ספר הקנה נ״וSefer HaKanah 56

א׳סוד קידושין וכוונותיה.

ב׳וגם אמר כי יקח איש אשה ובעלה ונתעוררו חז"ל לומר האשה ניקנית בכסף ובשטר ובביאה וע"י עדים אף כי הם פסולים דרבנן, ואמרו בכסף מנא לן כתיב כאן כי יקח וכתיב התם נתתי כסף השדה קח ממני יליף קיחה קיחה מה התם כסף אף כאן כסף.

ג׳ א"ל ר' האינך תמה בדבריהם וכי זה נכתב בתורה והא כתיב ויקח את כל ארצו מידו וכי כסף נתן ה"נ יקחנה בלא כסף, וא"ת בהמשכת דברים שאמר הן הן מי לא אמרינן אמר הן הן שבועה ה"נ אמר הן הן מקודשת כי יש ממש במלת הן ועוד יקח מויקח עדיף למילף מיקח מקח.

ד׳ אל"ב אי מהתם ה"א אפילו בע"כ וא"כ כל אחד ילך ויקח בת ת"ח בעל כרחה ואין לדבר סוף, אל"ר והאי ג"ש היא והא לא דמי קיחה דשדה לקיחה דאשה דשדה קנאה ויש לאל ידו למכרה אבל אשה קנה ואין לאל ידו למכרה וא"כ אינה ג"ש, ועוד א"ה דילפינן משדה נימא מה שדה נקנה בכסף ובשטר ובחזקה ובחליפין אף אשה כן מה תאמר חליפין איתנייהו בפחות משוה פרוטה וגנאי הוא לה אומר אני אע"פ דגנאי הוא נקנית שכן רוצה הש"י הלא תראה שג"ש היא סיני כשם שהעמידו בית הלל קידושין בפרוטה שהיא חצי שעורה אף כשקנאה בתורת קנין כן כשקנאה בתורת חליפין בפחות מש"פ תהא קנויה ואין גנאי במה שגזרה התורה, שאם תחוש בזה א"כ תחוש על שנקנית בביאה ע"י עדים היש גנאי כזה אלא גזירת המלך הוא ה"נ ל"ש, ועוד מאי האי דכתיב כי יקח משמע רצוניי כתיב כי יקח איש אשה ומ"ש בכהן כתיב הוא אשה בבתוליה יקח ולא כתיב כי יקח אשה בבתוליה יקח, רבונו דעלמא אשה שוה אלף זוז וזה יקחנה בחצי שעורה כסף וכי אין בה הונאה בזה מה תאמר רוצה ובמקום שרוצה אין אונאה א"כ במקום שרוצה תקנה בלא דבר וכי לא כתבת בתורה נרצע בדבור בלא מתן נקנה ה"נ יהי כן, ועוד לא מצאו להעמיד קדושין רק בחלק השמיני מאיסר האיטלקי והוא משקל חצי שעורה כסף נקי, ועוד הג"ש צועקת כסף ולא שוה כסף וב"ש אומרים שוה כסף ואצ"ל שב"ה עקרו הג"ש לגמרי שאמרו בפרוטה פרוטה מאן דכר שמה, א"ל בני כל דבריהם הם סיני ועליהם אין להרהר אלא שהסמיכו דבריהם אקראי.

ה׳ ונקנית בכסף שכן הדוגמא למעלה שחיבור האהל הוא מצד החסד הנקרא כסף שנאמר לי הכסף ולי הזהב ואין הדין נותן שתקנה בחליפין כי סוד חליפין הוא מיד ליד ר"ל שיוצא הנפש והולכת ברשות אחרים ואפילו בפחות משוה פרוטה הם הרמשים הנרמסים באשפה, וידעת בני בזמן הקדושין כחות הרחמים מתרבים והחליפין מתמעטים וא"כ האיך תקנה בחליפין, וגם לא בחזקה כי החזקה הוא פחד יצחק והוא שנתנו לעמים אף חובב עמים בחזקה עד בא גזירה מלמעלה להתיש כוחם, והעמידו הדבר בפרוטה שהיא נחושת לרמוז שכנ"י היא נחושת כענין וארצכם כנחושה, ומתחברת עם יהו"ה הוא התפארת שכן יהו"ה בא"ת ב"ש מ"ץ פ"ץ, ומ"ץ פ"ץ בגימ' פרוטה הכולל נחושת, ויהו"ה והפרוטה שהיא כנ"י היא שמינית לאיסר היא הבינה לאיסר הנדרים ע"כ העמידוהו בחלקו השמיני של איסר, כן הדבר במקוה אינו מטהר בפחות קורטוב והוא חלק שמינית מלוג כי כל חלק ח' עליה, ועל שהיא קשיין דפירייא העמידו שיעוריה בחצי שעורה כסף להיות כל השעורה כסף לחצאין וע"כ מקדש גם בזהב כי בהיות החבור השלום בארץ והזהב עם השלום, ואמר כי יקח איש אשה שאם רוצה לעשות כבן עזאי רצונו הוא ואין המשפט הזה בכהן גדול וע"כ אמר שם אשה יקח.

ו׳ אמרו האשה נקנית בכסף היא כנ"י שנקנית לת"ת על ידי החסד שנקרא כסף, וראה והבן מעלת הכסף שיהו"ה עולה כסף, כענין י' פעמים ה' ה' פעמים י' ו' פעמים ה' ה' פעמים ו' עולה כסף ואם תחליף כסף בא"ת ב"ש לח"ו עולה יו"ד ה"א ו"ו ה"א להודיע שהאשה עם האיש בכסף שהוא הרחמים עמהם.

ז׳ אל"ר אימתי הוא זה.

ח׳ א"ל בזמן שהם ראויים זה לזה להלקח אבל אם אינן ראויין זה לזה הכסף הוא אש ואין שלום ביניהם ואחריתם מר.

ט׳ אל"ר מנא לך הא.

י׳ אל"ב מלאהו כסף כ"ף סמ"ך פ"א בגימ' א"ש והנה שב הכסף אש, ודע לך בני שאין האשה מתקדשת בעל כרחה שהרי במצרים נאמר שמעתי את נאקתם היא כנ"י א"כ ברצונה ובאהבתה הוא שנאמר והלכה והיתה לאיש אחר ברצונה הלכה כי גרשה בעלה מצד טומאת הבנים.

י״א ודין השטר כתב על חרס או על נייר אע"פ שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי או הרי את מקודשת לי הרי זו מקודשת גלמודה ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה בשטר מה יציאה בשטר אף הויה בשטר.

י״ב א"ל וכי יתכן לכתוב זה הפסוק בענין אחר עד שתאמר מדשינה בדיבור יש למילף מה יכתוב והיתה לאיש אחר ולא יכתוב ויצאה והלכה שומע אני אפי' בע"כ לכך כתיב ויצאה ואחר והלכה ברצונה יכתוב והלכה ויצאה לאיש אחר שומע אני אפי' בלא הווית קדושין אם בא עליה אחר אסורה לבעלה ת"ל והיתה בהויות קדושין נאסרה לבעלה הראשון.

י״ג אל"ב אחר שכתוב ושלחה מביתו מאי ויצאה אלא להקיש.

י״ד אל"ר והא קא פסיק והלכה בין יציאה להויה ובמקום דאיכא הפסק הוי עיכובא, מי לא אמרינן את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר ואמרינן אתי את והפסיק הני בארבעה עשר והני בחמשה עשר ה"נ אתא והלכה והפסיק.

ט״ו א"ל אלא ויצאה ל"ל אלא ע"כ להיקש, אל"ר ואלא והלכה למה הפסיק, א"ל הוא דאיצטריך לאמרו קודם הויה שאם היה שותק מוהלכה הייתי אומר והיתה בע"כ קמ"ל והלכה מדעתה, א"ל והלא אינו מוכרח כי כך משתמע והלכה בע"כ כמו מדעתה ואדרבה והלכה בע"כ משתמע מכח סברא דהאשה אף כי גרשה בעלה נגררת אחריו וכואב לה ואמר והלכה לומר לך שאע"פ שבא אדם אחר והוליכה לביתו בע"כ נאסרת לראשון ויקשה לתנא דקתני האשה נקנית משמע מדעתה, ואמת כי קים לתנא דבע"כ אינה נקנית ודייק מוהלכה מ"מ אינו מוכרח לו חייב התנא לראות כח במלת והלכה דמשתמע מדעתה והנה והלכה מקבל ב' קריאות כי כמו שאתה קורא והלכה כן תקרא והלכה משמע בע"כ כענין ואתכם אזרה בגוים ואמרינן ואתכם, אל"ב הלא אמרתי לך כל דבריהם אמתו שהיסוד נקרא שער (נ"א שטר) ששם בחינת הנפשות וחתימת השטרות והשכינה פועלת ועל שכותב בכתב הרי את מקודשת לא העמידו השער בשום קצבה דקאמר אפילו אינה שוה פרוטה מטעם שהכתיבה בשטר רומז ביסוד כי הוא בכלל תורה שבכתב וכשנתן לכנ"י אין קדושין גדולים מאלו.

ט״ז גם נקנית בביאה שנאמר ובעלה האמת בעדות, א"ל ואימא עד דקידש ובעל לא תהא מקודשת שכן כתיב כי יקח ובעלה א"ל א"כ יכתוב איש אשה כי יקח ובעלה ונכנס איש אשה בין כי יקח ובין בעלה ש"מ קיחה עושה קדושין וביאה עושה קידושין, והכוונה שהביאה היא ביאת ת"ת בכנ"י כענין באתי לגני אחותי כלה, וע"כ אע"פ שהדבר מכוער לקחת אדם עדים ולקדש בפניהם אשה בביאה ולגרום לעדים הרהור כי לא אפשר בלא הרהור הואיל ונמצא בפסוק באתי לגני אם עשה קדושיו קידושין מ"מ הדבר מכוער לכן רב מנגיד על מאן דמקדש בביאה.

י״ז אל"ר מה ראה התנא ולא אמר האשה נקנית בד' דרכים והד' היא חופה דהא הלכה כרב הונא, ואומר לך סבת כוונת רב הונא שחופה היא דוגמא על שהחופה פירוש כיסוי מהמרכבה היא חכמה עילאה והאשה עם בעלה תחת הכיסוי, וא"כ תכנס האשה ברשות בעלה ע"י הכסוי לא ע"י כסף ושטר וביאה וע"י אלו האשה עם בעלה תחת הטלית כי הטלית הוא החופה ורומז בחכמה עילאה כענין נתעטף בטלית לבנה, והכוונה כי הה' טבעות הנזכרים בפסוק וארשתיך לי כולם נכללים בכסף ושטר וביאה והנה חמשה בתוך ג', אל"ר ראית הברייתא אומרת היה מדבר עם אשה על עסק גטה וקדושין ונתן לה גטה או קדושיה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו ובעבור שהוא דיין ושמואל נביא ונאמר לו שדברי הדיין קיימים בא רב הונא והעיד ששמואל אמר הלכה כר' יוסי האמת לא פסק שמואל הלכה רק כשעוסקים באותו הענין, ועתה יש לנו לדעת שמה שאמרו מאן דלא ידע בטיב גיטין וקדושין אל יהא לו עסק להורות בשום ענין שמא יתיר ערוה אע"פ שיודע כל ענין וכל דין קידושין, והא דפסק שמואל הלכה כר' יוסי אל יורה כי דלמא אתרמי ליה דא דינא ולא ידע ויתיר ערוה והמתיר ערוה אף בלא דעת וי ליה כי הוריד כח שכנגדו למעלה והוא יתחלף בערוה, כי זה אע"פ שהורה בשגגה מ"מ העבירה נעשית, כי כן הדבר שאם אדם אחד מדבר עם אשה מענייני קדושין ונתן לה דבר על השעה ונתקדשה ואינו יודע כי נתקדשה והלכה ונשאת מדעת ב"ד שלא נאמר להם שהיא מקודשת אמת כי בניה כשרים שכל הנשאת מדעת ב"ד אפילו באיסור בניה כשרים, מ"מ הקב"ה גובה ממי שגרם הערוה הוא המורה בעריות או המרבה לדבר עם נשים עניני קידושין ויקדש ולאו אדעתיה, וכן המניח את אשתו והולך בדרך ארץ מרחקים ואינו מודיע לה שהוא בחיים ושמא יגרום עונו ויערים גוי קלקל בישראל ויבא ויתן עדותו עליו שמת, שהגוים משימים דעת עליה ובאים ומקלקלים כי שמחים בקלקולם של ישראל וב"ד דנין דין תורה ומשיאין את אשתו בהיתר גמור ויולדת בנים ואח"כ יבא בעלה הראשון ויורידהו הקב"ה בטומאת הגיהנם, אל"ר ויתכן זה והלא ארז"ל ראובן שגירש את אשתו דינה ע"מ שלא תנשא לבנימין והוא תנאי שאפשר להתקיים והוי דבר הכורת בינו לבינה, והלכה ונשאת ליהודה וילדו בנים ובנות והרבו משפחות בישראל ואח"כ מת יהודה ועדיין ראובן שגירש בחיים והלכה הארורה ונשאת לבנימין ובטלה התנאי ונתבטל הגט והוי אשת איש למפרע ונפסלו כל בני יהודא שבא עליה בהיתר וברשות ב"ד, א"ל בני שמע הענין והבן שבני יהודא שאע"פ שנפשם נפש טהורה מ"מ אמם הארורה כשנבעלה לבנימין הכניסה טומאה בהיכל הקודש וע"כ בניה חיצוניים מדה כנגד מדה, ואל תאמר תצא היא ולא בניה כי ממנה יצאו ובמחשבה רעה נולדו וסופה יוכיח על תחלתה, וא"ת מה יהיה לזרע יהודא שמחשבתו היתה לטובה בזה יש להשיב עונו גרם שנשא אשה מגט ע"ת שהיה לו לחוש בכל אלו לכן כל גט שיש בו תנאי אפי' שיכול להתקיים יש לגזור שלא יהיה גט מעתה פן יתבטל התנאי ויחזור קילקול במקום תיקון כי העריות קילקול גדול בישראל, והעריות מתחילות משעה שיקדש בא' מג' דרכים מיד היא א"א ואסורה לכל העולם כהקדש והוא נאסר בקרובותיה והיא נאסרה בקרוביו, וברייתא היא האומרת המקדש את האשה הרי זה אוסר עליו ז' עריות אמה ואם אמה ואם אביה בתה ובת בתה ובת בנה ואחותה, וכולן אסורין בין בחיים בין לאחר מיתה חוץ מאחותה שאין אסורה אלא בחייה שנאמר עליה בחייה, אבל כולן כיון שנאסרו שעה אחת אין להם היתר לעולם ובמקומו יתבאר בעז"ה:

י״חאל"ר ראית המשנה שאמרה האיש מקדש בו ובשלוחו האשה מתקדשת בה ובשלוחה, ומנ"ל ששליח שוה כאדם עצמו בקדושין דכתיב ויצאה והיתה מה יציאה מגרש ומתגרשת ע"י שליח אף הויה כן ויציאה גופה מנ"ל דהוי למכתב וכתב לה ספר כריתות ויצאה מביתו מאי ושלחה אלא מלמד שעושה שליח, ומדהוי ליה למיכתב ושילח מאי ושילחה מלמד שגם היא עושה שליח והכוונה שת"ת שלוחו היא העטרה כענין הנה אנכי שולח מלאך לפניך, וגם העטרה שולחת את בת קול ע"כ אמר שלוחו של אדם כמותו שכולם היו בגחלת בכח.

י״ט וגם אין שליח לדבר עבירה שכל השליחות למעלה בדין ובצדק, ודע ר' שיש אדם שדעתו לישא אשה במקום אחר אשר נפשו נמשכת שם ואמר לשלוחו צא וקדש לי אשה במ"פ ולא הזכיר לו שם האשה והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת, מ"מ יש לשאול בזה הלך במקום אחר ומצא שם אשה ממקום שאמר לו וקדשה מאי.

כ׳ אל"ב קרוב הוא הדבר שיש לחוש לקדושין אף כי הבעל טוען לא אמרתי לך רק במ"פ אפי' הכי יכול השליח לומר אשה אמרת ממקום פלוני הרי האשה מאותו מקום היא מה לי במקומה ומה לי במקום אחר מקודשת דמראה מקום הוא לו.

כ״א דודאי אם הזכיר שמה מקודשת ומראה מקום הוא לו אבל באמת בכ"מ שהוא אמר כיון שהזכיר שמה ומזה נראה כשאמר לו במקום פלוני ולא הזכיר שמה אפילו שהלכה ממקום שאמר לו והלכה במקום אחר וקדשה יכול לומר במקום פלוני אמרתי לך ואינה מקודשת, ובאמת הכוונה היסוד מקדש את כנ"י במקום שהיא אבל במקום אחר אינו מקדשה, אבל כשהגזירה מלמעלה אות פלונית קדש היא כנ"י שכ"מ שהיא מקדשה, אבל בלא הזכרת שם אשה פלונית והיא במקום אחר אינה מקודשת שם אלא בכניסה במקומה ומקדשה:

כ״בהאומר לשלוחו לך וקדש לי אשה והלך השליח ולא החזיר לו שליחותו נאסר בכל הנשים שבעולם מ"ט חזקה שליח עושה שליחותו וכל אשה ואשה יש לחוש שמא קדש אמה או בתה או אחותה ואינה מותרת לו רק כשילדתה אמה ומתה אמה והיא לבדה לאמה ואין בה צד קורבה שניחוש מצד עריות ודוקא בזו מותר אבל בשאר כל הנשים אסור אע"פ שהן מותרות לעלמא.

כ״ג אל"ר א"כ כל הנשים יהיו אסורות להנשא דלמא לזאת קידש והויא אשת איש.

כ״ד א"ל אין קדושין בלא עדים.

כ״ה זה יאמר קדשתיך ע"י שלוחי והיא אמרה להד"ם הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרובותיו.

כ״ו א"ל א"כ אפילו אם שניהם מודים ואין עדים ה"נ שזה אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרובותיו והא עדים בעינן וליכא ואין ממש בדבריהם, ועוד שהם פסולים לעדות שהוא קרוב לעצמו ועד קרוב פסול, והיא אשה ופסולה לעדות שהרי נג"ע צרעת היא בעדות נ"שים ג"וים ע"בדים ר"ל עדותן מרוחקת כצרעת וא"כ לא יהיה בדבריהם ממש, א"ל ולא ידעת בני ענין הדין הזה דיינינן ליה בתורת גדר שיכול לאסור על עצמו חפץ א' וכשאומר קדשתיך גילה דעתו שרוצה לאסור עליו קרובותיה והויא כקונם עלי קרובותיך והם אסורות, ואם תרצה לדעת האמת שים בדעתך עיקר הכוונה אם הוא אומר לכנ"י קדשתיך שלא לפעול דין, והגזיר מלמעלה לפעול דין ואומרת לא קדשתני מיד אוסר עצמו כענין מלך אסור ברהטים, ואם היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך אלא גזירה היא לעשות דין מיד אוסרת עצמה מלקבל כענין ואסרה איסור על נפשה, והאי כללא נקוט דכל היכא דאיכא להחמיר ואינו מענין דבריהם אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אבל לא להקל, והא ראיה האומר לשלוחו צא ותרום לי והלך ומצא תרום לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ותרומתו תרומה להקל דחיישינן דלמא איניש אחרינא שמע שלא מדעת בעלים ואין תרומתו תרומה דכתיב כן תרימו גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם.

כ״ז אל"ר אלא מעתה האומר לשלוחו צא ושחוט לי והלך ומצא שחוט נימא נבילה הוא דלא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו בדאורייתא א"ל בני לעולם הכי הוא ולא אמרינן חזקה בדאורייתא, ומה תאמר אינש אחרינא שחטו כשירה היא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן, אל"ר ומ"ש דלא מחמרינן בדאורייתא לומר רוב מצויין אצל שחיטה הדיוטים הם.

כ״ח א"ל משום שאין מחזיקים אותו רשע והוא הדיוט.

כ״ט א"ל ר' ראית את ר"מ האיך האיר את העולם ויראו שמואל שהוא נביא ורב"א שבר"א אדם ופסקו הלכה כמותו אע"ג דחכמים פליגי עליו והוא אמרה ר' מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי וא"כ התנאי בין בקדושין בין בגרושין בין בסחורה בין בכל דבר שבעולם צריך ד' דברים להיותם בתנאי תנאי כפול.

ל׳ הן קודם ללאו.

ל״א תנאי קודם למעשה.

ל״ב ושיהא התנאי דבר שאפשר לקיימו.

ל״ג ואם חסר אחד מד' דברים הללו התנאי בטל, ועוד אמרו ז"ל המקדש במלוה אינה מקודשת דמלוה להוצאה נתנה אל"ר תינח כשהוציאה המלוה ואין שם ממון אבל אם עדיין המלוה בידה ואמר לה הרי את מקודשת במלוה שאת מחייבת לי והוא בידך או בביתך מאי, א"ל בני קרוב הוא הדבר שהיא מקודשת, אל"ר והלא מלוה להוצאה ניתנה קתני משמע ניתנה אפילו לא יצא ואפ"ה אינה מקודשת, א"ל להוצאה ניתנה וסתם מלוה יוצא אבל אם לא יצאה מקודשת.

ל״ד א"ל מ"ט לא תהא מקודשת במלוה אף כי הוציאה תהא מקודשת משום דסברה וקבלה והנאה יש לה שנפטרה מצער החוב, א"ל בני כתיב לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן, רשע סמא"ל וחביריו שקשה להם לתת לאומה שלהם מה שנותנים להם מההיקף, וצדיק שהוא היסוד חונן ונותן לכל אשר ישר מע' שרים לכלכל אומתם והכל ע"פ העטרה כי היא הפועלת ואותו שפע היוצא בחוץ נקרא מלוה להוצאה ניתנה לצאת בחוץ, ולכן כל זמן שהמלוה ביד האשה או בביתה בעין א"כ עדיין יש כח והנאה לאשה ממנו ומתקדשת בו אבל אם הוציאה לחוץ וחלקה לשרים אין לאשה הנאה ממנו ואינה מקודשת בה שהרי יצא בחוץ וזהו מלוה להוצאה ניתנה.

ל״ה וקרוב היא הדבר שהמקדש במלוה צריך לדקדק שלא יהא המלוה בקיומו שאם יהיה בקיומו מקודשת ורבים אמרו סתם מלוה קתני ל"ש יצא ול"ש לא יצא ולא דקדקו בסוד הענין, אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי במלוה ופרוטה דעתה על הפרוטה ומקודשת, הלא תראה גדול מזה שאם נתנה אשה משכון ולקחה מעות במלוה ואמר לה הרי את מקודשת לי במלוה שאת חייבת לי על משכון פלוני שיש בידי ממך אע"פ שאותה מלוה יצאה הואיל ויש משכון קיים על המלוה הרי זו מקודשת אע"פ שלא החזיר המשכון, הואיל והמשכון בכח האשה לפדותו מדמינן המלוה כאלו היא בעין ובקיום המשכון היא נהנית ומקודשת.

ל״ו עוד אז"ל האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתיים זוז הרי זו מקודשת ויתן.

ל״ז אל"ר פשיטא ומנ"מ.

ל״ח אל"ר הייתי אומר אינה מקודשת עד שיקיים תנאו ואם בא אחר וקדשה קודם קיום התנאי תהא מקודשת לשני וקמ"ל הואיל ואמר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ומקודשת לראשון ורוח ימלא בטני השני.

ל״ט ועוד אז"ל גזל פרוטה ממנה וקדשה אינה מקודשת והכוונה שהגזל מורה פירוד שהרי גזל ממנה, והנ"מ בשלא שידך קודם אבל אם שידך קודם והדר גזל ממנה וקדשה מקודשת דסברה וקבלה ואוהבת בזה.

מ׳ אל"ר ראית את רב נחמ"ן מילא ביתו קמ"ח ולא חשש בעסק הפרנסה וכל עסקו בדיני השם ודן דין אמת, ואמר האומר לאשה התקדשי לי בדינר והרי לך משכון עד שאתן הדינר אינה מקודשת שהרי לא הגיע לידה הדינר והמשכון לא נתן להיות שלה.

מ״א וידעת בני שהקדושין צריכה האשה ליהנות מהם א"כ תראה שאם הקנה לה משכון קנין גמור ואחר הקנין יפדהו ה"ז מקודשת שהרי נהנית, וא"כ ניתן זה הדין גם לנותן מתנה לחבירו ונתן לו משכון בעבור המתנה לא נשתעבד המשכון שהרי המתנה לא הגיע לידו והמשכון לא הקנה וא"כ משכון אין כאן מתנה אין כאן, ואם הקנה לו המשכון קנה המתנה, וגם אז"ל היה לו משכון שנתחייב לו אדם ממון והניח לו משכון והלך וקדש אשה באותו משכון ה"ז מקודשת שהוא בעל חוב קונה משכון.

מ״ב ודע בני הכותב שטר אירוסין צריך לכתוב לשם האשה המתקדשת וצריך לכתוב מדעת האשה אל"ר כתבו לשמה ושלא מדעתה מאי.

מ״ג אל"ב אם נתנו לה מדעתה בפני עדים הואיל וכתב לשמה מקודשת שהרי רב"א בר"א אדם ורבינ"א סג"ר האשה ביד המקדש שהרי רבינ"א בגימ' סג"ר ושניהם אמרו מקודשת, והאמת אתם כי כנ"י אפשרית הידיעה ומקדשה לשמה להוציא לילי"ת בת זוגו של סמא"ל ממשמעות הקידושין ושלא מדעתה כי היא אפשריות, מ"מ בשעת קידושין מודיעים לה שלא להתערב עם שום כח חיצוני, כי בלאו הכי מאי קדושין נינהו וא"כ לשמה ושלא מדעתה ובשעת המתן מודיעים לה מקודשת, ורב פפא ורב שרביא הם האומרים אינה מקודשת על שאוהבים אשה יצאנית והכתוב צועק כל כבודה בת מלך פנימה, כי מאחר שכנ"י היא אפשרית הידיעה א"כ שטר אירוסין ונשואין נכתבין שלא מדעת שניהם אלא בשעת מתן בעינן דעת שניהם.

מ״ד אל"ר מדעתה ושלא לשמה מאי א"ל בני שלא לשמה קאמרת פשיטא שאינה מקודשת, שהשטר יוצא בחוץ ואין חלק ונחלה לכנ"י מאותו השטר שהרי שלא לשמה נכתב ומקיש הויה ליציאה מה יציאה לשמה דכתיב וכתב לה לשמה אף הויה לשמה ומה יציאה שלא לשמה פסול אף הויה שלא לשמה פסול.

מ״ה אל"ר אימא מה הויה שלא לשמה אף יציאה שלא לשמה, ואלא לה למה לי איצטריך לנ"ש לשפחה שאינה יוצאת אלא בגט שחרור וג"ש היא כתיב הכא וכתב לה וכתיב התם או חופשה לא ניתן לה, א"ל בני גט שפחה ראייה בעלמא היא ואין גיטה מפקיע האיסור אלא ראייה על החירות, הלא תראה אם אמר לו רבו הרי אתה בן חורין יצא לחירות אלא שכופין את רבו לכתוב לו גט פן יבא ויערער ויאמר עבדי אתה, א"כ בשפחה אם שחררה אפי' בלא גט מותרת בבן חורין אלא שכופין את רבה לכתוב לה גט, והכוונה שכל זמן שהיא שפחה היא חיצונית וע"כ אסור לישראל לבא עליה שחררה יצאה מכלל השיעבוד ונכנסה בפנים והיא תחת כנפי השכינה מותרת בבן חורין, וכדי שלא יבוא רבה להוציאה בחוץ לומר שפחתי את הצריכוה גט שיחרור, אל"ר לא היא שאין חירות מפקיע האיסור אלא הגט ואם אמר הרי את משוחררת הרי זו משוחררת אבל לא הפקיע האיסור, א"ל בני דחייה בעלמא אמרתי, אלא הכא הוא הבא על שפחתו והוליד ממנה בת בתו היא שאם בא עליה חייב משום בתו ואם בא עליה בנו חייב משום אחותו ופוטרת את אשתו מיבום ואינה פוטרתה מחליצה ואינה יורשת אביה ואסורה לבן חורין שאין דיבור מפקיע האיסור אלא גט חירות ואם קדשה אביה צריכה גט ואם נשאת בניה עבדים, ודע דאצדודי מצדד וכל צד שיש להחמיר תחמיר, והיציאה של אשה צריכה להיות בגט לשמה כלומר זה הפירוד אינו מזיק למעלה כי היא לבדה נפרדת מבעלה ואין לה יותר חיבור אף אם יבאו פעם שנית ושלישית בעולם השפל בדרך גלגול, וע"כ אם כתבו שלא לשמה פסול כי הוא משקר בין שיניו שאינו מזיק כלל למעלה וע"כ כותבין שם עירו ושם עירה למעט הנזק מהדוגמא, ומה שאמר רז"ל מזבח מוריד דמעות הכוונה רואה הפירוד הזה שהוא פירוד לגמרי וזוכר פרודה של עכשיו שהיא בגלות ומוריד דמעות והם השפעת הפחד וההוד מ"מ האשה הגשמית לא תשוב לבעלה, אבל הרוחניות עתידה לשוב הוא שנאמר ויצאה והיתה לאיש.

מ״ו אחר יציאה הויה.

מ״ז כן הקדושין צריכין להיות לשמה שאם הם שלא לשמה הקדושין יוצאים בלילי"ת, ואין השטר ההוא ראוי יותר להתקדש כנ"י עמו ע"כ יציאה והויה צריכין להכתב לשמה ואם נכתבו שלא לשמה פסולין, מ"מ המקדש בשטר יש לחוש שמא כתבו לשמה ונתחרט ואומר שלא לשמה כתבתיו וצריכה גט מספק שאין להקל בעריות, ודין הקדושין כך יתן ויאמר הרי את מקודשת לי אבל נתנה היא ואמרה הריני מקודשת לך אינה מקודשת הכוונה הוא הנותן לשכינה וע"י השפעתו מתקדשת לו ואין השכינה נותנת לתפארת וא"כ אין בדברי שקר כלום, וה"ה אם נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת שהמתן לעולם מהבעל, ומזה נראה אם נתן הוא ואמרה היא שהיא מקודשת שהרי המתן מהבעל ומהאמירה אין לחוש אם הוא מהבעל או מהאשה הלא תראה השכינה צועקת אנא הלך דודך משמע אומרת ואינה נותנת ומינה לא תזוז כי מתן הבעל ואמירה דאשה מקודשת, וכן אם אמר לה או כתב לה בשטר הריני בעלך הריני ארוסך הריני אישך אינה מקודשת, והכוונה כי כשגורר את עצמו אחרי האשה נראה שפוסק ממנו השפעת העליונים ונגרר אחר כנ"י, לכן צריך לגרור האשה אחריו להתקדש ואח"כ לרדת כענין באתי לגני אחותי כלה והוא אחר הקדושין לכן צריך לומר הרי את בכל לשון שיאמר, גם צריך שיזכיר בלשון שהאשה יודעת וזה כשאינו מדבר עמה מענין קידושין אבל מדבר עמה מענייני קדושין ואח"כ נתן לה ואפילו מדבר בלשון שאינה שומעת ואפילו לא דבר כלל רק נתן לה מקודשת, וכל דבר בעדים ואין צריך לומר תהיו עדים כי העדים הרוחניים הם נצח והוד ומעידים בראייה לבד כאשר יתבאר בענין עדים בעז"ה.

מ״ח אל"ר משנה היא האומרת האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו, א"ל וליתני נערה וקטנה א"ל קטנה מכ"ש דנערה קאתי א"ל א"כ דאתי קטנה מק"ו דנערה ולא אתי נערה מק"ו דקטנה לכן קתני נערה ואיך מדייק מינה נערה אין קטנה לא ומכאן אסור לאב לקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר לפלוני אני רוצה, א"ל דברי התנא אסמכתא הם ומהם אין למידק אלא דיוקא מרבקה הוא דקאמרו נקרא לנערה והיתה בת ג' שנים וקראוה נערה אלא לומר לך נערה מקדשין קטנה אין מקדשין, אל"ר והא רבקה קטנה היתה וקדשוה א"ל בני שאני רבקה שלא היה לה אב והכוונה כי כנ"י היא בת אברהם הוא החסד וממנו מתגדלת ואינה קטנה ברחמים ממנה וכשהיא גדולה מהגדולה מה אומרת ורבקה אוהבת את יעקב, מ"מ אברהם איש החסד מוכר את בתו לאמה ואצ"ל לקדשה לת"ת ואף כי היא קטנה אצלו ואפילו שאין לה השפעת הדעת ומקדש בע"כ אל הדעת, וכסף קידושין בין שהיא נערה בין שהיא קטנה לאביה כי כן הדבר למעלה השפע שמשפיע ת"ת לכ"י כולו לאביה הוא החסד, אבל כשהיא גדילה מהגדולה כל כסף הבא עליה כולו הוא שלה שאין לאביה חלק ממנה שהרי הוא מגדלה בלא זה, וראה והבן דבר גדול שאם בגרה יצאה מכלל החסד והיא לעצמה ופועלת דין לכן אין לו לאב כח עליה בשום ענין אחר שבגרה, וזה הדין כשהשיאה אביה כשהיא קטנה ונתגרשה או נתאלמנה ואביה בחיים ועדיין היא קטנה יצאה מרשות אביה והיא לעצמה, והכוונה כבר נתנה לאיש ויצאה מרשות אביה שהרי פסקו הרחמים מהבעל ואינו משפיע לכנ"י והאב אינו משפיע לה שהרי השפעת האב בבת דרך הבעל הוא התפארת, והנה שמע בני מה אמרו רב ושמואל שאם הלכו הנערה או הקטנה וקדשו עצמן שלא מדעת אביהן וכששמעו אביהם הסכים מקודשת הואיל והסכים, ורבינא אמר הואיל בשעת הקידושין לא היה דעת המושל הוא האב א"כ אין באותו הקידושין כלום וצדקו דברי רבינא כי בשעת מעשה צריך להיות רצון הבעלים אבל שלא בשעת מעשה אין תועלת, וא"כ כפי דברי רבינא אם נתגרשה מאותם הקידושין מותרת לכהן והנה דע בני שהרבה פעמים בא המעשה אלי ואסרתי כי אמרתי הואיל והסכים אחר המעשה גילה דעתו שהוא אומר להם להתקדש ואם נתגרשה אסורה לכהן, ורבא הוא שאומר אומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך מדקאמר ר' יוסי בר יהודא מעות ראשונים של אמה העבריה לאו לקדושין ניתנו וכשהיא קטנה ורבה מיעדה אומר התקדשי לי בשעבוד שיש לי בגופך ואם עבודתה שוה פרוטה היא מקודשת דדמי כאומר לה אביה צאי והתייעדי לפלוני תפשוט דאדם אומר לבתו צאי וקבלו קדושיך, וכן הדין למעלה שכנ"י כשהיא קטנה ברחמים אביה שהוא החסד אומר לה צאי וקבלי קדושיך ומתקדשת לת"ת.

מ״ט וגם אז"ל בהיות הבת ספק בוגרת בין שקדשה עצמה שלא מדעת אביה בין שקדשה אביה שלא מדעתה הוי ספק קידושין וצריכה גט מספק שכל ספק איסור לחומרא וכ"ש דעריות שפוגם למעלה, ועל ששליח הת"ת לקדש לו העטרה היא היסוד וכן שליח העטרה להתקדש לתפארת הוא יסוד וע"כ איש עושה לו שליח לקדש אשה הנראת טובה בעיני השליח וכן אשה גדולה עושה שליח לקבל לה קידושין מאיש הכשר בעיני השליח, ושליח שהאשה עושה לה לקבל קידושין צריכה לעשותו לפני שני עדים ואין זה הדין באיש העושה שליח לקדש לו אשה שאין צריך עדים ששלוחו כעדים וכמותו כי יש דברים דאמרינן שלוחו של אדם כמותו ויש דאמרינן אין שלוחו של אדם כמותו כמו גבי גט כי שם צריך עדים איך עשאו שליח.

נ׳ אבל גבי קידושין אמרינן שלוחו של אדם כמותו ואין שם עדים והכוונה שהו' הוא משלח ומשך הו' הוא שליח ושלוחו שהוא שליח של אדם הוא ת"ת כמותו כענין וישראל אהב את יוסף כי מה שאירע ליעקב אירע ליוסף אבל באשה לא אמרינן שליחה כמותה לענין קדושין שאינו כן.

נ״א אל"ר אין הדין שוה כי תינח בזמן ששניהם מודים הכחיש השליח או הכחיש המשלח מאי ע"כ צריך עדים ל"ש איש ל"ש אשה שהעדים מבררים האמת מן השקר וגם דע לך כי בעבור שהיסוד הוא עד והוא שליח וע"כ אם שלח שליח לקדש לו אשה מקודשת ששליח נעשה עד, ואצ"ל כששלח שנים שהם עדיו והם שלוחיו וב' שלוחים אינן צריכין עדים אחרים כשמקדשין שהם הם העדים, וחש"ו שהם אינם בני דוגמא העליונה לאו בני שליחות נינהו, ואצ"ל גוי ועבד שהם חיצונים ואין להם תורת גיטין וקדושין, א"ל בני כמה עבירות נעשים בשליחות שהרי כשהשליח מקדש ואומר הרי את מקודשת לפלוני בזה והל' בחיריק כאלו אומר לי פלוני שהיה שמו שמעון ועתה החליף שמו ראובן והכי קאמר הרי את מקודשת לי ראובן שהיה שמי שמעון, מי לא אמרינן ואברככה ואברך כה לחולין לא חולין לחיים לא חיים ואמרינן העושה שליח לקדש לו אשה והשליח קדשה לעצמו מקודשת לשליח והמשלח אין צעקתו נשמעת, ע"כ יזהר השליח לומר לפלוני הל' בשבא ואם שליח האשה מקבל קדושיה יאמר המקדש הרי פלונית אשה ששלחה אותך מקודשת לי.

נ״ב וכשאין לה אב והיא קטנה ומקדשת עצמה או אמה ואחיה מקדשין אותה אימר לה הרי את מקודשת לי בזה שאין לתלותה בשום אדם שהרי היא לעצמה.

נ״ג ובעבור שאין מעשה קטן כלום ממאנת.

נ״ד אבל כשמקדשה אביה אומר לו הרי בתך מקודשת לי בזה.

נ״ה והשליח נעשה במקום דלא אפשר אבל במקום דאפשר מצוה על האיש לקדש הוא בעצמו.

נ״ו ועל האשה להתקדש היא בעצמה.

נ״ז והכוונה ורבקה אוהבת את יעקב ומתקדשת ממנו בלא שליח.

נ״ח וכן באתי לגני אחותי כלה בלא שליח.

נ״ט א"ל ר' מה תאמר כשאברהם שלח את אליעזר התם אי לאו דאליעזר הפסיק את רבקה ליצחק העולם היה נחרב.

ס׳ וגם דע שהמקדש צריך להיות כוונתו לשם שמים ולא בדרך פריצות ועזות וליצנות לא משום יופי ולא משום ממון שהרי רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה ובלא שידוכין ובמקדש בשוק משום דנראה כמין פריצות.

ס״א א"ל ר' איזה פריצות למה אמרה תורה פריצות לקדש בביאה.

ס״ב א"ל בני למה אמרה תורה מצוה לייבם ואז"ל מצוה חליצה קודמת בעבור שהייבום צריך כוונה להשיב נפש אחיו והוא החסד שעושה עם אחיו, ועל שנתמעט שררת התורה והכוונה נתמעטה והסודות נסתרו והייבום אינו אלא למלאות רצון היצר הוא הממון או היופי ופוגע בערוה שלא במקום מצוה ע"כ אחז"ל מצות חליצה קודמת למצות ייבום.

ס״ג וכן בקידושי ביאה צריך האדם לקדש עצמו בביאה ולחשוב כאלו מוסר נפשו לשם והדור אינו עושה כן ע"כ הזהירו שלא לקדש בביאה.

ס״ד ומה טוב ומה נעים שהמקדש בעצמו יברך ברכת אירוסין ולא אחר ויקדש תחלה ואח"כ יברך, הלא תראה שהקידושין מביאין הברכה ומתברכת מבעלה הוא התפארת ישראל, וע"כ אין הברכה באה אלא מצד הקידושין א"כ צריך לקדש תחלה ואח"כ לברך המקדש בעצמו.

ס״ה שהאומר צריך לברך ואח"כ לקדש ראה שכל הברכות עובר לעשייתן וסובר ג"כ בקידושין, והוא סברא שלא מדעת שכן הדבר בחסירי הסודות עושין דמיוני חלומות.

ס״ו מאי מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה וקידושין בא"י מקדש ישראל (ע"י) ותו לא.

ס״ז והכוונה בא"י כח"ב.

ס״ח אלהינו הזרועות.

ס״ט מלך הוא תפארת העולם היסוד.

ע׳ אשר שב אל הכתר הוא גזר וקדשנו.

ע״א במצותיו התפארת שנה"י קדושים במצותיו הם שש קצוות ע"י קיום מצותיו ומה הם מצותיו הוא שב ואמר הוא הפרשת והרחקת עריות.

ע״ב גם אסר לנו את הארוסות שכל זמן שלא נכנסה לחופה אסורה לארוס והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה וקידושין שהחופה באה מכח הקידושין, בא"י תתברך כ"י ותפארת שהוא הויה ואדני מתקדש מאימא שהיא הבינה שהבינה מקדש את ישראל.

ע״ג א"ל ר' והאיך מברך על העריות דהו"ל לאוין ואין מברכין על לאוין.

ע״ד א"ל בני אין מברכין על לאוין משום שאין עושה מעשה והכא עושה מעשה שתיכף שקידשה עשאה אשת איש היא בכלל עריות ע"כ מקדש תחלה שמביאה בכלל עריות ואח"כ מברך ומזכיר עריות בתחלת הנוסח שאם יברך ואח"כ יקדש הוא אומר שקר שעל האשה הזאת מברך על כל העריות והיא לא נכנסה עדיין ע"י בכלל העריות.

ע״ה א"ל ר' האמת אתך מקדש ומברך והמקדש מברך ולא אחר כפי הסוד, אלא קאמר הכא וציונו על העריות ומה הם איסור הארוסות שכל דבר שהוא איסור הוי ערוה והרחקה.

ע״ו גם אין לעשות שבע ברכות פעמיים שכשהאשה מתברכת פעמיים בז' ברכות מורה אלמנות במקום טובה רעה כי י"ד ברכות באשה אחת לא מצאנו רק שהיה מתברכת מז' ימי בראשית ואם יבארו בזמן הקדושין ובזמן החופה יצטרפו אלו עם אלו ויהיה גרעון תחת תוספות לחלק י"ד ברכות לשני גברים כי הם המבקשים זה כי הבעל אינו מברך רק בז' ימי בראשית לכן המורה הוראה שלא מדרך הסוד גורם רעה בסוד נפשו.

ע״ז גם אמרז"ל היו עשר נשים וקדש את כולם בכסף שוה י' פרוטות וקבלה אחת מדעת כולם מקודשות אין בכסף שוה י' פרוטות כולם צריכים גט מספק.

ע״ח א"ל ר' שמואל הבקי בשבילי דרקיעי לא חשש בקידושי עד א' ואפילו שניהם מודים, ואצ"ל כשאחד מכחיש או שניהם מכחישין והוא סבר כרב פפא דאמר אין חוששין ודברי רב פפי דאמר חוששין ואפילו שאין שניהם מודים אוטם אזנו משמוע, ואי רב נחמן ושמואל ורב פפא אמרו אמת א"כ למה שואל מאי הוה עלה והלא יחיד ורבים הלכה כרבים אלא ודאי ראו ממש בדברי רב פפי שלא קדשה מדרבנן אלא מדאורייתא הלא תראה דהימניה קב"ה לעד אחד לחייב שבועה אלמא אמת ממש בדבריו ולמה לא יחייב גם מלקות או להוציא ממון.

ע״ט אל"ב העד הוא הנצח והמלקות הוא פחד יצחק ואיך יחייב למי שלמעלה ממנו גם להוציא ממון הוא פחד יצחק שנאמר מצפון זהב יאתה, אבל שבועה מחייב שהשבועה למטה מהעד והאשה במקום שבועה ועד אחד מקדשה לבעל.

פ׳ אל"ר ויחייבנה שבועה ותפטר דומיא דממון א"ל התם ממון תובע דלמא ממון לאו דיליה הוא נשבע ונפטר ואם שקר ישבע יתן הדין, אלא הכא אשה תובע ותשבע שאינה אשתו ודלמא אשתו היא והוו להו תרי עבירות חדא שנשבעה לשקר ועוד דמתירין ערוה לעלמא ע"כ אין תקנה כל עיקר כי קידושי עד אחד דאורייתא הוא בלי ספק, ושמואל לא דן הכי אלא אומר הוי ליה כמוציא ממון שהאשה במקום ממון ואין עד אחד מוציא ממון, וגם דע שאין האשה מתקדשת אלא מרצונה כענין שנאמר והלכה והיתה לאיש אחר הילוך והויה רצוני, האמת אין יכולת לברר קידושי בע"כ כי דלמא קודם הן ללאו ומקודשת מספק אבל באומר הרי את מקודשת ונעלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת כי גלתה דעתה שאינה רוצה, ואין לומר מקודשת והא דהשליכתה מנסה היא אותו אי רתחנא הוא כי האשה מנסה בתועלת לה בנסיון זה שאם תראה כי רתחן הוא שלא לקחתו אבל הכא כבר נתקדשה מה תועלת לה בזה הנסיון.

פ״א אבל אם אמרה ע"מ שיקבלם לי אבא או אביך הרי זה מקודשת.

פ״ב אל"ר היה העד פסול דאורייתא מאי א"ל אין בדבריו כלום.

פ״ג פסול דרבנן איצטרך גט.

פ״ד ודוקא בגט אשה יש הפרש בין פסול עדות דאורייתא לפסולי עדות דרבנן אבל בכל העדיות שבתורה כמו שאלו פסולין כך אלו פסולין.

פ״ה ופסול דאורייתא לא הוי אלא שיצא פסול בב"ד.

פ״ו וכן איילנית וסריס וספק ממזר וכל דין פסול אם לא ימצאו ברורים בב"ד אינו כלום.

פ״ז וגם אז"ל אדם שהלך למדינת הים והניח בת קטנה וקמה ונישאה לאיש מוציאין אותה מידו דלמא קדשה אביה והויא אשת איש וקרוב הדבר שאין לה תקנה כלל להנשא אא"כ כתב אביה לשם שלא קדשה או קדשה ואם כתב ולא בירר בכתב אי קדשה או לא מותרת דאי קדשה היה אומר.

פ״ח ולכן מה שמוציאין מידו דלמא קדשה אביה כל זמן שאביה בחיים מת אביה ולא אמר כלום מותרת דאי איתא דקידשה היה אומר קודם מיתתו.

פ״ט וגם אז"ל חרש שנשא פקחת או נשא חרשת קידושי דאורייתא לא הוי אבל צריכין גט מדרבנן.

צ׳ וידעת בני חרש אינו דוגמא עליונה שהרי נסתלק ממנו השפע הנעלם וע"כ אינו מקדש כי אין לו כח לקדש.

צ״א וא"כ אשה פקחת של חרש ובא פקח וקדשה קידושיו קדושין דאורייתא ואסורה לחרש עד שיגרש הפקח בגט, ודוקא חרש בעבור שהוא חכם נתנו לו כח מדבריהם לקדש אבל שוטה או שוטית כגון שקדש השוטה אשה פקחת או פקח שקדש שוטית אפילו מדבריהם אינן קדושין.

צ״ב טומטום ואגדרוגנוס שקדשו אשה או שקדשן איש הרי אלו קדושין מספק וצריכין גט בספק, אל"ר קשה ומר הלשון הזה כגיגית שארז"ל טומטום אינו אוכל תרומה נשיו ועבדיו אוכלין ופריך נשים לטומטום מנין אלא מאי נשיו ארוסותיו ש"מ טומטום מקדש וקידושיו קדושין, וניחוש שמא אשה הוא ואין אשה מקדשת אשה והוי זרה ואמאי ארוסתו אוכלת בתרומה, ושמא תאמר כאביי דאמר כשביציו מבחוץ קדושיו קידושין מכלל סתם טומטום אין קדושיו קדושין, וניחוש דילמא זכר הוא וקדושיו קידושין ואתה מתיר אשת איש לעלמא אלא ע"כ סתם טומטום קדושיו קידושין והדרא קושיא לדוכתא אמאי ארוסתו אוכלת בתרומה, דלמא אשה היא ואין אשה מקדשת אשה והוי זרה ואמאי אוכלת בתרומה א"ל בני האמת אתך מ"מ התם אמר רבא מאי נשיו אמו אבל ארוסתו אינה אוכלת דלמא זרה היא וצריכה גט דלמא אשת איש היא, אל"ר ורבה דאמר ארוסתו ממש מא"ל, א"ל כשביציו מבחוץ ודוקא קתני ואין למידק מיניה אין ביציו מבחוץ כי קדושיו קדושין וכן אמרו סריס שקידש קדושיו קדושין גמורים בין סריס אדם בין איילנית קדושיו קדושין גמורים, א"ל שבח לאל למה גרע חרש מסריס דהאי חרש מוליד וסריס אינו מוליד וחרש קדושיו קדושין סופרים וסריס קדושי דאורייתא ומ"ש והלא אפכא מסתברא א"ל בני האי חרש שאינו שומע ואינו מדבר, אל"ר מאי האי אי אינו שומע ואינו מדבר מנא ידעה מאי קאמר א"ל שומע ואינו מדבר מדבר ואינו שומע הרי הוא כפקח לכל דבריו וקדושיו קדושין, והבמ"ע כשדבר עמה מעניני קדושין וקודם שקידש נתחרש שאינו שומע ואינו מדבר מהו דתימא דינו כדין שוטה וקטן קמ"ל הואיל והוי פקח כשדיבר עמה קדושיו קדושין מדברי סופרים, ואינו קדושין דאורייתא משום שבשעת מתן היה חרש ע"כ קדושיו דרבנן, אבל סריס דוגמא הוא שיש מאמרות סריסים מן הרחמים ויש מאמרות סריסים מן הדין וכולם מקדשין העטרה אף בזמן שאינה פועלת לא דין ולא רחמים דין אינה פועלת לבטל אומה ישראלית בגלות, רחמים אינה פועלת להוציאם לחירות, ומ"ה מקדשין אותה.

צ״ג ועוד ארז"ל גוי ועבד שקדשו בת ישראל אין קדושיהן קדושין וכן ישראל שקידש גויה או שפחה אין כאן קדושין וכך הם אחר הקדושין כמו קודם הקדושין, אל"ר ואמאי ניחוש דלמא הגוי והעבד ישראל הם מי לא אמרינן צריך האדם לברך בכל יום ברוך אתה ה' אלהינו מ"ה שלא עשאני גוי ושלא עשאני עבד.

צ״ד אל"ב אל תאמר כן דא"כ כל הנשים היו אסורות דלמא אחותו היא ערוה היא עליו אלא פנים שאינם ניראים לא חיישינן מילא כתיב לא יומתו אבות על בנים שרודה הבן את האב ומשום שאינו אביו בפנים ניראים פטור ה"נ ל"ש: