים שמא תאמר ספק דברים ספק ממון ת"ל קחו עמכם דברים כלומר שמא אינו מתרצה בדברי הפיוס לבד רק בצירוף כופר ממון של צדקה ת"ל אשר יושת עליו כו'.
47
מ״חולא עוד אלא שמחזיק לו טובה שנאמר וקח טוב והטעם כי מאחר שמרוצה בתפלה לבד נמצא שראוי להחזיק לו טובה על הצדקה שנתן הואיל ואינו צורך הכפרה ועל התשובה שעשה והתמעט חלבו ודמו מעלה עליו הכתוב כאלו הביא עולה ולא עולת חובה רק עולת נדבה שנאמר אוהבם נדבה כי לנדבה יחשב לו אחר שכבר נתכפר על ידי תפלה ועוד יתבאר ג' דברים אלו שהם תש ובה תפלה וצדקה כמה עניינים אנו עושים בימים אלו שאינם (ה) רק ציור והתעוררות לנפש הבהמי שאינו מתעורר רק על ידי עניינים אלו כמו שאנו נוהגים ללבוש לבוש הבדים שנקרא קיטי"ל שהוא לבוש המתים כדי להרעיד את החוטא על ידו ויזכור את יום המיתה כעניין שדרשו על רגזו ואל תחטאו וגו'.
48
מ״טוכן מה שנהגו לילך אל המים בר"ה ואומרים תשלך במצולת ים וגו'.
49
נ׳וכל זה רמז כשם שהמים הללו הנראים עכשיו כאן לא היו כאן מתחילה וגם אחר כך לא יעמדו עוד כך לא אשוב עליהם ונמצא החטא כאלו אינו שכל מעשה שאינו בכוונת הלב לא חשוב מעשה ולכך נתכפר ג"כ עון הרציחה וכן עון חילול השבת ע"י התשובה אף ע"ג שאין המת חוזר להיות חי וכן השבת מחולל ועומד וכל זה לפי שאין מעשה החוטא חשוב מעשה אחר שנתחרט וזהו במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו.
50
נ״אהפרק השישי
החוטא דומה לבן הבורח מאביו ופונה לו עורף ואחר כך מתחרט ונותן אל לבו לחזור ולשוב אל בית אביו וזהו לשון תשובה על שמתחיל לשוב אל אביו ומיד נקרא שב.
החוטא דומה לבן הבורח מאביו ופונה לו עורף ואחר כך מתחרט ונותן אל לבו לחזור ולשוב אל בית אביו וזהו לשון תשובה על שמתחיל לשוב אל אביו ומיד נקרא שב.
51
נ״באלא שמדרגת מדרגות יש כאן כפי שיעור המדרגות שיש מן הארץ עד כסא הכבוד ועל דרך הזה אמרו רבותינו ז"ל שהתשובה מגיעה עד כסא הכבוד.
52
נ״ג(א) ולפי שהש"י חפץ צדק הוא ע"כ מוריד הוא שכינתו אצל התחתונים כדי שיהיו קרובים לשוב אליו וכדי להקל עונש המורדים כפי גדולת ורוממות האדון המצווה כך גדול העונש המורד ולכך הוריד שכינתו. וזהו טעם של וירד ה' וק"ל וצריך האדם לעמוד בתשובה כל ימי חייו כי התשובה שהוא עושה בי' ימים אלו לבד לא תספיק להשיבו עד הכסא. ועל התשובה של כל ימיו אמר שהוא מעבירה את רוע הגזירה אלא שכיון שהתחיל בה בי' ימים אלו מעלה עליו כאלו כבר עשאה. ומה שאמרו רז"ל הלכות פסח בפסח והלכות עצרת בעצרת וכו'. ולא הזכיר ג"כ הלכות תשובה בימי התשובה פי' כבר שהטעם לפי שאין זמן לתשובה. ולפי מה שפי' אין צריך לטעם אה רק הטעם שזמן התשובה היא ג"כ כל השנה כולה כמו שפי'. אבל הלכות הרגלים אינו נוהג כלל אחר הרגל ושייך שפיר הלכות פסח בפסח דווקא וכן כולם.
53
נ״ד(ב) וזהו שארז"ל בפרק רבי עקיבא אם יהיו חטאיכם כשנים כשני מבעיא לי' אמר רבי יצחק אמר הקב"ה אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שהם סדורות ובאות מששת ימי בראשית כשלג יהיו וצריך ליישב כי מה עניין סדור השנים אצל התשובה.
54
נ״הומהו ג"כ שוב כשלג יהיו ולכך נראה שמגיד כי בעלי תשובה צריכים להוסיף אומץ בענייני תשובתם כל שנה ושנה עד שיהא תשובתם בשנה זו יותר בסדר נכון ממה שהיתה בשנת שעברה כי עכשיו יכול להזהר ממה שהיה נכשל בו אשתקד דדרך כל ענייני העולם והמלאכות שבו שנעשו כל שנה יותר מסודר משנה שעברה לפי שכל מלאכ' נמבזה ונמס יראו בעלי המלאכות לתקן את המעוות שבהם מידי יום יום כך יהא ענייני התשובה שלו כל ימי חייו ואם עושה כן אז יהיו חטאתיו כשלג שהוא להיפך מזה כי השלג של אשתקד אינו בנמצא כך לא יזכרו ולא יפקדו לו עונות של שנה העברה.
55
נ״ו(ג) וזהו מעביר ראשון ראשון ולא אמר ראשון ושני לפי שגם השני הוא ראשון לחשבון כי הראשון נמחה ונמחול לגמרי וכמו שעיני השם יתברך והשגחותיו על כל יצוריו בי' ימים אלו לפי שהם ימי תשובה וכפרה כך עיני ה' על ארץ ישראל מראשית ועד אחרית השנה לפי שכל הזמנים שוים בה לתשובה ולכפרה שהרי אין אדם לן בירשלים עד שנתכפרו לו עונותיו. שנאמר צדק ילין בה.
56
נ״ז(ד) גם הקב"ה דורש הארץ ההוא יום יום ומטפל עמהם כל שנה משא"כ בשאר ארצות שחולק להם פרנסתם בבת אחת באחרית השנה שאינו רוצה לטפל עמהם כל השנה אבל מטפל היא עמהם בא"י בעין יפה בראשית השנה ואחריתו כמו בתחלתו לא כבעל הבית המתגלגל עם האורח ביום א' בבשר יום שני בדגים ומתמעט והולך כפרי החג.
57
נ״חדרך המלך שאם ימרדו עליו עבדיו ולא יעבדון את עבודתו שהוא מוסיף להכבד עליהם את העבודה כמ"ש פרעה תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר.
58
נ״ט(ה) אבל הקב"ה אומר לישראל ואתה תשוב ושמעת ועשית וגו' פי' אינו מבקש ממך רק שתשוב לעשות את המצות שנצטוית בהם כבר וכן דרך המורדים שלא ישובו לעולם לאותה מדרגה שהיו בה בראשונה ולפחות לא יוסיפו לראות את פני המלך כענין שנאמר באבשלום שאע"ג שמחל לו אביו לא ראה פני אביו אבל החוטא הזה לאחר שעשה תשובה הוא שב לגמרי לחזקתו הראשונה וזהו ג"כ לשון תשובה על ששב לחזקתו עיקר התשובה מיוסד על מספר השלשה של התקיעות הן ג' על ג' וכן תשובה תפלה וצדקה.
