ספר החינוך תל״חSefer HaChinukh 438
א׳שֶׁיָּבִיא כָּל נְדָרָיו בְּרֶגֶל רִאשׁוֹן – שֶׁכָּל מִי שֶׁנָּדַר אוֹ הִתְנַדֵּב שׁוּם קָרְבָּן לַמִּזְבֵּחַ אוֹ שׁוּם דָּבָר לְבֶדֶק הַבַּיִת בְּתוֹךְ הַשָּׁנָה, שֶׁיָּבִיא אוֹתוֹ בָּרֶגֶל שֶׁפָּגַע בּוֹ רִאשׁוֹן אַחַר נִדְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב ה) וּבָאתָ שָּׁמָּה וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְגוֹ'. וְנִדְרֵיכֶם זֶהוּ נֶדֶר, כְּלוֹמַר דַּאֲמַר הֲרֵי עָלַי קָרְבָּן, וּלְעוֹלָם חַיָּב בְּאַחְרָיוּתוֹ עַד שֶׁיַּקְרִיב אוֹתוֹ. וְנִדְבוֹתֵיכֶם זוֹ נְדָבָה, כְּגוֹן, דַּאֲמַר הֲרֵי זוֹ עוֹלָה, וְאִם נֶאֶבְדָה אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחְרָיוּתָהּ. וְאָמְרוּ בְּסִפְרֵי (כאן) וּבָאתָ שָּׁמָּה וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה לְקָבְעָם חוֹבָה לַהֲבִיאָם בְּרֶגֶל רִאשׁוֹן, וְכֵן מַשְׁמָעוּת הַכָּתוּב, מִיָּד שֶׁתָּבוֹא שָׁמָּה, דְּהַיְנוּ רֶגֶל רִאשׁוֹן וְהֵבֵאתָ הַקָּרְבָּן.
1
ב׳מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. לְפִי שֶׁאֵין רָאוּי לוֹ לָאָדָם שֶׁיִּתְעַצֵּל בַּמֶּה שֶׁנָּדַר לַעֲשׂוֹת מִצְוָה, כַּיָּדוּעַ בֵּין בְּנֵי אָדָם, שֶׁזְּהִירִים הַרְבֵּה בַּמֶּה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לַעֲשׂוֹת בְּמִצְוַת מַלְכֵי אֶרֶץ, כָּל שֶׁכֵּן מִצְוַת מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִכָּל מָקוֹם לֹא תַּטְרִיחֵנוּ הַתּוֹרָה לַעֲלוֹת מִיָּד, פֶּן יִמָּנְעוּ בְּנֵי אָדָם מִנְּדָרִים וּנְדָבוֹת, אֲבָל בָּרֶגֶל שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לַעֲלוֹת שָׁם, יַזְהִירֵם לְשַׁלֵּם נִדְרָם. וּלְעִנְיָן לַעֲבֹר עֲלֵיהֶם בְּבַל תְּאַחֵר אֵינוֹ אֶלָּא עַד שְׁלֹשָׁה רְגָלִים, וּכְמוֹ שֶׁנִּכְתֹּב בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם בְּסֵדֶר כִּי תֵצֵא בְּמִצְוַת קִיּוּם מוֹצָא שְׂפָתַיִם (מצוה תקעד).
2
ג׳מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. כְּגוֹן מַה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּסִפְרֵי, וּבָאתָ שָּׁמָּה וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא לְקָבְעָם חוֹבָה, שֶׁיּוּבְאוּ בְּרֶגֶל רִאשׁוֹן שֶׁפָּגַע בּוֹ, וְשָׁם אָמְרוּ אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו בְּבַל תְּאַחֵר עַד שֶׁיַּעַבְרוּ עָלָיו שְׁלֹשָׁה רְגָלִים, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם מִכֵּיוָן שֶׁעָבַר עָלָיו רֶגֶל אֶחָד וְלֹא הֱבִיאוֹ עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, וְכֵן אָמַר רָבָא בַּגְּמָרָא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה (ו, א) בְּפֵרוּשׁ. וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ, שָׁם בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה.
3
ד׳וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בִּזְמַן הַבַּיִת, שֶׁאָז לָנוּ רְשׁוּת לַעֲשׂוֹת נְדָרִים וּנְדָבוֹת, וְהָיָה לָנוּ מָקוֹם לְהַקְרִיב, אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עבודה זרה יג, א), שֶׁאֵין מַקְדִּישִׁין, וּכְעִנְיָן שֶׁכָּתַבְתִּי בְּסֵדֶר אִם בְּחֻקּוֹתַי (מצוה שנ) וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבַר וְהִקְדִּישׁ אֵין סִפֵּק בְּיָדוֹ הַיּוֹם לַהֲבִיאוֹ לַמִּקְדָּשׁ, לְפִי שֶׁהַבַּיִת חָרֵב בַּעֲוֹנֹתֵינוּ.
4
