ספר האורה, חלק ב ק״חSefer HaOrah, Part II 108
א׳[קח] מעשה שהיה בגוי אחד שזורק בכוונתו עפר בכלי מלא יין, והורה עליו רבי להיתר, משום דאמרינן כל שבזב טהור, בגוי אינו עושה יין נסך מותר הוא בשתייה, ואם זב באדם טהור הוה טהור, ובגוי נמי אין עושה בזריקתו יין נסך ומותר בשתייה הוא, והכי מסתברא שפיר, מדקאמרי מתניתן זה היה מעשה והכשירוהו, ולא קתני ימכר, כדקתני בברייתא ש"מ דהכשירוהו אפילו בשתייה, אבל מגע זב שהוא טמא, בגוי עושה יין נסך ובכל דוכתא דאמרינן במגע גוי אסור, אסור אפילו בהנאה [כגון שהוציא גוי ברזא ואמרינן כל דלהדי ברזא אסור בהנאה] ובדוכתא דאמרינן בשלא מגע גוי מותר, אמרינן מותר אפילו בשתייה [כגון שזרק גוי אבן או עפר או שלא הכיר בו שהוא יין נסך ונגע שהוא מותר בשתיה], ועל היין ששאל אם נמשך בכלי של גוי נסך, אז הנשאר מותר בשתייה או לא, דע לך כך דעתי נוטה שאסור היין שנשאר בחביות לשתות דאמר רב הונא הניצוק חיבור ליין נסך, ואף על גב דאמר [ליה רב נחמן מנא לך הא לא פשיט רב הונא דחיה לכל ראיותיו כמילי אחרונייתא, ואפילו הכי גמרא הכי איתא, דאמר] להו רב חסדא להנהו מסוביאתא מוכרי יין, כי מזבניתא חמרא לגוים קטופי קטופי, פסקו הקלוח של יין שיורד מכלי העליון לתחתון, כלומר שיפסיק מי הקלוח העליון עד שתגיע לתחתון שלא יחובר התחתון לעליון בניצוק הקלוח, אי נמי נפוצי נפוצי שלא תהיה שופכים כלל אלא על ידי זריקתו מערום אלמא ניצוק חיבור, אפילו רב נחמן לא פליג עליה דרב הונא אלא דהוה בעו ליה מנא לך הא, כלומר לא הוה פשיט ליה מילתא, דהכי קאמרינן לקמן פחסתו תיפשוט לך ניצוק חיבור תיבעי לך, וכל מילתא דאיסורא דקא מיבעיא לן ולא איפשיטא לחומרא, וכל שכן הכא דאמר רב חיסדא וכן שמעתי מפי אנשי בית רבינו הגדול שמאחר שהיו מושכין מחביות שלו למכור לגוי לא היה שותה ממנו והיו מקצין לו מרדיא אחת או שתים מתחילה לשתייתו ואף על פי כן לא היה מנדה בו לאחרים ואף אחי אם בא לפרוש ולהזהר בעצמו על ככה אל יחוש להורות לאחרים, כי לפי ענין האיסור שפרץ רואה אני שלא יזהרו, והנח להם שיהיו שוגגין ולא יהו מזידין:
1