59
ס׳(ו) והטעם לפי שהאדם מורכב מד' יסודות והן סבת התאוה והחטא והאדם אין צדיק בארץ אשר לא יחטא לפחות בא' מהם ויש מי שיחטא בשתים ויש בשלשה וזהו סוד הן כל אלה יפעל אל פעמים ושלש עם גבר.
60
ס״א(ז) אבל שיחטיא האדם בכל הארבע יסודות שלו עד שלא יהא נמצא בו שום דבר טוב זהו אי אפשר כמו שארז"ל שאפי' הריקים שבישראל מליאים מצות כו'.
61
ס״בונמצא לפי זה שהמדרגה הרביעית היא מקום הרחמים אחר שאין החטא מצויה והמדריגה ההיא נקראת מדה כעניין י"ג מדות כי תיבת מד"ת מיוסדות על מספר הארבה לאחידיות ולעשריות ולמאות ועוד יתבאר זה לקמן והנה יש חולה רעה בעולם ורבה היא אל בני דורינו שהאדם עושה בשביל קונו דברים הקשים עליו מאד כגון שמסגף נפשו בתעניות הרבה ועושה צדקה הרבה ומרבה בתפלה ולבו אינו נכון במשבותו עד שכמעט הוא טורח לחנם כההיא דאמר לתלמידיו במטותא מנייכו דלא תירתו תרתי מיני גהינם דהיינו חיי הצער של התשובה דחשוב גהינם של עולם הזה וסופו ג"כ אל הגיהנם גמור עד שלא שב בתשובה שלימה כי התשובה משובה יום ענות נפשו לחרצבת הרשע ולא ימנע עצמו ביום תעניתו ככל רוע מעלליו הכזה צום אבחרה.
62
ס״גגם ההפילה אינה נכונה כי יתנו המון קולם בבית אלהינו דרך ערבוב בעלמא זה מקדים וזה מאחר זה צווח וכו'.
63
ס״דוהמתפלל צריך לכוון בתפילתו כוונה ראויה ולתת אל לבו אהבת הש"י ומוראו כי זהו מטבע שטבעו חז"ל ולא שיעשה עמה אלהי כסף לחשוב בעסקיו בשעת התפילה כי זהו מטבע שפסלו מלכו של עולם נמצא שהתשובה והתפילה צריכים לתשובה ולתפלה אחר' הגונים כדי שיתכפרו על אילו שאינם הגונים ואין כאן רק הצדקה שהיא יותר בשלימות וכוונה לפי שאינה צריכה רק שיתן ויחזור ויתן ולא יקפוץ ידו.
64
ס״ה(ח) ולזה מצינו במלת צדקה כל שלשה אותיות השורש שלו שהן אותיות צדק מה שלא מצינו במלת תשובה ותפילה והתי"ו וההי"א של מלת תשובה ותפילה הם יסוד נופל להורות שאף על גב שהם יסוד גדול מ"מ נופל יסודם בין בתחלה בין בסוף מה שאין כן במלת צדקה ואף במלת צדקה יש תוספת ה' שאינה שורש להורות שאף בצדקה יש לפעמים התפארת שאינה שורש למצוה זו וגם משה רבינו ע"ה קורא תגר זה על ישראל ואמר להם ואהבת את ה' אלהיך פי' יודע אני בך שאתה אוהב את ה' אלהיך בכל לבבך זו התפלה ובכל נפשך זו עינוי נפש שאתם סובלים על ידי התשובה.
65
ס״ווהתעניות גם אתם מוסרים את נפשכם על קידוש הש"י ובכל מאודך זו צדקה וכשיגיע לידכם מצוה אע"ג שאין בעשייתה שום טורח או חסרון כיס אתם מתרשלים בה מאוד וזהו כסל למו וזהו שסמך אחריו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך וגומר כלומר יותר מקובל וטוב שתהיו זריזין בעשיית המצוה מאשר תתרשלו בהם ותמסרו עצמיכם על קידש הש"י לקנות עולם הבא בשעה אחת.
66
ס״ז(ט) והעושה תשובה שאינה נכונה משל למי שהולך למרחקים להרויח בסחורה ובבואו אל שער מקום הריוח חוזר לאחוריו נמצא טורח כל דרך בחנם או קונה סחורה ומשליש אותו ומניח אותה ביד החנוני ואינה לקחה עמו.
67
ס״חגם עניין אנשי גבעון הוא רמז לעושים תשובה שאינה נכונה שהרי גם הם לקחו עצות בנפשכם כששמעו קול תרועת המלחמה ובאו מרחוק כדי להציל את נפשם אבל לא היתה כל מעשיהם רק על ידי מרמה כמו כן יש כמה בני אדם שמתעוררין לקול התרועה ועושים כמה עניינים של תשובה אלא שאינו בלב שלם ושקיהם שהיה בלים לחמוריהם הוא רמז לחומר הגוף שהוא נכנע בימים אלו.
68
ס״טונאדות שלהם שהיו בלים רמז ליין משתיהם ותאוותם שהוא בטל עכשיו וכן נעליהם ובגדיהם ולחם צידם כל זה מעניין התשובה ואיש ישראל מקבל אותם וכוללין בימי התשובה חלבנה בהדי בוסמנא ולא הכוס בני ישראל כי נשבעו להם כלומר אע"ג שהחוטאים הללו ראוים לקללה אחר שיודע הדבר שחוזרים לסורם אחר ימי התשובה מ"מ כיון שנתקבלו שוב אינם נדחים.
69
ע׳(י) ואין כח בתשובתינו לבטל את הגזירה לגמרי רק מעביר את הרוע שבהם שלא תהא הגזירה לשכך אף וחימה רק תהא כלולה ברחמים ומעורבה עמה עד שלא יהא חובת האדם נגבית בבת אחת רק מעט מעט כעניין פקידת עון העגל והמרגלים.
70
ע״אולפעמים שהאדם זוכה שבתשובה זו מבטל את הגזירה לגמרי רק שהאדם עומד זמן מה בדאגה וביגון ואח"כ נהפך עליו היגון לטובה ולשמחה כעניין מכירת יוסף שאלהים חשבה לטובה שרוע הגזירה היתה עוברת מעליו וממילא הטובה היתה מוכנת ומזומנת לפניו.
71
ע״ב(יא) ומעתה אדבר על עניין הווידוי משום דנקרי פציפות כלפי שמיא כי האיך לא יבוש האדם לפרסם חטאיו לפני יוצר הכל אבל לפי שהאדם אינו מכוין לבו אל התשובה כדפי' עד שכמעט שהתשובה בטילה בלבו של אדם על כן צריך להתוודות את חטאיו בפירוש בפיו שאז לא יוכלו הדברים שבלב לבטל את דברי פיו כי גנאי הוא שלא ישמור האדם מה שמוציא מפיו כעניין שנאמר והיוצא מפיכם תעשו וכ"ש בשעושה ג"כ מעשה המורה על התשובה והוא מה שמכה על לבו בשעה שאומר חטאתי עויתי פשעתי שאז מבטל מחשבות לבו הרע ע"י דיבור ומעשה.
