ספר האורה, חלק א ס״טSefer HaOrah, Part I 69

א׳[סט] דין מליגת הראש.
מולגין את הראש ואת הרגלים ומהבהבין באור, אבל אין (טובלין) [טופלין] אותן לא בחרסית ולא באדמה:

ב׳עיסה חציה של גוי וחציה של ישראל אסור לאפותה ביום טוב, [אבל בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מותר לשחטה ביום טוב]:

ג׳ושחיטת בהמה חיה ועוף מותרין [ביום טוב מפשיטין וכל מה דאיפשר לשנויי משנינן ולעוף צריך שיהא לו] עפר מוכן או אפר כירה מוכן הוא:

ד׳שחט בהמה (כשירה) [בשדה] לא יביאנה במוט [במוטה] אבל מביאה (על יד) אברים אברים:

ה׳וביצה דמתילדה ביום טוב ראשון מותרת בשני, בכל ימים טובים, חוץ מראש השנה שאסור בשניהם, ושבת ויום טוב נולדה בזו אסורה בזו ואסור לטלטלה, ולברורי אוכל מתוך הפסולת לאכול לאלתר מותר, אפילו בשבת ובלבד דלית בהו מלילה כל הנדוכין נדוכין כדרכן ואפילו מלח ותבלין לא צריכי שינוי:

ו׳אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במדה, ואם היה כלי של מדה אסור למלאותו, ואומר לו תן לי ביצים ואגוזים ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח ולא סכום מנין:

ז׳(ושורין) [ושונין] את הקמח ביום טוב ואין צריך לשנות:

ח׳שני ימים טובים של גליות אחד מחובר שנתלש ביום טוב ראשון כגון ענבים שבצרן ואחד עופות ודגים שנצודו ביום טוב ראשון, מותרין ביום טוב שני, ממה נפשך הואיל דשני קדושות הן דאי יום טוב ראשון קודש שני חול, ומותרין למוצאי יום ראשון בכדי שיעשו ואי יום הראשון חול ושני קודש כל שכן דמותרין דחול מכין ליום טוב, דקיימא לן (כרבא) [כרב] בין לקולא בין לחומרא, ועוד דאמרינן גבי שני ימים טובים של גליות שאם אירע יום טוב שני בערב שבת ולא הניח עירובי תבשילין בחול מניח אדם עירובו מיום טוב לחבירו ומתנה ואומר אם היום קודש למחר חול אין בדברו כלום ואינו צריך לערב דחול מכין לשבת, ואם היום חול ולמחר קודש עירובי עירוב, אלמא שתי קדושות הן ואחד מהן חול:

ט׳המבשל כמה תבשילין ביום טוב ולא אכל מכולם בתוך הסעודה הואיל ולצורך יום טוב נתבשלו כולם מתחילה ועכשיו אינו צריך לאכול מכל אחד ואחד אין בכך כלום דלא הווי כמכין מיום טוב לחול:

י׳אמר רב פפא [הלכתא] גוי שהביא דורן לישראל בשני ימים טובים של גליות אם יש שם מאותו המין במחובר לקרקע, כגון שהביא לו תאנים וענבים באלול או בתשרי, והביאם לו ביום טוב ראשון בערב, כיון ששקעה עליו חמה של יום טוב ראשון ונכנס יום שני שהוא בכדי שיכנס לכרם ויבצור ולאלתר מותר לאכול מהן, וכן ביצה וכן חיה ועוף ודגים שנצודו ביום טוב ראשון מותרין בשני כיון ששקעה חמה ושוהא בכדי עשייתן, ואם אין מאותו המין במחובר כגון צמוקין שהן יבישין וידוע הדבר שנלקטו מימים רבים. או כיוצא בהן אם באו מתוך התחום מותרין, ואם באו מחוץ לתחום [אסורים. ואפילו אותן הבאים מחוץ לתחום]. הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר:

י״אוחיה שקננה בפרדס שסמוך לעיר דדעתו עלוייהו אין צריכין זימון דאין טעונין צידה (וכל מן הקרפף) [אבל אמן] אסורי [אפילו] בהזמנה כיון דטעונין צידה. אין נותנין (עור) [את העור] לפני הדורסן ובית הלל מתירין, ושוין שמולחין עליו בשר לצלי. ומערים ומולח הכא והכא עד דמלח כוליה ומערים ומולח גרמא גרמא עד דמלח ליה כוליה בשרא:

י״באין מולחין את החלבין ואין (מהבהבין) [מהפכין] בהן:

י״גמניח אדם עירובי (תבשילין) [חצרות] מיום טוב לחבירו ומתנה ונימא הכי אם האידנא חולא הוא נשתרי לן בהאי עירובא לטלטולי בשבתא ואי האידנא יומא טבא אין בדברי כלום, ולמחר במעלי שבתא דהוא יום טוב שני נימא הכי אי האידנא יומא טבא כבר עבידנא עירובא מאתמול והשתא לא צריכנא מידי. ואי האידנא חולא הוא בהאי עירובא נשתרי לטלטולי מביתא לביתא [ומדרתא לדרתא], ועירובי תבשילין היכא מנח ליה [ומתנה], כגון דאיתרמי ליה שני ימים טובים של גליות [חמשא בשבתא] ומעלי שבתא דמיבעי ליה לאיניש לאנוחי עירובי תבשילין ממעלי יומא טבא דהוא ארבעה בשבתא ואי אישתלי ולא אנח במעלי יומא טבא מנח ליה [לעירובא] ביומא טבא קמא דהוא חמשה בשבא ונימא הכי אי האידנא יומא טבא למחר חולא הוא ולא צריכין ולא מידי ואי למחר יומא טבא האידנא חולא הוא ובהאי עירובא דמנחנא לישתרי לן למיפא ולבשולי מיומא טבא לשבתא והני מילי בשוכח, והלכתא כיון דאמר ביום ראשון לא צריך למימר ליה ביום שני כלום, ומי שהניח עירובי תבשילין הרי זה אופה ומבשל ומטמין, ואם רוצה לאכול עירובו הרשות בידו (אבל) [אכלו] עד שלא אפה, ועד שלא בישל, ועד שלא הטמין, הרי זה לא יאפה, [ולא יבשל ולא יטמין] דדמי כמי שנאבד עירובו אי נמי כמי שלא הניחו:

י״דהשוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן ביום טוב:

ט״וואם בדק בקינה של התרנגולת מערב יו"ט ולא מצא שם ביצה ולמחר השכים ומצא שם ביצה מותרת, דקיימא לן תרנגולת אינה יולדת בלילה ואפילו בדק יפה יפה [דתלינן] כרבי יוחנן, וכל שכן אם לא בדק מערב יום טוב, והני מילי דאיכא זכר בהדי תרנגולת, או שהתרנגולת יוצאת לחוץ ושומעת קול התרנגול דאזליה בתריה ואין דרך תשמישן אלא ביום:

ט״זואין מזמנין את הגוי ביום טוב לאכול עמו, ואם בא הגוי מעצמו בבית ישראל לאכול ביום טוב אין צריך להוציאו, ובלבד שלא יבשל כלום בעבורו, ואסור נמי להוציא שום דבר לרשות הרבים בשביל גוי ביום טוב, דלא אמרינן הואיל והותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, אבל לצורך בהמתו מותר:

י״זויום טוב שחל להיות ערב שבת קיימא לן כבית הלל דלא עבדינן אלא חד עירובא אכל מילי בין לאפות בין לבשל בין להטמין:

י״חולכבד את המטות מותר [אפילו] בשבת ואפילו כל הבית כולה וכן נמי לרבץ שרי [וכל שכן] ביום טוב. ועצים שמסיקין בהם ביום טוב אין מסלתין אותם ביום טוב לעשות מהן סלתי סלתי, ואין מסיקין בעצים מוקצין ביום טוב, [דקיימא לן כרבי יהודה בכולהו יום טוב], והיכא דאייתי ליה גוי לישראל עצים ביום טוב מחוץ לתחום אסור להסיקן דמוקצין הן, וכל שכן היכא דנחתכו ביומן דאית בהו תרי אסורין, ועצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן [ביום טוב ואם נשרו ביום טוב נמי אסור להסיקן], דהויה ליה נולד, אבל נשרו לתוך התנור ביום טוב מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן, דכיון דרובא דהיתרא בטלי ברובא דאיסורא דרבנן הוא ומבטלינן אפילו לכתחילה דליתיה לאיסורא בעיניה דמקלי קלי:

י״טואין חותכין את הנייר [לצלות בו מליח], פירוש ששפין אותן בשמן וצולין בו מליח ואינו נשרף, ואין גורפין תנור וכירים, אבל אם אי איפשר לאפות בו פת אלא אם כן גורפו מותר:

כ׳ושרקין תנורא [ביום טוב], פירוש טחין פי תנור כאשר נותנין הפת בתוכו טחין אותו בטיט, והוא שיש לו [עפר] מוכן מערב יום טוב, אי נמי אפר כירה הוא ושרי דלאו בר גיבול הוא:

כ״אואין מנהיגין את הבהמה ביום טוב במקל:

כ״בוחיזרא, פירוש עצים ממין קוצים ליטול מהם עץ לצלות בו בשר כמו בשפוד, יבשא שרי, רטיבא אסור:

כ״גואשה לא תכנוס לבית העצים [ליטול מהן אוד. ואוד שנשבר אסור להסיקו ביום טוב, דקיימא לן מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים:

כ״דתנור וכירים חדשים הרי הן ככל הכלים (ונוטלין) [הניטלים] בחצר, אבל אין סכין אותן שמן, ואין טשין אותן [במטלית] ואין מפיגין אותן בצונן כדי (לחממן) [לחסמן], ואם בשביל לאפות בו מותר:

כ״הואין נופחין במפוח ביום טוב, אבל נופחין בשפופרת, ואין מחדדין את השפוד, ואין מתקנין אותו. ואין פוצעין את הקנה לצלות בו מליח, אבל פוצעים את האגוז במטלית ואין חוששין שמא תקרע:

כ״וואסור למיפא מידי לכלבים ביום טוב, אבל מאכל שהוא מתוקן להם מערב מותר ליתנו לפניהם והן אוכלין, ודבר זה אפילו בשבת מותר וכל שכן ביום טוב:

כ״זונבלה שמתה ביום טוב, אף על פי שבשבת מותר לחתכה לפני הכלבים, ביום טוב אסור לטלטלה, דסבירא לן כרבי יהודה דאית ליה מוקצה, אבל בשבת קיימא לן כרבי שמעון דלית ליה מוקצה. ואם מתה מערב יום טוב מותר לטלטל ולחתכה לפני הכלבים דמוכנת הוא אפילו לרבי יהודה, ואי היא מסוכנת מערב יום טוב ומתה ביום שרי לטלטלה, דמאתמול דעתיה עלויה להאכילה לכלבים ומוכנת הוא. ובהמה מסוכנת אף על פי שאינו אוכל ממנה אלא כזית, כיון דלא איפשר לכזית בשר בלא שחיטה, מותר לשחטה ביום טוב. אבל פת אם צריך ממנו לערב יום טוב לא שרי ליה ללוש ולאפות ולבשל תבשיל אלא מאי דחזי ליה לפום שיעור אורחים, או לפי הצורך, אי נמי ממלאה אשה קדירה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, ומבשל ומותיר מן האוכל לחול אבל לכתחילה לבשל מאכל ביום טוב לחול לא שרי בהאי הערמה, אבל גבי שחיטת בהמה כיון דאי איפשר לכזית בשר בלא שחיטה מותר לשחטה, אבל [לאחר] דשחיט יחתוך ממנה מה שצריך לאכול ויניח השאר למוצאי יום טוב. ולא יתקן בה כלום, והני מילי דמותר לשחטה כגון דאיכא שהות ביום כדי לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום, אבל אם שוחט מסוכנת משום סכנתא ואין צריך לאכול ממנה כלום, לא שרי למיעבד הפשט ונתוח עד למוצאי יום טוב, והני מילי ששחטה קרוב לערב, דמוכחא מילתא, אבל אם שחטה מבעוד יום גדול שיכול לאכול ממנה כמה פעמים ביום, שרי להפשיטה ולנתחה כדי להביאנה איברים איברים, והני מילי בזמן דליתיה מוקצה, כגון בייתות, אבל אם היא מוקצה, כגון שרועה באפר או המדבריות אסור לשחוט ואפילו היא מסוכנת, ואין מרגילין ביום טוב, פירוש להפשיט הבהמה דרך הרגלים כדי לעשות מן העור חמת, דקא טרח טירחא דלא חזי ליה, ועז לחלבה, ורחל לגיזתה, ותרנגולת לביצתה, ותורי דרדיא, ותמרי דעיסקא ביום טוב אסורי, דהלכה כרבי יהודה ביום טוב דאית ליה מוקצה, ועגל שנולד ביום טוב מותר, הואיל ומוכן הוא אגב אמו, ואפילו נולד מן הטריפה הרי מוכן הוא לכלבים, ומוכן לכלבים הי מוכן לאדם, והוא דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו, כגון שקשר הבהמה בבית תשעה חדשים לגסה, וארבעה לדקה, ולא נכנס זכר בבית באלו תשעה חדשים או ארבעה, ואי לא קים ליה בגויה שכלו לו חדשיו אסור עד ליל שמיני. אפילו [בחול] לאכלו בשחיטה, ואפרוח שנולד ביום טוב אסור, ואפילו בחול, וכללא דמילתא כל הני דאמרינן מותרין בשני, הני מילי בשני ימים טובים של גליות, אבל בשני ימים טובים של ראש השנה אסור בשני, דקדושה אחת הן. אבל לגבי מת שניהן שוין, שני ימים טובים של ראש השנה ושני ימים טובים של גליות, שאם מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין [ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל], ואף על גב דלא אישתהי, לא משהינן ליה, דכחול שויה רבנן יום טוב שני לגבי מת, ואפילו למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא, אבל היכא דמית ליה ערב יום הכפורים, או בערב שבת, ולא הספיקו לקוברו מבעוד יום אסור להתעסק בו בשבת וביום הכפורים, ואפילו גוים, ומשהינן ליה עד למחר בין אישתהי בין לא אישתהי. ומותר ללוות את המת ביום טוב ראשון כי קברו ליה גוים בתוך התחום, ועבדים דישראל לית ליהו למיקברא מיתא ביום טוב ראשון דאיתקוש למרייהו לענין מלאכה דשבת ויום טוב:

כ״חולכסות דם עוף ביום טוב מותר. והוא שיש לו דקר נעוץ בעפר תחוח מערב יום טוב, ואפר כירה מוכן הוא, הני מילי הוא שהוסק מערב יום טוב, אבל הוסק ביום טוב אסור, אלא אם כן ראוי לצלות בו ביצה, וכוי אסור למשחטיה ביום טוב, ואם שחטו אין מכסין את דמו [ואפילו איכא עפר מוכן ואפר כירה], גזירה משום התרת חלבו, אבל לערב [במוצאי] יום טוב מכסין אותו, ואפילו שחט בהמה חיה ועוף במקום אחד ונתערב דמן, אסור לכסותן ביום טוב, אלא אם כן יכול לכסותן בדקירה אחת, שחט צפור מערב יום טוב, אין מכסין את דמו ביום טוב:

כ״ט(ואפילו): גלגל עיסה מערב יום טוב אין מפרישין ממנה חלתה ביום טוב, אי הוו טבילי מאתמול, אבל אי טבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי מינה חלה מפרישינן, וסלם של שובך מותר להוליכו משובך לשובך, אבל סולם של עלייה אסור, ואין צדין דגים מן הביברין ביום טוב, שמחוסרין צידה, כל שאומרים הבא מצודה ונצודנו אין צדין מהן ביום טוב, וכן חיה ועוף אין צדין אי מחוסר צידה, אבל נותנין לפניהם מזונות, ואם אין מחוסרין צידה מותר לצוד מהן, ומצודות חיה ועופות ודגים שעשאן מערב יום טוב, לא יטול מהן ביום טוב, אלא אם כן יודע שנצודו מערב יום טוב, ספק מוכן אסור, והסוכר את [אמת] המים מערב יום טוב ולמחר השכים ומצא בה דגים מותרין, דהני כבר נצודו מערב יום טוב ומוכנין הן, וקטן למולו וספר תורה לקרות בו מותרין להוציאן, אפילו לרשות הרבים, דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, (והני מילי) [והוא הדין] לכלים, אבל אבנים וכיוצא בהן אסורין, וקיימא לן דיום טוב צריך לערובי עירובי תחומין, אבל לא עירובי חצרות, ויום הכפורים צריך לערב אפילו עירובי חצרות, ושתופי מבואות כשבת:

