ספר הקנה כ״חSefer HaKanah 28

א׳ענין כתיבת ס"ת למלך.

ב׳וגם אמר והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו ונתעוררו חז"ל שעל המלך מ"ע לעשות לו ס"ת אחר חוץ מאותו שנתחייב לעשות כשאר ישראל, אותו שעשה מקודם היה גנוז בביתו ואותו ס"ת שכתב כשנעשה מלך יהיה עמו תמיד אם למלחמה אם לסעודה ממנו לא יזוז שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו.

ג׳ א"ל בני שמע הכוונה, כתיב בי מלכים ימלוכו ואין בי אלא כנ"י שנאמר בי נשבעתי נאום ה', והנה המלך כנ"י המליכו ויוצאת עמו ולוחמת מלחמות התורה לא תפרוש תורה שבכתב ממנה, ע"כ יש לו לעשות התעוררות למעלה, אל"ר מדת משה נצח ומדת מלך מהו, א"ל כ"י הלך למשה ונכנס בביתו ולא רצה לצאת שכן ב"י בא"ת ב"ש מ"ש ולא מש משה מתוך האהל, וע"כ המלך המנצח, אל"ר עתה שהוא מלך צריך לעשות ב' ס"ת הם הו' ומשך הו' להמשיך אמת ושלום במלכותו כדי שתתקיים מלכותו ויהיה ס"ת א' בבית גנזיו וא' לא יוסר מעמו אלא כשנכנס במרחץ או בבית הכסא או בלילה שאין הדין נותן להיות עמו בלילה משום לא תחנם.

ד׳ אל"ר מעלה גדולה יש למלך שתוקע בשופר ומתקבצים כולם אצלו שכן מלך בחשבון גדול עולה תק"ע ר"ל הך' של מלך עולה ת"ק, א"ל בני יהו"ה עם המלך, א"ל איך א"ל מלאהו מ"ם למ"ד כ"ף וקח אותיות שניות עולה ק"ס ויהו"ה ג"כ עולה ק"ס י' פעמים ה' ה' פעמים י' ו' פעמים ה' ה' פעמים ו'.

ה׳ אל"ר מלך נתעשר כל הכסף ניתן לו שכן אותיות שניות של מלך עולה כסף ר"ל שמדת החסד הנקרא כסף עם המלך.

ו׳ ענין מצות ציצית וקשירתו ועטיפת ציצית והנחת תפילין:

ז׳ גם אמר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם וגם כתיב גדילים תעשה לך, אל"ר מאי מרויח הקב"ה בעטיפת ציצית ולמה גזר חוט תכלת ולעשות גדיל ולהניח ציצית הכל הוא מיד הש"י, מ"מ קרוב הוא למדת משוגעים, ועוד מאי האי שנתעוררו חז"ל מצות תכלת שליש גדיל ב' שלישים כנף.

ח׳ ר"ל ציצית נהי דלא אפשר בלא גדיל דכתיב גדילים תעשה לך ולא אפשר בלא ציצית שנאמר ועשו להם ציצית א"כ ע"כ גדיל וציצית בעינן מ"מ אימא מחצה על מחצה.

ט׳ ועוד אי הגדיל יוצא מהכנף והציצית מהכנף והגדיל מן הציצית ואין הפרש בין יהיו החוטין פרודות בקצה ובין שלא יהיה פרודות ממה נפשך ציצית הוא שכל שאינו גדיל ציצית יקרא.

י׳ א"ל בני אין ה"נ חצי גדיל וחצי ציצית כשר אלא שני שלישי ציצית ושליש גדיל הוא נאה מ"מ חוטין שאינן פרודות בקצה לאו שאין בו שם ציצית.

י״א אל"ר בזה אתה פוטרני מה תשיבני על זאת מפני מה חוט אחד תכלת וז' לבנות ויהיה אדום ויהיה ירוק או צבע אחר.

י״ב א"ל בני שמע והקשב כל עניני ציצית אשר כל דיניו נכללים בסודותיו, ואחר נאמר דינין בתוך הפשט ידועים, ואומר לך תחלה מפני מה חוט אחד של תכלת בציצית דע בני שר' נחוניא בן הקנה אמר מפני מה ל"ב חוטין ותכלת בציצית משל למלך שהיה לו גן נאה ובגן ל"ב נתיבות ושם שומר עליהן ולמד את השומר לידע כל אותם הנתיבות ואח"כ אומר לו תשמרם ולך בכל יום לראותם וכל זמן שתדריכם שלום לך.

י״ג ודע בני שאלו ל"ב נתיבות באות מחכמה עילאה בראשית ברא והל"ב נתיבות הם עשר ספירות וכ"ב אותיות שהאצילה, ובאמת שכל נתיב ונתיב נחלק לשני נתיבות אחד דין ואחד רחמים מצות עשה מצות ל"ת העשה יוצא ממדת החסד והל"ת ממדת הגבורה הרי לך ל"ב נתיבות ימינים ול"ב שמאליים, וכולם באים בכנ"י וסוף מה עשה השומר אמר אם אני לבדי אשמור אלה הנתיבות מה יאמר העולם אין זה שומר ובעל הגן הוא אחר אבל יאמרו זה בעל הגן ושומר אותו, הכוונה אם יהיה תכלת לבדו התכלת רומז בכנ"י מלשון תכלית הכל והיו אומרים הוא המלך עשה השומר שם עוד שומרים עד שעלו כולם ל"ב והם ל"ב חוטין, ובעבור שהחכמה עילאה עשאה לראש פינה ול"ב נתיבות ימינים ושמאליים אליה באים והיא תכלית הכל והיו אומרים הוא בציצית ואם יבוא אדם לומר הגן הוא לשומרים וכולם בעלים שלו וכולם שומרים נתן לו זה הסימן תוך השומרים לומר ראה סימן המלך שהוא שלו והנתיבות ממנו מתוקנים ואינם של אלו וזה חותמו, שב ואמר משל למלך ובתו שהיה לו עבדים ובקשו העבדים ללכת במקום רחוק ופחדו מהמלך ונתן להם סימן ופחדו מהבת ונתנה להם סימנה אמרה מעתה השני סימנים אלו ה' שומרך מכל רע ישמור את נפשך, והנה באמת שצריכין ל"ב חוטים ותכלת בכל ציצית למצוה מן המובחר וזהו מה שנאמר וזכרתם את כל מצותי ר"ל את של כל שהיא מצותיו אתם תשפיעו ותמשיכו שפע של ברכה לברך המדה הנקרא א"ת, וזכרתם א"ת כל שב ואמר ולא תתורו אחרי לבבכם ר"ל לבבכם הוא כנ"י, ואומר לא תתפתו אחריה לקצצה מהאילן ולא אחרי עיניכם הם נצח והוד שלא תקחו אותם לאלוה, אשר אתם זונים אחריהם ר"ל אחר שתראו התכלת והלבן רומזים בי' אל תענו בו לבדו, מ"מ בני אודיעך כי הטלית רומז בחכמה עילאה, וזהו שארז"ל שנתעטף הקב"ה בטלית לבנה ר"ל נתעטף הבינה בחכמה וא"כ כנפי הטלית הם ד' נהרות והם כסא הבינה וכנפות החכמה הם גדולה וגבורה וד"ו פרצופים ותתן לת"ת כח הטלית ל"ב נתיבות חכמה וכנפי הטלית, ת"ת הוא בעצמו כנף אחד בעצמו ונצח והוד ויסוד הציצית היא כנ"י, הציצית היא הוד אצילות הבנין ואינו אחדות הבנין ע"כ תכבדה בכנפי הבנין הם ד' ספירות ת"ת נצח הוד יסוד, ותזהרו שלא תרחיקו הציצית מן הכנף שני קשרים אגודל להוציאו מן כל הכנף, גם לא תשימו למטה ממלא קשר אגודל כי פחות מקשר אגודל הוי קציצה כדי להיות הציצית בכלל העשר, וגם תקבעו בחיבור פתיל סמוך לכנף פן תהיה חיבור עראי, וגם עשה להיות הציצית כלול בכל כנף מהד' כנפות ואלה הם ה' קשרים וגם להיות ההיקף כרוך בחמשה קשרים והם ז' כריכות עם כל קשר וקשר, ואם י"ג הנה אלקינו אח"ד לא יותר מי"ג כי אין להוסיף באחדות, ולא פחות מז' שאין לגזול מן הבנין, ויהיו בד' כנפות ל"ב חוטין והם ל"ב נתיבות הבאים בכנ"י הנקרא ציצית ונקרא לב, אע"פ שהיא כלולה עם הבנין בהיות מהודקת בפתיל אפ"ה חוט אחד תכלת לרמוז שהציצית כנ"י בה תכלת לכלות עוברי רצון הש"י והיא כלתה כל בכורי מצרים עם בכור שלהם הוא שר שלהם הנקרא מצרים, זהו וראיתם אותו איך הוא מכלה וזכרתם את כל מצות ה' ר"ל תשים ברכה אל השכינה שכן אות"ו בגימטריא זוה"י שכינ"ה, ועל שהיא כלולה עם הבנין זולת התכלת עדות ע"כ לא מעכב.

י״ד וצריכים החוטים להיות מרובים יותר מהגדיל כי הן ל"ב להורות שהל"ב נתיבות כולם בציצית שהיא כ"י המתעטפת בארבע כנפות והם הת"ת נצח הוד יסוד וחופפת על בניה ומצלת אותם ושולחת להם השפע והברכה לבניה המברכים אותה, וע"כ הציצית ארוכים להורות על הענין, אל"ר א"כ מאי האי דאמרה תורה גדילים תעשה לך על ד' כנפות משמע גדילים בלא ציצית שב ואמר ועשו להם ציצית על ציצית הכנף פתיל משמע לעשות ציצית ופתיל בכל כנף.

ט״ו אל"ב אם תעשה פתיל כולו אין שם ציצית עליו, מה תאמר גדיל פתיל וציצית בעינן לא שגדיל כולו סותם הנקיבות ומקלקל הצינורות אלא כדי שלא תאמר גדיל כולו אמר ציצית, וכדי שלא תאמר ציצית כולו אמר גדיל, והנה חיבור הציצית בכנף ע"י פתיל.

ט״ז אל"ר תלאן ואח"כ חתכן היהא כשר, אל"ב הכתיב ועשו ולא מן העשוי ואם תלאן וכרכן ועדיין לא חתכן אין שם ציצית עליו, שב וחתך עליו ונעשה מאליו, אל"ר ומאי איכפת לן, א"ל כשאתה קושר וכורך הציצית ואתה קושר החוטין מחוברין אין שם ציצית עליו ואתה קושר קשרים בעלמא ע"כ אמרו תעשה כששם ציצית עליו ולא מן העשוי שאינו דבר בשעת המעשה, גדול מזה בני שהירא מהש"י ואינו רוצה להכשל יחתוך קודם שיכנסם בחור מן הכנף ומפרידן והם ציצית והיא כנ"י, ואח"כ נותנין בחור הכנף וקושר מהכנף והנה חיבור הציצית בכנפות האלה הן נקראים כנפות הארץ, א"ל חמשה קשרים קושר מקשר אחד בכל אחד או בכל אחד שני קשרים זה על גב זה, ולא תוכל לומר קשר דאורייתא שהתורה לא אמרה אלא פתיל והיינו כריכות, וח"א קשר אחד נכללה בה' ספי' אחרונות דאי תימא חכמים אומרים לעשות קשר דאורייתא עם קשר דבריהם א"כ הוא תוספות על קשר דאורייתא ועוברים משום בל תוסיף ואם קשר לאו דאורייתא למה צוו חכמים שהתורה לא אמרה לעשות קשר אלא כריכה, אל"ב מדאיצטריך לומר לא תלבש שעטנז ולהסמיך לו גדילים תעשה לך לומר נותן חוטין של צמר בטלית של פשתן וחוטין פשתן בטלית של צמר ש"מ שקושר קשר דאורייתא, דאי ס"ד שאינו קושר אלא קשר דרבנן פשיטא דמותר שתכיפות וקשרים דרבנן אינו עושה חיבור אלא ש"מ קשר דאורייתא עושה וע"כ הוצרך התורה להתירה אע"ג דהוי שעטנז כאשר נפרש במקומו בעז"ה.

י״ז א"כ התורה אמרה לעשות קשרים בציצית וחמשה בלי ספק ולמה כי צריכין לכללה בה' ספי' בכל כנף וכנף.

י״ח אל"ר למה אמרה תורה לעשות קשר של קיימא.

י״ט אל"ב בעבור שצריך להיות ה' קשרים בכל כנף הכוללים עשרה שהם ה' עליונות וה' תחתונות.

כ׳ אל"ר ראיתי ציצית שאין להם רק קשר אחד בסוף הכריכות.

כ״א א"ל עבירה היא בידו דה' בעינן, וגם צריך לתת ריוח בין קשר לקשר כמלוא אגודל, וכל זה למה להיות הבדל מלא ד' גודלים להורות על המרובע ולא ד' גודלים בקשר אגודל אלא ד' אצבעות בגודל, וזה סדר עשייתו לוקח ג' חוטים לבנים וחוט אחד חציו תכלת וחציו לבן וחותכם ומפרידם ומשוה אותם ונותנם בחור הכנף ומעמיד אמצעם בחור, ואח"כ הם מחולקין ד' חוטין לכאן וד' חוטין לכאן וקושר קשר דאורייתא סמוך לכנף, והנה שבכפל בכנפות ח' חוטין בכל כנף להרמיז בד' עליונות ובד' תחתונות עולין פרשיות של תפילין ד' בראש וד' ביד עליונות ותחתונות, ולוקח חוט אחד לבן וכורך ג' כריכות ואח"כ לוקח חוט של תכלת וכורך עוד ג' כריכות ואח"כ לוקח של לבן וכורך ג' כריכות בעבור שתכלת הוא דין תכלית שמכלה על כן מרבה של לבן.

כ״ב אל"ר תינח בזמן דאיכא תכלת ובזמן דליכא תכלת היכי נכרוך.

כ״ג אל"ב טוב לעשות ז' או יותר עד י"ג ואם לאו יכרוך ויקשר ויעשה גדיל ד' להורות על המרובע בלאו הכי איכא עונש בשינוי מרובע, ודע בני שצריך לעשות ציצית לשמו כדי לעשות החבור בכנפים באמת בלי מכשול, הלא תראה שגם צביעת התכלת צריך לצבעו לשמו להוציא הדברים מפיו ולומר לשם ציצית ולשם התכלת, ודע בני בזמן התכלת אם נפסקו אפילו חוט אחד סמוך לכנף פסול מה שאין כן בזמן שאין תכלת שאם נחתכו אפילו ב' חוטין מעיקרן הוי ליה מחצה על מחצה וכשר עד שיחתכו שלשה חוטין.

