ספר החיים, ספר זכויותSefer HaChaim, Sefer Zekhuyot
א׳התורה נחלקת לשני חלקים.
1
ב׳החלק הראשון והוא ידיעת המושכלות וידיעת סודי התורה וסתריה הנקרא חכמת אלקים: והחלק השני הוא ידיעת המצות שבה הנקרא תורת האדם והפולסופיא בחרו להם חלק הראשון מפני כמה טעמים.
2
ג׳הטעם הראשון לפי שיאמינו שהצלחת הנפש אינו דבוק רק בידיעת המושכלות כי בהתעסק האדם בדברי' עליונים ובהתדבק נפשו ושכלו בהם נעשה גם הוא ענין רוחני כמוהם כי מה יתן או מה יוסיף אורם לנפש אחר שאינו רק הדרכה והנהגה לאדם בשביל שהיא אדם.
3
ד׳והטעם הב' שאין התורה נצחית רק בשביל החלק הזה של ידיעת המושכלו' כי כמו שהענינים העליונים אינם משתנים כך לא ישתנה הידיעה בהם מה שאין כן בידיעת המצות הבאים לצורך הוראות דרכי האדם אפשר שישתנו כדרך שישתנה האדם.
4
ה׳הטעם השלישי שעיקר נעימת התורה ומתיקתה אינו אלא בידיעת המושכלות שישיג האדם מעצמו כי לא יערב לאדם רק חכמת עצמו לא מה שלומד ומקבל מזולתו כי לא ינעם לנפש ידיעת דין פרוטה אחת או משפט שנים אוחזין בטלית וכיוצא בו.
5
ו׳הטעם הרביעי לפי שמצוה לידע ולהאמין וכל הסומך על הקבלה לבד הוא דומה לעבד המקבל מעות אדונו ואינו סופרו ואח"כ נמצאו המעות חסירין דפשיטא שלא השלים עבודתו.
6
ז׳זה סברות הפלוסופים (א) ועתה הטה אזנך ושמע דברי חכמים חכמי אמת אשר יאמינו אמת אומן שהחלק השני שהוא ידיעת המצות הוא עיקר ובחלק הזה לבד יש לו לאדם לדרוש ולחקור כי זה לבדו הוא חלק אלוה מן האדם כי החכמה העליונה עין לא ראתה אלהים זולתך כי הוא לבדו הבין דרכה.
7
ח׳והראיה שמביאים הפלוסופים מן נצחית התורה אינו אלא היפך דבריהם כי איך יוכלו להתפאר בנצחית חכמת' והם לא יאמינו רק מה שישיגו בשכלם תחלה.
8
ט׳ומפני רוב הספיקות בשכלם הנופלים בדרישת החכמה ההוא לא רבים יחכמו ורוב פעמים שהוא עצמו לא יסכים היום על הסברא שהסכים עליו אתמול.
9
י׳ובאים תמיד לידי ספיקא וסכנת נפש ולעולם הם חכמים בעיניהם ואינם מקבלים זה מזה רק כל אחד בונה לעצמו טירת אמונתו כפי מה שיעלה על רוחו.
10
י״אומה שזה בונה זה סותר עד שנכרת האמונה מפיהם לגמרי ואיך יהיה אם כן חכמתם נצחית.
11
י״באבל לא כן זרע יעקב זרע אמונים שהם תלמידים המקשיבים לקול הזקנים הגדולים שבהם כדי לקבל את האמת ואפילו הגדולים שבה לא נקראו רק תלמידי חכמים לפי שאינם מחזיקים את עצמם רק כתלמידים זה לזה וכן התורה שבעל פה נקראת תלמיד (ב) מן הטעם שאמרנו ולא עיקרי יסודי התורה והמצות ופירושיה וטעמיה לבד הם על פי הקבלה רק אף כל המדות הטובות והנהגות הישרות לא יסדו אבותינו מדעת עצמם רק הכל היה על פי קבלת אבות הראשונים הקדושים איש מפי איש עד משה רבינו עליו השלום (ג) ולזה סמכו משנת משה קבל להקדמת מסכת אבות לומר שגם אותה מסכת הוא ע"פ קבלת האבות אע"ג שאינה מדברת אלא מן המדות הישרות ואף משה רבינו ע"ה שהיה אבי כל החכמים (ד) לא נקרא רבינו משה רק נקרא משה רבינו להגיד שלא החזקנו את תורתו בתורת אמת בשביל רוב התחכמותו רק מפני שהיה עניו מכל אדם ולא החזיק עצמו רק כמשה בעלמא ולא סמך רק על מסורת התורה שנמסרה לו בסיני מפי הגבורה ועל ידי כך נעשה הוא רבינו לפי שחזר ולמדה לנו.
12
י״גוכן הנבואה לפי שאינה מושגת לאדם על ידי התחכמתו רק על ידי שפע אלקים ואור פניו כי רציתיו על כן נזכרו תחילה בשם העצם שלהם ישעיה הנביא ירמיה הנביא ולא נקראו הנביא ישעיה הנביא ירמיה וכן כולם.
13
י״דוקרוב לזה טעם גדול מרבן שמו וכל זה סבה לנצחית התורה שלנו הואיל ואינה חכמת אדם מלומדה רק היא דבר ה' אשר לעולם תעמוד ומה שטענו גם כן מן הצלחת הנפש אינו אלא היפך דברים כי לפי סברתם לא יהיה בכלל הצלחת הנפש רק יחידי הדור כמו ארסטו וחביריו וכולי האי ואולי וחלילה להאמין כן.
14
ט״וכי התורה הוא חסד אלהים להיות תועלת לכל אדם אחד חכם ואחד תם כענין שנאמר מורשה קהילת יעקב ועשיית המצות הוא שוה לכל קהילת יעקב כי אדם אין צדיק בארץ אשר לא יצטרך להוראה זו.
15
ט״זואדרבה הרשע והתם יצטרכו להדרכת התורה יותר מן הצדיק והחכם.
16
י״זואין לך גם כן שום אדם בישראל שלא יתעסק לפחות באחת מכל מצות ה' ועל ידה הוא זוכה לחלק מה בעולם הבא.
17
י״חוזהו ששנו רז"ל שכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב.
18
י״טאלא שאין החלקים שווים רק הכל לפי רוב המעשה.
19
כ׳וכן באגדת חלק אמרו רז"ל שהתינוק משעה שמתחיל לדבר או משעה שעונה אמ"ן הוא בעה"ב: (ה) וכל זה הוראה עצומה שהצלחת הנפש אינו תולה בלימוד החכמה לבד כדעת הפלוספים שהרי הבן שמתחיל לדבר אין לו עדיין שום ידיעה במושכלות ואפילו הכי אביו מביאו לחיי עולם הבא על ידי שמחנכו בעשיית המצות ורז"ל לא אמרו גם כן שמצוה להשכיל ולהאמין רק לידע ולהאמין ורצו בזה שצריך לידע אופני עיקרי האמונה ושרשיה כאשר הם מקובלי בידינו מפי משה רבינו ע"ה: (ו) ונוסח ברכת התורה אינו על שציוונו ללמוד תורה רק שציוונו לעסוק בדברי תורה לפי שעסק העשייה הוא עיקר.
20
כ״אובא להגיד גם כן שאע"ג שאין הטעם ידוע לנו ואין אנו בעשיותה רק כמתעסק בקדשים בעלמא אפילו הכי אנו יוצאים בזה ידי חובותינו.
21
כ״בולפי שידיעת טעמי המצות ודאי מביא חשק ונעימת גדול אל עושיה על כן אנו מתפללין שיערב נא ה' אלהינו דברי תורתו בפינו וכו' ושנהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כולנו יודעי שמך והכוונה אל ידיעת טעמי המצות שהוא ידיעת שמו הגדול כאשר ידוע למקובלים: והציר הנאמן אחר שדרש וחיקר אחר דרושים אלו ולמדם מפי הגבורה חזר לסדר לנו שלחן ערוך ועליו כל מיני תענוגי הנפש וחכמות התורה בחוץ תרונה לאמר לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי ומה לנו א"כ להטריד שכלינו בחנם ולהתבונן האיך נעשה הלחם והאיך נזרע והאיך נקצר ונטחן ונרקד ונאפה וכיוצא בהם כי אין לנו רק לאכול ולהתעדן: (ז) ועל זה נאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'.
22
כ״גורוצה לומר שכמו שהכהן העומד בהיכל אלקיו אין ראוי שיתבונן על ההיכל ההוא האיך נבנה רק יעמוד לשרת אלהיו ויתבונן על עבודת ההיכל ולא על בנין ההיכל כך הענין הזה.
23
כ״דנמצא לפי זה שעשיית המצות הוא תענוג הנפש המתעדן על שלחן גבוה אשר מלא ברכת ה' מה שאין כן בכת הפלוסופים שלא יעלה בידם רק רעיון רוח ושברון לב.
24
כ״הואע"ג שמעשה המצות הוא עיקר ואין לנו להרהר אחר קבלתינו האמתית עם כל זאת אם תוכל להעלות שום מעשה המצוה אל דבר רוחני עליוני העלהו ואז טוב לך אע"פ שלא קבלת אותו מפי חכם מקובל או אפילו לא ראית אותו בשום ספר מספרי החכמים ועל זה אנו חותמין בברכת התורה ברוך המלמד תורה לעמו ישראל וכן חותמין ברוך נותן התורה הכל בלשון הווה לפי שהוא נותן עדיין לנו תורתו בכל יום שכל א' יכול לחדש בה טעמים ובלבד שיסכים עליו שורש הדת והאמונה.
25
כ״וגם יאמין כי מלבד דבריו יש עוד מילין לאלוה וגבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם סוף דבר אמונת אומן שכל מצוה ומצוה תולה בחלק אחד מן המרכבה.
26
כ״זואע"ג שדרכי התורה וסודיה נעלמים ממנו נשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת.
27
כ״חואז יש שכר עשייה ושכר הלימוד בידינו אבל הפולוסופים שאינם בכלל העשייה גם הלימוד שהוא גדול בידם אינו נחשב לכלום.
28
כ״טוזהו שדרשו רז"ל מקרא של ולמדת ועשית כל שישנו בעשייה ישנו בלמידה וכל שאינו בעשייה אינו בלמידה:
29
ל׳פרק שני
יש צד מה שיש לומר עליו (א) שדברי הסופרים יותר חביבים לפני השם יתברך מדברי התורה כדאי' בפרק שני דעירובין אמרה כנסת ישראל דברים לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וקיימתים הטעם כי בזה אנו מעידין על עצמינו שעול המצות אינה קשה אלינו אחר שאנו מוסיפים עליהם ועל ידי הוספה זו הם באים לידי קיום המצוה וזהו שאמרה וקיימתים.
יש צד מה שיש לומר עליו (א) שדברי הסופרים יותר חביבים לפני השם יתברך מדברי התורה כדאי' בפרק שני דעירובין אמרה כנסת ישראל דברים לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וקיימתים הטעם כי בזה אנו מעידין על עצמינו שעול המצות אינה קשה אלינו אחר שאנו מוסיפים עליהם ועל ידי הוספה זו הם באים לידי קיום המצוה וזהו שאמרה וקיימתים.
30
ל״אוהואיל והוספה זו מנדבת הלב היא יותר רצויה ומקובלת לפני השם יתברך מכל שאר המצות אשר הם חובה המוטלת עלינו לעשותם בעל כרחנו ולא נוכל להפטר מהם ובמדרש משלו לכהן הגובה תרומות ומעשרו' שאינו מחזיק טובה לבעל הבית על כמה כורין של תרומה שהוא נותן לו ומחזיק לו טובה על קומץ אחד של חולין שהוא נותן לו.
31
ל״במכאן סמך אל התענית שהיחידים עושין בעשרת ימי תשובה שהם רצויים ומקובלים ביותר הואיל והם דרך נדבה.
32
ל״גומפרשת נדרים יש ללמוד שאין להקל בגזירת דרבנן שהרי אפילו היחיד יכול לאסור איסור על נפשו דרך סיג לפרישות ואם עובר עליו נושא און כאלו עבר על דברי תורה וכל שכן הרחקת רבותינו זכרונם לברכה שהם דרך סייג לתורה: (ב) ולכך לא התחיל פרשת נדרים עם וידבר י"י אל משה כדרך שאר כל הפרשיות להגיד שאף התקנות שיעשו ראשי בני ישראל דרך סייג לפי צורך השעה הרי הוא בכלל הדבר אשר צוה ה' ויש ליישב עוד שלא רצה הקדוש ברוך הוא לצוות על הנדרים להגיד שיותר טוב הוא שיהא האדם נקי התשוקות והתאוות מצד עצמו ולא יצטרך כלל אל פרישות הנדרים והראיה מן הדורות הראשונים שלא היו חמורים בעול גזירת דרבנן לפי שלא הוצרכי אליהם כלל ופשיטא שלא גרע בהם כלל בשביל זה ונקראו חכמי התלמיד חכמי (ג) האמת כי כמו שאמת יענה דרכו וכל העולם כולו לא יוכלו להשליך האמת ארצה כך התלמוד לפי שהוא אמת מצד עצמו יש לו קיום אף על גב שכל האומות מלעיגין עליו אפילו הכי הוא מקובל וטוב ויפה הדבר עלינו ועל זרעינו אחרינו לעשותו עד העולם ולפי שהתלמוד אינו מהודר רק אצל ישראל וכן ישראל אינו מהודר לפני השם יתברך רק בשביל התורה שבעל פה שהוא הסי' המובהק המבהיק המבדיל בין ישראל לעמים כמו שאפרש בסמוך: (ד) על כן אנו נוהגין לומר בכל סיום מסכת הדרן עלך והדרך עלן גם אין מי שנותן דעתו על התורה שבעל פה שלא תשכח חס ושלום רק אנו וזהו דעתן עלך: וכן התורה שבעל פה הוא המגינה על ישראל ולכך נקראת גמר"א שהוא ר"ת של גבריא"ל מיכא"ל רפא"ל אוריא"ל לומר כי העוסק בגמרא חונה מלאך ה' סביב לו להצילו מימינו מיכאל ומשמאלו גבריאל. ומלפניו אוריאל. ומאחוריו רפאל. ועל ראשו שכינת אל בדברי חכמים וזהו דעתך עלן כלומר השגחתך עלן:
33
ל״דוהואיל וישראל והתורה שבעל פה הן שני תאמי צבייה שלא יתנשו זה מזה לא בעלמא דין ולא בעלמא דאתי.
34
ל״הולהיות שהתלמוד אינו חביב ומהודר כל כך רק אצל בעלי התורה אבל לא אצל יושבי הקרנות ע"כ אנו מודים ששם חלקינו מיושבי ב"ה ולא שם חלקינו מיושבי הקרנות (ה) ואנו רואים שהלוחות הראשונים שפסלם השם יתברך נשתברו ולא נתקיימו רק הלוחות האחרונות שפסלם משה רמז שדברי תורה עתידים שאינם מתקיימים רק על ידי כתיבת בשר ודם הוא כתיבת תורה שבעל פה.
35
ל״וולא נאמר ג"כ טוב רק בדברות האחרונות שנא' בהם למען ייטב לך.
36
ל״זוהמלעיגים מצאו להם מקום להלעיג על הספר הקדוש הזה בשביל האגדות התמוהות הנמצאים בו שלכאורה נראה שלא די שלא יועילו רק יזיקו אבל כבר המשילו רבותינו זכרונם לברכה הדבר הזה בפרק (ו) במה מדליקין לאדם שצוה לעבדו להעלות לו כור של חיטין על העלייה וכן עשה.
37
ל״חאחר כך אמר העלית בתוכו קב של חומטין אמר ליה לאו אמר מוטב שלא העלית וחומטין הוא אפר מקולל שאינה מגדלת צמחים ואפי' הכי אין החטין נשמרים רק על ידי אותו אפר הכי נמי תבואתה של תורה אינה נשמרת רק על ידי אותם האגדות התמוהות שעל ידי כן הסתירו בהם את חכמתם שאלמלא כן כבר שלח האויב ידו ולשונו בדברי חכמים זכרונם לברכה להפוך את דבריהם למינות כדרך שעשה בתורה שבכתב ולא היה אם כן נשאר לפנינו שום דבר אשר בו נפלינו אנחנו מכל העמים אבל עכשיו על ידי האגדות התמוהות הספר הקדוש הזה בזוי בעיניהם מלהפוך דבריו ודבריהם.
38
ל״טובין כך ובין כך נשארו הדברים האלו בידינו על פי שלימותם שלא יפגעו בה הכלבים ובהם יוודע כי אנחנו לבד עם ה' וצאן מרעיתו.
39
מ׳והן הן הסמנים המובהקים שמסר יעקב לרחל וסוד יוסף ששרבב קומתו לפני אמו כדי שלא יתן הרשע את עיניו בה: (ז) כי רחל רמז לרוח אל אשר בתורה שבכתב: ויוסף רמז לתורה שבעל פה שהוא הוספה שהוסיפו חכמים ז"ל כדי לעשות משמרת למשמרת וזהו סוד רות שלא קשטה עצמה עד לאחר שירדה הגורן כדי שלא יפגע בה אחד מן הכלבים.
40
מ״אוכן האשה שפגעה בכלב לאחר טהרת טבילתה טובלת שנית מטעם שאמרנו.
41
מ״בורבותינו זכרונם לברכה שקראו במס' יומא (ח) להווית אביי ורבא דבר קטן.
42
מ״גזה אינו אלא מפני חשיבות דקות ועומק ענייני החכמות שבתלמוד וזה דומה למי שמצייר ציורים דקים וקטנים במלאכת עץ בעלמא.
43
מ״דשאף על גב שהחומר שלו גרוע מאוד אפי' הכי שוה הרבה מפני חשיבת המלאכה כך האגדות התמוהות וכן כל המשא ומתן שבתלמוד אפי' אותם שאינם אליבא דהילכתא מכל מקום חשובים הם לפי שנכלל בהם חכמות הרבה ולא יהיו דברי האגדות התמוהות הללו רק כמשלי החכמים שאף על גב שאינם אמת מ"מ נכתבו בשביל הדוגמא שבו.
44
מ״העוד יש לתת טעם שנקרא דבר קטן לפי שהדברים הללו מוסיפים קדושה וטהרה בכל מעשי האדם.
45
מ״ואפי' בדברים הנראים קטנים כגון משפט שוה פרוטה בעלמא וכן בזהירות הרחקת עניינים הרבה שאינו נראה שיש עונש בדבר קטן כזה וכל זה כדי לתת שמירה לשמירה שלא יבא ליגע בגוף האיסור כאשר ידוע מן הגזירות שגזרו רבותינו זכרונם לברכה.
46
מ״זוהעוסקים במעשה המרכבה נקרא דבר גדול לפי שוודאי הוא מן הדברים העומדים ברומו של עולם אבל מכל מקום לא גרע בהם כח העוסקים בתלמוד אף על גב שנקרא דבר קטן: כי בעלי הקבלה יש לדמות למלך שיש לו משרת אוהב נאמן מאנשי עצתו אשר כל עבודתו הוא לעמוד ולשרת בהיכל המלך ולכנוס לפני ולפנים ותמיד מספר בשבח מעשה המלך ובגדולת רוממות הוד תפארתו כדי לגדלו ולרוממו על כל בני מלכותו כדי לתקן מלכותו בידו אבל אינו פונה כלל ליתר עסקי המלך הקטנים אבל בעלי התלמוד דומין לעבד נאמן אשר נותן עינו ולבו כל הימים אף על הדברים הקטנים כדי שלא תאבד ממנו אף פרוטה אחת שאין זה רק עדות נאמנה כי לבבו נאמן מאד עם אדונו אחר שמשגיח אף על הדברי הקטנים וכן הענין ממש אצל בעלי התלמוד אשר בשביל זה נקרא דבר קטן.
47
מ״חאח"כ מיושב סוגיית התלמוד דלעיל בפרק במה מדליקין האיך אפשר לומר שהתלמוד שרובו אינו מדבר רק בהכשר מצות המעשיות ובדברים שבין אדם לחבירו שיהיו יותר עיקר מדברי הפילסופי"ם המדברים מן הדברים העליונים ועל זה אמרו שודאי אמת דבריו שהפילסופים הם המפתחות הפנימות.
48
מ״טאכן היאך ליעול האדם לפנימי אם אין לו המפתחות החצונים וכן דברי רבותינו זכרונ' לברכה מלמדים את האדם היאך יכנוס תחלה לחצר המלך על ידי האמונ' ויראה עם יתר המדות הטובות והישרות ועל ידי כך האוצרות הפנימיות נפתחים מאליהם וכבר שמעתי מזקני הארץ כי בימים שעברו עמדו איזה רשעי בני עמינו ושלחו ידם ולשונם בכלי חמדה זו וחשבו לתת אותו לשריפת אש מפני לעג הדברים התמוהים שנמצא בו לפי מיעוט שכלם.
49
נ׳וכמעט שגמרו מזימתם הרעה: עד שהעיר ה' רוח חכם נוצרי אחד שעמד בפני השרים והעמים ולמד זכות על הספר הקדוש הזה.
50
נ״אבאמרו שהאגדות התמוהים שנמצאו בו הן דוגמת העשבים המרים והסמים הממיתי' שנמצאו בחניות הרוכלים עם שאר כל בשמים ראש.
51
נ״בשגם הם לתועלת גדול לרפוא' האדם כמו שאמר שלמה המלך עליו השלום חברות פצע תמרוק ברע שפירושו שכל הדבר הרע כמו פצע וחבורה אין למרק אותו ולגרשו רק על ידי רע כמוהו רק שאין מוכרין דברים הללו רק לרופאים המומחים לרבים שיודעים להשתמש בהם במקום הראוי כך כל מליצי חכמים זכרונם לברכה וחידותם הן ליודעי חן והן גם כן מות ומכשול לכסילי' ההולכים בחושך והטיבו דברי חכם הנוצרי הזה המליץ טוב בעיני השרים ויצאו המלשינים בפחי נפש ובפרק שני דחגיגה דרשו רבותינו זכרונם לברכה כל משען לחם אלו בעלי התלמוד.
52
נ״גוהטעם כי המזון היותר נאות לאדם הוא הלחם אשר הוא אוכל וגם כל שאר המאכלים יגעל האדם בהתמידו עליהם ולא כן הלחם.
53
נ״דגם הבריא יספיק בו לבדו אבל מי שאינו בבריאה נכונה יבקש שאר מיני המסעדים כך החלש באמונתו יבקש יותר אחר מתוקת דברי הפילוסופיא ונפשו קצה בלחם התמיד הוא לחם התלמוד אשר הוא מזון הנפש: (ט) ולפי שגברה אגרופה של כת המינין בשעת כשלונה של ירושלים ומאסו בלחם התלמוד ע"כ הסיר מהם האדון ה' צבאות כל משען לחם מדה כנגד מדה ולחם סמידא וחיוורת' וגושקרא הנזכרים בעובדא דמרתא בת בייתוס כל אלו הן מדרגות חכמי התושבע"פ כגון בעלי משנה ובעלי התלמוד ובעלי אגדה איש איש לפי שכלו.
54
נ״הומרתא היא שם לכנסת ישראל שנעשית כת לכת הארורה הנקראת בייתוס ועל כן השיגום שברון מטה לחם: (י) גם הגרוגרת דרבי לדוק שמצצה היא ומתה.
55
נ״ויש לפרש שהוא רמז לנופת תטופנה שפתי זרה שמצצה כנסת ישראל מן הכת השנייה הארורה הנקראת צדוקי אלא שאין ראוי להחליף שם הצדיק הזה בשם של צדוקי.
56
נ״זהפרק הג'
רבותינו זכרונם לברכה חלקו כל התורה שבעל פה לששה סדרים וסמכו אותו על מקרא זה (א) של והי' אמונת עתך חוסן ישועת וגו' ואמרו עתך זהו סדר מועד. חוסן זהו סדר נשים. ישועות זהו סדר נזיקין כו'. כדאיתא בפרק במה מדלקין.
רבותינו זכרונם לברכה חלקו כל התורה שבעל פה לששה סדרים וסמכו אותו על מקרא זה (א) של והי' אמונת עתך חוסן ישועת וגו' ואמרו עתך זהו סדר מועד. חוסן זהו סדר נשים. ישועות זהו סדר נזיקין כו'. כדאיתא בפרק במה מדלקין.
57
נ״חופ' רש"י חוסן זהו סדר נשים לפי שהבנים הנולדים מן האשה הן חוסנו של אדם וגבורתו ויותר נראה שנקראו חוסן לפי שצריך גבורה לכבוש אהבת האשה והבנים כדי ליסרם וליישרם אל הדרך הטוב וכן אמר הכתוב כאשר ייסר איש את בנו לא אמר כאשר ייסר אב את בנו שצריך שלא ינהג עמו כאב הרחמן רק כאיש בגבורתו.
58
נ״טולכן מה שאמרו ישועת זהו סדר נזיקין פי' רש"י לפי שעל ידי כך האדם נושע שלא יצטרך לשלם הזיקו גם פי' זה רחק מאוד ויותר נראה שמגיד שלא די במה שלא יזיק את חבירו רק צריך גם כן להושיעו ולכך נקרא סדר נזיקין ישועות והנך רואה שהדרשות הללו של מקרא זה אשר כל התלמוד נסמך עליו הוא דחוק ורחוק מאוד.
59
ס׳ואפשר לומר שלפי שעיקר התלמוד אינו אלא שיהא תורה שבעל פה על כן ראוי גם כן שהפסוק שהוא נסמך עליו לא יהא רק כהררים התלויים בשערה והנכון בעיני (ב) שחכמי האמת רצו לסדר לנו ששה סדרי אלו לפי שמצאו ששה לימודיים בספרי שאר החכמות וכל זה כדי שנעקור מלבנו כל אותן החכמות החצוניות ונדבק לבנו בתורת השם יתברך לבד.
60
ס״אהלימוד האחד הוא מענין האמונה אשר רבים יחשבו להתחכם מדעת עצמם ולידע מה יאמינו ובזה צללו במים אדירים והעלו בידם אמונ' רעות ונפסדות כדפירש לעיל וכנגד זה סדרו לנו סדר זרעים להגיד כי אין לנו ספק כלל באמונתינו ואין לנו לעסוק רק בתולדות האמונה שהוא סדר זרעים שכל מי שתורם תרומותיו ומעשרותיו כראוי בודאי איש אמונים הוא אחר שאין לו שום מכריח וגם אין מי שרואה אחריו אם הוא נותן כראוי או לא רק האמונה מכריחו לזה לפי שהיא מאמין ביוצר הכל שנתן לו ממון זה ושראוי לחזור וליתן לו משלו ובירושלמי מפרש גם כן שמאמין בחיי עולמים וזורע.
61
ס״בואין זה רבותא מה שזורע שאין לך שום שוטה בעולם שאינו יודע ומודה בתועלת הזריעה שאם לא נזרע אין לו מה לאכול אבל אין זריעה זו רק זריעה לצדקה שמאמין שכמו שטבע הארץ להוציא מגרעין חטה אחת כמה גרעינין כך הזורע לצדקה לא יחסר רק יוסיף וכל זה מתולדות האמונה.
62
ס״גהלימוד השני הוא מענין המעוננים וחוזי הכוכבים שאומרים שעה זו טובה ושעה זו רעה וכנגד זה למדו אותנו סדר מועד לומר שאין לנו רק לעסוק בהלכות הזמנים הלכות פסח (ג) בפסח הלכות עצרת בעצרת וכו'.
63
ס״דואז בעשותינו רצון קונינו לשמור המצוה של הזמן גרמה לא יזיק לנו שום זמן מן הזמנים שהרי המן הפיל פור הוא הגורל ולא מצא בכל חדשי השנים שום מזל שהוא יותר קרוב להזיק כמו מזל של חודש אדר ואפילו הכי נמלטנו בו ולהיפך חודש אב שמזלו אריה שהוא כוכב יהודה עם כל זאת עונותינו גרמו שהמקדש שנקרא אריה שנחרב בחודש הזה להגיד שאין מזל לישראל וזהו שאמרו עתך זהו סדר מועד.
64
ס״ההלימד הג' הוא אם יש שארית לנפש האדם לאחר המיתה אשר רבים פוקרים בזה עד שיאמרו שאין מעשה וחשבון בשאול.
65
ס״ווכנגדו למדו אותנו רבותינו זכרונם לברכה סדר הנשים לומר כי בנפש עצמה אין לנו ספק דהרי דומה ליוצרה ומה הוא טהור ונצחי אף הנפש כן.
66
ס״זואין לאדם להתעסק רק בקיום המין בזה העולם שיהא זיווגו בקדושה ובטהרה כדי שנוליד נפש זכה וטהורה וזה סדר נשים.
67
ס״חהלימוד הד' במיני כשפים שהו מקור כל הנזיקים כנגד זה למדו רבותינו זכרונם לברכה סדר נזיקין לומר בעשותינו רצון קונינו לא יזיק לנו שום כשוף או מזיק.
68
ס״טואין לנו ליראה רק מהיזק אדם לאדם שאחר שהבחירה נתונה לו לאדם אין כאן שום מונע אם ירצה להזיק את חבירו ולכך הזהירונו חכמים זכרונם לברכה להרחיק אותנו מן הנזקין ואמרו שלא די שלא יזיק אדם לחבירו אלא אף יושיע לו וזהו שאמרו ישועות זהו סדר נזיקין.
69
ע׳הלימוד החמישי מחכמת התכונה כדי לידע מרוצת הגלגלים והמרחק ונגדו סדרו לנו סדר קדשים כי המשכן תבנית מעשה הרקיע.
70
ע״אהלימוד הששי התחכמות האדם בידיעת מציאת השם יתברך ובידיעת תאריו ובידיעתו העתיד וכיוצא בהם אשר הדרישה בהם סכנת נפש כדפיר' לעיל ולכך סדרו לנו כנגדו סדר טהרות ומדרגותיהם שהם רמוזים לפנימות אותה חכמה:
71
ע״בהפרק הד'
מזונותיהם של תלמידי חכמים מוטלת על כל ישראל ואינו בכלל הצדקה רק הוא מתנת שכרם חלף עבודתם עבודת הלימוד המוטל על כל ישראל לעשותו: וכן בשלל מדין נצטוו לתת את תרומת ה' לאלעזר הכהן וללוים שומרי משמרת ה'.
מזונותיהם של תלמידי חכמים מוטלת על כל ישראל ואינו בכלל הצדקה רק הוא מתנת שכרם חלף עבודתם עבודת הלימוד המוטל על כל ישראל לעשותו: וכן בשלל מדין נצטוו לתת את תרומת ה' לאלעזר הכהן וללוים שומרי משמרת ה'.
72
ע״גורבותינו זכרונם לברכה אמרו שכל הנביאים לא נתנבאו אלא למשיא את בתו לתלמיד חכם ולמהנה אותם מנכסיו: וכן כל המארח לתלמיד חכם בביתו כאלו מקבל פני השכינה בביתו כו' (א) ורבותינו זכרונם לברכה אמרו כל הנותן דורון לתלמיד חכם כאלו מביא בכורים שנאמר ויביאו לאיש האלהים לחם בכורי.
73
ע״דוהכונה לפי שהבכורים אינו רק מן החטין ולא זכו לה ישראל עד עצרת שכבר קבלו ישראל את התורה אבל בפסח שלא קבלו עדיין את התורה לא היה קרבנם רק מנחת עומר שעורים שהוא מאכל בהמה ואדם זה המכבד את התלמוד חכם אפילו הוא עם הארץ ראוי לאותו קרבן שזכו עליו גם כן ישראל כשקבלו את התורה.
74
ע״הואף עיני הקדוש ברוך הוא תמיד להשגיח השגחה יתירה על כל העוסק בתורה כדי להמציא להם פרנסתם וזהו שנאמר ויתן לך האלקים מטל השמים וגומר כלומר מזונות איש כמוך בודאי מונחים הם לפני הקדוש ברוך הוא כי אם אין קמח אין תורה.
75
ע״ווכל זמן שלא היו השבטים בטוחים בפרנסתם ובפרנסת בני ביתם (ב) לא הוצרך יעקב להזהירם שלא יתעסקו בדבר הלכה כדרך שהזהירם יוסף שנאמר אל תרגזו בדרך לדעת המפרש שלא יתעסקו בהלכה והטעם לפי שאם אין קמח אין תורה ופשיטא שלא יתעסקו בדבר הלכה אבל לאחר שהבטיח יוסף על המזון ועל הכלכלה אז הוצרך להזהיר על זה וגם טבע היצירה מחכים אותנו על זה ממה שאנו רואין שהלב מונח בכיס וכדאיתא בירושלמי רבי שמעון אזל לקרייתא קמו עליה ליסטן ובזזון מה דיליה: בעון מיני' תלת מילי ולא מגיד להו.
76
ע״זאמרו ליה בדיל דאפסדית ממון אפסדית לבך (ג) אמר להו כל האיברים תלוים בלב והלב תולה בכיס ואפשר שזהו גם כן לשון כל חכם לב שכתוב בתורה ואנו קורין ג"כ גנב לאותה אונה התלויה בכיס וגם זה מבואר ורבותינו ז"ל הלעיגו על הני טפשאי דקיימי קמי ספר תורה ולא קמי גברא רבא.
77
ע״חוא"כ כ"ש שיש להלעיג על בני דורינו שרואים בכל יום את לומדי התורה הסובבים מעיר לעיר ולא יחוננו והם ביגון ובדאגת הפרנסה ולית דמשגיח בהו.
78
ע״טונמצא שהם משליכים בזה את הוד התורה ארצה ואם היו רואים ח"ו ס"ת מונח על גבי קרקע כמה הי' אבל גדול וצום ובכי ומספד ליהודים ואם בשביל ס"ת אחת כך בשביל כמה גברי רבוותא עאכו"כ.
79
פ׳ורבותינו ז"ל כתבו בספר הזוהר כי השר של עשו לא היה יכול ליעקב עד שמצא מקום לקטרג על שישראל אינם מחזיקים את ידי העוסקים בתורה.
80
פ״אוהנה שני עמודים יש אשר כל בית ישראל נכון עליהם והם יכין ובועז הנקראים לימודי ה' על שהלומדים צריכים הכנה ואומץ רב לצורך הלימוד (ד) וזהו יכין ובועז ובזמן שישראל מחזיקים את ידי העוסקים בתורה הי' שני העמודים הללו עומדים על תוקפם והנחש והאומה המושפעת ממנו הן קצוצי רגלים ואין להם תקומה אבל בזמן שאין ישראל מכבדים את התורה ואינם מחזיקים ביד לומדיה הנה הנחש והאומ' שלו יסיפו תקומה לפי שהאומות מכבדים את התורה כדאיתא בפרק גיד הנשה.
81
פ״בוכן מעידה עליהם התורה שנאמר רק אדמת הכהנים וגו' ולא שמכבדים תורת אמת רק מה שמחזיקים ביד לומדיהם נמצא שמכבדים את התורה לפי דעתם וע"י כך נגע שר של עשו בכף ירך יעקב וזהו ג"כ מה שקראו רבותינו ז"ל (ה) לראשה של למ"ד מגדל עוז לישראל ובו ירוץ צדיק ונשגב אבל לפי שאינם מחזיקים בסדק מגדל עוז זה על כן הוא פורח באויר עמודי התורה ירופפו בעונות הרבים ושני עמודי אלו נעשו כקנים בעלמא אשר סוכת דוד דירת עראי עומדת עליהם ובכל יום חושבת ליפול לולי השם שהיה לנו אשר ברחמיו מקים סוכת דוד הנופלת:
82
פ״גהפרק החמישי
יש צד מה שאינו ראוי שיקבל האדם שום שכר על התורה ועל העבודה כי המצוה עצמה היא שכר טוב לאדם בעמלו כמו שאמרו רבותינו ז"ל שכר מצוה מצוה כלומר המצו' עצמה היא שכרו וזהו שמזכיר בכמה מצות בתורה להיות לכם לאלהים לומר כי אין שכר גדול יותר ממה שאנחנו עמו וצאן מרעיתו של הקב"ה (א) וזהו ג"כ פי' של מודים אנחנו לך כלומר עיקר ההודאה והשבח הוא מה שאנחנו לך כי זה דומה למלך שאמר למשרתו אוהבו הנה בידך מפתחות אוצרי הטוב ולך קח לך משם מלא ביתך כסף וזהב וכן עשה העבד והלך ולקח לו דפשיטא שאינו מבקש לו עוד שכר אחר על הליכה זו כי כבר קבל שכרו משלם ע"י המתנה הגדולה הזו אף כאן ע"י עשיית המצוה וקיומה יפתח לנו ה' אוצרו הטוב וממילא ימלא אסמיו ברכה מלבד ההדרכ' והנהג' הישרה שיקבל ע"י התורה והמצות לטוב לנו כל הימים ולכך יש ג"כ מי שמפרש (ב) שכל יעודי הגשמיים הבאים בתורה אינו חלף שכר עבודת האדם כי עיקר השכר אינו אלא בעולם הנשמות אבל הכתוב מבטיח את האדם כי בעשותו רצון קונו בעשיית מצותו הנה בהכרח הברכה נמשכת היורדת עליו כי יפתחו לפניו אוצרי הברכות הרי כי מצד נעימת המצוה לא היה כאן מקום שראוי שיקבל עליו האדם שכר אכן מצד אחר יש ויש מקום שראוי שיקבל עליו האדם שכר הרבה בעשותו רצון קונו וזה כי התורה והמצו' הם רסן ועול גדול למנוע ממנו כל תאותיו.
יש צד מה שאינו ראוי שיקבל האדם שום שכר על התורה ועל העבודה כי המצוה עצמה היא שכר טוב לאדם בעמלו כמו שאמרו רבותינו ז"ל שכר מצוה מצוה כלומר המצו' עצמה היא שכרו וזהו שמזכיר בכמה מצות בתורה להיות לכם לאלהים לומר כי אין שכר גדול יותר ממה שאנחנו עמו וצאן מרעיתו של הקב"ה (א) וזהו ג"כ פי' של מודים אנחנו לך כלומר עיקר ההודאה והשבח הוא מה שאנחנו לך כי זה דומה למלך שאמר למשרתו אוהבו הנה בידך מפתחות אוצרי הטוב ולך קח לך משם מלא ביתך כסף וזהב וכן עשה העבד והלך ולקח לו דפשיטא שאינו מבקש לו עוד שכר אחר על הליכה זו כי כבר קבל שכרו משלם ע"י המתנה הגדולה הזו אף כאן ע"י עשיית המצוה וקיומה יפתח לנו ה' אוצרו הטוב וממילא ימלא אסמיו ברכה מלבד ההדרכ' והנהג' הישרה שיקבל ע"י התורה והמצות לטוב לנו כל הימים ולכך יש ג"כ מי שמפרש (ב) שכל יעודי הגשמיים הבאים בתורה אינו חלף שכר עבודת האדם כי עיקר השכר אינו אלא בעולם הנשמות אבל הכתוב מבטיח את האדם כי בעשותו רצון קונו בעשיית מצותו הנה בהכרח הברכה נמשכת היורדת עליו כי יפתחו לפניו אוצרי הברכות הרי כי מצד נעימת המצוה לא היה כאן מקום שראוי שיקבל עליו האדם שכר אכן מצד אחר יש ויש מקום שראוי שיקבל עליו האדם שכר הרבה בעשותו רצון קונו וזה כי התורה והמצו' הם רסן ועול גדול למנוע ממנו כל תאותיו.
83
פ״דולכך נקרא התורה תושיה על שם שמתשת כחו של אדם וטבע האדם מוכן אל החטא והצדיק העומד בצדקו הוא ענין השתנות הטבע ונס גמור.
84
פ״ה(ג) וזה שאמר הכתוב שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו מלשון והאלהים נסה את אברהם לפי שהקב"ה מנסה את הבריות ע"י התורה והמצות אלא שיש צדיקים גמורים שלבם חלל בקרב שלא יתאוו כלל לשום עבירה ושוב אינם בכלל הנסיון כשאר בני אדם וכמעט שאינם מקבלים שכר על פרישתם מעבירה אחר שלא יתאוו לה וכדי להגדיל שכרם מנסה אותם הקב"ה בדבר שנפשו של אדם מתאוה וחומדתו הרבה מאוד כמו שניסה לדוד המלך ע"ה בדבר ערו' אחר שלבו הי' חלל בקרבו מלהתאות תאות שאר העבירות ויש שהוא צנוע ג"כ בדבר ערוה כאברהם אע"ה שלא זנו עיניו כל ימיו אף באשת חיקו ולא הי' כאן מקום לנסותו בשום עבירה אבל ראה השי"ת שנפשו חשוק מאוד בעבודת השי"ת יותר מכל תענוגי העוה"ז לכן ראה לנסותו בנסיון מצוה אחת שהשכל מכחיש מאוד כענין העקיד' שרחוק מאוד שיצוה השי"ת בהשחתת האדם ובהריגתו כמו שדרשו רז"ל אשר לא צויתי ולא עלת' על לבי זה יצחק בן אברהם כו' ובתו של יפתח כו' והי' לו להרהר אחר מצו' זו בפרט במקום שיש בו הצלת בנו יחידו ולא הרהר וזה הי' ודאי פלא ונס גדול מאוד: ולפי שהצדיקים עושים במעשיהם ניסים בכל יום על כן ניתן להם הטבע תחת ידם לעשות ניסים ונפלאות בקרב הארץ כענין שמצינו (ד) בפרק קמא דחולין ברבי פנחס בן יאיר שהלך במצות פדיון שבוים ונקרע הנהר לפניו ומסיק עליה אמר רב יוסף כמה נפיש האי גברא ממשה וששים רבוא דאלו התם חד זומנא ואלו הכא תלתא זימנא.
85
פ״וויש להקשות דחלילה להאמין שר' פנחס בן יאיר שלא הגיע לכלל נבואה יהיה עדיף ממשה אשר הכתוב מעיד עליו שלא קם כמשה עוד.
86
פ״ז(ה) ע"כ נראה בעיני שיש הפרש גדול בין צדיק או נביא העושה נס לצורך עצמו ובין העושה נס לצורך הצלת אחרים כי מי שעושה נס לצורך עצמו אין כאן שום מונע אבל העושה נס לצורך הצלת אחרים יש כאן מונע מצד המקבל ומשה קרע את הים לששים רבוא אע"ג שהמרו על ים בים סוף והיה עמהם פסל מיכה והי' כאן מניעת הרב' מאנשים הרבה ואפ"ה זכותו של משה עמד והכריע להציל את ששים רבוא איש שלא היו ראויים לנס.
87
פ״חובזה נשאר זכותו של משה גדול ששים רבוא פעמים יותר מזכותו של רבי פנחס.
88
פ״טויתישב השתא ג"כ דא דיש להסתפק במאמר זה דהול"ל דאלו התם ששים רבוא והכא חד גברא כמו שאמר דאלו התם חד זימנא והכא תלתא זימנא אלא ודאי ששים רבוא אינו סבה לעשיית הנס כדפי'.
89
צ׳(ו) ולפי דעתי שזהו ענין עג עוגה ועמד בתוכה דחוני המעגל במסכת תענית כשהי' מתפלל על הגשמים לפי שראה שבני דורו לא היו ראוים לנס ע"כ ראה להבדיל עצמו מהם ולעמוד הוא לבדו באות' עוגה שעש' כאלו בא להתפלל על עצמו כדי שלא יגרום חטאם למנוע ממנו בקשתו.
90
צ״אויש אומרים כי העוג' שעשה ועמד בתוכו הוא רמז לגלגל העולם שהאדם נתן בתוכו ואמר לפניו רבש"ע עכשיו שאנחנו נתונים בצרה יאמרו הגוים שאף ישראל נתונים תחת הגלגל ומסורים בידו.
91
צ״ב(ז) ועוד יש לומר דשאני רבי פנחס שהלך לעשות מצו' אחת ופשיטא שהטבע נכנע לפני המצו' כי התורה והמצוה קודמת לטבע שני אלפים שנה וגם הכל נברא בשביל המצו' והסבה ודאי קודמת אל המסובב.
92
צ״גאבל משה המפליא לעשות שלא במקום קיום מצוה ובזה הי' כחו עדיף.
93
צ״דוהכי קאמר כמה נפיש נס שע"י עשיית המצוה מן הנס של נביא שלא לצורך עשיית המצו' דאולי התם חד זימנא והכא תלתא זימנא ולמדנו ג"כ משם כי לא זה לבד שהטבע נכנע לפני המצוה חשוב' כמצות פדיון שבוים אל אף נכנע לפני זריזות וזהירות הכשר מצו' כההיא דהו' דארי חיטי לפיסחא ולא בפני אלו לבד אלא אף מקמי דרך ארץ נכנע הטבע כמו שאמר וכי כך עושין לבני לויה.
94
צ״ה(ח) וכל עניני התורה והמצוה אינם בטבע רק דרך סגולה כי לא יחייב הטבע שיכרת ימי האוכל חמץ בפסח וכן האוכל חלב או דם דאדרבא היה ראוי שיתחזק הטבע על ידם וכן לא יתחייב אריכות ימים למניח תפילין ואנו רואים סגולת המצות הללו ועל זה נאמר והייתם לי סגולה:
95
צ״והפרק השישי
האדם ירא' לעשות המצו' בזריזות ובחשק גדול כדרך שהוא זהיר וזריז לבקש הכסף הנמאס וזהו שנאמר אם תבקשנה ככסף וגו'.
האדם ירא' לעשות המצו' בזריזות ובחשק גדול כדרך שהוא זהיר וזריז לבקש הכסף הנמאס וזהו שנאמר אם תבקשנה ככסף וגו'.
96
צ״זגם לא יכריז את צדקתו ברבים כדרך המחפש מטמון אחד תחת הקרקע שלא יכריז עניניו רק עושה דבריו בצנע' ובהחבא שלא יוודע וזהו שנא' וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' וכמו שיש פועל חכם המחדש תמיד בכל יום את מעשה מלאכתו כך יראה האדם להיות ערום ביראה ויחדש בכל יום תמיד פעולת מעשה המצות ועל דרך זה נקרא עושי המצות (א) פועל שנאמר ופועל צדק: גם נקרא שומר שנא' ושמר' ועשי' וכן שומר מצו' לא ידע דבר רע והטעם שצריך להיות יושב ומצפה כשומר הזה מתי תבא המצוה לידו ויקיימנה והאדם הוא שומר חנם ושומר שכר בשמירת המצוה דהיינו שיעשה מעשיו בחנם שלא על מנת לקבל פרס ואפי' הכי יאמין שיש שכר טוב לפעולתו וזהו שומר שכר.
97
צ״חיחבב האדם תמיד כל פרטי המצות.
98
צ״ט(ב) כדרך שעשה אברהם במעשה העקידה שעל כל מעשה ומעשה התפלל יהי רצון שתהא זו כאלו נעשה בבני כאלו בני שחוט כאילו דמו זרוק.
99
ק׳כאלו הוא מופשט כאלו הוא נקטר ונעשה דשן.
100
ק״אואז מקבל האדם הרבה מיני שכר על מצוה אחת וכן מצינו במעשה המשכן שעל כל ענין ועניין כתב כאשר צוה ה' את משה להגיד שעל כל דבר ודבר הי' מפרש בפיו זה יהיה לבנין הבית הקדוש הזה משל למלך שבונה היכל חביב על כל קורה וקורה חותם האומן את שמו כל המלך.
101
ק״בואפילו דבר הנמאס בעיני האדם כמו בשר החזיר אמרו רבותינו זכרונם לברכה שלא יאמר האדם אי אפשי בבשר החזיר זה רק יאמר אפשי אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי וכל זה כדי להרבות שכרו ונראה דהוא הדין שראוי להרבות תאוותו בדבר שאין נפשו קצה בו כגון אם רואה מאכלו של גוי יאמר כמה נפשי חשקה במאכל זה או ביין של גוי זה אבל מה אעשה כו': (ג) ומיהו בדברים אשר בלאו הכי נפשו של אדם חומדתו יותר מדאי כגון גזל ועריות אין ראוי להביא את עצמו לידי תאוה יתירה ואפשר שזהו אזהרת לא תחמוד אשת רעך וגו' שלא יבוא עצמו לידי חימוד אף על גב דבשאר עבירות ראו להוסיף תאוה כדפרישי' וכבר דחק ראב"ע למצוא טעם אל אזהרת לא תחמוד לפי שלא שייך אזהר' בדבר שכמעט שאי איפשר להמלט ממנו כמו החמדה אבל לפי מה שפי' שייך שפיר בו אזהרה: והבט וראה רמז ופלא בצורת אות (ד) הצדיק שהוא צורת הנון הנושאת אות היוד על שכמה ומשניהם נעשה אות הצדיק והוא רמז על נון הנפילה שאין לה תקומה רק על ידי שתעמיס על שכמה אות היהודית ומאז שבע יפול צדיק וקם וזהו גם כן מה שנאמר ועמך כל צדיקים לפי שכולם בני אות ברית קודש הרמוז על היוד הנותנת תקומה לנפילת בני ברית (ה) ושכם זה מוכן לפורעניות לפי שרוב פעמים חשבו בני הנפילה כי טוענות עול המצוה הוא סבת הנפילה וחושבי' כי ימצאו להם תקומה ע"י פריקת עול המצות כי זהו מסגולת האדם להיותו חפשי וכן דרך הבהמה הרובצת תחת משאה שתקומתה הוא פריקת עול שלה וזהו אינו כן דאדרבה כל הפורק מעליו עול מלכות שמים נותנים עליו עול מלכות כדרך החמור הזה שאם אינו רוצה לישא עול המשא הרגיל בו שנותנים אז עליו עול קשה ואז הולך ונושא: (ו) וכל עוד שאין האדם מקבל עליו עול כל המצות אינו בכלל ישראל (ז) שהרי בכל התורה לא נאמר בצווי המצות רק דבר אל בני ישראל ורצה לומר בני יעקב כי שם עצמם לא היו ראוים להקרא ישראל עד סוף כל התורה שחתם וכתב לעיני כל ישראל לפי שאז הושלמו על ידי התורה בתרי"ג מצות כאדם זה שהוא שלם בכל איבריו ואי בו מום כך היה בידם רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח איברים.
102
ק״גושס"ה לאוין כנגד שס"ה גידין שבאדם וכמו שיש בעל מום המחוסר אבר כך יש מי שחושב על תורת השם שהוא חסירה ומהם בשעינים להם ולא יראו מעשה השם ומהם שהם חרשים שלא יטו אוזן לשמוע בלימודים ומהם בעלי מומין על ידי קטנות האבר או גדולתו כמו השרוע והקלוט כנגד זה המוסיף או הגורע על מצות השם יתברך ומהם שחושבין לפגום חס ושלום את עצם המצו' וזהו כנגד מום של שבירת העצם: ויש החושבי' ליתן קצת דופי בתואר המצו' וכנגדם מום של גבן או תבלול.
103
ק״דוכמו שיש לו לאדם להניח כל מאכל בטעם הראוי לו כגון החומץ שאין לערבו עם הדבש וכן הדגים עם הבשר וכל כיוצא בו ולפעמים שיש לערב מין בשאינו מינו כגון שהמאכל אינו מתוקן רק ע"י תערובות כך יש לכל מצוה ומצוה טעם בפני עצמה: ואין לערב המצות זה בזה אם לא לצורך קדושת' וכדי שלא (ח) לערב קדושת יום טוב בקדושת שבת.
104
ק״העשו רבותינו ז"ל היכר על ידי העירוב שמניח קודם יום טוב וקראו אותו עירובי תבשילין לומר שעירוב הקדושות באופן זה הוא דבר נכון כדרך שעירובי תבשילין גם כן לפעמים ענין נכון לצורך תקון המאכל וזהו גם כן כוונת רבותינו זכרונם לברכה שאמרו שאברהם אבינו קיים כל התורה כולה ואפילו מצות עירובי תבשילין וזה מבואר ממה שכתבתי:
105
ק״והפרק השביעי
(א) המצות בזמן שאינם נעשי' בכוונה ראויה אינם אלא ככנפי הנמלה וכאבוק' ביד העור אשר שניה מעמסה לבעליהם ולא לעזר ולא להועיל כך המצו' הזו אינם רק לעול ולמשא כבד על האדם וזהו גם כן סוד ושמרתם את המצות שפי' בספר הזוהר כי בתחילה מצה ולבסוף מצוה בתוספת וי"ו דוכרא.
(א) המצות בזמן שאינם נעשי' בכוונה ראויה אינם אלא ככנפי הנמלה וכאבוק' ביד העור אשר שניה מעמסה לבעליהם ולא לעזר ולא להועיל כך המצו' הזו אינם רק לעול ולמשא כבד על האדם וזהו גם כן סוד ושמרתם את המצות שפי' בספר הזוהר כי בתחילה מצה ולבסוף מצוה בתוספת וי"ו דוכרא.
106
ק״זשהכוונה כי האדם העוש' מצוה בלא כוונה אינו אלא כעיסת מצוה זו דאין בה טעם מלח ואם נתכוון בה נעשית מצוה בתוספת וי"ו.
107
ק״חולפי דעתו שזהו כוונת האגדה בפרק ד' (ב) דמעילה שפעם אחת גזרו שמד שלא ישמרו ישראל את השבת ושלא ימולו את בניהם כו' עד א"ל מי שיש לו אויב וכי רוצה הוא שיעשיר וכ'.
108
ק״טוכי רוצה הוא שיהא גבור כו' וכי רוצה שיתרבה כו' ויש להקשות וכי לא ידע הקיסר דודאי שקורי קמשקר ליה שהרי כל האומות מודים ששלשה מצות אלו הן מצות השם יתברך שנצטוו בהם ישראל בהר סיני וכן אברהם נצטוו במילה וכי אפשר להאמין שמצות הש"י לא נתנו רק לרעה ולנקמה אל המקבלים והלא באמת השכל מכחיש את זה.
109
ק״יולכך נראה לי דהכי קאמר וודאי בזמן שישראל עושין את המצות כתיקונם כדי לעשות רצון קוניהם אז בודאי יתקיים בהם שומר מצוה לא ידע דבר רע ולא ישיגם העוני בשביל בטול מלאכתם בשבת וגם לא ישיג החולה בשביל המילה רק יוסיפו כח וגבורה על ידי קיום מצוה זו גם לא יתמעטו בשביל פרושתם מנשותיהם בעת טומאת' אבל בזמן שלא יעשו המצות כתיקונם אז אין המצות להם רק עול ומשא כבד ויהיה לה אם כן שמרת השבת סבה אל שיהיו עניים ומצות המילה אל שיחלישו כח ומצות הטבילה אל שיתמעטו (ג) וכמו שדרשו רבותינו ז"ל על ושמתם זכה נעשה סם חיי לא זכו נעשה סם המות חס ושלום.
110
קי״אולכך אמר ליה לקיסר הנח להם לעשות את מצותם כי אינם עושים אותם עכשיו לשם שמים ויהיה להם המצוה לסם המות.
111
קי״בולפי דעתי שאמר לא זכה לא משמע גם כן שיעבו' עליה רק שלא זכה לעשות לשמה ואע"ג דבשמאלה עושר וכבוד מיהא איתא אע"ג דליתא באורך ימים של ימינה וא"כ חלילה שתהא מצות השם יתברך לסם המות אבל ה"פ זכה לעשות המצוה לשמה נעשית לו המצוה ג"כ כסם חיים זה שמגרש מבטן האדם כל המאכלים הרעים שבגופו ואפי' אכל סם המות לא יזיק לו כך המצוה זו שהיא לשם שמים מגינ' על עונש העביר' שבידו אבל אם לא זכה חס ושלום אע"ג שלא נעשית לו סם חיים מכל מקום יועיל לו לפח' כמי שנותן בכל יום במאכלו מעט מעט סם המות באופן שלא יזיקנו ומרגיל עצמו בו עד שיכול לקבל אחר כך סם המות גמור ולא יזיקנו אף כאן המצוה עכ"פ הוא סם המות של תאות האד' כענין שנא' אדם כי ימות באוהל ועי"כ לא יוכל סם המות הגמור של העבירה להזיקו (ד) ונוהגים העולם למנוע לעלות לפני הספר תורה בפרשת התוכחה כי יראים פן תדבק עליו הרעה אשר החזן קורא לפניו מעל ס"ת הזה שאם לא זכה נעשה לו לסם המות ח"ו.
112
קי״גואומרם שאם החזן הוא תלמיד חכם ואדם חשוב אז יותר סכנה כי קללת תלמיד חכם אפי' על תנאי היא באה ותוכח' משנה תורה יש יותר למנוע לפי שנאמרה בלשון יחיד ובל' נוכח כאלו הדברים מגיעים ח"ו כלפי היחיד שעלה לתורה מה שאין כאן בתוכחת תורת כהנים שנאמר בל' רבים וכבר כתבתי דחלילה שתהא תורת חיים סם המות ומן הטוב לא יצא דבר רע ואם כן התורה שהיא חיינו ואורך ימינו איך תהיה הקללה אל העולם הזה והמברך עליה אלא שיש כאן קצת נדנד חשש פן יהא פנקס של זה העולה נבדקת אם קיים את כל דברי התורה אם לאו ומפני חשש נדנוד זה נהגו בכל הקהילות שיש להם אדם המיוחד קבוע הרגיל לעלות ואז אין כאן בזיון התורה כלל אבל ודאי אם אין שם אדם המרוצה לעלות חלילה להניח את התורה כך בבזיון רק כל הקודם לעלות הרי זה משובח ויתברך מאדון הברכות וכן ראיתי במורי הגאון המופלג כמהור"ר שלמה מאוסטרהא זכרונו לברכה שאם היה שם שום מניעה בעיני הבריות לעלות לא רצה להניח הספר תורה פתוח בבזיון רק קדם הוא ועלה ושמעתי מפי זקן אחר שראה בקהילת ענווערד כי בשבת של פרשת תוכחה עמדה הספר תורה פתוח בבזיון כמה שעות שלא היה כאן מי שרוצה לעלות והיה שם חכם זקן אחד שאמר תמה אני אם לא תחרב ישיבת קהילה זו וכן היה כי באותה שנה נתבטל ישיבתה בעונות הרבים וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות:
113
קי״דסליק ספר זכיות הוא החלק הראשון
114