ל׳ומותר להוציא (מטות) [מפתח] של אוכלין לרשות הרבים אבל של כלים אסור, ושוחקין את הפלפלין בריחים שלהם ביום טוב, אבל לברר אסור, מוללין מלילות ומפרכין קטניות ביום טוב, אבל לא בשבת, סנדל המסומר אסור לנעלו ביום טוב, אבל (חולו של מועד) [לטלטלו] מותר, ואין שומטין את המנעל מעל גבי האימום ביום טוב, אבל חולו של מועד מותר, ואין נמנין על הבהמה לכתחילה ביום טוב, אבל נמנין על הבהמה מערב יום טוב, ושוחטין ומחלקין ביניהון, אבל אין שוקלין [ואין פוסקין דמים על] הבהמה בתחילה ביום טוב, אבל מביא שתי בהמות ומעמידן זו אצל זו ואומר זו כזו וטבח אותן, [וטבח אומן] אסור לשקול בשר ביד, ואסור לשקול בשר במים, ואסור לעשות בית יד בבשר, שנראה כעושה כלי ביום טוב, אבל ביד מותר, ומותר לעשות סימן בבשר, ואוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי, ומותר ליטול מהם קיסם (לחצות) [לחצוץ] בו שיניו, ומותר לטלטל עצי בשמים להריח בהם ולהניף בהם לחולה ומוללו ומריח בו, אחד רכין ואחד קשין, וגרף של רעי ועבוט של מימי רגלים מותר להוציאן לאשפה. וכשהוא מחזירן נותן לתוכן מים ומחזירן, וכי היכי דשרי לאפוקי לרעי אגב מנא, הכי נמי שרי לאפוקיה בעיניה ולא מיבעיא ביום טוב דשרי אלא אפילו בשבת נמי שרי לטלטולי, לא ימדוד אדם שעורין ויתן לפני בהמתו, אבל קודר הוא קב או קביים ונותן לפני בהמתו ואינו חושש, פירוש קודר משער, והנחתום מודד תבלין ונותן לתוך הקדירה כדי שלא יקדיח תבשילו, אבל אשה אינה מודדת קמח לעיסתה. כל שחייבין עליו משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב, ואלו הן משום שבות לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים, ולא מספקין ולא מטפחין ולא מרקדין, ואלו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין [ולא חולצין ולא מייבמין, ואלו הן משום מצוה לא מקדישין] ולא מעריכין ולא מחרימין, ולא מגביהין תרומה ומעשר, כל אלו ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת:

ל״א(וניתוח) [וניפוח] בהמה ביום טוב שרי, מחבט אסור:

ל״בוכולן שעשו בין אנוסין, בין שוגגין, בין מזידין, בין מוטעין [מה שעשו עשוי] בשבת ואין צריך לומר ביום טוב, ושמעינן מינה דמאן דעבר ואקני מטלטלי או מקרקעי בשוגג או במזיד בבריא בשבת וכל שכן ביום טוב הקנאתו הקנאה, וכל שכן שכיב מרע שמותר:

ל״גוכן השוחט בשבת בשוגג שחיטתו כשירה:

ל״דוכן הלואת יום טוב או השבת קיימא לן כרבא דאמר ניתנה ליתבע ומותר:

ל״הואסור לישא אשה במועד, וכל שכן ביום טוב עצמו. אבל אם נשא מערב יום טוב שנים או שלשה ימים קודם, מותר לעשות סעודת שמחה ביום טוב:

ל״וזוקפין את המנורה של חליות ביום טוב:

ל״זוגוי אם שגר דורן לישראל כלים תפורין שנגמרו ביום טוב מותר לקבל הימנו ביום טוב:

ל״חובורני גדולה של גוים שרובה גוים וישראל אופין בתוכה וגוי מסיקה ביום טוב ואותן עצים אינן באים אלא על ידי גוי ומביאן ביום טוב, מותר לאפות בה ישראל:

ל״טומצוה לבצוע על שתי ככרות שלימות ביום טוב כמו בשבת, ואין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד:

מ׳וביום טוב כל מקום שמותר להלוך מותר לטלטל:

מ״אומותר להביא ביום טוב מים על כתיפו ממעיין או מנהר שהוא בתוך התחום לצורך אותו היום, אבל לא על גבי החמור:

מ״בהבהמה והכלים כרגלי הבעלים. פירוש כשם שאין אדם יכול לילך ביום טוב אלא עד תחום שבת כך בהמתו אינה יכולה לילך חוץ לתחום וכליו נמי אין לו רשות לשגרם חוץ לתחום, הילכך היכא דיש לו מקנה בתוך התחום הולך ומביא ושוחט מהם ביום טוב לכתחילה:

מ״גאין חפין ואין מגררין ביום טוב, אבל מדיחין את הכלים בנהר ושפין כלי כסף בנרתקין (כלים) [ואין מדיחין את הכלים בנתר] ביום טוב, אבל מדיחין אותן במלח ומורסן [בשבת] ואין צריך לומר ביום טוב, ואין חותכין את הפתילה לשנים בסכין, אבל חותכה באור לפי שתי פתילות, פירוש שאם היתה ארוכה על ידי שינוי מותר לחתכה שמכניס קצה הפתילה בפי הנר אל קצה השני בפי נר אחר ומדליקה באמצע ומתנתקת ונמצאו שתי נרות דולקין:

מ״דואין (חותכה) [גודלין אותה] לכתחילה, ואין מהבהבין אותה, אבל (ממערה) [ממעכה] בידו, ושורה אותה בשמן:

מ״הוכיבוי הנר כי היכי דאסור בשבת אסור ביום טוב, וכללא דמילתא כל כיבוי אסור ביום טוב, לבד אותו שהוא לצורך אוכל נפש עצמו. וגורם לכיבוי הלכתא כרבנן דאמרי מותר בשבת וביום טוב:

מ״וושרי למיכחל עינא מישראל ביום טוב שני של גליות, חוץ מראש השנה, דקדושה אחת היא, אבל בשבת ויום טוב ראשון שרי על ידי גוי, אף על גב דקא מסייע בהדיה דעמיץ ופתח בהדיה קיימא לן דמסייע אין בו ממש:

מ״זוקינבא שרי, פירוש קינבא נר המטשטש והולך מותר לתקנו ולהחזירו ביום טוב. וקינסא שרי, פירוש אבוקה שהוא עשויה מחתיכות עצים קטנות אם נוטל מהם ביום טוב מאותן (שאחזה) [שלא אחזה] בהן את האור [שרי] שהרי מובדלות זו מזו ולא דמי למסתפק משמן דחייב:

מ״חמסקנא דמילתא דעירובי תבשילין בתבשיל אחד דיו, כגון בשר או דגים או ביצים, ואדם אחד יכול לערב בשביל כל בני העיר ובעינן דעת המניח שיאמר לצורך כל בני העיר אני מניח עירוב זה, וצריך שיזכה להם על ידי בנו [ובתו הגדולים] ועל יד אשתו [ואפילו לא ידעו] האחרים בשעת הנחת העירוב אלא למחר ביום טוב שמעו שעירב בשבילן מותרין לבשל, ובשעת [הנחת] העירוב צריך לברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירובי תבשילין, ויאמר בדין עירובא יהא שרא לנא ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת לאפויי ולבשולי ולאדלוקי שרגא ולמיעבד כל צרכין מיומא טבא ליומא דשבתא, ובכזית סגיא ליה, בין לאחד בין למאה, אכלו או שאבד עד שלא הטמין וכו' ואם התחיל בעיסתו קודם שנאכל יגמור ויאפה, וכן קדירתו נמי יגמור: