ספר העקרים, פתיחהSefer HaIkkarim, Forward

א׳למה שהיתה ההצלחה האנושית נתלת בעיון ובמעשה כמו שבאר הפילוסוף בספר הנפש, והיו הדעות האמתיות והמעשים המשובחים אי אפשר שיושגו על נכון מצד השכל האנושי, להיות שכל האדם לואה מהשיג הדברים על אמתתם כמו שיבא, חוייב בהכרח שימצא דבר הוא למעלה מהשכל האנושי על ידו יוגבלו המעשים המשובחים ויושכלו הדעות האמתיות בענין שלא יהיה בהם שום ספק כלל, וזה לא יהיה אלא בהישרה אלהית, ועל כן היה ראוי ומחוייב על כל אדם להכיר הדת האלהית המישרת לזה מזולתה מן הדתות, וזה לא יתכן אלא בידיעת העקרים שאי אפשר שתמצא הדת האלהית זולתם. והיא היתה כוונת החבור הזה לבאר העקרים ההכרחיים לדת האלהית כמה הם, ובעבור זה נקרא שמו ספר העקרים. ויחלק להקדמה וארבעה מאמרים:

ב׳ההקדמה היא להודיע ההכרח המביא לחבר הספר הזה, והחקירות שראוי שיפלו בו דרך כלל. ויתבאר בה גודל מעלת החקירה הנופלת בזה הספר, ויפרש בה פסוק ויהי נועם.

ג׳המאמר הא׳ יחקור מעקרי הדתות כמה הם ואי אלו הם, וההבדל שיש בין הדתות האלהיות והנימוסיות, ואי אלו הם עקרי הדת האלהית ואי אלו הם עקרי הדת הנימוסית, ויבאר שיש לדתות עקרים כוללים ועקרים מיוחדים, ושהעקרים הכוללים לדתות האלהיות הם ג׳, שהם מציאות השם, ותורה מן השמים, ושכר ועונש, ויבאר שיש תחת אלו עקרים אחרים נתלים בהם ומסתעפים מהם, ויבאר במה תוכר הדת האלהית מן הדת המזוייפת המתדמה באלהית.

ד׳המאמר הב׳ בביאור העקר הא׳ שהוא מציאות ה׳ והעקרים הנתלים בו ומסתעפים ממנו.

ה׳המאמר הג׳ בביאור עקר הב׳ שהוא תורה מן השמים והעקרים הנתלים בו ומסתעפים ממנו.

ו׳המאמר הד׳ בביאור עקר הג׳ שהוא שכר ועונש והעקרים המסתעפים ממנו והדברים הנתלים בו.

ז׳המאמר הא׳ בחקירה מעקרי הדתות כמה הם ויחלק אל ששה ועשרים פרקים:

ח׳פרק א׳ יודיע בו הקושי שיש בחקירה על העקרים לדתות ויאמר שיש שם עקרים כוללים וחלקיים לכל דת ודת, ויקשה על הרמב״ם ז״ל שמנה ביאת המשיח מעקרי תורת משה, וכן יקשה על האומרים שחדוש העולם עקר לתורת משה.

ט׳פרק ב׳ יבואר בו מי הוא המכחיש דבר מן העקרים שיקרא כופר ומי הוא המכחיש אותם ולא יקרא כופר, ויבאר שאין ראוי שימנו ביאת המשיח ולא חדוש העולם עקרים לתורת משה כמו שחשבו רבים.

י׳פרק ג׳ יבאר על מה זה יפול מלת עקר, ויחקור על הי״ג עקרים שהניח הרמב״ם ז״ל אם המספר ההוא הוא מדוקדק אם לאו, ויחקור גם כן על עקרים אחרים שהונחו לדת האלהית, ויבאר שאין שום מספר מהם מדוקדק.

י״אפרק ד׳ יבאר בו שהעקרים הכוללים לדת האלהית הם ג׳ שהם כמו אבות, והם מציאות השם, ותורה מן השמים, ושכר ועונש, ושתחת אלו שרשים אחרים מסתעפים מהם ונתלים בהם. ואמר כי לכך היו ברכות ראש השנה שלש שהם מלכיות זכרונות ושופרות כנגד הג׳ עקרים הללו, ואמר שכל העקרים שמנה הרמב״ם ז״ל הם מסתעפים מן הג׳ אבות הללו.

י״בפרק ה׳. יבאר בו הכרח מציאות דת טבעית לקיום המין האנושי, ויבאר שהיא לבדה לא תספיק לקיום הקבוץ המדיני בזולת המצא דת אחרת, ויבאר הכרח מציאות השופט במדינה או המלך.

י״גפרק ו׳ יכריע שהוא ראוי שתמצא תורה אלהית להישיר האנשים אל מול ההצלחה האנושית.

י״דפרק ז׳ יבאר שהדת ממנה טבעית וממנה נמוסית וממנה אלקית, ויתאר כונת כל אחת מהן ותכליתה מהו ובמה תוכר כל אחת מהן מזולתה.

ט״ופרק ח׳ יבואר בו קצת חסרונות אשר בדת הנמוסית במה שתקצר מן האלקית, ויבאר שנרמזו קצתם בפסוק תורת ה׳ תמימה והפסוקים הבאים אחריו.

ט״זפרק ט׳ יבאר שהתחלות הדת הנמוסית בכלל הן הבחירה והתכלית, ויבאר למה נכתבה הבחירה בתורת משה אחר שאינה התחלה אליה במה שהיא אלקית.

י״זפרק י׳ יבאר בו שהתחלות הדת האלקית בכלל הן ג׳, שהן מציאות השם, ושכר ועונש, ותורה מן השמים, ולזה נמנו אלו עקרים כוללים לדת האלקית. ויאמר כי אלו הג׳ הם שמנו רבותינו ז״ל במשנת פרק חלק.

י״חפרק י״א יבאר כי מתורת משה ראוי שתלקח ראייה על הדברים ההכרחיים לתורה אלקית אחר שהכל מסכימים בה שהיא אלקית, וכי משם ראיה שאלו הג׳ התחלות הדת האלקית אחר שהונחו בה בתחלתה בפרשת בראשית במדרגת מה שיונחו בכל חכמה התחלותיה בתחלתה, ויאמר כי עקר התחלת התורה הוא מזה ספר תולדות אדם, ויבאר פירוש נעשה אדם בצלמנו.

י״טפרק י״ב יבאר הטעם למה לא מנה הרמב״ם ז״ל החדוש מכלל העקרים עם היותו מאמין שהוא דבר עקרי בתורת משה, כמו שכתב בפרק כ״ז מן החלק השני מספר המורה.

כ׳פרק י״ג יבאר שאין כל דת שתודה באלו הג׳ עקרים שאמרנו היא אלקית על כל פנים אלא אם כן תודה גם כן בכל השרשים המסתעפים מהם, ואז אפשר שתהיה אלקית, ויאמר שהכופר באחד מן השרשים כאלו כופר בעקר.

כ״אפרק י״ד יבאר שאין ראוי למנות בעקרים ולא בשרשים שום מצוה ממצוות התורה, ויאמר כי לזה לא נמנית הקבלה שורש אף על פי שהיא הכרחית לקיום הדת, ויתן הטעם למה נמנה האחדות שורש עם היותו מצוה פרטית, ויבאר למה לא נאמרו כל העקרים בעשרת הדברות בפירוש, ויאמר שאין דבור אנכי עקר כסו שכתב הרמב״ם ז״ל אלא מצוה.

כ״בפרק ט״ו יבאר השרשים הנתלים בכל אחד מן הג׳ עקרים, ויבאר למה מנינו אותם בזה הדרך עקרים ושרשים שהם אבות ותולדות ולא נמנו כלם עקרים.

כ״גפרק י״ו יתחיל בעיון אחד הכרחי לדת האלהית, ויבאר שהיה בקדמונים מי שחשב שאי אפשר שתגיע ידיעה לאדם בשום דבר שיהיה נעלם, ויפרש פסוק מי שת בטוחות חכמה, וברכת אתה חונן, ואם אין דעה אין בינה. וזה הפרק הקדמה לבא אחריו.

כ״דפרק י״ז יבאר שיש לכל חכמה התחלות, ויבאר התחלות החכמות בכלל אי אלו הן, וכל זה כדי לבאר התורה מהיכן תקח התחלותיה, ויפרש פסוק ראש דברך אמת וקצת מזמור האזינה עמי תורתי.

כ״הפרק י״ח יבאר ההבדל שבין הדת האלהית האמתית וביו המזוייפת המתדמה באלהית, ויבאר ההבדל שיש בין הנביא שאינו שליח ובין הנביא שהוא שליח לתת תורה על ידו, ויבאר האותות שהם עצמיים לנבואה ולשליחות השליח, ויאמר שהמשתמשים בשמות זולת הנביאים נענשים.

כ״ופרק י״ט יזכור בו גדר האמונה, ויבאר בו הדברים שאפשר שתבא האמונה בהם, ובאי זה דבר תהיה האמונה יותר חזקה.

כ״זפרק כ׳ יבאר למה לא נתנה התורה לאברהם או ליצחק או ליעקב, ויבאר מה שאמרו רבותינו ז״ל במסכת עבודה זרה לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר כל מי שעסק בה יבא ויטול שכרו, ויבאר למה לא יקבלו האומות שכר על שמירת תורתם המקובלת בידם כמו שיקבלו ישראל שכר על קבלתם.

כ״חפרק כ״א יבאר שהאמונה תביא את האדם אל ההצלחה הנצחית יותר מן הידיעה המחקרית, ויאמר שזה דבר אמת אותו הנסיון.

כ״טפרק כ״ב יבאר הדבר שהאמונה בו מביאה אל ההצלחה, ויאמר כי אין האמונה בנמנעות מביאה אל ההצלחה, ויאמר שהנמנעות ב׳ מינים, ויבאר מהיכן יודע הדבר שתפול האמונה בו.

ל׳פרק כ״ג יאמר כי מלבד האמונה בתורה ובמצוות ובכל הנסים שבאו בתורה בכלל צריך להאמין ששה אמונות מיוחדות שהם מצטרכות לקיום התורה בכל זמן, ויאמר שהכופר באחת מהן יקרא מין.

ל״אפרק כ״ד יחקור אם הבעל דת מחוייב או רשאי לחקור על עקרי דתו ואמונתו והשרשים המסתעפים מהם או הוא מחויב לסמוך על קבלתו.

ל״בפרק כ״ה יחקור אם אפשר שתמצא תורה אלקית יותר מאחת בזמן אחד לאומות מתחלפות או בארצות מתחלפות.

ל״גפרק כ״ו יזכור בו מספר העקרים והשרשים העולים מכלל המאמר שהם הכרחיים לדת האלהית כפי מה שיחייבהו העיון התוריי ולפי מה שתגזור תורת משה.

ל״דנשלמו רמזי פרקי המאמר הראשון בעזרת השם יתברך.

ל״ההמאמר השני בבאור העקר הראשון שהוא מציאות השם, ויחלק אל הערה ול״א פרקים, וזהו פרטן:

ל״וההערה היא להעיר המעיין על דרך הלמוד בספר הזה.

ל״זפרק א׳ יבאר בו שהמציאות הנאמר על השם יתברך איננו נאמר עליו על הדרך שיאמר על זולתו מן הנמצאות, ויאמר שאין מציאות השם יתברך מושג מצד מהותו אלא מצד הנמצאות המושפעות ממנו. ויבאר בו קצת מזמור ברכי נפשי את ה׳.

ל״חפרק ב׳ יבאר בו שאי אפשר שיאמר על השם יתברך פועל על הצד שיאמר על שום פועל מן הפועלים לא על הפועל הטבעי ולא על הפועל הבחיריי, ויבאר גם כן שאי אפשר שנאמר בו יתברך שהוא פועל ברצון קדום כמו שחשבו רבים.

ל״טפרק ג׳ יבאר בו על אי זה צד יאמר בשם יתברך שהוא פועל ברצון, ויאמר כי פסוק כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגומר בא להתיר הספק הנופל על הרצון שהוא יותר גדול מהספק הנופל על הידיעה והחכמה ושאר התארים, ויאמר כי הרצון בו יתברך איננו מחייב שנוי כמו שמחייב בנו.

מ׳פרק ד׳ יבאר בו כי מה שנזכר בתורה מיציאת הדברים מהכח אל הפעל בזמנים מתחלפים יש ראיה על מציאות פועל בכוונה ורצון, ויביא מופת עיוני לבאר מציאות השם והשרשים המסתעפים ממנו מצד מה שנשיג מן הדברים המוחשים.

מ״אפרק ה׳ יבאר בו שהשני מופתים הראשונים שהביא הרמב״ם ז״ל בהתחלת החלק הב׳ מספר המורה על מציאות השם אין אחד מהם ממה שראוי לשום עליו לב הבעל דת, ויאמר כי המופת השלישי שהביא הרמב״ם ז״ל הוא יותר אמתי מכל מה שהביא שם.

מ״בפרק ו׳ יבאר בו דרך ההבנה הציורית שראוי שיאמין כל בעל דת בעקר מציאות השם והשרשים המסתעפים ממנו, ויבאר שהשם יתברך אין לו גדר ולא רושם כדי שיודע מהותו ומציאותו על דרך האמת.

מ״גפרק ז׳ יבאר כי מן השרשים המסתעפים מעקר מציאות השם ימשכו כל התארים שאפשר שייוחסו לשם יתברך או יסולקו ממנו, ויתן הטעם למה נמנו השרשים ארבעה ולא יותר.

מ״דפרק ח׳ יתחיל לדבר בתארים כדי שיתבאר שרש האחדות, ויאמר כי התואר שיתואר בו הדבר מצד פעולותיו לא יחייב רבוי בחק הפועל כלל אף אם יפעל פעולותיו הפכיות הן שיהיה הפועל בטבע או ברצון, ויאמר כי הנפש האינושית אחת ותפעל פעולות מתחלפות, ויאמר כי השם יתברך כבר יתואר בתארים מצדדים שלשה שאין אחד מהן מחייב דבוי בעצמותו.

מ״הפרק ט׳ יבאר הצד המחייב סלוק התוארים מהשם יתברך הן שיהיו עצמיים הן שיהיו מקריים, ויקשה על זה בשכבר יתחייב שימצא לו אי זה תואר או תוארים כאחדות וזולתו.

מ״ופרק י׳ יבאר על כמה פנים יאמר שם האחד ועל אי זה צד יאמר בו יתברך שהוא אחד, ויבאר פסוק שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד.

מ״זפרק י״א יבאר איכות המצא הרבוי מן האחד והשתלשלות הנמצאות מן הסבה הראשונה לפי דעת אבן סינא והרמב״ם ז״ל, ויבאר מה שאמרו רבותינו ז״ל אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג, ושאמר לה השם יתברך בתי כנסת ישראל תהא בת זוגך, ויבאר שמצות השבת היא אות.

מ״חפרק י״ב במציאות המלאכים וחלוף הדעות שיש במהותם ואיך ימצא הרבוי בהם.

מ״טפרק י״ג יבאר דרך המצא הרבוי מן האחד הפשוט לפי דעת אבן רשד וקדומי הפילוסופים, ויקשה על הדרך שנזכר בפרק י״א, ויבאר על זה פסוק שמע ישראל.

נ׳פרק י״ד יתחיל לדבר בשרש השני שהוא סלוק הגשמות, ויבאר על אי זה צד ייוחסו לשם יתברך ההפעליות הגשמיות כחרון והעצב והנקימה והנטירה, ולמה ניחם אליו הגאוה שהיא מדה מגונה, ויבאר למה נקרא השם מלך הכבוד.

נ״אפרק ט״ו יבאר על אי זה צד תיוחס אליו יתברך השמחה שאמר הכתוב ישמח ה׳ במעשיו ואמרו רבותינו ז״ל שהשמחה במעונו, ויבאר פסוק מה יקר חסדך אלקים ופסוק ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם.

נ״בפרק י״ו יבאר על כמה פנים יפול שם השחוק ועל אי זה צד יאמר עליו יתברך שהוא שוחק, ויבאר סבת השחוק על כל דבר, ויבאר למה אמרו החכמים שהשחוק סגולה באדם.

נ״גפרק י״ז יבאר על אי זה צד יאמר בשם או בכבוד השם שהוא במקום אחר שאינו גשם, ויחקור אם אפשר שיאמר בשם או במה שאינו גשם שהוא בצד כמו צד המעלה או צד המטה אף על פי שאינו במקום, ויבאר גדר המקום לפי דעת ארסטו ויקשה עליו ויאמר שהמקום הוא הריק או הפנוי הפך דעת ארסטו, ויתרץ מה שהקשה ארסטו על זה.

נ״דפרק י״ח יתחיל לדבר בשרש השלישי והוא שהשם יתברך אינו נופל תחת הזמן, ויבאר על אי זה צד יאמר בו שהוא קדמון ונצחי, ויבאר שיש במהות הזמן דעת אחרת זולת דעת ארסטו והוא שהמשך הבלתי משוער בתנועת הגלגל הוא הזמן, ויבאר פסוק אני ראשון ואני אחרון.

נ״הפרק י״ט יבאר בו שכל תואר שיתואר בו השם יתברך הוא קדמון ונצחי כמוהו ושהוא יתברך אינו משתנה אחר שאינו נופל תחת הזמן ושכל מה שזולתו משתנה, ויבאר פסוק נער הייתי גם זקנתי עם מה שאמרו רבותינו ז״ל שאמרו שר העולם, וכן יבאר טעם הכפל בפסוק אנכי אנכי ה׳ ואיו מבלעדי מושיע.

נ״ו פרק כ׳ יבאר שתוף מלת כל להסיר ספק למען אספרה כל תהלתך וגומר, ויבאר פסוק וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד.

נ״זפרק כ״א יתחיל לבאר השרש הרביעי והוא שהשם יתברך מסולק מן החסרונות, ויבאר בו שאי אפשר מבלתי שניחס לשם יתברך קצת תארים חיוביים, ויבאר על אי זה צד ייוחסו אליו לפי דעת החכמים התורניים, ויאמר כי כל התארים ייוחסו אליו יתברך על צד השלמות שבהם בלבד.

נ״חפרק כ״ב יבאר בו שדעת הרמב״ם ז״ל שאי אפשר ליחס לשם יתברך שום תואר אלא שולליי או מצד פעולותיו כמו רחום וחנון ונדיב, ויבאר מי שראוי שיקרא נדיב, ויבאר בקשת משה בהודיעני נא את דרכך ולמה אמרו בהאל הגדול הגבור והנורא אי לאו דאמרינהו משה ואתו כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה.

נ״טפרק כ״ג יבאר בו שהתארים החיוביים לפי זה הדעת הם גנות בחקו יתברך אלא אם כן היו מצד פעולותיו, ויבאר כי לפיכך ראוי שישובח השם יתברך משני צדדין בשני מיני תארים אם מצד עצמו ואם מצד פעולותיו, ויאמר ששני מיני השבח נרמזו במזמור ברכי נפשי את ה׳ וכל קרבי את שם קדשו.

ס׳פרק כ״ד יבאר שיש תארים שהענין נגלה בהם שייוחסו אליו יתברך מצד פעולותיו ויש תארים שהענין מסופק בהם אם הם מצד עצמו או מצד פעולותיו, ויבאר הדרך שיובנו התארים כשהעניין מסופק בהם, ויבאר הבנת קצת תארים כחי וחכם ורוצה ויכול דומיהם.

ס״אפרק כ״ה יבאר בו שיתחייב לשרש הרביעי שהוא היותו יתברך מסולק מן החסרונות שימצאו בו שלמיות בלתי בעלי תכלית וכל תואר מהם בלתי בעל תכלית מב׳ צדדין אם בזמן ואם בחשיבות, ויבאר שזה נרמז במזמור ה׳ חקרתני ותדע.

ס״בפרק כ״ו יבאר מלת ברוך ועל כמה פנים תאמר ואיך תפול על השם יתברך, ויבאר מזמור תהלה לדוד ארוממך אלקי המלך ואברכה שמך וכו׳ ואיך אפשר לברך את השם לעולם ועד, ויבאר זה על הדרך שנזכר בפרק הקודם.

ס״גפרק כ״ז יבאר שם אמת על אי זה דבר יאמר ועל מה יאמר שקר ועל מה יאמר כזב, ויבאר שאין בכל הנמצאים מי שיפול עליו שם האמת באמתותו אלא השם יתברך, ולזה אמרו רבותינו ז״ל חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, ולזה נקרא גם כן אהיה אשר אהיה.

ס״דפרק כ״ח יבאר למה נקרא שם בן ד׳ אותיות שם המפורש, ויאמר כי השמות יושאלו על המושאלים עליהם אף אם לא ידמו מכל אופן, ולזה יקרא הכתוב למזבח ה׳ נסי, וקרא ירושלם והמשיח בשם השם וכן המלאך יקראהו בשם השם, ואומר כי הנביא ידמה שהמלאך המדבר עמו הוא השם והמלאך גם כן ידבר בשם השם השולחו, ויתן טעם למה השתחוה יהושע למלאך וההשתחויה אסורה אפילו למלאכי השרת, יזכור טעות המזכירים בתפלותיהם שמות המלאכים.

ס״הפרק כ״ט יבאר שתוף מלת אור ועל כמה פנים יאמר אור ולמה נקרא השם יתברך אור, ויבאר פסוק כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם, ויבאר למה אמרו רבותינו ז״ל המסתכל בקשת עיניו כהות, ויבאר שהחושים לא ישיגו מהדבר אלא המקרים.

ס״ופרק ל׳ יבאר כי התחלפות מדרגות החכמים תהיה כפי התחלפות השגתם מתארי השלמות אשר בו יתברך, ויבאר במה יהיה יתרון לקצת החכמים על קצתם לפי דעת הרמב״ם ז״ל האומר שכל השלילות צודקות עליו וכל המחייבות כוזבות עליו יתברך.

ס״זפרק ל״א יבאר כי מהקשר חלקי המציאות קצתם בקצתם יש להביא ראיה על מציאות סבה אחת קושרת כל המציאות והקושר הזה הוא המחוייב המציאות, ויבאר שהמראה שראה אליהו בהר חורב רמז אל זה, ויבאר פירוש קול דממה דקה ופירוש מה שאמרו רבותינו ז״ל מאי חשמל חיות אש ממללות.

ס״חנשלמו רמזי פרקי המאמר השני בעזרת השם.

ס״טהמאמר השלישי בביאור העקר השני שהוא תורה מן השמים ובו שלשים ושבעה פרקים:

ע׳ פרק א׳ יבאר בו שהאדם שלם הבריאה יותר מכל בעלי חיים, ויסתוד דעת הקדמונים שהיו אומרים שהאדם חסר היצירה מן הבעלי חיים, ויבאר איך יקנה האדם המדות מן הבעלי חיים וזהו מלפנו מבהמות ארץ.

ע״אפרק ב׳ יבאר שיש לאדם תכלית מיוחד מבין שאר הבעלי חיים והוא השלמות האנושי, ויבאר פסוק הראיני את מראיך, ופסוק ומותר האדם מן הבהמה אין, ופסוק והחכמה מאין תמצא, ויבאר שהשלמיות שני מינים, ויתן טעם למה לא נאמר ביצירת האדם כי טוב ולא למינהו כמו שנאמר ביצירת הבעלי חיים.

ע״בפרק ג׳ יבאר שדעת הפילוסופים היא שתכלית מין האדם הוא השגת המושכלות ויסתור דעתם, ויבאר שלפי דעתם אין שום אדם משיג התכלית האנושי ותהיה יצירת מין האדם לבטלה, ויאמר שזה נרמז במזמור השמים מספרים כבוד אל:

ע״גפרק ד׳ יבאר שכל נמצא לפי מדרגתו יקל עליו להשיג שלמותו המיוחד לו כפי טבעו, ויבאר שאין שום שלמות נקנה שיהיה מושג לשום נברא אלא במעשים, ויאמר שאין כל מעשה מקנה השלמות אלא המעשים הנעשים בהשכלה, ויאמר כי האדם לרוחק מדרגתו משאר בעלי נפש המשכלת הצטרך אל רבוי מעשים להשיג שלמותו.

ע״דפרק ה׳ יביא ראיה מן הגלגלים והמלאכים כי המעשים הנעשים בכונת עבודת השם בלבד הם המקנים השלמות, ויאמר כי מה שאמרו הפילוסופים בכונת תנועת הגלגלים הוא שטות ושגעון, ויביא ראיה מן הפסוקים שאין השלמות האנושי נקנה בהשכלה לבד אבל במעשים הנרצים אצל השם יתברך והם הנעשים בכונה לעשות רצון השם שזה השלמות כולל כל מין האדם או רובו, ויבאר פסוק אל יתהלל חכם בחכמתו וגומר ופסוק כי אם בזאת יתהלל המתהלל וגומר.

ע״הפרק ו׳ יאמר שאין כל הפעולות האנושיות מביאות אל התכלית האנושי, ויזכור הקושי שיש בהגבלת הפעולות המביאות מהבלתי מביאות אל התכלית האנושי, ויבאר דרך ידיעתם ויאמר שזה יוכר מן השמחה או העצבון הנקנה בפעולות, ויביא ראיה מפסוק תיסרך רעתך ופסוק בדרך עדותיך ששתי כעל כל הון.

ע״ופרק ז׳ יזכור קצת ספקות שיש בדרך המבחן שאמרנו להגביל המעשים הטובים, ויאמר שאין הידיעה המחקרית מספקת לזה וכל שכן לדעת הדברים הנרצים אצל השם יתברך, ועל כן היה מן ההכרח שימצא צווי אלקי להגבילם, ויאמר שיש קצת פעולות הם רעות מצד השכל וראוי שיענש האדם עליהן בזולת צווי אלקי ובעבור זה נענש קין שלא שעה השם אל מנחתו, ויש גם כן קצת פעולות נותנות שלמות בנפש, אבל אי אפשר שיודעו כלם מצד השכל על השלמות אלא מצד שפע אלקי.

ע״זפרק ח׳ יבאר בו שאין הנבואה מצד הכח המדמה כמו שחשבו הפילוסופים אבל היא שפע אלקי שופע על הכח השכלי, ויזכור בו גדר הנבואה ויאמר שמדרגת משה רבנו עליו השלום היתה למעלה ממדרגת כל הנביאים בשהיתה בבלי אמצעי ונבואת זולתו היתה באמצעי.

ע״חפרק ט׳ יבאר למה יראו הנביאים את השם בתמונות מתחלפות. עם היותו אחד בעצמו, וכן למה יראו מראות מתחלפות וידברו דברים מתחלפים על עניין אחד בעצמו.

ע״טפרק י׳ יבאר דרך הגעת הנבואה וציורה אצל השכל שלא על דרך הפילוסופים, ויבאר איך יצוייר חלוף המדרגות בה כפי התערב הכח המדמה עם הכח השכלי, ויבאר ההבדל שבין נבואת משה לזולתו ובין נסי משה לנסי זולתו.

פ׳פרק י״א יאמר כי באמצעות האיש המוכן אל הנבואה תחול הנבואה על הבלתי מוכן אליה כמו שהגיעה לישראל בשעת מתן תורה באמצעות משה ולאלישע באמצעות אליהו, ויבאר למה נמצאת הנבואה בישראל יותר מזולתם מן האומות.

פ״אפרק י״ב יבאר כי עקר מציאות הנבואה במין האדם אינו להגדת העתידות אלא כדי להגיע האדם אל השלמות האנושי, ויאמר כי לזה נמנית הנבואה שורש מסתעף מן תודה מן השמים שהוא עקר ולא בהפך, ויבאר למה נמנית ההשגחה שורש מסתעף מן השכר והעונש ולא בהפך.

פ״בפרק י״ג יחקור בו אם אפשר לדת האלקית שתשתנה לאומה אחת בעצמה בזמנים מתחלפים או יחוייב לה שתהיה נצחית.

פ״גפרק י״ד יבאר שהדתות האלהיות נמצא אותן משתנות מן ההתר אל האיסור ומן האיסור אל ההתר ויתי הטעם בזה, וירשה על הרמב״ם ז״ל שמנה שלא תשתנה התורה עקר ויאמר שאיננו כן ויסתור ראיותיו בזה, ויפרש מה שאמרו רבותינו ז״ל ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם, ויאמר שאף אם יובנו ראיות הרמב״ם ז״ל כמו שכתב הוא אין משם ראיה אלא שלא נשנה התורה ולא נוסיף בה ולא נגרע מדעתנו, ואולם כבר אפשר לומר שתשתנה על פי השם כפי מה שתגזור חכמתו כמו שנשתנית מאדם לנח ומנח למשה.

פ״דפרק ט״ו יתן טעם למה נאסר הבשר לאדם והותר לנח וחזר ואסר קצתו למשה, ויבאר מה חטא קין בהביאו מפרי האדמה מנחה לשם שלא שעה השם אליו ואל מנחתו.

פ״הפרק י״ו יבאר שתוף מלת עולם ויאמר שאין לשון עולם ולא לעולמים ולא חוקת עולם ולא עד עולם מורה אלא על זמן קצוב ובעל תכלית ואינו מורה על נצחיות, ויאמר כי בבית שני בטלו מנין החדשים מניסן אף על פי שהיא מצוה ממצות התורה לפי דעת הרמב״ם ז״ל, ויפרש מה שאמרו רבותינו ז״ל מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדין, ויאמר שהכתב שבידינו היום אינו כתב עברי.

פ״ופרק י״ז יבאר שלפי מדרגת הנביא והשגתו יהיה חוזק האמות הנופל בדבריו ובהבנתם, ויבאר כונת ישעיה באמרו אוי לי כי נדמיתי, ויבאר מה שאמרו רבותינו ז״ל מנשה הרג את ישעיה ומידן דיניה וקטליה.

פ״זפרק י״ח יאמר כי המגיע לנביא בנבואה מהשם אי אפשר שיתבטל על פי נביא אחר כלל אלא אם כן יגיע לו בעצמו מהשם הפך הדבור הראשון, ולזה אי אפשר לשום נביא לבטל דבר מעשרת הדברות לפי ששמעום כל ישראל מפי השם בפומבי גדול, ויבאר שאין פירוש מה שאמרו רבותינו ז״ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום מפי תגבורת המופת כמו שכתב הרמב״ם ז״ל ושאין דבור אנכי לבאר מציאות השם ואחדותו כמו שכתב הוא ז״ל אלא לסלק טעות עבודה זרה, ויבאר מכמה פנים היו טועין עובדי עבודה זרה, ויאמר שכל עשרת הדברות שמעו ישראל מפי השם, ויבאר ההבדל שיש בין אנכי ולא יהיה לך לזולתם, ויבאר במה ראוי לשמוע אל דברי הנביא נגד מצות התורה.

פ״חפרק י״ט יבאר שאין שום אדם המחזיק בתורה האלהית לפי קבלתו רשאי לזוז הימנה אחר התבאר לו שהתחלותיה אמתיות כמו שביארנו במאמר ראשון, ויבאר דרך התאמתות שליחות השליח ויאמר למה נמשכו ישראל אחר תורת משה עם היותה חולקת על תורת בני נח שהיתה אלקית. ויבאר שאין דרך לזוז מתורת משה ולהאמין לשום אדם שאמר שהיתה זמנית אפילו בשאר מצות זולת עשרת הדברות אלא אם יתאמת שליחות השליח כמו שנתאמתה שליחות משה.

פ״טפרק כ׳ יבאר שתורת משה נצחית לפי שאי אפשר שיקום נביא אחר כמשה, ויאמר שאין לשון ולא קם נביא עוד בישראל כמשה מורה על זה בהכרח אבל המורה על זה הוא מה שנאמר למשה בתשובת ונפלינו אני ועמך, ויקשה על הרמב״ם ז״ל שעם שמנה נבואת משה עקר חזר לעשות עקר גם כן שלא תנוסח התורה.

צ׳פרק כ״א יבאר למה נקראת התורה עדות, ויבאר שאי אפשר לעשות צורות לתורה לבטל הפשט, ויבאר על זה פסוק כרו לי זדים שיחות וגומר ופסוקים הנמשכים אליו.

צ״אפק כ״ב יבאר שהתורה שהיא בידינו היום לפי משך הקבלה היא שנתנה למשה בסיני בלי שום שנוי ולא נשתנית בימי עזרא, ויפרש מה שאמרו רבותינו ז״ל על קצת תיבות תקון סופרים הוא זה.

צ״בפרק כ״ג יבאר ההכרח המביא אל המצא תורה שבעל פה עם תורה שבכתב, ויבאר שאין להביא ראיה בשום דבר מהסכמת ההמון אלא מהסכמות החכמים, כי ההמון הרבה פעמים מסכימים על חלוף האמת.

צ״גפרק כ״ד יבאר שהתורה תקיף על שלשה חלקים שהם דברים וחקים ומשפטים שיורו על היותו יתברך חכם ורוצה ויכול מה שאין בכח הנימוס להקיף בהם, ויבאר קצת מזמור הללויה כי טוב זמרו אלקינו וגומר, ומגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי וגומר.

צ״דפרק כ״ה יזכור הקושיא שהקשה הנוצרי על תורת משה כשאמר שהיא בלתי שלמה, וישיב עליו ויבאר שהיא שלמה בכל דבר מד׳ סבותיה אם מצד החומר ואם מצד הפועל ומצד הצורה ומצד התכלית, ויאמר שזה נרמז בפסוק תורת ה׳ תמימה, ויאמר שטעה המעתיק לנוצרים מלת תמימה, וירמז שם לטעם הקרבנות.

צ״הפרק כ״ו יבאר שעשרת הדברות מקיפים בשני מינים מן המצות אם מצות שבין אדם למקום ואם מצות שבין אדם לחבירו ועל זה היו בשני לוחות, ויבאר למה היו הדברות אלו ולא זולתם, ויבאר מה שאמרו רבותינו ז״ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו.

צ״ופרק כ״ז יאמר כי כל עשיית המצות תלוי בכוונת הלב ומזה יתחייב שיתנו שלמות בנפש מצות לא תעשה כמצות עשה, ויוכיח זה מפסוק אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה׳ וגומר אף לא פעלו עולה, ויבאר למה היו מצות עשה רמ״ח ומצות לא תעשה שס״ה ולא היו בהפך.

צ״זפרק כ״ח יאמר כי השלמות האנושי שהוא נתלה במצות עשה ומצות לא תעשה ימצא בכל אחד מהג׳ חלקים שהתורה נחלקת אליהם שהם הדעות והמשפטים והחקים כדי שיהיה השלמות נקנה בכל חלק מהם בפני עצמו, ויבאר איך יקנה האדם השלמות באמצעות המשפטים ויאמר שאין השלמות הנקנה באמצעות התורה נקנה בדעות בלבד ולא במעשים בלבד, ויבאר פסוק כי נר מצוה וגומר.

צ״חפרק כ״ט יחקור חקירה גדולת התועלת מאד והיא אם התורה נותנת שלמות בכללה ולא בחלקיה או יספיק חלק מחלקיה להקנות השלמות, ויבאר שאפילו פעל אחד הנעשה בכונת הלב לעבודת השם יתברך יספיק להקנות השלמות לפי דעת רבותינו ז״ל, ויאמר שזה הואשורש פרטי לתורת משה, ויפרש בו הטעם למה יהיה הכלל יותר מושגח מהיחיד ותפלתם יותר נשמעת.

צ״טפרק ל׳ יבאר כי המדרגות הנקנות באמצעות התורה מתחלפות מפנים רבים, ויפרש מה שאמרו רבותינו ז״ל בא דוד והעמידן על י״א וכו׳ ובא חבקוק והעמידן על אחד וכו׳, ויפרש החלוק שיש בין מי יעלה בהר ה׳ ובין ה׳ מי יגור באהלך וגומר.

ק׳פרק ל״א יבאר מלת העובד מיראה ויאמר שמצות היראה אף על פי שהיא פרטית הנה היא כוללת כל מצות התורה, ויפרש פסוק מה ה׳ אלקיך שואל מעמך וגומר.

100

ק״אפרק ל״ב יפרש עניין היראה מהו, ויאמר שהיראה על שני פנים אם מצד יראת העונש ואם מצד מעלת הדבר ורוממותו, ויאמר ששניהם הכרחיים להשגת השלמות האנושי.

101

ק״בפרק ל״ג יאמר כי השמחה היא הנותנת גמר ושלמות אל עבודת השם ואל עשיית המצות ואל כל דבר, ויתיר הספק שיקרה בעבודת השם בשמחה וביראה כי הירא איך יהיה שמח.

102

ק״גפרק ל״ד ירחיב הביאור איך אפשר שתהיה השטחה עם היראה יחד בעבודת השם, ויפרש פסוק אם תבקשנה ככסף וכמטמונים וגומר אז תבין יראת ה׳ וגומר, ופסוק יראת ה׳ תוסיף ימים וגומר.

103

ק״דפרק ל״ה יאמר כי מדרגת העובד מאהבה היא למעלה מכל המדרגות, ויאמר כי האהבה היא על ג׳ פנים אהבת הטוב ואהבת המועיל ואהבת הערב, ויזכור גדר האהבה ויבאר שכל האהבות נפסדות זולת אהבת הטוב, ויאמר שאהבת השם ראוי שתהיה מכל הפנים, ויבאר שזה נזכר בפרשת שמע הראשונה, ויאמר כי חיי האדם נחלקים לג׳ חלקים כפי התחלק מיני האהבה וכפי התחלק מיני כחות הנפש, ויאמר כי אהבת השם ראוי שתהיה במחשבה ובדבור ובמעשה, ויפרש פרשת שמע.

104

ק״הפרק ל״ו יאמר כי אהבת השם לא תטריד הנפש כשאר האהבות אבל יענגנה, ויביא אל זה פסוק מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, ויאמר כי העובד מאהבה צריך שידע ויבחין המעשה כשהוא נעשה ויבחר בו על זולתו ולא יחוש לטורח יגיע לו בו כי אין בלבו תכלית אחרת זולתי לעשות רצון האהוב בלבד, ויאמר שכך היתה עבודת אברהם אבינו שעליה נקרא אוהב.

105

ק״ופרק ל״ז יחקור אם אפשר שתהיה אהבה מהשם יתברך אל האדם, ויאמר כי האהבה ג׳ סוגים, האהבה אשר מצד ההדמות, והאהבה הטבעית, והאהבה היחסיית, ויאמר כי אהבת השם את האדם היא מהסוג השלישי כאהבת המלך לעם והאב לבן והאיש לאשה, ואולם אהבת השם יתברך את ישראל היא כאהבת החושק לחשוקתו שהיא אהבה סגולית בלי טעם, ועל כן קראה הכתוב חשק, אמר חשק ה׳ בכם ויבחר בכם.

106

ק״זנשלמו רמזי המאמר השלישי בעזרת השם יתברך.

107

ק״חהמאמר הרביעי בביאור העקר השלישי שהוא השכר והעונש, ובו הקדמה ונ״א פרקים:

108

ק״טההקדמה יזכור בה כי הבחירה והתכלית אף על פי שאינן התחלות לדת האלהית במה שהיא אלהית ראוי לבאר עניינם קודם שנדבר בשכר והעונש התוריי, ויבאר הסדר שילך בביאור ענייני זה המאמר.

109

ק״יפרק א׳ יתחיל לדבר בידיעת השם, ויבאר שטבע האפשר נמצא ויחקור איך אפשר שיסכימו יחד ידיעת השם וטבע האפשר, ויביא דעת הגאון רב סעדיה בזה ודעת קצת האחרונים ויאמר שאין כל זה מספיק.

110

קי״אפרק ב׳ יציע הצעה להתיר הספק הקודם, ויאמר כי החכמות חולקות בהנחותיהן והתחלותיהן, ויאמר כי ראוי לעשות שרש מן החוש בכל דבר.

111

קי״בפרק ג׳ יאמר כי התורני יעשה שרש בכל דבר מן החוש אף על פי שלא ידע סבתו כמו שנעשה בחכמת התכונה שורש מן התנועה היומית הנראית לחוש אף על פי שלא נדע סבתה, ויבאר לאות השכל להשיג סבות הדברים ואפילו בדברים הטבעיים, ויתיר הספק הקודם הנופל בידיעת השם על דרך הרמב״ם ז״ל.

112

קי״גפרק ד׳ יבאר בהוראת המערכת, ויבאר שיש בה ב׳ דעות ויאמר שאין אחד מהם צודק, ויבאר דעת הצודק והוא דעת אחרת.

113

קי״דפרק ה׳ יתחיל לדבר בבחירה, ויבאר הפעולות האנושיות על כמה פנים אפשר שיהיו כפי מה שתשפטהו החלוקה, ויכריע שהם נמצאות על ג׳ פנים, יש מהן על צד ההכרח רוצה לומר בגזרה ומהן על צד הבחירה ומהן מעורבות מן ההכרח והבחירה, ויאמר שאין לקחת ראיה מן החלק האחד על כלן, ויאמר שדעת איוב היה שהכל בגזרה ודעת אליפז שהכל בבחירה.

114

קי״הפרק ו׳ יבאר שהחדיצות וההשתדלות מועיל בכל הפעולות האנושיות ואפילו בדברים הבאים בגזרה, ויבאר פסוק יגיע כפיך כי תאכל.

115

קי״ופרק ז׳ יתחיל לדבר בהשגחה, ויאמר כי איוב היה מכחיש אותה בעבור היותו רואה צדיק ורע לו רשע וטוב לו, ויבאר שאין תלונות צדיק ורע לו רשע וטוב לו שוות, ויאמר כי אליהוא השיב על איוב והראה לו שאפשר שימצא צדיק ורע לו רשע וטוב לו לפי יושר משפטי השם, ושאיוב הודה בזה אל השם יתברך.

116

קי״זפרק ח׳ יזכור ב׳ ראיות המורות על ההשגחה מן העניינים הכוללים, הא׳ מהגלות היבשה והב׳ ממציאות המטר על סדר נאות ובתפלת הצדיקים.

117

קי״חפרק ט׳ יזכור ג׳ ראיות על ההשגחה מן העניינים החלקיים הנמצאים בענייני האנשים ומעשיהם, הא׳ ממה שלא תגיע מחשבת הרשעים לפעל, והשנית מן העונשים המגיעים מדה כנגד מדה, והג׳ מן ההודעה המגעת לאדם בחלום חזיון לילה.

118

קי״טפרק י׳ יזכור ב׳ ראיות מורות על ההשגחה מצד השכל, וזה אם מצד המקבל ואם מצד הפועל, אשר מצד המקבל יוכיח אותה ממזמור ה׳ אדוננו וגומר, ואשר מצד הפועל המשגיח יוכיח אותה מדברי אליהוא.

119

ק״כפרק י״א יזכור שיש מינים רבים מתחלפים מן ההשגחה באישי האדם כמו שיש מינים רבים מתחלפים מן ההשגחה במיני הבעלי חיים.

120

קכ״אפרק י״ב יבאר דרך הסרת תלונת רשע וטוב לו, ויזכור ד׳ סבות שאפשר שיגיע מכל אחת מהן הטוב לרשע.

121

קכ״בפרק י״ג יבאר דרך הסרת תלונת צדיק ורע לו, ויזכור הסבות שאפשר שיגיע מהן רע לצדיק מזולת שיהיה זה עול בחק השם יתברך, ויפרש ענין הנסיון ויסורין של אהבה.

122

קכ״גפרק י״ד יבאר למה היו הנביאים מתלוננים על ב׳ מדות הללו של צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, ויאמר שדעת אסף הוא הנכון בהתר הספקות הללו, ויפרש מזמור אך טוב לישראל.

123

קכ״דפרק ט״ו יבאר מה היתה תלונת ירמיהו וחבקוק אחר היותם יודעים התר אסף שהוא הנכון כמו שנזכר בפרק שלפני זה, ויזכור שהאדם מתפעל יותר מהנראה ממה שהוא מתפעל מן הנשמע.

124

קכ״הפרק י״ו ידבר בתפלה לפי שהוא ענף מסתעף מן ההשגחה, ויאמר כי המאמין בהשגחה ראוי לו שיאמין גם כן בשאפשר שיגיעו לאדם טובות מהשם על צד החסד מצד התפלה הן שיהיה ראוי או בלתי ראוי, ויאמר כי כל הכחות העליונות זולת השם הם מוגבלות לא יגיע מהם שום שפע אם לא שיהיה המקבל מוכן לכך, ויבאר איך נכנס טעות עבודה זרה בלב האנשים מצד השפע היורד מהכוכבים.

125

קכ״ופרק י״ז יבאר שאין שום נמצא בעולם שיוכל לעשות חסד מזולת השם, ויזכור ד׳ תנאים שצריך שיהיה במשפיע החסד, ויפרש פסוק ראו עתה כי אני אני הוא וגומר, ויבאר אם התעוררות התפלה הוא מן הכח השכלי או הכח התאוני.

126

קכ״זפרק י״ח יזכור מה שהביא האנשים לפקפק בתפלה, ויאמר כי איוב היה מפקפק בה, ויאמר שהתפלה תתן הכנה אל האנשים לקבל הטוב ושזה היתה דעת אליפז.

127

קכ״חפרק י״ט יבאר עניין הברכות שהנביאים או הצדיקים מברכים לאנשים אם הם תפלה או הגדת עתידות, ויאמר שהם לתת הכנה אל המקבל לקבל השפע האלהי.

128

קכ״טפרק כ׳ יבאר שהתפלה אף על פי שהיא מצוה פרטית הנה שכרה יותר גדול ממצוה אחרת, ולזה נמצא אותה שתועיל לכל הדברים כמו התריאק שיועיל לכל התחלואים אף אם יהיו חליים הפכיים.

129

ק״לפרק כ״א יזכור ספק יקרה במה שקדם למה לא נתקבלה תפלת משה על כניסתו לארץ כמו שנזכר בפרשת ואתחנן, ויפרש תפלת משה באותה פרשה, ויאמר כי לפי שהיה גזר דינו של משה גזר דין שיש עמו שבועה ושהיה בו צד חלול השם לא נתקבלה תפלתו.

130

קל״אפרק כ״ב יזכור חטא משה במי מריבה מה היה, ויאמר שאין הדעת נוחה במה שכתבו המפרשים בזה, ויאמר כי בעבור שהיה בחטאו צד חלול השם לא נתן למחילה.

131

קל״בפרק כ״ג יאמר כי התיבות מהם שיורו על טוב ומהם שיורו על רע ויבאר התיבות שראוי להתפלל בהן, ויבאר מה שאמרו רבותינו ז״ל מקום יש להקדוש ברוך הוא שבוכה שם ומסתרים שמו, ויאמר כי התפלה צריכה ג׳ דברים מאמרים ערבים, וכוונת הלב, וקול נמוך, וכי בהמצא שלשתן אפשר שתקובל התפלה אבל אינו מחוייב, ויאמר כי יש צדיקים שהשם יתברך יתן להם שאלתם בזולת תפלה ויש שצריכין תפלה ויש צדיקים שאינן צריכין שאלה.

132

קל״גפרק כ״ד יאמר שאינו מחוייב שיגיע מכל פעולה שיפעל האדם התכלית המכוון בה, וכן התפלה אף אם תעשה כראוי אינו מחוייב שתשמע, ויבאר הסבות למה, ויאמר כי מבחר התפלה היא שתהיה במלות כוללות ולא במלות מיוחדות.

133

קל״דפרק כ״ה יתחיל לדבר בתשובה, ויאמר כי התשובה אף על פי שהיא מצוה פרטית ממצות התורה הנה היא מצוה כוללת מצד השכר המושג על ידה, ולכן יאמר כי ראוי לדבר בה אחר התפלה אחר שהיא מצוה כוללת, ויאמר שעניין קבלת התשובה היא חסד אלהי, ויבאר מה שאמרו רבותינו ז״ל גדול בעל תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, ויביא ענין ואני אקשה את לב פרעה וענין קשיות הלב שנאמר על סיחון, ויבאר הכתוב שאמר ארפא משובתם וגומר, ויאמר כי החסד האלהי נמשך על המקבל כפי השאלה.

134

קל״הפרק כ״ו יבאר דרכי התשובה ויתן טעם למה לא נתקבלה תשובת שאול על דבר עמלק כשאמר חטאתי ונתקבלה תפלת דוד על דבר בת שבע כשאמר חטאתי שאמר לו נתן גם ה׳ העביר חטאתך וגומר, ויתן הטעם למה נענש שאול בהסרת המלכות ממנו ולא נענש כן דוד, ויבאר המדות הראויות להיות במלך, ויאמר שכלן היו בדוד ולא בשאול.

135

קל״ופרק כ״ז יזכור ספק אחד על התשובה, ויאמר שאין ראוי שתועיל כלל מצד ההקש ויעמיק בהתר הספק הזה, ויחלק בין הפעולות הנעשות באונס לנעשות ברצון, ויבאר מה הנקרא אונס ומה הנקרא רצון.

136

קל״זפרק כ״ח יבאר הכרח המצא התשובה להשגת השלמות האנושי, ויבאר מה שאמרו רבותינו ז״ל הרהורי עבירה קשין מעבירה, ויבאר פסוק כי לא לעולם אריב והפסוקים הנמשכים אליו על בעל תשובה.

137

קל״חפרק כ״ט יתחיל לדבר בשכר ועונש שהוא העקר הג׳, ויאמר כי בני אדם נחלקים באמונת השכר והעונש לד׳ דעות, כי יש מי שיכחיש השכר מכל וכל ויש מי שיאמינהו גשמי בלבד ויש מי שיאמינהו רוחני בלבד ויש מי שיאמינהו גשמי ורוחני, ויאמר שזהו דעת התורה, ויאמר שחלוק אלו הדעות נמשך אחר חלוק הדעות שיש במהות הנפש, ויבאר מה שאמרו רבותינו ז״ל נוח לו לאדם שלא נברא יותר ממה שנברא, וידבר בגלגול שאמרו חכמי הקבלה.

138

קל״טפרק ל׳ יאמר כי השכר הבא אחר המות נחלקו בו חכמי ישראל לשתי דעות, הא׳ הוא דעת הרמב״ם ז״ל שמאמין שהשכר הבא אחר המות כלו רוחני ולנפש בלבד, ויבאר שהדעת הזה הוא נכון מצד השכל ומסכים לדעת התורה, והשני הוא דעת הרמב״ן ז״ל וחכמי הקבלה שיאמינו שהשכר הבא אחר המות הוא לגוף ולנפש ביחד, ויבאר דרך הבנת סברתם כפו שכתב הרא״ה ז״ל, ואחר כך יזכור ההרחקות שיתחייבו לזה הדעת.

139

ק״מפרק ל״א יבאר מה שהביא הרמב״ן ז״ל וסיעתו להאמין שהעולם הבא הוא אחר תחיית המתים ולא קודם לכן, ויאמר שאין ראייתם ראיה, ויבאר כי לשון עולם הבא כולל ב׳ מיני השכר אם הבא לאדם מיד אחר המות ואם הבא אחד תחיית המתים ויביא ראיה לזה.

140

קמ״אפרק ל״ב יבאר שכל שנוי ההוה על האדם מן הדבר המורגל לו יצערנו ועל כן יצטער האדם במות עם היות הנפש נעתקת לתענוג נפלא, ומזה הטעם נמצא שאף הצדיקים יצטערו במות, ויבאר צורך הנפש בחיים אל החושים וההרגשות.

141

קמ״בפ̇רק ל״ג יבאר ציור השכר והעונש לנפש בעולם הבא, ויבאר כי מה שאמרו רבותינו ז״ל שהקדוש ברוך הוא מביא את הנשמה וזורק אותה בגוף ודן אותם כאחד רוצה לומר שיגביל אותה במקום לא שיתן אותה בגוף, ויאמר שזה היה מקום הטעות לאומרים שהשכר לגוף ולנפש ביחד.

142

קמ״גפרק ל״ד יבאר שיש חלוף מדרגות בעולם הבא לקבול העונש, לצדיקים כפי חלוף מיעוט עונות שבידם ולרשעים כפי רוב עונות שבידי כל אחד ואחד, וירמח לסוד המלבוש שזכרו חכמי הקבלה.

143

קמ״דפרק ל״ה יזכור אמונת תחיית המתים ויבאר חלוף הדעות שיש בהאמנתו, וכן יבאר אם תהיה התחיה כוללת או חלקית.

144

קמ״הפרק ל״ו יחקור אם השכר והעונש על המצות והעבירות ראוי שיהיה זמניי או נצחי לפי שורת הדין, ויבאר שיש חלוק בין השכר והעונש, כי העונש לפי שורת הדין ראוי שיהיה נצחי, ואבל השכר לפי שורת הדין ראוי שיהיה זמניי ואולם ישוב נצחי על צד החסד, ויאמר שזה נרמז לאברהם אבינו כשנאמר לו אנכי מגן לך וגומר.

145

קמ״ופרק ל״ז יביא ראיה שהעונש ראוי שיהיה נצחי לפי שורת הדין ממה שנאמר למשה פן אכלך בדרך וממה שנמצא משה רבנו עליו השלום מתרעם על המדה הזאת במזמור תפלה למשה, ויפרש כל המזמור ההוא ומזמור יושב בסתר עליון על זה הדרך.

146

קמ״זפרק ל״ח יקשה על מה שאמרנו שהעונש ראוי להיות נצחי, שאם כן אין אדם שיזכה לעולם הבא ולשכר הרוחני אחר אשר אין צדיק בארץ שלא יחטא, ויפרש פסוק אחת דבר אלקים, ומי אל כמוך, ויפרש ברכי נפשי.

147

קמ״חפרק ל״ט יזכור הקושיא הקדומה שהכל מקשים למה לא נזכרו בתורת משה הייעודים הרוחניים, ויזכור קצת התרים שנאמרו בה ויאמר שאין כל מה שנאמר בה מספיק.

148

קמ״טפרק מ׳ יזכור המקומות שנזכרו בתורה הייעודים הגשמיים ויאמר שכלם כוללים לאומה בכללה, ואולם הייעודים הנפשיים שיש לכל אחד ואחד לא נזכרו בתורה אלא ברמז, ויביא מקומות שנזכרו בתורה ובנביאים ובכתובים.

149

ק״נפרק מ״א יזכור דרך עיוני יכריח ממנו ההשארות הנפשי מכללות התורה, ויאמר כי ממה שנזכר בתורה עונש לנפש החוטאת יתבאר שיש שכר לנפש̇ הצדיק, ויבאר הטעם למה לא הרחיבה התורה לבאר זה, ויאמר כי אחר שהעיד הנסיון שהתורה תועיל לנצח ולבטל הדברים הטבעיים כל שכן שתועיל לתת העונשים והגמולים שהם דבר נמשך ומתחייב למצות התורה.

150

קנ״אפרק מ״ב יאמר כי האמונה בביאת המשיח מחוייבת לכל מאמין בתורת משה, ויבאר אם האמונה בביאת המשיח היא על פי הקבלה או מהכרח הפסוקים.

151

קנ״בפרק מ״ג יאמר כי יש לדברים מציאיות מתחלפות אם בידיעת השם ואם בשכל ואם בכח ואם בפעל, ויאמר כי החוזים בכוכבים אי אפשר להם לדעת הדברים על אמתתם לשתי סבות והנביא תגיע לו הידיעה אמתית בלי ספק.

152

קנ״גפרק מ״ד יאמר כי הקבלה הנמצאת בידינו היום מדברי הנביאים היא אמתית בלי ספק ואי אפשר שיהיה בה כזב בשום צד, ויאמר כי זאת אות ברית אשר בינינו ובין השם על הגאולה, ויפרש על זה פסוק ובא לציון גואל וגומר, ואני זאת בריתי וגומר.

153

קנ״דפרק מ״ה יפרש ענין כריתת הברית בין ב׳ אנשים מהו, ויאמר שהוא ענין קיום האהבה, ויפרש פסוק ואתה אנוש כערכי וגומר, אשר יחדו נמתיק סוד וגומר, ויאמר כי הברית שנכרת על המילה היא להנצל מדינה של גיהנם.

154

קנ״הפרק מ״ו ידבר בבטחון, ויאמר כי עקר עבודת המאמין הוא שיבטח בשם בכל עת, בעת הצרה והמצוקה ובעת ההשקט וההבטחה, וזהו עקר הבטחון, ויפרש מזמור אלקים באזנינו שמענו וגומר וקצת מזמור אלי אלי למה עזבתני וגומר.

155

קנ״ופרק מ״ז יאמר כי התקוה והתוחלת הוא דבר נמשך מהבטחון והכרחי אל המאמין, ויבאר כי התקוה היא על ג׳ פנים, תקות החסד ותקות הכבוד ותקות ההבטחה, ויאמר כי היותר משובחת היא תקות ההבטחה שהיא תקות האמת, ויפרש פסוק קויתי ה׳ קותה נפשי וגומר, ונפשי לה׳.

156

קנ״זפרק מ״ח יאמר שהתקוה ממנה כללית וממנה פרטית חלקית, והחלקית אפשר שתגיע ותשלם כשיכין המקבל עצמו אליה, אבל הכללית לא תגיע כאשר לא יכונו עצמם אליה כל המקבלים, ולזה לא תגיע הגאולה הכללית לפי שאין תקוות כל הכלל כראוי.

157

קנ״חפרק מ״ט יקשה על התקוה והתוחלת ויאמר שהם הפכיים לטבע האדם כי יטרידו הנפש וישיבוה עמומה וסכלה, וישיב על זה ויאמר כי התקוה לשם היא יותר משובחת מכל התהלות שאפשר שישבחנו האדם, ויבאר על זה פסוק ואני תמיד איחל וגומר, ופסוק לך דומיה תהלה וגומר, ויאמר גם כן כי התקוה סבת התקוה, ויביא על זה פסוק קוה אל ה׳ ושמור דרכו וגומר.

158

קנ״טפרק נ׳ יאמר כי אחר שביארנו שאי תלונה על השם בצדיק ורע לו מה סבת התרעומת הנמצא בכתובים על אורך הגלות, ויבאר על כמה פנים הוא התרעומת, ויבאר מזמור הנה כעיני עבדים ומזמור חסדי ה׳ עולם אשירה.

159

ק״ספרק נ״א יבאר הטוב הגמור מהו, ויאמר שכל הנמצאות השפלות עומדות בשנוי מתמיד וכי הטובות הגשמיות משתנות תמיד מהפך אל הפך, ולזה חבא תמיד השמחה אחר היגון, והמנוחה אחר הת‌‌‌‌‌‌‌‌נועה, ויאמר שאין דבר קיים אלא הדבר הרוחני, ויבאר פסוק וירא מנוחה כי טוב וגומר, ופסוק ה׳ עוז לעמו יתן, ויפרש עניין השלום מהו, ויפרש ברכת כהנים ועניין השלום הנזכר בה כדי שתהיה חתימת המאמר בטוב וברכה ושלום.

160

קס״אתם ונשלם תהלה לאל עולם.

161

קס״בזה השער לה׳

162

קס״גצדיקים יבואו בו

163

קס״דאל תבואני רגל גאוה

164

קס״הויד רשעים אל תנידני

165

קס״ובאלקים אהלל דבר

166

קס״זבה׳ אהלל דבר

167