כ״ד והטעם כי התכלת צריך ז' חוטין לבנים לכבוד אשה ועם עצמה, אבל בזמן שכולן לבנים על הרוב חיישינן שלא לחתוך וגם שהלבנים רומזים בבנין וגם הרמז ידוע א"כ אינו מעכב התכלת לבן. ולא הלבן התכלת.

כ״ה אל"ר ולמה ד' ציצית מעכבות זו את זו.

כ״ו א"ל בעבור שארבעתן אחת כולם בעינן רק להיות כלולה בד' כנפות ואז שבו כולם אחת ואם היא חסירה מכנף אחד עדיין הוי קציצה בכנף אחד, א"ל נתעוררו ז"ל מדכתיב על ארבע כנפות כסותך למעט בעלת שלש ולרבות בעלת חמש, והכתיב על כנפי בגדיהם כל כנפי במשמע, א"ל כדי שלא תאמר כנפי מיעוט רבים שנים וכל כנפי במשמע כתיב ארבע כנפות, ולא כתיב ד' כנפות אלא למעט בעלת ג' אבל בעלת חמש ולמעלה מחמש חייבת כי אין לחוש רק להיות ד' כנפות שלימות להקשר הציצית בהן אבל אפילו אלף בתוכם ד' כנפות קשר וחבור הציצית, וראיתי א' שאמר שם בעלת חמש פטורה, יש לתמוה על דבריו איך נעלם ממנו הסוד, אל"ר מאי האי דכתיב ונתנו על ציצית הכנף משמע שהכנף ניתן על ציצית ואינו כן כי אדרבא הציצית ניתן על הכנף וא"כ לכתוב על הכנף הציצית או ונתנו הציצית על הכנף, א"ל ה"ק ונתנו על ציצית שהוא על הכנף פתיל תכלת, א"ל ויכתוב ונתנו על ציצית פתיל תכלת ופשיטא שהוא על הכנף, אל"ב אמר ציצית ואמר כנף שיהא הציצית מן הכנף שמה שיהיה זה יהיה זה.

כ״ז א"ל והלא חוטי צמר בבגד פשתן וחוטי פשתן בבגד צמר התורה התירה מסמיכות דלא תלבוש וגדילים תעשה אלמא אפילו מין שלא במינו וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה מאי הכנף ונתנו על הציצית פתיל תכלת מבעיא ליה.

כ״ח אל"ב חוץ מאלו ר"ל מפשתים וצמר אבל שאר מינין מין במינו בעינן, א"ל ומ"ט א"ל אין כאן מקומו ולפנים יתבאר בעז"ה.

כ״ט ומ"מ בני אע"פ שעטרת ישראל הנקראת ציצית היא על כנף דווקא לענין בור זה הריק והיא הענף מן האילן, אבל הכנף הוא על ציצית כענין גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם זהו ונתנו על ציצית, אל"ר בית שמאי וב"ה פליגי ליתן ציצית בסדין ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין אמר רבי א"כ למה אסרוהו פירוש א"כ דב"ה מחייבין למה אסרוהו ותירצו משום קלא אילן שאינו תכלת ושמא אותו חוט הצבוע הוא קלא אילן וחוט צמר לבן הוא, כי סובר שהוא תכלת ואינו תכלת וא"כ אין כאן מצות ציצית שהרי הוא פוסל, וא"כ הוי כלאים שלא במקום מצוה, ר' זירא אמר גזירה משום סדין המיוחד ללילה ופטור מציצית שנאמר וראיתם אותו פרט לכסות לילה ואם יטיל בו תכלת נמצא שהוא כלאים שלא במקום מצוה, והקשו ולא יהא אלא לבן פירוש על מה שאמר משום קלא אילן שהוא סובר שהוא תכלת ואינו תכלת למה תאמר שהוא פסול וכי חוטים צבועים אינם חשובים ללבן ומטילים אותם בציצית ה"נ נחשוב כאלו כולו לבן ולעולם סדין אמאי לא לחייב.

ל׳ ונדחקו ואמרו הואיל ואין תכלת אין להתיר כלל לתת צמר בפשתים ופשתים בצמר שהרי אפשר לקיים לא תלבש שעטנז ולקיים מצות ציצית צמר בצמר ופשתים בפשתים, שכ"מ שיש עשה ולא תעשה אם תוכל לקיים שניהם מוטב ואם לאו עשה דוחה לא תעשה.

ל״א אל"ר תימא במאי נחלקו התורה אמרה על ד' כנפות כסותך אשר תכסה בה למה ביום ולא בלילה, ועוד שב ואמר על כנפי בגדיהם לדורותם למה ביום ולא בלילה, מה תאמר מוראיתם אותו לא לפטור כסות לילה בא אלא לפטור סומא כי אין סברא לומר בעבור שאחרים רואים אותו שיהא סומא חייב והלילה פטור אדרבא איפכא מסתברא שבלילה יכול לראותה ע"י נר והנה קיים וראיתם אתו, אבל סומא גם בנר אינו רואה ומשום דאחרים רואין אותו מה הנאה ותועלת לו וכי יפטור עצמו מראיית חבירו א"כ דהכי הוא נתת להם פתח שלא לקיים מצות ציצית כי כל אחד יאמר אראה של חבירי ואפטר וא"כ ע"כ הוא דחייב סדין לילה בציצית, ועוד ב"ש פוטרים וישר כוחם שנראה מן העין שפוטרים לגמרי אפילו חוט פשתן שלא ישים בסדין לילה בציצית כי זה הסדין הוא מיוחד ללילה ופטור מציצית ס"ל משום שעטנז שלא במקום מצוה, ומצד אחד מכחישין התורה שפוטרין ומצד אחד יריאים וגוזרים, אבל ב"ה סוברין הדין של יום פטור מתכלת וחייב בציצית חיישינן משום קלא אילן ומשום כסות לילה א"כ הרי נתבטלו מצות תכלת לגמרי, שגם כשר וראוי אל תשים בו תכלת משום קלא אילן אלא ע"כ הוא מה שאמר ב"ה מחייבין בין בסדין של יום בין בסדין של לילה.

ל״ב ורבי מקשה חלילה שהם דברי רבי ותירוצו בה אינו אלא טעות סופר, ואי נמי דחייב, משום דאפשר לראותו סוברים, תינח מי שיש לו נר מי שאין לו נר מה יעשה, ולמאן דאמר דסוברים וראיתם אותו פרט לסומא אוי לו לסומא ולא די לו בהפסד עיניו אלא שגם מפסיד מצוה השקולה כנגד כל התורה כולה, ואם היה פטור מכל המצות בזה היה נראה דחייב, ושמא יש לפוטרן משום צמר משום גזירה אבל בלבן כגון חוטי פשתן לא כי מין במינו שרי, מה תאמר מה דקתני פוטרין ולא קתני אוסרין ש"מ פוטרין אפילו פשתן בפשתן אין למידק מפוטרין כלל כי במקום מחייבין קתני פוטרין, אבל אי הוי תני אוסרין אין הלשון לומר וב"ה מחייבין אלא מתירין, ע"כ ר' דע שאיני יכול להבין דבריהם כלל שזה אומר בכה וזה אומר בכה ודבריהם עושין אותי נבוך, כי אני אומר ציצית בלילה נוהג ועורה למה תישן הריסות התורה אתה שומע מב"ש ובית הלל מחייבין ואתה שותק, שאפילו את"ל שב"ה כסות לילה פוטרין אלא שגזרו תכלת בסדין של יום משום כסות לילה דהוי ליה שעטנז שלא במקום מצוה א"כ מצות תכלת נתבטל כי לעולם ניחוש משום כסות לילה, רבונו דעלמא עד עתה היינו מוכתרים בתרי"ג מצות ובאו ב"ה וגרעו מצות תכלת ובשלמא ב"ה מתוך ענותונותן עמדה העשה נהי שלא לתת תכלת בציצית בסדין של יום מ"מ ציצית יתן, אלא ב"ש מתוך הכעס והחימה שלהם בטלו הכל אפילו מצות ציצית שהרי אמרו ב"ש פוטרין משמע פוטרים לגמרי מסדין של יום אפילו ציצית א"כ בחנם נכתבו אלו המצות בתורה, ועוד שפיר קאמר ר' שיחשוב קלא אילן כאלו כולו לבן ודעתו פשתן בצמר וצמר בפשתן שרי, ואמרו בה דוקא בזמן דאיכא תכלת אבל בלאו תכלת מין במינו דוקא וכי כך אמרה תורה והלא אפילו בזמן דליכא תכלת אמרה תורה מין בשאינו מינו, דא"כ דהכי הוא דוקא בדאיכא תכלת יכתוב גדילים תעשה לך על ד' כנפות כסותך אשר תכסה בה ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת והדר לא תלבש שעטנז, אלא השתא דלא כתיב הכי ש"מ אפילו בלא תכלת מין בשאינו מינו והדרא קושיא לדוכתיה ונחשוב כאלו קלא אילן כולו לבן וא"כ תכלת בסדין של יום נותנין, וב"ה דאמרי בדאפשר נקיים שניהם לא יבוא עשה וידחה ל"ת ואי אפשר, והלא אמרה תורה להיות הציצית משעטנז מסמיכות ולא אתכלת קאי הסמיכות אלא אציצית דתכלת בסמיכות מאן דכר שמיה וא"כ אין כאן בזמן דקא מעקר לאו מקיים עשה כי אדרבא מקיים עשה וגזירות הכתוב ואל תתמה בזה דא"כ תתמה בבשר וחלב באכילה למה גזרה תתמה בחזיר רך וטוב ושמן למה גזרה.

ל״ג ועוד לב"ה בעניני יבמה דכתיב והיה הבכור אשר תלד א"כ על לידת הבכור היא המצוה ומשם ואילך יגרשנה, וכ"ת דהאי בכור בכור היבמין הוא לומר דמצוה בגדול לייבם א"כ יכתוב והיה הגדול אשר תלד אלא מדשינה ש"מ תרתי הגדול מיבם עד שילד הבכור משם ואילך יגרש משום דקא מעקר אשת אח ולא קא מקיים מצות יבום שהרי כבר קיים, ואפ"ה אז"ל כיון דאישתרי אישתרי אפשר לזאת בלא שוחד התורה אסרה והם מתירים.

ל״ד ועוד התורה אמרה אית בכור אית יבום אין בכור אין יבום דכתיב והיה הבכור דוקא דרצה הש"י לזכותו שכן הוא בכור וחז"ל אמרו מי שהוא ואפילו אינו בכור.

ל״ה ועוד ב"ש דפוטרין ציצית מה תהא עליה כי אפילו בזמן התכלת יש לגזור ג"כ אל יטיל תכלת בטלית המיוחד ליום אטו טלית המיוחד ללילה וא"כ שבט זבולון ישארו עניים כי אין להם למי ימכרהו.

ל״ו א"ל בני ביבום לא אידכר כי אין כאן מקומו, ודע בני שבית שמאי ובית הלל כל דבריהם הוא סיני, וב"ה ידעו שהקרבן שהקריב קין היה מהאדמה וזהו קין היה עובד אדמה והכוונה כי לא שת לבו רק לזאת והיא מידת הדין המקטרג ופשתן מצד המקטרג ועל כן ואל קין ואל מנחתו לא שעה, ואמרי ב"ה בראית תכלת מצוה בתכלת ואפילו בפשתן תכלת מצוה בציצית ובזמן דאית תכלת שהוא צמר שהצמר הוא רחמים ותכלת לרמוז שהיא כלולה עם הרחמים א"כ כח הפשתן אין לחוש, לכן התירה התורה ואם כולו צמר לבן או כולו צבע אחר והתכלת אינו לשם אם ישימוהו בטלית של פשתן א"כ יבוא כח הפשתן הוא הפחד ולא ימצא התכלת לשם ויקלקל הכל, כי כל הצבעים אין רומזים עליה בהיותם צמר רק התכלת וע"כ פשתן בפשתן צמר בצמר שאז הקשה והרפה כלולות בהיקף ואין שם קטרוג.

ל״ז ואמרו ב"ה שלא יטיל תכלת בסדין של יום אם לא שיהיה מיוחד ליום לגמרי אבל אם אין מיוחד ליום לגמרי אין להטיל בו תכלת, כי דלמא יתחלף קלא אילן בתכלת ודלמא יעלה עליו בלילה והוי ליה שעטנז כי אין ציצית בלילה אבל ביום אין חשש כ"כ כי מצות ציצית ביום, ולמה אין מצות ציצית בלילה דא"כ קשרת מדת הדין דלא תפעל כלל וזהו אסור לבטל מנהגו של עולם כי ב' כוחות משפיעים בא"ה אימתי בלילה ולענין המלחמה גם ביום כפי המקבלים, וע"כ היה משה מניח ידיו שלא לבטל כי לכך נאצלו, ור' היה סובר שדעת ב"ה להיות נוהג השעטנז אפילו בזמן שאין תכלת, וא"ל לא מ"ה אין לגזור שלא יעשה ביום משום קלא אילן דהוי שעטנז אלא דוקא בכסות שאינו מיוחד ליום איכא למיגזר משום כסות לילה וכיון ששמע ר' האמת שתק, ובית שמאי חשו הרבה ואמרו כסות יום שאינו מיוחד ליום אין לגזור עליו לא ציצית ולא תכלת, וצדקו ב"ה דפשתן בפשתן וצמר בצמר בכסות שאינו מיוחד ליום בלבד ותכלת לא, אבל המיוחד ביום אין לגזור שלא להטיל בו תכלת, וגם אמרו לא התירה התורה אלא בזמן דקא מעקר לאו מקיים עשה שיבא העשה וידחה לאו בעבור שהלאו עם העשה זכור ושמור לאו ועשה בדבור אחד נאמרו, אבל לעבור בלאו כגון לא תלבש שעטנז ואין מקיים העשה יבא הצר הגדול וידחה אותך.

ל״ח אל"ר מאי תכלת ומאי קלא אילן.

ל״ט א"ל בני ידעת הים שהתכלת יצא משם.

מ׳ א"ל כן הים היא הבינה והדג הם ימים עליונים ויוצאין ובאים בים התחתון היא כנ"י ואז מתבטל כל דין מז' ימי בראשית, זהו הכוונה זה הדג עולה מהים ותיכף שיצא הולך ונתקע בארץ ונשרש שם וראשו בחוץ ושוחטין אותו ולוקחין את דמו הוא הדין שבו צובעין התכלת והנה הדוגמא, אבל קלא אילן אינו יוצא מהים רק מהאדמה החיצונית וע"כ סורו טמא קראו למו.

מ״א א"ל בני הכי הוא גם דע לך שמכח הים התכלת יוצא וע"כ תכל"ת בגימ' תתן כי היא הנותנת תתן אמת ליעקב, ולכן נתן תתן נתן אתה כדי שתתן היא והוא שצותה התורה ליחד ביניהם שלא להפריד שכן תכל"ת במ"ק אח"ד.

מ״ב אל"ר צבע הציצית ותלאן בטלית לבן היש לחוש מהצבע א"ל ובלבד שלא יהיו מין שלא במינו.

מ״ג אל"ר ומה ראה רב קטינא שלבש ארבע כנפות ולא הטיל ציצית שהרי נתחייב, אימר דאמרינן שאין חייב לקנות ד' כנפות להתחייב רק כשיש לו מי אמרינן דפטור, וגדול מזה שהיה עובר להכעיס ובמזיד שהרי שאל למלאך אי ענשי אעשה משמע שידע שהיה עובר דאי סבר שאינו עובר היה לו לענות למלאך ולומר דפטור אני ולהראות הוכחות וראיות ואפשר רב קטינא קטן היה בידיעה וא"כ למה בא אליו המלאך ואפשר יש לומר דלא גרע רב קטינא מהגר שפחת שרה אף כי היה קטן.

מ״ד א"ל בני קרי ביה רב וקרי ביה קטינא רב בחכמה קטינ"ה קטן י"ה, ומלאכא ראה שהסדין אין לו ד' כנפות ואמר לו סדינא בקייטא וסרבלא בסותוא וגם הוא אין לו ארבע כנפות והוכיחו אחר שאתה נאחז מהמדה הנקראת ציצית א"כ יש לך לחזור אחר ד' כנפות לכלול הציצית, ורב קטינא היה סבור שאם מתכסה ארבע כנפות חייב שאינו מתכסה אינו חייב לחזור כדי להתחייב משום דלא כתיב עשה ד' כנפות אלמא לאו חובת גברא הוא, ושאל אותו אתה אמרת לי שהוא חייב אדם לחזור אחר ד' כנפות כדי שיתחייב ואם לאו ענשתו אותו על זה ולא שאלו על שאר עשה רק על זה כי שאר עשה קים ליה דענשי ואמר לו המלאך ענשינן בשעת רתחא ר"ל דלא אפשר לאדם בלא מכסה וא"כ למה לא יעשה אחר שהוא באפשר לו לעשותו, וא"ל כל שאפשר לאדם לעשות מצות ונמנע ואינו עושה עונשין אותו בשעת רתחא לכן יש לו לאדם לחזור אחר טלית כי אפשר לו לקיים ציצית, אל"ר אחז"ל ציצית מעומד תפילין לא כ"ש, ועוד למה יתעטף קודם שיניח זו מצוה וזו קדושה ועדיף קדושה ממצוה, אל"ב ציצית עול שהעטרה מקבלת מהבינה שלא לעשות דין וע"כ צריכין לקבל העול מעומד, וע"כ הציצית מעומד ואחר שקבלה העול ומתעטפת בטלית והיא ברחמים והדינים ספו תמו א"כ היא מקודשת כתפילין והיא במנוחה והשקט, וע"כ מניחין של יד תחלה ומיושב המורה עליה כענין ואתה קדוש יושב תהלות ישראל ומיד מניח של ראש וכן תהלה לדוד מיושב קדושה דיוצר מיושב, ושמעתי סדר הענין דע שאין ראוי לאדם לשאול מזונו אלא אחר תפלה שיתפלל ויפייס להקב"ה, שקודם אוכל המלך ואח"כ אוכלין העבדים והוא שנאמר באתי לגני אחותי כלה אכלתי יערי עם דבשי וגו' ואח"כ אכלו רעים, מאי אכלתי יערי זה קדושה דיוצר אור והאופנים וחיות הקודש שכל אלו נכללים במלת יערי וצריך להיות מיושב שאין אכילה אלא מיושב, דבשי זה ק"ש המתוק והערוב שהכל צופין בו וצריך מיושב, שתיתי ייני זה קדושת התפלה ומעומד כי הוא בתוך התפלה אשר בה ג' ראשונות עם חלבי ג' אחרונות ונכללים אלו באלו, ושלום וריעות צדק ושלום נשקו זו היא אכילת המלך אחר אכלו רעים למעלה שתו ושכרו דודים למטה, וע"כ אין לו לאדם לאכול כלל קודם שיתפלל ל"ש שחרית או מנחה או ערבית, ודע בני בהיות המצוה נעשית והמלך עם המלכה ר"ל משפיע אור הזך (והוא אור האמור) בעטרה הנקראת מלכה ואתה עושה השבח ההוא מיושב אתה גורם להדבק ולאחד האור ההוא במלכה ואם תעמוד אתה גורם הסתלקות ומהירות משם חוץ מן התפלה שאתה כולל ג' ראשונות עם ג' אחרונות שהאור הד"ו פרצופין עולה להדבק באור העליון, זכאין אתם ישראל המקדשין עצמן בכל ענין ונזהרים שלא לשנות דרכי המלך ואוי לכם עמי הארצות דלא עסקיתו באורייתא לדעת דרכי המלך שלא לשנותם אבל אתם הולכים לשקץ עצמכם בחיים ונפשכם למיתה הוא שנאמר ואקוץ בם כי שקץ הם.

מ״ה אל"ר ציצית שעשאתן אשה כשר הוא או לא אל"ב כתיב בני ולא בנות, אל"ר אימא בני ולא גוי, א"ל והכתיב ישראל ולא גוי וכדי שלא נאמר בני ולא גוי אבל נשים כשרים כתיב ישראל ומדישראל ולא גוי ע"כ בני ולא בנות.

מ״ו אל"ר והלא ארז"ל שיש ארגז אחד בים לאשתו של ר' חנינא בן דוסא ששמו בה תכלת לצדיקים לע"ל אלמא אשה עשתם, א"ל קנתה אותן מאנשים, אל"ר ציצית שעשאן טומטום מהו, אל"ב אי ביצים שלו בחוץ כשר ואם לאו פסול, בא וראה בני וראה אגדה שלקחו כפשוטו והפכו ענינה, ושמעתי אומרים ציצית אשה כשר ודוקא במשכן טוויתן בנשים ששם היו עזים היו טוות שמצא מין את מינו וניעור, אלא ציצית מי יימר שכשר בנשים והלא הם ל"ב נתיבות חכמה עילאה וכולם בחכמה תתאה על ידי ת"ת ומשועבדת לבעלה הוא ת"ת ומזונותיה עליו והיא נתפסת בחוט הצבוע ובקצה החוטין והוי ליה שהזמן גרמא ופטורה כי בעלה מעלה לה ואתה אומר הנשים טוות, א"ל רבי אלא מעשה דאשתו של ר' חנינא בן דוסא הואיל והיא פטורה ושכר אין לה שהרי אפילו לטוות אין מניחין אותה א"כ למה קנתה מאנשים לפי דבריך, אל"ב עד מתי אתה מתמיה אתמה גם אני כ"כ שנים לא אכלוה התולעים, אל"ר קרירות המים מונעים, אל"ב א"כ מי יעלהו מן הים ומי יודע מקומו בשלמא ארונו של יוסף ידעו מקומו אלא זה לא ידעוהו ואפילו ידעוהו מי יעלהו, א"ל ע"י שם, א"ל ומי שרי לאטרוחי לקונו, א"ל יוסף יוכיח, אל"ב בשלמא יוסף יטריח שלא להניח בארץ טמאה אלא הכא למה יטריח.

מ״ז אל"ר דלמא נצא מהגלות בזמן שאין עולה התכלת ויהיה זה מוכן, אל"ב טועה אתה שבו ביום שנצא מהגלות יעלה הדג מן הים אלא אגדה הוא שאין לה פשט והכי הוא כענין לויתן ובת זוגו שסרסו וצינן ומלחו לצדיקים לע"ל.

מ״ח ודע בני שר' חנינא זה ת"ת התורה שבכתב ואמר בן דוסא שנאצל מהמדה הנקראת אב הוא חכמה עילאה שהוא יהו"ה שם העצם ומהמדה הנקראת אם היא הבינה כי אם לבינה תקרא אשר היא יו"ד ה"א וא"ו ה"א מלא, הוא שאמר נעשה אדם בצלמנו אשר הוא יו"ד ה"א וא"ו ה"א והשמות הללו קנאם בן מהאבות הם חכמה ובינה, וע"כ אמר בן כדי לכלול ג"כ משך הו' הנקרא ג"כ בן ומלת בן הוא ב' פעמים הוי"ה ומלת דוסא הוא יהו"ה יו"ד ה"א וא"ו ה"א דוסא גימ' ע"א הוא כ"ו ומ"ה הו' חכמה ובינה אב ואם וא"כ להרמיז שעיקר קבלת הת"ת מהחסד הנקרא העוף וזהו והעוף ירב בארץ יר"ב הוא אותיות רב"י, ועתה הדג היוצא מהים הוא הבינה והוא שפע שבעת ימים עליונים, ד"ג הוא שבעה והחזיר התפארת והטמין בים יען שאשתו בגלות ולעתיד יתנהו לאשתו כבראשונה והיא לצדיקים שישיגו בחיבור התכלת עם הציצית והעלימו הסוד כענין לויתן ובת זוגו.

מ״ט לכן בני הזהר מעתה שלא להורות מאגדות שאינם מושגים רק לבעלי הסוד, וזהו שאמרתי לך שהתלמוד כמו בועה במעיים והעלה צמחים ואין להם רפואה אם לא לבקש שורש הבועה לעקרו משם ולהניח מקום הבריא יתברך שמו המאריך אפו בעמי הארצות אשר יש לאדם לעסוק בתורה ולהכיר ענינה ואינם מטין אוזן ועוסקין בתלמוד אין צלם אלא כשמכירין כח לצלם למעלה.

נ׳ אמר ליה בני ציצית נשים פסולות האמת כך הוא, אלא שהכשירוהו בדוחק לנשים לטוות שאין דרך האיש לטוות וכל אדם ימצא טענה לומר אינו יודע לטוות ולא יחזור אחריו כי לא יכאב לו שמעשה אבותיו בידו, דאפילו השתא שהנשים טוות לא תמצא ציצית כ"א באחד מעשרה כש"כ כשאינן טוות נמצא מצות ציצית בטל.

נ״א והרי הוא תיקון רחוק כענין תיקון ליטול שכר בטלה בלימוד.

נ״ב וראו והבינו בני שציצית שקול כנגד כל המצות שהרי הם ל"ב נתיבות חכמה ובכללם כ"ב אותיות אשר בכללם תרי"ג מצות זהו ציצי"ת וח' חוטין וה' קשרים.

נ״ג ציצת ג' פעמים חסרים י' ובא למ"ד לציצת והשלימם והל' הוא בינה איש כי ידור נדר לד' הוא הבינה כי ג' פעמים כתיב ציצת ול' אחד עמהם, וראה בני מה גדולה מעלת הציצת שג' פעמים ציצת ול' אחד עמהם ועשרים קשרים ול"ב חוטים הנמצאים עולים כת"ר כת"ר כת"ר וי' חוליות מכלל כל החוליות נגד העטרה הנקראת חוליא שאין בה מוח ועליה נחלקו חז"ל בחוליות להכשירה או להטריפה וזה החוליא כלול מעשרה ע"כ י' חוליות וכולם עולים כת"ר כת"ר כת"ר וב' עמהם הם צדק ושלום עמו הם הב' יתרים.

נ״ד והנה המתעטף בציצית הוא מוכתר בכתר חכמה ובכתר בינה ובכתר תורה וצדק ושלום עמו הם הב' היתרים וזהו וזכרתם את כל מצותי, וע"כ אמר אני ה' אלקיכם פעמיים נאמן לשלם שכר טוב למתעטף ונאמן לפרע ממי שאין לו ציצית.

נ״ה ולא ראית בני שדם האדום דין קשה הוא טמון בציצת א"ל לא.

נ״ו א"ל מלאהו צד"י צד"י יו"ד ת"ו נעלם שלהם הוא ד"ם זהו שופך דם האדם באדם דמו ישפך.

נ״ז ר"ל מי שאינו מכסה הדין בטלית אלא שופכהו וראה באדם דמו ישפך מדה כנגד מדה.

נ״ח וגם בני כח הרפואה הוא בציצת שכן תחליפהו בא"ת ב"ש ה' ה' מ' א' עולים נ"א היא כח הרפואה אל נ"א רפא נ"א לה.

נ״ט א"ל רבי נחייב הנשים בציצת הואיל ומעלת הציצת גדולה א"ל לא פטורים הם, דה"ל מ"ע שהז"ג ונשים פטורות, א"ל מ"ש מצה שגם היא מ"ע שהז"ג ונשים חייבות, א"ל שאני התם דאיכא הקישא, א"ל אי הכי ה"נ נקיש כתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך כל מי שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו בגדילים תעשה לך והני נשי הואיל ואיתנהו בלא תלבש שעטנז איתנהו בגדילים תעשה לך.

ס׳ אמר ליה לאו שאינו שוה בכל לא מקשינן ושעטנז הוא לאו שאינו שוה בכל דלכהנים אישתרי כלאים בשעת עבודה.