72
ע״ג(יב) ובזה מיושב מה שמצינו בכמה מקומות שארז"ל כופין אותו עד שיאמר רוצה אני שיש להקשות דמה לנו באמירתו רוצה אני רק הול"ל כופין אותו עד שיעשה אבל לפי שהלב אינו מסכים על הדבר שהאדם מוכרח לעשותו ע"כ הצריכוהו לומר בפי' שרוצה כדי שיבטל דברי פיו הדברים שהיה בלבו לב האבן זה שהיה מחטיא שאר האיברים עמו כדרך האבן הזה שאם הוא חם מקצתו הוא חם כולו עכשיו וישוב אל לב בשר דחם מקצתו לא חם כולו.
73
ע״ד(יג) אף כאן הידים מכים את הלב להורות שלא יסכימו עמו שאר האיברים ולפי שיד האדם יחתם כל מעשיו ראוי שיד העדים יהיו בו בראשונה.
74
ע״ההפרק השביעי
(א) יש שמתגאים על תשובתם וזהו דומה לאדם שגנב או רצח ונתחייב מיתה ונעשה בו חסד שלא נהרג אבל הוטל להביא אל גנזי המלך מידי שנה בשנה סך איזהו מעות ביום מיוחד לזכרון כדי שיכניע את לבבו הערל ויזכור את החסד שנעשה לו ולא יזיד עוד ואח"כ מתפאר על נתינת אותו המעות לומר שמביא בזה דורן למלך כ"ש בלתי ספק שלא יעלה לו רק למזכרת עון ונוצרי א' שאל לי כי מצינו בספרי הנבואה (ב) שהקב"ה הפליא לעשות כל מיני ניסים ונפלאות בכל הנמצאים ולא מצינו שעשה נס זה שעשה מן שוטה גמור חכם גמור ולא עניתי את הכסיל על אולת קושייתו והיתה זאת תשובתו על קושיית עצמו שאין הקב"ה עושה נס רק למכירי הנסים אשר בעת צרתם ישתפכו נפשם ורוחם אל ה' וכאשר יוציא מצרת נפשם יודו לה' חסדו ועי"כ יתפרסם גדולות שמו הגדול כש"נ למען שיתי אותותי אלה וגו' למען תספר באזני בנך וגו' אבל שוטה זה אינו מכיר פחיתתו ואינו מבקש מאת בוראו למלאות חסרונו ולכך אינו ראוי לנס זה ואולי ז"ש אשר נואלנו ואשר חטאנו פי' נואלנו כי היינו חכמים בעינינו לומר לא חטאנו בדבר שודאי חטאנו בו לפי שאנחנו כשוטים על כן לא נעשה לנו ג"כ שו נס מפורסם בדורות הללו גם יש לחוש שאין אנחנו נשוי עון כי סליחות העון הוא ג"כ ענין ניסי כדלקמן
(א) יש שמתגאים על תשובתם וזהו דומה לאדם שגנב או רצח ונתחייב מיתה ונעשה בו חסד שלא נהרג אבל הוטל להביא אל גנזי המלך מידי שנה בשנה סך איזהו מעות ביום מיוחד לזכרון כדי שיכניע את לבבו הערל ויזכור את החסד שנעשה לו ולא יזיד עוד ואח"כ מתפאר על נתינת אותו המעות לומר שמביא בזה דורן למלך כ"ש בלתי ספק שלא יעלה לו רק למזכרת עון ונוצרי א' שאל לי כי מצינו בספרי הנבואה (ב) שהקב"ה הפליא לעשות כל מיני ניסים ונפלאות בכל הנמצאים ולא מצינו שעשה נס זה שעשה מן שוטה גמור חכם גמור ולא עניתי את הכסיל על אולת קושייתו והיתה זאת תשובתו על קושיית עצמו שאין הקב"ה עושה נס רק למכירי הנסים אשר בעת צרתם ישתפכו נפשם ורוחם אל ה' וכאשר יוציא מצרת נפשם יודו לה' חסדו ועי"כ יתפרסם גדולות שמו הגדול כש"נ למען שיתי אותותי אלה וגו' למען תספר באזני בנך וגו' אבל שוטה זה אינו מכיר פחיתתו ואינו מבקש מאת בוראו למלאות חסרונו ולכך אינו ראוי לנס זה ואולי ז"ש אשר נואלנו ואשר חטאנו פי' נואלנו כי היינו חכמים בעינינו לומר לא חטאנו בדבר שודאי חטאנו בו לפי שאנחנו כשוטים על כן לא נעשה לנו ג"כ שו נס מפורסם בדורות הללו גם יש לחוש שאין אנחנו נשוי עון כי סליחות העון הוא ג"כ ענין ניסי כדלקמן
75
ע״ו(ג) ולפעמים שהחוטא מוצלח בכל עניניו ומשנתן אל לבו לחזור בתשובה מריעין לו מן השמים ואל תתמה על החפץ שזהו דומה לאדם שנשתגע ונעשה שוטה ולקחו אותו לחצר המלך כדי לצחק בו וארוחתו הוא ארוחת תמיד מאת שלחן המלך ואח"כ חזר ונתיישב בדעתו ולא רצה שישחקו בו עוד ונדחה מעל שלחן המלך ועבדי המלך מלקין ומכין אותו ונשאר בעוני ובחוסר כל הרי שמתחילה אהני ליה שיטותיה ושטותו ועכשיו חכמתו היה לו למכשול אף כאן השעה משחקת להם לרשעים ומטיבה להם כדי שיוכל לשחק בהם לפי שעה וכאשר הרשע חוזר בתשובה אז הזמן מתחיל להרע לו אחר שלא יוכל עוד לשחק בו וזהו לשון שהשעה משחקת בו וזהו ג"כ מש"נ והתוודו את עוונם וגו' אף אני אלך עמם בקרי הרי שאחר שהתחילו להתוודות מריעי' להם כדי להביאם עוד במסורת התשובה שנאמר או אז יכנע לבבם הערל ודע כי ג' מיני חטאים הם יש שפושע בגופו ועושה בעברת זדון ודומה לאדם שמוכה שחין ומנוגע ויש שאינו חוטא בזדון רק שיש בו איזהו מדה המגונה המטה אותו לאיזהו עבירות והוא דומה לאדם שגופו נקי רק שהכתונת שלו מלוכלך מזיעת גופו וזהו סוד (ד) כתונת רבנן וכתונת הפסים שהפשיטו השבטים מעל יוסף שלא נתכוון רק להפרישם מאיסור אלא שטעה לחשוד אותם בדבר שלא היה בהם ויש שגם הכתונת שלו נקי ולא נמצא בו רק לכלוכי המנעלים שלו לפי שהוכרח לילך בטיט ובצואה כך אין בו שום חטא רק מה שהוא דרך הכרח מצד לכלוך זוהמת מנחש לפי שאדם אין בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא והוא המסך ההכרחי המבדיל בין חומר ובין שכלו בסוד כי סמך משה ידו עליו לפי שהפריש ממנו עובי החומר בארבעים יום ג"פ שעמד בהר כמנין מס"ך וכמנין סמ"ך על ידי השפע שהשפיע מדרגה ההוא ליהושע תלמידו וז"ש של נעליך מעל רגליך כי לא נשאר לפני משה אף בתחילת נבואתו רק הכרח החומר שאחר המסך והוא הנעל כי אותיות נעל באים אחר אותיות מסך המ"ם אחר הנו"ן העי"ן אחר הסמ"ך הלמ"ד אחר הכ"ף וחטא השבטים היה ממקום זה וז"ש על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים כלומר אותו לכלוך הנעליים שהיה בהם בשבטים גרם שנכשלו בחטא זה ועיקר התשובה הוא התעניות כמו שפי' לעיל ואולי שלזה רמזו רז"ל שאמרו שידו של הקב"ה תחת כנפי החיות לקבל השבים וכנפי החיות אלו רמז אל חלבו ודמו של אדם שמתמעטים ע"י תעניות שנקראו חיי האדם ויסודו
76
ע״ז(ה) ורז"ל אמרו שכל מי שיושב בתענית נקרא קדוש ויש בזה רמז כי במלת קדוש יש אותיות כל המוצאות כי הקו"ף מאותיות גוכ"ק ודל"ת מאותיות דטלנ"ת והוי"ו מאותיות בומ"ף והשי"ן מאותיות זסשר"ץ שהן מוצא החיך והפה והשינים והלשון חסר כאן מוצאי הגרון להגיד כי הגרגן רחוק מכל קדושה וארז"ל שכל תענית שאין בו מפושעי ישראל אינו תענית
77
ע״ח(ו) והנה לא אמרו כל תפלה שאין בה מפושעי ישראל כי תפלתם וודאי אינה נכונה ויותר היה מקובלת אם לא היו הפושעים עמהם בתפלתם אבל התענית עיקרו מיוחד אל הפושעים הללו לפי שהם צריכים אל התעניות כדי להכניע ע"י את רוע יצרם ואין התענית ראוי לת"ח כמ"ש האי בר בי רב דיתיב בתענית ליכול כלבא לשירותא ואין הת"ח מתענין רק לכסות אל הפושעים שלא יתביישו ולכך כל תענית צריך בהכרח אל הפושעים שעיקר התענית בשבילם
78
ע״ט(ז) ואותם התעניות שהיחידים קובעים לעצמם יש אופן מה לומר עליהם שהם יותר מקובלים מן התענית שהוא של חובה לפי שזהו דרך רצון וזהו דרך הכרח שלא ישובח כ"כ כדפי' לעיל פ"ב בח"א ולפי שאינו דומה מי שמצווה ועושה למי שאינו מצווה ועושה ע"כ אמר הכתוב בפ' נדרים הוא הדבר אשר צוה ה' לומר שגם זה מכלל מי שמצווה ועושה ויש אופן מה שעובר על נדר עצמו חמור יותר מן העובר על ד"ת כי דבר ה' צריך שיעמוד לעולם וחוטא זה אשר דבר ה' בזה ומצותיו הפר מוטב שיאבד הוא ומאה כיוצא בו רק שלא יתבטל אפי' נקודה א' מן התורה אלא שרוב המצוה נצטוו בהם כל ישראל וא"א שלא יהיו לה מקיימין זולת חוטא זה אבל העובר על נדרי עצמו אין לה מקיימין זולתו ולכך ראוי שלא יכופר עון הנדרים רק בעונש מיתה.
79
פ׳אלא לפי שאינו ממש מצות הש"י רק חיוב שהביא האדם על עצמו ע"כ נתפשו בניו הקטנים במקומו כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ח) ומטעם זה שאמרנו לא נאמרו עשרת הדברות רק בלשון יחיד להגיד שכ"א מישראל יחשוב בלבו כאלו לו לבדו ניתנו עשרת הדברות שאין להם מקיימים זולתו.
80
פ״אולזה נענש שאול על שחמל על עמלק ודוד רצח וניאף ולא נענש שמצות דוד היה להם מקיימים זולתו משא"כ במצות שאול והנה ידוע שלפי חומר העבירה כך צריך בעל העבירה ההוא להרבות במיני תעניות וענוים אם מלקות או כרת או מיתת ב"ד וכן החוטא בזדון ובידיעה אינו דומה לחטא בשוגג בלא ידיעה ויש להסתפק לפ"ז על מה שהשוה התורה את כל הדורות לעונש אחד למן אשר צוה ה' ולדורות עד העולם כי איך אפשר שיהא עונש האדם שכלי דומה לעונש אדם הדומה לחמור שהרי רז"ל אמרו אם הראשונים כמלאכים אנו כחמורים והלא אפי' חש"ו פטורים מכל המצות בשביל מיעוט חכמתם כ"ש דור הדומה לחמור וצ"ל דאע"ג שוודאי אנו כחמורים ובינת אדם אין לנו כנגד חכמת הדורות הראשונים מ"מ אחר שנמצא עכשיו בידינו ספרי חכמות הראשונים וגם האחרונים שערכו לפנינו ש"ע עליו כל מיני מגדים של מעדני הנפש מה שלא היה נמצא אצל הראשונים זה עומד לנו במקום החכמה יתירה שהיה להם לראשונים באופן שכל הדורות ראוים שיהיו שוים לעונש אחד (ט) וזשה"כ טובה החכמה עם נחלה כלומר חכמת הדור מצטרפת עם נחלת חכמת הראשונים ושניהם כאחד טובים וזה דומה ליורש שוטה היורש ממון הרבה מאדם א' חכם בשעה קלה מה שטרח בו החכם שנים רבים וזה ג"כ מ"ש מורשה קהילת יעקב כלומר התורה שוה לכל קהילות יעקב שבכל דור ודור לפי שהיא להם למורשה כדפי':
81
פ״בפרק שמיני
מענייני התפילה שראוי לדקדק כל השנה כולה אחר ש"ץ הגון וזהו נוסח הברכ' המהולל בפי עמו משובח ומפואר בלשון חסידיו כלומר אע"ג שהקב"ה מהולל בפי עמו ותפלת הרבים חביב לפניו מאד מ"מ ביותר משובח ומפואר בלשון חסידיו ועבדיו העומדים בסודו (א) וביותר צריך לדקדק אחר ש"ץ הגון בימי התשובה ומיד אחר שירד הש"ץ לפני התיבה מתחיל להרים קולו וצועק המלך ומיד כל מיני מקטריגי' יסתלקו משל לליסטין שתפס נפש אחת ומוליכו דרך עיר המלך ובבואו בשוק העיר מקום אסיפת עם רב צועק הנתפש בקול גדול ומבקש עזרת המלך ואנשיו שיצלוהו מיד מבקש נפשו ומיד הצסטין שומט ידו ממנו ומתחבא הוא בתוך אסיפת העם ובורח על נפשו ולא נודע הלסטין מי הוא וממילא הנתפש פטור מן תפיסתו כך אנו נמסרים כל השנה ביד מנוול זה שונא נפשינו ואין להמלט ממנו עד כי נהלך ונבא יחדיו קול המון חוגג בבית אלהינו מקדש מעט בימים אלו ואז נצעק אל תשועת המלך הגדול ית"ש ואז השטן מתיירא על נפשו ומסתלק ממנו וכן בכל התפלה כשמזכיר המלך ירים את קולו ויכוון למ"ש והנה דבר המלך שלטון ופורץ לו גדר ומי יאמר לו מה תעשה ולא כן הדיין או השופט שצריך להיות כל דרכיו בקו המשפט ולכך כעס עליהם שמואל על שבחרו להם מלך לפי שרצה הש"י שיתנהגו ישראל על פי המשפט והם אמרו להשים עליהם מלך ככל הגוים אשר דייניהם עושים בחזקה ולא במשפט וכ"ש מלכיהם והנה הקב"ה הוא מלכו של עולם ואעפ"כ הוא נוהג עמנו כמשפט השופט והדיין להיות כל דרכיו משפט אדם
מענייני התפילה שראוי לדקדק כל השנה כולה אחר ש"ץ הגון וזהו נוסח הברכ' המהולל בפי עמו משובח ומפואר בלשון חסידיו כלומר אע"ג שהקב"ה מהולל בפי עמו ותפלת הרבים חביב לפניו מאד מ"מ ביותר משובח ומפואר בלשון חסידיו ועבדיו העומדים בסודו (א) וביותר צריך לדקדק אחר ש"ץ הגון בימי התשובה ומיד אחר שירד הש"ץ לפני התיבה מתחיל להרים קולו וצועק המלך ומיד כל מיני מקטריגי' יסתלקו משל לליסטין שתפס נפש אחת ומוליכו דרך עיר המלך ובבואו בשוק העיר מקום אסיפת עם רב צועק הנתפש בקול גדול ומבקש עזרת המלך ואנשיו שיצלוהו מיד מבקש נפשו ומיד הצסטין שומט ידו ממנו ומתחבא הוא בתוך אסיפת העם ובורח על נפשו ולא נודע הלסטין מי הוא וממילא הנתפש פטור מן תפיסתו כך אנו נמסרים כל השנה ביד מנוול זה שונא נפשינו ואין להמלט ממנו עד כי נהלך ונבא יחדיו קול המון חוגג בבית אלהינו מקדש מעט בימים אלו ואז נצעק אל תשועת המלך הגדול ית"ש ואז השטן מתיירא על נפשו ומסתלק ממנו וכן בכל התפלה כשמזכיר המלך ירים את קולו ויכוון למ"ש והנה דבר המלך שלטון ופורץ לו גדר ומי יאמר לו מה תעשה ולא כן הדיין או השופט שצריך להיות כל דרכיו בקו המשפט ולכך כעס עליהם שמואל על שבחרו להם מלך לפי שרצה הש"י שיתנהגו ישראל על פי המשפט והם אמרו להשים עליהם מלך ככל הגוים אשר דייניהם עושים בחזקה ולא במשפט וכ"ש מלכיהם והנה הקב"ה הוא מלכו של עולם ואעפ"כ הוא נוהג עמנו כמשפט השופט והדיין להיות כל דרכיו משפט אדם
82
פ״ג(ב) וזהו מה שאנו אומרים בין ר"ה לי"כ המלך המשפט ואם לא אמר מחזירים אותו ולענין זה דימה הכתוב את כסא שלמה לכסא ה' להגיד שאע"ג שהיה מלך מושל העולם בכל אעפ"כ ביקש מאת הש"י לתת לו לב להבין ולשפוט את ישראל ולנהוג עמהם כמנהג השופט הזה ועוד יש לו תועלת גדול מה שהקב"ה נוהג עמנו כמשפט השופט ולא כמשפט המלך לפי שכל המורד במלך אחת דינו להמית משא"כ במי שמודד בשופט או בדיין שניתן יותר לכפרה
83
פ״ד(ג) וכשמגיע הש"ץ אל רם ונישא חוזר ומרים את קולו כי כמניין ר"ם יש שעות בי' ימים ואם עושה בהם תשובה נעשה רם ואם לאו נעשה מר ח"ו ומצינו ג' שכבשו ביצרם "בועז "פלטי "יוסף וסימן בפי ישרים תתהלל ויש רמז בג' שמות אלו להגיד כי היצר שבתוך האדם הוא עז וצריך האדם לשמור ממנו וזהו בו ע"ז ותמיד היא מוסף והולך וחזק מאד וזהו יוס"ף ומ"מ אתה תמשוך לבו וזהו פלט"י ולפי שמדתו של יצחק ועקידתו נזכרים ונעשים בר"ה ע"כ אנו משנים לומר בר"ה תתרומ"ם תתבר"ך תתקד"ש תתהל"ל שהוא ר"ת רבק"ה לנוכח "ישרים "צדיקי' "חסידים "קדושים שהיא ר"ת של יצחק רמז לדבר ויעתר יצחק לנוכח אשתו וזה מבואר.
84
פ״הואגב אדבר גם על תפילת כל השנה ואומר כי בו' מיני תפילות הם האחד היא תפילות המון העם שאיני אלא תפילת פה בעלמא והשני היא תפלת החסידים היוצא מן הגיון לבבם והיודעים סוד התפל' ועל שניהם אנו אומרים בסוף התפלה יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי וכו' ואפילו אם יברך האדם בכל יום מאה ברכות ולא יכוין בהם אינם נחשבים למאומה (ד) וזהו כוונת רז"ל שדרשו על מה ה' שואל מעמך א"ת מה אלא מאה אלו מאה ברכות שאדם חייב לברך בכל יום ואל"ף חסירה ממלת מה להגיד שאם אינו מכוון בברכותיו אין האחד ברוך היא מה הן שאינם למאומה ומגיד ג"כ שאף אם יברך גבר מאה ברכות מה הן חשובות לפי גדולות רוממות האל ית' כמו שארז"ל וכו סיימת שבחיה דמריה וכן דהע"ה לסוף קמ"ה מזמורים אמר תהלת ה' ידבר פי דיבר פי לא נאמר רק ידבר פין כאלו עכשיו רוצה להתחיל ולדבר כי כל השבח והרוממות כאפס וכאי נגד גדולתו ית' גם הורה דוד שלא נתכוון בהם כוונה ראיה וזהו ידבר פי כאלו לא היה כאן רק דיבור פה הבאה מן השפה ולחוץ ואעפ"כ הוא שומע תפילת כל פה אלא שאין כ"כ שכר לפעולתו וז"ש ונצעק על ה' וגומר וישמע קולינו להגיד שאע"ג שתפילתינו אינו רק צעקת קול בעלמא בערבוב שזה מקדים וזה מאחר אפ"ה לא ימאס תפילת הרבים במקום שיש אסיפת עשרה שנקראו עדה ולזה רמז ג"כ הנביא שאמר ואהיה להם מקדש מעט כלומר אע"ג שאינו רק קדושה מעט לפי שאין נוהגים בו כראוי אעפ"כ אהיה מצוי להם וטעם מניין עשרה לכל דבר שבקדושה לפי שאין הדבר תולה בזכירה בעלמא (ה) אע"ג ששלש עשרה מדות הן שמותיו של הקב"ה וכמו ששמו קיים לעד ולנצח כך הזכרת מדותיו אינו חוזר ריקם מ"מ אינו אומר שיהיו נזכרים רק כסדר הזה יהיו עושין לפני לפי שהעשי' הוא עיקר שצרוך האדם לדבק באותן המדות ולעשותם ובעשרה אפשר שיהיו נעשים שזה רחום וזה חנון וזה ארך אפים וכן כולם שעיקר המדות הללו הם עשר ולפי שבדורותינו זה יהיו נזכרים ולא נעשים ע"כ אין אני נענים בעוה"ז (ו) ורז"ל קראו אל הברכות מטבע שטבעו חכמים לפי שהכסילי' הם מקטעני אמנה וישימו מבטחם על המטבעות כי הכסף יענה את הכל אבל הצדיקים ישימו בטחונם בהקב"ה ומתפללין אליו שיפרנס ברחמיו המרובים נמצא שהתפלה הוא מטבע שלהם (ז) ואין יעקב נרדף מעשו היודע ציד אא"כ עיקר תפלתו הוא לצורך העוה"ז אבל בשעה שישראל נושאים עיניהם ולבם לקדושת אלהים שבשמים אין כל אומה ולשון יכולה להם וכן אנו רואים בארנבת זו שנרדפת מן האיש ציד כי בזמן שהיא מנשבת רוח פיה כלפי ארץ אז הכלבים באים ומריחים אותה ומשיגים אותה אבל כשהיא מנשבת רוח פיה כלפי מעלה אז עקבותיה לא נודעו ולא ישיגוה הכלבים כך ישראל וכ"ז לפי שיש ליעקב פה יתירה שבו מכניע כוחו של עשו כמו שארז"ל כל הקורא ק"ש על מטתו כאלו אוחז חרב של שני פיות בידו שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם ובה"א רוכב שמים בעזרך ואעפ"כ הוא חרב גאותך ואל יהא אדם עצל לקום ולהתפלל שגאמר עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך וכפל לשון לפי שיש מי שמקיץ משנתו ואפ"ה אינו עומד ממטתו רק מחבק ידו ומתעצל לעמוד ולכך קאמר מתי תקום משנתך כלומר מיד אחר שנתך (ח) ואנו נוהגים שאין לומר פסוקי הזמרה רק בשנים שזה אומר פסוק אחד וזה אומר פסוק אחד והטעם לפי שעיקר לשון של זמירות הוא מלשון ואת כרמך לא תזמר לפי שהוא מזמר וכורת כל מיני משחיתים הבאים לקטרג על התפלה ע"י הפסוקים הללו לכך לא יאמר אותם ביחידי שמא יבא לידי סכנה אבל שנים רואים ואינם ניזקים (ט) וכבר ידוע שהתפילות האבות תיקנום ויצחק תיקן תפילת מנחה והיה ראוי לקרות תפילת צהרים כעניין שנאמר ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה אבל לפי שיצחק היה עולה לגבי מזבח וראה שעולתו היה חסירה מנחה עמד ותיקון תפלה זו שתהא מנחה לעולתו וצריך שיכוין האדם רגליו בשעת התפלה ונר' שהטעם לומר שרגליו אסורות ונסתלק מהם התנועה לברוח מנזקיו או להשיג ע"י חפצו בלתי עזר ה' ית' וכן הידים משולבות וקשורות זו לזו בשעת התפלה לטעם זה וכדאמר בגמ' בעידן ריתחא פכר ליה לידים כו' וצריך שלא ישמיע קולו בשעת התפילה כמ"ש בחנה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע.
85
פ״ווהטעם כי התפילה שהיא בלחש מורה על המתפלל שמאמין שהקב"ה קרוב לכל קוראיו כי מי שמדבר עם המלך בלחש מסתמא אינו רחוק ממנו להיפך מנביאי הבעל שנ' קראו בקול גדול וגו' לפי שיודעים שרחוק הוא מהם ואחר תפלת י"ח פוסע ג' פסיעות לאחוריו (י) ואומר יה"ר שיבנה בהמ"ק כו' והטעם שאומרו לאחר שחזר לאחוריו לפי שמצינו בנ"נ הרשע שפסע ג' פסיעות לכבוד הקב"ה וע"י כך זכה למלוכה הוא ובניו אחריו ג' דורות ועי"כ החריב בית אלהינו ואדם זה שהתפלל ליוצרו ופסע ג"כ ג' פסיעות לאחוריו לכבוד קונו ע"כ הוא אומר יה'/ר שג' פסועות אלו שחזרתי לאחורי לכבודך הם יחזרו את הפסיעות שפסע הרשע לאחוריו וע"י הפסיעות הללו תבנה ותכונן בית אלהינו השמם ע"י פסיעותיו של אותו הרשע:
86
פ״זפרק תשיעי
ראוי היה להיות מצות ק"ס בקול גדול: (א) כדי לפרסם עול מלכות שמים בפרהסיא ואעפ"כ אינו רק בלחישה כדי שלא יקטרנו עלינו לומר עכשיו הם נראים כצדיקים וכל היום אינם מתקנאים קנאת הש"י וכבודו ואדרבה הם מחלצים תמיד ש"ש אבל בי"כ וכן לעתיד אנו מכריזי' אותו בפרהסיא כי אז אין שטן ואין פגע רע ונראה דלכך אינם מקבלים מלכות שמים בקריאת קול כאחד משום שיש לחוש פן יש בנו איש אחד אשר לבבו פונה מעם ה' להאמין אמונה רעה ונפסדה ויהיו א"כ כולם נתפסים.
ראוי היה להיות מצות ק"ס בקול גדול: (א) כדי לפרסם עול מלכות שמים בפרהסיא ואעפ"כ אינו רק בלחישה כדי שלא יקטרנו עלינו לומר עכשיו הם נראים כצדיקים וכל היום אינם מתקנאים קנאת הש"י וכבודו ואדרבה הם מחלצים תמיד ש"ש אבל בי"כ וכן לעתיד אנו מכריזי' אותו בפרהסיא כי אז אין שטן ואין פגע רע ונראה דלכך אינם מקבלים מלכות שמים בקריאת קול כאחד משום שיש לחוש פן יש בנו איש אחד אשר לבבו פונה מעם ה' להאמין אמונה רעה ונפסדה ויהיו א"כ כולם נתפסים.
87
פ״חבעוונו ח"ו ולכך יותר טוב שיקבלו כ"א בפ"ע בלחש (ב) דרך העולם שצועקים ב' תיבות הללו של שמע ישראל כשהן בצרה או שתינוק נופל כדי שינצלו מאותה צרה ע"י שמייחדי בלבב' שמו הגדול ויותר היה ראוי שיצעקו ה' אלהינו ה' אחד שהוא עיקר היחוד לא ב' תיבות אלו של שמע ישראל והטעם לפי ששני תיבות הללו כוללין רצון הש"י מישראל שישמעו לדבריו וכולל ג"כ בקשת ישראל מהקב"ה שיציל אות' מכל צרה והכוונה שהקב"ה ששמו היא ישראל הוא ישמע קול צעקת עמו בעת צרותם.
88
פ״טואע"ג שכבר נסתמו בעו"ה כל מעיינות חכמת הקבלה ואין אתנו יודע עד מה עם קול זאת אל חי אלהינו צורינו השאיר לנו ניצוץ זוהר הנפשי המתעוררת לפעמים מעצמה ומבקשת להכיר בוראה ואריחת ארוחת תמיד ניתן לה מאת המלך ב"ה דבר יום ביומו להטעם לה מעט מיערת הדבש אשר בקצה המטה ויאירו עיניה ולא נודע לה מאין בא הכח ההוא ודוד המלך ע"ה פי' לנו את זה באמרו כי עדותך שיחה לי כלומר מה שידעתי לדבר מן החכמה העליונה הנקראת עדות ה' לא ידעתי מאין בא לי הכח ההוא אבל אחשוב שהוא כמו נער זה המתחיל לדבר שלא נודע ג"כ מהיכן בא לתוכו זה הכח ההוא ושורת שמחה זו והתחלה יוצאות מתיך אמונת האומן לפי שהנפש משערת בעצמה שכבר קיבלה עול מלכו' שמי' עליה בק"ש ואז צהלי ורוני מתוך שמחת הלב היפך מעמי הגוים שנקראים כן לפי שנותנין עצב ויגון בלב עובדיהם (ג) שכן טבע הנשמה להתחרט ולהתעצב על מעשה הרע ולשמוח על מעשה העוב ולזה אנו נוהגים שאף הנשים והטף והע"ה מתפללין בלה"ק אע"ג שאינם מביני בל"הק מכל מקום הנפש שמחה לקראת הלה"ק הזה ונגד הדברים הללו ואע"ג שחינם מביני' לפחות יכולין לכוון לבם לאביהם שבשמים ואע"ג שקרוב לודאי שיטעו כמה פעמים מ"מ הואיל וכוונתם רצויה הנה חסד אל יסובבננהו שכן אותיות חס"ד קודמים לאותיות טע"ה ובלבד שלא יטעה האדם בשרשי האמונה לדבר תועה על הבורא ית' ועליהם נאמר הם קנאוני בלא אל כלומר שמהפכין מלת אל למלת לא ח"ו וזהו סוד טומאת הנוגע בעצם או בחלל שהכוונה שנכנס אל חלל המרכבה העליונה וקוצץ שם הנטועות שרשי האמונה שאז לא יועיל לו כונתו הרצויה וזהו סוד היה תהיה כמו אכזב כלומר אתם דומין לאותם שהולכים אחר הכיזוב וחושבים לחבר עם הכיזוב אות האלף המורה על האחדות ונעשה ממנו מלת אכזב שעדיין נשאר עליו השקר והכזב לפי שאין לו לאחדות דביקות עם הכיזוב אבל מה שהאדם טועה מצד החומר שלו שהוא מת נפסד אם מחברו עם אות האחדות הנה מן מת (ד) נעשה אמת בתוספת האלף והנה הגוים מכניסים את אות האחדות במקום אותיות השניות שהן אותיות בד"ו ע"כ אבד"ו הגוים ודו"ק לפי שיצ"מ הוא שורש האמונה ע"כ לא בד"ו פסח (ה) ודע שכמו שיש למעלה מקום קדוש וטהור שנקרא אמת כך יש למעלה מקום טמא ועליו חונין ד' מאות כיתות של שדין ורוחות הטומאות כמניין רע עין ומשם יניקת העין הרע של בלעם הרשע ותלמידיו וכן עפרון היה מבזה מקום קבורת האבות שנחצב ממקום האמת ואמר ארץ ד' מאות שקל וגו' ובחר במקום הטומאה הנקרא רע עי"ן (ו) ורז"ל רמזו סוד זה במ"ש לענין תרומה גדולה שעין יפה א' מארבעים והטעם כי המעשר מן ד' מאות הוא מ' ואם תחזור ליטול א' מארבעים בתרומה גדולה הרי כאן אמ"ת ר"ל א' מן הארבעים בתרומה גדולה ואח"כ מ' מן ת' לענין מעשר וקרח בעת ירודתו לשאול אמר משה אמת ותורתו אמת הרי שהיה מודה שסופו לאבדון משום שהרחיק מן האמת ונדבק במקום שנקרא רע עין וזהו סוד פ' תרומה מעשר אחר פ' קורח ולכך יש לנו להקדים צדקה קודם תפילה שנא' ואני בצדק אחזה פניך כי אז מוציא א"ע מן רע עין ודובק במקום אמת ותפלתו נשמעת:
89
צ׳פרק י
להיות כי עיקר התפלה הוא שידבק האדם מחשבתו במקום האמת ולהתרחק ממקום הטומאה (א) ע"כ אדבר ג"כ מענייני הכישוף והטומאה כדי שיתרחק ממנו האדם וכבר פי' כי רז"ל סדרו לנו סדר הנזיקין כדי להתרחק מחכמת הוברי השמים כי בעשותינו רצון קונינו אין לנו לירא משום כישוף או מזיק רק מהיזק בני אדם זל"ז כי אחר שהבחירה נתונה ביד האדם להרע לחבירו אין כאן שום מונע ולכך לימדו אותנו ס' נזיקין להזהיר אותנו ע"ז הכישוף הוא כמטבע זו המזויפת שמצופה בכסף למעלה ולמטה ומזויף מתוכו כך הכישוף מכחשת פמליא של מעלה ושולט ג"כ למטה ביסוד העפר אבל בשני היסודות האמצעיות שהן האויר והמים אינם שולטים כלל כמ"ש בר"ה בן שטח שהגביה את הנשים מן הקרקע כדי להחליש את כח הכישוף ולזה תלה אותם בין השמים ובין הארץ ואע"ג שאין דין האשה בתלויה גם בבורח אל המים לא ישלוט הכישוף כדאמר התם (ב) ובפ' ע"פ אמרי' דארבע דברים הן העושה אותם מתחייב בנפשו הנפנה בין דקל לכותל והעובר בין שני דקלים והשותה מים שאולין והעובר על מים שפוכים דכוונה על אמונת ב' האומות הידועים שאחד מהם עובר בין צל ב' דקלים כלומר מאמין בשתי רשויות והאחד מתפאר שאינו מאמין בזה אבל גם הוא נפנה בין דקל לכותל כלומר פונה אל הדברים המבדילים בינו ובין בוראו באופן שגם הוא קרוב לאמונת ב' רשויות וחכמת שניהם גנוב ושאול מספרי העבריים וזהו השותה מים שאולים וכל דיעות ואמונת רעות שאיש אמונים שופך אותם החוצה הם עוברים עליהם וזהו העובר על מים שפוכים ולכך הם מוכנים לקבל סכנת המזיקים ודמם בראשם אבל לא כאלה חלק יעקב המאמינים באל אחד כענין שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד וכתיב בתריה והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוה אתכם כלומר הדברים הללו שלכם הם ואינם שאולים בידכם מזולתם ומסיק התם בגמ' שאם אמר האדם פסוק המתחיל עם אל ומסיים עם אל שאז לא יזיק לו שום ניחוש או כישוף והכוונה על מי שמאמין בהקב"ה שהוא ראשון והוא אחרון ומבלעדיו אין אלהים שזהו וודאי אינו ניזוק וכן מי שיאמר פסוק המתחיל בלא ומסיים בלא כלומר שמאמין שכל העבודות זולת עבודת הש"י תחלתה וסופה הבל וריק הוא (ג) ולפ"ד שזהו ג"כ כוונת המלאכים שפגעו בעשו ואנשיו שהכו בה והם אמרו של אברהם אנחנו כלומר אנו מאמינים באמונת ישמעאל שהוא ג"כ בנו של אברהם שהיה איש אמונה ולא השגיחו בהם אח"כ אמרו מיצחק אנחנו כלומר מאמונת עשו בן יצחק ולא השגיחו בהם עד שאמרו מאמונת יעקב אנחנו אז אמרו א"כ משלנו אתם וסלקו ידם מעליהם כי לא נחש ביעקב וגו' ובפ' הרואה אמרי' ג"כ האי מאן דסליק למתא ודחיל מעינא בישא לנקוט זקפא דידא דימינא בידא דשמלא וזקפא דידא דשמלא בידא דימינא נראה שהכוונה שיחבר צד הימין בשמאל וצד השמאל בימין כי זהו עיקר אמונת אומן לחבר כל המדות יחד שלא יקצן בהם ואז לא מצטרך לירא ממקום הטומאה הנקרא עי"ן ר"ע כדלעיל (ד) השידין והרוחות לפי שנבראו בע"ש ביה"ש דרך מהירות ע"כ לא הושלם יצירתם ולכך מתאוה תמיד לדבק בבני האדם ובפרט עם ת"ח כמו שארז"ל הני מאני דרבנן דבלי מנייהו הוה וכן האי דוחקא דכלה כו' וכ"ז לפי שרוצה להשלים יצירתם ע"י שדובקים עם האדם ולפי שמדרגתם רחוק ממדרגת הת"ח וכן אפי' ממדרגות שאר האנשים ע"כ מצויים הם אצל הנשי לפי שגם הם חסירי היצירה כמשארז"ל האשה היא כגולם ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי ומכאן תבין (ה) מ"ש מכשפה לא תחיה ולא אמר מכשף וכן מה שארז"ל מרבה כשפי הכוונה כי המחבר עם הנשים יותר מן הראוי הוא מבקש שלימות ממי שהוא למטה ממנו במדרגה והוא דוגמת האשה המכשפה שמבקשת ג"כ שלימות מן רוחות הטומאה שהן למטה ממנה במדריגה והנה לא קדמני אדם בפי' זה והוא ענין נכון אצלי.
להיות כי עיקר התפלה הוא שידבק האדם מחשבתו במקום האמת ולהתרחק ממקום הטומאה (א) ע"כ אדבר ג"כ מענייני הכישוף והטומאה כדי שיתרחק ממנו האדם וכבר פי' כי רז"ל סדרו לנו סדר הנזיקין כדי להתרחק מחכמת הוברי השמים כי בעשותינו רצון קונינו אין לנו לירא משום כישוף או מזיק רק מהיזק בני אדם זל"ז כי אחר שהבחירה נתונה ביד האדם להרע לחבירו אין כאן שום מונע ולכך לימדו אותנו ס' נזיקין להזהיר אותנו ע"ז הכישוף הוא כמטבע זו המזויפת שמצופה בכסף למעלה ולמטה ומזויף מתוכו כך הכישוף מכחשת פמליא של מעלה ושולט ג"כ למטה ביסוד העפר אבל בשני היסודות האמצעיות שהן האויר והמים אינם שולטים כלל כמ"ש בר"ה בן שטח שהגביה את הנשים מן הקרקע כדי להחליש את כח הכישוף ולזה תלה אותם בין השמים ובין הארץ ואע"ג שאין דין האשה בתלויה גם בבורח אל המים לא ישלוט הכישוף כדאמר התם (ב) ובפ' ע"פ אמרי' דארבע דברים הן העושה אותם מתחייב בנפשו הנפנה בין דקל לכותל והעובר בין שני דקלים והשותה מים שאולין והעובר על מים שפוכים דכוונה על אמונת ב' האומות הידועים שאחד מהם עובר בין צל ב' דקלים כלומר מאמין בשתי רשויות והאחד מתפאר שאינו מאמין בזה אבל גם הוא נפנה בין דקל לכותל כלומר פונה אל הדברים המבדילים בינו ובין בוראו באופן שגם הוא קרוב לאמונת ב' רשויות וחכמת שניהם גנוב ושאול מספרי העבריים וזהו השותה מים שאולים וכל דיעות ואמונת רעות שאיש אמונים שופך אותם החוצה הם עוברים עליהם וזהו העובר על מים שפוכים ולכך הם מוכנים לקבל סכנת המזיקים ודמם בראשם אבל לא כאלה חלק יעקב המאמינים באל אחד כענין שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד וכתיב בתריה והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוה אתכם כלומר הדברים הללו שלכם הם ואינם שאולים בידכם מזולתם ומסיק התם בגמ' שאם אמר האדם פסוק המתחיל עם אל ומסיים עם אל שאז לא יזיק לו שום ניחוש או כישוף והכוונה על מי שמאמין בהקב"ה שהוא ראשון והוא אחרון ומבלעדיו אין אלהים שזהו וודאי אינו ניזוק וכן מי שיאמר פסוק המתחיל בלא ומסיים בלא כלומר שמאמין שכל העבודות זולת עבודת הש"י תחלתה וסופה הבל וריק הוא (ג) ולפ"ד שזהו ג"כ כוונת המלאכים שפגעו בעשו ואנשיו שהכו בה והם אמרו של אברהם אנחנו כלומר אנו מאמינים באמונת ישמעאל שהוא ג"כ בנו של אברהם שהיה איש אמונה ולא השגיחו בהם אח"כ אמרו מיצחק אנחנו כלומר מאמונת עשו בן יצחק ולא השגיחו בהם עד שאמרו מאמונת יעקב אנחנו אז אמרו א"כ משלנו אתם וסלקו ידם מעליהם כי לא נחש ביעקב וגו' ובפ' הרואה אמרי' ג"כ האי מאן דסליק למתא ודחיל מעינא בישא לנקוט זקפא דידא דימינא בידא דשמלא וזקפא דידא דשמלא בידא דימינא נראה שהכוונה שיחבר צד הימין בשמאל וצד השמאל בימין כי זהו עיקר אמונת אומן לחבר כל המדות יחד שלא יקצן בהם ואז לא מצטרך לירא ממקום הטומאה הנקרא עי"ן ר"ע כדלעיל (ד) השידין והרוחות לפי שנבראו בע"ש ביה"ש דרך מהירות ע"כ לא הושלם יצירתם ולכך מתאוה תמיד לדבק בבני האדם ובפרט עם ת"ח כמו שארז"ל הני מאני דרבנן דבלי מנייהו הוה וכן האי דוחקא דכלה כו' וכ"ז לפי שרוצה להשלים יצירתם ע"י שדובקים עם האדם ולפי שמדרגתם רחוק ממדרגת הת"ח וכן אפי' ממדרגות שאר האנשים ע"כ מצויים הם אצל הנשי לפי שגם הם חסירי היצירה כמשארז"ל האשה היא כגולם ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי ומכאן תבין (ה) מ"ש מכשפה לא תחיה ולא אמר מכשף וכן מה שארז"ל מרבה כשפי הכוונה כי המחבר עם הנשים יותר מן הראוי הוא מבקש שלימות ממי שהוא למטה ממנו במדרגה והוא דוגמת האשה המכשפה שמבקשת ג"כ שלימות מן רוחות הטומאה שהן למטה ממנה במדריגה והנה לא קדמני אדם בפי' זה והוא ענין נכון אצלי.
90
צ״א(ו) ענין המזלות ולימוד החכמה ההיא אינו בכלל כישוף כשארז"ל בפי' מי שהחשיך האי מאן דאתילד בכוכב פלוני כו'.
91
צ״בונראה שזהו משה"כ א זרחה השמש עליו וגו' כלומר ואם איתרע מזליה שנמצא במחתרת ולא הצליח בגנובתו משום שזרחה עליו השמש בעת לידתו כלומר דאתיילד בכוכב חמה שארז"ל שמזלו אם גנב שאינו מצליח כדאמר התם ואע"ג שמזל מחכים ומזל מעשיר מ"מ בעשותינו רצון קונינו לא יזיק לנו שום מזל גם אין שום קדושה בלמוד החכמה ההוא ולזה כוונו רז"ל שאמרו שם שמצאו כתוב בפנקס של ר"י ב"ל מאן דהוי בחד בשבת כו' הרי שלא מצאו זה כתוב רק בפנקסיה שהיה רגיל לכתוב בו שאר כל צרכי ביתו ועניניו לא שכלל עם זכרון שאר דברי חכמתו:
92
צ״גסליק חלק הרביעי הנקרא סליחה ומחילה
93