ס״א א"ל רבי מהיקשא לא אתא תיתי מבנין אב דהקהל, א"ל הוה מצה והקהל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, אמר ליה אימר דאמרינן אין מלמדין דכתיבו שניהם והכא חד כתוב וחד היקשא ולעולם נילף מבנין אב דהקהל, א"ל משום דהוה ראייה והקהל שני כתובים הבאים כאחד, א"ל אימור דאמרינן אין מלמדין בדלא צריכי אבל הכא צריכי מלמדין ולעולם נילף מבנין אב דהקהל לחייב הנשים בציצית, א"ל לכן כתיב בני ולא בנות, א"ל רבי וכי קרא מבטל מדה והא כתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים וכו' ומקיש ומחייב הנשים באכילת מצה ומקשה ואימר כל שישנו בקום אכול ישנו בבל תאכל והני נשי הואיל ולתנייהו וכו' ומשיב כתיב קרא אחרינא כל מחמצת לא תאכלו לרבות הנשים, והא הכא בלא כל איכא קרא אחרינא איש או אשה כי יעשו מכל חטאת וכו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה ולא עכב המדה עד שבא כל קרא אחרינא אלמא קרא אחרינא לא מעכב המדה ה"נ אע"ג דכתיב בני לא מעכב המדה, א"ל מ"ע שהז"ג ובני מעכבי, והא חמץ דמצות לא תעשה שהזמן גרמא והשוה הכתוב אשה לאיש וכל מחמצת וטעמא דאית תלת דמבטלי הא תרי לא מבטלי ה"נ ל"ש ונילף מבנין אב ויהיו נשים חייבות בציצית, אל"ב אדילפית לחומרא נילף לקולא מתפילין מה מצינו בתפילין מ"ע שהז"ג ונשים פטורות אף ציצית נשים פטורות, א"ל והרי סוכה דמ"ע שהז"ג וטעמא דכתיב האזרח הא לאו הכי ה"א דנשים חייבות הן, א"ל סוכה ה"א לילף ט"ו ט"ו מחג המצות לחייב ע"כ כתיב האזרח לפטור ואימא אזרח לרבות א"כ לכתוב אזרח מאי האזרח אלא לפטור, א"ל לעולם סוכה ממצה יליף לחיוב מט"ו ט"ו וה' דהאזרח צריך דאי לאו ה' היינו למדין גם שאר מ"ע שהז"ג כמו גדי הנאמר בבשר בחלב לומר גדי עזים דוקא אי לאו דכתיב העזים בה' כי ה' שומר השער ה"נ האזרח הה' לעכב דלא נילף מינה והא ראייה דגבי יום כפור כתיב האזרח ואינך פוטר הנשים אלא מחייב וא"כ נילף ציצית לקולא מתפילין, אל"ר משום דהוי תפילין וראיה שני כתובין הבאים כאחד ועוד נשקול לחיוב עדיף דאית לה שכר בעה"ב או לפטור, אל"ב דע לך שהת"ת ישראל נקרא לב לו ל"ב נתיבות חכמה והאיש משועבד להביאם לאשתו זהו שגם היא נקראת לב ויאמר אל לבו, וכיון דאשה רשות בעלה עליה פטורה ממצות דאחרינא כי בעלה מעלה לה מזונות וע"כ פטורה הוא הדין מתפילין בעלה מקדשה, אבל מצה בהסתלקות החמץ בכל גבולה חייבת כי נשארה שה תמים זכר.

ס״ב וראיה והקהל וסוכה כל אחד יתבאר במקומו בעז"ה.

ס״ג סדר השולחן:

ס״דגם אמרו ושבעת וברכת וכתיב לא במסכנות תאכל בה לחם ושקלו ואמרו וברכת זו ברכת המזון ובעיסה הנעשית דוקא מה' מינין, וילפי לחם לחם מחלה דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ וכתיב לחם עוני אשר כנגדו אכילת מצה הוא הלחם הבא לידי חימוץ, והם ה' מינין חיטין ושעורין ושבולת שועל וכוסמין ושיפון וכל שאר מינין מסריחין.

ס״ה ועוד ארז"ל מנין שאין מזמנין ברכת המזון אלא בשלשה אמר רבי יוסי שנאמר גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו ר"ל גדלו מיעוט רבים שנים ואתי הרי כאן שלשה, ולמה לא כתיב גדל לה' היא הבינה אתי ואימור אפילו ב', א"ל לה' רומז לבינה ורומז לת"ת, והנה אומר הת"ת לזרועות גדלו לה' שהיא הבינה אתי ואומר היסוד לשוקיים גדלו לה' אתי הוא הת"ת.

ס״ו א"ל רבי והא כתיב לך ה' הגדולה מאי גדלו לה', א"ל להתוועד בינה עם החסד הנקרא גדולה ולא עם הפחד, א"ל והלא גדלו אומר משמע שגם הפחד מגדלם א"ל הכא שמתוועדין כולם ומשלימין.

ס״ז אמר ליה נשים חייבות בברכת המזון ואם מזמנין עליהם, א"ל בני ארז"ל הכל חייבין בזימון לאתויי נשים ועבדים ונשים מזמנין לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן, אל"ר וכי למדין מן הכללות, אמר ליה במקום דאיכא למילף כי הכא ילפינן, והכי אמר התנא הכל חייבין בזימון אי ג' אנשים אי סמכי דעתייהו בזימון האנשים יצאו ואי לא לא ומזמנין לעצמן כי חייבות הם, שני אנשים ואשה אין מצטרפין ב' נשים ואיש לא מצטרפין לזימון וכל אחד מברך לעצמו.

ס״ח אל"ר את הפטור לא יצטרף שפיר אלא חייב וחייב אמאי לא.

ס״ט א"ל בני מאי אומר נברך בברכה האיך יצטרף, א"ל נהי אשה בב' אנשים לא יצטרף יצטרף איש אחד, א"ל היינו הך.

ע׳ א"ל הוא אומר גדלו לה' אתי והוה ליה דין ורחמים ומגדלין.

ע״א א"ל ממ"נ הכא האומרין כולם אנשים, א"ל א"ה לעצמן האיך מזמנים.

ע״ב א"ל בני ברוך הש"י שמברכין ומבטלין דינן, והאומר שלא יברכו לא דייק בברייתא, דנשים מזמנין לעצמן וגם לא רדף אחר שורש הענין.

ע״ג אל"ר דע לך שארז"ל כלל אחד הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים.

ע״ד ומקשה פשיטא אי הני לא מחייבי מי מחייב ומתרץ לא צריכי אלא בכהן שאכל תרומה וקדשים וחד אכל חולין מהו דתימא כיון דחד לא אכל תרומה לא מצטרף קמ"ל כיון דכהן מצי אכיל חולין מצי מצטרף.

ע״ה אל"ר אבן מקיר תזעק טעמא דאמר הכל הא לאו הכי לא מצטרפי, הא אכלי כהנים וישראל בשלחן אחד ובית אחד כי בשלמא תרומה מעולם לא נמצא כהן וישראל בשלחן אחד.

ע״ו אבל בחולין שלשתן אוכלין פת אחד מי יאמר שלא יצטרפו, אלא מעתה ב' פשוטים ואחד פרוש לא יצטרפו בשלמא פרוש אינו אוכל פת הפשוט ומעולם לא שכיחי שלשתן, אלא פשוט אוכל פת הפרוש ולא יצטרף מי יאמר זה א"כ מי שאינו אוכל פת של גוים ונמצא עם ב' שאוכלים פת גוים ועתה אוכלין שלשתן פת יהודי א"כ לא יצטרפו, אלא ע"כ מצטרפין שאין פה ולשון לומר שאין מצטרפין א"כ יאמר כהנים לוים וישראלים חייבין בזימון מאי הכל.

ע״ז א"ל שוטה זה שאומר התנא הכל להרבות לאו כשאוכלים פת א' כי פשיטא אלא כשזה אוכל חולין וזה אוכל תרומה.

ע״ח אל"ר אל תבהלני כי לא אבהל, התנא אומר מהו דתימא כיון דלא אכל תרומה לא מצטרף שב ואומר הואיל וכהן אכיל חולין מצטרפי מנא ליה דמצטרפי אימר כשם שהקדשים אין להם חברה עם החולין כך אין להם חברה בזימון, וא"כ ע"כ גרסת התנא משובשת, אבל הגירסא האמתית שהוציא התנא מפיו כך הוא כהנים לוים וישראלים חייבין בזימון, ומקשה פשיטא אם אלו לא מחייבי מי מחייב ומתרץ כהנים אוכלים תרומה וזר אוכל חולין דלא מצטרפי איצטריכא ליה אלא שאלו לחוד ואלו לחוד, מהו דתימא הואיל וכהן אכיל חולין מצטרפי קמ"ל הואיל וזר לא אכל תרומה לא מצטרפי וסמי מכאן הכל דבעי לרבות הצירוף, ואם רצונך נשקול ונבחר הגרסאות, א"ת דלא מצטרפי א"כ אין להם לקדשים חברה עם החולין ואם תאמר מצטרפין א"כ קדשים וחולין בהדדי ומין ומינו הן, א"ל בני התנא שוקל יותר טוב ממך ראה אוכלי חולין ואוכלי קדשים מצטרפי והנה הדין עם הרחמים כעין חולין וקדשים, ואם תאמר שניהם מתברכין מת"ת ישראל ר"ל אע"פ שהחסד והפחד הם דין ורחמים ונשלמים בת"ת כן הדבר בכהן אוכל תרומה וישראל אוכל חולין.

ע״ט אל"ר ברייתא היא האומרת שנים שאכלו מצוה לחלוק וזה כששניהם יודעין לבוראם אבל אם אחד יודע ואחד בור וריק יודע מברך ובור יוצא, שומו שמים על זאת על דברי אלה דלצנותא היודע ידבר ובור לא יכיר מהו אומר וסובר שהוא מברך וא"כ מאחר שאינו יודע במה יוצא היה מן הדין לומר יודע מברך ובור אינו יוצא אלא ישוב עמלו בראשו.

פ׳ א"ל בני האמת אתך מ"מ יש לי לבא בשמועה לומר שזה מברך למי שאכלו משלו וזה יש לשתוק ולשמוע ולענות אמן שכן הדבר שכנ"י מתברך ומברכת הריקים והבורים עולם השפל והיא הנקראת חכמה תתאה.

פ״א אל"ר אמרו שם להיכן הוא חוזר ומברך שאומר נברך שאכלנו משלו, ושואל שם המברך יחזור לומר עוד נברך או דלמא יאמר מה שאמרו חביריו ברוך שאכלנו משלו ואמר אביי שב ואומר נברך ורבנן אמרי שב ואומר ברוך, וראה כוונת מהופכות כי בשלמא רבנן קב"ה מסכים על ידם שאמרו אמת כי אמרו נברך ולא ברוך ושב ומברך גם הוא באומר ברוך שאכלנו, אלא אביי למה יחזיר הלא אין תועלת כי כבר אמרו פעם אחת.

פ״ב ועוד ר' אתה אומר שמתחיל מיד ברוך אתה ה' הזן וכו' ולא כמר ולא כמר ויחיד ורבים הלכה כרבים.

פ״ג א"ל בני הכי אמרתי אומר נברך שאכלנו והם אומרים ברוך ומסכימים עמו כולם.

פ״ד שב לומר מה שאמרו ולהודות שהוא ברוך ואח"כ אומר ברוך אתה ה' הזן וכו', ורבנן אמרי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע שת"ת אומר לשלש קצוות כשמתמלאות ברחמים נברך למ"י שהשפיע ברכתו עלינו הוא הבינה אם הבנים, והם אומרים הכל מהכתר וזהו ברו"ך שאכלנו משלו, ושם הת"ת ואומר ברוך שאכלנו משלו ומשם ואילך ממשיך הברכה למטה, ואביי סובר כענין העניים מבקשים המים ואי"ן כתר עליון ומבקשים להתברך מאין סוף מדת כתר הנקרא אין וזה אומר נברך המדה הנקרא אין שהיא בריכה לא יכזבו מימיה מאין סוף ואחר נתברך ועונין ברוך שאכלנו כלומר מבורך ועומד בברכתו, והוא שב ואומר נברך כדי שלא יתמעט ממנו ברכתו, באמת בני צדקו רבנן בזה כי אין לחזור, אל"ר שלשה אומרים נברך שאכלנו עשרה מה הם אומרים וכי אין להם מעלה א"ל בני אומרים נברך לאלקינו ר"ל עשרת כלל האלהות וסוד האלהות ואמונת האלהות ע"כ אומרים לאלקינו, א"ל שמעתי מדקדקים אומרים אלקינו ולא לאלקינו א"ל בני האמת עמהם שכן כתיב גדלו לה' הודו לה' ברכו את ה', א"ל ומ"ש אין שם בברכה, א"ל בני הל' לת"ת ואומר גדלו כלומר מגדולה שהוא חס"ד תמשיכו אותן בת"ת והוד הוא לת"ת אך הברכה מלמעלה יורדים הראוים לכנ"י, העטרה פוסק מהדין מצד הווי"ן והווי"ן אין פוסקים הרחמים מצד הדין העטרה אלא יורדין ומרבין אותה זהו שנים שאין מפסיקין.

פ״ה ואחד כלל אין מזמנים עליו כדי ללכת אבל אחד לב' מפסיק, ע"כ שכן הדין אפילו שהיה עמהן וקם להלוך קוראים אותו ועונים והדין זה אינו בעשרה כי כולם צריכין במסיבה.

פ״ו אל"ר שלשה שאכלו וקדם אחד וברך בה"מ ועדיין הוא שם מצטרף או לא.

פ״ז א"ל בני מצטרף ואין לו שכר זימון אבל הם יש להם שכר זימון כי זה כבר יצא ואיך יאמר שיש לו חלק בזימון, אל"ר מאי האי דקאמרת הלא אם קם והלך כלום יכלו לזמן וא"כ עמו הזימון וזהו גדלו לה' אתי ואתה אומר אין לו שכר זימון, א"ל כלום יכול זה לברך ולומר גדלו לה' אתי והלא כבר יצא אלא זה שלא יצא אומר נברך וזה מסכים ואינו יכול לכפור, הראית שהגדול שבמסובין מברך ועוד אמרו גדול העונה אמן מהמברך וגם אמרו גדול נותן רשות לקטן לברך וכן הכהן הקודם גם הוא נותן רשות, שומו שמים על זאת חמס ועול בדבריהם הקטן יברך והגדול יענה אמן ועוד הגדול שנותן רשות מבזה המצוה וגם כל הברכה שמפסיד שוה עשרה זהובים שכל העשר מברכות בעטרה וכולה מעשרה, היש לך אדם לוותר ממון שלו בחנם אלא כופר ואינו מאמין ולמה שומעין לו, ותינח אבל כהן המחליף עם ישראל מה ישיב הכהן שאינו דומה ברכתו לברכת ישראל ולא בחנם אמרה תורה קדושים יהיו, א"ל בני דקאמרת הקטן יברך לענות הגדול אמן לא אמרו גדול עונה אמן אלא דוקא כשבירך ויצא, א"ל סתם אמרו ול"ש, דאם לא תימא הכי יאמר גדול שבמסובין מברך ואם יצא הגדול עונה אמן ויקבץ הב' לשונות ויערבה ואלא ש"מ אפילו שלא יצא וא"כ כל דבריהם עולים ויורדים, ועוד אם יצא והוכפל שכרו, א"ל בני הכי הוא אלא המברך ומכוין להוריד הברכה לעולם הוא ת"ת ולכלול העטרה במלת העולם הוא גדול מהעונה אמן ואם לאו שאינו כוללה רק מניח הברכה עד העולם גדול העונה אמן שכוללה עם ת"ת שכן יהו"ה עם אדנ"י בגימ' אמן, ואינך יודע שהגדול טוב הוא לברך שכן הגדול מברך הקטן מ"מ אם נותן לו רשות הקטן מברך הגדול דוגמא היא הוא שאמר ישמעאל בני ברכני ואחר הרשות מיד אמר יהי רצון וכו'.

פ״ח אל"ר הרי שאכלו ב' בשולחן אחד ואכלו ושתו כל צרכם ורצו לברך וקודם בה"מ בא אחד וישב ונטל והתחיל לאכול פוסק ומצטרף עמהם כי עדיין הם כמוהו, שאני מעיד שאם היו אוכלין כל היום כולו ובסוף אכילתם היו מביאים להם מעשי טיגון היו לוחכין גם הקערה, ולא תימא בעניים אלא אפילו בעשירים שיותר שביעה נמצא בעניים מבעשירים כי עתידים לישבע על הממון שבידם אם לא שלחו ידם עליו כי פקדון הוא אצלם אבל העניים כל עמלם בפיהם, וא"כ שלשתן כת אחת ומזמנין עליהם ודוקא בהיות השנים אכלו כאחד בשולחן אחד אז הג' הבא מצטרף עמהם שכן הדוגמא חסד ופחד שניהם כאחת ואחר הוא ת"ת משתתף עמהם ועושין זימון ומתברכין, אבל אם באו אחד אחד ואח"כ בא עוד אחד במקום זה שלא בכוונה אין מזמנין עליהם, וההולכים בדרך והסכימו לאכול במקום פלוני ואע"פ שלא באו שם ג' בפעם אחת הסכמת המקום גורם כאילו כאחת באו ומזמנים, ודע בני שהשמש מצרף חברים אע"פ שאינן רואין אלו את אלו שכן העטרת מחברת החבורות בזימון אחד לכולם, האמת בני ראיה חסרה שמיעה קרובה שאם אין שומעין אין השמש מצרפן אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן, וגם דע לך ל"ש מהלך ול"ש עומד היכן שכלה אכילתו יושב ומברך שבה"מ בישיבה ולא בעמידה, וראה בני שהסבה היא הוראת חירות והנה בהסיבה דוחה כל הפגעים הרעים וע"כ נראה עיקר גדול גם להתעטף אלא שדחו מידם המעשה הטוב, וגם אם אמר בעה"ב הב לן ונברך אין לו לאכול יותר עד שיעשה ברכת הזימון כי מונעים הברכה שבעל הברכה רוצה לברך ע"כ מושכין ידיהם מן הפת, ודע בה"מ בג' טעונה כוס בב' אין טעון כוס והכוונה בני שכנ"י נק' כוס של ברכה מתברכת או מחסד ופחד ות"ת או מנצח והוד ויסוד שאין הברכה אלא אליה רק בצירוף השלשה וזהו עיקר הזימון ועיקר הכוס בג' אבל א' או ב' לא יחזרו אחר הכוס, אל"ר תינת בעליונים ובתחתונים כשאומרים נברך למי, א"ל לכנ"י והמסובים אומרים ברוך הוא המפרנס אותנו כענין ונות בית תחלק שלל והיא מתברכת ממי שלמעלה ממנה חוץ המדרגה העליונה, וע"כ צריך ליתן עיניו בכוס כי הכוס נקרא אבן שתיה וכשנותן עיניו בכוס הנקרא אבן כענין שבעה עינים על אבן אחת ואז המלך שלמה ברוך ר"ל המלך שהמליכו שלמה הוא היסוד הנקרא שלום והיא כנ"י כענין ואני נסכתי מלכי על ציון הר קדשי, ויזהר שלא יאמר ומטובו חיינו הנראה כנ"י לבד אלא כל כוונתו ביסוד ובכנ"י, והאומר ומטובו ממעט הטוב מביתו, ודע בני בברכה ראשונה אומר כי הוא אל זן ומפרנס לכל שהת"ת מפרנס את היסוד הנקרא כל כענין כי אתה תברך צדיק לכן חתימתו בא"י הזן את הכל והכוונה תתברך ת"ת מעלינו שאתה זן הכל, הברכה ב' על העטרה הוא שאומר על ארץ חמדה טובה ורחבה ונקראת חמדה על שהיא חומדת תמיד להתייחד עם כל הוא היסוד, וע"כ ויכל אלקים שהוא מענין כל תרגום ירושלמי, ותמיד טובה בהיותה מבארת כ"ב אותיות התורה שבכתב ומתברכת מהתורה הנקראת טוב כי לקח טוב הוא שנאמר גם ה' יתן הטוב וארצינו תתן יבולה שכן טובה בגימ' כ"ב כענין ישראל אשר ב"ך אתפאר, ורחבה על שמקבלת מאמה היא הבינה הנקראת רחובות הנהר, ראה והבן בני איך מעלה אותה חמדה אתה מדבק ביסוד, טובה בת"ת, ורחבה בבינה, ואם חסר אחת מאלו הארץ יבשה, ע"כ ארז"ל כל מי שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה לא יצא, ויזהר שלא יקדים אחד לחבירו, גם אם לא אמר מלכות בית דוד לא יצא, יסוד הנוסח יאמר ארץ חמדה טובה ורחבה ברית ותורה כי אחר שאתה מזכיר ברכת ארץ צריך אתה לבער כל הערלות כדי שתדבק הברית היסוד עם התורה הוא תורה שבע"פ כענין לא תחסר כ"ל בה ר"ל כל הוא היסוד בה היא העטרה, ובבונה ירושלים אומר בא"י אלקי דוד ובונה ירושלים, אל"ר א"כ מ"ש מתפלה שלא אומר בא"י אלקי דוד ובונה ירושלים א"ל בברכת המזון בונה ירושלים של מטה ע"כ אלקי דוד היא כנ"י שהיא אלקי דוד, ובתפלה בונה ירושלים הרוחנים וע"כ יש להעלים הבנאי כי הוא מתעלה ממגדול הפורח באויר העולה באהי"ה ואז בונה ירושלים, הראית בני אלו עמי הארצות דלא רדפי אחר שרשי ידיעות התורה אבל נתפשין ומדקדקים דיוק אחר דיוק מדברי חז"ל ואם דברו בזמן המנוחה והם מחליפין בזמן הגלות חילוף אחר חילוף עד שמוציאין היתר מאיסור מה שלא עלה על דעת רז"ל וחומסים וגוזלים ל"ש גוי ול"ש ישראל כי הרגל הוא ואח"כ יושבין לאכול ומזמנים גם להקב"ה ואומרים נברך שאכלנו משלו מה עושה קב"ה מדקדק עליהם ומחליפה מחילוף לחילוף והאבידה מחזירה לבעלים אף כי מתת אלקים הוא, ודע בני כשעלה משה למרום ראה דקא עסקי במתיבתא דרקיע ואמרי הכי י' דברים צריכה הסעודה הא' לתקן שולחנו במפה טהורה וכלים שלא יהא מאוסים, והכוס ששותה שלם ונקי, ובלא הכי שולחנו שולחן חיצונים עליו נאמר כי כל שלחנות מלאו קיא צואה, והכוונה שהשולחן רומז בכנ"י המפרנס עולם הגשמי בדין כי פעולות האדם גורמין וקשים מזונותיו, וע"כ צריך אתה לכבד המזונות זהו שנאמר ארץ ממנה יצא לחם הוא שנאמר קדושים תהיו כי קדוש אני זהו בחול, אבל בשבת צריך יותר ויותר טהרה ונקיות.

פ״ט והב' נ"י קודם אכילה כי אפילו המלאכים נהנין וחיין מזיו השכינה בקדושה ובטהרה וכן נהוג גם אתה, והאוכל בלא נטילת ידים מונע המים היורדים מעשר מדות אשר י' אצבעות רומזים עליהם ועל ידו נשאר היקף בעניות ישאר גם הוא עני מדה כנגד מדה, והנוסח רומז על זה "על "נטילת "ידים ר"ת ענ"י, גם מנדין אותו כי כן ריחק כפות עליונים מהשולחן הרוחניות, מעשה באדם אחד שזימן עני לאכול עמו וראה לבע"ה אוכל בלא נטילת ידים ומיד ברח העני משם והלך בע"ה להחזירו א"ל העני ח"ו לא אוכל עמך שעליך אמר הכתוב אל תלחם לחם רע עין וגם מאכלך טמא וע"כ מאי אל תטמאו בכל אלה וכו' ונטמתם בם ורוח הטומאה שורה עליך והיא סתומה ואין לה פתח לצאת, ובא מעשה לפני חכמים ונתנו לו ת' זוז באותה שעה אמרו אשריכם ישראל שאתם עוסקים בתורה ומכירים בוראכם ומה זה העני שהיה רעב ולכבוד קונו חשש ועל עצמו לא חשש וזימן לו הקב"ה ת' זוז זה שכרו בעוה"ז בעוה"ב עאכ"ו.

צ׳ הג' שיטול יד הימין תחילה מיד השמאל כי השמאל צריך לשמש לימין ע"כ הלוי משרת לכהן שנאמר ושרת את אחיו ויד ימין הוא כהן ויד שמאל הוא לוי.

צ״א הד' צריך להגביה ידיו כשמברך לאחר שנטל הוא שנאמר שאו ידיכם קודש מאי קודש למקום קודש, כי העשר אצבעות רומזים בעשר ספירות וכאשר יכוונם בעשר ספירות אז מתקדשים אהדדי ומתברכים זהו שאמר שאו ידיכם קודש וברכו, וראה בני והבן כי הד' אצבעות רומזים ביהו"ה ולהם י"ב פרקים לרמוז שיהו"ה מתגלגל בי"ב צרופים י"ב הויות והגודל ב' פרקים רומזים בב' אותיות רוחניות, ועתה מחבר האם עם בניה עם ב' רוחניות וע"כ צריך להגביה למעלה כדי לבקש ולהריק ברכה למטה.

צ״ב הה' לברך כנ"י ולומר אשר קדשנו שברכה זו ממקור הקדושה.

צ״ג הו' לחמול על העניים במאכלו ולרחם עליהם ממה שחננו הש"י כדי שירחמו העניים והאביונים למעלה כענין העניים והאביונים מבקשים מים ואין כי כאשר עשה כן יעשה.

צ״ד הז' לברך המוציא על הלחם הוא שנאמר להוציא לחם מן הארץ וכתיב ארץ יצא ממנה לחם ויתן עדות לומר המוציא שמפתח הפרנסה לא ניתן לשליח רק הוא בעצמו הוא המוציא.

צ״ה הח' לאכול בנחת ובמוסר כי השולחן לפני המלך ואיך לא יתבייש מהמלך להיות גרגרן, ואם אינו עושה כן הוא נדבק במ"ה ולקח סדר מעשיו דכתיב הלעיטני נא ונדבק בנחש הוא שנאמר ובטן רשעים תחסר, אלא יאכל בנחת ובנקיות הוא שנאמר ואכלת לפני ה' אלקיך, ודע שצריך האדם להדמות ליוצרו בכל כחו ולהתבייש אפילו מחבירו היושב אצלו ואין צריך לומר מהש"י המצוי תדיר אצלו ומשגיח עליו.

צ״ו הט' לעסוק בתורה על שולחנו שבזה יעסוק הקב"ה הת"ת בשולחנו כענין באתי לגני אחותי כלה ואם לא יעסוק בתורה כאלו אכל מזבחי מתים החיצונים ומעיד שמת זה מהם ואינו כן כי השכינה תתן חלק ומזונות לכל בריה לעליונים ולתחתונים ביום ובלילה והברכה מהשכינה נשפעת הוא שנאמר ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה, וע"כ יעסוק בתורה להורות שפועלת מכח תורה שבכתב ואז תדבק הצדק שהוא השולחן אל הצדקה.

צ״ז הי' ליטול ידיו אחר שאכל והכוונה כדי להעביר זוהמת הנחש מחוה וע"כ הם במקום טבילה וטהרה ואין מברכין עליהם, וזהו שארז"ל מים אחרונים חובה ע"כ אגב גררה ובמקומם יתבאר בעז"ה, א"ל ע"כ דברת אתה ובמקום אחר אדבר אני בעז"ה.

צ״ח אל"ר שלש תכיפות הן תיכף לגאולה תפלה דכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה וזה ידוע שצריך להסמיך כנ"י עם היסוד.

צ״ט תיכף לסמיכה שחיטה שצריך להסמיך הנפש בבעלה, אלא מאי תיכף לנטילה ברכה זו התכיפה למאי נפקותא אדרבא קודם ברכה לנטילה מבעיא ליה שכל הברכות עובר לעשייתן, א"ל מי סברת בנט"י ראשונים דא"כ היה לכתוב ברכו ושאו ידיכם כמו שאמרת אלא לאו הכי הוא שעשו ידיכם קודש כלומר עשו מים אחרונים כדי להעביר זוהמת הנחש הנקרא מלח סדומית כדבריהם ז"ל ואחר ברכו את ה', וצריך הדבר להיות תיכף כי ידים עסקניות הן ושמא יחזיר לזוהמתן ע"כ תיכף בה"מ, ומה מאוד צדקו דברי הרב הנוטל ידיו באחרונה הוא מזומן לבה"מ כי הוא עושה תכיפה אבל מי שנטל קודם ממנו יש קצת איחור.

ק׳ ודע בני יש מקילין במים אחרונים אוכלים ואינם מטהרין כי מניחין זוהמא בבית ושבין ומטמאין אשריהם בעלי אמת המכירים את בוראם ומתדבקים בו שנאמר ואתם הדבקים בה' אלקיכם.

100

ק״א אל"ר הבא אל הסעודה ומצא שאומרים נברך שאכלנו מה עונה, א"ל בני צריך הוא לומר ברוך הוא ומבורך וברוך שמו תמיד לעולם ועד, ר"ל ברוך הוא נסתר ומבורך שמו הוא הבינה שם הנסתר המברכת לעולם ועולם לועד המפרנסת אותנו, והנה מורה בכל ויהיה לו לעולם כלומר אדנ"י, ואם הם עשרה אומר ברוך הוא אלקינו והנה מורה באלהות, ואם לא שמע נברך מהמברך רק מהעונין ברוך שאכלנו וכו' עונה אמן אע"פ שאין בו הזכרת השם כי ברוך הוא במקום הזה קרוב הוא לברכה שיש בו הזכרת השם, ואין מזמנין לע"ה בהיותו בחבורת הסעודה ותנא איזהו ע"ה ואמרי אחרים אפילו קרא מקרא ושנה משנה ולא שמש ת"ח הרי זה ע"ה ופסק שם רב הונא הלכה כאחרים, ודע בני שאצל אכילת בשר אם חטא ונמשל כבהמה נדמה ואין מלכותו בכל משלה אע"פ שקרא ושנה ושמש ת"ח ע"ה הוא, דאדם הראשון קודם שחטא מלכותו בכל משלה ואחר שחטא נמשל כבהמה נדמה ונאסר לו הבשר ואע"פ שהיה חכם בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ, ודע בני כשם שאין מזמנין על ע"ה כך אין מקבלין עדות מע"ה, אל"ר והלא מזמנין ומקבלין עדות מע"ה א"ל ומאן הוא דדן הכי א"ל ר' יוסי הוא דיין ודן מזמנים ומקבלים, אל"ב והלא בפירוש אמרו אין מוסרין עדות לע"ה וטעמא משום דאין מקבלין עדות מע"ה וא"כ ר' יוסי הוא דיין חנף ומחניף לע"ה, אל"ר לא אלא אוהב שלום ורודף שלום, א"ל בני חרבן עולם הוא שהזימון דבר גדול שהרי ג' אנשים הם כח בראש אחד וזמן אחד, חסד פחד ת"ת ראש אחד וזמן אחד והעטרה מוציאה פעולותיה בפועל, וע"ה יען שהוא נמשך לצאת בחוץ הוא שנוא ללומדי תורה ואיך יצטרפו מה לתבן את הבר, וע"כ בני אדיין אחד אין לסמוך לדיינים כי לפחות ב"ד חצוף בעינן ולמה נסמוך בדברי ר"י אף כי יוס"י הוא בגימ' אלקים כי יחיד הוא ולכן בני ר' יוסי נדחק מיראת הגלות ותקן תיקון דחוק שאין הדין נותן, ובא וראה בני מה כוונו לומר ז' אכלו פת וג' אכלו ירק מצטרפין לעשרה משום דרובא אכלו דגן נינהו, ועתה יש למידק דיוק אחר דיוק הא כ"ש א' וט', והלא אם ו' אכלו פת וד' אכלו ירק הוי ק"ו לז' וג' אלא מדקתני ז' וג' דוקא נקט ולא משום רובא, וא"ה דהכי הוא שואל אני מ"ט ג' מצטרפי דוקא אלא הכוונה ג' רוחניות וז' ההקף מצטרפי כולם עם כנ"י שהיא בכלל הז' כן הדין למטה.

101

ק״ב וכן אמרינן א' מצטרף לב' ומזמנין דדין הוא הואיל וב' אכלו פת שכן הדבר למעלה שאין אכילת המכריע כאכילת השנים ואפ"ה מצטרף, א"ל רבי א"כ אחד פת וב' ירק יצטרפו אל"ב לא, א"ל מ"ט א"ל בני אין הדין הזה רק בג' וז', אבל בזימון אפילו אכל כל ירקות שבעולם אין מצטרף עד שיאכל דגן אפי' פחות מכזית אין לחלק בהיקף ואל תלך כסומא בארובה ומינה לא תזוז אם לא בנטילה והמוציא ואכילת כזית, וגם ארז"ל שהקטן אין מצטרף לא לי' ולא לג' עד שיביא שתי שערות, הלא תראה שאר"י כמה פעמים אכלתי עם אבא חלפתא ועם ר' חנינא בר ציצי ולא הזמנוני עד שהבאתי שתי שערות, אל"ר והא הכא ה"נ אמר יחיד עם ס"ת מצטרף, אל"ר אינו מצטרף הקטן שלא הביא שתי שערות אפילו ס"ת עמו לא לתפלה ולא לקדיש ולא לזימון ולא לשום ענין רק לס"ת מצטרף ר"ל לקריאת התורה.

102

ק״ג א"ל רבי ומאי שנא, אל"ב דע לך שכוחות החיצונים מסבבים היסוד וגם העטרה לקבל מהודם ומהדרם וביותר ביסוד והם השערות הנמצאות סביב הערלה ואם אין האדם מוכתר בדוגמא העליונה אינו מצטרף בדברים הצריכים עשרה, אך בקריאת התורה אע"ג דצריך עשרה אין שם רק קריאת התורה שבכתב וע"כ מועיל ס"ת עמו להרמיז על הענין, אל"ר אלא מעתה נרמוז במה שאמר כל זמן שלא נשא אדם אשה הוא חסר צורה א"כ אינו דוגמא ולא יצטרף וגם חתוך יד או רגל או סומא לא יצטרף, א"ל סומא משום שעיניו ניכר חתוך יד או הרגל הוא הדין ומי שלא נשא אשה לא אומר מחוסר צורה מאיבריו מפני שהעטרה במקום האשה והרי הוא שלם הוא שנאמר בשש צרות יצילך קרי ביה בשש צורות ר"ל מאי חסר צורה המעכבת יצה"ר היא אשה שיצרה תקפה כי עברה ביורדה בתחתונים במקום הרע וקנתה זנות וחימוד וכעס ושטות זהו בשבע לא יגע בך רע, א"ל רבי היש הפרש בשכור בין תפלה לבה"מ א"ל בני בברכת המזון אז"ל שמברך ואפילו שאינו יכול לדבר כראוי שכן אמרה התורה ואכלת ושבעת וברכת, וראה בני כוונה טובה שזה הרבה הדין על השולחן הוא כ"י ע"כ יש לתקן במה שקלקל איך שיוכל, אל"ר אמור לי ארז"ל כל ישראל ערבים זה בזה במצות לומר אע"פ שיצא מוציא א"כ גם ברכת הפירות אמאי אינו מוציא והלא ארז"ל הנהנה מן העה"ז בלא ברכה מעל א"כ הברכה מצוה הוא, א"ל מצוה כשאכל, לא יאכל ולא ישתה ולא יברך ולא אמרו ערבות אלא במצות התליות עליו בחובה אבל ברכת היין והלחם והפירות לאו חובה הן רצה אוכל וחייב רצה אינו אוכל ופטור, א"ל והאיכא ברכת הלחם בפסח ומוציא, א"ל משום מצה דחובה עליו, אל"ר והאיכא ברכת היין בליל שבת, א"ל משום קדושת שבת חובה עליו, א"ל והא לא אפשר דלא אכל ואם לא יאכל ימות והתורה אמרה פרו ורבו גם אמר ושמרתם את כל מצותי ואם ימות לא המתים יהללו יה, והגדול שבכולם התורה אמרה בפירוש ואכלת ושבעת וברכת הוי ליה מצוה המוטלת עליו ויוציאנו ערב, א"ל בני שפיר ארז"ל דאם רוצה אוכל פחות מכזית ויפטור הערב, א"ל אם כבר אכל ככר שחייב בבה"מ אמאי לא יוציאנו הערב ואפילו שלא אכל הערב כלל וכלל הוי ליה מצוה המוטלת עליו הערב חייב להוציאו, א"ל איני מבין דבריך בשלמא שאר ברכות שפיר קאמרת דמוציא אלא בה"מ האיך יאמר הערב נברך שאכלנו משלו מצוה הבאה בעבירה הוא שהרי השקר בין שיניו שלא אכל והתורה אמרה מדבר שקר תרחק, ועוד ואכלת ושבעת וברכת כתיב צוה דאם לא אכל לא יברך, אל"ר הואיל וכבר אכל ונתחייב בבה"מ הערב מוציאו ומה שאומר שאכלנו משלו הוא כולל מה שאכל משנברא העולם כי מלת שאכלנו עבר וכולל הכל אלא שרז"ל אמרו צריך שיאכל כזית דגן והוא גזירה שלא יראה האדם ויחליף בפירוד ויבוא להוציאו, ומה שאמר ואכלת ושבעת וברכת הוא צווי לאוכל אע"פ ששבעת אל תבעט שלא לברך כענין וישמן ישורון ויבעט ולא בא למעט הערב שלא אכל, הלא תראה בני שכן הוא שהרי המדות כל מדה מברכת לחברתה ובעבור שמוטל עליה תפשוט מכאן ועשה כלל כל המוטל עליו חובה מוציאו אע"פ שיצא, הלא תראה אע"פ שנתברך הת"ת מברך העטרה שכן צריכה להתברך בחובה לפרנס עולם הגשמי, א"ל בני עדיין צריכין אתם לדעת דעו כי הנותנים לו כוס של ברכה ואינו מקבלו בשתי ידים ואח"כ לתתו בימין באהבה ובחיבה אינו אוהב המלך והמלך מבער השונאים מעליו ודוחהו ממחיצתו, ועל זה רמזו בדבריהם רז"ל שלשה מקצרין ימיו של אדם מי שנותנין לו כוס של ברכה לברך ואינו מברך, והנוטל שררה לעצמו, ומי שקראוהו לקרות בס"ת ואינו קורא, וע"כ ישלח ידו ויטול הכוס ואל יתן רשות לאחרים כי כיון שהעלוך אל תדיחהו.

103

ק״ד וגם דעו לכם אע"פ שהשכינה מתברכת מג' נצח והוד ויסוד אפ"ה יש זמן שמתברכת מהאיש לבדו הוא שנאמר ואין איש שם על ל"ב, ע"כ אפילו יחיד יש לו לברך בה"מ על היין שהיין רומז על מדה"ד ואתה צריך למתק הדין, וזהו שכל הברכות נתקנו על היין כעין הבדלה וקידוש וז' ברכות וכיוצא בהן, וראו והבינו בני שהיין עולה ע' ואם תמלאהו עי"ן הוא סינ"י כ"י הטועמת יין הפחד והיין הוא כנפילה כענין השליך משמים ארץ תפארת ישראל שמים הוא ת"ת ארץ היא העטרה, וכיון שהוא כנפילה צריכה תקומה והוא שיין מלא יו"ד יו"ד נו"ן עולה קו"ם שבתוך היין הוא קימה ע"כ ברכהו, ועוד יי"ן עולה ע' שע' שרים ניזונים ממדת גבורה הפך ע' נפש שיצאו מיעקב ע' שרים פעמים ניזונין מן הרחמים וע"כ תתיש כחם להתגבר השפעתינו מן הרחמים, וגם בני דעו שהקב"ה אמר וברכת זו ברכת הזן, וברכת לשון יחיד שכל יחיד שב ומברך עם המברך הזן, א"ת ה' אלקי"ך הרי כאן ג' זו ברכות המזון, א"ת להתברך מיהו"ה שהוא הת"ת להתברך מהבינ"ה שהוא אלקיך על הארץ זו ברכת הארץ היא כנ"י לקבוע לה ברכה, הטובה זו בונה ירושלים והוא היסוד הבונה אותה והוא אלקי דוד כלומר אלקי העטרה ע"כ אמר הטובה כלומר כי היסוד נקרא טוב כענין ההר הטוב הזה והלבנון, וגם דעו בני שאפילו אוכל פחות מכשיעור חייב לברך ולא אמרינן דפטור אלא לאחריו שפעמים הברכה יורדת אפילו על מצוה קטנה אפילו שאין מצוה באכילת המעט שאוכל צריך לברך ולא כמו שאמרת יאכל פחות מכשיעור האמת אתך שאין חובה לאכול אבל כשאכל אפילו הפרי פחות מכשיעור ונתחייב לברך מברך הערב.

104

ק״ה אל"ר משנה דאמרה ר' מאיר אומר בכזית מזמנין ר' יהודא אומר בכביצה שומו שמים על זאת התורה נתנה שיעור שנאמר ושבעת והם חולקים, מה תאמר עשו גדר אין זה גדר כי כל אדם שישבע יברך כשירעב לא יברך אלא ע"כ בשביעה נחלקו עד כמה יאכל וישבע וא"כ בשלמא ר' יהודא דאמר עד כביצה שפיר אלא ר' מאיר בכזית מי ישבע, ועוד כל זמן שלא שבע ומברך דבכזית בוודאי כ"ע ידעו דלא שבע הוה ליה ברכה שאינה צריכה ועובר משום לא תשא, א"ל לא מסרה הכתוב אלא בידי ר' מאיר והלכה כמותו בכזית כי כל השיעורים בכזית, ולא ידעת בני איזה מדה נקראת ארץ זית וצריכה ברכה וחז"ל ידעו האמת עד היכן צריכה ברכה אלא התורה אמרה עד שביעה ולא למעט כזית בא אלא אם היתה אומרת ואכלת כזית וברכת אפשר שהיה מברך אף בפחות מכזית והוה ליה לא תשא שפחות מכזית אינו שיעור, ור' מאיר כשמו כן הוא מאיר העולם על האמת ור' מאי"ר קרנ"י רא"ם קרניו אלא שמאיר י' עולמות, א"ל ר' שמעת מה שאמר ר' יצחק בר אישאן מים הראשונים מצוה ונתן ב' טעמים הא' משום סרך תרומה שאם לא היו נוטלין לחולין לא היו נוטלין לתרומה והיו עוברים שהידים שניות הן ופוסלים את התרומה.

105

ק״ו ועוד אמר מצוה לשמוע דברי חכמים שהם גזרו בנטילה וסמכו על הפסוק והתקדישתם והייתם קדושים והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זו העברת הזוהמא בשמן קודם המים.

106

ק״ז אני ה' אלקיכם זו ברכה שצריך לברך בנטילה וברכת המזון, א"ל ר' קשים דברי ר' יצחק כי עשה שברון גדול בנטילה ובטלה מהגלות לגמרי כי תינח בא"י דאית תרומה אבל בגלות לית תרומה אין צריך נטילה ולא הוה טעם מספיק מצוה לשמוע דברי חכמים, ועוד חז"ל שגזרו בנטילה ואסמכתייהו אינה אסמכתא כלל כי אמרו והתקדשתם בקיום מ"ע והייתם קדושים בקיום מצות ל"ת ויבא זה כענין קדושים תהיו כי קדוש אני דאי קאי במים ראשונים יאמר בפירוש רחיצה או ירמוז איזה רמז על רחיצה כמו שאמר ורחצו ידיהם ורגליהם וא"כ מצוה לשמוע ד"ח בדאית אסמכתא דכל דבריהם אקרא סמכוהו אבל בדלית אסמכתא למה נשמע להם, א"ל בני אין זה דברי ר' יצחק נשיא וגדול בתורה מתוקין וגדורין וצמיד פתיל עליהם וכוונת דבריו אינן נשמעים כי כוונת הענין מכוסה חתומה חותם אחר חותם ושמע בני מה אמר, מים ראשונים מצוה כי ידים שניות ואם לא יעבירם במים הטומאה יתחבר לתרומה שעליה נאמר וזאת התרומה וע"כ הזכיר תרומה בענין, ודע שאינם טהורין אפילו אצבעות אלא מהעברת מים עליהם ואם לא הטומאות נקשרות בתרומה היא כנ"י, וזהו שארז"ל מצוה לשמוע דברי חכמים והיה מן הדין לומר מצוה לשמוע ולעשות דברי חכמים שאם ישמע ולא יעשה מה תועלת אלא הכי אמר לשמוע כענין וישמע שאול, דברי אלו הספירות כענין עשרת הדברות, חכמים הן א"ב וא"ם, ועל ידי מה ע"י מים, אם טהר עשר אצבעות הרומזים בעשר ואז התרומה קדושה כי אין שם סרך טומאה וזהו והתקדשתם, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, והכוונה שלא להסיח דעתו וכוונתו מטהרת מים הראשונים והוא ענין נעוץ סופו בתחלתו כי אז מלח סדומית חלף והלך לו, ועתה אודיעך סוד גדול מאד שהרמיזו ז"ל בדבריהם שאמרו כל האוכל בלא נטילה כאלו בא על אשה זונה והכוונה שמחליף עורו בעורה (אפשר דכוונת בעל הקנה שמחליף עור הטומאה בעור הטהרה) מדה כנגד מדה כי הוא גרם להכנס האשה הזונה היא לילית חוה חיצונה בהיכל המלך זהו משום סרך תרומה יטול, והנוטל מברך בא"י אמ"ה אקב"ו ענט"י שצריך לברך בלשון נגלה ונסתר שכן פעולותיו נגלים והוא נסתר, ואע"פ שמדבריהם הוא מכל מקום מברכים אשר קדשנו במצותיו וצונו כי כעין דאורייתא תיקון שכן גם מילייהו וגדרייהו קדושה הם ומברכין עליהם, ואחר אכילתו צריך לרחוץ ידיו ואינם טעונים ברכה והרי הם קשורים עם הראשונים להעביר הטומאה והזוהמא שאין עושין המצוה חצאין חצאין והמתחיל במצוה אומרים לו גמור שאין המצוה נקראת אלא על מי שגומרה, ושים דעתך לדעת כן בראשונים מגביה ידיו להשלים כל העשר ובאחרונים משפיל ידיו להעביר הטומאה והזוהמא מן השלחן וע"כ אומר מים אחרונים חובה כי זוהמ"א במ"ק עולה בחוב"ה, וזהו שהרמיזו בדבריהם מים אחרונים צריכין כלי כי רוח רעה שורה עליהו וזהו חלקה לקבלם בכלי שלא תזיק בדינה כי האדם צריך לחלוק כבוד למדה"ד בפועל, אוי להם להמקילין במים אחרונים שהם בכלל הדין והראשונים לא נשלמו כי במה שתיקן שב עתה וקלקל לכן אתם קדושים עבדו את ה' בטהרה כי ידים בהיותם מזוהמות פסולים לברכה, ובאמת בני כל שאינו ראוי ליקרב ע"ג המזבח הוא מזבח אשר לו מזבח אחר דוגמתו מזהם הידים, אבל אם אכל הראוי ליקרב ע"ג המזבח אין שם זוהמא ואין צריך רחיצה, ובגלותא בעונותינו שאין מזבח אין ברירה והירא את דבר ה' יזהר לעשותם שאין מלח סדומית מלח ממש חלילה כי דע לך בני אברהם קודם שריפת סדום היה מקיים מים אחרונים כי לו המשפט איש החסד ולזרעו אחריו אבל האמצעים רשות.

107

ק״ח אל"ר מה הם האמצעים א"ל בני בין תבשיל של גבינה לתבשיל של בשר.

108

ק״ט אל"ר אכל תבשיל של בשר בלא בשר מהו ליטול ולאכול תבשיל של גבינה בלא גבינה, א"ל בני עונש בשר בחלב כ"כ גדול כאשר תשמע במקומו בעז"ה ולכן יש לחוש אפילו מריחא דריחא מילתא היא, ואפילו פת נאפת בתנור אשר שם נצלה בשר אין לאכלו כל עיקר דלמא יאכל עמו גבינה כ"ש תבשיל של בשר, ואחריו אין לאכול תבשיל של גבינה כ"ש שבשר עמו, ואפילו קנוח יפה אינו מועיל, אך מים אמצעים בין גבינה לבשר אמרו ואין צריך לדבר בדבר שהוא רשות.

109

ק״י אל"ר חמי טבריא ומים סרוחין פסולין לנט"י ואמרינן ה"מ כשעקרן ממקומן אבל במקומן עולין עולין ולאו דוקא נטילה אלא אפילו טבילה עושים במקומן, אל"ר ומ"ש, א"ל בני בהיותם דבוקים בקרקע אף כי הם חמים מורים לחות בארץ ואינם נפרדים משם מים מטהרין אבל כשהם נפרדים הואיל והם לעצמם וחמים הם מורה דין והדין אינו מטהר כי אם כשפועל דין ברשעים שע"י זה הם שבים בתשובה ונטהרים מעונותיהם.

110

קי״א אל"ר מה תאמר בחמי האור א"ל לדעת חזקיה שוים הם שאלו ואלו פסולים אך ר' יוחנן ביד סולדת בהם מודה ליה אבל בחמין מעט פליגי.

111

קי״ב אל"ר סתם אתמר חמי האור מאי חזית דקאמרת בסולדת לא פליגי אימא אדרבא כשאין סולדות גם חזקיה מודה לר' יוחנן כי פליגי בסולדת דר' יוחנן אמר נוטלין וחזקיה אמר אין נוטלין, א"ל בני בסולדת מורין דין גמור איך יתיר ר' יוחנן, אלא בשאין סולדת פליגי ור' יוחנן אמר לא דמי לחמי טבריא שנפרשו ממקומן שהם חמין מתחלת ברייתן ומורים דין ובדוחק במקומן הכשירם מצד שמורים לחלוחית ואין הארץ יבשה, אבל חמי האור שמתחלתם קרים רחמים גדולים, אינן מזיקין גם עתה כשאין היד סולדת ונוטלין, וחזקיה סבר אע"פ שהיו קרים הואיל ונשתנו מרחמים לדין הרי הם כאברהם הוליד את יצחק ואין נוטלים, וא"כ צדקו דברי ר' יוחנן ושפיר דמי ליטול במים שאין היד סולדת בהן שאין זה שנוי לדין רק כשהיד סולדת בהן.

112

קי״ג אל"ר ברייתא היא החוצץ בטבילה חוצץ בנטילה כשרוצה לאכול מה חברה יש לטבילה עם הנטילה טבילה מטהר כל הגוף ואם אינו חושש בחציצה יחזור ויטמא כל הגוף ממקומות שלא שלטו שם המים של טהרה ורחמים, אלא נטילה קח נא בדמיונך היש לידים טהרה כשהם מחוברים בגוף טמא אלא העברת מים בעינן והגבהת אצבעות להוריד שפע ורחמים ממקור החיים וזהו שלא ישפיל ידיו ויחזרו המים לטמא הידים שהכוונה שאם ישפילם כופר במה שעשה וזו היא טומאת הידים כי נסגרו הצינורות וא"כ דהכי הוא חציצה למה תעכב.

113

קי״ד א"ל בני בידים השלכת מים בעינן וחציצה מונע מקור העליון מלתת כי לא שלטו באותו מקום של חציצה והוה ליה טמא במקום המקטרג, לכן צואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר ואפילו כנגד הבשר ובלבד שהוא דבק דומיא דבצק חוצצין בנטילה, ואין הפרש בין נטילת לטבילה לענין חציצה רק כשיש מכה ע"ג היד ועלה קרום כמו עור קשה שאותו עור הוא חוצץ בין הבשר, שבטבילה חוצץ ובנטילה אינו חוצץ וטעמא דבטבילה טהרה בעינן חוששין לחציצה בנטילה העברת מים בעינן אפילו שעוברים על העור העברת מים קרינא ביה.

114

קי״ה אל"ר עד היכן נוטלין, א"ל בני קידוש ידים ורגלים ונטילה לחולין ולתרומה כולן עד סוף היד היינו אצבעות והכף, ושמואל הוא דאמר כן משום דבקי הוא בשבילי דרקיע כי אחר שהאצבעות רומזים בעשר ספירות יש להם מקום אשר שם ההשפעה יורדת ונקראת כף ואע"פ שאצבע אחד רומז ביד מ"מ הה' אצבעות עם הכף נקרא יד וכל הנחלים הולכים אל הים ואשריו ואשרי יולדתו שחשש בזה וצדקו דבריו באמת כי אין לחלק הכף מן היד שהיא ג' פרקים.

115

קי״ו אל"ר ולא ראית לרב נחמן מה אמר אפילו צואה בידו של אדם לא יטול לפירות והנוטל ידיו הרי הוא מגסי הרוח וכל אדם ימנע שלא יתחבר בגסי הרוח.

116

קי״ז א"ל בני לכן לא תחושו לדבריו כי רבא הבין באיברי האדם שהרי הפך שמו וברא אדם (שתיבת בר"א הוא אותיות רב"א) אמר אין כאן גסות רוח וצדקו דבריו, גם ארז"ל בשעת הדחק נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו ובלבד שיהיו המים חסרים ממנו, וגם צריך שלא יסיח דעתו מהם לגמרי, א"ל ר' הטה הכלי לצד אחד ונטל או למד לקוף ונתן עליו מים עלתה לו נטילה או לא, א"ל בני ר' יוסי הוא דיין ומצריך כח האדם דוקא ובלאו הכי פסול, ואמת צדקו דבריו שהוא אמר דין אמת שכל הטהרות מכח האדם הוא ת"ת הנקרא אדם, וגם דע בני שצריך לשפוך על ידיו ג' פעמים חד לפחד וחד להוד אשר דרך שם מעבר הפחד וחד למה"ד הרפה וגם יזהר שלא ישים מים ביד אחת וישטוף את חברתה כי אלה המים טמאים הם, וצריכין הידים ההם נגוב וליטול פעם אחרת או להטביל במ' סאה, וראה כוונת הענין כי היד מטהר את חברתה במים שבכלי אבל מים שבכף לא כי הפחד סוף ה' ונקראת יד העטרת סוף ה' אצבעות ונקראת יד היוכל למתק אחת את חברתה בדין שבה לא אלא מים ממקום אחר בעינן כי היד הראשונה אש והב' אש ואין אחת מעכבת לחברתה ע"כ תופש הכלי בשמאל ושופך מים על הימין ואח"כ לוקח הכלי בימין ושופך על השמאל ואח"כ משפשף אחת לחברתה, ואם נוטל שניהם כאחת טוב, ודע כי מים ראשונים נטלים בין בכלים בין בקרקע בין במים צוננים בין במים חמין, אבל מים אחרונים אין נטלין אלא בכלי ובצוננין, ובחמין לא שחמין דין וחובה ואין לערב חובה בחובה, אבל בראשונים מצוה וחובה מערבים זכור ושמור בדבור אחד נאמרו.

117

קי״ח ודע שאם נטל ידיו ויצא ודבר עם חבירו והסיח דעתו מאותו נטילה חוזר ונוטל, הראית בני שר' מאיר אומר שאין ליטול מן הגוי ולא מן אשה נדה משום שמטמאין במשא, ואדרבה הנטילה אינה רק העברת מים בי' האצבעות ומה לי גוי ומה לי נדה או אחר כי רק כח אדם בעינן וגוי אדם חיצוני נקרא הוא שנאמר טוב לחסות ביהו"ה מבטוח באדם ע"כ פליג עליו ר' יהודא והוא מלך שממנו מלכים ימלוכו וצדקו דבריו.

118

קי״ט ודע בני שאין לכסות ידיו במפה אף כי היא טהורה ונקיה ולאכול בלא נטילה כי העברת מים בעינן, ועל שהידים עלולים לקבל טומאה אף מהאויר ע"כ אחר שהעביר מים עליהם מיד ינגבם, כי ר' אבהו הנקרא יד (אבה"ו גימ' י"ד) מטהר הידים והוא אמר האוכל בלא נגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא, וגם דע בני שאם נשתנו המים מחמת דברים שנפלו בהם ואין להם תואר מים פסולין לנטילה שהמים מורים רחמים ותואר המים מורים על דין.

119

ק״כ ודע לך בני שכל הנהנה מעה"ז בלא ברכה נקרא גזלן שנאמר גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע, אביו ואמו הן הד"ו פרצופים שהעולם הגשמי בידם ניתן וצריכין ברכה במעשה ידיהם, ול"ש הנאת אכילה ול"ש הנאת ריח יברך מקודם ואח"כ יהנה, ולאו דוקא שאוכל כשיעור אלא אפי' פחות מכשיעור אפילו כל שהוא צריך ברכה דהא נהנה, אלא שאחר אכילת פחות מכשיעור אין צריך ברכה, ולא תימא הטועם דבר שאינו להנאה שאינו מברך לעולם מברך דהא נהנה הוא ממ"נ אלא אי חזר ופלט פטור.

120

קכ״א א"ל ר' ברכה הסמוכה לחברתה שאין בה הזכרת שם ומלכות שמיה ברכה או לא, אל"ב ר' יוחנן הוא דאמר כל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינו ברכה כשאינה סמוכה לחברתה מכלל דהסמוכה לחברתה אפילו בלא שם מלכות והזכרת שם ברכה היא, א"ל ר' והא סתם קתני ל"ש סמוכה ושאינה סמוכה, א"ל בני אם אינה סמוכה וחסר משם הזכרת שם ומלכות א"כ מאי מברך אך הסמיכה ממקום ברכה היא עולה ואע"פ שאין בה אזכרה ומלכות ברכה היא, אל"ר תינח בשניהם יש לו אזכרה בלא מלכות מלכות בלא אזכרה מה תאמר.

121

קכ״ב א"ל כשאינה סמוכה לחברתה לאו ברכה היא כי ברכה היא מדת הרחמים מכ"ע ע"י החכמה הנקראת אתה מהבינה הנקראת מלך וה' ואם אין מזכיר שניהן אין שם ירידת הברכה, אל"ר והלא אזכרה ומלכות משמע דוקא שלא הזכיר כלל אבל מלכות בלא אזכרה ואזכרה בלא מלכות ש"ד, אמר ליה בני מלכות בלא אזכרה לא שכיח אזכרה בלא מלכות שכיח, וה"ק אם האזכרה עם מלכות אז היא ברכה אזכרה בלא מלכות אינה ברכה.

122

קכ״ג אל"ר בעינן השמעת אוזן בברכה כי דרך האוזן הברכה יורדת שנאמר וישמע אלקים, עבר ולא השמיע לאזנו יצא או לא א"ל לא יצא שעיקר הברכה משמיעת האוזן היונק מהחכמה ומכתר, אל"ר מאי שנא ערום שלא יברך אלא א"כ כסה ערותו ואשה מברכת אע"פ שלא כסתה, אל"ב במקום ערוה אין ברכה, ובאשה עומדת לא אמרו אלא יושבת שפניה תחתונית טוחות בקרקע וכמו כסוי הוי ע"כ מברכת.

123

קכ״ד וגם יזהר אדם שלא יסיח בין ברכה לתחלת המעשה שמברך עליו שאם הסיח נשאר המעשה בלא ברכה וכל הברכות ע"י המעשים הם צורך גבוה, וע"כ חטאו גדול וא"כ צריך לחזור ולברך תניא רב ושמואל בני מחלוקת השלימו ביניהם ואמרו כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר בל"ת והוא כענין ולא תשבעו בשמי לשקר כי כל דבר פנימי הוא אמת ושקר הוא חיצוני, וע"כ לא תשבעו בשמי לשקר כן לא תשא את שם לשוא הוא במקום שקר, וברכה שאינה צריכה היא במקום שוא ואין המברך רואה סימן ברכה עד שיחזור ויאמר בשכמל"ו לתקן מה שקלקל.

124

קכ״ה וגם דע לך שבברייתא אמרו העונה אמן לא יענה אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן קצרה ולא אמן ארוכה אלא אמן בינוני וגם לא אמן יתומה, גם ארז"ל העונה אמן לא יגביה קולו יותר מהמברך, ובאמת בני כי בברייתא ההיא כולם מסכימין בה שאמן קטופה לא כוון באמן עליון, וחטופה לא הוריד באמן אחרון כי חכמה עילאה וחכמה תתאה נקרא אמן מלשון אומן ע"כ העונה צריך שלא לחטוף אותו ולהניחו במקומו רק צריך להורידו למטה, ולא אמן קטופה המורה חלוק במאמרות הה' ומחלקם לחצאין ומניחו עם פחד יצחק שהוא כח הדין אלא צריך להניחו במדת הדין הרפה, ולא אמן קצרה שמוריד אמן בכנ"י שלא בשלימות כאדם הנושא משא וממהר להורידו, ולא אמן ארוכה שמוציא האמן העליון באמן התחתון וחוצה לו אלא אמן בינוני ר"ל מאמן ואמן הבינונית באמצע, ולא יגביה קולו יותר מהמברך ר"ל העונה אמן לא יגביה קולו שאמן שקול ואמן במקום אחר רומזים ועד תגביה הנה הוא בינ"ה ויותר משם לא, וע"כ לא יגביה קולו, ולא יענה אמן יתומה כי כוונת העונה אמן להוריד ברכת המברך עד כנ"י ואם זה לא שמע הברכה מהמברך א"ה על מה יענה אמן הוי ליה ברכה שאינה צריכה ולכן צריך לשמוע הברכה ולענות אמן, והא שהיו מניפין בסודרין היה כדי לשום דעתו כדי לשמוע הברכה כדי לענות אמן שלא יהא אמן יתומה, ודע בני שהמברך ועונה אמן אחר הברכה ויש שם מעשה או ברכה אחרת לפניו הרי זה מגונה שהרי הפסיק בין ברכה למעלה שהברכה הוכנה וזה הפסיקה, וי ליה למאן דעביד הכי אלא בהשלמת ברכותיו כעין בונה ירושלים בבה"מ וכעין ברכת ישתבח וכיוצא בהן שעונה אמן לחתום הענין כי מדביק הענין אדנ"י עם הוי"ה בעניית האמן ובבונה ירושלים בלחש תקנו העניית אמן בעבור שמזכיר ירושלים אשר היא במקום עניית אמן, אל"ר על חמשת המינים מברך לפניהם המוציא לחם ומחלק לכל המסובים היכול לטעום שום אדם מהם קודם המברך, א"ל אם ככר אחד לכולם הוא, צריך שיטעום המברך תחלה, ואם לאו יכולין לטעום, והבוצע לא יבצע עד שיכלה אמן מפי המסובין שאם השלימו אמן וזה בוצע הוה כפירה שחלק האמן ולא מניחו לנוח באמן האחרון, א"ל פירות האילן מברכין עליהם בורא פרי העץ ר"ל ברוך כתר, אתה חכמה, הוי"ה בינה, אלקינו הזרועות, מלך שב בבינה שהוא מלך, העולם הוא ת"ת שנקרא עולם ולא הזרועות מלכי הת"ת בורא האציל פרי הוא העטרה שהוא פרי היסוד הנקרא עץ, והפרי היא העטרה האצילה עולם הגשמי ומלאו פירות ופרנסה.

125

קכ״ו א"ל רבי מ"ש בפרי האדמה שמברך ב"פ האדמה הלא הכל מן האדמה ל"ש עצים ול"ש עשבים, א"ל כל ששם עץ עליו אתה צריך להזכיר כח העץ הרומז ביסוד אשר גם הוא נקרא הוי"ה שכן י' פעמים ה' ה' פעמים י' ו' פעמים ה' ה' פעמים ו' עולה עץ, וכ"מ שאין שם עץ עליו מברך ב"פ האדמה שהוא הפחד שנאמר הלעטני נא מן האדום הזה וע"כ חותם האדמה ואינו חותם הארץ, וכן על פירות האילן וכן על פירות הארץ מברך לאחריהן בורא נפשות רבות וכו', א"ל ר' מהו זה הברכה, אל"ב הנסתר שלו הוא הפחד הגדול ואינו ראוי לצאת, א"ל ר' אוציאנו אני והקשיבני ר"ל הקב"ה האציל וברא נפשות רבות וחסרונם מן העולם ואינם נראים כי חלים על כל מה שבראת זהו כי האדם עץ השדה, וגם שיחת דקלים, והקב"ה מחיה בהם נפש כל חי ר"ל ראוי לחזור בכל חי, וחותם בא"י חי העולמים ר"ל תתברך אתה חי העולמים וכנ"י מתברכת מחי העולמים, א"ל בני הכי הוא שאין לך מה שהאציל הקב"ה שאין עובר בדין בני חלוף בין בעולם הגשמי בין בעולם הרוחני ואף המאמרות, ואין לגלות הסוד כי לא ניתן לגלות שהעובר עבירה אם היה רואה גלגלו וחלופו היה מוסיף על חטאתו פשע באמרו הריני כאחר שובו בנים שובבים חוץ מאחר ולא היה שב, ובאמת אינו כן שהקב"ה רוצה בתשובת רשעים ומקבל השבים באמת וע"כ כסהו וקרוב הדבר שרצו להכחישו לגמרי מצד זה הדבר והיראה, ודע בני שחמשת המינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל מברך בסופן ברכה אחת מעין שלש ודע שאפילו אכל גרעין אחד וחטה אחת מהשבולת מברך תחילה וסוף כי כשיש שם פרי עליו מברך שכנ"י נקראת פרי הוא שנאמר עץ פרי עושה פרי ולכן תנו לה מפרי ידיה ויהללוה כלומר וברכוה, ודע בני מים ודגים וביצים וגבינה ובשר וכל שאין גדולו מן הארץ מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות, ואין להזכיר לא עץ ולא אדמה שאינן לא מן העץ ולא מן האדמה אלא אומר בא"י אמ"ה ורומז כמו ברכת העץ ואומר שהכל הוא היסוד נהיה בדברו שכל נפשות היסוד מברכן אם ראויין ואם לאו יורדין בחלוף כי ביסוד מושב הצדיקים וע"כ החתימה בנ"ר (ונראה שע"כ חותם ח"י העולמים כי הוא יסוד כידוע), אל"ר תינח כולן מים מה חלוף יש להם, א"ל בני גם המים עוברין בזה הדין ויוכיח שבתקופה יחזרו לדם והכל מצד השמיטה הקשה, ובאמת בני כאשר ישתנה הפרי ויעשה ממנו מים מברך על המים שהכל כמו מים שהם פרי הארץ ומברך עליהן שהכל.

126

קכ״ז א"ל ר' ומ"ש ענבים שסחטן ולא מברך שהכל, א"ל בני שנא ושנא מפני כבוד הגפן הוא התפארת מלך בו' קצוות מזכירין ענינו בפירוש, ודע שכל דבר המזיק אין מברכין עליו כי אין בנזקים ברכה, ואל תטעה בני בשום פרי שנסחט לברך בפה"ע או בפה"א רק שהכל שאין הדין הזה רק בגפן ולא בדבר אחר, וראה והבן בני בעבור שיסוד עולם הנקרא כל לו הברירה ניתן בנפשו ע"כ כל מה דאכיל אפי' פת ושתה יין וכל דבר אם בירך שהכל יצא, ומי שאכל פת ואמר בריך רחמנא מלכא דעלמא מרא דהאי פיתא יצא ור' יוחנן הוא דאמר שצריך להזכיר שם ומלכות, ודע בני שאם אכל מזונות מברך אחריו אחת מעין שלש ומה היא בא"י אלקינו מ"ה על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה ועל ארץ חמדה טובה שרצית והנחלת לאבותינו רחם ה' אלקינו עלינו ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך והעלינו לתוכה ושמחנו בבנינה ונברכך בקדושה ובטהרה בא"י על הארץ ועל המחיה, והכוונה בא"י אמ"ה כתר חכמה ובינה שהוא ה' אלקינו מלך העולם ו' קצוות ואח"כ על המחיה כולל חסד ונצח ועל הכלכלה כולל פחד והוד ויסוד ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו, ואח"כ על ארץ חמדה טובה ורחב ר"ל על ארץ הכלולה ביסוד הנקראת חמדה ובת"ת הנקרא טוב, ובבינה הנקראת רחובות הנהר, שרצית והנחלת לאבותינו כענין בת היתה לאברהם בכל שמה, ואח"כ אומר רחם ה' אלקינו היא כ"י על הגשמיים, וחותם בא"י על הארץ ועל המחיה ר"ל תתברך הבינה על החסד ועל העטרה שמחיה היא העטרה, ואין לחתום ועל הכלכלה, ואחר אכילת ענב תאנה ורמון בא"י אמ"ה על העץ ועל פרי העץ ועל ארץ חמדה וחותם בא"י על הארץ ועל הפירות, והכוונה על העץ במקום הזה הוא ת"ת, פרי העץ הוא יסוד, על הארץ היא העטרה, ועל הפירות הכולל כל ההיקף הנקרא פירות, ואחר היין מברך ברוך א"י אמ"ה על הגפן ועל פה"ג ועל ארץ וכו' וחותם בא"י על הארץ ועל הפירות, ואין לחתום על פה"ג שהפירות שנשתבחה בהן א"י יש להן מעלה בברכה להרמיז בחתימה כל ההיקף נגד ה' מיני פירות וב' מיני מזונות, ר"ל מזונות חטה ושעורה פירות גפן תאנה ורמון וזית ותמר, וזה הכלל בני כל שהוא חשוב פרי מברכין עליו וכל שאין שם פרי עליו אין מברכין עליו.

127

קכ״ח ודע בני כתיב כל הנשמה תהלל יה ארז"ל איזה דבר שהנשמה נהנה ממנו ואין הגוף נהנה הוי אומר זה המריח ריח טוב, לכן כל המריח ריח טוב צריך לברך, ודע בני שמי שזכהו הש"י ונפשו אליו מלומדת מריח טוב שוכן באהלי בשמים כענין שזימן הקב"ה ליוסף הצדיק נכאת וצרי ולוט שלא יריח אותו צדיק ריח רע ואם קב"ה זימן לו נפש מסואבת מלומדת מריח רע שוכן באהלי מסריחין מזיקין הנפש, על כן המריח ריח טוב המהנה את הנפש צריך לברך ולהוריד ריח טוב מריח טוב העליון להריח ולברך ההיקף, ואם הוא מריח עץ או מין עץ מברך בורא עצי בשמים, אל"ר ויאמר עץ בשמים א"ל עצי לכלול הוד ועטרה, ואם הוא עשב יאמר בורא עשבי בשמים, ואם הוא פרי הראוי לאכילה כגון אתרוג ותפוח וכיוצא בהן מברך אשר נתן ריח טוב בפירות והם ז' ימי בראשית והם מבורכים ומברכים למברכים וע"י מעשה בני האדם מתברכים, ואם מריח בעצים ובעשבים ובשאר מינים ב' מינים ביחד מברך בורא מיני בשמים, ואם הוא ספק מאיזה מין הוא אומר בורא מיני בשמים שנכללים העשבים והעצים, המריח בשמן אפרסמון מברך בורא שמן ערב להרמיז השפעת חיות זהר העולם הוא השמן הטוב היורד בזקן אהרן ע"פ מדותיו מדותיו ממש, וכל ריח טוב ששמוהו להעביר ריח רע אין מברכין עליו כי ריח רע מעורב עמו, וכל ריח שאין לו עיקר אין מברכין עליו כגון בגדים ששם בארגז שבו בשמים ובשמים של נשים והמקטרות לע"ז אין מברכים עליהם כי הוא ריח המזיק ריח דין ריח חיצוני:

128