ספר התשב"ץ, חלק שלישיSefer HaTashbetz, Part III
א׳ענין א:
1
ב׳בגאייה. בית החיים בצדו אחד בית דירה לישראל ובצדו האחר ביהכ"נ ויש בו חלונות פתוחות ונאסר לכהני' ליכנס בבית והותר להם ליכנס לב"ה ע"י סבכה שסתמה החלון. ולפי מה שכתב הרי"ף ז"ל בהל' טומאת מת הי' נראה שאין הבתים טמאים שהוא כ' וז"ל אי הוה מתא תותי הנך זיזין ואכסדראו' שרי ליה לכהנא למיעל ולמיתב בגו ביתא שדרך טומאה לצאת ואין דרך טומאה ליכנס כדתנן זיז שהוא סובב את הבי' ואכל בפתח שלש אצבעו' טומאה בבי' כלי' שתחתיו טמאים כך היא גרסתו וגרסת הרמב"ם ז"ל וכן מצאתיה במשניו' והיא תימה. ורבינו שמשון ז"ל גרס טהורים ואינו ענין לנדון הזה. וסוף המשנה הוא טומאה תחתיו ר' אליעזר מטמא את הבית ור' יהושע מטהר. וכיון דקי"ל כר' יהושע לגבי ר' אליעזר וגם במס' נדה (ז' ע"ב) אמרו שאין הלכה כר' אליעזר בסדר טהרות אלא בארבע הלכו' וזו אינה אחת מהם א"כ אלו הבתים שיש בהם זיזין בולטין מאהילין על הקבר טהורין הן ונכנסין שם הכהנים לפי שאין דרך טומאה ליכנס אלא לצאת ומשנה זו היא בפ' י"ד ממס' אהלות (מ"ד) ובשום מקום לא נמצא על משנה זו לשון זה שכ' רי"ף ז"ל שאין דרך טומאה ליכנס אבל בפ"ק דביצה (יו"ד ע"א) ובפרק בתרא (ל"ז ע"ב) מייתו מתני' ובפ"ז דאהלות (מ"ג) במת שהוא בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים שאם יש תקרה על הפתח מבחוץ כלים שתחת התקרה טמאים אע"פ שהפתחים נעולים לפי שדרך הטומאה לצאת ועדיין לא הוברר באיזה פתח יצא. ואם נפתח אחד מהם הוא טמא וכולן טהורין שהרי דרך הטומאה לצאת מהפתח הפתוח ושאר הפתחים הנעולים טהורים אבל אם היו פתוחים אע"פ שחשב להוציאו מאחד מהן כולם טמאים כן הוא פירוש משנה זו לרש"י ז"ל וכן פירשה הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה. ובפ"ז מה' טומאת מת. וכן פירשה רבינו שמשון ז"ל ואף ע"פ שנתחלפו בטעמא. ומה ששנינו בתוספת' בבתים הפתוחים לאכסדר' והמת באחד מהם אם היה דרכו של מת לצאת בחצר בית שער והבתים טהורים כן היא הגרסא הנכונה כבר פירשה הראב"ד ז"ל בהשגו' דמיירי דכגון שיש דרך לחצר מצד אחד ופתחי הבתים שהם לאכסדרה מוגפין והרמב"ם ז"ל גרסתו תמוהים ומשנה זו של זיז פירשה הוא ז"ל שאין טומאה שבתוכו מטמאה הבי' לפי שאין בזיז פותח טפח ורבינו שמשון ז"ל פירשה בענין אחר ולא יצא ממשנה זו היתר לכלים שבבי' אם יש טומאה תחת זיז הסובב אם יש בו פותח טפח אבל נראה בנדון הזה שהבתים הם טהורי' ממה ששנינו בפ"ד ממס' אהלות (מ"א) מגדל שהוא עומד באויר וכו' היה עומד בתוך הבית טומא' בתוכו הבי' טמא טומאה בבי' מה שבתוכו טהור לפי שדרך הטומאה לצאת ואין דרך הטומאה ליכנס וכיוצא בו שנינו שם (מ"ב) בתיבת המגדל והביאוה בגמר' בפ' העור והרוטב (חולין קכ"ה ע"ב) ואע"פ שהבי' שיש בו פתחים הרבה אם הם כולם פתוחים כולם טמאים אע"פ שחשב להוציאו באחד מהם וכן זיז שיש בו פותח טפח מביא את הטומאה אפ"ה כשמת בבי' מה שבתוך המגדל טהור שלפי שאין דרך להכניס המת במגדל לא גזרו בו חז"ל דמוכח בפ' משוח מלחמה (סוטה מ"ד ע"א) שאין בכל זה אלא גזרה דרבנן וכמו שכ' רש"י ז"ל בפירקא קמא דביצה ובפרק העור והרוטב וכן בהסכמה הסכימו כל המפרשי' ז"ל שאין בכל זה אלא גזרה דרבנן. והוא הדין לנדון הזה שאין דרך להוציא המת מהקבר להכניסו בבתים שאין לגזור עליו ואם הי' צריך סתימה הי' צריך לסתמו בפשוטי כלי עץ העשויין לנחת כמו שהזכירוהו חז"ל בפרק בני העיר (מגילה כ"ו ע"ב) יעויין שם בע"ה. אבל סתימת סבכה אינה כלום בחלון העשוי לאורה אם יש שם אויר כמלא מקדח במקום אחד כדברי בית הלל כמו ששנינו בפרק שלשה עשר ממס' אהלות (מ"א) ובמס' בכורו' בפרק על אלו מומין (בכורות ל"ז ע"ב) ובפ' (י"ז מי"ב) ממס' כלים פירשו במשנה מלא מקדח שהוא כשיעור פונדיון ושם פירש הרמב"ם ז"ל שהוא כשיעור חצי זוז משקלו שמנה גרגרי שעורה ושבכה שכ' הרמב"ם ז"ל בלשון המשנה הוא סריגות ורפפות. העולה מזה הוא שהבתים הם טהורים ונכנסים שם הכהנים ואין צריך סתימה בחלון ואלו הי' צריך סתימה סתימת השבכה אינה כלום אם יש שם במקום אחד אויר כשיעור זוז קטן הנוהג אצלנו שמשקלו שמונה גרגרי שעור' שודאי אלו החלונו' עשויין לאורה הם שאל"כ יסתמום לגמרי:
2
ג׳ענין ב: ההיכל הוא בנוי על גבי קברים ומתחלה לא הי' סתום סביב הקברים אלא היו כיפין כמין אכסדרה והוכרחו לסתום אותם כיפין סתימה גמורה ועכשו כותל ההיכל וההיכל הם בנוים על גבי קברים שאין להם פתח בשום מקום ונראה שהכהנים אסורים ליכנס להיכל. ודבר זה נלמד ממה ששנינו בפ' ג' ממס' אהלות (מ"ז) ביב שהוא קמור תחת הבית וכו' יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא ופי' זה הוא שזה הביב הוא מקום שופכין והוא מכוסה וראשו אחד הוא כנוס בבית וראשו האחר הוא חוץ לבית ושם יוצאין השופכין וקתני שאם אין ביציאתו פותח טפח שהבית טמא אם יש שם טומאה בביב אע"פ שאינה בבית אלא בראש האחר שהוא חוץ לבית הבית הוא טמא לפי שהטומאה היא מתפשטת בכל הבי' הואיל ויש בו פותח טפח ואינה יכולה לצאת לפי שאין ביציאתו פותח טפח והיא בוקעת ועולה. ופי' רבינו שמשון ז"ל דהאי דסגי ביציאתו פותח טפח היינו כשאין הביב בו אלא כזית מן המת פתחו טפח אבל אם הוא מת שלם שפתחו ד' טפחים כמו ששנינו שם צריך שיהי' ביציאתו ד' טפחים והכי פירשו בתוספתא דאהלות וכן כ' הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' טומאת מת. ובתוספתא דבתרא אמרו שקבר דוד וקבר חולדה שהיו בירושלם אין מפנין אותם לפי שמחילות היו להן וטומאה יוצאה לנחל קדרון וא"כ דבר פשוט הוא שההיכל הזה טמא הוא שהרי אין ביציאתו ארבע' טפחים והיינו כקבר סתום שהוא מטמא כל סביביו כמו ששנינו שם בפ"ז נפש אטומה אם היה מקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הנוגע בה. מ"מ טמא מפני שהוא כקבר סתום וכ' הרמב"ן ז"ל דטומאה דאורייתא היא. והביא ראיה מדתני' בספרי כמו שהיא כתובה בספרו ספר תורת האדם ומצוי הוא אצלכם וכן כתבה לברייתא זו רבינו שמשון ז"ל בפירושו בפ"ז מאהלות וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב ובפ"ז מה' טומאת מת וכן בגמרא מפורש בפ' השותפין שרצו (י"ב ע"א) בבי' סתום פורץ פצימיו מטמא כל סביביו כדין קבר ורש"י ז"ל ור"ח ז"ל פירשו אפילו אם אין שם זיזין ורבינו שמשון ז"ל פירש דדוקא אם יש בו זיזין ואם סביביו מטמא כ"ש עליונו שהטומאה בוקעת ועולה ופי"ו דאהלו' (מ"ז) תנן בית שמלאהו עפר או צרורות וכן כרי של תבואה או גל של צרורו' אפי' כגלו של עכן טומאה בוקעת ועולה והביאוה בפ' חלון (עירובין ע"ח ע"ב) ובפ"ק דסוכה (ד' ע"א) ותניא בתוספתא גל של צרורו' וכן כרי של תבואה וטומאה בתוכו טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואם יש מקום הטומאה טפח על טפח ברום טפח הרי הוא כקבר סתום ומטמא כל סביביו ואע"פ שיש מעזיב' מפסקת הכל טמא שכן שנינו בפ' שביעי מאהלו' (מ"א) טומא' בכותל כל העליות שעל גבה אפילו עשרה הן טמאו' וכיון שההיכל טמא והוא פתוח לביהכ"נ גם ביהכ"נ טמא כדמוכחא ההיא דביב שהוא קמור. ושמא יש תקנה בדבר לעשו' פתח באותה סתימה ארבעה טפחים. ומשום כבוד שכינ' שיתפללו בו הכהנים אין לגזור כמו שהתירו לדלג על גבי ארונו' לכהנים לקראת מלכים כמ"ש (בפ"א) [בפ"ג] דברכו' (י"ט ע"ב) וזה על דעת רש"י ז"ל שפירש ההיא דבית סתום משום גזרה דרבנן כמו שכתוב בפירושו. אבל לפי מה שכ' הרמב"ן ז"ל שהיא טומאה דאוריי'. וכן דעת הרמב"ם ז"ל כמו שכתבתי וגם רש"י ז"ל מודה שעליונו מטמא דבר תורה. וכיון שאיסורו דבר תורה בלא פתח ארבעה טפחים ובפתח גזרו משום מיעוט ארונו' שאין להם פותח טפח. ולא התירו אלא מפני כבוד מלכים כדאי' בפרק (מאימתי) [מי שמתו] (שם) בנדון הזה שיש ביהכ"נ בעיר יש לכהנים (תקנה) להתפלל בו לא מצינו שהקילו בכיוצא בזה. והרוצה להקל יקל. וכן הדעת נוטה להקל:
3
ד׳ענין ג:
4
ה׳כתבתי מה שכתבתי לענין הכהנים אשר עליו נעשה ונגמר התיקון אצלם לפי המסופר לנו אבל לענין להתפלל שם כ"ז שאין ביציאתו ארבעה טפחים נראה כיון שדינו כקבר סתום ובקבר סתום אסור להתפלל תוך ארבע אמו' ואע"פ שבבי' סתום שלא פרץ את פצימיו דאמרי' בפ' השותפין (בבא בתרא י"ב ע"א) שמטמא כל סביביו כ' רש"י ז"ל ורבינו חננאל ז"ל פירשו אפילו אין שם זיזין בולטין ורבינו שמשון ז"ל חלק עליהם דדוקא אם יש זיזין בולטין ותחתיהם כלים שאם לא פרץ את פצימיו אינו אלא סתום בעלמא ומסתמא יפריצוהו ויוצא המת דרך שם. אבל פרץ את פצימיו מטמא כל סביביו שהזיזין שסביב מאהילין על הכלים שאין ידוע באיזה פתח יצא המת. וכי האי גוונא שנינו במס' אהלו' המת בבי' ולו פתחים הרבה וכו' מתניתין כמו שכתבתיה למעלה והזקיקו לרבינו שמשון ז"ל לומר כן דקשיא ליה על פירוש רש"י ז"ל ורבינו חננאל ז"ל הא דאמרי' בסוטה בפרק משוח מלחמה (סוטה מ"ד ע"א) חצר הקבר העומד' בתוכה טהור משום דמסיימי מחיצת' והאי בית נמי למה מטמא כל סביבו [הא] מסיימי מחיצתא אלו הן דברי רבינו שמשון ז"ל ואע"פ שנ"ל להעמיד דברי רש"י ז"ל ודברי רבינו חננאל ז"ל שיש לחלק בין בית סתום לחצר בית הקברו' כי מחיצת חצר הקבר המגולה אין דינה כקבר ובית סתום המחיצו' עצמן דינן כקבר כיון שהוא סתום מ"מ רבינו שמשון ז"ל מודה הוא בנדון שלפנינו שביהכ"נ עם ההיכל שהוא על הקבר הם אהל אחד שהטומאה היא מתפשטת בכל הבי' ומשום הכי הכהנים נאסרים ליכנס שם. א"כ המתפלל שם הוא כמתפלל בבי' הקברו' ודבר זה אסור הוא בלי ספק ואע"ג דבפרק (מאימתי) [מי שמתו] בברכו' (י"ח ע"א) משמע דדוקא בתוך ארבע אמו' הוא דאסור. אבל חוץ לארבע אמו' מותר ובפרק משוח מלחמה (סוטה מ"ד ע"א) אמרינן דמת תופס ארבע אמו'. הי' אפשר לומר דדוקא בבי' מגולה כחצר הקבר שהרי הקבר אינו תופס אלא ארבע אמו' כדאי' התם. אבל בבי' מקור' כמו ביהכ"נ זה היה אפשר לומר דכל הבי' הוי כד' אמו' לענין איסור תפלה כמו שהוא לענין טומא' אהל לכהנים אלא שבפרק בני העיר (מגילה כ"ו ע"ב) משמע דשרי להתפלל בו ולא הוצרכו לעשו' מחיצה אלא לכהנים. אבל מ"מ תוך ד' אמו' הדבר פשוט שהוא אסור שהרי דינו כקבר סתום. וכל היכא דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי. ואפשר לכהן לצאת ידי כל הספקו' המתעקש בזה אין רוח חכמים נוחה הימנו. גם כי הדבר מכוער שיתקיים בהם השוכן אתם בתוך טומאותם. ואע"פ שיש מעזיבה מפסקת כיון שהכותל הוא בנוי על הקבר הכל טמא אפילו עשר עליו' זו על גב זו כדאי' בפ' שביעי (מ"א) מאהלו'. וגם להניח ס"ת על גבי קברים בלא ספק הוא אסור משום לועג לרש כדאמרי' התם (ברכו' שם) לא ילך אדם בבי' הקברו' וס"ת בזרועו וכדאמרי' בפ"ד אבו' נזיקין (י"ז ע"א) בענין ס"ת ע"ג מטה אנוחי לא מנחינן ובפרק אלו מגלחין (מועד קטן כ"ה ע"א) אמרינן כי נח נפשיה דרב הונא סבור לאנוחי ס"ת אערסיה אמר להו רב חסדא מלתא דמחיים דיליה לא סבר השתא נקים ונעביד ליה והרי זה ק"ו שאם לתלמידי חכמים שקיימו התורה ויכולין עליהם לומר קיים זה או למד זה מה שכתוב בזה אסור כ"ש שאסור לעשו' כן בקברי עמי הארץ. אי משום לועג לרש. אי משום זילותא דס"ת והגאונים ז"ל אסרו להניח ס"ת על גבי מטתו של ת"ח בשעת הספדו כמ"ש הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם ובית זה דינו כקבר סתום בלא תקון ובתקון יצא מכלל קבר ושפיר דמי להכנס בו הכהנים ולהתפלל בתוכו ולהניח בהיכל ספר תורה:
5
ו׳תלמסאן
6
ז׳שאלה ד:
7
ח׳ראובן הקדיש שני חדרים בחצרו שימכרו ויקנו בדמיהן ס"ת ויש עליו כתובת אשה ובעל חובות ונסתפקת אם יפקיע הקדש זה שעבודם שהקדש מפקיע מידי שעבוד כמו שכ' הרמב"ם ז"ל (פ"ז מה' ערכין הי"ד):
8
ט׳תשובה: רש"י ז"ל כ' בפרק השולח (גיטין מ' ע"ב) שאין הקדש מפקיע מידי שעבוד אלא הקדש מזבח שהוא קדוש קדושת הגוף אבל הקדש בדק הבי' שהוא הקדש דמים אינו מפקיע מידי שעבוד והביא ראיה מפרק שום היתומים (ערכין כ"ג ע"ב) דתנן התם המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח אין האשה יכולה לגבו' כתובתה ולא בעל חוב את חובו מן ההקדש. אלא הפודה פודה ע"מ ליתן לאשה כתובת' ולבעל חוב את חובו כדאי' התם אלא שצריך עוד להוסיף דינר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון כדפריש עלה בגמ' (שם) וכן כ' בעל הערוך ז"ל בערך הקדש ואע"פ שהרמב"ם ז"ל (שם) נתן הטעם בזה מפני שהקדש מפקיע מידי שעבוד. כבר השיג עליו הראב"ד ז"ל (שם) וכן הסכימו כל אחרונים שאין הקדש בדק הבית שהוא קדוש' דמים שאיפשר לו בפדיון מפקיע מידי שעבוד קרקעו' ולא חלק אדם בזה מעולם. וכן כ' הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפרק החולץ ובפרק אע"פ וכן כ' בחשן המשפט בסי' קי"ד ואף לדברי הרמב"ם ז"ל שסובר שההקדש מפקיע מיד שעבוד אפי' בהקדש קדושת דמים לא אמר כן אלא כשההקדש חל בגוף הקרקע או המטלטלין כמו הקדש בדק הבי' וכן בקונמו' כדאי' בפרק האשה רבה (יבמות פ"ח ע"א) שקודם פדיון יש לו קדוש' בגופו ואם נהנה ממנו מעל ויש מעילה בקונמו' כדאי' בפ"ג דשבועו' (כ"ב ע"א) ובנדרים פרק אין בין המודר (נדרים ל"ה ע"א) וכן בקדוש' דמים יש מעילה כדמוכח בפרק קמא דשבועו' (י"א ע"א) ובמס' מעיל' שאפילו בקרקעו' איפשר לבוא לידי מעילה כהקדש בדק הבי' כמ"ש בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא ע"ט ע"א) וכגון הדש מלעין בשדה הקדש שהוא נהנה מגוף הקרקע אחר שנתלש משום דאבקא מעלי להו כמו שנזכר במקומו במס' מעילה (י"ג ע"א) אבל המקדיש קרקע לקנו' בדמיו ס"ת לא חלה קדושה על הקרקע להפקיע מידי שעבוד אלא להוסיף דינר שאפילו נקנה הספר בדמיו יכולה אשה ליטלו בכתובתה וכן הב"ח וכמו ששנינו במשנת בכורים (פ"ג מי"ב) וכן ס"ת כלומר כמו שהבכורים הם נכסי כהן ונותנן לבע"ח בחובו ולאשה בכתובתה כן הדין לענין ס"ת וכן פי' רבינו שמשון ז"ל וכן כ' הרב הספרדי ז"ל בשם הרב אלברגלוני ז"ל בספר התרומו' וכן בס' חו"מ שבע"ח וכתובת אשה נוטלין ס"ת ואע"פ שרש"י ז"ל בפרק הזרוע (חולין קל"א ע"א) פירש וכן ס"ת לומר שלוקחין בדמי בכורים ס"ת וכן פירש הרמב"ם ז"ל וכן הרמב"ן ז"ל בחדושי חולין אבל הדין דין אמת הוא. וכן יראה מדין סדור שמסדרין לבעל חוב דדוקא תפליו שהם דרך מלבוש מניחין לו. אבל ספרים אחרים אין מניחין לו. ונוטלן ב"ח ואשה בכתובתה והרמב"ן ז"ל עצמו כ' כן בחדושיו בפרק המקבל. וא"כ איך יפקיע הקדש הקרקע שעבודם שאפילו קנה ס"ת גובין ממנו. ואפי' הי' הדין נותן שאין אשה גובה כתובתה מהספר עצמו מפני קדושתו אבל המעו' הנקדשים לקנותו לא חלה עלייהו קדוש' כלל ואפילו לאביי דס"ל הזמנה מילתא היא באורג בגד למת כדאי' בפרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ז ע"ב) מודה בזה דלאו מילתא היא. ודמי לטווי לאריג דלאו הזמנה היא. וכדמוכח בפרק בני העיר (מגילה כ"ו ע"ב) וכ"ש לרבא דס"ל דהזמנה לאו מלתא היא. שאפי' לקח גוילין לכתוב בהם ס"ת לא חלה עלייהו קדוש' וכן כ' בעל התרומה. וקי"ל כרב חסדא דאמר' בפרק מי שמת (כ"ג ע"ב) ובפרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ח ע"א) בכיס של תפילין דאזמניה ולא צר ביה דשרי למיצר בי' פשיטי. וא"כ זה האיש שייחד ביתו לקנו' מדמיו ס"ת ולמסרו לצבור הוא שעבוד ששעבד נכסיו לתת לצבור ואינו יכול לחוב לא לאשה ולא לבעל חוב. ואפי' לענין מה שאמרו (שבועו' מ"ב ע"א) אין נשבעין על ההקדשו' אין הקדשו' אלו בכלל דלא ממעטי הקדשו' אלא מדכתיב רעהו. והקדש לעניים רעהו קרינא בי' וכן כ'. הרשב"א ז"ל בתשוב' וכן כתוב בס' חו"מ (סי' צ"ה) והוא הדין למקדיש חצרו לקנו' בדמיו ס"ת למסרו לצבור שהרי אמרו בגמרא בפ' חזקת (בבא בתרא מ"ג ע"א) דכולי עלמא לגבי ס"ת עניים נינהו ולענין אונאה לא ממעיט ס"ת מדכתיב עמיתך. ואפי' למאן דאית ליה שאין בהם אונאה. וכ"ש לדידן דקי"ל שיש להם אונאה כדאי' בפרק הזהב (בבא מציעא נ"ו ע"ב נ"ח ע"ב):
9
י׳מיורקא
10
י״אשאלה ה: שאלוני על ענין שתי בתי כנסיו' אשר במיורקא. הבי' הגדול הקדום והקטן השני שהקדיש ר' אהרן מעאני אחר שנכנסו עכו"ם בשכונה בחרב שלופה עמדו חרבים ולאחר זמן מועט כמו חמש שנים קנו הקטן יהודים שנאספו שם סוחרים וזולתם והכינוהו והקדישוהו והתפללו בו הצבור כמו כ"ה שנים ואח"ז ייחדו אנשי הארץ שכונה אל היהודים קרוב לב"ה הקדום ועמד אחד וקנה אותו וייחד ממנו חדר א' להיו' בית תפלה דרך שאל' אל הקהל ועל זה האומה מנעה הצבור מלהתפלל בביהכ"נ האחר באמרם שאין לתת להם שתי בתי כנסיות ונשאר ביהכ"נ סגור ומסוגר. והנושה בא לקחת חוב ששעבדו הקהל על אותה ביהכ"נ עם פירות המס הקבוע בכל שנה שכר מעותיו ואם לא יפרעוהו יגביה ביהכ"נ ההוא המשועבד בחובו ויוציאוהו לחולין לצרכיו או ללמד בו תינוקו' עכו"ם. והקהל הם מצטערים על זה מאד שתצא קדוש' ב"ה ליד האומו' אחר אשר עזרום מן השמים והתפללו בו כ"ה שנים. ועוד שהם זקוקים להתפלל בב"ה דרך שאל' להיותם כפופים ליחיד ועתה השאל' היא אם איפשר להפקיע קדוש' הבי' שנקנ' בראשונ' והתפללו בו ואם זה שנקנ' באחרונ' יש לו קדוש' ואם היחיד ההוא יכול לכוף הצבור להתפלל בו בשאל' או אם יכולים לכופו למכרו או להקדישו:
11
י״בתשובה: ע"ז שבשע' החורבן פקעה קדוש' שתי בתי כנסיו' לגמרי שאפי' בבהמ"ק שקדושתו יותר חמור' מקדוש' מקדש מעט אמרי בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה נ"ב ע"ב) שכיון שנכנסו עכו"ם בו הופקע' קדושתו משום דקרא אשכח ודרוש ובאו בה פריצים וחללוה כדאמרי' התם וכשקנו הבי' הראשון אנשים מקובצים והקדישוהו לכל יבוא להתפלל בו חלה בו קדוש' ב"ה של הרבים שאינו נמכר לעולם כדאי' בפ' בני העיר (מגילה כ"ו ע"א) וכשקנ' הקונ' הזה זה הבי' לעצמו הרי הוא חולין בידו שהרי קדושתו הראשונ' הופקע' מפני החורבן ומפני קנייתו לא ירדה בה קדוש' והוא לא הקדישו לצבור אלא השאילו להם ובידו לסלקם ממנו ולעשו' בו כרצונו. ודינו כסודרא דצר בי' ולא אזמניה כיון שלא הקדישו. וכן כ' הרמב"ם ז"ל בפרק אחד עשר מה' תפל'. וכן הוא בירושלמי פרק בני העיר (ה"א) ומעת' הבי' הראשון חייבין הצבור לסלק שעבוד העכו"ם מעליו כדי שלא ישתקע בידו ויגבה הממון מכל הדרים במקום ההוא כל אחד לפי ממונו שכל דבר שבממון אינו נגבה לפי נפשו' אלא לפי ממון כמו שהוא מוזכר בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא קט"ז ע"ב) לענין תייר ובפרק השותפין (בבא בתרא ז' ע"ב) לענין חומה. ואם צריכים עזר מהקהלו' חייבין הקהלו' לעזרם להציב גבול אלמנ' ולא יהי' מסח דבית גאים. ואם אינם יכולים להתפלל בו יעמוד שומם עד יחנן ה' וישים בלב אנשי הארץ להרחיב את גבולם ולהתפלל בו ובין כך יעמוד בקדושתו סגור כאשר הוא עתה שאפי' הי' חרב כך הוא דינו כדאי' בפרק פני העיר (כ"ח ע"א) וזה הבי' שנקנ' עתה יכולין הצבור לכוף לקונ' למכרו להם שהצבור חייבים לבנו' להם ב"ה כמו שכ' הר"ם במז"ל פ' אחד עשר מהל' תפל' מהתוספת' וכשימכרנו להם ימכרנו באותו סך שקנה אותו שכיון שיחדו לב"ה גלי אדעתיה שלא קנאו לצורך תשמישו אלא לצורך תפלה וכיון שהדין נותן שהן קודמין לזה ממנו א"כ הרי הם כבעל המצר שהקונ' אינו אלא שלוחם כדאי' בפ' המקבל (בבא מציעא ק"ח ע"א) שאין לך ועשית הישר והטוב גדול מזה וכ"ש שהן בעלים ראשונים ויש להם דין בעל המצר כדאי' התם (שם ע"ב) וכשימכרנו להם יפרע הוא חלקו עמהם לפי ממונו ואם יחשוב זה פגם לכבודו ואינו רוצה למכרו יכולין לכופו להקדישו לצבור בכל הדברים שהם צורך צבור שהצבור כופין היחיד כדאי' בפ' השותפין (בבא בתרא ז' ע"ב) וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל גם בפ"ו מה' שכנים בתחלתו שכ' שיכולין בני העיר לכוף זה את זה לבנו' ב"ה וברייתא היא שנויה בתוספתא בפרק בתרא דמציעא והביאה הרי"ף ז"ל בפ"ק דבבא בתרא ולשון התוספת' הוא לקנו' ב"ה והוא ז"ל כ' לבנו' וזה הבית כ"ז שהיא של יחיד אינו ב"ה ודינו כדין רחבה של עיר כמו שכ' הרמב"ם ז"ל סוף פ' אחד עשר מה' תפלה. ואם יש מי שלבו נוטה לומר שאע"פ שנכנסו עכו"ם לשכונה לא הופקעה קדושת בתי כנסיות מדכתיב והשימותי את מקדשיכם קדושתן אף כשהן שוממין כדאי' בפרק בני העיר (מגילה כ"ח ע"א) וכן כ' הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר וקרא דובאו בה פריצים וחללוה דמשמע דזכו בהן עכו"ם גזרת הכתוב היתה במקדש ראשון ובאבני מזבח מפני שהפקירום ישראל כמו שנרא' מדברי רש"י ז"ל שם ואינו ענין לבתי כנסיות א"כ קדושה ראשונה שהית' בזה הבית שקנה זה היחיד עדין היא בו ויחזיר לרבים כמו שהי' ואם הוא פדה אותו מיד עכו"ם בממונו זכה לשמים שאין לו בו אלא כאחד מישראל זהו לפי סברא זו. אבל האמת הוא שהופקעה קדושתן וזכה בהן המלך מדינא דמלכותא כדמוכח פ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ"ד ע"ב) אחר שאין רשות לישראל לבנו' בתי כנסיות אלא בהרמנו' דמלכא ומלכא אמר שכל ממון שאין לו בעלים ליהוי דמלכא וזה הרי הניחו בעליו אם מפני אונס השמד אם מפני בריחתם משם ומתחלה כשהוקדש על תנאי זה הוקדש וא"כ אין לזה האחרון קדוש' עד שקנוהו הצבור או הקדיש אותו הקונ' לצמיתות לדורותיו ותרד בו קדוש' חדשה והצבור יכולין לכוף אותו ע"ז כמו שכתבתי. העולה מזה בקצרה הוא שהבית שקנה זה היחיד לב"ה ממה נפשך אסור לו ליחדו לעצמו שאם לא הופקעה קדושה ראשונ' הרי הוא ב"ה של רבים והוא אין לו חלק בו אלא כאחד מהם ואם הופקעה קדושתו הראשונה א"כ הרי הוא חולין וחייבין הצבור לכופו להקדישו במכירה או בהקד' כדי שיהא להם בית הכנסת שזה אינו בית הכנסת כל זמן שהוא ממון יחיד. עד כאן לשון התשובה:
12
י״גקפצה ואלחאמה
13
י״דשאלה ו: שאלת שטר מתנת שכיב מרע שכתוב זמנו בעשור האחרון לירח אייר ונתאחרה חתימתו עד שבעה עשר בסיון שאחריו וכתוב בו דמגו מרעיה איתפטר ליה לבית עלמיה. ועדים מעידים שאותו זמן שהוא עשור האחרון לירח אייר היה המצוה ברי בלי ספק והעדים שחתמו בו אמרו שכן הוא האמת אלא שטעו בין חדש סיון לחדש אייר והי' להם לכתוב סיון במקום אייר ושאלתם אם נאמנין העדים בזה ורשאין לכתוב שטר אחר בזמן שהם זכורי' עתה. או אין נאמנין ותבטל המתנה. כי אם נכשיר זה השטר והוא ברי המתנה בטלה שאין בה קנין ומתנת ברי צריכה קנין ואם היא מתנת שכיב מרע השטר הוא מוקדם:
14
ט״ותשובה: שטר זה פסול הוא ועדיו פסולין הן ואין ראוי שתתקבל עדותן לא ע"פ ב"ד ולא שיכתבו שטר אחר וכן כ' הרמב"ן ז"ל בחדושיו במס' מציעא פ' איזהו נשך ז"ל אם כחבו העדים בניסן והקדימו זמנו מתשרי שעבר פסולין הם שאין אלו ראוים לעדות אם אינן בקיאין בדבר זה. ועוד שהרי שקר העידו דלאו בתשרי הוא אלא בניסן עכ"ל. ואם היו נאמנין לומר שטעו בחדש שהי' להם לכתוב סיון וכתבו אייר והלא זמן החתימה הי' בשבעה עשר לחדש סיון ואם זמן הצואה הי' בעשור האחרון לירח סיון איך יהי' קיים באותו זמן וכבר נפטר קודם י"ז בסיון ושיטעו בחדש מסיון לאייר וכן בחצין ימי החדש מעשור האחרון לקודם זמן י"ז בסיון אינן נאמנין בזה כלל. ואחר שהשטר הוא פסול והעדים פסולין המתנה בטלה. ומה שאמרתם שיש עדי' אחרי' שאומרים ששמעו צואה זו מפי השכ"מ אלא שהאחד הוא משרת בבית מקבל המתנ' הזו היא אמו של שכ"מ:
15
ט״זוהוא עם הארץ והאחר הוא סומא ואינו רואה אלא מעט. וגם השכ"מ לא הזמינן לעדים אם ראוי שתתקבל עדותן. בזה אני אומר שאם מפני שלא הזמינן לעדים. אין לפסול עדותן דבמתנת שכ"מ אפילו אותה המתקיימת מחיים א"צ לומר אתם עדי וכן כתב רבינו שמואל בפרק יש נוחלין והסכים על ידו הרמב"ן ז"ל ואמר דמילת' דפשיטא היא. אבל אם העד אשר הוא קרוב לסומ' אינו יכול להבחין בין איש לאיש אפילו כשהוא מסתכל בהם עדותו בטלה מן התור' אע"פ שהוא מבחין אותו בטביעות הקול וזה הוא מגזרת הכתוב שנאמר והוא עד או ראה וכו' מי שהוא ראוי לראות עדותו עדות וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכו' עדות וכן מוכח בסנהדרין פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ד ע"ב) ובנדה פרק בא סימן (נדה מ"ט ע"ב) ובפ' יש נוחלין (מ"ט ע"ב) ובפ' שני דגיטין (כ"ג ע"א) וכן אותו משרת שהוא עם הארץ נראה שהוא פסול לעדות ממה שאמרו בפרק קמא דקידושין (מ' ע"א) כל שאינו במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב ואמר ר' יוחנן ופסול לעדות ואע"פ שבפרק חומר בקדש (כ"ב ע"א) אמרו כמאן מקבלין האידנא סהדותא מעם הארץ כמאן כר' יוסי ההוא עם הארץ ישנו בדרך ארץ וכן פירש רש"י ז"ל וכן כ' הרי"ף ז"ל פרק אלו עוברין אחר כל אלה הדברים מתנה זו שהיא להעביר הנחלה מן היורש דבר תורה בטלה היא וירשו היורשים הנכסים דבר תורה ואסור להעביר נחלה בעדות כאלה. וכל מה דאיפשר לבית דין לעשות להעמיד הנכסים ביד היורש דבר תורה רשאין הן וזכורים לטוב. וכ' ר' אפרים ז"ל דכל היכא דאיכא ספקא במלתא דנחלה מוקמי' אדאורייתא וכן כתב בעל העיטור ז"ל והרמב"ן ז"ל בפ' יש נוחלין ובהל' בכורו' משמו. ומה שאמרתם שהנכסים היו משועבדים לכתובת אשתו שהיא זקוקה ליבם כמו שכתוב בכתובתה. אם משועבדים הם לכתוב' אשתו אינו יכול להפקיע שעבודה ע"י מתנה לא מתנת בריא לא מתנת ש"מ אפילו נעשית המתנה כהלכתה בשטר כשר ובעדים כשרים ע"כ:
16
י״זקוסנטינא על הענין הנזכר
17
י״חענין ז:
18
י״טשטר צואה שהזמן שכתוב בו הוא י"ו בסיון וכתבו כי הדברים נמסרו להם בעשור האחרון לירח אייר ומצאו כי באותו זמן היה ברי וכן הודו העדים אלא שטעו בין חדש לחדש. והדבר פשוט שהשטר פסול שעדים שחותמין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד כדאיתא בפ"ק (דקידושין) [דגיטין] (ג' ע"א) ובפ' ב' דכתובו' (י"ח ע"ב) ואלו העידו בב"ד כמו שכתוב בשטר עדותן בטלה ובשטרי חוב המוקדמין שכ' רש"י ז"ל (בב"מ ע"ב ע"א) שהוא כשר לגבו' מבני חורין והקשו ע"ז והלא עדים פסולים הם שהקדימו הזמן הוצרכו לתת טעם כגון דטעו בההיא דרב אסי א"נ כגון דטעו בשיפורא בין מלא וחסר כגון שעמד המלך ביום שלשים של אדר וכסבורים שבניסן עמד וכותבין באדר הבא שנה ראשונה והשטר הוקדם בטעו' שאינן יודעין עיבורו של חדש או שהיו אנוסים מחמת נפשו' ונודע על פיהן או ע"פ אחרים אבל שיטעו בין חדש לחדש שאין טענה לטעותם אינם נאמנים בזה. וכ"ש אם כתב ידם יוצא ממקום אחר דאפילו בשטרי חוב המוקדמין שהירושלמי אומר שהם עצמם נאמנים להכשירו כשידענו טענת טעותם. כתב הרמב"ן ז"ל שאינם נאמנין אלא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל כשכתב ידם יוצא ממק"א אינן נאמנין אף בזה ובשטרי חוב המאוחרין שהם כשרים פירש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה באחרון משביעית שהיא כגון שלוה בניסן וכתבו השטר באייר. ולפי פירושו זה לא הזכיר בחבורו בהלכו' מלוה מה שהעלו בפרק מי שמת (בבא בתרא קנ"ז ע"ב) שאינו כשר אלא בדכתב לי' דאקנה שלא העלו כן שם אלא כשכתבו השטר יום ההלוא' ואיחרו הזמן דאי לא כתב לי' דאקנה אתי למיטרף לקוחו' שלא כדין אה קנה נכסים בין ההלוא' לזמן השטר ומכרן דמן הדין לא נשתעבדו למלו' אלא אם כתב לו דאקנה אבל אם לא נכתב בשטר יום ההלוא' אלא בזמן הכתוב בשטר הרי באותו יום היו כבר ללוה אותן נכסים ואם טרפן המלוה כדין טרפן זהו פירוש של הרמב"ם ז"ל בשטרי חוב המאוחרין והעולה ממנו לפי דעתי. ובפ' אחד דיני ממונו' (סנהדרין ל"ב ע"א) מוכח דמיירי שההלוא' היתה בניסן ונכתב זמן השטר באייר ומש"ה אמרי' התם דאיפשר בדרישה וחקיר' ונרא' מדברי הרמב"ם ז"ל שאם נכתב השטר בניסן והזמן הכתוב בו הוא אייר שאינו כשר שהרי עדות שקר היא. אע"פ שהרמב"ן ז"ל מכשיר בזה לפי שכיון שהורע כחו של מלוה שאינו טורף אלא מאייר ואילך רשאים הם העדים בכך ואי אתו לאמלוכי בו אמרי' להו זילו חתימו שהמלוה רוצה ליזוק בנכסיו וכן אמרו בירושלמי דשביעית המאוחרין כשרים מפני שהוא מוריע את כחו אבל שיכתבו העדים באדם שהוא ברי שהוא ש"מ לקיים דברי ברי לפי הזמן הכתוב בשטר כדברי ש"מ להוריע כח היורש אינן נאמנים ודבר זה פשוט הוא. וכל מה שחדשתי הוא שאף בע"פ אינם נאמנים והוכחתי זה מלשון הרמב"ן ז"ל שכ' בחידושיו אבל אם כתבו בניסן והקדימו זמן מתשרי שעבר פסולין הם שאין אלו ראוי' לעדות אם אינן בקיאין בדבר זה. ועוד שהרי שקר העידו דלאו בתשרי הוא אלא בניסן וכתבתי עוד שאפילו יגידו טעותם להאמינם שטעו בין חדש לחדש והדברים נמסרו להם בעשור האחרון לירח (ניסן) סיון האיך נתאחר' החתימ' לשבעה עשר בסיון הקודם לו ובחד שיפורא טעו אינשי בתרי שיפורי לא טעו אינשי ועד רובא דירח' טעו אינשי טפי לא טעו. ומה שחזקת דבריך להאמינם לפי שאין הזמן מעכב בשטר אע"פ שהיא עדות שאין אתה יכול להזימ'. אינו חזוק שאע"פ שאינו מעכב אם כ' בטעות פסול זה דומה לשם עירו ושם עירה שנראה שאינו מעכב ואם שינה פסול. ומה שאמרת שהעדי' נאמני' לומר שלא נתרפא מה ענין זה לזה שאינו סותר דבר ממה שהעידו והרי קברו מוכיח עליו אבל שיעידו באיש שהוא ברי לפי הזמן הכתוב בשטר שהוא חולה אינם נאמנים. ומה שחזקת דבריך מההיא (ב"ב קע"א ע"א) דשטר שזמנו כתוב בשבת דמכשרי' לי'. אינו חזק' שהעדים לא כתבו שחתמו בו ביום שבת שאם כתבו כן פסולין הן אבל כתבו שנמסרו להה הדברים באותו יום ומצינו שהיה שבת לפי חשבון ימי החדש ואנו מעמידין אותם בחזקת כשרות שלא חתמוהו ביום שבת והרי זה יש בו אחד משני דברים או הדברי' נמסרו להם בע"ש וכתבו זמנו בשבת והרי זה מאוחר וכשר או הדברים נמסרו בא' בשבת וכתבו זמנו בשב' והוא מוקדם ופסול. ואנו דנים להקל שהשטר בחזקת כשרות וכן פירשו הגאונים ז"ל וכן נרא' דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן כדאי' בפ' השותפין (בבא בתרא ז' ע"ב) אבל שטר שנודע בברור שהיום שכתבו בו שהוא ש"מ הי' ברי פסול הוא בלי ספק והחולק ע"ז לא ידע בדיני ממונו' לא כלום והדבר ברור ג"כ למאן דנחית לעומקא דדינא שאפילו על פה אינם כשרים בעדות זו ונראה מדבריך במה שכתבת שראית טעם הכשר שטרי חוב המוקדמים שהוא כשר מפני שטעו בשנות המלך או בחדש מלא וחסר שלא ירדת לסוף דבריהם שהכל הוא דבר אחד שטעו בשנות המלך מפני טעות חדש מלא וחסר דבהא ודאי נאמנין דטעו בשיפורא דירחא כדאית' בסנהדרין (ס"ט ע"א) אבל שיטעו בשנות המלך בלא טעות מלא וחסר אינם נאמנין:
19
כ׳תנס
20
כ״אענין ח:
21
כ״במעשה אירע במקומכם שנולד בן יום א' ב' ימים לחדש אב והי' יום ח' ללידתו יום ט' באב שהוא יום צום ואביו משעת לידתו אמר שלא ימול אותו עד מחרת הצום שהוא יום ט' ללידתו כדי שיוכל לשמוח ולשמח בסעודת המילה ואתם אמרתם לו כי אפשר לתקן הסעוד' מן המנח' ולמעל' ולאכול אותה בליל' ולא שמע אליכם ונימול הילד ביום ט' ללידה ולעזה עליו כל המדינ' ויש אומרים כי המיל' נעשית באיסור שכפר בתו' וחייב לקבל חרם ונדוי ואתה חפשת בספרים אם יש עליו עונש ולא מצאת אלא מה שכתבו שמי שלא מל ביום ח' בכל יום עובר בעשה ולא מצאת שהעובר בעשה הוא נידון באלו הדינין אלו הן תורף דבריך. ועתה מה אשיב אחר שנעשה מעשה באיסור אבל כדי שלא יורגלו לעשות כן אכתוב מה שנר' לי בזה:
22
כ״גתחלה יש לך לדעת כי מי שאינו בקי בדינין מפני מיעוט הרגל התלמוד ומפני העדר הספרים יש לו ללכת אחר המנהג כמ"ש בירוש' בפ"ה ממס' מעשר שני (ה"ג) וביבמו' פרק אלמנ' לכ"ג (ה"ב) ובפ"ז ממס' פאה (ה"ו) אם הלכ' היא רופפת בידך ראה איך הצבור נוהג ונהוג כמותם. ומעולם לא נשמע שתתעכב המילה ליום ט' מפני סעודת המיל' שלא תעשה ביום צום ואדרב' נוהגין כשהמיל' היא באותו יום מכנין שם הילד מנחם כמו שאם תהי' המיל' ביום פורים מכנים אותו מרדכי. ואחר זה אודיעך כי הסכלתם עשו וגדול עונכם מנשוא כי המיל' בזמנה נתנה שבת לדחו' אצלה ושלא בזמנה לא נתנה שבת לדחו' אצלה וא"כ עיקר מצותה אינה אלא ביום ח' כמו שנז' בפרק ר' אליעזר (קל"ב ע"א) שאמר' שם שמיני למעוטי תשיעי ואם שבת שהיא שקולה כנגד כל התור' והמחלל שבתות בפרהסיא שחיטתו נביל' כמו עובד עבודה זרה כמו שאמרו בראשון מחולין (ה' ע"א) ורבן של כל הנביאים דן לסקילה עליה כמו המגדף. והי' קודמת לתור' כמו שנז' בפ' שלשה שאכלו (מ"ח סע"ב) שהמיל' נכרתו עליה י"ג בריתו' והתור' לא נכרתו עלי' אלא ג' בריתו' וא"כ איך דחיתם אותה מפני סעודה קלה. והנה הסעוד' היא סעוד' של מצוה כשנעשית המצו' כהלכתה שתהי' המצוה עיקר והסעוד' טפלה לה אבל לעשות הנאת הכרס עיקר והמצו' טפלה לה אין זו סעוד' של מצוה שיהי' ת"ח ראוי ליהנו' ממנה ואני קורא ע"ז כורתי בריתי עלי זבח כי זבחיהם כלחם אונים. ועליהם אני קורא וזריתי פרש וכו' ובודאי שהסעוד' כשנעשית המצוה כהלכתה היא סעודה של מצוה ולולא צערא דינוקא היינו מברכין שהשמח' במעונו כמו שנזכר (בשני) [בראשון] מכתובו' (ח' ע"א) ועליה אמר דוד שש אנכי על אמרתך לפי שפרשת מיל' נאמרה בלשון אמיר' לא בלשון דבור ועליה אמר למנצח על השמינית על המיל' שנתנה בשמיני כמו שנזכר בפרק התכלת (מנחות מ"ג ע"א) אבל כשנעשית שלא בזמנה ועבר בעש' היא מצוה הבאה בעביר' שהרי אפילו כשנעשי' בשמיני והיא כשרה כל היום הזהירה התור' שתעשה בבקר כמו שנזכר בפ"א מפסחי' (ד' ע"א) ובפ' א"ל הממונה (כ"ח ע"ב) דזריזין מקדימין למצות ושיהי' העושה אותה זריז ונשכר וזה שאפילו נעשית באותו יום ואיחר אותה עד לערב אינו מהזריזים וכ"ש אם עבר כל אותו יום ולן כל אותה הליל' באיסור עשה שהוא שפל ונפסד ואין לו שכר עושה מצוה בשעתה ומכר שכרו של חיי הע"ה מפני הנא' של חיי שעה ואלו ידעתם כמה חביבה מצוה בשעתה לא הסכמתם על ידו לעשותה שלא בזמנה. ובתורת כהנים שנינו ר' שמעון או' חביבה מצוה בשעתה שהקטר חלבים כשרים כל הלילה ודוחין את השבת בשעתן ואין ממתינין להם שיקרבום במוצאי שבת וכן הביאוה במנחו' פרק רבי ישמעאל (מנחות ע"ב ע"א) ובפסחים פרק אלו דברים (פסחים ס"ח ע"ב) כן בראשון מקדושין (ל"ג ע"א) ובפ' אלו טריפות (חולין נ"ד ע"ב) אמרו גדולה מצוה בשעתה שהרי אין בעלי אומניו' רשאין לעמוד מפני ת"ח ועומדי' מפני עושה מצוה בשעתה. והם המביאים ביכורים לירושלים וכן אמרו כי מי שלא קרא ק"ש בעונתה אע"פ שאם עבר זמנה קורא אותה בברכותיה שכר ק"ש יהבי לי' שכר ק"ש בעונתה לא יהבי לי' כמו שנזכר בראשון מברכו' (י' ע"ב) ואמרי' במדרש קהלת חביבה ק"ש בעונתה מאלף עולות שהכסיל זובח וא"כ חביבה היתה המיל' בשעתה מאלף עולות למזבח וכ"ש מאלף סעודו' להנאת הכרס. ואלו נעשית המצוה בשעתה לא היתה מתבטלת מפני זה הסעודה של מצוה אם לא נעשית באותו יום הי' איפשר לעשותה למחר והי' לו שכר מילה בזמנה ושכר סעוד' שהרי סעודו' ר"ח וכן סעודת פורים שחל ט"ו של אדר בשבת היו עושין אותה לאחר השבת כמו שאמרו בירושלמי וכן כתב רי"ף ז"ל בפ"ק דמגיל' ואם סעוד' שהי' מדברי קבלה אם אי איפשר לעשותה בזמנה מאחרין אותה למחר כ"ש סעוד' של מילה שאם לא הי' איפשר לו לעשותה באותו יום שמאחרין אותה למחר ושפיר דמי וכן נוהגין כשהמיל' היא בערב שבת שעושין הסעוד' ביום השבת. ויותר קרוב הי' לעשו' הסעוד' באותו יום לעבור על עשה של דברי קבלה ולא לעבור על עשה של תורה שהאיסור באכילה בט"ב אינו אלא עשה של דברי קבלה והמיל' בזמנה היא עשה של דברי תורה וזה אפילו הי' יום המיל' בת"ב עצמו כ"ש כשהוא לאחר ט"ב מפני הדחיי' כמו שהי' בשנה זו שיש לו קולא אחרת שהרי אמרו בפ' קמא דמגיל' (ה' ע"ב) שרבי הי' רוצה לעקור ט"ב לגמרי כשחל בשב' ואמר הואיל ואדחי אידחי ואע"ג דלא הודו לו דוקא שלא במקום מצוה אבל במקום מצו' הי' אפשר להתיר לעשות הסעוד' באותו יום ובמגיל' תענית שנו אמר רבי אלעזר בר צדוק אני הייתי מבני סנאה מבני בנימין וחל ט"ב בשב' ודחינוהו עד לאחר שבת והתעננו בו ולא השלמנוהו מפני שיום טוב שלנו הי' וזאת הברייתא הביאוה בגמרא בפ"ק דתעניו' (י"ב ע"א) ובפ' בכל מערבין (עירובין מ"א ע"א) ומכאן למד רבינו יעבץ ז"ל כשהי' בעל ברית ביום תענית אב שנדח' לאחר שבת שהתפלל מנח' בעוד היום גדול ורחץ ולא השלים אותו לפי שיו"ט שלו הוא זהו מנהגן של חסידים ואנשי מעשה שנהפך אצלם לששון של מצוה לא מה שעשיתם אתם להפך ששונה של מצו' לאבלו' ישנה כמנהג נשי' ועמי הארץ לשמצה בקמיכם. ומה שאמרת שלא מצאת בשום ספר שיהי' בזה אלא איסור עשה אבל שיהי' בזה עונש בידי אדם לא מצאת בשום מקום וכי מי זוטר העובר בעש' וא"כ אין יקר המצו' בעיניך אלא מפני רבוי עונשה ומה עונש יותר גדול יש למי שמחציף פניו לומר מצוה זו היא בידי ולא אעשנה לעבור על דברי קונו ומרע"ה נענש מפני שנתעצל בה שנאמר ויפגשהו ה' ויבקש המיתו כמו שנזכר במסכת נדרים (ל"א ע"ב). ואמת הוא שאחר שעבר על עשה לא נתנה לו תורה עונש אלא שיביא עול' לאחר שיעשה תשוב' כמ"ש בתורת כהנים ואע"פ שכשעש' תשוב' אינו זז משם עד שמוחלין לו כמו שהזכירו באחרון מיומא (פ"ו ע"א) העולה היא דורון כמו שהזכירו בזבחי' בפ' ראשון (ז' ע"ב) שאם לא עשה תשוב' הוא זבח רשעים תועבה והיום שאין לנו עולה קורא בפ' עולה ומתכפר לו כמו שהזכירו באחרון ממנחו' (ק"י ע"א) זהו אחר שעבר על עשה אבל קודם שעבר והמצו' לפניו ואומרי' לו עשה אותה ואינו רוצה לעשותה מכין אותו עד שתצא נפשו כמו שאמרו בפרק הכותב (כתובות פ"ו ע"א) לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה היא אי אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי אמר לי' תנינא בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה סוכה איני עושה לולב איני נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו וא"כ ביום ח' למילתו הי' מותר לכם להכותו ע"י עכו"ם עד שתצא נפשו לעשו' מצוה בזמנה אבל אחר שהתעצלתם בזה באותו יום ועבר היום והשלים מצותו אין עליו עונש נדוי אבל אבד שכר מצוה בזמנה בעול' הבא ודי לו בעונש כזה. ויותר קשה הוא מעונש נדוי ואע"פ שאמרו שזה היא מצוה על האב ואם לא מל אותו אביו היא מצוה על ב"ד כמו שהזכירו בראשון מקדושין (כ"ט ע"א) כשאין אביו כאן אבל כשאביו כאן אין מצוה זו מוטלת על ב"ד שהרי אמר' בפ' החולץ אין אדם מל בן איש בע"כ ואע"פ שיש מפרשי' אותו לענין גר הבא להתגייר אבל בפ' הערל (יבמות ע"א ע"ב) אמרו בענין מילת זכריו מעכבתו מלעשו' פסח שאם היה האב חבוש בבית האסורים שאין הבן נמול ביום ח' שחל ערב פסח ושם פי' רש"י ז"ל שאין מצוה זו מוטלת על אחרים. והרמב"ם ז"ל כ' בפר' ראשון מה' מילה אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אלא א"כ עבר ונמנע. נראה מדבריו שאם לא עבר ונמנע אלא שהוא מתעצל בה אין חייבין לעשותה בזמנה אבל היו חייבין לכופו אפילו ע"י הכאות כיון שלא הי' לו אונס כמו שכתבתי:
23
כ״דלאיסרדאנייא
24
כ״הענין ט: מעשה היה פה באלגיר בחור אחד מאי סרדאנייא שמו יהודה בר יצחק שדך בחורה אחת מאלגיר הנזכר ששמה בלנקא בת ר' יצחק הלוי נ"ע והבחורה הנזכר היא ברשות אמה ובעל אמה ואחר זמן מה מיאנה הבחורה הנזכר מהיות לאשה להבחור הנזכר ושדכה עצמה ברצון אמה לבחור אחד שמו קרשקש אברם דר פה היום באלגיר הנזכר ואחר חדש אחד ששדכה הבחור קרשקש הנזכר רצה קרשקש הנזכר לקדש בלנקא הנזכר' וכאשר שמע יהודה הנזכר שדע' הבחורה בלנקא הנזכר להתקדש ולהנשא להבחור קרשקש הנזכר קרא יהודה הנזכר רוב בני קהלינו יצ"ו לב"ה ופרסם שם ברבים שתשמר הבחור' בלנקא הנזכר שלא תקבל קדושין מיד הבחור קרשקש הנזכר כי היא מקודשת מיד יהודה הנזכר ודעתינו ודעת רוב קהלינו הי' כי יהוד' הנזכר עשה זה מרוב כעסו נגד הבחורה הנזכר על אשר מיאנה בו כי הרחיק את עדיו עדי קדושין ואמר כי בפני שני אורחים אשכנזים אשר עברו פה שתי שנים קודם זה המחלוקת אמר שבפני האורחים ההם קדשה והרוצ' לשקר ירחיק את עדיו מה עשה קרשקש הנזכר הלך בבית אחד מהעיר הזאת אשר היתה שם הבחורה בלנקא הנזכר עם אמה וקדשה שם בפני שני עדים כשרים. אחר כל אלה הדברים היתה קטטה בין שני הבחורים הנזכר על בחור' הנזכר והלכו ע"ז בפני החצרנים המלכיים והגיש כל אחד דינו לפני החצרנים הנזכר ואז צוו החצרנים לנאמני קהילנו י"ץ שיבררו אנשים חכמים ונבונים מהנמצאים בתוך קהלנו ויהי' כח בהם לשפוט ע"ז המחלוקת כפי דיני ישראל ובררו ג' ב' דינא ע"ז וקבלו טענו' כל אחד ואחד מהנזכר וטענת בלנקא הנזכר' שאמר' שמעולם לא קבלה קדושין מיד יהודה הנזכר כי אם מיד הבחור קרשקש הנזכר וקבלו עדות העדים שהעידו שקדש קרשקש הנזכר הבחורה בלנקא הנזכר בפני אמה וברצונה ככתוב בארוכה בתוך הפירוש הנעש' ע"ז מפי אב ב"ד אשר הובררו ע"ז ואחר שראו בית דין טענו' כל הנזכר ורצו להסיר ריב ומחלוקת וקטטה מהנזכר ופסקו גזר דינם שתצא מזה ומזה בלנקא הנזכר' ותשאר פטור' משניהם ותלך ותנשא למי שתרצה ולפי הנשמע תוך בני קהלינו יש"ץ מפי נשים שהית' דעת הבחורה הנזכר' ודעת אמה שתוך ימים מועטים תלך הבחורה בלנקא הנזכר' ותנשא לבחור קרשקש הנזכר מה עשה יהודה הנזכר עם קצת יחידים מבני קהלינו י"ץ המחזיקים בידו סבבו עם החצרנים המלכיים שיקבלו עליהם יהודה וקרשקש הנזכר שבועה חמורה ובכח חרם שלא יוכל אחד משניהם לקדש ולישא הבחורה הנזכרת כל ימיהם לעולם והבחור יהודה הנזכר כאשר ידע כי הבחורה בלנקא הנזכר' לא רצתה אותו בשום פנים אמר שהוא ישבע שלא ישאנה כל ימיו לעולם אך בזאת שישבע ג"כ הבחור קרשקש הנזכר כמוהו אז ענה קרשקש הנזכר שלא ישבע בשום צד ולפי דעתינו כי על זה הי' ממאן קרשקש הנזכר לישבע באשר היה אוהב מאד הבחורה בלנקא הנזכר' והיא ג"כ אוהבת אותו. אחר זה באו קצת יחידים להשתדל עם נאבדם קרשקש אב הבחור קרשקש הנז' וחלו פניו בכל לב שיסבב עם הבחור בנו קרשקש הנז' שיקבל עליו בשבועה חמורה ובכח חרם שלא יקדש ולא ישא כל ימיו לעולם הבחור' בלנקא הנזכר והבחור קרשקש הי' מחזיק בדעתו שלא יקבל עליו השבוע' הנזכר בשום צד לעולם אחר זה הלך יחיד אחד להשתדל עם נאבדם קרשקש ועם בנו קרשקש הנזכר אשר עכ"פ יקבל עליו קרשקש הנזכ' השבוע' הנזכ' כי אם אין קרשקש הנז' רוצה דעת האדון הפרנס לשים קרשקש בתפיסה ולענותו בכבלי ברזל ולהענישו ממון ומרוב יראתם מאלו הדברים כמוכרחים להציל ממונם הודה נאבדם הנזכר שיכריח בנו הנזכר שיקבל עליו בשבוע' ובכח חרם שלא לישא כל ימיו לעולם הבחור' הנזכר' וכן עשה הבחור הנזכר כמוכרח למלאת רצון אביו נשבע קרשקש הנזכר' השבועה הנזכר' לפי מה שהוא אומר עתה שלא נשבע ברצון גמור אמנם בשעת השבוע' הודה בפני עדים בשבוע' הנזכר' שהוא נשבע בלב שלם ובנפש חפצה והבחור יהודה הנזכר נשבע ג"כ בשבוע' וקבל עליו בכח חרם שלא ישא כל ימיו לעולם הבחור' הנזכר' ואחר שמונה ימים אשר קבל עליו יהודה הנזכר השבוע' הנזכרת נשא אשה בחורה אחת מבני קהלינו יש"ץ ואחר זה יצא קול בבני קהלינו כי קרשקש הנזכר אומר כי השבוע' והחרם אשר קבל עליו שלא ישא הבחור' בלנקא הנזכר' (אומר כי השבוע' והחרם אשר הוא נשבע) היו באונס ואשר אין מקום לשבועה כזאת והדברים האלה הגיעו לפני האדון הפרנס כאשר שמע האדון הפרנס כי אהבת הבחור קרשקש הנזכר יתרה על הבחורה בלנקא ואשר בלנקא חפצה ג"כ מאד לינשא לבחור קרשקש הנזכר צוה האדון הפרנס לנו ח"מ להתיר שבוע' זו הנזכר לבחור קרשקש הנזכר כדי שיוכל קרשקש הנזכר לקדש ולישא הבחורה בלנקא הנזכר ואנו ח"מ כאשר ראינו כי המחלוק' רבתה על זה בתוך בני קהלינו בשנה שעברה קבלנו על עצמנו שלא להתיר ולא לאסור ואמרנו אל האדון הפרנס כי יצטרך ע"ז הענין חכמים גדולים ממנו ואז צוה לנו אנו ח"מ האדון הפרנס מצד אדונינו המלך דארגון יר"ה ובקנס מאה פרחים דארגון להעיד כלל העולה מהעניינים הנזכר בחתימת ידינו ויושם לפני מורים הוראות בישראל. והם ברוב חסדם כתבו דעתם בחתימת יד כבודם באר הטיב על דבר השבועה הנזכרת ואנחנו חתומי מטה כמו מצווים מהאדון הפרנס להעיד כלל הענין כתבנו באמונה מעשה שהי' כך הי' ובעדות נאמנ' חתמנו שמותינו פה בשבעה עשר יום לחדש כסלו שנת חמשת אלפים ומאה ושמנים ושש לבריאת עולם. אשתרוק ברון הלוי:
25
כ״ושמואל בר רפאל:
26
כ״זהדברים נראים פשוטים ששבועה זאת אפי' לא אמר הנשבע שבאונס היתה יש לה היתר אפי' שלא במקום מצוה דמאי שנא משאר שבועו' שיש להם היתר וכ"ש במקום מצוה להחזיר גרושתו. ומה שהי' איפשר לטעון בזה הוא ששבוע' זו נעשית בפני יהודה ואמרו בירושלמי (נדרים פ"ה ה"ד) דהנודר מחבירו לא ישאל לו אלא בפניו. ובגמרא בפ' ר' אליעזר בנדרי' (ס"ה ע"א) כשהזכירו זה אמרו מנא ה"מ אמר ר"נ ואיתימא ר' יוחנן דכתיב ויאמר ה' אל משה לך שוב מצרימה אמר לו במדין נדרת לך והתיר נדרך במדין דכתי' ויואל משה לשבת את האיש ואין אלה אלא שבוע' דכתי' וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים ומאי מרדותיה דאיתשיל לשבועתי' שלא בפניו. ויש מפרשים מה שאמרו בירושלמי לא ישאל לו אלא בפניו דאין מתירין לו אלא מדעתו של אותו שנדר בפניו והיינו לישנא דלא ישאל לו אלא בפניו. כלומר מדעתו וברצונו כמו אין חבין לו לאדם אלא בפניו (גיטין י"א ע"ב) ולפ"ז לא היה לשבוע' זו היתר אלא ברצון יהודה אבל לפי הטעם שנתנו בירושלמי (שם) בזה והוא מה שאמרו שם ר' יוחנן אומר מפני הבוש' ר' יהושע בן לוי אומר מפני החשד הי' נרא' דלאו דוקא בפניו וכ"ש דלא בעינן רצונו אלא כל שתוודע לו ההתרה סגי ואם מת א"צ כלום והכי מוכח בסוטה בפ' ואלו נאמרין (סוטה ל"ו ע"ב) דאמר ליה יוסף לפרעה אבי השביעני אמר ליה זיל איתשיל לשבועתך אלמא הי' יכול להתיר שלא בפני יעקב וזולת רצונו וכן כ' הרמב"ם ז"ל בתשובה ועוד הי' אומר ר"ת ז"ל דאין צריך בפניו אלא דוקא דומיא דמשה דמחמת הנדר נתן לו יתרו בתו וכן צדקיה הי' מסור ביד נבוכדנצר להורגו וע"י השבוע' הניחו אבל היכא שהנודר עושה שלא מחמת טובה שעש' עמו מתירין לו והנדון שבפניכם שבוע' זו לא נעשית מפני טובה שעש' עמו יהוד' ולפי זה מתירין אותה שלא בפניו וגם הרשב"א ז"ל כתב בתשוב' שמתירין לו אע"פ שיש הנאה לחבירו בקיומה אלא שמודיעין אותו מפני החש' והבוש' מפני הטעם הנזכר בירושלמי והביא ראי' ממאי דאמרינן פרק השולח (גיטין מ"ו ע"א) דר"י דייק דנדר שהודר ברבים אין לו הפר' מדכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה ומאי קאמר דילמא התם משום דאין מתירין אלא ברצונם הוא שהרי יש להם הנאה בקיום השבוע' אלא שמע מינה שאפי' כשיש הנאה למשביע כיון שלא קבל הנשבע הנאה בשעת שבועתו יש לה היתר שלא ברצונו מכל אלה הדברים נתברר לכם שאלתכם ששבועה זו יש לה היתר אם צריכה היתר. אבל מהנרא' אינה צריכ' היתר דקי"ל דנדרי אונסין מותרין כדאי' בפ' ארבעה נדרים (נדרים כ' ע"ב) וקי"ל כשמואל (שם כ"א ע"ב) דאינם צריכים שאלה לחכם דהא תנא תני ארבעה נדרים התירו חכמים וחד מנייהו נדרי אונסין ואע"ג דרב אסי ס"ל התם דצריכין שאלה לחכם לא קי"ל הכי משום דלישנא דמתניתין דייק כוותיה דשמואל ועוד דבמס' נזירות בפרק הריני נזיר (נזיר י"א ע"א) שנינו יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי שחכמים מתירים אותי מפני שאין אני יכול לחיו' אלא ביין ומפני שאני קובר מתים הרי זה מותר ורבי שמעון אוסר ואוקימנא פלוגתייהו (שם ע"ב) בנדרי אונסין וקא מיפלגי בפלוגתא דשמואל ורב אסי רבנן סברי כשמואל ור"ש כרב אסי וכיון דשמואל קאי כרבנן קי"ל כותיה וכיון דקי"ל דנדרי אונסין אינם צריכים היתר ה"נ שבועת אונסין אינ' צריכ' היתר. והכי אמרינן בשלישי משבועו' (כ"ו ע"א) האדם בשבוע' פרט לאנוס וכן בפרק ארבע' נדרים (כ"ז ע"ב) אמרינן נודרים לחרמין להורגין ולמוכסין וכולי בית שמאי אומרים בכל נודרין חוץ מבשבוע' ובית הלל אומרים אף בשבוע' וקי"ל כב"ה. ובלשון הזה כ' הרמב"ם ז"ל בפ' שלישי מהלכו' שבועות כל הנשבע שבועה מארבע מיני שבועו' הללו באונס הרי זה פטור ואחד הנשבע מתחלתו באונס או שנשבע ונאנס ולא הניחו לו לקיים שבועתו או שהשביעו אונס וכו' ובודאי שזה שנשבע כדי שלא יפסיד ממון או שלא יענו בכבל רגלו אנוס הוא ואפילו אונס ממון על יד גוים הוי אונס כאונס הגוף מדאמר בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ז ע"א) ממונם של ישראל כיון שנפל ביד גוים שוב אין מרחמין עליו מדכתיב בניך עלפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר כדאי' התם. וכ"ש כשיש שום אונס הגוף ודבר זה פשוט הוא ואע"פ שלא עשו אונס אלא שהיו מאיימין עליו ויש כח בידם לעשו' כן מקרי אונס מדאמר בפ"ק דגיטין (י"ד ע"ב) אומרים כפותו כופתין הרוגו הורגין אלו הרגו דוסתאי מי נתן לאבא בן כמותי אמר לו בני אדם הללו קרובים למלכו' הם אמר לו הן וכו' כדאי' התם הרי שנקרא אונס מפני ההפחד' אם יכולין לעשו' אעפ"י שלא עשו מעש' וכן כ' רבינו חננאל ז"ל בפרק חזקת וכן הרמב"ם ז"ל בפרק עשירי מהל' מכיר' וכן פרש"י ז"ל בפרק הניזקין (גיטין נ"ה ע"ב) במשנת לקח מסקריקון וכן כ' הרמב"ם ז"ל בפ' חזקת ואע"פ שבשעת שבועה אמר לפני העדים שהוא נשבע בלב שלם ובנפש חפצה לא מפני זה נסתלק שם האונס מעליו. שכשם שהית' השבועה באונס כך היו העדים באונס וכשאדם מוסר מודעה אפילו בטל המודעא אין הביטול מועיל כלום. שכשם שהית' המכיר' או נתינת הגט באונס. כן הי' הביטול באונס. וכן נראה ממה שכ' הרמב"ם ז"ל פרק ששי מה' גיטין על כן אנו מצריכין לומר בבטול מודעי ומודעי דמודעי ובנדון הזה אע"פ שלא היתה שם מסירת מודעא כלל. ואפי' לא היתה לנו ידיעה באונסו אלא מפי עצמו אינו צריך שאלה לחכם שכל אדם נאמן על עצמו כמאה איש כדאי' בכריתות בפ' אמרו לו (כריתות י"ב ע"א) וכדמוכח בפ"ק דמציעא (ג' ע"א) וכן כ' הרשב"א ז"ל וזה לשונו. אפילו לא הוכרנו באונסו כלל אלא שאומר הוא עכשיו שהי' אנוס באותה שעה אונס גמור מיקרי וא"צ שאלה לחכם וא"צ להכיר באונסו אלא במכר בלבד. אבל בגט ובמתנ' לא כדאי' בפרק חזקת (בבא בתרא מ' ע"ב) וכ"ש באיסורין שכל אחד נאמן על עצמו שאל"כ באו ונאמר שלא לפתוח לאדם אלא בפתחים שיש בהם עדים ואנו מכירין בהם שהם כן כמו שהוא אומר עד כאן לשון הרב ז"ל. וכן כתב הוא ז"ל בתשוב' שאפילו נשבע על דעת רבים אין בכך כלום ואני כתבתי בתשובה שאפילו נשבע על דעת המקום אינו צריך היתר שכיון שהוא אומר שבאונס הית' השבוע' כשאומר על דעת המקום הרי הוא כאלו אמר אל אלהים הוא היודע ועד שאני מפני האונס אני נשבע ואם בעיקר השבוע' הוא נאמן לומר שבאונס הית' וכ"ש אם אנו יודעים אונסו שהוא נאמן לומר שמה שאמר שהוא נשבע בלב שלם ובנפש חפצה שמפני האונס אמר כן ואע"פ שכשנודרין למוכסין צריך שיעקור בלבו מה שאומר בפיו כגון שיאמר בלבו קונם אשתי נהנית לי היום כדאי' בפרק רביעי דנדרים (כ"ח ע"א) ואם לא חשב בלבו לעקור הנדר כמו הנדון שבפניכם הנדר הוא קיים זהו כשהאנס אינו אונס אותו לאסור אשתו אלא שיתן לו מכס ואם טוען שהוא של בית המלך ופטור מהמכס ומאמת דבריו בנדר או בשבוע' ואומר קונם אשתי נהנית לי אם אינם של בית המלך אבל אם האנס אונס אותו באיסור אשתו ואומר לו אם לא תאסור אשתך בשבועה אעשה לך כך וכך אפי' לא עקר הנדר בלבו אינו צריך היתר וקי"ל האדם בשבוע' פרט לאנוס וכמו שכתבתי למעלה כך נ"ל. העולה מזה הוא ששבועה זו אינה צריכ' היתר ומי שלבו נוקפו ורוצה לצאת ידי כל מערער יש לה היתר בשלש' הדיוטו' ושפיר דמי:
27
כ״חמפני דרכי שלום ולהשבית מלחמו' וקריאת תגר בין איש ובין אחיו ובין בעל דינו דברים עליו אוגר. ולהפיק רצון השואלים שמנם שמן זית זך בראש אמיר. ובראש הזית כל א' מגרגר. יצאתי משטת הענוה לדבר במקום גדולים להתהלל כמפתח חוגר. כי הכל מסייעין למלאכת שמים להכניס כלה בית אישה ולהוציא' ממסגר. ואומר מה לי לצרה זאת שלום עליך נפשי כי ינעול ביתו במנעול ונגר. ואיך אצא לריב מהר וטוב הוא שיעש' עצמו פסח וחגר. ולהכבד ולשבת בביתו כתפארת אדם לשבת בית ולעבור את נחל הבשור יפגר. גם בזה לא בחר ד' והרשות נתונה לכל עת לדבר כסוס עגור מצפצף ועוגר. גם שב גם ישיש גם בחור גם בתולה וכל אשה חכמת לב קטון וקטנה נער ונער' בוגרת ובוגר. אולי יחנן ה' ויצאו דברינו בעת רצון לזוג הזוג נאה וידגו לרוב בפרי בטן מבורך פרה ורבה ודוגר. ויתברכו בנכסים קרובים לעיר רחוקים מן העין צאן ובקר ופטר שגר. והאל אשר טלטלנו טלטלה גבר. יאסוף נדחנו לבית הבחיר' האזרח והגר. ואם אנף ישובב לנו ושארי' חמות יהי' חוגר. ומבקשי רעתנו והרודפים אותנו כנשר ירדוף הקורא בהרים כסאם לארץ ימגר. ישמידם יאבדם יכניעם וכאשר יניע בכברה יניעם. וחרבם תבא בלבם רב הפגר. ומלך ושרים המושלים בנו ומרחמים עלינו שונאיהם בידיהם יסגר. כה דבר כיושבת על המשבר חיילים יגבר. כמנחת שלומות דורונות משגר. אל הקהל הקדוש זקיניו ושופטיו ושוטריו עולם וזקן קבעו דירתם באיסרדאניא בעיר אלגיר. האיש אשר הוא ואבותיו עמד טעמם בם וריחם לא נמר. והם הורקו מכלי אל כלי מפרובינצא למיורקא וממיורקא לאלגיר. החותם בחדש אדר שנת ח"י ח"י הו"א יודו"ך לשמע שלומכם יגיל ישמח. שמעון כה"ר צמח זלה"ה:
28
כ״טהנין
29
ל׳שאלה י:
30
ל״אשאלת למה נהגו היתר בחמאה ואיסור במבושלת כי לפי דעת הרמב"ם (פ"ג מהמ"א הט"ז) החמא' אינה מותרת עד שיבשלוה והמבושלת שהוא אוסר משום גיעולי גוים לא נרא' לך דסתם קדירו' אינן בני יומן. עכל"ה:
31
ל״בתשובה: תחלת מה שיש לעיין בזה הוא אם איסור החמאה הוא בכלל איסור גבינה אם לא כי אם נאסרה החמא' במנין אחד עם הגבינ' אין לה היתר בשום פנים משום דדבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו ואפילו בטל טעם האיסור לא בטלה הגזרה וכבר הסכימו הגאונים ז"ל שהגבינה אפילו העמידו' בעשבים אסור' היא ואמרו כי יש ספרים בירושלמי שגורסין חמאותיהן ומלוחיהון וגבינהן מי"ח דברים וזה הירושלמי ודאי שבוש יש בו שהגבינ' אינה מי"ח דברים לפי גמרא דידן בפ"ק דשבת אבל הרשב"א ז"ל כ' שדין החמאה כדין הגבינ'. ונ"ל שלא נאסר' החמא' עם הגבינ' שהרי הטעמים שהזכירו בגבינ' לא שייכי בחמא' כלל והרב' טעמים נאמרו בה (ע"ז ל"ה ע"א ע"ב) מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נביל' ומפני שמחליקין פניה בשומן חזיר ומפני שמעמידין אותה בחומץ ומפני שמעמידין אות' בשרף ערל' ואלו הי' איסור החמא' בכלל איסור הגבינ' היו מקשין בגמרא אי הכי חמא' תשתרי שהרי חד מהני טעמי לא שייכי בה וכיון שלא גזרו עליה בכלל הגבינ' אין לנו לאסור אות' מטעם גזיר' דגבינ' אם אין טעם באיסור' ואחד מן הטעמים שנתנו בגבינ' הוא משום נקור שהגוים אין חוששין לגלוי ובזה י"ל שבדורות הללו לא חששו לגלוי. ואע"פ שהרמב"ם ז"ל אומ' שהגבינ' אסור' משום טעם נקור אף במקומו' שלא נהגו לאיסור גלוי היינו דוקא בגבינ' שגזרו עליה אבל כבר הוכחתי שהחמא' לא הית' בכלל אותה גזרה וזהו טעמם של גאונים ז"ל שהתירוה כמו שכ' הרמב"ם ז"ל בפרק שלישי מה' מאכלות אסורו' וכן כתבו רבותינו הצרפתים ז"ל שבהרב' מקומו' נהגו בה היתר וכן נמצא שזהו אחד מהטעמים שבין אנשי מזרח ואנשי מערב. ומה שכ' הרב ז"ל שיש גאונים שחששו לה לצחצוח חלב זהו לפי פירושו של רש"י ז"ל שפירש מה שאמרו בגמרא (שם ע"א) אי בגבינ' אי איפשר לה בלא צחצוח חלב דשמא הי' מעורב בחלב שגבנו ממנו חלב טמא ונשאר בגבינ' צחצוח אבל לר"ת ז"ל שלא פירש כן אלא לפי שהקשו בגמרא על ר' יהושע בן לוי ז"ל שאמר בטעם איסור הגבינ' שהוא משום נקור אי הכי יבשה תשתרי לפי שאין מניחין אותו ליבש. בא ר' ירמיה ותירץ שאי אפשר בלי צחצוח חלב כלומר שמא יש בגבינה גומות ובתוך אותם גומות נשאר זו החלב ואותו חלב לא נתייבש ויש בו ארס הנחש זהו פירוש ר"ת ז"ל אבל לחוש לצחצוח חלב טמא אינו נכון. כי הגוי שיודע שחלב טמא אינו עומד למה יערבנו עם חלב טהור שילך לאיבוד עם הנסיוב' בזה אין לחוש כלל. ומה שאמרו בגמ' (שם ע"ב) בענין חלב שחלבו גוי השתא דאתית להכי גבינה נמי איכא דקאי ביני טפי אינו לתת טעם לאסור גבינה כמו שפירשו בו הרב' מפרשים דמאי שייכא הכא והלא אין דברינו אלא בחלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו אבל הוא לתת טעם למה אסרו חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו ולא התירוהו לעשו' בו גבינ' דכיון דחלב טמא אינו עומד מה יש לחוש ונשאו ונתנו בזה ובמסקנא אמרו שאי אפשר לעמוד על דבר זה לפי שאפי' נעמיד החלב ונעשה ממנו גבינ' יש לחוש שמא ישאר מהטמא ביני טפי. אבל מה שמעמיד העכו"ם בביתו. אין לחוש לתערובו' חלב טמא וזהו טעם ההיתר שנהגו בו הגאוני' ז"ל הראשונים ולא חששו לצחצוחי חלב טמא כמו הגאונים האחרונים ז"ל ואלו היינו חוששים לצחצוחי חלב טמא אם הית' מספקת תקנתו של הרמב"ם ז"ל בבישול יש לדון כי הראב"ד ז"ל וגם הר"מ ז"ל השיגו עליו שאין לוקחין מהעכו"ם דברים שיש לחוש לאיסור על סמך בטול וזה אינו כל כך קשה שהרי היו סבורים בגמרא שחלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו שיהא מותר ללקחו על סמך תיקון לולי שלא מצאו לו תקון אבל אמת הוא הדבר שהחמאה היא מותרת מדין התלמוד. ולא היתה בכלל איסור הגבינ' ואין בה טעם לאסור לא משום תערוב' ולא משום גלוי ולא משום העמד' בדברים האסורים. ואע"פ שחולטין מעט מים ומערבין בנוד כדי להעמידו לא חשיב מעמיד בדבר האסור בעור קיבת נבל' לגבנה. לפי שאותן מים מותרי' הם בדיעבד משום דנותן טעם לפגם הם דסתם קדרותיה' אינן בני יומן ומה"ט שרי' בגמרא כוספן של עכו"ם שהוחמו חמין בין ביורה גדולה בין ביורה קטנה כדאי' בפרק אין מעמידין (עבודה זרה ל"ח ע"ב) ואף לדברי הרמב"ם ז"ל שחושש לחמאה שבשלוה עכו"ם לגיעולי עכו"ם החמאה מותרת היא. אפילו נאמר שהמים הם אסורים משום גיעולי עכו"ם לא חשיב מעמיד בדבר האסור לפי שאין המעמיד בכאן הוא הפליטה האסור'. אלא רתיחת המים. ותדע לך שהדבר כן שהרי בימות החמה אינם צריכין מים חמים. וכיון שאין ההעמדה אלא מכח הרתיחה אפילו היתה הרתיחה במים אסורים לא חשיבא העמדה בדבר האסור שאין הפליטה בכאן עקר אלא טפל ולא יהי' הטפל חמור מן העיקר ומזה הטעם אין חתיכה שצריכ' קליפה מפני שהיא בלועה מאיסור שאינו מפעפע אוסרת חתיכ' הסמוכ' לה שכיון שמחמת עצמ' אינ' אוסרת מחמת בליעת' אינה אוסרת מה"ט. וכן כתוב בתוספו' ובספר התרומ'. הכא נמי כיון שאין הפליט' אשר במים הרותחין נחשבת מעמיד אף המים הרותחין הבלועין ממנ' אינם נחשבים מעמיד בדבר האסור ואפי' נאמר שהמים עצמם הם אסורים מטעם גיעולי עכו"ם כדע' הרמב"ם ז"ל בחמא' המבושלת שחושש לגיעולי עכו"ם וכן כ' בפרק (י"ח) [י"ז הי"ח] מהל' מאכלות אסורות שהסופגנין יש לחוש להם אף משום גיעולי עכו"ם. כלומר כמו שיש לחוש להם לבשולי עכו"ם דאפי' בפת יש משום בישולי עכו"ם כדמוכח ההיא דשלש מלאכות בפת (ע"ז ל"ח ע"ב ע"ש) ולא התירו אלא פת פלטר משום חיי נפש. ובסופגנין לא מצינו היתר דלאו פת מקרי לענין המוציא וברכת המזון וכיון שכן אסורים הם משום בישולי עכו"ם כ' הרב ז"ל דאף משום גיעולי עכו"ם הם אסורים וכבר הגיה עליו הרב ר' משה הכהן ז"ל בזו של סופגנין דהא קי"ל דסתם קדרות לאו בני יומן נינהו. ואול' נאמר דדעתו של רבינו ז"ל בסופגנין ובחמא' מבושלת שהוא סובר דכיון דתדירי למיעבד הכי וזו היא אומנותן נאסרו משו' גיעולי עכו"ם מחדא מתרי טעמי אי משו' דחשבינן להו בני יומן אי משום דחשיב לכתחל' וכאומר לו עש' בשבילי דודאי אסור וכדמוכח בפרק' קמא דחולין (ו' ע"א) גבי האומר לשכנתו אשת ע"ה דאי אמר לה עשי לי משליכי חשוב לכתחל'. וקדרות שאינן בני יומן אע"ג דנותן טעם לפגם הן אינו מותר אלא בדיעבד כדאי' בפ' בתרא דע"ז (ע"ו ע"א). וכיון שהעלינו שהחמא' היא מותרת בכל השנה אף בפסח היא מותרת דנותן טעם לפגם אף בחמץ בפסח מותר כהסכמת האחרונים ז"ל וכן התירו הגאונים ז"ל מטעם זה שמן ודבש בפסח שכיון שהוזכר היתרן בגמרא סתם לא מחמרינן בהו בפסח טפי מכל השנה שהטעם בהיתרן א' משום נתינת טעם לפגם ולתערובת איסור בעין לא חיישינן דאחזוקי איסורא לא מחזקינן:
32
ל״גענין יא:
33
ל״דומענין הפולין המתליעין באיביהן שהוקש' לך שנהגו בהן היתר במקום בני תור' ונרא' לך לאסור כמו העדשים שנהגו בהן איסור וכן כתבו המפרשים איסורן שוה גם בגמרא (חולין ס"ז ע"ב) נזכרו כמו העדשים לאסור. ולפי פי' בעל ה"ג שפירש יתושין שבבלוסין באק"לי בלשון ערבי ובאק"לי הם פולין ודע כי אלו ואלו שוין הן לאסור בלא בדיק' כי הרחש מצוי בהם משא"כ באפונין שאין הרחש מצוי בהן אבל ההיתר הנהוג בפולין יותר מן העדשים הוא מפני הבדיק' כי נהגו לבדוק הפולין בתחלת חדושן לעשות מהן גריס. ואם לא נמצא תולע בין הקליפ' לפרי ולא בין הפלח לפלח הרי הן מוחזקין שלא התליעו באביהן וכיון שבדקנו מהם שיעור סעוד' הנשארים מאותן הנבדקין הם בחזקת היתר ומותרין. על כן לא תאסור מה שנהגנו בו היתר אבל ראוי לך ללמדם לעשו' בדיק' זו ויש לסמוך עלי' שהרי בעודם לחין אין הרחש מצוי בהן וכולם אנו אוכלים אותם בליחותן והחשש אינו אלא אם התליעו באביהן אחר שנתייבשו וזו חששא רחוקה ובבדיק' כזו יצאנו ידי ספק וג"כ בספר מצות הגדול כתו' בפירוש כי אין לחוש אלא לאותן הגדלים בשרביטין אבל אותן הגדלים בפולין עצמם ודאי לאחר שנתלשו גדלו ואין לחוש להם אא"כ פירשו וכ"כ בספר הטורים (סי' פ"ד) ויותר יש לחוש לאסור הסופגנין שאתם נוהגין בהם היתר בהוראת חכם שאע"פ שאין לחוש בגיעולי עכו"ם שסתם כלי עכו"ם אינן בני יומן ובדיעבד מותר כמו שהתירו ליקח מהם כוספין ושמן ודבש ולא חשיב לכתחל'. אבל יש לאוסרן מפני בישולי עכו"ם שאע"פ שהדייסא אין בה משום בישולי עכו"ם לפי שהחטים נאכלין כמות שהן חיין אבל אחר שנטחנו אין הקמח נאכל כמות שהוא חי ולפ"ז לולי שהרסנא עיקר היינו אוסרין אותה מפני הקמח וא"כ הסופגנין יש בהם משום בשולי עכו"ם ולא התירו אלא פת פלטר ואפיי' לחוד ובשול לחוד. והרמב"ם ז"ל (פי"ז מהמ"א הי"ח) אסרן אף משום גיעולי עכו"ם אלא שהרב ר' משה הכהן ז"ל הגיה עליו בזה הטעם. והכלל אומר לך כי מה שמברכין עליו המוציא מותר אם הוא של פלטר והמברכין עליו בורא מיני מזונו' אסור והסופגנין כיון שעושין ע"י משקין אין מברכין עליהן אלא בורא מיני מזונו' ושומר נפשו ירחק מהן ומעולם לא פשט היתר זה במקומנו ואני מתיר הקורצא שהרי פת היא ומברכין עליה המוציא והקורצא שמה שהיא חלת לחם ובלשון חכמי' מקרצות בפרק ראשון של מס' טהרות (מ"ז) מקרצו' הנושכו' זו בזו ובירושלמי דחלה על הקורץ שתתן תחתיה ותרגום חלה גרסא במעט שנוי באותיו' המתדמו' שהן ממוצא א'. והזל"איביא ומיני מתיק' אנו מתירין לפי שהדבש עיקר ואין בו משום בשולי עכו"ם ואין מברכין עליהם אלא שהכל נהי' בדברו ודומיא לתבשילא דלפתא דאע"ג דמפשי בה קמחא אין מברכין עליו בורא מיני מזונות משום דקמחא לדבוקי בעלמא הוא דעבד לי' וה"ה לאותן מיני מתיקה שהדבש הוא העיקר וסולתא לדבוקי ומ"ה אין מברכין אלא על הדבש שהוא העקרי. וכ' הרמב"ם ז"ל ואדם חשוב יש לו לאוסרן לעצמו. כדמוכח בפ' במה טומנין (שבת נ"א ע"א). ולאסור הקורצא אפילו אפאה ישראל מפני חשש לאכלה עם הבשר כמו שאמרו בפ' כל שעה (פסחים ל"ו ע"א) אין לשין עסה בחלב ואם לש הפת כולה אסורה וכיון שיש בה שנוי וניכר שהיא בחמאה מותרת. וכן במיורקא הם נוהגין בה היתר מפני טעם זה דומה למה שאמרו בגמרא (שם) כעין תורא:
34
ל״הענין יב:
35
ל״וומה ששאלת להאיר עיני שכלך במקוה חסר י"ט סאין והמשיכו לתוכו תשלום הארבעי' ואח"כ חסר י"ט אם ישלימו פעם שני' מארבעים ע"י המשכה או לא. וראיתי הרב ר' אברהם ן' דאווד ז"ל חולק כי הנפחת אחר המשכ' ופחת ממי הגשמים וממי השאוב ואין כאן אחד ועשרי' כשרים ואם המשיכו פעם שניה נפסל כולו ואשר נסתפק לך הוא אם אחר ההמשכ' חסרו מימיו י"ט סאין וירדו עליו מי גשמים והכשירוהו לארבעים ואח"כ חסרו פעם שלישית י"ט אם מי גשמים הכשירוהו כולו כאלו אין שם שאוב ומותר לכתחל' להמשיך או אמרי' אין מי גשמים מכשירין זולתי בפעם ההוא ואתי החסרון הג' כאלו הוי חציו בחציו וע"י ההמשכ' נפסל כולו ע"כ מה שנראה מדעתך כי מקוה שהיו בו כ"א סאין והמשיכו לו י"ט סאין והשלימוהו ואח"כ חסר ועמד על כ"א סאין וירדו עליו גשמים והשלימוהו שהוא כשר אינו כן לפי סברת הראב"ד ז"ל שעליה באה שאלתך כי אלו הכ"א סאין יש בהן מהמים שהמשיכו עליה מתחל' שהם שאובין ואע"פ שבהמשכ' באו עליו כיון דליכא רביה בלא המשכ' הרי הוא פסול כאלו לא המשיכו וכל מקוה חסר שנפלו לתוכו ג' לוגין מים שאובים אע"פ שנפלו עליו מי גשמים הרי הוא בפיסולו עד שיצא ממנו מלואו ועוד כדתנן בפ"ג דמקואו' (מ"ב) בור שבחצר ונפלו לו ג' לוגין מים שאובין לעולם הוא בפיסולו עד שיצאו ממנו מלואו ועוד ואותו עוד הוא כדי שיחסרו השלשת לוגין. ושאלתך אם יש לה פנים היא במקוה שהיו בו שלשים סאין והמשיכו לו עשר' סאין והשלימוהו ואח"כ חסרו ממנו י"ב סאין ועמדו על כ"ח שיש מהם לפי חשבון הראשון כ"א סאין מים כשרים ושבעה סאין מים שאובין ואח"כ נפלו עליו י"ד סאין מי גשמים והיו בו מ"ב סאין ואח"כ נתמעט ועמד על כ"ה סאין וששית הרי זה כשר להמשיך עליו עד ארבעים סאין לפי שששית מהמקוה הם שאובין שהם ז' סאין למ"ב וכשעמד על כ"ה סאין וששית יש שם כ"א סאין מי מקוה וז' סאין וששית מים שאובין כיון שיש שם כ"א סאין משלים על החמשה ועשרים וששית י"ד סאין וחמש ששיות ויהי' כשר. אבל אם חסר יותר ולא נשאר בו כ"ה סאין וששית אינו כשר ע"י המשכ' לפי שלא נשאר בו כ"א סאין מים כשרים ואנן רביה והמשכה בעינן וכ"ז לדעת הראב"ד ז"ל שכיון שהוא פוסל מקוה שיש בו מ' סאה מים כשרים ונפלו בו מ' סאה מים שאובין שאם לא חסר כלום הוא כשר. ואם חסר ממנו מ' סאה פסול משום דליכ' במקו' אלא מחצ' כשרים ואנן רובו בעינן כדאיתא בפ' הערל (יבמות פ"ב ע"ב) כ"ש בשאלתך שבמקוה הזה שנפלו בו מים שאובין ולא הוכשר אלא בהם וחסר מארבעים דחשבי' להנהו מים שאובין כאלו עתה נפלו ופוסלין המקוה אם לא נשאר שם כ"א סאין וימשיכו עליו לתשלום מקוה. וזהו כלל הדבר שכן הוא לפי דעת זו מים שבאו בהמשכ' ורביה במקוה חסר כמו ממלא בכתף למקוה שלם וזהו שחדשתי לך מסברתי ומ"מ זהו לדעתו של הרב ז"ל אבל לדעת רבינו שמשון ז"ל וגם הרשב"א ז"ל הסכים עמו לעולם מקוה כשר שנפלו בו מים שאובין או מקוה חסר והמשיכו לו מים והכשירוהו אינו נפסל לעולם שהרי המים השאובין הם נזרעין בתוכו ולעולם הוא נחשב כאלו היו כולו מי גשמים וההיא דנתן סאה ונטל סאה בפ"ז דמקואו' (מ"ב) ופירשו בפ' הערל (שם) דבעינן דישתייר רובו במי פירות הוא. כדמוכחא מתני' דהתם וכן כתבו ר"ת והרמב"ם והרא"ש ז"ל ולפי דעת זו בין שנתמלא בהמשכ' בין שנתמלא במי גשמים וחזר וחסר ממשיך לו י"ט סאין אם נשאר בו כ"א סאין וזאת הסברא ראוי לסמוך עליה בשעת הדחק דודאי שאובה שהמשיכוה אינה פסולה אלא מדרבנן ואם אפשר לצאת ידי כל הסברו' הוא הישר והנכון. ואם הוא שעת הדחק באיסורא דרבנן אפשר לסמוך על המיקל בכיוצא בזה שהדעת מכרעת כן:
36
ל״זגרנאיטא אל החכם ה"ר עמרם י"א
37
ל״חענין יג:
38
ל״טמשפטי ה' אמת ועדות ה' נאמנה פתי מחכימת. יעירו ויעוררו נפש מתנמנמת. שוכבת נדהמת. וכיונה מנהמת. בראות מדת הדין מרשעים עין מעלמת. מחיה אותם ומחלמת. וקרנות' מרוממ'. וכל חפצם משלמת. שמנם וקטרתם מפטמת. מלאו בתיהם כל טוב החטה והכוסמ'. וכרחם אב עליהם מרחמת. ועין לחמלה עליהם פותח' וסותמ'. ונפש היושבים לפני ה' יושב' שוממת. והלמו' עמלים הולמ'. ומחניהם הוממ'. ובחרב נוקמ'. אזנם צורמ'. ולבם מטמטמת. גודרת בעדם ודרכם חוסמ'. לא תצא כקטעת וגדמ'. תרחיק ממנה אוהב וריע כאשה מפוחמ'. מלוכלכת במומים ומזוהמת. וכחומט והתנשמ'. על זאת דלפה עיני מתוגה ומי דמעה זורמ'. ונפש זוממת. היתה כחולמ'. וכאבן דוממ'. סוגרת פיה ונאלמ'. ולדעת זאת מערמת. מה הסבה הגורמ'. וכי עמל הוא לעיני עדיה בולמ'. ותשב כשוממ' כמו גולמ'. אך ראיתיה מתנחמת. כי טובת העולם הזה אל הרשע אשר הוא חי מדבר מת אינה אלא כאבן מפולמ'. מקלעת ומסקלת ורוגמ'. מחרבת ומחרמ'. וכנגדה מתקוממ'. ובלבה שוטמ'. ואם היום בגד שש לו רוקמ'. ועורו' תחשים עליו קורמ'. עוד מעט גזר דין עליו חותמ'. ועל הטוב' מתנחמ'. ועם השופי אותה גוממ'. ובגדי ישע מעליו פורמ'. מהטוב הצפון נפשו תצמית נכרת' ונדמת. ואש לא נפח לו מחממ'. וכירה מסקת ולא קוטמ'. ונפש הצדיק בטהרה תורמ'. ותאמר לה לא נטמאת ממעשי' לא מתבייש' ולא נכלמ'. ולא בפניה מכורכמת. רק מקוטר' ומבושמ'. ובנעימת נצח מנעמ'. ומעט צרי ומעט דבש לאכול בעוה"ז קודמ'. ובעולם הבא הקרן קיימ'. וכי ראיתי עולה עם האמ' נלחמת. והיא מתעקמת וכנגדה מתעצמ'. ושן חורק' ומגזמ'. מפחדת ומאיימ'. אמרתי אולי אם נפשי עינה מראות תהי' עוצמ'. תהי' האמ' מתעורת ונסמי'. ותחלק התיומת ותשל הפטמת והערב' נקטמ'. ע"כ גברה ידי להיו' בשבח מסיימ'. וחוב המוטל עליה פורעת ונשיה משלמת. ודברי ריבו' להתם ושלום משלמ'. וכן מריבה מרעשת ארץ ופוצמ'. סוגר' וסותמ'. ובתוך שדה אהבה אלמו' השלום מאלמ'. ואחזק בספר ומה שדעתי בו מסכמ'. ולהנחו' בדרך אמת נפש מאל שואל' מערבת ומשכמת:
39
מ׳קהל ראו שהי' להה טורח בחפירת קבר והיו צריכין לשכור חופרים ולפעמים עד דינר זהב וכדי שיהיו מצוין בעלי מצוה זו בכל עת תקנו חבור' אחת בתנאים ותקנו' אשר מכלל התקנו' הסכימו שכל מי שמת והוא אמוד יוקח מנכסיו שלשים זוזי' ואם הוא בינוני עשרים זוזי עד עשר' ומי שהוא נצרך יתעסקו בו חנם ואלו הזוזים עם זוזים אחרים שנהגו לקבץ בכל קבורה ובכל חדש יגנזו לכל צרכי קבור' לנצרכים לארון ולתכריכין ואם יש בחבר' מי שהוא צריך ויוכרח לעמוד בגורלו לחפור שינתן לו כשכיר יום יקוה פעלו באותו יום שיתעסק כדי להחיות את ביתו. ובכלל פרקי תנאי התקנ' שיוציאו מאותה תיבה לפדיון שבוים ולצדקו' הצריכו' לפי ראות עיני הזקן והגבאים וטובי העיר וכל הקהל הסכימו בזה ועמדו בהנהגה זו זמן מה. אחר זה נתעורר א' מהקהל ואמר עביר' גדול' היא זאת ואיסור גמור הוא ביד החברים אחרי שיקחו שכר מנכסי המתים אלא יתעסקו בחנם וכשראו החברים זה אמרו אנו נתכווננו לשכר ועשינו עביר' אין אנחנו חפצים בזה ועל זה נתבטלה החבורה ע"כ:
40
מ״אהאומר כי עביר' גדול' היא ואיסור חמור ליטול החבור' דבר קצוב מנכסי המתים לא כיון יפה להלכ'. ולבאר זה אקדים ואומר כי קבורת מת שיש לו קרובין אינה מוטלת אלא על קרוביו ולפי זה הכהנים הם מטמאי' לשבעה מתי מצוה שלהן שאם הם לא יתעסקו בהם לא ימצאו קוברי'. ואפילו כהן שנשא יתומה קטנה שאין נשואיה נישואין דבר תורה ואינה שארו אם מתה מטמא לה כיון שהוא יורשה ונתנו טעם בזה ביבמו' בפ' האשה רבה (יבמות פ"ט ע"ב) דעשאוה כמת מצוה שהכהנים ואפילו כהן גדול ונזיר מטמאי' לו וכן הוא יטמא לזו. אע"פ שאינה שארו דבר תורה וטעמא דשויוה כמת מצוה דכיון דאיהו ירית לה קרי' ולא ענו לה שהקרובי' אומרים איהי ירית לה ואנן קברינן לה. והנלמד מזה הוא כי מי שיש לו קרובים יורשי' נכסיו אין הרחוקי' חייבין לקוברו וכיון שהדבר הזה הוא ברור אם החברים נדבה רוחם אותם להתעסק בכל המתים ואינם רוצים להתעסק בהם עד שיקחו מממונו ענין קצוב לא מפני זה אבדו שכר מצותם ומה שאמרו בגמרא בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן כ"ז ע"ב) בענין המת בעיר כל בני העיר אסורים בעשיית מלאכה חבורתא נינהו יש בו שני פירושים הא' שהעיר היא נחלקת לחבורות כל חבור' מתעסקת בחברים שלה ואין לשאר בני העיר עסק באותם חברים והשני שהעיר נחלק' לחבורו' חלפו' חבורה אחת מתעסק' תחל' ואחריה השני' ואחריה השלישי' לכל בני העיר אבל שתהי' חבור' אחת מתעסק' לכל בני העיר ושאר בני העיר לא יתעסקו אם לא רצו לקבל עליהם זה אלא על תנאי הנזכר בתקנה רשאין הן בכך ולענין שכר המצות אמרו מלמדי הלכו' קמיצה היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכ' כדאיתא בפרק שני דייני גזירו' (כתובות ק"ו ע"א) וכן מה שאמרו במשנת שקלים (פ"ד) והביאוה בגמרא מנחו' בפ' קרבנו' הצבור (פ"ד ע"א) וכן בפ' הבית והעלי' (קי"ח ע"א) שומרי ספיחין בשביעית היו נוטלין שכרן ומתרומת הלשכה ואפילו אמרו לעשות בחנם אין מקבלין מהן משום בעלי זרועות ולר' יוסי דלא חייש לבעלי זרועו' שאם רצה ליטול שכר נוטל וכן נמי כהן המטהר טמאי מתים אע"פ שהיא מצות עשה ואסור ליטול שכר על המצות שנאמר ואותי צוה ה' ללמד אתכם ודרשו חז"ל מה אני בחנם אף אתם בחנם אמרו בגמרא בכורו' בפ' עד כמה (בכורות כ"ט ע"ב) שאם בטלו ממלאכתו נותן לו שכרו כפועל בטל וכן אמרו בפרק האיש מקדש (קידושין נ"ח ע"ב) דשכר הבא' ומלוי שיש בהם טורח הוא מותר ואינו אסור אלא שכר הזאה וקדוש שאין בהם טורח. ולענין השבת אבידה שהיא מצוה אמרו בפרק ואלו מציאו' (בבא מציעא ל' ע"ב ל"א ע"ב) שאם הי' בטל מן הסלע נותן לו שכרו כפועל בטל ואם התנה עמו בב"ד נותן לו כמו שהתנה. ועוד אמר הרמב"ן ז"ל שאפילו שכר מצוה עצמה אם פסק עמו נותן לו כמו שפסק כמו שהאריך בספר תורת האדם וגם הרשב"א ז"ל הסכים עמו בחדושי יבמו' בפ' מצות חליצה. העולה מזה הוא שמצו' קבורה אינה מוטלת אלא על הקרובים היורשי' וכן לענין אשה אמרו (כתובו' מ"ז ע"ב ע"ש) קבורתה תחת ירושתה ואם רחוקים מטפלים בהם רשאין ליטול ממון מנכסיהן לצורך מצות ומי שהוא צריך למעשה ידיו רשאי ליטול שכרו כפועל בטל או כמו שהתנה עמהם ואפילו היתה חפירת הקבר מצוה בכלל מצות הקבור' דהוי כשכר הזאה וקדוש וכ"ש שיראה שאינו אלא כהבאה ומלוי שהם טורח בהכשר מצוה שאין מצות הקבור' אלא להכניסו לקברו והחפיר' הכשר מצוה היא שהרי אדם בחייו יכול לחצוב לו קבר כמו שכתוב מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך פה קבר חוצבי מרום קברו וכן בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני לפי מה שנראה מדרך הפשט וכן נראה בגמ' בפ' נגמר הדין (סנהדרין מ"ז ע"ב) ובמס' משקין (ח' ע"ב) שהמערו' וכוכין והמהמורו' מוכנו' לקבור שם הארונו' וכן הוא מוכח במתני' בפרק המוכר פירו' (בבא בתרא ק' ע"ב) בענין המוכר קבר לחבירו וכולה סוגיא דהתם וכיון שהאדם יכול לחצוב קבר בחייו ואין מוטל על הרבים אלא להכניסו בקבר שאי איפשר זה אלא ע"י אחרים אם רוצה להטיל טורח החפיר' על החיים רשאין ליטול מממונו כמו שהתנו. ומה שתקנו שיהיו אותן מעות מוכנים לפדיון שבוים ולארון ותכריכין לעניים זה נדר הוא וכן הוא ראוי לכל מי שימות ויניח נכסי' שיקדיש מהם לעניים וכבר אמרו בספרי (פ' שופטים פיסקא ר"י) כפר לעמך ישראל אלו החיים אשר פדית אלו המתים מכלל שהמתים צריכין כפר' כדאי' בהוריו' (ו' ע"א) ומכאן נהגו לנדור נדרים מפני המתים ואם החיים בחייהם קבלו עליהם זה הרי הוא נדר ואסור לבטלו כמ"ש הרי"ף ז"ל בפרק שור שנגח ד' וה' וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק כ"ב מהלכו' מכיר'. יצא לנו מכל זה כי המבטל חבור' זו הכשיל רבים לעקור מצוה שקבלו עליהם ואיני מאריך בזה כי לא היתה עיקר השאל' בזה ודי לחכם כמוך בראשי פרקים ואין מפרשין לחכם:
41
מ״בענין יד:
42
מ״גבענין הקטלנית שהתרתם לכונסה אחר שנתארסה ע"פ הרמב"ם ז"ל אחר שנתליתם באילן גדול ויצא הדבר בהיתר יצא ואע"פ שהרא"ש ז"ל בפסקיו בפ' נערה שנתפתתה הי' אומר דחמירא סכנתא מאיסורא ויוציא וכן כתב בנו ז"ל בספר אבן העזר (סי' ט') לא נהגו כן ואני הייתי אומר להרב ר' יצחק בר ששת ז"ל דהלוקח יחוש לעצמו ואין ב"ד זקוקין לכך וכמו שאמרו בירושל' דתרומו' (פ"ח ה"ה) לענין גלוי דבעי ימות ליזיל (גובתיה) [גו בייתי'] ובירושלמי דע"ז (פ"ב ה"ג) אמרו וכי ערבא דנפשך אנא. ואביי עבד עובדא בנפשי' ונסיב חומה כדאי' בפרק הבא על יבמתו (יבמות ס"ד ע"ב) ולא הסכים עמי הרב בזה אבל הוא התיר בכאן אשה שנתארסה ונהרג הארוס במיורקא ונשאת בכאן ונהרג זה השני והי' אומר ז"ל כי אין לומר בזו מזל גורם אלא זכותו גרם שנהרג בקדוש' ואני הייתי אומר הרבה ניצולו ואני הייתי עם זה ההרוג והצילני ה' ומ"מ נשאת לשלישי ועדיין הם קיימין ויש להם בנים ובני בנים וגם בת שם טוב כרכוב ממסת' גאנים נשאת בכאן עם היות' קטלנית ולא יכולתי לעכב על ידה ולא רציתי לחתום בכתובת' אבל הוא ז"ל הי' אומר שאם מתו אנשיה במגפה יש להקל מההיא דפ' המקבל (בבא מציעא ק"ה ע"ב) שאם אכלה חגב אינו יכול לומר מזלך גרם דמכת מדינה היא וגם הוא ז"ל כשדברו לו אשת הרב ר' חסדאי ז"ל שנשאת לאניוסף חכים נ"ע ממיורקא ומת זקן מופלג לא רצה לישא אותה והי' אומר איך אתיר לעצמי מה שאני אוסר לאחרים:
43
מ״דענין טו:
44
מ״הרצית לעמוד על דעתי במה שנהגו בארצות אדום להשביע העדים אם יש לזה שורש דבר בשום מקום כי גם בעיניך יפלא ואם ראית רבים ונכבדים נוהגים כן וגם אני מעיד כמוך כי הרב רבי יצחק בר ששת ז"ל הי' נוהג כן במקום הזה ואמרו לי ג"כ שעל עדות שנמסר' בברצלונ' הי' אומר הרב ר' נסים ז"ל אני רוצה שבוע' בעדות זו ובאמת שאין זו שבועת העדו' שנזכר' בתור' ופירשוה חכמים ז"ל שזו השבוע' שמשביעין הדיינים בארצו' אדום היא שיעיד שחייב הנתבע וזו אינה שבועת העדות שנתחייב עליה קרבן ושבועת ביטוי היא וזה מתפרש ממה שאמרו בשלישי משבועו' (כ"ה ע"ב) דשבוע' שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע פטור הואיל וליתיה בשאיני יודע בשבועת ביטוי ואע"ג דאיתיה בשבועת העדות בכאן מפורש כי אין שבועת העדות אלא באיני יודע והוא יודע. וכיון דבלאו אינו בשבועת ביטוי לא מתחייב בהן בשבועת ביטוי דבעינן שיהא לאו והן בשבועת ביטוי לא הן בשבועת ביטוי ולאו בשבועת העדות. ונראה שאע"פ שאין חייבין להשבע כשנשבעין להעיד אמת אינה שבועה שאינ' צריכ' דהא קי"ל דנשבעין לקיים את המצות כדאי' בנדרים (ח' ע"א) ובתמורה (ג' ע"ב). ויש אומרים שאם לא קיים פטור מקרבן וממלקו' דאינ' אלא לזרוזי נפשי וכן כת' רש"י ז"ל ויש אחרים שאומרים דאם הוא פטור מאי זרוזי איכא. מ"מ אף לפי זה אין כאן חיוב לעדים להשבע. וכל מה שיכולים אנו לומר בזה שהיא רשות ואין בה איסור הזכרת שם שמים שלא לצורך. עוד אני מוסיף לומר שיכולים ב"ד לחייבם להשבע אם רואים הדור מקילים בעדות שקר. דאע"ג דעדות שקר ושבועת שקר שניהן הם בלאו ואם אתה חושדו שיעיד שקר ויעבור בלאו איך תאמינהו בשבועה מאי אלומיה דהאי לאו מהאי לאו אף אני אשיבך הכופר בממון ועובר על לאו דלא תגזול למה תשבעהו היסת ולא תאמר כיון דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. אע"ג דבמציע' פ' שנים אוחזין (בבא מציעא ו' ע"א) אמרו משום דפרשי אינשי מספק שבועתא ולא פרשי מספק ממונא משום דממונא איפשר בחזר'. ושבועתא לא אפשר בחזר'. מ"מ אם אנו רואים הדור מקילים ודורשים היתר לעצמם שעדות שאין בה שבוע' אין בה איסור. אנו חייבין לדון ע"פ טעותם וכדאמר התם (ה' ע"ב) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ואני אין אני משביע העדים אלא אם כן טען הנתבע ושתק העד כי הגדלים בארץ הזאת קשה להם כמנהג האומה הזאת. ובארץ אדום נהגו להשביע כמנהג האומה ההיא לא שמותר ללכת בחקותיהם אלא לפי מחשבת העדים שגדלו על מנהגם וחשבוהו תור' ולא ראיתי בזה דבר לאחד מהראשונים ז"ל אבל מצאתי לרבינו האיי גאון ז"ל שאמר בתשו' ששבוע' שנשבעין הישמעאלי' וח"ק לא אלה אלא אלה שהיא שבוע' חמור'. מה שיש לדקדק בשבוע' זו היא שאם אמרו שבוע' שלוה פלו' לפלוני ולא הלוהו אם חייבין משום שבועת ביטוי דאע"ג דאיתיה בהן ולאו ליתיה בלהבא שהאומר שבועה שילוה פלוני לפלוני דמי לשבוע' שיזרוק פלו' לים צרור ואין זה מענין השאל'. ולענין עיקר הדבר נרא' שעדים שצריכין שבוע' נפקי להו מתור' עדו' כדמוכח ריש פרק שני דקדושין (מ"ג ע"ב) דאמרינן והאידנא דתקון רבנן שבועת היסת וכמו שכתבו שם המפרשים ז"ל והרי שנשבעו העדים ונמצא האחד אינו מכוון בעדותו ונשאר האחד והוא קם לשבוע' ואם יכחישנו הנתבע יצתה שבוע' האחד מהם לשקר והש"ס קפיד בהכי גבי טוען טענת גנב' במשכון בפ' המפקיד (בבא מציעא ל"ד ע"ב) ע"כ:
45
מ״וענין טז:
46
מ״זגט נכתב ונחתם בקורטבא לאשה שהיא ברמון ספרד ושלחו הבעל לשליח שימסרנו ליד האש' והגט מקויים בתוכו וגם שטר השליחו' מקויים ונמסר הגט ביד האש' ונקרע קרע ב"ד והוחזק' מגורשת אחר כך ערערו על הגט לפי שלא נתקיים בחותמיו והשליח לא נכתב ולא נחתם לפניו ולפי ערעור זה רצו לקיימו ולא מצאו אלא עד אחד מכיר חתימת שני הדיינין ועד אחד מכיר חתימת העדים ונסתפק הדבר אם אשה זו יכול' לינשא בגט זה ולא תשאר עגונה כי בעל' נשתקע בין העכו"ם במורסיא:
47
מ״חהרבה כתבת בזה וקראתי עליך דולה מים מבורו' עמוקי' ואם באתי להשיב על הכל הייתי מאריך ללא לצורך ולא באתי לסתור אלא לבנות והנרא' מדבריכם כי אתם סוברים שקיום ב"ד צריך קיום והית' כשגגה שלא קיימתם אותו קודם מסיר' וחתרתם לקיימו אחר המסיר' ולא נתקיים בידכם ובודאי שכן נרא' משני התלמודין שקיום ב"ד צריך קיום דההיא דעד ודיין אין מצטרפין דפרק האש' שנתאלמנ' (כ"א ע"א) מוכחא הכי לפי פירוש רש"י ז"ל אע"פ שהרי"ף ז"ל פירשה בענין אחר בפרק גט פשוט והכי מוכח בירושלמי דמס' ראש השנה (פ"ג ה"א) ובפרק זה בורר (הי"ב) דגרסי' התם אשר הדיינים מהו שיהא צריך ב"ד ואמרו שם יתקיים בכתב ידי עדי' ובכתב ידי דיינין והביאו ר"ח ז"ל בפסק ההלכ' וכן הרב בעל העטור ז"ל הביא ירוש' אחר שבמס' גטין (פ"ט ה"ח) וכן הסכים הרמב"ן ז"ל דקיום ב"ד צריך קיום ואע"פ שהתוס' (כתובו' שם ד"ה עד) הקשו על זה הירושלמי (מירושלמי אחר) [מתוספתא] דמס' שביעית והרשב"א ז"ל הוצרך לחלק בין ב"ד קבוע לב"ד שאינו קבוע אבל הרמב"ן ז"ל בחדושי כתובו' פירש הירושלמי הזה בענין שלא יקשה כלל לירושלמי האחר ומכל זה תוכל ללמוד שהסכמת הכל היא שקיום ב"ד צריך קיום וכן נרא' דעתך שהוצרכתם לקיים קיום הגט ושטר השליחו' ואלו העידו שנים על חתימת שני דיינין הי' מספיק שאפי' לא חתמו בו אלא שנים כיון שכתבו במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי כשר כמו שנזכר בשני דכתובו' (כ"ב ע"א) ואחרון דבתרא (קס"ה ע"ב) וכן בפר' אלו מציאות (ל"ב רע"א) אמרו ז"ל אייתי לי תרי מגו תלתא מעתה גט זה נמסר שלא כהלכ' אע"פ שהוחזקה מגורשת ויש לה ע"א מעיד על הקיום לא הועיל לה כלום שעל פי ע"א לא נתקיים הגט אלא באומר בפני נכתב ובפני נחתם ואם התירו ע"א באומר מת משום דבמלתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי שאם חי הוא יבוא ואיהי נמי דייקא ומנסבא לא התירו בגט כן. ודבורה אינו מחזיקה מגורשת שלא מסר הבעל הגט לידה והיא אינה יודעת אלא מה שאמרנו לה אנחנו ודבורנו אינו מחזיק' מגורש' כיון שנסתפק לנו אם הוא מזוייף ולא נקיימנו בע"א אם צריך קיום. ומשום עדים החתומי' בשטר נעש' כמי שנחקרה עדותן בב"ד לא נקל יותר ממה שהקילו בעלי הגמרא והוא לומר בפני נכתב ובפני נחתם וגט זה הרי הוא כמי שאינו מקויים כיון שקיום ב"ד צריך קיום וע"א בקיום שטרו' לאו כלום הוא ואלו נמסר בלא קיום בודאי אינ' מותרת לינשא. אפילו ע"א שהב"ד אמרו לו שהוא מקויים. שלא התירו ע"א בגט אלא באומר בפני נכתב ובפני נחתם. אבל מה שאפשר לומר בהיתר אשה זו הוא דכיון דקי"ל דלא חיישינן לשמה כרבא (גיטין ב' ע"ב) וכמו שפסק הרי"ף ז"ל והסכימו עמו האחרונים ז"ל ולא הצריכו לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא כשאין עדיו מצויים לקיימו ואם עדים מצויין לקיימו מתירין אותה בגט זה. מעתה גט זה שבא מקויים כשר הוא אפילו תאמר שקיום ב"ד בשטרו' דעלמא צריך קיום. וזה יתבאר ממה שאומר שאם הב"ד חתומים בקיום היו בפנינו ונשתתקו ואינן יכולין לדבר ורמזו לנו שהגט הוא מקוים היינו מכשירין אותו אע"ג דשאר עדויות דעלמא בעינן מפיהם ולא מפי כתבם בעדות אשה הקילו משום עגונא כמו שנזכר בפרק מי שאחזו (גיטין ע"א ע"א) וכיון שאם היו הב"ד בפנינו ונשתתקו ולא יכלו לדבר וכתבו לנו שהיא מגורשת היינו מתירין אותה ולא חששנו למה שאמרה תורה מפיהם ולא מפי כתבם עכשו שהם חתומים בו ומן התורה הוא כשר משום דעדי' החתומי' על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצריך משום עגונא נקל להתירו שאם באיסור תורה דהיינו מפיהם ולא מפי כתבם הקלנו כ"ש שנקל במה שחייבו חכמי' והוא שנצריך קיום על הקיום ואע"פ שגט שאינו מקויים אנו צריכין לעד שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אם בגט נכתב הקיום נעמידנו על חזקתו וטפי עדיף גט מקוים שלא נתקיי' הקיום מע"א אומר בפני נכתב ובפני נחתם. ודבר זה למדתיו מדברי הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל שהם כתבו בירוש' שהביא הרי"ף ז"ל בסוף יבמות נמצא כתוב בשטר איש פלוני מת דקי"ל כמאן דאמר דכשר דלא בעינן מפיהם ולא מפי כתבם מההיא דפרק מי שאחזו ואמרו שאפילו אין אנו מכירים חתימת העדים היא מותרת ותמהו על הרמב"ם ז"ל שכ' (בפי"ג מה' גירושין הכ"ח ע"ש) שצריך שיכירו חתימת העדי' ואמרו שאם מפיה' ולא מפי כתבם שהוא דבר תור' הקלנו כ"ש שנקל בעדים חתומי' על השטר שנעש' כמי שנחקר' עדותן בב"ד דבר תור' ולא נחמיר בקיו' דאצרוך רבנן (הג"ה אמ"ה אלו נמצא בשטר פלונית נתגרש' הי' הנדון דומה לראי' אבל בזו אין שום אחד מעיד בגרושיה ואם באת להאמין הב"ד בלא הכרת חתימתן א"כ אף בלא קיום ב"ד אלא בעדי' שחתומין בגט יספיק ואף בשאר גטין לא נצטרך בפני נכתב ובפני נחתם ועוד שהרשב"א ז"ל כ' דכיון דמקילין בהכי דוקא בשאר עדויות משום דדיקא ומנסבא ומלתא דעבידא לאגלויי אבל בגטין לא וצ"ע. וי"ל דכיון שע"פ דרכו של הרי"ף ז"ל אין הירושלמי חולק על גמרתנו וסובר שמעש' ב"ד אין צריך קיום וכדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק שקיו' דרבנן הוא אדרבנן אמרינן כדאי הוא פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק כמו שאמרנו בפ"ק דנדה (ו' סע"א) כך נ"ל לעניות דעתי שלמה בר הרב ר' שמעון ז"ל ה"ה). ואע"ג דאמרינן בריש גטין (ג' ע"א) דמשום הכי תקנו לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום דאתי לאחלופי בקיום שטרו' ולפי זה הי' אפשר לומר בנדון הזה דאתי לאחלופי בקיום שטרו' דעלמא בע"א להכשיר קיום ב"ד בלא קיום שאני הכא דשם ב"ד עליהם ולא דמי לע"א וקצת דמיון יש לזה ממה שאמרו בפ"ק דסוכה (ז' ע"ב) דשם ארבעה מחיצות עדיף משני מחיצו' גמורות.
48
מ״טשאלה יז:
49
נ׳ראובן הלוה לשמעון ממון ידוע ומשכן לו בתים והי' מטבע היוצא באותה שעה שבעים זוזים באוקייא ובזמן הפירעון נשתנה המטבע במצות המלך והיו באוקייא שמונים והמטבע הראשון לא פסלו המלך ולא נשתנה שער דינר זהב ומצוים הם לצרף בהם הזוזים הראשוני' כאשר היו ועתה ראובן תובע המטבע הראשון ושמעון אומר לא יפרע אלא ממון היוצא בשעת הפרעון:
50
נ״אתשובה: הדין עם ראובן בודאי מה שנתן לו חייב לפרעו ובגמ' בפרק הגוזל עצים (בבא קמא צ"ז א') לא הוצרכו לדבר על כיוצא בזה ומה שדברו בגמרא (שם) הוא במטבע שנפסל שהמלך או המדינ' פסלו אותה צור' ואינו יוצא במקח וממכר כלל שאינו יכול לומר טול מה שנתת לי דאע"ג דלענין נסכא ליכא שנוייא כלל כיון שהצור' מפסלה הרי בטל חשיבו' אות' המטבע שאין חשיבו' המטבע אלא מפני הצורה וכמו שאמרו בפ' הזהב (בבא מציעא מ"ה ע"ב) דאין מטבע נעש' חליפין משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלא. ובין פסלתו מדינה דסגי במדינתא אחריתי בין פסלתו מלכות דסגי בצנעא באותה מדינ' בכולהו לא הוי חליפין מהאי טעמא דדעתיה אצורתא דסגיא בכל דוכתא ובפרהסיא ומש"ה אמרי' (ב"ק שם ע"ב) דאי אית ליה ארחא למישן יכול לומר לך והוציא במישן דמאי פסידא אית ליה זה נהנה וזה אינו חסר הוא ומהיות טוב לא תקרא רע קרינן ביה אל תמנע טוב מבעליו. וכן דברו בגמ' (שם) במלוה על המטבע והוסיפו עליו ונרא' שפירוש דבר זה הוא שהמלך צוה להתך המטבע הראשון ועשו מטבע אחר באותה צורה ראשונה אלא שהמטבע יש בו תוספת לענין נסכא ובהא אסיקנא (שם צ"ח ע"א) כר"פ ורב הונא בריה דרב יהושע דעבד עובדא בזוזי דאגרדמי טייעא עד עשר' בתמניא אי לא זיל תרעא מחמת טבעא אבל אי זיל תרעא מחמת טבעא. מנכי לי' וטפי מעשר' תמניא אפילו לא זיל תרעא מחמת טבעא מנכי לי' משום דשבחא לענין נסכא. אבל שבחא דלענין נסכא עד עשרה בתמניא לא מנכי לי'. זהו העול' מהגמ' בענין המלוה על המטבע והוסיפו עליו והרי"ף ז"ל והרמב"ם (פ"ד מה' מלוה ולוה הי"א) כתבו שהוא הדין לענין גירעון דמתמניא עשר' לא מוסיף ליה וכל זה אינו ענין לנדון הזה שהמלך לא הוסיף במטבע הראשון כלום אבל הניחו ועשה מטבע אחר שחייב לתת לו המטבע הראשון. אע"פ שהמטבע החדש הוא פחות מחומש מלבר אפי' לדברי הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל שהשוו הגירעון לתוספת שחומש שבעים מלבר הוא שמונה עשר וחצי והמטבע לא הי' הגירעון אלא משבעים לשמונים שהוא אחד מז'. והגע עצמך הנה פרח שוה י"א די רייאליש ותשע' די גקישש וחמשה עשר די מיורקיש וראובן נתן לשמעון מאה פרחים בבלאנסיא שיתן לו אלף ומאה די רייאליש שהוא מטבע היוצא בשע' הלואה והמלך לא פסל הרייאליס אבל צוה שיהיה מקחם וממכרם בגקישש או במיורקיניש כי בלא ספק אין ראובן יכול לומר לשמעון תן לי אלף ומאה די גקישש אם נשתנו גקישש וכן שמעון אינו יכול לומר לא אתן אלא אלף ומאה דמיורקיניש אם נשתנו למיורקניש שכיון שהמטבע נשאר כאשר הי' ולא פסלו המלך אע"פ שצוה שיהי' מקחם במטבע אחר והמטבע הראשון יוצא במשא ומתן ג"כ דודאי שחייב ליתן לו מה שהלוהו. וכן בנדון הזה המטבע הראשון לא מיפסלה צורתו וגם הוא יוציא כמו שהי' מתחל' בצירוף דינרי זהב ומפני שחדש המלך מטבע אחר לא נשתנה דין משאם ומתנם. ונר' לענין ברור ההלכה שהרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל שהשוו הגירעון לתוספת שלא מתורת רבית נגעו בה שאין בגירועין סרך רבית וכן לא מפני חסרון הנסכא מפני ההתכה ממטבע למטבע שאם מפני ההתכה הוא למה השוו הגירעון והלא בהתכה יהי' הגירעון יותר ויפסיד משני הצדדין. ותמה אני ממה שכתבת שהרא"ש ז"ל פי' טעם התוספת מפני ההתכה והסכים עם הרי"ף ז"ל שהגירעון כמו התוספת שהדברים נראים סותרים זא"ז. אבל נראה טעם ההשואה בין גרעון ותוספת משום דשמו רבנן דעתייהו דאינשי דלא קפדי במטבע לענין נסכא בחומשא בין לתוספת בין לגירעון כיון דלא זיל תרעא ולא יקיר מחמת טבעא והכי קים להו לרבנן כדקים להו דבפחו' משתות הויא מחיל' במטלטלין וכן כתוב בספר התרומו'. ולפי טעם זה ליכא לאפלוגי בין פרקמטיא להלוא' דליכא חשש רבית בתוספ' נסכא כיון דלא קפיד אבל המחלקין בין תוספ' לגירעון צריכין לחלק בין מלוה לפרקמטיא מפני הרבית וסבירא להו דבגירעון אפי' טובא אי לא יקיר תרעא נותן לו מטבע היוצא ולא חיישי' לנסכא. ואכתוב לך מ"ש בזה הרב בעל העטור ז"ל בעא מינה רבא מרב חסדא וכו' (ב"ק צ"ז ע"ב) כדאיתא בהל' ומסתברא כר"ש ז"ל דאמר דוקא המלוה את חברו פרקמטיא ליתן לו כך וכך מטבע אבל הלוהו מעות אע"ג דלא זילי פירי כיון דשבח לענין נסכא רבית הוא ונותן לו מטבע שהלוהו לפיכך כותבין מד' פשוטות של כסף צרוף מכך וכך הזקוק והיינו דאמר עד עשר' בתמניא שהמוכר הרויח מפרקמטיא שלו חומש דאמרי' המשתכר לא ישתכר יותר מחומש והא דאמר רי"ף ז"ל ה"ה לפחתו מסתברא מדלא בעי לי' פחתו ואוסיפו מהו ש"מ פחתו בזמן הפירעון לא קמבעיא לי' הוסיפו קמבעיא לי' משום רבית אבל שדרו ממתיבת' גבר' דאוזיף זוזי ואפחית וחד זוזא דאוזיף שוי תרי זוזי מהני דנפקי השת' ואפחות לענין נסכא דינא הוא דמשלם לפי שבחא וצ"ע לרש"י ז"ל דאמר דבעי' דרבא אליבא דמ"ד נותן לו מטבע היוצא הוה משמע דאליבא דשמואל דאמר לך והוציאו במישן היכא שהוסיפו עליו לא נפסל הראשון והרי יכול להוציאו במדינ' עצמה והיכי אמר נותן לו מטבע היוצא באותה שעה. ולסברא דילי' ליתא לההוא דעבד עובדא עשרה בתמניא אליבא דהלכתא ובמתיבתא אסקוה כרב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע עכ"ל. ולענין הנדון שהוא בגירעון אם אנו דנין אותו בדין המטבע שנתבטל וחדשו אחר גרוע לפי דברי הרי"ף ז"ל אי לא יקיר תרעא אינו נותן לו אלא מטבע היוצא כיון דלא גרע חומשא אבל מדברי הגאונים ז"ל נראה דמשלם לפום שבחא ואע"פ שלא הזכירו זה אלא בפיחתה דמחד תרין ובזה מודה הרי"ף ז"ל שנותן לפום שבחא נראה שהגאונים ז"ל לא ירדו בזה לדקדוק חומשא וה"ה לפחתה דבציר מהכי סבירא להו דיהיב לי' לפום שבחא אבל לפי מה שחלקת' בין שנשאר המטבע הראשון למטבע שנתבטל לעול' נותן לו מטבע שהלוה לדברי הרי"ף ז"ל וכ"ש שאם יכול להוציאו במדינה זו שנותן לו מה שהלוהו כדאמרי' לך והוציאו במישן וזה לכ"ע. ובספר חשן משפט (סי' ע"ד) שהמלוה לחבירו בשעה שיש עשרה קרונאדוש בזהוב ובשעת פירעון יש ששה קרונאדוש בזהוב חייב ליתן לו עשרה קרונאדוש כמו שהלוהו אם המטבע הראשון נשאר והרשב"א ז"ל נשאל מי שהלוה לחבירו מטבע ונפסל ולזמן בא לפרוע והלוה אינו רוצה אלא במטבע שלוה והמלוה אינו רוצה לקבל אלא מטבע היוצא והשי' מי שהלוה את חבירו מנה ונתחלף המטבע הדין מתחלף לפי ציווי המלך דהא קי"ל (ב"ק קי"ג ע"א) דדינא דמלכותא דינא בכל מה שהוא מחקי המלכו' ומדין המלוכה הוא להחליף המטבע ולעשות קצבה לומר מטבע זו מתחלף בזהוב כך וכך אז מי שחייב במטבע ראשון לחברו יפרע מזה בכך וכך להוסיף ולפחו' ולפי מה שאמרו בגמ' מדין חלוף המטבע לא נאמרו הדברי' אלא בשהחליף סתם ולא כתב דבר על צוויו ומעשה הי' בארץ הזאת שהחליף אדונינו המלך המטבע הראשון במטבע היוצא וצוה שכל מי שחייב לחבירו מנה יפרע חמשים מן המטבע היוצא עכשו וכן צוה צווי ידוע הבא להחליפו עם הזהוב ודנו בו כחק המלך עכ"ל ז"ל:
51
נ״בשאלה יח:
52
נ״גראובן הניח יתום ונשא בת שמעון ואמו נתנה לו כתוב בשטר בערכאותיהם ובמקום ההוא הם מכשירים השטרו' העולי' בערכאותיהם ואחר הנשואין היתה קטטה בין כלה לחמותה והבן החזיר המתנה בערכאותיהם לאמו ומת הבן ולא הניח נכסים לגבות אלמנתו כתובתה אלא מאותן בתים והדיינין פסקו שתהי' גובה כתובת' מאותן בתים שחל שעבודה עליהם וטעמם בזה שאפי' מכר אותם בעלה היתה טורפת כתובת' מהם וכ"ש בנדון הזה שנרא' שהחזרה המתנ' לא היתה אלא קנוניא. וערערו עליהן שאם הם הכשירו שטר המתנ' שעשת' חמות' לבנה למה לא הכשירו שטר החזר' שלפי אותו השטר בטל השעבוד של הכלה מהבתים והדיינים השיבו שאין מכשירין באותו מקום שטרותיהם אלא על תנאי שלא להפסיד זכות שום אדם דלתיקוני הסכימו ולא לעוותי:
53
נ״דתשובה: יפה דנו ויפה זכו שהאשה זכותה קיים על הבתים ומפני החזרת המתנה לא נתבטל זכותה ודברי המערערין אינם כלום שמפני שהכשירו שטר המתנ' העשוי בערכאותיהם לא הי' להם לבטל זכות האלמנ' מפני שטר ההחזר' שנעשה בערכאותיהם ואין בדבריהם סתיר' כלל ועיקר דבר זה הוא שכשהכשרתם שטרו' העולים בערכאותיהם לא הכשרתם לדון באותן שטרו' בדיניהן אלא שהם כאלו נעשו בעדים כשרים משום דינא דמלכותא דינא והמלך מקפיד הוא לפסול עדיו אבל אחר שהוכשרנו שטרותיהם נידון בהם כדינינו כאלו היו שטרו' נעשים בעדי ישראל ולא יותר וא"כ שטר החזר' אם נעשה בעדי ישראל לא אבדה זכותה האלמנ' שאין הבן רשאי לחוב לאשתו להזיק שעבוד' וכיון שאם נעשה השטר בעדי ישראל הי' זכות האלמנ' קיים אף אם נעשה בערכאו' נשאר זכותה קיים ואע"פ שאינו כן בדיניהם ודבר זה כתבו הראשונים ז"ל ומפני זה אמרו שאם חסר בשטר העולה בערכאותיהם תנאי או דקדוק שמבטלו בדינינו לא נקיים אותה אף ע"פ שאינו מבטלו בדיניהם שאין המלכות מקפדת אלא להכשיר השטרו' לא לדון בדיניהם תמצא זה מפורש בתשובת הרמב"ן ז"ל ובספר התרומו' בשער ס"ז ומשם הוציאה בעל הטורים בספר חשן משפט בסי' ס"ז וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשוב' וכן בחדושי גטין בשם רבו הרב רבי יונה ז"ל:
54
נ״הענין יט:
55
נ״ולהתיר טלטול המת והוצאתו וחזרת העפר בי"ט ראשון הרבה צווח בזה הרמב"ן ז"ל ואמ' בספר תורת האדם דטעו בטלטול וטעו בהוצאה שאע"פ שהותר' ההוצא' שלא לצורך דוקא בשיש בה צורך נפש קצת. אבל מת שאין בו צורך נפש הוצאתו הויא כהוצאת אבני' לבנין והעידו לנו כי בברצלונא מתה בת יחידה לאביה ערב שבת עם חשכה ולא הי' פנאי לקוברה קודם השבת וחל י"ט של שבועו' באחד בשבת ולא נקברה עד י"ט שני כי לא רצה אביה שיתעסקו בה עממין ובמיורקא היתה מחלוקת בזה ואני הייתי בארגון ובמקום הזה שאלו לי בהיות הרב ריב"ש זלה"ה קיים ואמרתי הלכו אליו ואמר להם שהוא קבל עליו שלא להורו' בזה לא איסור ולא היתר לפי שבארגון חלקו עליו בזה וכששמעו כך נהגו היתר בזה שלא כרצונו אח' שלא מנעם אבל אני זכיתי וקיימתי הלכה זו לאחר מותו ולא הנחתי לישראל להתעסק כלל במת בי"ט ראשון לא בטלטול ולא בהוצא' והי' המת ההוא מהנחשבים במקום הזה גדולים ובעלי זרוע ואתה את נפשך הצלת וקולר תלוי בצואר המתיר:
56
נ״זענין כ:
57
נ״חדרש הדורש שהתיב' היתה תחתיים שניים ושלישים רמז לגוף האדם שהוא נחלק לשלש' משכנים המוח והטרפש המפסיק בין הלב והמעים והוא רמז לשלש' עולמו'. זו תינוקו' של בית המטבחי' יודעי' אותה שהבהמות כך הם נחלקות ומה גלתה התור' ברמז זם שצורך הי' לעשו' התיבה כן שיהיו עליונים לאדם האמצעיים למדור ותחתיים לזבל ובמשכן הוא שיש לומר שהוא רמז לעולם גדול ולעולם קטן בשלשה חלוקו' ולזה נעשה ע"י בצלאל שהי' חכם בחכמה ובתבונה ובדעת שבשלשה אלה נברא העולם ה' בחכמ' יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומו' נבקעו ויש בכל אחד מהחלקים דמיון ודוגמא לזה. החצר הוא מקום המזבח רמז לעולם השפל שהוא מקום ההויה וההפסד וכן הוא הכבד באדם מושך ומחזיק ומעכל ודוחה. בית המקדש רמז לעולם האמצעי שבו י"ב מזלו' ושבעה כוכבי לכת וכן יש בו השלחן בשתים מערכות שש המערכת כנגד י"ב מזלו' ששה צפוניים וששה דרומי' ויש בו מנורה בז' נרותיה ונר מערבי כנגד השמש הי' האמצעי אם היתה המנור' מונחת צפון ודרום או השני אם היתה מונחת מזרח ומערב ודומה למחלוקת הזה נחלקו חכמי התכונ' השמש אם הוא האמצעי לשבע' כוכבי לכת או הוא השני בין כוכב ולבנה ובאדם הוא הלב אשר בתנועתו חיי האדם כתנועת הגלגלים. ולפני לפנים ששם הארון והכרובים סוככים בכנפיהם רמז לעולם המלאכים ומקרא מלא הוא בד"ה ולתבנית המרכבה הכרובים וכו' ובאדם הוא המוח שהוא מרכבת הנשמ' המשכלת אלו הם דברי חכמ' והמקרא הזה אומר דורשני כך שאי אפשר לחלוק על רמזים אלו אלא בעל מוח מזוהם אבל שתהי' התיבה רמז לזה. והנה המדור התחתון שהוא לזבל איך הוא רמז לזה העולם התחתון שהוא מורה חכמת הבורא ית' במה שברא בו ממחצב וצמח וחי מדבר והתמדת ההוי' בו תורה על השגחת המשגיח ית' ולפי הדורש הזה תהי' השגחת הי"ת במדור התחתון שהוא זבל והמדור האמצעי שהוא כולו אפלה ובעלי חיים אוכלין ומתריזין איך הוא רמז לעולם אמצעי שהוא כולו ספירה מספרים כבוד אל ומכירים אותו צבא השמים ולו משתחוים והמדור העליון שהוא לאדם אפשר שיש בו קצת רמז שהם נח ובניו ארבעה כנגד ארבע' החיות או ארבע מלאכים סובבים כסא הכבוד אבל חם המקולל לאיזו מהחיות הוא רומז אם לשור אם לנשר או לשאר ולאיזה מהמלאכים הוא רומז אם למיכאל או לגבריאל או לשאר ולפי דרכו הי' אפשר לו לומר כי נח ובניו הם רמז לארבעה כוחו' האדם שהם במוח חם הוא החוש המשותף שהוא המוקדם במוח שהוא מקבל המוחשים מהחושי' הגשמי' ולרוב תנועת המוחשי' וכל תנועה מחממת נקרא חם כי כן נברא המוח קר כדי' (לקומם) [לקיים] חמימות התנועו' שהם חוזרות אליו מהעצבים היוצאים ממנו. ויפת הוא הכח המדמה שהוה באמצעו' המוח ונקרא יפת לשון הרחב' כי הוא מתרחב הרבה אחר שקבל המוחשים מהחוש העשות והוא מוסכם אל הכח הזוכר שהוא אחורני' המוח וגם הוא מתרחב להרכיב המוחשים כי אחר שקבל מהחוש המשותף צורת הספינ' והתעופפו' הנשר הוא מרכיב ומדמה הספינ' מעופפת ובכאן טעו המדברים שאמרו כל מדומה אפשר וכן נקרא יפת לשון יפוי כי שם כח המחשב שהוא מייפה דמיון המדמה ובורר הצודק מהבלתי צודק וזאת היא פעולתו. ושם בן נח הוא הכח הזוכר שהוא היותר רוחני' שבכחו' ע"כ נאמ' וישכון באהלי שם ונקרא שם כי הזכר סבת השם ושם וזכר הם שמות נרדפים נאמרים בלשונינו זה תחת זה ונח הו' כח השכלי אשר מצא חן בעיני השם כי הוא לבדו נשאר משאר כחות הנפש והוא הצדיק התמים המתהלך את האלהים ונקרא נח כי נחה עליו רוח ה' והיתה מנוחתו כבוד וזה ע"פ דרכו אם רצה להוציא רמז דברי חכמה על דרך אסמכתא וכיוצא בזה נמצא בספר הזוהר להרשב"י זלה"ה וח"ו שיהיו דרשות אלו דומות לדרש אברהם ושרה חומר וצור' (עי' שו"ת הרשב"א סי' תי"ז תי"ח) כי הדורש ההוא לא פי' זה על אברהם ושרה הנזכרים בתור' וחלילה. אלא על אותה הגדה של רבי בנאה ולא היו בדבריו דברים רעים רק אשמת הגלוי ברבים אבל אלו הדברים שיאמרו בפי' התורה קרוב הוא להביא השומעים להבין שלא היתה תיבה ולא הי' מבול והכל משל ואתה הידיד מליך יקימון כושל ונכשל. כי אתה צדיק יראת ה' מושל. ברוב ממשלו שופט ולא נשפט מושל ולא נמשל. ואם איש יערים ערום לקרוע בגד האמת ולפרום. ידך עליו תרום. להכות דבריו על השל. משפט כמים יגל. ובקציר זורעי עמל תשלח מגל. כי כשל ואם קם למטה רשע. איש חמס ולבו כלב האריה כהמס דונג מפניך המס ימס ואחריך יהי' נחשל. ואם מקדשו יבן כמו רעים תרדפהו עד אבל כרמי' וזיתו ישל. ואשר נטה אל אל ידו. יראו עינו כידו. וקיקלון על כבודו. יהי' לפניך מוכשל. כה דברי אחיך הלא לאמונה להפיק רצונך נתחזק ולא נתרשל. בשעשוע דבריך עלץ לבו ושמח. מעתיר לאל צמחך יעשה קמח. שמעון כהה"ר צמח זלה"ה:
58
נ״טושעל הכתב
59
ס׳תעלומה יוצא אור סתומה ועוממת. חכמתו ביתרון הכשר כל חסרון סוכמת. רוח נדיבה תסמכהו. לגלות כל רז לא מנחשת ולא קוסמת. החכם הישיש עמרם אפרתי בן מרואס:
60
ס״אבילנסיא
61
ס״בשאלה כא:
62
ס״גכתבת כי ספינה באה מקלאבריאה שהי' בה יין כשר. והי' בא בספינה יהודי א' שומר וקודם הגיעם לקאליר השליכם הרוח למקום אחד קרוב פלירם ושמע היהודי השומר הנז' שהיו בפלירם שמונה דוגייאות ויירא היהודי שמא יתפשוהו ולא רצה לבא עם היין לקאליר וכתב כתב אל יחידים אל הקהל בכתב נוצה כמנהגו לכתוב לחבריו והודיעם כ' בספינה הנזכר יש כך וכך פטסים של יין ושהוא טענם קודם יין של העכו"ם בתחתית הספינה ראשונ' לטעינה אחרונה לפריקה ושהיו עליו יותר משבעים והפקיד היין והכתבים אל מנהיג הספינ' שהי' אנוס ויצא מהספינ' ופרשו נס ובא מאותו מקום לקאליר בשלום ובעת הגיע הספינה עלו שני יהודים מטובי המקום וראו אם היין כמו שנכתב בכתב יהודי הנז' ולא יכלו למצוא כלום מהיין הנז' כי המלחים אמרו להם לא תוכלו לראות כלום מהכשר שלכם עד שיפרקו יותר מחצי משא הספינ' והניחו שם שומר עד שיפרקו הספינ' וע"ז נחלקו הקהל לשתי כתות קצתם מתירים ואומרים הואיל והודיע לחבירו ונמצא כמו שהודיעו שהוא כשר דלא טרח ומזייף או לא טרח ומנסך וכ"ש שהקהל אין להם יין לשתות והזמן הי' עלול והמים רעים והארץ משכלת והיו שם פורצי גדר ואמרו המקילין מוטב שיתירו יין זה וישתו אותו בהיתר ולא שיצאו לשתו' מהנוצרים. והאוסרים אומרים הואיל ונשאר ברשות העכו"ם שהוא אסור לגמרי ואין לו היתר וכ"ש שלא הי' ביין חותם כלל ע"כ תורף שאלתך:
63
ס״דתשובה: היין מותר הי' בלי ספק מן הדין כיון שפטסים הרבה על היין ולא הי' אפשר ליגע בו העכו"ם אלא אם כן יפרקו אותם מעל היין וזה הוא ברור שלא פרקו אותן עד שבאו לקא"ליר והרי הוא כאלו הי' בו חותם ועדיף טפי מדיקולא אפומא דחביתא ומיהדק דהוי חותם ב"ח כדאיתא בפ' אין מעמידין (עבודה זרה ל"א ע"א) וכן מנוד בדסקיא צרורה וחתומה וכו' כדאיתא התם (שם) ובנדון הזה ג"כ כיון שהיו הפטסין של יין נסך עליו ולא הי' אפשר לזייף ביין כשר בשום ענין אין חשש בדבר דהא אמרינן בפ' השוכר את הפועל (עבודה זרה ס"ט ע"ב) וכי מאחר דקי"ל כרשב"ג דלא חייש לשתומא וכר"א דלא חייש לזיופא האידנא מ"ט לא מותבינן חמרא ביד עכו"ם חיישינן לשייכא כלומר שמא יוצא היין מהנקב שבפי הפטם שמניחין אותו כדי שיכנוס האויר ובנדון הזה שאין לחוש לשייכא מותר הוא. ומה שאומרים האוסרים כיון שנשאר ברשות העכו"ם שהוא אסור לגמרי טעות הוא בידם שכל שהוא בענין שהוא כמו חב"ח שולחים אותו ביד עכו"ם שהרי אמרינן בפ' כל כתבי (שבת קכ"ב ע"א) רב חנינא התיר לבית ר' לשתות יין הבא בקרונו' של עכו"ם בחותם אחד ולא ידענא אי משום דסבר לי' כר' אליעזר אי משום אימתא דבי נשיא' וכל הספק הזה לא הי' אלא בשלא הי' שם אלא חותם אחד ולדברי קצת המפרשים מפתח הי' ביד של בית ר' דר"א לא שרי אלא במפתח וחותם אבל בשני חותמו' לא נסתפק אדם שלא יהי' מותר לשלוח יין ביד עכו"ם ואפי' במטהר יינו של נכרי ומניחו בחצירו שאמרו בגמרא בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה ס"א ע"א) שאינו מותר אלא עד שישב ומשמר כתב הרמב"ן ז"ל כי רבותינו הצרפתי' ז"ל התירוהו ע"י חב"ח שכל שיש בו שני חותמות אינו צריך כלום ואפילו שתי אותיו' כתבו בשם רבינו יצחק ז"ל בעל התוס' דהוי כשני חותמו' וכ"ש בנדון הזה שהיו כמה פטסין עליו ואי אפשר ליגע בו עד שיפרקום והדבר ברור שלא פרקום שאין לחוש כלל. וגם בעלי התוס' אמרו שכל מי ששולח יין לחבירו והודיעו שיש בו חותם א' והעכו"ם יודע בכך והיהודי שנשתלח לו מוצא החותם באותו ענין שהודיעו ישראל חבירו שהוא מותר ואע"פ שאין בו שני חותמו' וכי בעינן שני חותמו' היינו כשאין מודיעו ענין חותמו היאך הוא דאי איכא שני חותמות שרי וזו שטה נכונה ואף לדברי האומרי' שאף בשני חותמו' צריך שיודיעו היאך הוא חתום וכדאמרו התם (ע"ז ל"א ע"ב) השולח יין וכו' אם מכיר חותמו מותר ואם לאו אסור בנדון הזה שכבר הודיע' השומר איך היה ומצאו כדבריו ואף לדברי הראב"ד ז"ל שכ' שצריך הכרה בטביעות עין לפי דבריו אין תקנה ביין ששולח ישראל לחבירו אלא בכתיבה בפי הכלי לפי שאין אותו סימן יוצא מתחת יד עכו"ם לעולם ואע"פ שלא נראו דבריו לאחרונים ז"ל אבל אפי' לפי דבריו זהו בחותם העשוי בפי הכלי שאפשר לזייפו אבל בנדון הזה אפי' הרב ז"ל יודה שא"צ כלום כיון שאין לחוש להשתנו' משא הספינה מתחתון עליון ממקום שהניחו השומר עד שבא לקאליר ובפ' אין מעמידין (עבודה זרה ל"ד ב') גרסינן ההוא ארבא דמורייסא דאתא לנמילא דעכו אותיב ר' אבא דמן עכו נטורי בהדה א"ל ר' אבא לר' אבא דמן עכו ועד השתא מאן נטרי' א"ל עד האידנא למאי ניחוש לה וכו' ודילמא מאתרא אתא דנפיש חומרא התם עקולי ופשורי איכא כלומר כיון שממקום שיצא אין לחוש עכשו שעבר על שאר מקומו' אין לחוש ג"כ לפי שיש עקלתונו' והפשרת שלגי' ואין יכולין לעבור שם וכן בנדון הזה כיון שממקום שהניחו היהודי השומר אין לחוש אע"פ שהניחו השומר אח"כ ובאה הספינ' לקאליר דרך ישר אין לחוש לפריקה וטעינ' וכן בפ' לא יחפור (בבא בתרא כ"ד ע"א) אמרינן חבית שצפה בנהר אמר רב נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל מותרת כנגד עיר שרובה עכו"ם אסורה ושמואל אמר אפי' בעיר שרוב' ישראל אסורה אימא מהאי דקרא אתא ואסיקנא דבהא פליגי דרב סבר אם איתא דמהאי דקרא אתאי עקולי ופשורי הוו מטבעי לה ושמואל סביר חריפתא דנהר נקט ואתאי וקי"ל כרב באיסור' כדאי' בפ' יש בכור (בכורות מ"ט ע"ב) ובנדון הזה אפי' שמואל מודה שאין לחוש כלל שהרי אין זה היין ע"י שומר אתא והוי כחבית שצפה ע"פ הנהר שאפי' לא ידענו שהיא של ישראל אנו תולין להקל שבאה מעיר שרובה ישראל אלמלא חשש דמהאי דקירא אתא לשמואל ובכאן שאין לחוש שנתחלף היין הכשר בשל עכו"ם מותר אפי' לשמואל ומעשי' בכל יום בימי זקינינו ז"ל וגם בזמנינו זה להתיר בכיוצא כזה ואין חולק ותו לא מידי ע"כ:
64
ס״השאלה כב:
65
ס״ו. הנין. כתבת כי שטר שליחות קבלה נעשה בודי אש ושם נתקיים ובמאל"קא חתם אחד בסוף כי הוא מכיר חתימת העדים ובמקומך הנין לא הכרתם חתימת העדים ולא חתימת הב"ד שקיימוהו אבל הכרתם חתימת היחיד שחתם במל"קא וע"ז סמכתים לקבל מיד השליח הגט ונעשה מעשה ב"ד להתיר האש' ונקרע הגט. ונשאת ונתת בזה אם קיום ב"ד צריך קיום אם לא ואם תמצא לומר דצריך קיום אם תספיק חתימת היחיד דאינו אלא גלוי מלתא בעלמ':
66
ס״זתשובה: הסכמת אחרונים ז"ל היא דקיום ב"ד צריך קיום והכי מוכחא ההיא דפרק האשה שנתאלמנה (כ"א ע"א) דעד ודיין מצטרפין דמשמע דבדייני קיום קיימא ואפ"ה אסיקנא דעד ודיין לא מצטרפי דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי ומאי דמסהיד האי לא מסהיד האי ומכאן יתברר דעד המעיד על חתימת הדיינים כמו הנדון שלפניך שאינו נאמן דלאו גלוי מלתא היא אלא עדות גמורה בעינן כיון דחיישינן לזיופא. ואע"פ שהרי"ף ז"ל בפ' גט פשוט לא פי' ההיא דעד ודיין מצטרפין בדיני קיום אלא בשנים שהעידו בב"ד והעידו בב"ד אחר אם יבוא א' מכל ב"ד ויצטרף אבל בדייני קיום הי' נראה מדעתו שא"צ כלום. אבל בירושלמי מפורש דההיא דעד ודיין מצטרפין היא בדייני קיום דהכי גרסי' התם בגטין (פ"ט ה"ח) קרא ערער על חתימת ידי עדים או על חתימת יד הדיינים אם רצה לקיים בכתב יד עדי' מקיימין בכתב ידי הדיינים מקיימין ואני אומר אפי' בעד אחד ודיין א' מצטרפין ע"כ וכן במס' ר"ה (פ"ג ה"א) ובפ' זה בורר (ה' י"ב) גרסי' התם אשר הדייני' מהו שיהא צריך ב"ד רב הושעיא ושמואל חד אמר יתקיים או בכתב ידי העדים או בכתב ידי הדיינים. וחד אמר אפי' בכתב עד א' או בדיין אחד ור"ח ז"ל כתבו לזה הירושל' בפסק הלכה. הנה זה מפורש דההיא דעד ודיין מצטרפין דקאי בדייני קיום דשמואל אמר לה בגמ' דידן והוא אמר לה בירושלמי ושני התלמידים מסכימים שקיום ב"ד צריך קיום ואין מחלוקת בגמרא ובירוש' אלא אם עד ודיין מצטרפין או אין מצטרפין ותלמודא דידן אסיק דאין מצטרפין וכן היא הסכמת הרמב"ן ז"ל בחידושיו דקיום ב"ד צריך קיום וכבר הוקשה לבעלי התוספו' ז"ל ע"ז הירוש' (מהירושלמי אחר) [מתוספתא] דבסדר זרעי' ממס' שביעית בפ' בתרא דתניא התם אין מעשה ב"ד צריך קיום זה הקשו הם ז"ל. ואני לע"ד אומר שאפי' יהי' פי' זה הירושל' כפשוטו ויהי' חולק על הירו' האחר יש לנו לדחותו מהכרעת גמרא דידן דמההיא דעד ודיין מצטרפין משמע דס"ל לגמרא דידן דקיום ב"ד צריך קיום אבל ראיתי לרשב"א ז"ל בתשו' שהוא מקיים הכל ומחלק בין ב"ד קבוע לב"ד שאינו קבוע דב"ד קבוע כיון שחתימתן ידועה ונכרת לא יבואו לזייף משא"כ בנ"ד שאינו קבוע ע"כ כתב הרב ז"ל. ולי אינו מתוק וערב זה החלוק שאם חששנו לזיוף בכל ענין יש לנו לחוש שהמזייף לא יחוש לא לכבוד ב"ד ולא לחתימתן אם היא ידועה אם לא. והכי מוכח בפ' גט פשוט (בבא בתרא קס"ז א') בההוא גברא דזייף חתימת רבא ורב אחא בר אדא וכ"ז הוא כדי שלא יוקשה הירושלמי זה על זה והרמב"ן ז"ל כבר כתב שאין קושיא ביניהם דההוא דשביעית מיירי בפרוזבול המקושר דר' יהודה אמר שהדיינים חותמין בפנים והעדים בחוץ וע"ז אמרו לו אין מעשה ב"ד צריך קיום כלומר שכיון שחתמו הדיינים בפנים א"צ שיחתמו העדים בחוץ זהו ענין זה הירוש' אבל לענין קיום מעשה ב"ד אינו ענין והדברי' הם מוכרעים בעצמם שכיון שחששנו לזיוף ידי עדים למה לא נחוש לזיוף ידי ב"ד. ומ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות עדות (פ"ו ה"ה) ולעולם אין ב"ד בודקין אחר ב"ד אלא מחזיקין אותם שהם בקיאים ולא יטעו אבל בודקין אחר העדים ע"כ. אפשר הוא לטעות בדבריו לפי המקום שכתבו אבל לפי לשון התלמוד בזה המקום שהוציא הרב ז"ל ממנו זה הלשון לא מוכח הכ' דבפרק יש נוחלין (בבא בתרא קל"ח ע"ב) ובפרק מצות חליצה (ק"ל ע"א) הכי גרסי' אמר רב דימי מנהרדעה הילכתא אין חוששין לב"ד טועין מאי שנא מדרבא דאמר רבא אין חולצין אלא א"כ מכירין ואין ממאנין אלא א"כ מכירין לפיכך כותבין גט חליצה אע"פ שאין מכירין וכותבין גט מיאון אע"פ שאין מכירין מ"ט לאו משום דחיישינן לב"ד טועין בי דינא בתר בי דינא לא דייקי ובי דינא בתר עדים דייקי עכ"ל הגמרא. וענין זה הוא שאין ב"ד חוששין לב"ד שחתמו בחליצה ובמיאון שטעו ולא הכירו החלוצ' והממאנת דודאי בדקו אחריהם והכירום אבל מ"מ צריכין אנו להכיר חתימותיהם דשמא הוא שטר מזויף ולא ב"ד חתמוהו. כל זה כתבתי לאחד מהחברים ממיורקא בתשו' סי' קע"ב זה לו קרוב לעשרים שנה אלא שבנדון הזה יש להקל שמצינו בעלי התלמוד מקילין בעדות אשה בעד שנשתתק ואינו יכול להעיד מפיו לבדוק אותו להעיד ברמיזה אע"ג דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם וכן כתב הרי"ף ז"ל בפרק מי שאחזו (מ"א ע"א) דלא בעינן מפיהם בעדות אשה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ט מה' עדות הי"א) ומכאן למד הראב"ד ז"ל דקיי"ל בההוא פלוגתא דירושלמי שהביא הרי"ף ז"ל סוף הלכות יבמות מצאו כתוב בשטר פלוני מת דקי"ל כמאן דאמר משיאין את אשתו דכיון דלא בעינן בעדות אשה [מפיהם ולא] מפי כתבם כי היכי דאם יעיד ברמיזה משיאין אותה הוא הדין אם מצאו כתוב בשטר אלא שהוא ז"ל כתב שצריך שיכירו חתימת העדים וכן כ' הרמב"ם ז"ל (פי"ג מה"ג) אבל הרשב"א ז"ל כתב בחדושי יבמות שא"צ שיכירו חתימתן שאם במה שהוא מן התור' דהיינו מפיהם ולא מפי כתבם הקלנו איך נחמיר במה שהוא מדבריהם דהיינו קיום שטרות דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצרוך ומשום עגונא יש להקל ולזה הסכים הרמב"ן ז"ל הלכך שטר שליחות קבלה שלא נתקיים וקבל השליח הגט סומכין על השטר השליחות אע"פ שלא נתקיים משום עגונא ואע"ג דרבנן אצרוך לומר לשליח הגט בפני נכתב ובפני נחתם שאני התם שיש תקנה בדבר כיון ששליח הוא מביאו יעמוד עליו אבל בשטר שליחו' הנשלח אל השליח יש לסמוך על העדים החתומים על השטר שנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד משום עגונא וכ"ש בנדון שלפניכם שהאשה הנתרת להנשא היא במקום שנעשה השליחות והויא קודם שתנשא מלתא דעבידא לאגלויי שם אם שטר שליחות הוא מזוייף טפי מפלוני מת דלא הויא מלתא דעבידא לאגלויי אלא אם יבא חי ואף אם (לא) קיבל' בלא שטר שליחות והעידו עדים שאיא מינתה אותו שליח היא מגורשת וכיוצא בזה השבתי ברמון ספרד זה לו קרוב לשנה על גט שבא מקר"טבא. (לעיל סי' יו' הרב בנו סי' רס"ו):
67
ס״חשאלה כג:
68
ס״טעוד שאלת בחטים הנאצרים בבורות אם יש לחוש להם לחמוץ מפני לחות הקרקע אם לא או דומה זה לההוא ארבא דטבעא בחישתא (פסחים מ' ע"ב) אם לא זהו תורף דבריך ואם הארכת:
69
ע׳תשובה: הראשוני' ז"ל שאלו בחטים הנמצאים בקרקע הבורו' שנתעפשו אם יש להם דין חמץ אם לא והרי"ף ז"ל כ' בהלכותיו בשם תשובת רבינו האיי גאון ז"ל שיש לחוש להם לחמוץ אם נתבקעו והרשב"א ז"ל נשאל מזה אם דינו כחמץ שנפלה עליו מפולת שדינו כמבוער ויהי' מותר בהנא' אחר הפסח ודעתו היתה נוטה להתיר אלא שחשש לדברי רבינו האיי גאון ז"ל שהי' אוסר אלא שמצא לו היתר ממקום אחר שאין כאן חמץ ידוע דשמא אין שם חטים מבוקעים ואף את"ל שיש שם חטים מבוקעים שמא נפסלו מלאכול לכלב שהדבר קרוב שאין כאן חמץ אלא עפוש והפסד זהו לשונו ז"ל. ואע"פ שאנו רואים שאוכלים אותו אלו הישמעאלים בטלה דעתם אצל כל אדם שאפילו הכלבים והעופות מואסים אותו ומה שאינו ראוי לכלבים אינו מאכל אדם כלל כדאמרו בפ' חלון (עירובין פ"א ע"א) גבי הא דאמרו מערבין בפת עדשי' איני והא ההוא דהואי בשני מר שמואל ושדיה לכלבי' ולא אכלה והכי מוכח בפ' אלו עוברין (פסחים מ"ה ע"ב) דפת שנפסלה לכלב אינה ראויה לאכול לאדם והאוכלה בטלה דעתו אצל כל אדם. ואני חושב שאין לזיעת הכותלים דין מים להחמיץ ודין מי פירות יש לה שאינם מחמיצי' וכן נראה לי במה ששנינו בפ' שני ממסכת מכשירין (מ"א) זיעת הבתים והבורות והשיחין והמערות טהור' זיעת האדם טהורה כלומר שאין לה דין מים להכשיר ממ"ש וכי יותן מים על זרע הרי שהשוו זיעת הבורות לזיעת האדם וזיעת האדם אינה מחמצ' מדתנן (פסחים ל"ט ע"ב) אבל שפה היא על בשרה יבש ופירשו המפרשים ז"ל דלא חיישינן לזיעה שאין לזיעה דין מי הפה (שאין) [שהן] מחמיצין מדתנן (שם) לא ילעוס אדם חטין ויתן על גבי מכתו מפני שהן מחמיצין ומי הפה ג"כ יש להם דין מים לענין הכשר זרעים דהכי תנן פרק (חמישי) [ששי] ממסכת מכשירין (מ"ה) דתולדות המים הוי מי הפה וכיון שמי הפה הם מחמיצין כמו שהם מכשירים א"כ זיעת האדם שאינה מחמצת כמו שהיא אינה מכשרת נלמוד שזיעת הבורות כמו שאינה מכשרת כך אינה מחמצת. ואע"פ שכל זיעה אינה אלא מחמת רטישת המים כיון שנבלע בכתלים יצא לו מתורת מים לענין הכשר וה"ה לענין חמוץ וא"כ אותם גרעינים הנמצאים בבורו' אין להם דין חמץ וכ"ש לנדון שלפנינו שהחטים שלא הגיע בהם הפסד שהם כשרים למצה של מצוה אם עשו להם שמור כשאר חטים הנאצרים ע"ג קרקע בשקים ואין ביניהם הפרש ע"כ. (הג"ה נראה דוקא בשלא נפל מים על צדדי המגור' או על פיה אע"פ שפיה סתום בעפר שהרי הרבה פעמים המגור' שואבת ממים שנופלין עליה והתבואה שואבת אותם ובזה נראה שהם מחמיצו' שהרי במסכת מכשירין בפרק (שני מ"ב) שנינו הבריכה שבבית והבית מזיע מחמתה אם טמאה זיעת כל הבית שמחמת הבית טמאה ואע"ג דגבי זיעת האדם שנו שם (שם מ"א) שתה מים טמאין והזיע זיעתו טהורה כן נראה לי. שלמה בר הרב רבי שמעון ז"ל ה"ה):
70
ע״אתמונראן
71
ע״בשאלה כד: שאלת שתי עיירות סמוכו' זו לזו והתנו ביניהם שכל מי שיעתיק דירתו מעיר לעיר יתן המס לעיר שנעתק ממנה לא לעיר שהוא דר בה ואשר יבוא מארץ רחוקה וידור באחת מהעיירות הנזכר שבעיר שידור שם יתן את המס ונתקיים תנאי זה ביניהם ימים רבי' אח"כ בא יהודי מבלנסיה ונתגורר באחת מהעיירות ופרע עמהם מס ימים רבים ואח"כ העתיק דירתו לעיר אחרת וחשבו אנשי העיר השניה שכיון שהוא מארץ נכריה שיפרע המס עמהם ולא עם הראשונה שנתגורר בה מתחלה ולא חשבו שיהיה נכלל בכלל התנאי וההסכמ' לפי שהוא מארץ נכריה שיפרע המס עמהם והכריחוהו על כך ועתה רצתה אחת מהעיירות לבטל התנאי הנזכר והעיר האחרת לא הסכימה בבטולו וטענו אנשי העיר שרצו לבטל התנאי לומר אתם בטלתם התנאי לפי שהכרחתם היהודי הנזכר לפרוע המס אצלכם. ענו אנשי העיר האחרת אנחנו כטועים בדעתנו הכרחנוהו לפרוע המס אצלנו וגם אתם הכרחתם לפרוע המס אצליכם אנשים באו ממיורקא ונתגוררו אצלנו שנים רבות כי חשבנו שלא היו בכלל התנאי וגם עתה אם כדבריכם כן הוא היהודי שהוא אצלנו מבלנסיה יפרע אצלכם והיהודים שהם עמכם ממיורקא יפרעו אצלנו ענו אותם שמא זה התנאי שעשו אבותינו עם אבותיכם הי' מפני שהייתם מאיימים עליהם במסירו' ועוד אבותינו התנו תנאי זה ואנחנו אין אנו חפצים בו עכ"ל השאלה:
72
ע״גתשובה: כל מה שהתנו בני העיר בענין ממון תנאם קיים וחזר להיו' דין גמור ודבר זה מפורש בגמ' בפרק ראשון מבבא בתרא (ח' ע"ב) ובתוספתא וא"כ אם בני חברון התנו ביניהם שכל מי שיעתיק דירתו מהם ללכת לדור בלוד יפרע עמהם מס המלך ומפני העתיק דירתו לא יפטר מהחוב ההוא הרי הוא כאלו כל יחיד ויחיד קבל שעבוד זה וכשיצא ראובן מחברון והעתיק דירתו ללוד לא נפטר משעבודו וחייב לפרוע עמהם כאשר בתחל' ואף בני לוד אינם יכולים לחייבו לפרוע עמהם להפקיע זכות בני חברון שאינם רשאים לחוב להם שלא ברצונם וגם ראובן כיון ששעבוד בני חברון נשאר עליו וחוב המלך הוא פורע עמהם פטור הוא מבני לוד לפי שיכול לומר חוב המלך כבר אני פורעו בחברון אתם מה לכם עלי שכן הוא חק המלכות שמי שיפרע חוב המלך במדינה אחת ממדינות המלך אינו בני מדינ' אחרת מחייבין אותו לפרוע עמהם ואם בני לוד עושים תנאי זה עם בני עירה שכל המעתיק דירתו מהם ללכת לחברון יפרע עמהם רשאין הן בכך ג"כ וכל הבא לדור עמהם ממקומות אחרים הוא נכנס עמהם באותו תנאי שכל הדר בעיר אחת הרי הוא כבני העיר כמו שנזכר בפרק השותפין (בבא בתרא ז' ע"ב) שרצו ותנאי זה בין שיהי' קדום מזמן אבותיהם בין שחדשוהו הבנים מעצמם הכל הוא דין אחד שידעתם שורש דין זה שהוא שבני העיר רשאין להתנות עליהם כל תנאי שבממון ותנאם קיים עד שיסכימו כולם לבטלו וביבמו' סוף פ"ק (י"ז ע"א) אמרינן כסף גלגולתא היכא יהבת בפום נהרא אי הכי מפום נהרה את ואמרו זה על מי שהעתיק דירתו מפום נהרא להרפניא ע"כ:
73
ע״דשאלה כה:
74
ע״התנס. שאלת ראובן יבם אשת אחיו ויש לה קרקע שנפל לה בירושה והאשה הנזכר מונעת בעלה מלאכול פירותיו ואומרת לו לא נדור בו לפי שאתה מעביר עלי את הדרך ולפיכך נדור בין אנשים וממי שהוא העוות יישרוהו. והבעל אומר זאת אעשה לך אך שאשכיר אני החצר ומדמי שכירותו אשכור במקום אחר והאשה אומרת לא כי אלא שכור לי בית דירה במקום אחר ופירות דירתי אני אטלם ועוד האשה הנזכר מונעת בעלה מלמכור מטלטלי אחיו המת והמטלטלי' הנזכר אינם תכשיטיה ולא תכשיטי הבית ומטלטליו אלא כלי אומנות וזולתם ובכל יום מאיימת על בעלה למכור החצר לישמעאלים כדי להפקיע זכות בעלה והיא ניזונית מן בעלה ועושה מלאכה ואינה רוצה לתת מעשה ידיה לבעלה מהו שורת הדין בזה:
75
ע״ותשובה: בענין פירות הקרקע הדין עם הבעל לפי שהם נכסי מלוג ורבנן תקינו לי' לבעל שיאכל פירות נכסי מלוג של אשתו ואין אשתו יכולה לעכב עליו וגם אינה רשאית למכור אותו להפקיע זכות בעלה ובית דין חייבין למונעה מזה בכח נדוי שלא תזיק שעבוד בעלה למכרו לישמעאלים. ואם מכרה אותו הבעל נוטל כל מה שלקחה מהישמעאלים ולוקח בהם קרקע ואוכל פירותיו וכן לענין מעשה ידיה זכה בהם הבעל כיון שהוא זן אותה משלו אלא שיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה אבל שתהי' ניזונות משלו ונוטלת מעשה ידיה לעצמה אינה רשאית אבל לענין מכירת המטלטלים אם זכתה בהם מכח הנדוניא שהי' לה על בעלה הא' אינו יכול למוכרם שאפילו הי' קרקע דבאשה אחרת יכול הבעל למכרו ואין האשה יכולה לעכב על ידו עד שעה שתבוא לגבות כתובתה ממנו שאם לא תמצא נכסי' אחרי' טורפת מן הלקוחות. ביבמה אינו יכול למכור כלל לפי ששעבוד כתובתה אינו אלא על נכסי בעלה הראשון כ"ש במטלטלין שאינו רשאי למכור ביבמה שאפילו באשתו אין אדם רשאי למכור כלים שהכניסה לו אשתו אלא אם הם כלים שאינם צריכים לה רשאי למכרם ולקנות מאותן דמים כלים אחרים שישאר שעבודה קיים עליהם וכל זה מפורש בדברי המפרשים ז"ל ביבמו' פרק אלמנה לכ"ג ובכתובו' פרק מציאת האשה ובפרק נערה שנתפתתה ושלום על דייני ישראל במוציאים הדין לאמתו ע"כ:
76
ע״זמאלקא אל ה"ר חיים נר"ו
77
ע״חענין כו:
78
ע״טאורך ימי' ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. עמדתי על מה שכתבת בענין כיס של תפילין שמשתי טענות צריך שיעור והטענה הראשון לפי שאין מעבירין על המצות צריך שיהי' הכיס טפח ולא יותר שלא יתערבו ויבואו לעבור על המצות ולפי טענה זאת כל שהוא קטן הוא יותר משובח. והטענ' השנית משום חציצה שיהא מגין על הטומא' או על הערוה שבבית. ולפ"ז הי' צריך שיהי' חללו טפח שאל"כ לא הי' חוצץ דבטומאה כה"ג טומא' בוקעת ועולה אלו הן דבריך כמשמען. ומה שאמרת שהיותו קטן הוא יותר טוב מטעם שלא יבוא לעבור על המצות כן הוא האמת מההיא דאמרינן בפ' אמר להם הממונה (יומא ל"ג ע"ב) דאמרי' התם ש"מ מדריש לקיש דאמר אין מעבירין על המצות עבורי אדרעא אטוטפת' אסו' ורש"י ז"ל הי' מפרש להעביר מלפניו של יד ולהניח תפילין של ראש אסור וזה הפירוש דחה אותו ר"ת ז"ל שהרי אין זה מטעם אין מעבירין על המצות אלא מטעם ולטוטפת בין עיניך כל זמן שהם בין עיניך יהיו שתים כדאית' בפ' הקומץ רבה (מנחות ל"ו ע"א) וגם מה שפירש רבינו אליהו ז"ל דנפקא מינה לענין מה שאמרו (יומא ז' ע"ב) חייב אדם למשמש בתפליו כל שעה שימשמש תחלה בשל יד הסמוכה לו יותר משל ראש גם זה הפי' אינו נראה שאם ע"ז אפשר לומר אין מעבירין על המצות א"כ לא היינו צריכין לדרשא דכל זמן שיהיו בין עיניך יהיו שנים דתיפוק לי' מטעם זה שהיד יותר סמוכה לו מראשו דליכא למימר דקרא אתא לעשה. על כן מה שפירש בזה ר"ח ז"ל בשם הגאון ז"ל הוא הנכון דמיירי כשחולצן ונותנן בתיק שיניח תחלה בתיק אותו של ראש ואח"כ ישים עליהם של יד כדי כשירצה להניחם ימצא ש"י תחלה ויניחם ואח"כ יניח ש"ר כדי שיתקיים הכתוב כל זמן שיהיו בין עיניך יהיו שנים ואלו הי' התיק רחב יתערבו ושמא יפגע בש"ר תחלה ויצטרך להעבירם מלפניו ואסור מדר' שמעון בן לקיש דאמר אין מעבירין על המצות וזה הפירוש נכון ומכאן יצא המנהג לעשות התיק צר ולפ"ז כל שהוא צר הוא יותר משובח אבל לפי הטענה השנית שאמרת משום חציצה ודאי צריך טפח אבל שיהי' החלל טפח אחר שהכניס התפילין אינו צריך ולא נזכר זה בגמרא לענין טומאה שלא מפני הטומאה הצריכו טפח שאין אנחנו מוזהרי' לשומרם מטומאת מת והרי אנחנו כולנו טמאי מתים וכמו שאמרו בפרק עד כמה (כ"ז רע"ב) וכי הזאה יש לנו וטומאת מת אין לה טהרה אלא באפר פרה וגם לא משום ערוה ומקום הטנופת דכסוי כל דהוא מהני לענין והי' מחניך קדוש אלא לענין הנחה ע"ג קרקע מוזכר זה (ברכות כ"ג ע"א) דבכלי ההוא כליין אם אין בו טפח יש בו זלזול. והנני כותב לך מה שכתבתי בזה בפירוש הלכות ברכו' שעשיתי זה לו שלשים שנה או קרוב וזהו שכתבתי בפרק מי שמתו בלילה עושה להם כיס דחללו טפח דחשיב כלי אהל להפסיק בינו לקרקע ל"ש דבעי טפח אלא בכלי שהוא כליין כלו' כיס העשוי לצרכן דכליין קרוב להיות בטל אצלם הלכך בעינן דבר הניכר שיהא חוצץ בפניהם אבל כלי שאינו כליין אפילו פחות מטפח ומפרש טעמא בגמרא (שם) שהרי פכים קטנים מצילין באהל המת בהיקף צמיד פתיל ואע"ג דלא הוי טפח חייצי. ואי קשיא וכלי שהוא כליין כי איכא טפח אמאי חייץ והא כגופן דמי וכדתניא בפרקין בסופי' (כ"ה ע"ב) בית שיש בו ס"ת ותפילין אסור בתשמיש המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי לתוך כלי ואמר אביי לא אמרן אלא בכלי שאינו כליין אבל בכלי שהוא כליין אפי' עשרה מאני כחד מנא דמי והא ודאי ל"ק דבכלי א' מיהא הוי והיינו דא' רבא (שם) גלימא עלוי קומטרא ככלי בתוך כלי דמי דאלמא קומטרא מהני בכלי אחד ולא בעי' אלא כלי א' בלחוד. אלא אי קשיא הא קשיא דאדרבה אפי' כלי שהוא כליין אמאי אינו מציל ואפי' בפחות מטפח דמי גרע כליין מעורן שהוא מחובר עליהן ומהודק ואי לאו משום שי"ן דכתיב בהו מציל כדמוכח בפרק במה (בהמה יוצאה) [אשה] (ס"ב ע"א) בענין קמיעין. ונ"ל דל"ק כלל דודאי לענין קדושתן של תפילין להכניסן לבית הכסא סגי חפוי עור אי לאו משום שי"ן דכל שהן מחופין אפי' בחפוי מהודק הרי הן בקדושתן והכא הא דבעינן כלי לאו משום קדושה הוא אלא דלאו בבית הכסא איירי דהא בלילה הוא דמצרכינן כלי ובביתו ומשום כבוד שלא יהיו בזלזול ע"ג קרקע וכן מוכח בפירוש רש"י ז"ל והתם בעינן כלי ואם אינו כליין סגי כל דהו דכיון שאינו כליין לא בטיל לגבי תפלין וכיון דכלי הוא הוי דבר חשוב להניח שם תפילין דרך כבודן ואי הוי כליין כיון דבטל קצת לגבי תפלין וגם הכלי יש לו קדושה אי לאו הוי כלי טפח הוו להו מוטלין בבזיון ומש"ה צריך טפח כך נ"ל כל זה העתקתי מלשון פרישתי. והעולה מכל זה הוא שלענין תשמיש המטה אסור לשמש מטתו בבית שיש בו תפילין אלא א"כ הם כלי בתוך כלי והעליון כלי שאינו כליין ואם יש מחיצה עשרה טפחים מפסק' שרי אפילו בלא כלי בתוך כלי מק"ו דס"ת ולתלותן בכליין מותר אפילו בכלי בפחות מטפח ולהניחן בחלון או בתוך תיבה או ע"ג דף נראה שאפילו בכלי אינו צריך ולהכנס בבית הכסא סגי בכסוי כל דהו ולהניחם ע"ג קרקע בכלי שאינו כליין מותר אפי' בפחות מטפח ובכלי שהוא כליין צריך כלי טפח על טפח ומזה אם אתה מזהירן יפה עשית. ושיעור טפח ששאל' אני דקדקתי בשיעורו לפי שיעור הנז' בהלכות ס"ת ולפי מה שאמרו בפרק התכלת (מנחות מ"א ע"ב) שהטפח חצי זרת שלי והזרת שלי הוא הזרת הבינוני ממדת מוכרי בגדים בקנה המדה ממיורקא שהיא ח' זרתות אבל מורי הקדוש הר' וידאל אפרים ז"ל הי' מרבה בשיעור' והיה אומר שהאמה שהיא בת ששה טפחים שיעורה שני זרתו' וחצי מזרתו' קנה המדה אשר במונטפשלי"ר שקנה שלהם מח' זרתו' הם עשר זרתו' מקנה המדה אשר במיורקא הנה אצלכם סוחרים צא וכוין המדה והכריע בשכלך בין מדתו למדתו איזו היא יותר נכונה ע"כ:
79
פ׳ענין כז: אמרת שראיתי בנוסח ברכת המלמד תורה לעמו ישראל שלא הזכירו בה מלכות ותמהת דהא קיי"ל (ברכות מ' מ"ב) דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה. אל תתמה שאפילו לדברי הרמב"ם ז"ל והר"ן ז"ל שסוברים שהיא ברכה בפני עצמה ומתחלת הערב נא ה' אלהינו אין לחתום בה במלכות לפי שבמטבע קצר תקנו אותה כברכת צורכי עמך ישראל מרובים שהיא חותמ' בא"י שומע תפלה וכן אחרו' יש כיוצא בהן שנתקנו במטבע קצר חתימ' בלא פתיחה ועל זה שנינו במשנה (שם י"א ע"א) מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך וכ"ש לרש"י ז"ל ולר"ת ז"ל שסוברים שהיא סוף ברכת לעסוק בדברי תורה. וכן יש בסדורי צרפת והערב בוי"ו לומר שהכל הוא ברכה אחת וא"צ להזכיר בה מלכו' דכל מטבע ארוך שיש בפתיחת הברכה שם ומלכו' ובחתימתה שם בלא מלכו'. ולפ"ז אין לענו' אמן בין לעסוק בדברי תור' ובין הערב נא לפי שהכל היא ברכה אחת וכן אני אומר שברכת גומל חסדים לעמו ישראל היא בחתימת ברכת המעביר חבלי שינה מעינינו ותנומה מעפעפינו ואין לענות אמן עד שישלים גומל חסדי' לעמו ישראל וברכת המפיל חבלי שינה תוכיח שהכל היא ברכ' אחת עד המאיר לעולם כולו בכבודו. אבל מה שהקשית שאם מפני סמיכותה אין בה מלכו'. א"כ אשר בחר בנו מכל העמי' למה יש בה מלכו'. זו ודאי שאלה היא ואפי' לפתוח בברוך לא הי' צריך אבל הטעם בזה הוא לפי שאותה ברכ' על קריאת התור' בבית הכנסת אינה סמוכה. וגם רב הונא שהי' מברך אותה על קריאת התור' בשחר (שם ע"ב) לא היה עושה אותה סמוכה הילכך בדין הוא לפתוח בה בברוך ואנן אע"ג דסמוכה להערב עבדי' לה משום דרב פפא דאמר (שם) הילכך נימרינהו לתרוייהו לא קצרנו ממנה פתיחתה דומה לאשר ברא ששון ושמחה שאע"פ שהיא סמוכה לברכת שמח תשמח היא פותח' בברוך לפי שאנו מברכין אותה לבדה בשבעת ימי המשתה וכיון ששם היא פותחת בברוך מן הדין אף כשהיא סמוכה לא קצרו ממנה פתיחתה וכן כל הסמוכו' הפותחו' בברוך יש בהם טעם ע"כ:
80
פ״אענין כח:
81
פ״בבמה שהשיג הראב"ד ז"ל על הרמב"ם ז"ל (פ"ב מה' ק"ש ה"ט) בקריא' שמע שכת' ולא יניד הנח והוא ז"ל השיג ואמר לא ידעתי בנוד הנח מה הפסד יש בו וכתבת כי נוד הנח הו' כאל"ף של אלים או לאלכי"ם. כדבריך כן הוא שאפשר שימצא אבל הרב המשיג ז"ל לא אמר שאינו נמצא אבל אמר שאין הפסד בזה ואם הניד אל"ף של אלהי"ם אין בזה הפסד שתפסל הקריאה אבל הרב ז"ל נראה שלא על כיוצא באלו שאין בהם הפסד דבר אלא כגון להניד שבא נח שהוא בא אחר תנועה קטנ' כגון שב"א של שי"ן ישראל שאם קראה בהנעה כאלו היתה חטף פתח הרי הפסד וכן כיוצא באלו והרב ז"ל השיג עליו שאין דרך בני אדם לעשות כן ואין צריך להזכירו ובמה שנוהגין בני אדם כגון לאלי"ם לאליכ"ם אין הפסד בזה ובספר אורח חיים (סי' ס"א) כתב לשון הרמב"ם ז"ל ולשון ההשגה ולא הוסיף בזה כלום:
82
פ״גענין כט:
83
פ״דתמהת בחתימת אתה יצרת שאין חותמין בה והנחילנו שבת וראשי חדשים כדי שיהא סמוך לחתימה מעין החתימה כמו שעושין בשבת וחולו של מועד אין בנוסחתינו והנחילנו כלל אלא סוף הברכה הוא מתחיל חדש עלינו את החדש הזה כמו במוסף של חול ומסיים בה וחקי שבתות וראשי חדשים להם קבעת כדי שיהא סמוך לחתימה מעין חתימה והשבת ג"כ חק הוא שנאמר שם שם לו חק ומשפט ודרשו בסנהדרין (נ"ו ע"ב) שבת ודינין במרה איפקיד:
84
פ״הענין ל:
85
פ״ובמה שנהגו במקומכם חכמים מקרוב באו כשנמצא פיסול בספר תורה ומוציאין אחר שיתחיל לקרות ממקום שפסק במקום הטעות והוקשה לך. יפה כוונת שזה שיבוש גמור הוא שאם רצה המחדש מנהג זה לסמוך על מה שנמצא בתשו' הרמב"ם ז"ל שמברכין על ספר פסול וכן כתבו התוס'. א"כ למה הצריך להוציא ספר אחר והי' לו לחוש לפגמו של ראשון כמו שחששו בגמר' יומא (ע' ע"א) ובגמ' סוטה (מ"א ע"א) ואם לא סמך עליו בזה כי גם הרמב"ם ז"ל עצמו כתב בסוף הלכו' ספר תורה שספר תור' שנמצא פסול אין בו קדושת ספר תורה ואין קורין בו א"כ הקריא' הראשונ' לא עלתה להם וצריכין להתחיל מתחלת הפרש' ודבר זה פשוט הוא ונהוג בכל המקומו' שיש בהם רבני' גדולים וכן ראיתי במיורקא בפני רבני צרפת וקטלוניא ובארגון בפני הרב רבי יצחק צרפת והרב ר' חסדאי קרשקש ומורי חמי הרב ר' יונה דסמשתרי ז"ל בתירואל שהיו כולם שם בנישואי דון טודרוס וכן בכאן עשינו מעשים בכל יום מיום היותינו בכאן. ובירוש' פרק אין עומדין והביאו הריא"ף ז"ל בהלכו' מגילה אמרו מי שקורא בתור' ונשתתק לא יקרא האח' ממקום שפסק שלא יתברכו הראשוני' לפניהם ולא לאחריהם ואחרונים לאחריהם ולא לפניהם וכתיב תורת ה' תמימה וכן בכאן שקראו הפסוקים הראשונים בספר פסול והאחרוני' בספר כשר אין זה תורת ה' תמימה. (הג"ה אמ"ה ראיתי בגליון ספר אחד כי בקשט"יליא בישיבתו של הרב רבי יצחק דוליאון ז"ל כשהיו קורין פרשה בספר תורה במנחה בשבת ונמצא טעות בספר תורה ואין שם ספר אחר היה מצוה הרב ז"ל להשלים בו בלא ברכה. ע"כ):
86
פ״זענין לא:
87
פ״חבמה שנהג הסופר לגרוד ולדבק על הגרד גויל ולכתוב עליו אין זה רע שהרי בירושלמי פרק' קמא דמגילה (ה"ט) והביאו הרי"ף ז"ל בסוף הלכות ס"ת אמרו הל"מ שיהיו כותבין בעורות וכותבים בדיו ומסרגלין בקנה וכורכין בשער וטולין במטלית ודובקין בדבק ותופרין בגידין וכשהוא תופר יהי' תופר כחופר הזה וכתב בספר התרומ' דמיירי בנקרעה היריע' וקאמר שמבחוץ אם ירצה ישים מטלית או קלף בדבק ע"כ. ולשון טולין בטי"ת הוא מלשון טלאי והוא הדין שאם מבפנים ירצה לדבק שם גויל ממינו שהוא מותר וגם אם יכתוב עליו מה בכך שכיון שדבקו יפה הרי הוא גוף אחד וכבר אמרו בפרק העור והרוטב (חולין קי"ט ע"ב) ובפ' הקומץ רבה כל נקב שהדיו עוברת עליו אינו נקב וכן מעשים בכל יום שאם יש בגויל נקב מדבקין בו גויל וכותבין עליו ושפיר דמי. ועל זה הוספת לכתוב ולחלוק ולומר שלא בכל נקב אמרו וחלקת בין נקב לנקב ולא נתת טעם לדבריך. ודע שהעיקר בכל זה הוא שתהי' כתיבה תמה וזהו שהוקשו בפרק העור והרוטב (שם) תפלין היכי כתבינן וה"ה ס"ת ומזוזה כמ"ש הרמב"ן ז"ל והא בעינן כתיבה תמה וליכא והקשו על זה מה שהיו סבורין לומר כי מקום השער הוא נקב והשיבו הא אמרי' במערבא כל נקב שהדיו עוברת עליו אינו נקב וכיון שהדיו עוברת עליו כתיבה תמה הויא. וכן הוא בפרק שמונה שרצים (ק"ח ע"א) וכן בפרק הקומץ רבה (מנחות ל"ה ע"א) אמרו אמר אביי האי קלפ' דתפלי צריך בדיקה דילמא אית בי' ריעותא ובעינן כתיבה תמה וליכא ואסיקנא דקלומסא בדיק לי' ומשם למדו הסופרים שאם יש נקב בגויל שמדבקין גויל מבחוץ וכותבין עליו דהויא להו כתיבה תמה כיון שהוא מדובק יפה והוספתי בזה שכיון שכן הם מעשים בכל יום מה לי מדובק מבחוץ מה לי מדובק מבפנים אדרבה יותר נאה הוא מבפנים כיון שאינו ניכר כ"כ כמו שכתבת ולא כשהוא מבחוץ ודומה לטלאי ובכל זה אין לנו אלא שתהא כתיבה תמה ושיהי' נאה משום התנאה לפניו במצות ויותר טוב הוא דבוק זה ולא לכתוב על הגרד דמחזי כמנומר כמ"ש הרא"ש ז"ל וכל מה שכתבת מדברי הר"ם מרוטנבורק ז"ל שהוא אוסר הדבק אינו ענין לזה שהוא לא דבר אלא בספר תורה שנקרע שחילק התלמוד (מנחות ל"א ע"ב) בין אפיצן ללא אפיצן שאין לדבק הקרע מבחוץ בדלא אפיצן לפי מה שמהדקין אותו וקורין בו וזה מושך לכאן וזה מושך לכאן ושמא יקרע זה אסר הרב ז"ל אבל מה שהוא מבפנים אפילו ימשכו כל היום יקרע כל הספר ואותו דבוק עומד במקומו וזה לא אסר הרב ז"ל וגם בכתיבה עליו הכל הוא למראית העין אם האותיות הם פרודות או דבוקות ככתיבה תמה. ולפי מה שאמרת שהדבוק הוא יפה שאינו ניכר אלא לדקי הראות על כן אמרתי אומר לדבק טוב הוא. ומי שאמר לך שאין הרמב"ם ז"ל מונה זה בכלל הדברים הפוסלים ספר תור' אמת הוא שלא מנאו שאין פסול בזה אלא מפני שתהי' הכתיבה תמה וכבר מנה פיסול זה אבל אם הכתיבה תמה כשר הוא ולא הי' לו למנותו וכבר התיר התפירה בקרעים אם לא תשתנה צורת האות כמו שכתוב בסוף פ"ט מהלכות ס"ת וכן בסוף פ"א התיר לכתוב על נקב שהדיו עוברת עליו ואע"פ שהרב ז"ל כתב כל הדברים הפוסלים ס"ת הנה השמיט אחת שהוא כתב בפ"א שאם כתב מקצת השם בפנים ומקצתו תלוי שהוא פסול ולא מנה זה בכלל הפוסלים בפ"י מהלכות ס"ת וכתבתי לך זה ואם אינו מענין השאלה כי הוא תימה ע"כ:
88
פ״טענין לב:
89
צ׳בריאה שנחתכה ונמצא בחלק ממנה מהמראות האסורות אם היא אסורה דומיא דמחט דנמצאת בריאה אחר שנחתכה או אם היא מותרת דומיא דבא זאב ונטל בני מיעיה והחזירן מנוקבין שהיא מותרת. נראה שהיא מותרת דדבר ידוע הוא שהריאה משתנה מראה שלה למראה הפוסל אותה בדיניה וכיוצא בזה וא"כ הרי יש כאן ספק ספיק' דאפי' באיסורא דאורייתא חוץ. מאיסור ע"ז אזלינן ביה לקולא כמ"ש בפ' בתולה [נשאת] (ט' ע"א) ובזבחים בפ' התערובות (ע"ד ע"א) ובפ' ד' אבות (בבא קמא י"א ע"א ע"ש) ולא אשכחן תנא דס"ל ס"ס אסור אלא ר"יהו בפ' התערובות (שם) ולא קי"ל כותיה ור"ג דפסיל בס"ס דוקא במקום שמא כדאיתא בפ"ק דכתובות (י"ד ע"א) וכאן יש ס"ס שמא כשהוציאוה הבהמה לא היה בה זה המראה ואת"ל שהי' בה זה המראה שמא אם נפחנו אותה חזרה למראה כשר. והגאוני' ז"ל הורו בזה להקל משום דריא' בחיי הבהמה נפוחה היא וכן אם נהפך זה הספק ככל ס"ס שצריך שיתהפך כמ"ש רבותינו הצרפתים ז"ל נאמר שמא אם נפחנו אותה חזרה למראה כשר ואת"ל שהמרא' עמד בעיניו שמא אחר שהוציאוה מהבהמה נשתנה המראה הזו וכיון דקי"ל שבהמה אחר שנשחטה ה"ז בחזקת היתר כל טצדקי דמשכחת להיתירא אין לך לאוסר' שהתורה חסה על ממונם של ישראל וכן אמרו (חולין נ"ג ע"ב) ספק קנייא ספק שונרא אימא קניא לפי שאנו תולין במלתא דשכיחא טפי וכמ"ש (שם נ"א ע"א) בההיא אימרתא דהו' משגרת כרעה בתרייתא דלא חיישינן לחוט השדרה שמא נפסק ותלי' בשגרונא משום דשגרונא שכיח טפי מנפס' חוט השדרה וגם כאן יותר הוא מצוי שנוי המראות לאחר שנשחט' ונשתהא ולא קודם שחיטה מה שאין לומר במחט שנמצאת בריאה החתוכה שהרי הורעה חזקתה דודאי מחיים נכנסה בה ואין בה אלא ספק א' דילמא סמפונא נקט ואתא וגם זה רחוק שאין הבהמה בולעת דרך קנה אלא דרך ושט ויותר קרוב ושכיח טפי שניקב הושט ונכנסה בריאה ונקבה אותה כן נ"ל ואתה תבחר ותקרב הנאות והערב ואע"פ שמראה פסול הוא אוסר בכל שהו וכן אנו מורין אע"פ שהראב"ד ז"ל סובר שאין אוסר אלא בכולה אבל הרא"ה ז"ל כ' דריאה דקיימא גילדי גילדי והם צמחים ונמצא בה מהמראות הפסולין היא מותר' שכיון שיש בה צמחים אנו תולין שנוי המראות מפני הצמחי' וגם זה סיוע להתיר הבהמה שנאסרה להרבות בה ספיקו':
90
צ״אענין לג:
91
צ״בבענין שיעורי המקוה כבר ידעת שיעורו אמה על אמה ברום ג' אמות וזה מפורש בתורה שנאמר כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר ואמרו בסיפרא מה ביאת שמש כולו כאחת אף רחיצת גופו כולו כא' פי' שלא יהא רוחץ אבר אבר ובת"כ שנינו ומייתי לה בגמרא בפ' ע"פ (ק"ט ע"א) ורחץ במים אפי' במי מקוה את כל בשרו במים מים שכל גופו עולה בהן וכמה הן אמה על אמה ברום ג' אמות נמצאת או' שיעור מקוה מ' סאה וכן הוא בראשון מחגיגה (י"א ע"א) ובפ' הממונה (ל"א ע"א) וזה פסוק הוא בפ' איש כי תצא ממנו שכבת זרע. אמה על אמה ברום ג' אמות הוא מפורש בכתוב אחר שכוונת הכתוב שיהא כל גופו עולה בהן כא'. והאדם הוא אמה על אמה ברום ג' אמות. כבר ביארתי לך בתשובה ששלחתי לך בענין המקוה וחכמים הם שפירשו שזה השיעור מחזיק מ' סאה וגזירת הכתוב הוא שיהא במי המקוה מים כשיעור הזה ואפילו לאדם קטן שכל גופו עולה בפחות מזה ושתהיה העוקה גדולה מזה השיעור כדי שכשיכנס שם האדם ישאר בה מ' סאה אחר שישפכו ממנו כשיעור גופו ואיני חושב שנסתפק בדבר זה אפי' תלמיד קטן וכ"כ רבי' יהונתן ז"ל בפי' ההלכות ממס' שבועות וז"ל צריך שיהי' המקוה גבוה יותר מחמש אמות או ד' אמות כדי שלא יחסר המקוה כשיכנס האדם בתוכו לטבול וישפכו המים אילך ואילך עכ"ל אבל כל החרדה הזאת לכם היא במדות המקוה באצבעות אחר השורש המסור לנו כי אמה של שיעור מקוה היא בת ששה טפחים כמ"ש הראב"ד ז"ל והיא שוחקת ולא עציבה כמו שהוא מוכיח בראשון מעירובין (ד' ע"א) והטפח יש בו ד' אצבעו' בגודל כמו שנזכר בפ' התכלת (מנחות מ"א ע"ב) ושיעור האצבע דקדק בשיעורו הרמב"ם ז"ל בהלכות ס"ת כי הוא כשיעור שתי שעורו' ברחב והרבה הועלנו בזה לכוין האורך עם הרוחב כדי שלא נטעה בשעורו' דקות ארוכות או קצרו' עבות אלא בינוניות מתייחסו' האורך והרוחב ואחר כל אלה השרשים אם יש בכם בקיאים בשיעורין ימדדו כי האצבעו' שוות הן בכל המקומו' (וכשאמרו) [וכשימדדו] באצבעו' ימדדו באצבע היותר גס שימצאו והאצבע היותר דק ומה שביניהם הוא הבינוני ובו ימדדו אצבעו' המקוה וכיוצא בזה אמרו פ' י"ז מכלים והוא יותר מכוון ממדידת הביצים כי אינם שוות בכל מקום וכל זה הוא אם הוא חובה שיהי' המקוה מצומצמת אמה על אמה ברום ג"א ואם יהי' יותר יפסל ושיטבול בו אדם א' ולא יותר כי יחסרו המים בטבילתו אבל אם אינו חובה שיהיה מצומצם מי שהוא בעל נפש ירבה בשיעורין לצאת ידי כל ספק וכן נוהגין בכל המקומו' לעשותו יותר גדול מהשיעור כפלים וכפלי כפלים. ואע"פ שהטובלת במקוה חסר עדיין היא בנידתה אבל אין בניה ממזרים שאף ע"פ שמכל חייבי כריתו' הולד ממזר נדה יוצאה מכללל זה כמ"ש בפ' החולץ (מ"ט רע"ב) כי גם קדושין תופסין בה משא"כ בשאר חייבי כריתו' אבל אע"פ שאין ממזר מן הנדה הולד פגום והוא מבני תשע מדות שנאמר בהם וברותי מכם המורדים והפושעים בי כמ"ש בנדרים (כ' ע"ב) והבועלה הוא חייב כרת על כל ביאה וביאה. זהו ראוי שיאמר לענין מעשה שיגדילו המדות ולא יחושו ללעז כי מנהג הוא להוסיף ולגרוע לפי צורך השעה ואין כאן זילותא דבי דינא וליכסיף איניש בהאי עלמא ולא ליכסיף בעלמא דאתי אם יש חשש איסור וכ"ש איסור כרת והדבר נראה לעין כי כשתשער המקוה באמות שלנו היום ותכוין אותו למדת הביצים במקומו' אלו תמצא שהביצים הם קטנות מהשיעור הרבה וכשיש שני שיעורין לפנינו בלתי שוים ראוי להחמיר בשל תור' וכן בתוספתא דמקואות אמרו כל שהוא מד"ת ושיעורו מד"ס הולכין בספיקו להחמיר וכ"ש אם שיעורו ג"כ מדברי תורה:
92
צ״גענין לד:
93
צ״דעוד על הענין הנזכר למעל':
94
צ״הכתבת כי יש מי שטועה בדברי הגאון ז"ל שכ' שאם הי' גובה המקוה ורחבו כך כך שהוא כשר שהכשירוהו לטבול בו אע"פ שלא יתכסה בו האדם וזו טעות גדולה היא שהרי אמרו בספרא פרשת וינזרו מקדשי בני ישראל יכול לטבול אבר אבר ת"ל כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר מה ביאת שמשו כולו כאחת אף רחיצתו כולו כא' ולא בא הגאון לו' אלא דלאו דוקא אמה על אמה ברום ג"א אלא אפילו אמה על ג' אמות ברום אמה או אמה וחצי על אמתיים ברום אמה כשר לטבול בו אדם קטן שלא הוזכר שיעור זה אלא לו' ששיעור המים בשעת גמר טבילה צריך שיהי' בהם מ' סאה שהיא שיעור אדם בינוני שהוא אמה על אמה ברום ג"א ואם תשתנה הצורה הזאת אין קפידא בדבר אבל צריך שיהיה בו בשעת גמר טבילה מ' סאה שהרי מוסכם הוא בכמה מקומות מהתלמוד במ' סאה טובל במ' סאה חסר קורטוב אינו טובל כדאי' בראשון מר"ה (י"ג ע"א) ובפ' הנושא בכתובות (ק"ד ע"א) ובמנחות בפ' המנחות והנסכים (מנחות ק"ג ע"ב) ובמכות פ"ק והקרטוב הוא אחת משמונה בשמינית בלוג שהוא פחות מעשירית ביצה. והרמב"ם ז"ל כ' בהלכות מקואות שהוא משקל דינר וזה לפמ"ש בה' ערובין (פ"א הי"ב) שמשקל רביעית הוא י"ז דינר ומחצה בקירוב. והשמינית לפ"ז הוא ח' דינר וג' רבעי דינר ושמינית השמינית שהוא קורטוב הוא דינר בקירוב ואם יחסר שיעור זה המועט ממ' סאה לא עלתה לו טבילה וכן צריך שיתכסה כולו במי' בשעת טבילה אפילו שערה א' מראשו יוצאה מהמים היא מעכבת טבילתו. ולכן הצריכו הראשונים ז"ל להעמיד אשה על אשה הטובלת כדי שלא יצאו שערות ראשה חוץ למים וכן נהוג. ואפי במעיין שהוא מטהר בכל שהוא היה או' ר"י בעל התוס' ז"ל שצריך מ' סאה לאדם כשיעור גופו של אדם בינוני ואפילו לאדם קטן והביא ראי' מפ' חומר בקדש (כ"ב ע"א) דאמרי' התם והא ארעא חלחולי מחלחלא ובעי' מ' סאה ואין זה אלא כמעין דבמקוה ארעא לאו חלחולי מחלחלא. אלא שהראב"ד ז"ל והרמב"ם ז"ל (פ"ט ממקואות ה"ח) כתבו דבמעיין לא בעי' מ' סאה אלא שיבוא כולו במים ובז' של מקוואות (מ"ז) שנינו מקוה שמימיו מרודדין פי' שהוא רחב הרבה ויש במים שיעור מקוה אבל אין הטובל בהן מתכסה כל גופו לפי שהן מרודדי' ומתפשטין. כובש אפילו חבילי עצים ואפי' חבילי קנים פי' לפי שאינן כלים כדי שיתפחו המים ויורד וטובל ומ"ש חבילי עצים ה"ה אבנים אלא רבותא קמ"ל דאפילו בחבילי עצים ש"ד אע"פ שהמים נכנסין לתוך העצים הוו מחוברין והמקוה כשר. והנה המקוה שהיה בבית המקדש בגג בית הפרוה לא הי' רומו כי אם ג' אמות כמו שנזכר בפ' אמר לה' הממונה (ל"א ע"א) ולא היה רחבו כי אם אמה כמ"ש בפ' ע"פ (ק"ט ע"ב) וא"כ איך הי' טובל בו כהן גדול ביום הכיפורים והלא כשהיה נכנס בו יצאו המים ואין טבילה בפחות ממ' סאה אבל המים היו יורדין בו מעין עיטם. ושנינו בפ"ה דמקואות מעיין שהעבירו ע"ג בריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה לפי שאין מי הבריכה מחוברין למעיין ולפיכך הרי הוא כמקוה וצריך מ' סאה אבל אם לא הפסיקו הטובל בבריכה א"צ מ' סאה שדינה כמעיין ומעין מטהר בכל שהוא כמ"ש בפ"א ממקואות (מ"ז) וכן הוא בת"כ. ומ"מ צריך שיבוא כולו במים ע"כ היה בו אמה על אמה ברום שלש אמות. עוד כתבת כי יש מי שאומר שאם העוקה היא קטנה וכשהטובל נכנס בה המים יוצאין לחוץ כיון שהם מחוברין למים שבפני' הרי הוא כאלו המקוה גדול שהמים נתפחין למעלה והוי חיבור אלו הן דבריו והשבת עליו שלא אמרו כן אלא בשיש עוקה קטנה בסמוך למקוה והמים מחוברין שהטובל בעוקה כאלו טובל במקוה שהמים הם מחוברים זה אמת הוא. אבל ארחיב לך הביאור לסלק מעליך כל אלו הספיקות. שנינו במקואו' (פ"ו מ"ג) ג' מקואו' בזה כ' ובזה כ' ובזה כ' מים שאובין וירדו וטבלו ונתערבו המקואו' טהורים והטובלין טהורין. עוד שנינו שם (מ"ז) והביאו בפ"ק דיבמו' (ט"ו ע"א) ובפ' בתרא דחגיגה (כ"א ע"ב) עירוב מקוואות כשפופרת הנוד בעובייה ובחללה כשתי אצבעו' חוזרות למקומם. עוד שנינו שם (מ"ט) כותל שבין ב' מקואו' שנסדק לשתי מצטרף לערב אין מצטרף עד שיהי' במקוה אחד כשפופרת הנוד. עוד שנינו שם (מ"ה) השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אא"כ היו נקובין כשפופר' הנאד. ושק וקופה מטבילין בהם כמה שהם מפני שהמים מעורבין. וכן בפרק חומר בקדש (כ"ב ע"א) מוכיח שטובלין בכלי שבתוך המקוה אם הוא כשפופר' הנאד נקוב. עוד שנינו שם (מ"א) עוקת המערה אין מטבילין בה אא"כ היתה נקובה כשפופר' הנאד מכל אלו המקומו' נרא' שאין מקואו' מתערבין בפחו' משפופר' הנוד ור"ת הקש' שהרי נרא' בהרב' מקומו' דבפחו' משפופר' הנוד הוי חבור שהרי שנינו (שם מ"ח) מטהרין את המקואו' העליון מן התחתון והרחוק מן הקרוב כיצד מביא סילון של חרס או של אבר ומניח ידו תחתיו עד שהוא מתמלא מים ומושכו ומשיקו אפי' כשערה ודיו. וכן במס' טהרות (פ"ח מ"ט) שנינו הניצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור ומייתו לה בגמרא בפ"ק דגיטין (ט"ז ע"א) ובפ' בתרא דע"ז (ע"ב ע"א) ומשמע דטופח ע"מ להטפיח הוי חיבור ולא בעינן כשפופר' הנאד. וכן בפ' חומר בקדש וכן במסכ' פרה מוכח דבקליפ' השום הוי חיבור וחלק בזה ר"ש ז"ל דכשהמים מתערבין דרך נקב או דרך פרצה של מעלה שיעור המים כשיעור הפרצה בין לכשפופרת הנוד בין לקליפת השום בין לר"יהו בין לרבנן. וכי פליגי במים צפין מלמעל' מן הכותל בלא פרצ' דרבנן בעו כקליפת השום ולרי"הו סגי בטופח להטפיח. ולענין הנדון שלפנינו זולת החיבור יש ענין אחר והוא ענין הזחילה שאין טובל במקוה זוחל. ואם כותלי החדר שבו הוא עוקת המקוה הם סמוכו' למקוה ושהמים הם צפים בשעת טביל' ויוצאין חוץ לעוקה הם עומדין באשבורן והכותלים מעכבין זחילתם בלי ספק שהמקוה כשר והטובלים טהורי' והרי הוא כעוקה קטנה בתוך מקוה גדול שהטובל בתוך העוק' ויוצאין המים לתוך המקוה הגדול שהטוב' בו הוא טהור כאלו לא הית' שם עוקה שאפי' כלי שהוא בתוך המקוה וניקב כשפופר' הנוד הטובל בו הוא כשר כיון שיש שיעור מקוה בשעת גמר טבילה שאם יחסרו המים בשעת גמר טביל' לא עלת' לו טביל' ולא פליגי רבנן ורי"הו בפ' אין דורשין (חגיגה י"ט ע"א) במקוה מצומצם וירדו שנים וטבלו זה אחר זה דרבנן אמרו דראשון טהור ושני לא עלת' לו טביל' לפי שחסרו המים בעלייתו של ראשון ורי"הו פליג ואמר שאם רגליו של א' במים שהשני ג"כ טהור משום דאמרי' גוד אחית וכאלו המים שבגוף הראשון ירדו למקוה דרך רגליו והוו חיבור אבל אם אין רגליו של א' במים אפי' ר"יהו מודה שהשני לא עלתה לו טביל' שהרי חסרו המים בטבילתו של א' ואף ר"יהו מודה דמטומא' לטהר' לא אמרי' גוד אחית. והעול' מזה לענין הנדון הוא שאם כשירד הטובל לטבול ונתפחו המים ויצאו לחוץ וכותלי החדר עכבוהו מזחילת המי' שהטובל עלתה לו טביל' אע"פ שלא נשאר בתוך המקוה מ' סאה כיון שיש מ' סאה בין במה שבתוך המקוה ומה שיצא לחוץ. אבל אם המים הצפים למעל' מכותלי המקוה אין כותלי החדר מעכבין זחילתן בשעת טביל' בזה לא עלת' טביל' דמי מקוה אין מטהרין בזוחלין אלא באשבורן וזהו ששנינו במקואו' (פ"ה מ"ה) נוטפין שעשאן זוחלין סומך ואפי' מקל ואפי' קנה אפי' זב אפי' זבה יורד וטובל דרי"הו ור' יוסי או' כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו ופי' ר"ש ז"ל נוטפין שעשאן זוחלין כגון מקוה שנפרץ על שפתו ומימיו יוצאין זוחלין אסור לטבול בו דכיון שמי המקוה ננערו והתחילו לצאת הרי הוא טובל במקוה זוחל אפי' ישאר במקוה מ' סאה אחר שיצאו הזוחלין. מ"מ השתא מיהא הוא טובל גם במים העליונים שהן זוחלין זה פי' ר' שמשון ז"ל. והרשב"א ז"ל בשער המים הארוך שלו כ' דבעודנו זוחל לא יטבול שנעשו המים זוחלין ואין המים הנוטפין מטהרין אלא באשבורן ולא משום שלא יחסרו המים מארבעים סאה קאמר אלא אפי' היו שם מ' סאה ואפי' כמה לפי שנעשו כולן זוחלין וכדקתני נוטפין שעשאן זוחלין דאלמא טעמא משום זחילה הוא עכ"ל ואע"פ שהרא"ש ז"ל סובר שאין זה אלא כשלא נשאר במקוה מ' סאה אבל אם נשאר במקו' מ' סאה טובלין בו אע"פ שהוא זוחל וגם הרמב"ם ז"ל יש לו פ"א במשנה זו וכן הראב"ד ז"ל בס' בעלי הנפש אבל מי יכניס ראשו בין הרים גדולים להקל באיסורי תור' ובחיוב כרת במה שהראשונים ז"ל החמירו ובמה שאפשר לתקן לצאת ידי כל הספיקות וכל זה הוא אפי' נשאר במקוה מ' סאה אחר טביל' אבל אם לא נשארו במקו' מ' סאה הכל מודים שלא עלתה לו טביל' ואין המים הצפין משלימין למ' סאה אפי' הן מחוברין כיון שאין להם בחוץ כותלים מעכבין אותם מלזחול שאין חיבור כזה משלים למקוה. ובמס' מקואות (פ"ד מ"ה) שנינו והביאוה בפ"ק דיבמו' (ט"ו ע"א) מעשה בשוקת יהוא שהית' בירושלים וכל טהרו' שבירושלים נעשית על גבה ושלחו ב"ש והרחיבוה ובפ' ע"פ (ק"ט ע"ב) כשהוקש' להם בגמ' היאך היו מטבילין השלחן שהי' אמה רחבו במקו' שאינו אלא אמה והיו סוברים לו' דשל פרקים הוה ודחו שאם א"א להטבילו במקוה של אמה על אמה היו מטבילין אותו בים שעש' שלמה שהי' מחזיק ק"ן מקואו' כמו שנזכר בראשון מעירובין (י"ד ע"ב) הרי שלצאת ידי כל הדחקין היו מתקנין ומרחיבין ומחזרין אחר מקואו' רחבין ואתם ג"כ לצאת ידי כל הספיקו' הרחיבו המקו' ותצאו מכל עסק ושטנה אל רחובו' וירחיב ה' לכם ופריתם בארץ ותאמרו מצאנו מים חיים הם למוצאיהם:
95
צ״וענין לה:
96
צ״זכבר כתבתי לך כי שיעור התור' הוא אמה על אמה ברום ג' אמות כשיעור גוף האדם ורז"ל אחר קבלתם זו דקדקו בשיעור מים כזה מ' סאה וכן הוא מפורש בגמרא חגיגה בספ"ק (י"א ע"א) ובפ' ע"פ (ק"ט רע"ב) ובפ' אמר להם הממונה (יומא ל"א ע"א) ואחר שידענו שאמ' על אמה ברום ג' אמות הם מ' סאה וידענו כי האמה היא בת ו' טפחים והטפח יש בו ד' גודלים ובסאה ו' קבין ובקב ד' לוגין ובלוג ו' ביצים משם יצא לנו דרביעי' של תור' שהיא ביצה ומחצ' היא אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע בגודל וכשדקדקנו בשיעור האצבע יצאו לנו כל השיעורי' מכוונין והאצבע הוא הבינוני לא היותר גס שבבני אדם ולא היותר דק אלא מה שבין הגס אל הדק. והרמב"ם ז"ל דקדק בשיעורו להשיבו כשיעור ב' שעורו' כמ"ש בה' ס"ת ודרך קצר' לדעת כי אצבעיי' על אצבעיי' ברום אצבע וחומש אצבע הוא שיעור רביעית אמה על אמה ברום ג"א מחזיק מ' סאה וג"א הם י"ח טפחים ובכל טפח יש עשרים חמישיות אצבע כי הוא ד' אצבעו' בגודל כל אצבע נחלק לחמשה חומשין וכשנוטל מהם א' מכ' יהיו י"ח חמישיות אצבע תחסר מהם רביע שהן ד' חומשין וחצי חומש ישאר י"ג חומשין וחצי חומש שהם אצבעיי' על אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע נעשה כן במים שהן מ' סאין נטול א' מכ' שהם כ' סאין ונחסר מהן רביע ישאר סאה ומחצ' שהם ט' קבין כי הסא' ו' קבין וט' קבין הם ל"ו לוג כי הקב ד' לוגין א"כ כלי שהוא אמה על אמה ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע מחזיק ל"ו לוג. ואמה על אמה הם ל"ו טפחים כי האמה היא בת ו' טפחי' א"כ ל"ו טפחים ברום אצבעיי' וחצי אצבע וחומש מחזיק ל"ו לוגין כל טפח מרובע שהוא ד' אצבעו' על ד' אצבעו' ברום אצבעיי' וחצי אצבע וחומש אצבע מחזיק לוג חציו שהוא אצבעיים על ד' אצבעו' על זה הרום מחזיק חצי לוג חצי זה שהוא אצבעיים על אצבעיים על רום אצבעיי' וחצי אצבע וחומש אצבע מחזיק רביעית לוג שהוא ביצה ומחצה ובפי' רבי' שמואל ג"כ יש דרך אחרת קצרה אלא שזאת יותר קצר'. ובהל' הרי"ף ז"ל יש דרך ארוכה והיא ג"כ בגמרא אבל רבי' שמואל כתב שאינו לשון התלמוד אלא מלשון הלכו' גדולות וכתבוהו בתוך התלמוד. ואם אצבעיי' על אצבעיי' ברום אצבעיי' וחצי אצבע וחומש אצבע הם רביעית שהם ביצה ומחצ' כשתחסר השליש מהרום שהוא שיעור חצי ביצה יהי' הנשאר שיעור ביצה והרום הוא י"ג חומשי אצבע וחצי חומש והשליש הוא ד' חומשין וחצי יהי' הנשאר ט' חומשין שהם אצבעיי' פחות חומש א"כ אצבעיים על אצבעיי' ברום אצבעיי' פחות חומש הוא שיעור ביצה:
97
צ״חענין לו:
98
צ״טלפי מה שכתב הר"ם ז"ל בהלכות ערובין (פ"א הי"ב) משקל הרביעית הוא מהמים או מהיין י"ז דינ' וחצי ובפ' בתרא דפיאה בפי' המשנה כתב כי הדינר משקלו ששה זוזים מזוזי מצרים משקל כל אחד י"ו גרעיני שעורה וא"כ זה הזוז שלנו שהוא ב' שלישי הזוז החדש ששה מהם הוא משקל דינר שהוא רביע השקל של תורה וא"כ זהו מעה שהזכירו חז"ל שש מעה כסף דינר וכן הפונדיון שאמרו חכמים שיש שני פונדיונין במעה כמ"ש בפ"ק דקידושין (י"א ע"א) והם מ"ח פודיונין בשקל כמ"ש (בערכין) [בבכורות] (נ' ע"א) הוא הזוז הקטן שנוהג עכשיו שמשקלו ח' גרעיני שעור' וכ"כ הר"ם ז"ל בפי' המשנה בפי"ז ממס' כלים ובפ"א מהל' שקלים וכן האיסר שהוא חצי פונדיון כמ"ש בפ"ק קדושין הוא משקל ד' שעורות וכ"כ הר"ם ז"ל בפי' בסדר טהרות בפי' המשנה ובפ"ח ממסכת שביעית נמצא שהזוז הקטן שבקטנים שעובר היום אצלנו שהוא חצי זוז קטן אה יהי' במשקלו ד' שעורות הוא איסר האיטלקי הנז' בש"ס (קדושין שם) נמצא שהפרוטה שהוא אחד משמנה באיסר האיטלקי אינה אלא חצי שעורה כסף נקי מעורב בז' חלקים נחשת יהי' כמשקל האיסר הנקי מנחשת וזו קבלת הגאונים ז"ל כמ"ש הרי"ף ז"ל בהל' קדושין ולפ"ז משקל רביעי' שהיא י"ז דינר וחצי משקל כל דינר ו' זוזים הנקראים זוזים גדולים שהם ד' זוזים חדשים יה' ט' זוזים חדשי' מהיין שהם מאוקיות הצורפים ג' אוקיות והר"ם ז"ל שקל העומר שהוא מ"ג ביצים ושליש שהם פ"ו סלעים ושני שלישים כי כל ביצה משקלה ב' סלעים שהם ח' דינרין כמ"ש בה' חלה (פ"ו הט"ו) א"כ ביצה ומחצה הם י"ב דינרין שהם מ"ח זוזים חדשים כי כבר הוכחנו כי הדינר משקלו ד' זוזים חדשים ואם ביצה ומחצה מהקמח אין משקלה אלא מ"ח זוזים חדשים והמים ביצה ומחצה משקלם ע' זוזים א"כ המים יותר כבדים מהקמח יותר מהשליש כי שליש מ"ח י"ו כשהוספנו י"ו על מ"ח יהי' ס"ד והמים משקלם ע' יש יותר ו' זוזים על שליש שהוא שמינית מ"ח שהוא קרוב למחצית מ"ח בין הכל שהרי כ"ב היתרים על מ"ח קרוב לחצי מ"ח הם. והר"ם ז"ל שכ' כי העומר הוא פ"ו סלעים ושני שלישי סלע לא הי' צריך אלא ב' חומשי סלע דמ"ג ביצים וחומש ביצה הוא שיעור חלה אבל הגדיל המדה מפני שיש ועוד כדי שישאר בעיס' שיעור עומר אחר הרמ' חלה ויהי' לפי השיעורין האלה משקל העומר מקמח מצרים אלף שפ"ו זוזים חדשי' בקרוב לפי שיעור י"ו זוזים חדשים בסלע כמו שהתבאר שהם נ"ט אוקיות בקירוב ואנחנו שקלנו קמח שלנו ומצאנו משקל ביצה ל"ג זוזים ושליש ושקלנו המים ומצאנו משקל ביצה ל"א זוזים ורביעית זוז יהיה משקל המים יותר קל ממשקל קמח ב' זוזים ורביע שלישית זוז בכל ביצה וההבדל בזה הוא בין קמח מצרי' לקמח המקו' מפני דקדוק הטחינה שהם טוחנין בריחיים של מים והוא דק כאבק ואנו טוחנין בריחיים של בהמ' והוא גס וכבד. ואין הבדל הזה מפני שהמים שלנו יותר קלים אדרבה מי נילוס יותר הן קלין מכל מימות שבעולם כמו שהעידו הרופאי' א"כ אם מדת העומר של קמח מצרים הוא משקלו נ"ט אוקייא בקירוב יהיה מדת העומר מהקמח שלנו שהוא קרוב לחצי משקלה יותר משמונ' אוקיות מאוקיות העטרים. במס' כלים בפ"ב כתב הר"ם ז"ל בפי' המשנ' שהרביעית שהיא י"ז דינר וחצי משקלה ט' דרהם מצרי' וכן בהל' חלה (שם) כתב כי פ"ו סלעים וב' שלישים הם ה' מאות ועשרי' זוזים מצרי' יראה מזה שהדינר משקלו זוז וחצי מזוזי' מצרי' גדולים ומהזוזים הקטנים משקלו ו' זוזים א"כ יש בזוז הגדול ד' זוזים מאלו הזוזים הגדולי' הנוהגין אצלנו שהם ב' שלישי הזוז החדש לפי מ"ש במס' שביעית יראה כי הדרכמון יש בו ל"ו שעורות והם י"ו דרכמון באוקיא י"ז אוקיות בליטרא ותהיה הליטרא כ"ד זוזים חדשים משלנו כל זה כתבתי קודם שהפחיתו הזוזים והמשכיל יבין דבר מתוך דבר לפי משקל הזוזים שבכל זמן:
99
ק׳ענין לז:
100
ק״אתלמסאן:
101
ק״בכתבת כי מ"ש שבירושלמי (יומא פ"א ה"ד) אמרו שלא היה הנס שלא אירע קרי לכ"ג אלא במקדש ראשון כי יראה לך שהוקש' להם איך אפשר שיעש' נס למי שאינו הגון כגון רוב כהני בית שני עד כאן לשונך:
102
ק״גוהנה אתה בזה סותר דבריך הראשונים שכתבת שלא הי' הנס לכבוד ב"ה אבל עם כל זה אין הדבר כן אלא הוצרכו בירושלמי לומר שלא היה הנס במקדש ב' מפני שאין הכהני' הגונים חלילה להם לו' כן שאם היו הכהנים רשעי' מאריכין ברעתם הי' אפשר לומר כן אבל כבר אמרו בפ"ק דיומא (ט' ע"א) כי לא הוציא כל א' שנתו ובשנה אחת ביום א' בשנה אם לא אירע קרי עם כל אותן השמירות שאמרו בגמ' אין הדבר פלא עד שנייחס אותו לנס והנס הי' ראוי לצדיקים המאריכין ימים כשמעון הצדיק מ' שנה ויוחנן כ"ג קודם שנעש' צדוקי כדאיתא בפ' ת"ה (כ"ט ע"א) פ' שנה ור"א בן חרסו' י"א שנה וגם קודם שמעון הצדיק יהושע הכהן הגדול ובנו יהוקים ובנו אלישיב ששמשו בימי דריוש הפרסי כמ"ש בס' עזרא והיו ל"ד שנים כמ"ש בפ"ק דע"ז (ט' ע"א) וכן שמעי בנו של שמעון הצדיק כמ"ש בסוף מנחות (ק"ט ע"ב) וז' בני קמחית בפ' הוציאו לו את הכף (מ"ז ע"א) ור' ישמעאל בן אלישע ז"ל בראשון מברכות (ז' ע"א) וכן ריב"ז בסוף בית שני שנראה בספרי ובתוס' פ' שהי' כ"ג ויוחנן בן גרבאי ופנקאי רבו כמ"ש במקום שנהגו (נ"ז ע"א) שהיו צדיקים והאריכו ימים בזה הי' נר' הנס. ואף ישמעאל בן פאבי שמנו אותו פ' מקום שנהגו (שם) עם אותן בעלי זרועות של בית בייתוס ושל בית חנין ושל בית קתרוס ואמרו שהיו בעלי אגרופין כבר מנו אותן עם הצדיקים בפ"ק דיומא (ט' ע"א) וכן בפ' מקום שנהגו (פסחים נ"ז ע"א) אמרו כי היה כשר וכ"כ רש"י ז"ל שם וכן באחרון מסוטה (מ"ט ע"א) וכן (בפ"ק) [בפ"ג] דיומא (ל"ה ע"ב) וכן בתוספת' דפרה נר' שהי' גדול בתור' וכן בסנהדרין וגם במשנה (פרה פ"ג מ"ה) נזכר עם משה ועזרא ושמעון הצדיק ויוחנן כ"ג ואליוני בן הקוף וחנמאל המצרי ונר' שכולם היו צדיקים וראוין לנס ואף אותן שהזכירו בכלל המתמני' בשביל הממון צדיקים גמורי' היו שהרי בפ' הבע"י (יבמות ס"א ע"א) אמרו על יהושע בן גמלא קטריתא חזינא הכא ופרש"י ז"ל קשר של רשעי' מפני ששנינו נתמנה כ"ג ולא שנינו מנוהו ואמרו בגמ' תרקבא דדינרי עיילא מרתא בת בייתוס לינאי מלכא לאוקומי יהושע בן גמלא בכהני רברבי ואפי' הכי הזכירוהו ולשבח בפ' לא יחפור (בבא בתרא כ"א ע"א) ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכח' תורה מישראל וכן בפ' א"ל הממונה (ל"ז ע"א) הזכירוהו לשבח שעש' גורלות של זהב ואמרו עליו ועל בן קטין שהי' כ"ג זכר צדיק לברכה וא"כ ראוי לנס היה אע"פ שהי' מהפלהדרין הא למדת אע"פ שאמרו עליו בגמ' בבלית וירושלמית ושנות רשעים תקצורנה לאו רשעים ממש אלא שלא היו מתמני' כהן בן כהן ככהני בית ראשון. וכן אמרו בירוש' אבל כשתסלק זה מהם צדיקים גמורים הן והיו ראויין לנס שלא היו זבחם של ישראל ביה"כ זבח רשעים תועבה אבל תפלתם בבית קדשי הקדשים הית' תפלת ישרים רצונו ואם נמצא א' מהם צדוקי כבר נגף ביומו ונכנס אחר תחתיו כמ"ש בתלמוד בבלי וירוש' ולא מצינו שצוחה העזרה בבית שני אלא מפני יששכר איש כפר ברקאי ולא מפני שהי' רשע בלתי ראוי לנס אלא דהוה כריך ידיה בשיראי כמ"ש בסוף כריתות (כ"ח ע"ב) ובמקום שנהגו (נ"ז ע"א) ושקלוה למטרפסיה בהאי עלמא שהי' מזלזל בכבוד שמים מפני כבודו והיתה חציצה כמו שפרש"י והתו' ז"ל ואם היו רשעים כהני בית שני כמו שעלה בדעתך שלא היו ראויין לנס למה לא צוחה העזרה עליהם ובכמה מקומות ביומא (ס"ט ע"א) בכהני בית ב' אמרו מפני כבודו של כ"ג והיו אומרין לו אפי' הסגן אישי כ"ג (שם ל"ט ע"א) וכן העוש' שליחו' באותו יום אומרין לו כשמצאו בשוק אישי כ"ג עשינו שליחותך וזה כדי לכבדו בפני העם ואף באותן פלהדרין שהרי היו אומרין לו אישי כ"ג שמא לא למדת וכל ישראל היו מלוין אותו כשיוצא מן המקדש וא"כ ראויין היו לנס ואם היו מתמנים מפני ממון ושונאין זה את זה עון זה עון כולל היה לכל ישראל בבית שני ואין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא:
103
ק״דומה שהזקיקם בירושלמי לו' שזה הנס לא הי' אלא במקדש א' לא מפני זה אמרו כן אלא מפני שהיו מתקינין לו כהן ומונעין ממנו כל מאכל המרגיל קרי וקורין לפניו אם ה' לא יבנה בית וכו' כדי שישמור את עצמו והיו מעסיקין אותו כדי שלא תהא שינה חוטפתו ואם היו סומכין על הנס לא היו צריכין לכל זה ע"כ אמרו כי הנס לא הי' במקדש שני ולזה היו מתקינין לו כהן אחר מפני קרי ובפי' אמרו שמפני הקרי היו מתקינין ששם שאלו למה לא חששו שיארע קרי בשניהם כי מפני טומאה אחרת לא היו צריכין להתקין לו כסן אחר כי הי' אפשר להשמר מזה אבל מפני הקרי שהוא אונס היו מתקינין לו כהן אחר כיון שלא הי' שם נס ואפי' לשמעון הצדיק ולשאר כהנים הצדיקי' היו מתקינין כי משנה שלימה שנינו (יומא ב' ע"א) לכל כהן ולא הפרישו בין כהן לכהן ומעשה דיוסף בן אילס יסייע לז' שמפני הקרי היה כמ"ש בירושלמי (יומא פ"א ה"א) אלא שבירוש' (שם ה"ד) יש מי שאומר שאפי' תאמר שהנס היה בבית ב' אפ"ה היו מתקינין כהן אחר והיו משמרין אותו כל אותו שימור שלא יבוא לידי קרי שלא לסמוך על הנס משום לא תנסו את ה' ז"ל הירוש' וזה מורה שהנס היה בבית ב' ועול' לשני מקדשים כי בשניהם היו מתקינין והוא עולה יפה דהכי אמרי' בפ' תמיד נשחט (פסחים ס"ד ע"ב) דלא סמכי' אניסא ומעשה דיוסף בן אילס מפני קרי הי':
104
ק״העוד כתבת שאין לסמוך על הירוש' בזה כי לא הי' בין מקדש ראשון למקדש שני אלא ה' דברים שהוזכרו בגמרא (יומא כ"א ע"ב) שחסר בית שני והם ארון ופרוכת וכרובי' ואש ושכינה ואורים ותומים ע"כ. ואין לדחות הירוש' מפני זה כי גם הם מודים באלו הה' דברים שחסרו בבית שני כמ"ש במדרש חזית שהיא אגדה ירושלמית וכן בגמרא תעניות בפ' סדר תעניות כיצד (ה"א) ובפ' אלו הן הגולין אבל נס זה שלא אירע קרי אינו כיוצא באלו שאלו הה' דברים הי' חסרון כבוד לבית כמו שנרמז בחסרון ה"א וארצה בו ואכבדה חסר ה"א כדאי' בפ"ק דיומא (שם) אבל אם היו משמשים שני כהנים ביום אחד אין זו חסרון כבוד בית שני מבית ראשון כי גם בבית ראשון היה אפשר כן מפני טומא' אחרת ואם היה בבית שני מפני קרי אין זה מפורסם כי הכהן עצמו היה כוסה קלונו אם אירע כן בקצת שנים ואין כאן חסרון כבוד שיהי' כמו בה' דברים הנזכר המפורסמים בכל זמן בית שני. ומה שהקשית לעצמך מאילני זהב שהיו עושים פירות באחד ולא בשני ותרצת מפני שהי' נס קבוע ולא הי' בב' אלא באחד כמו ארון וכפורת וזו טעות גדולה דבגמרא (שם) לא אמרי' הכי אלא למה לא מנו אותה נסי' במשנה דנסים דקביעי לא חשיב אבל בדברי' שבין אחד לשני כמו שמנו ארון וכפורת וכרוב וכו' לא מנו אילני זהב וזה יסייע מ"ש שלא מנו אלא מה שהוא חסרון כבוד לבית אבל מה שאינו חסרון כבוד לבית כמו אילני זהב ולא אירע קרי לא מנו אע"פ שהיו נסים ולא היו בשני:
105
ק״ועוד כתבת ואשר יראה לי בסבת הנס הזה והיא המחוור אצלי שהנס הזה הי' נעשה מפני שפרישת כ"ג מביתו ז' ימים היה מן התורה ושומר תורה לא ידע דבר רע והפורש מן האשה ז' ימים אם הוא בריא אולם וקרוב לודאי הוא אע"פ שלא יהרהר שיבוא לידי קרי ולכן היה נעשה הנס הזה כדי שלא יתטמא ברשות התורה אשר מנעתהו מן האשה ז' ימים ותבוא לו תקלה גנות ונפילת מעלה ע"פ התורה ולכן לא התמיד הנס הזה בטומא' אחרת כמו שקרה לבן קמחית (יומא מ"ז ע"א) וזהו סותר שהנס הי' נעשה לכל כהן. וכל זה טעות כי הפרישה היתה מן מן התורה אבל הפרישה מאשתו אינה מן התורה כמ"ש בגמרא יומא בבלי (ו' ע"א) וירוש' (שם ה"א) ויכולה היתה אשתו לישן עמו בלשכה כל ז' הימים ויטבול עי"כ לקרויו ויעריב שמשו וישמע למחר וכן פרש"י ז"ל אבל פרישתו מביתו הית' גזיר' דרבנן שמא תמצא אשתו ספק נדה ויטמא ז' ימים שלמים וכ"פ בגמרא בבלי (שם) וירוש' (שם) והרי לא באה לו תקלה ע"י התורה כי התורה לא מנעה לו אשה וברשות התורה יכול לבעול עד שיהי' כביצה המוזרת שלא יבא לידי קרי וחכמים שאסרוה לו אין בידם לעשות לו נס שלא תארע לו נפילת כבוד מפני גזירתם ומה שלא נמשך נס זה בשאר טומאות לפי שהטומאה היוצאה מגופו היא מגונה משאר טומאות ואף החמירה בו התורה לכבוד המקדש לשלוח מהמקדש יותר מטומאת המת החמורה שהמת אינו משולח ממחנה לוייה וכ"ש ממחנה ישראל וכ"ש טמא מת. ובעל קרי משולח ממנה כמ"ש בסוטה פ' הי' נוטל (כ' ע"ב) ובפסחים פ' אלו דברים (פסחים ס"ז ע"א ע"ב) ובמסכת תמיד ובראשון מכלים ובתוספתא דספרי. וחלת ח"ל מותרת לכהן טמא מת ואסו' ליוצאת טומאה מגופו כדאיתא בבכורות פ' עד כמה (בכורות כ"ז ע"א) ולא יעלם זה אלא ממי שאינו רגיל בתלמוד. וכ"ג ביה"כ פרישתו לקדוש' והרואה קרי אינו קדוש ומי שאינו רואה קרי נקרא קדוש כמ"ש על אלישע בפ"ק דברכות (יו"ד ע"ב) וכן במעמד הר סיני היתה פרישה מאשה לקדוש' ע"כ הוצרך הנס הזה לכבוד כ"ג יותר משאר טומאות וגם להתקין כהן אחר מפני שאר טומאות לא היו צריכין לפי שיכול הכהן להשמר מהם אבל טומא' קרי הוא מגונה וצריכה נס והוא אונס צריכה תקנת כהן. ועם היות דברים אלו שאמרת טעות בראייה מהגמרא. אבל הסברא עצמה היא רחוק' שלא היה כ"ג הנכנס לפני לפנים וגדול מאחיו בתורה לפי התורה כמ"ש בפ"ק דיומא (י"ח ע"א) שטוף בזימה כברזילי הגלעדי כמ"ש בפ' הערל (יבמות ע"ו ע"א) ובשבת פ' שואל (שבת קנ"ב ע"א) ומצוי אצל אשתו כתרנגולין שיבוא לידי קרי מפני פרישות ז' ימים ושתבטיחנו התורה לעשות לו נס ואדרבא אפילו הי"ל כך פרישתו הוא רפואה לו וכאמרם ז"ל בפ' החליל (סוכה נ"ב ע"ב) משביעו רעב מרעיבו שבע ואמרו זה על דוד בענין בת שבע בפ' חלק (סנהדרין ק"ז א'). עוד כתבת שסיבת הנס שלא נמצא פיסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים הוא מפני שהתורה אמרה והבאתם את עומר א' ולא שנים וכן לחם תנופה וכן י"ב חלות וא"כ הנה הבטיח' שלא ימצא בהם פסול שאם היה אפשר שימצא בה' פסול היו מצריכין מן התור' לעשות [עוד] מכל מין ומין שמא יפסלו ויביאו אחרים תחתיהם ויתכן שלזה כוון רש"י ז"ל בפירושיו (יומא כ"א ד"ה ולא) לפי שאין אחרים להביא תחתיהם אלא שפירשתי הדברים בסבותיהם ע"כ לשונך. וכ"ז טעות שאם מפני לשון התורה א' ושתים עשרה נעשה הנס למה הי' הנס באלו יותר מתמידין ומוספים ושאר דברים שנשנו במשנתי' עמהם בפ' כ"צ (ע"ו ע"ב) והן זבחי שלמי צבור ושעירי ר"ח וכן שעירי הרגלים הנזכר בגמרא שם (שם) שהרי בכל אלו יש בתורה שנים א' ורש"י ז"ל חלילה לו שיהי' דעתו כן ולא תתלי ביה בוקי סריקי וכבר נשמר מקושיא זו והוצרך לתת טעם לשבח טעם כעיקר בסבת המציאות מפני מה יצאו אלו שיעשה בהם נס מכלל האחרים ונתן טעם לפי שא"א להביא אחרים תחתיהן אם יבואו לידי פסול לפי שמצותם באותו יום ואינן דוחין לא שבת ולא י"ט לא בקצירת העומר שאין מצות קצירה אלא בלילה כמ"ש בפ' ר' ישמעאל במנחות (ס"ו ע"א) ובמגיל' פ"ב (כ"א ע"א) והכי קי"ל כר"א בר"ש דאמר הכי (מנחות ע"ב ע"א) כמו שהוכיחו בתוס' לא באפיית שתי הלחם ולא באפיית לחם הפנים כמ"ש בפ' שתי הלחם (מנחות צ"ה ע"ב ק' ע"ב). ואם אירע פיסול ביום השבת קודש סידורו על השלחן לא הי' אפשר להביא אחרים וכן פרש"י ז"ל אבל האחרים אם יפסלו יביא אחרים תחתיהם מלישכת הטלאים וא"צ לנס ואפי' צריכין חלול שבת מחללין עליהם דכל שזמנו קבוע דוח' שבת כדאיתא בפ' הוציאו לו את הכף (נ' ע"א) ובפ' ב' שעירי (יומא ס"ב ע"א) שנינו בשעיר המשתלח אם מת יקח לו זוג וכן אמרו בנגעים (פי"ד מ"ה) בצפורי מצורע ובירוש' בפ' טרף בקלפי אמר שאפילו דבר שאין מעכב דוחה שבת ובפ"ב דתמורה (י"ד ע"א) שנינו שכל שזמנו קבוע דוחה את השבת והכי מוכח בפ"ק דיומא (ז' ע"א) ועם היות שהדברים האלה הם טעות גמור כנר' מהגמ' אבל היא סברה בלתי הגונה שהתור' לא קבלה עליה אחריות האונסין שתעשה בהם נסים:
106
ק״זעוד כתבת שמה ששנינו בפ' כ"צ (ע"ו ע"א) שהעומר ושתי הלחם ולחם הפנים הן באין בטומא' קיים בטומאת צבור או רובו ומאחר שמן התור' צבור שנטמא קרבנו קרב אין זה מכלל הבטחותיה שלא יפסלו בטומאת ציבור אבל שיטמאו הן בעצמם הצבור טהורים ויהיו באין בטומאה לא שמענו ע"כ וכל זה טעות דמתני' בפ' כ"צ בטומאת עצמן איתא ולא בטומאת צבור דאלו בטומא' צבור היו אוכלין פסח הבא בטומאת צבור בגופן שהי' נאכל דהכי אמרי' בגמ' (שם ע"ח ע"ב) אי צבור אמאי אין הבשר נאכל בטומא' שאין לחלק בין הקרבה לאכי' אלא מפני רצוי ציץ והציץ אינו מרצה בטומאת הגוף כדמוכח בגמ' וכמו שאפרש וכיון שקרבין בטומאת הגוף דצבור ה"ה דנאכלין א"כ מתני' לאו בטומאת הגוף דצבור איתא והכי מוכחא סוגי' דגמר' דעל ההיא מתני' ומש"ה אוקימנא במסקנא דשמעתא דמתני' דלא כר"י דס"ל כר' יהושע דבעי' תרתי ולא ס"ל כר"א דאמר דם אע"פ שאין בשר וס"ל דאין הציץ מרצה על אכילות וכיון דס"ל דאין הציץ מרצה על אכילות מש"ה אין לאוכלן בטומא' וס"ל כר' יהושע דבעי' תרתי דם ובשר א"כ מתני' דלא כר"י שהרי כיון שאינן נאכלי' בטומא' לפי שאין הציץ מרצה אכילות היאך היו קרבין בטומא' והרי ר"י ס"ל דבעי' תרתי כר' יהושע דם ובשר וכיון שאין שם בשר שהרי אינן נאכלין בטומא' לפי שאין הציץ מרצה אכילות אלא עולין היאך היו קרבין בטומא' והא ר"י בעי תרתי כר' יהושע ומש"ה אסיקנא דמתני' לא כר"י. וזה מוכיח דמתני' דלאו בטומא' צבור עסיקי' אלא בטומאת עצמן שאין הציץ מרצה בטומא' צבור בטומאת גופן דהכי מוכח בפרק קמא דפסחים (ט"ז ע"ב) ובפרק האשה רבה ביבמות (צ' ע"א) ובפרק קמא דיומא (ז' ע"א) ובפי' אמרינן בפרק הקומץ רבה (מנחות כ"ה ע"א) עון הקדשים הוא נושא ואינו נושא עון המקדישים וכן הוא בפ"ק דשבועות (ט' ע"ב) וכן בפ' הקומץ זוטא (י"ד ע"ב) על מתני' דנטמאת א' מן החלות דפליגי ריה"ו ורבנן פירש רב פפא דבציץ מרצה על אכילות פליגי ובההיא לאו בטומאת הגוף של צבור עסקי' אלא בנטמאת א' מן החלות וכן אמרו שם (ט"ו ע"א) שבט א' טמא וכל השבטים טהורין יעש' בטומא' לפי שאין קרבן צבור חלוק והכא מאי הציץ מרצה איכא כלומר והלא הציץ אינו מרצה בטומאת הגוף אלא בטומאת התהום וסיפא דמתני' דהיא מוכח' הכי דתנן (פסחים ע"ו ע"ב) הפס' שבא בטומא' נאכל בטומא' וכולה ההיא מתני' בטומא' עצמן היא מתנייא שנטמא הבשר אחר זריק' הדם כמו שמפורש בגמרא בפ' תמיד נשחט (פסחים ס"ב ע"ב) וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' פסחים לא בטומאת צבור בגופן ובפ"ק דיומא (ז' ע"א) ובפ' רבי ישמעאל במנחות (ע"ב ע"א) נמי מוכח הכי דתניא התם הי' מקריב מנחת העומר ונטמא' בידו אומרין לו הוי פקח ושתוק והיינו טעמא משום דטומא' דחוייה היא בצבור כדאיתא התם ודבר זה נלמוד מק"ו שאם טומאת הגוף בכרת גלתה תור' שהיא דחוייה טומאת בשר בלאו [לא כ"ש] כדמוכח בפ' כ"צ שזה ק"ו הוא ובפ"ב דתמור' (י"ד ע"א) שנינו דחביתי כ"ג ופר י"ה שהם קרבן יחיד דוחין את השבת ואת הטומא' וההיא לאו בטומאת צבור היא אלא בטמאת עצמן ובפ' כ"צ (ע"ט א') היו כלי שרת או כהני' טמאים עושים בטומא'. ומה שהטעך בזה לשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשנ' ולשון טומא' בצבור דחוייה או הותרה והבנת טומאת צבור טומאה גופן ואינו כן שהכל בכלל טומא' בצבור בין בטומאת גופן בין בטומא' קרבן טומא' דחוייה היא או הותרה היא בצבור והכי מוכח ברפ"ק דיומא (ז' ע"א) ובפ' טרף בקלפי (יומא מ"ו ע"א) ובפ' המזבח מקדש (זבחים פ"ד ע"ב) ובכמה מקומות ממסכת קדשים והכל מודים שאין הציץ מרצה טומאת הגוף בין דיחיד בין דצבור ופליגי אם מרצה טומאת עולין דוקא או אפילו טומאת אכילות וכ"ז בטומאת הקדשים בלבד וטהרת המקדישים והעולה מכל זה גילוי הטעות שאמרת דההיא מתני' דבפ' כ"צ בטומאת הקהל או רובו הוא ובפסח הבא בטומאת צבור לא הזכירו שיהא צריך רצוי ציץ כלל דוק ותשכח:
107
ק״חעוד כתבת שאם יטמאו הם בעצמם והצבור טהורים ויהיו באין בטומא' זו לא שמענו שהרי שנינו בפ' הקומץ קמא (י"ד ע"ב) נטמאת א' מן החלות או א' מן הסדרים וכו' ואמרי' בגמרא (שם) אר"א מחלוקת לפני זריקה אבל לאחר זריקה הטמא בטומאתו והטהור יאכל ומפ' בגמרא דבציץ מרצה על אכילות קמיפלגי דרבנן סברי דציץ מרצה על אכילות ואין קרבן צבור חלוק ע"כ לשונך. וכ"ז טעות שהרי הוכחתי דמתני' דפ' כ"צ בטומאת עצמן היא ולא בטומאת צבור וההיא דפ' הקומץ רבא לא מוכחא כלום לא מתני' ולא גמ' דילה דלכ"ע אם נטמאו שניהם הם מתרצות ואינן נאכלת כמ"ש בפ' כ"צ ולא פליגי אלא אם נטמאת א' מהן ונשארה האחרת אי אמרי' כיון שנפסל חציו נפסל כולו לאכילה לפי שאין קרבן צבור חלוק או אמרינן הטמא בטומאתו והטהור יאכל ולא חיישי' לקרבן צבור שיהא חלוק אבל לענין פיסול הקרבה לא איירי כלל בהך מתני' דהא איירי בה במתני' בפ' כ"צ דתרווייהו מתני' בטומאת עצמן היא ולא בטומאת צבור. והכי אמרי' התם (ט"ו ע"א) נטמא א' מהבזיכין ר"יהו או' שניהם יעשו בטומא' שאין קרבן צבור חלוק ופרש"י ז"ל שם שניהם יעשו במזבח בטומא' ויגיעם זה לזה אם ירצה לפי שאין קרבן צבור חלוק ואפילו אין מגיעין שניהם טמאים וק"צ דוחה טומאה בפ' כ"צ עכ"ל רש"י ז"ל אשרי יולדתו והפורש ממנו כפורש מחיים וכל בנייניך בזה הם פרץ נופל:
108
ק״טעוד כתבת אע"פ שהרמב"ם ז"ל פסק בהן בפי' המשנה ובפ"ה מהל' תמידין הטמא בטומאתו והטהור יאכל אנן ס"ל כרי"הו דאמר שניהם יצאו לבית השריפה שהרי ר' יוחנן העיד תלמוד ערוך הוא בפי רי"הו שאין ק"צ חלוק עכ"ל. וכ"ז טעות שאין מדברי ר"י ראיה דס"ל כר"יהו שנפסוק כמות' שאם בא ר"י לפרש בריית' סתומה אליבא דר"יהו והי' יכול לפרשה אליבא דרבנן היינו אומרין מדמתרץ ר"י אליבא דר"יהו ש"מ דס"ל כותיה דהכי אמרי' בפ' אלו קשרים (שבת קי"ב ע"ב) ובפ' ב"מ (כ"ח ע"ב) אבל מפני שהוא מפרש טעמו של ר"יהו לא מוכח דס"ל כותיה ולא בא אלא לומר שאין לחלוק בדעתו של רי"הו בין נטמא לפני זריקה לנטמא לאחר זריקה כסבריה דר"א דמשנה שלימה שנינו רי"הו שאין ק"צ חלוק ובא ר"י לומר דמשנתינו דוקא היא וכן פרש"י ז"ל במשנה במסקנא דשמעתא היא דרי"הו ס"ל שאין ק"צ חלוק כלל שזה תלמוד ערוך הוא בפיו של רי"הו שכן קבלה מרבותיו אבל שיהא הלכ' כרי"הו לגבי רבים לא אמרה ר"י. ובפ' כ"צ (ע"ט ע"א) בענין היו ישראל מחצה טמאים ומחצה טהורים סוגיא דתלמודא רהטא דלא כר"יהו ואע"ג דאי אמר ר' יוחנן בפי' הלכה כרי"הו לא הוה מקשי' עלה והאר"י הלכה כסתם משנה כיון שמחלוקתו בצידו או מפני ששנויה בלשון חכמים כמ"ש הרמב"ן ז"ל בחידושיו בפ' החולץ אבל ר"י לא פסק כרי"הו אלא פי' דבריו. ומאן דילדה אימיה כרבינו משה תוליד ואי לא לא תוליד וראוי לך לקבל תעניות עד שיושחרו פניך מפני התעניות ותאמר נעניתי לכם עצמות רבי' משה כמו שעש' רבי יהושע לב"ש בפ' חומר בקדש (כ"ב ע"ב) ולהיו' תלמוד ערוך בפיו של הרמב"ם ז"ל הטמא בטומאתו והטהו' יאכל כתבו בחיבורו בב' מקומות בפ"ה מה' תמידין ובפי"ז מה' פסולי המוקדשי'. ולדברי ר"א הי' אפשר לומ' דהלכ' כר"יהו כיון דפריש טעמי' דס"ל אין ציץ מרצה אכילו' דהכי קי"ל כדמוכח בפ' כ"צ (ע"ז ע"א) אבל דברי ר"א הם משתברים מתרי טעמי חדא דרי"הו ס"ל טומא' הותר' בצבור בפ"ק דיומא (ז' ע"ב) ובפרק כ"צ (שם) ובפ"ק דסנהדרין (י"ב ע"ב) וכיון דהותרה לא צריך ציץ לרצויי כדמוכח התם. ועוד דהוא אוקי טעמא דחכמי' ס"ל דציץ מחצ' אכילות וסוגיא דתלמודא בפ' כ"צ (שם) דליכא תנא דס"ל ציץ מרצה אכילות אלא רבי אלעזר ולא קי"ל כותיה והכי פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' ביאת מקדש:
109
ק״יעוד כתבת שזה אצלך א' מן המקומות שלא שמר הרב ז"ל השרשים בס' קדשי' אבל מ"ש כבודך שבענין עיר הנדחת לא שמר הסדר ופסק (פ"ד מה' עכו"ם ה"ו) כר"ל לגבי רבי יוחנן ואמרת שכן כתבו הבאים אחריו לנו. נר' ששמר בזה הכללים וזה כי ר"י דאמר (סנהדרין קי"ב ע"א) דנין וסוקלין ור"ל שאמר מרבי' להם דיינין מקשי' לר"י אליבא דר"ל ואינו מתרץ לר"י ומתרץ אליבא דר"ל ובכל כה"ג ודאי הלכה כר"ל ע"כ לשונך. ויש בכאן הרב' דברים נעלמים שנראה ודאי שהכללים המסורין לנו בגמרא בפסקי הלכות מדברי האמוראים שלא הי' דעתם בהילכתא למשיחא דהא בסנהדרין בפ' ד' מיתות (סנהדרין נ"א ע"ב) ובזבחים בפ' ב"ש (זבחים מ"ה ע"א) אקשי' הלכתא למשיחא ואף ע"ג דבקצת מקומות פסקו הילכתא למשיחא ולא הקשו כבר הרגישו בזה והרמב"ן ז"ל בחידושי שבת פ' המיל' אמר כיון דאקשי' בחד דוכתא לא איצטריכי להקשו' בדוכתי אחריני ומתרצי' בכל דוכתי' כדמתרצי' בפ' ד' מיתות ובתוס' אמרו דבר אחר אבל מ"מ הכללים הסתומים נר' שאינן בכלל הילכת' למשיחא שאין לאמוראי' להכניס ראשן במה שיעש' מלך המשיח ובית דינו וכמ"ש בנדה פ' תינוקת (נדה ע' ע"ב) לכשיחיו [א"ד לכשיבא] משה רבינו עמהם. ואמרו בפ"ק דיומא (ה' ע"ב) לכשיחיו אהרן ובניו ומרע"ה עמהם אבל כל זה הוא בפסק בין יחיד ליחיד שאין האמוראים כוללין כלליהם כגון הלכה כר"ע מחבירו וכיוצא בו אלא בהלכות הנוהגו' בזמן הזה ובהלכת' למשיחא לא היו כוללין כלליה' אבל לפסוק כרבים לגבי יחיד שהוא מצוה מה"ת משום שנא' אחרי רבים להטות שנא' גם ע"ז כמ"ש (בפ' כ"מ) [במ' ב"מ נ"ט ע"ב] בלי ספק יש לשמור זה הכלל אפי' בהלכת' למשיחא ואם בכללי הפוסקים בין יחיד ליחיד נכנס בזה הלכתא למשיח' לא הי' הרב ז"ל פוסק כר"ל בעיר הנדחת לגבי ר"י משום דסוגיא דשמעתא רהטא כותיה שהרי בהנהו תלת דפסקי' בפ' החולץ (יבמות ל"ו ע"א) כר"ל לגבי ר"י איכא חדא דתניא כותיה ואפ"ה אצטריכו בגמ' למיכלל בהדי אינך דלא תניא כותיה ומשמע מהכא דליכא שום דוכתא דקי"ל כותיה דר"ל ואפילו מסתיימא מלתיה מסוגיא דתלמודא אלא בהנהו תלת וכ"כ רבי' ברוך הכהן ז"ל בס' התרומ' בהל' ע"ז וכן פסק הרי"ף ז"ל בפ' כ"ש לענין מעש' אלפס לגבי ר"ל ור"י אע"ג דאתותב ר"י מהאי טעמא וכן פסק רב אחא משבחא וכן הסכימו האחרונים ז"ל הרמב"ן והרשב"א והרא"ש ז"ל וכן פסקו התוס'. א"כ מה שפסק הרמב"ם ז"ל כר"ל בענין עיר הנידחת אם היו הכללים גם בהלכתא למשיחא לא הי"ל לפסוק כמותו אע"ג דסוגייא דשמעתא כותי' כיון שלא כללוה בהדי הנך תלת דהא בהנהו תלת איכא חדא דתניא כותי' ואפ"ה אצטריכו למיכלל בהדייהו אלא שנרא' לפ"ז שאין כללי הפוסקים שמורים בהלכת' למשיחא ולפ"ז איכא לפסוק כר"ל משום דמסתייע מילתיה אע"פ שלא כללוה עם אותן ג' ודבר זה צריך תלמוד ועיון גדול בתלמוד שמצי' פוסקי' הלכות בהלכתא למשיחא בפ' התכלת (מנחות נ"ב ע"ב) ובפ' י' יוחסין (קידושין ע"ב ע"ב) ובפ"ק דיומא (י"ג ע"א) גבי כ"ג שאירע לו קרי ומינו אחר תחתיו ובפ' המזבח מקדש (זבחים פ"ז ע"א) אבל דבריך באו בלי שורש. ובפ' אלו הן הלוקין (מכות י"ד ע"ב) איפליגו ר"י ור"ל בטמא שנגע בקדש דר"ל ס"ל דלקי ותניא כותי' ולא פסק' הרמב"ם ז"ל והרב ז"ל פסק כחכמים מן הדין והראב"ד ז"ל לא השיג עליו בזה והנוט' ממנו נוט' מן האמת וכר"ל לא הי' מוכרח לפסוק מפני הסיוע המסתייע מן הגמרא אם הכללים הם אפי' בהלכת' למשיחא אלא שאין אותן כללים בהלכת' למשיחא וסמך על סיוע התלמוד. ואלו היו דבריך אמת שר"י פסק כר"יהו הי' טוע' הרב במה שפסק כחכמים שאע"פ שאין לשמור השרשים הכוללין פסקי הלכות בהלכת' למשיחא היינו דוקא בכללים הסתומים כגון הלכ' כר"ע מחבירו וכיוצא באלו אבל במה שנפסק בגמרא בפי' בהלכת' למשיחא מי שאינו פוסק כן הוא טוע'. ראה כמה נטיות נטה קולמוסך בדברים אלו ולפי שכתבתי לך שהראשוני' אמרו שהרב ז"ל אינו שומר הכללים אלו בהלכת' למשיחא אכתוב לך לשון רבינו שמשון ז"ל כתב הרב ז"ל וז"ל ואע"פ ששיטת הרב ז"ל כר"ל אין לחוש מהא דקי"ל כר"י לגבי ר"ל בכל דוכתא בר מתלת דה"מ בדברים הנוהגין בזמן הזה ולא בהלכתא למשיחא ושיטתא דתלמודא בפ' חלק כר"ל עכ"ל ר"ש ז"ל והרחבתי לפרש סתומותיו:
110
קי״אעוד כתבת ז"ל לענין טומאת שתי הלחם ולחם הפנים מדאמרי' בגמרא (מנחות י"ד ע"ב) מחלוקת לפני זריקה וטומא' לפני שחיטה לא הוזכר' כלל בין במשנה בין בגמרא לא בסתם ולא במחלוקת ילפי' מינה שאם נטמאו קודם שחיטה שנתבטל קרבן צבור לגמרי אליבא דכ"ע לפי שאין הלחם מתקדש אלא בשחיטה כדאיתא בפ' התכלת (מנחות מ"ז ע"א) ואין הכבשים קרבין על חלה א' וה"ה לשאר והטעם שלא הוזכר לפי (שאין הדבר) [שהדבר] תלוי בנס ע"כ:
111
קי״בובאמת שאלו הן דברי חכמה ויפה עוררת אבל בגמרא נזכר למי שיודע לפרש דסתם בפ' התכלת (מנחות מ"ו ע"א) גבי הא דאר"י הכל מודים שאם הוזקקו זה לזה שהם מעכבין זה את זה ואיזו זיקה שלהם בשחיטה איתביה ושחיט' עושה זיקה ורמינהי אם עד שלא שחט' וכו' אם מששחטה נטמא לחמה הדם יזרק והבשר יאכל וכו' ואי ס"ד שחיט' עושה זיקה כיון דהוזקקו זה לזה בשחיט' מיפסיל ליה לחם תפסול נמי תודה שאני תודה דרחמנא קרייה שלמים מה שלמים קרבין בלא לחם אף תודה נמי קריבה בלא לחם ונלמוד מזה שאם הלחם מעכב את הכבשים לכ"ע אחר שהוזקקו זה לזה בשחיט' אם נפסל הלחם נפסלו הכבשים ואם הפיסול הוא ביוצא קרבן צבור בטל ואם יצא קודם שחיט' יכניסנו שאין הלחם מתקדש להיפסל ביוצא אלא בשחיט' וזה בהפך דבריך שכתבת שכיון שהלחם אינו מתקדש אלא בשחיט' אם נפסל קודם שחיט' קרבן צבור בטל. ואמת הוא שאין הלחם מתקדש אלא בשחיט' שכן אמרו בפ' התכלת (מנחות מ"ז ע"א) ובפ"ב משבועות (ט"ו ע"ב) לא פסל ביוצא ובלן. ואם הפסול הוא בטומאה אינו בטל קרבן צבור שהרי ק"צ הוא קרב בטומאה כדאיתא בפ' כ"צ (ע"ז ע"א) אלא שיש מחלוקת אם נאכל אם לא נאכל אם הציץ מרצה אכילות כמו שמרצה עולין אם לא כדאיתא התם (שם) ומה שאמרת ואין הכבשים קרבין על חלה א' זה אמת הוא בפסול יוצא אבל בפסול טומאה הוא נמשך לטעותך שחשבת מחלוקת רי"הו ורבנן דפרק הקומץ זוטא (י"ד ע"ב) אם ק"צ חלוק בפסול הקרבה וכבר פירשתי לך טעותך בזה דכ"ע מודו דקרבין בטומאה ולא נחלקו אלא לענין אכילה. ומ"ש וה"ה לשאר איני מבין לאיזה שאר אתה רומז אם ללחם הפנים שהזכרת בתחילת דבריך ובלחם הפנים אין שם בשר שאם יטמא הלחם יפסל הבשר. ובאמת שפיגול נוהג בו כמ"ש בפ' ב"ש בזבחים (מ"ג ע"א) במשנה וכן בגמ' יומא בפ' הוציאו לו את הכף (ס' ע"א) כל דבר שיש לו מתירין יש בו משום פגול ולחם הפנים מתירו הוא הקומץ של לבונה כמ"ש בפ' הקומץ זוטא (י"ג ע"ב) ובפ' שתי הלחם (מנחות ק' ע"א) ובפ' ואלו מנחות (נ"ט ע"א) באות מצה מוכח דלחם הפנים שוה לשאר מנחות לענין פגול ובפ' הקומץ זוטא (ט"ז ע"א) לא אפליגו ר"מ ורבנן אלא אם הקטיר א' מן הבזיכין לאכול ב' סדרים למחר אבל אם הקטיר ב' בזיכין לאכול ב' סדרים כולהו מודו דפיגול וחייבין עליו כרת ובודאי שאם לחם הפנים יש בו משום פגול אינו לאסור הקומץ אלא לאסור הלחם שהרי שנינו אלו דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול הקומץ וכו' כדאיתא בזבחים בפ' ב"ש (זבחים מ"ב ע"ב) ומייתי לה בפ' הקומץ זוטא (י"ד ע"א). ומ"ש שאין הלחם מתקדש אלא בשחיטה אמת הוא שבגמרא (מנחות מ"ו ע"א) אמרו דפשיטא ליה לרבי יוחנן דשחיט' עושה זיקה אבל לא פשיט להו אי תנופה עושה זיקה אלא סלקא בתיקו אבל סוגיא דתלמודא בפ' הקומץ זוטא (ט"ו ע"א) דתנופה עושה זיקה דאמרי' התם וצריכא דאי אשמעי' תודה הלחם אינו מפגל את התודה התם הוא דכי מפגל לחם לא מפגלא תודה משום דלא הוזקקו זה לזה בתנופה פי' שאין מניפין התודה עם הלחם אבל כבשים דהוזקקו זה לזה בתנופה פי' שהרי מניפין הכבשים עם הלחם מפגל נמי כבשים קמ"ל וכן אמרו זה בסוף אות' סוגייא (שם ע"ב) ומהכא משמע דסוגיא דתלמודא הוא דתנופה עושה זיקה דאלו היתה שחיט' עושה זיקה דוקא ולא תנופה אין בין תודה לכבשי עצרת כלום דלהוי צריכותא למיתני בתרוייהו דהא כי היכי דשתי הלחם מיקדש בשחיטת כבשי עצרת כדאיתא בפרק (הקומץ רבה) [התכלת] (מ"ז ע"א) ובפ"ב דשבועות (ט"ו ע"ב) ה"נ לחמי תודה מקדשי בשחיטת הזבח כדאיתא בפ' התודה. ונ"ל שעל זה סמך הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' תמידין והראב"ד ז"ל השיג עליו ואמר א"א ספק הוא בגמרא. וזכינו לקיים דבריו. ועוד שהרב ז"ל דרכו לפסוק בכ"מ כמו ואם תימצי לומר ובגמרא בפ' (הקומץ) [התכלת] (מ"ו ע"א) יש את"ל תנופ' עושה זיקה והעלו הדבר בפשיטות מה שלא עשו באם ת"ל תנופה אינה עושה זיקה ועוד דהוי ספק איסורא ולחומרא ובאותה סוגייא ג"כ יש תנופה עושה זיקה. ומ"ש שם (שם) שאין כבשי עצרת מתקדשין אלא בשחיטה ה"נ ליפסל ביוצא כמו שפרש"י ז"ל אבל לענין מעכבין זה את זה כמו שנראה מדבריך אינו ענין דאי שחיט' עושה זיקה או תנופה עושה זיקה ענין אחר הוא. אבל מה שיש לשאול בזה הוא למה נפסלו כבשים בפיסול הלחם דהא אמרי' בפ' הקומץ זוטא (ט"ו ע"א) הלחם אינו מפגל את הכבשים משום דלחם גלל כבשים וי"ל דפגול אינו אלא מחשבה וטומאה הוא מעשה ומחשב' לא חשיבא כמעשה דטומא' ויוצא לפסול הכבשים מפני הלחם שהוא גלל כבשים אבל מחשבת כבשים חשיבא לפסול הלחם לפי שאין הכבשים גלל הלחם ומנא תימרא דשני לן בין טומא' דמעשה ובין פיגול דמחשבה מדאמרי' בפ' הקומץ זוטא (י"ג ע"ב) א"בעא סברא לא עדיפא מחשבה ממעשה טומא'. תדע דאיכא לאפלוגי בינייהו דהא ר"יהו פליג בטומא' ואמר אין קרבן צבור חלוק (שם י"ד ע"א) ואלו בפגול מודה שאם נתפגל הלחם נתפגלו כבשים וזה צ"ע גדול אם טעם זה מספיק לחלק בין פגול לטומאה וצריך ליישב זה עם מ"ש בפ' התערובות (פ"ב ע"א) חטאת שקיבל דמה בב' כוסות ויצא א' וכו' סוגיא דהתם וכן מ"ש בפ' הקומץ זוטא (י"ד ע"ב) נטמא א' מן הבזיכין הטמא בטומאתו והטהור יאכל וכן פיגל ירך של ימין לא נתפגל ירך של שמאל (שם י"ג ע"ב) ויש לחלק בין ב' גופין המעכבין זה את זה לגוף א' הנחלק והשם יגלה עינינו להביט נפלאות מתורתו. ומ"ש והטעם שלא הוזכרה לפי שהדבר הזה תלוי. בנס כבר כתבתי שנזכר בפי' בגמ' ומפני סמיכות הנס אין נמנעין בעלי הגמ' מלפרש הדינין אם גרם החטא ולא נעשה הנס שהרי אמרו בפ' ב"מ (כ"ב ע"ב) ובפ' כל קרבנות הצבור (פ"ו ע"ב) שנר מערבי נותן בה שמן כמידת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים ושזו עדות לישראל שהשכינה שורה ביניהם והחטא היה גורם שלא היה נר מערבי דולק אחר שמעון הצדיק בכל פעם כמ"ש בפ' טרף בקלפי (יומא ל"ט ע"ב) וכן בסדר תמיד (ל"ג ע"א) שנינו נכנס ומצא ב' נרות דולקות וזה היה בשעת הנס מצאן שכבו וזה שלא בשעת הנס ובגמרא בפ"ק דיומא (י"ב ע"ב) באם אירע פיסול בכ"ג ומינו אחר תחתיו פירשו דינו ופסול זה הוא קרי כמו שמפורש בירוש' (יומא פ"ו ה"א) ופירשו דינו אע"פ שהוא נס ולדבריך למה הזכירו טומאה לפני זריקה ולא הזכירו לפני שחיט' והלא הכל תלוי בנס:
112
קי״געוד כתבת כי סבת לא הסריח בשר הקדש מעולם כי הקרבנות הם לריח ניחוח לה' יעלו על רצון מזבחו והסרחון הוא הפך הרצון והפך ריח ניחוח וכל הקרבין לגבי מזבח הם נפסלין בלינה חוץ למזבח וכשיעלו למזבח לא ירדו ואפילו נתעכבו שם יום או יומיים לעולם הם קרבין ואע"פ שהכהנים זריזין היו ולא היו מלינין אותם ע"ג המזבח אם אפשר להם אבל אם היה שיזדמנו קרבנות רבים בבת א' ובפרט בימות החמה ולא יוכלו הכהנים להקריבם כולם ביום ההוא הנה הם עשויין להסריח בדרך טבע אם היו מתעכבין שם למחר ומחרתו ולכן היה נעשה זה הנס משום הבטחת ריח ניחוח לה' ומשום שלא יאמרו שלחן ה' מגואל הוא ומזה הטעם ג"כ לא נראה זבוב בבית המטבחים כי יש בזה מיאוס גדול והטלת זוהמא בבשר וחלילה מזה באשי ה' הקריבין על מזבחו לרצון לפני ה' תמיד ע"כ:
113
קי״דואמרת הוא שאם נתעכבו האיברים זמן מרובה בראשו של מזבח שלא ירדו ואפשר שיבואו לידי סרחון דהכי אמרו בפ' המזבח מקדש איברים שלנו בעזרה מקטיר והולך כל הלילה לנו בראשו של מזבח מקטיר והולך לעולם. וגם מ"ש שהנס היה שלא יאמרו שלחן ה' מגואל הוא אמת הוא וזה מספיק ללא נראה זבוב בבית המטבחיים אפילו לא היה שם בשר שיהיה נמאס מפני הזבובים ואלו לא אמרת בזה יותר היה טוב וכן אומרין בכל העולם ואין בזה חדוש אבל מה שחדשת בזה שהוא מפני הבטחת ריח ניחוח נמשך לשאר סברותיך בשאר נסים שהם מפני הבטחת התורה אשר כבר ראית סתירתם במה שקדם. אבל בזה יש סתירה גדולה מהגמרא שהרי במ"ש בפ"ק דזבחי' (ב' ב') לשם ו' דברים הזבח נזבח והיא משנה בפ' ב"ש (זבחים מ"ו ע"ב) פי' בגמרא שם לשם ריח ניחוח לאפוקי איברים שצלאן דלא דא"ר יהודה איברים שצלאן והעלן אין בהם משום ריח ולא אמרו למעוטי שלא הסריחו. והא דרב יהודה איתא נמי בפ' הקומץ רב' (כ"א ע"א) ואלו היה כדבריך שבכלל ריח הוא שלא יסריחו היו פסולין כמו אינך ששה דברים שהזבח נזבח לשמן שאם לא נעשו לשמן פסולין שאם לא נשחט לשם זבח פסול הוא. וכן לשם זבח אם לא נשחט לשמו כגון עולה לשם שלמים דפרישו התם פסול הוא דהוי קדשי קדשים לשם קדשים קלים דפסול כדאיתא בפ"ק דזבחים ומוכח התם דלא עלו לבעלים לשם חובה וכיוצא בזה לשם ריח אם לא נעשה לשם ריח אלא לשם צלייה פסול וכ"ש איברים שצלאן שפסולין ולפי דבריך ה"ה אם הסריחו בראשו של מזבח ולא אמרו כן. וכוונת התורה באמרה כן ריח שהקרבן בעת הקרבתו יוצא ריח מחמת האש של מערכה וכן אמרו (זבחים מ"ו ע"ב) ניחוח לשם הנחת הרוח כלו' שיתכוין בזה שיעלה אותו הריח שמעלה האש לנחת רוח להקב"ה שאמר ונעשה רצונו כמ"ש בת"כ ויכלול זה שלא יעלנו לשם עצים כדמוכח בפ' הרי עלי עשרון (מנחות ק"ו ע"ב) ובזבחים בפרק התערובות (ע"ו ע"ב) וביומא בפ' הוציאו לו את הכף (מ"ז ע"ב). ואם נאנסו הכהנים ולנו איברים על גבי המזבח כבר יש שם ריח מחמת האש ונעשה רצונו דאונס רחמנא פטריה והתורה התירה אם לנו בראשו של מזבח לעולם אפילו הסריחו כדאיתא בפ' המזבח מקדש (זבחים פ"ז ע"א) ולא היינו צריכין לנס לקיים הבטחת ריח ניחוח. ועוד שאתה בעיניך מגדיל הנס ואתה ממעיטו שלפי דבריך אין הנס אלא במה שהוא ריח ניחוח ועולה למזבח אבל במה שאינו עולה למזבח שאינו ריח ניחוח אין הנס נעשה בו ואינו כן שעיקר הנס אינו אלא מפני בשר החטאת וכל הנאכל ליום ולילה עד חצות וגם מפני בשר השלמים וכל הנאכלין לשני ימים ולילה א' וכמו לא הפילה אשה מריח בשר הקדש השנוי שם ויגיד עליו ריעו שאותו בשר קדש מבושל הוא כמ"ש באחרון מיומא (פ"ב ע"א) עוברה שהריחה בשר קדש תוחבין לה כוש ברוטב. אבל בקדשי מזבח לא היה צריך אל הנס מפני שהייתם אחר עלייתם למזבח בעתים רחוקות עם זריזות הכהנים והנחת האיברים בשולחנות של שיש כדי שלא ירתיחו כמ"ש במס' תמיד (ל"א ע"א וע"ב) ומליחה דאיברים שהיה מולחו והופכו ומולחו כמ"ש בקומץ רבא (כ"א ע"ב) ועוד שלא היו צריכין לנס לאיברים העולים במזבח כדי שלא יסריחו שהרי אלף עולות היה מעלה שלמה על המזבח כמ"ש במלכים ולא הסריחו לעולם שהרי אש של שמים מסייעתן כמ"ש בזבחים בפ' קדשי קדשים (זבחים ס"א ע"ב) ומה צורך יש לנס יותר גדול מזה ובמקדש ב' שלא היתה אש מסייעתן לא היו כל הקהל אלא ד' רבוא והיה מספיק המזבח להם כמו שהיו יודעים ג' נביאים שעלו מבבל שייסדו אותו והוסיפו על מדות המזבח הראשון כדי שיספיק להם כמ"ש בגמרא בפי' בפ' קדשי קדשים (שם) ועוד אע"פ שלא היתה אש של שמים מסייעת בבית ב' כמ"ש בפ"ק דיומא (כ"א ע"ב) של מערכה היתה מתגברת כל ימי שמעון הצדיק ולא היו הכהנים צריכין אלא לשני גזירי עצים כמ"ש בפ' טרף כקלפי (ל"ט ע"א) וכשמת שמעון הצדיק ונתמעט זה הנס לא נתחדש נס הסרחון וכמדומה שאתה בורח מריח מעט סרחון שאינו מתפשט אלא בתוך אמה א' ואינך בורח מריח הבשר והעצמות השרופים שהוא מתפשט לכמה אמות אולי המלאכים הוא מזיק להם ריח בשר שנשתהא והעלה ריח ואינו מזיק להם ריח הבשר והעצמות השרופים והאמת הוא מ"ש שאינו אלא כדי שלא יאמרו שלחן ה' מגואל הוא וזה עולה אפילו לבשר קדש הנאכל שצריך שיאכלהו למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלין כמ"ש בפ"ב דסוטה (ט"ו ע"א) ובפ' הזרוע (חולין קל"ב ע"א) ובזבחים פ' כל התדיר (זבחים צ"א ע"א) ויש מצוה באכילתן אבל מפני הבטחת התורה נשתקע הדבר ולא נאמר ואם הסריחו ברצפה קודם לינה אפשר שהם פסולין ולא יעלו למזבח כשמן שריחו רע וסולת שהתליעה ויין שהעלה קמחין משום בעלי מומין כדאית' בפ' כל קרבנות צבור (פ"ה ע"ב. פ"ו ע"א. פ"ז ע"א) או משום הקריביהו נא לפתחך כדאיתא בפ' ג"ה (צ' ע"ב) ובפ' המוכר פירות (בבא בתרא צ"ז ע"ב) ובפ' לולב וערבה (סוכה נ' ע"א) ובפ' המזבח מקדש (זבחים פ"ה ע"א) ובפ"ב דסוטה (י"ד ע"ב) אבל מפני ריח ניחוח הן דברים בלא שורש:
114
קי״העוד כתבת כי טעם לא כיבו הגשמים אש של מערכה שהתורה אמרה אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה ואע"פ שהיא אזהרה שלא לכבות היא ג"כ הבטחה והנס הזה היה גדול יותר מאד שהיו הגשמים יורדין על המערכה והיתה האש יורדת לוחכת אותן כלחוך השמן כדתניא (יומא כ"א ע"ב) יש אוכלת לחים כיבשים ומפ' בגמרא (שם) אש של מערכה והיתה האש לוחכת ומזה הטעם לא נצחה הרוח עמוד העשן שאם היתה נוצחת העמוד הית' נוצחת גם האש ויתפזרו הגחלים ותתבטל הבטחת לא תכבה ע"כ תורף דבריך ואם הארכת. ויש בדבריך טעות גדולה שאמרת שאש של מערכה שאוכלת לחים כיבשים היא אש של הדיוט וצרפת לזה לא נצחה הרוח עמוד העשן ובגמרא חלקום כי אש של הדיוט יש לה עשן ובה היה הנס שלא נצחה הרוח אותו העשן ואש של מערכה שירדה מן השמים אין לה עשן והיא אוכלת לחים כיבשים אבל אש של הדיוט לא אמרו שהיא אוכלת לחים כיבשים וזו טעות א' וטעות ב' שאין פי' אוכלת לחים כיבשים שהיתה לוחכת המים כמו שמן שזה היה באש של אליהו ועליה אמרו בגמרא פ"ק דיומא (שם) אוכלת ושותה אבל אש של מערכה שהיא אוכלת לחים כיבשים ר"ל שהיתה שורפת עצים לחי' כיבשים והנה נתבררו טעיותיך בזה מלבד שהסברא היא רחוקה שיהיה הנס מפני הבטחת הכתוב לא תכבה ובגמרא פירשו שהוא טעות גמורה שהרי היו עושין מערכה קטנה לקיום האש כמ"ש בפ' טרף בקלפי (יומא מ"ה ע"א) ורי"הו ס"ל התם דלא בעי' במערכה קיום האש ואית ליה דרשה דאש תמיד כדאיתא בירוש' דהתם (ה"ו) ולא פליג בעשרה נסים א"כ נס זה אינו משום לא תכבה ולמאן דאית ליה קיום האש עושין מערכה ומפני הגשמים היו כופין עליה פסכתר כמו שהיו עושין באש של מעלה במסעות לקיים לא תכבה כמ"ש בספרי פ' צו וגם בירושלמי בפ' טרף בקלפי (שם) לאש של הדיוט ג"כ לרי"הו אע"ג דלית ליה קיום האש דדריש אש תמיד לענין אחר חייש ללאו דלא תכבה וכופין על מזבח הנחשת פסכתר כדי שלא יהא נשרף בגד ארגמן כדאיתא בירוש' התם (שם) וגם שיהיה הנס שלא נצחה הרוח מפני זה אפילו רוח של אליהו ושל איוב לא ינצח מערכה של כ"ד אמות על כ"ד אמות שהי' במזבח בית ב' כמ"ש במסכת מדות (פ"ג מ"א) והביאו' בזבחים בפ' איזהו מקומן (זבחים נ"ד ע"א) ובפ' קדשי הקדשים וגזירי עצים גדולים וכבדים ולפעמים שהיה ע"ג התפוח כשלש מאות כור כמ"ש בפ' ג"ה (צ' ע"ב) ובמס' תמיד (כ"ח ע"ב) ואפילו היה מתפזר קצת גחלים היו יכולין לכבדן באמה ואין בו חשש כיבוי ובשבת לכפות עליהן פסכתר כמו ששנינו במסכת תמיד (ל"ג ע"א) כבוי מקצת לא שמיה כבוי כמ"ש בפרק כל התדיר (זבחים צ"א ע"ב) ואפי' היה כבוי כשמתכוין לכבות אבל אם אינו מתכוין לכבות מותר דקי"ל כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר כמ"ש שם בגמרא (שם). אבל נס שלא כבו אש של מערכה היה דוגמא לנס של אליהו שנא' בו וכל המים אשר בתעלה לחכה ולא נעשה אותו הנס לאליהו משום קיום האש שלא יכבה. ואם מפני פזור הגחלים היה הנס הוה מספיק שיעשה דכאיף ופשיט כי דיקלא ובדורי לא הוה מבדר כמו שהיה במוצאי י"ט האחרון כמ"ש בפ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ז ע"א) ובשלהי פ"ק דיומא (כ"א ע"ב) אבל שיעשה הנס הגדול שיעלה העמוד זקוף אינו מפני חשש כיבוי אלא לגלות כי הקרבן מתקבל ועולה לרצון ולדבריך נס הגשמים והריח א' הוא מפני חשש כבוי והיה להם לשנות לא כבתה אש של מערכה והיה נכלל בזה גשמים ורוח ובראשון מיומא (שם ע"א) מנאום ב' נסים בפירוש:
115
קי״ועוד כתבת כי מה שהיה הנס שלא הזיק נחש ועקרב בירושלים ושלא אמר אדם לחבירו צר לי וכו' כי ירושלים נקראת מנוחה והמקום אשר יבחר ה' ומקום השמחה ואם הוזק שם אדם ע"י נחש ועקרב וגם אם היה צר לו המקום לשבת בו או היו מזונותיו דחוקין שם לא היתה לו שם מנוחה ולא שמחה והכתוב הבטיח והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם לשכן כו'. וכל זה טעות שאין ירושלים נקראת מנוחה אלא לדברי ר"ש. ורי"הו ורבי ישמעאל חולקין עליו ואומרים מנוחה זו שילה ולדבריך היה ראוי שיעש' הנס בשילה ולמה נתייחדה בזה ירושלים. וגם האומר מנוחה זו ירושלים אינה מנוחת ישראל אלא מנוחת הארון כמו שפירש בפ' פרת חטאת (זבחים קי"ט ע"א ע"ב) ואחר שנתברר זה הטעות נשתברו דבריך עם היות זה נמשך לטעות ההבטחה והנס היה מעין ימות המשיח שנא' ושעשע יונק על חור פתן ואין ערוד ממית אלא חטא ממית כמ"ש ר"ח בן דוסא בפ' אין עומדין (ברכות ל"ג ע"א) ומה לנו לבקש עוד טענות דחוקות. מהשכל רחוקות. ונניח הלכות. (כנגד) [בכור] האמת יצוקות:
116
קי״זעוד כתבת כי הנס שעומדים צפופים כו' שהיה מפני עולי רגלים בגזר' ג' רגלים יראה כל זכורך. וכל זה טעות שהנס הזה היה גדול בי"הכ שהיו משתחוים כששומעין השם מפי כ"ג והיו מתודים ע"כ היה מתרחק כל א' מחבירו ד' אמות כדי שלא ישמע ודויו של חבירו כמ"ש בב"ר ואע"פ שהיו נדחקים עד אחר י"א אמות שאחורי בית הכפורת בשעת ההשתחויה היו כלם משתחוים כנגד פתחו של היכל כמ"ש במדרש ויקרא רבה ובאבות דר' נתן ואין הנס מפני יראה כל זכורך שאין המצוה הזו אלא ברגלים שהיו מביאים עולות ראייה וברגלים יכולין היו ליכנס כתות כתות כמו בשחיטת פסחים וכל הרגל היה לתשלומין ומה צורך לנס מפני זה והנס היה ג"כ דוגמא לימות המשיח שנא' עוד יאמרו באזניך בני שכוליך וכו' הרחיבי מקום אהלך כמ"ש בילמדנו בפ' צו ובב"ר פ' יתרו ובכ"מ שיש גילוי שכינה מחזיק את המרובה וכל דבריך בפירוש אלו הנסים שורש א' להם שרצית לגזור כי הנסים האלו היו להבטחת קיום התורה והוא השורש אין לו שורש כלל בהלכה והוא נפסד כמו שגליתי לך הפסידו בראיות גמורות עם היות שהשורש עצמו בלא ראייה אינו עושה בשכל חכם כלל כי התורה לא קבלה עליה אחריו' מצותיה שיתקיימו דרך נס ואם גזרנו כן ירבו הנסים והתנאים שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית לקיום תרי"ג מצות לכל ישראל בכל יום באלפיים מן השנים ומה תאמר בשאר נסים הנעשים במקדש שלא נשנו במשנה זו דתנא תנא ושייר כמ"ש בפ"א דיומא וכן באבות דר' נתן יש נסים אחרים שלא נזכרו בגמרא ואין ראוי לחכם לפרש משניות בסברא בלא שורש הלכה:
117
קי״חהרמב"ן ז"ל בס' תורת האדם כתב כי הראב"ד ז"ל נשאל בחולה שיש בו סכנה ויש לפנינו נבילה להאכילו אם נדחה שבת להאכילו שחוטה או נאכילנו נבילה ולא הביא תשובתו והניח בספרו המקום חלק וכמדומה שהניח הרב ז"ל מקום לעיון ולא היה לו הדבר ברור והרשב"א ז"ל נשאל בזה והשיב דרך גמגום כי נרא' לו שענין זה תלוי במחלוקת. שנויה בשבת אם דחויה היא אצל הדברים שהותרו בה או הותרה וכן לענין טומאה אצל רבים אם דחוייה היא או הותרה שא"ת דחויה היא מאכילין אותו הנבילה המצויה ואין שוחטין שלא הותר' שבת אצל החולה המסוכן כדי שיאמר חזרה שבת להיות מותרת כחול להציל את המסוכן אלא שדוחין את השבת במקום סכנת נפשות וכיון שיש נבלה להצילו בה לא הותר לנו לשחוט זה כתב הרב ז"ל וכתב עוד כי ברוב המקומות יראה כמ"ד דחויה היא ולא הותרה ולפ"ז מאכילין אותו הנביל' ולא דחינן שבת להאכילו שחוטה ואפילו לפי (דברינו) [דבריו] נראה דדוקא אם מצינו נבילה ולא נצטרך לומר לעכו"ם לנחור [אבל אם לא מצינו נבילה ונצטרך לומר לעכו"ם לנחור] נראה שלא יאמר הרב כן שהרי שנינו בברייתא בפ' בתרא דיומא (פ"ד ע"ב) אין אומרין לעשות דברים הללו ע"י עכו"ם ולא ע"י נשים אלא ע"י גדולי ישראל כלו' גדולים ולא קטנים ישראל ולא עכו"ם ולפ"ז קשה כי כמו שחללנו שבת ולא נאכילנו נבילה שניבלה עכו"ם למה לא נחלל שבת כדי שלא נאכיל אותו הנבילה המצוייה אצלנו ואף ממה שחשב הרב ז"ל ראיה לאסור חלול שבת במקום נבילה משום דשבת דחויה היא ולא הותר'. איברא דלענין טומאה נראה דסוגיא דתלמודא דדחויה היא ולא הותרה בפרק תמיד נשחט (ס"ב ע"ש) ובפ' כל הפסולין בזבחים (ל"ב ע"ב) וכן בסוגיא קמייתא דיומא (ו' ע"ב) ופליגי בה אמוראי רב נחמן ורב ששת ואוקמוה (שם ז' ע"ב ח' ע"א) כתנאי דר"ש ור"מ ורבי יוסי כולהו ס"ל דחויה היא ולא הותרה והכי מסיק תלמודא בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ח ע"א) דר' יוסי אית ליה דחויה היא וליכא תנא דשמעת ליה הותרה בצבור אלא ר"יהו וקי"ל כותייהו. דר"יהו דס"ל הותרה הוי יחידאה לגבייהו ולית הלכת' כותיה. וכן בפ"ק דסנהדרין (י"ב ע"ב) קאמר ר"יהו טומאה הותרה בצבור וכן בפ' כ"צ (ע"ט ע"א) ס"ל לרב חסדא ורבה דחויה היא ואם באנו לדמות שבת לטומאה דדחויה ולא הותרה היה כדברי הרב ז"ל שזהו מה שיש בין דחויה להותרה שאם היא דחויה לא מחללינן אלא אם א"א בדבר אחר ואי אמרינן הותרה לא מהדרינן אהיתירא ודחינן לה להדיא והכי מוכח התם בפ"ק דסנהדרין (שם) וכן פרש"י ז"ל אבל לענין שבת אשכחן בפרק טרף בקלפי (יומא מ"ו ע"ב) ואמרי' בהדיא דשבה הותרה לצבור וטומאה דחויה היא בציבור לענין קרבנות צבור בפרק י"ה (פ"א ע"א) אמרי' מה למלאכה שכן הותרה מכללה פירש לענין עבודה בשבת וכן פרש"י ז"ל וזה הלשון מוכיח דהותרה ולא דחויה כי מזה הלשון הוכיחו בפ"ק דיומא (ז' ע"ב) ובפ' כיצד צולין (פסחים ע"ז ע"א דרבי (יוסי) [יהודה] ס"ל טומאה הותרה בציבור ולא דחויה ואע"ג דבפ"ק דפסחים (ט"ז ע"ב) ובפ' תמיד נשחט (פסחים ס"ב ע"ב) אמרו בטומאה דהותרה מכללה בציבור לא איתמר האי לישנא בדוקא דהא אסיקנא בכל דוכתא דדחויה היא ולא מצאתי בשום מקום בתלמוד שאמרו בשבת דדחויה היא אלא שבפ' הוציאו לו את הכף (נ' ע"א) דכל שזמנו קבוע דוחה שבת וטומאה והא לא מוכח וכיון דלענין עבודה אסיק תלמודא דהותרה שבת ה"ה לענין פקוח נפש דהא (תלמוד) [בתלמוד פ'] יה"כ (פ"ה ע"א) יליף ר"ע דפקוח נפש דוחה שבת ממה שאמר' התורה מעם מזבחי תקחנו למות ואמר רבא בר רב הונא לא שנו אלא להמית אבל להחיות אפילו מעם מזבחי ומה זה ספק שיש ממש בדבריו ספק שאין ממש בדבריו ועבודה דוחה את השבת ק"ו לפקוח נפש שדוחה את השבת ואפי' למאי דפרכינן התם (שם ע"ב) דילמא כדאביי דאמר אביי מסרינן ליה זוגא דרבנן אם יש ממש בדבריו אין ואי לא לא ואשכחן ודאי ספק מנ"ל מ"מ היכא דאיכא ודאי פקוח נפש מבטלין עבודה שהיא דוחה שבת א"כ פקוח נפש חמיר טפי מעבודה ואי לענין עבודה אמרינן דהותרה כ"ש לענין פקוח נפש וזהו אפילו לפום האי פירכא וכ"ש דלמאי דאסיקנא דטפי חמיר פקוח נפש מעבודה דאפילו בספק מחללינן שבת משא"כ בעבודה הדבר פשוט מק"ו שכמו ששבת הותרה לענין עבודה כ"ש שהותרה לענין פקוח נפש. וכן נמי יש להוכיח כן מדברי ר"א בן עזריה (שם) שלמד פקו"נ ממילה ונרא' ודאי דשבת הותר למילה דלאו דחויה בלבד היא ואע"ג דלישנא דתלמודא הוא בכל דוכת' מילה נתנה שבת לידחות אצלה ה"ה שהותרה שאין בין עבודה למילה לענין שבת כלום דשניהם התירתם התור' בהדיא בשבת והרי כאן אמרו עבודה דוחה שבת וכן בפ"ק דיבמו' (ז' רע"א) ובפ' א' דיני ממונות (סנהדרין ל"ה ע"ב) ולאו דוקא דה"ה שהותר' כדאמ' בפ' טרף בקלפי (יומא מ"ו ע"ב) וה"ה למיל' ובמנחו' (ע"א ע"א) אמרי' בענין עומר דאיכא צורך גבוה וניתנה שבת לידחות ולאו דוקא. וכן בפסחים בפ' אלו דברים (פסחים ס"ה ע"ב) ולפ"ז אם ענין נבל' וחילול שבת תלוי במחלוקת זו של שבת אם הותרה או אם דחויה הדבר פשוט שמחללין שבת ואין מאכילין אותו נבלה וגם הראב"ד ז"ל התיר כן בהדי' וז"ל תשובתו שזה החולה איזה איסור עומד לפניו ומעכבו ודאי איסור שבת ולא איסור נבלה תדע שאלו לא היתה שבת מי היינו מבקשין נבלה להאכילו לא כי אם שחוטה וכיון שכן האיסור העומד לפניו ומעכבו ודאי איסור שבת ולא איסור נבלה הוא ששב היתר גמור לא איסור אחר ולפי' מתירין לו איסור שבת לא איסור נבלה עכ"ל תשובתו. ואע"פ שהשאלה היתה אם נאמר לעכו"ם לנחור לו. והדבר פשוט מהתלמוד שאין לו לעכו"ם לעשות דברי' הללו רצה הרב ז"ל ללמד היתר אפי' אם הנבילה היא (מצוה) [מצויה]. והר"ן ז"ל הקשה עליו ואמר שאין איסור שבת עומד לפניו יותר מאיסור נבל' שאם מצא תרנגול' נחור' נאכילנה אותו ולא נשחוט שכשם שהרב ז"ל או' שאיסור שבת מעכבו מלשחוט כך איסור נבלה מלאכול נבל' שאם לא הי' איסור נבל' מעכבו הי' אוכל אותה ולמה עומד לפניו איסור שבת יותר מאיסור נבלה. ועוד שאפי' הי' כן למה לא נאכיל אותו האיסור שהוא קל ביותר אלו הן דבריו ז"ל. ומ"ש ז"ל שכל כך עומד לפניו איסור נבלה כמו איסור שבת אינו כן שזה החולה לכל צרכיו מחללין שבת שאפילו מצינו נבלה צריכין אנו לחלל שבת לבשלה וכן כשהתירה התורה פקוח נפש בשבת לא לענין להאכילו בלבד התירה אלא לכל צרכיו כגון להברותו כדאיתא בפ' יה"כ (יומא פ"ד ע"ב) ולהדליק לו את הנר אפילו בסומא כדאיתא בפ' מפנין (שבת קכ"ח ע"ב) וא"כ שבת היא שהותרה לו והיא עומדת לפניו וכיון שבמקצת צרכיו אנו צריכין לחלל שבת א"כ חזרה שבת כחול ואין אנו צריכין לחזור אחר איסורין אחרים כדי שלא תתחלל שבת שהרי לכל פקוח נפש סלקה תורה קדושת שבת והחזירת' חול גמור ומגו דהותר' שבת לשאר צרכיו הותרה לענין שחיטה דומה למ"ש במס' סוכה בפ"ק (ז' ע"א) בענין סוכה העשוי' כמבוי דמגו דהויא דופן לענין סוכה הויא דופן לענין שבת ויהא מותר להוציא מרה"י לסוכה בשבת שבתוך הסוכה אע"ג דבשבת אחרת אית בה איסור סקילה משום מגו ה"נ מגו דהותרה שבת לשאר צרכי החולה הותרה לענין שחיטה וא"כ יפה אמר הראב"ד ז"ל שאיסור שבת הוא מעכבו ואותו איסור הותר ועוד דאיסור נבלה אינו עומד בפניו שהרי כמה דברים הם עומדים לרפואתו ולא דמי (לכבשים) [לכרשין] למי שנשכו נחש דגוזזין אותן בשבת כדאיתא בפ' יום הכפורים (פ"ט ע"ב) דרבנן קים להו שהם רפואתה אבל תרנגולת יש לה חליפין חלמוני ביצה והרבה דברים עומדין במקומה והשבת עכ"פ צריכין אנו לחללה והיא העומדת לפניו. ומה שהקשה הרב ז"ל למה לא נאכיל אותו האיסור הקל ודימה זה הרב לנביל' ושביעי' שמאכילין אותו האיסור הקל קושי' זו אינה קושיא ואדרבא אי להאי טעמא בלחוד הוה צריכינן מאכילן אותו (נבלה) מעשה שבת ואין מאכילין אותו נבלה דמעשה שבת קי"ל דמותרין הם דהוא קדש ואין מעשי' קדש והשוחט לחולה מותר לברי' באומצא ואפילו המבשל לחולה הי' מותר לברי' אלא משום גזירה שמא ירבה בשבילו כדאי' בפרק כירה (שבת ל"ח ע"א) ובפ"ק דחולין (ט"ו ע"א) ובפ' מרובה (בבא קמא ע"א ע"א) וכ"כ הוא ז"ל וכיון דהאי מצוה דפקוח נפש על כל ישראל רמיא משום וחי בהם ולא שימות בהם ומשום לא תעמוד על דם רעך והזריז ה"ז משובח והנשאל ה"ז מגונה והשואל ה"ז שופך דמים כדאיתא התם (יומא פ"ד ע"ב) ובירוש' (שם ה"ה) א"כ מוטב שנחלל שבת להאכילו היתר ולא שנאכיל אותו איסור שאם חללנו שבת קיימנו מצוה ואם האכלנוהו איסור והי' אפשר בהיתר עברנו על ולפני עור לא תתן מכשול. ולפי שטתו כתב הרב ז"ל דלגבי חולה אין איסור נבלה יותר קל מאיסור שבת דנהי דנבל' איסור לאו ושבת איסור סקילה איכא חומרא אחרינא בנביל' לפי שהאוכלה עובר בלאו על כל זית וזית שבה כדאמרינן (מכות כ"א ע"א) לענין נזיר שהי' שותכ יין ואמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל א' ואחת אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו הוא דאיכא דמעשה שבת מותרין ומש"ה לאוין הרבה דנבלה לא מיקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת ואע"ג דהוי איסור סקילה אלו הן דבריו ז"ל. ודבריו אינן מוכרעי' שיש לאומר שיאמר דמ"מ סקילה חמורה ממלקות וכדאמרי' בפ' ב"מ (כ"ה ע"ב) ובפ' הערל (יבמות ע"ג ע"ב) לענין כרת ומיתה בידי שמים דחשבינן כרת חמור' אע"ג דהנך נפישן סמכי' אהאי טעמא דכרת חמיר ממיתה וה"ה לסקילה ומלקות. אבל יש לנו עליו ב' קושיו' גדולות א' שהרב ז"ל נתן דבריו לשיעורין שאם החולה הזה א"צ אלא לכזית או למשקין ברביעית דלא עבר אלא חד לאו היינו מתירין לו איסור נביל' ולא מחללין עליה שבת ורוב חולי' מסוכנים כך הוא עניינם שהרופאי' מצוי' להשקותו מרק תרנגולת מעט מעט אפילו פחות מרביעי' ושיהי' שיעור רב בין שתייה לשתייה יותר מכדי אכילת פרס כדי שיוכל כח המסוכן לסבלו והרב ז"ל מגדולי הרופאי' הי' וידע זה ובכה"ג ליכא ריבוי לאוין א"כ צריכין אנו להכניס טורטני אימתי נחלל שבת ואימתי נאכילנו נבל' שאין אלו מדרכי התור'. והקושי' השנית שאם הי' איסור שבת ואיסור נביל' נעשה הכל באיש א' הי' אפשר לו' דמוטב לדחו' איסור סקיל' מהרבה איסורין במלקו' אבל בנדון הזה אינו כן שאיסור נביל' הוא דוחה אותו החולה עצמו ואיסור שבת אנו דוחין אותו בשבילו ומוטב הי' שידחה הוא איסו' נבלה בעצמו לפקוח נפשו ולא נדחה אנחנו איסור שבת בשבילו דמאי דאמרי' בערובין (ל"ב ע"ב) ניחא לי' לחבר דלעביד איסורא זוטא ולא ליעביד עם הארץ איסורא רבא דוקא כי האי גוונא אבל דלעביד חבר איסורא רבא בחללו שבת כי היכי דלא ליעביד חולה איסורא זוטא באכילת נבל' ליכא מאן דאמר ואפילו לדברי הרב ז"ל שאומר שהרבה זיתים בלאוין הרבה חמיר טפי מאיסור סקיל' בלאו א' אפ"ה ליכא מאן דאמר דליעביד ראובן איסורא אפילו זוטא כי היכי דליזכי שמעון וכדאמרי' בפ"ק דשבת (ד' ע"א) גבי דביקת פת בתנור וכי אומרי' לו לאדם חטוא כדי שלא ימות חבירך וכן כל כיוצא בזה הקשו בפ' התכלת (מנחות מ"ח ע"א) ובפ' האיש מקדש (קידושין נ"ה ע"ב) וההיא דחבר כבר תירצו בתוס' שלא נאמר אלא בדבר שבא האיסור לע"ה ע"י החבר אבל בענין אחר אין אומרין לו לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך או כדי שלא ימות חבירך וא"כ מפני רבוי לאוין החולה באיסור נבלה לא הי' ראוי לנו להתיר לאחרים אפילו לאו א'. ועוד הרי דבריו הם נשברים מהגמרא (יומא פ"ג ע"ב) דתניא התם מי שנשכו נחש קורין לו רופא ממקום למקום ואפי' בשבת וקורעין לו תרנגולת פירש לתת על המכה שזו היא רפואתה וגוזזין לו כרישין פי' מן המחובר ומאכילין אותו וא"צ לעשר דברי ר' וזה יקשה לרב ז"ל שהרי (התרנלו) [התרנו לו] כמה זיתים לאכול בלא מעוש' ולא התרנו חד איסור לעשר ולפי דבריו ז"ל שחושב איסור חמור ריבוי זתים אפילו לגבי איסור סקיל' לא הי"ל לרבי להקל בזה וכ"ש כשהאיסורין הם שוין שהרי תקון מעשר הוא שבות מדרבנן ואכילת טבל של כרישין הוא איסור דרבנן דמעשר ירק אינו אלא מדרבנן ונוסף בזה רבוי זתים אלא ודאי משמע שאין רבוי זתים נותן חומרא כלל:
118
קי״טענין לח:
119
ק״כולענין הדין בעצמו באיסור נבלה ואיסור שבת איזה מהם נדחה היה נראה דבמחלוקת היא שנויה דההיא דכרישין (שם) פליגי בה רבי ור' אלעזר בר"ש דר' ס"ל מאכילין אותו וא"צ לעשר אע"פ שהאיסורין שוים. ור"א בר"ש ס"ל לא יאכל עד שיעשר והי' אפשר לומר לדברי ר"א דה"ה ששוחטין לו ולא יאכל נבלה ואע"פ שהאיסורין דינן שוה לפי שאין מחלקין בגמרא בין איסור קל לאיסור חמור אלא בחולה עצמו ושני האיסורין בפניו אבל אם האיסור האחד הוא אל החולה והאיסור האחר הוא אל המפקחין נפשו כשם שהתרנו להם איסור קל כדי שלא יעשה הוא איסור באכילתו כן נתיר להם איסור חמור אם א"א בלאו הכי שהרי הותר' להם שבת מה לי באיסור קל מה לי באיסור חמור כשהוצרך הוא אליו ולא אל האיסור הקל ואם ענין איסור נבל' ואיסור שבת הוא תלוי בפלוגתא דהני תנאי יהי' אסור לחלל שבת אם יש לו תרנגולת נחורה משום דקי"ל (עירובין מ"ו ע"ב) הלכה כר' מחבירו. ור' ור"א בר"ש חברים היו כדאי' בפ' הפועלים (בבא מציעא פ"ד ע"ב) ואע"ג דפלוגתייהו היא באיסורא דרבנן דאיסור תיקון מעשרו' בשבת ואיסור טבל בירקו' דרבנן מיהו מדרבנן נשמע לדאוריית' דשחיטה בשבת לגבי איסור אכילת נבלה הוי כתקון מעשרות לגבי איסור טבל דרבנן דהני דאורייתא והני דרבנן. ואע"ג דהתם (יומא שם ע"א) אוקים רבה פלוגתייהו דתנאי דטבל ותרומה בשבת ובדלא אפשר בחולין כלו' שא"א לרפאות החול' בחולין שישארו אחרי שסילקנו התרומה מהטבל דא"א בחולין מודו כ"ע דמתקנינן לי' בשבת ולא יאכילוהו לא טבל ולא תרומה. וא"כ לפ"ז הי' מותר לשחוט לחולה ולא להאכילו נבלה וא"כ יהי' דעת רבה דלא כר' כבר דחו לה בגמרא דאפילו ר' מודה בהא שלא אסר ר' תקון מעשר ולהאכיל טבל אלא במעשר ירק שהתקון הוא שבות ואכילת טבל ירק דרבנן ליכא למיגזר לטבל דאורייתא אבל בפלוגת' דתנאי דטבל ותרומ' הרי אוקמה רבה בעציץ שאינו נקוב. ואע"ג דתיקון טבל הוי דרבנן ועציץ שאינו נקוב טבלו הוא דרבנן מ"מ [לא] דמי למעשר ירק דבעציץ שאינו נקוב שהוא מין דגן יש לגזור אטו עציץ נקוב דהוי טבל דאוריית' ומשמע דלא עבדי' איסורא שבת דרבנן אלא היכא דאיכא למגזר לחולה איסור טבל דאוריית' אבל כשהאיסורין שוין הם דאוריית' ודאוריית' (הוא) [או] דרבנן ודרבנן וליכא למיגזר בדאוריית' מאכילין האיסור לחולה ולא עבדינן אנן איסורא. ומכל זה יצא לנו איסור אפי' כשיש לפנינו נבלה שאינה מבושלת ונצטרך לחלל שבת בבשולה דומיא דכרישין שחללנו שבת בגזיזתן במלאכה דאוריית' ולא התיר ר' לחלל שבת לתקנן באיסור שבות אלא שהדבר פשוט שאם אין לנו נבילה לא נאמר לעכו"ם לנחור שהרי אמרו (שם פ"ד ע"ב) אין עושין דברים אלו ע"י עכו"ם מי' אפי' בנבילה מבושלת הי' אפשר לומר דל"ד לטבל משום שזה האיסור עומד לתקן ואינו חסר אלא תקון ואלו הי' חול היה חוזר היתר ע"י תקון ומפני פקוח נפש התירתו התורה כאלו הי' מתוקן והרי הוא כאלו אינו חייב לתקנו כדגן עכו"ם שהתורה פטרתו מפני פקוח נפש וכשאוכלו החולה אוכל היתר אבל זאת הנבלה א"א לה להיות שחוטה כל עוד שהיא ראויה למאכל אדם דמאי דאמרי' במנחו' (כ"ג ע"א) ובי"ט (ל"ח ע"ב) אפשר לנבלה שתעשה שחוטה היינו לכשתסרח ולא תהיה ראויה לגר והתורה לא אסרה אלא נביל' הראוי' לגר אבל בעודה ראוי' לגר אין לה תקון לא בחול ולא בשבת והרי היא כאלו אינה לפנינו כלל דאריא דאיסורא רביע עלה. הילכך נשחוט לו מה שבפנינו (דאלו) [כאלו] לא הי' לפנינו אלא תרנגולת זאת החיה וז"ש הראב"ד ז"ל שאיסור שבת הוא עומד בפנינו ולא איסור נבלה אבל בטבל אין איסור שבת עומד בפנינו וכיון שלא הצריכתו התורה תיקון. וכל זה יש לנו לומר שלא לשבור דברי הראב"ד ז"ל דרב גדול ומובהק הי' ודבריו צריכין לפנים ולפני ולפנים והוא הי' ראש המדברים בשאלה זו וירד לעומקה. וה' ברחמיו יוציאנו ממרה למתקה:
120
קכ״אשאלה לט:
121
קכ״בתנס:
122
קכ״גשאלת ראובן קדש אשה והלך למדה"י ונתעגנה זמן מרובה ואח"כ גרשה בגט ששלח לה ממדינת הים והיא כתבה עליו שטר לחיוב מזונות על נכסיו ואח"כ נישאת וכשבא ממדה"י תבעוה אותו במזונו' כל זמן היותה מקודשת עמו מכח השטר והדיין חייבו לפרוע מזונותיה מה הוא הדין בזה:
123
קכ״דתשובה: אין לארוסה מזונו' על הארוס דהכי אמרינן בפ' המדיר (כתובות ע' ע"ב) דמתמהינן התם ואמרי' ארוסה מי אית להו מזונות ואהדרו ואמרו דמאי דאמרי' דארוסה אית לה מזונו' היינו בהגיע זמן ולא נשאה דאמרינן בפ"ק דכתובו' (ב' ע"א) ובפ' נערה שנתפתת' (מ"ח ע"ב) ועיקרה בפרק אעפ"י (כתובות נ"ז ע"א) שהיא ניזונת משלו אבל אם לא תבעה לינשא ולא נתנו לה זמן שנים עשר חדש לפרנס את עצמה אין לה מזונו' והא דמחייב לזונה כשהגיע זמן ולא נשאה היינו טעמא משום דכיון דפרנס' עצמה אחר שתבע' לינשא ולא נשאה ואין לו אונס הרי היא כנשואה וחייב במזונותי' מדרבנן כמ"ש רש"י ז"ל בפרק המדיר וזה אפי' למ"ד דמזונו' נשואה הם מדאורייתא וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פי"א מה"א ה"ב) וכ"ש למאן דס"ל דאפילו מזונות נשואה אינו אלא מדרבנן וכן דעת הרמב"ן בחידושיו פ' המדיר ובפרק ואלה המשפטים. א"כ אם הגיע זמן ולא נשאה דניזונת משל בעלה אינו אלא מדרבנן אבל כל י"ב חדש שנתנו לה לפרנס את עצמה אין לה מזונות אפי' תבעה לינשא וכ"ש שאם הלך למדה"י ולא תבעה שאין לה מזונו' עליו אפי' עמדה זמן הרבה מקודשת עמו. ומה ששאלו בפ' נערה שנתפתתה (כתובות נ"ג ע"ב) ארוסה מי אית לה מזוני פרש"י ז"ל דבארוסה יתומה היא בעיא אם יש לה מזונו' מהאחים. ומ"ש שם מסברא לית לה כיון דארסה לא ניחא לי' דתתזל וכן היא גירסת רש"י ז"ל. ה"פ מסברא אני אומר שאין לה מזונות מן האחים. דמ"ט תקון רבנן מזונות לבת מנכסי האב כי היכי דלא תיתזיל על הפתחים. הכא ליכא למיחש להכי דכי חזי לה ארוס דמיזלא לה זיין לה איהו מדילי' ואע"ג שאינו מחויב לזונה כיון דאירסה לא ניחא לי' דתיתזיל ואסיקנא דמסברא אית לה מהאחין דארוס לא זיין לה דכיון דלא קים לי' בגווה אם תנשא לו שמא ימצא בה מום לא שדי איניש זוזי בכדי וכל זה לשון רש"י ז"ל מכאן נראה מפורש שאין לארוסה חיוב מזונו' על הארוס. ור"ח ורי"ף ז"ל פירשוה בארוסה שמת הארוס לאחר שתבעה לינשא ונתחייב לזונה אם יש לה מזונות מהיתומים כשאר אלמנות כיון שנתחייב לזונה אי לא. והנגיד ז"ל פירשה ביתומה שנתארס' אם יש לה מזונו' מהארוס שכיון שבשביל אירוסיה הפסיד' מזונו' מהאחין בעי אם יש לה מזונות מהארוס ומכל אלו הפירושי' תדע כי הארוסה אין לה מזונו' מהארוס אא"כ תבעה בב"ד לינשא ונתנו לה זמן והגיע הזמן ולא נשאה שלא מחמת אונס כדמוכח בפרק בתולה (שם) שהיא ניזונת משלו שהרי היא כנשואה לענין מזונות כיון שדעתו לכונסה אע"פ שעדיין היא ארוסה לענין תרומה אם היא בת ישראל ונתארסה לכהן שאינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה כדאיתא בפרק אע"פ (נ"ז רע"ב) ואם תפס' ממנו מזונות ע"י ב"ד טועין חייבת להחזיר מה שתפסה:
124
קכ״הענין מ:
125
קכ״ועוד שם האשה שנתגרשה בגט שכתבו משומד במיורקא ושלחוהו בתנס ונתגרשה בו ונשאת נראה שהוא בטל שדינו כדין נכרי שאינו כשר לכתוב הגט כדאמר בפרק המביא תניין (גיטין כ"ג ע"א) וה"ה למשומד לע"ז או לחלל שבתות בפרהסי' שהוא כמשומד לכל התור' כולה ושחיטתו נבילה כדאיתא בהכל שוחטין (ה' ע"א) וכ"ש משומד לכל התורה וכ"כ הרמב"ם (פ"ג מה"ג הט"ו) בפירוש וכן בטא"ח (סי' קכ"ג) ואם נשאת והיו לה בנים הם ממזרים ואם הבעל קיים צריכה גט אר' להתירה להנשא ואסורה לשניהם. והגט שנכתב באלגזאייר ונמסר ביד שליח הולכה כיון שלא הגיע לידה אינה כלום וצריכין אתם לעמוד בזה על דברי נכבדי ק"ק מיורק"א מה טענה יש להם שהכשירו אותו משומד לכותבו והעמידו הדבר עד אשר תבוא תשובתם והודיעוני:
126
קכ״זענין מא:
127
קכ״חעוד שם הגט שנמסר במאזו"נה בלא עידי מסירה והבעל לא צוה לסופר לכתוב ולעדים ולחתום בטל הוא ואפילו ריח הגט אין בו לאוסרה לכהונה. ותמה אני מהזקן אשר במוסתגני"ס מה ראה להכשירו וגם מהאומ' שהוא פסול שאם לא הי' אלא פסול הי' צריך הבעל אם החזירה לקדשה אלא בודאי בטל הוא והבעל כשהחזירה לא הי' צריך לקדשה ולא לכתוב לה כתובה אחרת כיון שלא נקרעה הראשונה אע"פ שמחלתה לו דלא מחלה לו אלא אם נתגרשה והיא לא נתגרשה ואם בשעת חזרה ברכו ברכת אירוסין ונישואין היו ברכו' לבטלה ועל כל ברכה וברכה עברו על לא תשא מדרבנן כדין מברך ברכה שאינה צריכה שהוא עובר על לא תשא דרבנן כדאי' בפ' אין עומדין (ברכות ל"ג ע"א) ופר"ת זל דאינו עובר אלא מדרבנן כדמוכח לה מדאמרי' ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר אם אמת ויציב דאוריית' חוזר ומברך כדאי' בפרק מי שמתו (ברכות כ"א ע"א) ואם ברכה שאינה צריכה יש בה משום לא תשא מן התור' אינה חוזר ומברך מוטב שיעבור מן התור' בשב ואל תעשה ולא יקרא אמת ויציב ולא שיעבור על לא תשא שהוא מן התורה:
128
קכ״טשאלה מב:
129
ק״למליינ"א. שאלת נדה מהו שתישן עם בעלה במטה אחת ולאו דוקא עם בעלה במטה אחת ביצוע אחת חלילה ואפי' הוא בבגדו והיא בבגדה דדבר ברור הוא דכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב שום קריבה בעולם. מיהו אם היתה המטה גדולה כל כך עד שיוכלו להציע שתי מצעות בשתי מפצין ושני סדינין ובכל מצע ומצע כרים וכסתות עד שיהא האיש ישן לבדו בזוית זו ביציעו והאשה גם היא לבדה בזזית אחרת ביצועה במפצה וסדינה וכריה וכסתותיה הי' דבר זה מותר ודומיא דשלחן שמותר לה לאכול עמו דגזי' לא יאכל הזב עם הזבה הוא כשאוכלין בקערה אחת אבל על שלחן א' לא דדומיא דעוף וגבינה שמותר להעלותם על שלחן א' כשפירשו מפה אחרת כדי שיהא הדבר ניכר. או אם יש בדבר איסור משום דכל מטה מזומנת היא לשכיבה ואמרו לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב ויהי' אסור לישן לה באותה מטה כלל ועיקר שהרי ארז"ל (כתובו' ס"א ע"א) כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המפה והרחצת פניו ידיו ורגליו. והצעת המטה בפניו דמשמע בפניו אסור משום שהמטה הזמנה לשכיבה היא ולפ"ז הפי' יהי' אסור לה לישן עמו במטה א' ואפילו הוא ביצועו והיא ביצועה ואני מחלה פני כבודך אדוננו לברר לי כל הענין:
130
קל״אתשובה: יפה פלפלת וכל מה שראוי לכתוב בזה כתבת ולא יחסר מדבריך אלא דבר א' שהראב"ד ז"ל כתב בס' בעלי הנפש בשער הפרישה שמתשובת ר' האי גאון ז"ל נראה שאסור לישן על מטה של נדה אפי' בשעה שאינה במטה משום הרגל ודוקא נדה ודאי אבל כלה שנבעלה מותר לישן על אותה מטה אחר שעמדה מאצלו אע"פ שהיא אסורה כנדה עד שתטבול אפי' באותו סדין שדם בתולים עליו מותר לישן אבל נדה ודאי אסור לבעל לישן על מטתה אפי' בשעה שאינה עליו וכתב הרב ז"ל שאע"פ שאין זה מן ההלכה הם דברים שהדעת מכרעת עליהן וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפ"ז מה' נדה שלו וכ"כ הרשב"א ז"ל בשער הפרישה בת"ה וכן בספר י"ד (סי' קצ"ה) כתוב כן והוסיף שם שאפילו שלא בפניה אסור ולפי אלה הדברי' אני אומר שאם המטה הוא מטולטל כמו עגלה באופני' כמו שראיתי עושין היהודי' בארץ ארגון או אפילו קבועה בלא אופנים אלא שהיא בנין מטלטל כמו שעושי' הנוצרים וכן היו המטות של רז"ל כמו שהוא מוכיח בסדר טהרות במס' כלים בפי"ז ובפי"ט ובמקומות אחרים מהתלמוד ודאי שהוא אסור לישן באותה מטה עם הנדה אע"פ שהפרישו ביניהם לפי שהכל מטה א' ואם היא מטה קבועה דרך בנין במעזיבה או אפי' בקורות קבועין בכותל והמטה היא ארוכה שתציע מטתה במרגלית בעלה בלי קירוב למרגלותי' ודאי מותר הוא וכן נוהגי' היתר בזה שאין זה אלא כמי שמציע מטה אצל מטה בקרקע הבית דמאי שנא. אבל להציע המצע שלו ושיהיו פנים כנגד פנים יראה שיש בזה משום הרגל אע"פ שכל א' מהם במצע מיוחד ובכסות מיוחדת אא"כ יש מרחק רב ביניהם או תהי' מחיצת סדין ביניהם ובסנהדרין פ"א דיני ממונות (ל"ז ע"א) אמרו סוגה בשושנים שאפילו בסוגה של שושנים לא יפרצו בהם פרצות כלו' שאפי' אין בין אשתו נדה אלא סייג של שושנים לא יבוא לידי עבירה:
131
קל״בענין מג:
132
קל״גתנס. שאלת על גט הנכתב במיורקא וכתבו א' מהנקראים אנוסים ובלי ספק שהם משתחוים לע"ז ומחללין שבתו' בפרהסי' והעידו יהודים שתכלית יציאתו מהכלל היתה באונס וגם בהיותו באונס השמד הי' נוהג יהדות כשמוצא עצמו ניצול מהמות וגם במותו לא נהג מנהג עכו"ם ולא רצו לקברו כמנהג כופר בדתם עד שבזבזה אשתו ממון אלו הן ענייני זה האיש שכתב זה הגט והיתה השאלה אם הגט שכתב הוא בטל כדין נכרי וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ג מה"ג) שדינו כדין נכרי ואם נשאת אשתו בגט זה והיו לה בנים יהיו ממזרים וצריכה גט אחר או יהי' הגט כשר ובני' כשרי' והיא מותרת למי שנשאה או להנשא לאחר אם מת זה שנשאה בגט זה:
133
קל״דואמת הוא שהר"ם ז"ל כתב כן וסמך על מ"ש בראשון מחולין (ה' ע"א) דמשומד לע"ז ולחלל שבתות בפרהסייא דהוי כעכו"ם לכל דבריו ופי' הוא ז"ל דה"ה לענין כתיבת גיטין וכבר הגיה עליו הר"ם הכהן ז"ל שהי' נראה מדבריו שאין קדושיו קדושין ולא משמע הכי דהא קי"ל דמשומד שקדש קדושיו קדושין דאורייתא ואפילו גר שחזר לסורו קדושיו קדושין כדאיתא בפ' החולץ (יבמות מ"ז ע"ב) וה"נ מוכח בבכורות בפ' עד כמה (בכורות ל' ע"ב) ובפ"ק דיבמו' (ט"ז ע"ב) והרב ז"ל ג"כ כתב כן בהלכות קדושין (פ"ד מה"א הט"ו) ומדקדושיו קדושין הי' נר' דגיטו הוי גט דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכ"כ הרב בעל העטור ז"ל ומעשים בכל יום שמשומד מגרש אשה שנתקדשה לו אפילו ביהדותו וכתב ר"ת ז"ל שאין כותבין בגט אלא שם יהדות לא שם גיות נראה שדבר פשוט הוא דגט משומד גט הוא והרמב"ם ז"ל לא פירש דעתו אם גטו גט אם לא. אלא שכתב שאינו כשר לכתוב את הגט כדין נכרי ודבריו צ"ע. ומ"ש בתשובת הגאונים ז"ל דמשומד לחלל שבתות בפרהסייא אינו כישראל שנאמר ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כל המשמר שבת נקרא ישראל וכן בפ"ק דחולין (ה' ע"ב) אמרי' דאין מקבלין קרבנות מן המשומד מדכתיב אדם כי יקריב מכם ואמרי' מכם ולא כולכם להוציא את המשומד לנסך יין ולחלל שבתו' בפרהסיא כבר כתב בעל העטור ז"ל דעכו"ם שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז הם כדאיתא בפ"ק דחולין (י"ג ע"ב) א"כ האידנא לאו משומד לע"ז מיקרי ומחלל שבתות ליתה אלא (בעדות) [בעבודת] (עיין לקמן סי' מ"ז) קרקעות ויצא לנו מזה שכל המשומדים שקדשו קידושיהם קדושין דבר תורה ובזה הודה הרמב"ם ז"ל והיה נראה שאם קדושיו קדושין גטו גט. וכזה הוא הסכמת האחרונים ז"ל ומעשים בכל יום יוכיחו והרמב"ם ז"ל לא פירש דעתו בזה אם גטו גט ובודאי שדעתו לומר שגטו גט אע"פ שלא פירש כן כיון שכתב קדושיו קדושין שאין טעם לחלק בין גטין לקדושין אלא שהוא ז"ל כתב מה שנמצא מפורש בגמרא שאמרו דקדושי משומד קדושין ומה שלא נזכר בגמרא בפירוש הניחו סתום וילמד סתום מן המפורש ואין ספק שזהו דעתו. והי' נראה שאם גטו גט שהוא כשר לכתוב גט ולא דמי לנכרי דנכרי ליתיה כלל בתורת גטין וקדושין ואפילו לפי דעתו שהוא פוסל בעבד בכתיבת גט וכן דעת ר"י ז"ל בעל התוספות יש לומר דדוקא עבד פסול לכתיבת גט שאינו בתורת גטין וקדושין כלל שאין לו אישות ומש"ה פסול בשליחות גט בין להולכה בין לקבלה אבל משומד כיון דאיתיה בתורת גטין וקדושין ובר ברית הוא ובר שליחות הוא דאע"פ שחטא ישראל הוא הי' נראה שהוא כשר לכתוב הגט ואפילו תאמר שכתיבת הגט אינה אלא שליחות. והפסול בשליחות הגט פסול לכתוב הגט. וכ"ש שאין טעם פסול הכתיבה משום שליחו' דלא בעינן בכתיבת הגט שליחו' כמו שפי' הראשונים ז"ל ואין פסול הכתיבה לאותם פסולין אלא משום דבעינן לשמה ונכרי אדעתא דנפשי' קעביד ולא כתב לשמה וא"כ איכא למימר דמשומד לאו אדעתא דנפשי' קא עביד ואם אמרו לו שיכתוב לשמו ולשמה קא עביד אדעתא דידן דכיון שאין הדבר תלוי בפסול גופו מפני שמדותו. אלא מטעם לשמה איכא למימר דאע"ג דלענין פסול גופו הוי כעכו"ם אבל לענין אי עביד אדעתא דנפשי' או אדעתא דידן איכא למימר דאינו כעכו"ם וכל זה הוא לספק בדעתו של הרמב"ם ז"ל. אבל הוא לא ראה לחלק בזה וראוי לחוש לדבריו אבל בנדון הזה שהעידו העדים שאין זה כשאר המשומדי' פורקים עול ולבו הי' לשמים הרמב"ם ז"ל יודה בזה שכשר לכתוב הגט בודאי לאו אדעתא דנפשי' קא עביד אפי' נאמר שלענין שחיטתו ושאר דיניו דינו כעכו"ם לפי שהכתיבה הזאת אינה נפסלת מטעם פסול הגוף אלא מטעם לשמה ואי בריר לן דלשמה קא עביד ודאי הגט כשר הוא. ומה שחשבתם לתקן בזה שאחד מעידי הגט אינו זוכר אם זה האנוס כתבו במצות הבעל או הבעל צוה לאחר ואותו אחר נתנו לזה לכתבו לפי שהי' סופר מיושר בכתיבתו אלו היינו חוששין לזה קלקול גדול הוא זה שאין הגט כשר עד שיאמר לסופר לכתוב כדאיתא בפ' (התקבל) [מי שאחזו] (ע"א ע"ב) אבל לפי מה שנאמר לי כי הגט נמסר במיורקא אין לחוש לשום ערעור אחר מעשה ב"ד דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי ולזה נוהגין לקרוע הגט ולעשות מעשה ב"ד כדי לסלק ערעור דבעל:
134
קל״הענין מד:
135
קל״ומיורקה:
136
קל״זתשובת כתב אחד המתחיל כבוד מלכים חקור דבר כבוד אלי"ם דבר הסתר. ולכוף פסכתר. בטענת תובע מקנתר. עושה דין פלסתר. ועל דבר אמת מוותר. עמדתי ואתבונן בטענות ר' פרג על יורשי אחיו וראיתי טענותיו המחודשות. כגחלים לוחשות. כי התשעים דינרי זהב אינם משארית הספינה שנשטפה בנמל והזכיר בזה כמה ראיות אפשר הם אמת והיו היורשים גדולים. אבל ליורשים קטנים אין דיין רשאי לשמוע אותם וכדאמרינן בפרק הגוזל ומאכיל (קי"ב סע"א) גבי בר חמוה דרבי ירמיה אמר לי' מייתינ' סהדין דאחזקי בה בחיי אבוה אמר ליה וכי מקבלים עדים שלא בפני בעל דין דיתומים כמאן דליתנהו דמי ואפילו יצא עליהם שטר חוב והניח אביהם קרקעות אין נזקקין להם אלא א"כ רבית אוכלת בהן משום דאיכא פסידא ליתמי. או לכתובת אשה משום חינא כדאמרי' בפרק שום היתומים (ערכין כ"ב ע"א) וכ"ש אם אין שם אלא מטלטלין דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי אפילו גדולים אפילו כתקנת גאונים אלא אם אביהם שעבד מטלטלי אגב מקרקעי כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות אישות (פט"ז ה"ז ח' ע"ש) והלכו' הלואה (פי"א הי"א ע"ש) וזה מספיק לשתק ר' פרג בטענותיו החדשות. אמנם בטענותיו הישנות על סתירת פסק דיני וזאת טענתו אביהם ברצונו רצה להכניס ההפסד בחשבון אע"פ שהמלך פטרה ועשה זה לפנים משורת הדין חייבין הבנים לקיים מצות אביהן והאב הוא שעשה לפנים משורת הדין. אבל הבנים מן הדין חייבין שהרי האב חייבם וחזר לפני' משורת הדין דין גמור. וכל זה דבר שאין לו שורש כי האב עצמו הי' יכול לחזור בו ומה שנתן נתן ומה שלא נתן לא נתן ואם חוזר בו רשאי וזה דין פשוט הוא אינו צריך לפנים. ומ"מ ראי' מפורשת יש בזה בירוש' בפרק התקבל (ה"א) אמר רבי יוסי בר' יעקב בר זבדי רבי אבהו בשם רבי יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו ובקש לחזור בו חוזר ואם הוא יכול לחזור בו כ"ש שאין היורשין חייבין לקיים דבריו שאפילו במה שהוא אינו יכול לחזור בו ונפלו הנכסי' ביד יורשיו אין הודאתו ודבריו מחייבתן וכדאי' בפ' הגוזל עצים (בבא קמא ק"ד ע"ב) אמר ליה אי כתב לך התקבלתי לאו כלום הוא דילמא אדאתית שכיב ר' אבא ונפלו זוזי קמי יתמי והתקבלתי דר' אבא לאו כלום הוא ואפילו בשטר חוב דאמרי' (כתובו' צ"א ע"ב) מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם כבר כתבו רש"י והרמב"ן ז"ל שאין כופין על מצוה זו וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל (פי"א מה' מלוה ה"ח) ולא מצינו שיהיו היורשין חייבין לשלם מפני כבוד אביהן אלא כשהניח להן אביהן דבר מסויים כגון פרה וטלית של רבית ועשה תשוב' ולא הספיק להחזיר עד שמת (ב"ק צ"ד ע"ב) אבל בדברים אחרים כגון אלו אין חייבין לשלם מפני כבוד אביהן שאין כאן עבירה בדבר מסוים ובזה נתקיימו הנכסים ביד היתומים ובטלו טענות דודם. וידוע הוא כי הנכסי' הם מועטין בפני יתומות קרובות להתפרנס בנישואין ויתום ללמדו ספר ויתום לגזלו משוד אמו מלבד מזונותיהם בכל יום ואכזריו' גדולה היא לדודה המחזר אחר טענו' ואם הי' לו דין עליהם הי' חייב להניחו להם בתורת צדקה וכ"ש במה שאין הדין נותן לחייבם ואלה הדברים הם במקום ההוא חדשים וזרים כי לא הורגלו בדיני ממונו' ולא שמעו ולא ראו באותם ארצות אלא איסור והיתר. והלכו' סעודה לברך הטוב והמטיב שתקנו על הרוגי ביתר. ולבדוק בטריפו' ובסימני עופו' ובקרני חגבים אם יש להם כרעיים על הארץ לנתר. ואף בזה שמע ארצכם לבנו בתוך יבתר. כי נוהגים שם זלזול וזה משחית הוד פני' וקלסתר. כה דברי האיש יושב על משבר מפני עקת גזלן בפניו קרקע עולם כאסתר. מיחל כי עוד לאלוה מלין לראות נקמת ה' אם זעיר אכתר. וצדיק כי יחזה נקם ישמח אחיכם נאמן באהבתכם. מעתיר לאל. צמחכם יעשה קמח. שמעון כה"ר צמח זלה"ה:
137
קל״חשאלה מה:
138
קל״טבגאייה. שאלת כי קודם שנתאספו אצלכם האנשי' שיצאו מארץ אדום הייתם מתפרנסים בריוח עם הערביים שהיו צריכין לאומנתכם שהיו מביאין להם מעות בהקדמה ואתם נושאים ונותני' בהם ומרויחין פרנסתכם וכשבאו אלו הנאספים הביאו עמהם נכסי' המקדימין לעשות מאותה אומנו' והערבי כשהוא נכנס אצלם מוצא כל צרכו עמהם ואינו זקוק לכם ובזה נתמעטו פרנסתכם ותבעתם לאלו האנשים שיתנו עמכם במס המלך והם נתחייבו אליכם בזה ונתנו כמו שפסקתם עליהם שש שני' ובשביעי' יצאו לחפשי חנם בלא טענה ועל זה נתעוררו דברי ריבות בשעריכם ואתם רוצים לדעת הדין בזה מהו מתחילה עד סוף:
139
ק״מתשובה: מתחלה כשראיתם שנתמעט משא ומתן ביניכם מאשר הי' קודם שבאו אלו האנשי' מפני ביאתם שורת הדין הי' להתנו' תנאים ביניכם לתקנת כל האומנים כדין בני העיר שהם רשאין להתנו' על השערים ועל המדו' ולהסיע על קציתם כמו שנזכר בפרק השותפין שרצו (ח' ע"ב) ודין בעלי האומנו' הוא כדין בני העיר כמו שנראה שם (ט' ע"א) ממה שאמרו הנהו טבחי דאתנו בהדייהו כל מאן דעביד ביומא דחבריה לקרעוה למשכיה וכן בתוספתא דבבא מציעא אמרו רשאין הצבעין והצמרין להתנות ביניהם שכל מקח שיבוא ביניהם בעיר יהיו שותפין בו זה היותם רשאין לעשו' מן הדין לא עשיתם זה אבל תבעתם אותם שיפרעו עמכם מס המלך זאת פשרה היתה לא דין שמן הדין כל מי שהוא מבני העיר או מעיר אחרת ופורע מס המלך אין בני העיר יכולין לעכב עליו מלעשו' מלאכתו ולמכור כרצונו ואינן יכולין לומר לו פסקת לחיותינו כמ"ש בפ' לא יחפור (בבא בתרא כ"א ע"ב) על מה שאמרה הברייתא כופין בני המבואות זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסקי ולא אחד מכל בעלי אומניו' אמרו שם אמר רב הונא ברי' דרבי יהושע פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריני מצי מעכב ואי שדי כרגיה להכא לא מצי מעכב א"כ מה שנתחייבו לפרוע מס המלך עמכם לא הי' דין אלא פשרה ואלו הי' חיוב המס חוב שהטילה אותו התור' ונתחייבו הם מעצמם לפרוע אותו אע"פ שהיו פטורין הרי הדין נותן שיעמדו בחיובם ולא יפסקו כיון שהתחילו אין מפסיקין שכן שנינו במשנת שקלים (פ"א מ"ג) קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו אינו פוסק עד שיגדיל וישקול ע"י עצמו ואם בשקלים שאמרה התורה העשיר לא ירבה אם חייב עצמו לפרוע על מי שהתורה פטרתו כקטן אינו פוסק כ"ש בנדון הזה שע"י טענה נתחייבו בפשרה שלא היה הדין נותן לפסוק מליתן כל זמן שהטענה קיימת אם לא מסרו מודעא שיוכלו לטעון אנוסים היינו וסתם נתחייבו בלי שום תנאי אבל חיוב מס המלך אינו חיוב שהטילה אותו התורה אלא חיוב מס נמוס האומה ואם עמדתם בפני ערכאותיהם ופטרו אותם כבר נסתלק חיובם שהנמוס המטיל חיובם פטרם ואין כח ביד דיינינו לחייב מה שפטר דינם בענין חיוב נמוסם אבל נשאר לכם שאם הטענות הראשונות הם קיימות להתנות ביניכם תנאים לתקנת האומנות שלא יפסיק האחד חיי חבירו וחי אחיך עמך כתיב אם שניהם יכולי' לחיות והנה עמכם מה שאין בהרבה מקומות מאלו הארצות זקנים יודעים הנהגת הציבור יודעי דת ודין ואתם במעמדם תתקנו תקנות כדי שיבוא הדבר לידי פשרה כאשר בתחילה ואז כל העם על מקומו יבוא בשלום:
140
קמ״אשאלה מו:
141
קמ״בתנס:
142
קמ״גכתבתם כי מעת התיישבות הקהל הבאים ממיורקא למקומכם נחלקו בענין כסף גולגלתא וכרגא דמלכא מקהל האזרחים בארץ התושבים הם נותנים מס למלך בבל חדש שני זהובים ושמינית האזרחים שלשה זהובים כי כן יסד המלך וכן עמד הדבר בקביעות גם אחר אשר נתן המלך מנתו אל השופט לא הוסיף ולא גרע ועתה עמדו ראשי קהל האזרחים ותבעו אל התושבים ואמרו להם נפרע זה חלק כחלק ורצו להוסיף על התושבים שלשה שמיניו' וחצי ולגרע מעליהם והתושבים לא נתפייסו להם בזה כי אמרו אין לכם דין ודברים עמנו ואין לנו כי אם מלכנו ושריו ומה לכם ולנו גבולות חלק המקום בינינו ובניכם. אנן בדידן ואמון בדידכו וכשראו כך האזרחים הסכימו ביניהם ליפרד מהתושבים בפת בגם ביין משתיהם שלא יאכלו מבשר שחיטתם ולא ישתו יינם וגם לא יבקרו חוליהם ולא ימולו את בניהם ולא ישאר אחד מהם בבית הכנסת בעת הקבוע להם בבית המדרש ובשבוע שתהיה להם משמרת שלוחם יתפלל שלא יעמיד אחד מהם לקרות בתורה וכל זה בכח חרם ועתה שאלתם אם יש לאזרחים דין על התושבים בתביעתם ואם נעשו הסכמות אלו כדין וכהלכה:
143
קמ״דתשובה: ידוע הוא כי לתת מנת המלך הוא מחוקי המלכו' כמו שנזכר בספר עזרא שלא פטר מזה אלא החכמים ופירשוהו חז"ל בפרק קמא דבבא בתרא (ח' ע"א) כל אשר יגזור המלך בזה הוא בדין המלכות כ"ש אם יש לו בזה חוק לפי דתם דבריו קיימין מן הדין ואין לשנות כלום בכל מה שיגזור בזה דקיימא לן דינא דמלכותא דינא כדאיתא בפרק ארבעה נדרים (נדרים כ"ח ע"א) בענין נודר למוכסין ובפרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא קי"ג ע"א) בענין פורטין מתיבת המוכסין וכן בפ"ק דגטין (יו"ד ע"ב) בענין שטרו' העולים בערכאו' של עכו"ם ובפרק חזקת (בבא בתרא נ"ד ע"ב) בענין נכסי העכו"ם הרי הן כמדבר ומי שהוא בקי בהלכו' אלו ימצא מפורש כי דין המלך דין הוא וכל הנוטל דבר מחבירו לעבור על מה שגזר המלך גזילה היא בידו וא"כ כיון שהמלך הטיל על כל אחת משני כתות הנזכרות מה שהטיל אין טענה לאחת על האחר' להוסיף ולגרוע ואם עשו כן הם בכלל בעלי זרוע ח"ו לא תהי' כזאת בישראל ואפילו יטענו ויאמרו אנחנו כבדים והם קלים ורפים אין להם דין ודברים עליהם אם המלך רצה להקל עליהם רשאי הוא לעשות בנכסיו מה שירצה. ויש ראיה לזה מ"ש בפ' חזקת (בבא בתרא נ"ה ע"א) אמר רב אשי פרדכת מסייע מתא והנ' מילי דאצלוה בני מתא אבל אנדיסקי סייעתא דשמיא ופירש ר"ח ז"ל פרדכת אדם טייל והוא לשון מורכב פורייה דוכתיה. ואם הצילוהו בני העיר ואמרו למלך זה בטל הוא פטור הוא מהמס ומסייע מעט לבני העיר אחר אשר הם פטרוהו. אבל אנדיסקי שהם לא הצילוהו אלא שהמלך נתן לו כתב וזהו פירוש אנדיסקי לפוטרו או להקל מעליו וכן בירושלמי בפ' המניח את הכד (ה"א) מוכח שאחרי אשר הוקבע המס על בני העיר זה נותן כך וזה נותן כך אין אחד מבני העיר רשאי לאהדורי אטצדקי להקל מעליו להטיל על אחר. כדגרסינן התם ראה אמת המים שוטפת ובאה לתוך שדהו עד שלא נכנסו המים לתוך שדהו רשאי לפנותם למקום אחר פי' לתוך של חבירו כלומר שיסתום גדר שדהו אע"פ שהם נכנסין לתוך של חבירו. ואם משנכנסו לתוך שדהו אינו רשאי לפנותם למקום אחר פירוש לתוך של חבירו עד כאן. והנלמד מזה הוא כיון שהמס כבר נקבע עליו אינו רשאי להטילו על חבירו אחר אשר הוקבע עליו וכן אמרו שם (שם) בפי' אהן אכריסו ארגידא עד לא ייתו אהן כריסו ארגידא שארי מימר לן פלן עביד עבידתי מן דאתי כריסו ארגידא אסור פירוש כריסו ארגידא כוס של כסף מוזהב בלשון יון ר"ל אם המלך הוא שואל שיעשו לו כוסות של כסף מוזהבים ומצא ביד אחד מאנשי העיר כוס של כסף מוזהב אם קודם שנכנס לעיר ראהו בידו רשאי לומר לו אני איני אומן איש פלוני אומן עשאהו לי כדי לפטור את עצמו ממלאכת המלך אבל אחר שנכנס לעיר והוטלה מלאכת המלך על כל אנשי העיר אינו רשאי לפטור את עצמו בטענה זו שכבר הוטלה עליו בכלל אנשי העיר מלאכת המלך. תו גרסי' התם (שם) אהן אנסנו פירכא עד לא ייתון רומאי שרי משחדיניה מן דייתון רומאי אסור ופי' כשהמלך הוא הולך ממקום למקום וחייליו הם יושבים באהלים וכשנכנסין לעיר הם שואלים אכסנייא מן היהודים ונקראים אנסנו פירכא כי פירכא מלשון פרכא ופירכא היא פרכת ואהלים קרויין פרכת וקודם שיכנסו הרומיים חיל המלך לעיר מותר להשחידם כשיכנסו לעיר לא ישאלו ממנו אכסנייא אבל אחר שנכנסו והוטלה האכסנייא על כל בני העיר אסור להשחידם כדי לפוטרו לפי שהוא מציל עצמו בממון חבירו שאם לא יתאכסנו אצלו יתאכסנו אצל אחר וכבר הוטלה האכסנייא על הכל משעה שנכנסו לעיר ונלמוד מכל זה שהדבר הנקבע מחוקי המלכים על בני העיר אינן רשאין להקל מעליהם ולהטיל על אחרים. ואחר שנתברר שאין דין ודברים לאזרחים על התושבים להוסיף על מה שגזר המלך ושריו כלום וליטלו לעצמם להקל מעליהם אם כן כל אותם הסכמו' שלא כדין נעשו וחייבין להתיר החרם מן הדין ואיני רוצה להאריך בזה מפני כבודם. ואדון השלום ישים לכם שלום:
144
קמ״השאלה מז:
145
קמ״ווהראן:
146
קמ״זעל אלו האנוסים שהם נושאים נשים אנוסות בחופ' וקדושין אם תצא איזו אנוסה להכנס בבריתנו ויהי' בעלה חי אם יהי' דינה כדין עכו"ם או כדין יפת תואר שאין אישות לעכו"ם או לא. ואם יהי' זה הדין נוהג במי שהוא ערל שנולד אחר השמד או במי שאחר שנשתמד נשא אשה אלו הן דבריך:
147
קמ״חתשובה: אין בין ישראל למשומד בענין זה כלום דקי"ל אע"פ שחטא ישראל הוא כדאיתא בפ' נגמר הדין (סנהדרין מ"ד ע"א) וכדאמרי אינשי אסא קאי ביני חלפי אסא שמיה ואסא קארו ליה ואפילו גר שנתגייר וחזר לסורו הרי הוא כישראל לענין זה וכדאמרי' בפ' החולץ (יבמות מ"ז ע"ב) טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו למאי הלכתא א"ר יוסי ב"ר חנינא דאי הדר ביה כישראל משומד הוי ואי קדיש בת ישראל קדושיו קידושין ואמרינן נמי בפ' עד כמה (בכורות ל' ע"ב) הגר שקיבל עליו דברי תורה ונחשד לדבר אחד ואפי' נחשד לכל התורה כולה הרי הוא כישראל משומד נ"מ דאי קדיש קדושיו קדושין ואע"ג דאמרינן בפ' השולח (גיטין מ"ה ע"ב) דגר שחזר לסורו מין הוא אפ"ה אסיקנא דקידושיו קדושין כ"ש אלו האנוסים שהם תולעת יעקב ומתי יהודה שאם קדש אחד מהן את האשה שקידושיו קדושין ואפי' הנולד מהן בשמדותן והוא ערל כך הוא דינו כל שאמו אנוסה אפי' היה האב עכו"ם דקי"ל בפ' כיצד ביבמות (כ"ג ע"א) בן בתך הבא מהעכו"ם קרוי בנך כ"ש אם היה אביו ואמו אנוסים. והכי מוכח בפ"ק דיבמות (ט"ז ע"ב) דאמרינן התם אמר רב יהודה אמר רב עכו"ם שקדש בזמן הזה חוששין לקדושיו שמא מעשרת השבטים הוא ושמואל לא פליג עליה אלא כיון דנשאו להם עכו"ם הולד כמוה כדאמרי' בפ' האומר בקידושין (ס"ח ע"ב) וכשאמם מעשרת השבטים מודה שמואל אלא משום דגמירי דבנתא דההוא דרא איצטרויי איצטרו כלומר נבקע רחמן ונעשו עקרות כמו שפי' רש"י ז"ל והרי"ף ז"ל בקדושין פרק האומר. ואף ללישנא בתרא דאמר התם (שם י"ז ע"א) לא זזו משם עד שעשאום עכו"ם גמורים שנאמר בה' בגדו כי בני' זרים ילדו לאו למימרא דכל הנולדים ממשומדים עשאום עכו"ם גמורים אלא בנים שנולדו מאותן נשים של אותו הדור הוא שעשאום עכו"ם גמורים וכן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו בפ' כיצד ביבמות. אבל בכל משומדים ובני משומדות הרי הם כישראלים גמורים לענין קדושין מק"ו בגר שחזר לסורו דהוי מין וכדכתיבנא ודבר זה ברור הוא שמשומד ואפי' בן משומדת שהוא ערל אם קדש ישראלית קדושיו קדושין גמורין כישראל גמור וכן בעל ה"ג ז"ל בסוף הל' קידושין כתב בר משומד דאתליד מעכו"ם אי מקדש לא תפסי ליה קדושין. משמע מדבריו דוקא דאתיליד מעכו"ם אבל בן עכו"ם דאתיליד ממשומדת תפסי ליה קידושין. ומה שיש לעיין בזה הוא שאם ישראל גמור נשא ישראלית גמורה ומת בלא בנים ויש לו אח משומד אם היא זקוקה לו אם לא. ומצאתי בה"ג בה' יבמות בלשון הזה שומרת יבם דנפלה קמי משומד לא משתרייא לעלמא עד דחליץ לה דהא בקדושתיה קאי דקי"ל דאי קדש תפסי ליה קדושין עכ"ל וכ"כ בעל הטורים ז"ל (באה"עז סי' קנ"ז) בשם רב שרירא גאון ז"ל. אבל ראיתי להרשב"א ז"ל שכתב בשם רב יהודה גאון ז"ל שהוא מחלק בזה שאם נשתמד אחר שנשאה אחיו היא זקוקה. ואם כשנשאה אחיו כבר היה משומד כתב דלא בעייא חליצה. ועוד כתב משמו שאם הבעל הוא משומד וישבה תחתיו באונס ומת בשמדותו בלא בנים אינה זקוקה ליבם דהא לאו אחיו הוא ואינה זקוקה גם כן לחליצה. והרב ז"ל חלק על הגאון ז"ל בכל זה משום דאע"פ שחטא ישראל הוא. וגם בעל הטורים ז"ל (שם) כ' לא ידענא למה לא תהיה אשת משומד זקוקה וגם מה שחילק בין אם היה היבם משומד כשנשאת אם לאו עכ"ל ז"ל. נראה אם בשעת נישואין היו שניהם ישראלים ואח"כ נשתמד אחד מהם בין נשתמד הבעל בין נשתמד היבם זקוקה היא דבשעת נישואין אחי' היו ומפני שמדות אחד מהם לא פקעא זיקה דחיילא עליה. ואי איכא למימר דליכא זיקה. ליתה אלא כשהיה משומד בשעת נישואין בין שהיבם הי' משומד בין שהבעל הי' משומד ונשא' באונס או היתה משומדת כמוהו ונתאלמנה וחזרה בתשובה דאיכא למימר דכיון דבההיא שעתא דנשאה הוי חד משומד וחד ישראל לא קרינן בהו כי ישבו אחים יחדיו דכיון דנטמע בע"ז לאו אח הוא. ודבר זה נלמד מדגרסינן בפ' אין מעמידין (עבודה זרה כ"ו ע"ב) המינים והמשומדים מורידין ולא מעלין א"ל אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות את המשומד ואת אמרת מורידין סמי מכאן משומד. והנלמד מכל זה הוא שכל שמורידין אותו לית ליה אחוה בהדן ואע"ג דסמי מכאן משומד היינו משומד לעבירה אחת כגון אוכל נבילות כדאיתא התם. אבל הנטמע בעכו"ם הרי הוא כמין ומורידין אותו וכיון שמורידין אותו אינו קרוי אח. ואף הרמב"ן ז"ל החמיר בזה בחידושיו בפ' איזהו נשך בבן הנולד ממשומד' והתיר להלוות לו בריבית משום דלא קרינן ביה וחי אחיך עמך דלאו אח הוא מהאי טעמא ולא דנו כדין תינוק שנשבה לבין העכו"ם. ובייבום דבעינן אחים יחדיו ה"ה והוא הטעם אם בשעת נשואין היה משומד. ובספרא לענין טומאת קרובים ומייתו לה בפ' נגמר הדין (סנהדרין מ"ז ע"א) דריש בעמיו בעושה מעשה עמיו והדברי' נראין שדין יבום ודין טומאה שוים הם דאחוה דהתם כאחוה דהכא וכיון דמשומד לא מיטמי ליה ול"מ אחוה ה"ה לא מיקרי אח לענין זיקה. והדברים כפשטן נראים דמסייעין אל הגאון ז"ל אלא א"כ נאמר מדאצטריך רחמנא למעוטי התם משמע דבכל דוכתא מיקרי אח והדברים מסופקין הם דאיכא למימר מדגלי התם ה"ה בכל דוכתא ונשאר מחלוקות זה אי איצטריך אי דגלי וכסוגייא קמייתא דיבמות ובמקומות אחרים. ומיהו אם בשעת נישואין היה ישראל ואח"כ נשתמד איכא למימר שהיא זקוקה ודילמא באחוה בשעת נישואין תלייא מילתא זה נ"ל להלכה. וזה שנאמרו הדברים בשם גאון ז"ל. והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' גיטין כתב ישראל שנשתמד לע"ז או מחלל שבתות בפרהסיא הרי הוא כעכו"ם לכל דבר ולא פיר' אם יכול לגרש כמו שקדושיו קדושין וכן אם יבמתו זקוקה לו. (הג"ה אמ"ה בפרק ראשון מהלכות ייבום כת' שאח משומד לעבודה זרה זוקק כך נראה לי) וכבר תמה עליו הר"מ הכהן ז"ל מ"מ אם שניהם הם משומדין ומת אחד מהם בלא בנים בלי ספק שהיא זקוקה לייבום דלא גרעי מעכו"ם נמולי' דאית להו חייס כדאיתא ביבמות בפ' הבא על יבמתו (יבמות ס"ב ע"א) וכי היכי דאית להו חייס דאבות ה"נ אית להו חייס דאחוה וה"ה למשומדי' דאית להו חייס דאחוה בהדי הדדי והני מילי לענין יבום דבעינן אחוה אבל לענין קדושין לא תלייא באחוה אלא על ששמו ישראל וזה אע"פ שחטא ישראל הוא. ובפ' הגוזל קמא (ק"י סע"ב) אמרינן יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה אמרי התם נמי אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו וכו' טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו ובודאי דבמשומד לא ניחא לה וזה סיוע אל הגאון ז"ל שלא יצטרך חלוצה לנופלת לפני משומד דודאי דאדעתא דהכי לא נשאת לו שהרי משומד הי'. ומה שחילק בזה בין נשאת לאחר שנשתמד לנשתמד אחר שנשאת לפי כשנשאת כבר ידעה שיכול להשתמד כמו הבעל וכמו שבהשתמד הבעל לא פקעי קדושין כן בהשתמד היבם לא פקעא זיקה. ואחר שהעלינו שקדושי משומד בבת ישראל הוו קדושין גמורים ה"ה בקדושי ישראל במשומדת הוו קדושין גמורים וה"ה בקדושי משומד במשומדת דטעמא דאע"פ שחטא ישראל הוא שייך בכולהו. ומה שיש לדון בענין שאלתך אינו אלא מפני העדות דקי"ל דהמקדש בלא עדים אין קדושיו קדושין ואפי' שניהם מודים דילפינן דבר דבר מממון כדאיתא בפ' האומר בקדושין (ס"ה ע"ב) וה"ה המקדש בפסולי עדות שאין קדושיו קדושין וכדאיתא במסכת סנהדרין בפ' זה בורר (סנהדרין כ"ו ע"ב ע"ש) וא"כ זה האנוס שקידש אנוסה זו אם קדשה בפני עידי ישראל צריכ' גט. ואם קדשה בפני עדים אנוסים דדכוותייהו אין קדושיו קדושין דודאי פסולים לעדות הם דלא גרעי מישראל בעל עבירות שהוא פסול לעדות שכיון שעמדו שם ברצונם ומתפקרים לעבור על דברי תורה בכמה דברים אפילו כשהן לבין עצמן כגון אכילת נבלות וחלול שבת מלבד השתחויתן לעבודה זרה אין ספק שפסולין הם לעדות דבר תורה והמקדש אשה בפניהם אינה מקודשת כלל ודבר זה אין בו ספק כלל:
148
קמ״טומה שיש לעיין בזה הוא שאם קדשה כדת משה וישראל בפני עדים אנוסים כמנהגם אם הוא אצלם מנהג קבוע ונשאה אח"כ כדרך נישואיהם שנושאין כדת העכו"ם שנטמעו בהם אם יש לחוש לנישואין אלו שבאו אחר קדושין כאלו שהן בפסולי עדות דאיכא למימר דכיון דגלו דעתן דלאו בתורת זנות קא נסבי להו כיון דמקדשי ובתר הכי נסבי אם כן איכא למימר דגמרי ובעלי לשם קדושת נישואין וכיון שיש ישראל כשרי' לעדות בעיר עמהם ויודעין שהם מתייחדין אמרינן עידי ייחוד הן הן עידי ביאה וחיילי קדושין משעת בעילה דחזקה היא שאין אדם מחזר אחר קדושין ועושה בעילתו בעילת זנות ודמיא הא מלתא למגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק דקי"ל כב"ה שאם נתגרשה מן הנישואין שלבו גס בה שצריכה ממנו גט ואוקימנא בגמ' בפ' הזורק (גיטין פ"א ע"א) כשלא ראוה שנבעלה ובדאיכא עידי יחוד דס"ל לב"ה הן הן עידי ייחוד הן הן עידי ביאה ואם ראוה שנבעלה אפי' נתגרשה מן האירוסין צריכה גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ואף ע"ג דבפנוייה בעלמא לא אמרינן הכי כדעת הרמב"ם ז"ל (פ"י מה"ג הי"ט) וכן הסכימו עמו האחרונים ז"ל הכא כיון שהית' אשתו לא אמרינן דעביד בעילתו בעילת זנות ודכוותה הכא כיון שקדשה בפנ' עדים אנוסים דכוותיהו ודאי לשם נשואין נתייחד עמה ולא לשם זנות ומה שלא קדשה בפני עדים כשרים הוא לפי שהוא אומר שהאנוסים הם יותר כשרים בעיניו מישראלי' ודומה למה שאמרו בפרק חומר בקדש (כ"ב ע"ב) בענין עם הארץ שאמרו שם כלי של ע"ה טמא או טהור א"ל טמא ואם אתה אומר לו טמא כלום משגיח עליך ולא עוד אלא שאומר לך שלך טמא ושלי טהור. וכן בכאן אם ישאלך האנוס אם פסול אם כשר אם נאמר לו פסול אינו משגיח עליך [ולא] עוד אלא שאומר לך אתה הוא פסול ואני כשר לפי שלבו מסור לשמי' וכיון שכן זה האנוס שקוד' שנשא אשה זו קדשה בעדים אנוסי' אני אומר שאם נתייחד עמה וידעו זה עידי ישראל כדאמרי' הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה וכאלו בעלה לפניהם לשם קדושין ואינו עושה בעילתו בעילת זנות וחוששין לה להצריכה גט ממנו זה נ"ל להחמיר בזה. ושמא תאמר זה שקדשה בעדים פסולים אע"פ שבעל אח"כ על סמך קדושין הראשוני' הוא בועל ולא לשם קדושין וכיון שקדושין הראשוני' אינן כלום אף מה שבעל אחר כך אין אותן בעילות אוסרות אותה שהרי על סמך קדושין הוא בעל וכמ"ש בקדושי טעו' בפ' בא סימן (נדה נ"ב ע"א) שאפי' בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת ור"ל שאין קדושיו קדושין. הא ליתא דדוקא בענין סבלונות שבאו אחר קדושין בטלים הוא דאמרינן הכי שכיון שהוא טועה בקידושין הראשונים אף הסבלונות ששלח אחר כך לא שלחם בתורת קדושין שהוא טועה שקדושיו הראשוני' הם קדושין אבל אם בעל אחר קדושין פסולים שטעה בהן שהם קדושין כשרים וגמר לעולם ובעל לשם קדושין והכי מוכח בפ' האיש מקדש (נ') וכמו שכתבו המפרשים ז"ל שם והביאו ראיה מהתוספתא (כתובות ע"ג ע"ב) דתניא התם המקדש בפחות משוה פרוטה וכן קטן שקידש ושלח סבלונות לא עשו כלום שעל מנת קידושין הראשונים שלחו. בעלו קנו. ואע"ג דרבי שמעון פליג התם ואמר דלא קנו שמחמת קדושין הראשונים בעלו לא קי"ל כוותיה דיחידאה הוא אלא כת"ק דס"ל דקנו:
149
ק״נוהיוצא מכל זה הזא שאם קדשה בעדים כשרים קדושיו קדושין דבר תורה ואם קדשה בעדים אנוסי' אין חוששין כלל לקדושיו. וכן אם נשאת בחוקות העכו"ם הרי הוא אצלו כפילגש ואין לחוש כלל לבעילותיו שאין בעילותיו דרך אישות. ומה שיש לחוש בזה הוא אם קדשה בעדים אנוסים ונשאה בחוקות העכו"ם בעיר שיש בה ישראל שאפשר לומר דגמר ובעל לשם קדושין וחוששין להם כנ"ל:
150
קנ״אומצאתי בספר עיטור סופרים בלשון הזה וכד משומד דאתיליד מגוייה לא תפסי קדושיו משומד גופיה תפסי קדושיו דגרסי' בבכורות וכו' ובפ' החולץ וכו' ומדקאמר וקדושיו קדושין ולא קאמר וחוששין לקדושיו ש"מ דאורייתא תפסי קידושין והילכך גיטיה גט דכל דקדיש אדעתא דרבנן קדיש ואי נפלה ליה יבמה חליץ לה כדאמרי' בסנהדרין (מ"ד ע"א) אע"פ שחטא ישראל הוא וכן מצינו בתשובות רבינו שלמה ז"ל ואפי' משומד לחלל שבתות ולע"ז. אבל בתשובה דקמא משומד לחלל שבתות אינו כישראל שנא' ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כל המשמר שבת נקרא ישראל ותניא מקבלין קרבנות מפושעי ישראל חוץ מן המשומד לנסך יין ולחלל שבתות בפרהסייא הילכך מחלל שבתות בפרהסייא עכו"ם הוא וקדושיו לאו קדושין ומסתברא כיון דקי"ל (חולין י"ג ע"ב) עכו"ם שבח"ל לאו עובדי ע"ז הם האידנא אינו משומד לע"ז. ומחלל שבתות בפרהסי' ליתיה אלא בעבודת קרקע וקדושיו קדושין וגירושיו גירושין עכ"ל. וזכינו להסכים לדעתו. אלא שבמה שהורה הרב ז"ל במשומד לע"ז שלא בח"ל וכן מחלל שבתות בעבודת קרקע דלאו ישראל מיקרי. אינו נראה דהא דאין מקבלין מהם קרבנות לאו משום דלאו ישראל מיקרו אלא גזירת הכתוב היא מדכתיב אשר יקרב מכם ודרשי' מכם ולא כלכם כדאיתא בפ' הכל שוחטין (חולין ה' ע"א) ואדרבא מהתם משמע דאיקרו ישראל מדמעטינן להן מדכתיב מכם ולא כלכם הא אלו כתב קרא אדם כי יקריב מכם לא הוה ממעטינן להו דבכלל ישראל הן כנ"ל. וסיוע מצאתי לדברי בספר אבן העזר (סי' מ"ד) שכתב שם ישראל משומד שקידש קדושיו קדושין וצריכה ממנו גט. וי"א דמשומד לחלול שבתות בפרהסיא ולע"ז דינו כדין עכו"ם גמור ואין קידושיו קדושין ולא נהיר' עכ"ל וכן הרמב"ם ז"ל לא חילק בזה בפ"ד מהל' אישות וכו' שאפי' עובד ע"ז קדושיו קדושין ואולי בעל העיטור ז"ל סמך על ברייתא דתורת כהנים דתניא התם מכם להוציא את המשומדין שאינו מכם אבל ברייתא דמייתו בגמרא לא משמע מינה הכי והדברים מוכרעין הן מעצמן דודאי מי שלא נתגייר אלא שעה אחת וחזר לסורו לאלתר ועבד ע"ז וחלל שבתות בפרהסיא כמנהגו קודם שנתגייר ומין הוא ומן המורידין הוא דלא קרינן ביה אחיך כמ"ש למעלה ואפ"ה חשבינן ליה ישראל משומד וקדושיו קדושין ואף אם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אין קדושי אחרון כלו' מפני קדושי ראשון דקדושי ודאי חשבינן להו כמ"ש הרב בעל העטור ז"ל וכן ראיתי בתשובה למורי חמי הרב רבי' יונה ז"ל שכתב כן. וכן כתוב בספר העיטור ובספר אבן העזר (שם) שמעשה הי' בכותי שקידש ואצרכוה גיטא מר רב יהודה ומר רב שמואל רישי כו' והדבר ידוע שגזרו עליהם להיות כעכו"ם גמורים כדאיתא בפרקא קמא דחולין (ו' ע"א) דחולין:
151
קנ״בשאלה מח:
152
קנ״גברשך:
153
קנ״דראובן בדק בהמה ומצא ראש האומה מצד פנים דבוק בעיקר הריאה ונתפשט הדבוק עד שומן הלב וכיס הורדא כשיעור שני אצבעות ברוחב בלא פילוש כלל ולא הגיע הדבוק לשיפולי הריאה והי' הדיבוק חזק שלא יכול להתפרק מחמת נענועה ולפי שהי' הדיבוק בלא פילוש התירה לפי שנראה לו שלא הית' סירכא כיון שנדבקה בלא פילוש ואף ע"פ שאינו מקום רבית' הי' תחילת ברייתה ושמעון אסרה כדין סרכה היוצאה מאומה לאותן מקומות ועוד לאחר שהוציא ידו ראובן משמשו בריאה ונמצא שם פילוש וראובן אומר שהפלוש נעשה אחר הבדיקה והעלו אותה בנפיחה וראו שהדיבוק לא הגיע לשיפולי הריאה ורבו בזה המקילין על המחמירין והתירוה במנין אלא ששמעון האוסר כיון שאסרה שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא וכל האחרים אכלוה לפי שהדברים נראין שזה תחלת ברייתה הי' כן:
154
קנ״התשובה: אמת הוא שראובן הי' נאמן לומר בשעת בדיקה לא הי' שם פילוש וזה אירע אחר שבדקתיה שאנו תולין שעל ידי משמוש השני נעשה הפילוש כדאמרינן בשחיטת חולין בפ' אלו טריפות (חולין מ"ט ע"א) ריאה דאנקיבא היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן ואסיקנא הלכתא תלינן דהא תלינן בזאב. וכן בנדון הזה אנו תולין שעל ידי המשמוש נפצל וכ"ש אחר שהבודק הראשון העיד שלא הי' שם פיצול דעד אחד נאמן באיסורין. אבל זה הכלל אשר אתם סומכי' עליו שבכל מקום שיש דיבוק בלא פילוש שהיא כשרה ואפי' שלא במקום רביתא לא נזכר בשום מקום מהתלמוד ולא מצינו שהתיר התלמוד (שם מ"ו ע"ב) אלא תרתי אוני דסריכי אהדדי בכסדרן משום דהיינו רביתייהו ופי' רביתייהו רביעתייהו שזהו מקום רביצתה והויא סתימה מעלייתא ולא יתפרקו לעולם. ויש במקומות אחרים שפירשו רביתייהו לשון גידול בסוף פ' אלו טריפות (חולין ס"ז ע"א) בענין תולעים בכלים היינו רביתייהו. וכן בפרקא בתרא דיומא (ע"ח ע"ב) רביתיה דינוקא לשון גידול. אבל בכאן פירושו לשון רביצה ולשון קצר הוא וכאילו אמר היינו רביעייתהו. ואע"פ שמדברי רש"י ז"ל נראה שהוא מפרש זה לשון גידול. אבל מנסחת ההלכות נראה שהוא לשון רביצה וכן פירשוהו כל האחרונים ז"ל. וכן בריאה שניקבה ודופן סותמתה אמרי' בגמרא (חולין מ"ח ע"א) דכשירה במקום רבית' ואמרי' התם והיכא מקום רביתא מקום חיתוכא דאוני זהו שנמצא בתלמוד. אבל הרב רבינו יהודה אלברגלוני ז"ל כתב בשם הגאונים ז"ל שאם כל גג האומה מהשלמת כל האונין ולמטה דבוק בשדרה כשיר' דאמרינן שכן הוא ברייתה כיון שאין שם פיצול והוא מקום רביתא וסמכו כל האחרוני' עליהם בזה לפי שקבלתם של הגאוני' ז"ל קבלה הוא וראוי לסמוך עליהם כאלו נזכר בתלמוד וכן נמצא בשם הראב"ד ז"ל שאם ענונית' דוורדא היא סרוכה לכיס שלה בלא שום פילוש שהיא כשיר' שהדברים נראין שכך הוא דרך ברייתה. ואם אמרה הרב ז"ל ראוי לסמוך עליו דרב מובהק הי' שלא מצינו בתלמוד שהזכירו טריפת בסרכות. אלא שרבינו שלמה ז"ל כתב שאם נסרכה לאונות טריפה דכולהו לגבי דידה לאו כסדרן נינהו. ובשם הגאונים ז"ל אמרו שאף לכיס שלה טריפה. וכשאין שם פילוש הדברים נראין דדרך רביתה הוא כדברי הרב ז"ל. אבל איך תלמדו מזה למקומות אחרים וכ"ש שלא במקומות רביתה וכי יש בדור הזה מי שהוא כדאי לדמות בטריפות זו דומה לזו ובפ' יש נוחלין (בבא בתרא ק"ל ע"ב) אמרי' שאל ואמרו לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה ובלבד שלא ידמה ואמרינן מאי ובלבד שלא ידמה רב אשי אמר ובלבד שלא ידמה בטריפות שאין אומרין בטריפות זו דומה לזו שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיה והכי אמרי' בפ' אלו טריפות (חולין נ"ה ע"ב ע"ו א') ובפ' בהמה המקשה (ע"א שם) ורש"י פי' בפ' אלו טריפות חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחייה חותך סימניה או גיד צוארה ומתה חותך כל כתיפה וחייה וכן פי' ז"ל שם (שם) בענין פסול בריאה כשר בכולייא. אבל למעלה באותו פרק (מ"ח ע"ב) פי' חותכה במקו' צומת הגידין ומתה וחותך בשר רגליה למעלה מזה שלא במקו' צומת הגידין וחיה וזהו הפירוש הנכון. ומוכח בפ' בהמה המקשה אפילו נחתך העצם כיון שאינו במקום צומת הגידין כשירה. ע"כ אני אומר לא תציתו להאי כללא אלא במקום שנזכר ואל תלמדו ממנו למקום אחר שאין אומרין בטריפות זו דומה לזו וכ"ש ללמוד ממקום רביתה למקום שאינו רביתה אינו נכון שאין למדין חמור מקל להקל עליו. והכלל הראוי לסמוך עליו מ"ש הרמב"ן ז"ל בחידושיו וז"ל כללא דמילתא לא סתום בריאה אלא אונה לדופן או אונה לחברתה כסדרן ואומה לאונה אבל אומה לדופן ואונה לחברתה שלא כסדרן או מגב לגב וכן אומה לאונה ודסריכא לגרגרת או לשמנוניתא דגרגרת או להרת או לטרפשא דליבא או לטרפשא דכבדא או לענוניתא דורדא או לקנה הלב ושמנינות שבסמפון שקורין קורדבינא או לשאר כל המקומות כיון שלא מצינו לרבותי' בעלי התלמוד שהתירו אותן אסורות דכלהו שלא במקום רביתן נינהו כדאמרי' (חולין מ"ח א') מקום רביתא היכא במקום חתוכי דאוני וכלהו באומה לדופן נינהו ואין סומכין על נפיחתן כמו שאין סומכי' באומה לדופן היכא דליכא מכה בדופן ואפילו יש מכה באותן מקומות שהסירכא דבוקה בהן טריפ' שאין תולין סרכה במכה אלא בדופן מפני שהוא מקום קשה וחזק כנגד רכות הריאה וממכה של דופן ריאה נסרכת ואין דופן נסרך מחמת ריאה וצמחים שלה כל כך אבל במכת שאר מקומות לא ואין אומרים בטרפות זו דומה לזו עכ"ל ז"ל. וכבר כתבו האחרונים ז"ל שאין הפרש בדברים אלו בין סרכה לדבק ובכל מקום שהסרכ' אוסרת הוא הדין הדבק ובזה ראוי לכם לסמוך מכאן ולהבא וה' הטוב יכפר בעדי:
155
קנ״ושאלה מט:
156
קנ״זוהראן:
157
קנ״חכתבת כי במקומכם נהגו להתיר אומה שנסרכ' לטרפש לפי שמצאו כתוב וכן כל נקב שהבשר או חלב המותר באכילה סותם אותו הרי זה מותר חוץ מחלב הלב והכיס שעל הלב והמחיצה שבאמצע הבטן המבדלת בין איברי המאכל ובין איברי הנשימה והיא שקורעין אותה ואחר כך נראית הריאה והיא הנקראת טרפש הכבד המקום הלבן שבאמצעה ולפי' הורו במקומכם שהסרכה שכשנסרכת במקו' הלבן היא אסורה ושכשנסרכת במקום האדום מותרת:
158
קנ״טתשובה: הלשון אשר בא בשאלה אשר ממנו הותרה הסרוכה אומה לטרפש הוא לשון הרמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות שחיטה ולא נזכר שם לא אדום ולא לבן ואפי' נזכר שם לבן אין ללמוד משם שהאדום הוא כשר אדרבה יש לומר דלרבותא נקטיה שאפילו בלבן שהוא יותר רך מהאדום אינה סתימה כ"ש האדום. אבל מ"מ לא כתב הרב ז"ל אדום ולבן ונסחא משובשת נזדמנה והדין עצמו טעות גדולה. כי לעולם אומה הסרוכה לטרפש באיזה מקום שהיא סרוכה היא טרפה. וכן כתב הר"ם במ"זל בפ' י"א מהלכות שחיטה וכ"כ הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפ' אלו טרפות וכן כתבו האחרונים ז"ל דסרכה לטרפש אסורה. הרשב"א ז"ל והרא"ש ז"ל וכן הר"ן ז"ל והמתיר איסור הפושט בישראל מפני לשון מחבר שלא נאמר בפי' אלא מכללא דבר קשה הוא שהרי בגמרא לא נזכרה סתימה אלא בחלב טהור (חולין מ"ט ע"ב) כגון הדרא דכנתא וקיבה שניקבה וחלב טהור סותמ' ובבשר הצלעות לאונות והאונות זו לזו מחתוך לחתוך וכן סמפוני הריאה לבשר הריאה לפי שהם מקומות דחוקים וקבועים ואינם מתפרדים לעולם ואין ללמוד מהם לאומה הנסרכת לטרפשא אשר המקום ההוא מרווח ומתנודד תמיד. ורחמנא ליצלן מגסי ההורא' ואיני יכול להאמין שהתיר זה מי שיקרא בעל הוראה:
159
ק״סתנוס אל המשכיל רבי סעדיה יצ"ו.
160
קס״אענין נ:
161
קס״בכתבת לשון הרי"אף ז"ל בפרק גיד הנשה דמסקנא ביצה בששים והיא אסורה בששים ואחת והיא מותרת ולא חלק בין קלופה לשאינה קלופה וגם הרמב"ם ז"ל (פט"ו מהמ"א הי"ט) כן כתב ושאלת אם הם חלוקים בזה כי רבינו יהונתן זלה"ה מחלק בזה:
162
קס״גדע כי רבינו יהונתן מפרש כי התלמוד שלנו (חולין צ"ח ע"א) לא חלק כלל אלא בין ביצה טמאה לביצה שיש בה אפרוח או קורט דם. דבביצת טמאה בכל ענין הוא מותר (דומיא) [דמיא] דביעי נינהו. ואין בפליטתה בנותן טעם כלל ואפילו קלופה. וביצה שיש בה אפרוח בכל ענין הוא אסור דפליטת אפרוח הוא כיון שיש בה ריקום דאסור משום השרץ השורץ על הארץ כדאיתא בפ"ק די"ט (ו' ע"ב) דאפילו רבנן דפליגי עליה דר' אליעזר בן יעקב באפרוח שלא נתפתחו עיניו היכא דלא יצא לאויר העולם מודו ליה כדאיתא בפ' אלו טרפות (חולין ס"ד ע"ב) ואע"ג דמדאוריתא שרי רבנן אסרי ליה וקרא אסמכתא בעלמא. ובעל התרומה כתב דאסמכתא דקרא לא הוצרכה אלא לאפרוח של ביצת טמאה דלית בה משום נבילה ואגב טמאה אסמכיה אקרא לטהורה אבל אפרוח דביצה טהורה אסור משום נבילה מן התורה דכיון דחייב בשחיטה לר' אלעזר בן יעקב אפילו נולד ולא נתפתחו עיניו ולרבנן אם הוא עדיין בתוך הביצה. ונראה שהרי"אף ז"ל והרמב"ם ז"ל סמכו על התלמוד שלנו שלא חלקו בביצת טמאה בין קלופה לשאינה קלופה ובזה הם שוים ואין מחלוקת ביניהם. אבל בירושלמי (תרומות פ"י ה"ה ע"ש) לא משמע הכי דגרסינן התם ביצם טרופות ששקלן עם הטמאות מותרות. הדא דתימא ששלקן בקלפיהן אבל שלקן כשהם קלופות שיעור אחד יש להם זה נמצא בירושלמי. וראוי לחוש לדבריו להחמיר אף על פי שיסברו שאין בזה אלא איסור דרבנן לא דמיא ליה כיון דבגמרין לא אתפרש בהדיא דפליג עליה דירושלמי בהא דאפילו בשאינן קלופות יש מי שאוסר דטעמא דמיא דביעי נינהו דחייה היתה ולא סמכינן אדחוי אלא שאין כן הסכמת האחרונים ז"ל ובקלופה יש לאסור כירושלמי:
163
קס״דענין נא:
164
קס״המה שנמצא במכילתא חמץ עונשו שבעה ואזהרתו לעולם אם אנו סומכין על הגרסא הזאת שלא יהי' בה שבוש יהי' פירושו מה שעלה בדעתך שתוך שבעה ענוש על אכילתו כרת ולאחר שבעה אינו אלא באזהר' ויהי' זה לדעת ר' יהודה דס"ל הכי בגמרא בפ' כל שעה (פסחים כ"ח ע"א) משום דתלתא קראי דכתיבי חד לפני זמנו וחד לתוך זמנו וחד לאחר זמנו ואע"ג דאנן קי"ל כר"ש דאמר (שם ע"ב) דלאחר זמנו אינו עובר עליו מכילתא זו נשנית על דעת ר' יהודה דר' ישמעאל תני לה למכילתא ואיהו סבר לה כר' יהודא ואם אנו חוששין שתהי' בריית' זו משובשת א"כ נתרץ אותה חמץ אזהרתו שבעה ועונשו לעולם ויהי' פירושה שאין איסור חמץ אלא כל שבעה ואם עברו ז' ימים מותר לאכלו ומי שאכלו תוך שבעה נשאר בעונשו לעולם שהוא חייב כרת. ובא לפרש כי מה שכתוב ונכרתה הנפש ההיא מיום הראשון עד יום השביעי שהוא שב אל הרחוק וברייתא זו לא נשנית בתוס' דרבי חייא ולא הביאוה בשום מקום מהתלמוד שנוכל להכריע בגרסתה ובפירושה מהתלמוד וכל ברייתא דלא מתנו לה בי ר' חייא ור' אושעיא לא סמכינן עלה דהיא מתרצא דדילמא היא משבשתא היא ואזלי בה בתר סברא זה גילו לנו בעלי התלמוד בפ' שלוח הקן (קמ"א סע"א):
165
קס״וענין נב:
166
קס״זכתבת ירוש' שבפ' קונם (ה"א) נדר להתענו' ונמצאו ימים טובים ושבתו' לוקה ואינו צריך חקירת חכם נדר להתענו' ונמצאו ימים של מגלה ר' חזקיה וכו' תרויהון מודין וכו' זה אמר מתענה ואינו משלים ואוחרינא אמר לוקה ואינו צריך היתר חכם עכ"ל הירוש' והוקשה לך כי לא נחלקו אלא בימים של מגלה אבל בי"ט ושבתו' לא נחלקו. והרמב"ם ז"ל (פ"ג מנדרים ה"ט) כתב הנודר בשב' לצום או בי"ט חייב לצום שהנדרים חלים על דבר מצוה עכ"ל. נראה שהבנת לשון הירושלמי סותר דעתו של הרמב"ם ז"ל ואינו כן כי דין פשוט הוא בתלמוד שהנדרים חלים על דבר מצוה כדאיתא בפ' ואלו מותרין ובפ' שבועו' שתים בתרא וכן כתב שם הרי"אף ז"ל. והאי דקאמר בירוש' דאינו צריך היתר חכם לאו בנדר גמור קאמר הכי אלא שקבל עליו להתענו' וקבלה כזו כיון שלא אמר הרי עלי לא חמירא כנדרים ממש למעקר י"ט אפילו דמגילת תעני' וכמ"ש בגמ' (תענית י"ב ע"ב) וכי נדר הוא לגבי לוה אדם תעניתו ופורע ומשום הכי קאמר בירושלמי שאינו צריך היתר חכם ובי"ט של מגלה הוא שנחלקו יש מי שהשוה אותם לשבתו' וי"ט ויש מי שלא השוה אותם והצריך להתענו' מפני קבלתו ואינו משלים מפני ימי המגלה. והאי לוקה דאמרינן לאו מלקות דאורייתא הוא כיון שאינו נדר גמור אלא מכת מרדו' מדרבנן וכן כתב הרמב"ן ז"ל בהלכו' נדרים:
167
קס״חענין נג:
168
קס״טכ' הרמב"ם ז"ל בחלק הראשון מספר מורה הנבוכים בפ' ט' כתב כי אתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור הוא מורה שהכסא הוא דבר בלתי נפרד ממנו כי הוא מורה על גדולתו ועצמותו שאינה דבר יוצא מעצמו ובפ' ט' מהחלק השני הביא אותו פסוק וגזר עליו לדעת החכמים כי הוא מן הנבראים. ומה שאמר כסאך לדור ודור אינו אלא להורו' על הנצח ו' ושאלת אם היא סתירה בדבריו מאיזה ימין מהסתירו' היא אם החמישי' או השביעית. דע כי במקום הזה נטה אבן כספי בפי' שחבר לספר המורה וזה לשונו שכתב על לשון הרב ז"ל וכבר ביאר ואמר אתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור. רצה בכאן להניח ג"כ כסאך עצמך ית' לפי שהשוה אותו לו ית' ונצחותו וזה מופלג באומרו לדור ודור ואם יונח על השמים ה"ז כדעת ארס"טו בקדמות. ולהעירנו יפרשנו על השמים פ"ט מהחלק השני. וכאלו הראה לנו כי האחרון יותר מדוקדק כראוי ככל חלוף שנמצא מצד הסבה החמישי' וזכור זה עכ"ל הנוטה הזה. ואני אומר תאלמנה שפתי שקר הדוברו' על צדיק עתק בגאוה ובוז כי הוא טועה ותולה ברבו טעותו שהעולם הוא קדמון כדעת ארס"טו ודברי הרב נכונים הם אין בהם נפתל ועקש. ואני אפרש דבריו שהוא תמה על ר' אליעזר הגדול שהוא מבקש חמר לשמים וחמר לארץ נתהוו מהם ואמר הרב ז"ל שאם דעתו שא"א שיתהוה דבר מלא דבר א"כ איך תפול השאלה באור לבושו ובשלג שתחת כסא הכבוד מהיכן נבראו ואם יהיה להם חמר נבראו ממנו תפול השאלה אותו חומר מהיכן נברא ועל כל פנים יגיע הדבר לחמר אחד ולא תפול עליו השאלה אותו חמר מהיכן נברא להמנע ההשתלשלו' לאין תכלי' ואחר שיגיע הדבר לאותו חומר שלא תפול עליו השאלה לא ימנע מאחד משני דברים או שאותו חמר הוא נברא מלא דבר או הוא קדום ואם יאמין שנברא מלא דבר למה בקש חמר לשמים ולארץ נבראו ממנו ומה נמנעות שלא יהיו הם נבראים ראשונים מלא דבר כמו אותו חמר שנבראו ממנו. ואם יאמין שאותו חמר שלא תפול עליו השאלת מהיכן נברא הוא קדמון א"כ אינו על דעת תורתינו ויהיה על דעת אפל"טון שהאמין הבריאה על דרך זה אע"פ שאינה על דרך ארס"טו וטא"ליס מ"מ אינה ג"כ על דעת הנגלה מתורתנו ואין לנו כח להוציאו מנגלהו כמו שפי' הרב ז"ל בפרקים הקודמים לו זאת היא תמיהת הרמב"ם ז"ל על דברי ר' אליעזר הגדול. והרמב"ן ז"ל תיקן דברי ר' אליעזר שהוא מאמין חידוש העולם מהאפס המוחלט אבל יאמין עם זה כי החמר הראשון הנברא הוא יותר דק מהשמים והארץ ואחר שנברא אותו חמר או אותם חמרים מהאפס המוחלטי נבראו השמים והארץ מהם. אמנם הרמב"ם ז"ל נשאר בתמיהתו על רבי אלעזר הגדול ואמר שדע' החכמים היא שכסא הכבוד נברא אלא שאמרוהו על פנים זרים רמז בזה למה שאמרו בפסחים (נ"ד ע"א) ובנדרים (ל"ט ע"ב) ז' דברים נבראו קודם שנברא העולם וא' מהם כסא הכבוד. וזרות זה המאמר שכסא הכבוד הוא חלק מהעולם הזה ואיך יהיה נברא עולם קודם עולם. אבל הרב ז"ל לא נתכוון בכאן מפרש המאמר הזה אלא ללמוד ממנו שכסא הכבוד נברא לפי דעתם ז"ל. וכוונ' הרב בזה הוא להוסיף תימה על דברי ר' אליעזר המבקש לשמים ולארץ מהיכן נבראו והביא שלג שתחת כסא הכבוד למה לא ישאל כסא הכבוד מהיכן נברא. ואחר שסידר תמיהותיו על ר' אליעזר מדע' החכמים חשב הרב ז"ל שמא ר' אליעזר ראה שכסא הכבוד לא נברא כלל ויסמוך על פשטי הכתובים שלא זכרו בו בריאה בשום מקום כי אם במזמור ה' בשמים הכין כסאו כי לשון הכנה זו תורה על בריאה כמו מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך. וזה המזמור אינו מכריח כלום כי יסבול הפי' כי הוא תואר לעצמו יתברך כמו שכתב בפירוש כסא בחלק הא'. אמנם הנצחות בו כתוב ואם יפרשנו ר' אליעזר על כסא הכבוד ויתן לו הנצחות. הנצחות לא יורה על הקדמו' כמו שכתוב בפ' שאחר זה ואם על כל פנים יתן הקדמות כמו הנצחות הנה הוא תואר לעצמו כמו שכתוב בפ' כסא כי ח"ו שיאמין ר' אליער קדמון השמים כדע' ארסט"ו וטאלי"ס אחר היותו נצחי'. ואם הוא תואר לעצמו איך יתהוה דבר מתאר. זהו פירש לשון הרב ז"ל מספק על רבי אליעזר על כוונתו ואין סתירה בדברי הרב ז"ל כלל. ומה הכרח היה בלמוד לכתוב סתירה בפי' פסוק זה כי להודיע שהכסא הוא מורה על עצמותו כבר הביא לזה דמיון מפסוק כי יד על כס יה ולא היה צורך לרב ז"ל להזכיר פסוק זה דמיון לזה ויכתוב סותרו במקום אחר. גם אם כוונת הרב ז"ל בפירוש הפסוק הוא לומר כי השמים קדומים מה עומק יש בזה בפי' הפסוק שיצטרך להעלימו תחלה ואח"כ לפרשו. והמפרש הזה לא הבין כוונ' הרב ז"ל בסתירה החמישי' ולא כוונתו בפסוק הזה והאמ' הוא מה שכתב:
169
ק״עענין נד:
170
קע״אעוד כתבת שמות יחו"א צע"מל כיצד הם יוצאים מפסוק צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי וכו' כמדומה לי שספר מוטעה נזדמן לך כי חכמי הקבלה כך כתבו כי באלפא ביתא של מוסף שבת שהיא מהופכת יש שלש' שמו' של הקב"ה והם רקי"חא יחו"ה צעמ"ל והם בחילוף סדר האותיו' וכשתהפך האלפא ביתא יבואו כסדרן והשם הא' יוצא מפרשת קרבן שחרית. והשם הב' הוא יוצא מפרשת מוסף של שבת. והשם הג' יוצא מפרשת קרבן בין הערבים. וכתבו ג"כ המקובלי' שכל השמו' האלו יוצאים מהפסוקים ע"י צירוף האותיו' כמו י"ה מל"א יהו"ה יה' מל"א אלהי"ם מה שלא תוכל לצרף אם נתחלפו ע"כ פירשו ולא הורשיתי לפרש יותר ממה שלא הרשוני הם. אבל אתה רואה שאלמלא שהאלפא ביתא מהופכת לא הי' יוצא אחד מג' שמו' הללו כסדר. וצירוף האותיו' הוא סוד גדול ויודע הי' בצלאל לצרף האותיו' שבהם נברא העולם (ברכות נ"ה ע"א) ואינם דברי' שיעלו במכתב אלא מהפה לאזן למי שזכה בהם:
171
קע״בענין נה: עוד כתבת האי דאמר רב המנונא כל מאן דמייחד יחודא דא בכל יומא חדוה זמינא ליה מלעילא מהכא דאתון אלין ש"מ מהאי סטרא ומצרף אתוון למפרע שדי ובמישר חיים. וסימניך אשמח בפסוק שמע ישראל למפרע שדי ובמישר חיים. והיאך יוצאים מזה הפסוק ע"כ דבריך. והנה יש בספרך חסרון וכך הוא הלשון המדוקדק ש"מ מהאי סטרא וא"ח מהאי סטרא. וכך פירושו כי עי"ן של שמע גדולה וכן דל"ת של אחד והסוד עד ה' בכם וכשתסלק ע"ד משמ"ע וא"חד ישאר ש"מ כמ"ם פתוחה שהוא סוד מלכות תיתאה כי היא ידיעה יכנסו בה. ומ"ם סתומה היא סוד מלכא עילאה לא נכנס בה אדם. וכן ישאר מאחד א"ח וזהו חדוא זמינא ליה מלעילא ש"מ באמצע וא"ח בתחלה ובסוף. והסוד אנכי אשמח בה' וגם שדי יתן לו חיים. כי ש' שמע שהוא הקצה הראשון הוא שדי למפרע כי השי"ן המאוחרת באלפא ביתא לאות דל"ת ויו"ד היא ראשונה בשם שדי וחי"ת של אחד שהוא הקצה האחרון היא חיים במישר כלו' ביושר הפך למפרע כי כן סדר האותיו' באלפא ביתא ובהרבה מקומו' יש מישר שהוא לשון יושר ארח מישר ארחא עקימא:
172
קע״גענין נו:
173
קע״דעוד כתבת כי לא הספיק' לך תשובתי בענין שתין אתוון שב"קש שהם ס' תיבו' כשתכפול פסוק בשכ"מלו והקשית ע"ז לפי שאין אלו אותיו' אלא תיבות ובלשון המדרש תיבין כן הוא האמ' בלשון המדרש הוא תיבין מאותה ראיה שהבאת תליסר תיבין מבראשית עד אלהים תנינא. וכן אמרו שבעין קלין בחושבן תיבין דיענך ה' ביום צרה. וגם באלפא ביתא של אל אדון על כל המעשים אמרו דאינון אתוון בחמשין תיבין. וגם אני ידעתי זה כי הרבה יש כיוצא באלו באותם מדרשו' אלא שהענין מחייבנו לפרש במקום הזה אתוון תיבו' שהרי מן שמע עד ובשעריך יש יותר מששים אותיו' ויתפרש לפי מקומו וכן במדרש אחר אמרו וצריך לכוין במ"ט אתוון דשמע ובשכ"מלו לסלקא במ"ט תרעין דיובלא וחשיב קודשא בריך הוא לההוא בר נש כאלו קיים אורייתא כולה דאתיא במ"ט פנים ע"כ. וכדי שלא יקשו המדרשו' זה לזה ראוי לנו לדחוק ולפרש אותם בצד שיסכימו לאמת ולשון המדרש הוא הקורא ק"ש על מטתו כתקנה ושמעתי פירושיה שמוסיף שני פסוקים שהם בידך אפקיד רוחי וכו' ועורה כבודי וכו' ובתוספ' זה יש שתי אתוון ויותר טוב מכל זה כשתמנה כל האותיו' שלימו' שבפסוק שמע תמצא אותם ששים על דרך זו. שמע. שי"ן מ"ם עי"ן. ישראל. יו"ד. שי"ן. רי"ש. אל"ף. למ"ד. ידו"ד. יו"ד. ה'. ו"ו. ה'. אלהינו. אל"ף. למ"ד. ה'. יו"ד. נו"ן. ו"ו. ידו"ד. יו"ד. ה'. ו"ו. ה'. אחד. אל"ף. ח"ת. דל"ת. סך האותיו' ששים:
174
קע״הענין נז:
175
קע״ועוד כתב' במה שפירשתי לך דיבסם מערופיתא שהיא מטרופא כלומר שיתמתק ויתנקה מלכלוך. הקשית כי לפי הדקדוק המ"ם היא יתירה. וגם יבסם ר"ל דיבוק וקירוב והנה קושית המ"ם אינה קושיא כי מצינו ומצואתו לא רוחץ כי תפול המ"ם על הנקוי והרחיצה והמתוק אם הוא דבקות הוא דבקו' עם הקדושה והנקיו' והטהרה. וכבר נמצא לשון בסום במדרש על הנקוי והלבון. כמ"ש דענבין טבין חוורין טבין בחלמא. מאי טעמא בגין דשלטי חוורי יתבסם אילין כלומר יתנקה ויתלבן וכן אמרו בפסוק ואיש כי ימרט ראשו וכד אתעבר מניה שערא דרישא איתבסם. ובגיני כך איקרי טהור הנה מפורש שהבסום אצלם הוא נקיון וטהרה וכן אמרו שם וכבסו בגדיהם והטהרו. ובגין דיתבסמון יתיר בעי כהנא דאתי מסטרא דחסד עילאה לארמא להו דכתיב והניף וכו':
176
קע״זשאלה נח:
177
קע״חתלמסאן:
178
קע״טשאלת הנדה כיצד יתנהג עמה בעלה ואם ימי נדות כימי ליבון או יש ביניהם הפרש ואם היא מצעת השולחן בפני בעל' ואם אוכלת עמו על שולחן או על מפה אחת. ואם אוכל עמה בקערה אחת עם אנשים אחרים. ואם ישב עמה על השמיכה או על המחצל'. ואם ישב עמה ע"ג קרקע בקירוב ד' אמו' ואם יקח מידה כלום או משליך מידו לידה ואם ישנו ע"ג מטה אחת הוא בסדינו והיא בסדינ' ואם יכול לדבר עמה דרך שחוק כדרך שמדבר עמה כשהיא טהורה ואם הוא רשאי ליגע בבגדיה. כשהם לבושים עליה או חלוצים. ואם יכול לישב על מטתה או לישן עליה. ואם יוכל ליגע בה בעץ או בקנה. ואם יהיה אחד מהם חולה אם תוכל לישב בצדו או אם תאכילהו ותשקהו ותציע לו המטה בפניו ותלבישהו בגדים ותחלוץ לו אחרים ותמשמש בבשרו אם הוא חם. ואם יכול הוא ג"כ לעשו' לה כן. וכיצד תבדוק עצמה. ואיזה יום תתחיל לספור אם יום שפסק הדם עולה למנין ואם תטעה במנין או שכחה מתי פסק הדם מאי תקנתה וכיצד תטבול ומתי תטבול אם יום ז' לספירה או יום ח'. ואם ביום או בליל' ואם צריך בעלה לעמוד עליה עד שתטבול או אשה כשר' ואם נאמנת לומר כבר טבלתי ומה הם הדברי' שחוצצין ומה הן שאין חוצצין ואם נאמנת לומר טהור' אני אחר שאמרה טמאה אני. ואם תוכל להקדים טביל' יום אחד ולמחר תעכב עם בעלה. ואם תטבול בשבת או בי"ט או בט"ב ובי"הכ. ודין כתמים שנמצאו בבגדה או בבגדו.. ואם יכול לשמש בלא עדי' או בעד אחד ובבדיקת העדי' אם היא נאמנת על שלו והוא על שלה. ודין אם לא בדקו כלל או אם אבדו העדים קודם בדיק' או אם שמשו קודם בדיקה ואח"כ נמצא כתם בעדים ודין אם יוכל לשמש לפני וסתה או לאחר זמן וסתה ומה הוא חייב של כל דין ודין בפני עצמו. ודין היולדת זכר או נקבה ודין המפלת זכר או נקבה. ודין ספק אם הפילה אם לאו. ודין ספק אם הפילה זכר או נקבה כמה תשב ותטבול ואם נוהג בזמן הזה דם טהור אם לאו ודם בתולי' אם הוא כדם נדות אם לאו:
179
ק״פתשובה: אין הפרש בין ימי ליבון לימי נדות שאין אשה עולה מטומאתה אלא בטבילה ודורות הראשונים היו טובלו' אחר ז' אם פסקה טבילה דאוריית' ואח"כ סופרת ז' נקיים כמנהג בנות ישראל. ובזה אמרו בפ"ק דשבת (י"ג ע"ב) שהי' מיקל אותו תלמיד ליגע בה ואמר אליהו זכור לטוב ברוך המקום שעקרו שלא נשא פנים לתורה לעשות סייג מדבריהם כ"כ ר"ת ז"ל. ב' מותרת להציע שלחן בפני בעלה שלא אסרו אלא הצעת המיטה בפניו. ג' לאכול על שלחן א' בקערה מיוחדת לה הראב"ד ז"ל אסר כדין ב' אכסנאים זה אוכל בשר וזה אוכל גבינה ובס' עמודי גולה כתוב שאנחנו אוכלין בשלחנות גדולות אין להקפיד כי אם בקערה אחת דאפי' עם אחרים אסור. ד' לישב סמוך לה בקרקע ע"ג מחצלת מותר וא"צ הרחקת ד' אמות שלא נאסרה אלא נגיעה ממש וכ"כ הרמב"ם ז"ל. ה' אסור להושיט דבר מידו לידה. ובגמ' בפ' אף ע"פ (כתובות ס"א א') משמע דוקא מידי דאכילה אבל רש"י ז"ל הי' נזהר אפי' להושיט לה מפתח וכן נהגו. וליטול מידה התינוק נראה שמותר דחי נושא את עצמו. ולהשליך מידו לידה מותר שלא אסרו אלא על ידי חבור בהושטה. ו' לישן במטה אחת אסרו בגמ' בפ"ק דשבת (י"ג ע"א) הוא בבגדו והיא בבגדה כאשת איש שהכתוב הקישן ביחזקאל שנאמר ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה בנדת טומאתה לא קרב וכל שכיב' שהיא אסורה עם אשת איש אסורה באשתו נדה אבל יש לחלק בזה אם המטה היא מיוחדת לה אסור כמ"ש הראב"ד ז"ל בס' בעלי הנפש. וכן אם היא מטלטלת אבל אם אינה מיוחדת לה אם המט' היא רחבה ואינו מתקרבין זה לזה ודאי מותר שלא אסרו אלא קריבה. אבל זה אינו אלא ייחוד. ואף ע"פ שבשאר עריות אסור להתייחד. עם אשתו נדה מותר להתייחד כדאיתא בפ"ק דכתובות (ד' ע"א) ובפרק הדר (עירובין ס"ג ע"ב) ובסנהדרין (ל"ז ע"א) אמרי' בהאי סוגה בשושנים. ובלבד שתהא ישנה בכלי מצע מיוחד לה והוא בכלי מצע מיוחד לו. ז' באבות (פ"א מ"ה) שנינו אל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו ק"ו באשת חבירו. ובאבות דר' נתן פי' באשתו נדה ורש"י ז"ל פירש באשתו טהור'. ח' בעת החולי אם אסור' קריב' זה לזה והצע' וכל הדברים האסורים משום הרחקה אם לא. הרשב"א זל"הה החמיר בזה בתשוב'. ולא התיר אלא א"כ יש צורך פקוח נפש ואין אחר בעיר שיעשו דברים אלו על ידו ולפי הנרא' אפשר להקל באיסורין דרבנן להתרפאות בהם שלא במקום סכנה כדמוכח בפ' כל שעה (פסחים כ"ה ע"ב) וכל מה שאפשר להחמיר בזה הוא בדברים הנכנסים בגוף שאין מתרפאין בהם אלא במקום סכנה וכ"כ הרמב"ן ז"ל בס' תורת האדם מ"מ אם אפשר על ידי אחרים לא נתיר איסורא דרבנן. ט' ליגע בבגדיה בעודה לבושה יש להתרחק. אבל כשאינן עליה מותר שלא נאסר משכב ומושב שלה אלא לטהרות אבל לבעלה לא. י' האשה צריכה לבדוק את עצמה יום שפוסקת בו ונהגו הנשים ללבוש חלוק לבן בין השמשות או לכרוך בגד לבן להפסיק בין חלוקה המלוכלך לבשרה ומתחלת לספור מיום המחרת ז' ימים ולבסוף ז' ימים טובלת בליל ח' אם תרצה ואם מתפחדת מהגנבים תטבול למחרת שהוא יום ח' לתחלת ספירתה ויום שפסקה אינו מן המנין כמות שהיו עושות בנות כותיים (נדה ל"ג ע"א) ואע"פ שהרא"ה ז"ל הי' מיקל בזמן הזה שהנדות מונות ז' נקיים אין לסמוך עליו כיון דמשוינן להו טועות ודינן כדין זבות. קודם טבילה תבדוק עצמה וכן בכל יום ואם לא בדקה אלא ראשון וז' דיה. אבל אם לא בדקה ראשון וז' צריכה לספור ז' ימי' אחרי' בבדיקה דבעינן ספורים בפנינו והכי איתא בפ' תינוקות (נדה ס"ט ע"א) וכן פסקו האחרוני' ז"ל ובדיקה זו היא שתכניס בגד לבן או צמר גפן בחורין ובסדקין עד מקום שהשמש דש והכי מוכח בפ"ק דנדה ואם טעתה במנין תתחיל לספור מאותו יום שהוא ברור לה אם בדקה בו ותבדוק בסוף המנין ואם לאו תספור ספירה אחרת בבדיקה. י"א טבילת נדה היא בליל ח' כדאיתא במגלה פ"ב (מגלה כ' ע"א) וביומא פ' יה"כ (יומא פ"ח ע"א ע"ש) ובפסחים פ' (אלו דברים) [האשה] (פסחים צ' ע"ב) ובנדה פ' תינוקת (נדה ס"ז ע"ב) וכן היולדת ואם טבלה ביום ח' ומשם ואילך עלתה לה טביל' ואם טבלה ביום ז' כתב רב אחא משבחא שלא עלתה לה טביל' ותימה הוא שהרי לא אסרו בגמ' בפ' תינוקות (שם) אלא שלא תשמש באותו יום שמא תראה באותו יום מחמת תשמיש ותסתור. ומ"מ א"א לחלוק על הגאון ז"ל. י"ב האש' טובלת דרך גדילת' שאינה צריכ' להרחיב יריכותיה יותר מדאי ולא להגביה זרועותיה יותר מדאי אלא דרך הלוכה ותטה דדיה ולא תקפוץ פיה יותר מדאי ולא תעמוץ עיניה יותר מדאי ואינה צריכ' להגביה רגליה שכיון שהמים קודמין אינה חציצ' ונהגו הנשים ליטול צפרניהם מפני הלכלוך המתקבץ חוץ מהבשר שהוא חוצץ כמו שנזכר בתוספתא ואם לא חתכה אותם ואין שם לכלוך עלתה לה טביל' שאין הצפרני' חוצצים וכ"כ בעל התרומ' ז"ל וכל זה מתבאר בפ' תינוקת (נדה ע"א וע ואם טבלה ולא בדקה בצפרניה ולא נזכרה עד לאחר זמן אינה צריכה טביל' אחרת דתלינן לקולא דמיעוטו המקפיד אינו אלא מדרבנן וכ"כ הראב"ד ז"ל בספר בעלי הנפש. וצריכ' אשה לעמוד עליה או בעלה כדי שתתכסה כלה במים בבת אחת ולא אבר אבר כדאיתא בספרא ולא יהי' דבר חוצץ דבק בה כגון טיט ובצק וכיוצא בו שהיא מקפדת בלכלוכו דמיעוטו המקפיד גזרו משום רובו המקפיד ושלא יהיו שערותיה קשורות זו בזו ולזה נוהגות מתקנת עזרא לעשות חפיפה במים חמין כדאיתא בפ' מרובה (בבא קמא פ"ב ע"א) ואם יש לה מכה ויוצא ממנה ליחה ונתיבש חוצץ הוא והטבעות ג"כ חוצצין מפני שמקפדת עליהן ומסירתן בשעת לישה ואם נכנסי' בהם מים אין חוצצין וה"ה צמידי' ואצעדה שהם רפויים אינם חוצצים ובפ' במה אשה (שבת נ"ז ע"א) מוכח דנזמי האוזן אינם חוצצין דהוי מיעוטו שאינו מקפיד עליו שלא אסרו אשה לצאת בשבת אלא בנזמי האף והרא"ש ז"ל דבנזמי האוזן מותרת לצאת. ואלו היו חוצצין הית' אסור' לצאת בהן כדין חוטין שבראשי הבנות. והצבע שצובעין בו ידיהן וראשיהם אינו חוצץ כ"כ הרשב"א ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל. והביא ראיה מהפרוכת שהיו צבועות ומצאנו להם טבילה כדאיתא בפ' גיד הנשה (חולין צ' ע"ב) ואינה ראיה כל כך משום דמצותן בכך אבל הדין דין אמת לפי שאין שם ממשו של צבע וכן הנשים שמלאכתן לצבוע טובלות כדרכן וכן אמרו בזבחים (צ"ח ע"ב) דם שעל בגד חוצץ ואם היה טבח אינו חוצץ וכן רבב למוכר רבב. ובפ' הגוזל עצים (בבא קמא ק"א ע"א) מוכח שאין ממשו של צבע קיים שלא הית' הבעיא אלא אם יש [שבח] סמנין בצמר אבל בממשו לא נסתפקו וכן בנדה פ' האשה מוכח דצבע אינו חוצץ בטבילה. י"ג האשה נאמנת על טומאתה וטהרתה שנ' וספרה לה לעצמה כדאיתא בפ' המדיר (כתובות ע"ב ע"א) ואם אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טבלתי אח"כ נאמנת. ואם אמרה טהורה הייתי באותה שעה אם נתנה אמתלא לדבריה כגון שאמרה אותה שעה הית' אחותך בבית ונתביישתי ממנה או לא הי' לי כח לסבול אותה שעה נאמנת וכן הוא בפ"ב דכתובות (כ"ב סע"ב) בבלי וירושלמי. י"ד אשה טובלת בשבת ובי"ט כדמוכח בפ' במה אשה יוצאה (שבת נ"ז ע"א) ובפ"ב די"ט (י"ח ע"א) ואין טבילת שבת אסורה אלא לגר משום דמתקן גברא כדאיתא בפ' החולץ (יבמות מ"ו ע"ב) ובט"ב ובי"הכ טובלת לדעת הגאונים ז"ל כדאיתא בפ' י"הכ (יומא פ"ח ע"א) אבל ר"ת ז"ל ס"ל דלא קי"ל כרבנן דס"ל טבילה בזמנה מצוה אלא כר' יוסי בר יהודה דאמר בנדה גבי טועה דיה טבילה אחת באחרונ' והרמב"ן ז"ל דעתו כדעת הגאונים ז"ל וכ"כ ז"ל בס' תורת האדם וכן הכרעתי אני לעניות דעתי בפסקים שלי בפ' המפלת ולהקדים טבילה יום א' אינה יכולה שאפי' בז' אינה טובלת עד לערב. ט"ו דין כתמים אינו אלא מדרבנן שאין האשה טמאה מן התורה עד שתרגיש בבשרה ואם הוא בחלוקה אינו תולין אותו בפשפש עד שיהי' בו כגריס ועוד שהוא שיעור ג' עדשות באורך וג' עדשות ברוחב כי זה הוא שיעור גריס כמוזכר בספרא ובמסכת נגעים (פ"ו מ"א) לענין נגעי' ואם הוא בבשרה במקום שיש לחוש שיצא מבית התורפ' אין לו שיעור ואם נמצאו בבגדה ג"כ במקום שיש לחוש שיצא מבית התורפה חוששת לו אם יש בו כשיעור. ואם ישבה על בגדי בעלה או אשה אחרת או בכל כלי שהוא מקבל טומאה חוששת לו. ואם לא ישבה עליהם או אפי' ישבה ע"ג כלי שאינו מקבל טומאה טהורה וכן הקרקע אינו מקבל כתמים מדרבנן וסמכו לזה (נדה ס' ע"ב) ונקתה לארץ תשב ולפי שכתמים דרבנן לא אמרו בזה להחמיר אלא להקל ותולה בכל מה שאפשר לה לתלות במכה ואם נתעסקה בדם ובחברותי' נדות שישנו אצלה כדמפורש בפ' הרואה כתם בנדה (נ"ח ע"ב). י"ו לשמש בעדים יש אומרים שלא נאמר זה אלא לטהרות אבל לבעלה אינה צריכה כלום וכן תופסין עיקר האחרונים ז"ל. וי"א שאפי' לבעלה צריכה ב' עדי' אחד לו ואחד לה והיא נאמנת על שלו מגו שהיא נאמנת על שלה ואינן צריכים בדיקה אלא פעם א' בלילה ואפי' שמשו הרבה בדיקה אחת לבסוף ואם מצאו דם בין בשלו בין בשלה אפי' כל שהוא טמאה אם הי' העד בדוק קודם תשמיש ואם לא הי' בדוק אם מצאה בו דם אחר תשמיש אם הי' יותר מגריס טמאה פחות מכאן תולה במאכולת להקל. ואם שמשה ואבד העד אסורה לשמש עד שתבדוק עצמה פעם אחרת וכל זה מתפרש בפ' כל היד (נדה ט"ז ע"ב). י"ז וסתות ק"ל כמ"ד וסתות דרבנן בפ' כל היד (נדה ט"ו ע"א) והאשה אסורה לשמש בשעת הוסת עונה אחת וכדילפי' לה בגמ' שבועות (י"ח ע"ב) מוהזרתם את בני ישראל שאם הית' רגילה לראות כל מוצאי שבת אסורה כל אותו הליל' ואם עברה אותה הליל' היא מותרת שמא נעקר' ווסתה אבל חוששת לו פעמים אחרות עד שיעקר ג' פעמים ואם הוא ווסת דגופה אינה מותרת לשמש כל זמן שחוששת בגופה עונת הוסת. י"ח אם שמשה בשעת וסתה וראתה דם שלא בשעת וסתה צריך לפרוש באבר מת שיציאתו הנאה לו כביאתו ואם יתחייב אשם תלוי או חטאת מפורש בפר' ידיעות הטומא' (שבועות י"ז ע"ב) ובהוריות (ח' ע"ב) וכשיבנה בית המקדש מלך המשיח הוא יורה חטאים בדרך ובזמן הזה יקבל עליו תעניות כדין העובר על חייבי כריתות. י"ט היולדת בזמן הזה כל שישבה ז' נקיים אחר שעברו ז' לזכר ושבועים לנקבה טהורה וימי לידה שאינה רואה בהם עולים לה כרבא כמו שפסקו הגאונים ז"ל שלא כדעת ר"ת ז"ל כדאיתא בפר' בנות כותים (נדה ל"ז ע"א). כ'. המפלת בין זכר בין נקבה דינה כדין יולדת ואפילו הפילה ספק זכר ספק נקבה כגון שפיר מרוקם תשב לזכר ולנקבה ואם לא הוחזקה מעוברת והפילה ואין ידוע אם רוח הפילה אם נפל הפילה אם זכר אם נקבה תשב לזכר ולנקבה ולנדה כדמפורש בפר' המפלת (נדה כ"ט ע"א) ודין יושבת לזכר ולנקב' הוא שהיא טמאה י"ד לנקבה ואין לה דם טוהר אלא עד. מ' כזכר ודין יושבת לזכר ולנקבה ולנדה הוא שהיא טמאה י"ד כנקב' ואם ראתה יום ל"ד ויום מ"א ה"ז ספק נדה וכן יום ע"ד ויום פ"א. וכל אלו הדינין אינן נוהגין עכשיו אלא איסור שבועיים לנקבה בין רואה בין אינה רואה ואיסור ז' לרואה שאינה חוששת לנקבה עד שתשב ז' נקיים ודין דם טוהר אינו נוהג אצלנו. כ"א. דין דם בתולים כדין דם נדה כדאסיקנא בפר' תינוקת (נדה ס"ה ע"ב):
180
קפ״אשאלה נט:
181
קפ״בבגאייה. שאלת סוחרים בקשו מראובן להוציא להם צווי מאת אדונינו המלך יר"ה וראובן הוציא הוצאות להוציא הצווי ההוא וכשהוציאו הגיד לסוחרים כי הוציא סך מעות קודם שהוציא הצווי ההוא והם קבלו ע"ע בקנין גמור לפרוע הסך ההוא בזמן ידוע ונתן להם הצווי ההוא וכתבו לו שטר חוב במעותיו וחתמו בו קצתם וקצתם לא חתמו בו אח"כ כשתבעם במעותיו אמרו לו לא נתן לך כלום לפי שלא הועיל לנו כלום הצווי שהוצאת אם הסוחרים חייבים לפרוע הסך הועיל הצווי או לא הועיל. או פטורים אם לא הועיל ואם יתחייבו לפרוע אם יפרע ראובן ממי שירצה מהם אם לא ואם הם אחראין וערבאין זה לזה:
182
קפ״גתשובה: זה השליח עשה שליחותו והוציא הוצאותיו כמצותן וחייבין לפרוע לו כל מה שהוציא ומה שטענו הסוחרים שלא הועיל להם כלום אינה טענה לפטרם שאפי' לא הוציא משלו כלום בשבילם כמצותם אלא ששכרוהו לעשות שליחותם ועשה חייבים לשלם לו מה שפסק עמהם אע"פ שלא הועיל כלום כמו שאמרו בתוס' (ב"ק קט"ז סע"א) השוכר את הפועל להביא ענבים ותפוחים ודרמסקין לחולה הלך ומצאו שמת או שהבריא לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אלא נותן לו שכרו משלם. וכ"כ הרי"אף ז"ל בפסק הלכה בפרק האומנין. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק ט' מהל' שכירו' וה"ה וכ"ש אם הוציא הוצאו' במצותן חייבין לשלם לו כל מה שהוציא ואע"פ שלא הועיל להם שליחותו ואין טענתם במה שאמרו שלא הועיל להם כלום טענה לפטרם. ולענין חיוב הסוחרים שאינן חתומים בשטר ונתחייבו בקנין חייבים הם ואע"פ שלא חתמו כיון שנתחייבו בקנין והם מודים בזה ואע"פ שאין עדים בקנין דלא איברו סהדי אלא לשקרי כדאיתא בפר' האומר בקידושין (ס"ה ע"ב) וכ"ש אם יש עדים בקנין. ולענין אם הם ערבים זה לזה ואם יכול להפרע ממי שירצה דבר זה נתפרש בירושלמי בפ' הפקדון (ה"א) וכתבו הריא"ף ז"ל שם וכן הרמב"ם ז"ל כתבו בפרק ה' מהלכו' מלוה ולוה ב' שלוו בשטר א' או שלקחו מקח אחד וכן השותפין שלוה אחד מהן או שלקח לשותפות הרי הן ערבנין זה לזה אע"פ שלא פירשו ע"כ:
183
קפ״דשאלה ס:
184
קפ״הוהראן. שאלת לוי אחד היה בלוד וכתב ללאה אמו שהיא בחברון שתשדך בתו יוכבד לעמרם וכשהגיע הכתב לידה קדשתה לו שלא בפני לוי וגם לא נתרצה האב בקדושי עמרם ונסתפק לכם אם חוששין לקדושיו אם לא:
185
קפ״ותשובה: האב מתחלה לא נתן לה רשות לקדשה אלא לשדכה שאם נתן לה רשות לקדשה הויא מקודש' דקיימא לן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך כדאיתא בפרק האשה נקנית (קידושין י"ט ע"א) וכיון שלא נתן לה רשות להתקדש אלא לשדך אין כאן חשש קידושין ואפי' לרב ושמואל דס"ל (שם מ"ה ע"ב) בקטנ' שנתקדשה שלא לדעת אביה דצריכה גט וצריכ' מיאון משום דחיישינן שמא נתרצה האב זה הוא מסתמא אבל אם בפירוש אמר להם לשדך הרי גלה דעתו שאינו רוצה לקדש ואפי' לרב ושמואל אין חוששין לרצוי האב אלא כשקדמו השידוכין לקדושין כמו שפי' רב נחמן (שם) והוא ששדכו שכיון שהוא שדכה והלך לו אם נתקדש' שלא בפניו היו חוששין רב ושמואל להצריכ' גט ומיאון אבל כשהאב גלה דעתו לשדך ומתוך גלוי דעת זו נתקדשה הרי זו כאלו אמר לה האב אל תתקדשי דודאי כ"ע מודו שאינה מקודש' כל זמן שהיא קטנה בין שהיא נערה כל זמן שלא בגרה וכל זה אפי' לרב ושמואל וכ"ש לרבינא ולרבא בר שימי דלא ס"ל להא דרב ושמואל ואין חוששין שמא נתרצה האב ואפי' שדך וכמו שהסכימו בזה כל הפוסקים הראשונים והאחרונים דקי"ל כוותייהו ואפי' שדך אין חוששין שמא נתרצה האב ואפי' לדברי רש"י ז"ל שכתב שאין חוששין שמא נתרצה האב אלא א"כ שמענו ומשמע דס"ל שאם שמענו שנתרצה שהיא מקודשת למפרע בנדון הזה אין לחוש לפי מה שבא בשאלה שהאב לא נתרצה בקדושין ולפי זה נתבטלו הקדושין לגמרי וכ"ש לדע' הרי"אף ז"ל שכתב היכא דקדש' עצמה בלא דעת אביה לא הוו קדושין אפי' נתרצה האב ואפי' לדברי בה"ג שכתב שקטנ' שהלך אביה למדינת הים והשיאתה אמה נישואיה נישואין דתקינו רבנן נישואין לקטנ' כי ליתיה לאב כי זהו כשהאב אינו קרוב למקום שהבת שם ולא יכלו לעמוד על דעתו אבל אם האב קרוב ויכול לעמוד על דעתו לא. תקינו רבנן נישואין לקטנ' בכה"ג. וכן התוס' חולקים על בה"ג ז"ל בזה. והעולה מזה הוא שזאת הבת היתה קטנה או אפי' נערה כיון שעדיין אינה בוגרת בשעת קידושין והאב לא נתן לה רשות אלא לשדך דוקא והיא עמדה ונתקדשה וכששמע האב מיחה בקדושיה אינה מקודש':
186
קפ״זענין סא: קסנטינא:
187
קפ״חיורש מחמת תקנת הקהל תבע כתובת אם אמו משותף בעלה זקנו וכתבתי שנפרע שלא בפניו כדין בעל חוב וכתב אחד מהחולקים הלכתא כותיה ולא מטעמיה אלא משום חינא. והשבתי שאם בטל הטעם בטלה ההלכה ופטור הוא שצריך הוא למודעי הדין נדונייא הוא כדין חוב כמו שמוכח בגמרא וכמו שכתב הרשב"א זל"הה בחדושיו בפרק הניזקין ומפורש בירוש' (גיטין פ"ה ה"א) לענין זיבורית ולענין לגבות לעולם כדע' ריב"ל דק"ל כותיה לגבי ר' יוחנן כמו שהוכיחו האחרונים ז"ל ואני כבר כתבתי בכתבי האחרון טעם חינה לענות כסיל כאולתו שהיה אומר שאין נפרעין שלא בפניו אלא בחוב אבל לא בכתובה והשבתי לפי דבריו שעיקר התקנה לא היה אלא בכתובה משום חינה ודברי אלה היו לדחות דבריו שאמרם בלא השגחה בגמרא. אבל לפי הדין אם מפני טעם חינה פטור היה לפי מה שפי' הרי"אף ז"ל בפ' אלמנה ניזונית. והרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מהל' מלוה משום חינה שיהי' לה חן להנשא ופירוש זה מוכיח בירוש' דשבועו' כשאמרו משום חינה שירבו קופצים עליה וזה הטעם הוא בטל באיש הבא לגבות מכח ירושתה שכבר בטל חן נישואיה כדין קפצה ונשאה וכן מוכיח בפרק אלמנה ניזונית (כתובות צ"ז ע"ב) שאין להגבות מטעם חינה אלא אם ירשתה בתה או אחות' ואע"פ שרש"י ז"ל פי' בטעם חינה פירוש אחר בפרק הניזקין (גיטין מ"ט ע"ב) ובפרק אלמנה ניזונת (שם) כבר דחו דבריו מטעם זה על כן הנחתי טעם זה וחייבתיו מדין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין שאף בנדונייא הוא טעם זה כמו שפי' הרשב"א ז"ל וליכא למימר יותר משהאיש רוצה לישא וכו' אלא במנה ומאתים ותוספת. ומה שבא בזה מדרך סברא שאין לחוש לפרעון. הגאונים ז"ל כתבו בהפך שאין נפרעין לעולם שלא בפניו אפי' יש נאמנות בשטר כ"ש הרב העיטור זל"הה בשם רבינו האי ז"ל ואם מועיל נאמנות אינו אלא לפטור משבועה לאחר טעם נעילת דלת וטעם חינא ואם נפל טעם נעילת דלת לפי טעותיו וטעם חינה לפי האמת נשאר פטור. ולענין נדונייא אם היא נגבית מן הזיבורית ואם צריכה הכרזה נראה שהירוש' לא מיירי כלל בנדונייא דמילתא דפשיטא היא דדינה כבעלת חוב. ופלוגתייהו ליתא אלא בתוספת. ובזו ודאי הלכה כר' יוחנן דאמר דדינה מן הזבורית וצריכה הכרזה דקי"ל תנאי כתובה ככתובה דמי וכ"כ הרא"ש ז"ל בפרק הנושא בפסקיו:
188
קפ״טענין סב: מה שרצית לעמוד על דעתי באלמנה שמתה בלא שבועה במזונותיה מה היא בכתובת' אם יורשיה מפסידין כתובתה מכל וכל או תוספות לבד. ולא ביארת היאך היתה ניזונת בלא שבועה. כי לדעת הרמב"ם ז"ל (פי"ח מה"א) אין פוסקין לה מזונות עד שתראה כתובתה ותשבע אע"פ שהרב בעל העיטור ז"ל כתב שאין צריכה להראות כתובה למזונות משום דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כדברי הרמב"ם ז"ל דנין בכל בתי דינין ואע"פ שהרמב"ן ז"ל כתב דאלמנה למזוני לא בעיא שבוע' בתחילה אלא לבסוף כבר נהגו שלא לפסוק לה מזונות אלא בשבועה ושמא המעשה היה שייחד לה קרקע במזונותי' דבהא ודאי א"צ שבועה ואתם יודעים כל זה. אבל הספק שנסתפקתם בו אם מפסידים היורשים כתובתה או התוספת בלבד יותר היה ראוי ליפול הספק אם הפסידה כתובת' הנזכר בגמרא בלא תוספ' או אם הפסידה גם התוספ' ומ"מ הכתובה הפסידה משום דילמא צררי אתפסה. וה"ה לתוספ' דתנאי כתובה ככתובה דמי לשבועה. וכבר ראיתי התחלפו' פירושי הפוסקים והמפרשים ז"ל בזה וסתירת הרמב"ן ז"ל לפירושיהם בריש אע"פ. ואם מתה ויורשיה תובעים כתובת' אם אין נאמנו' בשטר כתובתה הפסידו הכל דאין אדם מוריש שבוע' לבניו ואם יש שם נאמנו' אע"פ שנהגו להשביעה כדברי אבא שאול (כתובו' פ"ז ע"א) שאין נאמנות מועיל ליורשים ופירשו קצת המפרשים דאבא שאול פליג אמתני' וכבר פסקו הלכתא כותיה בפרק הכותב (שם) ועל פי פי' זה נהגו להשביעה אפי' אם יש נאמנות בכתובתה אע"פ שאינו מחוור לאחרונים ז"ל אבל מ"מ אם מתה בלא שבועה אין היורשים מפסידים כלום דלא עבדינן בהו תרי קולי. קולא דאבא שאול דאמר נשבעת במקום נאמנות וקולא דרב ושמואל דאמרי (שבועות מ"ח ע"א) אין אדם מוריש שבועה לבניו ובכי הא עבדינן לכתחילה כר' אלעזר ואין על היורשים אלא שבועת היורשים שלא פקדנו אבא וכו' וכ"כ הר"זה ז"להה בפרק כל הנשבעין וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובותיו וכן כתבתי אני בתשובה:
189
ק״צשאלה סג: תלמסאן:
190
קצ״אשאלת ראובן השיא בת בחייו ונתן לה ת"ק דינרי זהב ואח"כ מת ונשארה ממנו בת קטנה וצוה בפני עדים שיתנו לה ת"ק דינרי זהב והיו דברים אלו בלא קנין מהו דין הבת הזו הקטנ' אם תטול ת"ק דינרי זהב כמו הגדולה אם לא:
191
קצ״בתשובה: זהו נקרא פרנסת הבת ואע"פ שאינו מתנאי הכתוב' כמו מזונות הבת היא מצות חכמים כמו שנזכר בפ' נער' שנתפתת' ואלו לא השיא בת בחייו או לא צוה שינתן לה כלום לא היה לה זכות בנכסים אלא עשור נכסי אלא שאומדין דעתו כמה היה רוצה ליתן כך יתנו ובזה יש מחלוק' בין הראשונים ז"ל אם כזה האומר מוסיפין על העשור או לא. ובזה נראה שהוא הסכמת האחרונים ז"ל וכן אנו דנין אבל בנדון הזה אין אנו. צריכין לכל זה לפי שכבר השיא בת בחייו וכמו שנתן הוא לראשונה יתנו לזו לא פחות ולא יותר וזה אפילו לא צוה כלום והכי איתא בפרק מציאת האשה (כתובות ס"ח ע"א) וכ"ש אם צוה כן בחייו שזכתה הבת בת"ק דינרי זהב בדבור בעלמא שאין צריך אלא גילוי דעת ואפילו לא השיא בחייו והבת היא בעלת חוב בפרנסה זו וקודמת ליורשיו כדאיתא התם:
192
קצ״גענין סד:
193
קצ״דובענין שמטת כספים אם נוהגת בזמן הזה הסכמת הכל היא שהיא נוהגת לפי שהיא חובת הגוף ונוהגת בכל מקום ובכל זמן ואמת הוא שהרב' מקומות יש שאינה נוהגת בהם ואינם יודעים אותה ובמקום הזה גבה הרב ר' יצחק בר ששת חוב שעברה עליו שמטה וגם הוא בעצמו גבה חוב שהיו חייבין לו בבלנסיא בכתב יד לוה וכל זה אינו מעכב על דין שרוצה לדון דין שמטה אבל בספרד נוהגים שאם כתוב בשטר שיכול לתבעו בין בדיני ישראל בין בדיני האומות הרי הוא כאלו התנה עמו שלא תשמטנו שביעית שאינו משמיט בתנאי זה ולפי זה אם השטר הוא בגופן של עכו"ם אינו משמט כאלו התנ' עמו בפירוש. וי"א שבמקומות שאינם יודעים דין זה הרי הוא כאלו התנ' בפירוש אבל הרשב"א ז"ל בתשובה אינו מורה כזה:
194
קצ״השאלה סה:
195
קצ״ותונס. שאלת מוהל שמל וברך על הכוס בורא פרי הגפן והטעים לתינוק הנימול והמוהל לא טעם כלום אם ברכה זו הוייא ברכה לבטלה או לא וכן המברך ברכת חתנים על הכוס והמברך ברכת אירוסין על הכוס אם צריך המברך בעצמו שיטעום מן היין אחר שבירך בפ"הג או אין צריך לטעום הוא עצמו אלא מטעים לאחרים והוא אינו טועם ודי בטעימתם ואין בזה משום ברכה לבטלה ולא קעבר על לא תשא האירה עינינו בתשובת אמריך וראיות ברורות מן התלמוד לפי ההלכות ושכרך כפול מן השמים:
196
קצ״זתשובה: לא נזכר בשום מקום מהתלמוד לא כוס יין לא בברכת אירוסין ונישואין ולא במילה ולא בפדיון הבן כמו שנזכר בקדוש היום והבדלה בפ' אלו דברים בברכו' (נ"ב ע"ב) ובפ' ערבי פסחים (פסחים ק"ב ע"ב) והרמב"ם ז"ל כתב במקצתן נהגו העם להביא כוס יין וכן בפ"ק דכתובות (ח' ע"א) כשהזכירו ברכת נישואין אמרו בריך שית ולא נזכר ז' ברכות בשום מקום וכיון שאינן חובה כמו שהם בקדוש היום דינן כברכת הנהנין שאין לברך אותם אלא השותה מהם כמו שנזכר בפרק ראוהו ב"ד (ראש השנה כ"ט ע"א) ולפ"ז הי' חייב המברך עצמו לטעום את הכוס בין בברכת מילה בין בברכת אירוסין בין בברכת נשואין. אבל בתוס' (עירובין מ' ע"ב ד"ה דילמא ע"ש) כתבו שאם נזדמנה מילה ביוה"כ או בט"ב שמטעימין הכוס לתינוק אחר ולא חיישי' דילמא אתי למסרך כמו שחששו בגמ' בפ' בכל מערבין (שם) בענין זמן שאין לאמרו על הכוס ביוה"כ ולהטעימו לתינוק משום דאתי למסרך וכן אמרו בפ' תולין (שבת קל"ט ע"א) בענין כשותא בכרמא. ולפי דרכנו למדנו ב' דברים האחד שאין המברך חייב לטעום והב' שאינו מספיק מה שהוא טועם הילד הנימול ודבר זה ברור הוא בדבריהם וא"כ במה שטועמין החתן והכלה בברכת אירוסין ונשואין יצאו ידי חובה ואינה ברכה לבטלה אם לא טעם המברך וכן במה שטועם אחד העם או השמש כמנהגנו או תינוק אחר כמו שנהגו ג"כ בקדוש והבדלה של בית הכנסת כמו שכתוב בס' א"ח יצאו ידי חוב' ואין חשש ברכה לבטל' ואע"פ שברכת הנהנין היא ואין לברך אותה אלא מי שנהנה כבר אמרו בפ' ראוהו ב"ד (ראש השנה כ"ט ע"ב) שאדם פורס לבניו ולבני ביתו אע"פ שאינן אוכל עמהם כדי לחנכם במצות וכשהברכה עצמה היא נעשית בשביל הטועמים כגון חתן וכלה כשר הדבר להטעימם כוס ברכתם ועדיף עפי מחינוך הקטנים דבברכת המילה אפשר לומר זה הטעם שכיון שהברכ' נעשית בשביל המצוה שנעשית בגופו שהי' מספיק להטעימו ואע"פ שאין מי שאינו בן דעת ראוי לחינוך כיון שהוא טועם היין לא גרע מקטן שיכול לאכול כזית צלי שאביו שוחט עליו את פסחו (סוכה מ"ב ע"ב) ורבי יהודה שאמר (שם) עד שיודע הפרש בין אכיל' לאכילה יחידאה הוא ולא קי"ל כוותיה ואע"פ שהפסח אינו נאכל אלא למנוייו מן התור' כ"ש בברכת היין שאין בה איסור מן התור' אם לא שתו מהכוס דברכה לבטלה שיש בה משום לא תשא כדאית' בפרק אין עומדין (ברכות ל"ג ע"א) אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא כמו שכתב ר"ת ז"ל ולפ"ז התיר לברך אל הנשים ברכת השופר ואע"פ שהם פטורו' א"כ להטעים הקטן שנעשית הברכ' בשביל מצותו הי' אפשר לומר שיצאו ידי חובה ומ"מ אינו חובה אל המברך שיטעום ואם לא הספיק להטעימו לילד הנימול די במה שיטעום אותו התינוקות או השמש או אם הילד כמו שהנהיגו לעשות כן בתעניות שאין מניקות מתענות בהם והגאוני' ז"ל כתבו שאם יש מילה ביום התענית מייתינן אסא ומברכין עליה. נשאל הרמב"ם ז"ל מילה שנזדמנה ביוה"כ או בט' באב אם מברכין על הכוס כורת הברית ומשקין ממנו לתינוק ולא ניחוש דלמא אתי למסרך או אין מביאין כוס כלל ומברכין בלא כוס והשיב ז"ל אין הברכה טעונה כוס ומי שבירך בפה"ג בימים אלו ברכו ברכה לבטלה מפני שלא שתה הוא ולא זולתו ממי שיבין ענין הברכה עד שיהי' זה על צד לימוד התינוק ולפיכך אין מביאין כוס כלל באלו השני ימים ולא בזולתם מימי התענית עכ"ל:
197
קצ״חשאלה סו:
198
קצ״טתנס. טופס שטר הבא מנוא אמון סהדות' דהות באנפנא אנן סהדי דחתימו' ידנא לתתא סוף שטרא דנן כן הוה בזמן אחד עשר מאייר שנת חמשת אלפים ומאה ותמנין ותרי שנין ליציר' במדינת נוא אמון דעל כיף ימא עפעפינו דגל מחנותינו הודינו והדרנו זוהר יקרנו חדות לבנו יפעת ימיננו יחיד דורינו מנהיג קהלותינו נשיא אלהי' בתוכנו מורינו ורבינו הרב ר' שמעון הרב המובהק פטיש החזק הנגיד החסיד נגיד הנגידים תפארת החסידי' גדול ליהודי' מרדכי הזמן צנצנת המן הרועה הנאמן תכון ממשלתו לנצח ויהי שמו לעולם כירח יכון עולם יקום על הדרת מלכותו ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. במותב תלתא כחדא הוינא בא ר' יעקב ב"ר שלמה המכונה בגל אל תריד דממדינת מליאנא והוא היום עומד במדינת נוא אמון וגירש את אשתו מונא בת מרדכי נמאלה דממדינת תנס ונתן גיטה ליד ר' יוסף בר' אברהם המכונה בר אל ניאמיה שעשאתו מונא הנז' שליח בעדי' לקבל גיטה מן יעקב בר' שלמה בעלה הנז' לעיל אמר לו התקבל גט זה למונא אשתי בת מרדכי הנז"ל והרי היא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם. וקודם נתינתו בטל לפנינו כל מודעין ותנאין דהוי לי' שאם מסר שום מודעא שתהי' מבוטלת ולא נתן שום תנאי בגירושין וגירשה גירושין גמורין והגט קראנוה וראינוהו כשר כדת וכהלכה ומחמת שראינו גירושי יעקב בן שלמה בעלה הנז"ל שנתן גיטה ביד שלוחה ר' יוסף הנז' לעיל כחבנו שטר קיום ב"ד להיות בידה לראי' ולזכות והכל שריר וקיים. מתתיה בר אברהם נ"ע. יוסף בר ישועה הרופא נ"ע. זהו תופס שטר שבא לידינו מנוא אמון אות באות תיבה בתיבה ואין בו כי אם שני עדים ובכאן אומרים כי אינה שוה כלום אחר שאין בו אלא ב' עדים וי"א שאין אלו העדים מעידי' על קיום ב"ד אלא עדותם כמו שכתבו בראש הדף אנן סהדי דחתימת ידנא לתתא אלא עדותן היא שמעידין שנכתב קיום ב"ד בהכשר עשו שניהם עדות והדבר תלוי עד שיבא הדין מלפני מעלתך כדי להוציא זאת האשה ממסגר ולא תשאר עגונה כי זה עשר שנים שהיא עגונה עד שעשתה שליח קבלה והגיע הגט ליד שלוחה כדת וכהלכה בנוא אמון ובא שטר מקוים בשני עדי' ולך שלום ולכל הנלוים עליך:
199
ר׳תשובה: מה שנפל הספק ביניכם מפני שאין בו אלא שני חתומים ואלו היו שלשה הייתם מורים לו לעשו' בו מעשה אין בכאן ספק כלל שהרי אמרו במותב תלתא כחדא הוינא וכיון שישבו שלשה בשע' מעשה אפי' לא חתמו בו אלא ב' השטר כשר אלא שהיה צריך לכתוב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי אם מת הג' קודם החתימה או הלך למדינ' הים כדי שלא יראה ב"ד חצוף כדאיתא בפ"ב דכתובו' (כ"ב ע"א) ובפ' גט פשוט (בבא בתרא קס"ה ע"ב) אי נמי שיכתבו וחתימנא ביה תרי מגו תלת כמו שהוזכר בפרק ואלו מציאו' (ל"ב רע"א) או שיכתבו דמקצתנא חתימין לתתא ואם לא כתבו כן אע"פ שנראה שהם חסרי מדע אינו נפסל מפני כך וכן אמרו בפרק השולח (גיטין ל"ג ע"א) לא שנא כתוב בלשון דיינין וחתמו עדים כלומר שהוא כשר וזה אפי' בקיום שטרו' שצריך ג' אבל בעדי קבלת הגט א"צ שלשה אלא ב' וכדאמר בפ' התקבל (גיטין ס"ג ע"ב) צריך שני כתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה וב' שיאמרו בפנינו קבל וקרע ואפי' הם הראשונים והם האחרונים ואלו שהעידו שראו שטר קבלת עדו' הרי העידו על האמירה ועל הקבלה ואלו באו לפנינו ואמרו בפנינו נתגרשה היינו מתירין אותה וכדאמ' בפ"ק דגיטין (ה' ע"א) ובפ' ב' (ט"ז ע"ב) אלו באו שנים ואמרו בפנינו נתגרשה מי לא מהימנינן להו ואלו הרי העידו שנתגרשה אבל מה שיש לחוש לזה הוא מפני שלא נתקיימ' עדו' העדים שאנו חוששין שמא נזדייפה עדותם ואפי' קיום ב"ד צריך קיום כמו שכתבו הראשונים ז"ל וזו חששא דרבנן הוא דמן התורה עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצריך וכיון שזו חששה דרבנן היא איכא למימר בנדון הזה שהיא מותר' שלאיזה זיוף ניחוש לזיוף הבעל ליכא למיחש שאינו חשוד לקלקלה בידי שמים וכדאי' בירוש' (גיטין פ"ק ה"א) ולזיוף השליח נמי ליכא למיחש דאין אדם חוטא ולא לו כדאיתא בפ"ק דמציעא (ה' ע"ב) דמה הנאה אית ליה בהאי זיופא ולזיוף האשה ליכא למיחש שהרי ממקום אחר באה זה העדו' וידיעה מלתא בדוכתיה דאיהי לא זייפתיה וכיון שאנו רואים שחכמים הקלו בענין האשה שלא להחמיר בה יותר מדין תורה והתירו עד אחד לומר בפני נכתב ובפני נחתם נרא' שבכאן אין לחוש לזיוף שהאשה מותר' היא ובפרק מי שאחזו (גיטין ע"א ע"א) מוכח דבעדו' אשה לא בעינן מפיהם ושרינן לה מפי כתבם ואפי' קיום אינו צריך כדע' הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל שאם פסול תורה הקלנו בה דהיינו מפי כתבם היאך נחמיר בה חששא דרבנן דהיינו קיום הגט ומה שהחמירו לומר בפני נכתב ובפני נחתם היינו בגט עצמו קודם שנמסר אבל בכותבין שנמסר בפניהם יש להקל ע"כ:
200
ר״אשאלה סז: עוד שאלת קדושה של מיושב אם יכול לאומרה ביחיד והרמב"ם ז"ל כתב בחבורו (פ"ז מה' תפלה הי"ז) שאין היחיד רשאי לאומרה כי אם בצבור ואורחו' חיים כתב כי הראב"ד השיג עליו. וג"כ העיד ר' אברהם בנו כי אביו חזר בו ונתן רשו' לאומרה ביחיד ורובי האחרונים חייב לאומרה ביחיד ונעשית שאלה מזה לפני רבני צרפת זלה"ה ולפני הרב ר' פרץ זלה"ה והשיב כי קדושה של יוצר ובא לציון יכול לאומרה ביחיד אחר שיכול לומר בקדושה של יוצר אופן ומאורה וקדוש' ובא לציון גואל בלשון ארמי' ועשו הפסק. אבל של מעומד אין יחיד רשאי לאמרה כי אם בעשרה כיון שכתוב בו נקדישך ונעריצך ונקדש את שמך וכתר יתנו לך ואין יכול לדבר בנתים ועל זה אין יכול לומר קדושה של מעומד ביחיד ודבר זה נסתפק אצלנו ותודיענו האמת ושלום לך:
201
ר״בתשובה: קדושה של יוצר אמת הוא שהרמב"ם ז"ל אסרה בחבורו וחזר בו בתשובה כמו שהוא אצלנו והאחרונים ז"ל הסכימו לדבריו הראשונים כי נר' מהתלמוד (מגילה כ"ג ע"ב) שאסור לפרוס על שמע בפחו' מעשרה אע"פ שבמס' סופרים (פ"י ה"ז) התירו ובכיוצא בזה הממעט הרי זה משובח דשב ואל תעשה שאני ע"כ:
202
ר״גשאלה סח:
203
ר״דמוסתגאניס. שאלת ראובן מת והניח אשה ובת ובן ומת הבן ונשארה אמו אחריו כמו עשר שנים ויותר והניח הבן ארבעה בנו' והיה לראובן בת נשאת לשמעון והחזיק שמעון בבית בלי שום ערעור לא האלמנה ולא בנו' הבן וזה הבית היה כתוב לאשה בכתובת' בשטר מקויים ומתה האשה ונשארה הבית ביד שמעון בעל הבת ובנו' הבן שוכרו' מקום לדירתם ולא היה להם חזקה לא בחיי אם אביהם ולא אחר מיתתה אחר זה מת שמעון והניח שלש' זכרים והחזיק בבית אחר מיתת אביהם קרוב לט"ו שנים מלבד מה שהחזיקו אביהם בחייו בלי שום מערער מבנו' הבן הנ"ז אחר זה בני שמעון הנ"ז מכרו הבית ללוי והבנים האלה הגדול שבהם יש לו קרוב לעשרים שנים ולא קנה אותה אלא במעמד שלשה אחים והקטן היה תחת ממשלת אחיו והיתה המכירה בערכאו' של עכו"ם כמנהג המקום וקבלו השנים הגדולים אחריו' כל מערער ודר בבית לוי קרוב לשנה בידיע' בנו' הבן כי בעיר היו כשקנה לוי הבית ותקן הבית וטרח בו טורח גדול אחר זה נתחרטו האחים וערערו מצד אחיהם הקטן בדיני האומו' אבל מצדם לא יכלו ולוי התחזק עליהם באחריו' שקבלו עליהם אחר זה באו לדיני ישראל ובטל המכירה ודן שיחזור הבית לבנו' הבן כי הבן הוא היורש אחר זה העידו עדים ששמעו מהאלמנה שהיא מכרה מכח צד"אק שלה הבית לשמעון והיה אומר שמעון גם אני קניתיה והדיין דן שכיון שאין שם עדים וקנין העדו' בטלה וכן אחד מן העדים נשא בת לוי. ואמרו שהוא קרוב:
204
ר״התשובה: אין לבנות הבן זכו' בקרקע זה מכמה פנים חדא שכיון שהחזיק שמעון בקרקע זו שנים רבות בלא שום ערעור מהאלמנה הכתובה לה בנדונייתה מתור' חזקה זכה בה ואלו היה קיים היה צריך טענה והיו ב"ד צריכין לידע ממנו היאך החזיק בו אבל כיון שמת אין יורשיו צריכים טענה שהרי טענינן ליורש כדאיתא בפרק לא יחפור (בבא בתרא כ"ג ע"א) ובפ' חזקת (בבא בתרא מ"א ע"א) וגם לוי הלוקח א"צ טענה שהרי טוענין ללקוחו' כמו שטוענין ליורש כדאיתא התם (שם) ואין כאן חיוב שבועה כלל לא ליורשי שמעון המוכרים ולא ללוי הלוקח שאפי' היה שמעון קיים והיה טוען בתור' קנייה באה לידי והחזקתי בה ג' שנים נאמן בלא שבועה דחזקה בשמה היא ובלבד שיברר החזקה וכן כתבו הראשונים ז"ל וכ"ש שאין ליורשיו ולא ללוי הבא מכחם חיוב שבועה הרי שמטעם זה נתבטלו טענו' הבנו' על הבית הזה. ועוד שכיון שהם בעיר וראו שנמכר הבית בערכאותיהם מכירה קיימ' בדיניהם והחזיק בו הלוקח ושתקו והניחוהו לדור בו ולא ערערו לפני הערכאו' לבטל המכירה הרי המכירה קיימ' אפי' לא היתה חזקה לשמעון בבית והכי איתא בתוספתא דבבא בתרא המוכר שדה חברו במעמד חברו לא עשה ולא כלום מקיימני אחריו דבריו קיימים וא"כ אפי' היה בית זה לבנו' וראו שנמכר בפניהם ושתקו והניחוהו לדור בו הרי הוא כאלו קיימו מכירתו והמכירה קיימת וכבר כתב התוספתא זו הרמב"ן ז"ל בספר הזכות בפרק אלמנה לכ"ג. ואין להם טענה לומר האחרון נוח לי והראשון קשה ממנו כדמשמע בפ' חזקת (בבא בתרא ל' ע"ב מ"ג ע"ב) שהרי לא מחמת טענה זו הם רוצים לזכות הבנו'. ועוד דלא מקבלינן טענה זו אלא היכא דמוכח כדאיתא התם (שם) ובפרק שני דייני גזרו' (ק"ט ע"א). עוד מפנים אחרים נתבטלה טענת הבנו' מבית זה שכיון שראו לוי בונה וסותר ומתקן בבית ושתקו הרי הודו לו שאין להם זכו' בבית זה ואפי' לאלתר הויא חזקה וכדאמר בפ' חזקת (בבא בתרא מ"ו ע"ב) לא עבידי אינשי דנחתי אריסי לארעייהו ושתקו וכן בענין סתימ' החלונו' אר"נ (שם נ"ט סע"ב) ולסתום לאלתר הוייא חזקה שאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק וכן אמרי' התם דאי דלי ליה צואי דפירי לאלתר הוויא חזקה דמשמע דבכל מקום שאנו רואים בשתיקתו שהוא מודה שאינה שלו הפסיד.. ומה שהעידו עדים ששמעו מן האלמנה שהיא מכרה הבית לשמעון והיה כתוב לה בנדונייתה אם נתקבלה עדו' זה בב"ד דנין על פיה' ואע"ג דליכא קנין עדו' כשרה היא שלא העידו במכירה שצריכה קנין אלא שהעידו ששמעו כן מפיה וכיון שדרך הודאה היתה אומר' כן מעידים ומקיימין עדותם. והכי איתא בפרק שבוע' הדיינין ואע"פ שבן אחד מהעדים הוא חתן לוי אינו פסול לעדו' ללוי דקי"ל אבי החתן ואבי הכלה מעידין זה לזה כדאיתא בפ' זה בורר (סנהדרין כ"ח ע"ב) וכל זה אפי' לא היתה טענה אחר' לבטל תביע' הבנו' מכל אלו הטענו' אין לבנות ראובן זכות בזה הבית כלל. ולענין בני שמעון שמכרו ללוי אם לא היה לגדול עשרים שנה מכרו בטל דקי"ל למכור בנכסי אביו עד שיהיה בן כ' כדאיתא בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ה ע"א) ואם יש לו כ' שנה מכירתו קיימ' עליו ועל אחיו הקטן וא"צ מנוי אפוטרופוס דיתומים שסמכו אצל ב"ה דינו כאפטרופיס אבל האמצעי שלא היה קטן וגם לא היה בן כ' יכול לבטל המכירה אבל מפני שקבל עליו אחריו' חייב בכל הפסד שיגיע ללוי מפני ביטול מכירה זו בחלקו וכן הדין אם הגדול אין לו כ' שנה ונתבטלה המכירה גם בחלקו גם בחלק הקטן חייב בכל הפסד שיגיע ללוי מפני בטול מכירה זו וכל טענו' אלו לזכו' בני שמעון היה מן הדין לקיימם אלו באו מתחלה לדון בדיני ישראל אבל כיון שהלכו תחלה לדון לפני האומו' ובדיני האומו' יצאו חייבין הרי הם כאלו קבלו עליהם לדון באותו דין ומחלו זכותם והרי מה שדנו האומו' בין לוי ובין בני שמעון קיים ודין הבנו' בדינינו אין להם דין ע"כ:
205
ר״ושאלה סט:
206
ר״זעוד שאלת ראובן מת והניח שלש בנו' ונכסים ויצאו עליהם תביעו' בכתב ידו ובשטרי ישמעאלים ומצאו כתוב בפנקסו שאמת הדבר אלא שהתובע חייב לו כנגד אותם תביעו' מצד אחיו שמת שהי' חייב לו ובאו לידו מנכסיו והוא נתנם לו שימכרם ועכבם תחת ידו וזה היה בידיעת יהודים והתובע נתחזק כנגד היורשות בערכאותיהם ומנו מורש' ואפטרופוס לטעון כנגדם ולפי שהוא חק באותו מקום שבכל דין שבירושה הבא לפני השופט נוטל דבר קצוב בכל מאה בזרוע וגס# הוצאו' יתירו' הוזקק האפטרופוס להשתעבד בחוב גמור אל התובע ורצה למסור מודעה ונתגלה לא יכול למסרה אבל הזקיקוהו לישבע שלא ימסרנה ונתן קצת מהחוב משלו ומהשאר נתן משכון וגם פנקס המתנה וכל זכיו' היורשו' הוא ביד שליש מהו שיתבטל כל מה שעשה האפטרופוס כי לא הסכימו היורשו' עמו בכלום ויחזרו להם זכיותיהם לתבוע בב"ד של ישראל כל זכו' שהיה לאביהם על התובע ואם חייב התובע להחזיר לאפטרופוס מה שנטל ממנו מחמ' שטר חוב שנשתעבד האפטרופוס שלהן כי אין האפטרופוס רשאי לחוב:
207
ר״חתשובה: אין הבנו' חייבו' כלום מפני מה שנשתעבד האפטרופוס לתובע בטל הוא אע"פ שלא מסר מודעא ואפי' ליתומים כדאיתא בפ' הניזקין (גיטין נ"ב ע"א) וגם שעבוד האפטרופוס לתובע בטל הוא ואפי' לא ידעו העדים באונסו שעבודו בטל דלא בעינן שידעו העדים באונסו אלא במכר לו שדה שכיון שנטל מעות אפילו מסר מודעא אם לא ידעו העדים באונסו אין המודעא כלום אבל במתנה אע"פ שלא ידעו העדים באונסו כיון שגלה דעתו שהוא אנוס מתנתו בטלה ובשעבוד זה כיון שלא מחמת מעו' שנתן לו נתחייב לו בחוב גמור אפי' לא נודע האונס שעבודו בטל כיון שגלה דעתו שהוא אנוס ורצה למסור מודעא ואלו לא היה אנוס איך היה התובע מכריחו להשבע שלא ימסור מודעא ודבר זה מפורש בפ' חזקת (בבא בתרא מ' ע"ב) ואפי' היה צריך למסור מודעא אם הדבר נודע שאם יתגלה הדבר במסיר' המודעה יתבטל הדבר אפי' לא נמסרה המודעא הרי הוא כמו שנמסרה דאמרי' בפ' שני דייני (כתובות ק"י ע"א) גבי הא דאמרי' הוה ליה לממסר מודעא ורבנן חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה ובנדון הזה שהלך למסור מודעא ונתגלה ולא מסרה הרי הוא כאלו מסרה על כן יחזור השליש כל מה שהושלש בידו אל היורשות והתובע ג"כ. יחזיר אל האפטרופוס מה שנטל ממנו ויעמדו לדין לפני ב"ד ישראל:
208
ר״טענין ע:
209
ר״יעוד לו. מישאמר שהקרשי' לא היו מצופים זהב כולם כי אם במקום הבריחים הכחיש הכתוב ולא אמרה אדם מעולם והאמת הוא כי היו מצופי' זהב כלם מכל הצדדי' והבריחים היו קבועי' בהם מבחוץ ולא היו נראים מצד פני' אבל הי' הצד הפנימי פשוט בצפוי זהב. אבל הקושיא בזה היא מה שהקש' הא"ע ז"ל כי זהב התנופה לא הי' אלא פחו' מחלק א' משלשת אלפי' וארבע מאות מהזהב שהניח דוד והכרובי' היו מעצי שמן גם מזבח הקטרת לא הי' כלו זהב זה לשונו והגדיל הקושיא לרבותינו ז"ל שאמרו (סוכה ד' ע"ב) כפרת טפח וכן מ"ש (יומא ע"ב ע"ב) ג' ארונו' היו והוא תירץ בזה לפי דעתו שהצפוי הי' למראית העין ומעט זהב יכנס בצפוי והוא מורה כי הקרשי' והבריחי' והשולחן ומזבח הקטורת כולם מצופים ואין דבר שהוא כלו זהב רק המנור' והכפרת. ועוד הקשה שאם ג' ארונות עשה למה הוצרך לעץ די לו באחד של זהב ואלו הן קושיות גדולות באמת. אבל מה שפי' בזה הוא כי הצפוי הי' למראה העין לא יתכן וכבר כתב כן החכם ר' לוי זלה"ה כי על כל פני' הצפוי על הקרשי' הי' לו עובי וממשות כי לא יתכן לעשות צפוי למראה העין של עץ כמו שעושין עם כסף. ועוד אני מקשה קושי' אחרת שאם הצפוי הי' למראה העין איך היו מבערי' אש על מזבח הנחשת שהי' נבוב לוחות וצפוי נחשת עליו בלא ספק שאותו צפוי ממשות הי' בו וכל מה שהפליגו חז"ל בזה הוא מה שאמרו בצפוי מזבח הזהב שלא הי' אלא כעובי דינר של זהב בפרק חומר בקדש (כ"ז ע"א) והי' דרך פלא שלא ישלוט האור בעץ. ואני תמה למה לא הפליגו זה במזבח הנחשת שלא שלט בו האו' אשר הי' אש תמיד בו לא תכבה וא"כ יורה צפוי מזבח הנחשת כמזבח הזהב על שאר צפויים שהם טסים שיש בהם ממש וכן כתוב בפירוש כי רקיעי פחים מחתו' החטאי' לעשותם צפוי מורה זה על כל צפוי שהוא רקועי פחי'. והנה אנחנו צריכים לקיים שלשה שרשי' האחד שהקרשי' היו כלם מצופים זהב וזה לא חלק עליו אדם לעולם. והשני שהצפוי אינו למראה עיני' כי אם טסים עומדי' בעצמם ויוכיח על זה צפוי מזבח הזהב ומזבח הנחשת. והשלישי עובי הכפורת טפח שמזה אמרו לא ירדה שכינה למט' מעשרה דארון תשע' וכפורת טפח הרי כאן עשרה בפ"ק דסוכה (ה' ע"א) ולמדו זה בג"ש פני פני דאין פנים פחותי' מטפח ושאר הדברי' המגדילים הקושיא אין אנו מוכרחים לקבלם אם לא נאמר בזה שדרך נס הי' שמזהב מועט עשו כלים גדולים מרובים ואם קבלה היא נקבל ואם לדין יש תשוב' ונאמר שהצפוי של קרשים אע"פ שהי' דבר שיש בו ממש אבל הי' בתכלי' הדקו' שלא הי' יכול לעמוד בעצמו אלא ע"י קביעותו בקרשי' וכן הוא דעת רז"ל שאמרו בפ' בא לו כהן (יומא ע"ב ע"א) עצי שטי' עומדי' שמעמידי' את צפוים ופרש"י ז"ל שהם קבועי' בהם במסמרו'. עוד פי' פירוש אחר שלא היו מתולעים וכן פי' בפ' לולב וערבה (סוכה מ"ה ע"ב) ושני הפירושי' אמת הם שלא היו מתולעים והי' הצפוי קבוע בהם במסמרו' לדקותו וכן נאמר שהקרשים לא הי' עובי שלהם אמה מלמטה עד למעל' אפי' לפי דבריהם וכן מוכיחי' המקראו' בדבריהם שהי' עובים אמה ממה שהוצרכו לעשות ח' קרשי' במערב ומה שתיקן בזה הא"ע ז"ל ה"ה שהשני קרשים אשר למקוצעות המשכן לא הי' רחבן אמה וחצי האמ' ולכך הבדילם הכתוב ואינו מתוקן שא"כ למה הוצרכו לעשות שמנה קרשים ויהיו שנים מהם צרים מהשאר הי' מספיק שיהיו שבעה קרשי' שוים בשיעוריהם אלא ודאי אמת הוא שהקרשי' עובים אמה אבל עם כל זה נוכל לתקן שזה העובי לא הי' אלא למטה אבל למעל' היו משופין כיתד וכלין עד כאצבע כדברי ר' יהודה בשבת בפ' הזורק (שבת צ"ח ע"ב) והנה תקננו ענין הקרשי' שאין הקושיא גדול' כ"כ מהם. ובענין שלש ארונו' ג"כ נוכל לתקן שלא הי' העובי גדול לכל אחד כדברי מי שאמר בפ' בא לו כ"ג (יומא ע"ב ע"ב) שגובה הארון החיצון הי' עשרה ומשהו ט' כנגד ארון של עץ והעשירי כנגד הכפורת ומשהו הוא הזר ונדחו דברי האומר י"א ומשהו שהי' נותן עובי לארון של זהב טפח ורש"י ז"ל כתב שם שלא מצא היכן נחלקו בזה וא"כ אנו יכולין לדחות דברי המרבה בשיעורין שהרי סוגית התלמוד בפ"ק דסוכה (ד' ע"ב) ובפ' המצניע (שבת צ' ע"ב) היא שלא הי' גובה הארון עם הכפורת אלא עשרה ומזה אמרו לא ירדה שכינה למט' מעשרה. והנה תקננו ענין הארון ובענין הכפורת טפח נוכל לתקן כי לא הי' זה העובי אלא בדפנות אבל כל הכפור' היתה דקה. ונסתייע בזה ממה שאמרו במס' (סוכה) [ביצה] (כ"ב ע"ב) ובמס' פסחים (ל"ז ע"א) שלחם הפני' הי' עוביו טפח ובפ' שתי הלחם (מנחות צ"ו ע"א) לא נתנו שיעור לעביו כי אם לארכו ולרחבו ולקרנותיו שפרש"י ז"ל שהיו כעין קרנות בולטו' כקרנו' המזבח וכמו שמוכיח שם בגמרא ואע"פ שלא פי' כן החכם ר' לוי זלה"ה. וא"כ היאך אמרו כאן עביו טפח. ועוד שא"א לשער העובי שאין כל הבצקו' שוות. וגם למראית העין א"א שיהי' משני עשרוני' חלה בת עשרה טפחי' אורך וחמש' טפחי' רוחב שיהי' עוביה טפח על מה שהשרישו חז"ל (עירובין ד' ע"ב) באמה על אמה ברום ג' אמו' מחזיק מ' סאה א"כ היאך אמרו עביו טפח. על כן פרש"י ז"ל עובי דפנותיו טפח כי הלחם הי' דק כלו אבל בדפנותיו הי' עביו טפח וכן נוכל לומר שהיתה הכפורת עובי דפנותיה טפח כדי שיתקיים לנו לא ירדה שכינה למט' מעשרה ובאמצע היתה דקה לתקן הקושיא הגדול' היאך אפשר להיות מזה הזהב המועט כל זה העובי בכפורת זה נראה לנו לתקן בזה להעמיד דברי המקובלי' ונשאר לנו לתקן מה שהקשינו מענין מזבח הנחשת שהי' נבוב לוחות ולא שלט' בו האור מפני צפוי הנחשת ויותר הוא ענין זה מצפוי מזבח הזהב שבזה כתיב אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה וזה לא הי' בו אש אלא בקר וערב. ונאמר כי אין פלא ממזבח הנחשת לפי שהי' בו אש של מעל' והי' הכל מעשה נסים וכן בילמדנו בפ' תרומה אמרו שלא הי' העובי של נחשת אלא כעובי דינר זהב ולא שלטה בו האור דרך נס ואין מביאין ראי' ממעשה נסים ולא הי' אלא קודם שנבנה בית המקדש ובבית שבנה שלמה ובבית שני לא הי' שם צפוי נחשת אבל מזבח הזהב הי' אש של הדיוט בשני הבתים והי' ענין גדול שלא שלטה בו האור ועל זה. הזכירו בגמרא ענין צפוי של זהב ולא הזכירו צפוי של נחשת:
210
רי״אשאלה עא:
211
רי״בקסנטינא. שאלת יהודי אחד הלך בשיירא עם הערביים במדבר וצמא שם למים צמאון גדול כפי מה שהעידו הערביים שהיו עמו ומת בצמא ובא יהודי אחד לעיר שיצא ממנה המת והעיד שידע שהיהודי ההוא מת באמת והיהודים אשר במקום תקו"רט שלחו לנו כתב ואמרו לנו שהישמעאלים הגידו להם שעמדו על נבלתו וזאת מצנפתו ואשתו כשרצתה להנשא עכב הדיין על ידה ואנחנו מצפים ומיחלים לתשובת אדוננו בזה:
212
רי״גתשובה: נראה מתוך השאלה שהעד שהעיד שמת והיהודי' שכתבו ששמעו שמת כלם הם מעידים מפי עכו"ם שאמרו שמת כי בשיירא שהי' הוא לא הי' שם יהודי אלא הוא ועכו"ם מסיחים לפי תומם הוא דומה למה שאמרו בפ' בתרא דיבמות (קכ"ב ע"א) מעש' בישראל ועכו"ם שהיו מהלכין בדרך ובא העכו"ם ואמר חבל על יהודי שהי' עמנו ומת וקברתיו והשיאו את אשתו וכן מעשה בקול' וכו' ושוב מעשה בששים בני אדם וכו' כדאיתא התם (שם) ונרא' שכך הי' מעשה בזה שכשחזרה השיירא אמרו יהודי פלוני שהי' עמנו מת בצמא והיהודי שהעיד שמע זה וכן היהודים שכתבו הכתב שמעו זה ובודאי שכיון שאמרו שמיתתו הית' בצמא מסיחין לפי תומם היו ולא כמתכווני' להעיד אמרו כן וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' אחרון מהלכו' גירושין כיצד הי' העכו"ם מסיח לפי תומו ואומר כשהייתי בא בדרך נפל פלו' שהי' בא עמנו ומת ותמהנו על דבר זה כיצד מת פתאום וכיוצא בדברים אלו שהן מראין שאין כונתו להעיד הרי זה נאמן וישראל ששמע מהעכו"ם מסיח לפי תומו מעיד מה ששמע ותנשא על פיו עכ"ל. ובודאי המעש' הזה כן הי' שתמהו ממיתתו בצמא וספרו הדברי' בלא מתכווני' להעיד ואפילו הי' עכו"ם אחד הי' נאמן אפי' במקום האשה כ"ש במקום אחר שאין צריכין לעדותו שאין לחוש שהי' מתכון להעיד להתיר אשתו וזה אפילו הי' עכו"ם אחד וכ"ש שיירא ואפי' חזרו היהודי' ששמעו אותם לחקור מהם איך הית' מיתתו ואמרו להם כך וכך מת וזו היא מצנפתו לא נפיק ליה מידי מסיח לפי תומו כמ"ש הריא"ף ז"ל סוף הלכות יבמות גבי זה מקלו וזה תרמילו ודבר זה ברור הוא שאין לעכבה מלהנשא מפני חשש מתכוונין להעיד. והרמב"ם ז"ל שכתב (שם הכ"ה) דבעכו"ם מסיח לפי תומו אינו נאמן עד שיאמר וקברתיו אין דבריו מחוורין דבגמרא (שם קכ"א ע"ב) משמע בהדי' דלא בעינן שיאמר מת וקברתיו מההוא דהוי קאזיל ואמר מאן איכ' בי (חיי) [חיואי] מאן איכא בי (חיי) [חיואי] שכיב (חיי) [חיואי] ואינסב' רב יוסף לדביתהו והתם לא אמר וקברתיו ואפ"ה אנסבה רב יוסף לדביתהו וכן מההוא דקאמר (שם) ווי ליה לפרשא זריזא דהוה בפומבדיתא ושכיב ואנסיבה רב יוסף לדביתהו אע"ג דלא אמר וקברתיו ובודאי עכו"ם הי' כדמוכח בגמרא דמייתי לה גבי מסיח לפי תומו וכן בבריי' דמייתי התם בגמרא משמע נמי הכי דלא בעינן וקברתיו דתניא התם שמע מקומנטריסון של אומות העולם מת פלו' נהרג פלו' לא תנשא אשתו וההיא בודאי בשלא אמרו קברנום מיירי ואפ"ה אקשינן עלה בגמרא בפרק כל הגט (גיטין כ"ח ע"ב) אמאי והא קי"ל דכל מסיח לפי תומו הימוני מהימן אלמא דעכו"ם מסיח לפי תומו אע"ג דלא אמר וקברתיו נאמן. וכ"כ הרשב"א זלה"ה מכח ראיות אלו ותמה על הרמב"ם ז"ל שהצריך לומר מת וקברתיו וכן בס' אבן העזר (סי' י"ז) כשהביא לשון הרמב"ם ז"ל כתב ואיני יודע למה צריך וקברתיו והא דאמרינן מעשה דישראל ועכו"ם מת וקברתיו וכן במעשה דקולר ובמעשה של ששים בני אדם מעשה שהי' כך הי' ואפילו לא אמרו וקברתיו נאמנין היו ובמעשה דפונדקית שאמרה זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו בו לא מוכח מההיא דבעינן וקברתיו אלא שמעש' שהי' כך הי' או אמרו כן בגמרא שאם אמרו זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו בו הרי זו מסיחה לפי תומה ונאמנת ואפילו אמרו השיירא שיצא עליהם ערביים זה מת בשיירא לא בעינן שיאמרו מת וקברתיו דהאי עכו"ם מסיח לפי תומו הוי כמאה נשים דדמו לעד אחד ובעד אחד במלחמה נרא' דלא בעינן מת וקברתיו מדגרסינן בירושל' (יבמות פט"ו ה"א) עד א' מהו שיהי' נאמן בשעת מלחמה ושמעי' מן הדא חד בר נש אתא ביומיה דר' אמרין ליה [הן] ההוא פלן אמר לון מית [הן] ההוא פלן אמר לו מית אמרין ליה וכולהון מיתין אמר לון ואלו הוו בחיין לא הוו מיתי רבי ירמיה בשם רבי חנינא מעשה בא לפני ר' ואמר מאן דנשאת נשאת ומאן דלא נשאת לא תנשא א"ר איבו בן נגרי בשעת מלחמ' הית' הדא היא אמרה עד א' נאמן בשעת מלחמ' ע"כ בירושל'. ומכאן שעד אחד נאמן בשעת מלחמ' אפילו אמר מת סתם והוא הדין לעכו"ם מסיח לפי תומו ומשיאין את אשתו לכתחל' והא דאמרינן בירושל' מאן דלא נשאה לא תנשא היינו משום דקאמר אלו הוו בחיין לא הוו מיתי לפי' חשש ר' שמא בדדמי קאמרי. ומיהו למאן דנשאת אמר לא תצא שתלו שודאי מת הא אלו אמר ודאי מת נאמן הי' להשיאה לכתחלה. וכן דעתן של הרמב"ן זלה"ה והרשב"א זלה"ה וכך כתב הראב"ד זלה"ה דעד אחד במלחמ' לא בעי' מת וקברתיו ומנסבין לה לכתחל' ודייק לה ממעשה דפרק בתרא ביבמות (קכ"א ע"ב) דאינסבה אפומא דחד דאמר מאן איכא בי חסא טבע חסא ומשמע דבמים שיש להם סוף מנסביה לה אפומא דעד אחד אפילו לא אמר וקברתיו ולא חיישינן דאסהיד בדדמי וה"ה לעד אחד במלחמ' וה"ה למסיח לפי תומו. והריא"ף ז"ל כתב דאפי' בשני עדים במלחמ' בעי' וקברתיו וכ"ש בעד א'. והרא"ש ז"ל חולק עליו בשני עדים ומסכים עמו בעד א'. ולפי דבריהם אלו העידו מסיחין לפי תומם מת במלחמ' לא היו משיאין את אשתו עד שיאמר מת וקברתיו אבל זה הוא אלו אמרו מת ע"י מלחמ' דאמרי בדדמי ס"ד דכל הני אקטול והוא פליט אי נמי זמנין דמחו ליה בגירא ורומחא וסברי ודאי מאית וזמנין עבדי סמתא וחיי אבל אם אמרו מת על מטתו ולא נהרג אפילו במלחמ' נאמנת היא לומר מת בעלי ולא בעיא לומר וקברתיו וה"ה לכל הנאמנין להשיאה כגון עד א' ומסיחין לפי תומם. ואלו כיון שאמרו כי בצמא מת ולא על ידי חרב המלחמ' לא בעי למימר וקברתיו. ומה שכתבתי שאפילו במלחמ' אם אמרה מת על מטתו נאמנת הכי מוכח בגמרא בפרק האשה שלום (יבמות קי"ד ע"ב) ואף הרמב"ם ז"ל (שם ה"ב) כתב כן אעפ"י שכתב (שם שם) שאם אמרה מת במלחמ' וקברתיו אינה נאמנת וכבר חלקו עליו האחרונים בזה דאם אמרה וקברתיו נאמנת ואף הרשב"א ז"ל כתב שאם אמרה הוכה בחרב במלחמ' ועלה על מטתו ומת נאמנת אעפ"י שתחלת מיתתו במלחמ' והראה הרב ז"ל פנים לדבריו ומ"מ כשהעידו כי מת בצמא אפילו אמרו שהית' להם מלחמ' נאמנין הם במסיחין לפי תומן ולא בעי למימר וקברתיו כיון שלא הית' מיתתו בגירא או ברומחא. ולהתירה מתוך עדות יהודים בכתב ידם אפשר הוא. ואעפ"י שהריא"ף ז"ל הביא בסוף הל' יבמות ירושל' במחלוקת אמוראים ומתניתין מסייעא לדין ולדין ולא הכריע הלכה כמי. והראב"ד ז"ל השיב עליו שהי' לו לפסוק מפי כתבם כשר לעדות אשה כדמוכח בפרק מי שאחזו (גיטין ע"א ע"א) והרמב"ן ז"ל למד עליו זכות כי אעפ"י שלא פסק הלכה כמי באותו מקום אבל בגיטין בפ' מי שאחזו כתב שמפי כתבם כשר בעדות אשה וכ"כ הרמב"ם ז"ל אלא שכתב שצריך שיהיו עדים מצויי' לקיימו כדין המביא גט ממדינת הים וכ"כ הראב"ד ז"ל. ואין הנדון דומה לראיה דהתם לא עבידא לאגלויי ובמת בעלך עבידא לאגלויי שאם אינו מת יבא. ודבריו תמוהים הם שאם מפי כתבם שהוא פסולא דאורייתא הקלנו בה איך נחמיר בקיום שטרו' דהו' דרבנן כדאיתא בפ"ק דגטין (ה' ע"ב) וכן דעתו של הרמב"ן ז"ל והסכים עמו הרשב"א זלה"ה וכן ראוי להורו' ובס' אבן העזר (שם) נסתפק בעדות שטר וליתה הילכך אשה זו מותר' היא לינשא ואסור לעגנ' ורחמנא ליצלן מעונש המעיקות העלובות:
213
רי״דענין עב: שאלת אשה אחת נשתעבד' לראובן בקנין גמור לפרוע לו תוך חדש ימים חוב שהי' לו על בעל' ומשכנ' בידו תכשיטיה למכרם אחר הזמן אם לא יפרענו בעלה ואחר זה מתה ולפי תקנת הקהל בנה הוא יורש חצי נדונייתה ולא הי' רשות בידה להפקיע זכותו:
214
רי״הדנתי כי המלו' רשאי למכור המשכונו' ויעצתי אותו למכר' בעדים כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכו' מלו' ולוה ואין זכות היורשים מעכבים מלמכור לפי שהיא בחייה הית' רשאית למכור ולתת תכשיטיה ברצון בעלה ואין היורש מעכב' מפני חשש זכות שיבא לו אם תמות שאפילו הבעל במה שיש לו זכות לאחר מיתתה אינו יכול לעכב עליה מלמכור דקי"ל בפרק האשה שנפלו לה נכסים (פ"א ע"א) דלא ניתנ' כתוב' ליגבו' מחיים וכ"כ בס' התרומו' בשער ששי וכן לא הית' יכול' לומר נחת רוח עשיתי לבעלי לפי שאפילו נשתעבדו שניהם וקנו מידה תחיל' או אפילו קנו מידו תחיל' וקבלה עליה אחריו' אינ' יכול' לו' נחת רוח עשיתי לבעלי כדמוכח בפ' חזקת (בבא בתרא מ"ט ע"ב) ובפ' הנזקין (גיטין נ"ה ע"ב) לענין סקריקון וכן כתבו המפרשים ז"ל וכ"כ בס' אבן העזר בסי' צ"א וכ"ש אם היא לבדה חייבה עצמה בחוב זה שאינה יכול' לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. וכיון שבחייה הית' רשאה למשכנם ביד המלו' הנזכר עכשיו שמת' אינו יכול היורש לטרוף אות' דאפי' ב"ח אם נשתעבדו לו מטלטלין אגב קרקע דקניתי ודאקני ומן הדין יכול לטרוף אותם ב"ח כדאיתא בפרק חזקת (בבא בתרא מ"ד ע"ב) אפ"ה כתב הרא"ש ז"ל שכיון שאין המנהג כן אינו טורף אות' מפני תקנ' השוק שאם הי' טורף אותם לא היו בני אדם קונין מטלטלין זה מזה מחשש שמא יטרפו אותם הנשים מפני כתובותיהם במיתת בעליהם כמ"ש בח"המ סימן כ"ט וכ"ש ביורש מחמת תקנ' שאין לו לטרוף אם מכרה אותם בחייה דאפי' כתוב' בנין דכרין שהיא תנאי ב"ד אסיקנא בפ' אעפ"י (כתובות נ"ה ע"א) דלא טרפא ממשעבדי מלשון התנא ירתין תנן וכן בדין תקנ' זו שהרי כתוב בה לשון ירוש' הילכך לא טרפא מהלקוחו' וה"ה אם משכנה אותם דקי"ל כרבי יצחק דאמר ב"ח קונ' משכון כדאית' בפרק האומנין (בבא מציעא פ"ב ע"א) ובפ' הדיינין (שבועות מ"ד ע"א) ובפ"ק דקדושין (ח' ע"ב) ולא שייך הכא מנה אין כאן משכון אין כאן משום דגוף המשכון קנוי לו כדמוכח התם וכ"כ המפרשים ז"ל ובפ"ק דב"מ גבי הילך ואעפ"י שהתקנ' היא מעכב' על האשה מלהפקיע זכו' בנה זהו מה שישאר אחר מיתת' אבל במה שהופקע בחייה הופקע וזכותו הוא קיים על אביו אם קנה נכסים ואם לא קנה אם יקנה מכאן ולהבא ואם לא יקנה נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים ככל יורש שמת מורישו ולא הניח נכסים:
215
רי״וענין עג:
216
רי״זבגאייה. ראובן נשא אשה במיורק' והיא בת אחיו ואין לה יורש יותר קרוב ממנו והכניס' לו בנדוניית' שלש מאו' דינרין זהב מאתים מבי' זקנה אבי אביה ומאה דינרין מבי' זקנה אבי אמה ואח"כ נשא אשה אחרת בחיי הראשונ' ונמצאו שחוטים הבעל ואשתו הראשונ' ונתעצמו בדין יורשי הזקן אבי אביה ויורשי הזקן אבי אמה והאלמנ' הנשאר' אחר בעל' ותקנ' הקהל הית' שאם מתה האש' בחיי בעלה שיחזרו חצי הנכסים למי שנתנם לה בנישואיה. והשבתי בזה כי זה הוא דין נפל הבי' עליו ועל אשתו וחלק החולק ואמר כי כיון שלא ידענו מי הוא זה שמת תחל' קרובי האשה מצד אביה הם ודאי והבאים מחמ' תקנ' הם ספק והמוציא מחברו עליו הראי' ולא יטלו כלום יורשי זקנה אבי אמה הבאים לירש מכח תקנ' ותטלם אשתו האחרונ' מיורשי בעלה ועל זה נשאלתי פעם שנייה והשבתי:
217
רי״חעבידי אינשי לאחזוקי שקריהן וכ"ש בדבר אמת ולא נתקבל ראוי לו להמליצו ולהטעימו עד אשר תזל כטל אמרתו:
218
רי״טבמה שכתבתי בנדון שלפניכם שנמצאו הרוגים איש ואשתו ויש שם שתי כתובו' אחת מהאשה שמתה שיורשיה יורשין מכח תקנת הקהל והאחרת מהאלמנה שנשאת אחריה ואמרתי כי זה דומה למשנתינו (ב"ב קנ"ח ע"א) בנפל הבית עליו ועל אשתו דקי"ל כבר קפרא דאמר (שם ע"ב) הואיל והללו באים לירש והללו באים לירש יחלוקו. וכתבת כי פקפקו בזה ואמרו שכיון שיורשי הראשונה אינן יורשין מן התור' אלא מכח התקנ' הם נוטלין הוו להו ספק ויורשי הבעל ודאי ולא אתי ספק ומוציא מידי ודאי ולא אמרינן הללו באין לירש והללו באים לירש וישארו הנכסים ביד יורשי הבעל ותטלם האשה האחרונה מהם בכתובתה אלו תורף דברי המפקפק. ואם אמרה בלשון אחרת ולא עיין בה להבין טעמו של דבר ולסמוך אותו על יסוד הלכה כי אם בדקדוק לשון ירושה. והנה בד' מקומו' נז' דין זה בגמ' ובקצתם אמרו יחלוקו ובקצתם אמרו נכסי' בחזקתם ונרא' הנדון שלפנינו למי דומה ולא אמרו בשום מקום בזה המוציא מחברו עליו הראי'. ובתוס' פ' החולץ נתנו טעם בזה לפי שכל אחד הוא בא להוציא ואין הנכסי' בחזקת אחד מהם שיהי' הא' מוציא מחברו. ותחלה אקדים שתי הקדמו' צודקות הא' כי בתנאי ב"ד אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם ולאדם שאינו בעולם דרך ירושה. וזה נתפרש בגמרא בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"א ע"א) בענין כתובת בנין דכרין וכבר אמרו (כתובו' נ"ב ע"ב) דכתובת בנין דכרין כנחלה שווינה רבנן דירתון תנן. והשנית כי תקנת צבור דנין בה כתנאי ב"ד ודבר זה נתפרש בגמרא בפרק התקבל (ק"ד ע"א) בענין הלל הי' דורש לשון הדיוט שם וכ"כ שם הרמב"ן ז"ל בחידושיו וכן הרשב"א ז"ל בתשוב' ומעשים בכל יום להפקיע ירושת הבעל להורישה למי שלא הי' בעולם בזמן הנשואין מכח תקנת צבור וא"כ מי שיש לו זכות מכח תקנת צבור יורש הוא. והמדקדק לשון התלמוד הללו באים לירש והללו באים לירש לא הועיל כלום בדקדוקו שהזוכה בתנאי ב"ד יורש הוא בלשון התקנ' ובלשון התלמוד כמו שכתבתי. וגם מהענין בעצמו שזה הזכות בא להם מכח (המתנ') [התקנ'] א"כ יורשים הם ובלשון הכתוב נקרא יורש שנא' והי' ביום הנחילו את בניו התור' נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה וכיון שנקראת נחלה בא לירש הוא כמו שאר יורשין אע"פ שאינה נחלה דאוריית'. ואחר שתי הקדמו' אלו נראה הנדון הזה למי דומה. והמקום האחד מד' מקומו' שנזכר דין זה הוא (ב"ב קנ"ז ע"א) נפל הבית עליו ועל אביו ועל מורישיו ועליו כתובת אשה ובעל חוב בש"א יחלוקו דס"ל דשטר העומד ליגבו' כגבוי דמי והרי בעל החוב ויורשי האב שוין בחזקתם ויחלוקו אע"פ שאין כאן אלא יורש אחד. וב"ה נמי לא פליגי עליהו משום האי טעמא אלא כיון דמחוסר גובייאנה הוא לית להו לכתובת אשה ובעל חוב חזק' בהני נכסי ומשום הכי נכסים בחזקתם ואפילו ב"ה מודו בנדון שלפנינו דיחלוקו דהתם אמרי נכסי' בחזקתם משום דבחיי האב אין לבן זכות בנכסיו לשעבדם לבעל חוב אבל בנדון שלפנינו אפילו בחיי הבעל כבר היו משועבדי' לכתובת אשתו וליורשיה מכח הקנאה למי שלא הי' בעולם כתקנת צבור והרי יורש בה כמו שנתבאר. והמקום השני (שם קנ"ח ע"ב) נפל הבית עליו ועל אמו ויש להם אחים מן האב ואין לו בני' יורשי האם אומרים הבן מת תחלה ויורשי הבן אומרי' האם מתה תחלה וירש אותה בנה ואנו יורשים אחינו ובזה נחלקו ב"ש וב"ה אומרים יחלוקו ור' עקיבא אומר נכסי' בחזקתם ונחלקו האמוראי' בגמרא (שם) בחזקת מי רבי אלעאי אומר בחזקת יורשי האם ור' זירא אומר בחזקת יורשי הבן ור"ז פסק כת"ק דאמר יחלוקו ולדבריו הדבר פשוט בנדון זה דיחלוקו דהתם אמרי יחלוקו אע"פ שאין לאחים חזקה באלו הנכסי' אלא א"כ מתה האם תחלה כ"ש בנדון הזה שיש להם חזקה אפילו בחיי הבעל מכח ההקנא' למי שאינו בעולם בשעת נישואין מכח תקנת צבור דהוי יורש. אבל הרי"ף ז"ל פסק שהם בחזקת יורשי האם והוצרכו לתת טעם בגמרא לפי שהוחזקה נחלה באותו שבט וא"כ שבט האם הוא ודאי ושבט הבן הוא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. ולולי טעם זה היינו דנין יחלוקו ובנדון הזה נכסים אלו מתחלתם בחזקת יורשי האשה הם מכח התקנה שהיא מקנה דבר שלא בא לעולם למי שלא בא לעולם וא"כ בחזקתם הם הנכסי' והוי יורשים ולא הוחזקה נחלה בשבט הבעל. והמקום הג' הוא מה שאמרו בגמ' (שם קנ"ט ע"ב) אב שנשבה ומת בן בתו במדינה כגון יעקב שנשבה ומת בן בתו במדינ' הוא בנה של דינה ויש לו אחים מן האב שבעלה של דינה שהוא אביו של זה הבן נשא אשה אחרת והיו לו בנים ממנה והם אחים לזה בן דינה ומתה דינה ומת יעקב ובנה של דינה אחריה ואם יעקב מת תחלה קודם בן דינה היה בן דינה עומד במקום אמו ויורש את יעקב כי לא היה בנים ליעקב אלא דינה ובזה בנה עומד במקומה ואם מת לאחר כן הי' (מוחל) [מנחיל] לאחיו מאביו אלא שמא בן דינה מת תחל' ואינו יורש יעקב זקנו בקבר להנחיל לאחיו מאביו והירושה של יעקב תהיה לאחיו הילכך יורשי יעקב שהם אחיו ויורשי הבן שהם אחיו מאביו בני דינה מאיש אחר יחלוקו זהו דין ברייתא זו. והרב ר' אברהם אב ב"ד דחה אותה ואמר שדינה כדין נפל הבית עליו ועל אמו דקי"ל שהנכסים בחזקת יורשי האם מפני שהוחזקה נחלה באותו שבט וכן כתוב בס' חשן משפט בשם הר"ר ישעיהו זלה"ה ואפי' לפי דבריו דוקא מהאי טעמא אבל בנדון הזה לא הוחזקה נחלה בשבט הבעל שהרי מתחלה קנאתם האשה למי שלא בא לעולם מכח תקנה והוו יורשים כמו שכתבתי. אבל הרמב"ם ז"ל (פ"ה מה' נחלות ה"ז) פסק בזו ג"כ דיחלוקו ואע"פ שהוא פסק בההיא דנפל הבית עליו ועל אמו שהנכסים בחזקת יורשי האם ונראה שדבריו סותרים זה את זה כבר עמדו בזה המפרשים ז"ל ואמרו שהוא מפרש ההיא דנפל הבית עליו ועל אמו כשיש להם בנים אחרים שלא כפי' רבי' שמואל ז"ל ומש"ה נכסים בחזקת יורשי האם שהם ודאין ויורשי הבן ספק ואתיא כההיא דיבמו' (ל"ח ע"א) דספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ואין ספק מוציא מידי ודאי אבל בהא דאב שנשבה דהללו והללו ספיקא נינהו הדין נותן שיחלוקו ובנדון שלפנינו ג"כ כל זמן שאין אחד ודאי ושניהם הם ספק שהרי כל כך מוחזקי' יורשי האשה מכח הקנאה למי שלא בא לעולם כמו יורשי הבעל הדין נותן שיחלוקו דהללו באין לירש והללו באין לירש. והמקום הרביעי הוא מה ששנינו (ב"ב קנ"ח ע"א) נפל הבית עליו ועל אשתו דקי"ל דיורשי הבעל יורשין מנה מאתים ותוספות שהרי לא יצאו מחזקתם לעולם ויורשי האשה יורשים נכסי מלוג שלא יצאו מחזקת האשה שאין בהם לבעל אלא פירו' ובנכסי צאן ברזל נחלקו אמוראי' בגמרא (שם ע"ב) בחזקת מי הם רבי אלעאי סבר בחזקת האש' שהיא הכניסתם ורבי יוחנן סבר בחזקת בעל כיון שאם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו ובר קפרא סבר בחזקת תרוייהו קיימי בחזקתה שהכניסתם ובחזקתו שאם פיחתו פיחתו לו ומש"ה יחלוקו וקיי"ל כוותיה וכבר הקשו והיאך יחלוקו והלא לא נשבעה האשה. ואוקמוה כשפטרה הבעל משבועה או שייחד לה ארעא בארבע מצרנהא. והנדון שלפנינו ג"כ יורשי האשה אומרים בחזקתנו היו הנכסים מתחלה שהרי הקנה אותם מורישיו לאש' למי שלא הי' בעולם מכח תקנה ואנחנו יורשי' ויורשי הבעל אומרים בחזקתנו הם כיון שאם פיחתו או הותירו לבעל ואנחנו יורשי' והואיל והללו באים לירש והללו באים לירש יחלוקו ואינם צריכי' שבועה לאש' קוד' שתמות כי כך היתה התקנ' שיירשו בלא שבועה וכן הם מעשים בכל יום שאין משביעין הבאים לירש מכח תקנה שאם מתה בחיי הבעל אע"פ שלא נשבעה שאפילו יורשי האלמנ' שמתה בלא שבוע' כתב ה"ר זרחיה הלוי ז"ל שלא הפסידה כתובתה כיון שיש נאמנו' בכתובתה וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשוב' הארכתי בזה ואם אין צורך אליו לרוב פשיטתו. ואשר לי לספק בזה אל לבו ערב. גם הוא יכול לספק שאין חמה שוקעת במערב. ודומה אל האומר לאביו אני היום ילדתיך והאומר לחרס ילפת אתה וגרב. כי זהו דין לאמתו ומאן דלא דאין הכי ליתיה דיינא והוא אצלי בעל זרוע או חלוש ההבנ'. והי' נראה כי יורשי הזקן אבי אביה אין להם זכות בכתובתם לפי שאם מתה תחלה בעלה יורשה מחמת קורבה כי הוא היורש ואה מת תחל' כיון שמתה ולא נשבעה הפסידו יורשיה אבל יורשי הזקן אבי אמה יירשו חצי המחצית מנדונייתה שיש להם בו זכות מכח התקנה שאם מתה תחל' כבר נשתעבדו להם הנכסי' בק' דינרים ואלו נתקיים הוא היו גובים אותם מיורשיו בשבועה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומי' והם קודמין לכתובה אחרונ' אם אין הנכסי' מספיקין וישבעו כדין הבא ליפרע מנכסי' משועבדי' ואם מת תחל' אין להם כלום כיון שמת' ולא נשבעה עכשו שנסתפק מי הוא שמת תחל' ויש בנכסי' ק' דינרי זהב הם אומרי' האש' מת תחל' ואנחנו נירש חצים ונשבע כדין הבא ליפרע מנכסי' משועבדים ואנו יש לנו קדימת זמן על כתובתיך והיא אומרח הוא מת תחל' ואין לכם זכות בו כיון שלא נשבעה ואני אטלם בכתובתי וא"כ הרי אלו חזקתם שוה שבאי' ליפרע מכח כתובתם והדין נותן שיחלוקו אותו החצי אבל לפי מה שכתב הרז"ה ז"ל והרשב"א ז"ל בתשוב' שכתובה שכתוב# בה נאמנו' ומתה האלמנ' שלא הפסידו יורשיה משום דלא עבדי' בה תרי קולי חדא דאבא שאול דאמר (כתובו' פ"ז ע"א) שאין נאענו' מועיל לפטרו ועוד קולא דרב ושמואל דאמרי (שבועו' מ"ח ע"א) אין אדם מוריש שבועה לבניו א"כ לא הפסידו יורשי זקנה אבי אביה כי אם החצי ויורשי זקנה אבי אמה כי אם חצי חציה:
219
ר״כענין עד: ובענין מה ששאלת שבכתוב' שנעשית במיורק' וכתוב בה רייא"לש ובארצנו זאת אין שם אלא דינרי זהב לא רייא"ליש היאך יצרפו הריי"אליש לדינרי זהב. כבר כתבו הראשוני' ז"ל דלענין רבית המלוה דינר בדינר דינו כמלוה סאה בסאה דאע"ג דלענין עצמו ושאר מטבעו' דינרי זהב דינו כמטבע ואין דינו כפירו' אלא בענין דינרי כסף לענין הלואה משום חומרא דרבית דינו כפירות וכיון שכן הרי זה כמי שנתחייב לתת לחבירו במקום היוקר ככר שעוה ויצא למקום הזול שחייב לתת לו שוויו במקום היוקר וכן זה הנדון כי הזהב הוא מקום היוקר בארץ אדום ומקום הזול בארץ הזאת כי מהארץ הזאת יוצא הזהב לארץ אדום על כן יתן לה זהוב בכאן במשקל הריי"אליש שכתב עליו ויוסיף לה מה שהוא מרויח הסוחר בזהב אחר שיוציא ממנו מה שנהגו לתת למי שמבטיח סכנת הים באחריותו ואחשוב שיש לדקדק בכאן דקדוק אחר והוא לראות אם בין הזהב שאינו טבוע לזהב טבוע יש בזהובים אשר בארץ הזאת לזהובי' אשר בארץ אדום הבדל בשכר האומנים ויוסיפו או יגרעו לדונו שלא יטול אלא בשווי הרייא"ליס ולא יפחתו לו ממנו עוד יש לדקדק דקדוק אחר אם זהב הריי"אליש הוא מזוקק כזהב הדינר:
220
רכ״אענין עה: ולענין כתובת האלמנה הנשארת אם תטול זהובי' כמו שכתוב או כמו שהיו שוי' בשעת הנישואין הדין בזה הוא כמנהג המדינה דהא קי"ל כרשב"ג דהכל כמנהג המדינה בפ' מציאת האשה (כתובות ס"ו ע"ב) ואם תטול יותר ממה שהביאה אין בזה משום רבית אם הכניסה זהובי' וגם אם הכניסה תכשיטין ושמו אותם בזהובי' וזה מכח הסכמת קהל מיורקא שאתם מתנהגי' אבל מדין האחרוני' ז"ל אני דן שתטול בלאותיה הקיימין באותה שומא הראשונ' כמ"ש הרי"ף ז"ל בפ' אלמנה לכהן גדול וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהלכו' אישות וכן כתוב בספר אבן העזר:
221
רכ״בענין עו: ולענין קדימה כל שכתובתה קודמת גובה תחלה במה שזוכ' בו מן הדין זולתי בבלאותי' שהכניסה עמה שאין לבעל חוב זכות בהן וכן כתוב בספר אבן העזר בסי' צ"א:
222
רכ״גענין עז: מוסתגאנים:
223
רכ״דמי שנתחייב לתת מטבע ובעת הפרעון פחתו. משקלו אם הוקר השער של התבואה שהוא חיי הנפ' מפני פחת המטבע חייב ליתן לו כפי חשבון המטבע היוצא בשעת חיובו ואם השער עמד במקומו ולא הותר מפני הפחת אם אין הפחת אלא חומש שחמשי' מהמטבע החדש הם במשקל ארבעי' מהמטבע שעת החיו' אינו חייב לפרוע לו אלא מהמטבע היוצא בשעת הפרעון אם נתחייב לו מאה יתן לו מאה וזה על דעת הרי"ף ז"ל שכתב בפ' הגוזל עצים שדין החסרון כדין התוס' המוזכר בגמ' וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' לוה ומלוה ועמהם הסכימו הבאי' אחריהם ואין הפרש בזה בין הלואה למשכונת קרקע ולכתוב' הכל דינן שוה וזהו דין מטבע של כסף ודין דינרי זהב כבר אמרו הראשוני' ז"ל שדין דינרי זהב הוא כדין פירות ואם נתן אדם לחבירו מעות או פרקמטי' על דינרי זהב כפי מה שהן שוין באותה שעה ובשעת פרעון הוקרו דינרי זהב חייב ליתן לו דינרי זהב ואין בזה משום רבית כיון דבשעה שפסק היו מצויין דינרי זהב באותה שעה שפסק עמו ויכול להתנות עמו על שער הגבוה שאם יוזלו דינרי זהב יתן לו מעותיו או זהב יותר ממה שפסק עמו עד כדי שיעור מעותיו ובזה ג"כ אין הפרש בין הלואה למשכונה לכתובה ואע"פ שלא היו לו מצויין דינרי זהב אין זה דבר שלא בא לעולם שאע"פ שאין לזה יש לזה כמו שאמרו בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ע"ב ע"ב) והחוזר בו מקבל עליו מי שפרע וב"ד מקללין אותו לפי שאינו מהעושה מעשה ישראל כמו שאמרו בפ' הזהב (בבא מציעא מ"ד ע"א) ואין להקל בזה בכתוב' יותר מחוב לפי שאין מקולי כתוב' אלא הכותב מעות מדינה שהם גדולי' ויצא למדינ' שמעותי' קטני' כמו שנז' בפ' שני דייני (כתובות ק"י ע"ב) אבל במדינה עצמה בהפרש שיש בין מטבע למטבע דין כתוב' הוא כדין מלוה ואף קולי כתובה אינו אלא במנה מאתים אבל בנדוניא שהביאה עמה דינה כדין חוב ודין קרקעות כדין מטלטלין לא מפני שאין אונאה לקרקעו' שאין אונאה אלא כשנתאנה בשעת מקח אבל בכיוצא בזה אין כאן דין אונאה אלא שהדין הוא כן בין בקרקעות בין במטלטלין:
224
רכ״השאלה עח:
225
רכ״ותנס. שאלת מפני מה שבח רבי אותו תלעיד שאמר מפני מה אין מוסקין בטהרה (פסחים ג' ע"ב) והי' לו לשבח האומר מפני מה מוסקין בטומא' לפי שקיצר לשונו ואמרי' לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה כדאיתא בפ"ק דפסחים (שם):
226
רכ״זתשובה: יפה שאלת והרבה תירוצי' נאמרו בזה. בתוספ' אמרו מכח קושיא זו שלא שבח אלא האומר מפני מה מוסקין בטומאה (הג"ה אמ"ה אלו הי' המשובח האומר מוסקין בטומא' הי' מזכירו בגמ' אחר האומר אין מוסקין בטהרה כדי שיהי' מובטח אני בזה חוזר אל הקרוב אבל כיון שלא הזכיר בסוף אלא האומר אין מוסקין וסמך לו מובטח אני בזה על האחרון הוא השבח כנ"ל שב"ש) [עי' שם בגמ' וצ"ע]. אבל שמעתי מאבא מארי ז"ל שאמר בשם הרבנית אשת הרב ר' יוסף בר' יוחנן אבי הרב ר' מתתי' זקנו של הרב ר' יוחנן שבדורינו כי הטעם ששבח אל האומר מפני מה אין מוסקין בטהר' לפי שדבר בלשון נקייה אע"פ שהאריך בלשונו ומה שאמרו לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה זהו הרב לתלמיד כדי שלא ישתבש בלשון ארוכה אבל התלמיד השואל מהרב לשון נקיה עדיף ולא בעי לשון קצרה שהרי הרב לבו רחב ולא יתבלבל בלשון ארוכה ותירוץ יפה הוא זה. ויש מתרצי' שהוא שבח אל האומר מפני מה אין מוסקין בטהר' אע"פ שהאריך בלישני' ולא שבח האומר מוסקין בטומא' אע"פ שהוא לשון קצרה לפי שאין לשון מוסקין בטומא' לשון מדוקדק דמשמע דחייב למסוק בטומא' אבל האומר מפני מה אין מוסקין בטהר' אע"פ שמאריך בלשונו בא לשונו מדוקדק כלומר מפני מה אין אנו מחזירין למסוק בטהר' כמו שאנו מחזירין לבצור בטהרה זאת היתה השאלה ובאה מדוקדקת אע"פ שהאריך בלשונו ע"כ שבחו אבל האומר מפני מה מוסקין בטומאם אע"פ שקיצר בלשונו לא דקדק בה שאין אנו חייבין למסוק בטומאה אלא שאם מסקנו בטומאה אין השמן מטמא) יטהרנו) בכך אם הכלי' הם טמאי' לפי שלא הוכשרו הזתי' באותו מוהל היוצא בהם שאין אותו מוהל ראוי להיות שמן עד שיכנסו הזתים למעטן ומתחממי' שם וכיון דאין אותו משקה ראוי להיות שמן והוא הולך לאבוד אינו מכשיר הזתי' לקבל טומאה מהכלי' משום דכתיב וכי יותן מים על זרע כתיב יתן וקרי יותן ואמרי' (קידושין נ"ט ע"ב) מה יתן דניחא לי' אף יותן דניח' לי' ובהאי מוהל כיון שהולך לאיבוד לא ניחא לי' ע"כ אינו מכשיר. ולפום הכי מצי למסוק בכלי' טמאי' משא"כ בבוצר לגת ובבוצר לכלים מזופפי' דהכי מוקמי לה בפ"ק דשבת (י"ז ע"א) דאותו משקה היוצא מהם אינו הולך לאיבוד וניחא לי' ואם היו הכלים טמאים היו מטמאים הענבים שהרי הוכשרו באותו משקה ומש"ה אין בוצרים אלא בטהרה:
227
רכ״חשאלה עט:
228
רכ״טתונס. שאלת המל ובירך על היין אם חייב לטעום כוס של ברכה או מותר להטעימו לאחר גדול או תינוק או אם יוצא ידי חובה במה שמטעימו לתינוק הנימול:
229
ר״לתשובה: דע כי ברכת המצות יכול להוציא אחרים (לפי) אפי' שכבר יצא ולזה מי ששמע קול שופר או קרא מגלה תוקע לאחרים וקורא מגילה לאחרים ומברך ויכול לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו לפי שכל ישראל ערבים זה לזה ולא הוציאו מזה הכלל בירושלמי אלא תפלה שאין אחד מוציא את חבירו אלא א"כ הוא שליח צבור להוציא את שאינו בקי והטעם בזה שכל אדם צריך להתפלל מל עצמו ולא יתפללו אחרים עליו וכן ברכת המזון שאין אדם מוציא את חבירו אא"כ אכל עמו וסופר מברך ובור יוצא והטעם בזה ג"כ כי מי שלא אכל איך יברך על מי שאכל ושבע אבל בשאר המצות אע"פ שיצא מוציא ובברכת הנהנין אין מי שלא נהנה מוציא את הנהנה ואין בזה משום ישראל ערבים זה לזה שאין חובה על זה ליהנות שיוציאנו חבירו לא ליתהני ולא ליבריך ולא שאלו בגמרא (ר"ה כ"ט ע"ב) אלא על ברכת היין שבקדוש היום וברכת הלחם של אכילת מצה שיש בקדוש היום מצות עשה שנאמר זכור את יום השבת לקדשו (פסחי' ק"ו ע"א) וכן באכילת מצה בלילי פסחי' יש מצות עשה שנא' בערב תאכלו מצות (שם ק"כ ע"א) וא"כ ברכת קדוש היום וברכת אכילת מצה היא ברכות המצות ומי שיצא מוציא אחרים אבל בורא פרי הגפן והמוציא הם ברכת הנהנין אם מי שיצא יכול להוציא כדין ברכת המצות או לא כדין ברכת הנהנין ופסקו בגמרא (ר"ה שם) שאע"פ שיצא מוציא. ועתה שאלתך היא ברכת הכוס שעל המילה אם היא כדין ברכת הכוס שעל הקדוש ולא מצינו בגמרא שנזכר ברכת היין על המיל' בפ' ר' אליעזר דמיל' (קל"ז ע"ב) וכן בברכת אירוסין ונישואין לא הזכירו ברכת היין ולא נזכר בגמרא בפ"ק דכתובו' (ח' ע"א) בנישואין שבע ברכות אלא בריך שית וכן בפדיון הבן לא הוזכר בגמ' בפ' ערבי פסחים (פסחים קכ"א ע"ב) כוס של יין והרמב"ם ז"ל כתב במקצתן ונהגו להביא כוס של יין וכיון שאין חובה להביא כוס של יין דינו כברכת הנהנין והי' נראה שאם אינו טועמו אינו מברך אבל בתוספ' (עירובין מ' ע"ב ד"ה דלמא ע"ש) כתבו שאם יש מיל' בט"ב או ביה"כ שמברך על הכוס ומטעימו לקטן ולא חיישינן דילמא אתי למיסרך ויבא לשתות כשיהי' גדול בט"ב וביה"כ אע"ג כשחל ט"ב בא' בשבת אסור להבדיל על הכוס וכן אין מקדשין על הכוס ביוה"כ ולהטעימו לתינוק דילמא אתי למיסרך אמרו בתוספ' (שם) דשאני התם דאיתיה בכל שנה וכן ט"ב בא' בשבת היא דבר קבוע בהרב' שנים אבל במילה בט"ב אין הדבר קבוע לחוש דלמא אתי למיסרך ואע"פ שיש חולקים עליהם בזה אבל למדנו מדבריהם שאין המל צריך לטעום ויספיק להטעימו לקטן וכן כתבו הגאוני' ז"ל שאם יש מילה בתענית שאין היולדת מתענ' שמטעימין את הכוס אליה ויש לסמוך דבר זה שאפי' בברכת הנהנין אפשר לברך ולא לטעום כגון מי שמברך לבניו ולבני ביתו כדי לחנכם במצות ולזה נהגו להטעים החתן והכל' כוס של ברכת אירוסין ונישואין שכיון שהמצוה נעשית בשבילם הם יותר ראוי' לטעום הכוס יותר מאחרי' וברכת המיל' אפשר שכיון שהתינוק הנימול הוא טעמו א"צ המל לטעום כמו שקטן שיכול לאכול כזית פסח אביו שוחט עליו אע"פ שאין מבחין בין אכיל' לאכיל' כדעת ת"ק החולק על ר' יהוד' במס' (סוכה (מ"ב ע"ב) ה"ה בכאן כיון שהקטן הוא טועמו ונעשי' המצו' בגופו סגי ואם מטעימו לקטן אחר הדבר פשוט שא"צ המל לטעום כמו שנהגו בבתי כנסיות בקדוש והבדלה. וכ"כ בספר אורח חיים וכן אנו נוהגי' במיל' להטעים הכוס לשמש או לתינוקו' ואין המל טועם כלום:
230
רל״אשאלה פ:
231
רל״בבגייאה:
232
רל״גשאלת מי שמסר ביד חברו עסק של סחור' להוליכו למקום אחר ואותו עסק הוא עסק ביש המתעסק בו יש לו יגיעה גדולה וגם שנאת אנשי' מהגדולי' שהם קונים אותו והתנה עמו בשכרו יתר על רביע הריוח שיאכל וישתה כל זמן שמתעסק בסחורתו למכר' ועל תנאי זה יצא ממקומו והלך אל המקום ששלחו שם בעל העסק ועמד שם זמן מרובה מוכר העסק ההוא על יד על יד וכאשר הי' מתעסק במכירת אותו עסק אירע שבא מאותה סחורה באותו מקום יותר טובה מזאת וקפצו מוכרי' יותר על זאת האחרונ' מראשונה גם עמד זמן מרובה שלא יכול למכור אפי' בפרוט' אחת עם היותו איש משתדל לא מזו ולא מזו. כשראה המתעסק הזה כך הלך לספרד לעניני' אחרי' והניח הכל ביד איש נאמן קרובו ובשובו מספרד מצא הכל כאשר הניח כי גם אותו איש נאמן לא יכול למכור אפי' בפרוטה אחת עם היותו איש משתדל ואדם חרוץ ובקי באות' סחור' ובשובו מכר הכל אחר יגיעה רבה והוצרך להוציא בהוצאת מזונו יתר מסך כל העסק ההוא ממון הרבה ועתה הוא רוצה לבוא לבית חשבון עם בעל העסק ויודע בבירור שהוציא במזונותיו ממון ידוע אצלו יותר מהסך היוצא מהעסק ההוא אחר הוצאו' גדולו' שהוציא על העסק ההוא והשאלה היא אם יוכל לטעון בעל העסק עליו בהוצאתו מפני שהלך למקום אחר ואם המתעסק הוא נאמן לומר כמה הוציא במזונותיו ויטול מהמשלח מה שהוציא יותר על מה שיצא מסך העסק ההוא:
233
רל״דתשובה: לפי דין התלמוד הנותן עסק לחבירו סמם שיחלוק עמו השכר בשוה ונותן לו שכר עמלו ומזונו העסק ההוא הוא חציו מלוה וחציו פקדון ואם התנו בחלק השכר תנאי' אחרים יש דרכים בזה למחברים ז"ל ונרא' מלשון השאלה שאין המנהג ביניהם כן אלא העסק כלו הוא באחריו' בעל העסק ובכל כי הא מנהגא מילתא היא והוי כאלו התנה כן בפירוש דהו' תנאי שבממון וקיים. ומה שנסתפק לשאול הוא מפני שהניח העסק ביד אחר והלך למקומו' אחרי' אם הורע כחו מפני זה בשכרו ועל זה אני משיב דאע"ג דקיי"ל (ב"מ ל"ו ע"א) שאין הנפקד רשאי להפקיד ביד אחרים מפני שיכול הלה לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר רשאי הי' זה להניח העסק הנז' ביד קרובו הנאמן אם נזדמ' לו יציא' במקומות אחרים דמאי טעמא אמרי' שאין השומר רשאי למסור לשומר משום דמצי א"ל אנת מהימנת לי בשבועה ההוא לא מהימן לי ואם הדבר ידוע שהוא נאמן לכל אזיל לי' האי טעמא כדמוכח התם. ועוד שכל זה הוא אם נאבד הפקדון ביד השומר השני מחמת פשיעתו אבל אם הפקדון החזירו השומר השני לשומר הראשון בשלימותו אין כאן טענה של כלום שאפי' נאנס ויש עדים ששמרו כראוי הוא פטור כמ"ש שם הרי"ף זלה"ה בהלכותיו ולא נשארה טענה לבעל העסק על המתעס' אלא מפני הליכתו למקום אחר שהדין נותן שהמתעסק יעמוד על העסק עד שימכר שע"מ כן הוא נותן לו שכר עמלו ומזונו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהל' שותפין וכדאי' בברייתא שהביאה הרי"ף ז"ל בפ' איזהו נשך. ומה שהוא פוטר מטענ' זו המתעסק הוא מה שטען שמפני יציאתו מאותו מקום לא נשתנה כלום במכירת העסק לא עכוב מכיר' ולא פחות מהסך ואף אם עמד באותו מקו' לא הי' מוכר כלום וכיון שאין טענה לבעל הממון להפסידו כלום משכרו והרי זה כמאן דאגר אגירי לדולא ופסקיה נהרא בפלג' דיומא דהו' פסידא לבעה"ב וכדאית' בפ' האומנין (בבא מציעא ע"ז ע"א) שאם הלכו האומנין למקום אחר לא הפסידו מפני זה כלום וגם בנדון הזה כיון שנפסק המכר באותו זמן מפני חסרון קונים והלך בין כך ובין כך למקום אחר לא הפסיד כלום ואף אם הרויח באותה הליכה אינו מנכה לו כלום ממזונו בשביל אותו הריוח שהרי אותו הריוח הוא מציאה שמצא וקי"ל דאפי' מציאת עבדו ושפחתו העברים הוא לעצמם וכ"ש מציאת פועלי' כדאיתא בפ' שנים אוחזין (בבא מציעא י"ב ע"א) ובירושלמי בפ' מי שמת (ה"ג) בענין אחים שותפי' אמרי' ההוא בר נש אתעביד ספר בעו אחוי למפלג בהדי' אתא עובדא קמי' דר' אמי ואמר כך אנו אומרים אדם שמצא מציאה אחיו חולקים עמו בתמיה. ובפ' הנושא (כתובות ק"א ע"ב) אמרי' שאם פסק האחד לאשתו לזון את בתה ה' שנים ונשאת לאחר ופסק לזון אותה חמש שנים שהאחד זן אותה והאחד נותן לה דמי מזונות ואין יכולין לומר הרי אנו זנין אותה כאחד וכן בכאן כיון שזה חייב לזון את המתעסק הזה עד שימכור העסק ובתוך כך נזדמנה לו מזונו' ממקום אחר בלא גרמת ביטול במכירת עסקו לא הפסיד מזונו מפני כך וכההוא (שם ק"ג ע"א) דאגר ריחייא לחברה לטחינה ולבסוף איעתר אסיקנא דלא מפסיד כלום אגיר' דכופין אותו על מדת סדום הכי נמי כיון שבעל העסק לא הפסיד כלום מפני הליכתו של זה כופין אותו על מדת סדום לתת לו מזונו כאלו לא יצא ממקומו ומ"מ אם הוציא במזונו יותר מסך ממון העסק נראה שאין בעל העסק חייב לתת לו מכיסו כלום. והכי מוכח בפרק האומנין שאין מתחייבין לשלם מכיסן אלא אם באה חבילה לידו ואלו לא הי' נוטל כי אם מזונו או הי' נוטל בשכר עמלו דבר קצוב והלך למכור והפסיד הכל הי' משלם לו מכיסו וכמו ששנו בתוספתא השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום והלך ולא הביא נותן לו שכרו משלם וכו' וכמ"ש הרי"ף ז"ל בפ' האומנין אבל זה היה נוטל דבר ידוע בריוח והוי כמו שותף נראה שלא נתחייב לו בעל הממון אלא מיני' ובי' וכיוצא בזה כתוב בחשן משפט בסי' קע"ז ושי"ו. והרמב"ן ז"ל בחידושיו בפרק המקבל. ואם המתעסק נשאר בידו. כלום יטלנו לצורך מזונו ואם שלחו בעל העסק חייב לשלם לו מזונותיו עד כדי מה ששלח לו ובכל אלו הטענות אם יש הבחשה ביניהם המתעסק נאמן בשבועתו שהמפקיד את חבירו בשטר נאמן לומר לו החזרתי מגו דאי בעי אמר נאנסו שהאמינתו התור' בשבוע' כדאיתא בפ' המוכר את הבית (בבא בתרא ע' ע"ב) וה"ה לשאר טענות:
234
רל״השאלה פא:
235
רל״ותלמסאן. שאלת מי שהלך בדרך מרחוק והניח אשתו וחושש שמא תתבענו מזונו' והיא הית' בבית בנה וגם כשיצא משם הית' קטטה בינו ובינה מהו הדין בזה:
236
רל״זתשובה: נראה שהוא פטור מתביעת' לפי שאפי' פסקו לה ב"ד מזונו' אינו מתחייב לתת לה כלום אלא כשפסקו לה ב"ד כדין ואח"כ לותה בעדים והעדים יודעים כמה לותה וכמה הית' צריכה ללות כי אינו מתחייב הבעל אלא א"כ לא הספיקו לה מעשה ידיה לדברים גדולים הצריכה לה אבל אם הספיקו מעשה ידיה לדברים גדולים אע"פ שאין מספיקין לדברים הקטנים ולותה לאותם דברים הניח מעותיו על קרן הצבי ואשה זו שבנה פרנסה בביתו אין הבעל מתחייב לשלם אלא לפי ברכת הבית ובודאי מעשה ידיה ושמושה לבנה היו מספיקין למה שהיא נותנת לתוך פיה ממה שא"א זולתו ואלו הם הדברים הגדולים ודבר זה מספיק לפוטרו וכ"ש שקודם שיצא משם היתה קטטה בינו לבינה הרי הוא כאלו אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והוא נאמן בזה שהיא שתקה וכיון ששתקה נפטר מחיוב מזונותיה ואפי' עמדה בביתה ולא הספיקו מעשה ידיה לדברים גדולים אלא שאינו צריך לטענה זו שבטענה הראשונה נפטר:
237
רל״חענין פב:
238
רל״טבענין מטמא טהרותיו של חבירו ובכלהו אינך דפ' הנזקין (גיטין נ"ג ע"א) קי"ל כר' יוחנן דאמר היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק כמו שכתב הריא"ף ז"ל בפ"ק דבבא קמא ולא קיימא לן כחזקיה דאמר שמיה היזק אע"ג דחזקיה רביה דר' יוחנן הוא ואין הלכ' כתלמיד במקום הרב כיון דרב נחמן בר רב יצחק דבתרא לא מתרץ למתניתא הכי. כוותי' קי"ל ועוד דהכי אסיק רב פפא האי דחזקיה בתיובתא וכיון דהיזק שאינו ניכר אינו הזיק שוגג פטור מן הדין והכא דמזיד חייב אינו אלא מפני תקון העולם שלא יטמא כל אחד טהרותיו של חבירו ויאמר פטור אני כדמפרש תלמודא התם (שם). ור' מאיר דמחייב בין במזיד בין בשוגג משום דקניס שוגג אטו מזיד הוא דמחייב שוגג לא שיהא סבור דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק ולא קי"ל כוותי' אלא כר' יהוד' דס"ל דלא קנסינן שוגג חדא דר"מ ורבי יהוד' הלכ' כר' יהודה ועוד דמסתברא טעמיה שאם מזיד פטור מן הדין ולא חייבתו אלא מפני תקון העולם היאך תחייב שוגג משום לתא דמזיד ועוד דסתם מתני' דהניזקין כוותי' וקי"ל הלכ' כסתם משנה. ובתוספת' דגיטין תניא בראשונ' היו אומרים המטמא המדמע חזרו לומר אף המנסך שוגג פטור מזיד חייב מפני תקון העולם הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין שוגגים פטורין. רופא אומן שריפא ברשות ב"ד והזיק שוגג פטור מזיד חייב מפני תקון העולם המחתך את העובר במעי אשה ברשות ב"ד והזיד שוגג פטור מזיד חייב מפני תקון העולם ע"כ לשון התוספתא. והא דמחתך את העובר באשה המקש' לילד במס' אהלות (פ"ז מ"ו) ולכאור' הוה משמע דפטור שוגג ברופא אומן ובמחתך העובר הוי מפני תקון העולם וחיובם מן הדין אפי' למ"ד הזיק שאינו ניכר לא שמיה הזיק דהני הזיק ניכר נינהו ומן הדין חייבין אפי' בשוגג דקי"ל אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד כדאיתא בפ"ק דב"ק (ג' ע"ב) וכן בפ"ב (כ"ו ע"א) אלא שפטרו שוגג מפני תקון העולם לרופא אומן ועוש' ברשות ב"ד שאם לא נפטרנו בשוגג אתי לאמנועי מלרפאת וכבר נתנ' התור' רשות לרופא לרפאת כדאיתא בפ' החובל (בבא קמא פ"ה ע"א) ובפ' הרוא' בברכות (ס' ע"א) ומ"ה אמרו בתוספתא דב"ק רופא אומן שריפא ברשות ב"ד והזיק פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים והיינו כשהזיק בשוגג כי היכי דלא תיקשי ההיא תוספתא אחריתי דגיטין דתני התם דבמזיד חייב בדיני אדם זה נרא' לפרש בההיא תוספתא דגיטין. אלא דקשיא לן פורתא לדידן דקי"ל כרבי יוחנן במטמא טהרות דחיובו הוי משום תקון העולם ופטורו מן הדין וברופא אמרי' איפכא דפטורו הוי מפני תקון העולם וחיובו מן הדין כדעתי' דחזקיה במטמא טהרות. ואיכא למימר דהא לא קשיא דהא כדאיתא והא כדאיתא ומשום הכי לא חשו בגמרא למפרך מינה לר' יוחנן ולתרצה. ובתוספתא דב"ק תניא רופא אומן שריפא ברשות ב"ד והזיק פטור אבל יותר מן הראוי לו חייב ונרא' שזה הוא פירוש שוגג ומזיד שאם עשה הראוי לו והזיק פטור דה"ל שוגג אם לא לעשות מלאכ' כראוי בשגגתו וזהו מפני תקון העולם דמן הדין הי' ראוי לחייבו דאדם מועד לעולם ודינו מסור לשמים ואם עשה יותר מן הראוי לו הוי מזיד וחייב. וחייב כדין חובל ולענין רציחתו אמרו בתוספתא דמכו' רופא אומן שריפא ברשות ב"ד והרג ה"ז גולה וזהו כשעש' הראוי לו אבל אם עשה יותר מן הראוי והרג אינו גולה דמזיד הוא ואין מזיד גולה אף אינו מתחייב מיתה וכגון שלא התרו בו וכדאיתא בפ' אלו הן הגולין (מכות ח' ע"א) ושם בגמ' הזכירו הרב הרודה את תלמידו והאב המכה את בנו ושליח ב"ד שאינן גולין משום דהתם במצוה קא עסיקי. ותימ' שהרי הרופא ג"כ במצו' קא עסיק דהא אבידת גופו היא ואיכא לאפלוגי בינייהו כדמוכח התם. והרמב"ן זל"הה כתב בס' תורת האדם שזה לא נאמר אלא כשידע שטעה והזיד או המית בידים אבל בלא הודע שלו אינו חייב כלום בין בדיני אדם בין בדיני שמים דומה לדיין שאין לו אלא מה שעיניו רואות אלא שאם יודע טעותו משלם על הדרכים הידועים:
239
ר״מהעולה מזה הוא כי רופא אומן ונתנו לו רשות ב"ד לרפאת וטעה והזיק והכירו טעותו רופאים אחרים אומנים חייב הוא בין בשוגג בין במזיד מן הדין כדין חובל ואם הרגיש יש לו דין רוצח ואם לא טעה ועשה הראוי לו לעשות אלא ששגג בפשיעתו וחבל פטור מפני תקון העולם ודינו מסור לשמים ואם הרג גולה ואם עשה יותר מן הראוי לו הוי מזיק ורוצח ומשלם ונהרג עליו אם התרו בו ואם לא התרו בו דמו מותר לגואל הדם והשם יתן חלקנו עם המצליחים באומנתם ויצילנו משגיאות אמן:
240
רמ״אונראה כי פי' רופא אומן הוא רופא החבורות במלאכת היד ששגתו וזדונו היא חבלה ורציח' בברזל שהעיד' התורה שאפי' מחט אינו צריך אומד כמו שנז' בגמרא (סנהדרין ע"ו ע"ב ע"ש) והיא דברזיה מברז ולשון אומן הוא המחתך בברזל כמו המל שנקרא אומן בגמרא כדאמרי' (שבת קל"ג ע"ב) האי אומנא דלא מייץ אבל רופא חולים במשקים ובמשלשליות ובמרקחות ובמרחצאו' והנחות אינו נקרא רופא אומן אלא רופא סתם ואינו בכלל זה שאינו בא לידי חבלה להתחייב בניזקין ואם שגג או הזיד והמית או הוסיף מכאוב על מכאובי החולי ונתכוון לרפאת ולא נתכוון להזיק פטור הוא אף מדיני שמים שאין לו אלא מה שעיניו רואות אלא שאין לו לדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה כדין דין ולא לסמוך על נסיונותיו וע"ז אמרו (קדושין פ"ב ע"א) טוב שברופאים לגיהנם כמ"ש (שם) טוב שבטבחים שותפו של עמלק וכ"כ הרמב"ן ז"ל אבל אם נהג כראוי וכשורה שכרו מרובה לשמים שאומנותו אומנות לסטים ונזהר בה כך נ"ל:
241
רמ״בזה כתבתי אל הרב רבי יצחק בר ששת זלה"ה
242
רמ״גענין פג:
243
רמ״דעל ענין גבינה שלח לו אחד מהאנוסים היה חשוד לאכול גבינה של עכו"ם והיה סומך עליו הרב זכרונו לברכה שהיה בחזקת שאינו מאכיל לאחרים וסמך על הרא"ה ז"ל שכתב היתר זה בספר בדק הבית ואסרתי לו והודה לדברי:
244
רמ״הדינו של הרשב"א ז"ל הן הן דברי רש"י ז"ל (ע"ז ל"ט ע"ב) שהוא פי' דבעל הבית שבסורא חשודא אלפני עור לא תתן מכשול. ואינו חשוד לאכול ואע"פ שהרא"ה ז"ל הקש' שלא מצינו כן אלא בכותיים אינה קושייא. שהרי בעלי הגמרא העידו (שם) שבסורייא היו חשודין להאכיל ואינן חשודין לאכול וכל חידושה של ברייתא זו אינו אלא לומר שאע"פ שהם חשודין למכור אינם חשודין ליתן. דליתן מדמי' ליה לאכול שאינו חשוד בו ולא למכור שהוא חשוד בו. והיינו דמסייע לי' לר' יהושע בן לוי דאמר שיגר לו וכו' דניתן מה לי בביתו אם נתארח אצלו. מה לי אם שיגר לו במתנה הא והא חדא היא לדמויינהו לאכול שאינו חשוד בו. ומאי דאמרי' (שם) מאי טעמא בעל הבית לא שביק היתירא ואכיל איסורא מוכיח כן. אלא שבכאן אינו מתפרש כמו בשאר מקומות שר"ל הא אי לא משכח אלא איסורא אכיל כדאמרינן גבי משומד לתיאבון בפ"ק דחולין (ד' ע"א) ובכאן אינו מתפרש כן. אלא הכי פירושה בעל הבית שבסורייא אע"ג דחשיד למכור אבל לעצמו לא שביק היתירא ואכיל איסורא. ואי לא משכח היתירא לא אכיל לא איסורא ולא היתירא. וכיון שאינו חשוד לאכול ממאי דאכיל יהיב ומשדר. וזה פירוש השמוע' בלא שום דוחק ויצא לנו מזה שאם היה אוכל איסורא אינו מתארח אצלו ולא מקבל מתנותיו כדברי הרשב"א זלה"ה. וסברת הרא"ה ז"ל אינה מתקבלת כלל דודאי אשכחן חשוד להאכיל ולא לאכול ככותאי. משום דלית להו ולפני עור לא תתן מכשול. אבל בהפך שיהא דמא דחבריי' סומק טפי מדמא דידיה לא מצינו. ועל סמך שהוא אומר מה יועיל לו אם אשלח לו דברים אסורים לא נתיר לזה שיאכל מה שהוא נחשב כהיתר למשלחו שגם עתה יאמר החשוד המשלח גם אם אשלח איסור יסמוך עליו מפני סמך זה. שכיון שהדבר אינו חמור עליו לאכלו כל טצדקי דיכיל עביד להאכיל לאחרים ואין סברתו אלא סברא הפוכה וגם פירושו דחוק מאד. ברח מן הרמץ ונפל בגחלים שהוא הוקשה לו לפרש ברש"י ז"ל כדי שלא יאמר שהן חשודין להאכיל ואינן חשודין לאכול. וסבר פי' רעוע בהלכה שנפרש דדומיא קאמר דרך חידה ומשל כלומר בעל הבית דעלמא אי משכח היתירא לא אכיל איסורא וכיון שכן הכי נמי אי לא משכח היתירא לא ספו ליה איסורא. וגם פירושו השני אינו נקשר יפה ואין להאריך:
245
רמ״וענין פד:
246
רמ״זמלייאנא. אשם אשמת ולא נכלמת אשר לבך שמת כאשר לא חכמת עד שעקמת ובגבהך רממת לעשות לגרש לאיש לא נתרצה. לאשתו אשר בו חפצה. וגירושין לא תבעה וכזה לא נמצא. כי אם באירוסין נעשו באיסור דחייבי לאוין. או איסורין בכל שוין. וכבר אמרו (כתובות ע"ז ע"א) אין מעשין אלא לפסולות. ולפי מה שכתבת בענין המעשה הזה מקודשת גמורה היתה בפני שני עדים. ואע"פ שהעד האחד אמר אע"פ שאמת היו הדברי' שלענין קדושין נתכנסו (שאם) [וגם] האיש והאשה לזה הזמינום אלא שהוא לא ראה מסירת הקדושין בידה. עדות זו אינה מבטלת הקדושין. שכיון שנתקדשה באותו מעמד ואיש ואשתו מודים בדבר והעד האחד אומר שראה המסירה אף על פי שהעד הב' לא ראה המסירה מקודשת היא שכיון שאין צריך לומר בקדושין אתם עדי כדאיתא התם בפ' האיש מקדש (קידושין מ"ג ע"א) כיון שהדבר אמת שקבלה קדושיה באותו מעמד מקודשת ואע"פ שהרשב"א ז"ל כתב שאם הכמין לה עדים אינה מקודשת דיכולה לומר אלו ידעתי שהכמין לי עדים לא קבלתים. דוקא כשהיא אינה יודעת שיש שם עדים בהכמנה אבל אם יודעת שיש שם עדים בהכמנה מקודשת היא כיון שהדברי' ברורים שהיא קבלה הקדושין אע"פ שלא ראו המסירה וכ"ש שהא' ראה והב' אפי' לפי דבריו מה שלא ראה הוא מפני שלא היו קידושין הגוני' בעיניו (ולא יהיו) ומפני זה לא נתבטלו הקדושין. ועוד הרי בספ' המצות גדול וקטן הם מצריכין גט בקדושין שהם בע"א אם המקדש והמתקדשת מודים בדבר ואפי' לדברי המקילין כשאין שם אלא עד אחד יודו שאם היו שנים אלא שהאחד ראה והאחד לא ראה והמקדש והמתקדשת מודים צריכה גט. ועוד שכיון שאחר הקדושין היה נכנס ויוצא עמה ומתיחדין בחזקת קדושין הרי היא אשת איש גמורה שאפילו במי שגירש את אשתו ולנה עמו בפונדקי אמרינן (גיטין פ"א) הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה וצריכה גט לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכ"ש זו שהיא בחזקת מקודשת אצלו כשנתייחד עמה לא נתייחד אלא לשם אישות וצריכה גט ואע"פ שבסבלונו' הבאים אחר קדושין בטלי' אמרי' (קדושין נ') שאין חוששין להן. דאדעתא דקדושין הראשונים שגרם. בבעיל' ליכא למימר הכי דלא נחית איניש נפשיה בספיקא ובעל לשם קדושי' כדמוכח בתוספתא דקדושין (כתובות ע"ג ע"ב) במקדש בפחו' משו"פ ובקטן שקידש. ועוד שכיון שיצא קול שנתקדשה בשני עדים ובשעת הוצאת הקול לא היתה שם אמתלא שמבטלת הקדושין אע"פ שאח"כ הי' אמתלא אין הקדושין מתבטלים וזה העד אפילו אומר דברים המבטלים הקדושי' אין הקול מתבטל בכך כיון שהאשה מודית שנתקדשה. ועוד אפילו לפי שבושך אינך ניצול מאשמה גדולה. שאם לא הי' אלא הקול והיה הדין נותן לפי דבריך לבטלו למה חזקת אותו ולהצריכה גט. ואחר שהצרכתה גט איך תגרשנה בגט מעושה שלא כדין ע"י עכו"ם שאפילו ריח הגט אין בו. הסכלת עשה ולולי פני אביך נ"ע אני נושא הוכחתיך בשבט אנשים הלא ידעת שמי שאינו יודע בטיב גטין וקדושין לא יהי' לו עסק בהם. ומי שלא קרא לעולם מס' גטין וקדושין איך ישלח ידו במה שאפילו הרב רבי אשר ז"ל לא הי' נשען על בינתו לעשות ככה. ומה שאמרת שאפילו אשתו הראשונ' לא מצי קאים בסיפוקה אלא היא מתפרנסת ממעשי ידיה. ומה פשעו ומה חטאתו בזה הלא מעשה ידיה לבעלה ואפילו אמר איני זן ואיני מפרנס הי' הדין נותן שיוציא אשתו הראשונ' אבל זאת שידעה כל זה ונתפייסה אין הדין נותן לכופו והרי היא אשת איש גמורה. מתוך ראי' ברורה:
247
רמ״חשאלה פה:
248
רמ״טתנס. שאלת שמעון קדש את האשה בחוב שחייב לו ראובן במעמד שלשתן. ואח"כ בא ב"ח של שמעון לגבות מה שחייב לו ראובן לשמעון אם יהיו נפקעין הקדושין או לא:
249
ר״נתשובה: שאלה זו הי' לדעת הרמב"ם ז"ל שסובר שהיא מקודשת. אבל נרא' שהרי"ף ז"ל אין דעתו כן ותלוי במחלוקתן שאם יכול למחול המלו' ללוה אחרי מעמד שלשתן כמו מוכר שטר חוב וחזר ומחלו שהוא מחול שאם יכול למחול אינה מקודשת ואם אינו יכול למחול מקודשת אבל השאל' היא אם יש לה מקום אפילו נתן לה כסף בקדושיה ויש לו עליו מלוה בשטר בדקניתי ודאקני ומטלטלי אגב מקרקעי שמן הדין יכול בעל חוב לטרוף אותו ממון שנתן בקדושיה קודם שנתנו אם יכול לטרוף אותו אחר שקדשה ויתבטלו הקדושין אם לא. ומה שנרא' בזה הוא שאם המלו' הוא בעיר כשקדשה ולא מיחה בקדושין כבר מחל בזכותו שאפילו במקדש בטבעת שאולה אם השאילה לו על מנת לקדש בה את האשה הרי היא מקודשת מטעם זה כמו שהאריך בזה הרא"ש ז"ל בפסקיו כ"ש בזה שאין לו בכסף זה אלא שעבוד דודאי מחליה כיון שלא מיחה. וגם אם אינו בעיר ואינו ידוע שזה הכסף שנתן לה בקדושיה אם הי' ביד הלו' וחל שעבודו עליו אנו טוענין שאחר נתן לו זה הכסף לקדש את האשה על מנת שלא יחול עליו שעבוד המלו' דקי"ל טענינן ללוקח כדאיתא בפר' לא יחפור (בבא בתרא כ"ג ע"א) ובפ' חזקת והחשש אינו אלא אם קדשה שלא בפני המלוה בממון הידוע לו ללוה בשעת הלוא' דודאי חל שעבודו עליה אם יוכל לטרוף אותו ויתבטלו הקדושין לגמרי וכבר כתבו הראשונים ז"ל דאע"ג דמן הדין יכול לטרוף אי כתב לה מטלטלי אגב מקרקעי בדקניתי ובדאקני כדאיתא בפ' חזקת (בבא בתרא מ"ד ע"ב) כבר נהגו בתי דינין שלא לעשו' מעשה בזה משום תקנ' השוק. וכ"ש שאין לעשו' מעשה בזה משום תקנ' זיווג. וא"כ נפלו כל אלו השאלו':
250
רנ״אשאלה פו:
251
רנ״בבגאייא:
252
רנ״גשאלת מי שנשא אשה בבגאייא ואין לו שם קרובים וכל קרוביו הם באלגזאייר והתנ' עמה בשעת נישואיה שלא יוציאנה משם למקום אחר תוך עשר שנים ועבר הזמן והבעל יצא למקומו' אחרים וראה כי המקום אשר נשאה שם ישיבתו קשה לו ליוקר השערים ומיעוט הריוח והמקו' אשר עבר בהם יותר טוב לו ולאשתו ממקום הנישואין גם כי במקום הנישואין הוציאו קול של פריצו' ועבירה על אשתו מפני בני אדם רעים ופריצים ורוצה להעתיק דירתו משם לאלגזאייר עם קרוביו אם יכול לכוף את אשתו ללכת אחריו אם לא ואם הדין נותן לכופ' ואינה רוצה מהו דינא לענין כתובתה:
253
רנ״דתשובה: אם הדבר ברור שבתנאי זה נשאה שיוכל להוציאה אחר עשר שנים ועבר הזמן דין פשוט הוא שיוכל לכופה שאפילו בסתם והדברים מוכיחי' שלהוציאה משם נשאה יכול לכופה כדאיתא בתוספתא שהביא הרי"אף ז"ל בפ' שני דייני כ"ש אם התנ' עמה בפירוש שהדבר פשוט שיוכל לכופה. ולשון התוספתא הוא שעל מנת כן נשאה מוכיח זה הלשון דתנאה מהני בהאי מילת' ואם אין הדבר ברור שהי' תנאי ביניהם והיא מכחשת אין לו עליה אלא שבועה על זאת הטענ'. ולענין טענת השם רע היוצא עליה שם והבעל רוצ' להוציאה משם הדבר פשוט ג"כ שיכול לכופה ודומה לזה כתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ג מהלכו' אישו' האיש שאמר איני דר במדינ' זו מפני שבני אדם רעים או פרוצים או עכו"ם בשכונתו ואני מתירא מהם שומעי' לו ואע"פ שלא הוחזקו בפריצו' שכך צוו חכמים הרחק משכן רע אפילו הי' המדור שלה מוציאה ממנו ודר בין בני אדם כשרים עכ"ל והסכימו עמו האחרוני' ז"ל וכיון שזה האיש יוצא ובא למלאכתו ללחמו ללחם ביתו ממקום למקום ואי אפשר לו לשמרה באותו מקום הרי כל המקום ההוא כמדור אחד ויכול להרחיק' משכונת אותו מקום (כלל) כדי שלא יוציאו עליה שם רע כאשר עשו פעמי' אחרו' אבל אין אנו צריכין לכל זה בנדון זה כי דין הוא לנושא אשה בבגאייא ויש לו הנא' בדירת אלגזאייר יותר מדירת בגאייא יכול לכוף אותה לצאת משם ולהביא' עמו לאלגזאייר ובזה צריך הקדמ' אחת והיא ידועה ומפורסמת אפילו לנשים ועמי ארצות והיא כי דירת אלגזאייר היא שוה לדירת בגאייא לאיש ואשתו מבני עמנו כי אין דירת בגאייא יפה מדירת אלגזאייר והרי היא ככרך וכרך בארץ אחת ואין צריך להאריך בזה כי לא יכחישון כי אם הרוצ' להכחיש הידוע לכל העולם. ואחר שנתברר' הקדמ' זו הנה הדין נותן לכוף האשה לצאת עמו לאלגזאייר וזה מלשון המשנ' שבפר' שני דייני (כתובות ק"ו ע"א) אבל באותה הארץ מוציאין מכרך לכרך ומעיר לעיר וכן הרמב"ם ז"ל כתב בפ' י"ג מהלכו' אישו' הנושא אשה באחת מהארצו' והוא מאנשי אותה הארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת אבל מוציאה מכפר לכפר וממדינ' למדינ' באותה הארץ עכ"ל והוא לשון המשנ' אלא ששנה לשון כרך בלשון מדינה ולשון עיר בלשון כפר וכן בספר אבן העזר (סי' ע"ה) כתוב ובאותה הארץ יכול להוציאה מעיר לעיר ומכפר לכפר עכ"ל והוא לשון המשנ' אלא שעשה מכרך עיר ומעיר כפר וכלם נתכוונו לדעת אחת כי יכול להוציאה בארץ אחת ממקום למקום כששניהם הם שוים בדירתם ודבר זה פשוט הוא שהוא דעתם של גאוני' ז"ל בהסכמת האחרוני' ז"ל ורבינו תם ז"ל פי' שהדבר תלוי ברצונה ולעולם אין כופין אותה משום דכתיב בעולת בעל בעליתו של בעל וכתיב כל כבודה בת מלך פנימה ומה שאמרה המשנ' דבאותה הארץ מוציאה מכרך לכרך ומעיר לעיר מוקי לה במילתא אחריתי על פי הירושלמי ומשנה גרסת התוספתא דתני התם שהוא גורס אבל בן יהודה שאירס אשה בגליל כופין אותו לצאת ואינו גורס כגירסת הרי"אף ז"ל דגורס כופין אותה לצאת ואין זה דעת הגאוני' ז"ל כמו שכתבתי ולשנו' גירס' התוספת' אינו נכון והר"ם מרונטבורק ז"ל הוכיח מהירושלמי דיפה כח הבעל מכח האשה דגרסינן התם (כתובו' פי"ג הי"א) הוא רוצה לעלות לא"י והיא אינה רוצה לעלות כופין אותה לעלות. היא רוצה לעלות והוא אינו רוצה אין כופין אותו לעלו' וכיון שסברתו ליפות כח האשה היא נדחית מהירושלמי אם כן פירושו נדחה. וכן דעת הרא"ש ז"ל כדעת רבו הר"ם מרונטבורק ז"ל לדחו' פי' של רבי' תם ז"ל וכן נשאלנו מזה באחת מברשך הרב הגדול ר' יצחק בר ששת ז"ל ואני בהסכמ' אחת זה שלא בידיעת זה השבנו כדעת הרי"אף והרמב"ם ז"ל ואמר לי ה"ר אברהם הכהן שולאל נ"ע כי הרב אמר בלשון הזה לא נניח תלמוד ערוך בפינו מהגאוני' ז"ל מפני סברתו של ר"ת והארכתי בזה לפי שכבר כתבתי בפשיטו' שהוא יכול לכוף אותה ושמעתי שחלקו עלי והיו הדברים תמוהים בעיניהם ולא הודיעוני מה נסתפק להם וחששתי שמא הם טועים לסמוך על סבר' ר"ת ז"ל אשר היא כתובה בס' אבן העזר ובאמ' שקרוב הדבר לטעו' למי שבא לדון ע"פ אותו הספר אבל בעל הספר לא כ' אותה סברא לסמוך עליה שהרי הוא מימי הרא"ש ז"ל אביו הוא שתה וכתב ז"ל בפסקיו שרבו (הרמב"ם) [הר"ם מרונטבורק] ז"ל דחה אותה סברא ופי' הירושלמי והתוספתא בדרך אחרת ויצאו לו סברו' ע"פ פירושו כתבם בעל ספר אבן העזר ז"ל וא"כ הרי הוא תופס פירושו עיקר כיון שכתב סברו' היוצאו' על פי פירושו וגם הוא כתב בפירוש שבאותה הארץ יוכל להוציאה מעיר לעיר ומכפר לכפר כמו שכתבתי לשונו למעל' ואיך יסתור דבריו מפני דעת ר"ת ז"ל ובודאי לא כתב סברתו לסמוך עליה. והנה בספר הרמזים שחיבר על מסכ' כתובו' כשהגיע למשנה זו כתב פי' ר"ת ז"ל והשלים דבריו ואמר והר"ם מרונטבורק לא פי' כן עכ"ל ואולי כן הי' כתוב בספר אבן העזר והשמיטוהו הסופרי' וסמך על מה שכתוב שם קודם לזה ובעל העיטור ז"ל כתוב באות פסיקתא דמכרך לכרך כשאין שם סכנה מוציאין ודינה כמורדת ופי' לנו ג' דברים הא' שהדבר תלוי ברצון האיש כדעת הגאוני' ז"ל והב' שדינה כמורדת והג' שאין הדבר תלוי אלא בסכנה לא בשינוי המלכות וכן באות מחאה בעינן ג' ארצות לחזקה הנזכרו' ג"כ לענין נישואין ופי' בגמרא (ב"ב ל"ח ע"ב) שטעמא משום חירום כתוב בשם רבינו האיי ז"ל שאין חירום אלא לשון הרג כמו כל חרם אשר יחרם אבל חירום ממון אינו חירום וכתב עוד ז"ל בשם ר"ת ז"ל שחירום צרפת ופרובינצה אינו חירום שאין הורגין נפשו' ואין קרוי חירום אלא חירום עכו"ם וישמעאלי' ע"כ. ואחר שנתברר שזה יכול לכופה לצאת מב"גאייא לאלגזאייר כדין כל ב' מקומות שוין בארץ אחת והיא אינה רוצה לצאת צריך אני לברר מהו דינה בכתובתה ובס' אבן העזר לא דבר בזה כלום:
254
רנ״הלפי הנרא' מהגמרא שזו אין לה כתוב' שהרי בסגנון אחד שנינו הוצאה מכרך לכרך בעיר אחת כהוצא' מחוצה לארץ. וכיון דבהוצא' מחוצ' לארץ אמרינן בגמרא (כתובו' ק"י ע"ב) בברייתא תצא בלא כתוב' ה"ה לזו וכן כתב הרמב"ם ז"ל שדין חוצה לארץ באיבוד כתובה כדין א"י שכן כתב איש שהי' מארץ מן הארצו' ונשא אשה בארץ אחרת כופין אותה ויוצאה עמו לארצו או תצא בלא כתוב' וכו' גלה לנו דעתו ז"ל כי בכל מקום שיכול לכוף אותה אם אינה רוצה לצאת אבדה כתובתה וזה פשוט הוא:
255
רנ״וועתה צריך לברר מהו זה שמאבדה אם מנה אם מאתים בלבד. אם גם התוספ' עמהם או אפילו הנדוניא ולענין התוספ' דבר ברור הוא שאין לה מדאמרינן בפרק אעפ"י (כתובות נ"ד ע"ב) תנאי כתובה ככתובה דמי. כלומר בכל מקום שאין לה כתוב' גם התוספ' אין לה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי מהלכו' אישו' דין התוספ' ודין העקר אחד הוא לרוב הדברים לפיכך כל מקום שנאמר בו כתוב' סתם הוא העקר והתוספ' כאחד עכ"ל והרי הוא כתב בזה תצא בלא כתובה כמו שכתבתי למעל' וא"כ ה"ה לתוספ' ומ"ש הרב ז"ל שדין העיקר כדין התוספ' לרוב הדברי' ולא לכל הדברי' הוא על פי דעתו ז"ל שכתב בפ' ט"ו מהלכו' הנז' וכן כתב הרי"ף ז"ל בפ' הבא על יבמתו ויש נשי' שיש להם תוספ' ואין להם כתובה כשניה ואילונית כמו שכתב ז"ל בפ' כ"ד מהלכו' הנזכרו' בקצת נשים יש להם כתובה ואין להם תוס' באומרת בעינא חוטרא לידאי ומרא לקבורה שיש לה כתובה ואין לה תוספ' כמו שכתב בפ' ט"ו וכו' וכן כתב הרי"ף ז"ל בפ' אלמנה ניזונת. וכן טוען טענת פתח פתוח מצאתי כמ"ש הרי"ף ז"ל בפ' בתולה. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"י מההלכו' הנזכרו' על כן כתב כאן כי ברוב הדברי' דין התוספ' כדין העיקר ולא בכל הדברי'. ומ"מ זו מהרוב היא כיון שכתב סתם שאין לה כתובה ולא פירש שיש לה תוספ' כמו שפירש בשניה ואילונית ואינך אחריתי ודבר זה ברור הוא שזאת כיון שאין לה כתובה לפי דעתו אף תוספ' אין לה דמאי דאמרינן בריש פרק אעפ"י תנאי כתובה ככתובה דמי למאי נפקא מינה למוכרת ולמוחלת ולמורדת והנך כלהו דמני התם ולא מני בהדייהו לעלות ושלא לעלו' ובודאי דבכללייהו היא לדעת הרב ז"ל כיון שלא פירש בהם שיש להם תוספ' איכא למימר דבכלל מורדת היא. שזו כיון שהדין נותן לכופה לצא' והיא אינ' רוצה הרי היא מורדת דאומרת בעינא ליה ומצערנא ליה. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בספר הזכות בפרק אעפ"י וכן בחידושי התורה בפ' מסעי שהאומרת שלא לעלות דינה כמורד' וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל באות פסיקתא שדינה כדין מורדת כדכתיבנא והרמב"ם ז"ל השוה ההוצא' ממקום למקום לעליית א"י לאיבוד כתובה ה"ה והוא הטעם ודבר זה פשוט שאבדה העיקר והתוס':
256
רנ״זולענין נדוניתה אם אבדה אותה אם לאו הדבר פשוט שאבד' אותה ואין לה אלא בלאותיה הקיימין כדעת האחרוני' ז"ל וכן נראה מדעת הראשוני' ז"ל דבכל מקום דאמרי' תצא שלא בכתובה סתם אף הנדוניא בכלל וכן כתב הרמב"ן ז"ל בחידושיו בפ' אעפ"י וזה לשונו והא דאמרינן תנאי כתובה ככתובה דמיא דווקא תוספ' ותנאים דכתובה אבל נדוניא אינה בכלל. ולא מסתבר לי שהרי נדוניא כתובה שמה בכל מקום כמו שאמרנו אף עפ"י שכתובתה מבית אביה. וקבורת' תחת כתובתה. הבו לה ארבע מאה זוזי לכתובתה דברתא וכן כיוצא בהם הרבה. הילכך למוכרת ולמוחל' נדוניא ודאי בכלל היא ולכתובו' בנין דכרין נמי כל עיקרה משום נדוניא תקינו כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו וכן מורדת כבר מפורש בגמרא שמפסדת נדוניא וכן העוברת על דת אינה נוטלת נכסי צאן ברזל דליתנהו כדאיתא בפ' אלמנה ניזונת (כתובות ק"א ע"א) וכך אמרו שם (שם) בממאנת וחברותי' דלית להו נכסי צאן ברזל בדליתנהו הילכך כל דיני כתובה דמנה מאתים על נכסי צאן ברזל ומיהו דווקא בדליתנהו ובאה לגבו' מנכסיו בשעבוד כתובה אבל היכא דאיתנהו לא שאפילו זנתה לא הפסידה בלאותיה הקיימין בצאן ברזל עכ"ל רבינו ז"ל. והרי דעתו מפורש שבכל מקום שאמר תצא בלא כתובה אין לה מנדוניתה אלא בלאותיה הקיימין וכי הוא אומר לעלו' והיא אומרת שלא לעלו' אמרי' בפירוש תצא בלא כתובה ולדעתו ז"ל אף נדוניא מפסדת וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל כמו שכתבתי וכבר כתבתי כי דין הוצאה ממקום למקום בחוצה לארץ כדין אומר' שלא לעלו' לא"י באבוד כתובתה וא"כ כמו שזאת מאבדת נדוניתה אף זאת מאבד' נדוניתה. וראי' מפורש' נראי' לי באומר' שלא לעלו' שהיא מפסד' נדוניתה שהרי כשהו' אומר שלא לעלו' אמרינן (כתובו' ק"י ע"ב) יוציא ויתן כתובה ובודאי שאף הנדוניא יתן שאם מה שכתב לה משלו חייב ליתן. דהיינו עיקר כתובה והתוספ'. כ"ש מה שהכניסה לו. א"כ בכלל יוציא ויתן כתובה איתא לנדוני' נמי. הכי נמי באומרת שלא לעלו' כדאמר תצא שלא בכתובה אף נדוניא בכלל דבת בקתא היא ובסגנון א' תני להו תנא תצא שלא בכתובה. יוציא ויתן כתובה. והרמב"ן ז"ל כתב בספר הזכו' והביא הירושלמי בפ' המדיר וכן הרי"ף ז"ל שם דתני התם אחד נשים שאמרו חכמים אין להם כתובה ואחד נשים שאינן יוצאת שלא בכתוב' לא סוף דבר בכתובה מנה מאתים אלא כתובה של אלף דינרין מאבדת ונוטלת בלאות שיש לפניה. וראיתי מי שפי' בכתוב' של אלף דינר בתוספת אבל נדוני' יש להם. ואינו נראה שהרי בפי' אמרו שאין לה אלא בלאות וכן בפרק האשה רבה מוכח בהדיא דכל היכא דאמרינן דאין לה כתובה נדוניא בכלל דאמרינן התם (צ"א ע"א) באשה שנשאת בעדי מיתה אין אחיו של זה ואחיו של זה יורשים כתובתה ואקשי' כתובתה מאי עבידתה ואסיקנא כתובת בנין דכרין הרי שהזבירו נדוניא בלשון כתוב' סתם שאין כתובת בנין דכרין שיורשין אלא הנדוניא וכן כתב הרשב"א ז"ל:
257
רנ״חהעולה מכל זה הוא ששני מקומו' אלו שוים הם ובארץ אחת הם וזה גלוי לכל העמים וכיון שהם שוים יכול לכופ' לצאת מאותו מקום לזה המקום כדעת הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל והנמשכי' אחריהם מהאחרוני' ז"ל וליכא מאן דחש לדעתו של ר"ת ז"ל כיון שיכול לכוף אותה אם היא מסרבת תצא בלא כתוב' כי כן כתב בפירוש הרמב"ם ז"ל ודבריו נראין שהם בסגנון א' ושנו הוצאה ממקום למקום בחוצה לארץ ואומר לעלות לא"י ובההי' תצא שלא בכתוב' אמרינן וה"ה לזו כיון שאין לה לא כתוב' אין לה לא תוס' ולא נדוניא אלא מה שנשאר מבלאותיה וכמו שנתבאר למעל' מדעת הראשונ' ז"ל וממה שהוספנו לקח על דבריהם להעמידם בראיו' מפורשו'. והנה הרא"ש ז"ל כתב על זו בשם הר"ם מרונטבורק ז"ל שדינה בכתובתה כדין איילונית. וצריך לפרש דבריו והוא מודה שאין לה מנדוניתה אלא בלאותיה הקיימי' כי זה הוא דין איילונית אבל אפשר הי' לטעות בדבריו שאם דינה כדין איילונית א"כ תוספת יש לה שכן דעת הרי"ף ז"ל בפרק אלמנה ניזונת ואע"פ שהראב"ד ז"ל חלק עליו דכיון דמקח טעות הוא כיון שלא הכיר בה כבר למד עליו הרמב"ן זכות שכיון שכתב לה תוספות ע"מ שתשמשנו והיא רוצה לשמשו והוא רוצה לגרשה ולא מחמת מעשיה היא מתגר' דין הוא שיתן לה תוספ' ורצה ליזוק בנכסיו אבל באומרת שלא לעלות אינו דין שיתן לה תוספת שאפי' במקום שאמרו יוציא ויתן כתובה. אם היא תובעת גירושין כגון חוטרא לידא אמרי' דדוקא כתוב' נוטלת אבל תוספת דאדעתא למיקם קמיה כתב לה. אדעתא למשקל ומיפק לא כ' לה. כמ"ש הרי"ף ז"ל בפ' הבא על יבמתו כ"ש בזו שאין לה כתוב' מפני סרבנו' שמפסדת תוספ'. וכשא' הרב ז"ל שדינה כדין איילונית בא לפרש דמאי דאמרי' תצא שלא בכתוב' ה"ה לנדוני' אבל תוספת בלא ספק הפסידה וזה לא הוצרך הרב. ז"ל לפרש דכיון דאמרי' תצא שלא בכתוב' וקי"ל תנאי' כתוב' ככתוב' דמי כבר נתפרש שאין לה תוספ' ובנדוניא הי' אפשר לטעות לפיכך כתב הרב ז"ל שדינה בזה כדין איילונית. וגם הרב ז"ל לא דן שתהא כאיילונית אלא באומר לעלות שהדין נותן לכוף אותה אפי' מנוה היפה לנוה הרע כדי שיבנה ממנה שאם היא מסרבת אינה מורדת דאיהי לא מפקדא אפריה ורביה ויש לה דין איילוני' שאינה ראוי' לבנים. וכן הרב בעל העיטור ז"ל אע"פ שכ' בפסיקת' דבארץ ישראל אם היא מסרבת יש לה דין מורד' מנוה לנוה כתב באות מרד דמספקא לי' באומר לעלו' מהו דינה אם יש לה דין מורד' אם לא וע"ז כ' הרא"ש ז"ל בשם רבו הר"ם מרנטבורק ז"ל שדינה כדין איילוני' ובודאי שאין טענת איילוני' אלא כטענת קיום פריה ורביה שהרי כשהיא אומרת לעלו' והוא אומר שלא לעלו' אם בלא טענת פריה ורביה דינה כדין איילונית מה יהי' דין הבעל אבל כשאין טענת הבעל משום פריה ורביה ויש לה דין מורד' גם בטענת האשה יש לו דין מורד ואם בטענת הבעל היא משום פריה ורבי' ויש לה דין איילוני' גם היא בטענת בעינא חוטרא לידה ומרה לקבורה יכולה לכוף אותו. וה"ר יהונתן הכהן ז"ל בפירש ההלכו' בפ' שני דייני כתב שאין לה מנה מאתי' ולא תוספ' אבל מה שהביא' לו מחזיר לה משלם זהו לשונו. ונרא' שאין לדעתו חייב אלא בלאו' נדונייתה הקיימי' שהוא לא כתב ופורע לה משלם נדוניתה אלא מה שהביאה לו מחזיר ואם אבד אינו יכול להחזירו וכן נראה באמת שזו היא דעתו ז"ל ואחר שכתבתי זה ראיתי טעות הטועה כמו שחשבתי ועל כן הוספתי זה:
258
רנ״טובענין שנוי המקומו'. התלמוד הזכיר (כתובו' ק"י ע"א) יהודה ועבר הירדן והגליל ואין הנדון שלנו כיוצא בהם דבהנהו סתמיהו איכא חירום בינייהו שאף המוחה במי שהחזיק בשדהו בפני שלשה אינו בוטח שיגיעו הדברים אל המחזיק תוך שלש שנים וכמו שאמר שם (ב"ב ל"ח ע"ב) סתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי ואף לענין ביעור שביעי' הזכירום (שביעית פ"ט מ"ב פסחים נ"ב ב') שאפי' בהמה שביהוד' אינה גדילה בפירו' שבגליל. והדבר ידוע שאין זה בנדון שלפנינו שאף בעת היותם לשתי מלכויות אינם נמנעים מלסחור וללכת ממקום למקום ובכל יום עוברי' ושבי' ממקום למקום וא"כ אין אלו שתי ארצות מחמת חירום אף לא מחמת מנהגיה' ולשונם כארץ אדום וארץ ישמעאל ואם שתי המקומו' הם שוים ככרך וכרך זה יודעו' אפי' הנשי' ולחלוק על זה אינ' מדרך הוראה שיצטרך הדיין שנמסר לו דין זה לשאול לאחרי':
259
ר״סוהסומך בזה על פי' ר"ת ז"ל לא מחכמ' עשה זה וטוב' היתה לו השתיקה שסברא זו לא כתבה אחד מהמפרשי' ז"ל בגלילו' קטלוניא כי כלם סומכים לדעת הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל ולא מצינו שכתבו אלא הרא"ש ז"ל וכתב תשובתה בצדה כי רבו הר"ם ז"ל חלק עליו והרי זה קול ושוברו עמו וגם בעל הטורים ז"ל שכתבה כבר כ' לה קודם דעתן של גאוני' ז"ל ומעולם לא נעשה מעשה ע"פ סברתו של ר"ת ז"ל ואינה כדאי להעלות אותה על ספר לדחותה וזה שסמך עליה כתב שהאחרונים ז"ל כן דעתם ולא ידענו א' מהאחרוני' שיהא דעתו כן ח"ו. כיון שמוציא אותה מן הדין מאותו מקום למקום זה אם נמנעה אין לה כתוב' כדין לעלות ושלא לעלו' שהרי התוספתא וכן הירושלמי הזכירו בזה כפיה ואין כפיה זו אלא בממון להפסידה כתובתה ולא נזכרה כפיה בשוטין אלא לגרש אבל בכל מקום שהוזכרה כפיה בלא גרושין הוא כפיית ממון ומשם למד הרמב"ם ז"ל שתצא שלא בכתובה ולא חלק עליו שום אדם ואינה צריכה הכרזה אלא במורדת במקום דירת הבמל כדי לביישה ותשוב אבל זה שרוצה לצאת והוא הפכה עורף גלתה דעתה שלא תשוב לעולם ואין אוסרין אותה בכאן מפני קשיות עורף כיון שאין לה כתוב' אין לה תוספ' כי כן דעת הרמב"ם ז"ל בפירוש שכ' בכל מקום שהפסיד' כתובה הפסידה תוספ' וכן רבי' יהונתן ז"ל בפי' ההלכו' כ' שאין לה תוספ' אלא שכתב שמה שהביאה לו יחזיר וזה הוא מה שהוא בעין מבלאותי' שהאבוד אינו יכול להחזיר וכן בעל העטור ז"ל כתב בפי' שדינה כדין מורדת וכ"כ הרמב"ן ז"ל שבכל מקום שהפסידה כתוב' הפסידה אף הנדוניא אם באה לגבותה מחיוב כתובתה וכן נראה מהירושלמי בפ' המדיר והביאה הרי"ף ז"ל שם וכ"כ הר"ם מרונטבורג ז"ל שאמר שדינה כאיילונות שאין לה בלאו' ואע"פ שהאילונית יש לה תוספ' כדעת הרי"ף ז"ל לא היתה כוונת הר"ם מרוטנבורג לחייב התוספ' שמאיזה טעם הפסיד הנדוני' ויהי' לה תוספ' לא אמרה אדם מעולם וכבר האריך הרי"ף ז"ל בפרק הבא על יבמתו ואפי' יהי' דעתו לחייבו תוספ' אין זה אלא במוציא מנוה היפ' לנוה הרע מחוצה לארץ לארץ היא חייב' לצאת משם מפני פריצות אם ממאנת אין לה עליו מזונו' וכן כתבו התוס' בפירוש א"כ תחזיר לו נכסיו ואם הפסידתם תשלמם מבלאותיה ואם מסרבת משמתינן לה כדין מאן דלא נצאית לדינא ושלום על דייני ישראל:
260
רס״אענין פז:
261
רס״במאזונה:
262
רס״גנראה מלשון השאלה כי יעקב בן סלימאן הוא מודה בשותפו' וכן נראה מהעדויו' שנתקבלו בקהלו' הקדושו' מוסתגאניס ותנס ומה שטען יעקב הנזכר כבר נתן חלקו ליעקב בן יחייא כי הוא חשב בינו לבין עצמו ונתן לו כל המגיע לו לחלקו אין בדבריו כלום. כיון שלא עשה זה בפני שלשה דהכי אמרי' בפ' אלו מציאות (בבא מציעא ל"א ע"ב) איסור ורב ספרא עבדו עסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא ופלג בלא דעתא דאיסור אתו לקמי' דרבא א"ל זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו אי נמי תרי מגו תלת אי נמי תרי דפלגת קמי בי תלתא. א"ל מנלך הא א"ל דתנן אם יש שם ב"ד מתנה עמו בפני ב"ד א"ל מי דמי התם אפוקי ממונא ממר ומיתן למר הכא אנא דידי שקלי גלוי מילתא בעלמא הוא. בתרי סגי. תדע דתנן אלמנה מוכרת בלא ב"ד. ולאו אתמר עלה אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אינה צריכה ב"ד מומחה אבל צריכה ב"ד הדיוטו' עכ"ל הגמ' והעולה מזה הוא כי שותף אינו רשאי לחלוק שלא בפני חברו אלא בפני שלשה הבקיאים בשומא וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכו' שותפו' וז"ל אחד מהשותפין שבא לחלוק שלא מדעת חברו חולק בפני שלשה אפי' הן הדיוטו' ובלבד שיהיו נאמנין ויודעין ובקיאין בשומ' חלק כחלק אבל בפחו' משלשה לא עשה ולא כלום עכ"ל. וכן איתא בגמ' בפרק איזהו נשך (בבא מציעא ס"ט ע"א) בהנהו תרי כותאי דעבדו עיסקא בהדי הדדי אזל חד מינייהו פלג בלא דעתא דחברי' אתו לקמי' דרב פפא וכו' ומפלגינן התם בין זוזי לחמרא ובזוזי אינו צריך ב"ד ובחמרא צריך ב"ד. והטעם לפי שהזוזי' כלם הם שוים משא"כ ביין שיש יין טוב ויש יין רע לפיכך אם חלק שלא בפני חברו אין חלוקתו כלום. ואמרינן התם אפי' בזוזי אם יש בהם טובים ורעים צריך ב"ד. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנ"ל וז"ל בד"א כשחלקו פירו' אבל אם היו מעות המעות כחלוקין הם ויכול לחלקם שלא בפני ב"ד ומניח חלק חברו ביד ב"ד עכ"ל. עוד הוסיף הרב ז"ל שאפילו המעות צריך שיניחם בב"ד. עוד כתב ז"ל בד"א כשהיו המעות כלם מטבע אחד ושוין אבל אם היו מקצתם חדשי' ומקצתם ישנים וא"צ לומר מקצתם רעים ומקצתם טובים שהן כפירות אין חולקין אותם אלא בב"ד עכ"ל ואפי' לא היתה השותפו' בממון אלא שותפין שנשתתפו באומנותם השתוף קיים כדעת האחרוני' ז"ל מדין שכירות שכל אחד שוכר את עצמו לחברו והשכירו' קיים כל זמן שלא חזרו בהם ומה שהרויחו חולקין בשוה כמו שמוכיח בפ"א ממציעא (י"ב ע"ב) שאם שכרו ללקט מציאות מציאתו למשכיר ואינו יכול לומר לעצמי מצאתי. אם חוזר בו צריך שיאמר כן בפני שני' ואם לא אמר כן כל מה שהרויח חולק עם שותפו ואינו יכול לומר לעצמי הרווחתי. דהכי אמרי' בפ' הגוזל ומאכיל (בבא קמא קט"ז ע"ב) רבא אחר הכא בפועל עסקינן וכדרב דאמר רב פועל יכול לחזור בו ואפי' בחצי היום אמר איהדר הדר בי' לא אמר לא הדר בי' וכתב הרשב"א ז"ל בתשוב' דמה שפועל יכול לחזור בו דוקא כשחזר בו קודם שהרויח אבל לאחר שהרויח אינו יכול לחזור בו וכשהוא חוזר בו צריך שיחזור בו בפני שני עדים אבל אם אמר הוא כשהרוחתי מה שהרוחתי כבר חזרתי ביני לבין עצמי אינו נאמן עכ"ל תשובתו ז"ל. והעולה מזה הוא שיעקב בן סלימאן כיון שלא חלק עם יעקב בן יחייא בפניו או בפני ב"ד אין חלוקתו חלוקה וחייב לתת חלקו ליעקב בן יחייא בכל מה שהרויח בסחורתו ואף אם הרויח באומנותו עמו כדין שותף. ולענין טענת סך הממון שזה אומר כך וזה אומר כך כבר אמרו חז"ל בפ' כל הנשבעין (שבועות מ"ה ע"א) שהשותפין נשבעין בטענת ספק וזאת השבוע' היא שבוע' המשנה שהיא בנקיטת חפץ כשבועת התור'. ואע"פ שאמרו שם (שם) שאם חלקו השותפין אין משביעין בטענת ספק כבר ביארתי שזה לא חלק עדיין כי חלוקתו אינה חלוקה כיון שלא היתה בב"ד על כן יכול להשביעו שבועת המשנ' אפילו בטענת ספק כ"ש שאם יש לו טענ' בריא שיכול להשביעו שבועת היסת ואלו היו שניהם במקום אחד הי' נאמן בשבועתו לומר נתרצינו שנינו בחלוקה מגו דאי בעי אמר נאנסו ונאמן כדאי' בפ' המוכר את הבית (בבא בתרא ע' ע"א) אבל כל שלא בפניו צריך ב"ד כדכתיכנא ועל ענין מה שטען יעקב בן יחייא שבזמן השותפו' היו זנין ומפרנסין בניהם ונשותיהם ושהוצאת יעקב בן סלימאן היתה יותר גדולה מהוצאתו הדבר תלוי לפי ראות ב"ד ולפי מנהג השותפין באותו מקום שאם אינן מקפידין בזה הוי מחיל' ואין לו דין עמו ואם הם רגילים להקפיד בזה חייב לעמוד עמו בדין חשבון בשביל הוצאה זו וישלם לו העודף ושלום על דייני ישראל כתב שב"ץ זלה"ה.
263
רס״דמגדול מורביטר למנהיגי הקהל הקדוש אשר שם ישצ"ו
264
רס״הענין פח:
265
רס״ואצילי בני ישראל לוחות הברית ועליו זר. חשן ואפוד ומעיל וציץ נזר. ישכנכם אלהי' משכנות מבטחים ומצריכם יהי' לכם עזר. ויניס מפניכם משנאיכם ואויביכם יפיץ ויפזר. תעב יתעבם ויהי' שקוצי' באהבם לבושת הנזר ויצילכם מפח יקוש ויעקש דרכים פותל ושוזר. ותגזרו אומר ויקום לכם מקים דבר עבדו מקים אשר גוזר. ויתן לכם כח להעמיד דרכי תושי' ובגבור' להשיב מלחמתה של תורה חיל אתכ' יאזר. ותהיו סלת נקיה לא יתערב בכם זר מוזר וממזר. ובמזל הצומח תצמח תשועתכם ויהי' מזל קבוע ולא גלגל חוזר. הנה קבלתי כתבכם הנכתב בפ' ויי' פקד את שרה וקבלנו אותו בעת הלידה הוא חג הפסח. על אודות האש' מונה אחות זהירא אשת אהרון פלוס שהוא אשת חיון בר אברהם. ובקשתם ממני להודיעכם אם נתגרשה כאשר היא אומרת וכן אמר אהרון הנזכר. והנה היא עדיין אשת איש כי כאשר היו דרים במלייאנה בא בעלה חיון ללקט בין עמרינו ועשינו עמו כדי בנו ובשובו למלייאנה מצא כי אהרן הנז' הפקיר אשתו מונה לישמעאלי' בפרהסיא כי הי' מוכר יין שם וזה הוא דרכם של סובאי יין להפקיר אפי' נשותיהם. ואחי אמה משומד הי' ושמו עבד אלחאק בן סידון אשר עתה מת במגפה. בא אלינו קובל על אהרן הנזכר שהי' מוציא בת אחותו לתרבו' רעה מונה הנז' ולא ארכו ימים ועלה בספינ' שהיתה בנמל מפחד שלא נחרים אותם ולא תבעה גירושין ולא נתגרשה וכבר הודעתי אתכם זה ושלחתי הכתב למיורקא להודיעוני כי שלחוהו אליהם וידעתם שהיא נשואה אלא שתמהתם עלינו שפטרנוה בלא גט והנחני אותה במכשול זנותה שהיתה מזנה עם העכו"ם במדינ' וילינסיא וכמדומה שלא הגיע אליכם כתבי ומה שכתבתי בזה עולה כהוגן בנאמנותה קודם שבאו עדי' שהיתה נשואה ובעכוב נישואיה אחר העדות אלא שהעלמת עין בהתיחדה עם הנטען היא שלא כהלכ' וי"י הטוב יכפר בעדי. והנה זאת האשה עדיין היא נשואה ואסורה להנשא לכל העולם עד שתתאלמן או תתגרש ואף אם תתאלמן או תתגרש אסורה היא אל הנטען וכשם שאסור' לבעל אסורה לבועל ואע"פ שהוא הי' כאנוס לפי שלא ידע שהיא נשואה כיון שהיא היתה יודעת שהיא א"א והפקירה עצמה נאסרה שהכל תלוי בה כמו שהוכיחו המפרשי' ז"ל ממה שאמרו בכתובו' בפ"א (ט' ע"א) בענין בת שבע מפני מה לא אסרוה אונס (הוא) [הו']. ולכהונה אסורה לעולם אי משום דשויא נפשה חתיכה דאיסורא באמרה שהיא מגורשת אם מפני האמת מטעם זנותה וכהן הבא עלי' לוקה משום זונה גם כי הפקירה עצמה לעכו"ם בארץ הזאת וגם שמענו כי היתה מפקרת עצמה לעכו"ם במדינת וילינסיאה. ולענין הולד אם הנטען הוא מודה שהם בניו הודאתו הויא הודאה וחייב להתאבל עליהם ולזונם ויורשים אותו ואפי' יהיו ממזרים דכל שיש לו בן מ"מ הרי הוא בנו לכל דבר ואפי' ממזר כדאי' בפ"ב דיבמו' (כ"ב ע"א). ולענין הבנים אם הם ממזרים היא היתה נאמנת לומר מישראל נתעברתי כדי שיהיו ממזרים אלא שאם לא נחשדה שזינתה עם העכו"ם הם ממזרים ודאים ואי דימא מעלמא ואפי' מהעכו"ם בזה יש לדון אם הם ממזרים ודאים או ספק או כשרי' שזאת אם כמו שנחשדה מזה הנטען נחשדה מעכו"ם גמורים שאינם אנוסי' הבני' הם כשרים לפי שזו רוב כשרי' אצלה וכמו שאם היתה פנוי' שנתעברה או נבעלה ויש רוב כשרים אצלה היא כשרה לכהונה כן זאת שהיא א"א ורוב עכו"ם שהם פוסלין אותה לכהונ' הם מכשירין בניה דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ואפי' א"א ואע"פ שלהכשירה לכהונ' אנו צריכין תרי רובי משום מעלה ליוחסין של כהונה. לענין להכשיר בניה סגי בחד רובא דרובא דאורייתא הוא ואם הדבר שקול בין כשרים והם עכו"ם גמורי' ובין פסולים והם ישראלי' ואנוסים או שהיא הולכת לביתם לזנו' בין שיהי' הרוב עכו"ם בין שיהי' ישראלי' הוי קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ויהי' לאלו הולדות דין הספקו' ואע"פ שהיא אומרת מפלוני ישראל נתעברתי אי דימה מעלמא וכמו שזינתה עם זה זינתה עם אחרים ואין האם האומרת בני זה ממזר נאמנת כי לא האמינה התור' בזה אלא האב אדרבה היא נאמנת לומר מעכו"ם נתעברתי ובנה כשר. וכן כ' בפירוש הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה כתבנו לכם זה לא ללמד כי אם לעורר אתכם לדרוש הדבר ולהעמידו על בוריו למלאכת שמים. רוכב שמים יהי' בעזרכם כנפשכם ונפש נאמן אהבתכם דורש שלומכם שמעון בה"ר צמח זלה"ה:
266
רס״זאחר אשר נכתב ונחתם נתחדש כי יום שלישי בבקר חול מועד הפסח ערב יום שירה איש האש' הנשכחה חיון בר אברהם הרג את עצמו כי חלה והי' חליו חזק ולא יכול להתאפק ולסבול מכאוביו ושחט את עצמו ומאותה שעה מונה אשתו אחות זהירא אשח אהרון פלוס היא אלמנה ותנשא אחר עבור תשעים יום ויהי' יום נישואיה אם תמצא מנוח יום ג' אחר תענית תמוז והיא מותרת לכל העולם זולתי אל הנטען טרטול ולכהונ' מטעם זנותה. ואם תתעבר מיום שנתאלמנה אין לולד ספק ממזרו' והילדים אשר היו לה בעודה א"א כבר עוררתי אתכם במה שנראה לי וישמע חכם ויוסיף לקח. ואין להחמיר על זאת האשה לאסרה כימים שנהגה בהם היתר כמו שמחמירין במי שנדר ועבר על נדרו שאין מתירין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר וכן הי' מחמיר הראב"ד ז"ל במי שכנס אלמנת חברו תוך שלשה חדשים לפי שהזמן הזה הוא ארו'. ואי אפשר לשמרה כל זה הזמן וכיון שאינו אלא משום קנס אין להחמיר במקום שאפשר לבא לידי איסור דאוריית'. וכן הורו בתוס' בענין מי שעבר על נדרו וגם הרמב"ן ז"ל חלק על הראב"ד ז"ל ואמר שחומרא יתירה היא ולא הוה שתיק גמרא מינה ושלום. שעל גבי הכתב הריחם ביראת ה' עולה וקוטר. מהם פנה מהם יתד מושל ושוטר. מנהיגי הקהל הקדוש במגדל מורביטא"ר ישמרם האל וכצנה רצון אותם יעטר:
267
רס״חשאלה פט:
268
רס״טוהראן:
269
ר״עמה ששאלת בענין נכרי המטהר יינו על יד ישראל אם הוא מותר לשתות ממנו אם לא:
270
רע״אתשובה: דע כי המטהר יינו של נכרי ומניחו בתוך אוצרו של נכרי עצמו לפי הנראה מפשט הגמרא בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה ס"א ע"א) אין לו תקנה עד שיהי' הישראלי יושב ומשמר שכיון שהיין הוא שלו והוא סוגר אותו בלילה אנו חוששין שמא יזייף החותם כיון שאינו נתפס עליו כגנב וגם אינו חושש שיבא מי שיראנו זהו הנראה מפשט השמוע'. וכן דעת הרבה מהפוסקים אבל ר"ת ז"ל כתב שאם יש חותם בתוך חותם שהוא מותר. וגם הוא מיקל קולא אחרת שלא נאמר בגמרא שצריך שיהי' יושב ומשמר אלא כשהנכרי הוא מטהר מכרמיו אבל אם הוא לוקח מהשוק ומטהר כדי להרויח אין לחוש לזיוף כדי שלא יפסידוהו היהודים. מ"מ הכל תלוי לפי מה שיראה אל הקהל שאם השומר הוא איש אמונים ואין חושדין אותו שיניח הנכרי לנסך מפני פחד או אהבה ויראו שהאוצר יש בו שני חותמו' מלבד המפתח אז יהיה היין מותר אע"פ שמפתח וחותם דינם כשני חותמוח זהו במפתח של ברזל שאינו יכול להזדייף כי אם בעמל וטורח אבל במפתחות שבארצות אלו יש לחוש לזיוף ואם יש לחוש לזיוף הוא אסור ושומר נפשו ירחק ממנו והמזהיר את העם יזהיר כזוהר הרקיע ותבא עליו ברכה:
271
רע״בענין צ: ומה ששאלת על הפרוצה שיצאה מהכלל והיא נכנסת לבתי ישראל להסית אותן לעשות כמעשיה אם יש לאסור בתי ישראל עליה משום גדר:
272
רע״גהדבר פשוט שצריך לעשות גדר גדול בזה והתור' החמירה על המסית חומרות גדולות יותר משאר חייבי מיתות שמכמינין לו עדים להרגו כמו שהוא מוזכר בפ"ד מיתות (ס"ז ע"א) ואסרו לאהוב אותו כמ"ש בספרי לפי שנאמר ואהבת לרעך כמוך יכול אף זה כן ת"ל לא תאבה לו לא תאהבנו והמכניס אותה בביתו הרי הוא אוהב אות' ועובר בלאו בזה וכן בדברי קבלה נאמר הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה ופי' רז"ל בגמרא בפ"ק דע"ז (י"ז ע"א) הרחק מעליה דרכך זו מינות ואל תקרב אל פתח ביתה זו ע"ז וזנות ועד כמה אמר רב חסדא עד ד' אמו' ואם אסור להתקרב אל פתח המינין עד ד' אמו' וכדאמרי' שאני מינות דמשכא וכן לפתח ע"ז וזנות איך יכניסוה לבתיהם להוציאם לתרבות רעה לע"ז וזנות וכמה דברים אמרו חז"ל להתרחק מדירת עכו"ם כדי שלא ילמוד ממעשיו כדאיתא בפ' הדר (עירובין ס"ב ע"א) וכל עצמם לא אסרו יין נסך אלא משום בנותיהם וכן שכר לא נאסר אלא משום חתנות והיאך יניחו פרוצה להכנס בבתיהם להסית בנות ישראל ללאת מהכלל לזנות ולפרוץ דבר זה ראוי לקהל לעשו' בו גדר וסייג ולשמת ולהחרים ולקנוס ממון דב"ד מכין ועונשין משום מיגדר מילתא כדאיתא בפ' האשה רבה ביבמו' (צ' ע"ב) וכן בפ' ואלו מגלחין (מועד קטן ט"ז ע"א) אמרי' מנא לן דקנסינן דכתיב יחרם כל רכושו והמכניס' בביתו יהא בנדוי:
273
רע״דענין צא:
274
רע״הומה ששאלת אם פשרה צריכ' קנין ואם נעשית שלא בקנין אם אחד מבעלי דינין יכול לחזור בו. דע שבפ"ק דסנהדרין (ו' ע"א) דאמרו דפשרה צריך קנין ואם אין שם קנין אע"פ שנפסק הדין בפשר' ביניהם יכולין לחזור בהם ולדון להם דין תורה ודבר זה פשוט הוא מאד. והרא"ה ז"ל כתב שאפילו במחול לך יכול לחזור בו וכ"ש באתן לך:
275
רע״וענין צב:
276
רע״זומה ששאלת מי שערב לאשה אחת לחוב ואח"כ נשאת לו ומת והנוש' בא לתבוע את חובו היורשים אומרים תפרע האש' את החוב כי אין חיוב על הערב כל זמן שיש נכסים ללוה והאש' הזאת יש לה נכסים. והאש' טוענת שעל נכסי בעלה הוא החוב שמכיון שנשאני נסתלק השעבוד מעלי והוטל על נכסיו:
277
רע״חהדין עם היורשים שכיון שקודם שנשא' היה החוב מוטל עליה ולא עליו אם מפני שנשא' לא נסתלק השעבוד מעליה והוטל על נכסי בעל' לפי כשהבעל נושא אשה יש לו זכות בנכסיה דמה שקנת' אשה קנה בעלה ואין לאשתו זכו' בנכסיו אלא מה שהטילו חכמים עליו בכתוב' ותנאיה ואין זה מתנאי הכתוב' שיפרע החוב שערב עליה קודם נישואין אם יש לה נכסים אלא אם היה תנאי מפורש ביניהם ונתקיים בעדים וקנין:
278
רע״טענין צג:
279
ר״פומה ששאלת בענין הקפת הראש שנוהגין בזה קולא פרוצי ישראל. אמת הוא שזה מכת מדינה היא ואני כבר הזהרתי את העם וחזרו למוטב במקום זה. ודבר פשוט הוא שהמקיף את הראש להשוות צדעיו לאחורי אזניו ופדחתו הוא עובר בלאו על כל פאה ופאה כמו שהוא מוזכר במס' מכות (כ' ע"א) ואפי' גלח כל ראשו עם הפאו' לוקה שתי מלקיו' דהקפת כל הראש שמה הקפה כי כן העלו בגמרא ריש מסכת יבמו' (ה' ע"א) ומה שנוהגין להניח מלא חוט קטן ארוך כבר כתבו האחרונים ז"ל שאין זה מספיק לפי שאין יודעים מקום הפאה ושמא אותן החוט אינו בפאה גם יש מפרשים כי מה שאמרו בגמרא כי בכל לחי יש שתי פאות שהם למעל' במקום חבור הלחיים עם הצדעים ברוחב הלחי ואני כתבתי אל החכם ר' משה גבאי ז"ל כי מה שאמר הרמב"ם ז"ל שצריך שיניחו ארבעים שערו' שצריך שיהיו מרובעו' שש שערו' באורך ושש שערות ברוחב שהם שיעור ג' עדשות באורך ושיעור ג' עדשות ברוחב כי זהו שיעור גריס כמו שנאמר במס' נגעים (פ"ו מ"א) ובתוספתא ובספרא וא"כ המניח מלא החוט בלבד עובר ואפי' הקיף את הראש במספרים כעין תער הוא עובר בלאו שלא נזכר לשון השחת' שהוא גלוח כעין תער אלא בפאות הזקן אבל בפאו' הראש לא נזכר אלא לשון הקפה ואפי' במספרים אם הוא כעין תער קרוי הקפה וכן נרא' ממס' נזיר (מ"א ע"ב) וכן כתב רבינו ז"ל וכן כתוב בספר יורה דעה (סי' קפ"א) ואע"פ שיש שמתירין במספרים למה יכניס אדם ראשו בין המחלוק' להכנס בספק לאוין. על כן כל המעביר פאות הראש עובר על לא תקיף ויהי' בנדוי וכן היה נהוג בימי חכמי ישראל שהעכו"ם היו מגלחים פני ראשיהם ומניחים מחלפו' שערותיהם לאחור וקרויה בלורי' והיו אוסרים אותו כדי שלא ילכו כדיני העכו"ם וזהו המספר קומי שאמרו שהוא מדרכי האמורי בפ' אחרון מסוט' (מ"ט ע"ב) ובפ' מרובה (בבא קמא פ"ג ע"א) וכן בפ' בתרא דקדושין (ע"ו ע"ב) בארבע מאו' ילדים שהיו לדוד וכלן בני יפת תואר היו ומגדלי בלורית ופי' רש"י ז"ל שהיו מספרים קומי כעכו"ם והיו מתירין זה לקרובי המלכו' מפני כבוד המלכו' כמו שהוא מוזכר באחרון מסוטה (שם) ובתס' מעילה (י"ז ע"א) ופ' מרוב' (שם) ואע"פ שלא היו עושין זה אלא לשם ע"ז כמו שפי' רש"י ז"ל בסוט' ואומה זו אינה עובדת ע"ז מ"מ ראוים ישראל הכשרים להתרחק מהם ויהיו נכרין בתגלחותיהם וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'. ובמדרש חזית על צאינה וראינה בנות ציון וכן במדרש קינות על בני ציון היקרים אמרו בנים המצויינים במילה וציצי' ותגלחת ומי שמספר פני ראשו ומניח ציצית שערותיו לאחוריו והוא בלורית ראוי הוא לקללה. ואמרו במס' סוט' (מ"ו ע"ב) על אלישע ויראם ויקללם מה ראה ראה שהיו מגדלי בלורית כעכו"ם. ומי שאינו מגדל בלורית יתברך ותהי' לו תקוה ואחרי' טוב טוב ה' לטובים ושלום לכם:
280
רפ״אענין צד:
281
רפ״בבגאייה. כתבת כי המביא עדי ישמעאל לאשה בפני ישראל ואמרו לה הישמעאלים תרצה להיו' אשה לזה ואמרה הן וכתב לה צד"אק שהוא משועבד לה בממון ואע"פ שלא אמר במעמד ההוא הרי את מקודש' לי מקודשת היא דידים מוכיחות הן אחר שהיו שם עדי ישראל ע"כ:
282
רפ״גוכל אלו הדברים הם שבוש שאין כאן ידים לא מוכיחו' ולא שאינן מוכיחו' שהנותן כסף לאשה ואמר לה הרי את מקודש' ולא אמר לי נחלקו האמוראים בגמרא (קדושין ה' ע"ב) אי ידים שאינן מוכיחות הוין ידים או לא ופסקו הגאונים ז"ל שאינה מקודש' כיון שלא אמר לי אע"פ שאמר הרי את מקודש' אבל אי לא אמר לה כלום ואם נתן לה ככר זהב ליכא מאן דאמר דהוו קידושין ואם אמר לה הרי את מקודש' לי ולא נתן לה כלום אפילו נשתעבד לה במאה מנה ג"כ אינ' מקודש' ואפי' נתן לה משכון עליהם אמרי' בגמרא (שם ח' רע"ב) מנה אין כאן משכון אין כאן ואפי' אמר לה קני במשכון זה מנה כתב הרמב"ן ז"ל שלא נתקדש' כלל משום דזוזי אגידי גבי בעל ובנדון הזה שלא נתן לה משכון כלל במה תתקדש ועוד אפי' השעבוד אינו חל לפי דיניהם אלא לאחר שיתקיים הזיווג ואם הזיווג אינו מתקיים לפי דינינו בדבור כמו שהוא בדיניהם גם הם ידונו שאין השעבוד חל והרי זה כמשתעבד על תנאי שתהי' אשתו ואם אינ' אשתו אינו חייב לה כלום ולא נזכר כמעשה הזה לעולם במקום שהיו שם היהודים ואפי' היו שם יהודים ועיקר הזמנת העדו' היתה בעכו"ם וישראלים לא באו לעדו' אלא למיחזי אפי' קדשה בכסף ואמר לה תרצי להיות אשתי ואמר' הן וכתבו צדא"ק היה קרוב לפסול העדו' הזאת כיון שעיקר העדו' וההזמנ' היתה בפסולי עדות ראוי לבטלם שהמזמין פסולי עדות ואפי' עד אחד אפי' היו שם עדים כשרים עדותן בטלה כיון שהי' העד פסול בהזמנ' כמו שהוא מתבאר בפ"ק דמכות (ו' ע"א) אבל זה לא נזכר לעולם ולא היו הדברים אלא בסבלונו' ששלח אח"כ קודם כתיבת הצד"אק אם יש לחוש להם ואם הדין נותן לחוש להם הרי זה קדושין ועל זה לא נאמר מיהדר הדרי כמו שטעה האומר כן שהרי בתור' קדושין אנו דנין אותם לפי דעת אחת ואם אינן קדושין אלא שאנו חוששין שקדמו להם קדושין אפי' הדרי יש לחוש לקידושין וכי האומר מהדר הדרי הוא חולק על האומר חוששין לסבלונו' והדברים ארוכים בזה ואין צריך לכתוב אלא לדחות דברי המטעה לומר דברי הצד"אק על דרך הנז' הוא קדושין. שאם אתה אומר כן ופשט' ידה וקבל' קדושין מאחר והם קדושין גמורים אתה מבטל אותם ותתיר א"א לגמרי וכן אם קדש את אחות' והיא מקודש' גמורה תתירנה ולזה חששו בגמרא (בבבא בתרא) בפ' ד' אחים (יבמות ל' ע"ב) ובפ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ה ע"א) ובפ' ב' דקידושין (מ"ד ע"א) וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשוב' והאומרים דברים אלו הם קשים לעולם יותר מדור המבול וצא ובדוק ממעשים בכל יום שכותבין צדא"ק על הדרך הנז' וכשמתבטל הצד"אק אינן זקוקין לגרושין וזה מפורסם בכל ארץ ישמעאל מימו' הגאונים ז"ל ואע"פ שכותבים צדא"ק הם מבקשים בכסף ואלו הם ידים מוכיחו' אלו היינו צריכים להם שאין כותבין צדא"ק בתורת קדושין ואין בדעתה להתקדש לו בזה השעבוד וגם הוא אין בדעתו לקדש' בו וליכא למטעי למימר דבההיא הנאה דקא משתעבד לה מקדשא ליה:
283
רפ״דענין צה:
284
רפ״הוהמסובין בסעוד' ונטל אחד כוס יין מלפניו ונתנו לאחד ואמר לו הרי בתך מקודש' לי בכוס זה ובטלנו הקדושין. אמת הוא אבל לא מפני פסולי העדו' שהדברים היו בפני שנים ושלשה והאחרים לא שמעו כלום אמת הוא שנתגלגלו בזה דברים אחרים מענין הזמנת עדו' אבל לא נתבטלו הקדושין אלו מפני טענ' זו כי לא הוצרכנו לה וגם מפני שקדש' ביין של בעל הסעוד' והוי כמקדש בגזל לא מפני זה בטלתי הקדושין וחליל' להפקיע קדושין בטענו' משובשות כאלה כי בעל הבית אינו מקפיד בזה אבל הוא שמח שהרי גם המקבל הכוס מיד הנותן גם הוא מהקרואים היה ואם אחד נטל ממה שלפניו ונתן לו זכה בלקיחתו ונתנו למי שאין ב"ה מקפיד עליו. ואע"פ שאמרו (חולין צ"ד ע"א שם) שאין האורחים רשאין ליטול מלפניהם. לא מתור' גזל נגעו בה אלא מפני מעשה שהי' ואע"פ שאינן רשאין אם נתנו לא הויא גזלה אפי' לא נטל רשו' מבעל הבי' וכ"ש בנדון הזה שהרי אין בעל הבית מקפיד בכך וכל זה הוא אפי' היו כלם אורחים אוכלים ממה שנותן לה ב"ה משלו וכ"ש בסעוד' חתן שהחברים משגרים יין ואוכלים ושמחים שם אם נתנו כוס יין אל השמש משלהם הם נותנין ואין כאן דין גזל וכבר היינו מצריכין אותו לגרש אלא שנמצאת הבת בוגרת בשנים ובסימנין בעדו' אנשים ונשים כדין וכהלכ'. ועל זה נתבטלו הקדושין:
285
רפ״וענין צו:
286
רפ״זתנס. שאלת אורי' החתי אם היה ישראלי או גר בתלמוד בפ' אחרון דקידושין (ע"ו ע"ב) נשאו ונתנו באוריה החתי ובצלק העמוני ובאתי הגתי שהם שרי חיילותיו של דוד אם הם ישראלים או גרים ובאתי הגתי העלו שהי' גר אבל אוריה וצלק לא נתבאר לרבותינו ז"ל יפה אם הם גרים או ישראלים וביתרא הישמעאלי פי' פרק הערל (יבמות ע"ז ע"א) שהי' ישראלי והמפרשים פירשו בכולם שישראלים הם אבל לא נתבאר להם לאיזה שבט הם מתיחסים אבל עובד אדום הגתי מפורש בכתוב שהי' לוי:
287
רפ״חענין צז:
288
רפ״טוענין ואת ערובתם תקח רז"ל פירשוהו בפ"ק דכתובו' (ט' רע"ב) וגם בפ' במה בהמה יוצאה (שבת נ"ו ע"א) פי' דברים המעורבים בין איש לאשתו כלו' שיתירו הקשר שביניהם והם הקדושין ע"י גט כריתות והיו עושין כן מפני שאם ימות אחד במלחמ' לא תשאר אשתו עגונה ואע"פ שזה הפסוק נכתב במלחמת שאול רש"י ז"ל פי' שכן היו עושין במלחמת בית דוד ולפי זה אמרו שאדוננו דוד לא בעל בת שבע באיסור וחליל' לאדוננו דוד שיכשל באשת איש:
289
ר״צענין צח:
290
רצ״אוענין יציאת בחורי חמד בשעת ס"ת וכמעט שאני אומר שעליהם נאמר ועוזבי ה' יכלו ומתרגמינן ודשבק אורייתא דיי' ישתצון ואע"פ שהתלמוד (ברכו' ח' ע"א) לא אסר אלא באמצע הפסוק והתירו בין גברא לגברא והית' השאל' בין פסוקא לפסוקא זה כשאירע הדבר באקראי בעלמא אבל כשעושין זה תדיר נראה פירוק עול תורה ואם יוצאים בהפטרה ואינם חוזרים לתפל' מוסף ראוי לצבור לגדור זה בקנס לשמן למאור. והזהרו מלהטיל חרם כי לא ישמעו ולא ימנעו עצמם מפני זה ויבואו להקל בחרמים כשהם על דבר חמור כמסירה ועריות וחלול שבת והנהג הצבור בנחת ושלום לכם:
291
רצ״בשאלה צט:
292
רצ״גוהראן:
293
רצ״דשאלת אשה שהכניסה קרקע לבעל' בנדוניתה בסך ידוע והוא הוסיף על נדוניתה ומת והניח קרקע ומטלטלין מהו דינא בגבייתה אם יכול' לכוף היורשים ליתן לה מעות או אם היורשים יכולים לגבו' בנדונית' הקרקע שהכניס' בשומא והשאר במטלטלין:
294
רצ״התשובה: אין על היורשים חיוב לפרוע חובות אביהם בין מלוה בין כתוב' אלא ממה שהניח אביהם ואפי' היה אביהם קיים אינו חייב לטרוח ולמכור אלא בית דין ישומו לו מהקרקע כדי לפרוע חובו והמלו' טורח ומוכר אם ירצה וכן אמרו בפ' הכותב (כתובות פ"ו ע"א) אלא אם כן היה הלוה תול' מעותיו בעכו"ם שכיון שעשה שלא כהוגן עושין לו שלא כהוגן אבל אם הדבר ידוע שאין לו מעות אין מחייבין אותו לטרוח ולמכור אלא מגבין אותו בין מלוה בין כתוב' מהקרקעו' שלו או מהמטלטלין וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכו' מלוה ולוה ואין מטריחין למכור ולפרוע אלא לשכיר כדאי' בפרק הבית ועליה (קי"ח ע"א) וכן כתב הרמב"ן ז"ל בחידושיו בפרק המוכר פירות בשם ר"ת ז"ל וכן הרא"ה ז"ל בחדושיו בפ' ראשון דקמא ובודאי שבעל חוב דינו על המטלטלין ואין הלוה יכול לדחותו על הקרקע וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהל' מלוה ולוה וכן כתב הרי"אף ז"ל בפרק בית כור. אבל זאת האש' דינה הוא על הקרקע שהכניסה בנדונית' באותה שומא שהכניס' אותו אם משתמשים בו כמו שהיו משתמשין בעת השומא ואפי' היו מטלטלין ואע"ג דנכסי צאן ברזל אם פיחתו או הותירו לבעל הוא מ"מ מנהגן של ישראל הוא שהאש' נוטלתן בשומא שהכניסתן וה"ה לקרקע. וכ"כ הרי"ף ז"ל בפרק אלמנה לכ"ג והרמב"ם ז"ל בפ' כ"ב מהל' אישות וכן כתוב בספר אבן העזר (סי' פ"ח). ולענין המטלטליץ יכולין היתומים להגבותה מהם כפי מה שהם שוים בעת הגביה ע"פ שומת ב"ד ואח"כ מוכרין אותם בלא הכרזה ומגבין את האשה והכי איתא בפ' אלמנ' ניזונת (כתובות ק' ע"ב) וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' מלוה ולוה וכן כתוב בספר חשן המשפט בסי' ק' וז"ל וכל מה שיתן לו ישומו לו כפי מה שיכול למכרו מיד אפי' בביתו לפי השע' ולפי הזמן ולא שיצטרך לחזור ולמכור בעיירות ובשוקים או לעכבו עד שימצא קונים או יתיקר וכו' ע"כ. ולענין הקדש שנינו בפ' שום היתומים (ערכין כ"ד ע"א) אע"פ שאמרו עבדים נמכרים בכסותן לשבח שאם תלקח לו כסות בשלשים דינר משביח הוא מנה וכן פרה אם ממתינין אותה לאטליס משבחת היא וכן מרגלית אם מעלים אותה לכרך משבחת היא אין להקדש אלא מקומו ושעתו וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשוב' וכן גם כן כתב ששומת ב"ד שאם מצאו קונה באותה שומא או ביתר מאותה שומא יגבו למלוה הדמים ואם לא מצאו קונה יתנו המטלטלין למלוה באותה שומא שאם לא כן למה שמים אותם ב"ד ימכרום בלא שומא:
295
רצ״וקסטינא לשאלות שאלו אנשי אלחאמא ישצ"ו
296
רצ״זשאלה ק:
297
רצ״חשאלתם אשה פסק לה בעלה לזון את בניה כל זמן שהיא עמו בנישואין ואין שם שנים קצובות אם יועיל זה הלשון שהוא כל זמן שהיא עמו בנשואין כשנים קצובות חמש אז עשרה או לא יועיל עד שיהיו שנים קצובות ואם יועיל אם יזונו הבנים עד שיזקינו או עד שיהיו גדולים ואינם צריכים לאמם ואומדין דעת האיש:
298
רצ״טתשובה: הרמב"ם ז"ל (פי"א מה' מכירה הט"ז) כתב בשם רבותיו ז"ל שהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד ונתן טעם (בזו) [שזו] מתנה היא ואין כאן דבר מצוי שנתנו במתנה. והראב"ד ז"ל השיב עליו וגם הרמב"ן ז"ל חלק עליו והביא ראיה מפ' עשרה יוחסין (קידושין ע"ח ע"ב) מפ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ"ז ע"ב) אמרי' התם באומר בני זה בכור נאמן דמיירי בצריך היכרא כגון שבא ממדינת הים ואקשי' פשיטא דנאמן לתת לו פי שנים ואמאי צריך קרא אלו בעי מיתן ליה נכסים במתנה מי לא יהיב ליה ומשנינן לא נצרכא אלא בנכסים שבאו לו אחר מכאן. ומשמע מהכ' שאדם יכול ליתן נכסיו שיבואו לו לאחר מכן אע"פ שאינן קצובין כלל וגם הרשב"א ז"ל כתב בתשובה שאף לפי דברי הרמב"ם ז"ל אם קצץ דבר ידוע בכל שנה ושנה ולא קצץ שנים ידועות אלא כל ימי חייו משתעבד. והביא ראיה מפ' המוכר את הבית (בבא בתרא ס"ג ע"א). בן לוי שמכר שדהו לישראל על מנת שמעשר ראשון שלו [וכו'] ואם אמר לו לי וליורשי מת יחזיר לבניו והרי בכאן שאפי' נאמר דמעשר ראשון שלו הוא דבר קצוב אבל השנים אינן קצובו' ואפ"ה קנה. ומדבריהם ז"ל למדנו בנותן מתנה להרמב"ם ז"ל כפוסק לזון את בת אשתו שלא חלק הוא אלא בנותן מתנה אבל בפוסק לזון את בת אשתו מודה שהרי משנה שלמה היא (כתובו' ק"א ע"ב) וכיון דבנותן מתנה למי שאומר קנה קנה בכל ענין בין שלא קצב שנים בין שלא קצב מזונו' ה"ה לפוסק לזון את בת אשתו אין לחלק כלל אלא בכל ענין בין בשנים שאינן קצובו' בין במזונו' שאין קצובות בכלן נשתעבד שהטעם שנתן לפי שהם כדברים הנקנין באמירה עולה לכל. ומה שהזכיר' המשנה הנושא את האשה ופסק לזון את בנה חמש שנים לאו דוקא שקצב שני' דהא מהכא דבן לוי משמע דאפי' בלא קצב שנים קנה אלא אורחא דמילתא נקט. ובנדון הזה הוא חייב לעולם לזונם כל זמן שהוא עמו בנישואין אפי' גדולים כיון שלא פי' וכמ"ש בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא ס"ד ע"א) גבי לא את הבור ולא את הדות ולא את הגת היה לו לפרש ובריש פרק המקבל (בבא מציעא ק"ג ע"ב) אמרי' בשני מקומו' אי איתא דהכי הוא איבעי ליה לפרושי ליה משמע שכל שלא פי' מסתמא הכל בכלל וכן הרשב"א ז"ל כתב בתשובה שכל שמקבל עליו לזון כל זמן משמע והביא ראיה מדאמרי' בפ' ד' נדרים (נדרים כ"ח ע"א) היכי נדר אי באומר יאסרו פירו' עלי איתסר כל פרי דעלמא עליה ופרקינן באומר היום אלמא כל סתם כלעולם דמי ובתוספתא שנינו הפוסק לזון את בת אשתו או בן אשתו לא יאמר להם עשו מלאכה ואני זן אתכם אלא הוא זן אותם והם יושבים והטעם לפי שהם כבעלי חוב כמו שפירשו שם וכן אמרו בירושלמי (כתובו' פי"ב ה"א) הפוסק לזון כלתו זנה ומעשה ידיה לבנה ולא חלקו בכל זה בין גדולים לקטנים בין יש להם מזונו' בין אין להם:
299
ש׳שאלה קא:
300
ש״אעוד שאלתם שני אנשים בני שני אחים שנתנו מתנה זה לזה כל נכסיהם מהיום ולאחר מיתה שאם ימות א' מהם ישארו הנכסים אל הא' במתנ' גמורה מעכשיו ושטר מתנה נעשה כהוגן וכראוי אין בו שום דופי ולימים נפל אחד מהם אל המטה ונטה למות ונכנסו אנשים לבקרו ועשה צוואתו לפניהם והניח נכסיו לאמו ואם מתה יחזרו לבן אחיו הנזכר ואם מת בן אחיו הנז' בלא בנים יחזרו לבית הכנסת. זאת היא כוונת צוואתו ונעשית כהוגן ורצו לדעת אם המתנה שהיתה ביניהם קיימת ותתבטל הצוואה או הצוואה תבטל המתנה:
301
ש״בתשובה: הדבר פשוט שהמתנה קיימ' והצווא' בטלה אבל צריך לעיין בנסח השטר שגם החי נתן במתנה לאחיו ואם ימות מי יירש הנכסים אם יירשם בן המת תחלה אם הניח בנים או יורשים:
302
ש״גשאלה קב: עוד שאלתם ראובן היו לו נשים ומאחת מהם היתה לו בת אחת והיו לו אחים ובשעת מיתה אמר שהבת שהניח אינה בתו והיא ממזרת והנשים שהניח נשארו זקוקות לאחיו לפי דעתו:
303
ש״דתשובה: אם היה האב נאמן לומר על הבת הזאת שהיא ממזרת נשותיו היו זקוקות ליבם דנאמנו' זו דבר תורה כדאיתא בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קכ"ז ע"ב) ובפ' החולץ (יבמות מ"ז ע"א) ובפ' י' יוחסין (קידושין ע"ח ע"ב) והיתה מותר' בממזר ודאי דאורייתא וכיון דחשבינן לה ממזרת ודאית מן התורה. א"כ הרי הוחזק לו מן התורה שאין לו בנים ואשתו זקוקה מן התורה דכיון שהתרנו איסור לאו דממזרו' על פיו ה"ה (דאתיא) [דנתיר] איסור כרת דאשת אח דבפ' הערל (יבמות פ"ב ע"א) אמרי' כל בדאורייתא לא שנא איסור לאו לא שנא איסור כרת וכן אמרי' בפ"ק דיבמו' (ז' ע"א) דבאיסורא דאורייתא מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא. וכן אמרו בפ' בתרא דיבמו' (קי"ט ע"א) ובפי' אמרו דלא פלגינן דבורא בחד גופא בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ד ע"ב) אבל זאת הבת כיון שהוחזקה שהיא בתו מפי עצמו שוב אינו נאמן לומר דממזרת היא לאוסר' לבא בקהל דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והכי מוכח בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קכ"ז ע"ב) דאמרי' התם אמר רבי יוחנן אמר בני הוא ואח"כ אמר עבדי הוא אינו נאמן וכן כתב הרמב"ן ז"ל לענין חזקת בכור וכיון שאינו נאמן דממזר' היא ממילא נשיו פטורו' מן החליצה ומן היבום דהא הוחזק לן דאית ליה בני' ואינו נאמן כנגד חזקה. ומה שכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג מה' יבום ה"ג) היה מוחזק שיש לו אחים ואמר בשעת מיתתו אין לו אחים אינו נאמן והיינו שהוא פוסק כר' נתן שהוא נאמן לאסור דלא כרבי שהוא סובר שאינו נאמן לאסור כי כבר כתב הרמב"ן ז"ל שכן הוא דעתו של הרי"ף ז"ל ומה שהשמיט ההיא סוגיא דבפ' האומר (ס"ד ע"א) אינו כדברי הר"ם הלוי ז"ל דהשמיטה לפי שהוא פוסק כרבי דאינו נאמן לאסור שהי' לו לכתבה ללמדנו שאף בדמוחזק לן דאית ליה אחי נאמן להתירה. אבל הרב ז"ל השמיט' משום דהנך שינוייא דשני אביי ואוקומי מתניתין כרבי נתן. לאו דסמכה הוא. אלא ברייתא נמי בדלא מוחזק לן דאחי היא ובהא הוא דסבר ר' נחמן להתיר אבל בדמוחזק לן באחי אינו נאמן להתיר ולומר שאין לו אחים כדמוכח בפ' יש נוחלין אבל מ"מ נאמן הוא לומר יש לי בנים אבל איתחזק דאית ליה אחי דהא לא מרע לחזקה ובנדון הוה כיון שהוחזקה זו בתו ואינו נאמן לומר שהיא ממזרת ממילא נפטרו נשותיו מן החליצה ומן הייבום שאם בדלא מוחזק לן דלית ליה בני שרינן ליה אפי' אית ליה אחי בדבורו שאומר יש לי בנים וכ"ש דאית ליה בני בפנינו שאשתו פטורה ולאו כל כמיניה לאוסרה:
304
ש״השאלה קג: קסנטינה:
305
ש״ושאלת כי אצלכם נוהגין במשכנתא דסורא במשלם שנייא אלו וכו' והמלוה יתן ללוה מעותיו ומתנין ביניהן הניכוי בכל שנה ויאמרו לכך וכך שנים תיפוק ארעא דא בלא כסף והם מתנין ביניהן ג"כ שהרשות ביד כל א' מהם לאחר שנה או שנתיים להוציא ולתבוע מעותיו וברוב יתן לו זהובים והזהובים אצלכם יעלו ויוסיפו בסך בכל חדש ובכל שנה ואתה מתנהג כי בשעת הלואת המשכונה לפי אותה שעה לכתוב שוויי הזהובים בשווים ואו' בכך וכך הזהובים שויים דינרין חדשים כסף כך וכך וניכויי' כך וכך לכך וכך שנים תיפוק ארעא דא בלא כסף ולאחר שנים כשיבוא איז' מהם שירצ' להוציא או לתבוע ימצא הזהב שעלה מאותו הסך לפעמים יהיו המעו' פיחתו או הותירו במשקלו ואתה דן שיתן לו כמשקל אותן מעות שהיו בשע' הלואה לפי שוויים באותו זמן. ולפעמים לא פיחתו ולא הותירו במשקלם אבל עלה הזהב ואתה דן שיתן לו בשוה אותו הזמן בין שעלה הסך בין שפיחת:
306
ש״זתשובה: משכנתא זו שאתם נוהגים אין לה שורש בגמ'. דכיון דמשכנתא דסורא היא ובמשלם שנייא אלין נפקא בלא כסף למה יתן נכיית' אטו בשופטני עסקינן שיתן ממונו לאיבוד. לא נזכר' נכייתה אלא במשכונה לזמן שחוזר המלו' וגובה מעותיו מהממשכן. ומה שאתם נוהגים שיכול לסלקו בזוזי. א"כ אין זו משכנתא דסורא המותרת. והרמב"ם ז"ל (פ"ו מה' מלוה ה"ח) כ' כן. אבל לא על דרך שאתם נוהגים שיהי' תלוי ברצון הלוה. אלא שהתנ' שבכל עת שיביא מעות יחשב לפי רוב השנים. או לפי מיעוט השנים ויסלקנו. ואף על זו חלק עליו הראב"ד ז"ל שאין משכנתא דסורא המותר' סלוק כלל. אלא א"כ יתן לו מעותיו ויחשב עמו שכירות השנים שדר בה כמ"ש הרמב"ם ז"ל על כן נרא' שהמשכונא זאת היא כדין משכנתא סתם באתרא דמסלקי. שאם היא בנכייתא היא אבק רבית. ולענין מה שנסתפק לך בדינרי זהב לענין יוקרא וזולא כבר כתבו הראשונים ז"ל דלענין רבית דינרי זהב הוו פירי ולא טבעא הנותן דינרי זהב לחבירו בעת הזול אסור ליטול ממנו דינרי זהב בעת היוקר ודינו כסאה בסאה ולפ"ז אם יצא השער ונתן לו כסף ופסק עמו כשער היוצא אם כותב דינרי זהב חייב לתת לו דינרי זהב אפי' הוקרו כמו הפוסק על התבוא' דמצו א"ל הא חיטי בהיני הא חיטי בשילי ה"נ מצי א"ל הרי דינרים בשלחנות ויכול ליטול ממנו דינרי כסף בשער היוקר של זהב אע"פ שנוטל יותר ממה שנתן לו דמה לי הן מ"ל דמיהן ויכול לפסוק עמו כשער הגבוה שאם העלו דינרי זהב יכול לומר לו תן לי דינרי כסף שנתתי לך ואם נתן לו דינרי זהב ויצא השער אין לו עליו אלא דינרי זהב בין הוזלו בין הוקרו ולענין פחת המשקל ותוספתו יש לעיין בזה אי זילי פירי מחמת תוספו' או יקירי מחמת מגרעת נותן לו באותו משקל של שעת הלואה ואי לא זילי ולא יקירי אי תוספת הוי על חומשא נותן לו מטבע היוצא אע"ג דשבח לענין נסכא ואם טפי נותן לו מטבע של שעת הלוא' וה"ה לפחת לדע' הרי"ף ז"ל בפ' הגוזל עצים וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' מכיר' וכ"ד הספרדי בס' התרומו' וכן דעת הרא"ש ז"ל וכ"כ בס' יורה דיעה וכן ראוי לדון אע"פ שיש חולקין בפחות ואין מפרשין לחכם. וכדי להרחיב הביאור אומר כי הרמב"ם ז"ל (שם) כתב במשכנתא דסורא שאם התנ' הלוה שכל זמן שיביא לו מעותיו יחשב לו עשר בכל שנה ויסלקו ממנה שהוא מותר. והראב"ד ז"ל כתב עליו טעה בדברי הגאונים ז"ל ומה בין זה למשכנתא בנכיתא וכי יש הפרש בין נכייתא רבא לנכיתא זוטא ע"כ ודעתו לומר שכיון שדע' הגאונים ז"ל שאין היתר במשכנתא בנכיתא בחצר זו אסור' היא דמה לי אם היא נכיתא זוטא כגון זוז בשנה או נכיתא רבא עשר בשנה ולדעתו של הרמב"ם ז"ל צריך שיתנו בתחילה דבר קצוב כמה יתן לו בכל שנה אם יסלקנו הלוה אבל בלא קצבה אלא שיפרענו כל מעותיו באות' נכיתא שהתנו בתחל' ה"ז משכנתא בנכיתא דאסירא בחצר לדעתו ז"ל. ואפשר היה לדע' האחרונים ז"ל שאם התנו בתחילה שאם יפרענו בסוף שנה א' יסתלק ואם תעבור אותו שנה לא יוכל לסלקו עד סוף השנה כמו שאנו נוהגין שיהא מותר דהוייא משכנתא בנכיתא באתרא דלא מסלקו שהיא מותר' בחצר לדעתם ז"ל ואע"פ שיש מספקים בזה ובכל כיוצא בזה שומעין אל המיקל להעמיד המנהג. וגם בתנאי שיהא המלוה יכול לתבוע (מעוטו) [מעותיו] אינו ע"ד הר"ם ז"ל אא"כ יתן לו שכירותו לא באותה נכיתא קטנה שהתנו מתחי' ז"ל זה נראה שהוא דעתו ותן לחכם:
307
ש״חשאלה קד:
308
ש״טתלמסן:
309
ש״ישאלת ראובן הקדיש שני חדרים בחצירו שימכרו ויקנו בדמיה' ס"ת ויש עליו כתובת אשה ובעל חוב. נסתפק השואל אם יפקיע הקדש זה שעבודם בזה שהקדש מפקיע מידי שעבוד כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ז מה' ערכין הי"ד:
310
שי״אתשובה: רש"י ז"ל כתב בפ' השולח (גיטין מ' ע"ב ד"ה הקדש) שאין הקדש מפקיע מידי שעבוד אלא הקדש מזבח שהוא קדוש קדוש' הגוף אבל הקדש בדק הבית שהוא הקדש דמים אינו מפקיע מידי שעבוד והביא ראיה מפ' שום היתומים (ערכין כ"ג ע"ב) דתנן התם המקדיש נכסיו והית' עליו כתוב' אשה ובעל חוב אין האשה יכולה לגבו' כתובתה ולא בעל חוב את חובו מן ההקדש אלא הפודה פודה על מנת ליתן לאש' כתובת' ולבעל חוב את חובו כדאיתא התם אלא שצריך להוסיף עוד דינר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון כדפרישו עלה בגמרא (שם) וכ"כ בעל הערוך בערך קדש ואע"פ שהרמב"ם ז"ל (שם) נתן טעם בזה מפני שהקדש מפקיע מידי שעבוד כבר השיג עליו הרא"בד ז"ל וכן הסכימו כל האחרונים ז"ל שאין הקדש בדק הבית שהוא קדוש' דמים שאפשר לו בפדיון מפקיע מידי שעבוד בקרקעו' ולא חלק אדם בזה מעולם וכן כתוב בח"מ בסי' קי"ד. ואף לדברי הרמב"ם ז"ל שסובר שהקדש מפקיע מידי שעבוד אפי' בהקדש קדוש' דמים לא אמר כן אלא כשהקדש חל בגוף הקרקע או המטלטלין כמו הקדש בדק הבי'. וכן בקונמו' כדאיתא בפ' האשה רבה (יבמות פ"ח ע"א) שקודם פדיון יש לו קדושה בגוף ואם נהנה ממנו מעל שאפי' בקרקעו' אפשר לבא לידי מעילה בהקדש בדק הבית כמ"ש בפ' המוכר את הספינה (בבא בתרא ע"ט ע"א) וכגון הדש מלעין בשדה הקדש שהוא נהנ' בגוף הקרקע אחר שנתלש משום דאבקא מעלי להו וכמ"ש במקומו' במס' מעילה (י"ג ע"א). אבל המקדיש קרקעו' לקנות בדמיו ס"ת לא חלה קדושה על הקרקע להפקיע מידי שעבוד ולא להוסיף דינר שאפי' נקנה הס"ת בדמיו יכולה אשה ליטלו בכתובתה וכן ב"ח וכמו ששנינו במס' בכורים (פ"ג מי"ב) וכן ס"ת כלומר כמו שהבכורים הם נכסי כהן ונוטלן בעל חוב בחובו ואשה בכתובת'. כן הדין בס"ת. וכן פי' רבי' שמשון ז"ל וכ"כ הרב הספרדי בשם הרב ברגלוני ז"ל בס' התרומו' וכן בס' ח"מ שב"ח וכתובת אשה נוטלין ס"ת. ואע"פ שרש"י ז"ל בפ' הזרוע (חולין קל"א ע"א) פי' וכן ס"ת שלוקחין בדמי בכורים ס"ת וכן פירש הרמב"ם ז"ל. וכן הרמב"ן ז"ל בחדושי חולין. אבל הדין דין אמת הוא. וכן יראה מדין סדור שמסדרין לב"ח דדוקא תפליו שהם דרך מלבוש מניחין לו אבל ספרים אחרים אין מניחין לו ונוטלן בעל חוב בחובו ואשה בכתובת'. והרמב"ן ז"ל עצמו כתב כן בחדושיו בפ' המקבל וא"כ איך יפקיע הקדש הקרקע שעבודם שאפי' נקנה הס"ת גובין ממנו ואפי' היה הדין נותן שאין אשה גובה כתובתה מהס"ת עצמו מפני קדושתו אבל המעו' הנקדשים לקנותו לא חלה עליהם קדושה כלל ואפי' לאביי דס"ל הזמנה מילתא היא ודמי לטווי לאריג דלאו הזמנ' היא וכדמוכח בפ' בני העיר (מגילה כ"ו ע"ב) וכ"ש לרבא דס"ל דהזמנה לאו מילתא היא שאפי' לקח גוילין לכתוב בהם ס"ת לא חלה עליהם קדושה. וכן כתב בעל התרומ' ז"ל וקי"ל כרבה וכרב חסדא דאמר בפ' מי שמתו (ברכות כ"ג ע"ב) ובפ' נגמר הדין (סנהדרין מ"ז ע"ב) בכיס של תפילין דאזמניה ולא צר ביה דשרי למיצר ביה פשיטי וא"כ זה האיש שייחד ביתו לקנו' מדמיו ס"ת ולמסרו לצבור הוא שעבוד ששעבדו נכסיו לתת לצבור ואינו יכול לחוב לאחרים לא לאשה ולא לב"ח. ואפי' לענין מה שאמרו (שבועו' מ"ב ע"ב) אין נשבעין על ההקדשות. אין ההקדשו' אלו בכלל דלא ממעטי הקדשו' משבועה אלא מדכתיב רעהו (שם מ"ג ע"א) והקדש לעניים רעהו קרינן ביה. וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה וכ"כ בספר ח"מ (סי' צ"ה) וה"ה למקדיש חצרו לקנו' בדמיו ס"ת למסרו לצבור שהרי אמרו בגמרא [פרק] חזקת (מ"ג ע"א) כ"ע לגבי ס"ת עניים נינהו. ולענין אונאה לא ממעטינן ספר תורה מדכתיב עמיתך ואפי' למאן דאית ליה שאין בהם אונאה. וכ"ש לדידן דקיימא לן שיש להם אונאה כדאיתא בפ' הזהב (בבא מציעא נ"ו ע"ב, נ"ח ע"ב):
311
שי״בענין קה:
312
שי״געוד שאלת מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' טוען הורו רבותי שאם אמר התובע ישבע וכו' שהוא ז"ל חולק על רבותיו. איני יודע מי הזקיקך לשוויי פלוגתא בינו ובין רבותי' בכדי. שדברים אלו הרי"ף ז"ל כתבם בפ' הכותב והסכים עמו הרמ"בן ז"ל בחדושיו וכן הרא"ש ז"ל בפסקיו והוזקקו לזה מפני מה שאמרו בגמ' התם (פ"ח ע"א) ואי פקח אידך מייתי ליה לידי שבועה דאוריתא. והוקשה להם מה ריוח יש בזה בין שבועה דאוריתא לשבועה דרבנן. ורש"י ז"ל היה אומר לנקוטי חפצא ולא הסכימו עמו בזה שגם בשבועו' המשנה יש נקיט' חפץ אע"פ שאין בשבועו' היסת נקיט' חפץ וכן רש"י ז"ל עצמו כתב כן בפ' השולח (גיטין ל"ה ע"א ד"ה חוץ) על כן נתקיים מה שכתב הרי"אף ז"ל שם דלא מחלק. וכן הרמ"בם ז"ל לא כתב דעת זו לדחותה אלא שהוא סובר כן:
313
שי״דענין קו:
314
שי״העוד שאלת השוכר את החמור להביא עליו עשר מדות חטים והביא עליו אחד עשר מדות שעורים ומת החמור בדרך. הדבר פשוט שהשוכר פטור ואינו מתחייב אלא כי הוי תקלא בתקלא ונפחא הוי תוספת כרבא (ב"מ פ' ע"א) דקי"ל כוותיה לגבי אביי אבל אי בציר תקלה דשעורים מתקלא דחיטים הדבר פשוט לפטור. ואע"פ שבגמ' (שם) הזכירו תוספת סאה ללתכא והוא אחד מששה עשר וכן כתב הרי"אף ז"ל כבר כתב הרמב"ן ז"ל בחדושיו דלאו דוקא אלא לפי שבמשנה (שם) הזכירו שלשת קבין שהוא אחד משלשים אם לא שנה מחטים לשעורים אמרו בגמרא שאם שינה מחיטים לשעורים דקילי טפי צריך כפלים דהיינו סאה אם הוא תקלה בתקל' וכן כתב הרמ"בם ז"ל בפ' ד' מהל' שכירו' וכן כתוב בס' ח"מ (סי' ש"ח) דלא מחייב משום נפחא אלא כי הוי תקלה בתקלה ודבר זה אין צריך להביא עליו ראיה מרב ולא מגאון דמילתא דתליא בסברא היא שכיון שהוקל משאו לא פשע השוכר. ואפי' כי הוי תקלה בתקלא תמהו הראשונים ז"ל איך יהיה הנפח תוספ' אלא שהנסיון אמת. זה כמו שהגידו לי עובדי אדמה. אבל מ"מ אם הוקל הוקל המשוי ממה שהתנה עמו אין שנוי מחטים לשעורים מחייבו. וגם הרמ"בן ז"ל היה אומר שאפי' הוסיף על משאו ומת החמור הוא פטור אם רגיל החמור לשאת אותו משוי אע"פ שיש עליו טענת תוספת שכירו' מפני תוספת המשוי כ"ש שאם הוקל המשוי אין חיוב על השוכר מפני השינוי:
315
שי״וענין קז: עוד שאלת הסכמת השחוק שנעשית בחרם ולא נזכר בלשון ההסכמה שנעשית לזמן והצבור אומרים כי לא היה דעתם לקבלה אלא בזמן הנהוג וכן המוקדם שהיה מהמתקנים אומרים שכן היה דעתם בכל כיוצא בזה אזלי' בתר מנהגא וסמכי' אמאי דאמרי' בגמרא כל הנודרת על דעת בעלה נודרת כדאיתא בפ' המגרש (גיטין פ"ג ע"ב) ובפ' יוצא דופן (נדה מ"ו ע"ב) ובשבועו' ובנדרים (ע"ג ע"ב) (ופרה) ובפ' ד' אחין (יבמות כ"ט ע"ב) וע"ז סמכו להתיר חרמות בלא פתחים ושאלה לחכם אלא הם האוסרין הם המתירין שעל דעת כן הם אוסרין וה"ה בנדון הזה שכיון שאין מנהגם להחרים בלא קביעת זמן הנהוג הותר החרם ונשאר הדבר באיסורו בלא מכשול חרמות:
316
שי״זשאלה קח:
317
שי״חבגאייה. שאלת יודע לאדוני נר"ו כי בדקתי בהמה ומצאתי הריאה והאונות הכל דבוקות בלא שום פילוש אבל היתה האונה סמוכה לשומן הלב והאומה סמוכה לטרפש והענוניתא סמוכה לכיס שלה ואסרתי הבהמה. אח"כ הראוהו לא' מבעלי הוראה והתירה ואמר שהיא פולמולד"א ואני אמרתי לו שכשהתירו הפלומלד"א לא התירו אלא כשאין הסרכא מתפשטת מהדופן למקום העושה אותה טריפה ולא שמע אלי והתיר הבהמה ילמדנו רבינו מהו הדין בזה ושלום:
318
שי״טתשובה: אמת הוא שיש מי שכתב שאם הריא' כלה היא סמוכה לדופן בלא שום פילוש שהיא כשירה וכן כתבתי אני בפרק ח' מהל' בדיקה שלי וגם כתבתי כי במחוז פרובני"צא נוהגין בזה איסור וכתבתי שהכל תלוי במנהג אבל אפי' נסכים להתיר כדברי המקילין זהו אם אין בה סרכה אחרת האוסרתה אבל אם יש שם סירכא אחרת שמפני אותה סרכא היתה נאסרת אלו היתה לבדה היאך נתירנה עתה מפני זאת הסירכא שהיא מותרת זה לא נזכר בשום מקום ואין לו טעם שא"ת כן א"כ כשמצינו סירכא מחיתוך לחיתוך וסירכ' לשומן הלב נתירנ' וזו לא אמרה אדם מעולם א"כ בהמ' זו אסורה היתה ולא הי' ראוי לדבר מה שכבר עשוהו אלא כדי שלא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות.
319
ש״כשאלה קט:
320
שכ״אמאזונה:
321
שכ״בשאלת קהל שכרו מלמד והתנו ביניהם שיתנו לו דינרי זהב בכל חדש וגם יגבו המצות ושכר התלמידי' ושכר הבדיקה והכל באחריות' אין לו דין על שום אדם אלא על הקהל ונתנו לו רשות להתבטל י' ימים והוא נתבטל ג' חדשים והוא תובע שכר ג' חדשי' והם אומרין אין לך עלינו אלא שכר י' ימים שהרשינו אותך להתבטל מהו הדין בזה:
322
שכ״גתשובה: דבר פשוט הוא שאין לו עליהם אלא שכר י' ימים שנתבטל ברשות' אבל מה שנתבטל ברצונו אין חייבין לשלם שזה פועל הוא ופועל שהניח מלאכתו שלא ברשות ב"ה אע"פ שהוא רשאי דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדי' לעבדים אבל אין לו בשכירותו אלא כשיעור מה שעשה כדאי' בפ' האומנין (בבא מציעא ע"ו ע"ב) אדרבא יש עליו עונש בטול ת"ת שאין מבטלין תינוקו' של בית רבן אפי' לבנין בה"מ כדאי' בפ' כל כתבי (שבת קי"ט ע"ב) וזה שבטלם שלא באונס ענוש הוא ודינו מסור לשמים ואפי' מפני כבוד אב ואם אין מבטלין אותם דגדול ת"ת יותר מכיבוד אב ואם כדאיתא בפ"ק דמגילה (ט"ז ע"ב):
323
שכ״דשאלה קי:
324
שכ״התונס:
325
שכ״ושאלת אדונינו תודיעינו שורת הדין באשה שנשאת בעיר אלגזאייר ואח"כ הלך הבעל עם אשתו ובניו אל מקום תונס ודר שם ימים רבי' ובראותו שאין הריוח מספיק לו ההוצאה יתירה על השבח בא לעיר אלגזאייר לסחר את הארץ והדרך עינה כחו ולא יכול לשוב לתונס ושלח אחרי אשתו לבוא אליו ונתנה כתף סוררת ותפסה כל מטלטלין שיש לו בתונס ברשותה אם הבעל יכול לכוף אותה לבוא אצלו ובמה יכוף ואם חייבת להחזיר לו כל מטלטלין שתפסה. תשובה שורת הדין בזה הוא שהיא חייבת לבוא לאלגזאייר שהוא מקום שנשאה שם שאפי' נשאה בתונס והוא הי' במקום אלגזאייר חייבת לבוא עמו לאלגזאייר אע"פ שלא התנה עמה בשעת נישואין שהוא נושאה שתבוא עמו דמסתמא אדעתא דהכי נשאה כמ"ש בתוספת' בן יהודה שאירס אשה בגליל כופין אותה לצאת שע"מ כן נשאה. וכ' זאת התוספתא הרי"ף ז"ל בהלכותיו בפרק שני דייני גזירו' וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ג מה' אישות ואם הדין נותן שהמארס אשה במקום והוא במקום אחר לכוף אותה ללכת אחריו כ"ש אם נשא במקומו והוא מאותו מקום ויצא משם למקום אחר שהדין נותן לכוף אותה לחזור עמו למקום שנשאה שהוא מקומו ומקומה וכיון שהדין נותן לכוף אותה אם מרדה עליו ואינו רוצה לבוא אצלו דינה כדין מורדת וכ"כ הרב בעל העיטור ז"ל באות פסיקתא שאם הדין נותן לכוף לאשה ללכת אחר בעלה אם לא רצתה מורדת היא דין זאת המורדת כדין האומרת בעינא לי' ומצערינא לי' להכריז עליה בבתי כנסיו' ובב"מ ד' שבתו' ואם עמדה במרדה הפסידה כתובתה ואין לה אלא בלאותיה שהביאה מבית אביה אם הן קיימין ותפסה אותן אבל מה שאבד מבלאותיה או אם תפס אותן הבעל הפסידה הכל ותחזיר כל נכסים שיש ביד' לבעלה וכן מתבאר בגמרא בפרק אע"פ (כתובות ס"ג ע"ב) וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' אישו' ואם לא תשמע לב"ד משמתין אותה כדין מאן דלא ציית לדינא דמשמתי' לי' ושלום על דייני ישראל:
326
שכ״זענין קיא:
327
שכ״חמוסתגאניס:
328
שכ״טשאלת בני חכמים אם פטורין מחוקי המלכות אם לאו:
329
ש״לתשובה: בני חכמים ראויין הם לכבוד מפני כבוד אבותם ולפ"ז אמרו בפ' הנזקין (גיטין ס' ע"א) שהם קורין בתור' אחר ת"ח ובפר' (קמא דקדושין) [בתרא דהוריו'] (י"ג ע"ב) אמרו שאם יש בהם דעת לשאול שיושבין ופניהם כלפי אביהם ואחוריהם כלפי העם וזהו מה שנמצא בתלמוד לענין כבוד בני ת"ח אבל לענין לפוטרן ממנדה בלו והלך. אינו מן הדין שיפטרו מפני כבוד אבותם שלא נפטרו החכמים אלא מפני שהם עוסקין בתור' כמ"ש בפ' השותפין שרצו (ח' ע"א). אבל שיפטרו בניהם ואינם עוסקין בתורה לא פטרום חכמים כלל שאפי' החכם עצמו אם שנה ופירש הוא יותר גרוע מעם הארץ כמו שנזכר בפ' אלו עוברין (פסחים מ"ט ע"ב) וכ"ש אם בן החכם אינו עוסק בתור' שאינו פטור. וכבר אמרו במס' מנחו' (נ"ג ע"א) אי בר אבהן הוא ולאו בר אוריין הוא אשא תיכלי' ושמעתי שהצבור אומרים יעסקו בתורה ואנחנו נפטרם. ואני חושב שזהו תנאי שאינו יכול לקיימו כמי שאומר ע"מ שתעלה לרקיע שהם יודעי' כי הבני' ההם אין נפשם לעסוק בתור' מ"מ אם הבנים שומעי' אליהם ויעסקו בתור' יפטרו אות' שהרי שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמי' כמו שנז' בשלהי מנחו' (ק"י ע"א) ובראשון מברכו' (ה' ע"ב) ובפ' הי' קורא (י"ז ע"א):
330
של״אשאלה קיב: עוד שאלת אנשי' היו בשוק של ערביים ובא להם ערבי אחד ומכר להם זהב ידע בזה יהודי אחד אמר להם אם לא תשתופו אותי עמכם אמסור אתכם אל השר על הזהב הזה הוצרכו לשתפו עמהם ובשובם בעיר אמר לאחיו לך אליהם ואמור להם שישתפוך עמהם וכן עשה ואמר להם שהוא ימסור אותם אם לא ישתפוהו עמהם אמרו לו ולמה והלא לא היית עמנו. סוף דבר שתפוהו עמהם מפני פחד איומיו אחר זה נתגלה הדבר אל השר והפסידו ט"ו זהובי' ותבעו אל האחים שיפרעו חלקם בהפסד ולא רצו עמדו לדין בפני אביהם ופטרם מהו הדין בזה:
331
של״בתשובה: אין זה כהלכה שאפי' לא הפסידו הי' הדין נותן שיחזירו להם הזה' כי לא נתרצו לשתפם עמהם אלא מפני האונס ועכשו שהפסידו יהיו פטורים. א"כ מצינו חוטא נשכר על כן לפי שהיו שותפים בריוח יהיו שותפים בהפסד ואין זה צריך לפנים:
332
של״גשאלה קיג: עוד שאלת שליח צבור ירד לפני התיבה ליל שני של ר"ה וכשאמר קדוש היום על הכוס לא הזכיר זמן והזקן אשר שם גער בו שיברך זמן ולא שמע אליו ועל זה אמר לו שהוא פסול לירד לפני התיבה לפי שהוא ערל אזן:
333
של״דתשובה: הפסול הזה לא נז' בשום מקום מפני שדרכיו מתוקני' וביתו ריקן מעביר' ואין לו בנים שפושטין ידיהם בגזל ובגנבה ולא משלחים לשונ' במסירו' ולמה יפסל. ואם מפני כובד השמע רצה לפסלו כיון שהוא מחויב במצות למה לא יוציא את הרבי' ידי חובתן ואיני יודע פסול לשליח צבור מפני כובד השמע אלא לענין תקיעת שופר שאם אינו שומע כלל אפי' כשצועקי' באזניו הוא פטור מתקיעת שופר שהרי על השמיעה אנו מברכין לא על התקיעה וכיון שאינו שומע כלל הוא פטור ממנה וכיון שהוא פטור אף הוא אינו מוציא את הרבים י"ח אבל לשאר מצות אינו נפסל שהרי מחויב הוא בהם שהרי פסקו הלכה (ברכו' ט"ו ע"ב) כרבי יהודה שאמר שאם קרא קריאת שמע ולא השמיע לאזנו יצא וכיון דמי שיכול לשמוע אם לא השמיע לאזנו יצא בדיעבד זה שאינו שומע כלל יוצא אפי' לכתחלה דלכתחלה דידיה כדיעבד דאחרי' דמי' וכן מוכח בירושלמי דמגלה לענין מקרא מגילה וכל זה אפילו הוא מוציא אחרים בקריאתו בשמיעתם לבדם וכ"ש עכשיו שהכל נוהגי' לקרוא ק"ש והלל שיכול זה האיש לעבור לפני התיבה להתחיל הברכו' והקריאו' והם יגמרו אותם:
334
של״הענין קיד:
335
של״וולענין לומר זמן בליל שני של ר"ה כך אנו נוהגין וכן דעת רש"י ז"ל ויש שאין אומרים אותו משום דכיומא אריכת' הוא ואין טעם נכון בדבר ויש מסתפקי' בזה ומקדשין על יין חדש כדי שתעלה ברכת זמן על היין דאקרא חדתא אמרי' זמן:
336
של״זשאלה קטו:
337
של״חעוד שאלת חכם שבניו הם נוהגי' שלא כשור' ומתקוטטי' עם בני אדם ומקללין אבותיהם והם כששומעין חרפתם וקללת אבותיהם משיבי' להם ומקללים אביה' החכם אם חייבי' נדוי או לאו:
338
של״טתשובה: המקלל אחד מישראל עביר' היא בידו ורשע הוא שהרי הוא עובר בלאו וכיון שהוא רשע מותר לקלל אביו החכם וזה למדנו מהתור' שנאמר את אביה היא מחללת ואמרו (סנהדרין נ"ב ע"א) בפירוש הכתוב שאם היו נוהגי' בו קדש נוהגי' בו חול מפני גדולי' הרעי' שגדלו ואמרינן (שם) כמאן קרי האידנא לרשיעא בר צדיקא רשיעא בר רשיע' כמאן כי האי תנא וכיון שמותר לקלל אביו החכם א"כ אסור לנדותו ואם נדהו נידויו אינו נידוי ויש עליו עונש מנדה למי שאינו חייב נדוי וע"ז נאמר ומקללך אאר ואורריך ארור ועל המברכי' נאמר ומברכיך ברוך ואברכה מברכיך:
339
ש״מענין קטז:
340
שמ״אומי שהוא מצוי אצל מצות השחיט' ובדיק' הריאה ומומח' לצבור בהם אין ראוי לפסלו מפני מריבה שיש לו עם מנהיג הקהל ואם פסלו ופגם כבודו שלא כדין לא יפה עשה ובר עונשין הוא והאיש ההוא רשאי הוא לשחוט ולבדוק בין בשלו בין בשל אחרי' והמעכב על ידו הוא מעכבו מלעשות מצוה והוא בכלל הארבעה ועשרי' דברי' שמנדין על כבוד הרב כמו שנא' בירושלמי דמועד קטן (פ"ג ה"א) וכתבו הרמב"ם ז"ל בהלכות ת"ת:
341
שמ״בשאלה קיז:
342
שמ״גמליינא:
343
שמ״דשאלת בענין הרחי' של מים שסותמין הנקבי' שלא יכנס מים בקמח. אם מותר לטחון בהם חטים דפסחא ולא ניחוש שמא יפול מהבצק בתוך הקמח או אין לחוש לזה כלל:
344
שמ״התשובה: נראה שמותר לטחון בהם אפי' בתוך הפסח לכתחלה שאין מחזיקין איסור דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן שזה ס' מדרבנן היא ואזלי' לקולא שאע"פ שאיסור חמץ הוא דאורייתא כיון דאיסור חמץ במשהו אינו אלא מדרבנן אזלי' לקולא בספיק' וכן מוכח בגמ' בפ' אלו עוברין וכל שאיסורו דבר תורה ושיעורו מדברי סופרי' אזלי' בספיקו להקל וכ"כ הרי"ף ז"ל בפ' כל שעה ואפי' הי' חושש בתערובת כל כך שיהי' אסור מה"ת יש להקל מטעם ספק ספיקא ספק נתערב ספק לא נתערב ואם תמצי לומר נתערב שמא יתבטל ברוב דמין במינו בטל ברוב מן התור' בכל האיסורין ולא עוד אלא אפי' ראינו שנתערב שם לא נאסר הקמח אלא מעבירו בנפה וכל שהנפה קולטתו ישליך והשאר מותר וכ"כ הרא"ש ז"ל וזה אפי' בתוך הפסח שהחמץ אוסר במשהו וכ"ש לפני זמנו שהסכימו רבותינו הצרפתים ז"ל שאינו אוסר במשהו:
345
שמ״וענין קיח:
346
שמ״זורצועה של יד בגמ' בפ' הקומץ רבה (מנחות ל"ה ע"ב) אמרו ששיעורה עד אצבע צרדה ומתלית לה ופי' הגאוני' ז"ל כמו שנז' בשמושא רבה והביאו הרי"ף ז"ל בהל' תפילין שהוא האצבע שקרוי אמה ופירש מתלית לה שכורכה ג"פ סביב האצבע ונתנו סי' בדבר והחוט המשולש לא במהרה ינתק. וכן כתוב בס' התרומה אע"פ שרש"י ז"ל הי' מפרש' לענין רצועה של ראש בדוחק מה שנהגו לכרוך כריכות כצורת שדי לא היה מנהג רבותי' ולא מנהג הגאונים ז"ל ולא מנהג אשכנז וצרפת ופרובינצא וקטלונא ומספרד יצא מתוך חבובם במצות ואינו מעכב. וכבר יש שם שדי קבוע שאינו משתנה בקציצה של ראש שי"ן וברצועה דלת בקשר ובקשר של יד רצוע' קטנ' כעין יו"ד:
347
שמ״חענין קיט:
348
שמ״טולענין בית הקברו' שאין שם מקום פנוי וכשחופרין קבר מוצאין עצמות אדם מה תקנה יש בדבר. ראוי לצבור לדחוק עצמם ולקנו' קרקע לבית הקברות ואל ינוולו המתים וכ"כ הגאון ר' האי בתשובה ואם א"א בשום צד לא ידעתי תקנה אחרת אלא שיוציאו העצמו' ויעמיקו הרבה לחפור הקבר כדי שישאר אחר שנקבר המת ג"ט למעלה מהקבר התחתון ושלשה טפחים אלו הם תפיסת הקבר להפסיק בין קבר לקבר וכן נז' באבל רבתי ואע"פ שבפ' המוכר פירות (בבא בתרא ק"א ע"א) נתנו לתפיסת הקבר ו"ט והיה נר' דההיא דאבל פליגא אגמרא דילן איכא למימר דל"פ דבגמ' דילן איירי בין קבר לקבר מן הצד. ובמס' אבל איירי בין קבר עליון לקבר תחתון וסגי בהכי שכיון שנסתם הקבר התחתון סתימ' חזק' אין לחוש שיתערבו הקברים זה בזה כשיש ג"ט ביניהם אבל מן הצד יש לחוש שמא יתקלקלו הכתלים ויתערבו הקברים ומש"ה בעי' ו"ט ואף בין קבר לקבר קאמר רש"בג הכל לפי הסלע שאם הסלע הוא חזק ואין לחוש לנפילה סגי בבציר מהכי ה"ה בין קבר עליון לקבר תחתון דסגי בבציר מו' טפחים כמו שנזכר באבל רבתי. וישראל שמחה:
349
ש״נשאלה קכ:
350
שנ״אתונס. שאלת מה שאמרו בספרי בפסוק לא תוכל לזבוח את הפסח אלעזר בן מתיא אומר לפי שמצינו שהצבור עושין את הפסח בטומא' בזמן שרובן טמאים יכול יהא יחיד מכריע את הערלה ת"ל לא תוכל לזבוח את הפסח. הכרעה לטומאה ידועה דאחד מכריע אם היה יותר על מחצה אחד כלן עושין פסח בטומא' אבל הכרעת ערלה עד שצריך הכתוב למעטה לא הבנתי. ואם פירושו שהערל אע"פ שהוא כטמא אינו מכריע היה לומר יכול יהא ערל מכריע את הטומאה ועוד לא צריך לקרא דהא אינו מכריע אלא טמא מת ומ"מ כבודך יבאר לי באר היטב עוד בתוספ' דבריתא גופה ר"ש אומר השוחט את הפסח על היחיד בבמת יחיד בשעת איסור הבמה עובר בלא תעש'. יכול אף בשעת היתר הבמה ת"ל באחד שעריך בשעה שישראל מכונסין בשער אחד בשעת איסור במה ולא בשע' היתר במה וכי ר"ש פוטר המקריב פסח בבמת יחיד בשעת היתר הבמות והלא הלכ' רווחת היא דלוקה. ומפי השמועה למדוה שזו אזהרה לשוחט בבמת יחיד אפי' בשעת היתר במות ע"כ:
351
שנ״בתשובה: מה שהוקשה לך לשון ספרי יכול יהא יחיד מכריע את הערל'. יפה הקשית לפי הנסחא אשר מצאת אבל היא משובש' ובספרים שלנו כתוב מכריע את העולם ובגמ' פסחים פ' כ"צ (ע"ט סע"ב) הביאוה בזה הלשון אלעזר בן מתיא אומר אין היחיד מכריע את הצבור לטומאה. שנ' לא תוכל לזבוח את הפסח ומה שנז' בבריתא מכריע את העולם אמרי' בגמ' מכריע את הצבור אלא שלשון הבריתא הוא דרך גוזמא. כלומר איך אפשר שיחיד מכריע את העולם אם הוא מחצה על מחצה. והכונ' היא על הצבור הוא קהל ישראל העושין את הפסח. ומה שתמהת על הרמ"בם ז"ל שפסק בפ"א מהל' פסחים שהעוש' פסח בבמת יחיד שהוא לוקה ולפי לשון הברייתא שהיא בספרי לדברי ר"ש אינו לוקה אלא בשעת איסור הבמות. זאת הבריית' הביאוהו בגמרא פסחים פ' האשה (צ"א ע"א). וגם אני הוקש' לי זה אלא שמצאתי שהרב ז"ל סמך על מה שאמרו בגמ' זבחים פ' פרת חטאת (זבחים קי"ז ע"א) וחכמים אומרים כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל וכאן וכאן לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים הנה שדע' חכמים הוא שאפי' בשעת היתר במות לא קרבו ליחיד פסחים ופסק הרב ז"ל כחכמים:
352
שנ״גמלייאנה אל ה"ר דוד יצ"ו ב"ר שמואל חלאיו נ"ע
353
שנ״דשאלה קכא:
354
שנ״השאלת שמנהג ארצכם לתרגם קצת הפטרו' של פסח ושל עצרת בלשון ארמי ושירת דבורה בלשון הגרי ובפסח ועצרת המפטיר הוא המתרגם אבל שירת דבורה קורא אות' בלשון הקדש ומברך לאחרי' ואחר הברכה חוזר ומתרגם אות' בלשון הגרי ותמהת על זה מה לי כשהוא מתרגם בלשון ארמי' מה לי כשהוא מתרגם בלשון הגרי שעזרא ובית דינו התקינו להעמיד מתורגמן היתה דעתם כדי שיבינו העם מה שהם קורים. יראה מזה שבכל מקום צריך שיתרגם המתורגמן כפי הלשון שהם מכירים ובמקומו' אחרים ראיתי שהמפטיר עצמו היה מתרגם שירת דבורה בלשון הגרי והפסוק האחרון חוזר לאמרו בלשון הקדש ומברך אחר ההפטר' כדרך שעושין כשמתרגמין בלשון ארמית יודיענו רבינו אם יש בזה שום טעות:
355
שנ״ותשובה: דע כי בימי חכמי התלמוד היו מתרגמין כדמוכח במגלה והיו מתרגמין ארמי' כדי שיבינו העם ולשונם היה לשון ארמית. אבל לא היה מנהג בימיהם בכל המקומו' וכדמוכח הא דאמרי' גבי הא דתניא במגלה פ' הקורא עומד ויושב (כ"ג ע"ב) לא שנו אלא במקום שאין מתורגמן אבל במקום שיש מתורגמן פוסק. משמע גם בימי התלמוד היו מקומו' שלא הי' מתרגמין. וכן אמרו בירושלמי (מגילה פ"ד ה"א) מן מה דאנן חמי רבנן נפקי לתעניתא וקרו ולא מתרגמי הדא אמרה שאין התרגום מעכב. וא"ת שאין אנו מדברים בלשון ארמי' מה יועיל לעמי הארץ לתרגם בלשון ארמי'. י"ל דשאני תרגום אונקלוס שנתקן ברוח הקדש כדאמרי' בנדרים (ל"ז ע"ב) וכיון שנתקן ברוח הקדש אע"פ שאין מבינים אותו יכולים לתרגם אותו. ואם מתרגמין בלשון הגרי שמכירים אותו כשר הדבר וכל מה שאמרו בגמרא (מגילה ל"ב ע"א) שלא יסייע הקורא למתורגמן וכל אותן דקדוקים לא נאמרו אלא בתרגום התורה שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה אבל בתרגום של נביאים אין מדקדקי' בו כל כך ע"כ נהגו לתרגם המפטיר עצמו ומה שנהגו במקומו לתרגם בלשון הגרי שירת דבורה אחר הברכ' הוא יותר ראוי מלתרגם אחר קריאת ההפטר' ולחזור פסוק אחרון ולברך כיון שאינו מתרגם פסוק עברי פסוק הגרי והזהר שלא יתרגמו הברכו' שהברכו' נאמרו' בכל לשון ואם יתרגמו אותם הרי הם כאלו ברכו ברכה אחת שתי פעמים והויא האחת ברכה לבטלה:
356
שנ״זשאלה קכב:
357
שנ״חעוד שאלת על ענין אלו שלוקחין סחורה מהתגרים ביוקר הרבה ממה שהיא שוה במקומם על דעת שיוליכו אותה למקום אחר ששוה ביוקר והם מרויחים בה ואחרי בואם נותני' דמי הסחורה אם יש בזה רבית מפני שכשמוכרים התגרים אותה סחורה במקומם במעות בעין מיד הם מוכרין אותה בעשרה דינרין ואלו לוקחין אותה בי"ג דינרין ובמקום שמוליכין אותה לשם שוה יותר אם יש בזה שום רבית ועוד לפעמי' לוקחין בהמה ששוה ששי' זוז בשמנים זוז ומשתמשים בה ארבעה או חמשה פעמים ואח"כ נותני' השמני' זוז לבעל הבהמה והקונים אומרי' יותר טוב הוא לנו שנתן עשרי' זוז יותר ממה שהיא שוה ממה שנתן שלשה או ארבעה כפולות שכירות אם יש בזה משום רבית:
358
שנ״טתשובה: אם כשמוליכין הסחורה לאותו מקום הוא אחריו' הדרך על המוכר מותר לו ליקח יותר ממה ששוה במקום הזול אם מכרוה ביוקר במקום שמוליכי' אותה ואם אחריו' הדרך הוא על הלוקח אסור דהכי איתא בפ' איזהו נשך (ע"ב סע"ב) המוליך חבילה ממקום למקום מצאו חברו ואמר לו תנה לי ואני אעלה לך כדרך שמעלין לך באותו מקום ברשו' מוכר מותר ברשות לוקח אסור. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט' מהלכו' הלואה וענין מכירת החמור ביותר מכדי שוויו אם הוא ברשו' מוכר עד שיפרענה לוקח שאם מת או נשבר או נשבה הוא ברשו' מוכר מותר. ואם הוא ברשו' לוקח אסור. ואע"פ שזאת הנאה היא ללוקח גם אם ילוה מחבירו מאה במאה ועשרים לזמן וישא ויתן בהם וירויח ארבעים הנאה של לוקח הוא ואפ"ה אסרתו התורה שזה רבית קצוצה היא כיון שבשכר המתנת המעו' הוא מעלה לו הדמים וכללא דרביתא הוא כל אגר נטר לי אסור. וכמו שאמ' בגמרא אלו הוו ליה זוזיה הוה שקל כדהשתא וכו' וגם זה אלו היו לו מעות היה לוקח בששים מה שהוא לוקח בשמונים ומפני שאין לו מעות העלה לו בדמים ואסור אלא אם הבהמה באחריו' המוכר בכל אונסיה עד שיפרענו שכיון שקבל עליו אחריו' הבהמה קרוב לשכר וקרוב להפסד הוא ואם לא קבל עליו אחריו' הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד והעושה כן נקרא רשע:
359
ש״סענין קכג:
360
שס״אקי"ל דבששים לתקופה שואלין את הגשמים בגולה. וכתבו הראשונים ואנן בתר בני בבל גרירינן ויש מקומו' ששואלין בשבעה במרחשון שאין לנו לילך בזה אחר בני בבל. לפי שבבל טבענית היא ואינם צריכין גשמים עד ששים בתקופה. אבל שאר מקומו' הם צריכים קודם לזה וזה המנהג היה טוב אלא שלא נהגו לשאול עד ששים בתקופה ואמרי' בראשון ממס' תעני' (יו"ד ע"א) דיום ששים כלאחר ששים א"כ ביום ששים בתקופה שואלים. ויש בירושלמי (הביאו הרא"ש בתעני' שם) דהני ששים מנינן להו מעת לעת. ואם התקופה היא בתחל' היום אין שואלין בלילה. וכתב הרא"ש ז"ל שלא נהגו כן אלא לעולם שואלין מתחל' הלילה אפי' היתה התקופ' בסוף היום הכי משמע בגמ' שלנו ואמרו יום ששים כלאחר ששים ולא חלקו בין אם היתה התקופה בתחל' הלילה או בסוף היום. בסנהדרין פ' ראשון (י"ג ע"א) איפליגי תנאי לענין עיבור השנה אם יום התקופה גומר כלומר ולא מנינן אלא מאחר יום שנפלה בו התקופה או יום תקופה מתחיל ומאותו יום מנינן. ור' יהודה סבירא ליה יום תקופה גומר. ור' יוסי סבירא ליה יום תקופה מתחיל ומיניה מנינן וקי"ל דר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי וא"כ כוותיה קי"ל דיום תקופה מתחיל ואף על גב דר' שמעון איירי בהא מילתא אי יום תקופה גומר או יום תקופה משלים. כיון דלא מסיימי בגמרא מאי סבירא ליה אי כר' יהודה אי כרבי יוסי הדרינן לכללין דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ועוד רבי יוסי נימוקו עמו וכן כתוב בס' א"ח דיום תקופה מתחיל. והעולה בידינו מזה לענין שאלת גשמים דקי"ל יום תקופה מתחיל ויום ששים כלאחר ששים שתהיה השאלה בשנים ועשרים יום דצעמב"רי לפי שיום תקופה היא בכ"ד שתי"מברי וכשנתחיל למנו' מאותו יום ישאר משתימברי שבעה ימים כי הוא משלשים יום ול"א יום מא"מברי הם ל"א יום. וכ"ב יום מנואמ"ברי הם ששים יום ולפי ששנת חמה היא שס"ה יום ורביע והנוצרים אין שנתם אלא שס"ה יום ויחסר להם בכל שנה רביע יום על כן הם משלימי' אותו רביע בשנה הרביעית ועושין פיב"ריר שהוא יום אחרון משנתם מכ"ט. אע"פ שהוא בשאר השנים מכ"ח כי שנתם מתחלת ממארס שהיא תקופ' ניסן ולתקופה קי"ל בראשון מר"ה (י"ב ע"א) כר' יהושע דמנינן מניסן על כן בכל אותה שנה רביעי' שהיא שנת התוספ' שהיא שלישית להתחל' ניסן הם נדחות התקופו' יום אחד ותקופ' תשרי אינה אלא בכ"ה משתי"מברי ויום ששים הוא בכ"ג מנואי"מברי וכשתשליך שנות העולם ברביעי' שנה הרביעי' המתחלת מתשרי שהיה שלישי' להתחלת ניסן היה השאלה בכ"ג יום מנואי"ברי. ובשאר השנים בכ"ב יום מנואימ"ברו וסדר הארבעה שנים כך הוא שנה ראשונה תקופ' תשרי בשלש שעות מהיום והשניה בט' שעו' ושתיהם בכ"ד שטימבר"י והשלישי' בשלש שעות מהלילה בכ"ה שטימ"ברי ויהיה ס' בתקופה בכ"ג נואימ"ברי והרביעית בט' שעות מהלילה בכ"ד שטימ"ברי. מפני שכבר הוסיפו יום אחד בפי"בריר וכן חוזר חלילה ומה שהוסיפו הנוצרים יום בשנה השלישי' ולא המתינו עד השנה הרביעי' לפי שכבר נותרו להם בשלשה שנים י"ח שעות והוא רובו של יום והוסיפו יום אחד להשלים והשש שעות החסרו' בשנה הרביעית הם נותרים וכן בכל היקף של ארבע שנים. ושמעתי ממורי הקדוש ה"ר וידאל אפרים ז"ל כי קבלה היא ביד הגאונים ז"ל דששים בתקופה לתקופ' שמואל אנו מונים ולא לתקופת רב אדא. ואמר לי הרב ר' יצחק בר ששת ז"ל כי בסרקסטה מאראגון הם נוהגים בכ"ד מנואי"מברי ונותנין סימן כ"דן שאלת כלו' כ"ד יום נואימב"רי שאלת גשמים. ונראה לי שנפל טעותם שהם אומרי' יום תקופה גומר ומתחילין למנות מאחר יום תקופה ואומרי' שיום ששים כלפני ששים וכל זה אינו כהלכה דקי"ל כר' יוסי דיום תקופה מתחיל וקי"ל נמי דיום ס' כלאחר ס' ואני נותן בזה סימן כב"ן שאל כלו' כ"ב נואימברו שאל גשמי' שנת חמשת אלפים קצ"ב היה שנה רביעית וסימן השנה ששואלין בה הגשמים הוא כג"ן רוה וכמוצא מים:
361
שס״בשאלה קכד:
362
שס״גתלמסאן:
363
שס״דשאלת מי שמת והניח אלמנה ובת והניח עליו חובות ולאחר זמן מרובה בא אחד מבעלי חובות לתבוע ילמדנו רבינו ממי הוא תובע מן האלמנה או מן היתומה וכן אם היה :זה החוב בשטר והיה החוב קבוע לזמנים שיתן הלוה למלוה בכל זמן וזמן דבר ידוע ועברו כל הזמני' שקבע לו בשטר בחייו או מקצתם בחייו ומקצת' לאחר מותו אם יש לו לגבות מן היתומי' מאחר שעברו הזמנים שקבע להם והם אינם יודעי' אם פרע או לא שהם היו קטנים בשעת מיתת האב וכן אם התנה עליו על מנת שלא תשמטנו שביעית ולאחר שמת עברה שביעי' אם תנאי זה קיים על היתומי' כמו שהוא קיים על אביה' וכן אם לא נודע מה הניח וטענו הבעלי חובות שהם כתבו כל העזבון לאחר מותו והוציאו כתב ידם אם יועיל כתב ידם להוציא מיד היתומי' אחר כפירת האלמנה בהם ואם תפסה האלמנה מטלטלין במזונותיה ומזונות בתה אם מהניא תפיסה אחר מיתה ממשעבדי או מבני חרי ואם תפסה ג"כ לכתובה מטלטלי' שנקנו אגב קרקע שאין בהם דין קדימה והמטלטלי' הם מה שהוציאה בנדוניתה וכן אם היה לאלמנה בן מאיש אחר והיו לו מטלטלי' בבית אמו ולאחר מות הבעל טענו הבעלי חובות כל המטלטלין הם של בעל אמו ויש לבן ראיות ברורות שהם שלו ועוד משכן לו הבעל מטלטלין ולא הוציא למקו' אחר מפני שהוא דר שם וכתבו אותם הבעלי חובות עם שאר המטלטלין אם יכולין להוציאם מידו אם לאו:
364
שס״התשובה: דין פשוט הוא שב"ח קודם לירושת היתומה וגובה ממנה חובו ואין לו דין על האלמנה כל זמן שישארו נכסי' ליתומ' ואפילו בעישור נכסים שאינו תנאי ב"ד אלא מצות חכמי' ומש"ה אינו נגבה אלא מהקרקע אפילו כתקנת אחרוני' והוא נגבה מהיורשין מדין ב"ח כמ"ש בפ' מציאת האשה (כתובות ס"ט ע"א) כ"ש חוב גמור שהדין נותן שהוא נגבה מהיתומה היורשת ואין לב"ח דין על האלמנה כלל כל זמן שיש נכסי' ליתומה מירושת אביה ואם השטר הוא בזמנים ועברו הזמני' ומת הלוה והיורשין טוענין אין אנו יודעין אם פרע אבינו אם לא פרע המלוה נאמן הוא לומר לא נפרעתי שאם פרעו היה כותב על גבו של שטר הפרעון או לכתוב שובר והכי אמרו בפ' השואל (ק"ג ע"א) שטרא לגוביינא קאי אי איתא דפרעיה איבעי ליה למיכתב על גביה אי נמי למכתב תברא ומהאי טעמא אמרי' דלא דמי לשכירות שלאחר זמנו דנאמן לומר פרעתי אפילו היא שכירות בשטר אלא שיש לו שבוע' על המלוה אם נפרע מאביו שהבא ליפרע מנכסי יתומי' לא יפרע אלא בשבועה כדאיתא בפ' (הנזקין) [השולח] (ל"ד ע"ב) ואם מת המלוה אחר שמת הלוה אין היורשי' נוטלי' כלום מיורשי הלוה כיון שלא נשבע בחייו כמו שנז' בפ' כל הנשבעין (שבועות מ"ח ע"א) ומ"מ אם השטר בערכאות של עכו"ם נראה שאם עברו הזמני' בחיי הלוה שהפסיד המלוה לפי שכך הוא דיניה' וכיון שכן הוא דיניה' לא היה לו הלוה לחוש שאם פרעו שיכתוב לו שובר שהיה סומך שאם יתבענו המלוה בדיניה' שהוא נאמן לומר פרעתי אלא שיש לו שבועה על יורשי הלוה אם שמעו מאביה' שעדין הוא השטר קיים אם הוא טוען ברי שהם יודעין שעדיין הוא קיים ואם אינו טוען כן בברי אלא בשמא אין לו עליה' אלא חרם סתם והתנאי שלא תשמיטנו בשביעית כמו שהוא מועיל למלוה על הלוה כן הוא מועיל על יורשי לוה שהשביעית היא מפקעת החוב בגזרת מלך וכמו שאמר בגמרא בפ' המקבל (בבא מציעא ק"ט ע"א) על כיוצא בזה שביעי' אפקעתא דמלכא הוא אבל בתנאי זה כיון שאינו מתנה על מה שכתוב בתורה והוא תנאי שבממון וקיים כדאיתא בפ' קמא דמכות (ג' ע"ב) א"כ כמו שהחוב הוא קיי' בשעבודו על הלוה כשהיה חי כן הוא קיי' על היורשין שכבר הופקע דין שמטה מחוב זה. וכתב ידי המלוה בעזבון הלוה אינו מועיל כלו' אם האלמנה כופרת כיון שלא נכתב העזבון בשטר מעשה ב"ד הנקרא שטר שמוש ב"ד ועל המלוי' להביא ראיה שאלו הנכסי' הם של לוה ואין נאמני' בכתב ידן ודבר זה פשוט הוא ואין צריך לפנים ותפיסת האלמנה מטלטלי' למזונותיה בין מחיי' בין לאחר מיתה מהניא בנכסי' בני חורין אבל תפיסה למזון הבנות אינה תפיסה ואם הם בני חורין ישארו ביד ב"ד והם יזונו אות' מהם ותפיסה בנכסי' משועבדי' לא מהניא כלל שאין האשה והבנות ניזונות אלא מנכסים בני חורין כמו שנזכר בפ' הנזקין (גיטין מ"ח ע"ב) תפיסה לכתובה מהניא לאחר מיתה ואם הם נכסי' משועבדין לה שאין לבעל חוב דין קדימה בהם תגבה מהם כתובתה. ומטלטלי' של בן מאיש אחר שהיו בבית בעל אמו אם יש לו ראיות שהם שלו אין לבעלי חובות דין עליה' ואם טען הבן שהם ממושכנין אצלו צריך להביא ראיה שכל מה שהוא בביתו של אדם בחזקת שהוא שלו ואפילו אשתו אינה נאמנת לומר שהם שלה וכ"ש בנה מאיש אחר וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ב מהלכו' מלוה וכן כתב הרמ"בן ז"ל בחדושיו בסוף כתובות ובפ' חזקת ובתוספתא דבבא בתרא שנינו מי שיצא הוא ואביו למדינת הים ומת הבן או מת האב לעול' נכסי' בחזקת זקן. אלא שאם בן האשה היה לו דירה קבועה באותה חצר והיו המטלטלים באותה דירה בחזקתו נאמן בשבועה לומר שהם ממושכני' אצלו עד כדי דמיהם כמו שהוא מוכח בפ' חזקת:
365
שס״ותנס אל ה"ר שמואל חכים יצ"ו
366
שס״זשאלה קכה:
367
שס״חשאלת מי שמת וצוה קוד' מיתתו בפני אחד או בפני קרוב ובשעת מיתתו אמר בפני עדים עשו כל מה שיעיד פלוני שצויתי בפניו אם יהיה נאמן אותו אדם בכל מה שיעיד אפילו הוא קרוב לפי שכבר האמינו המצוה או לאו:
368
שס״טתשובה: דבר פשוט הוא שהוא נאמן כיון דבשעת מיתה האמינו עליו אפי' בבריא שאמר נאמן עלי אבא נאמן אבא עליך אינו יכול לחזור בו אם קנו מידו כדאיתא בפ' זה בורר (סנהדרין כ"ד ע"ב) כ"ש:
369
ש״עבשכיב מרע דלא בעי קנין דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו כדאיתא בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ"א ע"א) ואין אדם עשוי לשקר בשעת מיתה כדאיתא בירושלמי בפ' הגוזל עצי' (ה"ז) דאמר התם הדא איתתא דרב הונא בר חנא מדימנא אמרה אהן קדישא דברתי כלו' אלו הנזמי' הם של בתי ואיהו אמר לית הוא אלא דידי אתא עובדא קמיה דרב אמר אין אדם עשוי לשקר בשעת מיתה ואע"פ שבחייה לא היתה נאמנת בשעת מיתה נאמנת ובכל מקו' שאדם מאמין על עצמו קרוב או עד א' או אפילו בעל דין בעצמו אינו יכול לחזור בו ודבריו קיימין כדאמרינן בפ' הגוזל קמא (בבא קמא צ"ח ע"ב) בענין שורף שטרותיו של חברו תהא במאמינו כלו' שאם אמר לו נאמן אתה עלי כמה היה כתוב בו כותבין עדי' שטר על פיו. ובפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ד ע"א) אמרינן האומר זה בני נאמן ואמרו בגמרא למאי הלכתא אמר רב יהודה אמר רב שמואל ליורשו ואקשינן פשיטא לא יהא אלא אחר אי בעי למיהב ליה במתנה מי לא יהיב ליה והכי איתא נמי בפ' עשרה יוחסין (קידושין ע"ח ע"ב) וכן בנדון הזה זה שאמר בשעת מיתתו יהא נאמן פלוני על צוואתו אלו אמר נכסי יהיו לו מי לא יהבינן ליה. כ"ש שאם אמר יהא נאמן לומר למי נתתי נכסי שהוא נאמן. ובפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ה ע"ב) אמרי' מי שמת ונמצאת לו דאתיקי פי' מתנת שכיב מרע קשורה לו על יריכו אינה כלום שאני אומר כתובי' היו ונמלך עליה' וכתבו שם המפרשי' שכיון שלא אמר בשעת מיתה עשו מה שכתוב בה אינה כלו' אבל אם אמר בשעת מיתה עשו מה שכתוב בה עושין מה שכתוב בה ובנדון הזה ג"כ כיון שאמר עשו מה שכת' פלו' במצותי עושין כל מה שמרא' אותו פלוני במצותו:
370
שע״אשאלה קכו:
371
שע״בעוד שאלת מי שמת והניח בנים ובנות ואב אם יורש האב במקום זרע הבן או לא. תשובה דבר פשוט הוא שאין האב יורש במקום הבן דהכי אמרי' בריש פ' יש נוחלין (בבא בתרא ק"ח ע"ב) דאמרי' התם שארו זה האב מלמד שהאב קוד' לאחים פי' יעקב קוד' לירש בנו ראובן לשמעון אחיו יכול יקדים לבן פי' שיקדום יעקב לירש ראובן קודם לחנוך ת"ל הקרוב קרוב קוד' שהבן קוד' לפי שקדם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה ודבר פשוט הוא זה שאין האב יורש את בנו אם יש לו לבנו בנים או בנות:
372
שע״גשאלה קכז:
373
שע״דעוד שאלת ראובן היה נפטר לבית עולמו ומינה אפטרופוס על בניו ונכסיו והאפוטרופוס היה בעיר אחרת ואמר לשמעון טול מפתחות בית גנזי והניחם בידך עד שיבא האפטרופוס ותמסרם בידו אמר לו שמעון המפתחות הם ביד אשתך ואשתך קשה לא תמסרם בידי ענה השכיב מרע ואמר כתבו כל מה שבארגז והניחו מפתחות בידה ועכשיו בא האפטרופוס ומסר לו שמעון המפתחות ותבע לאשה מפתח של הארגז וכל מה שהניח הבעל בתוך הארגז והיא טוענת שכיון שאמר בעלה הניחו המפתחות של הארגז בידה וכתבו כל מה שבתוכו שהניחה אפטרופא על כל מה שנמצא בארגז או הניחו לה במתנה והאפטרופוס טוען לא כי אלא שהאמינך לבד עד שאבוא אני כמו שהפקיד אצל שמעון מפתחות כל האוצרות עד בואי אני ילמדנו רבינו נר"ו עם מי הדין:
374
שע״התשובה: הדין עם האפטרופוס שבכל דברי ש"מ אזלי' בתר אומדנא דקי"ל כר"ש בן מנסיא כדאיתא בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ב ע"א) ובר"פ אע"פ (כתובות נ"ו ע"א) ואומדן דעתא הוא שכיון שמתחלה אמר לשמעון שיטול המפתחות כולם ויניחם בידו עד שיבא האפטרופוס דעתו היה שהאפטרופוס הוא ממונה על הכל ולא צוה שיניח המפתחות ביד אשתו כדי שתהא אפטרופא על מה שבארגז אלא מפני שהיא קשה לא רצה להטריח שמעון שיתקשה עמה עד אשר יבוא האפטרופוס וצוה שיכתבו הכל ואלו רצה שתהיה היא אפטרופא לא היה מצוה לכתוב מה שיש בארגז אבל לפי שהיה דעתו שיבוא הכל ביד האפטרופוס צוה שיכתבו הכל וזה דבר פשוט הוא. אבל יש לאשה זכות במה שבידה מדין תפיסה שהאלמנה שתפסה מטלטלין בין בחיי בעלה בין לאחר מותו אין מוציאין מידה כדאמר בפ' אלמנה ניזונת (כתובות צ"ו ע"א) ואמרי' התם (שם) מעשה בכלתו של ר' שבתאי שתפסה דסקיא מלאה מעות ולא היה כח ביד חכמי' להוציא מתחת ידה. אלא שבירושלמי (כתובות פי"א ה"ב) איכא מאן דאמר דאמרי' לה חוי מה בידך וכן כתב רבינו שמשון ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ח מהלכות אישות וכן כתב הרא"ש ז"ל אלא שכל זה הוא לענין אלמנה הנזונת לפי דין התלמוד כל זמן שתרצה אבל לפי התקנה שאינה ניזונת אלא שלשה חדשי' אם יפרענה כתובתה אין לה לתפוס אלא בשיעור כתובתה ומזונות שלשה חדשים אלא שאם יש לה בניה קטני' והם עמה ומגדלתם תופס' כדי מזונות בניה ושכירותה כאלו היתה שפחה מגדלתם כנז' בפ' נערה שנתפתתה וביבמות פ' חרש והכל כפי מה שיראה לאפטרופוס אם היא אשה חשובה וזילא בה מילתא להיות כשפחה ואינה רוצה ליטול כלום צריכה לקבל עליה שתזון אותם משלה כדאיתא בפ' החובל או ישכרו להם שפחה ואם יראה לאפטרופוס שהיא מפסד' הנכסים יסלקו מתחת ידה ויצליחו הנכסים ויתן לה מה שראוי לתת לה מזונו' וכתובה ומזונו' בניה ושכר גידולם אם רוצה לגדלם:
375
שע״ושאלה קכח:
376
שע״זעוד שאלת מהו דין האשה במזונותיה אחר מות בעלה ע"פ דין התלמוד ומהו דינא על פי תקנת קהל אלגזאייר:
377
שע״חתשובה: דינה ע"פ התלמוד כבר פסקו הגאונים ז"ל דאנן כאנשי גליל (כתובות נ"ב ע"ב) עבדינן וכל זמן שלא תתבע כתובתה ניזונ' והולכת ודינה לפי התקנ' שלשה חדשים ולאחר ג' חדשים רשאי האפטרופוס לסלקה ממזונו' אם יפרענה כתובתה משלם:
378
שע״טשאלה קכט:
379
ש״פעוד שאלת אשה שהיו לה תכשיטין בחיי בעלה וזה ידוע ומפורסם והבעל לא היה ממי שימכור תכשיטי אשתו אחר מות בעלה החביאתן וטענה שאין לה תכשיטין לפי שמכרם בעלה אם היא נאמנת בזה או לאו:
380
שפ״אתשובה: במה שהוא ידוע ומפורסם אין מוסרין שבועה להכחיש המפורסם דקי"ל כאיסי בן יהודה דאמר בפ' האומנין (בבא מציעא פ"ג ע"א) ששומר שטען שנאנס הפקדון ממקום שרבים מצויים שם שאין מוסרין לו שבועה וחייב לשלם או יברר בעדים שנאנס מדכתיב או מת או נשבר או נשבה אין רואה הא יש רואה יביא ראיה ויפטר וכן בנדון הזה כיון שהוא מפורסם שהיו לו תכשיטין והיא טוענת שמכרם בעלה אפי' היה בעלה מוכר כליו אינה נאמנת וצריכה להביא ראיה למי מכרם ומתי מכרם ואיך מכרם וכ"ש שאם בעלה לא היה צריך למכור כליו ומהקונים היה לא מהמוכרים שאינה נאמנת להפסיד היתומים:
381
שפ״בשאלה קל:
382
שפ״געוד שאלת מי שמת וצוה קודם מותו שבתו פלוני' תנשא לפלוני ובנו פלוני ישא בת פלוני אם מצוה לקיים דבריו או לאו:
383
שפ״דתשובה: בזה
384
שפ״היש לחלק שאם אמר כן כמצוה לבניו שישא פלוני לפלונית ופלוני' לפלוני מצוה לקיים דבריו אם ירצו ליירש מה שהניח להם אביהם וכופין אותן על מצוה זו. וכן כתב הרמ"בן ז"ל בחדושיו בפ' קמא דגיטין שעל מצוה לקיים דברי המת כופין והוכיח כן מהתוספתא והירושלמי. ואם לא אמר כמצוה אלא אמר תנו לבני כך וכך וישא בת פלוני ולבתי כך וכך תנשא לפלוני הרשות בידם לישא או שלא לישא ואם אמר ישא פלוני לפלוני' ויטול כך וכך ופלוני' לפלוני ותטול כך וכך אם לא קיימו דבריו לא יטלו כלום ויירשו האחים כל הנכסים והכי איתא בפ"ב די"ט (כ' ע"א) והביאה הרי"אף ז"ל בפ' מ' שמת ופי' הטעם לפי שזה הוא תנאי ואם לא יקיימו התנאי לא יטלו כלום ואע"פ שיש חולקים עליו על טעם זה כבר כתב הראב"ד ז"ל שאין לזוז מדבריו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מהל' זכייה ומתנה:
385
שפ״ושאלה קלא:
386
שפ״זעוד שאלת. מה משפט מי שאינו רוצה לקבל עליו הדין:
387
שפ״חתשובה: מאן דלא ציית לדינא משמתינן לי' כדאיתא בפ' (ואלו מגלחין) [הגוזל בתרא] (קי"ג ע"א):
388
שפ״טשאלה קלב:
389
ש״צתונס. שאלת ראובן הי' דר באלגזאייר והעתיק דירתו למקום תונס והשיא שם בתו לשמעון והי' דר עמו בחצר אחת והיו אוכלים ושותים כאחד הם ובתיהם ושמעון הי' מוציא ההוצאה על כלם לאחר הנשואין כל שלשה חדשים הראשונים ועל הדרך הזו הוציא ראובן גם ההוצאה משלו על כלם לאחר עבור השלשה חדשים ולא זז מלהוציא ההוצא' הזאת עד תשלום חמש שנים ובין כך ובין כך שכר ראובן חנות למכור שם בגדים של צמר כדרך שעושין קצת מהיהודים אשר שם שהם קונים הבגדים מהסוחרים באשראי ובדרך שהי' קונה מהסוחרים הי' קונה משמעון לפעמים כשהיו נמצאים אתו בגדים ואחר עבור החמשה שנים הנזכר אמר ראובן לשמעון לא אוכל לעשות ההוצאה הזאת עוד כי כבד ממנו הדבר ויותר ממאה זהובי' להוצאת כל שנה והנה הוצאתי כל מה שבידי הקרן והריוח אז אמר לו שמעון אין ההוצאה כל כך כמו שאמרת ועתה נמנה את בנך על ההוצאה ויהי' הפנקס בידו ויכתוב כל מה שיוציא בפרט ועל דרך זו נדע כמה הוצאת בשני' שעברו ויטב הדבר בעיני ראובן ויעשו כן ולאחר עבור ט"ו יום מעת שהיה מוציא ההוצאה בן ראובן הי' ריב בין ראובן ובין שמעון ולקח ראובן הפנקס מיד הבן וקרע אותו והעתיק דירתו לחצר אחרת ולא סר ראובן שואל משמעון שיפרע לו חצי ההוצאה שהוציא כל החמשה שנים ואז טען שמעון כי כל מה שהוציא ראובן הי' מריוח השותפו' שהיתה ביניהם וראובן כפר שמעולם לא היתה שותפו' ביניהם ואמר לשמעון אם כדבריך כן הוא שאנחנו שותפי' שים באמצע כל מה שהרוחת אתה ואני אשים ג"כ באמצע כל מה שהרוחתי ונוציא משם ההוצאה ולא אבה שמעון לשמוע יודיענו אדונינו שורת הדין בזה:
390
שצ״אתשובה: שמעון מודה הוא שראובן הוציא הוצאות בשבילו אלא לפי טענתו הראשונה הי' מסתפק אם הוציא כל אותן ההוצאו' או לא ועל זה מסרו פנקס ההוצאה ביד בנו של ראובן לברר אם כדברי ראובן אם כדברי שמעון ומתוך מריבה לא נתברר ושורת הדין בזה הוא שכיון ששמעון מודה בהוצאה ואינו יכול לכפרה אלא שלא ידע כמה היא שראובן יטול משמעון כל מה שטען עליו כדין ראובן שתבע משמעון מנה ושמעון אומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. ודבר זה מתברר בפ' כל הנשבעין (שבועות מ"ז ע"א) ובפ' הבית והעליה (בבא מציעא קט"ז ע"ב) ואינו צריך לישבע אלא שנוטל בלא שבועה כדמוכח בפ' שבועת העדות (שבועות ל"ב ע"ב). וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ג מהלכות מלוה ולוה ובפ"ד מהלכות טוען ונטען. אלא ששמעון יכול להחרים סתם על ראובן אם תובע דבר שאינו חייב לו כמ"ש הרב ז"ל זהו שורת הדין לפי הטענות הראשונו' ולפי הטענו' האחרונו' שטען שמעון שמהשותפות הי' מוציא ראובן ההוצאות מהריוח וראובן כופר בזה האמת הוא ששמעון נאמן בשבועה בזה אלא שטענת ראובן בזה היא חזקה שאם היו השותפים כמו שמהריוח שהרויח ראובן עשה הוצאו' בבית יתן לו שמעון חלקו במה שהרויח הוא וזה דבר ידוע בין הסוחרים וחייב שמעון לעמוד עם ראובן לדין בפני הסוחרים ואם לא ישמע לקול הסוחרי' יפרע כל מה שיטען עליו ראובן סוף דבר אם יודה שמעון שמסר פנקס לבן ראובן לחשוב ההוצאות ומתוך מריבה נקרע יתן כל מה שטוען ראובן בלא שבועה ויחרים חרם סתם ואם יכפור בזה חייב שבועה שלא היו דברים מעולם ויבררו להם שנים לפסוק הדין ביניהם בענין השותפו' אחר שישבע שמהרויח השותפו' הי' עושה ההוצאו' וכמו שהוציא ראובן הוצאות מהריוח לפי דברי שמעון יתן לו שמעון חלקו בריוח שהוציא הוא:
391
שצ״בענין קלג:
392
שצ״גתנס אל ה"ר ר' יוסף בן אבא ישמרהו אל, שאלת מהו לשחוט לישמעאלי' פסחם ולאכול ממנו.
393
שצ״דתשובה: הישמעאלים אינן עובדים ע"ז שיהי' תקרובת שלהם זבחי מתים וכן כתבו הגאונים ז"ל אע"פ שבימי רבותינו ז"ל היה זבחם זבחי מתים כדאיתא בפ"ג דחולין (ל"ח ע"ב) ובפ"ק דע"ז (ל"ב ע"ב) ואפי' הי' זבחם זבחי מתים אם ישראל הוא שוחט אינו אסור דקי"ל כר' יוסי כדאי' התם (חולין ל"ט ע"ב).
394
שצ״האבל כבש פסחם נראה שאסור ישראל לשחוט אותו לפי שזו מצוה קבועה להם ואין מניחין לבני נח להוסיף על שבע מצות שלהם שהרי אמרו בפ' ארבעה מיתות (נ"ח ע"ב) בן נח ששבת חייב מיתה וה"ה לשאר מצות כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכו' מלכים (פ"י ה"ט) וא"כ היאך בר ישראל רשאי לשחוט להם והוא חייב למנעם והרי אמרו (ע"ז ו' ע"ב) אסור להושיט אבר מן החי לבני נח ואע"פ שאינו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול אלא בדקאי בתרי עברי דנהרא כמו שהוזכר בפ' קמא דע"ז (שם) מ"מ אסור לסייעם שהרי חייב להפריש' וכן כתבו בתוס' בפ"ק דשבת ואם זה הכבש הוא כעין פסח זכר לעקידה הרי הוא קרבן ועכו"ם רשאין להקריב קרבנות בבמה שלהם אם אינה מצוה קבועה להם וא"כ ישראל השוחטה הוא שוחט קדשים בחוץ וחייב כרת אפי' בקדשי עכו"ם וכן האוכל ממנו הוא אוכל קדשים בחוץ.
395
שצ״וובזבחים פ' דם חטאת (קט"ז ע"ב) גרסי' עכו"ם בזמן הזה רשאין לעשות כן כלו' להקריב בבמה לפיכ' כל א' וא' הולך ובונה במ' לעצמו ומקריב עליה כל מה שירצה וא"ר יעקב בר אחא אמר רב אסי ואסור לסייען ואסור לעשות שליחותן ולא התירו בגמ' אלא ללמדם איך יעשו אותו בטהרה כדאמר התם אמר רבא אורויי להו שרי וכן כתב הרמב"ם ז"ל בסוף הלכו' מעשה הקרבנות ולא השיג עליו הראב"ד ז"ל במה שכתב שחייב כרת אע"פ שלא אמרו בגמרא אלא אסור.
396
שצ״זובפ' הבא על יבמתו (יבמות ס"ג ע"ב) אמרו גבי חברי דאתו לבבל דמחטטי שכבי משום דשמחים ביום אידם משמע דאסור לשמוח עמהם ביום אידם ולא מצינו חילוק בזה בין עובדי ע"ז לשאינן עובדי ע"ז וא"כ אפילו לא היה כבש זה קרבן הי' מן הדין לאסור להתעסק עמהם בשחיט' ולהשתתף עמהם באכילה וגם מפני שהם מצריכים לשחוט בהמתם לפנות אל הדרום אפילו שלא ביום אידם השוחט להם הוא חייב מלקות משום לא תלכו בחקות העכו"ם.
397
שצ״חוהרשב"א ז"ל כתב בתשובה שראוי לגעור במי ששוחט במזבח כמנהג הישמעאלי' וכיון שאינן עובדי ע"ז מיתר לישא וליתן עמהם לפני אידיהן וכדאמר בפ' בתרא דע"ז (ס"ה ע"א) רב יהודה שדר קרבנא לבי אדרבן וכן נמי רבא שדר קרבנא לבי בר שישק ביום אידו אמר קים ליה בגויה דלא פלח לע"ז.
398
שצ״טובהמה שלקחו לפסחם מותר לקנותה מהם שאפי' היתה קנוי' לתקרובת ע"ז אינה נאסרת אפילו לגבוה לפי שאין הקדש לע"ז כדאיתא בפ' כל הצלמי' ומשום מוקצה לעבודה זרה לא מיתסר עד שיאכילהו כרשיני ע"ז או ימסרהו לכומרים או יגזזו אותו לשם ע"ז כדאיתא בתמורה פ' כל האסורין (תמורה כ"ט ע"א):
399
ת׳שאלה קלד: עוד שאלת שכיב מרע שאמרו לו הנה אשתך שלחה אחר אביה שיבוא אליה מה"נין אמר הבעל ומה לאביה ולה בעסקי אין לה עלי אלא כתובתה ולא יותר תטלנה ותלך לה יודיעינו רבינו נר"ו ואם אשה זו יש לה שום זכות בנכסי בעלה כדין אפוטרפסות ומתנה זולת כתובתה או לא. וגם האשה הנזכרת שלחה ידה באפטרופוס שמנה בעלה ושר העיר ידע זה וקנסה ס"ה זהובים ונתנם האפטרופוס בשבילה ובצוייה. והאפטרופוס רוצה לנכות אותם מכתובתה. והיא אומרת לא כי אלא היתומי' יפרעו אותם משלהם וג"כ האשה רוצה לעלות מתנם להנין ושר העיר שואל ממון קודם שיניחנה לצאת והיא טוענת שהיתומי' חייבים לפרוע עליה משלהם. והאפטרופוס אומר הנה כתובתך לפניך לכי ופדי את עצמך. יודיענו רבינו נר"ו עם מי הדין וילמדנו עוד רבינו מעות הנדוני' מאיזה מעות תגבה אותם אם ממעות תנס שנשאת שם ואם ממעות הנין שבאה משם ורוצה ללכת שם ויש שטר בין הבעל ואבי האשה בתנאים הנעשים בכתובה והשטר כתוב וחתום כהלכה אם האשה או אביה טוענים דבר נגד אותו שטר אם טענתם טענה או לא. יברר לנו רבינו נר"ו הדין ושכרו הרבה מאד:
400
ת״אתשובה: מסתמא אין לאשה זכות בנכסי בעלה יותר מהכתוב לה בכתובתה ותנאי ב"ד במזונות כפי התקנו' שקבל עליו הבעל בשטר כתובתה. וכ"ש שאם הבעל כמצוה מחמת מיתה צוה כן שאין לה זכות יותר מהכתוב לה. ואם קנסה שר העיר על שליחות ידה באפטרופוס. אין לה דין על נכסי היתומי'. שאפילו הבעל שהוא חייב בפרקונה אם נשבית באונס אם חבלה באחרי' אין הבעל חייב לשלם אלא עד שתתגרש או תתאלמן ותפרע מכתובתה כמו שנז' בפרק החובל (בבא קמא פ"ז ע"א) וכ"ש היתומים שאין חייבים בחבלתה ובקנס שנקנסה. שאפילו בפרקונה שחייב הבעל אינן חייבים כמו שנז' בפרק נערה שנתפתתה (כתובות נ"ב ע"א) שאם היו חייבין היתומים בזה היתה מפסדת נכסיהם ביד. וכמו שאמרו במשנת ידי' (פ"ד מ"ז) והביאוהו בפ"ק דב"ק (ד' ע"א) שאם הרב היה חייב בנזקי עבדו אם הי' מקניטו היה הולך ומדליק גדישו של חבירו ולא דמי לשורו של אדם שאדם חייב בנזקיו לפי שאין בו דעת. אבל במי שיש בו דעת אין האדון ולא הבעל חייבין בנזקיו. ואם רוצה לצאת מהעיר והשר שואל ממנה מעות אין לחייב היתומים בזה שאין זה מתנאי כתובה אפי' בבעל וכ"ש ביתומים. ולענין פרעון כתובתה מאיזה מעות תטול אם מתנס שהוא מקום השעבוד להקל על היתומים או מהנין מקום הפרעון שהוא מקום הגביה. דינא הוא בין בחוב בין בכתובה דאזלינן בתר שעבודא בין להקל בין להחמיר אלא שבכתובה אזלינן בתר גובייאנה להקל דמקולי כתובה שאנו כאן כרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון בן גמליאל בשלהי כתובו' (ק"י ע"ב) וזהו דוקא במנה מאתים אבל בנדוניא דינה כמלוה אבל בתר גובייאנה להחמיר ליכא מאן דאמר אפילו בחוב כ"ש בכתובתה. ולענין התוספ' אם תגבה אותו אם לא לפי תקנ' הקהל אשר נכתבה הכתוב' עליהם אינה גובה תוספה באלמנות. ומם ששמעתי שטוענת שהיא לא ידעה באותה תקנה ויש לה כל מה שכתוב לה זאת הטענה אינה כלום שהתוספת אינה תנאי ב"ד כמו מנה מאתים. אלא שעבוד שהבעל משעבד עצמו ברצונו כמו ששנינו בפ' אע"פ (כתובות נ"ד ע"ב) אה רצה להוסיף לה מאה מנה מוסיף. וכיון שאין זה תנאי ב"ד אלא שעבוד ברצונו ואין לה אלא כמה שנשתעבד והוא לא נשתעבד לה אלא אם יגרשנה. אבל אם תתאלמן לא נשתעבד לפי התקנה שנכתבה בכתובה עליה ונהגו בה וקי"ל כרשב"ג דאמר הכל כמנהג המדינה בפ' מציאת האשה (כתובות ס"ו ע"ב) ואפילו רבנן דפליגי עליה מודו בהא כיון שלא קבל עליו זה התוספת אלא ע"פ התקנה. הרי פירש שלא נשתעבד לה באלמנות והגורם בטול באלו התקנות הוא עובר על החרם וחייבין הכל לנהוג בו נדוי וכיון דקי"ל בכל האי גוונא הכל כמנהג המדינה ואזלינן בגביית חוב וכתובה בתר מקום שעבודה א"כ אין היתומים חייבין אלא לתת בכל כפילה כ"ח זוזים מהמטבע היוצא במקום השעבוד. כי כן הוא מנהגם בכל משאם ומתנם לכתוב כפולות ולפרוע כ"ח זוזים בכל כפילה:
401
ת״בתלמסאן הוספת חזוק בקונדריס הכתוב למעלה בסימן ל"ז.
402
ת״גענין קלה:
403
ת״דראיתיך מתחזק שפרישת כ"ג מביתו היא מן התור' ולא יפה אתה עושה בזה שאם מן התור' היה אסורה לו כל שבעה היה לוקה עלי' ולא מנאוה בכלל הלוקי' בשום מקום ולא מחייבי עשה כבעולה לכהן גדול. והתלמוד (יומא ו' ע"א) נותן טעם שמא תמצא אשתו נדה ואתה אומר כי מן התורה הוא אסור. ואין התורה אוסרת משום שמא ואין אסורי תורה אלא איסורין קבועין וכל מקום שנותנים טעם שמא הוא גזירה דרבנן משום עשו משמרת למשמרתי. ואלו הי' אסור לביתו מן התור' כששאלו בגמ' (שם) מביתו למה היה פורש היתה ראויה התשובה בשאלה זו כמו בשאל' ראשונה למר כדאית לי' ולמר כדאית ליה דזו תורה וזו תורה. ואם מן התור' היא פרישה זו אין לה סמך אלא ממקום שלמדנו פרישה ללשכה. ואם באו לומר שפרישה זו שהיא מה"ת מה טעם אמרה תורה כן עדיין לא למדונו שמה"ת היא שישאלו למה אמרה תורה כן. ועוד שהי' להם לומר מפני מה אמרה תורה שיפרש והית' באה התשוב' כהוגן. כמו מפני מה אמרה תור' נסכו מי' בחג (ר"ה ט"ז ע"א) וכיוצא בזה אבל לשאול למה פורש אם מה"ת היא היו מתמיהין למה פורש רחמנא אמר לפרוש וכמו שאמרו (שם) למה תוקעין רחמנא אמר תקעו אלא ודאי השאלה היתה דמן התורה מפרישין אותו ללשכה כדילפינן מקראי. אבל מאשתו ליכא קרא שאין לומר שפרישת משה ואהרן ובניו היתה מפני חשש שמא תמצא אשתו נדה ולא למדנו אלא הפרישה מביתו אל הלשכה. א"כ למה פורש מאשתו ואמרו שמא יבא על אשתו ותמצא נדה. ומחשש' זו הפרישוהו רבנן מאשתו. ובספרא הביאו הברייתא לפרש המשנה כי כן דרך הברייתות לפרש המשניות וכן היא בתוספתא וכמו שיתפרש בגמ' יתפרש בברייתא בירושלמי (יומא פ"א ה"א) מוכח דמדברי רבי יוחנן שנותן טעם לפרישה אל הלשכה הי' מותר לשמש מטתו ולא למדנו איסור שמוש מטה אלא מדברי ר' יהודה בן בתירא א"כ דברי רבי יהודה בן בתירה אינם נתינת טעם לאיסור תשמיש בלבד אלא לפרש עיקר האיסור למה גזרו עליו וכשנפל העמוד הזה נפל הבנין שבנית עליו:
404
ת״הבענין לא נמצא פסול בעומר על כרחנו נודה שהטעם הוא לפי שאי אפשר להביא אחרים תחתיהם. כמ"ש רש"י ז"ל ומה לנו לחצוב בורות נשברים ולעזוב מקור מים חיים. אבל הי' לך להתעורר כי הרמב"ם ז"ל (פ"ז מה' תו"מ ה"ז) פסק שאם העומר לא נקצר בלילה נקצר ביום וזו קושי' גדול' היא אבל נוכל לתקן ע"פ דרך רש"י ז"ל שאין לא נמצא פסול ממנין הנסים דכלהו בחדא פסולי מנינן להו אבל כבר כתבתי לך בקונדריסי האחרון שהתוס' פסקו שאם לא נקצר בלילה אינו נקצר ביום וזה דעת רש"י ז"ל ומזה נראה לי כי לא השגחת בקונדריסי ואלו השגחת היית מתקן הרבה דברים באו בקונדריסך בשבוש ונתבטל טעמך בלא נמצא פסול וזהו המבוקש:
405
ת״ועוד כתבת בחמשה דברים שחסרו בבית שני. מאן יימר לן שכל נס שאין בו חסרון כבוד לבית לא הי' בבית שני. שהרי נס העומר ושתי הלחם ולחם הפנים לא הי' בחסרונם חסרון כבוד לבית ולא היה הנס בהם אלא מפני כבודן של ישראל והבטחת הנס היתה בבית שני ע"כ דבריך. וכן אני אומר שכל נס שאין בו חסרון כבוד לבית היה גם בבית שני ולא מיעטו אלא שלא נמנו בכלל החמשה דברים הנרמזים בה"א ואכבדה. אבל בכלל עשרה נסים היו ועל כן נמנה בכלל עשרה נסים לא אירע קרי אע"פ שאין בזה חסרון כבוד לבית אלו הן דברי יתד שלא תמוט:
406
ת״זאמת הוא שאני כתבתי במעשה דיוסף בן אילס היה מפני קרי לדעת הירושלמי (שם) שאמרו כן אמרתי זה ללמוד מה שהייתי רוצה ללמוד דמדידהו נשמע להר"ן שלא לסתור מה שכבר כתבתי בפירושי למס' אבות דברי רש"י ז"ל שכתב שלא היה מפני קרי. וכבר ידעת כי בירושל' (שם ה"ד) יש מחלוק' אם הנסים היו בבית שני אם לאו ואין זה חולק על המשנה כמו שכתבת אלא המפרשים הם שהמשנה לא נשנית אלא לבית ראשון ואפי' לגמרא דילן אם פעם אחת אירע כן לא יפגום הנס וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל בחדושי שבת שמעשה דיוסף בן אילס היה מפני קרי אחר שבירושלמי העידו כן ואם בגמרא דילן מה שיסתור זה ראוי לסמוך עליו.. וראיתי בדבריך קושיא גדולה שהקשית למה חסרו מהשני נס מקום עמידת הארון ואילני הזהב ואע"פ שהיו נסי דקביעי שהרי חום לחם הפנים נס קבועה היה ומנהו בכלל עשרה דברים זאת היא קושיתך. וקושי' עמידת הארון כבר הרגש' שאינה קושיא שכשחסר הארון חסר מקום עמידתו. ובאילני הזהב נסתפקת (ביבמו') שמנו חום לחם הפנים היה להם למנות אילני זהב דתרויהו נסי דקביעי. וזאת אם היא קושיא לגמרא היא הקושיא אבל אינה קושיא שלחם הפנים משבת לשבת היו מסדרין אותו ואינו קבוע שם לעולם כמו אילני הזהב ולכן מנוהו ולא מנו אילני הזהב וזה טעם נכון הוא ואיך יתפשט מזה שהיה לו לר' אחא למנותו בכלל חמשה דברים ולומר ששה דברים אלא שהשמיטו רבי אחא כמו שלא מנאוהו בכלל עשרה נסים ואין הדבר כן שהמשנה הוא מונה נסים דלא קביעי וכדין השמיטה אילני זהב משו' דקביעי ורבי אחא אינו מונה אלא כבודות ולא היה לו למנות אילני זהב שאין בו חסרון כבוד וזהו פשוטן של דברים ואיך עלה על דעתך דרבי אחא תנא ושייר והלא מרמז ה"א ואכבדה למד זה ואיך יתקיי' הרמז אם הם יותר מחמש' ונתבאר בזה טעותך במה שכתבת בקונדריסך הראשון שאין לסמוך על הירושל' שאמר כי בבית שני לא היה נס לא אירע קרי כיון שלא מנאוהו בכלל חמשה דברים וזהו המבוקש:
407
ת״חוכתבת כי טעית במה שחלקת עלי בפירוש משום כיצד צולין. וכיון שהודי' על האמת שטעית נתפייסתי כי לא הוקשה לי בדבריך אלא זה שהיה סותר פי' הקבוע כמו שהודעתיך:
408
ת״טועדין לא נפטרת (מהתעניות) [מהטענות] לפסוק כר' יהודה דהיא בריתא דפ' כיצד צולין (פסחים ע"ט ע"א) היו ישראל טמאים וכהני' וכו' כולי עלמא מודו בה ולאו כר' יהודה היא ולזה פסקה הרמב"ם ז"ל שלא חסר מנאו שיפסוק הטמא בטומאתו והטהור יאכל דלא כר' יהודה ובהא יפסוק כר' יהודה דאין קרבן צבור חלוק שאין חולקין על רבי יהודה אלא כשמקצתן טמאין ומקצתן טהורים אבל בכלן טמאים כולי עלמא מודו שיעשה בטומאה. ומה שאמרו שאין קרבן צבור חלוק הלשון דומה ללשון ר' יהודה שאמר אין קרבן צבור חלוק אבל אינו דומה לו בענין שלשון אין קרבן צבור חלוק בבריתא זו הוא לומר שאין לחלק בטומאתן בין טומאת גופן לטומאת הכשר ע"י כהנים או על ידי כלי שרת דבכולהו דחי טומאה אבל מ"מ בעינן שיהיו כולן טמאים. ומ"ש רב חסדא (שם) דאם נטמא בטומאת שרץ טהורי' עבדי טמאים לא עבדי לא מודה בה ר' יהודה דס"ל קרבן צבור אינו חלוק אפי' ס"ל טומאה דחויה היא דמאיזה טעם שיהיה החלוק אינו ע"ד ר' יהודה אלא שר"י טומאה הותרה ס"ל ואתה כתבת דכ"ע ס"ל דחויה היא. וסוגיא דרב ודרב כהנא (שם) בתרי לישני דלא כר"י דהללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן או טהורין עושין את הראשון וטמאים עושין את השני או טהורים עושין את הראשון וטמאים אין עושין לא את הראשון ולא את השני כלהו דלא כרבי יהודה נינהו. יהיה מטעם מחצה כרוב או מטעם אחר ר' יהודה לא מודה בה כלל שאפי' שבט אחד טמא וכל השבטים טהורין יעשה בטומאה לפי שאין קרבן צבור חלוק כ"ש ששה שבטים טמאים וששה טהורים יעשו בטומאה ונתבאר טעותך בפסק זה וזהו המבוקש:
409
ת״יכבר כתבתי לך כי הגאונים ז"ל והאחרונים ז"ל פסקו כרבי יוחנן בענין מעשה אלפס. אע"ג דסוגיא דשמעתין דהכא כריש לקיש בההיא דעיר הנדחת ממש ומזה יתבאר לך שהטעם הוא כמו שכתבתי וכן פירשו המפרשים ז"ל ונתבאר בטול אריכות דבריך בזה וזהו המבוקש:
410
תי״אבענין תנופה עושה זיקה זכיתי הרמב"ם ז"ל מסוגיא דפרק הקומץ זוטא והבאתי סעד לזה שהוא סמך על ואת"ל תנופה עושה זיקה ואע"פ שכתבת שיש ג"כ ואת"ל תנופה אינה עושה זיקה זה לא ממני. אבל הוא ז"ל לא סמך על זה לפי שהעלו בשאלתם הדבר בספק ולאת"ל תנופה עושה זיקה העלו הדבר בפשיטות ובכיוצא בזה סומכין על השטה הפשוטה ומניחין המסופקו'. וגם באותה סוגיא יש תנופה עושה זיקה ואף אם יהיה הדבר בספק כדבריך היה לו לפסוק תנופה עושה זיקה משום דספקא דאוריתא לחומרא בינה שמעה זאת:
411
תי״בונס לא הסריח בשר הקדש לא היה צריך בחלקו של מזבח אחר היותן ראש של מזבח לא בבית ראשון שאש של מעלה מסייעת. וגם בבית שני שערו ג' נביאי' המזבח לפי ד' רבוא שעלו מבבל זה כתבתי. ובקונדריסי האחרון הוספתי שבימי שמעון הצדיק היתה אש של מערכ' מתגבר' ולא היו צריכים הכהנים אלא שני גזירין. וא"כ אפילו בבית שני אין צורך לנס שלא יסריח בראשו של מזבח ואחרי שמעון הצדיק לא נתחדש זה הנס אחרי שהעונות היו גורמין לבטל אותן שהיו ולא אמרה אדם מעולם. ובחלקו של הדיוט הנאכלים לשני ימים היה הנס ויפה הקשית שבכל העיר היו נאכלים וא"כ נס זה נס ירושלים היה ולא נס המקדש וזאת היתה קושיא אם לא היו נאכלים כלל אלא לתוך החומה ואינו כן דרשאין היו לאכלן במקדש אפילו ישראלים מעשר בהמה ושלמים וכ"ש כהנים בכור וחזה ושוק של שלמי' ונסתלק' קושיא זו:
412
תי״גדחקת עצמך לפרש תוחבין לה כוש ברוטב ציר הנוטף מהצלי ואין בציר מה שיתחוב בו כוש שאינו אלא משיחה דקה ומה שאמרו תוחבין ולא אמרו כוללין הוא למעט האיסור וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל ובתוספתא אמרו אם הריחה תרומה תוחבין ברוטב ואין בתרומה צלי ובפ' השוחט (חולין ל"ד ע"א) אמרו בשר בתרומה מי איכא בתמיהא:
413
תי״דכתבתי לך בקונדריסי האחרון שר' יהודה לית ליה קיום האש כלל וקרא דאש תמיד תוקד על המזבח דרשינן ליה אש שנאמר בו תמיד וזהו אש של מנורה ידליקוהו מעל המזבח ור' יהודה לא פליג אמתני' דעשרה נסים א"כ אין נס לא כבו גשמים ולא נצחה הרוח לקיים אש תמיד תוקד על המזבח ותנאי דפליגי עליה ומצרכי מערכה לקיום האש לא היה הנס על אותה מערכה הקטנה אלא על המערכה הגדולה וא"כ לכולי עלמא אין נס לא כבו הגשמים מפני מצות קיום האש ולאו דלא תכבה הוא ליחיד המכבה גחלת אחת אפילו נשארה המערכה קיימת ואפילו רבי יהודה דפליג בקיום האש מודה בה וכבר כתבת מחלוקת ר' יהודה ור"ש בפירוש ודשנו:
414
תי״הכתבתי כי הנס של עומדים צפופים היה ביום הכפורים ויותר גדול משאר רגלים וזה אמת הוא וכן בויקרא רבה ואבות דרבי נתן ולזה לא היה הנס מפני הבטחת יראה כל זכורך כי אין מצות יראה ביום הכפורים וזה אמת הוא ונתבטל טעמך בנס זה שהיה מפני מצות יראה כל זכורך. רב תלמידו של ר' חנינא היה כן כתבתי וחלקת עלי והוא מפורש בפרק אחרון מיומא (פ"ז ע"ב) דאמרי' עליה דר' חנינא רב שאני [פי'] לגבי רב ואתה דחית זה ופירשת רב שאני שעשה לפנים משורת הדין והיה לתלמוד לומר לפנים משורת הדין עבד ועוד שהגרס' הנכונה היא (רבה) [רבי'] שאני ובפ' תינוקת (נדה ס"ט ע"א) בענין תחלתן אע"פ שאינן סופן דפסקי' הלכה כרב לגבי ר' חנינא הוצרכו הפוסקים להסתייע משום דר' חנינא יחיד הוא לגבי רב בהא ואי לאו הכי הוה פסקי' כר' חנינא משום דרביה דרב הוה כן כתבו המפרשים ז"ל ואע"פ שרש"י ז"ל כתב רב שאני מחמיר היה לעצמו אין נראה פי' זה שדרך התלמוד לומר על כל כיוצא בזה לפנים משורת הדין עבד ואם ר' יוחנן היה אומר לרב לקדם רבינו שבבבל (חולין צ"ה ע"ב) כ"ש שיאמר כן לרבי חנינא ועתה אני מוסיף כי רבי יוחנן היה תלמיד רבי יהושע בן לוי שהרי באחרון מקדושין (פ' ע"ב ע"ש) אמר על ריב"ל ר' אמר דבר זה ולא פירשו וכן כתבו הראב"ד ז"ל והרמב"ן ז"ל וביומא (מ"ט ע"א) אמרי' דרבי יהושע בן לוי הוה קשיש רבי חנינא מניה שאמר עליו שאלתי כשאלת הראשונים ואם רבי יהושע בן לוי הי' תלמיד רבי חנינא כ"ש רבי יוחנן ובסוף אלו מציאות ירוש' יש שר' יוחנן קרע על רבי חנינא קרע תלמיד על הרב ומזה המעשה הוכיחו שם דר' יוחנן ס"ל כר' יהודה דאיזהו רבו כל שרוב חכמתו ממנו א"כ אם אין הכרע לפסוק ביניהם מסוגיי' דתלמודא או סייעתא דאמוראי בתראי פסקי' כר' חנינא לגבי ר' יוחנן ובפ' במה אשה (שבת ס' ע"ב) אמר אילפא לרבה בר חנה אתון דתלמידי רבי יוחנן עבדו כר' יוחנן אנן נעביד כר' חנינא גבי סנדל המסומר אלא שהי' לך לומר דהתם אוקימנא להו בהאי פלוגתא דספינה רוקדת או בתיבה פרוצה כתנאי ור' יוחנן כסתם ברייתא ור' חנינא כאחרים והי' לו לרב ז"ל לפסוק כסתם ברייתא כי כן דרך הגאונים ז"ל בפסקיהם לדחות דברי אמורא שאומר אנא דאמרי כר' פלוני ולקיים דברי האומר כרבי' אבל היכא דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי רבינו ז"ל סמכה סברתו על מה שכתב ואין כח בידינו לחלוק עליו ואע"פ שמצינו בהרבה מקומות שפסקו כתלמיד במקום הרב כמו רב ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן בפ"ק די"ט (ו' ע"א) ור' יוחנן ור' אלעזר הלכה כרבי אלעזר ברבית קצוצה (ב"מ ס"א ע"ב) אין ללמוד מהמפורשות אל הסתומות:
415
תי״ובעניני כהני בית שני תפסת עלי על שהשמטתי ר' ישמעאל בן אלישע יפה תפסת אבל כבר נזכרתי קודם בא דבריך ואינו במצולות התלמוד בראשון מברכות (ז' ע"א) הוא אבל יוסף בן יועזר לא שכחתיו וכן יוסף הכהן החסיד באבות אלא שלא מצאתי שהיו כהנים גדולים ומתתיה בן יוחנן כהן גדול בעל הנסים הוא נזכר אמרתי אולי תואר כהן גדול הוא ליוחנן אביו וכתבת כי יוחנן הרגו ינאי בנו ובגמרא (שם כ"ט ע"א) אמרו הוא ינאי הוא יוחנן וכתבוהו בכלל הצדיקים קודם שנעשה צדוקי וישמעאל בן פיאבי כבר שכחתי אותו ולא אמרתי שהי' בעל אגרופין אבל אמרתי אע"פ שמנאוהו עם בעלי אגרופין כשר הי' ובכך כתבתי פירוש רש"י ז"ל בזה:
416
תי״זבירושלמי (יומא פ"א ה"א) מפורש וכן בויקרא רבה כי הנותן תרקבא דדינרי הוא המגונה לא המלך המקבלו ושם אמרו וכן בספרי פרשת פנחס בא השיח וכפה את המנורה כעין שאמרו בגמ' דידן (שבת קט"ז ע"ב) אתא חמרא ובטשי' לשרגא ואני נתכונתי להרבות כהנים כשרים בבית שני כדי למעט את התפלה כי בירושל' (שם) ובויקרא רבא אמרי שלא היו אלא פ' כהנים וא"כ מעטים הם אותם שלא הוציאו שנתם כי אפשר שקודם יום הכפורים היו מתים רבים מהם והמשמשים ביוה"כ האריכו ימים ותלמוד שלנו שאמר (יומא ט') ש' כהנים אולי לא מנו כל הכהנים שמתו קודם יום הכפורים וכל זה עשיתי כדי שלא יהיה זבח רשעים תועבה ורציתי להצדיקם להיות תפלת ישרים רצונו:
417
תי״חחלמסאן עוד לו על הענין הנזכר
418
תי״טענין קלו:
419
ת״ככבר הזהרתיך לחוש על כבודך שלא תחזיק בתרמי' לומר שפריש' כהן גדול מאשתו מן התורה ולא נזהרת והנני אודיעך מופתו בפי' ההלכה. על פי דרכך אמרה המשנה מפרישין כהן גדול מביתו כלומר מאשתו שהוא אסור בתשמיש המטה ושאלו בגמרא למה נאסר בתשמיש המטה שאין ללמוד ממשה אלא פרישה ללשכה אבל איסור תשמיש אין ללמוד ממנו שלא מפני פרישה למחנה שכינ' נאסר באשתו שהרי מקודם מתן תורה נאסר בכלל ישראל וגם אחר כן מדכתיב לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי כמו שאמרו בפרק רבי עקיבא (שבת פ"ז ע"א) ובפ' קמא די"ט (ה' ע"ב) וגם מאהרן ובניו אין ללמוד איסור תשמיש שלא נאסרו בו מפני פרישה למחנה שכינה אלא משום צניעו' שהיו האב והבנים כאחד וכמו שאין פרישת משה מאשתו מפני פרישתו למחנה שכינה כן פרישת אהרן ובניו שהרי אין בין ר' יוחנן הלמד מאהרן ובניו לריש לקיש הלמד ממשה כלום כיון שלא אמרו בגמ' מאי בינייהו א"כ מנין לנו פרישה מאשתו לאסרו בתשמיש והשיבו דודאי אין זה מן התורה שאין לנו רמז אלא בפרישה ללשכה אלא מטעמו של ר' יהודה בן בתירה שחכמים אסרוהו בתשמיש משום חשש שמא תבא לידי ספק נדה שהתשמיש מרגיל האורח וכן פירשוהו בירושלמי דאמרי' התם אלו דאמר רבי יוחנן ולא אמר בן בתירא הוינן אמרין ישמש מטתו וישכב לו בלשכת פלהדרין הוי צורכא למה דאמר רבי יהודה בן בתירא הנה זה מפורש שמהכתוב שהביא רבי יוחנן אין לאסרו בתשמיש וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה עיין עליו וכן נראה מדבריו בהל' עבודת יום הכפורים וכבר עמדת עליו ולא רצית לטעמו ורש"י ז"ל חס ליה שיאמר שמן התורה היא גזרה זו. ואשר באת היום ראשון ללמוד מהברייתא דין אם הוא מה"ת אם מדרבנן הלא ידעת אם לא שמעת כי כל הראשוני' אמרו שאין ללמוד מהברייתו' במה שהם (מסכימין) [מסמיכין] אל הפסוקים שיהיה מן התור' שהרי מעשר ירק בפירוש בתלמוד (ר"ה י"ב ע"א) שהוא מדרבנן וסמכוהו בספרי אל הכתוב והוא כדרך אסמכתא וכן מדומע ושאובה כמו שכתבו התוס' וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל בפ' המוכר את הבית וכבר כתב זה הרב ז"ל בחדושי התורה משיב על רש"י ז"ל ומצוי הוא אצל התלמידים ורואה אני שאתה רגיל בו וגם בברייתא לא הזכירו המקרא אלא לפרישה ללשכה לא לפרישה מאשתו. ומה שהפלגת בקונדריסך הראשון גם בזה א"א שיהי' מותר לשמש מטתו במקום קדושה לטמא את עצמו ולטמא את המקדש הנך רואה כי אם היינו בטוחים מחשש זה שמא תפרוס נדה לא היינו מונעים אותו ממצות עונה ומפני חשש זה נאסר לא מפני הקדושה. ואשר הרעשת עלינו שמים וארץ במה שאמרתי שאם היתה פרישת אשתו מן התורה היה מהלוקין או מחייבי עשה אם מן התורה אינו אלא מפני קדוש' המקדש ואם עבר על זה הרי הוא בכלל ולא יחלל את מקדש אלהיו ודבריך שמא תבא שמא לא תבא וכו' הם הבלים שהאיסור מן התורה אינו אלא לשמש מטתו וההפרשה הנז' במשנה היא לאסרו בתשמיש המטה ואם באה באקראי ולא שמש מטתו לא נזהר מזה ומה ענין גזרה לגזרה בכאן האיסור הוא אחד לשמש מטתו והטעו' בזה שפירשת מפרישין אותו מביתו ביתו ממש ואינו אלא אשתו לאסרו בתשמיש:
420
תכ״אומה שהרבית ריעים שיש איסורי תורה שהם משום שמא והבאת פן יחטיאו פן יוסיף ולא יסור לבבו ולא ישיב כלם עדי שקר הם והנהו לאוי יתירי נינהו לחייב עליו בשני לאוין או להוסיף תנאי באזהרה וכבר פירש זה הרמב"ן ז"ל בספר המצו' והרחיב בו המאמר אחשוב עמדת על קצת דבריו מספרי זוהר הרקיע:
421
תכ״בומה שאמרת שכל דבר שהוא מן התורה אינו מחוייב שיתמהו ויאמרו רחמנא אמר שהרי אמרו (ר"ה ט"ז ע"א) מפני מה אמרה תורה נסכו לפני מים בחג ולא תמהו ואמרו רחמנא אמר. זה מחסרון הבנה הוא שלא תמהו אלא כששאלו טעם מפני מה עושין כך אבל כשיאמרו מפני מה אמרה תורה אין לתמוה על מי ששואל טעם הדבר אבל אם הפרישה מאשתו היא מן התורה אלו שאלו מפני מה פורש היה נכון אבל לומר למה פורש אינו נכון שהרי התורה אמרה שיפרוש ומי שכותב דברים כאלה תזוח דעתו להשיב על דברי תמה הוא ראה כמה קורי עכביש ארגת בזה הדרוש:
422
תכ״גאמרת שחום לחם הפנים הוא נס קבוע כמו אילני הזהב וזה יקבלוהו גמולי מחלב עתיקי משדים שאם היה החום של לחם שבת שעברה נעתק אל הלחם של שבת הבאה או היו אילני זהב נעקרין בכל שבת וחוזרים אחרים תחתיהם היה הנס שוה אבל אילני זהב קבועים הם לעולם והחום נעתק מהלחם ובא אחר תחתיו מי שמעלה דברים כאלה על שפתיו אין להשיב על דבריו:
423
תכ״דאתה פסקת כר' יהודה במה שאמר (מנחו' ט"ו ע"א) שאין קרבן צבור חלוק לפי זה אם שבט אחד טמא וכלם טהורים יעשה בטומאה זהו דעתו בפי' בגמרא והרמב"ם ז"ל פסק עד שיהיו רוב צבור טמאים זהו פשטן של דברים וכל האמוראים הכי סבירא להו והיאך תשוה ר' יהודה שאומר שאפילו שבט אחד טמא וכלן טהורים יעשה בטומאה עם האומרים דוקא רוב או מחצה על מחצה אם מחצה למחצה כרוב אלו דברים הם בדויים וא"כ בקש רחמים על עצמך שעשית עצמך גאון לומר ואנן סבירא לן דהלכם כר' יהודה דסבירא ליה אין קרבן צבור חלוק אפי' במיעוט טמאים לחלוק על רב וגאון אביהן של ישראל בדברי תוהו ואתה מתהפך בזה מצד אל צד אין דבריך הראשונים כמו האחרונים:
424
תכ״ההרמב"ם ז"ל פסק בעיר הנדחת כריש לקיש וכר' יוחנן במעשה אלפס והסוגיו' הם שוות ואין טעם אחר בזה אלא דקי"ל כר' יוחנן אפילו היכא דסוגיא דשמעתא כותיה דריש לקיש בר מהנהו תלת ובעיר הנדח' שפסק כריש לקיש מפני שלא נכלל באותו כלל הלכתא למשיחא וערבבת בזה דעת הפוסקים כריש לקיש במעשה אלפס ואנו אין אנחנו נושאים ונותנים אלא על דעת הרמב"ם ז"ל ואתה זורק דברים שאין בהם ממש:
425
תכ״ולפסוק תנופה עושה זיקה לחומרא אמרת שהיא חומרא דאתיא לקולא ותחלה אודיעך. דלא אמרי' חומרא דאתי לידי קולא אלא כשאסרנו מה שהוא מותר מן התורה להחמיר ותתחייב הקולא מאליה כההיא דמטמי' לה משום לידה להחמיר על דברי תורה שהקולא מתחייבת למיהב לה ימי טוהר כדאיתא בפ' המפלת (נדה כ"ד ע"א) אי נמי ההיא דקפיזא קפיזא דפ' אלו עוברין (פסחים מ"ח ע"ב) הידוע לתלמידים וכן ההיא דפ' ארבעה אחין (יבמות ל"א ע"א) אם אתה אומר חולצת מתיבמת אבל דספק לידות אמרי' תשב לזכר ולנקבה לחוש לשניהן בפ' המפלת (נדה כ"ד ע"ב) ובפ' יש נוחלין ובמקומות אחרים וכן בשליה שיצאה מקצתה בפ"ק דבבא קמא (י"א ע"א) וכן בבעיות שעולין בספק שהחומרא היא מן התור' לא ממנעי להחמיר משום דאתיא ההיא חומרא לידי קולא ובפ' המפלת אמרי' יהבי' לה ימי טומאה וימי טהר' לא יהבינן לה שאין להקל בידים מפני חשש קולא שתבא מפני החומרא ואחר שזה אמת הנה דבריך הבל שאם אמרנו תנופה עושה זיקה מספק נתבטל קרבן צבור בשב ואל תעשה ואם אמרנו אינו עושה זיקה מספק הכנסנו חולין לעזרה או קרבן פסול בידים ומוטב לעבור בשב ואל תעשה ולא לעבור בידים ויביאו אחרים תחתיהם אם אפשר ואיני יודע לדבריך מה יעשו מפני הספק יבטלו קרבן צבור או לא יבטלו ובכל אחד מהצדדין אם אינו כן עברנו על דברי תורה א"כ ההלכ' שראוי לפסוק בזה הוא שיתבטל קרבן צבור בשב ואל תעשה וכבר ביאר זה הרמב"ם ז"ל בפ' י"א מהלכות שגגות וכבר אמרתי לך שהסוגיא של פ' הקומץ זוטא (ט"ו ע"א) רהטא דתנופה עושה זיקה וכן באות' הלכה שבפ' התכלת (מנחות מ"ו ע"א) הזכירו תנופה עושה זיקה וכשהעלו במקום אחד בעיא בספק וסוגיא רהטא במקום אחר כאחד מהצדדין פסקי' הכי ולא השגחת בכל זה כדי לחלוק ברצון ואינך חולק על עצמך ואני תמה ממך שכבר הוכחתיך בקונדריסי הראשון על מיעוט השגחתך בהלכות שהן לפניך להחליף איש באיש ולא נוכחת כי בקונדריסך האחרון כתבת כי אינן נראין לחצאין הוא לכל הצבור וההלכ' פשוטה לילדים שאינו אלא לאיש אחד שיש לו עשרה בנים ומי שטועה בפשט ההלכ' איך מלאו לבו לחלוק עלי' ואפילו באיסור והיתר שהיא ידיעה קודמת לכל מורי הורא' יורה יורה ידין ידין יתיר בכורות אל יתיר אינך משגיח כי כתבת תוחבין לה כוש ברוטב שהוא רוטב הנוטף מהצלי ולא השגחת כי אותו רוטב הוא גוף האיסור ומה בין זה לבשר הצלי ומאי הקל תחלה איכא ובפ' העור והרוטב (חולין ק"כ ע"א) כשאמרו מאי רוטב שומנא הקשו טומאת אוכלין ליטמא. ובמקומו' אתה אומר ומה שהצריכני לפרש כן כך וכך ויודע אני כי הטועה אינו טועה אלא מפני דברים המצריכין אותו ואינו מנוצל בזה ובמקומו' אתה אומר נלאיתי כלכל וזה טוב הוא אבל מי הזקיקך ליכנס במקום שאינך יכול לצאת ממנו כל אותן דברי' מהתעוררותך היו ובמקומו' אתה מדלג ואינך משיב והי' טוב שתודיעני שהודית ובמקומו' אתה אומר אמת הוא שטעיתי והטעני כך וכך וזה טוב מאד מאד והלואי היית עושה כן בכל מקום והרבה דברים אני מניח מלהשיב עליהם והזכרתי לך עתה מקצתם כי קונדריסך הראשון מכף רגל ועד ראש אין בו מתום ולא השבתי אלא לקיים דברי חשבתי כי בזה שמתי קנצי למלין ואתה רוצה להוסיף תקון ואתה מוסיף קלקול ואתה מתאנה לי למצוא עלי תנואות ומבקש תואנות כי גם אני טעיתי כדי לכסות מומי טעיותך בזה ולא ירדתי בדברי אלה אלא מקנאתי לרב ז"ל שאמרת הוא פסק כן ואנן סבירא לן דהלכ' כר' יהודה כאלו היית גאון כמוהו והי' לך לומר ולעניו' דעתי הי' נראה לי כן על כן רציתי להודיעך כי טעי' בדברים שלא יטעה בהם אחד מתלמידי הזמן ודבר גדול הוא המכיר את עצמו ידע לבבי כי בלי ידע וזה חלקי בחכמה:
426
תכ״זתלמסאן עוד לו על הענין הנז' למעלה:
427
תכ״חענין קלז:
428
תכ״טמוסכם הייתי שלא להשיב על דבריך עוד ולפי שגלגלת בדבריך סתיר' דברי בספר זוהר הרקיע אשר זה הייתי כוסף לשמוע אשיב על תחלת דבריך עד הגיעי שם:
429
ת״לכתבת כי מה שכתבתי כי מניעת תשמיש לאהרן ובניו בשבעת ימי פרישה הי' מפני צניעות לפי שהיו ביחד הוא טעות ע"כ. ואם הטעם הוא אמת אפילו יש בו טעם אחר כמו שהשבת אינו טעות אבל להטעו' מי שמזכיר חד מתרי טעמי הוא טעות גדולה:
430
תל״אעוד כתבת כי האיסור הי' לפי שבעלי קריין אסורין ליכנס במחנה לויה בלא טבילה ובלא הערב שמש ע"כ. וכמה שנים גדלת בבית המדרש ולא קרית פר' במדבר סיני כי לא הית' מחנה לויה בשבעת ימי המלואים שהיו קודם ניסן והמנין אשר אחריו נתקדשה מחנה לויה הי' באייר ובלא ספק שנתעלמה ממך הלכ' כמ"ש בפ' הנזקין (גיטין ס' ע"א) שמנה פרשיות נאמרו ביום שמיני למלואים שמשם יראה כי כבר נבדלו המחנות בר"ח ניסן שאלו ידעת אותה הלכ' לא הי' לך לטעות כי בז' המלואים נבדלו המחנות ואם ההלכ' נתעלמה ממך הי' לך לקרות פשטי הפרשה רש"י ז"ל כתב שם מחנה לויה הופרשה באותו יום שטפא דלישנא הוא ולא הית' הכונה אלא על מחנה שכינה ופר' שלוח טמאים הוצרכו באותו יום על מחנה שכינה שכבר הופרשו הכהנים ועל מחנה לויה כשיובדלו הלוים בחדש השני כמו שהוא מפורש בכתוב ואם בסדר הפרשה לא נזכרת איך אשיב עליך במה שאמרת שצריך הערב שמש להכנס למחנה לויה וכי לא שמשת בישיבה ולא קרית לעולם מסכת יבמות ושם אמרו בפ' ראשון (ז' ע"ב) שלא אסרו טבול יום אלא בחצר החדשה שחדשו בה דברים בימי יהושפט וזה מדברי סופרים אבל מן התורה אפילו עשה לית ביה כמו שאמר ר' יוחנן ובמשנת כלים (פ"א מ"ח) שנינו הר הבית מקודש הוא הימנו שאין זבים וזבות נכנסים לשם הא טבול יום נכנס לשם וקתני סיפא עזרת נשים מקודשת הימנה שאין טבול יום נכנס לשם הא בחיל ובהר הבית מותר ואפילו בעזרת נשים אינו אסור אלא מדרבנן דהיינו החצר החדשה שגזרו עליה בימי יהושפט ובמסכת תמיד (כ"ה ע"ב) שנינו אירע קרי באחד מהן יורד והולך במסבה ההולכת תחת הבירה טבל ועלה ונתחמם כנגד המדורה ובא וישב לו אצל אחיו הכהנים אע"פ שזה טבול יום הי' לפי שלא נאסר טבול יום אלא בחצר החדשה שגזרו בה ומה שהולך תחת הבירה אע"פ שהוא בעל קרי ובעל קרי אסור בכל מחנה לויה הא אמר ר' יוחנן התם דמחילות לא נתקדשו ומה שהצריך הכתוב הערב שמש למי שהוא טמא מקרה לילה הוא מפני מחנה שכינה וכל זה כתבו התוספו' ולא דייך שטעית במקרא במשנה ובגמרא אלא אפילו בדברי עצמך טעית שאפילו יהי' טעם האיסור תשמיש לאהרן ולבניו מפני טומאת קרי אין ללמוד ממנו לכהן גדול לדורות בשבעת ימי פרישה שהרי בעל קרי הי' מותר ליכנס בלשכת פלהדרין שהרי לא נתקדשה כלל כמו שאמר רש"י שאם הי' אסור בעל קרי ליכנס שם לא היינו צריכים לטעם שמא יבא על אשתו ותפרוס נדה:
431
תל״בועוד כתבת אהרן ובניו היו מוזהרים שלא לצאת כל שבעה ממחנ' שכינ' ע"כ. ודעתך לומר שלפני' מן הקלעי' עמדו שבעה ימים בקביעות ולדבריך וכי לא היו צריכין לנקביהם ואיך היו נפנים במחנה שכינה מה יש לך לומר בשעת צרכיה' היו יוצאים אף אתה אמור שאף לתשמיש היו יכולין לצאת אלא מפני הצניעות וכל זה אינו עולה כהוגן אבל מה שמרפא שבר קושיא זו הוא מה שאמרו בויקרא רבה שהמשכן היו מפרקין אותו אחר תמיד של בין הערבים ונשאר מפורק עד תמיד של שחר וכיון שנתפרק אין בו קדושת מחנה שכינה כמו שנז' במנחות (צ"ה ע"א) בענין סלוק המחנות וכיון שאין לו קדושת מחנה שכינה אף קדושת מחנה לויה לא היתה לו שעדיין לא נתקדשה עד אחר מנין הלוי' וחנייתם סביב למשכן שהי' בט"ו. באייר ומה שיש לך לתמוה הוא וכי הלוים היו אסורי' בתשמיש המטה באהליהם במדבר ואם תמצא להם היתר אותו היתר בעצמו היה אפשר להמשיך לאהרן ולבניו א"כ לא מצינו מניע' תשמיש לאהרן ובניו מפני פרישתן למחנה שכינה שתלמוד מהם לכ"ג לדורות בז' ימי פרישה ועוד שלדברי ר' יוחנן דאמר מלואים דבר שאין מעכב לדורות אין מעכב בהם ופרישה אינה מעכבת לדורות מדתנן מתקינין ולא תנן מפרישין א"כ אפי' אהרן ובניו היו מותרין בתשמיש המטה אבל לא יכנס זה בשכלך שהבנת מחלוקת ר' חנינא ור' יוחנן לדורות הבאים ועוד אראך טעותך בראיות מפורשות וכל זה אינו אלא להגדיל תורה שאין אנו צריכין לכל זה כי ר' יוחנן דס"ל דבר שאין מעכב לדורות מעכב בהן כבר דחה דבריו ריש לקיש מדתנן מתקינין ולא תנן מפרישין ושתק לו ר' יוחנן א"כ חזר הדבר לטעמו של ריש לקיש שלמד ממשה ופרישת משה מאשה היתה עולמית לא מפני פרישה למחנה שכינה שנלמוד ממנו לכ"ג לדורות וגם בפי' אמרו בגמ' דמתני' ר' יהודה בן בתירא היא דאסר מפני חשש ספק נדה לא שיהא לו סמך מן התור' וזה עורון גדול למי שמתחזק לומר כי מן התורה היא ומה שראוי לך לדעת הוא כי לדברי ריש לקיש פרישת ז' ימי' מאשתו הוא מטעמו של ר' יהודה בן בתירא ולא למדנו מטעמו פרישה למחנה שכינה ואם פורש מאשתו בביתו דיו לא שממשה למדנו שצריך שיהי' ששה ימים האחרונים במחנה שכינה כמשה והיום הראשון משבעה אם עמד בביתו פרוש מאשתו דיו ואתה לא הבנת זה הכלל:
432
תל״געוד כתבת ואלו היתה הלכה כריש לקיש שאמר שהפרישה לקדושה אינה אלא ששה וחכמים הוסיפו יום א' מדעתם משום חששא היה מקום לסברתך אבל מאחר שהלכה כרבי יוחנן דיליף לה משבעת ימי המלואים וכל המעכב בהם מעכב לדורות אין כאן מופת ולא ראיה ע"כ. ויש בזה כמה שבושים שאין בין ר"ל ורבי יוחנן מחלוקת אלא מהיכן למדנו אבל שיהי' ביניהם הן שלפי דברי רבי יוחנן הדורות הבאים אסורי' בתשמיש מן התורה ולדברי ריש לקיש אסורים מפני חששא אינו כן שאפילו היו אומרים בגמרא מאי בינייהו איסור תשמיש מן התורה איכא בינייהו כמו שאמרו במחלוקת רבי יוחנן ורבי חנינא. ומה שאמרת דהלכה כרבי יוחנן והלא ר' יוחנן שתק לו לריש לקיש מסתם מתני' דר' יוחנן דסביר' ליה הלכה כסתם מתני' על כרחו חזר לדעתו של ריש לקיש אפילו היה סובר מתחלה דמן התורה נאסר ויאמר על כרחו מתני' רבי יהודה בן בתירא היא כמו שאמר ריש לקיש וגם רב פפא דהוא בתרא סבירא ליה כסתם מתני' אלא שכל זה הבל נדף שלא עלה על דעת שום חכם שרבי יהודה בן בתירא דעתו שמן התורה הוא אסור בתשמיש והלא בירושלמי אמרו בפי' אלו אמר רבי יוחנן ולא אמר ר' יהודה בן בתירא הי' מותר לשמש מטתו הרי שבירושלמי על דברי ר' יוחנן אמרו הדברים ולא כמו שטעית ואמרת שהירושלמי נאמר' אליבא דמאן דאמר שאינו מעכב כל הכתוב במלואים והלא ר' יוחנן וריש לקיש סבירא להו כל הכתוב במלואים מעכב בהם וטעית בפי' ההלכ' כי הבנת מלואים כל הכתוב בהם מעכב בהם או אין מעכב הוא לדורות הבאים לא לאהרן ולבניו וזו טעות גמור' וראיה מפורשת מה שאמרו פרישת שבעה איכא בינייהו דלמאן דאמר דבר שאינו מעכב לדורות אינו מעכב בהם פרישת שבעה אינו מעכב בהן דלדורות אינו מעכב מדתנן מתקינין ולא קתני מפרישין וכיון דלדורות אינה מעכבת הפרשת שבעה אף אהרן ובניו לא מעכבא וזו ראיה מפורשת. וגם רבוי ומשיחה וסמיכה ותנופה ומקרא פרשה ועכוב' מנא לן ועשית לאהרן ולבניו ככה לא שייכי בכהן גדול ביום הכפורים אלא כלהו לאהרן ולבניו שייכי ואי ילפי' דורות ממלואים זו מחלוקת אחרת ר' יוחנן וריש לקיש הוא ונדחו דברי ר' יוחנן ונתקיימו דברי ריש לקיש אבל במחלוקת רבי יוחנן ורבי חנינא לא היתה לדורות אלא לאהרן ולבניו וזה ממיעוט השגחתך שההלכות שהן לפניך אינך מבין וכבר הוכחתיך ולא נוכחת ומה שלא הקשו בגמ' מאי דהוה הוה כמו שהקשו (יומא ה' ע"ב) בכיצד הלבישן במה שאינו אלא ספור מעשה שייכא האי קושיא אבל במה שהוא מצו' לא שייכא ואפי' בההי' אמרי' למסבר קרא וכיוצא בזה אמרו (סנהדרין ט"ו ע"ב) שור סיני בכמה וכן בבשר נחיר' שהכניסו ישראל בארץ (חולין י"ז ע"א). כתבתי לך כי מה שנסתייעת מהבריתא דרבי יהודה בן בתירא ס"ל דמן התורה הוא איסור תשמיש המטה בשבעת ימי פרישה שאין מהברית' ההיא סיוע שלא הביאה הבריתא דברי רבי יהודה בן בתירא על הפסוק אלא תשלום הבריתא היה אחר שלמדו מהפסוק פרישת שבעה ואמרתי שאפילו סמכו זה אל הפסוק הי' דרך אסמכתא כיון שמתבאר מהגמרא שאינו אלא חשש ואין ראיה מהבריתא ואפי' סמכה זה אל הפסוק שהרי מצינו שלמדו מהפסוק מעשר ירק ומדומע ובגמרא מפורש שהם מדרבנן אלו הם עיקר דברי ועל זה גלגלת עלי שהרמב"ם ז"ל מרבית מנין מצות התור' הביא להם ראיות מהתוספתא ומכילתא וספר' וספרי ע"כ דבריך. והריני בן שבעים שנה ולא זכיתי למלמד שילמדני למוד עמוק כזה עד שבאת אתה ולא ראית ספרי זוהר הרקיע וראית שלא נעלם ממני דבר זה וכי זה הוא סותר מה שכתבתי בענין איסור תשמיש בימי פרישה ומאין יצא לנו איסור זה בפירוש מן התור' שיהיו דבריך קושיות על דברי אבל הוקבע במוחך שבוש זה ועשיתו הלכה למשה מסיני והחולק עליו כופר בעיקר וכתבת אחר זה ולא טוב עשית בשבושך ראית הרב במה שטען שהתכלת והלבן אף ע"פ שאין מעכבין זה את זה שאינם שתי מצות ונסייעתא מהמכילתא יכול שהן שתי מצו' ת"ל והי' לכם לציצית מצוה אחת היא וגזרת עליו שאינה אלא לדעת ר' ולא לדעת חכמים האומרי' שאין מעכבין זה את זה ולפי כן הם נמנו שתי מצו' ולא השגחת על דבריו שהו' אמר בשרש י"א כבר התבאר לך שאפילו החלקים שאינן מעכבים זה את זה כבר יהיו מצוה אחת אם הענין אחד וגמר דברך ע"כ. והנה לא עלי תלונותיך כי אם על הרמב"ם ז"ל שכל מה שכתבתי בזה בשם הרמב"ן ז"ל כתבתיו ועתה קום ריב את ההרים אבל אחר שבאת ללמדני חדשו' ובצורו' ולא ידעתים אודיעך כי אתה מגשש כעורים בכל זה ולא הבנת לא דברי הרמב"ם ז"ל ולא דברי הרמב"ן ז"ל המשיגו. דברי הרמב"ם ז"ל הם כי כל שתי מצו' (שהן) [שאין] מעכבו' זו את זו ראוי למנותן שתי מצות ומזה השרש מנה תפלין לשתי מצו' חולק על הגאוני' ז"ל שמנאום מצוה אחת ולפי שורש זה הי' ראוי לו למנו' מצו' לבן אחת ומצו' תכל' אחת דהא קי"ל שהתכל' אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכל' אלא שמצא במכילתא ששנו שם יכול שהם שתי מצו' ת"ל והי' לכם לציצי' וכו' ועל זאת הבריתא סמך למנותן מצוה אחת ולפי שהוקש' לרב ז"ל שרשו שיהיו שתי מצו' שאינן מעכבו' זו את זו נמנו' באחת השלים דבריו לאמר שאף ע"פ שאינן מעכבין זה את זה כיון שהענין אחד אין נמנין אלא מצוה אחת אלו הן דבריו. והרמב"ן ז"ל בא ואמר שאם השרש שהשריש בזה שהמצו' שאין מעכבו' זו את זו ראו למנותן שתים אמת תכל' ולבן ראוי למנותן שתים כיון שאין מעכבין והמכילתא שאמרה שהן מצוה אחת ולא שתים היא נשנית לדעת ר' שאמר שהתכל' מעכב את הלבן שלא באו בבריתא זו למנו' המצו' אלא אם מעכבין זה את זה או אין מעכבין זה את זה שבזה הלשון נזכר גמרת מנחו' (ל"ח ע"א) מעכבין או אינן מעכבין וכיון שהברית' הזו כשאמרה מצו' אחת הן נאמרה לדעת ר' שאומר שמעכבין זה את זה אין ללמוד ממנה למנין המצו' שהיא מצוה אחת דהא ק"ל שאין מעכבין זה את זה. נחזור לשרשינו שכל שתי מצו' שאין מעכבו' זו את זו נמנו' לשתים אפילו לדעתו שהרי מנה התפלין לשתי מצו' אלו הן דברי הרמב"ן ז"ל. וכבר השגיח הרב ז"ל על כל מה שאמר הרמב"ם ז"ל לתקן דבריו במה שמנה מצוה אחת תכל' ולבן אעפ"י שאין מעכבין זה את זה שאותו תיקון הוא לפי מה שפירש הבריתא על דעת חכמים ואם מהגמרא מתפרש שלשון הברית' הוא לשון ר' בגמרא ולדעתו שנויה אין לנו צורך לאותו תיקון ואני בכל זה איני אלא כמעתיק דבריהם ומה שדברתי בזה הוא לענין מנין המצו' אם הרב ז"ל מנה מצוה אחת תכל' ולבן מפני אותה ראיה שבמכילתא ואותה ראיה אינה ראי' הי' ראוי למנותן שתים אלא שבסוף ספרי הסכמתי למנותה אחת כתפלין כדעת הגאון ז"ל שקושי' הרב ז"ל על הגאון ז"ל מלשון התלמוד (מנחות מ"ד ע"א) מאן דלי' ליה תרי מצו' אינה קושיא שהרי בשלשה מינין שבלולב אמרי' שהן תלתא מצוה אף ע"פ שאינן אלא מצוה אחת זהו שכתבתי אם יערב לך קבל אותו ואם לאו הניחהו לא גזרתי משו' אדם שיקבלהו אבל דע שאם אומר דבר דרך סברא שאיני אומר אותו אלא א"כ איסדנו על איזה שורש מהגמרא אבל יודע אני שדברי אלו לא יכנסו באזניך כי אינם מבריתך כי לא הורגלת בתלמוד ולא ידעת דרכו ואינך חושש לחלוק על דברי הגאונים בפסקיהם בדמיונות והזיות:
433
תל״דעוד כתבת נחזור לדבריך שאם היינו בטוחי' שלא תפרוס אשתו לא היינו מונעים אותו ממצו' עונה מפני הקדושה אין הכי נמי שמטעם מפני שאין אנו בטוחים שלא תפרוס אשתו נדה יפרוש ממנה שבעה כדברי רבי יהודה בן בתירא להיו' פרישתו לקדושה מן התורה ללשכה שבעזרה ומה ענין יש לבטל עונה אחת ומה חשש אצל קדושה והמקדש. ואשר תקנת אלו היתה פרישתו מאשתו מן התור' ועבר עליה שאינו חייב אלא מפני קדוש' המקדש שהוא בכלל ולא יחלל את מקדש אלהיו יתכן שכדברך כן הוא מאחר שכהן גדול באותם ז' ימים למחנה שכינה הוא מופרש ואע"פ שאם יצא שלא בשעת עבודה הוא פטור לדעת הרמב"ן ז"ל מכל מקום לדעתו אם יצא בשעת עבודה בלא יחלל הוא חייב וכ"ש אם שמש מטתו ונטמא לרצונו ונטרד מן העזרה בשעת עבוד' ושלא בשעת עבודה שבלאו זה יהא מחוייב ע"כ. ודבריך הם מורכבים משתי השגו' אשר השגתיך. האחת על אמרך שמן התור' היא הפרישה מאשתו. והשגתיך שאם מן התור' היא הפרישה ועבר עליה היה לוקה ולא מנאוהו מהלוקין. וכתבת שאינך יודע מאי זה שם הוא לוקה. וכתבתי לך שאם מן התור' היא אסורה אינה אלא מפני קדוש' המקדש ואם עבר לוקה משום לא יחלל את מקדש אלהיו אע"פ שלא עבד בקרויו ולא הניח עבודה ושמש וכיון שלא מנאוהו מן הלוקין א"כ אינה מן התור'. וההשג' הב' היא על תמיהתך עלי שאיך אפשר לי לומר שמן התור' הי' מותר לשמש מטתו לחלל קדושת המקדש. וכתבתי לך שאם היינו בטוחים שלא תפרוש אשתו נדה לא היינו מונעים אותו ממצו' עונה וכשמנענוהו אינו אלא מפני חשש זה לא מפני קדושת המקדש אשר הפלגת אלו היא דברי ועתה באת להשיב על דברי וכתב' דברי' נאמרים בפה אינם מצויירי' בנפש והולדת תולדה אמתי' משלש הקדמו' שתים כוזבו' והאחת צודקת. אמנם היות דבריך נאמרי' לא מצויירים הוא שאם האיסור הזה מפני קדוש' המקדש שלא יחללנו בתשמישו ובקרויו בעבודה אינו מפני חשש שמא תפרוס אשתו נדה שאפי' יבא אליהו ויאמר אשה זו חדל ממנה אורח הוא אסור לשמש מפני קדוש' המקדש ואין הפרש בזה בין ז' ימי פרישה לכל השנה ואם האיסור הוא מפני חשש נדה אפילו בלשכה אע"פ שלא נתקדש' הוא אסור לשמש מטתו. אמנם התולד' וההקדמו' הנה התולד' היא אסור תשמיש וההקדמ' הצודקת חשש נדות והכוזבו' האחת שהאיסור מן התור' וכבר נתבאר מופתי במה שהקדמתי והשני' שהאיסור מפני קדוש' המקדש ג"כ כוזבת שלא נתקדשה הלשכ' כמ"ש רש"י ז"ל ואם מפני עבוד' כל השנה כלה שוה בזה. והנה נשתברו כל דבריך. אבל הם שבושים חשבת כי כהן גדול כל שבעה הי' חייב לעבוד עבודה בעזרה ואם יצא עובר משום ולא יצא מן המקדש ואם הי' זה אמת מה לנו לטעמו של רבי יהודה בן בתירא שמא תפרוס אשתו נדה והלא צריך לעבוד עבודה ואסור להניחה. ואע"פ שיש לך לומר אלמלא טעמו של ר' יהודה בן בתירא היינו מתירין אותו לשמש מטתו אחר העבוד' ויטבול ויעריב שמשו ויחזור הדבר לטעמו של רבי יהודה בן בתירא ואין זכר לקדוש' מקדש בזה ואין הפרש בין ז' ימי פריש' לשאר ימים. אבל כל זה אינו אמת שמן התור' אינו חייב לעבוד בשבעת ימי פרישתו ואם לא רצה לצאת מהלשכה רשאי הוא ואין בין שבעת ימי פרישה לשאר ימות השנה כלום אלא פרישה ללשכה והי' יכול לשמש מטתו ואסרנו לו התשמיש מפני חשש נדות. ומה ששנינו (יומא י"ד ע"א) כל שבעת הימים מקטיר ומטיב אינו חיוב מן התור' אלא להרגילו בעבודו' ואהרן ובניו בשבעת ימי פרישה לא עשו עבודה כי משה הי' כהן וגם משה כשפירש לא עבד עבוד' ואפילו הי' חיוב מן התור' הי' רשאי לצאת אל הלשכ' וישמש מטתו שם ויאפיל בטליתו ויטבול ויעריב שמשו אלמלא חשש נדות וכמ"ש בפ"ק דיומא (ו' ע"א) דמפרשי ליה שעה אחת קודם שקיעת החמה:
434
תל״הואחר שהגיעו הדברי' ע"כ אפסיק הדבור כי לא דברתי עד הנה אלא להכות סתירתך לדברי אשר בספרי ספר זוהר הרקיע אשר זה הייתי מתאוה לשמוע ודי לי בזה כי מהאיש האחד תלקח ראיה על כל אישי המין ושמחנו שמחה גדולה על חולשת הבנתך בזה כי בלא ספק כן הוא בכל השאר ולפי שהרגשתי שאתה מכה אותי בסתר בזה ובדברי' אחרים כמתגדר לסתור דברי הוכחתיך בדברים איני יודע אם אתה מכיר חולשת דבריך ועודך מחזיק בם כדי שלא תתן חסרון לעצמך להודו' שאת' טועה וזה גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכו'. או אם התאו' הגובר' מונעת אותך מלהכיר טעותך ולזה אני מנצל אותך ובי אני העון שאני מאבד דברי עמך ונושא ונותן עם כיוצא בך ואיני רוצ' להשלי' דבר להשיב על שאר דבריך אבל ממה שהשבתי בענין איסור תשמיש לכהן גדול תוכל לשער שאם אשיב על שאר דבריך לא היית שמח בתשובתי כבר הזהרתיך שלא תכתוב עוד וכתבת. וטוב הית' לך השתיק' ואיך אפשר שיצא בכבוד בויכוחו מי שחולק על האמת ואינך בוש לומר פעם אחר פעם עלי טעית וכ"ז דרך כסילו' כדי שלא תוד' על האמת ולא יכולת להוצי' מפיך לעולם שאת' טוע' בהטעותך הרמב"ם ז"ל בפס' שלו היש שגעון גדול מזה. ויותר נפלא מזה שאת' משבש הגמ' לקיים טעותך באומרך כי חום לחם הפנים הוא נס קבוע כמו נס אלני זהב. ובגמ' (שם כ"א ע"ב) אמרו הפך ואף הפסוק את' מטעה ברמז ואכבדה והוספת בו אילני זהב וזו עברה גדולה היא יותר מתנורו של עכנאי הבבלי במס' יומא (שם) והירושל' במס' תעניו' ומדרש חזית ושאר המדרשו' כלם הסכימו שאינן אלא דברי' לקיים רמז הכתוב ואתה לקיים טעותך מוסיף אילני זהב ואפי' בלשון המשנ' אין אנו רשאין להוסיף יותר ממה ששנינו אפי' אין בו מנין וכמו שאמרו בראשון מקדושין (מ' ע"א) תנא תני אלו ואת אמרת תנא ושייר וכ"ש כשמזכירין מנין אין מוסיפין על המנין ואתה בא ברמז הכתוב המקובל להוסיף וכ"ז כדי שלא תאמר שאני הטעיתיך על נכון ובירושלמי (ב"מ פ"ב הי"א) אמרו שר' יוחנן תלמידו של ר' חנינא מפני שקרע עליו קרע תלמיד על הרב ואתה אמרת שאין זה אלא מפני שלמדו דבר א'. ובירוש' למדו מאותו מעשה שר' יוחנן ס"ל כר' יהודה דאיזהו רבו כל שלמד רוב חכמתו ממנו אבל אתה אין לך ספרים וממה שאני כותב לך אתה גונב קצת ובדבריך האחרוני' הכרתי כי למדת הרב' דברים ממה שכתבתי לך כי אין דבריך האחרוני' בהרב' מקומו' באותו קלקול שהיו הראשוני' ממה שלמדת מדברי אלא שאת' מבליעם בנעימו' הלא ידעת כי נחש ינחש איש אשר כמוני וכשאני מזכיר בענין אחד שני טעמים אתה מניח הטעם יותר חזק ומסתבך באחר שאפי' הי' בטל נשאר הטעם האחר וכ"ז כדי לקנטר. ואתה מסתלק מענין לענין להסתבך בדברים באו דרך גררות ומניח השרשים המשורשים במקומם ומצפה אותם במליצות כסף סיגים מצופה על חרש עץ רקבון משוח בששר אלה הם דרכיך. והנה דברי הראשוני' והאחרוני' אצלך לא החלפתי ולא המרתי דבר מדברי אבל החזקתי אותם וחי נפשי הרבה רבנים וחכמים ראיתי דבריהם ושמעתי פלפולם ומעולם לא ראיתי כמותך איש העמיק שחת לו לקיים טעיותיו והרב' מהגדולים ממך נשאו ונתנו עמי בהלכו' בין במכתב בין בפה לפה וחלקתי עליהם מלחמו' ה' מלחמו' תנופה ואת והב בסופה להודות לדברי ומטך אשר הכית בו את היאור יפה אמרת כי הוא מטה עוז מושלים מנתיבת' ושבטי ומשענתי הוא שבט כושלים ומשענתם וכושל מליו יקימון ומעלותיו ירומון ומשנאיו מן יקומון המדבר שמעון בה"ר צמח זל"הה:
435
תל״וענין קלח:
436
תל״זמי שהלך למדינת הים או בדרך מרחוק והניח במקומו קרקע והמלך תובע המס המוטל עליו דינו כך שהמלך הוא מוחזק בשעבודו על נכסיו ויכול למכור בנכסיו וממכרו ממכר במכרו הלוקח ממנו מקחו קיים. ודבר זה מתברר ממה שאמרו בפ' חזקת (בבא בתרא נ"ה ע"א) הני זהרורי דזבינו ארעא לטסקא זבינהו זביני פי' זהרורי הם הממוני' מן המלך לגבו' המס הקבוע על השדו' ודין המלך הוא שאם לא יפרעוהו שיכול למכור הקרקע וכיון דדינא דמלכותא דינא ממכרו ממכר והרי הוא מוחזק בקרקע ועדיף שעבודיה משעבוד בעל חוב וכתובה דלגבי שעבוד המלך אמרינן התם (שם) שאם מת קודם שפרע מה שחייב למלך אין הבכור נוטל פי שנים משום דהנהו נכסי הוו ראוי שהרי המלך מוחזק בהם ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ואלו אדם שמת ועליו חוב וכתוב' אשה לא נתבטלה ירושת בנו הבכור והיינו טעמא משו' דשעבוד המלך עדיף משעבוד ב"ח וכתוב' דאינהו בעו ב"ד ומחוסרי גובייאנה והמלך אינו צריך לכל זה משום דדינ' דמלכותא דינא והרי הוא מוחזק בקרקע כן כתבו בשם ר"ת ז"ל והסכימו עמו אחרונים ז"ל. ואע"ג דאמרינן התם (שם) דדוקא אי זבינו לטסקא משום דטסקא אארעא רמיא אבל אי זבינו לכרגא זביניהו לאו זביני משום דכרגא אקרקף גברא רמיא ולאו אארעא איכא למימר דהיינו דוקא בדינא דפרסאי כדאית' התם שמנהגם הי' שמי שיצא ממקומו והניח קרקע שלא היו מחייבין אותו לפרוע כרגא אבל בדין הישמעאלים שהם מחייבין המס לכל מי שיש לו נכסים במקום שדר שם ולא העתיק דירתו למקום אחר לפרוע שם מס המלך איכא למימר דאפי' זבינו לכרגא זבינהו זביני כיון דבדינא דמלכותא מחייב. כללא דמילתא הוא דינא דמלכותא דינא ולאו גזלנותא דמלכותא הוא כיון שדין קבוע הוא לכל הבא לדור במקומם על שעבוד אותו דין דר שם. וכן כתבו רבינו אבן מאגש ורבינו שמואל ורבינו הרמב"ן ז"ל וכיון שהמלך יכול למכור מן הדין והרי הוא מוחזק בנכסיו ה"ה לכל מאן דאתי מחמתיה כגון זהרורי דפרסאי. ואם המלך ממנה פרנסי הקהל לגבו' המס הרי כחם ככחו ואינם אלא שלוחין ויכולים למכור הקרקע בלא אכרזתא כדאיתא בפ' אלמנה ניזוני' (כתובות ק' ע"ב) או להשכירו או למשכנו וה"ה שהם רשאין ללות מעכו"ם ברבי' לפרוע המס ויכולין ליטול ממנו הרבי' שנתנו לעכו"ם ואע"ג דאמרי' בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ע"א ע"ב) שמי שלוה מעכו"ם ברבי' ובקש להחזירם לו ואמר לו ישראל תנם לי ואני מעלה לך כמו שאתה מעלה לו אסור ואפילו העמדה אצל העכו"ם אמרי' התם דלא שרי אלא א"כ נטל העכו"ם ונתן ביד משום דאין שליחו' לעכו"ם. בנדון הזה שאני דכיון דדינא דמלכותא דינא והמלך יכול למכור הקרקע ולשעבדו ולא מצא אלא מי שימכור לו סחורה לזמן שלשה חדשים בפסיקא על יותר משער שבשוק א"כ כל אותה פסיקא הוא חייב זה להמלך ואין כאן רבית שאם הי' חייב עשרה והמלך כדי ליפרע עשרה שעבד נכסיו בחמשה עשר א"כ אותן החמשה עשר הוא חייב למלך שאין המלך בשעבודו מרויח הזמן ואין כאן רבית וממוני הקהל מחייבין אותו לפרוע הכל ואינן אסורין לקבלו ממנו מטעמ' דאין שליחו' לעכו"ם שהרי אין כאן רבית כלל שמתחל' כשיצא מהמקום הניח נכסיו משועבדים על הכל אחד שדין המלכו' נותן שלא ירויח המלך הזמן בשעבוד' ואם הדין הוא בקרקעו' כ"ש במטלטלין רשאין למכרן או למשכנן ברבי' על הדרך שכתבתי למעל' וגבייתן קודמ' גביית קרקעו' כדין בעל חוב שגובה מהמטלטלין קודם מהקרקעו' כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכו' מלוה ולוה ומטלטלין שהכניסה בנדוניתא כיון שאינו רשאי למכרן כמ"ש בירושל' שהביא הרי"אף ז"ל בפרק מציאת האשה הוא הדין שאין בעל חוב גובה מהם וכן כתוב בספר אבן העזר (סי' צ') מתשוב' הרא"ש ז"ל וי"א שאפילו מכרן אינן מכורין וכן דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל (פכ"ב מה"א הט"ז) כתב שאם מכרן מכורין ז"ל דבריו כיון שהמלך הוא מוחזק בחובו הרי הן כאלו הן מכורין וגובים מהם המס אם אין שם מטלטלים אחרים ואם לא הניח נכסים לא קרקעות ולא מטלטלין ויש לו מלוה אצל אחרים גובין ממנה דקי"ל כר' נתן דאמר מנין לנושה בחברו וחברו בחברו שמוציאין מזה ונותנים לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו כדאית' בפ' השולח (גיטין ל"ז ע"א) ובפ' האשה שנפלו לה נכסים (פ"ב ע"א) ובפ' כל שעה (פסחים ל"א ע"א) ומוכח בפ' שור שנגח ד' וה' (בבא קמא מ' ע"ב) דדוקא אי ליכא לאשתלומי מניה דלוה אלא שטר חוב זה אבל אם יש לו נכסים אחרים גובין מהם תחלה וכן כתוב בספר חשן משפט (סי' פ"ו) אלא שאם אין שם מטלטלין אלא מה שהכניסה בנדוניתה גובין מהמלוה תחלה ואם יש לו מלוה ופקדון ביד אחרים ושולח מעו' לאשתו למזונו' גובין מהמלו' והפקדון שאפילו למזונותיה מגבין מהם ואם יש לו פקדון אצל אחרי' גובין ממנו תחלה ואח"כ מהמטלטלין שלו שאם הי' הוא בכאן לא הי' מוכר מטלטליו לפרוע המס והי' פורע מהפקדון ואם אין לו מלוה ופקדון ושלח מעו' למזונו' אשתו גובים המס מהם והם קודמין למזונותיה שאפילו בשאר חובו' דעלמא הם קודמין למזונו' אשתו ובניו ואפילו תפסה למזונותיה מטלטלין מנכסי בעלה מוציאין ממנה ונותנין לבעל חוב כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' א' מהלכו' מלוה ולוה ודבר זה נלמוד מדין סדור שמסדרין לבעל חוב שאין מסדרין לו לאשתו ולבניו ובעל חוב נוטל הכל כדאיתא בפ' המקבל (בבא מציעא קי"ג ע"ב) ובפ' שום היתומים (ערכין כ"ג ע"ב) וכן כתוב בס' חשן משפט (סי' צ"ז) בשם תשוב' הרי"אף ז"ל ואם בעל חוב דעלמא קודם למזונו' אשתו ובניו אע"ג דלא מיקרי מוחזק כל שכן חוב המלך שהוא יותר מוחזק בנכסי' מהם ואפילו יש לו מטלטלין וקרקעו' ומעו' גובין מהמעו' כדין לוה שיש לו מעו' שאינו יכול לדחו' המלו' למטלטלין וקרקעו' כמו שכתב הרי"אף ז"ל בפ' המוכר פירו' ויש לומר כי אין לאשה דין בשעבוד כתובתה על נכסי בעלה אע"פ שהיא קודמ' לזה המס שנתחייב בעלה אפי' נתאלמנה או נתגרשה כ"ש בחייו דלא ניתנה כתובה ליגבו' מחיים כדאיתא בפ' האשה שנפלו לה (פ"א ע"א) לפי שמאותה שעה שנתחייב לפרוע המס נשתעבדו כל נכסיו לכל מס שיתחייב בכל שנה ושנה ולא אמרי' במס של שנה זו כבר קדמה היא. ודבר זה נלמוד ממי שמחייב עצמו לזון בת אשתו שהיא טורפת מנכסים משועבדים עד סוף הזמן כדאית' בפ' הנושא (כתובות ק"ב ע"ב) ובפ' הנזקין (גיטין נ"א ע"א) ולא אמרי' כבר קדם החוב למזונו' הזמן הזה לפי שמאותה שעה שקבל לזון כבר נתחייב בכל אותן מזונו' עד סוף הזמן ואע"ג שבירוש' [בפ'] מי שהי' נשוי שתי נשים (ה"א) דאמרי' התם שהראשונה קודמת לשניה אמרו דדוקא לענין כתובה אבל לענין מזונו' שתיהן שוות וכתב הרב בעל העטור ז"ל דמההי' משמע שאין דין קדימה למזונו' היינו דוקא בשתי נשים דכי היכי דחייב לזון את זו חייב לזון את זו אבל במזונו' ובעל חוב במ'ונו' איכא קדימה כדמוכח ההוא דפ' הנושא. וג"כ הרמב"ם ז"ל פ' י"ח מהלכו' אישו' פי' טעם הירושל' כשבאות לזון מהמטלטלין לפי שאין קדימה במטלטלין. והראב"ד ז"ל השיג עליו מהירוש' גם בספר אבן העזר (סי' צ"ג) ומכאן דן הרשב"א ז"ל ששני ישראלים הנושים לנכרי ברבי' והאחד קודם לחברו שכמו שהוא קודם בקרן כן הוא קודם ברבי' שנתרבה אחר שלוה מהאחרון והוא הדין לחוב המלך שמאותה שעה שנתחייב במס נתחייבו נכסיו בכל שנה ושנה עד יום מותו ואפילו קנה נכסים אחר שנשא האשה איכא למימר שהמלך קודם בשעבודו לכתובה דאע"ג דבפ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ז ע"ב) מסקי' דלוה ולוה ואח"כ קנה וכתב לכל אחד מהם דאקנה דיחלוקו דעת הרמב"ם ז"ל הוא דיחלוקו משום ספק ולפי דעתו נפקא מינה שאם תפס אחד מהם לא מפקי' והמלך תפוס ועומד הוא שהרי הוא מוחזק בנכסים ואם אין לו נכסים ואינו שולח לה מזונו' והיא ניזונת ממעשי ידיה והותירה בזה דן הרמב"ן ז"ל בפרק אלמנה ניזונת שאם לא נתן הבעל מזונו' לאשה ועשתה ואכלה אע"פ שהותירה אין לבעלה עליה כלום ואינה צריכה להתנו' עמו בב"ד ולומר איני ניזונת ואיני עושה שהרי משכונה בידה וזו היא ששנינו (כתובו' ס"ד ע"ב) אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשי ידיה שלה עכ"ל וי"א דדוקא העדפה שעל ידי הדחק כגון שהית' משכמת ומערבת יותר מדאי אבל שלא על ידי הדחק דבעל הוא ובעל חוב נוטלו וכן כתוב בספר התרומו' ובס' אבן העזר (סי' פ') ואינו נראה שזה לא נאמר בגמרא בפ' מציאת האשה (כתובות ס"ו ע"א) והביאו הרי"אף ז"ל בפ' אע"פ אלא כשנותן לה בעלה מעה כסף לצרכיה אבל כשאינו נותן לה מעה כסף לצרכיה שתקנו תחת מותר מעשי ידיה הכל הוא שלה וא"כ אין גובין המס ממנו כדברי רבינו הרמב"ן ז"ל וכתב שמעון בה"ר צמח זל"הה:
437
תל״חשאלה קלט:
438
תל״טמוסתגניס:
439
ת״משאלת אלמנה אחת הקדיש' משכונ' אחת שהית' לה על קרקע אחד והעידו בזה ג' עדים אלא שלא היו במעמד אחד אלא זה שלא בפני זה אח"כ הוציאו שטר אחד חתום בשני עדים שהיא נתנה במתנת שכיב מרע אותה משכונה לאחד מקרוביה ואחד מהעדים העיד כי באותה שעה לא היתה בדעתה וגם עדי ההקדש העידו כי קודם מתנ' זו היה ההקדש וקרובים קבלו עליהם לזונה כל זמן שלא יהיו לה נכסים. ועתה נסתפק להם אם עדות העדים המעידים בהקדש היא קיימת מפני שלא היו במעמד אחד ואם עדות המתנה היא בטלה מפני עדות העד שהעיד שלא היתם בדעתה ואם תהיה ניזונת מהמשכונה או יזונו אותה אותן שקבלו עליהם לזונה אם יזכה ההקדש במשכונה והיא אין לה נכסים אחרים:
440
תמ״אתשובה: מה שנסתפק לכם אם דנין ע"פ ג' עדים או לא לפי שלא היו במעמד אחד בשעת עדותן וכל אחד היה יחידי אין בכאן ספק כלל דהא מילתא פלוגתא היא דתנאי היא בפ' ב' מסנהדרין (ל' ע"א) דת"ק ס"ל אין עדותן מצטרפ' עד שיראו שניהם כא' ר' יהושע בן קרחה אומר אפילו בזה אחר זה ואפסיקא הלכתא בהדיא כר' יהושע בן קרחה ואפילו הודאה אחר הודאה כדאיתא התם (שם ע"ב). ובנדון שלפניכם שהעדים העידו בהודאת ההקדש ושהיתה קודם שטר שעשתה לבטל הקדש זה אפילו היה השטר ההוא נעשה כהלכתו ההקדש ידו על העליונה וכ"ש שהשטר האחרון בטל הוא כיון שאחד מהעדים העיד שלא היתה בדעתה דהא קי"ל כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר עד אחד אומר תנאי ועד אחד אומר אין תנאי דלמעקר סהדותייהו קא אתי ובטל השטר כדאיתא בפ"ב דכתובו' (י"ט ע"ב) ונתבררה שאלתכם שההקדש הוא קיים וזכה בו גבוה. ולענין שאלתכם אם אותם שחייבו עצמם לפרנסה כל ימי חייה אם לא ישארו לה נכסים אם הם חייבים או פטורים ותחזור ותפרנס מן המשכונה יראה בזה שאין טענתם טענה כיון שחל ההקדש עליהם היא מוטלת שהרי לא נשאר לה נכסים ולא אאריך בזה כי שמעתי שכבר מתה ולא נשארה טענה ביניהם אלא אם ההקדש זכה במשכונה או יורשיה ומקבלי מתנתה והאמת הוא שההקדש זכה ואין לאחר זכות במשכונה.
441
תמ״בשאלה קמ:
442
תמ״גתנס. שאלת ראובן טען על אשתו שגנבה את כיסו או שפתחה את תיבתו והיא הודית במקצת מהו שיטיל חרם בבית הכנס' עליה או שישביענ' בבית דין ואם קרוביה חייבים שבועה אם ידעו דבר זה:
443
תמ״דתשובה: אלו היה טוען טענת ודאי ואומר אני ראיתיה שגנבה כך וכך והיא הודית במקצ' היתה חייב' שבועה מן התורה כדין כל מודה במקצת ואע"פ שיש מהגאונים ז"ל מי שאומר שאין משביעין אשת איש לפי שאין מביישין אותה בבית דין כל זמן שבעלה קיים זהו מפני טענת אדם אחר אבל מפני טענת בעלה משביעין אותה וגם אין כל הגאונים מסכימין בזה אלא אפילו מפני טענת אדם אחר שאינו בעלה משביעין אותה אם גזלה ויכתבו עליה שטר מעשה ב"ד עד שיהיו לה נכסים באלמנות או בגירושין וכל זה הוא אם היה הבעל טוען טענת ודאי אבל זה אינו טוען טענת ודאי שראה אותה שגנבה אלא שכיון שהיא מודית במקצת טוען שכל מה שנגנב ממנו היא גנבה אותו וכיוצא בזה הוא טענת שמא ובטענת שמא אפי' שבועת היסת מדרבנן ליכא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' א' מהל' טוען ונטען אלא שיכול להחרים חרם סתם בינו לבינה מתקנ' הגאונים ז"ל אם גנבה יותר ממה שהיא מודית ותתן לו מה שהודית אם לא הוציאה אותו לצרכיה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהל' גזילה ועל קרוביה אין חיוב של כלום שאפילו העידו עליה שגנבה יכולה להכחישם שהם פסולים להעיד לה בין לזכות בין לחובה:
444
תמ״השאלה קמא:
445
תמ״ועוד שאלת מי שגירש את אשתו ובאה לגבו' כתובתה מהו שתטול כליה שהכניסה לו בנדוניתה ואם היא נוטלתן באיזה שומא נוטלתן של עכשו או של שעת שעבוד כתובה:
446
תמ״זתשובה: לפי דין התלמוד הרשו' ביד האשה ליטול את כליה משום שבח בית אביה ואם אינה רוצה אותן חייב הבעל לשלם כפי שומת זמן הנשואין ואם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו אבל הריא"ף ז"ל כתב בפ' אלמנה לכהן גדול בשם הגאונים ז"ל שאם היו הבלאו' קיימין ועושין מעין מלאכתן הראשונה שנטלתן בדמיהן ששמו אותן בשעת הנשואין ואם פיחתה פיחתו לה. והרמב"ם כתב כן בפרק כ"כ מה' אישו' והוסיף עליו שאם נתיקרו אין לו לבעל כלום וכתב שכן הוא המנהג בכל המקומו' ואם בלו ואין עושין מעין מלאכתן הראשונה אין נוטלתן אלא כפי מה ששוים עתה אם תרצה ליטלן והרשו' בידה בזה זה כתבו הם ז"ל ומ"מ אם יש מנהג בזה אין עושין אלא כפי המנהג ואם אין שם מנהג עושין על פי הדין ובכאן אנו נוהגין שאין מגבין לאשה אלא כ"ח זוזים בכל כפולה ממשקל הזוזים שהיו בעת השומא והכל תלוי במנהג ואם הוא מגרשה ברצונה אין לה תוספ' לפי ההסכמ' והתקנה ואם מגרשה שלא ברצונה חייב לתת לה תוספ' לפי דין ולפי ההסכמ' התקנה ומאתים מעיקר כתובה ואין שמין לה מה שעליה כפי דין התלמוד כדאיתא בפ' נערה שנתפתתה (כתובות נ"ד ע"א) וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ו מהל' אישו' שהתקנה לא דברה בזה כלום ונשאר על דינו ויש לה מזונו' עד שיגיע גט לידה ודבר זה פשוט הוא שאפי' במגורש' ואינה מגורש' הבעל חייב במזונותיה כדאי' בפ' (שני דייני גזרו') [אלמנה ניזונית] (צ"ז ע"ב) וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ח מהל' אישות:
447
תמ״חשאלה קמב:
448
תמ״טמליינה:
449
ת״נשאלת מי שיש לו אשה ובנים במקום אחד ורוצה לישא אשה אחר' במדינה אחר' אם יספיק לקבל שיגרש הראשונה שיש לו ממנה בנים וישאר עם השניה או לא:
450
תנ״אתשובה: איסור לישא במקום זה ויש לו אשה ובנים במקום אחר אינו מפני הקפדת האשה אלא מפני הבנים שתלד לו שאם יש לו אשה ואין לו בנים מותר לישא כמו שכתבו התוס' והוא הדין שמותר לישא זקנה שפסקה מלהוליד וכן אם יש לו בנים ואין לו אשה כגון שמתה או שגירש' אסור לישא אשה שהטעם הוא כדי שלא ישא אח את אחותו ועל זה נאמר ומלאה הארץ זמה שאם יבא בן האשה האחת למקום בת האשה האחר' ולא יכיר אם היא אחותו ישאנה אם כן הכל תלוי בבנים ולא באשה על כן אין תקנה בגירושי האשה הראשונה וכל שכן בקבלה שיקבל עליו לגרשה ואע"פ שבגמרא בפ' החולץ (יבמות ל"ז ע"ב) ובראשון ממס' יומא (י"ח ע"ב) נראה שמותר למי ששמו מפורסם וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פכ"א מהא"ב הכ"ט) אבל הריא"ף ז"ל השמיט זה נרא' מדעתו שלא לכל בעלי השם התירו אלא כגון רב תלמידו של רבינו הקדוש חברו של שמואל וכיוצא בו. ולקבל עליו לגרש הראשונה ולפרוע לה כתובתה כמו שנהגו יש לו מקום כשאין לחוש שישא את אחותו כשאין בנים לראשונה או זאת האחרונה אינה בת בנים:
451
תנ״בשאלה קמג:
452
תנ״געוד שאלת חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו הנאסר מתקנ' חכמים אם יש לו שום היתר כי ראית קצת עוברים על גדרם וקונים אותו בפרהסיא:
453
תנ״דתשובה: חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו אינו מתקנ' חכמים וגדריהם כמו שכתבת אלא ספקא דאורייתא משום תערוב' חלב טמא וכבר העידו לי כי אחר שחולבין הגמל ונשאר בעטין לחלוחי' ממנו חולבין בו בהמה טהור' ומתערב חלב טמא האסור מן התור' עם חלב טהור וגם יש לחוש שמא ערבו בידים הרבה וספקא דאורייתא הוא.
454
תנ״השאלה קמד:
455
תנ״ותלמסאן. שאלת ראובן מת והניח בן ובת קטנים והאלמנ' אמם תיכף אחרי עבור ג' או ד' חדשים נשאת והתנה עליה בעלה שלא יקרב בניה ולא יכניסם לביתו ונשארו היתומים בבית זקנתם שהיא אם אמם ותבעה זקנתם מהקהל יש"צו שיפסקו להם מזונו' מנכסי אביהם ובראות הקהל כך ביררו בית דין ובית דין ביררו אפטרופוס לפקח על עסקי היתומים וכראות האפטרופוס שבשביל המזונו' נכסי היתומים הולכים ומתמעטים חשב מחשב' טובה לתועל' היתומים ורצה לזונם משלו וכראות אם אמם ובעלה שהוא זקנם כך לא רצו להוציא היתומים מאצלם אלא שיפסקו להם מזונו' מנכסי אביהם וישארו היתומים אצלם והאפטרופוס לא רצה לתת להם דבר אלא שיבואו אצלו והוא יזון אותם משלו והלכו והזמינו האפטרופוס לערכאו' של עכו"ם וגברו עליו שיתן להם מזונו' כדי צורכם ולא יוציאם מרשותם ולהיות האמ' נעדרת באלו הארצו' הם גובים מהאפטרופוס המזונו' והנכסים נתמעטו בשביל כך ואם יארך הזמן ימכר הקרקע והאפטרופוס אשתו היא אחות המת ורוצה לזונם עם בניו כדי שיגדלו וישארו להם נכסיהם קיימים והם טוענים שאלו היה האפטרופוס דר עמהם בעיר אחת שהיא עיר הונין היו מניחים אותם אצלו אבל הוא דר בתלמסאן והאפטרופוס ענה אותם שאם לא ירצו להניח' לבוא אצל דודתם שהיא כאמם יזונו אותם משלהם ולא רצו אלא שיגבו בכל חדש וחדש מזונותיהם והם מתגברים על האפטרופוס בערכאותיהם של עכו"ם וסומכים על תשוב' הרשב"א ז"ל שאומר שהבת תשאר עם אמה ועוד שיש לה זילות והאפטרופוס אומר שאין לה זילות שכבר התנה הבעל על האם שלא תכניס' בביתה:
456
תנ״זתשובה: תחלת כל דבר היה להם לבית דין לראו' אם יהיו ניזונין כאחד הבן והבת או שתהיה הבת ניזונית והבן ישאל על הפתחים שאם היו הנכסים מרובים ויספיקו לשניה' עד שתגדיל הבת ניזונים שניהם ואם היו מועטים ולא יספיקו לשניה' עד שתגדיל הבת היה הדין נותן שהבת ניזונ' והבן ישאל על הפתחים ואם לא עשו כן גרמו הפסד אל הבת וחייבין בידי שמים או אפי' בדיני אדם אם ע"י עכו"ם חייבו האפטרופוס לזון הבן שלא כדין. אבל יש בדבר זה ענין אחר שאם האפטרופוס היה רוצה לזונם מנכסיו וישארו הנכסים אל היתומים ועל ידי עכו"ם זן אותם האפטרופוס מנכסיהם הרי הפסידום בידים וחייבין לשלם להם כל מה שלקחו מהאפטרופוס במזונותיהם שאפי' לפרוע חובו של חברו שלא בפני חברו אמרו בירושלמי (כתובו' פי"ג ה"ב) שהניח מעותיו על קרן הצבי ואפי' יש בידו משכון ואפי' ב"ח דוחק כ"ש בזה שכיון שהיתומים היה להם מי שיזונם שלא היה לו לזונם ואפי' החולק בפורע חובו של חברו שלא הניח מעותיו על קרן הצבי אלא במי שזן אשת חברו כשהלך למדינ' הים מפני שהיה יכול לומר הית' מצמצמ' בהוצאתה כדי שלא תקרא רעבתני' אבל בשאר חובו' לא הניח מעותיו על קרן הצבי. בנדון הזה שכבר היה ליתומים מי שיזונ' בודאי הניח מעותיו על קרן הצבי ואם זן אותם מנכסיהם חייב לשלם להם. ומה שטענו כמו שנזכר בשאלה שזהו זילות ליתומים שיהיו ניזונין משל אפטרופוס חכמים לא חששו לזילות היתומים בזה שהרי אמרו (כתובו' מ"ג ע"א) הבת ניזונת והבנים ישאלו על הפתחי' ועוד שזאת אחות אביהם היא וראויים ליורש' ואין להם זילות אם יהיו סומכין על שלחנה. ומה שטענו בזה שהדין נותן שהבת עם אמה כמו שאמרו בגמרא (שם ק"ב ע"ב) זאת אומרת הבת עם אמה אינה טענ' שהרי אמה מחלה זכות' ואם אמה אין לה זכות בזה וכיון שאין לה זכו' בזה ויש כאן אחות אביה' שרוצ' לזונם בחנם ואם אמם אינה רוצה לזונם אלא מנכסיהם הדין נותן שישארו עם אחות אביה' כדי שישארו נכסיהם קיימין ולא שישארו עם אמם ויצטרכו לבסוף לחזור על הפתחי' וכיון שלא עשו כן וע"י עכו"ם זן אותם האפטרופוס מנכסיה' חייב זקנם לשלם כל מה שנטל במזונותיה' ומכאן ואילך ישאר הקרקע אליהם כפי דינ' וילכו לתלמסאן במקום דודת' ואע"ג דאמרי' התם (שם) מי שמת והניח בן קטן יורשי האב אומרים יהי גדל אצלנו והאם אומרת יהי גדל אצלי אין מניחין אותו אצל מי שראוי ליורשו מעשה היה ושחטוהו ערב הפסח ואפי' לא היה להם יורש אלא אחות אביהם אין לחוש בנדון הזה לפי שלא חששו לזה אלא בבן אחד אבל בשנים אין לחוש שאם ישחטו אחד ישאר האחר יורש ואין לחוש לשחיט' שנים כאחד מפני אימת המלכו' שלא תטול כל הנכסים ולא תהיה שם ירושה וכן כתבתי בתשוב' בשם תשוב' הרשב"א ז"ל שאם אין לחוש לרציח' שמניחין אותו אצל קרוביו ולא אצל אמו:
457
תנ״חשאלה קמה:
458
תנ״טהנין:
459
ת״סשאלת לוי היה חייב לשמעון קק"ן זהובים בשטר והלך במדבר בסחורו' ונפטר לבית עולמו והניח סחורו' חובו' על אחרים ומכלל החובו' חוב על אחיו יהודה ממאתים זהובי' וקודם מות לוי שלח יהודה אחיו על יד ראובן הנז' מהחוב חמשים זהובים בין כך ובין כך מת ונשארו החמשי' זהובי' ביד ראובן השליח ובא שמעון לטרוף הנ' זהובי' מחובו ולא רצה ראובן לתתם לו עד שקבל שמעון על עצמו לראובן אחריו' כל תביעה שתצא על ראובן השליח מחמת החמשי' זהובי' הנזכרים וכן עשה שמעון וקבל על עצמו בכחות ובחזוקי' אחריו' כל תביעה שתצא על ראובן מחמת הנ' זהובי' הנזכרי' ואחר ימים הלך ראובן השליח למקו' שדר בו יהודה המשלח אחי לוי ותבע יהודה לראובן החמשי' זהובי' ששלח בידו ללוי אחיו ואמר לו אחר שמת אחי למה נתת המעו' לאחר והזמינו לפני דייני המקו' וחייבו ראובן להחזיר ליהודה החמשי' זהובי' שטרף ממנו שמעון וכתבו שטר לראובן מזה ובא ראובן והוא תובע לשמעון הנ' זהובי' מכח האחריו' ושמעון טוען אני לא קבלתי עלי אחריו' בזו אלא כל תביעה שתבא עליך ותתחייב להחזיר החמשי' זהובי' על פי הדין האמתי ועתה אם אותו בית דין חייבך להחזיר בית דין טועים הם ואחריו' בזה לא קבלתי עלי שלא עלה על דעתי שבית דין יחייבוך להחזיר ממון שלא כדין מהו שורת הדין בזה:
460
תס״אתשובה: שמעון בדין נטל מראובן מה שנטל ומסתמא לא קבל עליו אחריו' אלא אם יבא לטרוף ממנו מי שיש לו בהם זכות יותר ממנו אבל שיתחייב באחריו' גזלן או אנס שיוציאם ממנו שלא כדין בזה לא עלתה על דעתו לקבל עליו אחריו' אלא אם התנה כן בפי' וא"כ זכה במה שקבל ואם ראובן חייבוהו שלא כדין נסתפחה שדהו ואין לו דין על שמעון וכבר כתב הרמ"בן ז"ל בחדושי מציעא בפ"א בשם רבי' האיי גאון ז"ל בענין קבלת אחריו' שהמקבל עליו אחריו' צריך לפרש איזה אחריו' הוא מקבל אם אחריו' דנפשיה אם אחריו' דאתי מחמתיה או אחריו' דמעלמא. ויש חלוק בזה בין מכירה למתנה במקבל סתם או במפרש אחד מהם אם כלם בכלל או לא אבל אחריו' אונס שלא כדין לא קבל אם לא פירש. ובפרק מי שאחזו (גיטין ע"ג ע"א) אמרי' דמאן דמקבל עליה אונסא ואיתניס אי אונסא דלא שכיח הוא לא מחייב וזה אונסא דלא שכיח הוא שלא עלתה על דעת שיבא דיין ויחייב לראובן בטעו' בדבר שאין התינוקו' טועין בו ואם הדיין לא טעה אלא שהשליח לא ידע לטעון בפניו כי בדין נטל שמעון מה שנטל א"כ השליח מעל בעצמו ואיהו דאפסיד אנפשי' ואין לו דין על שמעון:
461
תס״בשאלה קמו: עוד שם:
462
תס״גשאלת ראובן מת בלא בנים והניח נכסים ויש לו אח ובני אח מי יירש הנכסים האח יורש את הכל או בני האח יחלוקו עמו חלק אחד כמו האח או כל אחד מבני האח יירש כמו האח:
463
תס״דתשובה: דבר פשוט הוא שבן האח יורש חלק אביו כאלו הוא קיים אם הוא אחד ואם הם יותר מאחד לא יטלו אלא חלק אחד כאלו הוא אביהם קיים. וראיה לזה מה שאמרו בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קט"ז ע"ב) דבנו' צלפחד ירשו בנכסי חפר חלק צלפחד אביהם עם אחיו. וכן מה שאמרו בפ' החולץ (יבמות ל"ח ע"א) בענין ספק ובני יבם הבאים לירש בנכסי סבא וכן מה שאמרו (ב"ב קט"ו ע"א) דבת ובת הבן בת הבן קודמ' לבת לפי שיפה כחה אצל אחין. נראה מזה שבת הבן יורש' עם אחי אביה וכ"ש בן הבן או בני הבן בין בנכסי האב ובין בנכסי האח הכל הוא שוה וענין זה הוא כי מי שמת וזרע אין לו נחלה היא משמש' והולכ' עד אביו ואם הוא מת יוצאי יריכו הם נוחלין אם הם קיימין ואם מת א' מהם יוצאי יריכו נוחלין חלקו בלבד אע"פ שהם רבים ובנו' צלפחד אע"פ שהיו רבות לא לקחו עם אחי אביהן אלא מה שהי' אביהן נוטל אלו הי' קיים והיורש אחיו מכח אביו הוא יורש ודינו שוה כאלו יורש לנכסי אביו ואם הם שני אחים ומת אחד מהם ויש לו שני בנים יטול האחד חצי ובני האח חצי ולא נתברר בשאלה אם הניח אשה זקוקה ליבם שאם הניח אשה זקוקה האח היבם הוא יורש את הכל אם ייבם:
464
תס״האלחמא אל הקהל אשר לשם ה"י
465
תס״ושאלה קמז:
466
תס״זשאלתם שני בני אחים שכתבו כל נכסיהם זה לזה בחייהם מהיום ולאחר מיתה וזה נוסח השטר אנו עדים ח"מ באו לפנינו סלימאן בן מכלוף אלאמדאוי ויוסף בן בו סעיד ואמרו לנו הוו עלינו עדים וקנו ממנו בקנין גמור מעכשיו שאנחנו בני אחים שכל מי שיגיע זמנו להפטר באשר הוא סוף כל האדם שכל מה שיניח מקרקעו' וממעות ובגדים דבר קטן או דבר גדול הוא לחבירו מתנה גמורה מפורסמ' בשווקים וברחובו' והעידו עלינו שסולימאן הנזכר הוציאו אחיותו אום אלבוז"א ואזיינא ברביע זהוב כל אחת הפסקת ירושה וכן יוסף הנזכר הוציא אחותו שמסא ובני אחותו עזיזא ויעקב וזהרא ברביע זהוב כל אחת הפסקת ירושת וכל מה שהניח כל אחד ממנו בין רב למעט הוא לחבירו מעכשו מתנה גמורה מעכשו ולאחר מותו וקנינו מבני האחים הנזכר על כל מאי דכתיב ומפרש לעיל בקג"מ כתיקון חכמים כדת וכהלכה והיה זה בכך וכך וכו' ואחר שכתבו זה לזה נחם הא' מהם וחזר בו ורציתם לעמוד על דעתי אם השטר קיים ואם התנאי שבו קיים ואם כל מה שקנה כל אחד מהם ומה שיקנה עד יום מותו הוא בכלל המתנה או הוא ליורשים תשובה הדבר נראה ברור אצלכם שהמתנו' הם קיימו' ולא נסתפקתם אלא אם המתנה קיימ' היא במה שלא היה להם באותה שעה וקנוהו לאחר מכאן וכן אם א' מהם יכול לחזור בו והדבר ברור הוא שאם המתנו' קיימו' אינו אלא בדבר שהיה בעולם אבל במה שלא היה בעולם וקנוהו לאחר מכאן אינו בכלל דקי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אפילו בדבר שהוא בעולם ועושה פירו' אין אדם יכול להקנות הפירו' דהמקנ' פירות דקל קודם שבאו לעולם לחבירו יכול לחזור בו כמו שנזכר בהרבה מקומו' מהתלמוד (ב"מ ל"ג ע"ב) ובכתוב' בנין דכרין שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולמי שאינו בעולם. שאני התם דתנאי ב"ד הוא וב"ד יכולין להפקיע ממון דקי"ל (גיטין ל"ו ע"ב) הפקר ב"ד הפקר וכן אמרו בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קל"א ע"א) על כתובת בנין דכרין תנאי ב"ד שאני. ובפ"ק דב"מ (ט"ז ע"א) שאמרו מה שאירש מאבא מכור לך או מה שתעלה מצודתי מכור לך שאינו יכול לחזור בו כבר אמרו שם (שם) שתקנת חכמים היתה במה שאירש מאבא משום כבוד אביו כגון שהיה אביו גוסס ומוכר לתכריכיו כמו שנזכר בירושלמי ובמה שתעלה מצודתי אוקמוה בצייד עני ומשום כדי חייו. וכבר נחלקו הראשונים ז"ל אם יכול למכור יותר מכדי חייו או כדי חייו דוקא אבל במקומו' אחרים אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפי' דבר שהוא בעולם אם אינו ברשותו עתה אינו יכול להקנות ומטעם זה כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' זכיה ומתנה הי"ז) אע"ג דקי"ל (כתובו' ק"ב ע"א) בשנים ששדכו שאם אמר כמה אתה נותן לבנך שהם דברים הנקני' באמירה דדוקא אם אותן הדברים הם בעולם אבל אם אינ' בעולם יכולין לחזור בהם. וכן באומנין שנשתתפו במה שירויחו כתב הרב ז"ל (פ"ב מה' שלוחין ושותפין ה"ב) שאין כאן שותפו' כלל לפי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעול' אע"פ שבזה חלקו עליו ואמרו שהשותפו' קיימת ביניהם ואם ירויחו כל אחד זכה בחלקו כבר נתנו טעם בזה לפי שכל אחד נעשה פועל לחבירו והרי הוא כמו ששכרו ללקט מציאות שזכה המשכיר ממה שלקט. אבל הדברים פשוטים שאין אדם מקנה דבר שלב"ל ונתבררה ספקתכם בזה. ומה שכתוב בשטר שכל מה שהניח יהיה לבן אחיו ואפילו מעות אפילו היו בעין באותה שעה לא קנה אותם דאין מטבע נקנה בחליפין אפי' בש"מ כדאיתא בפ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ט ע"א) ובש"מ דאמר נכסי לפלוני דאמרי' פ' מי שמת (בבא בתרא ק"נ ע"ב) דזוזי אקרי נכסי דוקא במתנת ש"מ שאינה צריכה קנין אבל במתנה הנעשית בקנין אין המטבע נקנה. וה"ה שלא קנה שטרי חובות אם לא היתה שם כתיבה ומסירה. והספק השני אם יכול א' מהם לחזור בו דבר ברור הוא שאם נתקיימו המתנות לשעתן מאותו יום ולאחר מיתה בק"ג שאין א' מהם יכול לחזור בו שאין לאחר קנין כלום אפי' בש"מ וכדאמרי' בפרק מי שמת (בבא בתרא קנ"ב ע"ב) ילמדנו רבינו ש"מ שכתב וזכה וקנו מידו מהו. אמר להו אין לאחר קנין כלום. ומוכיח התם דלא מצי הדר ביה בין לעצמו בין לאחרון וכ"ש בבריא שנתן מהיום ולאחר מיתה וקנו מידו שאינו יכול לחזור בו כלל. אבל אם המתנו' הם קיימו' מתחלתן אם לא. אם היו שני שטרו' כל א' הקנה לבן אחיו נכסיו מהיום ולאחר מיתה כל א' הי' זוכה במתנתו מכח שטרו אם ימות בן אחיו וישאר הוא אחריו אבל אלו המתנו' יצאו בשטר אחד ואי אפשר שיתקיימו שתי המתנו' אלא לאותו שישאר קיים אחר בן אחיו וכיון שהשטר אי אפשר להתקיים בשניהם י"ל שהוא בטל מעכשיו כדאמרי' פ' שני דקדושין (נ' ע"ב) ובפ' נערה המאורסה (נדרים ס"ט ע"ב) ובפ' מי שהוציאוהו (עירובין נ' ע"א) כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו. ובאומר הרי זו תמור' עולה תמור' שלמים היינו מבטלים דבריו ולא חיילא עלה קדושה כלל משום דאי איפשר להיו' עולה ושלמים וכיון דאי איפשר להיו' שלמים הי' הדין שלא תחול קדושה כלל עליה אלא משום טעמא דאפשר דתמכר ויהי חצי דמיה עולה וחצי דמיה שלמים אבל בלאו הכי הוה אמרי' דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו ומשום הכי שנינו (קדושין שם) שהמקדש אשה ובתה כאחת אינם צריכו' גט דכיון שאינן בזו אחר זו אפילו בבת אחת אינן. ובנדון הזה כיון שאי איפשר השטר הזה להתקיים בזה אחר זה שכיון שמת האחד אי אפשר לו לזכות במה שזכה לו בן אחיו אף הנשאר קיים לא זכה כלל והוי זה כמי שמקנה לנולדים ולעובר דכיון דעובר לא קנה אף הנולד לא קנה דהוי ליה קנה את וחמור דלא קנה דאע"ג דקי"ל (ב"ב קמ"ג ע"א) דקנה את וחמור קנה מחצה התם שאני שהמקנה כבר נתכוון להקנו' לזה מחצה וכן במקדש ה' נשים והיו בהם שתי אחיות דאמרינן (קדושין נ"א ע"ב) דאחיות אינן מקודשו' הא נכריו' מקודשו' דאוקימנא דאמר הראויו' מכם להתקדש. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ט מה"א ה"ב) כבר הם נכרות הראיו' להתקדש. אבל בנדון הזה שלא ידעו מי ימות תחלה איכא למימר שכל אחד הי' מתכוין לקנו' שישאר הוא קיים ולא נתכוון להקנו' שימות הוא וכיון דאיכא למימר הכי לא מפקינן ממונא מספיקא ונתבטלו המתנו' ואלו מת אחד מהן הי' אפשר לומר שזכה הנשאר מטעם ברירה דאמרי' הוברר הדבר שזה זכה מתחל' במתנ' אבל אם עדיין שניהם קיימין ליכא ברירה כלל ואם חזר בו אחד מהם חזרתו חזרה. ועוד דהא קי"ל דבדאורית' לא אמרינן יש ברירה ואפילו הי' הדבר ספק אי אמרינן דבדאורית' יש בריר' הוי ליה ספיק' דאוריית' ובאסורא לחומרא ובממונא קולא לנתבע וחומרא לתובע כמדומה שכל זה אין לו ענין בנדון זה לפי שלכל אחד נעשה שטר מיוחד:
467
תס״חומה שכתוב בשטר שכל א' מהם הוא מניח ליורשותיו רביע זהוב מפני הפסקת ירושה לא הי' צריך לזה אפי' בש"מ לקיים המתנו'. שכן שנינו (ב"ב קל"ג ע"ב) הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו ואם מפני שאמרו אין רוח חנ"ה וגם אמרו (שם) לא תהוי באעבורי אחסנתא מפני הנחה מועטת כזה לא תהא רוח חנ"ה. ועוד לשון הפסקת ירושה הנז' בשטר אין לו שורש בשום מקו' ובגמרא פ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ"ט ע"ב) אמרו ירושה אין לה הפסק אם הי' ראוי ליורשיו אותו שהניח לו כל הנכסים לא הי' צריך לכך אע"פי שהעביר נחלה מאחרים. ובטופס שטרו' לראשונים ז"ל יש שיור ד' זוזי וכתב גאון ז"ל דמשום כדי שתהא רוח חכמים נוחה הימנו כמו שכתוב בספר עטור סופרים דמתנת ש"מ וזה הלשון יותר מתוקן מלשון הפסק ירושה:
468
תס״טשאלה קמח:
469
ת״עתנס. שאלת גנבים שנכנסו לאוצר ומצאו ב' חביות סתומו' ופטס א' בו צמוקין דרוכים להוציא מהן יין וגנבו א' מהחביו' והב' פתחוה והניחוה מה לעשו' לחבי' ולפטס:
470
תע״אתשובה: ידוע הוא שמגע הישמעאלים אינו אוסר אלא בשתייה כמו שכתבו הגאונים ז"ל לפי שהיין נאסר להם ומואסין אותו ואיך ינסכוהו וכיון שאינו אסור בהנא' אם יש לחוש שמא גנבים ישראל הן אע"פי שרוב גנבי העיר עכו"ם הוה ליה ספק ספקא ספק עאל עכו"ם ספק לא עאל ואת"ל עאל ספק נגע ספק לא נגע דשמא פתחו אותו והריחו בו ולא נגעו בו והניחוהו. או מפני הפחד וכיון דאיכא ספק ספיקא איכא למשרי אפי' בעכו"ם עובדי ע"ז כדאמרי' בפ' בתרא דע"ז (ע' ע"א) וכ"ש בישמעאלים דאיכא למימר דאפילו בחד ספ' שרי כגון אפילו ודאי עאל. אי ספק נגע ספק לא נגע שהרי מיחדים אצלו יין כגר תושב. מ"מ אם ברור לכם הדבר שאין לחוש בזה לישראלים ודאי ישמעאלים פתחו החבית ימכר לעכו"ם והכלי צריך הכשר והפטס הוא מותר כיון שלא נעשה בו מעשה כלל אין לחוש לו כלום שאעפ"י שנגעו בו עכו"ם עע"ז יש להתירו. מדגרסי' בגמרא פ' בתרא דע"ז (ע"ה ע"ב) עם הארץ שהושיט ידו לגת ונגע באשכולות אשכול וכל סביבותיו טמאים וכל הגת טהור' ואפילו יש משקה מהלך בגת. וה"ה לענין יין נסך כמו שכתבו בשם רבינו שמואל ז"ל שאם נגע עכו"ם באשכול אשכול אסור. וכל הגת כלה מותר'. ואפילו נתערב אותו אשכול עם הכל הוא בטל ואע"פ שיין נסך אוסר במינו בכל שהו כיון שיש זגין וחרצנין שאינן מינו איכא למימר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. כדאמרי' בענין שני כוסות א' של חולין וא' של תרומה פ' בתרא דע"ז וזה אפילו ביין נסך של עכו"ם כ"ש במגע אלו הישמעאלים על כן הפטס כולו מותר בלי ספק:
471
תע״בובענין עכברים הנמצאים ביין כבר אמרו בגמרא פ' בתרא דע"ז (ס"ח ע"ב) דעכברא בשכרא אשבוחי משבח ואוסר בששים אבל רבותינו הצרפתים ז"ל הורו דדוקא בשכרא וחלא אבל ביין ושמן ושאר משקין פוגם הוא וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פט"ו מהמ"א הל"א) על כן היין הוא מותר למי שדעתו יפה והכלים אינם צריכים הכשר ואם הוא שכר תאנים צריך שיהי' ששים בשכר לבטל העכברים:
472
תע״גשאלה קמט:
473
תע״דעוד שאלת מי שלקח קרקע ולפרוע הסך בשני זמנים. ואם יעבור כל אחד מהזמנים קבל עליו חרם ויתן לו דינר זהב בשכירו' שנה. ועברו כל הזמנים ולא פרע אם מותר ליטול ממנו הדינר הנז' או אם יש בו משום רבית:
474
תע״התשובה: אין כאן רבית של תורה דכללא דרביתא כל אגר נטר לי אסור (ב"מ ס"ג ע"ב). וזה אם התנה עמו מתחלה שיתן לו דינר זהב בכל שנה אף אם יפרענו בסוף זמנו היא רבית קצוצה. שהרי בשכר המתנת מעותיו נתן לו הדינר אבל התנאי לא הי' אלא אם לא יפרענו בסוף זמנו ואם יפרעו לא הי' חייב לו כלום. א"כ אין כאן שכר המתנ' כלל לא למפרע ולא להבא אלא כעין קנס שהוא קונס עצמו ליתן לו דינר זהב מפני שלא פרעו בזמנו ואין זה רבית. וכן כתב הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגאש בפ' גט פשוט וכן הרשב"א ז"ל חזק זה בראייה מפ' איזהו נשך ואילו הי' זה רבית היו הסופר והעדים פסולים לעדות שכתבו וחתמו שטר שיש בו רבית ועברו על לאו לא תשימון עליו נשך והלוקח הזה שקנה קרקע זה עבר על קבלתו אף בפירעון ראשון כ"ש בפירעון שני ואין לו טענה לפטרו ממה שקבל עליו:
475
תע״ושאלה קנ:
476
תע״זבגאי"יא. שאלת אדוננו הודיענו אורח מישור בענין אשה אחת נשאת במיורקא בימי קדם בסוד אלוה עלי אהלי הקהל ההוא וכתובת' על פי הסכמותיהם ותקנותיהם ומתה האשה ובן אין לה זולתי בן הבת ובעלה חי והסכמת הקהל הית' כי זרעה יירש כתובתה ונדונייתה והרשו' בידה לצוות ולתת כתובתה ונדונייתה למי שתרצה ותחפוץ והאשה הנזכר' בצאת נפשה כי מתה צוותה כי הכל יהי' תחת ראו' עיני בעלה אם במשמעו' הלשון הזה שום ממש שיהי' בו זכות לבעל לומר שזה הוא ללשון מתנה לו אף אם יהי' במשמעו' הלשון הזה מתנה אם מתנת' מתנה כיון שלא אמרה מעכשיו והוי לה מתנ' לאחר מיתה או לא הודיענו מורינו הדין ברור:
477
תע״חתשובה: מתנת ש"מ שאין בה מעכשו קיימת היא וזכה מקבל המתנה במתנ' אם מת מתוך חליו והמקבל מתנה דינו כיורש שלא זכה בנכסים אלא לאחר מיתה ומש"ה מוציאין ממקבל מתנה לפרוע מלוה אפילו על פה כמו שמוציאין מן היורש. ובלשון הזה כתב הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפרק יש נוחלין ושמעינן מינ' לדברי רבינו הגדול ז"ל דמלוה על פה גובה ממקבל מתנת ש"מ והרי היא כירושה וכן כתב תלמידו הרב רבי יהוסף הלוי ז"ל עכ"ל ואפי' מזון האשה והבנו' מוציאין ממקבלי מתנת שכיב מרע אע"ג דקי"ל בפ' הניזקין (גיטין מ"ח ע"ב) דאין מוציאין למזון האשה והבנו' מנכסי' משועבדין ואע"ג דחיוב מזונו' אינו אלא בשעת מיתה קדמי למקבלי מתנה ש"מ משום דמתנ' ש"מ אינ' קונה אלא לאחר גמר מיתה ומזון האשה והבנות עם גמר מיתה והרי קדמו למקבלי מתנות. והטעם בזה דמתנ' ש"מ כירושה שויוה רבנן וכמו שמזון האשה והבנות קודמין ליורש וה"ה למקבלי המתנות מק"ו שאם קדמו לירושה דאורייתא כ"ש שיקדמו לירושה דרבנן דמתנת ש"מ אינה אלא תקנה דרבנן כדי שלא תטרף דעתו עליו כדאיתא בפרק מי שמת (בבא בתרא קמ"ז ע"ב) וכן כתב הרב רבי יהוסף הלוי ז"ל ותלמידו הרמב"ם ז"ל בפ' שמיני מהלכות זכייה ומתנה. ואלו נכתב במתנת ש"מ מעכשו ולא כתב לאחר מיתה ולא נכתב בשטר זמן היתה בטלה שהיא מתנת בריא ובמתנת בריא בעינן קנין ואין צורך להאריך בזה כי אינו מענין השאלה. אבל במה שהוא עיקר השאלה במה שצותה האשה ואמרה שהרשות שיש לה בכתובתה לפי תקנת הקהל שיהיה לפי ראות עיני בעלה דודאי שבזה הדבור לא אבד היורש זכותו לפי התקנה שאפי' כתבה לו הרשאה כדת וכהלכה כיון שמתה בטלה הרשאתה. וכתב הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפרק הספינה בההיא דרב פפא דהוה מסיק תריסר אלפי זוזי בי חוזאי וזה לשונו ואי הרשאה הות עדיין יש לחוש שמא ימות ובטלה הרשאתו דקי"ל שליחא שויה ואין שליח לאחר מיתה וכך מורה רבינו הגדול ז"ל ע"כ לשון רבינו הרמב"ן ז"ל. אבל מצד אחר אין בדבריה כלום לאבד זכו' היורש לפי התקנה דודאי דין התקנות הוא כדין תנאי ב"ד ומש"ה אין קיימות להפקיע ירושת הבעל אע"פ שהמתנה עם אשתו שלא יירשנה אינו מועיל תנאי זה אא"כ התנה עמה בעודה ארוס' כדמוכח בפרק הכותב (כתובות פ"ג ע"א) ובפ' חזקת (בבא בתרא מ"ט ע"א) וכן כתבו המפרשים ז"ל אפ"ה תקנות הצבור הם קיימות בכך כתנאי ב"ד וכמו שאמרו בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קל"א ע"א) בענין כתובות בנין דכרין שהוא מקנה למי שאינו בעולם שאמרו שם תנאי ב"ד שאני. וה"ה והוא הטעם לתקנת צבור ובפ' המקבל (בבא מציעא ק"ד ע"א) קי"ל כמאן דדריש לשון הדיוט בתנאי ב"ד כמו שכתב הרמב"ן ז"ל שם בחדושיו בשם ר"ח. וכן כתב הרשב"א ז"ל שדין תקנת צבור כדין תנאי ב"ד וכיון שאין קיום לתקנת צבור אלא משום דהוי כתנאי ב"ד אין לייפות כוחה יותר מתנאי ב"ד ובתנאי ב"ד אם אנו דנים לשון תנאי דוקא ולא מוסיפין עליה כלל ה"ה וכ"ש שאין לנו לדון בלשון תקנת צבור אלא במה שכתוב בו ולא להוסיף עלה. ובודאי שבלשון תנאי ב"ד אנו דנין ע"פ הלשון מבלי תוס' כדמוכח בדוכתי טובא דבפ' נערה שנתפתתה (כתובות נ"ב ע"ב) אקשינן בת בן הבנות תירות ולא אמרי' דה"ה לאו דוקא בנין דכרין אלמא משמע דדוקא תנן ואין להוסיף על תנאי ב"ד אלא מה שכתוב בו דהכי קים להו לרבנן דתנאי ב"ד לא הוי בטפי אלא במאי דמפרש בהדיא. והכי משמע נמי בההיא פירכא דפרכינן התם בת נמי תירות ולא אמרי' דה"ה. וכן בתנאי כתובה דכל כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי דייקינן ביה דיוקי טובא בעיקר לישנא בענין ארוסה שאין לקברה כדאיתא בפרק נערה (כתובות נ"ג ע"א) ואי יבם מיקרי אחר כדאיתא בפרק אשה שנפלו לה נכסים (פ"א ע"א) ונוטל' כתובת' ע"פ עצמה כדאיתא בפ' האשה שלום (יבמות קי"ז ע"א) והיינו טעמא משום דלישנא דתנאי ב"ד הכי דרשי' ליה כמדרש תורה משום דלישנא דוקא תקון וכן משמע בפ' נערה שנתפתתה (כתובות נ"ד ע"א) דתני רב יוסף בביתי ולא בבקתי הרי שדרש לישנא דאת תהא יתבא בביתי כאלו הוא לשון תורה וכן נמי דייקינן התם (נ"ב ע"א) ובכהנית אהדריניך למדינתיך. ובישראלי' אותיבנך לי לאנתו וכן בפרק אע"פ (כתובות נ"ה ע"א) ובפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"א ע"א) דייקי' דכתוב' בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי משום לישנא דירתון תנן ולא יסבון וכיון דבתנאי ב"ד אין לנו בו אלא מה שכתוב בו וכ"ש בתקנ' צבור שאין לנו בה אלא מה שכתוב בה ומה שכתוב בה הוא שיכולה לצוות על נכסיה להורישם למי שתרצה לא נתנו לה רשו' שתרשה לבעלה שיתנם למי שירצה ואם כן דבריה בטלים ונשאר זכו' היורש לפי התקנה בירושתו.
478
תע״טשאלה קנא:
479
ת״פתנס. כתבת יודע למעלה הדרת כבוד אדונינו שסוחרי תנס עשו הסכמה ביניהם והטילו בה כח חרם שלא יוכל שום אחד מהם למכור שום פרקמטיא לשום יהודי מבעלי החניות עד שיתן היהודי זוז אחד בכל דינר ודינר יתר על מה שמוכרין אותו לישמעאלי' הגידו לנו דבר המשפט. תשובה דבר זה לא ניתן להאמין ח"ו לא תעשה זאת בישראל שהרי למכור שוה בשוה מה"ד להקדי' ישראל לעכו"ם מדדרשי' (בספרי [בספרא] כי תמכרו ממכר לעמיתך כשאתה מוכר מכור לישראל חבירך וכתבו רש"י ז"ל בפירוש החומש ושם מרבה מטלטלין עם הקרקעו' מדכתיב או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד והיה נראה שאפי' בפחות מהעכו"ם הוא מזהיר הכתוב שאלו שוה בשוה פשיטא כדפריך תלמודא בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ע"א ע"א) גבי עמי וגוי עמי קוד' פשיטא ופריק לא נצרכא אלא אפילו לעכו"ם ברבית וישראל בחנם והכי נמי קרוב הדבר לדמותו לזה שוה בשוה לא הוצרך הכתוב להזהיר שיקדים ישראל לעכו"ם אלא אפי' לישראל בפחות ולעכו"ם ביתר ישראל קודם ואפי' בגר אמרי' (פסחים כ"א ע"ב) להקדים נתינה דגר למכירה דעכו"ם. תדע דשוה בשוה [לא] איצטרכי להאי דרשא דלא גרע ישראל לגבי עכו"ם מקרוב לגבי רחוק ובההוא פשיטא לן דקרוב קודם ולא אצטריכי' לדרשא דקרא וכדאיתא בפרק המקבל (בבא מציעא ק"ח ע"ב) דמשמע מהתם דקרוב ורחוק קרוב קודם שאפילו ליתיה בר מצרא וכמו שכתב שם הרי"ף ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל בסוף הלכו' שכנים. ולענין ישראל ועכו"ם כל דכן הוא דישראל קודם בלא דרשא. א"כ כי אזהר רחמנא ואמר כי תמכרו ממכר לעמיתיך מכור הוה משמע דאפילו בפחות מהעכו"ם ישראל קודם. ומעתה איך עלתה על לב לתקן תקנה של איסור למכור ביותר לישראל מהעכו"ם זה בכלל אל תונו. דאע"ג דלית ביה שתות וקי"ל דפחו' משתות לית ביה דין אונאה משום דאית ביה מחילה היינו היכא דזבין סתמא ואשתכח ביה טופינא דאמרינן דכיון דפחות משתות הוא דרכן של ב"א למחול לא קפדי בהכי לפי שאי איפשר לצמצם שוייו של מקח ודרכן להוסיף או לפחות עד שתות אבל להתנות מעיקרא למיעבד זביני טפי משויי' אפילו בפחות משתו' איכא איסורא וקא עבר בלאו כיון שנתכוון להונות. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפר' בהר סיני ובספר ח"מ (סי' רכ"ז) בשם הרא"ש ז"ל ודמי לאומר לחבירו על מנת שאין בו אונאה דהוי כמתנה על מה שכתוב בתורה כדאיתא בפרק הזהב (בבא מציעא נ"א ע"ב) על [פי] פירוש המפרשים ז"ל אעפ"י שהלוקח הוא לוקחו ברצונו משום דנקטיה בכבסיה דלשבקיה לגלימיה שכיון שאינו מוציא לקנו' אלא ממנו ע"כ יתן לו כל מה שישאל ולא נפיק מידי איסורא כדמוכח בפרק השואל (ק"א ע"ב) ואע"ג דלא מחייב לאהדורי ההיא אונאה וכ"ש שהמקח קיים כיון דהוא פחות משתות מ"מ קא עבר בלאו כיון שנתכוון להונות. ואם נעשה הדבר בהסכמה ובקיום הוא יותר קשה. ודומה למה שאמרו בפרק איזהו נשך (בבא מציעא ע"א ע"א) אחר רבי יוסי בא וראה כמה סמויות עיניה' של מלוי ברבית אדם קורא לחבירו רשע יורד עמו עד לחייו והם מביאים עדים ולבלר (ומגבלה) וקולמוס ודיו וכותבין וחותמין שכפר זה באלהי ישראל וכיון שאיסור לאו יש כבענין זה כמו שאיסור רבית הוא בלאו כן איסור אונאה הוא בלאו וכפירתו של זה ככפירתו של זה:
480
תפ״אשאלה קנב: בגאיי:
481
תפ״בשאלת מה הדין באיש אחד שנפטר לב"ע וחיי לרבנן שביק ולכל ישראל ואין לו יורש אלא אחותו והיתה בעיר אחרת ונתירא שמא במותו יקח הכל שר העיר ולפיכך נתן כל אשר הי' לו בעין אל סוחר אחד נמצא שם בעת ההוא וצוהו שיתן הכל להקדש ירושלים והמת הנז' כתב שטר בערכאותיהם בעד א' שיתחלק מנכסיו לאנשים חלוקי' דבר ידוע ושכל מה שישאר מהממון אחר שיותן ממנו מה שצוה יהי' אל יורשי' ע"פ הדין ועתה היורשת טוענת ואומרת שמה שצוה לתת הממון להקדש אם צוה ככה לא היה אלא מפני פחד מושל העיר שמא יקח הכל. ועוד הרי שבשטר שכתב בערכאותיהם צוה שינתן הכל ליורשיו ע"פ הדין ועוד שאפי' הי' צוואתו קיימת שינתן הכל בצדקות בירושלים שהיא קודמת לפי שהיא עניה וראויה להתפרנס מן הצדקה:
482
תפ״גתשובה: זה המצוה לא צוה שיתחלקו אלו הנכסים אלא ע"י זה הסוחר כשילך או ישלחם להקדש ירושלם והקדש ירושלים הוא לעניי' כי אין לנו היום הקדש אחר כמ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' ובשעת מיתתו לא הוברר מי שיהי' עני בשעה שילך שם הסוחר הזה שאותם שיהיו עניים באותה שעה שמת שמא יהיו עשירי' או ימותו קודם שיגיע לשם הסוחר ההוא או ילכו למקומו' אחרי' וא"כ ממון זה בשעת מיתה הי' ממון שאין לו תובעין ודומה למתנו' כהונה ולמתנו' עניי' שאין זוכין בהן עד שיגיע לידם והמזיקם או הגוזל אותם הוא פטור כמו שנז' בפ' הזרוע (חולין ק"ל ע"ב) וכיון שבשעת מיתה לא הי' להם זכות לשום אדם א"כ הרי הם בזכות היורש דבר תורה אשר זכתה אותו התורה בהם בשעת מיתה וא"כ הם קודמין לעניי' שיהיו בירושלים כשילך שם הסוחר ההוא או לאחר בשבילו וכיון שהם קדמו בזכיית' נוטלין אותה. דומה למי שצוה שינתנו נכסי' לאחרי' שמזון האשה והבנות קודמין למקבל המתנה לפי שהם זכו בנכסי' מפני תנאי ב"ד בשעת מיתה ומקבל המתנ' לא זכה אלא עד לאחר המיתה ומש"ה הן קודמי' כמו שנז' בפ' יש נוחלין (קל"א) וכ"ש בנדון הזה שהיורש זכה בשעת מיתה מן התור' ומקבל המתנה לא נודע עדיין מי יזכה בהן שיהיה עני עד שילך הסוחר לשם שהדין נותן שהיורשים קודמין ודומה זה לשכיב מרע שאמר לחבירו הא לך מנה ותנהו לפלוני שאם היו מת אותו פלוני באותה שעה לא זכה במתנ' שיחזרו ליורשי המשלח ואין בזה משום מצוה לקיים דברי המת כמו שנז' בראשון מגיטין (י"ד ע"ב). אע"פ שהתורה נתנה רשות לאדם להעביר נחלה מהיורש זהו בזכה למי שאינו יורש וחל זכותו מיד אבל זה לא זכה לשום אדם ידוע ולא חל זכותו כלל. וא"צ לחקור בזה אם הקדש עניי' יש לו דין הדיוט או דין הקדש כי האחרונים הסכימו שיש לו דין הדיוט (הג"ה אמ"ה כן דעת הרמב"ם ז"ל בהלכות מכירה פרק י"ז עד כאן). ובין כך ובין כך זכה היורש גם כי הדברי' נכרים אמת שלא צוה כן אלא להבריח הארי מנכסיו כמו שנז' בשאלה ואע"פ שצוה ואמר שיהיו הקדש כבר מצינו לשון הקדש בצדקה לעניי' דאמרי' בפרקא דחסידי (כ"ד ע"א) הרי הם הקדש עליך ואין לך הנאה בהם אלא כאחד מעניי ישראל וכן בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ג ע"ב) עמד והקדיש כל נכסיו ליונתן בן עוזיאל מה עשה יונתן הקדיש שליש ומכר שליש וכו' כדאיתא התם במעשה שהביאו בירושלמי דסנהדרין (פ"א דיני ממונות) [פרק זה בורר ה"ט] בכהנ' דדמך בח"ל ושביק ירתוי לר' יאשיה בא"י ושבק ספרין וכתב ר' אלעזר תמן לירותייה ספרי' שזכתה בהם א"י אין מוציאין אותן ח"ל. אינו דומה לנדון זה שהרי שם זכה בפירוש לרבי יאשיה. ואי דמי לא דמי אלא לסיפא דההוא עובדא דאמר התם ר' נסא בשם ר' אליעזר אם כתב ע"מ להוציא מוציא ע"כ:
483
תפ״דשאלה קנג:
484
תפ״העוד שאלת מלמד תינוקות אם הוא חייב לפרוע מס המלך ושאר עולי המלכות המוטלי' על הצבור או הוא פטור כדין תלמיד חכם:
485
תפ״ותשובה: הצבור חייבים להושיב מלמדי תינוקות ביניהם מתקנת יהושע בן גמלא כמו שנז' בפ' לא יחפור (בבא בתרא כ"א ע"א) וכל עיר שאין בה מ"ת מחריבין אותה כמו שהוזכר בפ' כל כתבי (שבת קי"ט ע"ב) וכיון שחובה זו מוטלת על הצבור להושיב מ"ת כמו שהיא חובה עליהם להעמיד ש"ץ להוציא הרבי' ידי חובתן לכל דבר שבקדוש' א"כ מאותו דין שהחזן פטור אע"פ שמדין ת"ח לא הי' פטור אם לא הי' ש"ץ. מאותו דין עצמו המלמד פטור ואין חיוב עליו בזה אא"כ יש מלמד תינוקות אחר ואין בעיר כ"ה תינוקות שיכולין בני העיר לומר לו די לנו במלמד אחד אבל אם אין שם אלא מלמד אחד או היו התינוקו' יותר מכ"ה וצריכין להושיב מלמד אחר מן הדין או ריש דוכנא לסייע המלמד אותו דוכנא או המלמד פטורין שהרי אמרו בפרק לא יחפור (שם) דאי איכא ארבעין. מותבינן ריש דוכנא ומסייעא לי' ממתא וכיון דריש דוכנא מסייעין לי' ממתא כ"ש שהוא פטור מחיוב המלכות המוטלי' על הצבור. ואי ריש דוכנא פטור כ"ש המלמד עצמו שהוא העיקר. ובאמת לא נזכר בגמ' אלא לענין שכירות שאם שכרו הצבור מלמד תינוקות סתם אין יכולין לחייבו ללמד יותר מכ"ה כמי ששוכר פועל למלאכ' קלה שאינו יכול לתת לו מלאכה כבדה ואם הם יותר מכ"ה עד מ' אינו יכול לומר להם שכרו מלמד אחר אלא יושיבו ריש דוכנא לסייעו והם יפרעו שכרו. מ"מ נוכל ללמוד מכאן שכיון שהוא פועל שלהם שאין מוטל עליו עול המלכות כמו שנפל המנהג שאין מוטל עול המלכו' על הש"ץ. ואע"פ שבגמרא (ב"ב ח' ע"א) לא נזכר פטור אלא לת"ח אין משם ראיה לחייב למ"ת שהם לא הוצרכו להזכיר אלא ת"ח שהוא פטור מן הדין אף אם אין הצבור צריכי' לו כגון שיש הרבה ת"ח באותו מקום שכולם פטורי' אפי' יש להם ממון הרבה אבל מ"ת שהצבור צריכים לו ואם אינו בעיר חייבי' לטרוח ולהביאו אצלם איך יתחייב במס שהוא מוטל עליהם והלא ש"ץ בלי ספק פטור הוא שאם לא היה ספוק ביד הצבור להושיב ביניהם חכם וש"ץ הי' קודם ש"ץ לחכם כמ"ש הרא"ש ז"ל בתשוב' לפי שתפלת הצבור דבר קשה הוא להתבטל ואם ש"ץ הוא פטור מזה הטעם כ"ש מ"ת שהרי אמרו בפ' כל כתבי כל עיר שאין בה מלמד תינוק' מחריבין אותה ומפני שלא נזכר בגמרא בפירוש לא נחייבם והרי הרמב"ם ז"ל לא הזכיר דריש דוכנא מסייעין ליה ממתא לפי שהוא דבר פשוט כיון שחייבין להושיבו ובדברים הפשוטים אם לא נזכרו ילמד סתום מן המפורש:
486
תפ״זשאלה קנד:
487
תפ״חתנס. שאלת מי שלקח מהצבור עזר יין ואח"כ מכרו יחידי' יין ואינם רוצים לפרוע העזר כי טוענים חומץ הי' ואין זה בכלל המכר:
488
תפ״טתשובה: דע כי בפ' המוכר פירות (בבא בתרא צ"ו ע"א) נחלקו בזה ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי ריחיה חלא וטעמיה חמרא אי הוי חלא או חמרא והרי"ף ז"ל פסק פ' ערבי פסחים כר' יוחנן דאמרי' דהוי חמרא ואע"ג דריב"ל פליג עליה וקי"ל כרי"בל לגבי ר"י משום דרביה הוא כדמוכח בפ' בני העיר (מגילה כ"ז ע"א ע"ש) ובפ' בתרא דקדושין (פ' ע"ב ע"ש) הכא קי"ל כר"י משום דרבא ואביי פליגי בהא מילתא בפ' בתרא דע"ז (ס"ו ע"ב) וקים לי' רבא כר"י וקי"ל כרבא לגבי אביי. ומ"מ זהו לענין קדוש אבל לענין יין נסך הי' מחמיר ר"ת ז"ל שלא לשתותו עם העכו"ם עד אחר שנים עשר חדש וכן הרמב"ן ז"ל משום פרצא ואם היה תוסס ע"ב קרקע הי' מתירו הרשב"א ז"ל אפי' תוך שני' עשר חדש. ולענין השאלה הזא' במי שמכר לחבירו מרתף של יין שאם הוא יין הנמכר בחנות אינו יכול לטעון לא אקבל אלא יין טוב והנדון הזה ג"כ אם היין הזה הי' נמכר בחנות לשם יין לא לשם חומץ חייבין לפרוע לו העזר כדין יין ואם זה אומר חומץ גמור הי' וזה אומר יין הי' יביא ראי' שיין הי' ויטול או ישבע הנתבע שחומץ הי' ויפטר. ואם נסתפק הדבר אם הי' יין או חומץ המוציא מחבירו עליו הראיה ופטור הנתבע בשבועה שאינו יודע אם הי' יין:
489
ת״צשאלה קנה:
490
תצ״אמלייאנא:
491
תצ״בשאלת ס"ת שיש בו ד' או ה' דפין זו אחר זו האותיו' כלם רחבות מאד עד שהעינים משתבשות בקריאתם כל כך הם רחבות אם הוא כשר וכן ס"ת שיש בו דפין אחת קצרה ואחת ארוכה ממנה בשתי שטין או בשטה אחת אם הוא פסול מפני שהדף שהוא קצר מחבירו אותו המקום הפנוי יראה כמו ריוח שבין פרשה לפרשה או מפני השטה היתרה יראה כתוב חוץ לדף ע"כ:
492
תצ״גתשובה: מפני אורך השטות אינו נפסל כי לא נאמר זה אלא למצוה מן המובחר אבל לפסול את הספר אין לנו וכן דעת הרמב"ם ז"ל שלא הזכיר זה בכלל הדברי' הפוסלין ס"ת בפ' אחרון מהלכ' ס"ת וענין הדפין אשר קצתם ארוך מקצת' אם הקצרי' הם הרבה לצד אחד והארוכי' הם הרבה לצד א' אינו נפסל בכך שזה הי' ספר מחובר משני חצאי ספרים וכבר הוא ניכר שאין זה פרשה וכן אם אין הארוך כי אם דף אחד באמצע הרבה קצרי' והוא כתוב בשרטוט גם זה הוא כשר אבל אם דף א' קצר בין דפין ארוכין בזה יש לחוש לפסול שזה נראה כמו הפסק פרשה אלא שאם לא הי' שם שום שרטוט אפשר להכשירו שבהפסק הפרשיות יש שרטוט ובזה כיון שאין שם שרטוט ניכר שאין זו פרשה ובדיעבד יש להכשירו אם אי אפשר לתקן ולא לפסלו לאבד ס"ת:
493
תצ״דשאלה קנו:
494
תצ״הוהראן. שאלת קהל בררו עשרה בני אדם לעשות המצות וקריאת ס"ת בכללם שדרכם למכרם יום שמחת התורה ונתנו להם בחנם שנה א' ועמדו כך כמו חצי שנה ואח"כ אמרו להם תתנו לנו שכר מצות שעשיתם או צאו לכם ממה שאתם עושי' אם יכולין להוציאם תוך שנתם ואם יש עליהם שום תביעת ממון בשכירתו:
495
תצ״ותשובה: כיון שאלו העשרה שביררו הקהל נדבה רוחם אותם לקיים המצות שנה אחת ונהגו לעשות מה שקבלו עליהם ברצון הקהל חצי שנה ולא נתגלה עליהם מום מהמומין הפוסלין אותם מלקיימ' א"כ הרי מצוה זו שלהם כל שנתו. ודומה למי שבאה משמרתו לעבוד עבודה שאין א' משאר המשמרות רשאי לסלקו ממשמרתו כל אותו השבוע שכך התנו ביניהם ותנאם קיים באמירה בעלמא דאמירה לגבוה כמסיר' להדיוט. ובחלוקת אחין כיון שנתרצו בחלוקה ועלה גורל לא' מהם קנו כולם אפי' בקרקעות וכן בשכירות פועלי' א"צ קנין ואין רשאין לחזור בהם אם התחילו במלאכה וכיון שאין רשאין לסלקן המסלקן מבטלן ממצותן שזכו כמי ששחט והוא עצמו חייב לכסות ובא אחר וכסה שלא עשה יפה ולפי מה שנאמר בגמרא (חולין פ"ז ע"א) בזה חייב לתת לו מן הדין עשרה זהובים שכר מצוה אפילו היתה המצוה בלא ברכה כגון שור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה וה"ה למי שאוחז ס"ת אע"פ שאין בה ברכה מבטלו ממצותו יש לקנסו עשרה זהובי' ובירושלמי מוכיח כן שאמרו ביומא בפ' בא לו (ה"א) כל (אתה) [אחר] את אומר הלך אחר תורה וכאן את אומר מוליכין התור' אצלו אלא ע"י בני אדם גדולי' התור' מתעלה בהם. ואם הוא מצוה שיש בה יתר מברכה אחת חייב לתת לו עשרה זהובי' על כל ברכה וברכה וזה נתבאר בפ' החובל (בבא קמא צ"א ע"ב) ובפ' כיסוי הדם (שם) וא"כ המבטל מלקרות התורה מי שהיא משמרתו חייב לתת לו מן הדין עשרה זהובי' על כל פעם כמו שחייב לתת ארבעי' על ארבע ברכות של ברכת המזון וה"ה לשאר מצות כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' חובל. ואע"פ שאין דנין זה אלא דייני א"י לפי שהוא דומה לדיני קנסות. כתבו הרי"ף ז"ל ללמוד ממנו שאם תפס לא מפקינן מינה כי כן הוא לכל דיני קנסות כדאיתא בפ"ק ב"ק (ט"ו ע"ב) ובפ' אלו נערות (כתובות מ"א ע"ב) וכן בפ' שור שנגח ארבעה וחמשה (מ' ע"ב) אמרי' כגון שקדם בעל דין ותפס. וכיון שעלה בידינו שלא היו רשאין למונעם מן המצות כל שנתם שהייתה משמרתם וסילקו בלא טעם חייבין להם על כל פעם עשרים זהובי' אלא שאין דנין דין זה דייני ח"ל ואם תפס לא מפקינן מני'. ומי שהוא חייב שכר חצי שנה אפי' קבלו עליהם המצות בשכר הרי הוא תפוס ועומד בשלו כעבד כנעני שיוצא בשן ועין כדאי' בפ"ק דקידושין (כ"ד) אף בזמן הזה. ולזה כתב דין זה הרי"ף ז"ל ואינו חייב לתת כלום אם חייבום שלא כדין חייבין להחזיר' להם שהרי זכה בהם והכי מוכח בספ"ק בכורות ע"כ.
496
תצ״זענין קנז:
497
תצ״חבגאייא. לפי שהשבתי בשאלת ר' יצחק עבד אלחאק אל ענין תביעתו לאשתו שהיא בבגאייא שתבוא אליו לאלגזאיר שהיא חייבת ללכת אחריו והיו דברי אל ר' שם טוב הלוי בעל קרובתה כדברי הספר החתום ואנו יכולי' לומר על כיוצא בו עד השתא הוו קרו לן בבלאי טפשאי והשתא קרו לן טפשאי דטפשאי דמגמרי לן ולא גמרינן. ולא עוד אלא שכתב כי אני מחזיק ביד מרעים ותרתי אית בידיה שזה התובע הוא רע ושאני יותר רע ממנו להחזיק בידו שאין אדם חוטא ולא לו. ע"כ אוסיף ידי שנית לברר ללבן הדברים. שתי טענות טענתי לחייבה לצאת משם הא' מלשון ההלכה (כתובות ק"י ע"א) שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל באותה הארץ מוציאי' מכרך לכרך ומעיר לעיר ודנתי שתי המקומות האלו שוין בארץ אחת ולפי דעת הגאונים ז"ל הבעל יכול לכוף לאשתו לצאת ממקו' למקום בארץ אחת והחולק עליהם בזה כבר נדחו דבריו ואין צורך להשיב עליהן. ועוד שדברי הגאונים ז"ל קבלה הם ועליהם אנו סומכי' בכל דבריהם. אבל מה שיש לברר בזה במה שאפשר לתלמידים המתחילי' המתעקשי' לטעות בזה הוא מפני ששני המקומו' הם לשני המלכים ויש מרחק קצת ביניהם. וכל זה טעות כי לא דנו בעלי התלמוד שתי ארצות אלא יהודה וגליל אשר הוא ידוע מהתלמו' (ב"ב ל"ח רע"ב) שיש חירום ביניהם לעולם ואין הולכין מארץ לארץ מפני החרום ומפני זה המחזיק בארץ אחת שלש שנים לא עלתה לו חזקה שבעל הקרקע לא שמע שזה החזיק בקרקע שימחה וע"כ צריך המחזיק להראות שטרו אם טוען לקוחה היא בידי ואין טענה למחזיק לומר דעד תלת שני מזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר שזה היה לו להזהר בשטרו לפי שבעל הקרקע לא שמע שזה החזיק בשדהו שימחה ושתגיע מחאה זו באזני המחזיק לפי שאין יוצא ובא מארץ יהודה לארץ גליל. ועל כיוצא בזה אמרו שאין מוציאין מארץ לארץ לפי שהאשה רוצה לשמוע שמועות בכל יום מקרוביה אבל ביהודה עצמה מוציא ממקום למקום ואפי' מסוף הגבול לתחלת הגבול ואע"פ שיש כמה פרסאו' ביניהם שהרי ס' רבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך והיא בארץ אחת. ועבר הירדן גדולה היתה לשני המטות וחצי המטה ובפ' מקום שנהגו (פסחים נ"ב ע"ב) אמרו שבכל אחת מהן יש שלש ארצות לענין ביעור וא"כ אין טענה מהמרחק ולא מפני שנוי המלכות שהרי ביהודה עצמה היה שנוי מלכות כמו שמוכיח בפ"ק דכתובות (י"ב ע"א) לענין טענת בתולים שביהודה היו מיחדים הארוס עם ארוסתו לפי שהיו גוזרים שכל בתולה שתנשא תבעל להגמון תחלה ואמרו שם שלא היתה כל ארץ יהודה שוה לענין זו ומקומות מקומות יש. וזה מפני שנוי הממשלה שבקצת ארץ היתה גזרה זו מפני המושל הרע ובקצתה לא היתה גזרה זו ואפ"ה הי' יכול להוציא אשתו בכל יהודה ממקום למקום כיון שלא הי' החירום חזק והדבר ידוע בשני מקומות אלו שמעולם לא נמנעו עוברים ושבים מללכת ממקום למקום מפני החירו' ואף ע"פ שיש קצת שנוי בין המקומות בין רב למעט התלמוד לא חלק בזה אלא בין כרך לעיר ידוע הוא שכרך בלשון רז"ל הוא מוקף ועיר הוא שאינו מוקף חומה כלל וכמו שאמרו (הביא כדי יין) [בפ' המביא כדי יין] (ל"ב ע"א) בענין אלפסים מאי עירוניות אמר אביי צעי חקלייתא. וכשרצו לענין מקר' מגלה לחלק בין מוקף למוקף אמרו (מגילה ב' ע"א) כרכים ועיירות גדולות אבל בכל מקום שמזכירין כרך ועיר כרך הוא מוקף חומה ועיר שאינה מוקפת חומה ואנשי' מעטים ומנהגיה כמנהג יושב שדות. וכן הרמב"ם ז"ל כ' מדינה וכפר בלשון ארץ ישמעאל וכן בספר אבן העזר כתב עיר וכפר לפי שמנהג הלעוזות ללעוז עיר בשם מוקף חומה וא"כ כיון ששתיהן הם מוקפות חומה אין הפרש בין גודל וקוטן שלא הצריכו להוציא זקנים למדוד רוחב העיירות וכן בענין נוה ונוה לא הפרישו אלא בין יפה לרע אבל בין יפה הרבה ליפה מעט לא הפרישו כדין חטים יפות ונמצאו יפות או רעות בפ' המוכר פירות (צ"ד) א"כ הדבר ברור שזה יכול לכוף את אשתו ללכת אחריו מבגאייה לאלגזאייר בטענה זו:
498
תצ״טוהשנית לפי שבבגאייא יצא עליה קול של פריצות. דנתי כי מפני טענה זו יכול להוציאה משם כדין שדנו הראשונים ז"ל מחצר לחצר שהרי כל המקום ההוא אחר שהוחזקו להוציא קול זה עליה בכל פעם שבעלה יוצא משם והוא צריך לצאת משם לבקשת הפרנסה נעשה כל אותו מקום כחצר אחת ויכול להתרחק משכונת אותו מקום. ובזה טען ר' שם טוב כי הפריצים הוציאו עליה קול זה זאת היתה טענתו. וטעה בה שהיא הנותנת שאם היה הדבר מפי עדים כשרים שהכל הוא אמת לא היה מספיק להוציאה משכונה לשכונה אבל היה חייב לגרשה ומפני קול בעלמא הוא שאמרו שיכול להוציאה משכונה לשכונה כי כן צוו חכמים ז"ל התרחק משכן רע. אבל בענין זה יש דברים קשים הרבה כי לא פעם ולא שתים יצא עליה קול זה. וכבר נשאלתי מזה פעם אחרת על ענין הנפל שהפילה אחר שבא בעלה בזמן מועט ובכה הנפל וכל המדינה לעזה עליה שא"א שהיתה מעובר' מבעלה ולמדתי עליה זכות וחצי גבור שנונים יצאו מקסונטינא לתלמסאן ומתלמסאן לכאן שלא כיוונו שמועותי באותו דין. ואני התנצלתי כי אם טעיתי השואל הטעני ביפוי שאלתו ואין למשיב אלא מה שעיניו רואות בשאלה וכן פעמים אחרות עד שהגיעו הדברים למלכות וקנסה ממון ומן הדין כיון שהשמועות הם תכופות אע"ג דלא מפקינן אשה מבעלה אלא בעדי כיעור ובקלא דלא פסיק כדאיתא בפ"ב דיבמות (כ"ה ע"א) אבל בשמועות התכופות והאחרונות מחזיקות הראשונות היה אפשר לומר שב"ד מוציאין אותה מהבעל שכיון שיצא עליה קול ולא נזהרה אח"כ אמרי' בקול אחרון אלומי אלמיה לקלא ומפני טענה זו אמרי' התם תצא כ"ש כשיד המלכות נוגעות בדבר דאית לן למימר דמלכותא לא עבדא מילתא בלאו דינא דלא גרעא מערכאות ואין לך כיעור יותר גדול מזה. ומ"מ אפילו נאמר שאין ב"ד מוציאין אותה מיד בעלה אבל הוא מצוה לגרשה כדאי' בפ' בתרא דגיטין (צ' ע"ב) ואם גרשה אין לה עליו כתובה כיון שמצוה עליו לגרשה ואע"ג דעוברת על דת צריכה התראה כדאי' בפ' ארוסה (סוטה כ"ה ע"א) וה"ה ליוצאת משום שם רע כמו שכתב הרי"ף ז"ל מהירושלמי כבר פירשו המפרשי' ז"ל שאם הבעל רוצה לגרש' אין לה עליו כתובה שלא תקנו כתובה אלא כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה וזאת הלואי שיוציאנה. וכן מוכח בסוף נדרים (צ"א ע"ב) בההו' עובדא דההוא נואף דעל לביתא שהוצרכו לטענות להתירה לבעלה הא מסתמ' אסורה לו משום חשדא בעלמא דמשום הכי קרו ליה נואף. וא"א לומר שב"ד יוציאוה ממנו דלא הוו התם עדי כיעור וקלא דלא פסיק. אלא שהוא חייב להוציאה לצאת ידי שמים כן פירשו בזה כל הראשוני' ז"ל. וא"כ בנדון הזה הקולות היוצאי' פעם אחר פעם המכניסי' [חשד] גדול בלב כל העולם ואפילו בבת דומה אמרינן בסוט' (כ"ז ע"א) דההיא פרוצה ביותר חוששין לה. א"צ לומר שיכול להוציאה ממקום ההוא אל כל אשר יחפוץ אפי' מנוה היפה לנוה הרע. אלא אפי' להוציאה בלא כתובה רשאי לצאת ידי שמים וכן כ' הראב"ד זלה"ה כמו שכתבו הראשונים ז"ל בפ' המדיר שמצוה לגרשה כמו שנראה בשלהי גיטין וכיון שמצוה לגרשה אין לה כתובה וכן כ' הרמב"ם ז"ל בפרק [כ"ד] מה' אישות וכן כ' הרמב"ן ז"ל בספר הזכות בפ"ב דיבמות ונתבאר זה והמחזיק בידה הוא מחזיק ביד מריעים וכ"ש אם היא ממשפחת אשתו ובעל כאשתו וע"ז אמרו בפ' הדיינין (שבועות ל"ט ע"א) אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסין משפחה שיש בה ליסטים שאין כולם לסטים שהכל מחפין עליו ונתבאר זה. ומה שטען ר' שם טוב שאפילו היה הדין נותן להוציאה משם יכולה היא שתאמר שלא תבא אלא עמו יד ביד רגל ברגל. ואין בטענה זו עיקר שהיא חייבת ללכת אחריו מקרא מלא הוא ושכחי עמך ובית אביך כי הוא אדוניך והשתחוי לו ואפילו ביבמה דמצוה עלי' דיבם רמיא דאיתתא לא מפקדא אפריה ורביה אמרינן (סנהדרין ל"א ע"ב) והיבמה הולכ' אחר היבם ואי משום יחוד א"כ לא תצא אשה לעולם מעיר לעיר אלא עם בעלה והיאך אמרי' בגמ' (כתובות מ"ח ע"ב) מסר האב לשלוחי הבעל והיא ארוסה. ובירושלמי (סוטה פ"א ה"ג) אמרינן רבי חייא בר יוסף שלח בתר איתתיה אמר יסקון עמה ג' תלמידי' שאם יפנה אחד מהם תתיחד עם השנים סוף דבר אין ממש בדברים הללו. ולענין כתובה הרמב"ם ז"ל (פי"ג מה"א הי"ז) כ' בענין הוצאה ממקום למקום שאם לא תרצה לצאת שאין לה כתובה ולמד זה מהתוספתא שאמר' כופין אותה וכפיה זו בממון היא וא"כ דין זה הדין הוא אומר לעלות והיא אומר' שלא לעלות שאמרו בגמ' (כתובות ק"י ע"ב) בפירוש שתצא שלא בכתובה וה"ה לתוספת דתנאי כתו' ככתובה דמי וכן כתבו בפירוש וה"ה לנדוניא שבכל מקום שאין לה כתו' אין לה מנדונייתה אלא בלאותיה הקיימין כן כ' הרמב"ן ז"ל בחידושיו בפ' אע"פ ויש לזה הוכחה בפ' האשה רבה (יבמות צ"א ע"א ע"ש) וכן כ' הרשב"א ז"ל שם בחידושיו (פ"ז ע"ב) וכן מוכיח התלמוד (כתובות שם) בזו שהרי כשהיא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלו' אמרי' יוציא ויתן כתוב' ובודאי נדונייתה יתן שאם מה שלא הביאה לו יתן דהיינו מנה מאתים וכ"ש מה שהביאה לו א"כ בהוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות דאמרי' תצא שלא בכתובה נדוניא בכלל שבחד גונא תני לה תנא וה"ה לענין הוצאה ממקום למקום דבת בקתיה היא וכן הר"מ מרוטנבורק ז"ל כ' שאין לה אלא בלאותיה הקיימין כדין אילונית ואע"פ שאילוני' יש לה תוספת כבר נתן טעם הרמב"ן זלה"ה מפני שהיא לא גרמה היציאה ממנו והוא כשכתב לה תוספ' רצה ליזון בנכסיו אבל זאת שאינה רוצ' לצאת עמו אדעתא דהכי לא כתב לה. וכן כ' הרי"ף ז"ל פרק הבא על יבמתו ודבר זה ברור הוא. ומ"מ זה יהי' כשתתבע ממנו גירושין ויבואו לדין על ענין כתובת' אבל עתה שעומדת במרדה אין עליו דין מתנאי הכתובה לא מזונות ולא שאר תנאים וכיון שאין לה עליו דין אם החזיקה בנכסיו חייבת להחזירם מן הדין ואם נמנעת מזה משמתינן לה כדין מאן דלא ציית לדינא:
499
500שאלה קנח:
500
501תנס:
501
502שאלת ראובן נתקוטט עם חברו שמעון ומתוך. קטטותם אמר לו שמעון אתה בועל גויות ואני אעשה עליך שטר בערכאותיהם בכך עד שירגמו אותך באבנים ואלך אל השופט ואומר לו שאתה אומר כי כל השטרות שעושים עדי ישמעאל הם שקר וכן הוא חותם עליהם בשקר ורצה לילך להגיד לו לולי שהחזירוהו היהודים ועדין הוא מאיים במסירות ואם ראובן הוא תלמיד ומנדה שמעון לכבודו אם נדוייו נדוי:
502
503תשובה: דבר ידוע הוא כי המוחזק במסירות שהוא חייב מיתה מדין רודף ואפי' אמר אלך ואמסור הותר דמו כמו שנז' במסכת ברכות פרק הרואה (ברכות נ"ח ע"א) וכן בפ' הנזקין באגדה (נ"ו ע"א) גבי קמצא ובר קמצא דבעו למקטליה וכן בפרק הגוזל בתרא בבבא קמא (קי"ז ע"א) מדכתיב בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתא מכמר מה התוא הזה כיון שנפל למכמר אין מרחמין עליו כך ממונם של ישראל כיון שנפל ביד עכו"ם אין מרחמין עליו ומלבד זה כבר ידעתם כי מנהגם של ישראל הוא לנדות ולהחרים המסורות בחרם קדמון המסודר מהראשונים ז"ל אמנם יש בזה שני דינים האחד במי שהוחזק במסירה לאבד ממונם של ישראל שנים ושלשה פעמים וזה מותר להרגו ולמסרו ביד אומות העולם והוא מן המורידין ולא ממעלין כמו שנזכר בפרק אין מעמידין (עבודה זרה כ"ו ע"ב) והשני האומר אלך ואמסור וזה אין מותר להרגו אלא אחר התראה ואם התרוהו ולא חזר הורגין אותו ואפילו מפני הממון הקל כי ההוא דהוה מחוי תבואה דחבריה ואמר לה רב כהנא לא תחוי ואמר מחוינא ומחוינא ושמטי' רב כהנא לקועיה וקטליה כדאי' בפרק הגוזל בתרא (שם) על כן הראוי לצבור בענין זה הוא להתרות בזה שהוציא אלו המסירות מפיו שמא דרך כעס אמרן ושוגג הי' ואע"פ שקשה הדבר ללמד זכות בדברים אלו ואם אחר שהתרו בו ישוב לכסלה חייבין הצבור לפרסמו שהוא מנודה ולהבדל ממנו וכל מי שאינו נוהג נדוי עובר על דברי חכמים וכל ישראל יש להם חלק בזה כי אם לא תגדרו פרצה זו כאשר עשה לזה יעשה לכל אחד מכם ותגבירו ידי המסורות על הטובים החלושי כח ואם אלו הדברים יצאו מתוך מריבה שביניהם על ענינים אחרים יגשו אל המשפט והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע ויאמרו לו זקני העדה ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל. וענין תלמיד שנדה לכבודו לא נאמר על כיוצא בזה שזו עבירה היא וכבוד שמים הוא:
503
504שאלה קנט:
504
505מליאנא. שאלת ראובן מת והניח בן גדול ובת מאשה שמתה בחייו ושני בנים קטנים ושתי בנות מהאשה שנתאלמנה ממנו והניח קרקע ומטלטלין ונפרעו השתי כתובות מהמטלטלין והבנות תובעו' מזונו' ונשאר הקרקע ומטלטלין אחרים המספיקים למזונות עד שיתארסו והאלמנה רוצה לדור עם בניה בחצר בלא שכירות ושאלת איך תהי' חלוקתם בזה הנשאר ואם חייבת לתת שכירות בחצר אם לא:
505
506תשובה: כיון שנפרעה האלמנ' כתובתה אין לה מזונות אבל צריכ' שתשבע בב"ד שלא לקחה יותר על כתובתה וכיון שבן האשה הראשונה יירש כתובת אמו כי כן הדין נותן מדין כתובת בנין דכרין נראה שהקרקע שהניח הי' שוה יותר מכתובת' של הראשונה שאם לא הי' שוה יותר מכתובת' של הראשונה לא הי' יורש כתובת אמו וכיון שירש כתובת אמו האשה שנשארה אחריו נגבית מכתובתה שכן הוא הדין ששתי הכתובו' יפרעו תחלה כיון שהקרקע הוא שוה יותר מכתוב' הראשונה והנכסי' הנשארים מספיקין למזון הבנות ויפרעו בשלמות נדוניא ותוספת ועיקר כתובה שהוא מנה לאלמנה ומאתים לבתולה והמאתים הם משקל חמשה ועשרים דינרי זהב ממטבע כסף צרוף ומלבושי' הם בכלל כתובתה בין של חול בין של שבת א"כ אחר זה ישארו הנכסים ברשות היורשי' יטול הבן הגדול שליש הנכסים אם אינו בכור לאביו ראשית אונו ושני שלישים יטלו שני בנים הקטנים וימנו להם ב"ד אפטרופוס והבן הגדול והאפטרופוס יזונו הבנות מנכסיהן כל אחד כפי החלק המגיע לו מירושתו השליש הבן הגדול אם אינו בכור והשני שלישים האפטרופוס וכשיבואו הבנות להנשא יתנו להם מהנכסי' הנשארי' כפי אומדן הדעת כאשר הי' אביהם נותן להם אלו הי' חי ומה שנטל הבן הגדול מכתובת אמו הוא משועבד לצורך נישואי הבנות אם לא יספיקו שאר הנכסים וכן אמרו בירושלמי דפרנסת הבת קודמת לכתובת בנין דכרין ופרנסת הבת רוצה לומר נישואיה אבל הנכסים יישארו ברשות היורשים והאפטרופוס. אלא שאם רואים ב"ד שהם מפסידים נכסים יזהירום מזה והאלמנה תגדל את בניה ותדור עמהם בחלקם בחצר ואין עליה דין שכירות והאפטרופוס יהי' אחד מהנכבדים גברא מהימנא ושפוי נכסיה ויכתבו העדים הנמסרי' לו ויעשו מזה שני שטרות אחד ישארו בידו ואחד ישאר ביד אחד מהקהל ובשטר מנוי האפטרופסו' יזכרו כי נתמנה האפטרופו' ע"פ הקהל ישצ"ו ויחתמו בו גדולי הקהל יצ"ו במעמד כולם ושלום לכם:
506
507שאלה קס:
507
508אלמדייא שאלת כי מנהג אבותיך הוא להתענות ביום הושענ' רבה וכתבת כי מצאת בקצת סידורי סליחות תחנונים לתענית הושענא רבה וקצת מן העם הוקשה להם מנהגך ואמרו לך אתה אומר הלל וקדושה רבה ותתפלל עננו ורצית לדעת אם יש במנהגך שום איסור. עוד כתבת כי רש"י ז"ל כתב בפירוש החומש המול ימול חסר ולבני הפילגשים חסר ביום כלות חסר ואתה מצאתם כלם מלאים בכל הספרים אם הם פסולים בכך:
508
509תשובה: חולו של מועד אסור הוא בהספד כמו שנזכר בפ' ואלו מגלחין (מועד קטן כ"ח ע"ב) וכ"ש שהוא אסור בתענית כי כל יום שאסור בהספד אסור בתענית ויש שהוא מותר בהספד ואסור בתענית כמו שנזכר במגילת תענית והביאוה בגמרא בפרק שני מתעניו' (י"ז ע"ב) ואם חנוכה ופורים שהם מדברי סופרי' אסורי' וכ"ש חוה"מ שהוא מה"ת. ואע"פ שנהגתם להתענות ביום הושענא רבה אין מנהג איסור ראוי להתקיים כמ"ש בגמרא פ' א' מר"ה (ט"ו ע"ב) היכא דאיכא איסורא ונהוג מי שבקי' להו וכן כתב הרמב"ם בהל' שביתת עשור וכן כ' הרב זלה"ה בהלכו' תענית ובהל' יו"ט כי חולו של מועד אסור בהספד ובתענית ובירושלמי במס' תענית (פ"ב הי"ב) וכן במסכת נדרים (פ"ח ה"א) אמרו בכל מתענין חוץ משבתו' וימים טובי' ובראשי חדשי' ובחולו של מועד ובחנוכה ופורים כן מצאתי וכן בראשון מראש השנה (י"ח ע"ב) מעשה וגזרו תענית בחנוכה ואמר להם רבי אליעזר צאו והתענו על מה שהתעניתם:
509
510בענין המול ימול לא אמר שום אדם שהוא חסר וא"ו אבל בפרק אין מעמידין (עבודה זרה כ"ז ע"א) ובפ' התכלת (מנחות מ"ב ע"א) למדו מכאן שאין ערל מל שנאמר המול ימול ושם כתב רבינו שלמה ז"ל קרי בי' המל ימול כלומר מי שהוא מהול ימול אחרי' אבל הפילגשי' וביום כלות משה נמצאו מדרשות שהם חסרים אבל כבר כתב הרשב"א ז"ל בתשוב' שאין סומכין על אלו המדרשות לתקן הספרי' ומניחי' אותם שלמי' אלא בדבר שיוצא ממנו דין כגון בסכת בסכת בסוכו' או קרנת קרנת קרנו' וכיוצא בהן:
510
511שאלה קסא:
511
512והראן. שאלת ראובן היו לו ארבע בנות ולאחת מהנה שני זכרי'. ולאחרת שתי נקבות ונתן הזקן לבני הבת חצר אחת שבה עלייה ובית. העליה לאחד והבית לאחד מתנה מחיים ואמר אני נותן להם החצר הזו שישאו הבני' האלו בנות הבת האחרת ולא כתב שטר מתנה אח"כ מת הזקן וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ולא הי' במקום שיכול לצוות. ואחר מותו כתבו הבנו' הארבע שטר בערכאותיהם לקיים מתנת אביהם לבני' הנזכרי' ובעליהן נתרצו במעשה נשותיהן ככתוב בשטר ההוא. אחר כן רצו הבני' שיכתבו להם שטר אחר בשלנו בקיום מתנה וקם איש האשה אבי הבנו' ואמר אנחנו לא נתרצינו לתת לבני' בלבד אלא לבני' ולבנות ונפל' קטטה ביניהם על זה ורצית לדעת אמתת הדין בזה:
512
513תשובה: הבני' זכו במה שנתן להם הזקן והרשות בידם לישא הבנו' או לא ישאו. ודבר זה מפורש הוא בגמ' בפ' יו"ט שחל (כ' ע"א) דגרסינן התם ההוא גברא דאמר להו הבו לי' ארבע מאה זוזי לפלניא ולנסיב ברתאי אמר רב פפא ארבע מאה זוזי שקיל. ברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב. וכן הרמב"ם ז"ל כ' בפי"א מהל' זכי' שכיב מרע שאמר תנו ארבע מאות זוז לפלוני וישא בתי הרי זה כמי שנתן לו שתי מתנו' כל איזה מהם שירצה יקח לפיכך אם רצה ליקח המעות ולא יקח הבת יקח עכ"ל. וזה הטעם כ' הרי"ף ז"ל בפ' מי שמת. ואע"פ שהרז"ה ז"ל חלק עליו בטעם זה הראב"ד ז"ל קיים דבריו וכן האחרוני' ז"ל. וה"ה לבריא אם נתקיימה המתנה כראוי בקנין שהטעם בזה הוא שאין תנאי במתנה שישא הבת כמו שהוא מוכיח בגמ' וגם בגמ' לא הזכירו שכיב מרע אלא ההוא גברא ומשתמע בין בריא בין שכ"מ ואע"פ דאמר הבו ואין זה אלא לשון שכ"מ. גם אפשר שיהי' זה במפרש בשיירא או הולך למדה"י. ומ"מ הדין והטעם הוא שוה בין בבריא בין בשכ"מ דמילתא דתליא בסבר' היא שאין בדבריו משמעו' שיהי' תנאי במתנ' נשואי הבת. כמו האומר לינסיב ברתאי והבו לי' ארבע מאות זוז כמו שנזכר שם בגמ' ודברי' פשוטי' הם. וכל זה הוא לפי מה שנזכר בשאלה ואם דבריו היו בהפך שאמר ישאו הבנות ותנתן להם המתנ' לא זכו במתנ' עד שישאו וכל זה יתברר לפי עדות העדים ואם אינו יכול להתברר הדבר איך היו דברי הזקן. ישארו הנכסי' בחזקת הבנים והבנות שכלם שוים בירושת הזקן ולא יזכו במתנ' אלא א"כ ישאו הבנו'. ואם הדין נותן לפי מה שיתברר בעדות העדי' שלא זכו הבני' אלא אם ישאו הבנות ולא ירצו לישא אותן נתבטלו דברי הזקן ותחזור הירוש' לארבעה הבנו' בשוה. והשטרו' הנעשים בערכאותיהם אינם מוסיפי' ולא גורעים בענין הדין כי לא נעשו אלא לקיים דברי הזקן:
513
514שאלה קסב:
514
515מוסח גאנים:
515
516שאלת אשה ערבה לבעלה ונתאלמנה ובא המלוה לגבות והיורשים דוחים אותו אצל האלמנ':
516
517תשובה: כיון שיש בנכסים כדי לפרוע החוב אחר שנפרעה האלמנה מכתובתה והיורשים הם גדולים. הדבר פשוט שתפרע האלמנה כתובתה והיורשים יפרעו החוב. ובזה לית דין ולית דיין. ואין בין הראשונים ז"ל משא ומתן בזה אלא אם יהיו היתומים קטנים. אם יפרע מהערב ולכשיגדלו יתבע אותם הערב. או אם ימתין המלוה עד שיגדלו היתומים ואם יש חלוק בין ערב לקבלן. בזה נתחלפו הסברות ואינכם צריכים לזה. כי יראה מתוך השאל' שהיורשים הם גדולים והמלוה הוא עכו"ם דלא ציית דינא. ואם היורשי' הם קטנים והמלו' הוא עכו"ם תפרע האלמנ' עתה החוב וכשיגדלו היתומים אם הם קטנים תחזור האלמנה ותגבה מהם:
517
518שאלה קסג:
518
519בונה:
519
520שאלת שליח צבור שקור' לאחד לקרו' בתורה ואינו רוצה לקרו' והשליח צבור עצמו מברך וקורא ומברך לאחריה. ואח"כ קורא אחר לקרו' ואינו רוצה וחוזר ומברך וקורא ומברך מבלתי שיחזין אחר עליו ומבלתי שיאמרו לו הצבור או חזן הכנסת קרא. ועוד שהוא חוזר ומברך פעמים שלש בזה אחר זה. ואם הקריאו' ההן עולות למנין שבעה אם יתכן לעשו' ככה או לא:
520
521תשובה: מי שקוראין אותו לקרו' בתורה ואינו רוצה לקרו' עביר' היא בידו והוא מהדברים שמקצרין ימיו ושנותיו כמו שנזכר בברכו' בפ' הרואה (ברכות נ"ה ע"א) ואם אותו האיש אינו חושש לזה ואינו רוצה אריכו' ימים אסור לשליח צבור לקרו' עד שיעמוד אחר ויחזן עליו כמו שאמרו בתוספתא חזן העומד לקרו' אחר עומד ומחזן עליו ובגמרא דבני מערבא (מגילה פ"ד ה"א) גרסינן רב ושמואל בר רב יצחק על לבי כנישתא וחזא חזנא דקרא ולא קאי בר אינש תחותוי א"ל אסור לך כשם שניתנה על ידי סרסור כך אנו צריכין לנהוג בה על ידי סרסור ולמדו זה ממה שכתוב אנכי עומד בין ה' וביניכם ותקנה יש בדבר זה להעמיד אצל החזן אדם אחד ואפי' קטן שיודע לקרו' שיחזן עליו. לפי שאפילו למנין שבעה עולה קטן כמו שנזכר באחרון ממגלה (כ"ג ע"א) וכ"ש שיכשר להיו' סרסור ואם כל הקהל הם נמנעים מלעלו'. יקרא ש"צ ויפסוק ויחזור ויקרא. וזה אפי' ז"פ שהרי שנו בתוספתא בני הכנס' שאין להם מי שיקרא אלא אחד עומד וקורא ויושב ועומד וקורא ויושב וזה אפילו ז"פ ויברך בכל פעם כמו כהן הקורא במקום לוי שהוא מברך שתי פעמים ומאי שנא שתי פעמים משבעה פעמים. וכן כתבו המפרשים ז"ל שיברך בכל פעם. וכל זה כדי שלא יתבטלו מקריאת התור' שבעה כתקון חכמים ז"ל ובלבד שיהיו עשרה בבי' הכנסת שאין קורין בתור' בפחו' מעשרה. ואע"פ שאמרו בתוספתא שאין חזן הכנסת רשאי לקרו' עד שיאמרו לו קרא. כבר אמרו הטעם לפי שאין אדם מבזבז לעצמו וזה כיון שקורא לאחרים ואינם עומדים הרי אינו מבזבז לעצמו אלא לתשלומין:
521
522שאלה קסד:
522
523תנס. שאלת ראובן מת וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ולא הניח זרע שיירשנו. וגם לאביו לא הי' זרע אחר אלא הוא וגם אבי אביו לא הי' לו זרע אלא אביו של זה המת. אבל היו לאבי אביו ארבע' אחים שמתו כלם. והניח אחד מהם שני בנים זכרים. והשנים בן אחד לכל אחד מהם. והרביעי לא הניח אלא בת אחת היאך יתחלקו אלו הנכסים שהניח זה שמת ביניהם ואם המשודכת שלו יש לה דין בנכסיו מחמת שדוכיו:
523
524תשובה: אין למשודכת חלק בנחלה ואפילו אשתו הנשואה אין לה דין בנכסי בעלה מחמת ירושה. כ"ש ארוסה. וכ"ש משודכת. וכיון שאין לזה המת זרע ולא אחים ולא אחים לאביו לא זכרים ולא נקבות. א"כ נחלה זו ממשמשת ועולה עד הזקן אבי אביו ויירשוהו ד' אחים בשוה חלק כחלק וכדאמרינן בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קט"ו ע"ב) הא כיצד נחלה ממשמש' ועולה עד ראובן וכיון שהארבע' אחים הם יורשים נחלה זו. יטלו שני בני האחד רביע הראוי לאביהם. וכל אחד מהשנים בני שני האחים כל אחד יטול הרביע הראוי לאביו וכדאמר' (סתם) משל למה הדבר דומה לשני אחים כהנים אחד יש לו שני בנים. והאחד יש לו בן שמחזירין אצל אביהם וחולקין בשוה. והאחד שהוא יחיד לאביו יטול כמו שני בני האחד. ובת הרביע תטול הרביע הראוי לאביה וכדאמרי' התם (קט"ז ע"א) מה לבת בנו שכן יפה כחה במקום אחרים. זה הוא דין אם מת ולא צוה על נכסיו:
524
525שאלה קסה:
525
526עוד שאלת ראובן מת והניח בן ובת והבת היו לה שלשה בנים. והבן ד' בנות והניח ראובן קרקע והחזיק בו שנים רבות בעל הבת. וגם אחריו שלשת בניו ומכרו שלשת הבנים הקרקע לשמעון בערכאותיהן וערערו עליו הבנו' ועשה שמעון הוצאו' לקיים חזקת אבי המוכרים וחזקתם. אח"כ באו לפני דייני ישראל ובטלו מכירת אחים לפי שאין להם דין בנכסי הזקן מכח אמם והחזיקו הבנו' בקרקע זקנם מכח ירושת אביהן. ועתה שואל שמעון הוצאו' שהפסיד לקיים חזקת אבי המוכרים וחזקתם וגם נמצא בשטר המכיר' שהמוכרים קבלו עליהם אחריו' המכיר' והמוכרים כחשו זה. והלוקח טוען כיון שאתם מודים ששטר המכיר' נעשה במצותכם. אף קבלת אחריו' נעשה במצותכם הדין עם מי:
526
527תשובה: מה שנרא' מנוסח השאל' הוא כי שמעון זכה בקרקע שקנה מהשלש' אחים כיון שאביהם המוריש החזיק בקרקע שנים רבו'. וגם החזיקו מכח ירושת אביהם והי' הדין נותן שיעמוד הקרקע בחזקתו מתור' חזקה כדאיתא בפ' חזקת (בבא בתרא מ"א ע"א) לפי שהבא בירושה אינו צריך טענה דב"ד טוענין ליורש כי אביו החזיק בקרקע בתור' קניה ואירכיס ליה שטריה כדאיתא בפרק לא יחפור (בבא בתרא כ"ג ע"א) ובפ' חזקת (בבא בתרא מ"א ע"א) אבל לפי שבב"ד של ישראל לא דנו כן כמו שנזכר בשאלה ונרא' שהב"ד לא ירד לדין זה אלא בתור' ירושה שאין להם האחין המוכרים ירושה בפני אחיה ולא השגיח כלל לענין חזקה ומ"מ אין כח ביד ב"ד לבטל דין שדן ב"ד אם לא שיודה הב"ד שהוא טועה אם הוא קיים ואם אינו קיים ישאר הדבר על דינו דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי כדאיתא בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ח ע"ב) וכן אמרו (שם ק"ל ע"ב) כי אתי לקמייכו פסקא דדינא דלא מסתבר לכו לא מקרע תקרעוניה וכו' כדאיתא התם. ואחר שכן הוא וגם השאל' לא באה על זה אלא הפסד ההוצאו' הנה אע"פ שהמוכר שדה שאינה שלו. אין ללוקח טענה על המוכר אלא בדמי המקח ובשבח שהשביח הקרקע מחמת הוצאה כדאיתא בפ"ק דמציעא (י"ד ע"ב) אבל בשאר נזקין אינו חייב אפילו למאן דדאין דינא דגרמי משום דלא ברי הזיקיה. ובזה הלכו' מרובו' דלא מחייב מדינא דגרמי אלא היכא דברי היזקיה אבל בנדון הזה כיון שמתחלה לא תבעוהו בדיני ישראל ובדיני האומו' שתבעוהו הפסיד ממון כדי לקיים דינו אע"פ שאח"כ תבעוהו בדיני ישראל חייבים לשלם לו הוצאותיו מדין מזיק. דהאי ברי היזקן שכיון שתבעוהו בערכאותיהם. דבר ידוע הוא שהוא יוציא הוצאות להעמיד קרקעו בידו בדיניהן והדיינין שהחזירו הקרקע כדינינו למוכרים הי' להם לחייבם בהוצאה ואעפ"י שלא עשו כן דין הלוקח קיים על המוכרים. והלוקח נאמן במה שהוצי' שהרי יודעים שהוציא ואינם יודעים כמה ודמי לחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהוי מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע דמשלם ויטול התובע בשבועה אם לא הוציא יותר מהנהוג והראוי לפי מה שיראו מנהיגי הקהל ישצ"ו. ואע"פ שהמחוייב שבוע' ואינו יכול לישבע נוטל הלה בלא שבועה מכל מקום אינו יוצא מידי חרם סתם כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכו' טוען ונטען ובתקנת נגזל באשו אמרו בפ' הכונס (ס"ד ע"א) שהניזק נשבע במאי דאורחיה לאנוחי התם כמו שכתב רי"ף ז"ל שם:
527
528ענין קסו:
528
529תנס:
529
530שמעתי את תלונותיך ראית את דמעתך. במה שהעביר עליך הדרך אחיך כבשרך. השם ברחמיו יאריך האחוה ביניכם ויתמיד האהב' ויסיר השנא' מקרבכם. ואשר נרא' לי שהוא הדין בענין טענותיך הוא שהכתב שכתבת לו בחיוב חמשי' זהובי' הוא בטל וכחרס הנשבר לפי שלא כתבת לו זה אלא מפני ההבטח' שהבטיחך לשלח לך מאה זהובי' בכל ספינה וכיון שחזר בו ולא קיים הבטחתו אף חיובך בטל. ומה שאמר לסוחרי' שדברו עמו שאינו נהר שלא יחזור לאחור. זאת היא תשובה למי שאמר ליתן דרך גמילו' חסדי' וחוזר בו אבל אם ההבטח' הית' בשביל אותו שעבוד שנשתעבדת לו כיון שחזר בו בטל השעבוד ולא הי' בידו אלא כעין שטר אמנה עד שקיים דברו. ועוד שאתה לא כתבת לו אותו מכתב אלא מפני שהי' טוען עליך שהי' לך המחצית בסחורו' אל צח"רה. ומפני פחד ההפסד ושלא הי' לך עליו ראיה בטענותיך שלא הי' לך בו כי אם רביע בריוח כתבת לו אותו כתב. ואחר שמצאת כתב ידו שהי' שולח לאוהבו כי באותו עסק הי' לו הוא שלשה רבעים בריוח. א"כ הרי נתברר טענתך בהודאת בעל דין כמאה עדי' דמי. וכיון שנתבררה טענתך ואתה לא כתבת אותו כתב ידך בחיוב נ' זהובי' אלא מפני שלא היית יכול לברר טענתך. עכשיו שנתבררה בהודאתו חיובך נסתלק והרי אתה פטור. ודבר זה ברור הוא מהירושלמי דכתובו' (פי"ב ה"א) דאמרי' התם הכותב שטר לחבירו בחזק' שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב לתת לו כלום. ואע"פ שהרי"ף ז"ל בפרק הנושא דחהו לענין אם כתבו שלא בטעו'. אבל נלמוד ממנו אם כתבו בטעו' שאינו חייב לתת לו כלו' וכן כתוב בספר חשן משפט בסי' מ'. וכיון שאתה פטור מנ' זהובי' חייב לתת לך התשע' זהובים שהרויחו מעותיך בחטה ששלחת לשותפו ובסחור' ששלח שותפו לו לתת לך מדמי החטה. וזה דבר פשוט הוא אם לא ירצו לגזול אותך בפרהסיא ולא תמצא בשער עזרתך. ובענין נוצת הנעמית ששלחת על ידו ושלחם לויניצאה וטוען שלא נמכרו ביותר מהחלוף שנתן לך עליהם שהם ר"ס זהובי' אין לך עליו אלא חיוב שבועה. ומה שטענת שהסחורו' שהיה שולח לך אלצח"רם הי' מעלה אותן יותר מדמיהן בתנס ויותר ממה שהכניסן בחשבון לשותפו. אם דבר זה הוא ברור חייב להחזיר לך כל העודף. זה נרא' לי ברור:
530
531שאלה קסז:
531
532בגאייה:
532
533שאלת ראובן הי' חולה ונטרפה דעתו אחר כך נשתפה באותו יום עצמו ואמר לאיש א' כתוב מה שאומר לך ואותו האיש לקח מעט נייר וכתב לו כל מה שהי' אומר. ואלו הם דבריו כתוב שלשים דינרי' להקדש. וחמשה ועשרי' דינרי' לאמי. ואני חייב לפלוני ולפלוני. ועתה אבי אביו שהוא יורשו טוען כנגד צואה זו טענות. האחת כי המצו' הי' מטורף בדעתו. והראי' בזה כי לאחי אמו הי' חייב ל"ב דינרים ומעט כספים והוא כתב כי הוא חייב אליו וכן כתב הכותב יש לי ברשות דודי פלוני כך וכך והי' בהפך ומזה יתברר שהי' מטורף. עוד הוא טוען כנגד עדות הכותב שאינה ראויה להתקבל וגם העד האחר הוא עם הארץ ואין ראוי שתקובל עדותו. עוד הוא תובע היורש הנזכר מה שהוצי' עליו בגדולו ובלמודו תור' שהוציא בזה הרב' אלו הם טענות התובע היורש דבר תורה:
533
534תשובה: אם אמת הוא שנטרפה דעתו קודם דבריו אלו אין דבריו מתקיימין אלא אחר בדיקה אם חזר לדעתו יפה ודבר זה נלמוד מדין גט שאין גטו גט אחר שנטרפה דעתו עד שיבדקו אותו אם חזר לדעתו יפה וה"ה לענין מתנתו ודבר זה פשוט הוא. וכן מוכיח בפ' מי שאחזו (גיטין ע"א ע"א) וכן כתוב בספר ח"מ (סי' ר"נ) וכן כתוב בפי' ההל' עדי' שאמרו בפנינו צוה פלוני כשהוא שכיב מרע אבל לא נתברר לנו שמת מתוך אותו חולי שהמתנה בטלה לגמרי דלא ראינוהו אינה ראי' ואפי' דיירי באותה חצר. וכ"ש לדברי רבי' הגדול ז"ל שהוא אומר דעמד בין חולי לחולי והלך על משענתו בעינן אומדנא דיש לחוש שמא עמד והלך לביתו וחצרו וצריך אומד והם לא ראוהו ולא הכירוהו בכך דהעמיד ממון על חזקתו מלתא רבתי היא ולא מבטיל באומדנא לפיכך צריכין עדי' לבקרו תמיד עד שידעו באיזה חולי מת ומ"מ יכולי' העדים לסמוך ברפואתו ע"פ נשים המשמשות אותו אם הכביד חליו ויצא קול מזה הרי זה בחזקת מת מאותו חולי דכל כי האי גוונא גלוי מלתא בעלמא הוא. ובהכי סמכי' בדיני ממונו' ע"כ. ואם יש ספק בדבר אם חזר לדעתו אם לאו הוי יורש ודאי (והבנים) [והבאים] מחמת מתנה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. וכן הוא מוזכר בגמרא פ' החולץ (יבמות ל"ח ע"א) בשני מקומו' בכל ספק וודאי הבאים לירש בנכסי'. וכן בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ד ע"א) בענין מתנת שכ"מ דלא כתיב בה כד הוה מהלך ברגליה בשוקא ולא כד קציר ורמי בערסיה אמרי' איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי ממונ' בחזקת מריה. הכי נמי אי איכא למימר דלא נתישבה דעתו ואיכא למימר דנתישבה דעתו אוקי ממונא בחזקת יורש. זהו לענין טענת מה שנטרפה דעתו אבל נראה שמתנה זו בטלה היא ואפי' הי' בדעתו. לפי שאמר לו כתוב כמו שנז' בשאלה ושכיב מרע שאמר כתבו ותנו לפלוני ומת מתנתו בטלה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. ואין שטר לאחר מיתה. וזה מספיק לבטל מתנה זו ועוד שלא אמר תנו. ולענין פסול המתנה מחמת העדים. דבר זה תלוי בידיעת חכמי המקום בעניניהם וכן לענין תביעת שכר הלמוד והגדול הם טענות בטלו' כיון שלא כ' שטר עדות עליו שדעתו לתבוע ממנו הוצאתו. כי אנו אומרי' מסתמא דרך גמילות חסדי' זנו ופרנסו. וכ"כ הרב הספרדי ז"ל בשם תשובת הרי"ף ז"ל. ויש הוכחה לזה בפ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ד ע"ב) בענין שושבינו'. וכן כ' הרמב"ם ז"ל סוף פ"ז מהל' זכיה ומתנה:
534
535שאלה קסח:
535
536טראבלוס:
536
537שאלת ראובן הוא סגי נהור וארח לחברה עם שמעון והי' לראובן הסגי נהור קצת מרגליו' תפורי' בבגדו. ושמעון הי' מתחבר עמו בדרך וישן אצלו. וכשבקש ראובן המרגליו' ולא מצאם הוא חושד כי שמעון גנבם לו עם היות שמעון רוע מעללים. וכשתבעו ראובן כפר מהו הדין בזה:
537
538תשובה: ידוע הוא כי הגונב אינו גונב בעדים ואם באנו לדון על פי עדים בכיוצא בזה תלקה מדת הדין. והרשות נתונה ביד כל דיין בכל דור ודור לגדור גדרים בזה כמו שנהגו הגאונים ז"ל בדיני קנסות. ואף מדין התלמוד מותר לעשות כן ומכין ועונשין שלא כדין משום מגדר מלתא (יבמות צ' ע"ב) וכ"ש להציל עשוק מיד עושקו ונעלב מיד עולבו. ומצינו בתלמוד שעל ידי אמתלא כפו לאדם אחד עד שהודו בגנבה בפ' אלו מציאות (בבא מציעא כ"ד ע"א) מר זוטרא חסידא אגנוב ליה כסא דכספא מאושפיזיה חזייה לההוא בר בי רב דמשא ידיה ונגב בגלימא דחבריה אמר האי הוא דלא איכפת ליה אממונא דחבריה כפתיה ואודי. ובפ' גט פשוט (בבא בתרא קס"ז ע"א) יש בשני מקומות כפתיה ואודי. ובכאן נראית אמתלא שזה העלוב הוא מאור עינים ובהתחברו עם אחזיהו פרץ השם מעשיו והניחו במקום דובי' ואריו' ונכנס לעיר. הדין נותן לאיים עליו ולגזום לעשות כך וכך אם לא יודה. וכן כתוב בספר החשן בסי' ס"ד בשם תשובת הרא"ש ז"ל וכבר אסרתי אני בבית הסוהר יהודי מכאן טען עליו אורח נפוסי שגנב ממש ועל ידי נכרין דברי אמת אסרתיו ולא היה שר ומושל שפטרוהו. ואח"כ נמצאת הגנבה בידו וקלסוני כל הקהל יש"צו על זריזותי בזה:
538
539ענין קסט:
539
540תנס. הנודר לעלות לארץ ישראל אינו עובר בבל תאחר בשלשה רגלים כדאיתא בפ' מרובה (בבא קמא פ' ע"א) דאמר' התם מי שנדר ליקח לו בית או לישא אשה בארץ ישראל אין מחייבין אותו ליקח מיד אלא עד שימצא ההגון לו ואין שלשה רגלים לבל תאחר אלא בנדרי גבוה. אבל בנדרי בטוי אין בו משום בל תאחר. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בספר המצות וחלק על הרמב"ם ז"ל במה שכתב בספר המצות שיש בל תאחר בנדרי בטוי. מ"מ חייב הוא לקיים נדרו כשימצא שיירה הגונה לקיים מצותו מוצא שפתיך תשמור וכל היוצא מפיו יעשה. ואם מצא שיירה הגונה ומתעצל מלעלות בכל יום הוא עובר בעשה:
540
541ענין קע:
541
542ומי שקבל עליו בחרם לתת שעוה קודם אלול ועבר הזמן ולא נתן צריך היתר כיון שעבר על קבלתו. אבל מה שאמרת שבתשובת הרמב"ן ז"ל יש שאפילו לא עבר הזמן צריך היתר. אני תמה אם אמרה רבינו ז"ל שמא טעית בדבריו ישלח לי טופס אותה תשוב' כי האומר דבר זה למדה מנדויו של יהודה (מכות י"א ע"ב) ולא נאמר זה אלא בדבר שאין בידו לקיימו כמו השבת בנימין שהיה ביד יוסף ומשום אריא וגנבי דהוי בידי שמים. כדאיתא בפ' (אלו טריפות) [אלו נערות] (ל' ע"א ע"ב):
542
543ענין קעא:
543
544קניית המצות אין אני מתיר בכאן לקטן אלא לקנות ההפטרה שאינה מענין המאורע. אבל כשהיא מענין המאורע וזה ביום שמוציאין שני תורות. אני משתדל שיהי' המפטיר גדול שאין מי שאינו מחוייב בדבר מוציא הרבים ידי חובתן. וכן כתב בעל המנהיג בשם רבינו תם ז"ל בהלכו' חנוכה. אבל לקדיש בתורה ולתפלת ערבית ליל מוצאי שבת. איני מתיר עד שיהי' גדול. וכן הוא בגמ' בפ' הקורא את המגלה תניין (כ"ד ע"א) ומן הדין הי' לבדקו אם הביא שתי שערו' וכמו שנראה בפ' שלשה שאכלו על שלחן אחד (מ"ז ע"ב) לענין בהמ"ז. וכן כתבו המפרשים ז"ל אבל לא דקדקתי בזה הרבה מפני המחלוקת וגם האב נאמן לומר שתי שערות יש לו לענין תפלה. אע"פ שאינו נאמן לענין קדושין כמ"ש בעל התרומה ז"ל. אבל קודם שיהי' לו י"ג שנים ויום אחד איני מניח:
544
545ענין קעב:
545
546ולענין הטריפה היוצאת מתחת יד הטבח אע"פ שאמרו בפ"ב מסנהדרין (כ"ה ע"א ע"ש בהגהות הגרי"ב) דמשמתינן לי' ומעברי' לי' זה לא נאמר אלא אם הוא מזיד אבל אם הוא שוגג אין מעבירין ולא משמתינן לי' אלא שצריך שיקבל עליו בפני שלשה שיבדוק יפה מכאן ולהבא. וכן כתב הראב"ד ז"ל בס' איסור משהו:
546
547שאלה קעג:
547
548והראן. שאלת ראובן נתן משא חמילות לשמעון שיוליכנה ללוי למדבר ושמעון לא נתן כלום ללוי. אבל מכר החמילו' וקנה בדמיהן אגוזי פרך ובא לו לעירו והבריח האגוז מן המכס בא המלך ולקח הכל ועתה אומר שמעון לראובן הרי שלך לפניך. וראובן אומר לו מי צוך למכור ולקנות. אני לא אמרתי לך אלא שתתנה ללוי ועתה אני רוצה שתתן ביד לוי משא חמילות כמו שלי כאשר צויתיך:
548
549תשובה: הדין עם ראובן לפי שכל שליח המעביר על דברי משלחו לא עשה כלום כדמוכחא סוגיא דפ' אלמנה ניזונית (כתובות צ"ח ע"ב) ואם היה אפשר שיחזרו החמילות עצמן זה הוא הדין דזביניה לאו זביני נינהו כדמוכח התם. אבל אם אי אפשר כגון שנמכרו למאן דלא צאית דינא. הוי דינא הוא שהמעות שקבל שמעון השליח מהם הם של ראובן המשלח דלא קי"ל כר' מאיר (ב"ק ק"ב ע"ב) דס"ל דקני להו שליח בשינוי אלא כר"י וכאן דלא קני להו שליח בשינוי אם פחתו פחתו לשליח. ואם הותירו הותירו לבעל המעות כדאיתא בפ' הגוזל עצים (שם) הילכך זה שאמר שקנה אגוז פרך במעותיו של משלחו חייב להעמיד לו אגוז אם יש בה שבח. ואם יש בה הפסד ההפסד לשליח. ואע"פ שההפסד בא באונס חייב בו השליח כדין שומר שפשע בשמירתו שאם תחלתו בפשיעה. אע"פ שסופו באונס חייב. כדאיתא בפ' המפקיד (בבא מציעא מ"ב ע"א) ואם המשלח אומר לשליח תן לי החמילות במדבר הרשות בידו שזה משנה הוא וידו על התחתונ' כדאיתא בפ' הגוזל עצים (בבא קמא ק"ב ע"א) ובפ' האומנין (בבא מציעא ע"ו ע"א) ובפ"ק דע"ז (ז' ע"א):
549
550שאלה קעד: מוסתגאנים. שאלת ראובן שם לשמעון סחורה במאה זהובים ושיהי' הריוח וההפסד ביניהם בשוה ונתן לו בשכר טרחו ששה זהובים בשנה. ושיוליך המתעסק הסחור' ההי' לספרד ולא מצא המתעסק דרך ללכת לספרד והוצרך למכור הסחור' ששם עליו בעל העסק בהפסד ומאותם מעות קנה המתעסק סחורה אחרת והרויח בה וכל זה בתוך שנה אחת ועתה שואל המתעסק אם הוא חייב לתת החצי בהפסד הסחורה הראשונה. ואם חייב המתעסק לתת חצי הריוח שבסחורה השנית לבעל העסק או לא. ואם בעל העסק חייב לתת למתעסק הששה זהובים שהתנו ביניהם בשכר טורח המתעסק או לא:
550
551תשובה: ענין התנאי שהתנה לתת לו ששה זהובים בשכר עמלו וטרחו נעשה כהלכה דהכי תקנו רבנן כדאיתא בפ' המקבל (בבא מציעא ק"ד ע"ב) דעסקא ליהוי פלגא מלוה ופלגא פקדון לחלוק הריוח וההפסד בשוה ודיהיב ליה אגריה דלא ליתחזי כרביתא במה שטורח בפלגא דפקדון. וכיון שנתקיימו התנאים כהלכה חייב לתת לו שכרו כמו שהתנה עמו בין הרויח בין הפסיד. ומה שהפסיד בסחורה הראשונ' יפסיד עמו חלקו מן הדין שהרי פלגא מלוה הוא וההפסד עליו בחלקו וחייב לתת לו חלקו בריוח הסחור' השנית שלקח בלא ידיעת בעל העסק אע"פ שאם הפסיד הי' ההפסד כולו עליו. כיון שלא עשה כן ברשותו שזה הוא הדין לכל מתעסק המפסיד במה שלא הרשוהו שיהי' ההפסד כולו עליו. אע"פ שאם הרויח חולק עמו שותפו. וזה נלמוד מפ' הגוזל עצים (בבא קמא ק"ב ע"ב) שאמרו שם הנותן מעות לחברו לקנות לו בהם חטים וקנה בהם שעורים אם פיחתו פיחתו לו. ואם הותירו הותירו לאמצע וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' ה' מהלכות שלוחים ושותפים:
551
552שאלה קעה:
552
553תנס. שאלת ראובן היה חייב לשמעון מנה בשטר ומכר שמעון ללוי השטר בפרקמטיא שנתן לו. ותבע לוי לראובן המנה וטען טענו' לפטרו ועכשיו חוזר לוי על שמעון ושמעון אומר לך אצל ראובן הדין עם מי:
553
554תשובה: מכירה זו לא נעשית כהלכה שהרי אין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסיר' ובכאן לא נעשית כתיבה א"כ יתבע לוי לשמעון מאי שנתן לו בפרקמטיא ושמעון יתבע ללוי שטרו ואע"פ שאם נתן ראובן ללוי מה שחייב היה פטור משמעון משום דמחילה בטעות הויא מחילה כדעת ר"ת ז"ל והסכים עמו הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפ' איזהו נשך. כיון שלא נתן כלום הרי הוא כאלו לא נמכר כלל ויתבע בעל הפרקמטיא לשמעון ושמעון יתבע לראובן אם יש לו דין עליו:
554
555ענין קעו: ובענין אבינו מלכנו אם אומרים אותו בשבת המנהג הוא לאומרו בין בשבת בין ביה"כ ואע"פ שהר"ן ז"ל בפירוש ההלכות כתב שאין המנהג כן טעות נפל בידו כמו ששמענו מתלמידיו פה אל פה. אבל צדקתך בשבת שחל בו ראש השנה אינו מנהג שהרי ר"ח הוא ולא גרע משאר ר"ח. וכן הוא המנהג אצלנו אע"פ שלא כתב כן בעל הטורים זכרונו לברכה ואין בזה אלא משום אל תטוש תורת אמך ומשנה שלימה שנינו (פסחים נ' ע"ב) אל ישנה אדם מפני המחלוקות והמשנה אין דעת חכמים נוחה הימנו:
555
556וכל נדרי אינו מתיר אלא שבועות שגגות וכיוצא בהן. אבל השבועות הקיימות וכן החרמות במקומם הם אע"פ שלא התנו כן בשעה שאמרו כל נדרי:
556
557שאלה קעז:
557
558והראן. שאלת יעקב צוה בשעת מיתה שיתן לקצת בניו במתנה דבר ידוע ואחר זה כתב שאר נכסיו שיחלקו בניו וזה לשון הצואה ושאר נכסי אני מוריש לשלשת בני. לפי שהיו לו ראובן הבכור ושמעון ולוי ואמר יחלקו כל השאר בשוה חלק כחלק ע"כ לשון הצואה. ואמד עוד אני מצוה לבני ראובן שלא יערער על אחיו לתבוע יותר על דין פשוט לפי שלקח משלי והוציא והפסיד את ממוני בחיי וזה אם יערער על אחיו לתבוע יותר על דין פשוט ילקח מהחלק שיגיעהו מחילוק השוה בחילוק ילקח שוה מאתים כפולו' וינתן לשמעון וללוי והנשאר יחלוקו ע"כ. אם צואה זו קיימת או לא:
558
559תשובה: נראה שדברי שכ"מ קיימין בזה לפי שהתנה ואמר שאם יערער הבכור תתבטל הירוש' וינתן אל הפשוטים מאתים זהובים והשאר יחלוקו ודבריו אלו האחרוני' קיימין הן שהרי בדיבור אחד נאמר הכל ובתוך כדי דיבור יכול לחזור מדבריו הראשוני'. והרי הדברים הראשונים שנאמרו בלשון ירושה נתבטלו וצריך לדון ביניהם ע"פ דבריו האחרוני' ודבריו האחרונים הם שיתנו אל הפשוטי' מאתים דינרי' והשאר יחלוקו הבכור והפשוטי' ואע"פ שלשון חלוקה אינו בלשון ירושה והי' הדין נותן שיחלקו שוה בשוה הבכור עם הפשוטי' אבל אמדי' דעתי' דשכ"מ כי דעתו הוא שיחלוקו כדין תורה הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו:
559
560ענין קעח:
560
561תוואת. קטנה בת יששכר מתוואת נשבית ביד עכו"ם והביאוה לטונס וקנאה יהודי אחד והעידו שהעליל בה ומצאה בתולה. ואח"כ בא אדם א' שמו כליפא והוציא' משם להוליכה לאבי' ונשאה בבונ"א וכ' לה כתוב' ככתובו' הבתולו' במאתים ועברה בקסנטינא ושם כתבו אגרת גדול' דרך פסק דין בהתנצלו' איך הניחוה עם האיש הזה ולמדו עליו זכות וכי יששכר אביה חייב לפרעו. ולפי שהוזקקתי לקיים החתימו' הוצרכתי להאריך בענין הדין ובדקתי אותה ע"י נשים נאמנות והיו לה שתי שערות וזהו שכתבתי. לפי שנדרשתי לקיים דבר החתימות אני צריך להודיע מה שיראה לי בענין זה לפי הדין ובאמת הקהל הנכבד קהל קסנטינא השתדלו יפה בענין זאת הבת ואין לפקפק במה שעשו ומה שעשו ומה שהעידו בלימוד זכות על האיש כליפ' שנשאה וכי יששכר חייב לפרעו עדותן מקובלת ומאושרת וקיימת. זולתי בדבר אחד שהניחו מגומגם שהתחילו לכתבו ולא פרשוהו יפה אם נבעלה ע"י שבאי או ע"י ישראל שאם בא עליה שבאי בודאי אסורה היא לכהונה אם תצא מתחת ידי זה כליפא באלמנות שלא בגירושין ואם בודאי בא עליה ישראל כשר אין לנו לחוש לה לכלום ונשאר הדבר שקול. אם היא נאמנת מכאן ולהבא לומר לכשר נבעלתי ומתוך הדברי' הי' נראה כי לישראל נבעלה כי אמרו שנודע להם כי בקהל טונס נשרו בתוליה. וא"כ אין לחוש לה לכהונה כי נאמנת היא לומר נשביתי וטהור' אני ואפי' יש עדי' שנשבי' נאמנת היא לומר יש לי עדי' שלא נטמאתי ובענין פסק דינ' שזאת לפי שהיא נערה או קטנה לפי דבריהם קדושיה ונשואי' תלויי' אם ירצה האב לבטלם או לקיימם אם לא תצא מנערו' לבגרו' קודם הגיעם לתאוות אשר שם אבי' יפה אמרו. אבל כתבו דקדוק אחד נרא' שנפל בידם בטעות. וזה שהם אמרו בפסק דינם שאם ירצה האב תהי' נשוא' לדברי כל חולק שאם בקידושין לבדה יש חולק שאפי' נתרצה האב אחר ששמע אינה מקודשת דוקא בשאין שם נשואין אבל אם יש שם נשואין יודה זה שאם נתרצה האב תהא נשואה. וזה אין לו שורש ולא טעם דדא ודא חדא והיא שזה החולק הוא הרי"ף שסובר שצריך שיתרצה האב קודם הקדושין. אבל אם לא נתרצה עד אחר קדושין אינה מקודשת כלל. ורש"י ז"ל לא פי' כן ולדעת הרי"ף ז"ל אין לחלק בין נתקדשה בלבד או נתקדשה ונשאת קודם ששמע האב. שכיון שהוא רוצה שיתרצה האב קודם קדושין ואם נתרצה לאחר קדושין אינה מקודשת שמעש' הקדושין בשעתן הי' בטל כיון שלא נתרצה האב. וא"כ מה הועילו הנשואין בזה כיון שלא היתה שמיע' לאב בנתים והם טעו בזה שלא נאמרו דברים אלו אלא אם נתקדשה שלא לדעת האב ושמע האב ושתק שאינה מקודשת שאם נשאת אח"כ אע"פ ששתק היא מקודשת שהשתיק' הראשונ' אנו אומרי' מחמת כעס הוא שותק אבל שישתוק כל כך שתנשא שלא מדעתו אלמלא שנתרצה בקדושי' לא שתק. ואף בזה אין דעתו ז"ל ברור בכך. וכדי שלא יחשבו שאני מודה להם בכך הוצרכתי לכתוב זה:
561
562ואחרי הדברים והאמת האלה וידוע הוא כי קודם שיגיעו לתאוות שהוא מקום אביה יעברו יותר משש' חדשים אשר בין נערות לבגרות כי גם הסימנים שנבדק' בהם הם קרובים לסימני בגרות. ולא היום נולדו בה. א"כ בהגיעם שם היא כאשת איש גמור' ואין רצון האב ועכובו מעלה ומוריד בזה. כי אם הית' בנערות' והיא ברשות אביה לדברי האומר שאם נתרצה האב היא מקודשת למפרע אם נתקדש' שלא בפניו היינו צריכים לשמוע מפי האב שנתרצ' ומסתמא לא הוו קדושין אפי' שתק והיתה יכולה היא לחזור בה ולדברי האומר שאפי' נתרצ' האב לאחר שמיעה אינה מקודשת אלא א"כ נתרצ' קודם שנתקדש' אפי' נשאת אינה מקודשת כיון שלא הית' לו שמיע' ושתיק' אחר קדושין ושתיק' בשעת נשואין. כי מפני שנשא' אחר שקדשה קודם שמיעת האב לא חיילי קדושין שהיו שלא מדעתו וגם אם נתקדש' בפניו שלא מדעתו ואח"כ נשאת שלא מדעתו ושתק הוא מחלוקת בגמרא (קידושין מ"ה ע"ב) אם נשאת לכהן אם תאכל בתרומ' או לאו. ויש פוסקים שאינ' אוכלת אע"פ שידע האב בקדושיה קודם נשואיה כל שכן שאם לא הית' לו ידיעה בין קדושין לנשואין דלא חיילי נשואין כלל. ואפי' נתרצה לפי דברי זה. ומ"מ כיון שיצא' מרשותו והיא בוגרת אע"פ שבשעה שנתקדש' הית' קטנה היא אשת איש גמור' דכי גדלה גדלי קדושין בהדה על כן בדיק' זו שנבדק' אצלינו סלקנו ממנה כל אלו החששות. ונשארה חששא אחרת ואין בידינו לסלקה והיא אם קבל אביה קדושין קודם הגיעה לשם. ואם קבלה בעודה קטנה או אפי' בעוד' נערה ודאי והוא שהעידו העדים כי בשעת קבלת קידושין לא הית' בת י"ב שנה וששה חדשים ויום אחד שאפי' היו לה סימנין תוך זמן זה עדיין היא ברשות אביה ולא ברשות עצמה הוי דינא הכי שהיא מקודש' ודאי לאותו איש ואסור' לזה שנשא' במזרח מקומנו זה והיא מותרת למקדש שקבל אביה קדושיה ממנו אע"פ שנבעל' ולא נאסרה לראשון מפני טומא' לפי שזאת בהתר נשאת לזה שלא היה לחוש שאביה יקבל קדושיה עליה. שאין אדם עשוי לקלקל את בתו ובחזקת פנויה הית' כשנשאת וכ"כ בתוספות. וכן הסכים עמהם הרמב"ן ז"ל והסכים עמו הרשב"א ז"ל והרא"ש ז"ל דלא חיישי' שמא קדשה אביה ומעשים בכל יום שקטנות שאביהם במדינת הים הם נשואות שלא מדעת אביהם אע"פ שיש מי שאומר שאע"פ שאין חוששין שמא קדש אנו חוששין שמא יקדש כמו שלענין מית' אע"פ שאין חוששין שמא מת אנו חוששין שמא ימות. כבר הסכימו האחרונים ז"ל דלא דמו וחלקו ביניהם. א"כ כיון שזאת נשאת בהיתר אם אביה בבגדו בה משל למכר' וקדש' לאחר בעשותו שלא כהוגן. לא נאסר' על המקדש מפני נשואי זה לפי שאנוס' הית' כיון שנשאת בהיתר. ואינו דומ' זה לאשה שהעידו לה עדים שמת בעל' ונשאת שאינ' מותרת לבעלה אם בא משום האי טעמא דאנוס' היתה שזו אנוס' היתה כיון שנשאת בהיתר ולא הית' אשת איש גמור' בודאי בשנשאת כאשה שהלך בעלה למדינת הים. אלא אם הוא כהן נאסר' עליו דאשת כהן שנאסר' אסור' לבעלה. ואע"פ שמטעם שבויה לא היתה נאסרת עליו שהיא נאמנת לומר נשביתי וטהור' אני. ואפילו יש עדים שנשבית נאמנת לומר יש לי עדים שלא נטמאת. וכ"ש שהרי העידו שלא נבעל' אלא לאחר שנפדית ובעלה ישראל והשיר בתוליה וזאת ראי' ששמרה בתוליה ביד שבאי ולשלא כדרכ' לא חיישינן שאין דרך שבאי להניח בעילת בתול' כדרכ' ולבעול שלא כדרכה. וכ"ש דבשבוי' הקילו וא"כ אם הוא כהן מטעם שבויה אינ' אסור' עליו. אבל מטעם שנשאת ונבעל' לזה דהויא בעילת' באונס דלישראל שריא. לכהן מיהא אסור'. ואם יש שלבו נוקפו תצא מזה ומזה. וזהו אם הית' ודאי קטנ' או ודאי נער' כשקבל אביה קדושיה ואם הוא ספק צריכ' גט משניהם ואם ירצו יגרש ראשון ויקיים שני. אבל לגרש שני ויקיים ראשון לא. שלא יאמרו החזיר גרושתו אחר שנשאת ומי הוא ראשון ומי הוא שני מספר כתובת' נלמוד מתי נשאת ואע"פ שלא נתקיים חייב לפרוע הודאת בעל דין כמא' עדים דמי והרי הוא מוד' שנתחייב לה אותו ממון. ואם כתב לה מאתים והית' בעולה ורצה ליזוק בנכסיו כבר אמרו (כתובות נ"ד ע"ב) אם רצה להוסיף לה אפילו מאה מנה מוסיף ולכתוב לבעול' בתולת' כרצון הבעל. לא חיישינן כבהא למחזי כשקרא. ולענין ממונא חייב יששכר לפרוע לו שכרו והוצאותיו וביטול ריוח מעותיו וגם חייב לתת לבתו כמשפט הבנות לפי ממונו ולפרנסה שמין באב כאלו לא נשאת עדיין. שאין מן הדין שיהי' נגרע ערכו מפני שנשא' לשם שמים שלא בפניו וראוי שישובח ומלאכ' גדול' עשה להציל את הכבש' מפי אריות שואגים והמחזיק בידו ישא ברכ' מאת ה':
562
563ענין קעט:
563
564במקומות שיש קהלו' חלוקו' בתקנותיהם שהם כמו שני בתי דינין בעיר אחת פלג מורין כב"ש ופלג מורין כב"ה דלית ביה משום לא תתגודדו לא תעשו אגודו' אגודו' כדאיתא בפ"ק דיבמו' (י"ד ע"א). ונשא איש מאנשי קהלה אחת אשה מאנשי קהלה אחרת אין ספק שהאש' היא נכללת עם בעל' בכל חיובו דאשתו כגופו בכל הדברים ונפטר' מקהלת בית אביה. ודבר זה מלתא דפשיטא היא ואין בו ספק שלא יהיו שנים מסובין על שולחן אחד חלוקין בעסותיהן האסור לזה מותר לזה ואם היו הקהלו' מורדות זו מזו מחמת איזו תקנ' ביניהם. והשאל' אינה אלא אם נתאלמנ' האש' אם היא חוזרת לבית אביה כאשר הית' קודם שנשאת. או תשאר עם בית בעל' כאשר הית' קודם שנתאלמנ' ונראה. שאם יש לה זרע ממנו תשאר עם זרעה בכלל חיוביהם ותקנותיהם. ואם אין לה זרע ממנו תשוב לבית אביה. ודבר זה נלמד מן התור' ומדברי חז"ל מן התור' בת כהן שנשאת לישראל נפסל' מן התרומ' נתאלמנ' אם יש לה זרע נפסל'. אם אין לה זרע חוזר' לבית אביה. וכן בת ישראל שנשאת לכהן אוכלת בתרומ' שנא' כל טהור בביתך יאכל אותו. או מן הכתוב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו נתאלמנ' אם יש לה זרע אוכלת בתרומ' בשביל זרעה. אם אין לה זרע אינ' אוכלת אפי' יש לה עובר שנא' ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו ופי' בפ' הערל (ס"ז ע"א) שאינו ילוד אינו מאכיל הרי למדנו מה"ת שהאלמנ' הולכת אחר זרעה בין זכר בין נקב'. מדברי חז"ל מה ששנו במס' שמחות (פי"ד) אביה אומר תקבר אצלי ובעל' אומר תקבר אצלי קוברין אות' אצל אביה. ואם יש לה בנים ואמר' קברוני אצל בני קוברין אות' אצל בניה ואע"פ שירא' מזה דמסתמא קוברין אות' אצל אביה אפילו יש לה בנים אין ללמוד מזה לנדון שלפנינו שבענין קבור' יש טעם לקבר' אצל אביה מן הסתם ממה שאמרו בירושלמי (מ"ק פ"ב ה"ד) שמותר לפנות המת בתוך שלו אפי' מהמכובד לבזוי משום דערב לאדם בשעה שהוא מונח אצל אבותיו. ולפי זה אפי' אמר בעל' תקבר אצלי תקבר אצל אביה. אע"פ שבחייה היא נמשכ' אחר בעלה. אבל בנדון הזה יש ללמוד כיון דאם אמר' קברוני אצל בני. היא נקברת אצל בניה. הוא הדין שהיא נשארת עם בניה בחיוב שהית' כשהי' בעלה קיים. כיון שקרובי אביה יכולין לכוף לבניה שתהא נקברת עמהם כדמוכחא ההיא ברייתא דבכפיה איירי מדתניא שיכולין קרובי האב לכוף לבעל לקבר' אצלו מפני שהוא חייב בקבורת' כדאיתא התם (שם). וה"ה שאם בניה אינם רוצים שתקבר אצלם והוא רוצ' להקבר אצלם שכופין אותם ותקבר אצלם שהיא נמשכת אחריהם כמו שהית' נמשכת אחר בעל' וכיון שדינה בקבורת' עם בניה כדינה עם בעלה ה"ה לכל הדברים דינה עם בניה כדינה עם בעל' ודינה אם נתגרש' כדינה אם נתאלמנ':
564
565ענין קפ:
565
566תנס:
566
567ראיתי הגט הנמסר בתנס בשכיב מרע שגירש את אשתו. וזה לשון התנאי הנכתב בתוך הגט וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי ליכי מעכשיו אם לא מתי מחולי זה לא יהא גט. ואם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט די תהויין רשאה ושלטא' בנפשייכו. וזה הגט אפי'. הי' אפשר להכשירו. הסופר שכתבו ראוי לפסלו שאפי' היה אפשר בדיעבד להכשיר גט שנכתבו בו התנאים קודם התורף כדעת קצת מהגדולים. אבל לכתחל' אין ראוי לסופר מובהק לעשותו להכניס ראשו בין המחלוק' שהרי לפי דעת הרמב"ם ז"ל אם נכתב קודם התורף. וזהו הרי את מותרת לכל אדם הוא ספק מגורשת וכן היא הסכמת הרשב"א ז"ל. וכ"ש לדעת הרי"ף ז"ל שכתב בתשוב' שאם כתב תנאי הגט בתוכו. הוה ליה לבעל זכות בו ואינו כריתות. והרא"ש ז"ל אע"פ שנרא' לו כדעת המכשירין כתב בתשו' שלא מלאו לבו להקל וכל מה שהור' הלכ' למעש' בתשוב' הוא אם כתב אם מתי מחולי זה קודם התורף ואחר התורף חזר וכתב אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט מעכשיו שכיון שלא נכפל קודם התורף לא חשיב תנאה. ואע"פ שהרב ז"ל מגמגם לומר דלא חשיב תנאי דאם מתי מעכשיו אלא בקביעות זמן לא נרא' לי כן שאם לא היה תנאי לא היה צריך לכפלו והן קודם ללאו אבל מ"מ לא מלאו לבו להקל אפי' בדיעבד להכשיר הגט אם נכתב התנאי קדם התורף דהיינו הרי את מותר' לכל אדם וכבר ראיתי מה שכתב בעל העטור בזה ואם הגדולים הם חוששים להחמיר איך יקומו הנערים וישחקו לפנינו צחוק המביא לידי עריות לכתוב תנאים בתוך הגט מה שלא שלא נמצא בשום נסח שהסופרים שאינם בעלי הורא' אינן רשאים לכתוב אלא נוסחאות הנמצאים לראשונים. ואם מעצמם ירצו לחוש ואין להם שורש בהלכ' הם מרבים ממזרים בעולם. ומלבד זה אפי' נאמר על פה זה התנאי אינו מכוון שהיל"ל אם מתי יהא גט מעכשיו והזכיר מעכשיו באם לא מתי ולא הזכירו באם מת. וכיון דקי"ל כר' מאיר (קידושין ס"א) דבעינן תנאי כפול ולא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן. א"כ כשאמר מעכשיו אם לא מתי לא יהא גט אינו נשמע שאם מתי יהא גט מעכשיו אלא לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה. ועוד שמעכשיו היה לו לסומכו אל המעש' והוא אם יהי' גט או לא יהי' גט וסמכו אל התנאי וזה חמרות. ועוד שהפסיק בין ותרוכית ובין די תהויין רשא' ושלטא' ויותר טוב הי' אם לא נכתב כיון שיש בגט מיומא דנן ולעלם וכן כתב בעל העטור ז"ל ועכשיו שכתבו שלא במקומו קלקל לשון הגט. ועוד שכתב מה שלא אמר המגרש כי המגרש אמר. שאם ימות יהא גט מעכשיו והוא כתב שמעכשיו אם לא ימות לא יהא גט והנ' הוא מזוייף מתוכו. ועוד מה רוצ' לומר מעכשיו אם לא ימות לא יהא גט. אין אנו רוצים לבטלו מעכשיו אלא לקיימו מעכשיו כדי שלא יהי' גט לאחר מיתה. ועוד שכתב לא יהא גט די תהויין רשאה ואם אינו גט איך תהי' רשאה וקרוב הדבר לבטלו. ומ"מ לא יצא' מדי חליצ' וחולצת ולא מתיבמת ואין לה מזונות מהיורשים מן הספק כדמוכח בפ' אלמנ' נזונת (צ"ז ע"ב) וכן כתב רש"י ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ' י"ח מהל' אישות. וכן כתב בעל העטור ז"ל ואם היא תובעת ליבם שיחלוץ לה כופין אותו לחלוץ. וכמו שאמרו בגמרא (יבמות ק"ו ע"א) מינך אפסילא זיל חלוץ לה ופי' המפרשים שכופין אותו. והכי מוכח בירושלמי ובגמרא דילן פ' ב"ש וחייב לפרוע לה נדוניתא כמנהג המקום בגביית האלמנות. ואם יש קרקעות שהכניס' לו תטלם בשומא ראשונ'. וכן אם הם מטלטלים ומשמשים מעין מלאכתם ראשונ' כמו שכתב הרי"ף ז"ל ביבמות פ' אלמנה לכהן גדול. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ' כ"ב מהלכות אישות וכן כתב בס' אבן העזר. ואם היא רוצ' לעמוד באלמנות' כשאר האלמנות אע"פ שהרמב"ם ז"ל כתב בפ"ב מהל' יבום שאין שומעין לה. זה הוא ביבמ' העומדת ליבום אבל זאת שאינ' עומדת ליבום אין טענ' ליבם לכוף אות' לחליצ' כמו שנרא' מלשונו שם. וכן מוכח בגמרא בפ' אע"פ (כתובות ס"ד ע"א) וכן כתבו שם המפרשים ז"ל. וכיון שאינ' מורדת נוטלת כתובת' ותעמוד עגונ'. ואם מתה יורשי אביה יורשים כתובת' ובזה אין ספק שכיון שהיא ספק מגורשת הוה ליה יבם ספק כיון שאינו יכול ליבם ויורשי האב ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי כדאיתא בפ' החולץ (יבמות ל"ח ע"א) וכן פירשו המפרשים ואם נתיחד עמה בעדים אחר שנכתב הגט אע"פ שאמר' בגמ' בפ' מי שאחזו (פ"א) שצריכ' גט אחר. אינו אלא מן הספק והוי ספק מגורשת וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"י מהל' גטין. אחר זה העידו העדים כי הבעל בטל הגט קודם מסיר' ונתיבמ':
567
568ענין קפא: עוד שאלת בענין המבוי לפי מה שראיתי בשאלתכם כנגד בית הכנסת דר השמש או החזן. ולפנים יש ישמעאלים. ואם הדבר כן צריך המבוי תקון בתחלת כניסתו לחי גובה עשר' טפחים או קור' רחב' טפח ואם כותל המבוי אינו שוה ויש לו בתחלתו בליט' כל שהוא כגון זה או כגון זה יהא נדון משום לחי ואין צריך לחי אחר ובזה הם מותרים להוציא מבית השמש למבוי. ובלאו זה אסור. אע"פ שהמבוי אין בו אלא שבע זרתות רחב כי להוציא מרשות לרשות. אפי' תוך פסיע' קטנ' אסור ולא הוזכרו ארבע אמות אלא להעביר בתוך המבוי ממקום למקום ואם יש הרבה ישראלים דרים בתוך המבוי והם בחצר אחת צריכין לערב בפת ואם הם בשתי חצרות צריכין להשתתף במבוי ואם ערבו בפת סומכין על ערוב במקום שתוף ויקבצו מעט קמח מהבתים ויעשו עוגה בערב הפסח כמנהג הראשונים לפי שהמצ' מתקיימת יותר מהחמץ ויניחוהו בבית השמש הדר שם משנ' לשנ' כמו שהזהרתי לעשות כאן באלגזאייר מקומנו ואחר הערוב או השתוף צריכין לשכור מהישמעאלים ואפי' מנשותיהם ואפי' פחות משוה פרוט' משנה לשנ' וצריך שיהיו במבוי שתי חצרות ובכל אחת מהם שתי בתים ודרים בכל בית ואם לאו צריכין לחי מכאן ולחי מכאן:
568
569ענין קפב: ונידויו של יהודה (מכות י"א ע"ב) חל אע"פ שהחזיר בנימין מפני שקבל על עצמו מה שאין בידו לקיים. שאם ירצה יוסף לעכבו לא היה יכולת בידו להשיבו והוא לא היא יודע שאדוני הארץ הוא יוסף שיסמוך על חסידותו. וכן משום אריא וגנבי שהוא בידי שמים. כמו שכתב ר"ת ז"ל. והקושיא הגדול' היא למה לא התירוהו יעקב. או בנימין הצדיק. וגם הוא למה לא בקש להתיר את עצמו. וזו קושיות הראשונים ז"ל ואני הקשיתי עוד למה לא נהגו עמו נדוי ויוסף למה נפל על צוארו והלא יהי' אסור לו לישב בתוך ארבע אמותיו והנדוי היה נוהג להם שהרי חל על יהודה ואין נדוי דבר אחר אלא הרחק' ד' אמות כדאמר בראשון בנדרים (ה' ע"א) נדינא מינך דלא קאימנא בארבע אמות דידך. ובזה הרצתי אני לאחד מהשואלים אותי על זה. כי לא נתנדה יהודה בעולם הזה אלא לעולם הבא שכולו ימים ואין בו לילות וכן פירשו בבראשית רבה. על כן לא הוצרך התרה בעולם הזה. ונדוי עולם הבא לא חל עד שיצא מזה העולם ואין מתירין הנדוי עד שיחול וכשמת חל הנדוי והיו עצמותיו מגולגלין בארון. עד שבא מרע"ה והתפלל עליו (מכות שם) ואפי' נאמר שהי' מנודה בשני עולמות. א"כ שני נדויים היו אחד בעולם הזה ואותו התירו ואחד לעוה"ב ולא היו יכולין להתירו עד שיחול ובא משה ע"ה והתפלל עליו:
569
570ענין קפג:
570
571ונולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית אבל אין מחללין עליו את השבת אא"כ הית' ערלה כבוש'. ואם אין מחללין עליו את השבת אם מברכים על ההטפ' אם לא. יש בזה סברות. וטוב הוא שלא לברך שלא להוציא שם שמים על הספק והברכות אינם מעכבות שאינם אלא מדבריהם:
571
572ענין קפד:
572
573בשני ימים של ר"ה וביום הכפורים אני עובר לפני התיב' ואומר ותמלוך אתה ה' לבדך ולא אמרתי לעולם ותמלוך אתה הוא ה' לבדך שאינו נופל על הלשון שאם באנו לומר שהוא אלהינו היה נופל יפה כמו שאנו אומרים אתה הוא אלהינו. וכן אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם. אבל אין אנו אומרים עתה שהוא אלהינו. אלא מבקשים שימלוך לבדו על כן לפי דקדוק הלשון אין צריך לומר אלא ותמלוך אתה ה' לבדך והמדקדק לומר שאנו מבקשים שימלוך ברחמים בלא שתוף מדת הדין. כל זה בכלל ותמלוך אתה ה' לבדך כי שם בן ארבע אותיות הוא מדת הרחמים והרי בקשנו שזה השם לבדו ימלוך ומה צורך להוסיף הוא ובספר שערי אורה נכתב והוא על מנהג מקומו ולא נמצא בנסח תפלות להרמב"ם ז"ל:
573
574שאלה קפה:
574
575תונס. שאלת ראובן היה דר באלגזאייר ושמעון בתונס ושדך שמעון בת ראובן והתנו ביניהם ששמעון יתן לראובן כל ההוצאות שיעש' בהעתקת דירתו לתונס וכל מה שיוציא מאלגאזיר ועד תונס עליו ועל אנשי ביתו ועמד שלוחו של שמעון וקדש בת ראובן והוליך בתו והעתיק דירתו לתונס מקום הארוס ועלת' ההוצא' שהוציא ע"ה זהובים וכשנכנס לתונס אמר אף הארוס אני הוצאתי כך וכך אמר לו הארוס אחר הנשואין אתנם לך ואחר הנשואין נתן שמעון לראובן חמיו מעות להתעסק בהם. ונשאר דבר החמש' ושבעים זהובים בשתיק'. ואחר זמן רצה החתן ליפרע מחמיו ממעות העסק שנתן לו להתעסק. אמר לו ראובן חמיו אנכה לך ע"ה זהובים שאתה חייב לי מההוצא'. אמר לו החתן למה שתקתה עד עתה. ענהו חמיו לפי שהיו מעותיך בידי. עתה שאת' רוצ' ליטול מעותיך אני רוצ' ג"כ מעותי הדין עם מי:
575
576תשובה: שורת הדין בזה לענין חיוב השכר כמו שהתנ' עמו חייב הוא ואע"ג דאמרי' בפרק הגוזל (בבא קמא קט"ז ע"א) הרי שהי' בורח מבית האסורים והית' מעבורת לפניו ואמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו ואמרי' ביבמות פ' מצות חליצה (יבמות ק"ו ע"א) מפני שיוכל לומר לו משטה הייתי בך אבל בנדון הזה אין לו לומר כן דלאו מילתא יתירתא היא למי שרוצ' שתבוא ארוסתו אצלו דרך כבוד ודרך היתר שאלו היה שולח מתונס שלוחיו לאלגזאיר להביא' אליו יותר היה נותן. וכיון שכן חייב הוא לפרעו מה שהתנ' עמו. ואע"פ שעבר זמן מרוב' ולא תבעו לא הפסיד מפני זה שכרו שלא אמרו שהשתיק' היא גורמת הפסד אלא בכתוב' לאלמנה שהיא בבית אביה. שאם עברו כ"ה שנים ולא תבעה אבדה כתובת' דאמרי' אחולי אחלא לכתובת'. על כן צריכ' להזכיר תוך כ"ה שנה שאינ' שותקת מפני שהיא מוחלת. ואם לא הזכיר' מחלה כדאיתא בפ' הנושא (כתובות ק"ד ע"א). אבל בבעל חוב אחר אפי' עמד זמן מרוב' ולא תבעו. כיון שהחייב מודה שלא פרעו חייב לפרעו. וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשוב' דחוב ישן אע"פ שהמלו' בא לתכלית העוני לא הפסיד ואם הוא בשטר הרי הוא בקיומו ואם הוא בעל פה ומודה לו הלוה חייב לפרעו ואין בין מלוה לחיוב שכירות בזה כלום ושלום:
576
577שאלה קפו:
577
578מוסתגנים:
578
579שאלת ראובן ושמעון הית' להם תביע' אצל עכו"ם והעכו"ם היה במקום אחר. והחוב היה לראובן בו שני שלישי' ולשמעון שליש. אמר ראובן לשמעון נלך שנינו לתבוע החוב אמר לו שמעון לך אתה לבדך וכל מה שתוציא במזונות ושכירות וזולתם אתן חלקי בו והלך ראובן ומצא העכו"ם והוצרך לבוא עם הישמעאלי בדברי ריבות והוציא ראובן הוצאות מרובות במזונות וזולתם והלך העכו"ם למקום אחר והלך ראובן אחריו ולא זז משם ראובן עד שהציל מיד העכו"ם י"ג זהובים והוציא ג"כ במקום ההוא הוצאות מרובות אלא שלא הוצרך להוציא דבר במזונותיו לפי שנתאכסן בבית חבירו. וכשרצ' ראובן לשוב לביתו ויהי בדרך עמדו עליו לסטים ושללוה והוצרך ג"כ להוציא מעות מרובות עד שהחזירו אליו בגדיו והית' ההוצא' יתיר' על השבח. ועתה תובע ראובן לשמעון שיתן לו חלקו במה שהוציא יותר על הי"ג זהובים. וגם חלקו במה שאכל בבית חברו אע"פ שלא הוציא הוא דבר משלו עתה לפי שלולי שעש' לו ראובן נחת רוח קודם לכן לא היה מאכילו חנם. מהו שורת הדין בזה:
579
580תשובה: המורש' הזה עשה שליחותו כהוגן וזכ' בשכרו אע"פ שנאבד לו מה שהביא. כיון שלא נאבד בפשיעתו וזה מתברר מהתוספתא דתניא התם השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום והלך ולא הביא נותן לו שכרו משלם השוכר את הפועל להביא קנים ודורקנים לכרם והלך ולא הביא נותן לו שכרו משלם השוכר את הפועל להביא ענבים ותפוחים ודורמסקים לחול' הלך ומצאו שמת או שהבריא לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אלא נותן לו שכרו משלם. והביא זאת התוספתא הרי"ף ז"ל בהלכותיו בפ' השוכר את האומנין. וכן בגמרא בפרק הגוזל בתרא (קט"ז סע"א) הביאוה. ואסיק התם דכיון שעש' שליחתו חייב ליתן לו שכרו משלם ובנדון הזה כיון שהלך בשליחותו של בעל השליש נותן לו שליח שכרו כפי מה שנוהגין לתת שכרו להלוך ממקום למקום דבר קצוב בכל יום ואפי' מכיסו והוא יזון את עצמו כדרך כל השכירים ואפי' באה לו מציא' שמצא מי שיזון אותו לא ינכ' לו משכרו כלום שזו מציא' היא ומציאת הפועל לעצמו כדאי' בפ' שנים אוחזין (בבא מציעא י"ב ע"ב). וכן בפ' הנושא את האש' (ק"א ע"ב) אמרי' שאם פסק האחד לאשתו לזון את בתה ונשאת לאחר ופסק לזון אות' שאחד זן אותה והאחד מעל' לה מזונות ואינו יכול לטעון כבר יש לה מזונות ממקום אחר. וכן בכאן כיון שחייב לתת לו שכרו אינו יכול לנכות לו מה שזן אותו אחר דרך גמילות חסדים אבל מה שהפסיד בסכנת הדרכים בשביל הצלת עצמו. אין המשלח חייב לתת לו כלום. וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה שלא מצינו תשלומי נזק אלא בנזקי עצמו או בנזקי ממונו. ונזק ממונו כעין נזקי עצמו לפי שפשע בשמירת ממונו. אבל בנזק שהגיע לשליח מה הזיק המשלח ומה הגיע לו מחמת פשיעתו וכ"ש אם השליח שכיר שהרי הוא הלך בשכרו כדכתיב ואליו הוא נושא את נפשו ודרשינן (ב"מ קי"ב ע"א) שבשביל שכרו עלה בכותל ונתלה באילן. כלומר ולפעמים יפול ממנו וימות ובכלל סכנת נפשות הכניס עצמו מחמת שכרו ואפי' היה פועל בחנם ואפי' תאמר שבגרמת שליחות זו נזוק גרמא בנזקין הוא ופטור עכ"ל הרב הזה בתשובתו. ואני אומר שאם ההוצא' הית' להציל מה שהוציא והית' ההצל' יותר מההוצא' יטלנה ממה שהציל ומה שיחסר לו משכרו ישלם לו שליש חלקו ואתם שלום.
580
581שאלה קפז:
581
582לאל בטחה: שאלת ראובן ושמעון היו שותפים וחסר להם מעות לישא וליתן וכו' והלכו אצל לוי לתת להם מעות להתעסק בהם אמר להם לוי אין לי מעות אבל סחורות יש לי ושם עליהם קצת סחורות בסך ידוע ובכלל הסחורות היה אסטיס ונתן להם הסחורות לשנ' תמימה ושבסוף השנ' יתנו לו מעותיו משלם ושיהי' הוא שותף עמהם בסחורות שנתן להם כל הזמן הנז' הוא השליש והשני השותפים הראשונים שהם ראובן ושמעון שני שלישים ומכרו השני שותפים שאר הסחורות זולתי האסטס והפסידו בהם שמונה זהובים והאסטיס לא מצאו לו קונה שלחו מקצתו לאלגזאייר לראות אם ימכר שם ואחר העמל והיגיע' וההשתדלות הרב נמכר בסך שהיו מפסידים בו חצי ערכו ממה ששם אותו בעל העסק והב' השותפים נשאו ונתנו במיעוט הסחורות והניחו האסטיס ולא מכרוהו והרויחו הח' זהובים שהפסידו וקנו סחורות אחרות ועתה נשלם הזמן בעל העסק תובע מעותיו והם עונים אותו המתן עד שנמכור הסחורות שקנינו מדמי העסק וטול האסטיס שלך כשומתו הראשונ' כי לא נמכר ויש בו אונא' גדול' יותר מכדי בטול מקח והוא טוען לא אטול מהאסטיס כי אם השליש שהוא חלקי והב' שלישים מכרו אותו אתם ותנו לי מעותי ומה שטענתם בשאר המעות שאמתין עליכם עד שתמכרו הסחורות שקניתם איני רוצ' להמתין שכבר נשלם הזמן תנו לי השליש של חלקי בסחורות והב' שלישים מכרו אתם בין בריוח בין בהפסד ותנו לי את מעותי הדין עם מי:
582
583תשובה: הנרא' מלשון השאל' שראובן ושמעון קבלו הסחורות הנזכר ב' שלישים לאחריותן והשליש נשאר באחריות לוי ואלו נגנבו או אבדו הסחורות או שקבלום עליהם אבדו לשלשתם בשוה שהרי הב' שלישים הם אצלם בתורת מלוה בפירוש ולפי מה שנזכר בגמרא פ' המקבל (בבא מציעא ק"ד ע"ב) כל המקבל עסק מחבירו תקון חז"ל הוא שיהא העסק ביד המתעסק מן הסתם פלגא מלוה ופלגא פקדון וכ"ש אם התנו בפי' כמו זה הנדון אלא שיש למתעסק יותר מחצי בריוח שאם לא היה נוטל אלא חצי הריוח היה טורח באותו החצי שהוא פקדון בחנם ומחזי כרבית שמפני שהלוהו הוא טורח בפקדונו ותקנו שיתן למתעסק שכרו כפועל בטל אם אין לו מלאכה אחרת. אלא זו ואם יש לו מלאכה אחרת יתן לו שכרו אפי' דינר אחד כדי שלא יטרח בשבילו ואם אינו רוצה לתת לו שכרו יטול שליש במה שהרויח בפלגא פקדון וכל זה מתפרש בפ' איזהו נשך (ס"ח) זהו דין המתעסק לפי דין התלמוד אם נתעסקו סתם ונלמוד מכאן לנדון הזה שהב' שלישים הם באחריו' ראובן ושמעון ולוי נותן להם שכרם כפי המנהג לכל מתעסק בסחורו' חברו ואם יש זמן קצוב אל השותפו' יכול לוי לכופם לחלוק השותפו' בתום הזמן כדאי' בפ' המקבל (בבא מציעא ק"ה ע"א) ומה שישאר בשותפו' אחר ההפסד והריוח יטלו ראובן ושמעון ב' שלישים והשליש יטול לוי ואם יספיקו הב' שלישים לפרעון מה שקבלו עליהם וירצה לוי לקבלו בפרעון ב' שלישים מוטב ואם לאו ישלימו מבתיהם וינכו מזה שכרם כמנהג המתעסקי' ליטול בשכר טרחם. ובענין אונאה אין עליו דין אונא' שאין הלוקח יכול לחזור בו אלא בכדי שירא' לתגר או לקרובו ואם שהה יותר אמרי' דאחולי אחיל אבל יש בזה דין אבק רבית שמי שמכר פירות ביותר מהשער לפרוע לזמן וזקפן עליו במלוה מטילין עליו תרי חומרי חומרא דאונא' לבטל המקח אם הוא יותר משתות כגון שוה ארבע' בחמש' דאלו משום אבק רבית לא מבטלינן המקח אלא המקח קיים ואינו נותן אלא כשער של היתר כי כן כתבו הגאוני' ז"ל ומשום אונא' המקח בטל לגמרי זהו חומרא דאונא' וחומרא דאבק רבית דאפי' פחות מכדי אונא' כגון שוה שבע' בשמנ' לא מפקי' מני' דלוקח ולפ"ז אם הדבר ידוע שנתן להם האסטיס ביותר משויו המקח הוא קיים וישאר בידי ראובן ושמעון כפי שהי' שוה באותו זמן ומה שהוא יותר מאותו שער של היתר ינכו מהחוב והשאר יפרעו ללוי לתשלום שני שלישי' אחר שיטול שליש שלו במה שיש בידם מהסחור' שיצאו מהסחורו' הראשונו' ויטול ג"כ שליש באיסטיס:
583
584ענין קפח:
584
585בגאייה. אשה אחת נשאת בעדות עדים שנתגרש' והייתי מעכב על ידה עד שתבא לנו ידיע' מהמקום שנתגרש' בו וקמו עלי הרבה מהקהל כיון שהעדי' העידו למה אעכב על ידה כי אמרו לי שתשתמד והנחתיה ברשות עצמה אבל לא רציתי לחתום בכתובתה ונמצאו עדים בדאים ואמרתי כי צריכה גט מזה ומזה וע"ז חלק עלי ר' שם טוב יצ"ו וכתבתי לו זה:
585
586במקום שאמרו לקצר אין אדם רשאי להאריך וזה הזקיקני בראשונה לכתוב מקצר ועולה נשען על הבנתך ועתה אומר אני במקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר. האשה הזאת העידו עדים עדות ברורה כי נתגרש' בתנס ומלבד עדות העדים אמרו כי מי שאינו בתורת עדות מהדרי' כאן והיו שם כגון אחות בעלה ואחרי' שהיו כדאי להחזיקה בפנוי' אבל בעדות המעידי' לא הי' פקפוק וב"ד היו חייבי' להניחה לינשא בעדות ובלשון הזה כ' הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכו' גירושין היו לה שני עדים שהיא גרוש' אע"פ שאין שם גט מותרת לינשא לכתחל' וכן בס' אבן העזר בסי' קנ"ג כתוב בלשון הזה יש לה שני עדי' שנתגרש' מתירין אותה לינשא על פיהם אפי' אינה מוציאה גט עכ"ל. ומה לנו לחזור אחר דברי המחברי' ז"ל והלא בגמ' הוא מפורש דאמרינן פ' האש' שנתאלמנ' (כ"ב ע"ב) רב אשי אמר כגון דאמרי עדי' עכשיו מת עכשיו גירשה מיתה ליכא לברורה גירושי' איכא. לברורה אם איתא דהכי הוא אחוי גטיך הרי זה מפו' דלא אמרי' לה אחוי גטיך אלא כשאומרי' עכשיו גירש' אבל אם אומרי' זה לו זמן מרוב' שנתגרש' לא אמרינן לה אחוי גיטך. ובראשון מגיטין (ה' ע"א) אמרו אטו אי אמרו שני' בפנינו גרשה מי לא מנסבינן לה וכן אמרו בפ' שני (שם ט"ז ע"ב) ובפ' האש' רבה (פ"ז ע"ב) אמרי' נמי בהדיא דהיכא דאיכא שני עדים אינה צריכ' לב"ד. וכבר שלחנו טופס העדות לתנס ותמהו מהם איך כיוונו עדותם במה שנתפרסם אצלם הפכו ולולי שהעדי' עצמם מצאנו בהם אמתלאו' וראיות חזקו' שהם היו רשעים בעדות זו הי' הדבר קשה לפסול עדותם וכבר שלחנו לך טופס הכל ואע"פ שהדין הי' נותן להניחה ברשות עצמה להנשא עכבתיה מלהנשא חומרא בעלמא עד שנכתוב לתנס לחוש לערעור דבעל לפי שהיו מעידים שע"י קטטה גרש' וזה לא הייתי עוש' מן הדין אלא כדי שלא יוציא הבעל לעז עליה וכשבאו לפני אמרו לי זאת היא ברשות עצמה או לא אמרתי להם כיון שיש לה עדים הרשות בידה להנשא אמרו לי א"כ למה תעכבנה מלהנשא אמרתי להם עד שאכתוב לתנס לחוש לערער דבעל אמרו לי כיון שהיא מן הדין יכול' להנשא אין כח בידך לעכבה שאם תעכבנה תשתמד אז אמרתי בלבי אם זאת תשתמד יאמרו כי ע"י נשתמדה לפי שעכבתיה שלא כדין שאם נמצאו הדברים אמת הייתי פושע בשמדותה אז אמרתי להם שיעשו כרצונם אך שלא אהי' בנישואיה כן היו הדברי' ולא מפני פחד שמד התרתיה שלא כדין שהיא מותר' היתה לפי העדויו' אלא שהייתי מחמיר שלא כדין כראוי לכל ירא וחרד וחושש לכל הספיקות ומפני פחד השמד לא עכבתיה להחמיר עליה והנחתיה לרצונה כדין והרבה עשיתי שלא הייתי בחתימת כתובתה ואלו נמנעו בחתימת כתובתה כמוני לא נשאת ונתגלגלה חובה על ידם ואני וכסאי נקיים ונתקיים בי לא יאונה לצדיק כל און ואין בזה רק הכפל בתוספ' ביאור כי כבר כתבתי לך מה שהי' ראוי לחכם כמוך להבין מדעתו בראשי פרקי':
586
587ענין קפט:
587
588ואחרי הודיעך את כל זאת הדבר ברור שצריכ' גט מהשני וכן הסכימו הפוסקי' ז"ל דלא קי"ל כרב פפא (יבמו' צ"א ע"ב) דסבר למיעבד עובדא דמאי הוה לי למיעבד וכמ"ש הרי"ף ז"ל בפ' האש' רבה בתחלתו ובהלכו' גדולו' בהלכו' יבמו' כתוב בלשון הזה אשת איש דאינסבוה בי דינא בלא גיטא כיון דבי דינא נסבוהא תצא מזה ומזה וצריכ' גט מזה ומזה ואין לה כתוב' וכו' וכן היא בגמ' בפירוש בפרק האש' רבה (פ"ז ע"ב) ובחיי ראשי איני מבין כלל דבר ממה שכתבת בזה איני יודע אם אתה חולק עלי לומר שהאש' שנשאת ע"פ עדים שאינה צריכה גט מהשני או אם אתה אומר שזאת לא היו לה עדים ונשאה בלא עדי' לא יכולתי להוציא דבר מדבריך אל מה הם נוטים וכל זה אינו אמת שזאת ע"פ עדים נשאת וכיון שע"פ עדים נשאת צריכה גט מזה ומזה. עוד כתבת זה לשונך ולולי הודאת' זאת אם אמרה גרשני בעלי אע"פ שמעיזה ומעיזה פניה שלא בפניו אחר שאתה האדון זכית את פלוני ופלוני המהוללים הייתי חוכך בראיו' שלא להוציאה ממנו עד כאן לשונך. וחיי ראשי לא יכולתי להבין מדבריך מי הוא זה משניהם שלא להוציאה ממנו אם הוא זה האחרון או הראשון ויראה מדבריך שעל האחרון הם דבריך וא"כ למה לא תצריכה גט ממנו והרי דבריך סותרים זה את זה שאחר זכות המהוללי' הנזכר דבריהם לא מעלים ולא מורידים שהאש' שהעידו לה שנתגרש' ע"י שלוחה עדיה יודעים בגירושיה והיא אינה יודעת ואם בעדות המהוללים הנזכרי' היא מותרת לשני ובנו כשר לפי דעתך. איך תפס לנו עתה בהודאת פיה ואין האם נאמנת לומר בני זה ממזר אבל זה גורם שפקפקת בי בדיני ועשיתו טועה כשגגה היוצאה והי' מן הראוי לך לומר בי דינא בתר בי דינא לא דייקי ולא כמסופק בדיני כתבתי לך אלא כחותך הדין במה שהוא ברור לו ועל עדות המהוללים לבדם לא הותר' כי לא היו בתנס ועדויות אחרים זולתם היו. ומה שכתבת שיראה לך שאין להצריכה גט מן השני כלל כדי שלא יתערב עם הספיקות שזה ממזר ודאי הוא וכן אני אומר שזו ממזר ודאי וטענה זאת אינה כלום שלא להצריכה גט שהרי התלמוד (שם) אומר תצא מזה ומזה ובניה ממזרים מזה ומזה ואמרי' בגמ' (שם פ"ט ע"ב) משני ממזר דאורייתא מראשון ממזר ואסור בממזרת וחשש ערוב ספקות הוא דבר שאין לו זכר בשום מקום. ותמה אני איך מלאך לבך להרהר אחרי בפשיטות כאלה ואמרת כי מפני פחד שמד התרתיה שלא כדין ופעמים כתבת לי כי ברוע עיון אני כותב ואם הטעיתני בזיל קארי בי רב הוא ומיחל הייתי תחת גערתך במבעטים בי ונמנו לחתום כתובה שלא בפני וחושב אני שאתה יודע דלאו קטיל קני באגמא אנא ואם אני בענותנות יתירה מחזיק עצמי בפני כל יודעי דת ודין כאחד מהתלמידים ונקלותי עוד מזאת ידוע תדע כי זנב לאריו' הייתי בימי חרפי וזיקוקי דנור הוו נפקי מפומי לפומייהו ודברי היו נחשבים בעיניהם וחוששין להם וגם היום עדיין לחלוחית קיימת ותלמידי חכמים כל זמן שמזקינים חכמה מתוספת בהם בהם ואיני בהוראתי מגשש כעורים קיר שאיני אומר אסור או מותר אלא אחר החקיר' ומעולם לא אמרתי דבר הורא' וחזר דבורי ויעידו עלי כל חכמי הארצו' האלה עד ספרד והאש' הזאת הי' סוף ענינה כי זנתה עם ישמעאלי' ונתעברה ונשתמדה עם בנה הממזר וברוך השם אשר הסיר חרפה מעל עמו ישראל ובער הרעה מקרבנו ובזכות אבותינו לא נשתמדה ע"י הוראתי:
588
589שאלה קצ:
589
590עוד שאלת אשה אחת יש לה נכסי' וחלתה ורצתה להעביר הנחל' מקרוביה הראוי ליורשה דבר תור' ולהקדיש נכסיה לעניי' או לבית הכנסת וקרובה היורש אותה הוא עני ויש לו בני' בני תור' ויש לו בת צריכ' לינשא והוצרך לצאת מעירו לשאול מהקהלות להשיא את בתו זה ההקדש שרוצה האשה הזאת לעשות להעביר הנחל' מהקרוב הזה האם דעת חכמים נוחה הימנו אם לאו זהו עיקר השאלה:
590
591תשובה: הכל יודעים מה שאמרו בגמ' (ב"ב קל"ג ע"ב) לא תיהוי בי עיבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא וכ"ש מברא לברתא ואם בראוים ליורשו אמרו כן כ"ש למי שאינו ראוי ליורשו כלל כמו ההקדש ובית הכנסת שהקדש בית הכנסת נ"ל לחזק אח בדקו או לפרנסתו בשמן למאור ושאר צרכיו ודברי' אלו הם מוטלי' על הצבור והמקדיש נכסיו לזה אינו אלא לפטור הצבור מחיוב' בהקדש זה והרי הוא מעביר הנחלה מהראוי ליורשו למי שאינו ראוי ליורשו וה"ה המקדיש לעניים מתרי טעמי חדא שהוא פוטר הצבור מחיוב' שהוא מוטל עליהם. ועוד שהוא מעביר נחל' מהראוי ליורשו לתת אותה לעניים שאינם ראויי' ליורשו ואם קרוביו הראוי' ליורשו הם עניי' ג"כ הוי כעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו שנק' רשע אבל כל זה אינו לבטל המתנ' אם נעשית אלא שאין ראוי לעשותו אבל אפשר לבטלה ממה שמצינו בירושלמי דזרעים בסוף פיאה (פ"ח ה"ח) ר' מחוי לרב תרעא לבי כנישתא דקא בני אמ' כמה ממון שקעו אבותי במקום הזה א"ל אדרב' כמה נפשות שקעו אבותיך במקום הזה וכי לא הוה תמן בר נש דמלף באוריי' או חולים המוטלי' באשפה קרא עליו המקרא הזה וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלו' ע"כ בירוש'. ומכאן נרא' שיותר הי' המצוה ללמד התלמידי' ולפרנס העניי' מבנין בה"כ וכ"כ קצת מהראשוני' ז"ל וכיון שזה נכנס בכלל וישכח ישראל וכו' וקי"ל ש"מ שצוה לעשות עביר' מנכסיו אין שומעין לו כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' זכי' ומתנ' א"כ הקדש זה בטל הוא ויירשנה קרוב' ובדרש לא נתן שלמה מקדשי דוד אביו דבר במלאכת המקדש אמר רעב הי' בימי אבא ג' שנים והי' לו לבזבז ההקדשו' האל' להחיו' בהם עניי ישראל:
591
592שאלה קצא:
592
593והראן. שאלת אשה אחת והיא אשת איש יצא עלי' קול של פריצות עם פריץ אחד קלא דלא פסיק והקהל התרו בה שלא תתייחד עמו והוציאוה משכונתו והגיעו הדברי' לשר העיר וקנסו אותו והיו לה פרקליטין ואחר התרא' עבר' עלי' ולא נמנעה מלהתייחד עמו והטילו חרם בבה"כ שמי שיש לו עדות יבא ויעיד ונתעבר' ויש חוששין שמא מהנטען נתעבר' וזה תורף העדויו' ראובן העיד שיום אחד הי' יושב הוא ואחר עמו והנה אחי החשוד בא וישב עמהם והוא נאנח ואמר להם שהוא ראה אחיו יוצא ממחבוא' ומעילו מושלך נחוץ ופניו מוריקו' והיא יוצא' קוד' והוא אחריה ושמעון העיד כי הנטען אמר לו כי הוא התעלל עמה בגנה אחת וישמעאלי מצאם וגם הוא התעלל בה והשר ידע זה וקנסו ולוי העיד כי הוכיח אותו ואות' והודה לו בזנותו עמה כמתפאר ומשתבח ויהוד' העיד שראה אותו אחר התראו' מדבר עמה בלחש ונתן לה חתיכת נייר כפול לא ידע מה יש בו כסף או זהב ויששכר העיד כי בראותו הקול אינו נפסק הלך להוכיחו והודה ולא בוש כמשתבח בדבר:
593
594תשובה: זאת האש' כיון שהתרו בה ועברה על התרא' הפסיד' כתובת' שהרי נשים שאמרו חכמי' בפ' המדיר (כתובות ע"ב ע"א) יוצאת בלא כתוב' והאחת מהם עוברת על דת משה ויהודית צריכו' התרא' כדאי' בסוטה בפרק ארוסה (סוטה כ"ה ע"א) וזאת האשה ע"פ העדיות עוברת על דת יהודית היא וכיון שהתרו בה הפסיד' כתובתה. ולענין שתאסר על בעלה כ' הרא"ש ז"ל בפ' המדיר בשם הראב"ד ז"ל שהבעל מצוה לגרשה כמו שנזכר בשלהי גיטין (צ' ע"ב) וכיון שמצוה לגרשה אין לה כתוב' וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ד מהל' אישו' וכן הרמב"ן ז"ל בפ' כיצד ביבמו' בס' הזכות. ולענין אם מוציאין אותה ממנו משום עוברת על דת אין מוציאין אותה ממנו דהא מילתא אבעיא לן התם (סוטה שם) ולא איפשיטא אלא שעדות ראובן היא עדות דבר מכוער שראה אחיו יוצא וחוגר ופניו מוריקות אחר שיצאה היא מהמחבו' דומה לרוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר בפ' שני דיבמו' (כ"ד ע"ב) ואע"פ שהוא אחיו ואינו נאמן עליו הוא נאמן עלי' דפלגינן דבורא כדאיתא בפ"ק דסנהדרין (יו"ד ע"א) ובפ"ב וגם עדויו' אחרים המעידי' שהוא הודה בעביר' אע"פ שהם זה שלא בפני זה ומצטרפין אפי' בדין ערוה כמו שהם מצטרפין בדיני ממונו' כדאיתא בפ' השולח (גיטין ל"ג ע"ב) וכן הוא מפו' בענין עידי כיעור בירוש' בפ"ק דסוטה כמ"ש בתשוב' ה"ר מאיר מרוטנבורק ז"ל ז"ל ואלה העדויות עם עדות הפרוצות שהעידו קצת מהעדים שראו אותם מדברים בלחש במקום אפל ונתינת אתנן בידה אחר התראה הם יותר רעי' מעידי כיעור ומצטרפין לעדות הכיעור שהעיד אחיו וראוי לאוסרה על בעלה ולרדותה ברבים משום ונוסרו כל הנשי' ולא תעשינה כזימתכנה וגם לקרוע כתובתה בבית הכנסת ואין לה אלא בלאותיה הקיימי' דאם היא זינתה כליה מי זנו ולנדותה שלשים יום ולפרוע את ראש' ולגלח את שערה כמו שנזכר בפרקי ר"א בקללו' שקלל הקב"ה את חוה שמגדלת שער כלילית ומגלחתו כזונו' ותעמודנה הנשים בעזרה כמו שהיו עושים לסוטה בעזרת נשים. (הג"ה. אמ"ה כן עשה א"א ז"ל מעשה ונתן השער ביד השמש ושם אות' על נס והוליכו בכל הבתים וחצרות ונדה האשה על סמך תשוב' זאת). ודין הבועל כדינה וביד ב"ד להקל ולהחמיר לפי צורך השעה והבן אין מכריזין עליו שהוא ממזר ואע"פ שאמרו בסוטה בפ' ארוסה (סוטה כ"ז ע"א) בפרוצה ביותר חוששין לבניה זה הוא לענין חששא בעלמ' אבל להכריז עליו לפסלו לבא בקהל לא דממזר ודאי אסרה תור' ולא ממזר ספק כדאית' בפרק בתרא דקדושין (ע"ג ע"א):
594
595שאלה קצב:
595
596עוד שאלת מי שמקלל אביו ואמו מה דינו ומה עונשו וכן האב קרא לבנו ממזר זה אם יש לחוש לדברי האב ולהעביר ממנו הנחלה:
596
597תשובה: הבן המקלה כבוד אביו אע"פ שלא קללו בשם ארור הוא מפי הגבור' שנא' ארור מקלה אביו ואמו ומקולל הוא מפי הקבל' שנא' עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלנה בני נשר ובר נדוי הוא וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות ממרים ואין האב נאמן עליו לומר בני זה ממזר הוא אחר שהוחזק שהוא בנו שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כ"כ הרמב"ן ז"ל בפ' יש נוחלין וגם להעביר ממנו הנחלה אין רוח חכמים נוחה הימנו כדאמר לי' שמואל לרב יהודה שננא לא תהוי בי עבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא דילמא נפיק מני' זרעא מעליא כדאי' בפרק נערה שנתתפתתה (נ"ג ע"א) ובפרק יש נוחלין (בבא בתרא קל"ג ע"ב):
597
598שאלה קצג:
598
599עוד שאלת ס"ת שהי' בלוי הרבה עד שהוא קרוב להטשטש ויש בו כמה גררים ותיקונים אם הוא פסול וצריך גניזה או לא:
599
600תשובה: כיון שהוא כל כך ישן והולך לימחק ולהעביר דיו על המחק הוא מנמרו יגנז כמו שאמרו בפ' (השולח) [הניזקין] (נ"ד ע"ב) ולהעביר עליה קולמוס ונקדשיה ה"ל מנומר ועוד יש לאסור להעביר דיו על השם דקי"ל דכתב על גבי כתב חייב משום מוחק התחתון וכן כתבתי בתשוב' בס' תשובתי הראשון בסי' קכ"ז:
600
601שאלה קצד: עוד שאלת מי שהקדיש ס"ת לב"ה ורוצה להתגדל בו ולהעלותו לבימה הוא או אחר תחתיו אם רשאי בכך או אם יכולין לעכב על ידו הפרנסים:
601
602תשובה: דבר זה תלוי בשע' הקדש אם הקדישו על תנאי שתהי' לו חזקה זו ושיהי' יכול למנות אחר תחתיו קטן ממנו יתקיים תנאו ואם לא השאיר חזקה אלא לו לבדו הצבור יכולין לעכב על אחר שאינו גדול כמו המקדיש שכבוד התור' הוא שיתכבדו בה גדולי הקהל וכמו שאמרו בירושלמי דיומא בפ' בא לו (ה"א) ע"י בני אדם גדולים התור' מתעלה בהם ואם אין שם תנאים ויש מנהג בזה בעיר יעשו כמנהגם שכל אלו הדברי' תלוים במנהג וכשיקבע המנהג חזר הדבר להיות דין:
602
603שאלה קצה:
603
604עוד שאלת אלמנ' שגבתה כל נדונית' ותוספת וחזרה לתבוע כתובתה מנה מאתים אם יש לה זכות בהם או לא כיון שכבר כ' לה תוספת על נדוניתה ואם הדין שוה באלמנ' וגרושה:
604
605תשובה: האש' שגובה כתובתה בין באלמנות בין בגירושין כמו שגובה תוספת גובה עיקר כתובתה שהרי אינו אלא תוספת על העיקר וכמו שאמרו בפ' אע"פ (כתובות נ"ד ע"ב) אם רצה להוסיף לה אפי' מאה מנה מוסיף אלא אם יש תקנו' קבועות מפורשות שהעיקר הוא נכלל עם התוס' יעשו כמנהגם אבל מן הסתם גובה הכל ומאתים לבתולה הם משקל כ"ה דינרי זהב בכל אחד משקל צ"ו שעורות כקבלת הגאוני' ז"ל ויהי' הכסף צרוף:
605
606טבוע במטבע היוצא במדינה והמנה לאלמנ' היא מחצית זה:
606
607ענין קצו:
607
608תנס. כתבכם ראיתי וזה הוא מה שראוי להשיב עליו ואתם צריכים אליו. שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני אינו צריך למעמד שלשתן אע"ג דקי"ל דמלת' דליתיה בבריא ליתיה בשכיב מרע כבר פי' בגמרא דהא כיון דאיתיה בבריא זו במעמד שלשתן בשכיב מרע דבריו קיימין אפי' בלא מעמד שלשתן אי נמי הואיל ויורש יורשה זוכה בה מקבל מתנה כדאיתא בפרק מי שמת (בבא בתרא קמ"ח ע"א) מ"מ אם הנכסים אינם מספיקים לפרעון כתובת האלמנה היא קודמת שהרי כל נכסיו מטלטלי אגב מקרקעי הם משועבדין לכתובתה ואפי' מלוה היא משועבדת לכתובתה כמו שכתב הריא"ף ז"ל בפרק האשה שנפלו לה נכסי' ואינו יכול לאבד זכותה ואע"פ שבפניה צוה ושתקה לא הפסידה מפני שתיקתה שאינה מפסדת מפני שתיקתה אלא כשכתב כל נכסיו לבניו ועשאה שותף בין הבנים כדאיתא בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ב ע"ב) ובפ' מי שמת (בבא בתרא ק"נ ע"ב) אבל אם לא כתב כל נכסיו ושייר כל שהוא אע"פ שעשאה שותף עמהם לא אבדה כתובתה כמו שנז' שם וכ"ש אם כתב נכסיו לאחרים אלא שב"ד משביעין אותה ומחרימין בב"ה אם יש נכסים יותר מה שנמצאו לו ואם יש בנכסים כדי כתובתה תגבה אותם ואם יש יותר תגבה בעלת המתנה מה שצוה שינתן לה והיא קודמת אל היורשים ואם לקח שר העיר דבר מהנכסי' אין ההפסד על האלמנ' כי אם על שאר הנכסי' אחר שתהא נפרעת:
608
609ענין קצז:
609
610וענין הזכרת המתים מי קודם ומי מאוחר אני הנהגתי בכאן שמי שקדמה מיתתו יזכר קודם בין מת כאן בין באה שמועתו ובזה יסורו המריבו' וכל העם איש על מקומו יבא בשלום אלא שאם הא' יש במקום שמתאבל עליו יש להקדימו אע"פ שמת אחרון וחיי' לכל ישראל:
610
611וענין שלש ארצות לנישואין
611
612ענין קצח:
612
613הואיל ואתא לידן נימ' בי' מילתא וא"א בלא שום חדוש מפשטא דשמעתא דבשלהי פ' שני דייני (ק"י) משמע דשלש ארצות שהן יהודה ועבר הירדן וגליל כלהו דין ארץ ישראל להם לענין נישואין להעלו' מחוצה לארץ להם ושלא להוציא מהם לח"ל שהרי אחר משנ' זו (שם ע"ב) חלקו בין חו"ל לא"י אפי' מנוה היפה לנוה הרע ואלו בשלש ארצו' אלו אין מוציאין מהיפה אל הרע אפי' בארץ אחת כ"ש מארץ אחת לארץ אחרת משמע דכלהו דין א"י יש להם וכן הדין נותן שאם דין העלא' לא"י הוא משום מצות יתרו' וההוצא' משם היא משום שמפקיע מן המצות וכדמוכחא ההיא דעבדים כדאי' התם (שם) ובפ' השולח (גיטין מ"ד ע"ב) וכן בפ"ק דע"ז (כ"א ע"א) לענין מכירו' שדו' לעכו"ם א"כ דין א' יש להם לאלו שלש ארצו' לענין זה וכדמוכח ההיא דפ' מקום שנהגו (פסחים נ"ב ע"ב) דג' ארצו' לביעור דמשמע מהתם דשביעית נהגא בהו בזמן הזה וה"ה לכל חובת קרקע ומצות דירה היא בכל מקום הנוהגו' בו חובו' קרקע וצריך לומר לפ"ז דעבר הירדן דהכא ובפ' מקום שנהגו לאו היינו עמון ומואב שנחלקו בה במס' ידים (פ"ד מ"ג) מה הן בשביעית כמו שפרש"י ז"ל דאפי' תמצא לומר שלא כבשום עולי בבל מ"מ שביעי' נוהגת בהן כדמוכח ההיא דתנן בפ' מקום שנהגו וכ"ש שנראה דמכבוש עזרא הויא עבר הירדן שלא נתחייבו במעשרו' אלא מה שכבש עזרא וכן בפ' בתרא דערכין (ל"ב ע"ב) ומייתו לה בפ' ידיעות הטומא' (שבועות ט"ז ע"א) דמני עיירו' המוקפו' דעבר הירדן אמרי' התם שלא מנו אלא אותם שקדשו בני הגולה. ואני תמה מהרמב"ם ז"ל שכ' בה' שמט' (פ"ד הכ"ח) דעבר הירדן לא קדש' וכ"כ הראב"ד ז"ל בהשגו' בהל' שמטה (שם) שעבר הירדן לא כבשוהו עולי בבל וזו שבערכי' תשוב' עליהם אלא על כרחין לא נחלקו אלא בעמון ומואב שלא טהרו בסיחון שאותן לא כבשוהו מעולם ומ"ה מדמו להו התם במס' ידים למצרים ובבל וכן מה שאמר בפ' חזקת (בבא בתרא נ"ו ע"א) כל מה שהראה הקב"ה למשה חייב במעשר ואמרי' לאפוקי הר שעיר עמון ומואב בהכי איירי וכן מה שאמרו בירושלמי דפ"ג דבכורים (ה"ו) בפלוגתא דר"ש בן ננס ור"ע בעטור בכורים שלא משבעת המינים דפליגו בעמון ומואב אי מעטרין אי לא מעטרין לאו בכבוש ישראל הויא פלוגתא דההיא פלוגתא אחריתי היא דר' יוסי הגלילי ורבנן כדבעינן למימר לקמן אבל באותם שטהרו בסיחון וכבשום ישראל לא איירי ואע"ג דבשלהי פ"ק דיבמו' (ט"ז ע"א) וכן בריש חגיגה (ג' ע"ב) אייתי עלה כרכים הרבה דכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל והניחום כדי שיסמכו עליהם בשביעית והוה משמע לכאור' דבארץ עמון ומואב שטהרו בסיחון הוו פליגי לא היא דהכי קאמר שאף מה שכבשו בתחל' הניחו עולי בבל מלכבוש משום תקנת עניי' וכ"ש עמון ומואב שלא כבשו מעולם שיש להם לתקן בהם בשביעי' מעשר עני מפני תקנת עניים. וראי' לזה דלא איירי בהאי פלוגתא בעמון ומואב שטהרו בסיחון דר' אליעזר קאמר מעשרין מעשר עני ואפ"ה הוה ס"ד למימר בפ"ב דשבועו' (ט"ז ע"א) דס"ל דקדוש' ראשונ' קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ומשמע דנהגו בהו קדושת שביעי' ואי נהגו בהו קדושת שביעי' ולא זרעי א"כ אין בה חיוב מעשר לא שני ולא עני ואיך אמר ר"א דמעשרין מעשר עני אלא ודאי לא היתה מחלוקת אלא בעמון ומואב שלא טיהרו בסיחון אבל אותן ארצו' שטהרו בסיחון דין א"י אשר לתשע' המטו' יש להם. ולפ"ז יש לנו לומר דהא דמייתי בפ"ק דחגיגה (שם) עובדא דר' יוסי בן דרמסקי' ומסיים בה במילתי' דר' אליעזר ההיא דהרבה כרכים כבשום עולי מצרים לאו מדברי ר"א היא דבמתני' דמס' ידים לא קא מסיק הכי במילתי' דר"א אלא פירושא דתלמודא הוא דמפרש דכי היכי דלמאן דאמר לא קדשה לעתיד לבא הניחו כרכים הרבה משום תקנת עניים כמו כן תקנו עמון ומואב שלא כבשו ישראל לעולם שיהיו מעשרין מעשר עני מפני תקנת עניים. והנה נתבאר שעבר הירדן שדינ' כדין יהודה וגליל לענין ביעור ולענין העלאה והוצאה היינו ארץ סיחון ועוג ודינה כדין א"י לכל חובת קרקע וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהל' תרומו' (פ"א ה"א) אלא שבפירוש המשנה במס' ידים פי' שהשאלה דעמון ומואב מה הן בשביעי' דבארץ סיחון ועוג היתה השאלה וצ"ע בדבריו ז"ל ובפ"ק דכלים (מ"ו) דמני עשר קדושו' ומני א"י מקודש' מכל הארצו' לענין עומר ובכורי' ושתי הלחם בודאי עבר הירדן בכלל א"י היא והכי מוכח בפ' כל קרבנו' הצבור (פ"ג ע"ב) דפי' טעמא דשתי הלחם משום דכתיב ממושבותיכם ולא מחוצ' לארץ ובודאי דעבר הירדן בכלל מושבות היא כשאר א"י ובעומר הוא דפליגי ר' יוסי ורבנן התם (פ"ד ע"א) בקראי וכן בפרקא קמא דסנהדרין (י"א ע"ב) אמרי' דעל שלש ארצו' מעברין את השנה יהודה ועבר הירדן וגליל ואע"ג דאמרי' התם (סנהדרין שם) שאין העומ' בא אלא מיהודה היינו לכתחלה מפני שהוא קרוב וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהל' תמידין ומוספין (פ"ז ה"ה) וכן בבכורים דדרשי בפ' הספינה (בבא בתרא פ"א ע"א) אשר תביא מארצך למעוטי ח"ל עבר הירדן בכלל מארצך הוא והכי איתא בפ"ק דבכורים (מ"ו) ואף ר' יוסי הגלילי דס"ל דאין מביאין בכורים מעבר הירדן כדאי' התם (שם) ובבריתא דספרי וכן ר"ש לאו משום דסבירא להו דאינה מכלל א"י אלא משום מיעוטא דקרא משום דכתיב אשר נתת לי ה' פרט לעבר הירדן שנטלתו מעצמך א"נ משום דאינה זבת חלב ודבש וכטעמא דת"ק דס"ל דאין מביאין בכורי' אלא מארץ חמשה עממין ולא מארץ גרגשי ופריזי משום דלא כתיבי בפ' קדש לי דכתיב ביה זבת חלב ודבש שפי' בשאר א"י אין מביאין אלא מן המובחר וכדתנן בפ"ק דבכורי' (מ"ג) ומייתו לה בפ' כל קרבנות צבור (פ"ד ע"א) אין מביאין בכורים לא מתמרים שבהרי' ולא מפירו' שבעמקים ולא מזיתי שמן שאינן מן המובחר ולא מפני שאינ' קדוש' אימעיט' וכן בעש' קדושו' דמס' כלים שמנו עיירו' המוקפו' חומה עבר הירדן בכלל היא והכי איתא בהדיא בפ' בתרא דערכין (ל"ב ע"ב) וכן מצאתי בתוספתא דסוטה דמרבי עבר הירדן לענין עגלה ערופ' וכן בבריי' דספרי וכן כתב' לזו הרמב"ם ז"ל (פ"י מה' רוצח ה"א) אע"ג דאין מביאין עגלה ערופ' בחוצ' לארץ ואע"ג דפליגי תנאי בבריי' דספרי ומייתו לה בפ' בתרא דבכורו' (נ"ה ע"א) ירדן אי הוי מארץ כנען אי לא וכן בירושל' דמס' חלה (פ"ד ה"ח) אית תנאי תני הירדן מא"י ואית תנאי תני הירדן מח"ל אית תנאי תני הירדן גבול בפ"ע ומשמע דכולהו מודו דעבר הירדן לא מארץ כנען הוא לאו לענין פטור חובת קרקע קא איירי אלא לענין פירושא דקרא דכי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען דכתי' לגבי ערי מקלט הוא דפליגי אבל לענין חיוב חובת מצו' קרקע שוות הן [אם לא] היכא דאיכא מיעוטא דקרא משום זבת חלב ודבש וכדברי ר' יוסי הגלילי דלעיל והא דאמרי' בפ' אלו מציאו' (בבא מציעא כ"ב ע"א) ירדן שנטל מזה ונתן לזה מה שנטל נטל ומה שנתן נתן רש"י ז"ל פירשה לענין שטף נהר קורותיו ועציו וה"ה לשאר נהרו' אלא דתנא איד הירדן קאי ולא מיחוור האי פירושא דא"כ ליתני נהר סתמא דהכי אקשינן על כיוצא בזה בפ' בתרא דבכורו' (שם) והפי' הנכון הוא מה שפירשו בירוש' דמס' חלה דלענין קדוש' הארץ עסקינן שאם הירדן נכנס והוא יצא כל מה שהוא לפנים יש בו קדוש' הארץ וכל מה שהוציא לחוץ אין בו קדוש' הארץ לפי שהכתוב תלה קדוש' הארץ בירדן שנא' הירדן וגבול ולפי זה הירוש' הי' נר' דעבר הירדן מה שנחלו ישראל אין לו קדושת הארץ מצינו בגבול הארץ בס' יהושע שהירדן היה מפסיק בין נחלת יוסף ובנימין ושבטים אחרים לנחלת ראובן וגד ואם זה אמת א"כ ארץ ראובן וגד אינה חייבת במצו' הארץ וא"א לומר כן כדמוכחא מתני' דשלש ארצו' לביעור אלא שאין זה קשה כלל שלא דברו בכאן בירדן שנטל ונתן באותו צד שהוא מפסיק בין השטים אלא שהירדן יש ממנו מפסיק בינו ובין ח"ל ובו אמרו מה שנטל נטל ומה שנתן נתן וכן נראה מהירוש' שהביא הרמב"ן ז"ל בחדושיו שהירדן מפסיק בין א"י לארץ העמי' ואע"פ שבפ' הספינה (בבא בתרא ע"ד ע"ב) מוכח דכלו הוא כא"י דאמרי' התם שיוצא ממערת פמייס ומערת פמייס היינו לשם דבחלקו של דן ומש"ה נקרא ירדן שיורד מדן כדאי' בפ' בתרא דבכורו' (שם) ומשם הולך בימה של טברי' ובימה של סדום ומתגלגל והולך לים הגדול וכל אלו המקומו' הם מא"י אית לן למימר לפום האי ירוש' דבהאי גלגול נפיק לארץ העמים ובמס' מעשר שני (פ"ה מ"ב) ומיתו לה בפ' לולב וערבה ובפ' י"ט של ר"ה (ל"א ע"ב) ובפ"ק די"ט (ה' ע"א) מוכח שאין הירדן רחוק מירושלם לצד מזרח כי אם מהלך יום אחד ידוע הוא כי ירושלים אינה רחוקה מים הגדול כי אם מהלך יום וחצי וירושלים בחלקו של בנימן היא כדמוכחי קראי והכי איתא בזבחים (נ"ד) והים הוא גבול המערב לכל א"י והירדן גבול בנימן לצד מזרח והיאך אפשר שיהיה רחבה של א"י כל כך קצר אלא שהירדן יש בו עקלתונות ולפי מה שנראה בכתובים הוא כלה בים המלח במקצוע דרומית מזרחית מגבול בני בנימין ובכאן אמר' (בכורות שם) שהוא מתגלגל לים הגדול וים הגדול הוא במערב א"י וא"א כן שהרי הוא מתערב בימים אחרים כמו שנזכר כאן ימה של סבכה וימה של טבריא וימה של סדום וכן אמרו (שם) אין ירדן אלא מיריחו ולמטה אבל מה שהוא למעלה מיריחו אין דין ירדן עליו לפי שמתערב עם ימים ובטל שמו וכן פירש"י ז"ל בפרק בתרא דבכורו' (שם) ומכל אלה הדברים עלה בידינו שעקלתונות יש לו ואפשר שהוא יוצא לארץ העמים וכבר חקרתי אנשים באו מא"י ואמרו כי הירדן רחוק מירושלים מצד אחד ז' ימים ומצד אחד שמנה ימים ומצד מזרח יותר מכל זה והוא שופך בימה של שושן הבירה רחוק מדמשק שמנה ימים ודמשק רחוקה מירושלים שמנה ימים מזרחית צפונית ואחרים אמרו כי שושן הבירה רחוק מירושלים ס' יום ואינה על שפת הים והירדן רחוק מירושלים יום וחצי לצד מזרחי ובפרק אלו מציאות הוקשה לראשונים ששם (כ"ח ע"א) אמרו כי מירושלים לסוף תחום א"י ליכא אלא ט"ו יום וא"י ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה שהם מהלך מ' יום ואפי' הית' ירושלים באמצע א"י הוי מהלך עשרי' יום ממנה לסוף התחום ועוד שירושלי' סמוכ' ליריחו וירדן יריחו א"כ סמוך לירושלים והעלו כל זה בדוחק וקושייתם יותר גדולה וכבר תרצתי הכל ואפילו נאמר דס"ל דאין ממנו כלל יוצא לחוצה לארץ נפרש מה שנטל נטל ומה שנתן נתן לענין חלוקת השבטים שבט גד ובני ראובן לעולם יטלו מעבר הירדן מזרחה אפי' נכנס הירדן לצד מערב וכן שאר השבטים לעולם יטלו מעבר הירדן ימה אפילו נכנס הירדן לצד מזרח אבל לענין קדושת הארץ זו וזו שוות הן וכדאוכחנא מההיא דשלש ארצות לביעור וכן מה שאמרו בסוף פ' המקנא (סוטה י"ד ע"א) אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל בארץ יתקיימו על ידי לאו לענין מעשרו' דקאמר דהוא בעבר הירדן היה ושם נוהגות ולמה בקש שיעבור הירדן יכולה הית' שבועת הקב"ה להתקיים שלא יעבור הירדן וישאר חי בעבר הירדן ויקיים שם המצות אלא במצות הנוהגו' במלחמת עממים ובהבדלת ערי מקלט להשלים מצוה שהתחיל בה ובהכרתת זרע של עמלק ובמנות מלך ובבנין ב"ה שלא היו נוהגות עד שיעברו את הירדן הנהו הוה בעי לקיומי אבל לענין קדושת הארץ כמו שארץ כנען אשר לעבר הירדן ימה היא קדושה כן ארץ סיחון ועוג נוהגו' בה כל חובת קרקע והכי מוכח בע"ז בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה נ"ח ע"ב) ריש לקיש איקלע לבצרה וחזנהו דאכלי פירות דלא מעשרן ואסר להו משום דס"ל בצר היינו בצרה ובצרה בעבר הירדן היא ומשו' הכי אצטריך קרא לרבו' שיהו ערי מקלט קולטו' לרוצח שבח"ל וכדאיתא בספרי משמע דח"ל נבדלת היא לגמרי מארץ סיחון ועוג משום דדין א"י יש לה וכן היא נקראת בכל מקום ארץ ישראל וכדתניא בספרי לא הוכיח משה את ישראל עד שהכניסן לא"י שנאמר אחרי הכותו וכן ההיא דפ' הרואה (נ"ד) דמעברות ארנון שנדעזעה א"י כשנכנסו לה ישראל בארץ סיחון ועוג היא וכן בענין איבוד ע"ז אמרי' בספרי בארץ ישראל אתה מצוה ואי אתה מצוה בח"ל הרי שעבר הירדן היא בכלל א"י היא למצוותיה ששם ג"כ הית' מצות האיבוד. הנה נתבאר שארץ סיחון ועוג שוה היא לא"י למצותיה לענין חובת קרקע ואע"ג דאמרי' דאין מעברין את השנה אלא ביהוד' כדאיתא בפ"ק דסנהדרין לא מיעטו מזה עבר הירדן משום דח"ל היא שאפי' גליל מיעטו אלא משו' דכתיב לשכנו תדרשו ובאת שמה כל דרישו' שאתה דורש לא יהו אלא בשכנ' של מקום וזה למצוה אבל לא לעכב דכל ארץ ישראל שוה היא כדאיתא בפרק בתרא דברכות (ס"ג ע"א ע"ש) וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות קדוש החדש (פי"ד הי"ב):
613
614ענין קצט:
614
615מה שיש לדקדק בזה בהאי חיובא אי הוי דאוריתא או דרבנן ונראה פשוט דקדוש' יהושע בטלה לגמרי מדאמרי' בפ"ק דחולין (ו' ע"ב) ר' מאיר אכל עלה של ירק בבית שאן והתיר ר' בית שאן על ידו ואע"ג דבית שאן בקדושת יהושע הוא דכתיב מנשה לא הוריש את בית שאן וקאמרינן התם קסבר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא ומשמע דהכי הילכתא משום דמעשה רב וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכו' תרומו' (פ"א ה"ה) ואע"פ שהראב"ד ז"ל דחה דשאני עלה של ירק שאפילו בקדוש' ראשונ' אינו אלא מדרבנן כיון דאסיקנא והתיר ר' בית שאן על ידו משמע דלגמרי התיר דחשיבה כחוצה לארץ דאין תרומה ומעשרות נוהגין בו וכדמוכחא ההיא דסוף פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה נ"ח ע"ב) גבי ההיא דריש לקיש דאקלע לבצרה וחזנהו דאכלי פירות דלא מעשרן ואסר להו ואמר ליה ר' יוחנן זיל הדר בצר לאו היינו בצרה וכן מההיא (חגיגה ג' ע"ב) דהרב' כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל משמע דקדושת עזרא קדש' מה שכבשו והשאר נתבטל וגם במדרש רות אמר ר' יוחנן משגלו נפטרו כשעלו בימי עזרא קבלו מאליהם חיוב מעשרו' ובבראשי' רבה פ' ויחי ובירושלמי דשביעית גרסינן בה רבי יהושע בן לוי וכן בגמרין בשלהי מכות וכן במדרש תלים ובודאי בהאי קבלה חייבו בה מדאורייתא דליכא למימר דבבית שני לא נהגו בתרומה ובמעשר מן התור' ואין להביא ראי' מכל הני אלא דקדושת יהושע בטלה ויש לנו לומר דבקדושת עזרא נתקדש' מה"ת אלא דבירושלמי גרסינן במס' שביעי' (פ"ו ה"א) ר' אליעזר אומר מקיש ביאתן בימי עזר' לביאתן בימי יהושע מה ביאתן בימי יהושע פטורים היו ונתחייבו אף ביאתן בימי עזרא פטורים היו ונתחייבו ר' יוסי בר חנינא אומר מדבר תורה נתחייבו ומשמע התם דבחיובא אי מן התור' אי מדרבנן פליגי דר' יהושע סבר מדרבנן דוקא נתחייבו וכן בירושלמי פ"ק דתרומו' ובירושלמי דיבמו' פ' ב"ש משמע דר' יהוד' ס"ל דדוקא מדרבנן נתחייבו בבית שני וכן מוכח' בירושלמי בפ' בתרא דתרומת דמיקל בבטול תרומ' יותר מנבל' אע"ג דתרומ' במיתה ונבלה בלאו גרידא משום דתרומה מדרבנן ואע"ג דההיא מתניתין בזמן הזה היא ואיכא למימר דס"ל דקדושה שניה בטלה כיון דיהבי' טעמ' התם משום דמאליהם קבלו עליהם משמע דס"ל דאפי' קודם חרבן לא נחייבו בהו מן התור' וכן בפ' ג' דדמאי איכא פלוגתא בהכי ובפ' בתרא דתרומו' אמרי בירושלמי וכן בפ' בתרא דשביעי' (ה"ג) ובגיטין בפ' השולח (ה"ג) אפילו למאן דאמר מעשרו' דבר תורה מודה בשמטה שהיא מדבריהם פי' משום דאין יושבים עליה כדאיתא בפ' בתרא דערכין (ל"ב ע"ב) ומכל הני משמע דבבית שני איכא מאן דאמר דלא נהגו תרומה ומעשרו' אלא מדרבנן והדבר קשה על כן פירש רבינו שמשון ז"ל דלכולי עלמא דתרומו' דגן ותירוש ויצהר נהגו מן התור' בבית שני והא דקאמר שקבלו מאליהם בתרומ' שאר הפירו' קאמר והכי מוכח בשלהי מס' מכות דמייתי התם קרא וכפרוץ הדב' ובהוא קרא משתעי בכל הפירו' כדמוכ' בריש הנודר מן הירק (נדרים נ"ה ע"א) אי נמי איכא למימר דאפילו בדגן תירוש ויצהר חשיב מאליהם אע"פ שהם מן התור' לפי שיהושע נתחייב לקדש כל א"י ועזרא לא נתחיי' לקדש וזהו שאמרו בבראשית רבה שביקש הקב"ה להתיר להם תרומו' ומעשרו' שאם לא קדשו אותם לא הי' מענישם ועזרא קדש מה שרצה והניח מה שרצה כדאמרי' (חגיגה שם) הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל והניחום כרצונם כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעי, ומה שקדש נתחייב מן התורה ופלוגתא דר' אלעזר ודר' יוסי בר חנינא לאו לענין זמן הבית פליגי דכלהו מודו דכיון דנתקדשה נתחייבו מן התור' אלא לענין אחר החורבן דלר' אליעזר דס"ל דמאליהן נתחייב' כיון שחרב הבית נפטרו מן התור' שלא קדשה אלא לשעתה ולר' יוסי בר חנינא דס"ל נתחייבו מן התור' לקדשה כיון שנתקדש' לא בטלה קדושתה ונרא' דקי"ל דקדושת עזרא בטלה ואע"ג דסב' תנא דסדר עולם קדושה ראשונה ושנייה יש להם שלישית אין להם כדאיתא בפ' הערל (יבמות פ"ב ע"ב) ופי' שלישית אין להם דבימי מלך המשיח אין צריכין לקדש דקדושת עזרא קיימת היא עדיין משמע דלא קי"ל הכי אלא דקדושת עזרא אפילו תימא דהויא מדאורייתא כיון שחרב הבית בטלה אותה קדושה מן התור' ולא נתחייבו מן התור' בתרומ' ומעשרו' דבהא מילתא פליגי בה ר' יוחנן וריש לקיש בפ' הערל (יבמות ע"א) גשתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומ' ולפניה' ב' סאים אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרי' שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלו ואמ' ריש לקיש והוא שרבו חולין על התרומ' דסבר תרומה בזמן הזה דאורייתא ורבי יוחנן אמר אע"פ שלא רבו דסבר תרומה בזמן הזה דרבנן ופליגי אליבא דרבנן ור' יוסי כדאיתא התם ומשמע דקי"ל כרבנן מדשקלי וטרי אליביהו דהכי אמרי' בפ' אלו קשרים (שבת קי"ב ע"ב) מדמתרץ ר' יוחנן אליבא דר' יהודה הכי ס"ל וכ"ש דר' יוסי יחידאה הוא ואין הלכה כיחי' במקום רבים א"כ ההיא בריתא דסדר עולם דהיא אליבא דר' יוסי דס"ל דקדושה שלישית אין להם לא קי"ל כותיה ור' יוחנן ס"ל דר' יוסי תני לה וסבר לה כדמוכח' סוגיא דהתם וריש לקיש הוא דאיכא למימר דאית ליה כר' יוסי תני לה ולא סבר לה ואפילו תאמר שבימי עזרא נהגו מדאורייתא כשחרבה הארץ בטלה קדושתה דקי"ל כר' יוחנן דאמ' תרומה בזמן הזה דרבנן דריש לקיש ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן בר מהנהו תלת דמני בפ' החולץ (יבמות ל"ו ע"א) ושלהי בהמה המקשה (חולין ע"ז ע"א) וכן בפסחי' בפ' אלו עוברי' (מ"ד ע"א) ובנזיר פ' שלשה מנין אסורי' (ל"ז ע"א) קאמר תלמודא על ההיא דשני קופות הנז' הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן ולא קאמ' קסבר תרומה בזמן הזה דרבנן א"כ משמע דהכי הילכתא ואע"ג דהתם בריש שמעתתא פליגי ריש לקיש ור' יוחנן ואמר' ריש לקיש תרומה בזמן הזה דרבנן ור' יוחנן אמר דאוריתא התם לאו סברא דנפשייהו קאמרי אלא מפרשי מלתיה דר' יוסי אבל הנהו ס"ל כדמשמע בתר הכי דר' יוחנן ס"ל אליבא דרבנן תרומה בזמן הזה דרבנן ומשמע דהכי הילכתא והכי מוכח בנדה פ' יוצא דופן (נדה מ"ו ע"ב) בענין מופלא הסמוך לאיש דתרומה בזמן הזה דרבנן וכן פסק רבינו ברוך ז"ל בשם רבינו יצחק הזקן בעל התוספו' ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' תרומו' הכ"ו) והרשב"א ז"ל ואפילו בימי עזרא סוב' הרב ז"ל דהויא מדרבנן משום דלא הוו כל יושביה עליה אבל הראב"ד ז"ל השיג עליו ז"ל וכתב לא כוון להלכה יפה דהא קי"ל כר' יוחנן דאמ' ביבמו' תרומה בזמן הזה דאורייתא וכן כתב הרמב"ן ז"ל בס' הזכות פ' השולח דקי"ל שלישית אין להם והראב"ד ז"ל הודה לו בחלה דהכי מוכח במס' נדה בפ' יוצא דופן:
615
616ענין ר:
616
617עוד יש לדקדק שאין טעם חיוב העלאה זו משום קבורה בא"י ומשום כפרה ומשו' צער גלגול מחלות ולא משום דהדר בח"ל דומה כמי שאין לו אלוה בודאי אפילו בכבוש יהושע קודם שחרבה א"י לא הית' עבר הירדן בקדוש' שאר א"י לענין קבורה ולענין שכינה שהרי הכתוב קראה טמאה שנאמר ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם ומשה רבי' ע"ה מת בחלקו של ראובן ונקבר בחלקו של גד כדתניא בברייתא בספרי ומייתו לה בגמרא בפ' המקנא (סוטה י"ג ע"ב) ולא נקבר בא"י כדמשמע בילמדנו במדרש הכל כאשר לכל שהשוה משה רבינו ע"ה לדור המדבר שנקברו בחוצה לארץ ולא זכו ליקבר בארץ והכי מוכח בפ' שני דייני (כתובות קי"ב ע"א) דאמר ר' זירא דוכתא דלא זכו ביה משה ואהרן מי יימר דזכינא ביה הרי שהשוו מקום קבורת משה למקום קבורת אהרן שנקבר בגבול ארץ אדום ולא נכנס אפי' בארץ סיחון ועוג וכדמוכ' קראי וזהו שאמרו בספרי ההר הטוב הזה והלבנון זו היא שר' יהוד' אומ' ארץ כנען טובה ואין נחלת גד וראובן טובה וכן מה שכתוב כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו ומשום הכי מר הוה מנשק כיפי דעכו ומר מתקן מתקולי ומר מגנדר בעפרא (כתובו' שם ע"ב) עבר הירדן אינה בדין זה דלאו בחיוב מצו' תלויה מילתא דדירה וקבורה תדע דבחורבן ראשון בטלה קדושתה לגמרי ואפילו הכי בנו בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא מעפרה של א"י כדאיתא בפ' בני העיר (מגילה כ"ט ע"א) וכמו שפירש רש"י ז"ל בפ' כל הצלמים (עבודה זרה מ"ג ע"ב) כי יכניה בנאה משו' כי רצו עבדיך וכו' וכן פי' רב שרירא גאון ז"ל בתשוב' וכן מה שאמר בענין ישיבת הארץ לענין מי שלא זכה ליבנות בחוצה לארץ בפ' הבא על יבמתו (יבמות ס"ד ע"א) וכן מ"ש בפ' שני דייני (כתובות קי"א ע"א) לכל הדר בא"י עונותיו נמחלים והנקבר בה כנקבר תחת מזבח אין עבר הירדן נכלל בזה והראי' ממה שלא זכה משה ליקבר בא"י אע"פ שנקבר בחלק גד וכן מה שאמרו בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ח ע"ב) אוירא דארעא דא"י מחכים אין זה בחלק גד וראובן ומה שאמ' במס' מ"ק בפ' ואלו מגלחין (מועד קטן כ"ה ע"א) שאין הנבוא' שורה על הנביאים אלא בא"י אין זה בחלק גד וראובן דתרי ענייני נינהו קדושת שכינה וקדושת מצות וקדושת שכינ' היא מיוחדת בעבר הירדן ימה וקדוש' מצות בין בזו ובין בזו וחיוב העלא' הוא מפני קדוש' מצות ושם הוא מצות דירה בלבד ומשום הכי שותה עבר הירדן ליהוד' וגליל העליון בענין זה וחבוב הארץ לדירה משום שכינה ולקבורה אין עבר הירדן בכלל זה ואפ"ה אין מעלין מעבר הירדן ליהוד' דמשום תוספ' קדושת שכינ' בדירה ובקבורה לא כייפנן אבל לענין חיוב מצות כייפינן תדע דארץ יהוד' לית ליה תוספ' קדוש' על הגליל כדאמר' לעיל ואפ"ה אין מוציאין מהגליל לארץ יהוד' כיון שהם שוות בחובת קרקע שוות הם במצות דירה. וא"ת כיון דחיוב העלא' זו למצות דירה אינו אלא מפני המצות הנוהגו' בה ואותם המצות הא אמרת דאין נוהגות בזמן הזה אלא מדרבנן דקדוש' עזרא בטלה א"כ מה בין חוצה לארץ לא"י בזה שהרי גם בחוצה לארץ יש חיוב מעשר דרבנן כדאמ' בבכורו' פ' עד כמה (בכורות כ"ז ע"א) רבה מבטל לה ברוב רבינא כי הוה מתרמי ליה חמרא דתרומ' הוה רמי תלתין נטלי וכו' ומעשר צלף שאף בארץ אינו אלא מדרבנן נוהג בחוצה לארץ בפ' כיצד מברכים (ל"ו) ובימי רב יוסף הטבילוה קודם לאמה לסוכה שמן של תרומה כדאיתא בפ' בנות כותיים (נדה ל"ב ע"א) ופ"ק די"ט (י"א ע"ב) אמרי' רב טובי הוה ליה גרבא דחמרא דתרומ' וכו' א"כ כמו שמצות דירה מן התור' היא מפני חיוב המצות מן התור' כן חיוב דירה מדרבנן הוא מפני חיוב מצות מדרבנן וא"כ מה בין א"י לח"ל בזמן הזה וכאן וכאן לא נתחייבו אלא מדרבנן והי' אפשר לומר שמצות דירה היא במקומו' שחייבה בהם תורה מעשרו' ואע"פ שנפטרו בבטול קדושת' אבל בזה תירץ ר"ת ז"ל שבח"ל פטור מיהא מדמאי ובהאי עדיפא א"י מינה וכדתנן (דמאי פ"א מ"ג) מכזיב ולהלן דפטור מדמאי וכן נמי איכא קולא אחריתי דתרומ' ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש כדאיתא התם (בכורות שם). אבל הגאונים ז"ל תרצו בזה תירוץ יותר מרווח לסלק קושיא זו כי רבנן דבבל חומרא בעלמא היו מחמירין בעצמן שאע"פ ששרויין במקום טומא' ולא הית' להם טהר' וכדאמרי' התם (בכורו' שם ע"ב) וכי הזאה יש לנו היו מפרישין תרומה ואע"פ שבדורו' הראשוני' לאחר חורבן היתה להם הזא' וכדמוכח בפ' כל הבשר (חולין ק"ז ע"ב) גבי ר' אמי ור' אסי דהוו אכלי תרומה בבלאי חמתית דהוו כרכי ידיהו בהו ולא הוו נטלי ידיהו וכיון דכרכי ידיהו לא הוו נגעי בתרומ' ולא הוו פסלה להו בידייהו שהן שניות ושני פוסל את התרומ' וכן שמואל אמ' התירו מפה לאוכלי תרומ' ומשמע דהית' להם הזא' שאם לא הית' להם מה הועילה כריכה זו והלא היו טמאים או משום אהל המת או משום חרב הרי היא כחלל אי משום הסח הדעת דבעי הזא' שלישי ושביעי כדאיתא בזבחי' בפ' טבול יום (זבחים צ"ט ע"א) אי משום שבאו מארץ העמי' מבבל לא"י וארץ העמים מיבעיא לן בפ' כהן גדול בנזיר (נ"ד ע"ב) אי בעיא הזא' שלישי ושביעי אלא ודאי הזא' הית' להם וכן בנדה פ"ק (ו' ע"א) ובחגיגה פ' חומר בקדש (כ"ה ע"ב) אמר עולא חבריא מדכן בגלילא ומ"מ אע"פ שהי' לבני א"י הזא' אפילו תאמר שעדיין הי' להם אפר פרה בימי רב יוסף ורבא ורבינא ורב טובי דבבבל היו וארץ העמים גזרו עליה טומא' לא הועילה להם הזאה ולזה אמרו וכי הזאה יש לנו ואפ"ה היו נוהגים להפריש תרומה ומעשרות וגם מתנו' עניים וכדגרסי' בפ' הזרוע (חולין קל"ד ע"ב) לוי זרע בכישור לא הוו עניים למשקל לקט וכו' והגאונים ז"ל היו בקיאין כי כישור הוא מבבל ואפ"ה משום חומרא בעלמא הי' מוציא מתנו' לעניים שהרי בא"י נוהג בזמן הזה לקט כדאיתא בפ' החולץ (מ"ז) ומשום חומר' בעלמא היו נוהגים בה בבבל והתם מוכח דבח"ל לא נהגו לקט שכחה ופיאה ומעשר עני וכן במס' דמאי שמנו מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי וה"ה מן הודאי כמו שמוכיח בהרב' מקומות שלא גזרו אלא על הפירו' הבאי' מהמקומו' הקרובי' לא"י ויש כיוצא בהם בא"י וכן כתב רבי' שמשון ז"ל בפירוש המשנ' במסכת דמאי וכן פטורה ח"ל בשאר חובת קרקע ומכל זה נלמו' שאין דין ח"ל שוה לדין א"י ועוד דגזרו טומאה על ארץ העמים ומשום הכי מעלין מח"ל לא"י וכל שלש ארצות שוין לזה אע"פ שעבר הירדן אינה שוה לה לענין שכינה ולענין חובת קבורה ולענין זכות להבנות מאשתו ולא גליל לארץ יהוד' לענין עיבור שנה ולהבאת העומר. ואם תאמר אם הענין הזה במצות דירה תלוי דוקא בענין רבוי מצות א"כ למאן דאמ' כבוש יחיד שמיה כבוש וסוריא חייבת במעשרו' אמאי אמרי' דסוריא שוותה לח"ל למוכר עבדו שיצא לחירו' כדאיתא בפ"ק דגיטין (ח' ע"א) והלא למאן דאמ' כבוש יחיד שמיה כבוש אסור למכור שדהו לעכו"ם משום דמפקע ליה מידי מעשר ואף בבית הוה בעינ' למימר הכי אלא דמזוזה לאו חובת בית היא אלא חובת הדר וכדאיתא בפ"ק דע"ז (כ"א ע"א) וא"כ למה שוותה לח"ל כיון דכבוש יחיד שמיה כבוש ס"ל וחייבת בתרומה ומעשרו' איכא למימ' שלא הית' מצות דירה אלא בכבוש רבים אבל לא בכבוש יחיד אע"פ שנתחייב במעשר אי נמי איכא למימ' דסוריא נבדלת היא מא"י אפילו למאן דאמר כבוש יחיד שמיה כבוש דמ"מ גזרו טומאה עליה כארץ העמים אלא שהקלו באוירא כדאיתא התם וכיון דגזרו עליה טומאה אינה כארץ ישראל לחיוב מצות ומשום הכי המוכר עבדו לסוריא יצא לחירות שהוציאו ממקו' טהרה למקו' טומא' וה"ה לענין נישואין ובודאי דארץ סיחון ועוג אין בה טומאת ארץ העמים כדמוכ' בתוספתא דאהלו' בענין סימני תחומי א"י לענין טומאת ארץ העמים ומייתו לה בפ"ק דגיטין (ז' ע"ב) לענין המביא גט ממדינת הים דודאי מאי דאמרינן התם מרקם למזרח ורקם כמזרח לאו היינו קדש דכתיב בין קדש ובין ברד ומתרגמינן בין רקם ובין חגרא כמו שפי' רש"י ז"ל דההיא מארץ פלשתים היא וארץ פלשתים ממערב א"י היא ורקם ששנו כאן וכן בספרי שמנו אותה בכבוש יהושע ועזרא וכן בירושלמי דשביעית במזרח הית' להלן מחלק גד וראובן ואותה היא בח"ל לענין המביא גט ממדינת הים דהכא מוכ' דרקם בח"ל היא אלא דס"ל לתנא קמא דכיון דסמוכ' לא"י שכיחי שיירתא ובקיאין לשמה ואלו בתוספת' תני בהדיא דעבר הירדן היא כא"י לגטין וכיון דמא"י היא אין בה טומאת ארץ העמים כדמוכ' התם דכל שחייב במעשרו' אין בו טומאת ארץ העמי' מה שאין כן בסורי' ונרא' דמשום הכי אצטריך קרא לרבות עגלה ערופה לעבר הירדן שלא תאמר כיון שאין שכינה שם ועגלה ערופה אינה באה אלא לכפר על הדם המטמא את הארץ ומסלק את השכינ' דמשום הכי לא תתחייב בעגלה ערופה קמל"ן דמ"מ מא"י היא וערי מקלט אתקון לה רחמנא דלא ליתו לידי שפיכות דם נקי מה שאין כן בח"ל ומ"מ אצטריך לרבויי שיהיו קולטו' מח"ל וכדכתיבנא לעיל שלא תאמר כיון דבח"ל ליכא ערי מקלט אף אותן שבארץ לא יקלוטו לרוצחי ח"ל קמ"לן נמצא שארץ תשעת המטות יש בה שכינ' וחביבא לדירה ולקבורה וכולה היא שוה לענין זה אלא לדרישו' שאתה דורש שיהיו בחלקו של יהוד' ולא בגליל וארץ סיחון ועוג אע"פ שאין בה שכינה ואין בה אותה חבה כיון שתקן לה ערי מקלט יש לה עגלה ערופה כשאר מצות א"י וזה מרבוייא דקרא וח"ל אין בה ערי מקלט ואין לה דין עגלה ערופה ומרבוייא דקרא ערי מקלט קולטות לרוצחים שבה ומכאן יתבאר כי מה שקראה הכתוב טמאה הוא כמו שפי' רש"י ז"ל שנקראת כן מפני שאין בה שכינה לא כמו שפי' המפרשים שפירושו טמאה בעיניכם:
617
618ענין רא:
618
619וצריך לדקדק מה קדושה נשארה לירושלים לענין חיוב מצות משאר א"י שיהיו מעלין מא"י לירושלים שהי' נרא' שאם בטלה קדושת א"י שהוא הדין שבטלה קדושת ירושלים ונרא' דאפילו דלמאן דאמ' דקדושת עזרא בטלה הני מילי בשאר א"י אבל מירושלים ומקדש לא בטלה דהא ר' יוחנן ס"ל תרומה בזמן הזה דרבנן ואפ"ה קאמ' בזבחים פ' קדשי קדשים (זבחים ס"ב ע"א) דג' נביאים עלו מבבל ואחד אמ' מקריבי' ואע"פ שאין בית וכן בפ' השוחט והמעלה (זבחים ק"ז ע"ב) א"ר יוחנן המעלה בחוץ בזמן הזה חייב דקדושה ראשונ' קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ולהכי חייב משום דראוי לבא לפתח אהל מועד וכגון שבנה מזבח במקומו שאם לא הי' שם מזבח לא הי' ראוי לפתח אהל מועד דכל הקדשים שנשחטו כשנפגם המזבח פסולין כדאיתא התם (שם נ"ט ע"א) אי נמי במקטיר קטרת או קומץ מנחה דלא בעי מזבח כדאמרי' התם (שם) מזבח שנעקר מקטירין קטרת במקומו והרמב"ם ז"ל בהלכו' מעשה הקרבנו' בסופו לא פי' זה וכתב סתם דהשוחט ומעלה בחוץ בזמן הזה חייב מכל זה נרא' דיש לחלק בין קדוש' הארץ לקדושת מקדש וכן קדושת חומת העיר לאכול קדשים קלים ומעשר שני אפילו נפול מחיצות אע"ג דקדוש' הארץ בטלה לענין תרומה ומעשרו' לענין קדוש' חומה נשארה במקומה ובקדושתה ואע"ג דבנוב ובגבעון הוי איפכא שהארץ הית' קדושה לענין תרומו' ומעשרות והותרו הבמות כיון שבנה שלמה הבית נתקדש עולמית ונאסרו הבמות למאן דאית ליה הכי דפלוגתא היא בפ"ק דמגלה (יו"ד ע"א) ובפ' ידיעות הטומא' (שבועות ט"ז ע"א) והכי משמע בפ"ק די"ט (ג' ע"ב) ובפ' התערובו' (ע"ג ע"א) גבי ליטרא קציעות דר' יהושע ס"ל תרומה בזמן הזה דרבנן ואפ"ה ס"ל מקריבין אע"פ שאין בית כדאיתא בפ"ק דמגילה (שם) ובפ' ידיעות הטומא' (שם) ובפ' השוחט והמעלה (זבחים ק"ז ע"ב) ומשמע דאיכא לחלק בין קדושת הארץ לקדושת הבית וירושלים דקדוש' הארץ בטלה וקדושת חומת העיר וקדוש' מקדש לא בטלה והנכנס שם היום חייב כרת שאין לנו הזאה ונפקא לן מדכתי' אשר לו חומה אע"פ שאין לו עכשיו והי' לו קודם לכן אי נמי מדכתיב זאת מנוחתי עדי עד ומשם נאסרו הבמות וחלוק גדול יש בין קדושת הארץ לקדוש' המקדש שקדושת המזבח וירושלים היא מפני השכינה ושכינה אינה בטילה והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרי' במס' מגילה (כ"ח ע"א) אע"פ שהם שוממים בקדושתן הן עומדים ובילמדנו אמרו בין חרב בין אינו חרב שכינה שם שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים ואומ' קולי אל ה' אקרא ויענני מהר קדשו סלה אמר ר' אחא לעולם אין שכינה זזה מכותל מערבי שנאמר הנה זה עומד אחר כתלנו ואומר וה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ ומה ששנו בברייתא דספרא דמעשר שני אינו נאכל אלא בפני הבית אינו אלא מפני שהקישו הכתוב לבכור להנהו תנאי דס"ל התם דאין בכור נאכל אלא בפני הבית וכטעמא דפירשו עלה בגמרא בפ' ואלו הן הלוקין (י"ט ע"א) ובתמורה בפ' ואלו הן קדשי' (כ"א ע"א) והתם מסיק דקדוש' ראשונ' קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא וזאת היא גרסתו של רש"י ז"ל שם בתמור' אע"פ שלא הי' נראה כן מפירושו למס' מכות ומה שאמר בפ' הזהב (בבא מציעא נ"ג ע"ב) ובפ' חלק (סנהדרין קי"ג ע"א) במעשר שני שיצא אם פודין אותו אם לאו כגון דנפול מחיצות ואמרו מחיצו' לאכול דאוריית' ומחיצו' לקלוט דרבנן לאו מפני בטול קדוש' מפני חורבן איירי אינו אלא דקרא קפי' אמחיצו' וכדמוכח התם אבל מ"מ נראה דקי"ל דקדוש' ירושלים קיימת היא וכן דעת הרמב"ם ז"ל וכן הכתוב אומר והשמותי את מקדשיכם אפי' בשעת שהם שוממים בקדושתן הן אע"פ שהרב ז"ל סובר דקדושת עזרא לא בטלה אע"פ שקדושת יהושע בטלה דס"ל כתנא דסדר עולם אלא שהוא סובר שאף בימי עזרא לא נתחייבו אלא מדרבנן וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל מ"מ למדנו מדבריו שאין קדוש' הבית תלוי' בקדושת הארץ וכן כ' בפי' בהלכו' בית הבחירה והראב"ד ז"ל השיג עליו ואומר שאפי' למ"ד קדוש' ראשונה לא בטל' קדושת הבית בטלה ונתן טעם לדבריו לפי שהי' יודע עזרא שהמקדש וירושלי' עתידין להשתנות ולהתקדש קדוש אחר עולמי' בכבוד לא קדשו לעתיד לבא ולדבריו הנכנס למקדש היום בטומאת הגוף אינו חייב כרת וזו סברא הפוכה הוא. והדבר העולה לנו להלכה הוא שקדושת הארץ כלה בטלה מן התור' ואינן חייבין בתרומה ומעשרות ובשאר חובת הקרקע אלא מדרבנן ובזה שוות שלש ארצות יהודה ועבר הירדן וגליל וקדושת העיר לא בטלה לענין דברים שנאמרו בירושלים דאיתנהו בפ' מרובה (בבא קמא פ"ב ע"ב) וקצתיהו בפ' בני העיר (מגילה כ"ו ע"א) והמקדש נשארה קדושתו ואסור ליכנס בו ושמטה ויובל נהגו מדרבנן אפילו בבית ראשון משגלו ראובן וגד דבעינן כל יושביה עליה כדאיתא בערכין (ל"ב ע"ב) ויש סמך וראיה שקדוש' המקדש והעיר היא קיימת שעדיין הם עולים לרגל ממצרים ושאר ארצות ויש בזה רמז במדרש קינות ובמדרש שיר השירים במדרש פסוק אני חומ' ובפסוק אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך אדדם עד בית אלהי' בקול רנה ותודה המון חוגג ואמרו כי עדיין נשאר מהנסים שהיו בירושלים שלא אמר אדם לחבירו צר לי המקום כי בבית הכנסת שבירושלים הם צריכים לאנשי המקום כל השנה ומתמלאת פה על פה בעת התקבץ שם בחג השבועות החוגגים יותר מג' מאות איש כלם הם נכנסים שם ויושבים רווחים כי עדיין היא בקדושתה וזה סימן גאולה שלישית:
619
620ענין רב: שמטת קרקע נוהגת לאחר הבית בסנהדרין (כ"ו ע"א) פוקו וזרעו משום ארנונא וכן מפורש התם בעובדא דריש לקיש ובפסחים בפ' מקום שנהגו (פסחים נ"א ע"ב) לא תאכל ספיחי כרוב והתם גרבא דחמרא בשביעי' אלו כתבו הראשוני' ז"ל. ואני מצאתי ראי' בפ' הספינ' (צ' ע"ב) א"ל ר' יוסי בר חנינא לשמעי' אצור לי פירו' תלת שנין ערב שביעי' ושביעית ומוצאי שביעי' ושמט' היא נוהגת בזמן הזה בא"י וידוע' היא שנת השמט' וידענו בבירור ששנת קפ"ז הי' שמטה שם וזה ע"פ מה שכ' הרמב"ם ז"ל בהל' שמטה:
620
621ענין רג:
621
622בספרי מרבה מעשר ירק מן התור' ואסמכת' בעלמ' היא כן כתב רבי' תם ז"ל בפ"ק דר"ה וכן ריש מעשרו' ירושל' מעשר ירקו' מדבריהם בנדרי' (נ"ה ע"א) פירו' האילן מדבריהם דמוקי קרא דוכפרוץ הדבר בפירו' האילן ואפי' זתים וענבי' כמ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' נשא ובפ' ראה וצ"ע בחדושיו ז"ל בפ' הפועלים ומדאוריתא לא מיחייב אלא דגן ותירוש ויצהר. ובפ"ק דר"ה (ט"ו ע"ב) מעשר חרובין דרבנן ובפ' כיצד מברכין (ברכות ל"ו ע"א) מעשר צלף דרבנן ובפ' אלו עוברין (פסחים מ"ד ע"א) תרומת תבלין דרבנן ובפ' מעשר בהמה (בכורות נ"ד ע"א) דגן תירוש ויצהר דאוריית' שאר מינין דרבנן ובפ' העור והרוטב (חולין ק"כ ע"ב) משקין דקדש כתרומה תירוש ויצהר אין מידי אחרינא לא וממעט דבש תמרים ויין תפוחים ובריש ביצה (ג' ע"ב) האי תנא תנא דליטרא קציעו' הוא דאמר כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטל ובפ' הערל (יבמות פ"א ע"א) משמע דתאנים עגול בעגולי' אינו עולה אי תרומה בזמן הזה דאורייתא הוא טעמא משום דכעין דאורייתא תקון ובפ' ואלו הן הלוקין (י"ט ע"ב) כהן שעלתה בידו תאנה של טבל דכהן שאכלה לוקה אחת וזר שתים ובמסכ' פרה פי"א דבלה של תרומ' שנפלה למי חטאת שהאוכלה חייב מיתה כל הני לאו דוקא תאנה ודבלה אלא דלסימנא נקטא ונפקא מינה לתרומה דאוריית' א"נ לוקה מכת מרדות וחיוב מיתה לקברו בין רשעי' כעין מה שאמרו בפ' ארבעה אחין (יבמות ל"ג ע"ב):
622
623שאלה רד: בגאיה. שאלת מי שהוציא שם רע על חבירו שהוא ראה אותו מתייחד עם אשה אחת זקוקה ליבם ואמר זה דרך מריבה מהו דינו:
623
624תשובה: אע"ג דקי"ל בפ' החובל (בבא קמא צ"א ע"א) ביישו בדברי' פטור כתבו הגאוני' ז"ל שמנדין אותו עד שיפייס את חבירו ומצאו סמך בתלמוד (ב"ק ט"ו ע"ב) שאמרו משמתינן לי' עד דמסלק היזקי' וכל זה כדי שלא יתפרצו לבייש זה את זה אם ידעו שהמבייש את חבירו פטור זה כתבו הם ז"ל. ומה שמצינו בתלמוד בזה הוא שאם העיד בחבירו יחיד שהוא ראה אותו עובר עביר' מכין אותו מכת מרדות מעובדא דאסהיד זיגוד דטובי' חטא ונגדיה רב פפא וא"ל טוביא חטא וזיגוד מנגד א"ל כיון דליכא חד בהדך שם רע הוא דמפקת עליה דהא מסהדת עליה יחידי וכתיב לא יקום עד אחד באיש כדאי' בפרק ערבי פסחים (פסחים קי"ג ע"ב) ואם אמר שלא בב"ד אע"פ שאין מכין אותו מהאי עובדא ראוי הוא לעונשין כדעת הגאוני' ז"ל וכן כ' הרמב"ם ז"ל בהל' חובל שיש לב"ד לגדור בדבר וכבר מצינו לרז"ל שהיו דנין בכיוצא בזה בבזיונו' כגון מה שאמרו בפ"ק דקדושין (כ"ח ע"א) הקורא לחבירו עבד מנדין אותו משום דאוקמיה בארור כנען עבד וכו' מוקמי ליה בארור דארור בו נדוי בו קללה והקורא לחבירו ממזר מלקין אותו משום דאוקמיה בלאו דלא יבא ממזר שהוא חייב מלקו' ילקו אותו מדה כנגד מדה והקורא לחבירו רשע יורד עמו עד לחייו. ויש מפרשים שיכול להכותו ולעטרו בלחייו. ויש מפרשים שיכול לירד לתוך אומנותו להפסיק חייו וכן מוכיח זה הלשון באחרון מיומא (ע"ה ע"א) ומכאן נוכל ללמוד בכל מיני בשת שיש רשות ביד הדיין לקנוס כפי מה שיראה לו לפי צורך השעה לפי המבייש ולפי המתבייש או יפייס את חבירו בדברי' וכן הדור לו שימחול על כבודו ויהי' מן הנעלבין שומעין חרפתן ואין משיבין ולא יהי' אכזר לבקש ממנו מחילה ומטו וכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ואם המבייש הוא מחזיק ומבעט בדין ואינו רוצה לשמוע לתוכחתו בזה הדין נותן לנדו' להדיא משום כבודו של דיין דקי"ל דמאן דלא ציית לדינא משמתינן לי' כדאי' בפרק (אלו מגלחין) [הגוזל בתרא] (קי"ג ע"א). ומי שקורא לצבור עדת כלבים שמועה רעה היא ואפי' לא אמר כן אלא ליחיד ראוי לקנסו כ"ש לצבור והרי הוא מהדברים המעכבים את התשוב' שאינו יודע למי מקלל בזה שיבקש ממנו מחילה:
624
625ענין רה:
625
626מוסתגאניס. מי שיש עליו כתובת אשה ומשכן חצירו ואחר שנשא האשה חדש שטר המשכונה והשאיר השטר הראשון בידו הדין נותן אם כך הי' מעשה שלא הפסיד בעל המשכונה את דינו בקדימת זמן שלא השאי' השטר הראשון בידו אלא לקדימת זמן ועדיין לא נמחל ואם אינו כן אלא שכתובת האשה היא קודמת למשכונה היא גובה כתובתה קוד' לבעל המשכונה שאין דיננו כדין אומה זאת שאין להם דין קדימת זמן בחובו' והמאוחר והקודם גובין כאחת וכן דנין שהמשכונה המאוחרת קודמת לחוב קדום ובדיננו כל הקודם בזמן גובה תחל' בין כתובה בין בעל חוב בין משכונה ומה שטוען בעל המשכו' על האשה למה שתקה ולא ערערה אינה טענה שאפי' ערבה לבעלה במשכונה לא אבדה זכותה שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי כדאי' בפ' מי שהי' נשוי (צ"ה ע"א) ואינה מאבדת זכותה לעולם עד שתסלק זכות' מבעל המשכונה ותאמר לו דין ודברים אין לי עליך ותקבל עליה אחריו' המשכונה בקנין. וכמו שהאשה היא קודמת בכתובה לבעל המשכונה כן היא קודמת להקדש שהקדיש אחר שנשאה דאע"ג דקי"ל (גיטין מ' ע"ב) דהקדש מפקיע מידי שעבוד לא בכל הקדש אמרו אלא בהקדש שהוא קדוש קדושת הגוף שאין לו פדיון אבל בהקדש שיש לו פדיון אינו מפקיע מידי שעבוד וכן אמרו בפ' שום היתומים (ערכין כ"ג ע"ב) המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וב"ח אין האשה יכולה לגבות כתובתה ולא ב"ח את חובו אלא הפודה פודה ע"מ ליתן לאשה את כתובתה ולבע"ח את חובו ומוסיף עוד דינר שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון על כן הדין נותן שימכרו ההקדש ויפרעו האשה כתובתה ואם לא יספיק לכתובה יתנו דינר להקדש ומה שישאר תטול האשה בפרעון כתובתה:
626
627ענין רו:
627
628עוד שם. ומי שטוען שיש לו תביעו' על אשה אחת אלא שאינו רוצה לתבעה היום אלא לאחר זמן והיא טוענת כל מה שיש לך לטעון עלי טוען עכשיו כי מפני דבריך אלו יש לי הפסד גדול והדין נותן דאע"ג דקי"ל דאין נזקקין לנתבע אלא לתובע אי מתזלי נכסיה נזקקין לנתבע וכופין התובע לסדר תביעותיו בפני ב"ד כדאי' בפרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא מ"ו ע"ב) ועכשיו התובע אומר אם לא תרצה להמתין בוא עמי לדין במקום הדיינין ולא אעמוד לדין עמך עם מורשה אלא אתה בעצמך תבוא עמי הדין עמו שלא ישמעו ב"ד טענותיה מפי מורשה שאין ממנין מורשה אלא לתובע אבל לנתבע אין ממנין מורשה הנקר' אנטלר אלא לנשים יקרות שלא יתבזו בב"ד אבל בנדון הזה להוציאה ממקומה ללכת למקום אחר אין הדין נותן כן אלא יסדרו טענותי' במקומם וישלחו לב"ד והם דנים ע"פ הטענו' הכתובו' וכן כתוב בירושלמי (סנהדרין פ"ג ה"ב) תרין גברין הוון להון דין באנטוכיא אמר חד לחבריה מה דר' יוחנן אמר מקובלני עלי שמע ר' יוחנן אמר לאו כולא מיניה מטרפא בעל דיניה אלא ישמעון מלהון תמן וכתבין ומשלחין לרבנן ע"כ בירושלמי ולפ"ז יכתבו טענותיהם וישלחום לב"ד והם ישלחו להם הדין ושלום על דייני ישראל:
628
629הונין אל תלמידנו ר' אברהם הכהן שלאל ישמרהו האל
629
630שאלה רז:
630
631שאלת ספרי תורה יש בכאן שהם מקורעים בתוך היריעה ועבר הקרע כמו ששה או שבעה שטין אם אפשר לתפרם ביתר משלש או לאו כי מסופקני בדכרי הרמב"ם ז"ל (פ"ט מה' ס"ת הט"ו) שאמ' בישן שניכר שהוא עפוץ שתופר אפי' קרע הבא בתוך שלש אם בדוקא כתב הרב כן בתוך שלש הא ביתר משלש לא או כיון שניכר עפוצו תופר קרע אפי' הבא בתוך ג' ואין ה"נ אפי' ארבע וחמש ואם אפשר לתפירה ביתר מג' אם נוכל ג"כ לדבקו בדבק טוב מאחורי היריע' כדין תפירה ואם החמירו בתפירה מפני שנוי האותיו' בדבק ליכא למיחש ושמא לזה חלקו בתפיר' ולא חלקו בדבק ומה שהביא הרי"ף ז"ל בהלכו' ס"ת הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין וכו' עד דובקין בדבק לא ידעתי אם זה הוא דבוק ששאלנו עליו או ענין אחר ולמה לא הזכירו הרמב"ם ז"ל:
631
632תשובה: בענין קרע הבא בתוך שלש שטין שמחלק התלמוד (מנחות ל"א ע"ב) לחדתא לעתיקא ובין אפיצן ולא אפיצן נרא' דטעמא הוי דבעינן שתהא התפירה חזקה שלא יהא נוח להקרע שם יותר משאר מקומות מאותה יריעה ומשום הכי כשהיריעה היא חדשה אי נמי עפוצה שעדיין ניכר עיבוד העפצים ולא נתישן כל כך שאינו ניכר בו העיבוד כדברי הרמב"ם ז"ל או אפי' הוא ישן הרבה כיון שאין הספר בעיבוד סיד אלא בעיבוד עפצי' כמו שפי' ר"ת ז"ל אי נמי שיהא פירוש אפיצן לשון חיבור כמו בורית אפוצה שבפ"י מאהלות כמו שפי' התוספו' בשם רבינו יחיאל ז"ל ופי' אפיצן תפיר' מחוברת ביותר הנה הטעם בכל זה שתהי' היריעה חזקה וכשאינו אלא שני שטין הקלו בתפירה חלושה זהו הנרא' ממשמעות ההלכה מעתה נוכל ללמוד לענין שאלתך דלאו דוקא תוך שלש שטין אלא אפי' יותר אם התפיר' היא חזקה שלא ליחוש שכשיקראו בו זה ימשוך מכאן וזה ימשוך מכאן שישוב ליקרע שם יותר משאר מקומות וגם לדברי המפרש שטעם אפיצן הוא משום שאין התפיר' נראית כל כך ג"כ יש לומר שאין חילוק בין ג' שיטין ליותר מג' שטין כלפי טעם זה אינו אלא משום התנאה לפניו במצו' ואינו נוי לספר אם התפיר' נכרת בו ואם נעשית בצד שאינה נכרת כ"כ מה לי ג' מה לי יותר מג' ומה שהקילו בשתי שטין אפי' בדלא אפיצן הטעם הוא כמו שהזכרתי שכיון שאינו אלא מועט הקלו אפי' היא חלושה התפיר' ונכרת לפי כל אחד מהפירושים אלא שרש"י ז"ל פי' בהפך דבדאפיצן אפי' חדתא נכרת התפיר' מפני שהוא שחור. ושאלתך על הירושלמי שהביא הרי"ף ז"ל בסוף הל' ס"ת טולין במטלת ודובקין בדבק אם נאמר על קרע הבא בג' שטין דע כי בעל התרומה ז"ל הביא זה בהל' ס"ת ופי' דמיירי בס"ת שנקרע והביא ראיה ממסכת סופרים דקתני התם (פ"ב הי"א) ס"ת שנקרע טולה עליו מטלת מבחוץ ועוד כתב כי במסכת סופרים שנו וכן הוא בירושלמי בפ"ק דמגלה (ה"ט) הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין בעורות וכותבין בדיו ומסרגלין בקנה וכורכין בשע' וטולין במטלת ודובקין בדבק ותופרין בגידין וכשהוא תופר יהא תופר בתפיר' הזאת וכתב הרב ז"ל הנז' דמהכא משמע דמיירי בנקרעה היריע' וקאמר שבמחוץ אם יחפוץ ישים מטלת או קלף בדבק או אם ירצה יתפור היריע' בגידין עכ"ל ספר התרומה וכ' הרא"ש ז"ל כי הוא הי' רוצה לעשות מעשה לטלו' במטלית ולדבוק בדבק ורבו הר"ם מרוטנבורק ז"ל לא הניחו לסמוך על בעל התרומה בזה וטעמו הי' שכיון שכשקורין בו זה מושך מכאן וזה מושך מכאן ישוב הקרע אין סומכין על הדביקה הזאת ובאמת שזו חששא רחוקה היא והכל כפי מה שיראה על המתקן אם רואה שתקונו יפה עולה יתקן אם א"א להחליף היריע' כדי שלא יפסל הספר לגמרי וכבר ראית מה שהזהיר הרמב"ם ז"ל שבעת התפיר' לא תחסר אות אחת ולא תפסד צורתה ולא תהי' נפסקת ואם נפסקה אות אחת ואחר הדבוק מחזי' לדבקה דבוק יפה בעור עצמו שאינו ניכר ההפסק יראה שהוא מותר אע"פ שנקרע שם העור דהוה לי' כתיב' תמה שפיר שהרי אמר בפ' העור [והרוטב] (קי"ט ע"ב) ובפ' הקומץ רבה כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב זה נ"ל להשיב בזה ואיני יודע טעם להשמטת הרמב"ם לזה הירושלמי ורבו הרי"ף ז"ל ואחרים כתבוהו להלכה ויש לסמוך עליהם:
632
633ודע כי בכאן אירע בס"ת אחד נקרע יותר מג' שטין והרב ר' יצחק בר ששת ז"ל פסלו ואני הייתי מכשירו והוא שלח לי ע"י אביך נ"ע ור' משה עמאר נ"ע וספ' תשובותיו שהוא השיב לבגאייה כן ואני עניתים כבר הורה זקן והם ספרו לו הדברי' והם חזרו לי ואמרו לי משמו שאם יש לי טעם להכשירו לא יחוש למה שכ' בתשובותיו ואני אמרתי להם שיאמרו כי מה שאמר בתלמוד קרע הבא בתוך שתי שטין יתפור בתוך ג' לא יתפור ואסיקנ' דאפי' בתוך ג' שטין יתפור לאו דוקא שלש שכן דרך התלמוד כשאומרים מספ' מועט ומוסיפין עליו לאו דוקא אותו תוספ' המועט והבאתי ראיה מפ' הבא על יבמתו (יבמות ס"ד ע"ב) דאמרי' התם מלה ראשון ומת שני ומת ג' לא תמול ולאו דוקא ג' אלא ה"ה רביעי וחמישי והראי' מדפליג רשב"ג ואומר שלישי תמול רביעי לא תמול אלו היו הדברים והסכים הרב ז"ל עמי בהכשירו והרי אנו קורין בו והעיקר בכל זה הוא דאזלי' בתר טעמא אם התפירה הוא מהודק' יפה ואינה נכרת וישאר נוי לספר עושין אותו בדבק או בתפירה אם לא נשתנו צורו' האותיו':
633
634שאלה רח: עוד שאלת ראובן ושמעון שיש להם חצר בשותפו' ואין א' מהם הכיר את חלקו כי לא באו לכלל חלוקה אלא שניהם משתמשי' בכלו והלך ראובן בסחורה לדרך רחוקה ושמעון ירד שלא ברשות ובנה בחצר של שניהם כותלים וגגות שהיו רעועו' ופרוץ מרובה על העומד ודר בכל החצר שנים רבות ואחר ימים רבים בא ראובן ותבע משמעון שכירו' חצי חצירו של כל השני' שדר שמעון בתוכו או ידור ג"כ הוא בכל החצר כימים אשר דר בו שמעון והשיב שמעון כי אין לו לתת כלום מהשכירו' כי לא הי' לו חלק מיוחד לבדו ולא מנעו מלדו' בו ומהשתמש בו כמוהו וטען עוד שיתן לו ראובן חצי ההוצאה שהוציא בבנין ותבאר לנו אם חייב שמעון לתת שכירו' או לא כיון שעדיין לא חלקו ולא נודע איזהו חצי חצירו שיתחיי' שמעון בשכירתו אבל מעניני הוצאו' הבנין יראה שלא יהא זה פחות מהבונה חרבתו של חברו שלא ברשות שחייב לו יציאותיו בשומא של בנאים ודטבא עבד לי':
634
635תשובה: לענין השכירו' פטור הוא לפי שמלשון השאלה נראה דחצר לא הוה קיימא לאגרא שהרי בעל החצר הלך לסחורה ולא השכיר חצירו ואמרי' בפ' כיצד הרגל (כ' ע"א) דחצר דלא קיימא לאגרא ודר בה מאן דעביד למיגר אינו צריך להעלו' לו שכר דלא חסרי' מידי וכדאמר התם מה חסרו מה הזיקו ואע"ג דאיתהני ההוא גברא הדר בה פטור הוא משום דה"ל זה נהנה וזה אינו חסר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' גזילה. ולענין הוצאת הבנין כיון שהוא רעועה ופרוץ מרובה על העומד חייב לשלם לו יציאותיו משלם ושמין לו וידו על העליונה כמו שכתבו הגאוני' ז"ל וכמ"ש הרי"ף ז"ל משמם בהלכותיו בפ' השואל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' גזילה וכ"כ הרא"ש ז"ל בתשובה כמו שהוא בח"מ ואע"ג דאמרי' בפ' הגוזל עצים (בבא קמא צ"ז ע"א) ובפ' איזהו נשך (בבא מציעא ס"ד ע"ב) הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ להעלו' לו שכר הלוהו ודר בחצר צריך להעלו' לו שכר ופירשו טעמייהו בגמ' משום דמחזי כרבית בנדון הזה אין לחוש דאפי' לר' יהודה דחייש להכי בפ' הבית והעלי' (קי"ז ע"א) הכא מודה דליכא חשש רבית לפי שכבר הי' לו דירה בחצר והכי מוכח בפרש"י ז"ל:
635
636שאלה רט:
636
637עוד שאלת תוקע שהפסיק בתשר"ת בין שברי' לתרועה אם חייב לחזור כדעת הרמב"ן ז"ל או לא כי בכאן ערערו וסמכו על ר"ת ז"ל דגנח ויליל בנשימה אחת לא עבדי אינשי ואני אומר כי אע"פ שאלו ואלו דברי אלהים חיים מ"מ כדי לצאת מן הספק ראוי לחוש לדברי הרמב"ן ז"ל:
637
638תשובה: דע כי הרבה מהראשונים ז"ל הם סומכים עליו כי הרי"ף ז"ל כן נר' דעתו שאין להפסיק בשברי' ותרועה דכלהו חד קלא נינהו ומ"ה לא קא חשיב להו אלא כ"ז קולות וכן דעת הרא"ש ז"ל וראיית רבינו הרמב"ן ז"ל היא מדברי ר' יהודה דאמר בפ' החליל (סוכה נ"ג ע"ב) וכן בפ' אין בערכין (י' ע"א) אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום משום דלדידי' מצוה אחת היא ומניה נשמע לרבנן לענין שברי' וביבבו' דמצוה אחת הן דשמא גנח ויליל אמר רחמנא וראי' זו אינה מבוררת כ"כ דאע"ג דאמרי' בגמ' התם דהאי לא כלום דוקא היא ולא לאפוקי מדר' יוחנן דאמר שמע ט' תקיעו' בט' שעות ביום יצא אפ"ה איכא למימר דהאי ולא כלום לאו למימר דעביד להו בנפיחה אחת אלא למימרא דלא פסיק טובא טפי מנשימה אחת וכן כ' רש"י ז"ל שם בפירושיו אין בין תקיעה ותרועה ולא כלום שלא הי' מפסיק בה אלא כדי נשימה והזקיקו לפרש כן לפי דעתי שלא אמר תוקע ומריע מתוך תקיע' ואמר אין בין תקיעה לתרועה כלום משמע דמפסיק הוא בנשימ' אחת דבפ"ק דחולין (כ"ז ע"ב) משמע דתקע ומריע בנשימה אחת הוי בהפסק מועט דמ"ד הכי פליג אמאן דאמר תוקע ומריע מתוך תקיעה כלומר קודם שיסיים התקיעה ומ"ד תוקע ומריע בנשימה א' מפסיק בנתיים וכ"כ שם רש"י ז"ל משמ' דשיעור נשימה אחת אע"פ שנראה בה הפסק מועט קול אחד הוא ואין לפסלו כאלו הפסיק בו יותר מנשימה אחת. ומתוך זה נראה שאם הפסיק בין שברים ויבבו' נשימה אחת קול א' הוא ולא הוי הפסק ובירושלמי אמרי' דתקיעה ותרועה בנפיחה א' יצא משום דקולות מופרשים הן ורישא אית לה וסיפא אית לה ויראה מכאן דתקיעה ותרוע' בנפיחה א' לא סלקי לשתי תקיעו' דתקיעה מופסקת בנפיחה א' תקיעה היא. ולמדנו מכל זה סיוע למנהגינו שהתקיעה שעושין בנפיח' א' אין עושין אותה פשוטה כלה אלא מפסיקין בחצי דכיון דבנפיחה הוי קול אחד. וכן נלמוד מזה להפסיק נשימה אחת בין שברים ליבבו' דלא הוי הפסק כיון דבנפיחה א' והוי קול א' ומ"מ לצאת ידי כל הספיקו' אם אפשר לעשות הקול פשוט בתקיע' כמנהג הספרדיי' ושלא להפסיק בין שברים ליבבו' אפי' כדי נשימה כדעת הרמב"ן ז"ל זהו הטוב והישר:
638
639שאלה רי:
639
640עוד שאלת מי שנשבע לתועלת חברו כגון מי שקבל עליו בקנין בכח חרם ונדוי לפרוע לחברו חוב שעליו לזמן ידוע וקבל עליו שלא יהיה ניתר מהחרם והשבועה כסברת הפוסק בזה להחמיר כהראב"ד ז"ל מההיא דצדקיה אם לא אלתי אשר בזה וכו' ואח"כ התירו לו החרם והשבועה בזה אני שואל אם הותר החרם והשבועה ויכול לעכב בידו הפרעון ואין עליו משפט החרם או אם הוא עדיין בחרמו ובאלתו. ואם עכב בידו הפרעון לזמן שקבע הוא עובר על החרם כיון שקבל עליו סברת הפוסק בזה להחמיר. ואם אפשר בהתרה אפי' לדעת המחמיר. מאי תקנתיה למקבל עליו בחרם שלא יכול להיו' ניתר:
640
641תשובה: דבר פשוט הוא שהנשבע לפרוע לחברו או קבל עליו בחרם לפרעו בזמן פלוני ועבר הזמן ולא פרעו שאין להתירו ואם התירו אינו מותר דהכי אמרי' בנדרים בפ' ואלו מותרין (נדרים כ' ע"א) דתניא התם מי שנזר ועבר על נזירתו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימי' שנהג בהם היתר ואלו היה ההיתר היתר בדיעבד למה ינהוג איסור והלא הנדר כבר נעקר שהחכם עוקר הנדר מעקרו אלא דקאי שההיתר אינו היתר שהמתירין עשו שלא כהוגן וקנסי' לי' דהכי אמרי' התם (שם) דבי דינא דמזדקיק לי' לא עבדי שפיר ומשמתינן נמי לההוא (בדינא) [ב"ד] כדאיתא התם. וכן כ' הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכו' נזירו'. וכן הרמב"ן ז"ל באגרת משפט החרם. וא"ת מאי שנא מנשבע מדבר ואכלה דאמר אמימר בפ"ג דשבועו' (כ"ח ע"א) דאפילו אכלה כלה ואפי' כפתוהו על העמוד ללקו' ועדיין לא לקה נשאל עלי' וכתבה הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהל' שבועו'. בזה נ"ל דלא אמר אמימר נשאל ומתירין לו אלא כשעבר על נדרו בדבר שאי אפשר לקיימו כגון הנשבע על הככר ואכלה וכי אמרי' דמחמרי' עליה היינו בדאיפשר לו לקיים נדרו כגון הנודר בנזיר. ומכאן נלמוד שמי שקבל עליו בשבועה או בחרם לפרוע לזמן ועבר הזמן ולא פרעו וחל עליו החרם שאם התירוהו אינו מותר ומנדין ההדיוטות המתירין אותו וזה פשוט הוא. והשאלה אינה אלא אם קודם שעבר הזמן רוצה להשאל אם נזקקים לו לכתחלה להתירו ואם התירוהו בדיעבד אם הוא מותר. ולענין אם נזקקין לו דבר פשוט הוא שאסור מדקאמרי' בפרק ר' אליעזר בנדרים (ס"ה ע"א) המודר מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו מנא הני מילי אמר רב נחמן ואיתימא ר' יוחנן דכתיב ויאמר ה' אל משה לך שוב מצרימה אמר לו במדין נדרת לך והתי' נדרך במדין. וכן אמרו בירוש' (נדרים פ"ה ה"ד) הנודר הנאה מחבירו בפניו לא ישאל לו אלא בפניו. וזה דבר פשוט הוא ואין השאלה אלא אם התירוהו אם הוא מותר ובדיעבד אי הוי היתר. וי"א בדיעבד הוי היתר מדאמרי' בפ' השולח (גיטין ל"ה ע"ב) לענין אלמנה הנודרת ליתומים וליחוש דלמא אזלה גבי חכם ושרי לה משמע אפילו בנדר שהוא לתועלת היתומי' אם התירו חכם הוי היתר. וכן יש להוכיח מצדקיהו שהי' צדיק גמור כדמוכח בסנהדרין בפ' חלק (סנהדרין ק"ג ע"א) ובערכין (י"ז ע"א) שבקש הקב"ה להחזיר עולמו לתוהו ובוהו מפני דורו של צדקיהו עד שנסתכל בצדקיהו ונתישב' דעתו. וכן בפ' ואלו מגלחין (מועד קטן ט"ז ע"ב) אמרו מה כושי משונה בעורו כך צדקיהו משונה במעשיו לשבח שהי' צדיק גמור ומאי דכתיב בי' ויעש הרע בעיני ה' שהי' בידו למחות ולא מיחה. אבל הוא בעצמו צדיק גמור הי' אפ"ה סמך על סנהדרין שהתירו לו נדרו שלא בפני נבוכדנצר אע"פ שהנדר היה לתועלת נבוכדנצר. ומכאן נראה שהנשבע לחברו לפרוע לו תוך זמן והלך לחכם להתיר נדרו אע"פ שאין ראוי להתירו לכתחלה. אם התירו בפתחים וחרטה כדינו שהוא היתר. ומה ששאלת אם יש תקנה בזה כשיקבל עליו שלא יהא ניתר מהחרם כדעת הפוסק בזה להחמיר ואומר שאפילו בדיעבד לא הוי היתר ואח"כ נשאל והתירוהו אי הוי היתר בזה יש לומר שכיון שקבל עליו דינו של המחמיר שאין לו לעבור על דבריו דהרי קבלו עליו כרבו ואסור לעבור על דבריו. ואם עבר על דבריו ונשאל והתירוהו לעבור על דברי רבו שאין ההיתר היתר והחרם עליו דבר זה איפשר לדמותו לבני העיר שקבלו עליהם דברי רב אחד שהמתיר כנגד אותו רב חייב נדוי מדאמרי' בסוף פ"ק דשבת (י"ט ע"ב) ההוא תלמידא דאורי בחרתא דארגיז כר' שמעון ושמתיה רב המנונא משום דאתריה דרב (הונא) [הוי] ובאתריה דרב לא הוה לי' לאורויי כר' שמעון ודין היחיד בזה אם קבל עליו כדברי מחמיר אחד דינו כדין בני העיר שלא לעבור על דבריו. עוד יש תקנה אחרת שהוא נותן רשות לבעל דינו להכריז עליו שהוא מנודה אם לא יפרענו בזמן בלא רשות ב"ד והרי הוא כמו ב"ד שכותבין פתיחה על מי שהוא מסרב לבא לב"ד כמו שהוא נזכר בפ' הגוזל ומאכיל (בבא קמא קי"ב ע"ב) וכן נוהגין בספרד. ועוד יש תקנה אחרת שהוא יקבל עליו שיהי' מוחרם כשילך אצל החכם להתירו שבשעה שהלך אצל חכם יחול עליו על שהלך להשאל על זו החרם. ואם יקבל עליו כן שוב אין לו היתר. לפי שזה החרם לא יחול אלא אחר שילך אצל חכם להתירו. וכיון שאינו חל אלא אחר שילך. אי אפשר להתירו קודם שילך. לפי שאין חכם מתיר הנדר אלא א"כ חל הנדר דהכי אמר רב פפא בנדרים בפ' ואלו נדרים (נדרים צ' ע"א) וקי"ל כותי'. ויותר נקל מזה ישבע על דעת רבים ועל דעת המקום בלא שום פתח היתר ואז אין לו הפרה ואין להאריך בזה. שהרי מורגל הוא בפי הכל בשטרותיהם. וכן תרגיל עצמך ותצא ידי כל הספקות ומיהו מי שיקבל עליו לפרוע בזמן פלוני בחרם ועבר הזמן ולא פרעו חייב לנהוג נדוי. ואם טוען שאין לו לשלם ישבע ויתירוהו מהנדוי וכשתשיג ידו יפרע. ושלום:
641
642שאלה ריא: עוד שאלת מי שהחרים ונדה עצמו על דבר מה אם נדרו חל עליו לבד. או ג"כ חל על אחרים להתנהג עמו כדין מוחרם. כי לפי הנרא' דלאו כל כמיניה לאסור שאר אנשים במה שהם מותרים ולהכריחם להתנהג עמו כדין מוחרם שהוא לא החרים נכסיו ודבורו אלא עצמו:
642
643תשובה: דבר פשוט הוא שהמנדה עצמו וחל עליו הנדוי העולם כלו חייבים להתנהג בו נדוי שלא נסתפק אדם לעולם שהמנדה את עצמו שחל עליו הנדוי. וזה נלמוד מנדויו של יהוד' שהיו עצמותיו מגולגלין בארון כדאיתא במסכת מכות (י"א ע"ב) ומשם למדנו דנדוי על תנאי צריך הפרה אפילו מפי עצמו. והשאלה אינה אלא אם אחרים חייבים להתרחק ממנו כמי שנתנדה מפני עברה ודבר פשוט הוא שחייבים הכל לנהוג בו נדוי אע"פ שלא נתנדה אלא מפי עצמו. שכיון שחל עליו הנדוי חייבין הכל להתרחק ממנו שאין הנדוי דבר אחר אלא הרחק' מהמנודה וכדאמרי' בנדרים בפ"ק (ה' ע"א) בעניין נדינא מנך ובמשומתני ממך ובמנודה אני לך דטפי הויין ידים לנדוי ולא לאיסור הנאה ומשמע דחל עליו הנדוי אפילו לאחרים ודלא יתיבנא בד' אמות דידך משמע. ואם הנודר הוא אסור לישב בד' אמות המנודה. ה"ה שהמנודה אסור לישב בד' אמות הנודר:
643
644שאלה ריב: עוד שאלת אם יכולין רוב הקהל להתיר חרם ושבועה והסכמה אף אם יש מוחה בדבר ואפילו אין מנהג ידוע בזה:
644
645תשובה: במה שכתבת שאין מנהג ידוע. יש לו שני פנים שאין מנהג ידוע שהצבור עצמם יכולין להתיר חרמם. או שאין מנהג ידוע שאם יש מוחה בדבר שאין יכולין להתירו. ואם כונתך היא שאין מנהג ידוע שיכולין הם עצמם להתיר'. א"כ צריכין שילכו אצל חכם ויתיר להם. וכן כתב הרי"ף ז"ל בתשוב' וקהל שהסכימו ילכו אצל חכם ויתיר להם. ואם הכונה לומר שאין מנהג ידוע שיוכל יחיד למחות על ידם. יש לומר שאם מנהג ידוע יש שהקהל יכולין להתיר בעצמן נדרן רשאין בכך שהרי בשעה שהחרימו הוי כאלו התנו כך בפירוש שאינו חל אלא כל זמן שירצו. ודומה למה שאמרו בגמרא (גיטין פ"ג ע"ב) כל הנודרת על דעת בעלה נודרת. ואם יש מנהג שאף אם יש יחיד מוחה אין משגיחין במחאתו הרי הוא כאלו התנו כך בפירוש מתחלה שהרוב יוכלו להתיר חרמן ולא יעכבו על ידם היחידים ויהיו הם מותרים ואותם יחידים אסורים. ואם יש מנהג שיחיד יכול למחות על ידם. אינן רשאין להתיר חרמן עד שיסכימו כלם. ואם אין מנהג לא בזה ולא בזה נראה שאין להתיר חרמן אם יש יחיד מוחה דאזלינן בה לחומרא והרבה האריכו הראשונים בזה בתשובותיהם:
645
646שאלה ריג: עוד שאלת אם אפשר לקרות בס"ת שנים ושלשה כהנים בזה אחר זה על ידי הדחק כגון שבת של אירוסין או של נשואין או של אבי הבן וזולתם. ובעלי השור' הם כהנים ורוצים לעלות בשורתם. אם נוכל לומר שאין בזה משום פגם ראשון שהדבר ידוע גלוי ומפורסם שלא נעשה זה אלא מפני שבעלי השור' הם כהנים וגם אם אין לוי דשורת הדין שהכהן בעצמו שקרא ראשון יקרא במקום לוי אם אפשר לקרות אחד משאר הקהל במקום לוי או לא דבשלמא לוי אחר לוי לא יקרא משום פגם שניהם. אבל ישראל במקום לוי למה לא יקרא כיון דלא חיישינן לפגם:
646
647תשובה: בספר ארח חיים (סי' קל"ה) כתוב יש מקומו' נוהגים לקרות בהם הרב' כהנים בהפסק ישראל ביניהם ואינם חוששין שיאמרו הראשון פגום הוא כיון שקרא ישראל אחריו. וכן כתב רב עמרם ובתר דקרי כהן לוי וישראל קרי מאן דבעי. ואי בעי כהן למתני ומקרי שפיר דמי ע"כ מצאתי שם. ונראה מזה שאין להתיר כהן אחר כהן אלא בהפסק לוי וישראל ביניהם. אבל ישראל במקום לוי אין להתיר שאם אין לחוש לפגם הישראל יש לחוש לפגם הכהן שיאמרו שאינו כהן כיון שלא קרא אחריו לוי ולא קרא הוא במקום לוי. והכי מוכח בפ' ב' דכתובו' (כ"ה ע"ב) בההוא דאתא לקמיה דר' אמי ואמר ליה מוחזקני בזה שהוא כהן. אמר לו מה ראית אמר לו שקרא ראשון בבית הכנסת. בחזקת שהוא כהן. או בחזקת שהוא גדול. שקרא אחריו לוי והעלהו לכהונ' ע"כ ואלו קרא אחריו ישראל לא העלהו לכהונ'. אחר שכתבתי זה מצאתי לרשב"א ז"ל על עניין זה וכך השיב. כך דעתי נוטה שלא יקרא וזה לי כמה שנים קראתי תגר על מי שהי' מתיר לעשות כן ובלבד שיאמר ש"ץ יעמוד פלוני אע"פ שהוא לוי. ואני אומר שאין זה מוציאו מידי פגם דהא איכא משום הנכנסין שלא שמעו כן. דאי לא אפילו לוי אחר לוי יקרא ובהודעה זו עכ"ל:
647
648ענין ריד:
648
649תני' בפ"ק דר"ה (י"א ע"ב) בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובו' השמים נפתחו ר' אליעזר אומר אותו היום שבעה עשר במרחשון הי' יום שמזל כימה שוקע ביום ומעינות מתמעטין ומתוך ששינו מעשיהן שינה הקב"ה עליהם מעשה בראשית והעלה מזל כימה ביום והביא מבול לעולם ור' יהושע אומ' אותו יום שבעה עשר באייר הי' יום שמזל כימה עולה ביום ומעינות מתגברין. ומתוך ששינו מעשיהם שינה הקב"ה עליהם מעשה בראשית ונטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם. בשלמא לר' יהושע היינו דכתיב שני. אלא לר' אליעזר מאי שני. שני לדין. בשלמא לר' יהושע היינו דשינה. אלא לר' אליעזר מאי שינה. כדרב חסדא דאמר רב חסדא ברותחין קלקלו ברותחין נדונו ברותחין קלקלו בעברה. ברותחין נדונו כתיב הכא וישוכו המים וכתיב התם וחמת המלך שככה. הפירוש י"ב מזלות יש ברקיע והם טלה שור תאומים סרטן אריה בתולה מאזנים עקרב קשת גדי דלי דגים. ואלו המזלות הם קבועים בגלגל ט' ובגלגל ח' יש כוכבים אחרים מלבד ז' כוכבי לכת שיש לכל אחד גלגל בפני עצמו והם שבתאי צדק מאדים חמה נוגה כוכב לבנה. וכוכב כימה הוא בגלגל ח' למטה מגלגל המזלות והוא זנב טלה כמו שנזכר במס' ברכות בפ' הרואה (ברכות נ"ח ע"ב) וכן נרא' מפ' המקבל (בבא מציעא ק"ו ע"ב) ויש בו הרב' כוכבים כמ"ש ז"ל מאי כימה כמאה כוכבי ורובם הם במזל שור בתחלתו והחמה היא מהלכת בגלגלה כנגד שנים עשר מזלות. ומהלכה הוא חדש אחד בכל מזלות. ובחדש ניסן היא כנגד מזלות טלה ובחדש אייר היא כנגד מזל שור וכן עד סוף השנה שהיא מגעת עד מזל דגים שהוא המזל השנים עשר. וחוזרת בתחלת ניסן למזל טלה על כן נקראת השנה שנה שהיא שונה לאותו מקום שהית' בו בשנה שעברה ובכל זה יש קצת קרוב כי שנת החמה היא שס"ה יום ורביע ושנת הלבנ' אינה אלא שנ"ד יום ח' שעות תת"עז חלקים ואין אנו צריכין לזה בפירו' זאת ההלכ'. ולעולם ששה מזלות הם למעל' על הארץ וששה מזלות שכנגד' הם למטה מהארץ וכשהחמ' נכנסת בראש טלה בתחל' ניסן כשיאיר היום מתחיל ראש טלה לעלות. וכל אותה הליל' היא על הארץ מאזנים עקרב קשת גדי דלי דגים מאזנים בסוף המערב ודגים בתחל' המזרח וכשמתחיל טלה לעלות מתחיל מאזנים לשקוע ובחדש מרחשון חוזר עקרב להתחיל לזרוח ושור לשקוע וכן בכל חדש וחדש ובחדש תשרי מתחיל מאזנים לזרוח וטלה לשקוע ובחדש מרחשון חוזר עקרב להתחיל לזרוח ושור לשקוע ובחצי החדש מתחיל חצי עקרב לזרוח וחצי שור לשקוע. ובחצי היום יהי' חצי עקרב באמצע השמים. וחצי שור תחת הארץ באמצע התהום והמבול ירד בי"ז לחדש מרחשון בחצי היום. דבאותה שעה נכנס נח בתיבה כמו שאמרו בספרי שאמר הקב"ה אני מכניסו בחצי היום וכל מי שאפשר בידו למחות יבא וימחה ולא נכנס עד שדחקוהו המים כמ"ש בבראשית רבה כי נח מקטני אמנה הי' ולא האמין שיבא המבול עד שדחקוהו המים א"כ בחצי מרחשון בחצי היו' התחיל המבול ואותה שעה הי' חצי עקרב בחצי השמים. וחצי שור שכנגדו שוקע באמצע הארץ למטה בתהום. ושינה הקב"ה מעשיה' והעלה מזל כימה שהי' שוקע והביא מבול לעולם. ור' יהושע שאמר בשבעה עשר באייר הי' המבול. ולפי דבריו מזל כימה הי' עולה ביום ומעיינות מתגברין. יקשה לדבריו מאי שינה על כן תירץ שאין השינוי בעליית כימה אלא ברתיחת המים זה למדנו מפי' הרמב"ם ז"ל בהלכ' זו. אבל רש"י ז"ל גורס בהפך כי בי"ז במרחשון הי' מזל כימה עולה ביום ובי"ז באייר מזל כימה שוקעת והוא מודה שמזל כימה הוא בזנב טלה. ומשנה הגרסא בשלמא לר' יהושע היינו דשינה שהעלה מזל כימה ביום ופי' עולה ביום ושוקע ביום סוף היום כי בי"ז במרחשון כששוקע עקרב בסוף היום יעלה שור. ובחצי החדש של מרחשון שוקע חצי עקרב ועולה חצי שור ואין דבריו ברורים כי אם כימה הוא בזנב טלה אינו עולה בחצי מרחשון בסוף היום כי בסוף היום עדין כל מזל טלה הוא למט' מהארץ וחצי שור והמבול בחצי היום הי'. ודברי הרמב"ם ז"ל הם ברורים:
649
650ענין רטו:
650
651עוד לו. אמר שמואל (ר"ה כ' ע"ב) יכילנא לתקוני לכולה גולה. אמר ליה אבא אבוה דרבי שמלאי לשמואל מי ידע מר הא מלתא דתני בסוד העבור נולד קודם חצות או לאחר חצות. פי' ברייתא היא שנויה ברמזים ונולד קודם חצות ולאחר חצות הם רמזים לומר שיש חלוק בין אם מולד הלבנה קודם חצות או אחר חצות. א"ל לא. א"ל מדהא לא ידע מר איכא מילי אחרניתא דלא ידע מר. כי סליק רבי זירא שלח להו צריך שיהי' לילה ויום מן החדש וזו שאמר אבא אבוה דר' שמלאי לפני רבי' שמואל מחשבין את תולדתו. נולד קודם חצות בידוע שנרא' סמוך לשקיעת החמה. נולד לאחר חצות בידוע שלא נרא' סמוך לשקיעת החמה. למאי נפקא מניה. אמר רב אשי לאכחושי סהדי. פי' רש"י ז"ל צריך שיהי' לילה ויום מן החדש שצריך שיהי' היום הולך אחר הליל' שיהי' היום מן החדש בליל שלפניו. ולמדנו שאם נראית הלבנ' הישנה משחשיכה יום כ"ט שהוא ליל' אין מקדשין אותה ביום. וא"ת פשיטא דאין מקדשין שהרי לא תרא' הלבנה החדש' ביום. דקי"ל כ"ד שעי מיכסי סיהרא. איצטריך למ"ד מאיימין על העדים על החדש שלא נרא' בזמנו לקדשו. ואשמעי' שאם נראית הישנה בליל' אין מאיימין שהרי הכל ראו שהליל' מן החדש שעבר. וזו שאמר אבא אבוה דר' שמלאי לפני רבי' שמואל ולא ידע לפתור מה חלוק בין נולד קודם חצות לנולד אחר חצות. אני מפרשה לכם מחשיבין מולד הלבנ'. נולד קודם חצות היום בידוע שנרא' היום קודם שתשקע החמה שאין הלבנ' מתכסה מבני ארץ ישראל שהם במערב אלא ששה שעות לאחר חדושה. ומתוך קטנה של לבנה שהלבנ' לעולם בששה שעות לאחר חדושה בקרן מערבית דרומית ואם לא נולד קודם חצות בידוע שלא יראה היום שהיא נעלמת כל שש שעות מתוך קטנה למאי נפקא מניה לחשב הרי על פי הראי' אנו מקדשין לאכחושי סהדי. אם נולד אחר חצות ואמרו ראינו החדשה לפני שקיעת החמה כדי לקדשו היום עדי שקר הם עכ"ל פי' רש"י ז"ל. וזה הפי' דחוק הוא כי השאל' הית' מהו נולד קודם חצות ומהו נולד לאחר חצות:
651
652ומה ענין לפרש זה. צריך שהי' לילה ויום מן החדשה. ועוד שאם המולד הוא קודם חצות איפשר שירא' החדש בשקיעת החמה דאותו יום לבני א"י כמו שיתבאר אחר זה. והרמב"ם ז"ל פי' צריך שיהי' לילה ויום מן החדש לומר שאין קובעין ר"ח ביום המולד אלא א"כ יש לילה ויום אחר המולד כגון שאם הי' המולד בשעה ראשונ' מליל שבת הוא שקובעין ר"ח בשבת. אבל אם הי' המולד בשעה שנייה מליל שבת ואילך אין קובעין ר"ח בשבת אלא באחד בשבת. ואתמי' וזה שאמר אבא אבוה דר' שמלאי לפני רבינו שמואל מחשבין את תולדתו. נולד קודם חצות בידוע שהוא נרא' סמוך לשקיעת החמה. לא נולד קודם חצות בידוע שאינו נרא' סמוך לשקיעת החמה. למאי נפקא מינה כלומר מאחר שאמרת בכל מולד שיהי' ביום דחוי הוא עד שיהי' בתחלת הליל' מאי אתא אבוה דרבי שמלאי לאשמועינן בחצות וקודם חצות והוא דחוי אצלך כל מולד שיהי' ביו' בין קודם חצות בין אחר חצות ופסק רב אשי לאכחושי סהדי שאם חשבנו וידענו כי אחר חצות נולד ביום כ"ט ובאו עדים ואמרו ראינוהו ליל שלשים בידוע לאכחושי דאי איפשר שיראה כדאמר אבא אבוה דר' שמלאי עכ"ל. והנה הוא משיב דברי רבי זירא שהם על השאל' לפרש מה שלא ידע רבינו שמואל והוא מסכים עם רש"י ז"ל בפי' לאכחושי סהדי שאם נולד אחר חצות ואמרו ראינוהו ליל שלשים שהם מכחישים. אבל איך תתישב תמיהתנו על מה שאמר צריך לילה ויום מן החדש עם דברי אבא אבוה דר' שמלאי נולד קודם חצות בידוע שנרא' סמוך לשקיעת החמה. והלא אמרנו צריך לילה ויום. ואין תשובת לאכחושי סהדי מסלקת תמיהא זו. וגם הרב ז"ל הקשה בה הרב' וזה לשונו וקשיא לן האי מימרא טובא דהא אמר ר' זירא אם הי' המולד בשעה ראשונ' אומ' ר"ח היום ודבר זה לא נתברר לנו כלל דהא קיימא לן כזה ראה וקדש והחשבון והראי' כהדדי נינהו וכדאמרי' לאכחושי סהדי. ואם הי' המולד בליל יום שני בתחל' הליל' היאך עושין ר"ח יום שני אפשר שנרא' בליל יום שני בשעת המולד הא קיימא לן דאחר המולד בשש שעות נרא' כדאמרי' נולד קודם חצות בידוע שנרא' סמוך לשקיעת החמה. ועוד האריך בתמיהותו. וסוף דבריו כתב וכללו של דבר קשיא לן האי מימרא טובא עכ"ל. ועתה אפרש מימרא זו ע"ד האמת והדקדוק ואקדי' בזה הקדמ' ואומר. כי המולדו' הוקבעו על סוף המזרח וכשאנו אומרים מולד תשרי הוא ביום א' בתחל' שעה ראשונ' מהליל' אין זו על ארץ ישראל אלא מסוף המזרח. וכבר זכר הגאון רבינו סעדיה ז"ל שהוא ראה לקות שמשי בחשבון שעה שיהי' המולד יותר על אותה שעה ח' שעות ובלא ספק שהלקות אינו אלא בשעת המולד וסיבת מרחק הלקות מעת המולד במקומו של רבינו סעדיא הוא מרחק מקומו ממקום המולד כי הוא הי' בבגדאד והוא רחוק מקצה המזרח ה' מעלות. וכשעברו מקצה המזרח בעת הלקות עשר שעות עם התחלפו' ההבט'. עדיין לא עברו בבגדאד אלא שתי שעות. וזהו סבת ההתחלפו' שראה הגאון ז"ל והוא מגלה לנו כי מקום המולד הוא בסוף המזרח. ונתבארה הקדמ' זו. עוד הקדמ' אחרת דע כי הלבנ' היא נסתרת ממנו כשהיא קרובה אל השמש י"ב מעלות ואינה נראית אלא כשמתרחקת מן השמש יותר מי"ב מעלות והלבנ' פעמי' מאחרת במהלכה וזה כשהירח הולך ממערב למזרח וגלגל היקף ממזרח למערב שהוא מחזירה לאחור. ופעמים ממהרת במהלכה וזה כששני המהלכים הם לצד אחד ממערב למזרח ויש מהלך אמצעי בין המהירו' והאיחור ושהיא במהלכ' המאוחר הנה היא הולכת אלו הי"ב מעלות בכ"ד שעו' משעה שהתחיל' להסתתר עד שעת המולד שהיא תחת השמש בכיון יש כ"ד שעו' כמהלכ' המתוני ולא תצא להראו'. אותה עד כ"ד שעו' אחרו' שתתרחק מהשמש לצד מזרח י"ב מעלו'. ואז היא הראי' וזה הוא כ"ד שעי מכסי סיהרא. כי אלו השעות הם כפולות כמו שנזכר בפ' ר' אליעזר שאינו מונה אל היום ואל הליל' אלא י"ב שעות. וזהו שאמרו צריך הליל' ויום מן החדש. כי אחר המולד צריך שתתרחק מהשמש י"ב מעלות שהי' מהלכת אותם בכ"ד שעות במהלכ' המתוני וכן כתב הרמב"ם ז"ל שהלבנ' היא נסתרת מ"ח שעות. כ"ד קוד' המולד. וכ"ד אחר המולד כתב זה בהלכו' קדוש החדש. ודע כי גוף השמש הוא שתי מעלו'. ועם כ"ד מעלות הם כ"ו מעלות והלבנ' הולכת בכ"ג שעות י"ג מעלות בקירוב. אם כן מתחלת הסתר' עד הראות' שהם כ"ו מעלות צריכ' שני ימים. וידוע הוא כי יש מקצה מזרח עד קצה המערב מהלך י"ב שעות וכשהיא בקצה המזרח חצי היום הוא בקצ' המערב חצי הליל' וכשהמולד הוא קודם חצות בקצה המזרח ואותה שעה היא חציה ליל' בקצה המערב א"כ כשתתרחק הלבנה מהחמה י"ח שעות יהי' סוף היום בסוף המערב ואפשר שתראה הלבנה באותה שעה בקצה המערב. אבל כבר אמרנו שא"א לראות אלא אחר י"ב שעות במהלכ' המהיר'. אבל יש איים בתוך הים בסוף המערב שהם רחוקים מסוף המערב מהלך שתי שעות. ובאותן איים אפשר שתרא' הלבנ' בסוף היום. וכיון שאפשר שתרא' הלבנ' באיזה מקום מהיישוב. באותו יום אנו קובעין אותו היום. וזהו שאמר נולד קודם חצות בידוע שנרא' לא אמר שראינוהו. אלא שנרא' באיזה מקום מהיישוב ומה שהקשו בגמרא על זה מאי נפקא מינה ואמר רב אשי לאכחושי סהדי הוא לומר שמאחר שלמדנו מזה שא"א ללבנה להראות בקצה המערבי אם נולד אחר חצות. נלמוד מזה שאם באו עדים ואמרו שראו שהלבנ' היא בירושלים כשהי' המולד קרוב לשקיעת החמה פחות מעשרים שעות לפי חשבון קצת המזרח. ודע דודאי שהם עדי שקר ותכחישם. ולפי פי' זה הנה הזכירו בגמרא שני גבולים לראיית הלבנ'. האחד כ"ד שעות אחר המולד והוא מה שאמרו צריך שיהי' לילה ויום מן החדש וא"א שיתרחק יותר. והשני עשרי' שעות לאיים הרחוקים וזהו נולד קודם חצות שא"א להתקרב יותר ומה שאמרו (ר"ה שם) אמר מר צריך שיהי' לילה ויום מן החדש מנא לן אמר ר' יוחנן מערב עד ערב תשבתו שבתכם. ור"ש בן לקיש אמר עד יום האחד ועשרים בערב. ואמרינן מאי בינייהו אמר אביי משמעות דורשין איכא בינייהו רבא אמר חצות לילה איכא בינייהו לפי' הרמב"ם ז"ל אינו מתישב כלל. ולפי' רש"י ז"ל הוא כפשוטו שמכאן למדנו שהיום הולך אחר הליל'. ור' יוחנן למד מיום הכפורים כניסה ויציאה וריש לקיש למד מפסח שהיציא' אינה אלא מבערב ולאביי ליכא בינייהו אלא משמעות דורשין. מר יליף מהכא ומר יליף מהכא ולרבא איכא בינייהו חצות ליל' שהיום הולך אחר חצי הליל'. כמו שמצינו בפסח שלא התחלנו לאכול מצה רשות אלא בחצי הליל' כי עד חצות היא חובה ונפקא מינה לעניין איום העדים על פי דרך רבינו ז"ל שכתבתי למעל'. וזה הזקיקו לרבינו ז"ל לפרש כך. אבל לא יבטל זה מה שפרשתי בענין נולד קודם חצות ונלמוד לילה ויום מן החדש ממה שאמרו כ"ד שעי מכסי סיהרא שהם שעות כפולו' כמו שנזכר בפ' ר' אליעזר וכמו שכתבתי למעל'. אבל לישב דברי ר' זירא שיהי' צריך לילה ויום מן החדש נקשר עם נולד קודם חצות נוכל לישב זה גם כן ולומר איזה רמז יש לה בכתוב לעשרים וארבע שעות מן החדש שיהיו מתחלת הליל' עד סוף היום שהם כ"ד שעות שעת ראיית הירח והביאו סמך מערב עד ערב תשבתו שבתכם. כמו שהשבית' היא מתחילת הליל' עד סוף היום שהם כ"ד שעות. כן יהי' מתחלת המולד עד הראי'. ודברי ר"ל לדברי אביי הם כדברי ר' יוחנן. ולדברי רבא צריך עוד שש שעות שהיא מתחיל למנות משעת עשיית הפסח שהוא בחצי היום. ואין החג יוצא אלא בערב. ולפי' זה צריך שלשים שעות מעת המולד עד הראי' ואם כן אין דבריו על הדקדוק האמתי:
652
653ענין רטז:
653
654עוד לו. אמר רבי זירא אמר רב נחמן (ר"ה כ' ע"ב) כ"ד שעי מכסי סיהרא לדידן שית מעתיקא. ותמני סרי מחדתא לדידהו שית מחדתא ותמני סרי מעתיקא. למאי נפקא מינה. אמר רב אשי לאכחושי סהדי. דרך רש"י ז"ל בפירושו שעשרי' וארבע שעות מתכסה הירח מפני שהוא קרוב אל השמש והוא קטון הרב'. ומפני קטנו אינו נרא'. ואלו כ"ד שעות אינן שוות קודם המולד ולאחר המולד שיהי' י"ב שעות מהישנ' שהוא קודם המולד. וי"ב שעות מהחדש' לאחר המולד. ואמר ר' זירא משמיה דרב נחמן דלדידן הם אנשי בבל שהם במזרח אינה מתכסה אלא שש שעות קודם המולד לפי שהם במזרח והלבנ' נרא' במזרח בסוף החודש ולפי שבני בבל הם במזרח הם רואים אותה עד שש שעות קודם המולד. אבל בני ארץ ישראל שהם רחוקים מהמזרח שהם במערב היא מתכסית מהם י"ח שעות. ולאחר המולד היא נראית במערב. ובני ארץ ישראל שהם קרובים למערב אינה מתכסית מהם אלא שש שעות. ובני בבל שהם במזרח ורחוקים מהמערב היא נכסית י"ח שעות זהו תורף פירושו. וכן פי' הרמב"ם ז"ל. והוא תימ'. וידוע שהלבנ' מתכסה מ"ח שעות כי י"ב מעלו' רחוק' מהשמש קודם המולד בסוף החדש היא מתכסית. וי"ב מעלות לאחר המולד בתחלת החדש היא מתכסית והשמש הוא שתי מעלות הם בין כולם כ"ו מעלות והלבנ' הולכת י"ג מעלות בכ"ד שעות. א"כ אלו הכ"ו מעלות שהיא נסתרת מהלכת אותם במ"ח שעות. ומה שאמרו בכאן כ"ד שעות מכסי סיהרא אלו השעות כל אחת מהם שתי שעות כי כן בפרקי ר' אליעזר היום אינו אלא י"ב שעות והם שעות כפולות. ומעתה מה לי לבני מזרח מה לי לבני מערב הכל הוא שוה כי אי אפשר שירא' בשום מקום הירח בתוך כ"ד שעות לפני המולד ותוך כ"ד שעות לאחר המולד. ודבר זה מבואר הוא ועוד היאך אפשר שבין בבל לארץ ישראל שיהי' ההבדל הגדול הזה ושעת המולד היא שוה בכל העולם ואין ההבדל ביניהם אלא באיזו שעה מהיום. לפי שהתחלת הזריח' אינ' שוה בכל העולם ויש בין סוף המערב לתחלת המזרח י"ב שעות. ומה שיש לומר בזה הוא שהחכמים היו מדברים בזה דרך רמז שזה הוא סוד העבור וכמו שפירש רש"י ז"ל בענין נולד קודם חצות. וכן רב נחמן דבר בזה דרך רמז וענין שית מחדתא ותמני סרי מעתיקתא זה המנין יצא ממה שהו' ידוע כי אמצע הישוב הוא רחוק מתחלת המזרח מהלך שש שעות וכשהוא תחלת הליל' בתחלת המזרח הוא עדיין חצי היום באמצע הישוב זאת הקדמ' אחת. וארץ ישראל היא באמצע הישוב או קרוב לו. זאת הקדמ' אחרת. וקדוש החדש לא הי' אלא בא"י ומשם היו שולחים שלוחי' לבבל או משיאין משואות. וזאת הקדמ' אחרת. ואחר שלש הקדמות אלו יתפרש סוד העבור הזה ברמז. וזה פירוש ההלכ' כ"ד שעי מכסי סיהרא. שאם לא נראית הלבנ' ליל שבת מפני קטנה לא תרא' עד מוצאי שבת ותתכס' כ"ד שעות לדידהו שית מחדתא. אם תרא' ליל מוצאי שבת כבר הית' יכול' להראות בקצ' המזרח בתחלת הליל' שהי' שש שעות קודם שקיע' בארץ ישראל. א"כ לדידהו מכסי שית מחדתא ותמני סרי מעתיקא מתחלת ליל שבת. עד חצי יום השבת שהוא תחלת הליל' בקצה המזרח. לדידן י"ח מחדתא שמשע' שקדשו את החדש בארץ ישראל שהוא תחלת ליל מוצאי שבת עד שיקבלו סוף המזרח תחלת החדש שלא יקבלוהו אלא אחר סוף י"ח שעות משעה שקבלוהו בני ארץ ישראל אותם י"ח שעות היא מתכס' להם מחדתא ושית מעתיקא הם אותם שש שעות שיש מחצי יום השבת עד ליל מוצאי שבת שקדשוהו בני ארץ ישראל. וכיון שלא נתקדש בארץ ישראל הוא עתיקא. ודבר זה אמת הוא והלשון הוא סתו' כי הוא דרך רמז וסוד ועל כן קראוהו סוד העבור. כך נ"ל בזה. וכבר ראינו לקות החמ' שהוא עת המולד ערב שבת קרוב לשקיעת החמ' ונראית הלבנ' במוצאי שבת. ופי' לאכחושי סהדי הוא שאם לפי החשבון ידענו שלא תרא' בתחלת הליל' ובאו עדים שראוה בתחלת הליל' בא"י נכחיש אותם כי עדי שקר הם על פי מה שכתבתי. כי תחלת הליל' בתחלת המזרח קודם לתחלת הליל' בארץ ישראל. ואם בתחלת המזרח יצא לנו בחשבון שלא תרא' שם והם העידו שראו בארץ ישראל דע באמת כי מוכחשים הם. ומה שנרא' לי כתבתי וכתב שמעון בה"ר צמח ז"ל:
654
655ענין ריז:
655
656קוסמטינא:
656
657מעשה אירע בתונס באיש אחד שנפטר והיו לו שתי נשים אחת בקסומטינא ארוס' ואחת בתונס נשואה ויש לנשוא' בת ממנו ויש לו אח והעידו עדים שבשע' מיתתו אמר שהבת אינה בתו והיא ממזרת ושלעולם לא בא על אשתו ושזנת' תחתיו. וע"ז נחלקו שני בתי דינין שבקסומטינא ושבתונס אם נשיו צריכות חליצ' אם לא. הדיין הנכבד אשר בקסומטינא אומר שנשיו פטורות מן החליצ' ומן היבום. וטעמו בזה שכיון שזאת הבת הוחזק' בחייו שהיא בתו אפילו לא הוחזק' אלא מפיו. שוב אינו נאמן לומר ממזרת היא. דאע"ג דהוה איפשר למימר דאתי דבור אחרון ומבטל דבור ראשון. לא אמרי' הכי. כ"ש אם הוחזקה מפיו ומפי אחרים שאינו נאמן. והביא הוכחה לזה ממה שאמר בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קכ"ז ע"ב) אמר בני וחזר ואמר עבדי אינו נאמן. עוד סייע דבריו שאפי' נאמר שהוא נאמן לומר שהי' ממזרת. א"כ אשתו סוטה היא וצרת סוטה פטור' מן החליצה ומן היבום ומזה הטעם נפטרה הארוסה אשר בקוסמטינא. והדיין הנכבד אשר בתונס מחי לי' אמוחא והרבה דברים לסתור דבריו. ולפי שאינם צריכין לנדון זה איני צריך להזכירם בפרט ועיקר דבריו הוא שהוא לא הצריכה חליצה מפני דברי המת. אלא שזאת האשה יצא עליה קול שהיא מזנה והיתה פרוצה ביותר ומפני זה חששו לזאת הבת שמא היא ממזרת ואינה פוטרת אמה ולא צרתה מן החליצה. וסמך בזה על מ"ש הרמב"ם ז"ל אשת איש שיצא עליה קול שהיא מזנה תחת בעלה והכל מרננים אחרי' אין חוששין לבניה שהם ממזרים. שרוב בעילות אחר הבעל ומותר לישא בתה לכתחלה אבל היא עצמה חוששין לה משום זונה. ואם היתה פרוצה יותר מדאי אף לבניה חוששין. וביאר הוא בענין האומר בני זה ממזר הוא נאמן שהאב נאמן לומר בני זה מחייבי כריתות הוא או מחייבי מיתו' דמהני הוי ממזר ונאמן לפסלו מלבוא בקהל ע"כ לשון דייני תונס:
657
658הנראה מתוך הדברים שזאת היתה מוחזקת שהיא בתו בחייו של זה שאמר בשעת מיתתו שהיא ממזרת והרי זה כאומר בשעת קדושין יש לי בנים ובשעת מיתה אמר אין לי בני' דאינו נאמן לאסור כדאי' בבריית' דקדושין בפ' האומר (ס"ד ע"א) ואפי' ליתנהו לבריה הכא אמרי' דכיון דאמר מקמי מיתה יש לי בנים. שוב אינו נאמן במה שאמר בשעת מית' שאין לו בנים. כ"ש היכא דאיתנהו קמן בחזקת בריה אינו נאמן לאסור. ומה שאמרו אמר בשעת קדושין הוא הדין לאחר קדושין אלא דאורחא דמלת' נקט שאין האשה רוצה להתקדש למי שאין לו בנים ויש לו אחים. וה"ה אם אמר כן לאחר קדושין ובהא מילתא כ"ע מודו בין ר' בין ר' נתן דהיכא דאי דאתחזק לן בבריה שאינו נאמן לאסור. ופלוגתא דידהו ליתא אלא במוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני. ואינו ענין לנדון הזה ולא נפקא לן מידי מההיא פלוגתא אלא בדמוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני דלפום אוקמתא דאביי בפ' האומר ס"ל לר' דנאמן. ור' נתן ס"ל דאינו נאמן. והרי"ף ז"ל השמיט זה מההלכות. וכתב הר"ז הלוי ז"ל שנראה מדבריו שהוא פוסק כדבריו ואינו נאמן לעולם לאסור משום דקי"ל (עירובין מ"ו ע"ב) הלכה כר' מחברו ורב. נתן חברו דרבי הוה. והרמב"ן ז"ל הקשה עליו שאם הרי"ף ז"ל הוא פוסק כר' הי' לו להביא ברייתא זו ללמדנו שאפילו היכי דמוחזק לן באחי ובשעת מיתה הדר בי' ומרע לדבוריה אפ"ה נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור דלא שמעינן לה ממתניתין. אבל הרב ז"ל פירש שהרי"ף ז"ל השמיט הך שנוייא דאביי דלאו דסמכא הוא דודאי היכא דמוחזק לן באחי לא מהימן למימר אין לי אחים להתירה לשוק ושנויי' דחיקא הוא דשני אביי לאוקמא למתני' כרבי נתן וליתא הך שנוייא אלא ברייתא נמי בדלא מוחזק לן באחי ואפ"ה לרבי נתן נאמן אף לאסור לחומרא דבמילתא דעבידא לאגלויי חיישי' לדברי הבעל כדקא ס"ד מעיקרא וכך מוכחא סוגיא דפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ד ע"ב) דהיכא דמוחזק לן דאי' לי' אחי לא מהימן לומר דלית ליה אחי אלו הם דברי הרמב"ן ז"ל. ולא הוצרכתי לכתוב זה אלא שראיתי שהדיין אשר בתונס כתב כי הרמב"ם ז"ל פוסק כרבי נתן ואינו כן שהרמב"ן ז"ל ג"כ כ' שדבריו כדברי הרי"ף ז"ל שאם היינו מחזקים בו שיש לו אחים אינו נאמן. ואלו הי' סומך על אוקמתא דאביי היה לו לפסוק כר' דנאמן ואין ראוי לפסוק כר' נתן לגבי רבי. וכל זה פירשתי להוציא מלב האומר שהרמב"ם ז"ל פסק כר' נתן דליתא אלא הוא כדעת הרי"ף ז"ל ס"ל שסמך על הסוגיא דבפ' יש נוחלין דהיכא דמוחזק לן באחי אינו נאמן להתיר. וכל זה אינו ענין בנדון הזה. אלא חבטא בעלמא שנתחבטו בזה. אבל הנדון הזה הוא שאמר קודה מיתה יש לי בנים ובשעת מיתה אומר אין לי בנים. שאינו נאמן לאוסרה. וזו היא ששנינו בפ' יש נוחלין (שם ע"א) האומר זה בני נאמן הוא. ואמרינן בגמרא למאי הלכתא אמר שמואל לפטור את אשתו מן היבום. ואסיקנא אפי' היכא דמוחזק לן דאית לי' אחי נאמן. וכיון שבשע' אמירתו נאמן. שוב אינו יכול לחזור בו מדבריו דכיון דבחזקת היתר היא עומדת לא כל הימנו לאוסרה. ובודאי שזאת הבת שכל זמן שהיה הוא קיים היתה בחזקת בתו ולא שמעו מפיו לעולם שהיא ממזרת אלא בשעת מיתה. לאו כל הימנו לאסור אותה מלבא בקהל ושלא תפטור את אמה וצרתה מן החליצה שכיון שהי' מתיחד עם אשתו אמרי' הן הן עדי יחוד. הן הן עדי ביאה. זה פשוט הוא. אבל לפי שנתגלגל בזה ענין האומר זה בני ממזר הוא נאמן. אענה אף אני חלקי ע"פ דרכם. אמרי' בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קכ"ז ע"ב) היינו מחזיקין בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור מהו. ואסיקנא דלרבי יהודה נאמן וקי"ל כותיה. ורבינו שמואל ז"ל היה מפרש דחזקה זו בקלא דעלמא דהוה קרי ליה אבוה בוכרא. אבל אי איכא עדים שנולד קודם אחיו ואמר דלאו בוכרא הוא אינו נאמן. והרמב"ן ז"ל חלק עליו ואמר דאדרבה איפכא משמע דאי אבוה הוה רגיל למימר בוכרא הוא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אבל אי איכא עדים שנולד קודם לאחיו נאמן שהוא מעיד על עצמו שהוא בכור והשאר אינו שלו דלר' יהודה נאמן אדם לומר זה בני ממזר עכ"ל הרמב"ן ז"ל ובין לדברי רשב"ם ז"ל בין לדברי הרמב"ן ז"ל אם הוחזק בעדים שהוא בכור והוחזק מפי האב עצמו אינו נאמן לומר אינו בכור לחזור מדיבורו. שלא האמינתו התור' אלא בדבור ראשון וכיון שהוחזק בכור. אין כח בידו להוציא מחזקתו ויסתייע זה ג"כ ממה שאמרו באותו הפרק (שם) אמר בני הוא זה וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן. ופי' הרשב"ם ז"ל דאפי' תוך כדי דבור אינו נאמן ויש חולקין דבתוך כדי דבור נאמן. ומ"מ לאחר כדי דבור אינו נאמן לכולי עלמא. והרי הדברי' קל וחומר שאם באומר בני הוא דלא אשכחן דהאמינתו התורה אלא בהכרת בכור אמרי' דאינו יכול לחזור בו לומר עבדי הוא. כ"ש בבכור הוא שהאמינתו התורה שאינו יכול לחזור בו שהדבור הראשון הוא נתפס ואינו יכול לחזור בו. מעתה למוד מזה לענין ממזר שכל עיקר לא למדנו לאומר בני זה ממזר הוא שהוא נאמן. אלא מדאשכחן שהאמינתו התורה להכרת בכור. ואם בבכור אינו יכול לחזור בו מדבורו הראשון שלא להחזיקו בבכור. כן הדין בבנו ממזר כיון שהוחזק מפי אחרים ומפיו ולא הוציא עליו אביו שם ממזרות לעולם ובחזקת כשרות היה בישראל. אינו נאמן להוציאו מאותה חזקה לעולם. ודבר זה פשוט הוא ומעשים בכל יום בכל ארצות אדום הבקיאים בדבר הלכה באדם שרואה בנו שאינו נוהג כשורה ואומר עליו שאינו בנו שאין משגיחין בדבריו כיון שהוחזק בנו עד אותה שעה. ומה שהוקשה לדיין הנכבד אשר בקסומטינה מדברי הרמב"ם ז"ל עם דבריו שהוא כתב בפט"ו מהלכו' אסורי ביאה אבל האב שהוחזק זה בנו ואמר בני זה ממזר הוא נאמן. ובהל' נחלות פ"ד כתב האומר זה בני וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן. לא קשיא שאם הוחזק בנו כשר מפיו אינו נאמן לומר ממזר הוא. אבל אם הוחזק מפי אחרי' נאמן לומר ממזר הוא. וכיון שעלה בידינו שהבת הזאת שעמדה בחיי אביה בחזקת כשרות אינו נאמן אביה להוציאה מחזקתה. א"כ אמה וצרתה פטורות מן החליצ' ומן היבום. ומ"ש הדיין שבטונס שהוא לא סמך על דבורו של מת להצריכה חליצה. ויפה עשה כי זה הוא ממדות החכם להודו' על האמת. אבל כתב שהוא סמך על מ"ש הרמב"ם ז"ל וז"ל אשת איש שיצא עליה קול שהיא מזנה תחת בעלה והכל מרננין אחריה אין חוששין לבניה שהם ממזרים שרוב בעילו' אחר הבעל ומותר לישא בתה לכתחלה אבל היא עצמה חוששין לה משום זונה. ואם היתה פרוצה יותר מדאי אף לבניה חוששין עכ"ל. ואין לו לדיין הנזכר לחייבה חליצ' מטעם זה. דההיא חששא בלחוד היא למי שרוצה לישא אותה. אבל לא לדונה ממזרת. דהא מילתא אתאמרה בסוטה בפ' ארוסה (סוטה כ"ז ע"א) דגבי אשה מזנה בניה כשרים רוב בעילו' אצל הבעל איבעי לן היתה פרוצה ביותר מהו לחוש לה משום מעלה דיוחסין דומה למה שאמרו בפ' עשרה יוחסין (קידושין ע' ע"ב) כל הפוסל פסול ובמומו פוסל דאסי' התם דלאו לאכרוזי עליה אלא למיחש לי'. הכא נמי בההוא גונא איתמר. תדע דהתם (סוטה שם) למאן דאמר אין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה בעי' ולא אפשיטא היא ובודאי דאזלי' בה לקול' דספק ממזר ליתה איסורא דאוריית' כלל דניזיל בה לחומרא. וא"כ אליבא דמ"ד אין אשה מתעבר' אלא סמוך לוסתה דפשיטא לן דחשש' בלחוד היא דפשיטא לן דליכא למימר דלדידי' המכריזין עליה דממזר ודאי הוא דליכא בינייהו כולי האי וכיון דחששא בלחוד היא לענין יוחסין סמכינן לענין ממזרת ארוב בעילות לבעל ואבתריה דידי' שדינן להו והרמב"ם ז"ל פירש זה דאינה פרוצה ישא לכתחלה. ובפרוצה חושש לכתחל'. ובה"ג כ' בהלכו' מילה וז"ל האומר בני זה ממזר אינו נאמן דכי קי"ל כרבי יהודה דאמר נאמן היכא דאיכ' בכור. אבל ליכא בכור דליכא יכיר דתלייה רחמנא בגויה לא מהימן ולא הוי ממזר ואפי' אשתו פרוצה ביותר רוב בעילו' אחר הבעל אלו הם דברי בה"ג ז"ל כתבם הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפרק יש נוחלין וכן כתב רבינו ז"ל בשם ר"ת ז"ל דאינו נאמן אלא בהכרת בכור. אבל רב אחא משבחא ז"ל כתב בפ' וארא דבכל ענין נאמן כדמוכח בפ' החולץ. וכן דעת הרי"ף ז"ל בפ' עשרה יוחסין וכן הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מהל' איסורי ביאה ולפי דברי בה"ג ז"ל אין כאן חשש כלל אפי' לא הוחזקא כלל בכשרות בחייו כיון שאין כאן הכרת בכור ואף לדברי המחמירים בזה כיון שהוחזקה בחייו בכשרות לאו כל כמיניה להוציאה מחזקתה. ופוטרת נשיו מן החליצה. ומ"מ כבר כתב בה"ג ז"ל בפירוש שאפי' פרוצה ביותר תלינן ברוב בעילות לבעל ואינו נאמן לומר לא בעלתי כיון שהוחזקה הבת בכשרות בחייו שענין פרוצה אינו תלוי בנאמנות האב ולא שייך בהא פלוגתא דר' יהודה ורבנן שאפי' הי' הדין שלא להאמינו כדעת בה"ג ז"ל היה לנו לחוש לאסור הבת. וכיון שכ' הרב ז"ל שאין לחוש לה כלל דתלי' ברוב בעילות לבעל משמע דבעיא בגמרא לענין חששא בלחוד לישא אותה כדאמרי' התם (שם) לא ישא בת דומה אבל להחזיקה בממזרת לא. ומכל זה יוכל ללמוד הדיין אשר בתונס כי מה שאמרו שהאב הוא נאמן לומר בני זה ממזר הוא שלמדנוהו מהכרת בכור שהוא במי שיש לו בנים מאשתו הכשרה וטוען עליה שזנתה תחתיו שלא למדנו נאמנו' זה אלא מהכרת בכור כגון ראובן שאמר על פלוני שהוא אצלנו בחזקת פשוט שהוא בכור דממילא חנוך שהיה אצלנו בחזקת בכור אם אינו ראשית אונו הוא ממזר. ומה שנשאו ונתנו בענין סוטה אם צריכה חליצה צדק הדיין אשר בתונס. אלא שלא השלים ונדחק לומר דדוקא ודאי סוטה פטורה מן החליצה. אבל ספק סוטה אינה יוצאה מידי חליצה. אבל מ"מ בנדון שלפנינו הנשים פטורות הם מן החליצה. כדברי הדיין אשר בקסומ' שזו ודאי ספק סוטה הוא כמ"ש הדיין אשר בתונס כיון שלא ראו העדים שזינתה והיא ודאי בעולת בעל ולא אתי ספק סוטה ומוציא מידי ודאי בעולת בעל והרי הבת היא ודאי בתו משום דרוב בעילו' לבעל. וכבר הרגיש הוא חולשת דבריו כשהתנצל למה קבל עדויות שהוא אמר בשעת מיתה שאינו בתו. שלפי דבריו שזאת היתה פרוצה ביותר מה צריך לדברי בעלה. ועוד זאת שהיתה בחזקת כשרות כל זמן היות אביה קיים. ואחר מות אביה הושיבו ב"ד לקבל עדויות שהיא פרוצה ביותר. לא יפה עשו שהרבה הקלו חז"ל באשת איש שיש לה בנים כדי שלא יוציאו לעז על בניה גבי נטען ביבמו' בפ' כיצד (כ"ד ע"ב) אם יש לה בנים לא יוציא ובאחרון מקדושין (פ"א ע"א) מלקין על יחוד דפנוי' ואין מלקין על יחוד דאשת איש שלא תוציא לעז על בניה. ובשלהי נדרים (צ' ע"ב) אמרו שהאומרת טמאה אני אוכלת בתרומה שלא תוציא לעז על. בניה וגם זה הפריצו' הגדול איך לא נתפרסם בחיי בעלה. והיאך היה רואה זבוב בכוסו ומוצצו ושותהו. והקהל איך היו סובלים שתהא קהלתם קופה של זנות ומעלימים עין ושכחששו בגמרא לפרוצה ביותר והוסיף הרמב"ם ז"ל על לשון הגמ' וכ' פרוצה יותר מדאי הוא כשהעידו בדברי' קרובים לטומאה ורגלים לדבר שא"א שלא יהי' באחד מהזמני' ודאי טומאה וכן מוכיח לשון הגמ' על בת דומה אשה מזנה וזו באה מטפה פסולה. וכל זה הוא בלמוד זכות בהכשר הבת. ובלימוד זכות לפטור אשתו מן החליצ' זאת בחזקת היתר לשוק היא עומדת מן הספק אתה בא לאסרה לא נאסרנה מן הספק. וא"ת לחומרא. חומרא דאתיא לידי קולא היא כמ"ש בריש יבמות (ג' ע"א) שאם אתה אומר חולצת מתיבמת וקא פגע באשת אחיו שלא במקום מצוה. וזו מן התור' אינה ממזרת אפילו יש עדי טומאה דממזר ודאי אסרה תורה ולא ספק וספיקא דרבנן היא. ובספיקא דרבנן אמרי' בפ' ארבעה אחין (יבמות ל"א ע"א) דלא תחלוץ. שאם אתה אומר חולצת מתייבמת ואפי' בספק קדושין וכל זה אפילו העידו בזנותה דתלינן ברוב בעילו' לבעל כ"ש אם אין שם עדי טומאה אלא עדי פריצות כמ"ש דיין תונס שאמר שזו ספק סוטה היא. ומה שאמר דיין קסומטינה שכיון שאינו נאמן לומר על בתו שהיא ממזרת א"כ אשתו פטורה מן החליצה דלא פלגינן דבורא אע"ג דלא שייך הכא פלגינן דבור שלא מפני דבורו אנו אומרים שהיא בתו. אלא שאין אנו מאמינין אותו ומעמידין אנו אותה בחזקתה. וכיון שהיא בחזקת' נפטרו הנשים מן החליצה ולא הוה שייך פלגינן דבורא. אלא אי הוה נאמן לומר ממזרת היא דממילא הוזקקו נשותיו לחליצה אף ליבום דלא פלגינן דבורא. אפילו למ"ד נאמן הוא להתיר ואינו נאמן לאסור שא"א שלא תהי' בתו לשויה ממזרת בנאמנותו ושתהי' בתו לפטר' מן החליצה ושלא להאמינו בזה. וגם זה אינו פלגי' דבורא שהרי דבור אחד הוא שנאמר ממזרת היא. אבל בנדון הזה לא שייך פלגינן דבורא. ומ"מ מה שהשיב דיין תונס שהרי מצינו שהאומר בני זה ממזר הוא שהוא נאמן על בנו ואינו נאמן על אשתו שהי' זונה. הוא ודאי לא דמי' להא. שהרי אמרו בגמ' בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ד ע"ב) דבתרי גופי פלגינן דבורא ויהא נאמן על בנו ולא על אשתו. אבל בנדון הזה חד גופא ולא פלגינן דבורא. שכיון שהיא בתו ואינו נאמן לומר שהיא ממזרת הרי יש לו זרע ואין כאן זיקא שאי אפשר שתהיה בתו ולא בתו. ועוד דלענין פלגינ' דבורא לא שייך באומר לאשה לא באתי עליך. אלא אם הוא נאמן לאסרה ואפילו תאמר דבתרי גופי לא פלגינן דבורא למה יהא נאמן עליה לאסרה אם התורה האמינתו על בנו. לא האמינתו על אשתו ותרי מלי נינהו וכיוצא בזה כתב הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפ' האשה שנתאלמנה וענין פלגינן דבורא הוא כגון האו' פלו' בא על אשתו שהוא נאמן על פלוני ואינו נאמן על אשתו ונאמן שפלו' בא על אשת איש. ולא נאמין אותו בכל דבריו שאמר על אשתו בא דאדם קרוב על אשתו וכגון פלוני רבעו לרצונו שהוא נאמן באמרו רבעו ואינו נאמן באמרו לרצונו. והוא ואחד מצטרפין להרגו כדגרסי' בפ"ק דסנהדרין (ט' ע"ב) וכן לדידי אוזיף ברביתא שהוא נאמן באומר אוזיף ברביתא ואינו נאמן לומר לדידי כדאי' בפ' זה בורר (סנהדרין כ"ה ע"א). וכן ביבמו' בפ' כיצד (כ"ה ע"א) גבי הרגתיו הרגנוהו שהם נאמנין בהיתר לאשתו שהרי נהרג ואינם נאמנין על עצמם באמרם הרגנוהו. וכן בפ"ק דגטין (ח' ע"ב) באומר לעבדו עצמך ונכסי קנויים לך שהוא נאמן בעצמך ואינו נאמן בנכסי דעצמך ונכסי תרי גופי נינהו כמ"ש הרמב"ן ז"ל בפרק יש נוחלין באומרים אנוסים היינו מחמת ממון דלא פלגי' דבור ולומר אנוסי' היינו אבל לא מחמת ממון אלא מחמת נפשות. איך נאמר אנחנו מה שלא אמרוהו הם. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפ' ב' דכתובו' וכל זה אינו ענין בנדון הזה שהרי הודה הדיין אשר בתונס שלא מפני דברי הבעל הצריכה חליצה. וראיתי בדברי הדיין אשר בתונס דבר זר שהוא כתב וז"ל ונרא' מה שלא הזכירו בגמ' אמר בני וחזר ואמר אינו בני חד הוחזק לן נפקא להו דהוחזק לן והוחזק מפי אביו חד מילתא הוא ולא גרע הוחזק לן מהוחזק מפי אביו ולעולם האב בחזקה הוא ולא ודאי כדתניא בספרא יאמר אביו ואני אומר ומה אביו בחזק' מטמא לו אמו שהיא ודאית לא כ"ש הרי לעולם דמפי האב אינו אלא בחזקה ואינו ודאי ומוחזק לן ומוחזק לו חד טעמא הוא ולית חד עדיף על חבריה. עכ"ל. והנה לא עיין בגמרא בפ' יש נוחלין ששם (קכ"ז ע"ב) אמרו אמר בני וחזר ואמר עבדי אינו נאמן וחלופא לבית המכס והטעם שנתן הוא שאין בין דברי האב לחזקתנו כלום דזו חזקה וזו חזקה אינו אמת שהרי בראשון מחולין (י"א ע"ב) למדו דרובא דאורייתא ממכה אביו ואמו ולא למדו מכאן חזקה דאורייתא והרבה נשאו ונתנו שם חזקה דאורייתא מנלן ולא למדוה ממכה אביו ואמו. ומה שאמרו בספרא ומייתו לה במס' נזיר בפ' כהן גדול (נזיר מ"ט ע"א) דאביו ליכא ביה אלא חזקה לא נאמר בדקדוק חזקה דוקא. אלא חזקה דאתיא מכח רובא ע"כ:
658
659שאלה ריח:
659
660בגא"ייה. שאלת ראובן הי' דר בתונס ונשא שם אשה ונולדה לו בת ומתה האשה ונשארה הבת ורצה להביאה עמו לבגאייה ואחות אמה עכבתה אצלה ומנעתה לבוא עם אביה ואחר שבא האב לבגאייה. שלח האב גם כן אחר בתו ולא הניחתה אחות אמה לילך אצל אביה. והאב מפחד שמא תתבענו אחו' אשתו במזונו' הבת. תשובה מן הדין לא הית' אחו' אמה רשאה לעכב על אביה שלא תבוא עמו דדוקא אם נתגרשה אמה ואביה אומר תעמוד עמי ואמה אומרת תבא עמי. אמרי' בכתובו' בפ' הנושא (כתובות ק"ב ע"ב) הבת עם אמה אבל אחות אמה אין לה רשות עליה כלל. וא"כ זאת שעכבתה אצלה וזנה אותה שלא ברצון אביה. הניחה מעותיה על קרן הצבי שאפי' הי' חייב אביה לזון אותה מדין תנאי כתובה וקפצה אחות אמה וזנה אותה אין לה עליו כלום כדין פורע חובו של חברו שלא בפני חברו כמ"ש בירושלמי דכתובו' בפ' שני דייני גזרות (ה"ב) וכ"ש בזה שאין חיוב על האב לזון את בניו אלא כשהם קטני קטנים. אבל בקטנים אינו חייב אלא בתור' צדקה אי אמוד כדאיתא בפ' אע"פ (כתובות ס"ה ע"ב) וזה שהי' רוצה לזון אותה ובאה זו ולא הניחתו כבר נפטר מתור' צדקה והיא שזנה אותה הניחה מעותיה על קרן הצבי. ועוד שאם הוא במדינת הים אפי' הניח נכסים אין ב"ד מוכרין אותם לזון בניו ובנותיו כדאיתא בפ' נערה שנתפתתה (כתובות מ"ח ע"א) כ"ש שאם אחר זן אותם שאינו חייב לפרעו:
660
661שאלה ריט: תלמסן. שאלת האש' שנתאלמנה בתנס והיא תובעת תוספ' אע"פ שנכתבה בכתובתה ע"פ תקנו' קהל אלג"זאיר שאין לאלמנה תוספ' וטוענ' בזה כי הית' קטנה כשנשאת ולא הית' יודעת בתקנה זו:
661
662תשובה: אין בדבריה כלום שהתוספ' אינו תנאי ב"ד כמו עיקר הכתוב' שאע"פ שלא נכתב הרי הוא כאלו נכתב ואינו אלא מנהג. וכבר אמרו בגמרא בפ' מציאת האשה (כתובות ס"ו ע"ב) דרשב"ג אמר הכל כמנהג המדינ' ואם מנהג המדינ' ותקנה קבועה שאין לאלמנה תוספ' בין לגדולה בין לקטנה אין לה תוספ' שהכל תלוי ברצון הבעל ולא שעבד עצמו אלא על פי זאת הידיע' ידעה היא או לא ידעה. ומה שהבן היורש שהגדיל אחר מיתת אביו העיד שאביו צוהו שיתן לאמו תוספ' אם הוא רוצה ליזוק בנכסיו רשאי הוא בכך. אבל בחלק אחיו הקטן אינו רשאי לחוב לו. כי גם בחלקו הי' אפשר לומר שהוא בעצמו יכול לחזור בו. לפי שדבריו בגדלותו אינן כלום במה ששמע בקטנותו. ובזה צריך ישוב אם הוא צריך לחזור בו בחלקו. ומה שטענה האלמנה כי היא יש לה צדאק בישמעאל ידענו כי מזוייף הוא ועדי שקר עשאוהו בשוחד שנתן חמיה לעדים כדי לקנתר האפטרופוס ואח"כ נתחרט אבל אפי' היא אמת אין לצדאק אם יש בו זכות אלא דין תוספ' כיון שכותבין כתובה והתוספ' אינה גובה אלמנה לפי התקנה. והבן הגדול שכתב כל נכסיו קודם שהגיע לעשרים שנה בקנין גמור לאחד מקרוביו זה שוטה הוא אפי' יש לו סימני גדלות כי מי שמניח את עצמו ונותן לאחרים שוטה הוא ואין מעשיו כלום. והלא רב נחמן בטל מכר אחד שעשה קטן שהגיע לגדלו' קודם שהגיע לעשרים שנה בנכסי אביו משום דשטותא יתירה חזא ביה דהוה משחרר עבדיה כדאי' בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ה ע"ב) ואם מפני שחרור עבדים בטל מעשיו. כ"ש אם כתב כל נכסיו לאחרים שמתנתו בטלה. וכ"כ הראב"ד ז"ל דהא דאמרי דמתנתו מתנה דוקא אם לא ניכר בו סימן שטות. והכי מוכח בגמ' דמההוא טעמא דמבטלינן ממכרו. משום דילמא מזבין לכלהו נכסיה. מזה הטעם יש לבטל אם נתן כל נכסיו. ובראשון מחגיגה (ד' ע"א) תניא אי זהו שוטה המאבד כל מה שנותנין לו. שאלה רכ
662
663מוסתגאנים.
663
664שאלה רכ: שאלת ראובן נפטר לבית עולמו וחיי' לכל ישראל שבק והי' לו אשה ושתי בנות. והאשה ההיא מעוברת וב"ד הגבו לאשה כתובתה אלא שלא השביעו' מחמת סכנת נפשות מפני הריונ' ומינו אחיה אפטרופוס על היתומים ונפל חשד על אחי המת. לפי שאחר מות אחיו נכנס בבית והוציא כלים והפקידם בבתים ועתה נסתפקו הדיינים תחלה בענין שבועת האלמנ'. עוד בענין מזונותיה בעת הריונה. עוד בענין מזונות הבנות והנולד אם זכר ואם נקבה מה יהי' משפטו. ובענין מינוי האפטרופוס אם יש מערערי' על מינוי ואם יסלקוהו או אם רוצה האפטרופוס להסתלק אם הוא רשאי. ואחי המת הנחשד או אחרים אם יתחייבו שבועה או חרם סתם ואם בפניו או שלא בפניו. ואם יתחייב שבועה אם רשאי האפטרופוס לפטרו משבועתו. ועל ידי נתינת ממון דרך פשרה. ואם יתן הדין שיכול האפטרופוס לעשות מחילה איך הי' בטוח הנמחל מטענת אונס ומסירת מודעה:
664
665תשובה: האלמנה כיון שנפרעה נפטרה משבועת אלמנה כיון שיש נאמנות בשטר כתובה. שאפי' מתה קודם שנשבעה שהדין נותן שלא יפרעו יורשיה מכתובתה כדאיתא בפ' כל הנשבעין (שבועות מ"ח ע"א) כתב הרב בעל המאור ז"ל שאם יש נאמנו' בכתובתה לא הפסידו שהשבוע' בשטר כתובה שיש בו נאמנו'. אינו אלא חומרא בעלמא ואם היא בחיים החמירו עליה. וכשמתה נעמיד הדבר על דינו ויטלו יורשיה וכ"כ הרשב"א זלה"ה בתשובה. וכ"ש אם נפרעה קודם שבועה שאין להשביעה עוד. אלא שמחרימין עליה חרם סתם ככל טענת שמא בתקנ' הגאונים ז"ל אם נטלה יותר מכתובת'. ולענין מזונותיה בעת הריונה אין לה מזונו' כלל כדין גרושה כיון שנפרעה כדין גרושה. ואם נקבה תלד יש לה בנכסים כאחיותיה מדין ירושה ואמה תניק אותה ויתנו לה שכרה שכר הניקתה כ"ד חדש וכ"כ בעל העטור ז"ל בשם רבינו האי ז"ל כדין גרושה הנז' בגמ' בפ' אע"פ (כתובות נ"ט ע"ב) ויוסיפו לה על שכרה מזונו' היפים לחלב מחלקה ושתי האחיו' תטול כל אחת שליש כדאיתא בפ' יש נוחלין. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' נחלו'. ואם זכר תלד אם נכסים יספיקו לזכר ולבנו' למזונו' עד שיגדילו הבנו' וזה נקרא נכסים מרובים יהיו נזונים כאחד. ודין הזכר כדין הנקבה בהנקתה. אם לא יספיקו לזה הנכסים וזה נקרא נכסים מועטים. הבנו' יהיו נזונו' כפי כבודם מהקרקעו' והזכר ישאל על הפתחים כדאי' בפ' מי שמת (בבא בתרא קל"ט ע"ב) ובפ' שני דייני (כתובות ק"ח ע"ב) ואם אמו לא תרצה להניקו אלא בשכר. גבאי הקהל חייבין לפרעה מארנקי של צדקה. ואם הנכסים הם מטלטלין יהי' נזון עם הבנו' וכ"כ הרי"ף ז"ל בפ' מי שמת והרמב"ם ז"ל בפ' י"ט מהל' אישו'. והאפטרופוס שנתמנה אין מסלקין אותו אם אינו מפסיד בנכסים וגם הוא אינו רשאי להסתלק שהרי מצוה קא עביד. וכן אמרו בתוספתא האפטרופין עד שלא החזיקו בנכסים רשאין להסתלק משהחזיקו בנכסים אין רשאין להסתלק. וכתב רבי' חננאל זאת התוספתא בפסק הלכ' בפירושיו וכן כתבו האחרונים ז"ל והדיינין יכתבו כל הנכסי' בשטר הנקרא שמוש ב"ד ויעשו שני שטרו'. יתנו האחד ביד האפטרופוס והאחד ביד אחי המת כי כן כתב הראב"ד ז"ל. וענין החשדים שהיו חושדין על ששלחו ידם בנכסים מה שהודו יחזירו. ומה שלא הודו יטילו חרם חמור כל מי שיודע עדות יביא ויעיד כתקנ' הגאוני' ז"ל וכמנהג בתי דינין בכל מקומו' ישראל וכל מה שיעידו יחזירו. ואם אין שם עדים יחרימו על הנחשד אם שלח ידו בנכסים עד שיחזיר כל מה שנטל ורשאין ב"ד להחמיר בהטלת חרם זה כל מה שאפשר כדי לאיים עליהם ואני מסכים עמהם לכל מה שיעשו ויטילום בשמי אם יראה להם איום וחוזק בזה ואם אין שם אלא חרם סתם יטילו אותו בתביעו' האפטרופוס כי כן כתב בעל העטור ז"ל בשם רבינו האיי גאון ז"ל ויטילוהו בפניו של נחשד או שלא בפניו כמו שכתב הרב ז"ל בשם בעל מתיבו' ז"ל בין יענה אמן בין לא יענה החרם חל עליו אפי' שלא בפניו. ואם יש עליו חיוב שבוע' אינו יכול להפטר בפדיון שאם יגדלו היתומי' וימצאו עליו חיוב שבועה יכולין לחייבו בב"ד ואין פטור שעשה האפטרופוס כלום כי אין האפטרופוסי' רשאין לחוב ליתומי' ויוכלו לומר נחזיר לך מה שנתת להאפטרופוס והשבע. אבל לפי הנרא' אין בזה צד חיוב שבועה לא לאפטרופוס ולא ליתומים לפי שאין חיוב שבועה אלא בטענ' ברי ובטענת ספק אין שם חיוב שבועה ומה יוכלו היתומי' לדעת יותר ממה שהוא יודע האפטרופוס. ולעולם לא יבא לידי חיוב שבועה אלא חרם סתם ואם האפטרופוס רואה תועל' ליתומים אם יפטרנו מזה החרם על ידי פדיון רשאי בכך ואם יעשו מחילה בבטול כל מודעי ומודעי דנפקי מגו מודעי. המחילה תהי' קיימת ואין לו לחוש מטענ' מסיר' מודע' לא מהאפטרופס ולא מיתומים. ושלום על דייני ישראל.
665
666תלמסאן עוד על הענין הנז' בסי' רי"ט
666
667ענין רכא:
667
668אמת הוא שהמתנ' שעשה לך היורש מכל נכסיו שירש מאביו שהיא בטלה אע"פ שהוא גדול בשנים ובסימנים כיון שהוא פחו' מבין עשרים וכ"כ הראב"ד ז"ל דהא דאמרי' בפחו' מבן עשרים מתנתו מתנה דוקא בשלא ניכר בו סימן שטות. זה לשון הרב ז"ל. ואין לך הכרת סימני שטו' יותר ממי שנותן כל נכסיו ויצטרך לחזור על הפתחים וכבר אמרו בפ' א' מחגיגה (ד' ע"א) איזהו שוטה המאבד כל מה שנותנין לו. וכההוא דזבין נכסיה אמר רב נחמן לא עשה ולא כלום. אמרי' בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ה ע"ב) דמשום שטותא יתירתא דחזא ביה. אמר לא עשה ולא כלום משום דהוה משחרר עבדיה ובטל המכיר' לא השחרור כמו שכתבת דח"ו שיבטל השחרור שהרי יצא עליו שם בן חורין. וזה אף ע"פ שיש בו קלות הדעת לאבד הנכסים ומפני זה בטל מעשיו אבל אינו שוטה גמור שלא יהיו קדושיו קדושין וגטו גט. וכיון דגטו גט שחרורו שחרור שהרי הושוו לגיטי נשים שחרורי עבדים אבל בטול מעשיו בנכסי אביו הוא מפני קלו' דעתו יאבד נכסי אביו וב"ד חייבין לשמרם מפני השבת אבדה וכמו שרב נחמן בטל מעשיו במקרקעי אפילו סבירא ליה תוך זמן כלאחר זמן כדאיתא התם בגמרא (שם) ה"ה דבמטלטלי מבטלין זביניה אי חזינן ביה שטותא יתירתא דהא תוך זמן במטלטלי הוו כלפני זמן במקרקעי למאן דאית ליה דהוו כלאחר זמן ואם מפני שטותא יתירתא בטל מעשיו במקרקעי תוך זמן אפילו מאן דאית ליה דהוא כלאחר זמן ה"ה במטלטלי תוך זמן שאין מעשיו כלום לא כזביני ולא כמתנה דלמאן דאמר תוך זמן כלאחר זמן מטלטלי ומקרקעי שוים הם בזביני ובמתנה. וגם ממה שבטלו ממכרו משום טעמא דקים להו לרבנן דינוקא מקרבא דעתי' לגבי זוזי. ואי אמרת זביניה זביני מזבן להו לכלהו נכסי. מההוא טעמא גופיה. אפילו בלא טעמא דשטותא יתירתא מבטלינן מתנתו אם נתן כל נכסיו שאם מפני חשש שמא ימכור כל נכסיו אנו מבטלין ממכרו במקצת. כ"ש שאם נתן כל נכסיו ולא שייר כלום מעשיו בטלים ואם קיימו מתנתו במקצת משום טעמא דאי לאו הנאה דהוה ליה מניה לא הוה יהיב ליה מתנה. ומשום טעמא דלעבדו ליה מליה אמור רבנן תהוי מתנתו מתנה. כשנותן כל נכסיו המרובים ולא שייר כלום לא קיימו חכמים ז"ל מעשיו שלא נשאר לו כלום דלעבדו ליה מליה וחשבינן בהא תוך זמן כלפני זמן אפילו במתנה אפילו במטלטלין שאיזו הנאה הגיעה לו ממקבל המתנ' שתהי' כנגד אלו הנכסים המרובים ואלו עשה לך הרשאה לתבוע נכסיו מיד האפטרופוס היו דברי דעת. וענין הצדאק אמת הוא שהוא מזוייף ואותו מקום מפורסם הוא אצל הקהל כי הערכאו' עושים שטרו' מזוייפים בשוחד וכבר נשאלתי מזה מהם פעמים רבות ואין ספק בדבר. ודין הצדאק אפילו היכא דליכא למיחש לזיופא. אמת הוא שאין לו אלא רק תוספ' אע"ג שנהגו לגבותו מחיים משום דתנאי שבממון קיים. וכן אם התנ' עמהם שתגבה תוספ' מחיים. גם כן תנאי שבממון הוא וקיים. ומ"מ אין לו אלא דין תוספ' שהרי משלו הוא מוסיף לה על נדוניתא וכבר שנינו (כתובו' נ"ד ע"ב) אם רצה להוסיף לה מאה מנה מוסיף ואם בתקנתם תנן שלא תגבה תוספ'. והתקנ' הית' שלא תגבה אלא מה שהביא' לו. הצד א' בכלל התקנ' הוא. ומה שכתבת שלא תתבע אותו עד בא חליפת' אינו יודע שרש לאלו הדברים אם יש לה זכות בו למה לא תתבענו בחייה. ומה שהודה הבן שאביו צוהו שיתן תוספ' לאמו והורית כי הודאתו אינם כלום לחוב לאחיו אם הבן רוצה לתת מחלקו התוספ' כלה או חציו מותר אפילו בלא צווי אביו ומה הי' צריך בזה לומר שאביו צוהו לפני מותו יתן ויחזור ויתן משלו. צוה או לא צוה אבל נרא' שאלו הדברים למדוהו בני אדם שאינן יודעים בין ימינם לשמאלם ואם מצות אביו הית' למה לא צוה כן לעדי צואתו וצוה כן לקטן שצוה עליו אפטרופוס. ומכל זה נרא' שהבן הוא סכל וטענתא אגמרנא עורכי הדיינין על כן אמרתי לך שהוא בעצמו יחזור לחזור בהודאתו ולומר כך למדוני לומר ולא צוה אבי לומר כן. וכיון שהוא לא קבל על עצמו לתת אלא מפני מצות אביו יכול לומר לא צוני ולא אתן כלום כי אין עלי חיוב המצו' ולא שעבוד עצמי ואפילו אמת הוא שאביו אמר לו כן לא נאמר על זה דברי שכיב מרע ככתובים ומסורים דמו. כיון שלא אמר כן לעדי צואתו. ויאמר לקטן הצריך לאפטרופוס ואינו מתחייב מפני צואת אביו ולא מפני הודאתו כיון שלא קבל עליו לתת לאמו ויכול לחזר בו אם ירצה ואין ב"ד מחייבין אותו אם יחזור בו והדבר נודע ומפורסם מהעומדים שם בחליו שלא זזו משם אפילו שעה אחת עד מותו ושמענו דבריהם במקומנו שמעולם לא צוה אביו כן. ולפי זה אמרתי לך שתתרחק מן הכיעור שלא יאמרו שאתה מלמדו טענו' כאלה. ודברים מכוערים הם אלו ויסייע לזה המתנה שעשה לך. ומה שאמרת שלא בטלו חכמים מתנת מי שכותב נכסיו אלא לאשתו והנזכרים בגמרא כן הוא האמת ולא הוצרכו להוציא מזה הכלל פחות מבן עשרים בנכסי אביו שהדבר נודע שאין הבן שלם לשמור נכסים שנפלו לו בירושה עד שיהיו לו עשרים שנה ולא הוצרכו להזכיר בגמרא אלא אותם שהם בדעתם שלמה שנתנו בנכסי עצמן:
668
669ומה שעלה בזה הוא שהמתנה בטלה והודאת התוספ' הוא בעצמו יכול לחזור בו ויכול לתבוע ממך נכסיו כלם אם ימסרם לך האפטרופוס ואם מפני הודאתו נתת לאמו התוספ' יכול להוציאם מנכסיך שמענה ועתה דע לך:
669
670וענין האפטרופוס אם הוא מפסיד הנכסים או מצליחם ואם מוציאים ממנו חלק הבן שהגדיל ואם כתבו הנכסים בשטר שמוש ב"ד ואם ישבע בטענו' ברי או יקבל חרם סתם בטענת ספק. כבר כתבת כי יש שם בתי דינין גדול וקטן עליהם המצוה לגמור וקולר תלוי בצוארם איני נכנס בכל זה ולא כתבתי לך אלא על פי הדברים שכתבת לי ופטור אני מענשם אם לא הי' נשאל מהבית דין עצמו:
670
671ענין רכב:
671
672וענין המקוה של בית הכנסת של אלמלאחין
672
673יש בו למטה מהמדרגה התחתונה אמתים אורך ואמה רוחב וחצי אמה גובה שהם בתשבור' אמה אחת ושיעור המים י"ג סאין ושליש והם שני קבים שהם שליש מ' סאין ולמעלה מהמדרגה התחתונ' יש אמתי' אורך ואמה וחצי רוחב וחצי אמה גובה שהם בתשבורו' אמה וחצי עם אמה הראשונה הם שתי אמות וחצי ושיעור המים ל"ג סאין ושליש שהם שני קבין וכשיגיעו המי' לחצי המדרגה העליונה יהיו המים על המדרגה ההיא אמתים אורך ואמה וחצי רוחב ורביע אמה גובה שש אצבעות שהם בתשבורו' ג' רביעי אמה עם האמה הראשונה שהיא למטה מהמדרגה התחתונה יהיו המים אמה ושלשה רבעי אמה. ושיעור המים כ"ג סאין ושליש וחצי מקוה שהוא ג' אמות הוא אמה וחצי שהם ך' סאין יש בו רביע אמה יותר על חצי מקוה שהוא ג' סאין ושליש. א"כ כשיגיעו המים לחצי המדרגה העליונ' יכולין להמשיך בו להשלימו למקוה שהרי יש בו רביה והמשכה. ולפי הדקדוק אין צריך כל כך כשיעלו המים על המדרגה התחתונה ששית אמה שהם ד' אצבעות שהוא טפח א' ואצבע יהי' שיעור המים אמה וחצי שהם כ' סאה ושתהי' שם רביה יספיק חצי אצבע לפי דברי הרמב"ם ז"ל שאינו צריך אלא רביה מועטת. ולפי הנר' בגמרא במס' תמורה (י"ב) דבעי' כ"א סאין צריך יותר. א"כ כשיעלו המים על המדרגה התחתונ' חמש אצבעו' בקירוב יש שם רביה וממשיכין בו להשלים שיעור מקוה ויהי' שיעור המים כ"א סאין שני שלישים. וכשיגיעו המים עד תחלת המדרגה העליונה הם ב' אמות וחצי שהם ל"ג סאין ושליש יחסר להם לתשלום מקוה חצי אמה. והמדרגה העליונ' היא אמתים על אמתים שהם ד' אמות אם היו המים גובה אמה ולא נצטרך אלא חצי אמה שהוא שמינית ד' אמות א"כ כשיעלו למעלה מהמדרגה העליונ' שיעור שמינית אמה שהוא ג' אצבעות בגודל כי האמה ששה טפחים והטפח ארבע אצבעות בגודל בין הכל כ"ד אצבעות. ושמיניתים ג' אצבעות אז יהי' המקוה שלם ויכולות לטבול בו. ולפי שהמקוה הוא רחב ומימיו מרודדין והאשה צריכה שתטבול דרך גדילתה יכולין למלאת בכתף ולשפוך לתוך המקוה כדי שיטפחו המים. וכל אלו השיעורים הם שחוקים דבמקוה בעינן אמות שוחקות באמה בת ששה טפחים להחמיר. דבשל תורה מחמירי' לאפוקי נפשין מכל ספיקא. כל זה הי' במקוה הראשון אבל אחר כך עשו מקוה אחר יותר גדול מן הראשון:
673
674ענין רכג:
674
675הגאון ז"ל כתב שאין אדם רשאי לגרש אשתו אם לא יפרע לה כתובתה. וכן נמצא בתשובה לרי"ף ז"ל. והביא ראיה ממה ששנינו (כתובו' נ"א ע"א) לקתה חייב לרפאתה אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי דוקא הרי גיטה וכתובתה. אבל שלא בכתובה אינו רשאי. ואם לא קבל עליו את הדין מנדין אותו עכ"ל התשובה. ויש לי ראיה לזה מדאמרי' נתנני ה' בידי לא אוכל קום זו אשה רעה וכתובתה מרובה כדאיתא בפ' הבא על יבמתו (יבמות ס"ג ע"ב) וכן מההוא עובדא דשלהי אגדת הנזקין (נ"ח ע"א) וכן מעובדא דר' יוסי הגלילי דירושלמי שהית' אשתו רעה ור' אלעזר בן עזריה הלוה לו מעות לפרעה כדאיתא בפ' אלמנה נזונת (ה"ג) ובויקרא רבה בפרשת בהר סיני. וב"ר בפסוק אעשה לו עזר כנגדו מכל הני משמע שאינו יכול לגרשה אלא א"כ פורע אותה. וכן משמע בפ' מי שהוציאוהו (עירובין מ"א ע"ב):
675
676ענין רכד:
676
677הרשב"א זלה"ה נשאל כי במקום אחד נמנע המטר מחדש אייר עד יציאת חג השבועו' והתחילו הצמחים להשתנו' ומקצתן להתיבש וגזרו תעני' והתפללו כל הקהל כאחד בבית הכנסת כל היום. ונחלקו התלמידים בתפלה. כת אומרת שאין לומר שש ברכות ומי שענה בזמן הזה אלא בזמן שנמנע המטר בזמן הזריעה. אבל עכשיו לא אלא שמרבים בתפלה ומתריעין בשופרו'. ואמרו שכך נרא' מהגמ' ומדברי הרמב"ם ז"ל. וכת אומרת שאומרים ברכות לפי שהצמחי' התחילו ליבש ואין לנו שהות להכרזת י"ג תעניו' ולפיכך נהגו לזה חומרא בשבע תעניו' אחרונו'. וכן מצאנו מפורש לה"ר יונתן ז"ל והשיב הרב ז"ל שנרא' לו כדברי הכת הראשונ' מכמה טעמים דכשמזכירין טל בפסח אין מזכירין גשמים אפי' הרבי' אלא בשומע תפלה כיחידים ואפי' צריכים לגשמים הרבה וכדשלח להו ר' סימון לבני גלילא דגרסי' בפ"ק דתעניו' (י"ד ע"ב) שלחו ליה בני נינוה לר' כגון אנו דצריכין למטרא אפי' בתקופ' תמוז. כיחידים דמינן בשומע תפלה או דילמא כצבור דמינן ובברכת השנים. שלח להו כיחידים דמיתו ובשומע תפלה. והקשו עליו בגמרא א"ר יהודה אימתי בזמן שהשנים כתקנן וישראל שרויים על אדמתן אבל בזמן הזה הכל לפי השנים והכל לפי המקומו' והכל לפי הזמן א"ל מתני' רמית עליה דר' ר' תנא הוא ופליג ואסיקנא דאפסיק' הלכתא התם הכי ואם אינן מזכירין אלא בשומע תפלה היאך יוסיפו בתפלה שש. ובההוא מעשה דנינוה אמרו בירושלמי (שם פ"ק ה"א) בנינוה צריכין למיעבד תעניתא בתר פסחא אמר להם צאו ועשו ובלבד שלא תשנו ממטבע הברכה. ועוד דתנן עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ומתן והיחידי' חוזרים ומתענין עד שיצא ניסן. יצא ניסן הגשמים סימן קללה. שנא' הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' ולא ראינו מעולם מי שעשה כן עכ"ל תשובתו ז"ל. ותשובתו ז"ל אינה נראית נכונה. מאי שנא שאלת גשמים שצריכין לאחר ניסן משאר צרות שמוסיפין ששה ומה שאמר בירושלמי ובלבד שלא תשנו ממטבע הברכו' היינו שלא יאמרו בברכת השנים ותן טל ומטר אלא בשומע תפלה. ומאי דאמרי' שאם יצא ניסן הגשמים סימן קללה. כבר נתפרש זהו אם לא ירדו קודם לכן אבל ירדו ופסקו אינן סימן קללה ובירושלמי (שם) מפורש שמוסיפין שש ברכו' לאחר הפסח דהכי גרסי' התם בנינוה צריכין למעבד תעניתא בתר פסחא. אתא שאלון לר' אמר להו לכו ועשו ובלבד שלא תשנו ממטבע של תפלה. היכן הוא אמר ר' ירמיה סבר מימר בשומע תפלה. א"ל ר' יוסי לא כן אמר לי ר' זעירא בשם רב הונא לא שאל בברכת השנים או שלא הזכיר גבורו' גשמים בתחיית המתים אומר בשומע תפלה. אמר לן רבי לכו ועשו ובלבד שלא תשנו ממטבע התפלה. על דעתיה דר' יוסי היכן אומרה בשש שהוא מוסיף. עד כדון צבור שיש לו שש יחיד שאין לו שש. אמר ר' חנינא לא כן א"ר זעירא בשם רב הונא יחיד תובע צרכיו בשומע תפלה. ואלו צרכיו הם ע"כ. הרי מפורש שמוסיפין שש ובהם מזכיר גבורת גשמים:
677
678ענין רכה:
678
679בענין בתי החורף בשבת כתב ר' מאיר מרוטנבורק ז"ל כשהייתי בבי' מורי ז"ל אמר שרבינו יעקב מאורלנש היה אומר לעכו"ם לתקן האש משום חולה שאין בו סכנה שאומר לעכו"ם ועושה והכל חולים לגבי אש. אמנם בעירנו היו נוהגין איסור משום גדר הפרישו' ע"כ. ורבי' י"ט ז"ל כתב מנעורי אני משתומם על האוסרים להתחמם כנגד מדורו' עכו"ם המוסק בשביל ישראל בשבת כי ראיתי את אבא מארי ז"ל ואת בנו ר' משלם מ"כ שהיו פרושים מתחממים וכן גדולי עולם וטעמא דהכל חולים אצל הקור ומצטערים הם לכל הפחו' ואמרי' בכתובו' (ס' ע"א) גונח יונק חלב בשבת משו' מפרק כלאחר יד ולא גזרו רבנן והכי הלכתא. ולולי שיתמהו עלי הייתי מתיר האמירה בפירוש. כ"ש בעכו"ם העושה מעצמו בשביל ישראל ואין להחמיר במקום צער שהרי גבי מכחול עינא בשבת מעכו"ם אע"פ שישראל עוצם ופותח עיניו כ"ש הכא דלא עביד אפי' עקימת שפתים ואפי' מעשה שרי בכבוי גחלת של מתכת לכ"ג אם היה זקן או אסטניס ע"כ. ולי נראית ראיה מפורשת להתיר בפ' כירה (שבת ל"ז ע"ב ע"ש) דאמרי' התם א"ל אביי לרב יוסף מהו לשהות פי' על גבי כירה בשבת א"ל הא רב יהודה משהו ליה ואכיל אמר ליה בר מינה דההיא דכיון דמדרבנן הוא אפילו בשבת שרי למעבד ליה עד כאן. שמעון בה"ר צמח זל"הה.
679
680בגאייה בענין חשמשת סלעים של פדיון בכור כמה הם
680
681ענין רכו:
681
682בגמרא בכורו' (נ' ע"א) אמרו כי שקל של תורה תלתא דינרי ותלתא הויא וחמשת שקלים שיתסר ותרי תלת' וזה קודם שהוסיפו על המדו' שתו' כי מן התורה אין השקל אלא עשרים מעין כמו שתרגם אנקלוס. וחכ"א שש מעה כסף דינר והשקל שהוא ד' דינרין חזרו להיו' כ"ד מעין א"כ חזרו שיתסר ותרי תילתי עשרים דינרין וכן כתבו הראשונים והאחרוני' ז"ל ודבר מוסכם הוא שחמשת שקלים הם עשרים דינרים ורש"י ז"ל היה אומר כי השקל שהוא ד' דינרי הוא חצי אוקיא של מקומו והיא האוקיא של צורפים במקום הזה אשר עשרים זהובים הם ג' אוקיא. ובזה אין ספק ויהי' חמשת שקלים שני אוקיות וחצי. והרמב"ן ז"ל ראה בארץ ישראל זה השקל משקלו כמו שכתב רש"י ז"ל אבל הגאונים ז"ל שאומרים שהדינר משקל צ"ו חבאת והוא הדינר הזה שהוא יוצא היום. וכ"כ הרמב"ן ז"ל שהוא ראה אותו שם. והוא זה שאומרים הגאונים ז"ל. א"כ יהיו ה' שקלים משקל עשרים זהובי' שהם ג' אוקיות וזה אינו סותר דברי רש"י ז"ל כי השקל שראה הרמב"ן ז"ל אינו אלא שקל של תורה קודם שהוסיפו שתו' שהרי ביד כותיים היה ואינם מחזיקים בדברי חז"ל שהוסיפו שתו'. אבל אחר שהוסיפו שתות והשקל לא היה אלא עשרים מעין עשאוהו כ"ד מעין. א"כ חזרו ב' אוקיות וחצי שכתב רש"י ז"ל ג' אוקיות כדברי הגאונים ז"ל. אבל בלא ספק כי הגאונים כבר ראו אותו שקל ובזה היא הסכמ' הרמב"ן ז"ל עם הגאונים ז"ל כי הוא כתב שהדינר הוא ג' ארגינץ ובכל ארגינץ יש ל"ב חבאת. כי יש בו ח' גרעיני חרוב ובכל גרעין ד' שעורות יהי' הדינר צ"ו חבאת כדברי הגאונים ז"ל והוא הדינר זהב שנוהגין בו באלו הארצו' שהם שוקלים בו כ"ד גרעינים חרוב ובכל גרעין חרוב ד' חבאת הכל צ"ו חבאת. וזה שיצאה מדברי הרב ז"ל בחידושי כתובו' שהם י"ו ארגינץ באוקיא ולפי זה יהיו עשרי' דינרין של פדיון הבן שהם ששים ארגינץ ג' אוקיות ושלש רביעית אוקיא וכ"כ הרשב"א בתשו' שהדינר לדעת הגאונים ז"ל ג' ארגינץ נמצאו ה' סלעים שהם ך' דינרים שהם ששים ארגינץ שהוא חצי זקוק פחו' רביע אוקיא. ע"ב וחצי זקוק הוא ד' אוקיות וזה בזקוק אוקיו' של מארק מקומם אבל באוקיות של צורפים בכאן שיש ב' ארגינץ באוקיות הם ב' אוקיות וכן הוא משקל ב' דינרי זהב שבארצו' אלו ויבא הכל מכוון דעת הרמב"ם ז"ל ששקל באוקיות המארק. והגאונים ששקלו בדינר שהם עשרים בג' אוקיות הכל שיעור אחד. כי הדינר ג' ארגינץ אשר בכל ארגינץ ח' גרעיני חרוב ובכל חרוב ד' שעורות כי כן כתב רבי' ז"ל בסוף חדושי כתובו' ובהל' בכורות שלו ועשרים דינרים הם ס' ארגינץ שהם ח' אוקיות המארק שהם י"ו ארגינץ באוקיא ג' אוקיו' וב' רביעי אוקיא ומאוקיות הצורפים במקום הזה שיש כ' ארגינץ באוקיו' ג' אוקיות. וכדברי הרמב"ן בחדושי כתובו' בסופו יתבאר כי הוא שקל במארק שיש בו ח' אוקיו' כל אוקיא י"ו ארגינץ ובזה טועים הרבה בני אדם כי לא הרגישו בדברי הרמב"ן זכרונו לברכה בהבדל שיש בין אוקיות המארק ואוקיות הצורפים שיש בעשרים זהובים שלש אוקיות:
682
683כתב תוכחה להקל אשר באי מיורקה
683
684ענין רכז:
684
685לא נכחד ממני עצמי. ועיני ראו גלמי ויודע אני בעצמי כי אינני מהמוכיחים והלואי הייתי מן הראויים לקבל תוכחו'. גם כי אין הדור הזה יותר טוב מהדורו' הראשונים שהעידו עליהם (ערכין ט"ז ע"ב) שאין בהם מי שראוי לקבל תוכחת. אבל שמי שאפשר לו למחות ואינו מוחה הוא נתפס עליו. על כן הציקתני רוח בטני לדבר מה שאינו מחקי ותהי בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי. נלאיתי כלכל ולא אוכל ואני נשען על ענותנותכם תדינוני לכף זכות והמקום ידין אתכם לכף זכות ואולי היה עת רצון להכנס דברי באזניכם ותחשב לי לצדקה. וכל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו. ועתה אחר אלה הדברי' הלא ידעתם כי סבת החרבן הקהלה הקדומה אשר היתה במקומכם היתה מפני המחלוקת עד אשר פגעה מדת הדין בהם והשליכתם אל ארץ אחרת כיום הזה. מתהלכים מעכו"ם לעכו"ם וממלכה אל עם אחר ואין מקבץ לנודד. והיום אשר ברחמי שמים נתישבתם אתם במקומם למה לא תקחו מוסר לאמר זאת הארץ אוכלת יושביה היא ולא תוכל להכיל בעלי המחלוקת ותקיאה אותם כאשר קאה את הקהל אשר לפנינו ואם הראשונים לא מרובם חשק השם בהם ולא הועיל הונם ביום עברה אתם מה הבטחון הזה אשר אתם בוטחים בשנאת חנם שביניכם אשר על זה דבריכם נשמעים בין הנכבדי' האנוסים. כי תצא מכם אש ומצאה קוצים ביניה' וסוף דבר נאכל גדיש לא טוב הדבר הזה ואין ה' בקרבכם על הדבר הזה ואיננו שומע בקולכם ולא מקבל תפלתכם כי אין בישורון מלכו של עולם כי אם בהתאסף ראשי עם יחד ואם אתם חברי' מקשיבים זה לזה אומרת שכינה השמיעני. ואם אין ברח לך דודי ותשוב השכינה למקומה ואתם בהסתר פנים כצאן אשר אין להם רועה אשר בא ארי ודורס וזאב וטורף ואין מציל מידם. אחלי אחינו בית ישראל הסתירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם זהו יצר הרע הוא שטן הוא מלאך המות (ב"ב ט"ז ע"א) והטהרו והחליפו שמלותיכם להגביר היצר הטוב ובחרו בחיים ודרשו את שלום חביריכם וכל אחד מכם יוכיח את עצמו וישבור את לבו הזונה וידבר שלום לכל עמו ואל תאמרו הנה אנחנו במקומנו זה רחוקי' מהקהלות הגדולות אשר בארץ אדום. ומי ישמיעם את דברי ריבותינו דעו באמת כי כלנו בני איש אחד נחנו והקהלו' ארץ ישמעאל יהיו לאגודה אחת להוכיח במישור לענוי ארץ כי הארץ הזאת כלה נעשה מרוע הנהגתכם אשר כל אחד מכם הישר בעיניו יעשה והקטון איננו שומע לגדול והגדול מתגאה על הקטון ואשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים וכ"ש שילמדו מוסר הקטנים לשמוע אל הגדולים. ועשו גדר בדבר בחרם ובאלה שלא יכניס אדם בינו לחבירו אחד מהאנוסים. ועוד אני מדבר בתפלה שתהיו זריזים באיסור והיתר אחר שאתם במקום שאין מניחים אתכם לדון בדיני ממונות ותורתכם היא קצרה קיימו אותה כראוי כי שמעתי שאתם שותים יין שהמוכרת היא ישמעאלית. אלא שבהוראת מורה הוראה אחד הותר לכם מפני שטבלה ואתם אין עליכם אשר אחר שבהוראתו נעשה הדבר הזה והאשם אינו אלא על המור' ההוא ועלי אם אחר ששמעתי אשתוק כי המורה הזה העיד על עצמו שאינו יודע בין ימינו לשמאלו. כי אע"פ שטבילת גרים שנעשית שלא בפני ג' היא מתרת אותם לבא בקהל אבל צריך שיהא מקבל עליו התורה בפני ג' קודם טבילה שהרי משפט כתיב בה ואין משפט פחות מג' ומה שאמרו בגמרא (יבמות מ"ה ע"ב) מי לא טבלה לנדותה. זו הוא באשה שהיא נוהגת כמנהג היהודי' והיו חוששין לבניה מפני שלא טבלה טבילת גרים ואמרו כיון שהיא נוהגת מנהג יהדות וטובלת לטהרת נדתה אותה טבילה עלתם לה לטהרת גרות לפי שהיא טבילה של מצוה אבל אשה שהיא מוחזקת ישמעאלית מפני טבילה אחת שנעשית בצנעא שהיא כטובלת ושרץ בידה אינו מוציא אותה מחזקתה אם לא קבלה עליה תורת ישראל בפני ג' והיא לא עשתה כן שהרי אינכם רשאים לקבל גרים מפני פחד המלכות ואפי' היתה אותה טבילה לשם גרות וכ"ש שלא היתה אלא לשם שפחות ואפי' טבלה לשם מצוה וחייבת בכל מצות שהנשים חייבות בהם מגע' אסור עד שתקבל גט שחרור כהסכמ' הרבה מהגדולים על כן הזהרו שלא תשתו ממגעה. עוד שמעתי כי היא מודדת היין בכליו של עכו"ם ואח"כ בכליו של ישראל. וזה אפי' הי' המוכר ישראל היין אסור הוא מדין נצוק. כי כבר הסכימו האחרונים ז"ל כי כיון שנתחבר היין שבכלי המוכר עם היין שבכלי העכו"ם שלא הודח נאסר הכל מדין נצוק ולצאת מידי כל ספק ידיח הכלי במים. עוד שמעתי כי הגוי מכניס קנה המדה בפטס לדעת כמה מדות יש בפטס ואתם שותים יין זה ואין בזה היתר אלא שמדיח הקנה וימדוד ישראל ואם אין עושים כן. לא נשאר אלא שתלכו לחנויות של עכו"ם לקנות משם יין. והותר לכם סתם יינם. באמת דברים קשים הם אלא חדלו לכם מזה ומכיוצא בזה. גם ראיתי שערוריה בבחורי חמד הבאים מאצלכם שהם כלם קצוצי פאה. וכבר ידעתם כי על כל פאה ופאה חייבין מלקות אחד אפי' בפעם אחת. ואפי' במספרים כעין תער. יש מלקות בפאת הראש דלא כתיב בהו השחתה. ואם כל כך הורגלו בזה עד שהותר לכם הדבר כאלו לא נכתב בתורה הרי הם כאלו עברו על כל התורה כלה ואין שחיטתם כשרה. והמקדש בפניהם אשה אינה מקודשת. אלה הדברים יחולו על ראש אויביכם. ועתה אף ע"פ שהתחלתי בגנות אני מסיים בשבח ואשריכם שזכיתם לבנות לכם בתים בעושר ובנכסים וכבוד במקום ההוא אשר בכל יום אתם מסגלים עליכם מצות בכבישות יצרכם לעצום עיניכם מראות ברע צלמים אלמים ופריצות גויות. יהי רצון שתהי' עמידתכם שם לטוב לכם כל הימי' בעולם שכלו טוב לחיותכם כיום הזה בעולם שכלו ארוך. שלום לכם שלום שלום כנפשכם החשובה. ונפש אחיכם נזרקה בו שיבה. אוהבכם נדבה. מעתיר לאל יותירכם לטובה שמעון בה"ר צמח זלה"ה. אחר שכתבתי זה לא שמעו לקולי. ותוך ימים מועטים פגעה בהם מדת הדין ונשתמדו כלם בשביל המחלוקת ואני את נפשי הצלתי:
685
686שאלה רכח:
686
687בגאיה. שאלת הסוחרים אשר בבגאיה העלילו עליהם זה ימים רבים. כי שבוי בן אדונינו המלך יר"ה ברחו בספינתם אשר היתה בנמל ובקשו מהם קנס הון עתק עד שכל הסחורו' שבאו להם בספינה ההיא לא היו מספיקים לחצי הבקשה ההיא והתנו ביניהם בפני החבר עיר שכל ההוצאו' וזולתם יחשבום לפי ממון הבא בספינה ההיא. ובספינה אחרת שבאה להם קודם לזו. וקבלו בקנין גמור תנאי זה על עצמם ואח"כ הטה הש"י את לב אדוננו המלך יר"ה לחסד והקל מעליהם עול בנו והטיל עליהם סך ידוע ושיפרעוהו לבנו לזמני' דבר ידוע בכל זמן וזמן ושיכתבו שטר הסוחרי' לבן אדוננו המלך שיפרעו הסך ההוא בזמני' ידועי'. ואמרו הסוחרי' אם קבלת הממון הזה יהי' כפי הממון הבא בספינ' הרי יש מי שבאו לו נכסים מרובים והוא אינו אמוד שיש לו נכסים מרובי' ולא יבטיח המלך בו. אבל יכתוב בשטר החוב כל א' כפי עשרו ולא כפי הממון הבא בספינ'. אבל הפרעון לא יהי' אלא ע"פ התנאי הראשון שהתנו בו בפני חבר עיר יצ"ו ועשו ככה ופרעו הפרעון הראשון כפי השטר לא כפי קבלת השט"ח אח"כ יצאו הדרך ואמרו לא נפרע אלא לפי קבלת שטר החוב יודיענו רבינו שורת הדין בזה:
687
688תשובה: שורש הדין בזה הוא מה שאמרו בגמ' בפ' הגוזל ומאכיל (בבא קמא קט"ז ע"ב) שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטרפה. מחשבין לפי ממון זה נז' בגמרא ובודאי שאין מחשבין אלא לפי הממון שיש להם שם במדבר. ומי שיש לו ממון מועט שם לא יתן אלא לפי ממונו ואשר יש לו ממון הרבה יתן לפי ממונו. ואע"פ שאותו שיש לו ממון מועט יש לו בעיר ממון הרב' יותר מאותו שיש לו ממון רב במדבר כי העיקר בזה הוא שאם הגייס יטול הממון יפסיד המרובה יותר מן המועט. ומזה נלמוד בנדון הזה שהמלך לא חייב הסוחרים אלא מפני שספינתם הזיקה נכסיו ואלו המזיק חייב לא למי שלא הזיק וא"כ מי שיש לו ממון רב יותר ממה שיש לו בספינ' אין החיוב על אותו ממון אלא על ממון הספינה. וא"כ תנאם הראשון הי' דין תור' ואע"פ שלא התנו כן הי' הדין לדון כן כ"ש שהם התנו כן שחייבים לקיים תנאם ואע"פ שבשטר החוב לא נזכר כן. כיון שלא נעשה השטר אלא להבטיח המלך התנאים לא זזו ממקומם.
688
689שאלה רכט:
689
690והראן. שאלת שני שותפים שהלכו בסחור' ממקום למקום ובחצי הדרך נפטר אחד מהם וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ועמד השותף ההוא וחלק השותפו' והפקידו בעיר מושב ביד אנשים נאמני' והלך לדרכו ועתה הוא מפחד שמא יאמרו לו היתומים מאן פלג לך כי הוא לא חלק בפני ב"ד. או אין יכולין לטעון כך כיון שמת א' מהשותפין ובטל השותפו':
690
691תשובה: אלו הי' השותף קיים הי' הדין לומר מאן פלג לך שאין לו לשותף לחלוק אלא בפני ב"ד. אבל כשמת השותף כבר בטלה ששותפו' לפי שכבר נפלו הנכסי' ביד היתומי' וכן כתב הרמב"ם ז"ל בשם הגאוני' ז"ל בסוף פ"ה מה' שלוחי' ושותפים. ויש ראי' בתוספתא וכן בגמ' בפ' המקבל (בבא מציעא ק"ט ע"א) דאמרי' התם האי שתלא דשכיב מסלקינן לי' וכן כ' הרמב"ן ז"ל בחדושיו שם וכן הרשב"א ז"ל בתשוב'. וכיון שמן הדין בטלה השותפו' אין לו להתעסק בממון היתומים. ואם הניחם במקום נאמן נפטר שלא נשתעבד זה לשותפו להתבטל מעסקיו בשביל נכסיו וכן כ' הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכו' שאלה שמי שיש פקדון בידו ואין שם המפקיד להחזירו לו ורוצה לצאת בשיירא שמניח הפקדון במקום נאמן שאין אוסרין זה במקום פקדונו של זה ולא הצריך הרב ז"ל ב"ד אלא כדי שהב"ד ישכרו אדם נאמן. ואם בנדון הזה האיש אשר הפקיד בידו חלק חבירו שמת הוא נאמן. כבר יצא ידי חובת השבת הפקדון. אלא שב"ד חייבין למנו' אפטרופוס על היתומי' והאפטרופוס משביעו כדין שבועת השותפין שהי' על טענת ספק כדאי' בפ' כל הנשבעין (שבועות מ"ה ע"א) והאפטרופוס של היתומים יכול להשביע כמו שהיו יכולי' הם לעשו' אלו היו גדולים וכדמוכח בפ' שור שנגח (בבא קמא ל"ט ע"א) ותו דהא מוקמינן אפטרופא ליתמי לשויי שור דידהו מועד וקרינן ביה והועד בבעליו. והרמב"ם ז"ל כ' בפ"ט מהלכו' שלוחים כי היורש יכול להשביע וא"כ הוא הדין אפטרופוס שהוא במקומו:
691
692שאלה רל:
692
693מוסתגאניס. שאלת אם מותר להושיט דבר מידו ליד אשתו נדה כי דאית מקילין בזה והוקשה לך הדבר:
693
694תשובה: דע כי הרבה הם מחמירי' בזה. וכן כתבו תלמידי רש"י ז"ל שרבם הי' נזהר מכל דבר ואפי' ליטול המפתח מידה לידו. ומה שאסרו בגמרא (כתובו' ס"א ע"א) מזיגת הכוס פי' הרמב"ן ז"ל לא הוצרכו בזה ליטול מידה לידו שזו בכל דבר אסורה (או) [אלא] שלא תמזגנו ותניחנו לפניו בשלחן והוא יטלנו מן השולחן ושמואל היתה אשתו עושה שנוי ומניחתו לפניו ביד שמאל ואשת אביי היתה מניחתו ע"פ הכובא שאינו מקומו ומשום שנוי. והרחצת פניו ידיו ורגליו אסור לשפוך מים על רגליו מן הקיתון אע"פ שאינה נוגעת בו. והעולה מזה הוא שאסור ליטול מידה כלום אפילו בלא נגיעה ואפי' מפתח ומזיגת הכוס אסורה אפי' להניח על השלחן אלא ע"י שנוי והרחצת ידיו ורגליו אפי' לשפוך מהקיתון אסור. וכן אנו נוהגין אלא שיש להקל ליטול תינוק מידה משום דהחי נושא את עצמו כדאי' בפ' (מפנין) [המצניע] (צ"ד ע"א) ובפ' נוטל (שבת קמ"א ע"ב) והיא אינה עושה כלום אלא התינוק עצמו הוא יוצא מחיק אמו ובא לחיק אביו ובכל זה אין חלוק בין ימי נדות לימי ליבון שלעולם היא בטומאתה עד שתטבול במי מקוה. ומה שנראה מדברי הראשוני' ז"ל שהיו מקילין בימי ליבון יותר מימי נדות כ' ר"ת ז"ל שזה המנהג הי' להם לפי שהיו טובלת כדין תורה בסוף שבעה. ואח"כ מונין שבעה נקיים משום חומרא דר' זירא (ברכו' ל"א ע"א) דאפי' רואות טפת דם כחרדל יושבת ז' נקיים ולפי שכבר נטהרה דין תורה ולא היו יושבו' שבעה נקיים אלא משום חומרא דבנות ישראל היו מקצתן מקילין ליטול מידה לידו. אבל עכשו שלא נהגו בטבילה אלא לאחר ימי ליבון הכל הוא שוה ימי נדות וימי ליבון. ומה שאמרת שיש מחמירין לטמא משכבה ומושבה של יולדת ואפי' מנעל שברגליה מצריכין טהרה. דע כי אין לכל זה שרש בתלמוד ואין הפרש בין נדה ליולדת אע"פ שהבא על הנדה הוא בחיוב כרת בכל מקום ובכל זמן שטומאת נדה לבעלה אינו תלוי בטהרו' שהרי אמרו בשני מחולין (ל"א ע"א) בעלה (חולה) [חולין] הוא כלו' דינו כדין חולין ואם נדה (נאסרה) [נאנסה] וטבלה אע"פ שאינה אוכלת בתרומ' היא מותרת לבעלה דלקדשי' בעי' כונה לטבילה ולחולין לא בעי' כונה אבל לשאר הדברים בטומאת נדה אין הפרש בין בעלה לקדשי' והבועל נדה חייב כרת הוא. אבל לענין מרכב ומושב אין זה אלא לתרומה וקדשים. וכשתפסוק הנדה אחר שתנקה סדיניה המלוכלכי' לראות אם פסק מעינה. אינה צריכה כיבוס אחר לא למשכבה ולא ללבושה ומנעליה בין נדה בין יולדת. ומה שנראה מתשובת רבי' האיי ז"ל שבתולה שנבעלה שאין משכבה טמא. והי' נראה מדבריו שהנדה משכבה טמא כבר פי' הראב"ד ז"ל שאין זה אלא לומר שהבעל אסור לישן במטת אשתו בעודה נדה משום הרחקה אבל שיהא צריך משכבה רחיצה ולא טבילה אין זה מדין התלמוד. וכבר כתב זה הרמב"ם ז"ל לאנשי תימן:
694
695ענין רלא:
695
696לפי שבא רבי שמואל בן החכם רבי סעדיה נגאר ז"ל מעיר תלמסאן ותובע בפני מעמד זקני הקהל וגדוליהם בבית הכנסת של מלאחין ליורשי אברהם לוי בר' שלמה הלוי ותביעתו היתה כי הוא שלח מתלמסאן לאביה' הנזכר אסטים ושאר סחורו' למכרם ולשלוח לו ערכם. ואביהם הנזכר קבל הסחורו' הנזכרו' ומכרם ונשארו ברשותו. והיורשים הנזכרים הגדול שבהם והאפטרופסי' של השנים הקטנים שהם ר' שמואל הכהן בקרי יצ"ו ור' משלם אל בנאץ יצ"ו השיבו ואמרו אין אנחנו יודעי' מה אתה שח. על כן צויתי לר' שמואל הנזכר שיברר טענתו והוא הודאה כ' ר' אברהם הנזכר שהוא קבל הסחורו' ולפי שהיורשים והאפטרופסי' היו טוענין שמא אחר שקבלם החזירה לך. על כן נצרכתי לר' שמואל הנזכר לברר שלא החזיר לו כלום והוא הוציא שטר נעשה בבגאיה שהעידו בו שר' שמואל תבעו בבגאיה לפני הדיין הר' בנימן בר' עמרם עמאר נ"ע והוא השיב כל מה ששלחת לי נתתיו לר' יצחק אחיך והוא אומר לו מי צוך לתת לאחי כלום. לא אקבל ממך טענה זו אם לא תראני כתב ידי שאני צויתיך לתת לאחי ור' אברהם הנזכר נשבע בלא חיוב ב"ד שלא נשאר בידו כלום. זהו נסח השטר. ועל זה פסקתי הדין שכיון שהוא מודה שקבל הסחורו' ומודה שנתנם לאחיו בלא מצות ר' שמואל אע"פ שנשבע שלא נשאר בידו כלום ואפי' נשבע באמת. אם נתנם לר' יצחק אחיו שלא במצותו ולא נשאר בידו כלום. אבל אינו פוטרו מר' שמואל וגם ר' יוסף דרשן העיד כי כשהלך לתלמסאן אמר לו ר' אברהם הנז' אמור לר' שמואל כי אחיו ר' יצחק הוא מצער אותי שאתן לו מה ששלח לי אם ירצה שאתנם לו. וכשספר הדברי' אליו אמר לו שלא יתן לו כלום על כן מכל אלו הטענו' נשאר ר' אברהם הלוי מחויב בכל מה שטוען עליו ר' שמואל כי הוא קבל ואמר שנתן למי שלא צוהו וכיון שנתברר שהוא קבל ולא פרעו נתחייבו נכסיו ואפי' מן היתומים. ומתוך פנקסו של ר' אברהם בכתב ידו מצינו שהסך הי' נ"ט זהובים. ולפי שלא נשתיירו מטלטלי מיורשי' לפרוע הסך הנז' והי' צריך לגבות זה מהקרקעו' והיינו צריכים בזה להרמנות האדון השופט. על כן הודעתי אליו כי בדיננו נתברר שהיורשי' חייבין לר' שמואל נ"ט זהובי' והוא גמר הדין ביניהם כאשר חייב דינו ושלום:
696
697שאלה רלב:
697
698בגאיה. שאלת אשה שמכרה כתובתה לאמה בר"ן דינרים ושלחה אחיה ליטלם ממנה ולהביאם לה ואחיה הביא עדי ישמעאל שתודה בפניהם שכבר קבלתם ופתה את אחותו והודית בזה שסומכת עליו שהוא יביאם לה ואחר שנכתב שטר ההודאה יצא לה הדרך ולא נתן לה כלום ולא סרה תובעת ממנו והוא לעולם כופר אם הדין נותן להשביעו או לא:
698
699תשובה: דבר פשוט הוא שחייב שבועה כיון שהיא טוענת בברי שלא נתן לה כלום ואומרת לו תנם לי שעדיין הם ברשותך והוא טוען כבר נתנם לה. הרי זה כאומר לחברו מנה יש לי בידך והוא אומר אין לך בידי כלום שהוא חייב שבועה דרב נחמן שהיא שבועת היסת ודבר זה פשוט. ואם האח טוען לא נתנה לי אמי כלום ועדיין הם ברשותה ישבע על זה ויפטר וגם האם פטורה היא שאינה מתחייבת מפני הודאת בנה אלא שאם תמות וירשנה בנה תטלם מאחיה בלא שבועה מפני הודאת פיו שלא קבלה אחותו כלום אם ירצה שתתקיים מכירת הכתובה. ואם לא יתן לה הר"ן דינרין תתבטל המכירה וכל זה הוא אם נתקיימה המכיר' כדת וכהלכה שתהי' שם כתיבה ומסיר' השטר בידה. ואם אינו כן המכיר' בטלה היא לגמר':
699
700שאלה רלג:
700
701עוד שאלת אלמנה א' נשאת והכניסה לבעלה נדוניא וכתבו בכתובתה דהנעלת ליה מבית אמה ומנהג המקום שאם תמות האשה בחיי בעלה שתחזור הנדוניא לאותו שנתנם לה בנשואיה והאשה אומרת אני לא הבאתי מבית אמי כלום כי אם מנכסי הבאתי אותם ואני רוצה שאותו חצי החוזר לאחר מיתה שלא יהיה לאמי זכות בהם ולא לאחי שאינו אחי מאבי והסופר כ' דהנעלת לי' מבית אמה מעצמו ולא נמלך עמי כלל וכן מודה הסופר וגם העדי' מעידי' כן אלא שחתמו על מ"ש הסופר והסופר כתב כפי מה שמצא בטופס שטרות אחרו':
701
702תשובה: אם הסופר והעדים מעידים כי אותו דבור הנכתב שלא במצותה נכתב הוא בטל והרי הוא כאלו לא נכתב. שכל תנאי שהוא בשטר שאינו נהוג בשאר שטרו' אין לסופר לכתבו עד שישמע מפי האשה בפי'. ולזה אנו כותבי' בשטרו' שיש בהם נאמנו' וקנינא מני' ועל הנאמנו' בפרוש. ואם לא כתב כן אנו תולין שהסופר כתבו מעצמו כמנהג שאר שטרו' והוא בטל ואין בזה משום מגיד וחוזר ומגיד. שכיון שאין חוזרין בהם מעיקר העדות ותולין דבריהם במה שאפשר לטעות השטר הוא קיים ואותו התנאי הוא בטל:
702
703ענין רלד:
703
704והאשה שאבדה כתובתה וכ' לה בעלה כתוב' דאירכסא והפקידה אותה ביד אחיה ואינו רוצה להחזירה לה עד שתשבע לו שאבדה כתובתה. אין בדבריו כלום. שאם הי' בדבריו כלום לא היינו מחייבין לבעל לכתוב כתובה דמירכסא עד שתשבע אשתו שאבדה כתובתה ואם הבעל אינו משביעה איך ישביענה אחיה הנפקד:
704
705ענין רלה:
705
706והאיש אשר כתב לאשתו דינרי זהב אמיריה יתן כמו שכתב ואם בלבו הי' שלא יתן לה אלא שלשים זוז בזהוב. דברים שבלב אינם דברים. ואם כתב לאלמנה תוספת יתן לה שהרי שנינו (כתובות נ"ד ע"ב) אם רצה לכתוב לה אפילו מאה מנה מוסיף:
706
707ענין רלו:
707
708תנס:
708
709שמעתי את תלונותיך על אשר לא השבתי על שאלותיך ואני תמה ממך שאתה בעצמך כתבת כי הוציאו צווי מלכא שכל הטענות יבואו לבית המלכות ישמעאל בדינו ויהודי בדינו ואיך אשיב לדבריך האדרוש אדרש לאשר לא נשאלתי. כבר כתבתי אל הקהל מה שהוא מוטל עליהם חובה לעשות ועל מה שכתבו לי אעשה. מענין דוד נכדך יצ"ו אין התובע ולא הנתבע במקומי. ואין דינם קולר תלוי בצוארי אלא א"כ אהי' נשאל מהם. ומה שכתבתי בזה לר' יוסף ששפורטוש הוא בזכות הירושה לבטל המתנה לא שיהיו נכסי היורש על הספק אם ירצה להחזירם לו או לא. וגם כי לא תדע מה ילד יום. על כן מהרתי לכתוב לו שאין המתנה כלום וגם לבטל טענת האלמנה בענין התוספת והצאדאק. וכל זה לזכות הירושה אני חושב כי יש לי בזה זכות לפני הדיין האמת היודע מחשבו' לבי ולא מנעתיה מלתבוע לאפטרופוס חלק דוד שהגדיל. כי חלילה לי לתת מקום לאפטרופוס להפסיד ליתומים. אבל אמרתי לר' יוסף ששפורטיש שאם עשה לו היורש הרשאה היו דברי דעת וההרשאה אינה אלא לתבוע כי כיון שהוא גדול נסתלק רשות האפטרופוס וחייב להחזיר אל היורש ירושתו ובין שיהי' בקי בטוב משא ומתן בין שיהי' בלתי בקי ומפסיד נכסיו. אין ב"ד זקוקים לו יטול את שלו ויעשה בו מה שירצה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות נחלות. על כן אם דוד רוצה את שלו חלק פשיטות וחלק בכורה. יתבענו בב"ד וב"ד יחייבוהו בדין. ומה ששמעתי שהאפטרופוס אומר שאין עליו חיוב שבועה. כיון שמינהו אבי היתומים. אמת הוא זה שאין מחייבין אותו שבועה מפני טענת ספק. אבל אם יש טענת ברי ליורש על האפטרופוס חייב שבועה. ואיך תהי' לו טענת ברי. אפשר הוא זה כי בלא ספק הנכסים כלם לקחם בשטר שמוש ב"ד במספר במפקד כי כן כתבתי לו ואחשוב כי כן עשה. שאינו פתי האפטרופוס שיקח הנכסים בלא מעמד ב"ד שלא יאמרו לו היורשי' רבבות דינרין הניח אבינו. וכיון שחייב להראות מספר הנכסי'. וכבר הוא נודע בין הסוחרים איך מרויחים הנכסים. אם ימצא בדאי האפטרופוס בכל זה. הנה היא טענ' ברי ויש עליו שבועה. כתבתי לך זה כדי לנקות את עצמי מעונשן של יתומים. כי זקנתי ושבתי ולא ידעתי יום מותי ולא ארצה ליתן דין וחשבון לפני דיין האמת מעונשן של יתומים. ואתה חכם תבין דבר מתוך דבר כי מי יחוש חוץ ממך ואני את נפשי הצלתי:
709
710ענין רלז:
710
711תנס. עוד על ענין הנז' למעלה. עתה שבא היורש אצליכם לתבוע נכסי אביו. יכול לעשות הרשאה ויכול לכוף האפטרופוס או לשלוחו שימסור בידו חלקו בנכסי אביו ממון ושטרות בכח חרם ונדוי ויראה לו פנקסי אביו ושטר שמוש ב"ד איך קבל הנכסי' במספר במפקד. ואם מצא בזה טעות יכול להשביעו בטענת ברי. וכן מה שמכר האפטרופוס קרקעות אם אביהם צוה שיעתיקו דירתם להנין ומכרם כדי שלא ישארו שמה ושאיה ממכרו קיים. ואם סמך למיתת אביהם אמר רבי בולעש כי כן צוה שיתנו לנשואי בתו אלף זהב ונכתב בצואה כן סמוך למיתתו דבריו קיימים. ואם לאו דבריו בטלי'. וצריך שימלך עם היורשי' כמה יתנו לאחותם פרנסה לנשואיה. ואם אמת הדבר שאביהן צוה שהאפטרופוס יהי' אפוטרופוס ע"מ שיתחתנו בניו עמו. אם קיים תנאו ישאר בהאפטרופוס' ואם לא קיים תנאו יסתלק מהאפטרופסות מכל וכל. ומענין מאה זהב של הקדש חייב לעשו' ספר תורה כאשר צוה. ומהשאר מה שנתן לעניים כפי ראות עיניו. כבר זכו בו העניים. ואם נשאר בידו מהם ישלים נדרו ולא יעבור על בל תאחר. ואם הפסיד האפטרופוס או הרויח יראו זה הסוחרים:
711
712ענין רלח:
712
713מוסתגאניס. מענין היולדת שכתבת כבר נהגו כל ישראל שלא לבעול על דם טוהר. וכתב ר' אברהם אב ב"ד שהוא שמע מהרב הנשיא ר' יהודה בר' ברזלי שהגאונים ז"ל החרימו כל הבועל על דם טוהר. אלא צריכה היולדת לספור שבעה נקיים אחר שתלד חוץ מיום הלידה ויעברו ז' לזכר וי"ד לנקבה וימי לידה שאינה רואה בהם עולים לה לז' ימים נקיים שכן פסקו הגאונים ז"ל ואם ישבה ז' נקיים והיא יולדת זכר תוכל לטבול אחר שבעה ימי לידתה מיד ואינה צריכה לעמוד בטומאתה לא מ' לזכר ולא פ' לנקבה שזה דרך מינות הוא כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פי"א מהא"ב הט"ו) וטבילתה כטבילת הנדה במי מקוה ואסורה לבעלה כנדה בחיוב כרת ואינה טובלת אלא לאחר ז' נקיים שיעברו ליל ח' או למחרתו אם אינה יכולת בלילה מפני פחד הגוים. ובמקומו' שאין להם מקוה יש אוסרין לטבול בנהר אם יש לחוש שמא גדל הנהר מפני מי גשמים לפי שאין מי גשמים מטהרין בזוחלין אלא באשבורן כשהם מתקבצים בתוך עוקה במקוה. [אמר המגיה ראיתי להרב ר' יצחק צרפית ז"ל שכ' שאם נהגו זה לגדר ופרישה אע"פ שידעו שהוא מותר או מפני נקיות מפני שאותם הימי' דמים מצוים בה ראוי להניחם על מנהגם ואין מתירין אותם בפניהם אבל אם נהגו בטעות ראוי להודיעם שהם טועים כדברי הרמב"ם ז"ל עכ"ל]:
713
714ענין רלט:
714
715הדברים נראין מהעדיות שראובן חבל בשמעון בהכאה באבן או באגרוף ופצעו בפיו ויצא ממנו דם. וראו שאחר החבלה נפלה שנו אלא שלא העידו בבירור שראובן הפילה ודעו שאין מזיק זה לענין הדין לפי מה שאודיעם כי אין דייני בבל רשאין לדון מן הדין בנזקי איברים וכל מה שהם רשאים לדון הוא שבת ורפוי רק שבתו יתן ורפא ירפא. אבל נזק שהוא דמי איברים וצער ובשת אין דנין זה אלא דייני ארץ ישראל. כבר כתב זה הרמב"ם ז"ל בהלכות סנהדרין אבל כתבו הגאוני' ז"ל כי החובל בחברו בין חסרו אבר בין פצעו והוציא ממנו דם מנדין אותו עד שיפייס חברו בדברים או בממון כפי מה שיראו ב"ד על כן זה האיש חייב נדוי ולא יפטר מהנדוי עד שיפייס חברו כפי מה שיראו זקני הקהל וכשיראו זקני הקהל שהוא נתן לפי ראות עיניהם יתירוהו מהנדוי וראוי הוא לכך מפני חלול שבת להכות באבן שהוא אסור לטלטל ואינו נפטר מפני שכרותו אם לא הגיע לשכרותו של לוט. וזה האיש אע"פ שחבל בשבת ואלו נתחייב מיתה הי' נפטר מהממון כדאמרי' בפ' ואלו נערות (כתובות ל"ז ע"א) ובפ' ואלו הן הלוקין (י"ג ע"ב) משום דכתיב כדי רשעתו כדי רשעה אחת אתה מחייבו ואין אתה מחייבו משום שתי רשעיות אבל זה מפני חבלה זו אינו חייב מיתה מפני חלול שבת והא דאמרי' (שבת ק"ו ע"א) כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר כבר פיר' הראשונים ז"ל דהיינו בחובל וצריך לדם והיא מלאכה הצריכה לגופה. ואע"פ שלא נרא' כן מדברי הרמב"ם ז"ל כבר הקשו עליו האחרונים ז"ל. מ"מ הנדוי הוא ראוי בין משום חלול שבת בין משום חבלה גופה אפילו היתה בחול. והאשה ששלחה ידה והחזיקה בזקנו תקנסו אותה שמן המאור על אשר העיזה פניה להכנס בין האנשים לתלוש שערו של איש. ואם לא תשמע אליכם תנדוה בקהל עד אשר תשמע לכם והש"י ברחמיו יטע שלום ביניכם. ושלום:
715
716שאלה רמ: מליאנה:
716
717שאלת אשה אחת נתנ' טבעת לבת אחותה ואותה טבעת נתגלגלה ביד אדם אחר אם קדשה באותה טבעת אם היא מקודשת או לא:
717
718תשובה: בזה יש לחקור אותה טבעת שנתנה האשה לבת אחותה אם נתנתה לה במתנה גמורה או דרך שאלה. ואם באה ליד המקדש במתנה או בשאלה שאם באה לידי המקודשת במתנה ומידה ליד המקדש במתנ' היא מקודש' ונרא' דאפי' בדלא שדיך ואפי' שתקה דלא בעי שדך או אמרה אין אלא בגזיל' דידה דאי לא שדיך ולא אמרה אין לא מוכחא מילתא דבמתנה נתנתה לו כך להתקדש. ומ"ה בעינן שדיך. וה"נ לא שדך דאמרה אין כשאמר לה מתקדש' לה אבל בנדון הזה שהטבעת הזו נתנתה לה אחו' אמא במתנה והיא נתנה אותה למקדש מסתמא אפי' לא שידך ואפי' לא אמר' אין בתור' קדושין שקלתה והויא מקודש' כאלו קדשה בכסף שלו. וזה פשוט הוא וכל זה הוא אם הענין כמו שכתבת שבאה בדרך מתנה מאחו' אמה אל האשה ומהאשה אל המקדש. ואם אינו כן אלא שדרך שאלה באה ליד האשה או דרך שאלה אל המקדש יש לחלק ולומר שאם אחות אמה השאילתה לבת אחותה והיא נתנתה למקדש אינה מקודשת שהשואל אינו רשאי לתת מה שהושאל בידו. ואם עשה כן הויא גזלה ביד מקבל המתנ' והרי הוא מקדש אותה בגזל דאחרים שאינה מקודשת אלא לאחר היאוש דקניה ביאוש ולא קי"ל כר"ש (קידושין נ"ב ע"ב) דאמר סתם גזל יאוש בעלים הוא ואם האשה נתנה הטבעת לבת אחותה במתנה והיא לא נתנה אותה במתנה אל המקדש אלא דרך שאלה לקדש בה בזה נפלו דברים בין הראשונים ז"ל במה שנהגו לקדש בטבעת שאולה שיש אומרים מקודשת מן הספק. וי"א מקודשת ודאי וי"א אינה מקודשת כלל ואם נתקדשה לאחר לאחר מכאן חוששין לקדושי שניהם. והרא"ש ז"ל כתב שאם בשעת שאלה אמר לו השאילני טבעת זו לקדש בה את האשה שהיא מקודשת שעל דעת זו השאילו דאנן סהדי דגמר בלבו ליתנה לו באותו לשון שיועיל לענין קדושין שתהא אשה מקודש' בו כי אדעתא דהכי מסר לו הטבעת ואם לא יועיל בלשון שאלה יהי' בלשון מתנה ולכל הפחו' תהי' המתנה על מנת להחזיר והיא מקודשת ויקנהו מן האשה ויחזירנו לו או יחזיר לו דמים וחזרת דמי' הויא חזרה אלה דבריו ז"ל. והאריך להראו' טעם בזה. וזהו אם נשאלה מאחרים אבל אם שאלה מן האשה עצמה כנדון הזה ודאי מקודשת ממה נפשך שאם הוא מתנה הרי היא שלו ובכסף שלו קדשה. ואם אינה מתנה ודרך גזלה הוא בידו ואם לא קדש' ועכבה בידו נקרא עליה גזלן. א"כ הרי קדשה בגזל דידה דאי שדך או אמרה אין דהויא מקודשת וכללא דמילתא שאם באה במתנה ליד האשה ומיד האשה ליד המקדש במתנה או בשאלה הויא מקודשת ואם באה ליד האשה בשאלה לא הויא מקודשת בין באה ליד המקדש במתנה או בשאלה. ואתה שחששת בכל זה ורצית לצאת ידי כל הספקו' רוח חכמים נוחה ממך:
718
719ענין רמא: תמהת מהרמב"ם ז"ל שכת' (פ"ג מה"א הט"ו) ששליח הבעל ששלחו לקדש את האשה אינו צריך עדים כיון שהשליח והמשלח מודים בדבר ותמהת אם השליח הוא במקום אחד והמשלח הוא במקום אחר מי יודע אם הוא אמת או שקר. אין זו קושיא שהרב ז"ל לא כתב שנחזיק אותה במקודשת אלא כששמענו כך מפיהם והרב ז"ל חילק בין שליח האיש לקדש ובין שליח האשה להתקדש שצריך שם עדים כמו שליח קבלת הגט. וכן הוא דעת הרשב"א ז"ל בחדושיו בפ' האיש מקדש. וגם הרא"ש ז"ל בפסקיו הורה כן והוסיף שאף שליח האיש שאינו צריך עדי' ולא דמו קדושין לגט. דגט שבא להתיר צריך עדים אבל קדושין שבא לאסור אינו צריך עדים. אבל הראב"ד ז"ל בהשגותיו כתב על לשון הרמב"ם ז"ל תמיהא היא זו דכיון דפסקינן המקדש בלא עדים אין חוששין לקדושיו ואפי' שניהם מודים א"כ מה מועיל הודאת השליח והמשלח כיון דהודאתם חיוב לאחריני ע"כ לשון ההשגו' וכן הרב ר' משה הכהן ז"ל הגיה על הרמב"ם ז"ל בזה. וגם הר"ן ז"ל בפי' מהל' הי' מפקפק לומר שאם בשליחו' האיש אין צריך עדים. ה"ה בשליחו' האשה. אלא שכת' מחוורתא דמילתא דבין בשליחו' האיש בין בשליחו' האשה צריך עדים דאין דבר שבערוה פחות מב'. ואתם זרע אמת שלום לכם:
719
720תלמסן ה' אלהיך ירצך
720
721ענין רמב:
721
722עמדתי על כתבך. ומה שירא' להשיב בזה הוא שספק כלו לו חדשיו וגמרו סימניו הוא מן התורה ודאי ילוד וליכא לספקו בנפל. דהא רוב נשים ולד מעליא ילדו ורובא דאורייתא הוא ומ"ה אם נשאת לכהן לא מפקי' ליה מניה ואלו לא הי' ודאי ילוד לא הוה שבקי' לה בספק איסור יבמה לשוק מפני שהוא כהן אלא לפי שהוא מן התורה ודאי ילוד שבקי ליה בהדי' כדאיתא בפ' החולץ (יבמות ל"ז ע"א) ופ' המילה (שבת קל"ו ע"ב) ומשום מיעוט מפילו' חששו חכמים להתירה לשוק עד שתחלוץ ולא שרו לה אלא אם שהה שלשים יום כרשב"ג כדאיתא בפ' המילה (שבת קל"ה ע"ב) או אם קים לן בי' שכלו לו חדשיו כדאיתא בפ' יוצא דופן (נדה מ"ד ע"ב) וכבר פי' בתוספ' מאי שנא דחיישי' הכא להאי מיעוטא טפי משאר מקומו'. וכיון שהיא מותר' לשוק הנה יש לו בן ואם בא עליה יבם קיימא עליה בחיוב כרת והבן ממזר ודאי דאורייתא וכן כתב בעל הטורים ז"ל (אהע"ז סי' קס"ד) חולק על הרמ"ה ז"ל שכתב דבדיעבד שבקי' ליה בהדי יבם. גם הרא"ש ז"ל תמה בפ' המילה מפני מה פסקו כרשב"ג אלו הם דברים פשוטים יבינם כל מבין וגם כל תלמיד וכבודך נסתבך בזה. ובאו דבריך עמומים ואלו אמרם אחד מתלמידך הייתי גוער בו והכנסת עצמך בזה ולא היית צריך לו לענין הנדון אלא כדי לחלוק. והיה די לך לומר לא סיימוה קמך. ולענין הנדון הזה הי' בן שמנה ולא נודע אם גמרו סימניו אם לא. ואם גמרו סימניו בשערו ובצפורניו אמו פטורה מן החליצה ומן היבום. כי הרמב"ם ז"ל בפ' ראשון מהל' מילה פסק כר' דאמרי' בפ' הערל (יבמות פ' ע"ב) שבן שמנה ודאי גמרו סימניו שאינו נפל דסימניו מוכיחים עליו דבן שבעה הי' ונשתהה והי' לך לחקור בזה קודם שתתירנה להדיא. וגם אם לא גמרו לו סימניו יש להסתפק בהיתרה שהרי הסכימו קצת מהפוסקים ז"ל לפסוק כרשב"ג שאם שהה שלשי' יום אע"פ שלא גמרו סימניו שאינו נפל שהוא לא הזכיר כלל גמר סימנין אלא שיהוי ל' יום ומשמע אפי' לבן ח' ודאי ולא גמרו סימניו וא"כ אם לא שהה ל' יום יש להסתפק אם הוא נפל או לאו דהא ס"ל דבן שבע שנשתהה עד חדש שמיני יצא מכלל נפל דרשב"ג דס"ל שאם שהה ל' יום אפי' לא גמרו סימניו יצא מכלל נפל. דר' ורשב"ג קיימי בחדא שיטתא. דאפשר לאשתה'. ור' כבר אמר דבן ח' שגמרו סימניו יצא מכלל נפל. ורשב"ג דס"ל שאם שהה ל' יום אפי' לא גמרו סימניו יצא מכלל נפל. אם לא שהה הוי ספק אפי' לא גמרו סימניו דשמא בן שבע הי' ונשתהה. ודעתו של ר' בן שמנה וגמרו סימניו. ודעתו של רשב"ג במי ששהא ל' יום ולא גמרו סימניו שוים הם שאפשר להתקיים. דבן שבע הי' אלא שנשתהה וכיון דאיכא לספוקי בבן שבע אפי' מת מיד מספקי בבן קיימא דבן שבע ודאי וכלו לו חדשיו שוים הם שאם מת בו ביום שהוא ולד של קיימא. ומה שחזקת זה ממה שמלין ספק בן ז' ספק בן ח' ממה נפשך אין זה הוכחה לענין היתר יבמה לאח. דבן ח' ולא גמרו לו סימניו דאיכא תרתי לגריעותא חשבינן ליה כנפל שאין לנו במה להחזיקו בילוד שאע"פ שאפשר לו להתקיים. ואם שהה ל' יום מחזיקינן ליה כבן קיימא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל. ומה שאמרו בגמרא (שם ע"א) ובן שמנה מי קא חיי. אמרו זה על הרוב. אפילו הכי מילתא דחיקא היא דחיי ורובא לא מתקיימי משום הכי חשבי ליה כאבן ואסור לטלטלו כדאיתא בפ' המילה (שבת קל"ה ע"א) ובפ' לא יחפור (בבא בתרא כ' ע"א) ובפ' הערל (שם) וההורגו פטור כדאי' בפ' יוצא דופן ובפ' הנחנקין (סנהדרין פ"ד ע"ב) ואם נסתפקנו בו אם הוא בן ז'. כיון דאי הוי ודאי בן שבע חייבין למולו ואפילו בשבת. עכשו שהוא ספק נמול אותו אפילו בשבת. שאם בן שבעה הוא שפיר קא מהלינן ליה ואף אם הוא בן ח' ליכא איסורא דלאו חובל הוא שהוא כבשר בעלמא. ובן ח' ודאי אע"ג דבשר בעלמא הוא לא מהלינן ליה כיון דלא חייבין לממהיליה. אמאי מחתכי' בשר ללא צורך אבל לא נסתלק מפני זה ספק נפל מבן ח' להתירו ליבם כיון שמי שלא נודע אם כלו לו חדשיו ולא גמרו סימנין אפשר לו להתקיים. ואם שהה ל' יום מחזיקי' ליה בבן קיימא הוא הדין מי שנולד לח' ולא גמרו סימניו אפשר לו להתקיים ואם שהה ל' יום הוי ודאי ילוד כמו שכתב הרמב"ם ז"ל ובודאי אינו מטמא כנפל מת. וכל מה שנתמעט הוא שאינו מקבל טומאה. ואם הי' טמא לא היינו צריכים לומר שאינו מקבל כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכו' טומאת מת פ"א ופ' ט"ו. ובריתא היא בתוספתא דאהלו'. וכן אמרו בגמרא בפ' לא יחפור (בבא בתרא כ' ע"א) ומה שסמכת על הנשים החכמו' להחזיקו נפל באותם סימנין. אינו נכון. שאם גמרו סימנין בשערו ובצפרניו היינו מחזיקים אותו בבן קיימא. ולא היינו מחזיקין אותו כנפל מפני אותם סימנים אלא כילוד חולה. שהרי כל אותם סימנים זכרו רפואתם חכמו' נשים בתלמוד שהרי דבקו' האזני' אינו יותר קשה מדבקו' וסתימ' פי הטבעת שא"א לו להתקיים אפילו שעה אחת והזכירו רפואתה בגמרא אמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא דלי' ליה מפקותא. ומי שלא יונק ג"כ חולי מקבל רפואה הוא דאמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא שלא מייץ. ומי שלא השמיע קולו חולי מקבל רפואה הוא דאמר אביי אמרה לי אם דהאי ינוקא דלא מעוי כל זה נזכר בפר' המילה (שבת קל"ד ע"א) וסתימ' העינים חולי הוא כדאמרי' בפר' הערל (יבמות ע"א ע"ב) כגון דכאיב ליה עיניה ואפתח. והרבה נולדים סומים מתקיימים. סוף דבר אפילו לפי דבריך הי' לך לבדוק אם גמרו סימניו בשערו ובצפרניו. שאם גמרו סימניו הי' ודאי ילוד והוי כשגגה היוצאה מפי השליט. ואם לא השיגו בזה נשאר הדבר בספק והולד ספק ממזר. וזה אפילו לפי דבריך. וכ"ש שאפילו לא גמרו סימניו יש להסתפק וכמו שכתבתי על דעת הפוסקים כרשב"ג אפי' לא גמרו סימניו. ויש אומרים דרשב"ג נמי בעי גמרו סימניו. ור' נמי לא מחזיק ליה בבן קיימא אלא אם שהה. ולדבריהם ר' ורשב"ג לא פליגי ולא יראה כן דבתוספתא דשבת מוכח דשלש מחלוקת בדבר רבנן ור' ורשב"ג. רבנן מחמרי' בבן ח' שגמרו סימניו דלית להו דבן ז' משהה. ולא קיימא לן כוותיהו בהא אלא כר' ורשב"ג ומקילי בספק כלו לו חדשיו דסמכי' ארוב נשים ולד מעליא ילדו. והכי קי"ל בדיעבד אם נשאת לכהן. ור' ס"ל דבן ח' שגמרו סימניו מחזיקינן ליה כבן קיימא. והרמב"ם ז"ל פסק כותיה. ובספק כלו לו חדשיו קי"ל כרשב"ג דלכתחל' חולצת ונראה מספר אבן העזר דבן ח' לעולם מספקי' ליה בספק בן קיימא. והרשב"א ז"ל כתב שאם לא גמרו לו סימניו הוי ודאי נפל. וכדאמ' בגמרא ובן ח' מי קא חיי. ובן ז' דגמרו סימניו הוי בר קיימא לכולי עלמא. ונרא' דלא בעי' שיהוי בבן תשע. ובן תשע אפילו לא גמרו סימניו הוי בר קיימא. ואפילו נולד מת פוטר מן החליצה ומן היבום וכדמוכח בגמרת נזיר כמו שכתב הרי"ף ז"ל ובספק כלו לו חדשיו צריכה חליצה. ובן ח' שנולד חי בספרי פ' חוקת תניא הנוגע במת לכל נפש אדם להביא בן ח'. ולא נחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא אלא בדמו אם הוא מטמא. ובודאי בבן ח' חי קא מיירי. דאלו מת לא גרע מנפל שהוא מטמא באהל כדמוכח בספרא דממעט נפלים לטומאת כהנים. וכן בפ' גיד הנשה (חולין צ' ע"ב) ובנזיר פ' כ"ג (נ' ע"א) מוכח דנפל מטמא באהל. וכן מדורות הגוים מטמאי' מפני קבורת נפלים. ואפילו עובר הוא מטמא כדמוכח בפ' בהמה המקשה (חולין ע"ב ע"א) ובמשנת אהלות (פי"ח מ"ז) ובפ' קמא דפסחים (ט' ע"א) גבי שפחתו של מציק. ובנדה (ט"ו ע"ב) ובע"ז (מ"א ע"ב) הביאוהו ג"כ ובבכורו'.. ואפילו שליא כדאיתא בפר' המפלת (נדה כ"ו ע"א) ודברי הברייתא צריכין עיון. ונרא' שכשנולד בשמיני מת איירי קרא ואצטריך לרבויי משום דכשנולד חי אינו מקבל טומאה כלל כאדם אלא כאבן כדאיתא בפ' לא יחפור (שם) משום הכי איצטריך לרבויי שאם נולד מת דינו כאדם לטמא אחרים:
722
723שאלה רמג:
723
724מליאנה. שאלת אלמנה אחת היתה לה בת שהניח לה בעלה שיש לה ממנו בן ובת ונשאת לאיש אחר והתנית עמו שידור באותו דירה עד שיגדלו הבנים והוא יזון אותם. ועמדו כך שלום בינו לבינה ה' שנים. ועכשו נכנסה ביניהם מריבה ורוח תזזית ויצא הוא מהדירה ושכר במקום אחר. וכופה אותה לצאת משם. ואין בין שתי הדירות שנוי ביופי וברוע אלא לפי שהיא מתגא' עליו מפני שהוא דר בדירתה רוצה לצאת מדירתה והיא אינה רוצה לצאת מדירתה לפי שבתה היא בוגרת ועומדת להנשא והוא דרך גנות לה שתצא לבית בעלה לקרקע שאינו שלה והיא יש לה קרקע וחתרתם להשלים ביניהם:
724
725תשובה: אלו היו טענו' האיש והאש' שקולו' הי' הדין לשמוע אל האיש. שאפי' מכרך לכרך מכפר לכפר. יכול להוציאה אם הם שוים ובארץ אחת כגון ביהוד' או בגליל. כ"ש בעיר אחת שיכול להוציאה משכונה לשכונה כמו שהוא מפורש באחרון מכתובו' (ק"י). אבל בכאן שיש טענה חזקה לאשה מפני בתה שהיא בוגרת שהוא קבל עליו לזונה. מסתברא לבטל טענות הבעל מפני טענות האשה ותשאר האשה ושני בניה בחצרם ואם לא ירצה הבעל להשאר עמה דנין אותו כדין מורד על אשתו:
725
726ענין רמד:
726
727אעתיק לך מה שכתוב בספר אורח חיים (סי' תי"ז) מהטורי' זה לשונו ר"ח אינו אסור בעשיית מלאכה. ואית' נמי בפ"ק (דמועד קטן) [חגיגה י"ח ע"א וע' בב"י] ר"ח יוכיח שיש בו קרבן ומוסף ומותר בעשיית מלאכה. והא דאיתא במגל' (כ"ב ע"ב) ושאין בו ביטול מלאכ' לעם כגון ר"ח וחולו של מועד אלמא שאסור בעשיית מלאכ' דקאמר מפני שאין בו ביטול מלאכ' אם ישהו בבית הכנסת תקנו להוסיף אחד ולקרו' ד' בתור'. ההיא לנשים קאמ' מפני שנשים בטלו' בו ממלאכ'. והכי נמי איתא בירוש' (תענית פ"ק ה"ו) הני נשי דנהיגי דלא למעבד עבידא בריש ירחא מנהגא. ואיתא בפ' מ"ד מפרקי ר' אליעזר לפי שלא רצו הנשי' ליתן נזמיהם לבעליהם במעשה העגל. לכך נתן להם הקב"ה שיהיו משמרו' ר"ח יותר מהאנש' ושמעתי מאחי ה"ר יהודה טעם לדבר לפי שהמועדים נתקנו כנגד האבו'. פסח כנגד אברהם שנאמר לושי ועשי עוגו' ופסח הי'. שבועו' כנגד יצחק שתקיעת שופר של מתן תור' הי' בשופר מאילו של יצחק. סוכות כנגד יעקב שנאמר ולמקנהו עשה סוכו' וי"ב ראשי חדשי' שגם הם נקראי' מועדים כנגד י"ב שבטי' וכשחטאו בעגל נטלו מהם ונתנו לנשותיהם לזכר שלא היו באותו חטא. ע"כ לשון הספר. ואני מוסיף כי יש בכתוב זכר לאיסור מלאכה בר"ח שנאמר אל המקום אשר נסתרת שם ביום המעשה ותרגם יונתן ביומא דחולא כי אותו יום הי' ר"ח מכלל שהי' אסור בעשיית מלאכ' והיו נוהגין לעשו' סעודו' יתרו' כמו שנאמר כי זבח משפחה לנו ובאותו חדש לא באו עדים ביום ראשון וקדשוהו יום שני כמ"ש ביום החדש השני כמו שאנו נוהגים לעשו' יום שלשים לעולם ר"ח כן היו נוהגים שמא יבואו העדי' היום. ואם לא באו מקדשין היום הב'. ונראה לי כי מה שנהגו הנשי' איסור לטוות ונהגו היתר בשאר מלאכות בתפיר' וכיוצא בה. הוא שלפי שבמלאכת המשכן שנזדרזו יותר מן האנשים שנאמר ויבואו האנשים על הנשי'. כתיב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה. וכתיב טוו את העזי' שהיתה חכמה יתיר'. ולפי שהאנשי' נזדרזו במעשה העגל יותר מן הנשי'. כי אהרן אמר פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם והם לא רצו לתת נזמיהם. וכתיב ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ולא כתיב אשר באזני נשיהם לפ"ז ניטל מן האנשים איסור מלאכה בר"ח מפני זריזותם בעגל ועצלתם במלאכת המשכן וניתן אל הנשים שנתעצלו בעגל ונזדרזו במשכן. ונראה ששני הימים הם שוים. וזו תורתם של נשים היא נשאל מהם מהו מנהגם ואין לנו אלא מה שנהגו:
727
728ענין רמה:
728
729מה שהוקשה לך מאמר' ז"ל (שבת פ"ח ע"ב) ב' אלפי' קדמה תורה לעולם והיאך אפשר זה והלא קודם הבריא' אין כאן זמן. דע כי יש מתרצים זה במאמר אחד להם ז"ל (ע"ז ט' ע"א) שאמרו שיתא אלפי שני הוי עלמא שני אלפי' תוהו. שני אלפים תורה. שני אלפים ימות המשיח ומתחילי' ב' אלפים תורה תמ"ח שנה קודם מעמד הר סיני ואז הי' אברהם בן נ"ב שנה והי' מגייר את האנשי' כמ"ש ואת הנפש אשר עשו בחרן. א"כ אותם ב' אלפי' שנה הי' תוהו קדמה להם התורה. כי מעת בריאת התור' עד שהי' אברהם בן נ"ב שנה שהיו ב' אלפים שנה שהי' תוהו וא"כ יפה אמרו שקדמה תור' ב' אלפים לבריאת העולם. כי אותם. ב' אלפים הי' תוהו אע"פ שהיתה שם בריאה כיון שלא היתה שם תורה עד שגייר אברהם האנשים ושרה הנשים. אבל לפי דברי פיוט יום יצאה כלת עדני' לא יראה כן. ושמא נאמר כי אע"פ שלא הי' זמן קודם הבריא' שנשאר בו אלפי' זהו לנו שהזמן שלנו הוא תחת הגלגל אבל זה למדנו מיום יום ויומו של הקב"ה אלף שנה ואותם שנים אינם מתנועת הגלגל אלא בשיעורו של הקב"ה שיהי' משער אלו הי' שם גלגל היו אלפי' שנים:
729
730ענין רמו:
730
731ולענין קדוש היום. אם לא תמצא יין אדום אם תקדש ביין חוור או לא לפי שהרמב"ן ז"ל הוא אוסר זה. אני חושב ששאלתך אינה על קדוש של שעת סעודה שהרי אפשר בפת. ובארבע כוסו' אפשר ביין של צמוקי'. ואם הוא טורח לדרוך אותם לכבוד המצו' לפום צערא אגרא. ובכל יום אתה ממשיך כמה פרפראו' לכבוד עצמך. ועכשו אינך ממשיך פרפרת אחת לכבוד קונך כמ"ש בסוכה (כ"ז ע"א) לענין אכילה בסוכה. אבל אני חושב ששאלתך היא בקדוש של בית הכנסת שנהגו כל ישראל לקדש שם. אע"פ שלא נתקן אלא משום אורחים דאכלי בבי כנישתא והאידנא לא אכלי שם אורחי'. ומפני זה היו רוצים לבטלו קצת מהגדולים. אבל אנו אומרים תקנת חכמים תקנו' קבועו' הם. וכיון שנתקנו מפני טעם אע"פ שבטל הטעם לא בטלה התקנ'. ואם אפשר לטרוח לצאת ידי הספקות לעשו' יין אדום מוטב. ואם אי אפשר כדאי הוא הרמב"ם ז"ל לסמוך עליו בשעת הדחק לקדש על חמר חוור וגם יש מהאחרוני' שאומרים שאם הוא יותר משובח מהאדום הוא קודם. ואם יש בו תערובת דבש יש אוסרין לומר עליו קדוש היום מפני שאינו ראוי לנסוך ע"ג המזבח ויש מתירין. וכבר כ' שתי הדעות הרמב"ם ז"ל (פכ"ט מה' שבת הי"ד). ודעת מתירין נרא' שאם אפשר להקל מפני המראה. אין להחמיר מפני הדבש המעורב בו. כי זה לא נאסר לגבי מזבח מפני עצמו של יין אלא מפני הדבש המעורב בו. אבל הוא בעצמו יין הוא. ומפני הדבש אין לנו לאסרו שהדבש לא הקפידה בו התור' לאסרו אלא למזבח. וכן כ' הרמב"ן ז"ל והרשב"ם ז"ל הוא רבינו שמואל ב"ר מאיר רומרוגי שהי' ממקום רומרוג. וחבר פירוש בתלמוד. וג' אחים היו והוא הי' הגדול. ואחריו רבינו יעקב הוא הנקרא רבינו תם והוא יותר גדול מכולם בתור' וחבר ספר הישר. ואחריו רבי יצחק. והיו בני בתו של רש"י ז"ל המפרש ורבינו יצחק בר' שמואל שקורין אותו ר' יצחק הזקן בעל התוספו' הי' בן אחותם נכד בת רש"י ז"ל ורבי אלחנן הי' בן רבי יצחק הזקן. ובנו הי' הרב רבי שמואל זצ"ל:
731
732ענין רמז:
732
733נסח הברכ' של הנותן לשכוי. אין בגמרא (ברכו' ס' ע"ב) אלא כי שמע קול תרנגולא אומר ברוך נותן לשכוי בינה:
733
734וכן הוא בה"ג אין שם יותר. ובסדור רב עמרם. וכן בפ' ו' מהלכו' תפל' כתוב להבין בין יום ובין לילה. הוציאו זה מלשון הכתוב לשכוי בינה שנתן לו בינה. או לאיש השומעו להבין בין יום ובין לילה. אבל בהלכו' הרי"ף ז"ל כתוב להבחין והוא לשון הכרה והבדל' בין דבר לדבר כלשון חז"ל בפ"ק דשבת (י"ב ע"א) להבחין בין בגדיו לבגדי אשתו. בפ' החולץ (יבמות מ"ב ע"א) להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של האחרון. בין זרע שנזרע שלא בקדושה. לזרע שנזרע בקדוש' בענין המתנת שלש' חדשי' לאשה שנתאלמנ' או נתגרשה או נתגייר'. ובסוף יומא (פ"ג ע"א) משיבחין בין טוב לרע גבי בולמוס. ומי שיש לו בינה הוא מבחין בין דבר לדבר ואנחנו להבין הוא שגור בלשוננו ואין להטעו' האומר להבחין. ואין בזה משום שנוי מטבע. שאין שנוי מטבע אוסר בברכו'. אלא כשהוא משנה הפתיחו' לפתוח בברוך שלא לפתוח כנגד המטבע שטבעו חז"ל או לשנות בחתימה לחתום בברוך או שלא לחתום. או במה שהוא עיקר הברכ' כגון בהזכרת טל וגשם או בשאל'. אבל בנוסח הברכה בדבר שאין בו קפידא כגון להבין ולהבחין אין כאן שנוי מטבע. והרי אמרו (ע"ז ח' ע"א) אם יש לו חולה בתוך ביתו. מאריך בברכת חולים. ואם הוא צריך לפרנסה מאריך בברכת פרנסה. ואנחנו מוסיפים פיוטים בתוך הברכו' ובתוך התפל' ואין כאן איסור מפני שנוי המטבע אלו היו הפיוטים ההם מענין הברכה. וכבר ראית מה שפירשתי בספרי אוהב משפט בפסוק או מי נתן לשכוי בינה:
734
735ענין רמח:
735
736והאש' שמפני חלי' אינה יכול' לטבול ולהזקק לבעלה בין לדברי הירוש' (כתובו' פ"ה ה"ח) שסובר שאם מרדה לאחר שראתה נדה לא פוחתין לה מכתובתה מפני שהתור' התרידתה עליו. בין לגמרא דידן (שם ס"ד א') דס"ל שאפי' כה"ג יש לה דין מורד' לפי שאין לו פת בסלו בין לזה בין לזה אין עליו דין מורד להוסיף על כתובתה. שאין התוספת אלא מפני שמנע ממנה מצות עונה. וזו אינה ראוי' לכך מ"מ יש לומר שיש לה דין משרה אשתו ע"י שליש שנותן לה צרכה בשאר וכסות ואוכל עמה מלילי שבת לליל שבת דקי"ל כרב נחמן דאמר (שם ס"ה ע"ב) מאי אוכלת. אוכלת ממש ואינו לשון תשמיש מלשון אכלה ומחתה פיה. ואע"פ שהאש' מתגרשת בין לרצונה בין שלא לרצונה. אין ליעץ אותו לגרש כיון שאינה רוצה להתגרש מפני הבת שיש לו ממנה כדי שיכול להכנס שם לבקר את בתו והיא תמצא מעט קורת רוח בראות בעל נעוריה פנים בפנים כשמביא לה צרכיה ע"י עצמו:
736
737שאלה רמט:
737
738תנס. שאלתם ראובן הלך לו והניח אשתו בביתו ולעולם לא נשמע עליה שום דבר דופי. והיתה ישנה יום השבת בבקר והקהל מתפללין בבית הכנסת עד שיצא עליה קול ששמעון נכנס לחצרה דרך גג. וכפי דברי האשה שהיא הרגישה בו כשירד מן הגג ותקם ממטתה ותצא לחוץ והוציאתו בחרופין והיתה נערה אחת עמה בחצר. וכשהרגשנו בדבר שלחנו אחריו וטען שלא היתה כונתו לדבר עבירה. אלא כדי שיצא עליה שם רע. מפני שנתקוטטה עמו ואנחנו נדינוהו. ובא ותבע נדויו ואמר חטאתי לה' אלהי ישראל ולא אשוב עוד לכסלה והתרנוהו מנדויו. ואח"כ בא הבעל וידע בדבר הזה. ואמרו לו קצת כי אשתו אסורה עליו ואנחנו ראשי קהל תנס כתבנו לשאול את רבינו נר"ו להאיר עינינו בדין זה:
738
739תשובה: אשה זו בדיני אדם אין אוסרין אותה על בעלה לפי שאין האשה נאסר' על בעלה אלא בעדי טומאה ושיהיו שנים שראו אותה דאין דבר שבערוה פחות משנים כדאי' בקידושין בפ' האומר (ס"ו ע"א) או בשני עדי' שראו דבר מכוער כדאי' בפ"ק דיבמות (כ"ד ע"ב) או על ידי קנוי וסתירה כדאיתא בפ"ק דכתובו' (ט' ע"א) אבל בלא עדי' אלא בקול בעלמא ואפי' בעד אחד בטומאה וכיעור אין אשה נאסרת על בעלה בדיני אדם. ואפי' הודה הנטען שהוא בא עליה אינה נאסרת ושמא רוצה לקלקלה על בעלה ואין אדם משים עצמו רשע כדאי' בסנהדרין בפ"א (ט' ע"ב) ובפ"ג (כ"ה ע"א) ואפי' היא עצמה שהודית בזנות ואמרה טמאה אני אינ' נאסרת בכך דשמא עיניה נתנה באחר כדאי' בשלהי נדרים (צ' ע"ב) והביאה הרי"ף ז"ל בהלכותיו בפ' האומר בקידושין וביבמות בפ' בית שמאי. וכל זה הוא בדיני אדם שאין ב"ד אוסרין אותה. אבל י"ל בנדון זה שאם הבעל לבו נוקפו שמא יש טומאה כיון שלא צעקה האש' תכף כשירד והמתינ' עד שהוציאתו מהפתח וחושש מפני זה שמא יש טומאה. חייב בדיני שמים לגרשה ואם יגרשנה חייב לפרוע לה כתובתה כיון שאין בית דין אוסרין אותה עליו. והכל תלוי בחשש שיש לו עליה. שאם חושש לאסור אל יאכל דבר האסור לו אבל אינו נאמן להפסידה כתובתה וכן אמרו בגמרא בפ' האומר בקדושין (ס"ו ע"א) שאם אמר לו אחד שאשתו זינתה. דאי מהימן ליה כבי תרי חייב לגרשה וה"ה בנדון הזה שאם הדברי' הם אצלו כאלו ראה אותם הוא או עד אחד שנבעלה חייב לגרשה בדיני שמי' ויפרענה כתובתה ואם אינו חושש לאסור ואשתו כשירה היא בעיניו אל יגרשנה. ומה שנדיתם הנטען אם מפני היחוד נדיתם אותו אינו כהלכה שהרי אמרו בפ' אחרון מקדושין (פ"א ע"א) שאין מלקין על יחוד של אשת איש שלא להוציא לעז על בניה אע"פ שמלקין על יחוד דפנויה ואם מפני פריצות שרוצ' לקלקל אשה על בעלה ולהשניאה בעיניו. יפה עשיתם בנדויו ויספיק לו זה ואינו צריך ייסור אחר כיון ששב בתשובה. ומה שנשאלתם לי זה ימים מענין האיש שנתן כוס של יין לאיש אחר קדושין על בתו והאיש ההוא לא רצה לקבלו. הבת ההיא אינה מקודשת כלל ועשו גדר בדבר כדי שלא יהיו בנות ישראל הפקר ואתם שלום לכם אחיכם שמעון בה"ר צמח זלה"ה:
739
740בגאיה על ענין שאירע לשם
740
741ענין רנ:
741
742הענין אשר נפלו עליו עצומים בבגאיה הוא שנמצא כתוב בכתוב'.. דהנעלת ליה מבית אמה ואומרים שאם תמות האשה תחזיר מקצת נדוניתה לאמה. ומפני זה הטפיסו הכתובה שלא מדעת האשה כדי שאם יעלים הבעל הכתוב' שתוכל האם ויורשיה לתבוע מהבעל באותו הטופס. והאשה אומרת שלא צותה לסופר לכתוב ולא לעדים לחתום דהנעלת ליה מבית אמה כי האמת הוא שלא נתנה לה האם כלום אלא היא הכניסה אותם ממה שגבתה מנכסי בעלה הראשון וגם ההטפס' ההיא נעשית שלא מדעתה:
742
743והנה העיון בזה הוא בשלשה דברים. האחד הוא במה שלא צוותה לסופר לכתוב ולעדים לחתום אם יש בטענתה ממש. והשני במה שלא נתנה לה אמה כלום או אפילו נתנה אם לא השאירה זכותה קיים בשטר חתום כהלכ' אם יש לה זכות עליה. והשלישי בהטפס' הנעשית שלא במצוותה אם היא פסולה:
743
744הראשון אמנם הסופר העיד כי מעצמו כתב כן. ולא נמלך בה ולא באמה אלא שכתב כמו שמצא בשאר כתובו'. וגם העדים מעידים כן ואם הדבר כן אין לאם ולא לבאי כחה זכות עליה. ונאמנים העדים בזה. ואין בזה משום מגיד וחוזר ומגיד ודבר זה מתברר מהירושלמי (שביעית פ"י ה"ה) שאמרו על שטרי חוב המוקדמין. מי מודיע א"ר אבא א"ר יוחנן העדים מודיעין ולא כן אר"ש בן לקיש עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד תאנו כשאמרו לא חתמנו כל עיקר ברם הכא כשאמרו על זה חתמנו וע"ז לא חתמנו ע"כ הירושלמי. והנלמד מזה הוא דאמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא כשעוקרים העדות אבל כשמקיימין העדו' בכללו ובדבר אחד אומרים שלא העידו עליו נאמנים ופירש רבינו שמשון ז"ל בפי' המשנ' במס' שביעית שאפי' כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים ונלמוד מזה שהעדים הם מעידים על גוף השטר ובדבר שאפשר לטעות אומרים כי לא בהשגח' כתבוהו נאמנין הם ואין כאן משום מגיד ואינו חוזר ומגיד ואע"פ שרבינו הרמב"ן ז"ל כתב בחדושיו בפ' איזהו נשך שהירושלמי הוא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל כשכתב ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמנים ודבריו צריכים עיון גדול. שאם אין כתב ידם יוצא ממקו' אחר למה אין נאמנין לומר לא חתמנו אבל בנדון הזה יודה רבי' ז"ל שאפי' כתב ידם יוצא ממקו' אחר נאמנין שדבר זה רגילים הוא לטעות בו העדי' שלפי שכך הוא כתוב בשאר כתובות או כיוצא בו חשבו שאין קפידא בדבר אם נכתב אם לא נכתב ויש ראיה לזה שאפי' בשכתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנין כדאי' בפ' גט פשוט (בבא בתרא קס"ז ע"ב) שרבה בר בר חנן חתם בההוא תברא שעשתה האשה לבעלה ובאה האשה ואמרה שהיא לא צוותה לעדים לחתום. ואשה אחרת באה במרמה על שמה ואמר רבה בר חנן שמתחל' הי' מספק בדבר ואמר אני חושש. לפי שבטביעות קלא אני מכיר שזאת האשה אינה אשתו של זה. ואמרו לו בגר ליה קלא כלו' זאת האשה כששמעת קולה הית' קטנה ועכשו היא גדולה ונשתנה קולה וקבלו עדותו אע"פ שחתם בשטר הראשון והי' כתב ידו יוצא ממקום אחר ולא אמרו שיהי' זה מגיד וחוזר ומגיד. וכן למד מכאן הרז"ה ז"ל שבכל כיוצא בזה אין בו משו' מגיד וחוזר ומגיד וכתב הר"ן ז"ל בפי' ההלכות במס' ראש השנה שכן הוא הדין וגם הרמב"ן ז"ל יודה בזה וגם הבעל העטור ז"ל כתב שאם יש נאמנות בשטר נאמנים העדים לומר לא צוונו הלוה לכתו' נאמנות אלא מעצמנו כתבנו כן. ואין בזה משום מגיד וחוזר ומגיד. ועל כן נוהגין בכל המקומו' לכתוב בשטרות וקנינו מפלוני על כל מאי דכתב ומפרש לעיל ועל הנאמנות בפי' ואם לא כתב כן היו העדי' נאמנין לומר לא כתבנו זה במצות הלוה אלא מעצמנו ואין בזה משום חוזר ומגיד. וכן כתוב בספר חושן המשפט כי העדי' נאמנין בכיוצא בזה אלא כשעוקרי' כל העדות ובזה נתבטלו דברי האומר שאינם נאמנין ודומה זה לאומר אנוסין היינו מבדין היינו. כי כל זה לא נאמר אלא כשעוקרין עיקר עדותם. אבל בדברי' שאפשר שנכתב בלא השגח' ועיקר עדותם קיי' נאמנין הם. וראיתי מי שהשיב בזה שהעדי' נאמנין ויפה כוון אלא שהביא ראי' מההיא (כתובו' כ"ד ע"ב) דאני פלוני כהן לויתי מפלוני מנה וחתימי סהדי ופסקי' דאין מעלין בעדות זו ליוחסין. ולפי ראי' זו אפי' אין העדים בפנינו אין דנין בכתוב' זו במה שכתוב בה דהנעלת ליה מבית אמה שכן הוא אותה של אני פלוני כהן לויתי ואינו כן דודאי אם העדי' אינן קיימין דנין כמו שכתב בשטר ובנדון הזה אין אנחנו נושאין ונותנין אלא אם העדי' הם נאמנין אם לא. אבל אם אינם כאן אמרי' אכולא מילתא דשטרא קא מסהדי. וזו אינה דומ' לאני פלוני כהן לויתי דהתם שתי עדויות הם אחת בהלוא' ואחת ביוחסים אבל בנדון הזה הכל הוא בענין ההלוא' אם נתחייב' לאמה אם לא. ועוד דההיא דאני פלוני כהן האמת הוא שכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"כ מהא"ב ה"ט) שאפילו אמרו העדי' פלוני כהן לוה מפלו' שאין מעלין ליוחסין. אבל הרשב"א ז"ל כתב שאם אמרו כן העדי' שמעלין ליוחסין בעדותם ולא פסקי' דאין מעלין אלא כשהוא בעצמו כתב אני פלוני כהן וכיוצא בזה והוא מה שאמרו בפ' המגרש (גיטין פ"ז ע"א) ומייתו להו בפ' גט פשוט (בבא בתרא קע"ו ע"א) עדים חתומים על שאלת שלום בגט שהם שני ענייני'. ואינם עדות אחת והעול' מזה הוא שהעדי' נאמני' ואין לאם ולא לבאי כחה זכות בכתובת בתה:
744
745והשני במה שלא נתנ' לה האם כלום שהדבר ברור שכיון שלא נתנ' לה אמה כלום שאין לה זכות והמשיב הנז' כתב להם שכיון שאין בכתוב' שקנו מיד האש' שהנכסי' מבית אמה א"כ אין שם לא הודא' ולא קנין. אלא מילתא אגב גררה ויפה כיון בזה וחתימת הבעל אינה מחייבת אשתו שהבעל בין שהכניס' מבית אמה בין ממקום אחר הכל שוה אליו ועוד כי מי שנותן לבתו נדוניא על מנת שאם תמות לא ירשנ' בעלה הרי הוא כאלו אמר הרי זו מתנ' על מנת שתחזור לי אם תמות. ואם לא תחזור לי הרי היא בטל' מעכשו א"כ הרי נשאר זכותו קיים באותם נכסי' מעכשיו. ואם לא נתן לה כלום א"כ לא הי' לו בהם זכות לעולם ובדיבורא לא מקנו ואפי' לא צוותה האשה לסופר לכתוב ולעדים לחתום. והעולה מזה הוא שכיון שאם לא נתנ' לה כלום אין לה ולא לבאי כחה זכות בכתוב' בתה אפי' נתנה לה אמה נכסיה ולא כתבה שטר שהשאיר' זכות' קיים אם תמות בתה אין לה זכות בהם מן הדין שכיון שזכת' בהם הבת נסתלק זכות האם לגמרי והכי איתא בגמרא בפ' הכותב ובירושלמי ואם יש תקנ' בעיר צריך לדקדק לשון התקנ' אח' שהתברר בעדים כי מבית אמה הכניס' אותם שאין לשון הכתוב' מחייבת האש' ואין מוציאין ממון אלא בראי' ברור':
745
746והשלישי בענין הטפסת הכתוב' שנעשית שלא מדעת' שהוא בטל מכמה פנים האחת שנעש' שלא מדעת הבעל והאש' ואין ראוי לב"ד לכתוב טופס בשטר או בכתוב' שלא ברצון הלו' והבעל שלא יבואו לגבות שני פעמים אחד בעיקר השטר ואחד בטופס ואפילו נעש' בב"ד במצות האש' הוא בטל שזה הוא חוב לבעל שיכתבו עליו שתי כתובות ועוד שאפילו ברצון הבעל והאש' אם נעשה בעדים שלא בב"ד ואפילו חתמו אלף עדים אם אין בו במותב תלתא הוינא הוא בטל שאינו אלא כעד מפי עד שהוא פסול בדיני ממונות וכן כתבו המפרשי' הראשונים ואחרונים ז"ל בפירושיהם בפרק גט פשוט וכן בנסח תקון שטרות הם מתוקנים טופס שטרות כדין קיום שטרות בב"ד וכיון שלא נעשה בב"ד או אפילו נעשה בב"ד שלא במצות הבעל הוא בטל אם כן חייבים ב"ד לכוף המחזיק בו שלא ישהה אותו בביתו משום אל תשכן באהליך עולה ואעפ"י שבגמרא (כתובות י"ט ע"ב) לא הזכירו זה בפירוש אלא שטר פרוע גם בפר' לא נזכר שטר פרוע אלא חכמים פירשו שכל שטר שלא ניתן ליכתב הוא בכלל זה שכיון שאם יגבה בו בב"ד שלא כדין אם כן המשהה אותו עובר בלאו מדברי קבל' וכבר הכניסו בזה ספר שאינו מוגה ואפי' ספרי הדינין שלא יבואו לחייב הזכאי וכ"ש בזה שיש חיוב לבעל והרי אמרו (שם) ששטר אמנה כולי עלמא מודו דהוי עולה אפי' מאן דאמר דשטר פרוע לא הוי עולה והרי שטר אמנה נכתב אחר ששמע כי אותו האיש הזמינו ואמרי' בגמרא כי לא ניתן ליכתב וכיון שלא ניתן ליכתב הוי עולה ואסור להשהותו כ"ש זה הטופס שנכתב שלא ברצון האשה והבעל שלא ניתן לכתוב שאם יגבה בו הוי שלא כדין כל שכן שיהא עובר עליו משום אל תשכן באהליך עולה שהרי לא התפיסוהו אלא כדי לגבות בו והוי עולה וכיון שיש בזה לאו מדברי קבלה ב"ד כופין אותו לקרעו קרע ב"ד או למחוק החתימו' וישאר הקלף בידו שהיא שלו וכן דנתי הלכה למעש' בשאלה באה מהמערב אל הריב"ש ז"ל גם אני והשבתי כן וראה תשובתי והנאתהו וזה הי' לו קרוב לשלשים שנה ויותר. והרשב"א ז"ל כ' בתשו' על שטר שהי' בטל בדיננו שקורעין אותו ב"ד שלא יבוא לגבות בו בערכאותיהם. ומה שאומרין שכיון שהוא כחרס הנשבר הניחוהו בידו ומה בכך זה אינו מתקן הלאו דמ"מ עולה הוא וגם יש לחוש לב"ד טועין ואם בעיקר ההטפסה טעו כ"ש שיש לחוש שמא יטעו גם להכשירו. וכן הראב"ד ז"ל כ' שכל הטפס' שעושין ב"ד צריכין לדקדק בה לחוש טועין לב"ד ואם ישמע המשהה אותו מוטב ואם לאו בכל יום הוא עובר בלאו של דברי קבל' וקרוב הדבר לפוסלו מעדות והמחזיק בידו מסייע ידי עוברי עביר' ועובר משום ולפני עור לא תתן מכשול ואל יתן אדם עינו בממון שאינו ראוי לו נחלה מבוהלת בראשונ' ואחריתה לא תבורך ואשר יורישנו ה' אלהיו אותו יירש:
746
747תלמסאן על עניני היתום דוד פרג
747
748ענין רנא:
748
749היורש דוד פרג בא לכאן. נע ונד מתהלך מאהל למשכן כי הוא בסכנ' עלוקה מסוכן לאמר הב הב מהכסף המתוכן צריך רחמי נשים רחמניו' מעיסתן ופלכן. ואני ניחר גרוני בקראי ואין קול ואין קשב ואע"ג שאין דינו היום מסור בידי כי כבר גדל ואין לו דין יתום וגם כי נכסיו אינם במקומי ואין מוטל עלי מה שהוא חוץ למקומי אבל מדת רחמנותי תכריחני להוציא מפי מלין במה שהוא מן הדין להעלו' בדיני היתומי'. זה כבר הוא גדול ואין לאפטרופוס להתעסק בנכסיו דאפטרופא לדקנני לא מוקמי' הי' פקח או טפש מאבד נכסיו אין ב"ד זקוקים לו. ואלו הי' שוטה גמור שחייבין ב"ד למנו' לו אפטרופוס הי' הדין נותן שהאפטרופוס אשר מנה אביו עליו ישאר באפטרופסותו עד שישתפה ואין לב"ד למנו' אחר אבל זה אינו שוטה ואם הוא בלתי פקח יטול את שלו ויעשה בו כרצונו. והאפטרופוס טוען כי אם יתן לזה חלקו מן הדין ג"כ חלק הקטון ממנו ימנו ב"ד אפטרופוס עליו ויתן גם חלקו ובטענתו זאת אין ממש יתן לגדול חלקו וחלק הקטן ישאר ברשותו עד שיגדיל ואינו רשאי להסתלק כי כן אמרו בתוס' האפטרופין עד שלא החזיקו בנכסי' רשאין להסתלק משהחזיקו בנכסי' אין רשאין להסתלק וכ' ר"ח ז"ל תוספתא זו בפסק הלכה ונמשכו אחריו כל האחרוני' ז"ל. ואם אומר שרוצה ללכת לעסקיו לארצו' אדום הדין נותן שיש בידו רשות ללכ' לרצונו ככל נפקד שאין מעכבין אותו ללכת לעסקיו מפני הפקדון אשר הפקד אתו כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ז מה' שאלה הי"ב). ואם דעתו ללכת ולחזור יפקוד הנכסים ביד איש נאמן עד שובו ואם דעתו להשתקע במקום אחר ימסור הנכסי' לב"ד והם ימנו אפטרופוס וכל זה הוא בחלק הקטן ובחלק הגדול חייב להחזיר לו את שלו בלי שום עכוב ואם הוא בכור יטול ב' שלישי הנכסי' בכל מה שהי' מוחזק בהם אביו קרקעו' ומטלטלין וסחורו' ואם יש שם שטרי חובו' הוי ראוי וחולקין בהם הבכור והפשוט חלק כחלק. ואם האפטרופוס פרע חובו' ככתובו' ושאר חובו' ישום בחשבון הבכור ב' שלישים ושליש בחלק הקטן כיון שאמרו בגמרא (ב"ב קכ"ד ע"א) יצא עליהם ש"ח הבכור נותן בהם פי שנים ותימה הוא מהרמב"ם ז"ל שהשמיט דין זה אבל אמת הוא. והנה זה היורש נתן כל נכסיו לרבי יוסף ששפורטיש בשטר הנעשה בערכאותיהם ובשטר הנעש' בעדי ישראל והנה ב' השטרו' בטלים הם שטר הנעש' בערכאותיהם הוא בטל מן הדין אפי' הי' הנותן בן דעת כדעת הרמב"ם ז"ל בשטרו' העולים בערכאותיהם ואף לדברי המכשירין כיון שנא נעשית כתקון חז"ל בטלה כמ"ש בגמ' ופירשוהו הראשונים ז"ל בתשובותיהם ושטר מתנה שאין כתוב בו כתבוהו בשוקא וחתמוהו בברא הוא בטל דהוי כמתנה טמירתא וידוע הוא שאין הישמעאלים כותבין כן. ושטר הנעשה בעידי ישראל ג"כ הוא בטל לפי שזה לא הגיע לכ' שנה ומתנתו בטילה כיון שהוא מתנה בכל הנכסי' ולא השאיר לו מהן חיי שעה ולא קיימו חז"ל (ב"ב קנ"ו ע"א) מתנ' של פחו' מעשרים אלא אם עשאה מפני נחת רוח שעשו לו וכדי שיתעסקו בנכסיו להצליחם ומתנה זאת לא נעשי' בשביל זה. ועוד שמתנה זאת לא נעשית אלא כדי. שיתחזק על האפטרופוס בכח מתנה זו לגבו' ממנו נכסיו ודמי למתנת בית חורון (נדרים מ"ח ע"א) שנעשית בהערמה שהיא בטלה כיון שאם הקדישה אינה מוקדש' אינה מתנה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהל' נדרים וידוע שזה לא נתן לו רשות להקדיש נכסיו ע"כ המתנו' הם בטילו' והאפטרופוס אין לו לתת אפי' פרוטה אחת למקבל המתנה ואם יתן יפסיד הכל כי אין לו עסק אלא עם היורש ואם יאמר האפטרופוס ואיך אתן. ליורש והיום או מחר יכפני מקבל המתנ' לתת לו הירוש' מכח המתנ' שנעשית בערכאותיה' ואינו מקבל עליו ד"ת כי כן עשתה האלמנ' שהוציא' ממני מה שהייתי פטור מן הדין באיום מסיר' למלכו' וא"כ איך אתן ליורש כלום הדין עמו בזה על כן הדין בזה הוא לכוף למקבל המתנ' לבטל המתנ' הנעשית בערכאו' בפני הערכאו' ואלו הי' במקום הזה הייתי כופה אותו בכח חרם ונדוי לבטל המתנ' כדי שלא ימצא טענה האפטרופוס לעכב תחת ידו נכסי זה היורש ואם לא יבטל המתנ' האפטרופוס אינו יכול ליתן למקבל המתנ' כלום כי המתנ' הי' בטילה וגם ליורש אין מן הדין לכופו לתת לו כלום כדי שלא יהי' ניזוק ממקבל המתנ' ע"י העכו"ם וא"כ ישארו אלו הנכסי' ביד האפט' עד שיבוא אליהו וזה נזק גדול ליורש מפני עכוב מקבל המתנ' ע"י העכו"ם וא"כ תלקה מדה"ד ע"כ מן הדין רבי יוסף ששפורטיש אם לא. יחזיר המתנ' הוא מזיק שעבוד של זה היורש שאינו יכול לתבוע את שלו מהאפטרופוס והמזיק שעבודו של חבירו חייב לשלם ע"כ נכסי ר' יוסף ששפורטיש הם משועבדי' לזה היורש בכל מה שחייב האפטרופוס ורשאי להוציא את שלו מתחת ידו אפי' ע"י העכו"ם:
749
750ואחר שכתבתי ראיתי בכתב יוסף ששפורטיש כי אין כוונתו במתנ' ההיא להחזיקה לעצמו ושלא היתה כונ' המקבל והנותן אלא כדי להוציא הממון מיד האפטרופוס וגם טען כי נתנה לו אותו המתנ' היתו' מפני עצתו הנכונה שנתן לו להוציא הממון ההוא מיד האפטרופוס ולפי' הוספתי לכתוב עוד לבטל המתנ' מפני טענו' אלו:
750
751המתנה בטלה היא ביטול גמור א' משום תחלת' והב' משום סופה. ואשר משום תחלתה לפי שהחכמים ז"ל לא קיימו מתנת פחו' מבן כ' אלא מפני הנאה שקבל ממקבל המתנ' שהיא כנגד המתנ' ועוד צרפו לזה כי היכי דלעבדון מלתא ואין בזאת המתנה דבר מזה בהודאת מקבל המתנ' שאו' שהנהו הישרה ובנתינת עצה. ואומדן דעתא הוא שהנותן הזה לא הגיעה הנאה זו בלבו שיתן לו כל ירושה המפורסמ' שהיא גדולה מפני גריעו' הנאתו ואם עשה כן שטות' הוא וכבר אמרו בגמרא (ב"ב קנ"ה ע"ב) שטותא יתירא חזא בי' דקא משחר' עבדיה ואם מפני שחרור זה בטלה מתנתו כ"ש מי שיתן כל נכסיו ויחזור על הפתחים מפני הנאת דברי' בהנהגת עצה שטות הוא זה וכבר כ' הראב"ד ז"ל שלא קיימו חז"ל מתנת פחו' מבן כ' אלא במקצ' אבל כלה לא קיימוה וכ"ש שהדברים נודעי' וגם מקבל המתנ' יודה זה שלא קבל המתנ' זו אלא בשכר נחת רוח שעשה לו א"כ מצד זה היא בטל'. ואמנם מפני הצד השני שבסופה שהרי הודה מקבל המתנה שלא נעשית ע"מ שיטלנה אלא לשבר מתלעו' האפטרופוס וא"צ לזה שהרי האפטרופוס הוא נכנע לד"ת ועוד שהמתנ' שנעשי' בכענין זה בטלה היא שכל מתנ' שנעשי' בהערמה ע"מ שלא לקבלה אלא להוציאה מיד המחזיק בה היא בטלה שכיון שאם הקדיש' אינה מוקדשת אינה מתנה וכ' דין זה הרמב"ם בהל' נדרים והוא העיד ע"ע שלא נתכוון בזה אלא לקנטר האפטרופוס א"כ המתנ' הזאת בטילה היא ודברים ברורים הם:
751
752עוד על עניני על היתום דוד הנזכר פר"ג ואחותו ואמו:
752
753ענין רנב:
753
754כל מה שהי' מוחזק ביד מכלוף פרג המוריש בשעת מיתתו קרקעו' וסחורות ומטלטלין כסף וזהב ומרגליו' ותכשיטין ושאר מטלטלין יטול בהם דוד ב' שלישים חלק פשיטות וחלק בכור' ופרג יטול השליש והחובו' שהניח מכלוף פרג דינם כדין ראוי ויחלקו הבכור והפשוט בשוה אחר שיוציאו ההוצאות שנעשו בגביית' מה שישאר נקי ביד היורשים יסלקוהו בשוה והבת תטול עשור כל הנכסי' בנדונייתה אחר שיגבו זכות האלמנ' ופרעון חובו' שהיו על הנכסים ופרעם האפטרופוס וכל מה שישאר נקי ביד היורשין יתנו להם בפרנסתה העשור ואם ירצה דוד היום ופרג כשיגדיל להוסיף על העשור הרשות בידם ואם ירצו יתנו לה העשור שלה בקרקעו' והאלמנ' תטול מה שהביאה עמה בנדוניית' ומאתים שהם משקל כ"ה זהובים מכסף צרוף טבוע אחר שתשבע כדין וכהלכ' שלא גנבה כלום כמו שידונו דייני המקום שהיא באה לגבו' שם ומזונו' היתומים כל א' יפרע מחלקו מה שאכל כיון שפסק להם האפטרופוס מזונות לכל א' ואחד ומה שהרויחו הנכסי' אחר מות אביהם יחלקו שניהם שוה בשוה. ומזונו' האלמנה והבת יתן הבכור ב' חלקים והפשוט חלק א' לפי שהנכסים הם משועבדים להם ושכר שמוש הבת ב' שלישים על דוד ושליש על פרג ושכר שמוש פרג עליו לבד. והקרקע שמכר האפטרופוס אם מכרו להצלה שלא ישאר אכסניא לפרשי המלך המכר קיים ואם לאו המכר בטל והמעות הם מלוה ביד האפטרופוס ויפרע הלוקח שכירו' הזמן שדר בו וישלים לו האפטרופוס על השכירו' לתשלום פרעון הסך שנטל ממנו ותחזור הקרקע ליורשין וענין פרעון האלמנ' יתנו לה כמנהג המקום בפרעון חובותיהם כל כפולה כ"ח זוזים מזוזי המקום בשעת כתיבת הכתובה כמו שהוא מבואר בגמרא כתובות בפ' אחרון (ק"י ע"ב):
754
755ענין רנג:
755
756עוד שם על ענין המתנ' הנזכרת למעל'. כל החרדה הזאת שהי' חרד האפטרופוס לא היתה אלא שהי' חושש שהמקבל המתנ' יזיקנו במתנ' הנעשית בגופן שלהם ע"י האומו' וכיון שנשבע מקבל המתנ' שבוע' חמורה שאין בידו שטר עולה בערכאותיהם נסתלקה החרדה ונאמן הוא בשבועתו דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי אינשי ולא חציף כולי האי לישבע שאינה בידו ויוציאנה אח"כ שאם היתה לו מתנה בגופן שלהם והיא בטלה בדיננו כיון שאין בה כתבו בשוקא וחתמוה בברא אפילו עשאה גדול הי' מן הדין לכופו לבטלה כדין מי שיש בביתו דבר המזיק כגון כלב רע וכיוצא בזה שמנדין אותו עד שיסלק הזיקו וכן אם היתה לו מתנה בערכאו' ויכול לתבוע בה והיא בטלה בדיננו הרי הוא דבר מזיק אבל א"צ לכל זה אחר שנשבע וכיון שהאפטרופוס בטוח מהערכאו' אין לו לחוש על מתנה שנעשית בעידי ישראל לפי שהיא בטלה מעיקרא וכחרס הנשבר היא חשובה שלא קיימו חז"ל (ב"ב קנ"ו ע"א) מתנ' פחות מבן כ' אלא משום אומדן דעתא שמפני הנאה שהגיעה לידו נתן לו אותה מתנה ואומדן דעת הוא שלא יתן אדם כל נכסיו מפני הנא' מועטת ושכר שיחה נאה שהרי הוא מודה שלא ההנהו בממון אלא בהדרכה ובהישרה ובעצה ואם מפני הנא' זו נתן כל נכסיו שטות' יתירתא היא ורב נחמן בטל מכירה שמן הדין הית' קיימת מפני שטות' יתירת' דחזא בי' דהוה משחרר עבדיה ואי זו שטות יותר גדולה ממי שנותן אשר הורישו ה' וישאר עני מחזר על הפתחים מפני שכר שיחה נאה ואפילו נתן לו הנאת ממון זה לא קיימו חכמים והאו' זה הוא שוטה יותר מנותן המתנ' וכבר כ' הראב"ד ז"ל שפחות מבן כ' שנתן כל נכסיו מתנתו בטל' וכ"כ העטור שאפי' הגדול שנתן נכסיו יכול לטעון קודם שהגיעה ליד המקבל טענות המבטלו' המתנ' כגון מתנה טמירת' וכיוצא בזה ולפ"ז אפי' הי' זה גדול כיון שלא הגיעה המתנ' ליד המקבל יכול לטעון לא נתתי לך נכסי ע"מ לקבלם ודבר זה פשוט הוא וא"צ להרבו' ראיו' ע"ז והוא כמ"ש הפילוסופים מושכל ראשון שא"צ מופת שאין בכל העולם חכם אפילו פתי וסכל שלא יכיר שמתנ' זו היא בטלה מעיקרא. ועוד שלא ראינו שהישירו והדריכו אבל נתן לו עצה נבערה לו' כי אביו צוהו לפני מותו לתת לאמו תוספת וצדא"ק שלא כדין והדברים הם שקר מפי עדים נכונים שלא הד"מ ואיך נאמר כי הוא הדריכו בעצה והיא נבער' להפסידו ממונו לתתו לאמו שלא כדין ואפילו מתנה מועטת היה ראוי לבטלה לפי שזה אע"פ שהגיעה לכלל שנים. וחזקה שאין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול זהו אם העדים בקיאי' בהלכה בשיעור השערות אם הגיע כדי לכוף ראשן לעיקרן ואם יש בהם גומות שלא היו שם לפני הפרק שלא יהיו שומא וכל אלו הדברי' לא נמסרו אלא לבקיאים בהלכ' ומועטין הם החכמי' היודעי' זה ואיך תקובל בזה עדות עדים שאינן בקיאין בהלכ' וכל אלו הם חששות להעמיד ממון על חזקתו ולפי מה שהוא מודה שלא קבל מתנה זו ע"מ שתהי' שלו אלא כדי להציל עשוק מיד עושקו א"כ בטל' היא מעיקרא ודומה זה למי שנותן כל נכסיו לבנו ולאשתו שלא עשאם אלא אפטרופא וזה מאומדן דעתא ובנדון הזה אין אנו צריכין לאומדן דעתא שהרי הוא מודה שלא קבל אלא כדי שיהי' אפטרופוס והיא בטלה ואם הנותן אינו רוצה שיהי' אפטרופוס שלא נסתלק כחו האפטרופוס הזאת ואפי' נשבע שלא יסלקנו יכול להשאל על שבועתו ואפי' קבל זה בקנין הוא קנין דברים ואינו כלום וכבר אחז"ל (נדרים מ"ח ע"א) כל מתנה שאינ' שאם הקדישה (אינה) [תהא] מוקדשת אינ' מתנ' וכבר הודה שלא נתן לו כל נכסיו להקדישם אלא כדי שיוציאם מיד האפטרופוס להציל מיד עושקו ולהחזיר' לו וזה אינו רוצ' שיטרח בשבילו כי האפטרפוס קבל עליו ד"ת ומה לו להתעבר על ריב לא לו זה או' לו מה שאומרין לצרעה לא מדובשיך ולא מעוקציך וכן זה או' לו איני רוצ' השתדלותך להוציא הממון מיד האפטרופוס ולא שתתנם לאחרי' שאמרת שתתן אותם למקום הראוי ומי יותר ראוי ממני לא ארצה ליטלם אלא מיד מי שמסרם אביו אליו וכיון שנתברר שהמתנ' היא בטל' מדין מתנה וגם מדין הרשאה ואפטרופסות א"כ הרי הוא שטר אמנה שאסור להשהותו ואם המקבל הוא מהכשירים ראוי לו לקרעו ולא יעבור על לאו של דברי קבלה דואל תשכן באהליך עולה. העול' מכל זה שהיורש הזה או מורשה שלו יכול לתבוע ממון מורישו מן האפטרופוס ומקבל המתנ' אין לו דין ודברים בזה מן הדין וכל בי דינא דמזקיק לי' לקיים מתנתו לאו דיינא הוא.
756
757ענין רנד:
757
758בגאייה. מנהג ארצות ישמעאלים הוא שהש"ץ פטור מהמס ואע"פ שבארצות אדום הם מחייבין אותו לפי ממונו אין ללמוד ממנהג אומה א' לאומה אחרת החלוקות בדיניהם ובמנהגיהם ואע"פ שהמס כשהוא מוטל אקרקפת' דגברי וזהו כרגא הנזכר בגמ' כמ"ש בפ' חזקת (בבא בתרא נ"ה ע"א) והוא כסף גולגלתא כמ"ש בפ' השותפין (בבא בתרא ח' ע"א) ובפ' הגוזל ומאכיל גזיתא דשיתא וקורין לו ישמעאל גזייא שרעייא כלומר מדי דתיהם אומרים כי בדתיהם אינו פטור אלא חכם מפורסם וקורין לו ראה"ב אבל ש"ץ שקורין אותו אימ"אס הוא חייב. זהו כשהמס דתי הוא על היחידים לגלגלותם אבל כשהוא דרך פשרה דבר קצוב על הצבור שקורין אותו קאנו"ן והם פוסקים אותו ביניה' ואין למלך תביעה על היחידים לגולגלת אלא על הצבור כיון שפשט המנהג לפטור ש"ץ הדין נותן לפוטרם כמנהג שהרי אמרו בירוש' כל הלכה שהיא רופפת בידך ראה איך הצבור נוהג ונהוג כמותם וירוש' זה הם מזכירין אותו המפרשים תדיר והוא במס' מעשר שני (פ"ק) [פ"ה] (ה"ג) ובפ"ז ממס' פיאה (ה"ו) וביבמות פ' אלמנה לכ"ג (ה"ב) על סמך מנהג זה הם שוכרין אותו להיות שלוחם לירד לפני התיבה ובשכירו' פועלים קי"ל כמנהג המדינה בפ' הפועלי' (פ"ג ע"א) ואפילו הי' הדין הזה שלא כהלכ' כבר אמרו בירוש' שם ובפ' מצות חליצה (ה"א) ובפ' השוכר את הפועלים (ה"א) מנהג מבטל הלכה והביאו הרי"ף ז"ל במס' מציעא בפרק השוכר והבעל העיטור בפ' חליצה וכ"ש שאין בזה בטול הלכה שהרי הצבור חייבין לשכור הש"ץ והוא קודם לחכם אם א"א לצבור זה וזה כמ"ש בסי' י"ד בשם תשובת הרא"ש ז"ל לפי שלהוציא את הרבים י"ח בתפלה א"א לבטל מצוה זו שהיא מצוה תדירה ואפשר בחכם לשאול הוראות במקומות אחרים:
758
759שאלה רנה:
759
760עוד שאלת:
760
761ראובן נשא אשה ולקתה במומים גדולים וזה שנטרפה דעתה ועוד שאינ' יכולה להעמיד על עצמה לנקביה וכל היום וכל הלילה לא ימיש עביט של מימי רגלים מתחתיה ואינ' יכולה לשמש הבעל והבעל נשא אשה אחרת ועתה קרוביה טוענין שבעת עונתה אע"פ שאינ' יכולה לשמשו יבוא לשכב אצלה בבית והוא טוען שאינו יכול לישן אצלה מפני ריח רע שעמה בבית אם יכולין קרוביה להכריחו לשכב עמה בבית או אם יכולין ג"כ להכריחו לאכול עמה או לאו ואם הדין מכריחו לאכול עעה ולשכב אצלה והוא אינה רוצ' ורוצה לגרש אם חייב לתת לה כל מ"ש לה נדונייא ותוספת או לא ואם חייב לתת הכל אם יתן לה בגדיה שהכניס' לו מבית אביה בשומתם הראשונה כ"ז שהן משמשין מעין מלאכתן הראשונ' או לא וכן אם יוכל לנכות לה כל מה שהוציא ברפואתה או לא:
761
762תשובה: אלו המומין אע"פ שאינן גדולים אם מפני שאינ' ראוי' לתשמיש. אם מפני ריח רע אם מפני טירוף דעתה כל אלו המומין הם פוסלין בנשים כדאי' בפ' המדיר (כתובות ע"ה ע"א) כיון שנולדו בה אחר שנשאת נסתחפה שדהו ומזלו גרם ולא הפסיד' כלום מזכות שיש לה עליו ואם רצה לקיים יקיים ואם רצה לגרש יגרש ויפרענה כל זכות שיש לה עליו בין כתובה בין נדוניא בין תוספת וכ"ז שאינו מגרש חייב במזונותיה וברפואתה כדין כל אשה שיושבת תחת בעלה ודינה כדין אשה שאין יכול' לשמש בעלה כדאיתא בפ"ק דנדה (י"ב ע"ב) ובהל' הרי"ף ז"ל בפ' אלמנה ניזונית וכך כ' הרמב"ם ז"ל באחרון מהל' אישות ואין לה דין מורדת לפחות מכתובתה ואפי' היתה אומרת מאיס עלי או בעינא לי' ומצערנא לי' ואע"פ שאמרו בגמ' בפ' אע"פ (כתובות ס"ג ע"א) שהמורדת על בעלה פותחין לה מכתובתה אפי' היא נדה או חולה אפשר לומר שלא אמרו זה אלא אם התחילה למרוד בבריאות' וקודם נדותה אבל אם לא התחיל' למרוד אלא מפני חולייה או מפני נדות' איכא למימר שאין פוחתין לה והכי איתא בירוש' (כתובות פ"ה ה"ח) דאמרי' התם ואפי' נדה מה אנן קיימין כשמרדה כשהיא נדה התור' המרידת' עליו כי אנן קיימין שמרדה עליו עד שלא באה לנדה ובאה לידי נדה זה נז' בירוש' לענין נדה ואע"ג דלגמרא דידן (כתובות שם) לא משמע הכי דפרכי' ונדה בת תשמיש היא ותירצו אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו דחשיב לנדה פת בסלו אפ"ה איכא למימר בנדון הזה אם אינ' תובעת גט שאין דינה כדין מורדת שאין פוחתין לה כלום כיון שיש לו אשה אחרת ונשאה מפני מומי זאת האש' הרי מצא לעצמו פת בסלו ומחל לזו פת שיש לו ממנ' בסלו ואם אינו רוצ' לגרש' וגם היא אינ' תובעת גט אע"פ שבאש' הראוייה לתשמיש אפי' יש לו אשה אחרת הויא מורדת זו כיון שמפני שאינ' ראו' לתשמיש נשא אשה אחרת מחל זכותו ויהי' דינו כדין המשרה אשתו ע"י שליש שאין מחייבין אותו לדור עמה כיון שאינ' ראוי' לתשמיש ושולח לה מזונותיה ואוכל עמה מליל שבת לליל שבת כמ"ש בפ' אע"פ (כתובות ס"ד ע"ב) ואוכלת עמו דהא קי"ל כר"נ (שם ס"ה ע"ב) דאמר מאי אוכלת אוכלת ממש ודלא כרב אסי דאמר מאי אוכלת תשמיש ואם לא עשה כן יש לו דין מורד להוסיף על כתובת' ושעה א' יכול לסבול ריח רע או לסלק אותו ואם יפרענ' כתובתה אם יתן לה בלאותיה בשומתן הראשונה כן הסכימו הפוסקים שאם משתמשין מעין מלאכתן הראשונה נוטלתן באותה שומא שהכניסתם וכן אנו דנין. ולענין טרוף דעתה אם אינה יכול' לשמור את עצמה שלא ינהגו בה מנהג הפקר אינה מתגרשת. וזה צריך פירוש ארוך:
762
763שאלה רנו:
763
764עוד שאלת ממונ' על ההקדש השכיר בית של הקדש לאחר בסך ידוע ובא אחר והוסיף עליו והראשון מאיים שאם לא יקיימו שכירתו יפסיד ההקדש מהו הדין בזה:
764
765תשובה: יד ההקדש על העליונ' וישאר האחרון המעלה על הראשון בזכותו דקי"ל (קדושין כ"ח ע"א) אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וקי"ל (ר"ה ו' ע"א) בפיך זו צדקה וכיון שכן זה האחרון שהוסיף על השכירו' נתחייב להקדש באותו תוספת בדיבורו ואפי' חזר בו ממשכנין אותו באותו תוספת וכן שנינו בערכין בפ' המקדיש את שדהו (כ"ז ע"א) אמר א' הרי היא שלי בעשר סלעים ואחר או' בכ' ואחר או' בל' ואחר או' במ' ואחר או' בחמשים חזר בו של נ' ממשכנין מנכסיו עד עשר חזר בו של מ' ממשכנין מנכסיו עד י' חזר בו של ל' ממשכנין מנכסיו עד י' וכו' מתני' כדאי' התם ועיקרא דמלתא כי ההקדש אינו מפסיד ואם המוסיף רוצה לעמו' בדיבורו כופין הגורע ממנו לצאת מהבית ואם אינו רוצה לעמוד בדבורו ממשכנין אותו באותו תוספת וישאר הפוחת בביתו ולא יפסיד ההקדש כלום. ודבר זה פשוט הוא:
765
766תלמסאן על ענין הנפל הנזכר למעלה בסימן רמ"ב
766
767ענין רנז: כמדומה לי שכתבתי שספק שכלו לו חדשיו ולא שהה ל' יום דלרבנן דפליגי עליה דרשב"ג בפ' החולץ (יבמות ל"ז ע"א) ובפ' המילה (שבת קל"ו ע"א) הוי ודאי ילוד משום דרוב נשים ולד מעליא ילדן ומותרת לשוק דהא רובא דאוריי' הוא אלא כיון דיש מיעוט מפילות חששו חכמים לדברי רשב"ג שלא להתירה בלא חליצה ומש"ה אם נשאת לכהן לא מצרכינן חליצה וסמכי' אדאוריתא כרבנן דפליגי עליה דרשב"ג ולא מחמרי' עליה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' ייבום וחליצה ואלו הי' ספק ילוד לרבנן דפליגי ארשב"ג לא הוה שריא לה לכהן לעמוד עמה בספק יבמה לשוק ולהיות זה דבר ברור דלרבנן חשבי' לי' ודאי ילוד ולרשב"ג ליכא אלא ספק. הקשו בתו' מ"ש האי מיעוטא דחיישי' לי' משאר מיעוטי דסמכי' ארובא ולא חיישי' למיעוטא ותרצו דכיון דמיעוטא דשכיח הוא חשו לי' רבנן לרשב"ג להצריכ' חליצה דאשכחן דחשו רבנן למיעוטא דשכיח לאסור אשה כגון בגוסס דאע"ג דרוב גוססין למיתה לא שריא לה וכן במים שאין להם סוף אסרי' לה משום חשש מיעוטא וכן בכאן אם אפשר בחליצ' חיישי' למיעוטא דמפילות לרשב"ג ואם לא אפשר בחליצ' העמידוה על ד"ת כרבנן דפליגי עליה להתירה לכהן כל זה לרשב"ג אבל לרבנן דפליגי בספק כלו לו חדשיו מתירין אותה לשוק בכל ענין אפי' לישראל ואם נתייבמה תצא וכ"כ בעל הטורים ז"ל (אהע"ז סי' קס"ד) וז"ל יבמה שילדה אחר מיתת הבעל ומת הולד תוך ל' יום חולצת ולא מתייבמת וכו' ואם נתייבמה כ' הרמ"ה ז"ל כיון דספיקא היא אין מוציאין אות' ממנו. ולא נהירא דהאי טעמ' דשרינן לה לכהן מספק משום דסמכי' אדרבנן דאמרי אע"פ שלא שהה ל' יום הוי בר קיימא והיא מותרת לשוק וא"כ אדרבה מה"ט נמי תצא מיבם דלרבנן הוי בר קיימא והיא מותרת לשוק והיא אשת אח שלא במקום מצוה עכ"ל ובנולד לספק כלו חדשיו איירי דאלו כלו חדשיו לכ"ע ילוד הוא ומותרת לשוק ואסור' ליבם ולא הי' מתיר זה הרמ"ה ז"ל. ומ"ש דאע"ג דרוב נשים ולד מעליא ילדן הרי הוציאו הכתוב מכללו בפי' ופדויו מבן חדש תפדה אלו דברים בלא השגחה שזה הכתוב למד ממנו רשב"ג ורבנן פליגי עליה דס"ל דגזיר' הכתוב הוא שאע"פ שהוא בחזקת בר קיימא לא יפדו אותו עד ל' יום ולא יהי' כשר לקרבן עד עבור ח' ימים ולא מחשש נפל וכיוצא בזה כ' הרמב"ן ז"ל בפ' המילה אבל לענין ייבום אינה ענין לדבריהם ואף רשב"ג לא למד מזה שיהי' ודאי נפל אלא ספק וזה מספיק לסתור כל דבריך. ולענין הנדון אמת הוא שהנולד לח' ודאי ולא גמרו סימניו שהוא ודאי נפל וכן נר' מהתלמוד וכ"כ הרשב"א ז"ל בחדושיו בפ' החולץ ובפ' הערל. אבל נר' מדברי בעל הטורים ז"ל שצריך ב' דברים להתירה לשוק שיהוי ל' יום וגמר סימנין ובכל ענין חולצת ולא מתייבמת וכן הם דברי הרא"ש ז"ל בפ' הערל ולא הזכיר היתר יבום בלא שיהוי ובלא גמר סימנין בבן ח' אם נתקיי' אפי' שעה אחת שהרי הוא בחזקת חי ואינו מטמא באהל כנפל כמו שהוא מוכיח בפ' לא יחפור (בבא בתרא כ' ע"א) ובתו' דאהלות פ"א. ואינו כגוסס שהוא פוטר אשת אביו מן הייבום כמ"ש במשנת אהלות וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' יבום שאם נולד חי חולצת מדרבנן ומן התורה מותרת ובזה יצאה ההוראה ממך להתיר שלא כהלכה. ואם יש עדים שהוא ודאי בן ח' שלא גמרו סימניו יש להקל בדיעבד ע"פ הרשב"א ז"ל בגליל קטלוני' המתנהגים ע"פ הוראותיו. אע"פ שהרמב"ן ז"ל בפ' המילה כתב דהוי ספק נפל. ובגלילות ספרד יש להחמיר ע"פ הטורים וכ"ש אם הרמב"ם ז"ל מסייעו. ואם אין שם עדים תצא לכ"ע וצריכה חליצה וגט נמי כמ"ש הרמב"ם ז"ל והמפרשים. ומה שתמהת עלינו במ"ש שבן ח' שלא גמרו סימניו אפשר להתקיי' תמה על עצמך שהוצאת ההיתר מפ"א מה' מילה ובאותו מקום כתוב בפי' שאפשר להתקיים והוא דעת רשב"ג ז"ל שלא הזכיר אלא שיהוי ובגמ' שאמרו שבן ח' מי חי אמרו זה לדבריו ז"ל על הרוב ובכל רוב יש מיעוט בלא ספק אבל הרב ז"ל כתב דברים סותרים זה. וכבר דחה אותם הרמב"ן ז"ל בספר ת"ה וכן הראב"ד ז"ל והרמ"ה ז"ל. ומה שכתבת כי יש לך ראי' גדולה דינוקא דלא מעוי אינו מתקיים כלל ממ"ש בפ' הערל (יבמות ע"א ע"ב) כל היכא דלא מעוי בגופיה לא חיי והוספת וכתבת כ"ש היכא דלא מעוי בגופ' ולא חוץ מגופיה דלא חיי כלל ע"כ לשונך. ואני תמה ממך שלפי מה שהבנת מזה הלשון התינוק מעוי בגופ' וגם אינו מעוי לא חיי והיאך אפשר והלא בפ' יוצא דופן (נדה מ"ב ע"ב ע"ש) ובפ' המיל' אמרו כל שלא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור לא צייץ אבל בספרך יש טעות וכן הוא בפרש"י ז"ל ותקן אותו דכל היכא דלא מערי בגופה ור"ל שאם ילדה ואינו דבוק בגופה אינו מתקיים אבל אם עדיין הוא טבורו דבוק בגופה אפשר להתקיים מטבורו שהוא נהנה ממנה ממה שאוכלת אמו וכן פי' ר"ח ז"ל ובתוס' מערי לשון דבוק בגיטין פ"ב (כ' ע"ב) ל"צ דמערי וכן ביצים מעורות בגידין בי"ט (קכ"ח ע"ב) ובפ' א"ט מעורה בטרפשין ובפ' העור והרוטב (חולין קכ"ח ע"ב) מעורה בב"ח מעורה באילן ולשון מקרא וקיר ערה מגן תרגם יונתן דבק. (במעי) [כמער] איש ולויות אמרו ביומא (נ"ד סע"א) כאיש המעורה בלוי' פי' דבוק ולפי שאין בכל זה חדוש אודיעך ענין הוא חדש אצלך לפי המובן מדבריך בדברי ר' אבהו בפ' הערל (יבמות פ' ע"א) דס"ל דבן ח' אין עושין בו מעשה עד שיהי' בן כ' ויראה שאמר זה להחזיקו בנפל וכ"פ רש"י ז"ל ודבר תימה הוא שיכנס לחופה עם אשתו ולא יתאבלו עליו קרוביו אבל הפי' אינו כן אבל בא לומר שאם הגיע לימי גדלות והביא סימנין אותם סימנין אין עושין בהם מעשה להחזיקו בגדול עד שיהי' בן כ' וכן פי' ר"ח ז"ל והראב"ד ז"ל וכ"כ הרמב"ן ז"ל בחידושיו וז"ל סימני סריס ואילונית ובן ח' חי פי' סימני גדלות לשלשתם וענין טבעי הוא שכיון שלא נשלם גידולו במעי אמו הוא חלוש ולא יגיע לשלימות גידולו כשאר נולדים לט' עד שיהיו בן כ'. ואותם סימנין שכתבת מדבקות אזנים וזולתם מה שלא נז' בתלמוד אין לסמוך עליהם והסומך עליהם מתיר אשת אח שלא במקו' מצוה ומפני שאנו מדמין לא נעש' מעשה ח"ו רחמנא ליצלן ואלו הי' לזה באלו הסימנין דין אטום לא הית' אמו טמאה לידה שאינו ראוי לבריאת נשמה כמ"ש בפרק המפלת וזה הרי נתקיים והוציא קול ואינו חושב שיטעה אדם בזה וכבר אמרו חכמי הטבע שיש מבעל חיים שלא נשלם גידולם במעי אמם ונשלם אחר הליד' כמו הפירות שגמר בשולם אחר תלישה וכן יש נולדים חסירי הבריא' ואינם נפלים אם יש להם סימנין שהזכירו חז"ל:
767
768ענין רנח: מאזונה. שאלת למה אוסרין במקצת מקומות החמא' של עכו"ם בפסח עם היותם מתירין אותה כל השנה כולה:
768
769דע כי החמאה הגאונים ז"ל הם מתירין אותה אע"פ שהגבינה אסורה לפי שגזרו עליה וכל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו אע"פ שבטל הטעם אבל החמאה לא הית' בכלל זאת הגבינ' כלל שא' מן הטעמי' שאמרו (ע"ז ל"ה ע"ב) בגבינה הוא שמחליקין פניה בשומן חזיר ולא שייך האי טעמ' בחמא' וכן טעמים אחרים נאמרו בגבינה דלא שייכי בחמאה וכיון שלא היתה בכלל גזיר' הגבינה מותרת היא שאין לחוש לתערובת חלב טמא דחלב טהור עומד וחלב טמא אינו עומד ולמה יערבנו העכו"ם שילך לאיבוד א"כ אין לחוש לתערובת ואם מפני כליהם של עכו"ם כבר אמרו סתם כליהם אינן ב"י ולא אסרה התורה כלי מדין אלא בב"י וכיון שאינם ב"י האיסור הנפלט מהן הוא פגום ואם יתן טעם בחמאה הוא נט"לפ. ונט"לפ הוא מותר שלא אסר' תור' אלא נבילה הראויה לגר וכיון שמשום פליטת כליהם אין לאסרה כל השנה אף בפסח היא מותרת. דנט"לפ כמו שהוא מותר בשאר איסורין כן הוא מותר באיסור חמץ ולתערובת חמץ בעין אין לאסור שאם נתערב קודם הפסח בטל בששים כשאר איסורין או ברוב כדין היתר שנתערב באיסור כמו שמצינו זה מצמר גמלים וצמר רחלים כדאי' במשנת כלאים. ואם נתערב בפסח הוא אוסר בכל שהו אפי' שלא במינו אבל אין לחוש לזה דאחזוקי. ריעותא לא מחזקי' והרי אנו רואין שאין בו תערובת חמץ ולמה נחוש לו וכן הגאונים ז"ל הורו שהחמאה והשמן והדבש כמו שהם נקחים מן העכו"ם כל השנה כן הם מותרין בפסח וע"ז נהגו במקומינו זה אלגזאייר. ומה שאמרת שנהגו במקום הזה לקטף בו. שקר העידו לך וח"ו שהרי אמרו (פסחים ל"ו ע"א) אין לשין העיסה ביין ושמן ודבש וחלב. ואם לא תשרף מיד מפני שהן ממהרין להחמיץ וכן דרשתי להם בשבת הרגל.
769
770ענין רנט:
770
771ועכו"ם שהביא בי"ט פירו' שאין לחוש להם למחובר אם הביאן דורון לישראל מחוץ לתחום כבר אמרו (ביצה כ"ה ע"ב) שהם אסורין למי שהובאו לו לאכלן בו ביום. ולערב י"א שאסורין בכדי שיעשו ויש מתירין לכשתחשך מיד ומותר לטלטלם ולאחרים הם מותרין אפי' לאכול. ואם הביאם סתם למכור בשוק נראה שהם מותרין לכל דלאו אדעתא דישראל אייתינהו ומה שאסר רבא (עירובין מ' ע"א) בההוא לפתא דחזא דהוו מפשי טובא הי' מפני שהדברים היו ניכרין שבשביל ישראל הביאם אבל מן הסתם אין אנו חוששין לזה בעיר שרובה עכו"ם דודאי אדעתא דרובא מייתו להו אלא אם כן אנו רואין שבשביל שהיהודי' קונין ביוקר יותר מהישמעאלי' הביאום אדעתא דישראל:
771
772ענין רס:
772
773ובירושלמי (פסחים פ"י ה"א) אמרו שהאוכל מצה בע"פ הוא כבועל ארוסתו בבית חמיו ולוקה מכת מרדות והרי"ף ז"ל הביאו ולא חלק. אבל הרז"ה ז"ל או' שלא נאסר לאכול מצה אלא משעה שהחמץ אסור שאותה שעה המצה היא כמו ארוס' אבל בשעה שהחמץ מותר גם המצה מותרת. ולדברי האומר אסורה כל היום משום שנאמר לא תשחט על חמץ דם זבחי והי' מכשיר פסח שנשחט שחרית גם המצה אסור' כל היום. ולדברי האו' שאין פסח נשחט עד אחר חצו' אף המצה אינה נאסרת אלא לאחר חצות. והרמב"ן ז"ל הוכיח מהירושלמי שכל היום היא אסורה ויש מפקפקין בראייתו. ול"נ כדברי הרי"ף והרמב"ן ז"ל המסייעו שכל היום היא אסור מע"ה עד הליל' ומצה זו הנאסרת לאו דוקא מצה המשומרת אלא כל מצה אסור אלא א"כ היא מצה עשירה כגון שלש אותה בשמן ודבש בלא מים כלל וכן אמרו כי רבינו תם ז"ל הי' נוהג ערב פסח לאכול מצה עשירה אחר שיצא מבית המרחץ וכשחל ע"פ בשבת הי' עושה בה סעודה שלישית:
773
774ענין רסא:
774
775והאיש אשר הפקידו אצלו בהמה שתהא עושה ואוכלת ונאנסה השומר פטור הוא כי הוא ש"ח שאינו לא נושא שכר ולא שוכר ולא שואל שיתחייב באונסי':
775
776שאלה רסב:
776
777וששאלת מי שפוסק לתת לבתו מאה זהובים כל זהוב מסך כ"ח זוזים ונשא סתם וכתב הכתובה והפחיתו הזוזים ועכשיו תובע החתן לחמיו שיתן לו מה שפסק והוא אומר שלא פסק לתת לבתו אלא המטלטלין כפי מה שנשומו אותם ומנהג המקום לשום אותם יותר מכדי שווייהם מעט וכן כותבין הכתובה באותה שומא ואם לא ירצה הבעל ליטול המטלטלין ימתין עד שימכרו ויטול דמיהם והבעל אומר שיפחתו לו מסך הכתוב' כל מה שיפחתו המטלטלים אם ימכרו:
777
778תשובה: בענין פחיתת הזוזים צריך ליתן האב כמו אותה שעה שפסק ישומו כמה זוזים היו באוקיא באותו זמן וכפי שיעור אותם אוקיות יתן לה מהזוזי' היוצאים עתה ולא יפסיד החתן כלום. ולענין שומת הבגדים דע כי לפי מה שהיו נוהגין בזמן התלמוד כשהיו שמין הבגדים היו פוחתין החומש ופי' ר"ח ז"ל לפי שדרכן הי' להוסיף בשומא לכבוד החתן וכשהיו מכניסין כספים היו מוסיפין שליש אבל כבר אמרו בגמרא (כתובו' ס"ו ע"ב) אמר רשב"ג הכל כמנהג המדינה וכן אמרו בתוספתא א"ר יוסי מקום שנהגו שלא לפחות מן השום ושלא להוסיף על הכספים אין משנין ממנהג המדינה ולפ"ז לא ימכרו הבגדים אלא ישומו אותם כפי מה שנהגו ולפי אותה השומא ישלים לו למאה דינרי זהב כל דינר בסך כ"ח זוזים מהזוזים שהיו בזמן שפסק ואם שומת הבגדים לא תעלה לק' זהב והאב אינו רוצה להשלים יחליף הכתובה שאינו מן הדין שיתחייב במה שלא השלים חותנו והי' הדין לכוף לאב שיתן כל מה שפסק כדין מלוה כי כן כתב רש"י ז"ל בפ' המקבל וכן הסכימו עמו הראשונים ז"ל:
778
779שאלה רסג:
779
780תונס. שאלת איש ואשה היו מתעצמי' האשה טוענת כי הבעל ישען על ביתו ולא יעמוד והוא מודה לה אח"כ נתעברה ועדיין היא מודה שלא בא עליה ועדיין היא בתולה אלא שנתפשט הזרע ברחמה ונתעברה בתולה והיא אומרת כי נשים חכמות הכירו שהיא נתעברה בתולה והשירו בתוליה כדי להקל עליה הלידה וילדה בת והי' קורא אותה בתי אם שנאמין אותה שאפשר לה להתעבר ממנו בעודה בתולה. או מפני אהבת האשה שלא לאסרה עליו או מפני שלא פי כסיל מחתה לו וקרניים מידו לו ואח"כ נשא אשה אחרת ואירס אחרת ומת ונסתפק הדבר אם היא זקוקה הארוסה לייבום או לא:
780
781תשובה: בזה יש לעיין אם אפשר לאשה להתעבר בעודה בתול' להתפשט הזרע ברחם בלא ביאה דבפרק יוצא דופן (נדה מ"ג ע"א) משמע דכל שכבת זרע שיוצא בהרגש' אפי' משמש מטתו בחלום מיקרי יורה כחץ וכיון שהוא יורה כחץ מיקרי ראוי להזריע והיא מטמאה אבל יש מחלקין בין יורה כחץ ליורה כחץ שיש יורה כחץ בשעת יציאתו ועדיין אינו ראוי להזריע דשמא אינו הולך למרחוק כשיגיע בגופה במקום שתהי' אותה הזריעה ראוי' להוליד אבל כשהיא בשעת הנחתו בגוף האשה יורה כחץ אז הוא ראוי להוליד וע"ז אמרו ביבמות בפ' הבע"י (יבמות ס"ה ע"א) איהי קים ליה ביורה כחץ ואיהו לא קים לי'. ולפ"ז בנדון שלפנינו הי' ראוי להסתפק אם אפשר שתתעבר בשפיכת הזרע מפי הרחם אל תוך הרחם אם לא. ונראה שאפשר הוא שהרי בפרק אין דורשין (חגיגה י"ד ע"ב) אמרו שאלו את בן זומא בתולה שעיברה מהו להתירה לכהן דשמא נבעלה או חיישינן שמא באמבטי עיברה פי' שהאיש פלט ש"ז בתוך אמבטי והיא רחצה בו ונכנס ברחמה ונתעברה ומותרת לכהן והקשו והאמר שמואל כל ש"ז שאינו יורה כחץ אינו מזריע ותירצו ה"נ מעיקרא יורה כחץ הוה. נראה מכאן שאם הי' יורה כחץ בשעת עקירה אפשר שתתעבר בתולה ותהי' מותרת לכהן (הג"ה. אמ"ה כן העידו לי עכו"ם שנשים הרבה מהם מתעברות ועדיין הם בתולו' וכן העיד לי החכם ה"ר אברהם ישראל שראה כך לבתולה שאינה קרובתו עד כאן). ואם נאמין לספרי' חיצוני' מצי' בספר בן סירא כי אמו נתעבר' מש"ז של ירמיה באמבטי וסירא בגימ' ירמיהו ובזה הוכשרה הבת לבוא בקהל ולירש בנכסי אביה וליאסר בקרובי אביה וגם (א"א) זו הבת א"א לאוסר' לבוא בקהל לפי שרוב כשרי' אצלה בעיר שרובה עכו"ם ותלינן שנתעברה מעכו"ם ועכו"ם ועבד הבא על בת ישראל ואפי' אשת איש הולד כשר אבל הי' ראוי להסתפק באשתו שתהא צריכ' חליצ' אבל כיון שהי' קורא אותה בתי ודר עם אשתו כל אותן טענו' שהיו ביניהם אין אנחנו מקבלין אותם:
781
782ענין רסד:
782
783שנינו בספרי בפ' כי תצא והי' לפנות ערב מלמד שהקרי פוטר בזיבה מעת לעת פי' שאם ראה קרי ובתוך מע"ל ראה זיבה אותה ראי' אינה כלום דחשבי' לה ראיית אונס דמחמת ראיית קרי באה אותה זיבה ובראייה שנייה קא מיירי שאינה מטמאה באונס וכן שנינו בפ"ב ממס' זבים (מ"ג) הרואה קרי אינה מטמא בזיבה מע"ל וטעמ' משום דחשבי' לה ראיית אונס וכן פי' שם רבי' שמשון ז"ל. ותשלום בריית' דספרי וכבוא השמש ביאת שמשו מעכבתו ליכנס כו' ואין זיבתו מעכבתו פי' שאם טבל והעריב שמשו לראיית הקרי מותר ליכנס אע"פ שלא טבל לראיית זיבתו שהיתה בתוך מע"ל שאם ראה קרי יום א' בבקר וראה זיבה ליל ב' כיון שטבל יום א' והעריב שמשו טהר וראיית זיבתו שהיתה ליל ב' אין מעכבתו מליכנס שאין אותה ראייה מטמאתו כלל לפי שהיתה תוך מעת לעת לראיית קרי והיא ראיית אונס שאינה מטמאה כלל:
783
784ענין רסה:
784
785בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות מתרגמי' באתקנותיה ית בוצינייא שהי' מדשן אותם ובערב היתה הדלקה ומדברי הרמב"ם ז"ל לא נראה כן וכבר השיבו עליו ומפורש הוא במס' תמיד (ל"ג ע"א) ובפ' (ב' שעירי) [בא לו כ"ג] דיומא (ע' ע"א) שנינו דבין הערבים נכנס ומטיב את הנרות וכבר פרש"י ז"ל דהטבה זו הדלקה היא. והראב"ד ז"ל פי' שהיא הטבת שתי נרות אבל הדלקה ביום ליכא שתהא הטבה בין הערבים שהוא דשון המנורה אלא בבקר מטיב ובין הערבים מדליק:
785
786ענין רסו:
786
787כתבת למנחות בא להתיר כתית למנחות שלא יהא אסור להן ולא שיהי' חיוב בו. ובמנור' הוא בחיוב כן דרז"ל:
787
788ענין רסז:
788
789כהניך ילבשו צדק הם בגדי כהונ' שהם מכפרין כמ"ש בזבחי' (פ"ח ע"ב) ובערכין (ט"ז ע"א). וחסידיך הלוים ירננו שהם המשוררים. בעבור דוד עבדך שהביא ארונו של דוד לפי שלא רצו השערים להפתח ודבקו זה בזה עד שהביא ארון דוד אביו ואמר בעבור דוד עבדך אל תשב וגו' ואז ידעו שנתכפר לו אותו עון כמ"ש בפ' במה מדליקין (שבת ל' ע"א) וזהו עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו שבאותה שעה נהפכו פניהם של שונאי דוד כשולי קדירה:
789
790ענין רסח: בענין הטלאים שמרביצין אותן בהבאתן ע"ג בהמה עד. שבשעת שחיט' נמצא בשרם אדום מבפנים כאלו הוא דם שנצרר אם יש לחוש לרסוק איברים או לא. אחזוקי ריעותא לא מחזקי' ליה לא משום היפוך מעים ולא משום ריסוק איברים:
790
791ענין רסט:
791
792ומי שיש לו שט"ח על חבירו ומת ואח"כ מת היורש ג"כ בזה יש סברות י"א שאינו גובה כיון שלא נשבע היורש הראשון וכ"כ הרי"ף ז"ל בתשובה וכ"כ ה"ר יהודה אל ברגלוני ז"ל וכן הראב"ד ז"ל. וי"א שגובה בשבועה שלא פקדנו אבא וכ"כ בעל העטור ז"ל וזה נכון כיון שהלוה קיים השטר בחזקתו וכן דעת הרא"ש ז"ל:
792
793ענין ער:
793
794ולענין אם נאמן אדם לו' פרוזבול הי' לי ונאבד בזמן הזה שאין אנו יודעין בו הרא"ש ז"ל הי' חוקרו מי כתבו ואיך כתבו ומתי כתבו וממילא היה נתפס בלשונו:
794
795ענין רעא:
795
796רופא עכו"ם בקי שאומר מסוכן הוא אם מחללין עליו את השבת במסיח לפי תומו הכל לפי מה שאומר החולה ומכירין העומדין עליו אם רואים שאין בו סכנה אין סומכין על העכו"ם. ואם נסתפק הדבר לא גרע דבורו של עכו"ם מספק צריך ספק אינו צריך דמספיקא מחללין עליו את השבת:
796
797ענין רעב:
797
798נאמן אדם לומר זה בני ממזר וה"ה בתי דחד טעמא הוא והמחלק בזה הוא בור גולם ושלום לכם:
798
799ענין רעג:
799
800טראבלס:
800
801עיינתי בשאלותיך ואשיב על ראשון ראשון והוא מה שנסתפק לכם בפ' צו את אהרן. אם פ' וידבר דהמקריב פ' סתומה או אינה פרשה. הנה בדקנו הספרים המדוייקים אשר במקומינו ויש מהם ספרים ישנים ממכתב ידי סופרים שונים ממקומות שונים ובכלם מצינו וידבר דהמקריב פ' סתומה אבל וידבר דכל חלב אינה פרשה כלל. ובסדר בהר סיני. וספרת. כי ימוך ואיש כי ימכור ואיש כי ימוך וכי ימוך וכי תשיג הם שש סתומות וכי תמכרו ממכר אין בו פרשה כלל לא סתומה ולא פתוח'. והנוסחא המדוקדק' בספר ויקרא מנין הפתוחות שנים וחמשים והסתומות ששה וארבעים הכל צ"ח וכן הוא מכוון החשבון עם מה שהוא סוכם בסוף דבריו מנין פתוחות של כל התורה ר"ץ. והסתומות ג' מאות תשעה ושבעים הכל ו' מאות (ותשעים וששים) [ותשעה וששים] זה ראוי לסמוך עליו ואם יש ספרים שאינם כן צריכי' להחליף היריעה. ובצורת השירה בפסוק אחרון מצינו בספרינו ידיך ה' ימלוך לעולם ועד (כי) שטה אחת. כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וישב ה' עליהם את מי. שטה שנית. הים ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים שטה שלישית. וכ"כ בספר אהבה בשינוי מועט שעש' כוננו ראש שטה ראשונה. ועליהם ראש שטה שנית. הים ראש שטה שלישית. ובזה השינוי אין בו פיסול שאינן אלא משום מצוה והמשנה בזה לא פסל כמ"ש הרב ז"ל בפ"ז. וראיתי המגילות הבאות ממקומכם בצורת אריח שאינה ע"ג אריח ולבנה ע"ג לבנה אלא כותבין את פרשנדתא ואת דלפון על צורה זו ואינה כהלכה כי צריך שתהי' הקצר לצד א' והארוך לצד אחר כי הארוך הוא חצי לבנה על כן צריך שיהי' בראש השיטה איש ואת בסוף השיטה כזה וכן כלם ושיהי' בשיטה אחרונה בסוף שטה עשרת ואם אפשר להיות איש ריש דפא זהו הראוי. אבל שיהיה ואת דבוק עם השמות אינו כהלכה ולפי מה שנזכר בירושלמי נראה שהיא פסולה וצריך להחליף הדף:
801
802ענין רעד:
802
803ושאלתך השנייה בענין שרטוט שדברי הרמב"ם ז"ל סותרין זה את זה דע כי בגמרא בפ"א מגיטין (ו' ע"ב) נזכר זה כן ר' יצחק אומר שתים כותבין שלש אין כותבין במתניתא תנא שלש כותבין ארבע אין כותבין והרב ז"ל מתחלה בהלכות ס"ת (פ"ז הט"ז) פסק כמו במתניתא לקולא לפי שאין דברי ר' יצחק שהוא אמורא כהלכה כנגד מתניתא. ואח"כ בהלכות יבום (פ"ד הל"ז) ראה דברי ר' יצחק שאלמלא היותו יודע שאין מתניתא זו נכונ' לא היה חולק עליה ופסק כמותו ועוד שהוא מחמיר וראוי להחמיר בזה וכן פסק בה"ג דשלש אין כותבין ושמא שכח הרב ז"ל מ"ש תחלה ולא צוה לתקנו שכן מצינו שהוא כותב בפ"א מהל' ס"ת שאם מקצת השם בשטה ומקצתו תלוי פסול ובפ' אחרון כשמנה דברים הפוסלין ס"ת שהם עשרים לא מנה זה ובלי ספק ששכחו:
803
804ענין רעה:
804
805ושאלתך השלישית שדברי הרמב"ם ז"ל סותרין זה את זה בענין השבת אבידה שבהל' ת"ת (פ"ה ה"א) כתב שאבידת אביו קודמת אם הוא חכם אע"פ שאינו שקול כנגד רבו ובהלכות גזיל' (פי"ב ה"ב) כתב שאינו משיב של אביו אלא אם היה שקול כנגד רבו ויפה השגחת. אבל בגמרא בפ' אלו מציאות (ל"ג) הוא כמ"ש בה' גזילה שצריך שיהי' שקול כנגד רבו ומתחלה הוקשה לו להרב ז"ל שאם הוא שקול כנגד רבו צריכא למימר פשיטא שהרי יש בו יתרון על רבו שהוא אביו ובחכמה שניהם שוים ע"כ פי' שלא הוצרך התלמוד לומר שמשיב של אביו קודם של רבו אם הוא חכם אלא אע"פ שאינו שקול ודימה זו לפדיונו מן השבי שאע"פ שאינו שקול כנגד רבו פודה אותו קודם לרבו כיון שהוא חכם וכן נזכר בגמ' (שם) זה נראה לו מתחלה ואח"כ תפס דין הגמרא בפשיטות ומה שהוקש' לו מתחלה שאם שקול כנגד רבו פשיטא ראה שאינה קושיא שלא הוצרך התלמוד לומר שהשבה של רבו קודמת לשל אביו אלא אם למד מרבו ולא למד מאביו שכיון שלא למד מאביו שאע"פ שאביו שקול כנגד רבו שלמד רוב חכמתו ממנו תחלה. ותקון דברי הרב ז"ל כי בהלכות ת"ת דבר באביו שלמדו חכמה. ובהל' גזילה באביו שלא למדו חכמה ועלו דבריו כהוגן:
805
806ענין רעו:
806
807הא דפסקינן בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ה ע"ב) בגידל בר מנשיא דלמכור בנכסי אביו עד שיהי' בן כ'. ר' האי ז"ל פירשה כשאינו יודע בטיב משא ומתן אבל אם יודע בטיב משא ומתן ממכרו ממכר אפי' בנכסי אביו וכן פירשה רשב"ם ז"ל בפירושיו וכן פי' בעל העטור באות קבלת העדות וכן דעת הבעל המאור ז"ל. אבל הרי"ף ז"ל פירש' שאפי' יודע בטיב משא ומתן אינו מוכר עד שיהי' בן כ' וכ"ד הרמב"ם ז"ל אבל הרא"ש ז"ל לא הסכים בזה אלא כדעת הראשונים וכן בס' חושן משפט. וכן הדעת נותנת שכיון שהביא ב' שערות והוא יודע בטיב משא ומתן למה לא ימכור בנכסי אביו כמו בנכסי עצמו ונראה שזה שמכר היורש הזה ממכרו ממכר ואפי' לדעת הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל לפי שהוא העתיק דירתו מאותו מקום שהם קרקעותיו שם וא"כ אין לחוש לזה שמפני שלא נתיישבה דעתו ימכור בזול שאינו עושה כן אלא שלא יאמרו קרקעותיו הפקר וזה מוכיח כי ביישוב הדעת עושה כן ובעצת אוהביו וקרוביו עשה כן להציל נכסיו שלא יהיו הפקר וכמו שמוצא מציאה הוא ולא מכר בזול לפי מה שידעו אוהביו וקרוביו וא"כ ממכרו ממכר לכ"ע. ולענין חזקה שאמרו שאין לבן חזקה בנכסי אביו זהו בבן שסומך על שלחן אביו אבל בן שפירש מאביו יש לו חזקה בנכסי אביו אפילו אין לו שטר שהם שלו. אחיך שמעון בה"ר צמח זלה"ה:
807
808ענין רעז:
808
809בגאייה הטפסת שטר הנעשה בב"ד כדין וכהלכ' ונמצאו שני' מהם גיסים בודאי היא פסולה שהרי גיסים הם פסולין להעיד לאחרים כמו שהם פסולין להעיד זל"ז מההיא (מתניתא) [מתנתא] דהוו חתימין עלה תרי גיסי (סנהדרין כ"ח ע"ב) וכיון שהם פסולין להעיד כך הם פסולין לדון שהרי משנה שלימה שנינו (נדה מ"ט ע"ב) כל הכשר לדון כשר להעיד ואלו היו שני גיסין כשרים לדון היו כשרים להעיד וכבר הוכחנו שהם פסולין להעיד ובירוש' (סנהדרין פ"ג ה"ט) מפורש מנין שלא יהיו הדיינין קרובין זה לזה אמרה תורה הרוג ע"פ מטין הרוג ע"פ עדים מה עדים אין קרובין זל"ז אף הדיינין אין קרובים זה לזה ומ"ש בגמרא (ר"ה כ"ה ע"ב) אין לך מומחה בישראל כמשה וקאמר רחמנא עד דאיכא אהרן בהדך לא באו לו' שיהיו משה ואהרן כשרים לקדוש החדש שהרי אמרו בגמ' (ב"ב קנ"ט ע"א) אטו משה ואהרן מי לא מהימני אלא גזיר' מלך וכיון דגזיר' מלך לפוסלן היאך נכשירם לקדוש החדש ועוד נלמוד משם שהשנים מומחין ויהיו קרובים יהיו כשרים לקדוש החדש וזה א"א שאפילו מומחין רחוקים צריך ג' וקרובים אפי' אלף הם פסולין אבל באו לומר כיון דקדוש החדש משפט קרייה רחמנ' דכתי' כי חק לישראל הוא משפט וגו' ובדיני ממונו' יחיד מומח' כשר א"כ יהי' יחיד מומח' כשר לקדוש החדש ואמרו כי א"א להכשיר יחיד מומח' לקדוש החדש שהרי אין לך יחיד מומח' בישראל כמשה ופסלו הכתו' לקדוש החדש וא"ל שלא יקדשנו והוא יחידי ולמדנו זה ממה שהצריך הכתו' לאהרן עמו וכיון שנפסל משה לקדש ביחיד מומחה חזר הדין להיות קדוש החדש כשאר דיני ממונות שהרי משפט קרייה רחמנא ובשאר ד"מ אם אין שם יחיד מומחה צריך ג' וא"כ קדוש החדש כיון שאינו כשר ביחי' מומחה צריך ג' כשאר ד"מ ולא למדנו מאהרן אלא לפסול יחיד מומח' וכיון שנפסל יחיד מומח' חזר הדין לג' כשאר ד"מ שהרי משפט קרייה רחמנא ואם משה ואהרן היו כשרים לקדוש החדש הקרוי משפט היינו מכשירין לשאר דינים ב' אחים וזה א"א. וכיון שיש שנים קרובים זה לזה השטר הוא פסול שאפילו הי' שטר עדות היינו פוסלין אותו ואם כוונו להעיד בג' שהרי היקש הכתוב ג' לשנים מה ב' נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטיל' אף ג' נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ולא אמרינן תתקיים העדות בשאר כ"ש בב"ד שצריך ג' שאם נמצא א' מהם קרוב או פסול דינם בטל וכבר אמרו (יבמות ק"ד ע"ב) חלצה בשנים או בשלש' ונמצא א' מהם קרוב או פסול חליצתה פסול' ולחלק בין דין זה לדין קיום ב"ד דברי' בטלים הם כמו שמפורש בגמ' כתובות פ"ב (כ"א ע"ב) ולא צדק בזה אלא הסופר שכ' כי שגגה הית' ושפתיים ישק. וכתבתי זה שאם הייתי שותק אפשר דנפיק מינה חורבה בשטר מעשה ב"ד בהיתר אשה להתיר קרובים:
809
810שאלה רעח:
810
811מליינא. שאלת כיון שמה שאנו מברכין ברכת אירוסין [לאחר קידושין] הוא מפני שמא תחזור בה ונמצאת ברכה לבטל' אם יש שם צד"אק שאינה יכולה לחזור בה יברכו קודם אירוסין עובר לעשייתן כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ג מה"א הכ"ג):
811
812תשובה: התוס' נתנו טעם למה שאנו מברכין ברכת אירוסין לאחר קדושין לפי שאין המקדש עצמו מברך אלא ש"ץ ואין לברך עובר לעשיית המצות אלא כשעוש' המצוה הוא המברך ובזה נתקיים המנהג יפה ומפני חיוב הערכאו' שכותבין צדא"ק לא ישתנה דינם כלל וחליל' לערב דברי טומאה לדברי טהר' וקדוש' ואף לדברי טומאתם אינו מחוייב לקדש תשאר עמו כמו פילגש. אבל הטעם הראשון מספיק לקיום המנהג:
812
813ענין רעט:
813
814לא יאכל הזב עם הזבה (שבת י"א ע"א) בלא שום תנאי ושיור נאמר לפי שהאכיל' עם אשתו נדה בקערה אחת מביא לידי הרגל וחבוב ויבואו לידי עבירה לאחר אכילה ולא יצילנו זה אם בניו אוכלים עמו ואפילו על שלחן א' אסרו הגאוני' ז"ל וכ"נ מהגמר' שדימו זה לזב פי' עם זב עם הארץ דאפילו על שולחן א' אסור אא"כ הפריש' מפה לעצמה כמו שנהגו לעשות לבשר וגבינה. ואם השלחן הוא גדול כמנהג ארץ אדום התירו לאכול על שלחן א' כל א' בקערה מיוחדת:
814
815ענין רפ:
815
816והטביל' בנזמים אני כתבתי בפסקי שחיברתי בלשון הזה. תוספתא במקואות השירים והנזמים והטבעות. חוצין חוצצין. רפין אין חוצצין. ובפ' במה אשה (שבת נ"ט ע"ב) פירשו בגמ' נזמים נזמי האף והנהו חייצי דקפדא עלייהו וכן טבעות קפדא עלייהו בעידן לישה אבל נזמי האוזן לא מסתבר דחייצי דהא לא קפדא עלייהו כלל והוו מיעוט שאינו מקפיד עליו דלא גזור עליה כלל. ודע כי מן התורה אינו חוצץ אלא רובו המקפיד עליו כגון שנתלכלך רובו בטיט אבל רובו שאינו מקפיד כגון שנמשח במיני בשמים וכיוצא בהן או מיעוט אפי' הוא לכלוך אינו חוצץ מן התורה. ורבנן גזרו על רובו שאינו מקפיד אטו רובו המקפיד ועל מיעוט המקפיד אטו רובו המקפיד כיון דאיכא חד לריעותא גזרינן אבל מיעוט שאינו מקפיד דאיכא תרתי לטיבותא שאינו אלא מיעוט וגם אינו מקפיד עליו לא גזרו. ואם דבוק באשה מעט בשמים שאינה מקפדת עליהם אינו חוצץ ונזמי האוזן אינה מקפדת עליהם לעולם לא בשעת שינה ולא בשעת רחיצה ואינם אלא במיעוט גופה וא"כ יכולה לטבול בהם ומש"ה יכולה לצאת בהם בשבת ואם הית' אסור' לטבול בהם לא הית' יוצאה בהם בשבת שמא תזדמן לה [טביל'] בשבת ושלפא להו ואתייא לאתויינהו וכיון שלא אסרו לצאת בנזמי האוזן בשבת יראה שיכולה היא לטבול בהם. ומה שאמרה המשנה בפ' במה אשה (שבת נ"ז ע"א) שלא תצא האש' בנזמים פי' בגמ' (נ"ט ע"ב) בנזמי האף דהנהו דוקא קפדא בהו ומסלקתן וכיון שהגמרא דקדקה כן יראה שנזמי האוזן מותרת לצאת בהן וכ"כ הראשונים ז"ל שבנזמי האוזן יכולה לצאת בהן ומינה שיכול' לטבול בהם והא בהא תלייא ובין אוצין ובין רפין טובלת בהן דכגופה דמיין וזהו מן הדין ואם נהגו לסלקו יש למחות בידם שמא תצא חורבה להביאם בידם בשבת:
816
817ענין רפא:
817
818ולצאת בסנדלים המסומרים בשבת אע"פ שמן הדין מותר לפי שאין זה סנדל המסומר הנזכר בגמ' כ' בעל הטורים ז"ל דכיון שנהגו בהם איסור אין לפרוץ גדרן וכ"כ הר"ן בשם הרשב"א ז"ל. ובשאינן מסומרים כיון שלא נהגו בהם איסור מניחין אותן על מנהגן דכיון שלא חששו דילמא משתלפי באותו מקום שנזכר בגמ' בפ' מקום שנהגו (פסחים נ"א ע"א) אין להוסיף איסורין הלואי יעמדו על מה שנהגו ולא יפרצו גדרן של הראשונים:
818
819ענין רפב:
819
820ולהזכיר ר"ח בברכ' הפטרה הרי"ף ז"ל כתב כן בפ' במה מדליקין וכתב רבי' יונה ז"ל בהלכות חנוכה שחיבר דאף לדבריו דוקא כשמזכיר של שבת ביום המנוח וביום ראש החדש אבל לא שיחתום מקדש השבת וישראל וראשי חדשים דלא עדיפא מתפלת היום ואף בזה לא הודו רבותינו הצרפתים ז"ל אלא כמו שנהגו ואין לזוז. אבל בהפטרת מנחה של יום הכפורים כשחל בשבת מזכיר ביום המנוח הזה וביום הכפורים הזה וכן הוא בגמ' (שבת כ"ד ע"ש) וחותם בשבת ויום הכפורים כמו בשחרית:
820
821שאלה רפג:
821
822תנס:
822
823שאלת ראובן נפטר וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ויורשין היו בעיר אחרת ושר העיר רצה לירד לנכסיו לירש אותם והסוחרי' כתבו ליורשים שהם קרובים לעיר המלוכה ויש להם יד ושם עם המלך ושריו לדבר אל המלך או אל שר הצבא שיצוה לשר העיר שלא ישלח ידו בנכסים וכן עשו. והמלך כתב לשר העיר וצוה שלא ישלח ידו בנכסים אבל יהיו משומרים שמיר' מעולה תחת משמרת עד שיבואו היורשין לירש והשר בראותו צווי המלך בא אל הבית לכתוב כל הנכסים וראה והכיר כי המחבוא שבבי' שלחו בו יד ותפס האלמנ' ורצ' להכות' כדי שתגיד לו האמת והיא מפחד ההכאות הודית כי שלחה יד לסלק קצת מהנכסים להחביאם במקום אחר המשתמר יותר מפני ששמע' כי אנשי העיר היו רוצים לשלול שלל ואז איים עליה להכות' עד שהביא' לפניו כל מה שהחביא' כסף וזהב ומרגליות ולקח הכל לעצמו ולא עוד אלא שלקח ממנה קנס על ששלח' ידה ועכשיו הסוחרים טוענים שבסבת' נאבד הכסף הזהב והמרגליות והיא פשע' בהם ששלח' בהם יד והוצרכו לגלות' וגם הקנס תפרענו היא משלה והאלמנה טוענת כל מה שעשיתי לתועלת היורשים עשיתי ופטורה אני מלשלם ולא די זה אלא שאתם חייבים לשלם לי הקנס:
823
824תשובה: השוחד שנתנו להצלת'. אין היורשים חייבין בפרקון האלמנה כמו שהבעל חייב אבל הנכסי' שנפלו ביד המלכות אם היא חייבת לשלם אם לא מדין המסור שהרא' נכסי חבירו אל האנס יש לומר כי מה שהחביאה ומתוך האונס הראת' אותו היא פטור' מלשלם דקי"ל ישראל שאנסוהו עכו"ם והרא' ממון חבירו פטור מלשלם כדאי' בפ' הגוזל ומאכיל (בבא קמא קי"ז ע"א) אבל מה שנתנה ביד היא חייבת לשלם כדברי הרי"ף ז"ל שכיון שנשא ונתן ביד אע"פ שנאנס חייב לשלם אבל רבי' האי ז"ל סובר שכיון שנאנס אפי' נשא ונתן ביד פטור וכן בירוש' (ב"ק פ"ח ה"ח) אמרו הדא דתימא כשאמרו תן לנו ממון סתם אבל כשאמרו תן לנו ממון פלוני אפי' נשא ונתן ביד פטור ור"ח ז"ל כ' הירוש' הזה בפסק הלכ' והאחרונים ז"ל דעתן כדעת הרי"ף ז"ל שכל הנושא ונותן ביד אפילו נאנס חייב ועכ"ז קיימו הירוש' שהביא ר"ח ז"ל שאם אמרו לו תן לנו ממון פ' אפילו נשא ונתן ביד פטור וגם בגמ' דילן יש הוכחה לזה בכמה מקומות. ולפי שירא' דהני מילי סתרן אהדדי תקנו ואמרו דעיקרא דמלתא הכי איתא שכ"ז שהאונס בא מחמת אותו ממון כגון שהי' פקדון אצלו ואנסוהו למסרו להם פטור שהרי ידו כיד הבעלים ואדעתא דהכי קבל אותו הפקדון שאין אדם משים עצמו רשע על ממון חבירו יותר מממונו. ואם אין האונס בא מחמת אותו ממון שאין הממון גורם האונס כמו שאמרו לו הבא לנו ממון פ' חבירך שחייב שהרי אין אותו ממון גורם לו עכשיו אותו אונס ואע"פ שאין בזה יהרג ואל יעבור אין אנו אומרים שיהרג אלא שימסור וישלם זה העלו האחרונים ז"ל בזה לקיים דברי הרי"ף שלא יסתרו הירושלמי שהביא ר"ח ז"ל וכן הוא דעת הרמב"ן ז"ל והרא"ה ז"ל תלמידו. ובנ"ד אם נדון אותו כדין פקדון והאונס בא מחמת הממון פטורה היא מלשלם ובעל דין שירצ' לחלוק יאמר זה לא הי' פקדון שתהי' ידה כיד הבעלים שתכנס בו תחת הבעלים וא"כ האונס לא בא מחמת הממון שהיא גרמה האונס מפני המחתרת שעשת' ולפ"ז חייבת לשלם והשתא היכי לידיינו דייני להאי דינא שהטענות הם שקולו' והדין נותן שיהי' זה כדין ממון המוטל בספק וחולקין ההפסד בין האלמנ' והיורשין כי כן כ' הרי"ף ז"ל בפ' האומנין וכו' השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך דאכיף רב פפא דבספינ' סתם ויין סתם חולקין ופירש הרי"ף ז"ל טעמא משום דהוו מילי דידהו שקילי כהדדי ומשום הכי חולקין ושלום לכם:
824
825ענין רפד:
825
826בפ' שתי הלחם (מנחות ק' ע"ב) שנינו לחם הפנים נאכל לתשעה לעשרה לי"א. פירוש שלחם הפנים אפייתו לא הית' דוחה שבת ולא י"ט וכשאופין אותו ע"ש נאכל לשבת הבאה לט' ואם חל י"ט ע"ש אופין אותו בחמישי ונאכל לעשרה וכשחל ר"ה בחמישי ובששי כגון שלא באו עדים יום ה' מן המנחה ולמעלה שהיו נוהגין ב' הימים קדש נאפה בד' ונאכל בשבת לי"א ורש"י ז"ל בפירושו בזה הפרק מקש' והלא י"ב הם דהא אין נאכלות עד מוצאי שבת דאות' שבת הוי יום הכפורים ותירץ דהא ל"ק דלענין קדשים הליל' הולך אחר היום שעבר כדאי' באותו ואת בנו (פ"ג ע"א) הילכך מיקרי י"א וכ"כ התוספ' בפ' אלו עוברין בשם רבינו ז"ל. ובפ' אלו עוברין (פסחים מ"ז ע"א) שהביאו משנה זו כ' רש"י ז"ל דאות' שנה יום שבת לאו יום צום הוא דכשהיו באים עדים מן המנח' ולמעלה היו עושין אלול מעובר ומונים מיום שני כדאמרינן (ר"ה ל' ע"ב) שלא היו מקבלין לעדים לקדש בו ביום אא"כ באו קודם המנח' וכ"כ רש"י ז"ל שם ולפ"ז אין אנו צריכין למ"ש במסכת מנחות שהליל' הולך אחר היום וזה יותר קרוב שאין יה"כ חל בשבת אא"כ באו עדים קודם המנחה ויהי' אותו היום קדש ולמחרתו חול ויאפו אותו ע"ש שאם תאמר כיון שאפו אותו ביום ד' מפני חשש שמא יבואו עדים מן המנחה ולמעל' ויהיו ב' הימים קדש וכיון שבאו קודם המנח' מניחין אותו לשבת אף ע"פ שאפשר לאפות אותו בע"ש כיון שאינו נפסל בלינה לפי שאין התנור מקדש כמ"ש במנחות (צ"ה ע"ב) מ"מ אע"פ שאפשר לומר כן אין דרך כבוד של מעלה שיסדרו לחם שנאפה בד' שהי' אפשר לאפות אותו בע"ש וכיוצא בזה אמרו במסכת מנחות (ס"ב ע"א) על תנופת שתי הלחם שהי' אומר ת"ק שנותן שתי הלחם בין יריכות הכבשים לקיים מה שנא' על הלחם ומה שנא' על שני הכבשים. ואמר רבי והלא לפני מלך ב"ו אין עושין כן וכן ביומא (מ"ז ע"א) אמרו על חפינת הקטורת בין הבדים שהיו אומרין שהי' מסייע בשניו ואמרו שם והלא לפני מלך ב"ו אין עושין כן וכן בענין צליית הפסח שלהבת בלא גחלת כגון דשפייה למנא במשחא אי איתלי ביה נורא אמרו (פסחים ע"ה ע"ב) והלא לפני מב"ו אין עושין כן. וכן שיאפו לחם בד' בשבת ואפשר לאפות אותו בע"ש אין זה כבוד מלכו של עולם וכיוצא בזה לגלג בנה של שלומית וכ' רש"י ז"ל שם דדוקא נקט ב' י"ט של ר"ה דבזמן לחם הפנים לא היו שם ב' י"ט של גליות ונר' מדבריו שאם הי' אפשר שיהי' ב' י"ט של גליות כמו שאין דוחה י"ט א' כך אינו דוחה י"ט ב'. ולמדנו מדבריו כי מה ששנינו בפרק המילה (שבת קל"ז ע"א) יש נימול לח' ויש נימול לט' ולעשרה ולי"א אם חל ר"ה יום א' ויום ב' לדידהו דמיקלע דה"ה ב' י"ט של גליות אלא דתנא דנקט ב' י"ט של ר"ה תנא דירושלמי הוא דלית להו ב' י"ט של גליו'. ובזמן שמקדשין ע"פ הראיי' מיתנייא מתניתין דאלו בזמן הזה לא משכחת לה בשני י"ט של ר"ה דאין תשרי חל יום א' דקי"ל לא אד"ו ראש אלא ודאי בזמן שמקדשין ע"פ הראיי' מיתניא דלית להו ב' י"ט של גליות ומש"ה נקט ב' ימי' של ר"ה וסרכא דמתניתין דמנחו' דנקט ב' י"ט של ר"ה בדוקא נקט הכא נמי וה"ה לדידן דאית לן ב' י"ט של גליות כי היכי דלא דחייא ספק מיל' י"ט שני של ר"ה ה"ה י"ט ב' של גליות. והרמב"ם ז"ל (פ"א מה' מיל' הט"ו) תפס לשון המשנה כפשט' שאין ספק מיל' דוחה י"ט ב' של ר"ה אבל י"ט ב' של גליות דוחה וכ"כ בס' המצות הגדול ונרא' כי בלא השגח' כתב כן. וראיתי בס' יורה דיעה (סי' רס"ו) שהרא"ש ז"ל כתב בתשוב' שאינה דוחה י"ט ב' של גליות ולא פירש לנו טעמו ונרא' שמטעם זה אמר' הרא"ש ז"ל וראוי לסמוך עליו כ"ש להחמיר ולפי שהוא דבר נוהג תדיר כתבתי זה. שמעון בה"ר צמח זלה"ה:
826
827פאס על ענין היבמה הנז"ל בסי' רנ"ז
827
828ענין רפה:
828
829האיתנים מוסדי ארץ. העומדי' על אדון כל הארץ. להם הגלגל קורא להם גודרי פרץ. יגדיל ה' תורתכם ויאדיר. אני הנכסף לשמוע את שמע שלומכם באתי היום ראשון להשמיע בית דינכם המקודש כי הגידו לי ושמעתי כי אירע מעשה בגלילותיכם בקהל' הקדוש' קהלת תאזה מענין יבמה א' שהותר' להתייבם בהוראת חכם א' מעיר. תלמסאן וקצת מהתלמידי' הוקש' להם ההיתר ההוא ונשאלתי מהם להודיעם דעתי בזה גם הודיעוני [כי] לחכמיכם הגדולי' הוקשה להם וכתבתי אל המתיר שההית' הי' שלא כהלכ' וכתב והשבתי ועמד ולא מצא ידיו ורגליו להעמיד היתרו ולפי שאנחנו וכל ישראל נוגעין בדבר הזה כי היתר הערוה בא לידי ממזרות ואם יתערבו בזרע הקדש ירבה פיסול בעולם וגם לשתוק באיש שהוא בא על הערו' היא עביר' גדול' אם יכולין להפרישו ואינ' מפרישו שכל מי שיש בידו למחות בבעלי עביר' ואינו מוח' הוא נתפס עליהם (שבת נ"ה ע"א) ע"כ דחקתי עצמי להדרש למי שלא נשאלתי ממנו כדי שלא תהי' שתיקתי כהודא' להיתר זה חליל' לי. נשען על מעלתכם שתדינוני לכף זכות כי לא נכנסתי בזה להתכבד בקלון אחרים ח"ו ולשוש בתקלתם כי גם בזה אין קלון כי כל אדם עשוי לטעות וסנהדרי גדולה טועין בהורא' והחכם המוד' על האמת יצא הפסד טעותו בשכר הודאתו לחזור אל האמת ואם יש קלון בזה אינו אלא אם עומד בטענתו כי לא ניתן זה לחכמי האמת ומרע"ה הוד' ולא בוש וישמע משה וייטב בעיניו (זבחים ק"א ע"א) זהו מה שראיתי להקדים לכם ואחר זה אכתוב לכם המעשה שהודיעוני איך הוא ומה שאני נושא ונותן בו ולא באתי ללמד כי ידעתי עמכם חכמ' והתבונ' והכל לפניכם כשולחן ערוך יהי מכירכם ברוך ותזכו לחיי עולם שכולו טוב וארוך:
829
830אשה שמת בעלה ויש לו אח מאביו ואין לו בן והניח' מעוברת וילד' בת שנתקיימ' ג' ימים דבר פשוט הוא שאסור' לתתייבם. כיון דקי"ל כרבנן דאמרי' בפ' החולץ (יבמות ל"ז ע"א) ובפ' המיל' (שבת קל"ו ע"א) רוב נשי' ולד מעליא ילדן והי' מן הדין להתירה לשוק להדיא דרחמנא אמר ובן אין לו והרי יש לו בן ובפ' יוצא דופן (נדה מ"ד ע"א) אמרו קטן בן יום א' פוטר את אמו מן הייבום שנאמר ובן אין לו והרי יש לו בן דהא רובא דאוריי' הוא אלא שחששו חכמים לדרשב"ג דאמר בפ' המיל' (שבת קל"ה ע"ב) דכל שלא שהה ל' יום הוי ספק ע"כ אמרו דחולצת ולא שרי לה בלא חליצה אלא אי קים לי' בגויה דכלו לו חדשיו כדאי' בפ' יוצא דופן (שם ע"ב ע"ש) ואם נשאת לשוק חולצת ותעמוד עם בעלה אם הוא ישראל ואם הוא כהן שחלוצה אסורה לו תעמוד עמו בלא חליצה דסמכי' אדרבנן דאמרי רוב נשים ולד מעליא ילדן זהו העולה מדברי התלמוד. ונרא' מדברי הגאוני' ז"ל והפוסקים הראשוני' והאחרוני' ז"ל שלא חלקו בזה בין שנולד בשביעי בין שנולד בשמיני או בט' כל שנתקיים שעה א' אסור' להתייבם וכ"כ הרשב"א ז"ל בחדושיו אפי' נולד בשמיני וי"א שאם נולד לספק כלו לו חדשיו אפילו נולד מת אסור' להתייבם ומוכיחין זה ממ"ש במס' נזיר (י"ב ע"ב) האומר הריני נזיר לכשיהי' לי ולד והפילה ה"ז ספק נזיר וזה נמצא לרבותינו ז"ל הצרפתי'. אבל פשוט הוא שאם נולד חי אפי' מת לשעתו אסורה להתייבם ומותרת לשוק מן התורה וחולצת מדרבנן וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' יבום ואם נשאת לכהן פטור' מן החליצה ותעמוד עם בעלה וכבר כתב זה הרמב"ם בפ"ב מה' יבום. וכל זה בנוי על שורש רוב נשים ולד מעליא ילדן אלא שמפני שיש קצת מפילות חששו מדרבנן לדברי רשב"ג דאמר כל שלא שהה ל' יום הרי זה ספק נפל אם אפשר בחליצ' ואם א"א בחלילה אם נשאת לכהן שהחלוצה אסור' לו תעמוד עמו. וכיון דחשבינן לי' ילוד א"כ הרי יש לו בן והיאך תתייבם ואם נתייבמה תצא וכ"כ (בטא"ח) [בטאה"ע] (סי' קס"ד) לפ"ז נתברר טעות המתירה להתייבם ולא יטעה בזה אפי' תלמיד קטן. והמתיר הביא ראי' להיתרו ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכו' מילה שהנולד לספק ז' לספק ח' מלין אותו בשבת ממ"נ שאם בן ז' הוא שפיר מהלינן לי' ואם בן ח' הוא אין איסור בזה משום חובל בשבת שאינו אלא כמחתך בשר בעלמא והוליד מזה המתיר שאם בן ח' הוא כמחתך בשר א"כ הרי הוא נפל ותתייבם אמו. ולפי דבריו הי"ל לחקור תחל' אם גמרו סימניו ושערו וצפרניו שאפי' הוא בן ח' אמרי' בפ' הערל (יבמות פ' ע"ב) סימניו מוכיחין עליו אם גמרו הרי הוא בן קיימא דבן ז' הוא אלא שנשתהא וכן כתב הרשב"א ז"ל שם וכיון שלא חקר בזה לא נמלט מהטעות בהיתרו אפי' לפי ראייתו. והנראה מדברי הראשוני' ז"ל הוא שאפי' לא גמרו סימניו לבן ח' שאין מתירין אותה להתייבם דלא חשבי' לי' ודאי נפל לענין יבום וכבר כ' הרב ז"ל שאפי' לא גמרו סימניו אם נתקיים ל' יום הוי ודאי ילוד א"כ אם לא נתקיים הוי ספק נפל ואיך תתייבם מן הספק דלענין אם יש לספקו בבן קיימא היאך תתייבם. וכבר כתבתי כי דעת הראשונים ז"ל שבן ח' שנולד חי לא חשבי' לי' ודאי נפל לענין יבום ויש לחזק זה שאם היה ודאי נפל הי' מטמא באהל. וכבר אמרו בתוס' אהלות פ"א שבן ח' חי אינו מטמא באהל וכן אמרו בפ' לא יחפור (בבא בתרא כ' ע"א) בגמרא ואלו נולד מת הי' מטמא באהל בלא ספק א"כ כשאינו מטמא באהל הוא דלא חשבי' לי' נפל וה"ה לענין יבום ואע"פ שההיתר הוא בטל מאליו שהניח מקום הלכו' יבום המפורשי' והלך לו בדרכי' אחרים ואין זה דרך הוראה להתיר ערוה ואין ראוי להשיב עליהם אבל כיון שנעשה מעשה בהוראתו ראוי להודיעו טעותו וישתקע הדבר ולא יבואו לסמוך עליו. ע"כ אכתוב מה שנר' מדברי הרב ז"ל בהלכו' מילה אם משם הוציא הוראתו. ונרא' מדבריו כשנולד לשבעה או לט' אין אנו צריכים לבדוק אותו אם גמרו סימניו דודאי ילוד הוא וכן נראה מהתלמוד בפ' הערל. וכל החדש השביעי וכל החדש התשיעי הוא בכלל זה שלא הוצרך הרב גמר סימנין אלא בחדש הח' בלבד אבל בחדש הט' לא הצריך גמר סימנין שכיון שנכנס לט' אפילו יום א' בר קיימא הוא וכ"כ הרמב"ן ז"ל לענין אבילות בס' תורת האדם ומעשי' בכל יום שרוב היולדו' לט' יולדות למקוטעין והרמב"ם ז"ל בהלכות אבל ובפ"א מהלכו' יבום הצריך ט' חדשי' שלימים ולא נר' כן מדבריו בהלכות מילה וכן בפ"ב מה' רוצח באו דבריו סתומים וכן בפ' הערל (שם) לא הצריכו גמר סימנין אלא בנולד ב"ח והנולד ב"ח צריך בדיקה אם גמרו סימניו ואם גמרו הוי ודאי ילוד מן התור' אע"פ שלא שהה ל' יום ובן ז' הי' אלא שנשתהא ומדרבנן חוששין לדברי רשב"ג עד שישהה ל' יום ואם שהה ל' יום יצא מספק נפל וכ"כ ז"ל בה' מילה ומ"ש בהל' אבל שעדיין הוא בחזקת נפל לענין אבילות הוא סותר דבריו וכבר דחה אותם הרמב"ן ז"ל בס' ת"ה וכן הראב"ד והר"ם הכהן ז"ל שכל ששהה ל' יום יצא מכלל נפל דלא קי"ל כר' אבהו דאמר בפ' הערל (יבמות ע"א) שסימני בן ח' אין עושין בהן מעשה עד שיהי' בן כ' ומפרש רש"י ז"ל שבן ח' שגמרו סימניו אין מחזיקין אותו בבן קיימא עד שיהי' בן כ' וגם ר"ח ז"ל לא פי' כן שיהי' בחזקת נפל אלא שאם הביא שערות לא חשבינן לי' גדול עד שיהי' בן כ' ויביא שערות אבל אם שהה ל' יום בלא ספק יצא מכלל נפל לכ"ע כדברי רשב"ג דמוכח לה מופדויו מבן חדש תפדה ואע"ג דלענין אבילו' לא מחזקינן ליה כילוד אם לא שהה ל' יום [אלא דוקא] היכא דקים לי' בגויה שכלו לו חדשיו כדאיתא בפ' המילה (שבת קל"ו ע"א) וכגון שבעל ופירש ומנו לו ט' חדשים משעת בעילה אם אבילות יום א' הוא מדרבנן כדעת רבותינו. הצרפתי' ז"ל כיון דמדרבנן הוא לא החמירו עליו להתאבל מן הספק ואף לדברי הגאונים ז"ל שאומרים שאבילות יום א' מן התור' והי' לנו ללכת לחומרא בספיקא דאורייתא ומכאן היו מביאין ראי' התוספ' לומר שאין זכר לאבילות מן התור' כנגד דעת הגאונים ז"ל כבר למד עליהם זכות הרמ"ה ז"ל שכיון שאין לבו של אדם דוה עליו לספק בן קיימא מש"ה אין חיוב אבילות חל עליו ואין לכל זה ענין לענין יבום דמן הספק אין להתיר הערוה אלו הן שורש הדברי' ולא מצאנו רפואה להתיר אשה זו ותצא מיבמה וצריכה חליצ' להתירה לשוק שמפני בעילה אסור' לא הופקעה חליצתה. וכן נראה מפרק החולץ וכן צריכה גט שכיון שדרך נישואין בא עליה צריכה גט כדין אשת איש שנשאת באיסור שצריכה גט מזה ומזה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' יבום וכ"כ התוס' וכן הסכימו עמהם האחרונים ז"ל ובניה אסורים לבוא בקהל. כה דברי אחיכם הקטן בחכמה לשפוט על ימין שהוא ימין הגדול ברוב שנים ועתיק יומין עומד על מצפה וכשמוע שלומכם יגיל ישמח מעתיר לאל יצו הברכ' באסמיכ' וצמחכם יעשה קמח. שמעון בכה"ר צמח זלה"ה. ושעל הכתב נר אלי"ם נשמת' כל חדרי מרכבה חופש. גובה להם ויראה להם כי שם ה' נקרא עליהם במקום שמוחו של תינוק רופס. חכמים חברים מקשיבי' זקני' צדיקים וטובים על מלאת יושבין במדינת פ"ס. תרבה תפארתם ואנשי מצות' יהיו כאין וכאפס:
830
831ענין רפו:
831
832תאזה על ענין הנזכר למעל'. מחנה אלהים זה קהל הקדוש קהל תאזה יגדל שלומכם ועינכם בציון תחזה אני הדל באלפי אשר משמן בשרי ירזה מודיע אני למעלת כבודכם כי הוגד לי ושמעתי הענין אשר אירע במקומכם הנכבד מהאשה שנתיבמה אחר שילדה ושמעתי כי קצת מהתלמידים פקפקו בהיתר זה וגם חכמי הקהל הקדוש אשר בפ"ס גמגמו בדבר וגם קול הברה שמעתי כי אתם ישמרכם האל חששתם לדברי המערערין לולא שהמתיר הוא מתחזק בהיתרו ובשמעי הדברים שנסתי מתני וכתבתי לחכם המורה הזה מה שנ"ל ורבו הדברים ובסוף התוכחות עמד ולא ענה עוד וכמדומה לי ששתיקתו היא הודאה כראוי לכל חכם מודה על האמת וגם אני חושב כי אם הודה על האמת כראוי שכ' למעלתכם הראוי לעשו' להפרישם מאיסור ואע"פ שהחכם המתיר הזה הוא גדול בעיניו ואינו גנאי לו אם יצאה ממנו הורא' בטעות כי גם הסנהדרין טועים בהורא' ואם יש גנאי בדבר אינו אלא אם יעמוד בטעותו להכשיל רבים לתורה ואני היום זקנתי ושבתי וחליתי חולי כבד עד אשר נתייאשו ממני וברחמי שמים ובזכות אבותי וזכות הקהל ותפלתם עמדתי ואיני יודע מה ילד יום ואני ירא מיום הדין ומיום התוכחה אם אוכל להפריש מאיסור ואשתוק כמעט ישאני עושני ומה אעשה כי יקום אל וכי יפקוד מה אשיבנו ע"כ אכתוב לפני מעלתכם תורף המעשה אשר הבנתי מתוך הדברי' ואח"כ אכתוב הראיי' שהביא המתיר ואח"כ אכתוב דעתי ובזה יצאתי י"ח הקולר תלוי בצוארכם:
832
833מעשה אירע בתאזה באיש אחד שמת בלא בנים ויש לו אח ונשארה אשתו מעוברת וילדה ודאי בן שמנה ספק בן ט' ונתקיים שלש' ימים והנשים החכמות אמרו שהוא נפל לפי שהיו אזניו דבוקו' וקולו כאוב מארץ ולא הי' יונק יפה אבל החלב יוצא מפיו מכאן ומכאן ולא נתפתחו עיניו והילוד הזה הי' נקבה ועל זה הוצרכו לשאלה אם מותרת לייבם והתירוה להתייבם כדין נפל ודאי ולא בדקו אם נגמרו סימניו בשערו וצפרניו ולפי שהמתי' הביא ראי' לדבריו מדברי הרמב"ם ז"ל אין אנחנו צריכין לחזור אחר ספרים אחרים לא מהגמרא ולא מדברי הגאונים ז"ל והפוסקים והמפרשי' ז"ל אלא לעיין בראייתו אם היא ראי' או אינה ראי' אם יש ראי' מדברי הרמב"ם ז"ל לאסור ללכת ע"פ דרכו של המתיר הזה:
833
834הראיה שהביא הוא מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' ראשון מהל' המיל' מי שנולד בחדש השביעי לעיבורו אם נולד שלם הרי זה ילד של קיימא ומלין אותו בשבת. ספק בן שבעה ספק בן ח' מלין אותו בשבת עכ"פ אם בן שבעה הוא שלם בדין הוא שידחה את השבת אם בן ח' הוא זה שמל כמחתך בשר הוא לפי שזה נפל אם הוא בן ח' עכ"ל רבי' ז"ל והמתיר הזה הוציא מזה שכיון שהוא בשר בעלמא א"כ הרי הוא נפל ודאי ותתייבם אמו זהו תורף ראייתו ולא נמלט מהטעות אף לפי ראייתו שאם בדקו אותו ומצאו שנגמרו סימניו בשערו ובצפרניו אפי' הי' בן שמנה ודאי בן קיימא הוא שכן כתב רבי' שם וז"ל מי שנולד בחדש השמיני אם הי' שלם בשערו ובצפרניו הרי זה ילד שלם ובן שבעה הוא אלא שנשתהא זהו לשון רבי' ז"ל. וכיון שאם בדקוהו ומצאוהו שלם בשערו וצפרניו אפי' הי' בן ח' ודאי אסורה להתייבם מן התור' עכשו שלא בדקוהו הוי ספיקא דאורייתא ואסור' להתייבם מן הספק ואפי' לפי ראי' זו וכל זה הוא אם ספק בן ז' ספק בן ח' אבל אם הוא ספק בן ח' ספק בן ט' בנדון הזה לא דבר בו הרב ז"ל לענין מיל' מהו דינו והי' נראה מדבריו שדבר ברור הוא שמלין אותו בשבת מק"ו מספק בן ז' ספק בן ח' שהרי רוב נשים לט' ילדן ולא לשמנה וא"כ הרי הוא בחזקת בן קיימא לענין מיל' ולא תתייבם אמו ואפי' בספק בן ז' ספק בן ח' ולא גמרו סימניו הרי הוא בחזקת בן קיימא ומלין אותו בשבת שאם גמרו סימניו אפי' בן ח' מלין אותו בשבת ולא תתייבם אמו וכ"ש ספק בן ח' ספק בן ט' כנדון הזה. וכל זה לפי מ"ש בהל' מילה ולמה הניח המתיר הזה מקום הל' יבום והלך למקום הלכות מילה ללמד דבר מדבר. ועיקר הדין בנדון זה כתבו הרב ז"ל פ"א מהל' יבום וז"ל מי שמת והניח אשתו מעוברת והפילה אחרי מותו הרי זו תתייבם ואם ילדה ויצא הולד חי לאויר העולם אפי' מת בשעה שנולד הרי אמו פטור' מן החליצה ומן היבום אבל מדברי סופרי' עד שידע בודאי שכלו לו חדשיו ונולד לט' חדשים גמורי' עכ"ל רבי' ז"ל. והמובן מדבריו הוא שכל שלא נולד מת אפי' מת בשעת שנולד בין נולד לח' בין נולד לט' בין גמרו סימניו בין לא גמרו סימניו הוא בחזקת בן קיימא מן התורה ומותרת לשוק אלא שמדברי סופרים צריכה חליצה ואם נשאת בלא חליצה אם נשאת לישראל חולצת ותשאר עמו ואם הוא כהן שהחליצה אסור' לו תשאר עמו בלא חליצה לפי שכיון שילדה ולד חי הרי הוא בחזקת בן קיימא וכבר כתב ז"ל דין זה ספ"ב מהל' יבום ז"ל כל יבמה שהיא ספק דבריהם אם יש עליה זיקת יבם או אין עליה זיקת יבם כגון יבמה שילד' ולד שלא כלו לו חדשיו ומת בתוך ל' יום שדינה שתחלוץ מספק מדבריהם כמו שביארנו. אם הלכה ונתקדשה לאחר קודם חליצה יחלוץ לה ותשב עם בעלה. ואם נתקדשה לכהן שהוא אסור בחלוצה אין אוסרין עליה על זה אשתו מספק דבריהם זה מפורש שאם ילדה ולד חי אפי' מת מיד בין שיהי' בן ז' או בן ח' או בן ט' בין גמרו סימניו או לא גמרו סימניו מן התור' היא מותרת. לשוק שהוא בחזקת בן קיימא ואם היא מותרת לשוק לא תתייבם ואם נתייבמ' תצא וצריכה גט וחליצה שכן כתב הרב ז"ל פרק ראשון מהל' יבום ז"ל הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת מפרישין אותה אם הפילה יחזור ויקיים ואם ילדה אפי' מת ביום שנולד הרי זה מוציאה בגט וחולץ לה ואח"כ תהיה מותרת לאחרים ואפי' נשאת קודם שילדה כ"ש אם נשאת אחר שילדה וכיון שנתברר שנשאת באיסור הבנים אסורים לבוא בקהל ושלום. אחר הדברים והאמת האלה הוגד לי ושמעתי שאי אפשר להפרישם מפני שהם גדולי הקהל וחוששי' שלא יבואו לידי שפיכות דמים ע"כ כתבתי שיעשו מה שנזכר בגמרא פ"א מקדושין (י"ב ע"ב) אשתייר מההיא משפחה והוו פרשי מינה רבנן:
834
835שאלה רפז:
835
836תנס. שאלת ראובן נשא רחל יתומה והשיאוה אמה ואחיה והוציאו לה בנדונייתה מאה ושמונים זהובי' בין כסף ותכשיטין וסחורה וכתב לה בכתובתה מאתים זהו' ממטבע תלמסאן ע"פ הסכמות קהל אלגזאייר ישמרם האל והוסיף לה תוספת ק' זהובים. אחר ימים רבים לנשואיה היתה חמותה מתקוטטת עמה לעשות מלאכ' שהבטלה מביאה לידי שעמום וברחה הכלה לבית אמה ונכנס בעלה ומצא שאשתו עשתה מפתח אחד לפתוח התיב' ומצא שהמעות שהניח שם לא נשאר מהם כי אם מעט מזעיר ועמד וצווח ושלח לה והודית בפני עדים כשרים שהיא עשתה זאת וכי אחי' הקטן ידו במעל הזה ורבו הקטטות ביניהם עד שעמדו לפני ערכאותיהן וצוו הערכאות לסוחרי' לפסוק הדין ביניהם. ואחי האשה תבע מהבעל לגרש אשתו שאלתם מהו הדין בזה אם חייב. הבעל לתת הנדונייא והתוספת מאחר שנמצא שהיא עשתה לה מפתח וגנבה את כיסו מה שאינו יודע לכוון. ואם חייב להחזיר לה התכשיטין והסחור' שהוציאה לו והמעות בעין או אם חייב לתת זהב בעין מהזהב שהי' בעת הכתיבה או מהזהב שנעשה מחדש שהדינר אינו שוה אלא חצי דינר מהראשון אבל מוכרין וקונין בו ויוצא בדינר.
836
837תשובה: אם הגירושין היא ברצונה כמו ברצונו אין לה תוספת מפני ההסכמ' ותטול עיקר כתובת' שהם מאתיי' לבתולה ונדוניא כל מה שכ' לה ואע"פ שלא נתנה לו כל הכתוב כי כן הוא לפי דין התלמוד. שהרי שנינו (כתובות נ"ד ע"ב) אם רצה להוסיף לה אפי' מאה מנה מוסיף ורצה ליזוק בנכסיו ויש לו דין נדוניא לא דין תוספת אחר שכלל אותו עם הנדונייא וזה מכח לשון ההסכמ' שכתוב בה מה שנמצא כתוב בשטר כתובתה שהכניסה לו ושמין מה שעליה כדין אלמנה בין בגדי שבת בין בגדי חול כדאיתא בפ' נערה שנתפתתה (שם ע"א) אלא שהמתנות שנתנו לה קרובי' נוטלתן כמו שנראה משם. ואם הוא מגרש שלא ברצונה יש לה יותר התוספת ובגדי' שאין שמין מה שעליה. והריב"ש בסי' ב' בפ' קט"ו פי' מה שעליה ר"ל מה שקנה לה הבעל להיות עליה כלו' ללבוש ולהתנאות בהם לא מה שעליה עכשיו לבד. והרשב"א ז"ל נשאל על זה והשיב שדברים ברורי' שלא על הבגדים שהיא לובשת בלבד בשעת גירושין נאמר כן אלא אפי' כל הבגדי' שיש לה שזכתה בהם בפני בעלה ולא אמרו מה שעליה עכשיו אלא מה שקנה לה הבעל להיות עלי' כלו' ללבוש ולהתנאו' בהם עד כאן בתשובת הרב ר' יצחק בר ששת זלה"ה. וכ"כ הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' אישו' ולפי דעת הרבה מהחכמים ז"ל אפי' בגדי שבת היא נוטלתן ואין שמין אותם לה אבל הר"ם ז"ל דעתו שבגדי שבת שמין לה אבל בגדי חול הם שלה ואין שמין אותם לה כתב זה בפ' ששי מהל' הלואה וכן אני דן וכן נרא' מהירוש' שכ' הרי"ף ז"ל בפ"ק דב"ק שאם היתה נוטלת בגדי שבת הי' הפסד גדול לבעל לפי המנהג שרוב הנדוניות הם בגדי שבת לאש' ואדעת' דהכי לא כתבן הבעל עליו שתטלם בחנם אפי' מגרשה שלא ברצונה:
837
838ולענין פרעון כתובת' אם תטול מטבע הכתוב בכתובת' או מטבע היוצא עתה שחזר למחציתו. לפי דין התלמוד אם נפחת הדינר ששוה צ"ו גרעיני חטה זהב מזוקק ושוה ע"ז ולא נתייקרו הפירות כלל מפני פחת זה אלא כל מה שהם קונים בדינר זה היו קונין בדינר ראשון נותן מטבע זה האחרון. ואם נתייקרו הפירות אינו נותן אלא המטבע הראשון וכן אם הדינר הזה האחרון אינו שוה אלא ע"ו גרעיני חטה מזהב מזוקק בין נתייקרו הפירו' בין לא נתייקרו אינו נותן אלא המטבע הראשון ודבר זה נלמדהו ממ"ש בפ' הגוזל עצי' כמ"ש הרי"ף ז"ל שם לענין הלוא' וה"ה לענין כתוב' כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות הלוא' ולפ"ז כיון שנפחת זה הדינר האחרון כ"כ כמו שנז' למעלה בשאל' אינו נותן אלא הראשון הכתוב בשטר כתוב' ואע"פ שהראב"ד ז"ל כ' דלענין פחת ליכא למיחש להאי שיעורא ובתוספת לא הקפידו אלא משום רבית אבל בפחות אפי' הרב' נותן לו ממטבע היוצא. הרשב"א ז"ל בתשו' דעתו כדעת הרי"ף ז"ל. אבל אנחנו בכאן נהגנו לתת בכל דינר עשרי' ושמונ' זוזים כי כן דרך הסוחרים במשאם ומתנם ובכל כיוצא בזה הולכין אחר המנהג דקי"ל בכל דוכתא הכל כמנהג המדינה:
838
839ולענין הסחורות והתכשיטין שהכניסה לו ופיחתו אם פיחתו לו או לה. הסחורות באחריותו הם כדין נכסי צאן ברזל שאם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו ויפרענ' במעות. והכסף שנתנה לו אם הוא מטבע אין במטבע של כסף יוקר וזול לפי דין הגמרא ומותר ללות דינר של כסף בדינר של כסף ואין בו משום רבית וכל המטבעות בין של זהב בין של נחשת הם פירות אצל הכסף כדאיתא בפ' הזהב (מ"ד) ואם הוא חלי כסף או כלי כסף מפני שכר האומנין יש בו דין שאר תכשיטין ואית ביה יוקרא וזולא ולפי דין התלמוד האשה יש רשות בידה ליטלן משום שבח בית אבי' כדאי' בפ' אלמנ' לכ"ג (ס"ו ע"ב) ולפימ"ש הרי"ף ז"ל והסכים עמו הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' אישות האש' נוטלתן לפי דין הגמרא בשומא של עכשיו ואם פיחתו פיחתו לבעל. אבל הם כתבו שנהגו בכל המקומות שתטול אותם בשומא של שעת הנישואין אם הם עושין מעין מלאכתן הראשונ' ואם פיחתו פיחתו לה והוסיף הרמב"ם ז"ל שאם הותירו הותירו לה וכן כתוב בספר אבן העזר (סי' פ"ח) וזה הדבר תלוי במנהג ידונו הקהל כפי מנהגם ומסתברא אפי' לפ"ז אם פיחתו מחמת שינוי הזמן כמו שדרך התכשיטין לפעמי' הם ביוקר ולפעמי' הם בזול שזה הפחת הוא לבעל וכן אם הותירו ותטלם בשומא של עכשיו אם תרצה. ואם פיחתו מפני שנשתמש' בהם ובלו קצת ועדיין הם ראויין למלאכתן הראשונ'. הדין נותן שהפחת יהי' לאשה שהרי אמרו בירושלמי (כתובות פ"ו ה"ג) רוצה אשה לתלות כליה ולפחות חומש וכן אם שמו אותם בשעת נשואין ביותר משווין כמו שרגילין כמ"ש רש"י ז"ל בפ' מציאת האשה (כתובות ס"ו ע"א) שנוטלתן בשומא הראשונה:
839
840ולענין הגנבה מה שהודית שגנב' אם הוא ברשות' או הפסיד' אותו או נתנתו לאחרים תטלנו בפרעון כתובת'. ומה שלא הודית יש לבעל להחרים עלי' חרם סתם עד שתודה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' גזלה:
840
841ולענין מאתים של בתולה הם משקל כ"ה דינרי זהב כסף מזוקק מטבע ויהי' משקל כל דינר צ"ו גרעיני שעור' זה נ"ל להשיב לפי נוסח השאלה ועושה שלום במרומיו ישים לכם שלום אכי"ר:
841
842שאלה רפח:
842
843מוסתגאניס. שאלת העולה לארץ ישראל ונכנס לתחומה אם כל עונותיו מתכפרים קלות וחמורות עם התשוב' וכן מי שהי' עולה לארץ ישראל ומת בדרך אם כוונתו רצויה כאלו דר בא"י או לא:
843
844תשובה: הדירה בא"י מצוה גדולה וכבר מנה אות' הרמב"ן ז"ל מכלל תרי"ג מצות ובספרי אמרו שקול' ישיבת א"י כנגד כל המצות שנאמר וירשתם וישבתם בה ושמרת לעשות וכבר הפליגו רז"ל ואמרו (כתובו' ק"י ע"ב) שכל הדר בא"י דומה למי שיש לו אלוה שנא' לתת להם את ארץ כנען כי אני ה' אלהיכם. וכל הדר בא"י שרוי בלא עון שנאמר ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון (שם קי"א ע"א). וכל הקבור בא"י כאלו קבור תחת המזבח כתיב הכא מזבח אדמה וכתיב התם וכפר אדמתו עמו (שם). וחכמי ישראל (שם קי"ב ע"א) היו מסכנים בעצמם לעבור נהרות כדי ליכנס לא"י והיו אומרים דוכתא דלא זכו לי' משה ואהרן מי יימר דזכינא לי' והיו מנשקים האבנים ומתגלגלים בעפר שנא' כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו ונקראת צבי בארץ החיים למיתתה חיים בלא צער גלגול מחילות שהמתים בח"ל יש להם צער גלגול מחילות שהקב"ה עושה להם מחילו' בקרקע ומתגלגלי' משם עד א"י ומשם מבצבצים ועול' שנאמר ויציצו מעיר כעשב הארץ ואין עיר אלא ירושלים שנא' והעיר אשר בחרתי בה ואין מותר לצאת מארץ ישראל לח"ל אלא ללמוד תורה אם אינו מוציא בא"י מי שילמדנו או מפני כבוד אב ואם. מכל זה תתברר שאלתכם כי מי שהוא בעל תשוב' ומתחרט מעונות שבידו ורוצה לעלות לא"י עם היות שהתשוב' היא מכפרת העלייה לא"י היא מוספת לו זכות ומצילתו מן החטא כל ימיו. ומה ששאלתם אם נאנס ולא השלים מצותו אם נחשב לו זכות כמו שהשלי' מצותו כבר אחז"ל בפ"א ממסכת קדושין (מ' ע"א) מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון ליראי ה' ולחושבי שמו אמר רב אסי אפי' חשב לעשות מצו' ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה והמקום יעזור אותו על כונתו כמו שאמר מלך הכוזר אל החבר כשנפרד ממנו לעלות לא"י:
844
845שאלה רפט:
845
846מליינא. שאלת אשה אחת במליינא ואחי' בתונס והדרך רב ביניהם ובצאת נפשה כי מתה צוותה שיתנו נכסי' לעניי עירהו עכשיו בא אחיה והוא עני אי אזלינן בתר אומדן דעתא שאנו אומרין שאלו עלה בדעת' שיבוא למליינא או שישלחום לו ממליינא לא היתה מקדשת נכסיה לעניים כ"ש אם הוא עני אי אמרי' ענייך ועניי עירך ענייך קודמין:
846
847תשובה: קיי"ל כר"ש בן מנסיא בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ב ע"א) ובפ' אע"פ (כתובות נ"ו ע"א) דאזלי' בתר אומדנא ואומדן דעתא הוא שאם הי' אחי' עמה או במקום שתוכל לשלוח לו נכסי' לא היתה נותנת נכסי' לאחרים ולעבור נחלה מאחי' היורש דבר תורה וכ"ש אם הוא עני וענייך ועניי עירך ענייך קודמין ע"כ כל מה שיש מנכסי' בעין ולא הוציאוהו הקהל בהוצאותיהם ינתן בידו מן הדין:
847
848שאלה רצ:
848
849בגאייה. כתבת שליח צבור ירד לפני התיבה ביום ראשון של ר"ה שחל להיות בשבת ובתפלת המוספין במקום זה היום תחילת מעשיך אמר זה היום זכרון מעשיך. ובמקום היום הרת עולם אמר היום נצב לריב ה' ובי"ט שני לא שינה כלום ושאלת אם השינוי הזה הוא אפשרי או הכרחי ואם יש חילוק בין י"ט ראשון לי"ט שני בתפלה בין בחול בין בשבת:
849
850תשובה: בגמ' בפ' ראוהו ב"ד (ראש השנה כ"ז ע"א) אמרו כמאן מצלינן האידנ' זה היום תחילת מעשיך כמאן כר' אליעזר וכן נוהגין בכל ישראל לאומרו ונצב לריב ה' לא נזכר בגמרא ולא בשום תיקון תפלה והוא לנקמ' ולפורענות ואין לאמרו. והיוצא מדרך הראשוני' ז"ל אין מזכירין אותו לשבח. וכתב רב עמרם גאון ז"ל בסדור תפלות בתפלת מוסף של חול ואלו שיש שיש ביניכם שנראים כמדקדקים וגורעים ומוסיפים לא יפה הם עושי' שמשני' מנהג שתי ישיבות ומנהג שלנו. אין אנו משנין ממה שאחז"ל בתלמוד בין בשבת בין בי"ט ואי מתקלעי למקום ואמר ש"ץ מאי דלא בעי מסלקינן ליה עכ"ל. ובסדר הפסח כתב על בני אדם שהיו משנים בהגדה ז"ל תמה גדול יש בדבר ומי שנוהג זה המנהג א"צ לומר שלא יצאו ידי חובתן אלא כל מי שהוא עושה כך מין הוא וחלוק לב וכופר בדברי חכמים ובוזה דברי משנה ותלמוד וחייבין כל ישראל לנדותו ולהבדילו מקהל ישראל ככתוב והוא יבדל מקהל הגולה ובסוף דבריו אמר צריכי' לנדותו שלא להתפלל עם ישראל בב"ה ולהבדילם עד שיחזרו למוטב ומקבלין עליהם שנוהגין כמנהג של שתי ישיבות שכל מי שאינו נוהג מנהג שלנו לא יצא י"ח ע"כ. ומכאן תוכל להבין לענין הנדון שלכם:
850
851ענין רצא:
851
852בענין המים השרופים שקורין אותו בלע"ז אגו"ה ארדי"נטי ובל' ערבי מ"א אלחיי"א יש מתירין אותו מפני שאינו אלא אפר בעלמא והרי הוא כזגין וחרצנין של יין נסך שהם מותרין והרי אנו מתירין להדיא טרטר של יין נסך ושמעתי מי שאמר שאפי' היה דינו כאפר אפ"ה אסור הוא והביא ראי' מדאמרי' בפ' השוכר את הפועל (עבודה זרה ס"ב ע"ב) ההו' גברא דאגר ארבייה לסתם יינם והבו לי' חיטי באגריה אתא לקמיה דרב חסדא א"ל זיל קלינהו וקברינהו בקברי ולמד מכאן שאפי' אפר הבא מחמת סתם יינם הוא אסור כ"ש אפר סתם יינם עצמו. ודבר תמה הוא להתירו אפי' יהי' אפר שהרי אפר של ע"ז אסור הוא כדאיתא בפ' כל הצלמים (עבודה זרה מ"ג ע"ב) וה"ה של יין נסך שאפי' למאי דאמרי' בתמורה (ל"ד ע"א) כל הנשרפין אפרן מותר הרי הוציאו מהכלל אשירה הנשרפת שאפרה אסור וה"ה ליין נסך ואפי' תאמר דבאשירה יש טעם לאסור אפרה משום דיש לה בטול כדאיתא התם (תמורה שם) וביי"נ ליתי' להאי טעמא דדמי לתקרוב' ע"ז שאינה בטלה עולמית אפ"ה האפר שלה אסור שאפי' בנשרפין אמרו (תמורה ל"ג ע"ב) שהראוי לישרף ישרף והראוי ליקבר יקבר ופי' התם אוכלין בשריפה ומשקין בקבורה והרי אמרו שכל הנקברין אפרן אסור אפי' שרפן אלא שהראי' שהביא מפרק השוכר את הפועלין אינה ראיה שאותם חטים שנטל בשכרו לא מדין יין נסך נאסרו שהרי לא נפל עליהם יי"נ אלא מדין שכר יין נסך נאסרו ואפי' נתנם לו שרופים הרי נשכר בסתם יינם ומש"ה אפי' נתן לו חטים ושרפם אסורי' בהנא'. אבל הדין בעצמו צריך עיון שאין מים אלו אפר אפי' בחרצני' וזגים כל זמן שהם לחים וזהו כל י"ב חדש הם אסורים כדאי' בפ' אין מעמידין (עבודה זרה ל"ד ע"א) וכ"ש אלו המים שהם לחים וראוי' לשתותם לתענוג ולרפוא' איך יהי' להם דין אפר ונראה שיש להם דין יין מבושל שאם הי' תחלתו יין שאסור בהנא' כמו שאמרו בפ' אין מעמידין (עבודה זרה כ"ט ע"ב) הרי שנינו יין מבושל של עכו"ם שהי' תחילתו יין אסור בהנאה וזה אינו במשנה כמו ששנינו במשנה (שם) חומץ של עכו"ם שהי' תחלתו יין אבל הוא בתוספתא ואמרו שם בחומץ וביין מבושל דאע"ג דלא מנסכי לי' אם הי' תחלתו יין אסור בהנא' דמשום דאחמיץ ואתבשל לא פקע איסוריה מיני' ולא באו ללמדנו זה דפשיט' דמשום דאחמיץ ואתבשל לא פקע איסורה מיני' ולא למדנו מזה אלא שמותר להפקידה אצל עכו"ם בחותם אחד כדאמר רב אשי התם (שם) שאם משום מגע לא מיתסרו ואי משום אחלופי כיון דאיכא חד חותם לא טרח ומזייף ונראה מזה שהנעשה מסתם יינם אסור בהנא' והנעשה מיין כשר מותר לשתותו עם העכו"ם כיון דלא חשיד ואע"פ שהאשר' שנשרפה היה אסור' כדאמרי' בתמור' (ל"ד ע"א) אפ"ה החרצנים והזגים הם מותרים יבשים לפי שהאשרה עצמה אסור' ואפי' נשרפה לא פקע איסור' מינה אבל החרצנים והזגים לא מפני עצמן הם אסורים אלא מפני לחלוחית היין האסור ובשכלה הלחלוחית לא נשאר בהם איסור. ויצא לנו היתר הגרתקון שנקרא אל טרט"ר שהוא שמרי יין נסך להדיא כמו שפשט המנהג ולולא שפשט המנהג הי' ראוי לפקפק בהתירו שכיון שהי' תחלתו יין ונתעב' ונעשה שמרים לא פקע איסור' מיני' ודורדיא דחמרא דארמאי בפ' אין מעמידין (עבודה זרה ל"ד ע"א) דבתר תריסר ירחי שתא שרי אותם שמרים שלא הי' יין לעולם אבל זה הטר"טר יין הי' אלא שנקפה ונדבק בדופני החביות ודומה קצת לחרס הדרייני וגם ר"ת ז"ל אומר דהאי דורריא הוא בשמרים שנתמדו אבל אם לא נתמדו אפי' לאחר י"ב חדש אסורי' והוכיח כן מהתוספתא דמסכת תרומות ודימה אותם לחרס הדרייני אבל הרמב"ם ז"ל התירם בכל ענין ויש מדמין הגרתקון שהוא הא"ל טר"טר להתירו לדורדי' ויש לחלק כמו שכתבתי אבל אין כח בידינו לאסור מה שנפשט המנהג להתירו וכן כתב הרשב"א ז"ל אבל אין ללמוד ממנו היתר למי' השרופי' שהלחלוחית שהי' ביין נשאר בהם ולא נס ליחם ונראה שלשון אג"ווא ארדי"נתי שפי' מים שרופים הטעה המתירין אותו ומתירין עוד ליקח יין מהעכו"ם ועושים אותו בבתיהם וזה איסור פשוט הוא שאפי' יתירוהו אם עשאו עכו"ם לפי דעתם אבל להביא יין האסור ולעשותו בבית הרי זה רוצה בקיומו ואסור והרי פקפקו בגמרא (ע"ז ס"ג ע"ב) אם שכרו לשבור ביין נסך שכרו אם הוא מותר מפני שהוא רוצה בקיומו עד שישבר ולא התירוהו אלא משום דלמעוטי תפלה שרי ושפיר דמי וישבור ותבא עליו ברכה הא לאו הכי אסור לקיימו אפי' שעה אחת.
852
853שאלה רצב:
853
854תנס. שאלת זה לשונך בכאן הם שוחטים בקר וצאן ויצאו טריפות אם מותר לעשות מהם עם החלב שלהם הבשול מבשר מליח וחלב שקורין ישמעאל אל בלי"ע:
854
855תשובה: הטרפה מותרת היא בהנאה אפילו אות' שטרפה ארי שנא' ובשר בשדה טרפ' לא תאכלו לכלב תשליכון אותו ואף לדברי רבי אבהו דס"ל כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע הרי הוציא הכתוב טריפ' בפי' מן הכלל כדאיתא בפ' כל שעה (פסחים כ"א ע"ב) מדכתיב לכלב תשליכון אותו וכן חלב מותר הוא בהנאה וקרא מפורש הוא חלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכ' וכו' וכן הזכירו זה בפי' לענין היתר בהנאה בפ' כל שעה וכ"ג ע"א) וכל זה הוא אם נזדמנו לו לאדם טריפות שהוא מותר למכרן אבל שיקנה טריפו' ויעשה בהם סחור' אסור וכדתנן במס' שביעית (פ"ז מ"ד) ציידי חיה ועופו' ודגי' שנזדמנו להם מיני' טמאים מותר למכרם ומוכח בגמרא בפ' כל שעה (פסחים כ"ג ע"א) דדוקא אם נזדמנו להם אבל לכתחלה לא דהכי אמרי' התם לענין שקלא וטריא והרי שרצים דרחמנא אמר שקץ הוא לא יאכל ותנן ציידי חיה ועופות ודגים שנזדמנו להם מינים טמאים מותר למכרן שאני התם דאמר קרא לכם שלכם יהא אי הכי אפי' לכתחלה נמי שאני התם דאמר קרא יהיו בהוייתן יהיו והעולה מזה הוא שלא התירן הכתוב אלא אם נזדמנו לו בדיעבד אבל לכתחלה לצוד אותם ולמכרן אסור וה"ה למי ששחט בהמתו ויצא' טריפ' שמותר למכרה מיד לעכו"ם וכן מוכחת הלכה דמכריזין בפ' גיד הנשה (צ"ד) שהיו מוכרין טריפות לבני חילא העכו"ם אבל לקנות טריפה לעשות סחורה אסור וכן הזהרתי' אני בכאן שהיו קצת קוני' הטריפות משכיניה' ומוכרים אות' לעכו"ם והזהרתים מזה ושמעו לקולי. והרמב"ם ז"ל (פ"ח מהמ"א הט"ז) כתב שמותר לעשות סחורה בחלב וכן נוהגין לקנות נרות של חלב לעשות בהם סחורה והוכיח זה מהמקרא שאמר וחלב נבלה וחלב טריפה יעש' לכל מלתכה ובפ' כל שעה לא נתפרש כן יפה שיהא בו היתר יותר משאר איסורין והיוצא לנו מזה הוא כי השוחט בהמתו ויצאה טריפה שיכול למכרה לעכו"ם מיד ואם לא ימצא קונים מיד שימלח אותה עד שימצא קונים מותר אבל אם מצא קונים ומולחה להרויח אסור שזו היא סחורה לכתחלה שאסרה תור' וכן שנינו במס' שביעית פ"ז אין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורו' ולא בתרומות ולא בטרפות ולא בנבלות ולא בשקצים ורמשים ובירושלמי גרסינן במס' שביעית (שם ה"ד) כתיב טמאים הם לכם מה ת"ל וטמאים יהיו לכם אלא אחד לאיסור אכילה ואחד איסור הנאה פירוש איסור הנאה דרך סחורה ובאמת מכוער הדבר שישהא אדם טריפה בביתו זמן מרובה כדי להרויח אפי' לא מצא קונה לטרפ' שומר נפשו ירחק מזה והדבר פשוט שאם מצא קונה אפי' בזול הרבה שהוא עובר על דברי תורה אם אינו מוכרה מיד:
855
856שאלה רצג:
856
857עוד שאלת כי טרפה מפני סרכה אינ' טרפ' שאסר' תור' אלא שטרפ' ארי בשדה והיא אסור' בהנא' ומטמא' וזו אינה אסור' בהנא':
857
858תשובה: כמה דברים יש בדברים אלו בלא השגח' שאמרת שמן התור' אין איסור אלא בטרפת ארי והיא אסור' בהנאה ומטמא' ויש בזה ג' שגגות האחת ששמנה עשר טרפיות כלן הן מן התור' ואין הפרש בין ניקבה הריא' מפני חולי או מפני שטרפה ארי הכל הוא שוה ואיסור הסרכה אינו אלא מפני חשש נקב וכבר הארכתי בזה בהלכות בדיק' שחברתי וכבר אמרו חכמים במכילתא שמה שכתוב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו אינו אלא שדבר הכתוב בהווה וה"ה לכל שאר חליים וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהל' מאכלות אסורות (פ"ד ה"א). והשגג' השנית שהטרפ' שטרפה ארי אסור' בהנאה וזה אינו כן שהרי התירה הכתוב בפירוש שנא' לכלב תשליכון אותו וה"ה לשאר הנאות שדברים האסורין בהנא' אין מאכילין אותם לכלב ואפי' לכלב של הפקר כמו שהוא מוזכר בפסחים ירושלמי בפ' כל שעה (ה"א). והשגג' הג' כי הטרפ' שטרפ' ארי היא מטמא' וזה אינו כן שהרי אמרו בפ' בהמה המקש' (ע"ג ע"א) שהטרפ' אינ' מטמא' לחולין אלא למוקדשין והרמב"ם ז"ל (פ"ב מאה"ט ה"ח) כתב שאין טומאת' מן התור' אלא מדבריהם מעלה עשו בקדשים אבל לחולין שחיטת' מטהרת' מידי נבילה כדאיתא במתני' התם ובפסחים פ' אלו דברים (פסחים ע"ג ע"א) בשוחט את הטריפ' אמרו מאי תקן תקן להוציאה מידי נבילה וכן במקומות אחרים מפורש ששחיטת הטרפ' מטהרת' מידי נבילה ונתבארו אלו השגגות יפה:
858
859שאלה רצד:
859
860עוד שאלת כי יש עכו"ם קונים בשר מן השוק ומביאין אותו לביתו של ישראל לבשל בביתו זה הבשר אם נקראת נביל' והנבילה שלא נשחט' כהוגן אם אסור לבשלה ושחיטת הישמעאלים ששוחטין הסימנין והוורידין אם מותר לישראל לבשלה ויאכלנה הנוצרי:
860
861תשובה: שחיטת העכו"ם אפי' שחטה כראוי נבלה היא ומטמא' במשא כמו שנזכר בראשון מחולין (י"ג ע"א) ובפ' העור והרוטב ואם מותר לישראל לבשל לעכו"ם ויאכלנו בן נח אינו אסור בנבלה ומותר לישראל להושינו לו מה שהוא מותר לו ואינו אסור אלא להושיט לו אבר מן החי שהוא אסור לבני נח ובמקום שאינו יכול ליטלו בן נח משם כגון דקאי בתרי עברי נהרא שאין בן נח יכול ליטלו משם אם לא יתננו לו הישראל אסור משום ולפני עור לא תתן מכשול וליתן אותו לאחר ואחר יתננו לו כגון למכור לבונה לעכו"ם והעכו"ם נותנה לכומר להקטיר' לע"ז ואין בזה משום ולפני עור לא תתן מכשול משום דאלפני מפקדי' אלפני דלפני לא מפקדינן וכל זה מפורש בע"ז (ו' ע"ב י"ד ע"א) וכן בפרק כל שעה (פסחים כ"ב ע"ב) אמר אסור להושיט אבר מן החי לבני נח וכיון דנבלה מותרת לעכו"ם אין בזה משום ולפני עור לא תתן מכשול יאכל עד שתבקע כרסו ולטומא' לא חיישי' שאין טהרה נוהגת בינינו היום והרי אנו כלנו טמאי מתים שאין לנו אפר פרה ומה לנו לחוש לטומאת נבלות הקלה ואנו טמאים טומאת המת החמור'. מיהו זה מן התור' אבל יש בזה כיעור להתעסק עמהם בפת בגם ויש לו לאדם להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו שהרי אמרו (ע"ז נ"ח ע"ב) אסור למזוג יין נסך לעכו"ם משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב והנוהג היתר בזה אין בו רוח טהרה ואם משום דרכי שלום ומפני חשש איבה יכול לאשמוטי מניה ולומר לו מה שאין אנו אוכלין אין אנו רשאין לבשלו ובכיוצא באלו הטענות אמרו בפ"ב דע"ז ויכול לפייסו בדברים כשרים ונבלה מותרת לעכו"ם במכירה ולגר בנתינה כפשט הכתוב וכן נזכר בגמ' בפרק כל שעה (פסחים כ"א ע"ב) ובפ' (העור והרוטב) [כל הבשר] (קי"ד ע"ב):
861
862שאלה רצה:
862
863עוד שאלת אם מותר לבשל חמאה לבדה ולהשליכ' לתוך בשר שנתבשל בחלב:
863
864תשובה: בשר בחלב אסור הוא בהנא' ואסור לבשלו שהרי ג' פעמים נאמר בתור' לא תבשל גדי בחלב אמו אחד לאיסור אכיל' ואחד לאיסור הנאה וא' לאיסור בישול והמשליך חמאה נתכת חמה בתוך בשר הרי הוא עובר בלאו דבישול ובלאו דאיסור הנא' אם מוכרו אע"פ שנרא' בגמרא שאיסור בשר בחלב חדוש הוא שהרי כל א' מותר לעצמו ואלו מבשל להו בהדדי מתסרי וכן אי תרו ליה כולי יומא שרי בשיל בישול אסור כדאיתא בפ' אלו עוברין (פסחים מ"ד ע"ב) אבל החמא' הנתכת ברתיחתה קרוב לבישול הוא דערוי דכלי ראשון הוא ככלי ראשון וכל אלו הדברים מכוערים הרבה בעל נפש יתרחק מאלו הדברים:
864
865ענין רצו:
865
866ובענין הישמעאלים ששוחטין הוורידין ואם לאו אין אוכלין אות' דע כי בפ"ב דחולין (ל"ג ע"א) בגמרא היו אומרים שאסור לזמן עכו"ם בבני מעים לפי שכיון ששחט שני הסימנין הרי הריא' והכרס כאלו הם מונחים בכלי והם אבר מן החי לבני נח ואסור להם ולפי זה היה אסור למכור להם ריאה וכרס אפי' של כשרה שהרי אינה מתה להם עד שתצא נפשה ולישראל כיון שנחתכו רוב הסימנין כבר היא מתה ואינו אבר מן החי לנו אלא שהעלו בגמרא שא"א שיהי' המותר לנו אסור להם דליכא מידי דשרי לישראל שנתנו להם מצות יתירו' ואסור לבני נח. והי' אפשר לומר שזה אינו אלא כשהבהמ' היא כשיר' לנו ואנו אוכלין בני מעים שהם מותרים למכרן להם אבל אם היא אסור' לנו שיהא אסור למכור להם בני מעים שאין בזה טעם ליכא מידי דשרי לישראל ואסור לבני נח אבל זה אינו נראה שלא באו בזה מטעם איסור והיתר אלא אם נקרא אבר מן החי אם לא נקרא אבר מן החי וכיון שאינו נקרא אבר מן הח' לישראל מה לי אם היא כשרה או טרפה ואפשר היה לומר כי בשחיטתן נשאר להם איסור בני מעים מפני אבר מן החי ואין להם תקנה בזה אלא בנחיר' או בשחיטת מקצת הסימנין ויצא לנו מזה שבני מעים של שחיטתן אסור להושיט להם משום ולפני עור לא תתן מכשול ובני נח נקראו כל העכו"ם חוץ מישראל והשם ידריכנו בנתיב מצותו וירים מכשול מתורתנו:
866
867ענין רצז:
867
868בפ"ק דמגיל' (ב' ע"א) כרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון קורים בט"ו כפרים ועיירו' גדולו' קורין בי"ד. יש שואלין מה ראו אנשי כנסת הגדול' לחלוק מצוה זו לימים חלוקים מה שאין כן בשאר מצות ואע"ג דליכא הכא משום לא תתגודדו לא תעשו לכם אגודו' אגודו' דהוו להו שתי בתי דינין בשני עיירו' ואפי' אביי מודה דליכא הכא משום אגודו' כדאיתא בפ"ק דיבמו' (י"ד ע"א) מ"מ לכתחל' למה חלקום לשני כתות ועוד היכן מצינו מצוה בתור' חלוקה בכך והתור' אמרה תורה אחת ומשפט אחד יהי' לכם וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. וי"ל לפי שנעש' הנס בשושן בי"ד ונוח שלהם שהי' ט"ו וקבעו להם לדורות ביום נוח שלהם והשוו כל הכרכים המוקפים חומה לשושן שהית' מוקפת חומה ולפרזים קבעו יום י"ד כיום נוח שלהם אלא שמן הדין היה דין המוקפים חומה מימות אחשורוש כדין שושן אבל מפני כבוד א"י שהית' חרבה בימי אחשורוש והיה להם גנאי שיהיה דינן כפרזים לפיכך תלוי הדבר בימות יהושע. ואינו מחוור לי מדאמר בגמ' (מגיל' שם ע"ב) לתנא דידן שושן כמאן עבדא כלומר שהיה להם לקרו' בי"ד שהרי אינ' מוקפת חומה מימות יהושע ואם איתא דכל עצמו של חלוק כרכים ופרזים אינם אלא מפני שושן איך עלה על הדעת שיקראו בשושן בי"ד ובמוקפים בט"ו ואין לומר שכיון שראוי לתלות הדבר בימות יהושע אין לחוש אם יקראו בשושן ביום י"ד אע"פ שיום נוח שלהם היה בט"ו שהרי פרזים המוקפי' חומה מימות יהושע יום נוח שלהם היה בי"ד וקורין בט"ו אע"פ שאינו נוח שלהם הכא נמי אם נקבע י"ט שלהם ביום י"ד אין לחוש כדי שתתקיים תקנת חכמים בתליית הדבר בימות יהושע וזאת הית' סברת המקשן. זה אי אפשר לומר דבשלמא גבי פרזים אין חשש אם לא נקבע במקצתן ביום נוח שלהם לפי שהנשאר קיים שהפרזים שלא היו מוקפי' חומה מימו' יהושע בן נון קורין ביום נוח שלהם ועוד שהרי נשתנו לעלוייא לידון ככרכים לקרות בט"ו אבל שושן שהיא עיקר תקנת ט"ו ובשביל' קורין בט"ו והיאך הקשו שושן כמאן עבדא שבני מוקפין קורין משום לתא דידה בט"ו פשיטא דאינהו בט"ו קורין שאם יתבטל בה' ט"ו ממילא יתבטל במוקפין שא"א שבני מוקפין יקראו בט"ו ובשושן לא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ועוד למאי איצטריך לטעמא דהואיל ונעש' בה הנס כלו' עיקר הנס היה בה ומפני כך קורין בה כמוקפין אפי' לא נעשה בה הנס למה לא יקראו בט"ו דהלא בשבילה היתה עיקר התקנ' בט"ו ומוקפין הם קורין בשבילה לא היא בשביל המוקפין הואיל ונעש' בה הנס ועוד קשה לזה הטעם שהרי עיקר הנס לשושן עצמה ביום י"ג היה והנ' ראוי שיקבע להם יום י"ד יום טוב עם כל ישראל אע"פ שעשו בשנת הנס יום נוח בט"ו או שיהי' לשושן יום טוב יום י"ד עם כל ישראל ויום ט"ו מפני נוח שלהם ומוקפין יהי' י"ט שלהם ביו' י"ד וזאת תשובת הרמב"ן ז"ל על זה הטעם על כן נתן הוא ז"ל טעם אחר בחלוק הזמן של פרזים ומוקפי' והאריך בזה והר"ן ז"ל הקשה על דבריו. ומה שירא' לי הוא שעיקר הטעם כדברי הרמב"ן ז"ל דעל כרחין אית לן למימר דבשנת הנס לא היה להם למוקפין יום כלל שאם היה להם יום נוח היה להם לקבוע יו"ט שלהם ביום נוח שלה' ומה ראו לשנות דינם לגמרי ולדמותם לשושן יותר טוב היה לקבוע ביו' נוח שלהם מיו' נוח של שושן וכן מוכיחין המקראו' דכתיב ושאר היהודי' נקהלו ועמוד על נפשם וגו' ביום שלשה עשר לחדש אדר ונוח בארבע' עשר בו וכתיב בתרי' על כן היהודי' הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום י"ד וגו' ר"ל כי מפני שהיה יום נוח שלהם בי"ד על כן הסכימו לעשות מעצמן בכל שנה ביו' י"ד יום משתה ושמחה ואף לדברי הרמב"ן ז"ל שאומר שאין זה אלא נתינת טעם לחלוק פרזים ממוקפין אפ"ה אם היה למוקפין חומה יום נוח בי"ד כפרזים לא היה טעם נכון לקביעות י"ד לפרזים מפני נוח שלהן שהרי המוקפין הם כמותן אלא ודאי המוקפין לא היו שוין לפרזים בזה וכיון שכן צריך לתת טעם למה נשתנו פרזי' ממוקפין לענין זה אלא ודאי הענין הוא שהרי ישראל היו בעריהם בארץ ישראל והיו מהם בערים בצורות דלתי' ובריח ומהן בערי הפרזי ואלו היו בסכנה גדולה וביום י"ג עלו עליה' אויביהם ככל אשר צוה המן והם נלחמו בהם ונעשה להם נס והרגו אותם ועשו יום נוח מחרת הנס אבל היושבים בערים בצורות לא נלחמו באויביה' כי היו בתוך חומותם ולא היה להם יום נוח ואפי' יהי' הדבר כדברי הרמ"בן ז"ל שרוב ישראל היו חוצה לארץ מ"מ זכר הנס נעש' בשביל אותם שהיו בארץ ישראל מפני ששם היו הסנהדרין או מפני מעלת א"י שלא חרבו הערים שהיו בהן ישראל ולכבודה נעש' זכר הנס שבחוצ' לארץ אין חלוק בין פרזים למוקפים שכלם היו בין האויבים ואין החומ' מעלה ולא מורדת להם אלא עיקר הזכר מפני א"י היה ובשנת הנס עשו כפרזים ביום נוח שלהן שהוא י"ד יום טוב ובשושן ביום ט"ו שהי' יום נוח שלהן וכן עשו מעצמן בכל שנה כי כן כתוב וקבל היהודי' את אשר החלו לעשות. ומפני שנת הנס לא היה אומר כך אחר כך ראו לקבוע זה הנס על כל ישראל כי הנס נעשה לכלם וראו לחלק פרזים ממוקפי' לזכר כי בהם היה הנס יותר גדול וקבעו לפרזים ביום נוח שלהן ולמוקפי' יום אחר ולא מצאו יותר הגון מיום נוח של שושן והיינו דאמרי' בגמ' (שם) ואימא בי"ג כלומר לחלוק מוקפין מפרזים מה הכרח יש יותר בט"ו מבי"ג ומהדרינן כשושן כלו' כיון שמצינו יום נוח בט"ו לשושן מפני כך תקנו למוקפין שראוי לחלוק אותם מפרזי' באותו יום והשתא אתי שפיר מאי שאמרו בירושלמי (מגילה פ"א ה"א) שמפני כבוד ארץ ישראל תלוי הדבר בימות יהושע שכיון שעיקר טעם החלוק הוא מפני שהפרזים היו בסכנה יותר מהמוקפים היה גנאי לירושלים ולערי יהודה הבצורות שיקראנו בי"ד שיהי' זה זכר שהם היו פרוצים ומפוחדין והשתא ניחא מאי דאמרי' ותנא דידן שושן כמאן עבדא שהרי אין עיקר טעם החלוק מפני שושן אלא מפני שאלו הי' נסן יותר גדול מאלו וכיון שתלו הדבר ביהושע כשם שנשתנו פרזים דארץ ישראל לט"ו היה לה לשושן להשתנות לי"ד מאחר שהחלוק היה מוכרח מפני טעם אחר ומהדרינן הואיל והיה בו נס כלו' אין ראוי לשנותו הואיל שעיקר הנס היה בו וראוי לפרסמו כיום נוח שלהן ולולי טעם זה היה ראוי להשתנות שושן שאין טעם חלוק פרזים ממוקפים מפני שושן ואע"פ שמה שנקבע יום ט"ו אינו אלא מפני שהוא יום נוח של שושן אפ"ה כיון שהדבר מוכרח לחלק פרזים ממוקפים מטעם אחר אף אם שושן היה משתנה דינן ליום י"ד מפני שהוא מוקף מימות יהושע יום ט"ו לא הי' זז ממקומו שהרי היה הוא ראוי יותר לקבוע מיום י"ג מפני שהי' יום נוח ויום י"ג לא היה יום נוח כלל אבל היה זמן קהלה לכל ולזה הטעם אתי שפיר חלוק פרזים ממוקפים שהעיקר היה מפני הסכנה ופרזים היו יותר מסוכני' ממוקפים אבל לטעם אחר מה ענין פרוז ומוקף אם מפני שושן היה להם להיות עיירות גדולות שאין מוקפי' ולמה השוו לה כרכים מוקפים ואע"פ שהם קטנים מאד ולא השוו לה עיירות גדולות שאין מוקפות חומה. איני הוא הטעם לדמות מוקפות לשושן יותר מעיירות גדולות אבל לטעמו של הרמב"ן ז"ל הדבר עולה יפה ומה שתמה הר"ן ז"ל על רבינו הרמב"ן ז"ל שאמר שאחר מיכן האיר השם עיניהם ואמר שלא הוזכר זה בגמרא ירוש' הוא וכתב' רבינו ז"ל פר' ואתחנן וכן הוא במדרש רות רבתי. הר"מ ז"ל (פ"א מה' מגילה הי"ז) כתב חל י"ד בשבת קורין בערב שבת והראב"ד ז"ל השיג עליו מלשון הראשון שאמר מקדימין ליום הכניס' והרמב"ם ז"ל בערב שבת לפי שבזמן זה אין שם הקדמה ליום הכניסה לא קשה מידי לרבינו הרמב"ן ז"ל מאי דאמרי' בגמרא (שם י"ד ע"א) שאין אומרים שירה על נס הנעש' בחוצה לארץ דאע"ג דישראל הוו בארץ ישראל ועליהם נעשה זכר הנס אבל מ"מ הנס בחוצה לארץ נעשה שהרי בשושן היו מרדכי ואסתר ושם נעשה המשתה ונתבטלו כתבי המן ונתלה שם ונתן להם רשות להרוג בשונאיהם והיינו דאמרי בגמ' (שם ב' ע"ב) שאני שושן הואיל והיה בה הנס כלומר ששם היה עיקר הנס שמשם יצאה תשועה ופורקן לישראל וכיון ששם היה הנס אמרו בגמרא שאין אומר' שירה על נס שנעשה בחוצה לארץ:
868
869ענין רצח:
869
870מה שאמרו בירוש' (מגילה פ"ק ה"ד) דסעודת פורים אינה נעשית בשבת ונדחית לאחר השבת אין לנו בגמרא דידן מי שהוא חולק על זה ומה שאמרו בפ' בני העיר (מגילה ל' ע"א) גבי פורים שחל להיות בע"ש דמאחרין פרשת זכור. דכיון דאיכא מוקפין דעבדי בחמיסר עשייה וזכירה כהדדי אתין ומשמע מהכא דבשבת עושין סעודת פורים. דאי לאו הכי אתיין כי הדדי והלא קריאה קדמה וסעודה מתאחרת אינו קשה כלל חדא דעיקר תקנת אנשי כנסת הגדולה קריאה בשבת הוא ורבנן בתראי הוא דגזור שמא יעבירנה ד' אמות וכיון דמעיקרא הכי אתקון זכירה ועשייה בעיקר תקנה כי הדדי נינהו ומשום גזרה דרבה לא זזו פרשיות ממקומם ועוד אכתי איכא איסור הספד ותענית באותו יום דאיפשר דמשום שבת גופיה לא מיתסר בהספד דלא אשכחן דשבת איקרי יום שמחה אלא עונג באכילה ויש אבלות בשבת בצנעה ומשום פורים מיתסר ויש כן בתענית למאן דציים כוליה שתא כמר בריה דרבינא בפ' אלו דברים בפסח (ס"ח ע"ב) משום איסור וכדאמר' התם מר בריה דרבינא כוליה שתא יתיב בתעניתא לבר מיום דעצרתא ופורייא ומעלי יומא דכפורי ומשמע דכל שתא ציים בר מהני יומי ואפי' בשבת דאי לאו הוה אמרינן בפירוש ובר משבתא וכדאמר רבא התם (שם) הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם וא"כ כיון דעיקר תקנה דסעודת פורים אינה אלא שלא להתענות ורבוי סעודה מדרבנן בלחוד הוא זכירה ועשייה דעיקר תקנה כי הדדי נינהו ועוד דאע"ג דקריאה וסעודה ליתנהו בשבת הזכרה בתפלה בשבת הויא לכי הדדי נינהו שהרי בהזכרת תפלה מוכחא מילתא דעשיה היום היא והוו זכירה ועשיה כי הדדי ולא עוד אא"כ תימא דמשום שבת נמי מיתסר בהספד ותענית. כיון דמשום פורים נמי מיתסר זכירה ועשייה כי הדדי אתיין. ועוד דעיקר קושיא ליתא דתלמודא נסיב האי לישנא לכשתמצא לומר דסעודת פורים נעשית בשבת את"ל נעשית לאחר השבת הא אתי טפי שפיר דקדמה נמי זכירה לעשייה ורב לא סגי ליה בהכי דבעי דתקדום זכירה מקמי שום עשייה ואפי' בעיירות. ועוד לא קשיא מידי אי סבירא לן אליבא דשמואל דסעודה נעשית בשבת דהא לא קיימא לן כוותיה וכיון דתלמודא כי נסיב האי לישנא לתרוצו לדשמואל דלא קיימא לן כוותיה נסביה אפי' תימא דהאי לשנא פליגא אגמרא דבני מערבא לא מוכח דסבירא ליה לתלמודא דידן הכי. ועוד דמאי דאמרי' זכירה ועשייה כי הדדי נינהו לא עשיית מצות היום קאמר אלא זכירה ביום פורים קאמר שהרי אותו יום בשאר שנים הוא יום עשייה וגם היום אע"פ שהוא שבת שואלין ודורשין בענינו של יום ומזכירין בתפלה על הנסים והא דלא קרינן מגלה ולא עבדינן סעודתא אריא דאיסורא הוא דרביע עלייהו ויום פורים הוא ושפיר הויין זכירה ועשייה כי הדדי ויום שלפניו לקריאה ויום שלאחריו לסעודה אינן אלא לתשלומין דידיה דעיקר עשייה ביה הוייא. והוי יודע דהאי זכירה דהכא לא דמיא לזכירה דקריאת מגילה ותפלה דאלו בהנהו בעינן דלהוו ביומן בהדיא עשייה ואלו בהאי זכירה בעי רב דתהוי מקמי עשייה וזכירה דמגלה ודתפלה עשייה מקריא לגבי האי זכירה. ירושלמי פ"ק דמגלה (ה"א) רבי יוסטא בר שונם בעה קומי רבי מנה ולא עזרא תקן שיהיו קורין בתורה ב' וה' ובשבת במנחה ומרדכי ואסתר מתקנן מה שעזרא עתיד לתקן אמר ליה מי שסדר המשנה סמכיה למקרא משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר:
870
871ענין רצט:
871
872דין ראובן נשא אשה ויש לה בת מאישה הראשון והכניסה לו האשה נכסים בנדוניתה. ואחר שנשא הלך למדינת הים ועמדה האם והשיאה בתה והוציאה לה בנדונייתה נכסים שהיו של הבת והוסיפה לה ממה שהכניסה לבעלה שהוא במדינת הים והוציאה עליה גם כן הוצאת סעודת הנשואין ונתנו לה מתנות ביום קציצת הפאות כמשפט הבנות וכל זה עשתה אם מבלי רשות הבעל ובספר כתובת הבת כתוב ודא נדונייתא דאנעלת מבית אמה ועכשו בא הבעל ממדינת הים ומערער בכל מה שעשתה אשתו אם יוכל לתבוע כל מה שנתנה וכל מה שהוציאה אשתו או לא וגם כן הבת הנזכרת הניח לה זקנה אבי אמה נכסים וטוענת האם שלא נתנה היא מה שנתנה לבתה עד שמחלה לה כל ירושת זקנה קודם שנשאת והבת מודה בזה אם הבת נאמנת בזה לחוב לבעל או לא:
872
873מספר כתובתה נלמוד שכתוב בה דהנעלת ליה מבית אמה. וכיון שהבעל הודה שהנכסים שהכניסה לו הם מבית אמה וידוע הוא שאין לאשה הנשואה נכסים אלא או נכסי צאן ברזל והם הנכסים שהכניסה נדוניא לבעלה. או נכסי מלוג והם שאר נכסים שהשאירה לעצמה או שנפלו לה בירושה אחר שנשאת ואם נדונייא זו שהכניסה הבת שהודה הבעל שהם מבית אמה הם נכסי צאן ברזל שהכניסה לבעלה יחזרו לבעל אמה. שאין לאשה זכות בהם בחיי בעלה ואם מכרה או נתנה מכירתה ומתנתה בטלה כמו שהוזכר בגמרא בפ' אלמנה לכ"ג וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ב מהלכות אישות ובפ' ל' מהלכות מכירה. ואם מה שנתנה לבתה הם נכסי מלוג בודאי שהגוף הוא שלה ואין לבעל בהם אלא הפירות בחיי אשתו ואם תמות בחייו ירש הכל על כן בנדון הזה יצאו מתחת יד הבעל וישאו ויתנו בהם ויאכל בעל האם הפירות בחיי אשתו ואם תמות בחייו ירש הכל ואם ימות הוא בחייה תטול הבת מה שנתנה לה אמה וכיון שהבעל הודה שמבית אמה הכניסה לו נדונייתה אם יש הכחשה ביניהם זאת אומרת נכסי צאן ברזל היו וזאת אומרת לא כי אלא נכסי מלוג היו תשבע האם אם היו נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל. ולענין המתנות שנתנה האם לבתה ביום קציצת הפאות אם הם צאן ברזל או נכסי מלוג הדין שוה למה שנתנה בנדונייתה ויש תוספת זכות לאם כזה שאם תמות בתה חס ושלום יחזור הכל אם הבלאות הם קיימין אפי' לא היתה נשואה כמו שהוא מוכיח בגמרא בפ' נערה שנתפתתה (כתובות מ"ז ע"א) דאדעתא דהכי נתנה אותם לה וכן הוא המנהג על פי הדין. ולענין הוצאת הנשואין שעשתה האם שלא ברשות בעלה אין לבעל דין כי אם עם אשתו כדין אשה ששברה כלים. ולפי דעת הרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מהלכות אישות היא חייבת ויפחות אותם לה מכתובתה שלא פטרה אלא בשעת עשיית מלאכה מפני התקנה שלא תהיה קטטה ביניהם אבל לפי דעת הראב"ד פטורה היא לפי שהיא שמירה בבעלים שהרי בעלה שכור לה בכל שעה ודברי הרמב"ם ז"ל הם מפורשים בכתובות ירושלמי' בפ' הכותב וכן ראוי להורות. ולענין עזבון זקנה של בת הודאת הבת שלא נתנה לה אמה הנדונייא אלא על מנת שתמחול אותו עזבון אינה כלום לפי שהיא באה לחוב לבעלה אבל יש שבועה על הבעל אם נתנה חמותו נדונייא זו על תנאי זה ותו לא מידי ושלום. וכתב שמעון בכה"ר צמח ז"ל ה"ה:
873
874ענין ש:
874
875וענין ממון המוטל בספק וכל חוקותיו וכל משפטיו. תשו' זו הלא היא כתובה בחלק שני מהתשב"ץ בסי' רע"ב אות באות תיבה בתיבה לא חסר ולא יתיר לפיכך לא הדפסנוהו כאן:
875
876זה נסח שטר הכתובה
876
877ענין שא:
877
878בכך וכך בשבת כך וכך לירח פלוני שנת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן במקום פלוני מתא דעל מקום פלוני מותבא איך החתן ר' יצחק יצ"ו בר אברהם מגו יצ"ו אמר לה למרת רבקה כלתא בתולתא ת"מ בת ר' בתואל יצ"ו הוי לי לאנתו כדת משה וישראל ואנא במימרא דשמייא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואסובר ואכסה יתיכי ליכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא ויהיבנא ליכי מהר בתוליכי כסף זוזי מאתן דחזו ליכי ומזוניכי וספוקיכי וכסותיכי ואעול לותיכי כארח כל ארעא וצביאת מרת רבקה כלתה בתולתא דא והות ליה לר' יצחק יצ"ו חתן דנן לאינתו. ודא נדוניא דאנעלת ליה עם נפשה מבית אביה ואמה לבית בעלה בין בכסף וזהב ובגדי' ותכשיטין ושימוש ערסא ושאר מטלטלין כך וכך דינרי זהב זייאגיא יפים וטובים עוברים במדינה זו היום בכל מקח וממכר וצבי החתן ר' יצחק יצ"ו הנזכר והוסיף לה מדילי' תוספת על עיקר כתובתה לרצונה כך וכך דינרי זהב מהמטבע הנזכר כך שומת הכל בין נדונייא ותוספת כך וכך דינרי זהב זייאנייה מהמטבע הנזכר וכך אמר לנו ר' יצחק יצ"ו הנזכר חתן דנן שטר כתובתה דא ונדוניא דא ותוספת דילה קבילת עלי ועל יורתאי בתראי להתפרעא מכל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות כל שמיא דקניתי ודאקנה ממקרקעי וממטלטלי מקרקעי ואגבן מטלטלי נכסין דאית להון אחריות ואגבן דלית להון אחריות כלהון יהון אחראין וערבאין ומשועבדין לשטר כתובתה דא ונדוניא דא ותוספת דילה למגבי מנהון הכל משלם אפילו מגלימא דעל כתפאי וכל זמן ששטר זה יצא קיים מתחת ידה או מתחת יד באי כחה בדלא קרוע או בדלא כתוב על גבו שהוא פרוע תהא נאמנת היא ויורשיה ובאי כחה עלי ועל יורשי אחרי ועל באי כחי לה וליורשיה ולבאי כחה בדבורם הקל בלבד לא נפרענו בכל סך הכתובה והנדוניא והתוספת הנזכר הן בכלה הן במקצתה ובכל עניני שטר כתובתה כשני עדים כשרים לעולם בלא שום נדר ובלא שום שבועה קלה וחמורה וגלגולא ואפילו חרם סתם והדרת הראש שכך קבלתי עלי ועל יורשי ועל באי כחי לה וליורשיה ולבאי כחה בקנין גמור מעכשו ונאמנות זו בפירוש בכל ענין זכותה ויפוי כחה ובכל לשון של זכות בלי שום תנאי ושיור בעולם ואחריות וחמר שטר כתובתה דא ונדוניא דא ותוספת דילה קבלתי עלי ועל יורשי אחרי אחריות גמור' בקנין גמור מעכשיו ע"פ ההסכמו' והתקנות שתקנו עליהם הקהל הקדוש קהל פלו' ישצ"ו אם יש תקנה יכתוב ואם אין תקנה יכתוב באחריות וחמר כל שטרי כתובות שרירין וקיימין דנהיגין בישראל שתקנו חז"ל מיומא דנן ולעלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי בבטול כל מודעי שמסרתי ושאמסור וקנינא מהחתן ר' יצחק יצ"ו בר אברהם יצ"ו הנזכר למרת רבקה ת"מ הנזכר' בת ר' בתואל הנזכר על כל מאי דכתיב ומפרש לעיל ועל הנאמנות בפירוש במנא דכשר למקניא ביה והכל שריר וקיים. וחותמים החתן והשושבינים והעדים:
878
879וזה פירוש שטר הכתובה בס"ד
879
880אני שמעון בנו צמח אלמד לסופרים חוק ומשפט הכתובות:
880
881ועינם אפקח' להלוך לאורה ולא ילכו כסומא בארובות:
881
882בכך וכך בשבת וכו' מה שכותבין בכתובות ושטרו' זמן הוא שאם יצאו שטרו' אחרים על הבעל או על הלוה אם מכרו נכסיהם לדעת מי הוא הקודם ויהי' נפרע תחלה ואע"פ שאם אין זמן בכתובה ולא בשטר אינו נפסל בכך ואע"פ שהיא עדות שאין אתה יכול להזימה היא כשרה לפי שאין בודקין עדי ממון בדרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין בפרק קמא דסנהדרין (ב' ע"ב) ובפ' א' דיני ממונות (סנהדרין ל"ב ע"א) ואף לא עדי נשים משום עגונא כדברי הרשב"ם ז"ל או משום חינא כדברי הרמב"ן ז"ל בחדושיו באחרון ביבמו' ומשום הכי שטרי חוב המאוחרין כשרים וכן כתב הרמב"ם ז"ל וה"ה שאם אין בשטר שם מקום שהוא כשר כדמוכח בפ' שני דייני גזרות ואם יצאו שני שטרות בפנינו באחד כתוב בו זמן ובאחד אין כתוב בו זמן יד בעל השטר שאין כתוב בו זמן על התחתונה ואפילו יצאו בחדש אחד ובאחד כתוב יום החדש ובאחד לא כתוב אלא חדש סתם יד בעל השטר שכתוב בו יום החדש על העליונ' וכמ"ש בפ' מי שהי' נשוי (צ"ד ע"ב) הנהו תרי שטרי דנפקי קמיה דרב יוסף חד כתיב בי' בניסן סתמא וחד כתיב בי' בחמשה בניסן ואמר רב יוסף לההוא דכתיב ביה ניסן סתמא אמר בר תשעה ועשרין את ולא תגבה ובגטין אם אין בו (סתם) [זמן] כלל הוא פסול משום פירו' ומשום בת אחותו ואם יש בו זמן כשר אע"פ שאינו מבורר באיזה יום ואפי' כתוב שבוע סתם ולא כתב בו שנה ולא חדש ולא יום כשר דאהני לשבוע דלקמי' ולשבוע דלבתריה כדאיתא בפ"ב דגטין (י"ז ע"ב) ובכל השטרו' נהגו לכתוב הזמן בסוף השטר לפי שהרבה פעמים מקבלין העדות ואין כותבין השטר עד לאחר זמן וכמ"ש בפ' גט פשוט (בבא בתרא קע"ב ע"א) אם דכירותו יומא דאקניתו ביה ואי לא כתבו יומא דקיימתו ביה ופירוש בפ"ק דמציעא נראה שמקום הזמן הוא סמוך לחתימת העדים אע"פ שלא פירשו כן רש"י ז"ל ור"ח ז"ל כמו שכתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל והוא מטעם שהזכרתי ובגטין אי איפשר לאחר החתימה שאין חותמים בו אלא יום שצוה אותם הבעל וכן בכתובות אע"פ שאפשר לעשות כן אבל כבר נהגו לחתום השטר ביום הנישואין בפרסום גדול על כן בין בגטין בין בכתובות כותבין הזמן תחלה ובשטרות שכותבין הזמן לבסוף צריכין להתחיל השטר יודעי' אנו עדים וכו' (לשון הכתוב') [הכתוב והוא] עד או ראה או ידע ואמרו בגמרא בפ' שבועת העדות (שבועות ל"ג ע"ב) ידיעה בלא ראי' כגון שהודה בפניהם שהוא חייב לו ובכתובו' אין לפרש זה כיון שכתוב בו זמן בתחלה אינו נופל יפה לשון יודעים אנו עדים ויספיק מה שכתוב בו וקנינא מני' ובשטרות ובכתובות ובשטרי מכירה לשון השטרות הוא דברי העדי' כאלו באו להעיד בב"ד דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם ועדים החתומי' על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד על כן כותבים אמר לנו פלוני או זכרון דברי' שהיו בפנינו כמ"ש בפ' מי שמת (ק"ל ע"א) דוכרן פתגמי דהון באנפנא ובגטין הוא דברי הבעל שבקית ותרוכית שהבעל צריך לגרש בעצמו ולא ע"י שליח שאפי' אמר לב"ד הגדול שבירושלים שיאמרו לעדים שיגרשו את אשתו אינה מגורשת כמו שנזכר בפרק מי שמת עד שישמעו קולו ובכתובו' ובשטרו' כותבין מה שאמר להם הבעל והלוה או המוכר והנוצרים בשטרותיהם הם כותבין לשון הלוה או המוכר אני פלוני לויתי או מכרתי והערבי הוא חותם בסוף וה"ה בשטרות שלנו אם כתב הלוה אני פלוני לויתי וחתמו העדים במצותו יש לדון לו דיני מלוה בשטר כי כן כתבו הגאוני' ז"ל והישמעאלים אינן כותבין שטרותיהם אלא בשם הלוה והמוכר ולא בשם העדי' אלא פלוני העיד על עצמו ואמר לעדיו ואח"כ חותמין העדים וזה אין לו שרש אלא אם יאמרו שהוא לשון השופט המקיים השטר בנימוסיהם. ותקנת חכמים היא שתנשא הבתולה ביום רביעי ותבעל ליל חמישי כדאיתא בפרק בתולה (ה' ע"א) הנישואין יום רביעי לפי שבתי דינין יושבין בשני ובחמשי מתקנת עזרא כדאיתא התם (ג' ע"א) ובפ' מרובה (בבא קמא פ"ב ע"ב) ואם יהי' לו טענת בתולים ישכים לב"ד קודם שתקרר דעתו ולא תקנו שתנשא בא' בשבת משום דשקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלש' ימי' יום א' ויום שני ויום ג' ותהא נבעלת ליל חמישי משום ברכה דדגים שנבראו יום ה' ויברך אותם אלהים ואמרו בגמ' (שם) שעכשיו (שאין) [שיש] שם בתי דינין קבועים שנשאת בכל יום ונראה מהגמרא (שם ה' ע"א) דבערב שבת אין נושאים שמא ישחוט בן עוף בשבת לצורך הסעודה ומה שנהגו עכשו לישא ערב שבת כתב הרמב"ן ז"ל שהוא מנהג בורות וכן כתב רבינו יהוסף הלוי אבן מאגש ז"ל אלא שלא מיחו בידם חכמים והיתה מותרת להבעל ליל שבת ואינו אסור משום חבורה כמ"ש בפ' בתולה (ו') ובפ' תינוקת (נדה ס"ד ע"ב) וכן אמרו חז"ל (כתובות ה' ע"א) לאלמנה שתנשא ביום חמישי שלא ישכים למלאכתו שהוא אסור בעשית מלאכה כמו שנזכר בתוספתא ויהיה שמח עמה שלשה ימים ביום חמישי ויום ששי ויום שבת מצות עשה היא מן התורה לשמח אשה חדשה שנאמר ושמח את אשתו אשר לקח ונבעלה ליל ששי משום ברכה דאדם שנברא יום ששי אבל להבעל ליל שבת אסור כמו שאמרו בירושלמי (כתובות פ"ק ה"א) הני דכנסי ארמלן ליכנסן מבעוד יום לפי שאין אדם קונה את אשתו ליורשה ולהיות זוכה במציאתה ובמעשה ידיה אלא בחופה אם בתולה ואם היא אלמנה שאין לה חופה בביאה ואם יבעול אותה בתחלה בשבת נמצא קונה קנין בשבת ואסור וכן להכניס בתולה לחופה בשבת אסור שע"י החופה קונה אותה לזכות בירושתה ובמציאתה ובמעשי ידיה. ויש מקומות שמתחילין בשם ה' אל עולם כמנהג הישמעאלים ואינו כמנהג חכמים ז"ל שהרי עשו יום טוב כשבטלו הזכרת השם מהשטרות כמו שנזכר במגלת תענית ובראשון מראש השנה (י"ח ע"ב) לפי שלמחר יפרע זה את חובו ונמצא השטר מוטל באשפ'. בכך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן במקום פלוני הוצרכו לומר כן לפי שיש מונין ממולד וי"ד שהוא מולד תשרי שנה אחת אחר מולד בהר"ד וכן הם מניני התורה למנות מבריאת אדם הראשון שהוא מולד וי"ד ונברא ביום ששי. ולפי שהבריאה היתה יום ראשון והוא כ"ה באלול לדעת ר' אליעזר שאמר (ר"ה יו"ד ע"ב) בתשרי נברא העולם. ע"כ כדי שלא יניחו אותם החמש' ימי' מתחילין בקצת המקומות למנות ממולד בהר"ד שהוא מולד תוהו שהוא שנה אחת קודם שנת וי"ד וכן נוהגין במקומותנו ואלו לא פירש לאיזה יום מונין הי' אפשר לטעות בין מוקדם למאוחר שאם כתב בו שנת חמשת אלפים ומאה ותשעי' וחמש לבריאת עולם סתם הי' איפשר לטוען לטעון זה החשבון הוא לפי מולד וי"ד והוא מוקדם ופסול. ומשום ב"ד טועין שהרי לפי הדין אינו נפסל בכך דתלינן שהסופר כתבו בדקדוק כדמוכח בפ"ק דע"ז (יו"ד ע"א) על כן פירשו שהוא לפי המנהג הידוע למנות לבריאת עולם במקום ההוא ובימי רבותינו היו מונין למלכות יון וכן נוהגין במזרח ואומרי' בכך וכך לשטרות ומתחיל בשנת שלשת אלפים וארבע קמ"ח שנה אחר בריאת העולם אלף שנים אחר יציאת מצרים כמו שהוא מפורש בתלמוד בפ"ק דע"ז (ט') והי' אומר ר' מאיר (גיטין פ' ע"א) שאם שינה ממטבע שטבעו חז"ל ומנא למלכות אחרת שהולד ממזר אבל אנן קי"ל כרבנן (שם ע"ב) דפליגי עליה שאפי' לא כתב אלא לשם סנטר שבעיר כשר וכ"ש לבריאת עולם שאפי' ר"מ אינו פוסל אלא אם כותב לאיזה מלכות אחרת שהיא יותר גרוע' ממלכו' יון אבל לשם מלכו של עולם שהוא בריאת העולם אפי' ר' מאיר מודה לכתחלה עבדי' הכי. ולשון מתא פלונית הוא כולל עיירות גדולות וקטנו' בפ"ק דגטי' (ז' ע"א) אמרי מתוותא דארעא דישראל קא חשיב גבי וקינה ודימונ' ועדאד והם עיירות ובפ' עושין פסין (עירובין כ"א ע"א) אמרי' אחויהו מתוותן די שולטן בתוך ע' אמה ושירים והם כפרים קטנים וכן כתבו בתוס'. דעל כיף ימא יתבא תרגום על שפת הים על כיף ימא ולומר לשון יתבא והיא אינה יושבת לשון מקרא הוא ואמרת אל צור היושבת על מבואת ים ביחזקאל יושבת העמק בירמ' וכן יושבת בלבנון ולשון רבותי' ז"ל (מגילה ו' ע"א) דיתבא בריש טורא יושבת בנחל יושבת בין החלות ואם הוא על שפת הנהר יכתו' דעל נהר פלוני יתבא כי כן לשון רז"ל בפ' כל הגט (גיטין כ"ז ע"א) ובפ"ק דמציע' (כ' ע"א) בשוירי מתא דעל רכיס נהרא ואם היא רחוקה מהם מעט יכתוב דעל תחום כיף וכו'. ונהגו לכתוב בכתובו' וגטין איך אמר ר' פלוני ואינו נופל יפה על הלשון וכבר הוקשה זה להרא"ש בנסח הגט ועם כל זה כתבו הוא בנסחו שלא לשנות ובכתובו' אפשר לתקן זה שהוא לשון העדים וכאלו כתבו יודעי' אנו איך אמר לנו פלו' ואם היא בתולה כותבי' בתולתא דא ואם אינה בתולה כותבי' כלתא דא וכתב הרמב"ם ז"ל בנסח הכתוב' שאם היא אלמנה כותבים אלמנה ואם היא גרושה כותבי' גרוש' ואם היא שבויי' כותבי' שבוייה כדי שלא יכשל כהן ובקצת כתובו' ראיתי כן בגרוש' שכהני' הדיוטו' מצוים אבל באלמנה לא נהגו כן ונראה לפי שאין כ"ג האסור באלמנ' מצוי בגולה ואף בגרושה חשש רחוק הוא שהכהן הנושא אותה אחר זה שנשאה אלמנה או גרושה אם יבדוק בכתובתה ויראה שאין לה אלא מנה (יבדוק בכתובתה ויראה שאין לה אלא מנה) יבדוק אם נשאת לשני אלמנ' או גרוש' ואם היא אלמנה ותתאלמן מזה השני הרי הוא קטלנית ואסור' לכל העם ככהן וחשש רחוק הוא זה ואם גרושה מן הארוסין או חללה שיש לה מאתים הי' קרוב לחוש לזה. הוי לי לאנתו כדת משה וישראל שעד עכשו לא היתה אלא מקודשת ואינו חייב בשאר כסות ועונה ועכשו נעשית נשואה להיות אשתו גמורה להתחייב במה שכתוב בכתובה. ואנא במימרא דשמייא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואסובר ואכסה וכו' מענין אפלח הי' מוכיח רבי' אליהו שחייב אדם להשכיר את עצמו לזון את אשתו וכן הי' נראה מפ' אע"פ (כתובות ס"ג ע"א) דאמרי' המודר על אשתו ממלאכה הוי כאומר איני זן ואיני מפרנס ור"ת ז"ל היה חולק בזה דההוא בפ' אע"פ שהוא כמודר מזונות כנגד מעשה ידיה שכיון שהוא נוטל מעשה ידיה חייב לזונה ואם אינו עושה כן הוי מורד ולשון כתובה שכתוב בו אפלח אינו לשון שכירות שישכיר את עצמו אלא עבוד' שצריך האיש לעשות בביתו ושדהו לחרוש ולזרוע ולהצליח נכסיו לא להשכיר עצמו לאחרים. ואוקיר הוא לשון כבוד וכמו שאמרו בפרק (גיד הנשה) [כסוי הדם] (פ"ד ע"ב ע"ש) לענין יכלכל דבריו במשפט אוהבה כגופו. ומכבדה יותר מגופו. ואזון הוא חיוב מזונות שחייבה תורה שארה וכו' לא יגרע ותרגם אונקלוס זיונה וכן דעת הרמב"ם ז"ל והסכים עמו הרשב"א ז"ל בחדושיו בפ' המדיר והרמב"ן ז"ל בחדושיו בפרק השולח וכן בפ' המדיר אומר שאין חיוב מזונות אלא מדרבנן שתקנו מזונות תחת מעשה ידיה כדאיתא בפ' נערה שנתפתתה (כתובות מ"ז ע"ב) והרמ"ה ז"ל כ' דאע"ג דלא מחייבינן ליה למפלח אבל היכא דעבד ושקל אגרא מחייבינן ליה לזונה ואפי' אי לית ליה אלא מזונא דחד יומא ואע"פ שבע"ח אין דינו כן אלא משיירינן ליה מזון שלשים יום באשתו אינו כן שאין מסדרין לו. ולי נראה שאם לב"ח מסדרין שחיובו מן התור' כ"ש למזונות אשתו שאין חיובו אלא מדרבנן כדעת הרמב"ן ז"ל אבל דברי הרמ"ה ז"ל דברי טעם הם דלא שייך סדור במזונות אשתו שהרי המזונות הם החוב בעצמו משא"כ בחוב הבא מצד אחר ועוד דלא גרע' אשתו מעבד עברי דכתיב ביה וטוב לו עמך במאכל וכן אמרו בגמ' בפרק אע"פ. ואפרנס אין בכלל פרנס' מזונו' אלא שאר צרכים וכן לשון התלמוד (שם ס"ג ע"א) האומר איני זן ואיני מפרנס. ואפי' בדברים שאינן בין איש לאשתו שייך לשון פרנסה כגון להשיא בתו אל יתפרנסו בנותי מנכסי (כתובות ס"ח ע"ב) לפרנסה שמין באב (שם ע"א) ואפי' להשיא אחרים אמרי' (שם ס"ז ע"א) יתום ויתומה שבאו להתפרנס וכל חיובי האיש לאשתו יותר מהמזונו' כגון תכשיטין ונותן לה מעה כסף לצרכיה בכל שבת כמ"ש בפ' אע"פ (כתובות ס"ד ע"ב) ומדור הכל בכלל הפרנסה. ואסובר כן הוא מתרגם לכלכלך שתרגו' לסברותך וכלכלה ופרנסה הכל אחד אלא שזה לשון מקרא וזה לשון חכמים ותרגום ובן משק ביתי ובר פרנסה הדין ותרגם יונתן רועים כלבי עבדי רעותי ויתפרנסין יתכון ואונקלוס תרגם הרועה אותי דזן יתי וכן תרגם אכלכל אתכם אזון יתכון כי רעיה וכלכלה בלשון עברי הם פרנסה ומזון ומסובר בלשון ארמית. ומה שנהגו לכתו' יתיכי ליכי ואין בנסח רבי' משה ז"ל אלא יתיכי אבל אינו טעות כי נוהג בלשון ארמית להוסיף לי עם יתי זבדני אלהים אותי תרגם אונקלס יהב ה' יתי לי ותוספת היוד נוהגת היא אפי' בלשון עברי המעטרכי חייכי למנוחייכי וכן רבי'. ואכסה הוא חיוב כסות הכתוב בתורה. כהלכת גוברין יהודאין וכו' כדין חיוב כל ישראל אם מן התורה אם מדברי סופרים ונכנס בכלל זה חיוב פרקונה וקבורתה ושאר תנאי כתובה ממזונות אלמנה וכתובת בנין דכרין וכתובת בנן נוקבן שאע"פ שלא נכתבו כמי שנכתבו דמי לפי שהם תנאי ב"ד אבל נכלל כל זה בכלל אפרנס ואסובר. וכל ספוקייכו בשופרא דשטרא כמ"ש בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא ס"ט ע"ב) בענין מוכר דקל לחברו שקנ' תלאין וציצין והוצין ואע"פ שנהגו לכתבם אם לא כתבם קנה דשופרא דשטרא הוא למכתבנהו ואם לא כתבם קנה כי אינו חיוב לכתבם וכן בכל חיובי האיש לאשתו אע"פ שאם לא כתבם נתחייב אם כתב' שופרא דשטרא הוא ותרגום כמשפט הבנו' כהלכת בנו' ישראל וכן כהלכת גובראין יהודאין כמשפט בני ישראל. ויהבנא ליכי מוהר בתולייכי לשון הכתוב כמהר הבתולו' הוא מה שנותן הבעל לאשה משלו כמו הרבו עלי מאד מהר ומתן. כסף זוזי מאתן דחזו ליכי. ויש כותבין דחזו ליכי מדאורייתא ודחו זה שאין חיוב כתוב' אלא מדרבנן כדמוכח בפ"ק דכתובו' (יו"ד ע"א) ופ' בתרא (ק"י ע"ב) ומאתים של כתוב' בתולה לפי קבלת הגאונים ז"ל הם משקל חמשה ועשרים דינרי זהב שמטבע מדינה אינו אלא שמיני' מטבע צורי ולא חייבו חכמים אלא מאתי' מזוזי מדינת ירושלים שהם שמיני' מטבע צורי וחזרו מאתים כ"ה דינרי זהב מכסף צרוף כל דינר משקל ששה ותשעים גרגירי שעורה או חטה ובכתוב' אלמנה כותבין מהריכי כסף זוזי מאה מחציתם שהם משקל שנים עשר דינרי זהב וחצי דינר ודין גרושה כדין אלמנה ואם היא מן הנישואין אע"פ שהיא בתולה דינה כדין בעולה כדאיתא בפ"ק דכתובו' (י"א ע"א) ותרגום מאתים מאתן ואין לטעו' שיהי' פירושו מקומנו לפי יש מקום בלשון ארמי מתא שא"כ היו אומרין מאתין כי בלשון ארמית כשהם ר"ל מקומינו אומרים מאתי' תיתי ותשבע במאתין (כתובו' פ"ה א') יהב לן גברא דעל מאתין וכן גברא אתא מאתהן אבל כסף זוזי מאתן ר"ל מאתי' לא מקומינו. ואיעול לותיכי כארח כל ארעא זהו מצות עונה כדרך כל הארץ והוא לשון מקרא ואיש אין בארץ לבא עלינו כדרך כל הארץ ומצו' עונה פירשוה חז"ל הטיילים בכל יום וכו' כדאיתא בפ' (הפועלים) [אע"פ] (ס"א ע"ב) וכל זה שופרא דשטרא הוא שאפי' התנה עליה לבטל מצו' עונה אין תנאו קיים לפי שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל כדאיתא בפרק אע"פ (כתובות נ"ו ע"א) ומקומו' אחרי' ממציעא (צ"ד ע"א) ונזיר (י"א ע"א) ובתרא (קכ"ו ע"ב) ואין להאריך בזה כי דבר ידוע לכל. וצביאת מרת פלוני' והות לי לאנתו וצביאת לשון רצון בלשון ארמי בדניאל ולמאן די הוה צבי הוה מחי וכן לשון רז"ל לעושין צביונו של מקום כלו' רצונו וכותבין כן לפי שאע"פ שהאשה מתגרש' לרצונה ושלא לרצונ' אבל אינה מתקדש' אלא לרצונה ואפי' קטנה לכתחלה כמ"ש אין מקדשין את הקטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה נקרא לנערה ונשאלה את פיה בפ' האיש מקדש (קידושין מ"א ע"א) ובאחרון מקדושין (פ"א ע"ב) ובפ' אע"פי. ודא נדוניא לשון נדוניא נאמר על מה שמכנסת האשה לבעלה כתוב' צאן ברזל שאם פיחתו לו ואם הותירו לו ולשון תלמוד הוא ההוא דאמר הבו נדוניא לברת' בפ' נערה שנתפתתה (כתובות נ"ד ע"א) ובפ' איזהו נשך (בבא מציעא ע"ד ע"ב) ההוא גברא דיהב זוזי אנדוניא דבי חמוה זל נדוניא ולפי שהכל היא לבעל נקראין צאן ברזל דרך משל כמו הצאן שאין להם צמר לגזוז אותם והם כמו ברזל שאינו מוסיף שיקח התוספ' וישאר העיקר כן הם אלו הנכסים שהכל הוא שלו לא הפירו' לבד ונכסי מלוג הם הנכסים שיש לאשה שנפלו לה בירוש' או במתנ' שאין לבעל בהן אלא הפירו' בחייה כמו מי שמולג הצמר ולוקחו לעצמו והשאר נשאר לאשה עד שתמו' וירשוה ובירושל' (יבמו' פ"ז ה"א) וכן בב"ר פרשת ושרי אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר בעו קומי ריש לקיש מהו דתניא נכסי מלוג כמה דאת אמר מלוג מלוג. דאנעלת ליה מדנפשה אם יש לה נכסים ואם השיאה אביה מנכסיו או אחר משאר בני אדם כותבין מבית אביה או מבית פלוני לפי שאם חוזרת נדוניתה ליורשיה כגון אם מתה ותקנת חכמי' היא שתחזור נדוניתה או מקצתה ליורשי' תחזור לאותם שנתנו לה כי כן נהגו ועל דעת כן נתנו לה שיחזרה להם. ויש להסתפק אם כתוב בכתובה דהנעלת ליה מבית אביה ואמה אם יכול הבעל לטעון לאשתו אם גרשה כבר נתתי לך מקצת כתובתיך בנדוני' בתנו שהרי על שמך נכתבו כמו על שמי ויהי' מחצה שלו ומחצה שלה כמו שהוכיחו חכמים מוהיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו כדאיתא בפ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ג ע"א) ובפ"ק דע"ז (יו"ד ע"ב) ובפ"ק דיומא (י"ז ע"ב). דהנעלת ליה לשון פסוק הוא בדניאל. בין בכסף הם כלי כסף או זוזי כסף. וזהב חלי זהב ודינרים. ובגדים הם בגדי צמר ופשתים כי כן דרשו חז"ל כל מקום שנאמר בגדים סתם אינו אלא צמר ופשתים לענין טומאה ולענין ציצית בפ"ק (דיומא) [דיבמות] (ד' ע"ב). ותכשיטין כגון כלי משי ורקמה חשובים שהאשה מתקשטת בהם ולשון תכשיטין לשון קשוט כי הכ"ף והקו"ף מתחלפין כמו כובע וקובע ובפ' במה אשה יוצאה (שבת ס"ג ע"א) תכשיטין הם לו אין מונעין תכשיטין מן הכלה בראשון מכתובות (ד' ע"א) ושאר מטלטלין כמו יורות וקומקמוסין וכיוצא בזה מתשמישי כלי סעודה. ושמש ערסא כגון כרים וכסתות וסדינין ורדידין שהם תשמישי המטה. ואם הכניסה קרקע צריך לכתוב וקרקע פלוני בסימניו הנשום בכך וכך וכ"פ בפ' חזקת הבתי' שדה שהכניסה לו שום משלה ויש כותבין הכל קבל עליו חתן דנן וזקף הכל עליו במלוה ורשו וכן הוא בנסח הכתובה להרמב"ם ז"ל ולשון ורשו הוא חוב מתרגם לא תהי' לו כנושה כרשיא משאת מאומה ורשו כל מדעם ולשון רז"ל (ב"ק מ"ו ע"ב) ממארי רשותך פארי איפרע כלו' שהבעל חובך אפי' לא תוכל ליטול ממנו אלא סובין להפרע מחובך טול. וענין וזקף עליו הכל הוא לשון רבותי' ז"ל בכל מי שהוא מחזיר חיוב שיש לו על חברו מאיזה דבר שיהי' שטר חוב ומלוה כמ"ש בפ' איזהו נשך. (בבא מציעא ע"ב ע"א) ישראל שלוה מעו' מהעכו"ם וזקפן עליו במלוה ובפ' הגוזל עצים (בבא קמא ק"ט ע"א) הגוזל את הגר וזקפן עליו במלוה וכן בפ' המקבל (בבא מציעא קט"ו ע"א) גבי שכר חמר שכר כתף יכול אפי' זקפן עליו במלוה תלמוד לומר כי תשה בפ"ב דגטין (י"ח ע"א) כתובה מאימתי היא משמטת משתפגום ותזקוף ורוצה לומר כי הכתובה אינה משמטת לפי שהיא כמעשה ב"ד ואם גבתה מקצתה ואם פגמה אותה ומה שנשאר החזירתו מלוה וזהו לשון זקיפה אם עברה עליה שמטה מאותה שעה שמטה מתור' כתובה וחזרה לתור' מלוה שהשביעי' משמטתה וכותבין כן שלא יהי' דין הנדוניא כדין הכתוב' לגבו' בפחו' שבמטבעו' ואם נכתבה כתובה במקום אחד וגובה במקום אחר כדאי' באחרו' מכתובו' (ק"י ע"ב) זהו מקולי כתובה וכו' יש קולא אחרי' בפ' יש בכור (בכורות נ"ב ע"א) על כן כותבין שהחתן קבל עליו נדוניא זו כדין מלוה ורשו לא כדין עיקר כתובה שהוא מנה מאתים לדון בו כדין קולי כתובה אלא כדין חומר מלוה וזה לא הי' צריך לענין נדוניא שמן הדין דינה כדין מלוה לגבו' לעולם בלא הזכרה ואינה כדין עיקר כתובה שהוא מנה מאתים שלא לגבות אחר ך"ה שנים שלא בהזכר' כדאי' בפ' הנושא (כתובות ק"ד ע"א) והכי איתא בירושלמי (שם ה"ה) ולא הוצרך תנאי זה אלא לענין תוספ' דקי"ל כרבי יוחנן דאמר בירוש' בפ' הנזקין (ה"א) שהתוספ' הוא כדין כתובה מהאי טעמא וכמ"ש הרא"ש בפ' הנושא ולזה הועיל תנאי זה שיהי' התוספ' כדין מלוה כמו הנדוניא אבל בנדוניא עצמה לא הי' צריך תנאי זה שדינה כדין מלוה לא כדין כתובה לגבו' מן הזיבורי' וכמו שמוכח בפ' הנזקין וכ"כ הרשב"א שם בחדושיו ולפי מה שכתבו הגאונים ז"ל בפ' המקבל מקום שנהגו לעשו' כתובה מלוה שתהי' נגבית אפי' מחיים אע"פ שלא ניתנה כתובה ליגבו' מחיי' כדאיתא בפ' האשה שנפלו לה נכסים (פ"א ע"א) א"כ הכותבים יש רשו' לאשה לגבו' מחיים אבל רש"י ז"ל לא כתב כן אלא שאם האב נדר לבתו נדוניא הרי הוא חוב עליו ויגבה אותה החתן ממנו כדין מלוה וכן הסכים עמו הרמב"ן בפי' זה וכתבו הגאונים ז"ל דמאי דאמור רבנן לא ניתנה כתובה ליגבו' מחיים היינו דוקא מיבעיא למישאל ולמפקי אבל אי טענה הב לי מאי דכתבת לי בכתבתא דאעביד תכשיטין ואיתיב תחותך ואשמשינך דינא הוא דיהיב לה כל מה דכתב לה וכתב הרב בעל העיטור ז"ל דהכי מסתבר אבל הרשב"א ז"ל חולק בתשוב'. ואוסיף לה מדיליה בפ' אע"פ (כתובות נ"ד ע"ב) שנינו אם רצה להוסיף לה מאה מנה מוסיף פירוש על עיקר כתובתה שהם מאתים יכול להוסיף ולא חיישי' לכסופא דאחרי' שאין מוסיפין ודין התוספ' כדין מאתים כמ"ש שם (שם) תנאי כתובה ככתובה דמי ופי' רש"י ז"ל ודין תוספ' כדין העיקר לכל אותן הדברים הנזכרים שם בגמרא וכבר נפל ספק בדין התוספ' אם אין לבעל נכסי' ידועים איך ישתעבדו נכסיו לאחר מכאן בתוספ' והלא דבר שלא בא לעולם הוא ואע"פ שכתב דקניתי ודאקנה ואמרי' בפ' מי שמת (קנ"ז) דמשתעבדי זהו בדבר שהוא חייב בו הואיל וגופו מחוייב משתעבדים הנכסים שיקנ' בכלל גופו וכן אם היו לו נכסי' יכול לשעבד עצמו לחוב שיתחייב בו מיד אבל זה שאינו מחיי' עצמו אלא לכשתתאלמן ותתגרש אם אין לו אותן נכסי' בשעת הקנין איך ישתעבדו לאשה וי"א שאין משתעבד אלא מה שיש לו בשעת הקנין ואין כן מנהג שלנו. וי"א שמצינו בענין זה כמ"ש בפ' הפועלים (בבא מציעא צ"ד ע"א) מתנה שומר חנם להיות כשואל כשקנו מידו ומשמע בכל ענין אפי' אין לו נכסים ואין זה קנין דברים שהרי כשהיו לו נכסים יחול השעבוד עליהם. וי"א דכיון שהודה שהוא נותן לה כך וכך הודאת בעל דין כמאה עדים דמי דומה למה שאנו כותבין והקניתי ארבע אמות קרקע בחצר אע"פ שאנו יודעין שאין לו קרקע הודאתו כמאה עדים דמיא. ומה שנהגו להוסיף לבתולה שליש אינו הנז' בגמרא בפ' מציאת האשה (ס"ו) שאותו דין הוא להוסיף בכספים שליש מהטעם שאמרו בירושלמי (שם ה"ג ע"ש) רוצה אשה לישא וליתן בכספים ולהוסיף שליש ולפחו' חומש בבגדים מאות' הטעם שנתנו גם כן בירושלמי (שם) רוצה אשה לבלות כליה ולפחו' חומש ואנו נהגנו כן בין בבגדים בין בכספים להוסיף שליש לבתולה ולאלמנה ולא כלום אפילו בכספים אלא מנהגנו אינו נז' בגמרא וכבר אמר רשב"ג שם (שם) על זה הכל כמנהג המדינה. ואמר לן חתן דנן וכו' שאינו רשאין לחתום עד שיאמר להם חתומו אז יחתמו בפניו שאינן אלא שלוחים ואם נמחק השטר או נאבד אינן רשאין לכתוב שטר אחר אלא במצותו אפי' ברי להם שלא נפרע לפי שכבר עשו שליחותו כמו שהוא מפורש בפ' גט פשוט (בבא בתרא קע"א ע"א) ובפ' (המקבל) [התקבל] (ס"ג ע"ב). שטר כתובה דא הם מנה מאתים שהם עיקר כתובה. קבילת עלי ועל ירתאי בתראי שהמלוה קודמת לירושה כמו שנזכר בפר' גט פשוט (בבא בתרא קע"ה ע"ב) דשעבודא דאוריית'. להתפרעא מכל שפר ארג נכסין תרגום כל כבודה בת מלך פנימ' כל שבח ארג נכסי פלכי אוצרי מלכיא דמטמרין מלגו יקרבון קורבניהון קדם מלכ' ודורונין די מרמצן בדהבא סגינא לבושיהון כן מצאתי תרגום זה כתוב בחידושי הרמב"ן ז"ל במס' כתובו' בסוף המסכתא. שפר יופי ארג חמדה ולשון שפר הוא לשון גמרא בפ"ק דמציעא (ט"ו ע"א) שופרא שבחא ופירא. ארג תרגום ונחמד ומרגג. וקבל עליו שתהא נפרעת מן העידית לא מן הזיבורית כדין כתובת אשה שאינה נפרעת אלא מן הזיבורי' כדאיתא בפ' הנזקין (גיטין מ"ח ע"ב) ובפ' ארבע אבות (בבא קמא ז' ע"ב) וגם לא כדין מלוה להפרע מן הבינונית כדאי' התם (שם) וכיון שפיר' שתהי' נפרעת מן העידי' אפי' מיורשי' תגבה מן העידית אע"פ שאין נפרעין מן היתומי' אלא מן הזיבורית ואפי' בעל חוב וכ"ש כתובה שאפי' מן הבעל אינה נפרעת אלא מן הזיבורית כיון שפירש שתגבה מן השבח אפי' מן היתומים תגבה מן העידית כן כתבו האחרוני' ז"צ בפ' הנזקין. ובכלל נכסים הם עבדים ושטרו' ובהמות ועופות ותפילין כדאי' בפ' מי שמת (בבא בתרא ק"נ ע"ב קנ"א ע"א) וקרקעו' הם נכסים שיש להם אחריו' ומטבעות זהב וכסף ופירות וכל דבר הנקנה הם בכלל וקנינין כדאי' בפ' הזהב וכן ס"ת נוטלתו האשה בכתובתה כמו שנרא' ממס' בכורים (פ"ג מי"ב) וכן פירש רבינו שמשון ז"ל וכן כתוב בספר התרומות בשם הרב אלברגלוני ז"ל וכ"כ בס' חשן המשפט (סי' צ"ז) וכ"כ הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפ' המקבל. וקנינין דאית ליה תחות כל שמיא דקניתי ודאקנה כן נהגו לכתוב ובנסח הרמב"ם ז"ל דאקנאי ודאנא עתיד למקני והרב בעל העיטור ז"ל לא ישר בעיניו זה אלא כמ"ש בגמ' בפ' האשה שנפלו לה נכסי' (פ"ב ע"ב) דאקנאי ודקנינא ואין לשנות המנהג שאין הכל בקיאין להבין שיהיה ודקנינא לשון עתיד ולשון התלמוד בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ז ע"א) דאקנה קנה ומכר וכן בפ' חזקת (בבא בתרא מ"ד ע"ב) וכותבין כן שאם אין לו עכשו נכסים וקנה אחר כן נכסים שתוכל האשה לגבות מהן ואפי' מכרם אח"כ לפי שבשעת קנין נשתעבדו לה כל הנכסים שיקנה אע"פ שלא היו בעולם כדאי' בפ' מי שמת (שם). ממקרקעי וממטלטלי מקרקעי ואגבן מטלטלי נכסין דאית להון אחריו' ואגבן דלית להון אחריות כל קרקעות שיש לו לאדם וכן מטלטלין שהיו לו בשעת שעבוד חל שעבוד עליהן ואם לא מכרם תגבה מהן כדאמר בפרק מי שמת (שם) מניה ואפי' מגלימא דעל כתפיה ואם אין לו קרקעות עכשו וקנה קרקעות לאחר מכאן ומכרן אם לא כ' לה דקניתי ודאקנה אינה גובה מהן וכ"ש מטלטלין שאפי' כ' לה דאקנה אם מכרן אינו גובה מהן ואם כ' לה דאקנה וקנה קרקעות ומכר גובה מהן שהלוקח הפסיד לעצמו שלקח קרקע משועבדת לכתובה ובעל חוב דשטרא קלא אית ליה אבל אם קנה מטלטלין ומכרן אפי' כתב לה דאקנה זכה הלוקח דאין דין קדימה במטלטלין שאין אדם סומך עליהם כמו שהוא סומך על הקרקעות ואם כ' לה קרקעות ואגבן מטלטלין חל השעבוד על המטלטלין ואפי' על המטבע. אגב קרקעו' כלו' על גב קרקעות מענין על גבי חרשו חורשים וזו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות ניקנין עם נכסין שיש להם אחריות כדאיתא בפ"ק דקידושין (כ"ו ע"א) ולמדו זה מהכתוב בבני יהושפט ויתן להם אביהם מתנות עם ערים בצורות ואמר' שם שאפילו אין המטלטלין צבורין בתוך הקרקע כיון שנקנה קרקע נקנו המטלטלין בכל מקום שהן ואפי' קרקע כל שהוא ומטלטלין הרבה וזהו לשון הכתוב בכתובה ממקרקעי וממטלטלי שהם בידו עכשו מקרקעי ואגבן מטלטלי דאקנ' שיהיו הכל משועבדין לכתובה זו ואפי' ימכרם תוכל להוציאם מיד הלוקח והיה מן הדין שאם הבעל ימכור מטלטלין שהיו לו או שקנאם אחר הנישואין שתוכל האשה לגבות מהן באלמנו' וגרושין אלא שלא נהגו כן מפני תקנת השוק שלא יהיה אדם מוצא מי שיקנה ממנו מטלטלין כשיצטרך להם אבל הדין בקרקעות נשאר קיים שאם ימכור קרעותיו אפי' אותן שקנה אחר הקנין תוכל לטרוף אותן מן הלוקח. ואם לא היו לו נכסים וקנה אחר כן והיו עליו שתי כתובו' או כתובה ובע"ח ומכרן זהו שאמרו בגמ' בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ז ע"ב) לוה ולוה ואח"כ קנה מהדורא בתרא דרב אשי אמר לן יחלוקו לפי שיד שניהם שוה בו ויש אומ' שמפני ספק יחלוקו ולפי זה אם קדם האחרון ותפס אם הם מטלטלין זכה ויש אומרי' שאינו מפני הספק אלא מפני שיד שניה' שוה בו ולפי זה לא מהניא תפיסה ויחלוקו וי"א יחלוקו לפי ממון וי"א יחלוקו בשוה וכן נראה וכבר הארכתי בזה בתשובה בחל' ב' סי' ק"מ. ומ"ש נכסין דאית להון אחריו' ואגבן נכסין דלית להון אחריו' אינו אלא פירוש מקרקעי ואגבן מטלטלי שקרקעו' יש להם אחריו' שהם קבועים במקומן והמטלטלין אין להם אחריו' ויכול להשמיטן ולשון אחריו' הוא מלשון אחר שיכול לרדוף אחריהם ולטרוף אותם מהלוקח. כלהון יהון אחראין. בפ' האשה שנפלו לה נכסים (פ' ע"ב) אמרו לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השולחן אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה ומתקנת שמעון בן שטח היא כדאיתא התם (פ"ב ע"ב) שאם מכרם תלך אחריהם ותטרוף אותם מהלוקח וכיון שכתוב כלהון נכסין בכלל זה כל המטלטלין אפי' חטי ושערי כדאיתא בפ' מי שמת (בבא בתרא ק"נ ע"א) ובפ' אלמנה נזונת (כתובות ק' ע"ב) אמרי מטלטלי דיתמי מזבנין להו אפילו חמרא ושכרא. וערבאין הוא לשון תלמוד בפ' יש בכור (בכורות מ"ח ע"א) ובפ' גט פשוט (בבא בתרא קע"ד ע"א) נכסוהי דבר אינש אינון ערבאין ליה ולמדו מזה שכמו שאין נפרעין מן הערב עד שיתבע את הלוה תחלה כן הדין בנכסים שדינן כדין ערב ולשון ירושלמי הוא דאמרי' בפ' שבועת הפקדון (ה"א) שנים שלוו מא' הם אחראין וערבאין זה לזה והביאה הרי"ף בהלכותיו. ומשועבדין לשון עבדות והשתחוואה דעבד לוה לאיש מלוה תרגום ישתחוו לך לאומים ישתעבדון לך מלכין ותוספ' השי"ן הוא נהוג בלשון ארמית אומרים גט שחרור מלשו' כי לא חופשה שתרגומו ארי לא אשתחררת ושכלולי מל' ויכלו שתרגמו ואשתכללו והוא לשון הכתוב בעזרא ושוריא אשתכללו ולשון תלמוד הוא בפ' קמא דקדושין (י"ג ע"ב) ובפ' גט פשוט (בבא בתרא קע"ה ע"ב) שעבודא דאוריית'. למגבי מנהון הכל משלם כך כותבין והוא טעות נפל בפי הסופרים ובספרי הקדמונים מצינו נותן לו שכרו מושלם בוא"ו אחר המ"ם אבל כיון שנפל הטעו' אין כח בשום אדם לסלקו דשבשתא כיון דעאל עאל. ואפילו מגלימא דעל כתפאי. לשון התלמוד הוא. בראשון מקמא (י"א ע"ב) ובפ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ז ע"א) מניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה. ודע כי הרי"ף ז"ל פסק דמסדרין לב"ח בפ' המקבל כמו שמסדרין להקדש שהמקדיש כל נכסיו אין נוטלין ממנו מה שצריך לו שנאמר ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך כן לב"ח מסדרין דגמר מיכה מיכה מערכין נאמר כאן וכי ימוך אחיך ונאמר להלן ואם מך הוא מערכך מה להלן מסדרין אף כאן מסדרין ור"ת ז"ל חלק עליו ואמר דמספר כתובה נלמוד שכותבין ואפילו מגלימא דעל כתפאי והרמב"ן ז"ל כתב דהא ודאי לאו ראיה היא שאני התם דאתני ואפשר דמהני ליה תנאה ואפשר דלא מהני ליה דמגלימא דעל כתפיה שאינה ראוייה לו קאמר כגון שהיה לבוש אצטלא של מאה מנה שמפשיטין אותה ממנו ואע"פ שלא היה צריך להתנות שמן הסתם כך הוא הדין שופרא דשטרא הוא כן כתב רבי ז"ל והכי מוכח בנדרים בפ' ר' אליעזר וכן כתב הרא"ש ז"ל שם. ולענין שינוי המטבעו' אם פיחתו אותן בעת הפרעון ממה שהיו בעת הנשואין אם היה יותר מחומש שעשו מארבע יותר מחמש צריך לפרוע אותה כמו עת כתיב' הכתובה כדעת הרי"ף ז"ל בפ' הגוזל עצים וכן כ' הרמב"ם ז"ל בהלכו' מלוה ולוה בפי' וכן הסכמת האחרונים ז"ל. וכל זמן ששטר זה יצא קיים מתחת ידה בדלא קרוע שאם היה קרוע קרע ב"ד שהוא שתי וערב כלו' קרע אחד באורך וקרע אחד ברוחב הוא בטל שאם לא היה בו אלא קרע אחד אין הוכחה שנקרע על ידי ב"ד אלא מעצמו שכן דרך השטרו' להתקרע באורך או ברוחב כשהן נכרכין אלא אם נפסק לשנים שהוא בטל וכן שני קרעים אחד באורך ואחד ברוחב נעשה על ידי אדם כדי לבטלו כדאיתא בפ' גט פשוט (בבא בתרא קס"ח ע"ב) או בדלא כתוב על גבו שהוא פרוע שאם היה כתוב על גבו שהוא פרוע הוא בטל כדאי' בפ' שנים אוחזין (בבא מציעא כ"א ע"א) סמפון היוצא לאחר חתום שטרו' אי לאו דפרוע הוא לא הוה מרע לשטריה ובפ' השואל (ק"ג ע"א) אמרו אם איתא דפרעיה הוא הוה ליה למכתב על גביה וכו'. תהא נאמנת היא ויורשיה והבאים מכחה הבאים מכחה הם יורשים שלה או אם אדם קונה כתובתה ולשון התלמוד הוא הבאין ברשותה בפ' הכותב (כתובות פ"ו ע"ב) מדין התלמוד נרא' בפ' הכותב (שם) דנאמנות זו תועיל לגבו' בלא שבועת אלמנה ולא נהגו כן ונתנו טעם בזה שיש מפרשים דאבא שאול דאמר (שם פ"ז ע"א) הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה פליג אמתני' דלא מהני נאמנו' לגבי יורשים וכבר אפסיקא הלכתא כוותיה בפ' הכותב (שם) ואע"פ שאין זה הפירוש נכון לאחרונים ז"ל על פיו נהגו כן וכיון שנקבע המנהג חזר להיו' דין גמור שכל הכותב נאמנו' אינו כתבו אלא על סמך מנהג זה ומיהו אם מתה האלמנה ולא נשבעה אע"פ שאם לא היה שם נאמנו' היו יורשין מפסידין כתובתה לפי שאין אדם מוריש שבועה לבניו כלו' ממון שאינו נגבה אלא בשבועה אין היורשין יורשין אותו כדאי' בפ' כל הנשבעין (שבועות מ"ח ע"א) בהא מהני נאמנו' ליורשי' שלא יפסידו כתובתה לפי שזה הדבר שלא יגבו יורשין אם לא נשבעה קולא לנתבע היא כי יש אומרי' שם שיגבו וכיון שיש בו נאמנו' לא עבדינן להו תרתי קולי לבטל הנאמנו' ולהפסיד הכתובה וכן כ' הרשב"א ז"ל בשם בעל המאור ז"ל ונשבעין היורשין שבוע' היורשין שלא אמר לנו אבא ולא פקדנו אבא ע"י אחר ושלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע ואם גרשה ברצונו גובה בלא שבועה כן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ו מהלכו' אישו' וכן כתו' בס' חשן משפט בסי' ק"ו והוסיף כי אם האמין גם ליורשין נוטלין בלא שבועה בשני עדים כשרים שלא יהיו פסולים מפני קורבה ולא מפני עבירה. בלי שום נדר וכו' שלא יאמרו לה היורשין לא נפרע אותך עד שתאסרי עליך פירות פלוני אם נפרעת מכתובתיך ולשון התלמוד בפ' השולח (גיטין ל"ד ע"ב) נמנעו מלהשביעה התקינו שתהא נודרת ליתומים והוא פוטר אותה מזה הנדר וכן פוטר אותה משבועה בין שתהא קלה וזו היא שבועת היסת שהיא בלא נקיטת חפץ והזכר' השם כמו שכ' רש"י ז"ל בפ' הכותב אלא כעין קללה בארור. בין שבועה חמורה וזו היא שבועת התורה כגון שבועת עד אחד ושבועת מודה במקצת ושבועת השומרים או שבועת המשנה כגון פוגמ' כתובתה ושאר הנזכרי' בפ' הכותב (כתובות פ"ז ע"א) ושבועו' אלו הם בנקיטת חפץ ובהזכרה כדאיתא בפ' הדיינין (שבועות ל"ח ע"ב) מן הכל הוא פוטר אותה. וגלגולא שאם תתחייב שבועה מפני תביעה אחרת שלא יגלגל עליה על. פרעון זה שלא נפרעה וגלגול שבועה הוא מן התורה (קדושין כ"ז ע"ב) שנאמר ואמרה האשה אמן אמן. אמן מאיש זה אמן מאיש אחר שאע"פ שאין לו טענת ברי על אותו האיש יכול לגלגל עליה אם זינתה עמו וזהו ענין גלגול ומזה היא פוטר אותה ואפילו חרם סתם שהוא מתקנת הגאונים ז"ל בכל טענת ספק שמחרימין ב"ד חרם סתם כמו שכ' הרי"ף ז"ל בפ' כל הנשבעין שב"ד מחרימין על כל מי שכופר בתביעה זו והחרם חל עליו בין בפניו בין שלא בפניו ואין צריך לענו' אמן כמו שכ' הרב בעל העיטור ז"ל בשם הגאונים ז"ל גם מזה החרם הוא פוטר אותה וכל זה הוא אם אין להם ראיה עליה שגזלה אבל אם יש להם ראיה עליה לא פטרה שלא האמינה לגזול וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל בשם הגאונים ז"ל. והדרת הראש הוא לשון משנה בפ' זה בורר (סנהדרין כ"ד ע"א) דור לי בחיי ראשך כלו' אני פוטרך משבועה אבל אני רוצה ממך שתדור לי בחיי ראשך כלו' בחיי ראשי לא גזלתיך אפילו מזה הוא פוטר אותה. שכך קבלתי וכו' נאמנו' זה בפירוש. שאם לא הזכיר בפירוש שהוא מאמינה אין להם רשו' לכתבו כשאר דברים הנהוגים לכתבם בשטרו' שהם רשאים לכתבם אע"פ שלא שמעו כן ממנו לפי שכל אדם משעבד עצמו על דעת מה שהוא נהוג לכתוב בשטרו' והסופרים כותבין כן מעצמן כמו שכ' הרא"ש ז"ל בתשובה ואפילו אחריו' רשאין לכתוב אע"פ שלא צוה אותם הבעל והלוה וזהו מה שאמר בפ"ק דמציעא (י"ד ע"א) אחריו' טעו' סופר הוא כלו' אע"פ שלא שמעו כן מפיו אם לא כתבוהו הוא טעו' סופר לפי שאין אדם נותן נכסיו אלא אם כן קבל עליו אחריו' וכן פי' הראשונים ז"ל אבל בענין נאמנו' אינו כן שאם לא שמעו מפיו כן אינן רשאין לכתבו וכן כ' הרב בעל העטור ז"ל על כן כותבין שהוא קבל עליו נאמנו' זו בפי' ובסוף השטר כותבין וקנינא מינייהו וכו' ועל הנאמנו' בפי'. בכל ענין זכות' שאם יש ספק בכתובה בדברי הבעל לעדי' אם זכות אם חובה דנין באותו לשון המסופק לזכותה. ויפוי כחה. הוא ענין נוסף על לשון הכתובה וכמ"ש בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ו ע"א) ובפ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ב ע"ב) בענין מתנ' שכיב מרע שכתוב בה קנין שהי' בטלה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה שאם כתוב לשון יפוי כח כגון שכתוב בה וקנינא מניה מוסף על מתנתא דא שאין הקנין אלא ליפוי כח היא קיימת ובפ' נערה שנתפתתה (כתובות מ"ד ע"א) בענין שתי שטרות אמרו שאם הראשון לשון מכר והשני לשון מתנה לא בטל השני את הראשון שלא כתב לשון מתנה אלא ליפות כחו משום דינא דבר מצרא וכן בכל לשון שיש לטעון עליו בכתובה שהוא לגרעון כחה אנו דנין אותו ליפוי כחה ובכל לשון זכות אינו אלא שופרא דשטרא לפרש ענין זכותה ויפוי כחה הנזכרים לומר שאפילו בלשון השטר דנין בכל לשון המסופק לזכות כמו בדבריו לעדים. בלי שום תנאי. שאם יבאו עדים ויאמרו תנאי פלוני היה בשטר זה שהם נאמנים כמ"ש בפר' שני מכתובו' (י"ט ע"ב) הוא מעיד על עצמו שאין שם שום תנאי והודאת בעל דין כמאה עדים דמי ולא נאמנין העדים שאמרו תנאי היו דברינו. ובלא שום שיור לפי שהמוכר דבר לחברו יש דברים שאינן נמכרין באותו דבר לפי שאנו דנין שישיירם לעצמו כמ"ש נזכר בפ' המוכר את הבית עד שיאמר לא שיירתי בזביני אלין כלום בכאן הוא מעיד על עצמו שלא שייר כלום אלא כל נכסיו שעבד בכתובה זו. ואחריו' וחומר וכו' אחריו' גמורה בקנין גמור מעכשו צריך שיאמר מעכשו שבקנין סודר אם אין בו מעכשו ואינו מקנה אלא לאחר זמן הקנין בטל כדאית' בנדרי' בפ' השותפין (נדרים מ"ח ע"ב) על כן כותבין כל הנכסים שיקנה מכאן ולהבא הם משועבדים מעכשו לא לאחר שיקנה אותם והאחריו' הוא מקבל עליו שלא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השלחן טלי אותה על כן הוא מקבל עליו אחריו' שתקן שמעון בן שטח כדאיתא בכתובו' בפ' האשה שנפלו לה נכסים (פ"ב ע"ב) כחמר כל שטרי כתובו' דנהיגין בישראל שתקנו חז"ל זה נמסר לדיינין לדון כפי מה שימצאו בספרים בענין גבייה בין ממנו בין מן היורשין בין היא בין יורשיה על פי התקנו'. יש מקומו' שיש להם תקנו' להפקיע ירושת הבעל בכולה או במקצת או לגרוע זכותה בתוספ' הכל הוא קיים ורשאין הם בכך כמו שהוא מוכיח בפ' המקבל (ק"ד) והרי הוא כתנאי ב"ד שיכולין להפקיע לירושת הבעל כדאיתא בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"א ע"א) דאמרי' תנאי ב"ד שאני הוא הדין לתקנ' מקום וכן כתבו הרמב"ן ז"ל והרשב"א זל"הה על כן הוא מקבל עליו התקנו' לגרע זכותו ואף בגרעון זכותה שהרי לא שעבד עצמו ביותר מכן ואם התקנה היא בגרעון זכותה בתוספ' וכיוצא בו שאינו מחיוב תנאי ב"ד רשאי הוא לומר אי איפשי לשעבד עצמי אלא בתקנה זו ואין צריך בזה להודאתה. (הג"ה אמ"ה מה שכותבין בכתובה על פי ההסכמו' והתקנו' שתקנו וקבלו עליהם קהל אלגזייר כתב הרב המחבר ז"ל בפירוש תקנו' בתקנה ט' שאין צריך לפרש על אי זה קהל הם אומרים זה אם על קהל הבא מארץ אדום אם על הקהל הקדום כיון שהוא נודע להחתן והכלה אם מהקהל הבא מארץ אדום ושהוא פורע מס עמהם והאריך ז"ל שם בראייה):
882
883דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי זה הלשון נזכר בגמרא בפ' חזקת (בבא בתרא מ"ד ע"ב) והוא דכתיב לה דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וענין אסמכתא הוא אדם שקבל על עצמו להתחייב בדבר קשה ונוסף על המנהג יכול לטעון הייתי סומך בדעתי שאוכל לקיים זה ועכשו איני יכול לקיימו וק"ל דאסמכתא לא קניא בפ' המקבל (בבא מציעא ק"ט ע"א) ובפ' גט פשוט (בבא בתרא קס"ח ע"א) ואם קבלו ממנו בקנין בב"ד חשוב קניא כדאיתא בפ' ד' נדרים (נדרים כ"ז ע"ב) ובמעכשיו קניא אפילו בלא ב"ד חשוב כן הוא מקבל עליו שעבוד זה החזק דלא כאסמכתא בקנין גמור מעכשיו. ודלא כטופס' דשטרי. נרא' שרצה לומ' שלא יוכל לטעון שכל מה שכתב בכתובה זו לא צויתי מזה כלום לסופר אלא שהסופר יש לו טופסין ומהם הוא רואה וכותב כל מה שהוא כותב שם על כן הוא מקבל עליו שאין זה השטר כדין טופסי דשטרי וה"ר ר' יונה ז"ל פי' שלא יוכל לטעון לא לשעבוד גמור נתכונתי אלא לשופרא דשטרא ולסמוך על מה שיש בדעתי לפרוע מעות או מטלטלין או קרקעו' בני חורין וזה שכתבתי בשטר הוא כמו הסופרים שכותבין בטופסי דשטרי מה שלא שמעו מהלוה על כן פי' שלשעבוד גמור נתכוון. בבטול כל מודעי. שלא יטעון ויאמר אנוס הייתי כמו שהודעתי לפלוני ולפלוני עדי וכמ"ש בפ' ב' דכתובו' (י"ט ע"ב) עדים שאמרו מודעא היו דברינו על כן הוא מבטל כל אותם הדברים שמסר לעדיו ולשון מסירה נזכר במודעא בפ' חזקת מאן דמסר מודעא אגטא וכן בערכין (כ"א ע"ב). ושאמסור הוא לשון מיותר שלאחר קנין איך ימסור מודעא. וקנינא שאלו לר' יהודה הלוי ז"ל מה הועיל זה הלשון והלא לשון עתיד הוא כמו ושמענו ועשינו שהוא כמו ונשמע ונעשה שהו"או הופכתו לעתיד וא"כ וקנינו ר"ל ונקנה ועדיין לא קנה והשיב כי הפרש יש בין שהוא תחלת הדבור בין שהוא באמצע דבור כי ועשה בצלאל הוא"ו הוא וא"ו ההפוך ויעש בצלאל אבל מי פעל ועשה הוא וא"ו העטף נמשך להתחלת הדבור שהוא פעל שהוא עבר וכן ועשה הוא עבר וכן וקנינא הוא נקשר עם אמר לנא פלוני וקנינא עבר עם עבר. וקנינא מר' פלוני וכו' ועל הנאמנו' בפי' כבר נתפרש למעלה למה צריך לומר כן וענין זה הקנין למדנו מבועז שנאמר שלף איש נעלו ונתן לרעהו ונחלקו רב ולוי בפ' הזהב (בבא מציעא מ"ז ע"א) מי נתן למי הגואל שהוא המקנה נתן לבועז ובההיא הנאה דקביל מניה אותו נעל הקנה לו אותה נחלה שהית' ראוייה לו או בועז שהוא הקונה נתן לגואל וכיון שקבל הגואל אותו נעל נקנית הנחלה לבועז ולזה נקרא זה הקנין קנין חליפין שבאותו כלי שמשך המקנה מיד הקונה החליף לו אותו דבר הנקנה לקונה מיד המקנה וקי"ל דבועז נתן לגואל ונקרא זה הקנין קנין סודר ובזה הקנין אדם קונה קרקעו' ועבדים ובהמה וכל המטלטלין כדאיתא בפ"ק דקידושין (כ"ח) ובשלהי חולין (קמ"א ע"ב) אמרינן מטלטלין נקנין בסודר ובקרא דבועז לקיים כל דבר כתיב אבל מטבע אינו נקנה בסודר אלא באגב כדאית' בפ' (כל) הזהב (מ"ו ע"א) ובנדרים בפ' השותפין (נדרים מ"ח ע"ב) אמרי' דסודרא קני על מנת להקנו' הוא שהוא מתנה על מנת להחזיר ואם תפס אותן המקנה ולא החזירו לא מתפי' ליה שצריך להחזירו ואם רצה לעכבו לעצמו אין שומעין לו והכי מוכח בפ"ק דקידושין (ו' ע"ב) דאמרי' התם דמתנה על מנת להחזיר אע"פ ששמה מתנה אין אשה מתקדש' בה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין פי' משום דחליפין מתנה על מנת להחזיר הוא ומה שאמרו בפ"ק דמציעא (ז' ע"א) האי סודרא כיון דתפס שלש אצבעו' על שלש אצבעו' כמאן דפסיק דמי לאו למימרא שאם רצה הלה שיפסקנו ויתנהו לו ששומעין לו אלא כמאן דפסיק על מנת להחזיר וכן כתב הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפ"ק דמציעא ובהלכו' נדרים פ' השותפין וצריך לתפוס שלש על שלש או יותר שזהו בגד לענין טומאה והסופר או העדים שהם מקנין בסודר שלהם הרי הוא כאלו נתנוהו אל הקונה שיקנה בו וכן תקנו הגאונים ז"ל ואחר שנעשה הקנין חוזר אליהם דמתנה על מנת להחזיר היא בין שיהי' הסודר של הקונה עצמו בין שיהי' של אחר וקי"ל (ב"מ מ"ה ע"ב) דמטבע אינו נעשה חליפין שאם נעשה הקנין במטבע לא קנה משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה ובכלי קונין אע"פ שאין בו שוה פרוטה אבל בפירות לא דקי"ל כרב נחמן (שם מ"ז ע"א) דאמר פירות לא עבדי חליפין שאם נעשה הקנין בפירו' לא קנה ולזה כתבינן וקנינא מיניה במנא לאפוקי מדרב ששת (שם) דאמר קונין בפירות שצריך כלי. דכשר למעוטי איסור הנאה שאם נעשה הקנין בדבר שהוא אסור בהנאה כגון כלי של ע"ז ושל עיר הנדחת אינו קנין כלל. למקניי ולא לאקנויי לאפוקי מדלוי דאמר בכליו של מקנה שצריך שיהי' כליו של קונה ויתפסנו המקנה. ביה למעוטי מטבע שאין מטבע נעשה חליפין ולמעוטי מריקה שהוא כלי הנעש' מצפיעי בקר לא צריך דפשיטא שאינו נעשה קנין לגריעותו. וקנין דברים אינו כלום כדאית' בפ"ק דבבא בתרא (ג' ע"א) שאם אמר קנו ממני שאחלוק חצר זו המשותפ' בינינו הוי קנין דברים ואינו קנין שאין הקנין נתפס אלא בדבר שיש בו ממש אלא אם אמר קנו ממני שרוח פלוני' תהי' לפלוני ואני אטול רוח אחרת הוי קנין לפי שהקנין חל על הקרקע כדאית' התם. ולא נזכר בנסח כתובה לראשונים ז"ל כתבנו וחתמנו ומסרנו אבל נהגו שהחתן מוסר ביד הכלה בפני העדים הכתובה ושרש דבר זה הוא כי הרי"ף ז"ל סובר ששטר מתנה בקנין לא קני עד דמטי שטרא לידו והביא ראיה מפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ה ע"ב) דאמרי' התם מי שמת ונמצאת דאיתיקי פי' מתנת שכיב מרע חגורה ביריכו אינה כלום ומפרש לה הרב ז"ל אפי' כתוב בו קנין דאע"ג דאית בה קנין כיון דלא מטיא לידיה לא זכה בה וכן דעת הרמב"ם ז"ל וכן נראה דעת ר"ח ז"ל בפ"ק דמציעא שהכותב ללות ולא לוה לא משתעבד בקנין עד דמטי שטרא לידיה ולענין עיקר כתובה לא צריך מסירה משום דתנאי ב"ד הוא ואע"פ שלא נכתב כמו שנכתב דמי וכן לענין נדונייא כיון שקבלה משעת קנין נשתעבד אבל לענין תוספ' שהיא מתנה לא נשתעבד בקנין עד דמטי שטרא לידה. ולפי דעת זה נהגו למסור הכתובה בפני העדים מיד החתן ליד הכלה אבל ה"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מאגש פירשה להדיה דיאתיקי בלא קנין דבקנין משעת קנין לה נשתעבד וכן נרא' דעת רש"י ז"ל בההיא שכתב ללוות ולא לוה בפ"ק דמציעא וכן הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל ולפי זה לא נמצא בנסח הכתובה ומסרנו בידה ולחוש להרי"ף ז"ל ולהרמב"ם ז"ל הנהיגו למוסרה בידה בפני העדים ביד הכלה ובכתובה שאין בה תוספ' לא הי' צריך ואע"פ שנהגו ואין למחו' בידם. ואם יש מחקין והוא שנמחק הדיו בעודו לח או גרד שגרדוהו יבש והכי מתפרש במנחו' פרק הקומץ רבה (מנחות ל' ע"ב) מחק או גרד או תלויו' על השטה הראשונה או בין השטין יקיימו אותם ויאמרו תיבה פלוני' היא על המחק או על הגרד או על השטה העליונה או ביני שיטי או ביני חטי שהו' לשון תלמוד תלייה ליה רב לר' ביני חטי בכתובו' פ' מציאת האשה (כתובות ס"ט ע"א) ופי' רש"י ז"ל בין השטין וזהו לשון תלה ליה דבר התלוי בין דברים אחרים ויש מפרשין ביני חטי שהיתה האגרת תפורה ובין החוטין של התפירה תלה ליה. ואחר שיקיימו הכל יכתבו כך וכך מתוקן והכל שריר וקיים כלו' אלו התקונין עם הכל הוא שריר וקים וזהו לשון והכל שהוא ענין מצורף עם אחר ולשון שריר הוא חוזק כמו לשרורי מנא קא מכוון ובנסח הרמב"ם ז"ל והכל בריא ושריר וקים כותבין וקים ביוד אחת מל' קימו וקבלו עליהם וכאשר קים הכתוב במגילת אסתר ויש אומרים ששטר שאין כתוב בו שריר וקים שהו' בטל ואינו נראה כן דעת הרי"ף ז"ל שהוא לא כתב זה בהלכותיו שלא נזכר בגמר' אלא לענין גט מקושר וצריך שלא יהיו הקיומין בשטה אחרונה שמא הרחיקו העדים חתימתן שטה אחת ואחר שחתמו מחקו וגרדו ותלו ועשו קיום והרמב"ן ז"ל היה מכשיר אם כתוב והכל שריר וקים על פי המנהג וצריך להחזיר בסוף השטה בשטה אחרונה שהיא מענינו של שטר שאם יש בשטה אחרונה ענין שאינו נזכר בתוך השטר אין למדין ממנו שאנו חוששין שמא אחר שחתמו העדים הוסיף אותה שטה לפי שדרך העדים להתרחק מעט מהשטר על כן אין למדין ממנה אבל כל השטר הוא כשר זולת אותה שטה ואם יש בו הכל שריר וקים למדין משטה אחרונה על כן למדין מקיום מחקין וגרדין ותלויו' משטה אחרונה כמו שכתבתי ואחר הכל שריר וקים יחתמו השטר וצריך שיקראו העדים השטר קודם שחתמוהו ולא הכשירו לחתום מפני שמיעת הקריאה אלא כגון רב נחמן וספרי דדייני משום דמרתתי מניה אבל רב נחמן וספרי אחריני ואי נמי ספרי דדייני ולא רב נחמן לא יחתום עד שיקראנו או יקראנו הסופר לפניו כדאי' בפ' ב' דגטין (י"ט ע"ב). ויכול לקרות הסופר וקנינא קוד' קנין ולא חיישי' למחזי כשקרא אלא בדבר שהשקר יכול להתברר כגון ההיא דפ' גט פשוט (בבא בתרא קע"ב ע"א) כי קיימיתו בהיני כתבוהו בהיני ואע"ג דמימסרן לכו מלי בשילי משו' מחזי כשקרא שהרי יכול להתברר שקר זה אם כתבו המקו' שנמסרו להם הדברים ולא כתבו המקום שחתמו אבל בכל דבר שאחר גמר מעשה הוא אמת אע"פ שבשעת הכתיבה אינו כן לא חיישי' למחזי כשקרא אחר שנגמר הדבר נראה שהוא אמת וכן כתבו המפרשי' ז"ל בחדושי גטין בפ' כל הגט וכן בכאן אע"פ שבשעת הקריאה לא קנו ממנו עדיין כיון שאין חותמין עד שקונין ממנו יכולין לקרותו ולא מחזי כשקרא ואלו היינו חוששין למחזי כשקרא היה אסור לכתבה עד שקנו ממנו וכיון שבכתיבה אין חוששין למחזי כשקרא כ"ש בקריאה. ונהגו שהחתן חותם קודם העדים וכתב הרשב"א ז"ל ה"ה שיש תקון גדול שאם לא מצאו קיום בחתימ' העדים ויש עדים באי זה יום ראוהו בחתימת החתן הרי הוא כאלו התקיים באותו יום ואינו נאמן לומר פרעתי וטורפת מן הלקוחו' כדין שטר מקויים והביא ראיה ממה שאמרו בפ' גט פשוט (בבא בתרא קע"ד ע"ב) שכיב מרע שאמר מנה יש לפלוני בידי תנוהו לו נותנין לו ומוקמינן לה התם שיש בידו שטר שאינו מקויים אמר תנו קיימיה לשטריה ודוקא בחתימת החתן בכתב ידו אבל אם צוה לסופר לחתום או לאחר אין חתימה זו כלום אפי' מדין עד אחד שהרי נהגו שאפילו קרוב חותם בשביל החתן ואם היה לו דין עד אחד היה פסול השטר וצריך להתיישב בדבר אם היה רחוק אם יש לו דין עד אחד. ונהגו לחתום השושבינים ושאר העם בין קרובים זה לזה בין קרובי' לחתן ולכלה וכבר נשאל הרשב"א זל"הה מזה והשיב שכיון שחותמין העדים באחרונה פלוני עד פלוני עד כשר שהרי אמרו (ב"ב קס"ב ע"ב) (מילייהו) [מילאהו] בקרובים כשר והשם ברחמיו ימלא כל משאלותינו לטובה אמן:
883
884ענין שב:
884
885אלו הם התקנות אשר תקננו על עניני הכתובות וקבלו עליהם יתר הקהלות:
885
886אם ישאלך בנך מחר אל מי היא זאת האגרת:
886
887תאמר אליו על שם שמעון בן איש צמח היא נזכרת:
887
888ואילו התקנות כבר נדפסו בחלק שני סימן רצ"ב והמבקשם ימצאם שם מראשם ועד סופם:
888
889שאלה שג:
889
890בגאיה. שאלת להודיעך שורת הדין באשה שנשאת בתנס ונתאלמנה בבגאיה וכתובתה היא כתובה בתנס והוא מקום שקבלו עליהם תקנו'. קהל אלגאייר י"ץ אבל לא נכתב כן בכתובה בפי'. אם סתמן כפירושן או לא. ומה שכתב בכתובה שהוציאה לו כך וכך כפולו' ממטבע תלמסאן אם תגבה זהב כעין שנז' בכתובה או מעות כנהוג בלשונם במשאם ובמתנם כ"ח זוז בכפולה ואם תגבה מעות ולא כפולו' אם יהיו ממעות היום או במעות זמן השעבוד של כתובה לפי שחסרו המעות מאותו זמן עד היום הרבה מאד יותר מחומשיתה ואם שמין מה שעליה ומטלטלי הבית או תטלם בחנם. וכן אם היא קודמת לבעלי חובות לפי שיש עליו חובות מרובין. וגם האלמנה הוציאה שטר חוב על בעלה בגופן שלהם אם תגבה בו או לא והמת הודה בשעת מיתתו שהוא חייב להקדש ל' דינרים וצוה שיתנום להקדש. אם ההקדש קודם לכל אדם או דינו כשאר הבעלי חובו'. וגם יש מהסוחרים שיש להם תביעה על נכסי המת שנתנו לו מעות לקנו' עורות ושעוה וצוה המת שיפרעו אלו קודם שאר הבעלי חובו' אם דבריו קיימין או לא. והבעלי חובות אם כל הקודם בשטר גובה ראשון או יחלקו לפי הממון ואם אחד מהבעלי. החובו' קדם וגבה שלא בב"ד אם גבייתו גבייה או לא. וכן זה המת יש לו חוב על סוחר אחד בכתב ידו ובשעת מיתתו שלח אחריו ואמר לו החוב שיש לי עליך בכתב ידך תתנהו לפלוני שאני חייב לו והנתבע ענהו אתה חייב לי כך וכך והמת כפר אם נאמן בשבועה כיון שאינו אלא כתב ידו או לא:
890
891תשובה: הקהל הק' אשר בתנס קבלו עליהם בענין הכתובו' תקנות קהלינו זה הק' הק' ק' אלגזאייר ולפי אלו התקנו' אין האשה גובה באלמנו' לא תוספ' ולא מתנה לחוד ואין לה אלא עיקר כתובה מאתים לבתולה ומנה לאלמנה ונדונית' הם נכסי צאן ברזל. וזאת האלמנה אשר באה עליה השאלה שיש לה בנדוניתה מאה כפולו' לפי מה שנהגו שם לגבות בכל כפול' כ"ח זוז ומנהגא מילתא היא דקי"ל כרשב"ג דאמר בפ' מציאת האשה (כתובות ס"ו ע"ב) לענין כתובה הכל כמנהג המדינה. א"כ המאה כפולו' הם מאתים ופ' דינרי כסף כל דינר עשרה זוזים. וב"ד מנכין לה לפי שיעור משקל המטבע שהיה נוהג בשעת שעבוד שכיון שהחסרון הוא יותר מחומש גובה כשעת שעבוד כי כן נזכר בגמ' בפ' הגוזל (צ"ז) לענין אם הוסיפו על המטבע ודעת הרי"ף ז"ל שם דהוא הדין לענין פחת וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' מלוה ולפי זה אם המשקל הראשון היו הזוזי' כ"ה באוקיא והיום הם מ' זוז באוקיא שלנו יש לה זכות בנכסי' מאה וי"ב אוקיות של כסף שהם תמ"ז דינרין מארבעים זוז באוקיא שלנו ויהי' כסף צרוף טבוע מבית הצריפ'. ולענין עיקר כתובה הם משקל כ"ה דינרי זהב כל דינר משקל צ"ו גרעיני שעורה או חטה ואם יש אוקיא וחצי בעשרה דינרי זהב. יהיו משקל ך"ה דינרי זהב שלש אוקיות ושלשה רבעי אוקיות והם ט"ו דינרים חדשים וכן בפדיון הבן שהיא משקל ך' דינרי זהב כנז' בבכורו' (נ' ע"א) הם לפי חשבון זה המעות אלו י"ב דינרי' חדשים. א"כ צריכה לגבו' בין עיקר כתוב' ונדוניא תס"ג דינרים חדשים יפים וטובים. ושמין מה שעליה ולא תטול אפי' מנעל שברגלה ולא כלי מכלי הבית והיא קודמת בזה לכל בעלי חובות בין במטלטלי בין בקרקעו'. שהרי כתוב בכתוב' אגב ודקניתי ודאקנה ויש לה חיוב מזונו' מתנאי ב"ד את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי ויכולין לסלק אותה מהמזונו' אם יפרעוה כי כן היא התקנה והיא קודמת באלו המזונו' לשאר בעלי חובות כקדימתה בנדוניתה. לפי שמשעת כתיבת הכתוב' נשתעבדו הנכסים למזונו'. וכן יראה מפ' הנזקין (גיטין נ"א ע"א) ומפ' הנושא (כתובות ק"ב ע"ב) בענין הנושא אשה ופסק לזון את בתה שהיא טורפת משעת כתיבה אע"פ שחיוב המזונו' הוא מאוחר לבעלי החובו' ומפני תקון העולם נכסים המשועבדין בחייו הם קודמין למזונותיה. אבל במה שהוד' בשעת מיתה היא קודמת כמו במתנ' שכיב מרע כדאיתא בפ' מי שמת שאין בזה תקון העולם זכותה. וכל זה אחר שישביעוה בב"ד. ושטר חוב שכתב לה בעלה אם כתוב בשטר שהם דרך הלואה שלוה ממנה בעלה אין לה כלום כי כן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' מלוה לפי שכל נכסים שיש לאשה הם בחזקת הבעל ואם יתבאר בשטר שנשתעבד לה דרך מתנה וגמילו' חסדים תטול אותם מהנכסים כשאר חובות. ומה שהודה בשעת מיתתו שיש בידו ל' דינרים חדשים להקדש ורוצה שיתנו מנכסיו אלו הל' דינרי'. כבר שמענו עליהם והעידו כי הוא היה מצוה שישלחו' אלינו להתחלק על ידינו והוא כפר מיתתו תהא כפרה. והדין בזה הוא שכיון ששלח בהם יד נעשו חוב עליו והרי הם כשאר חובו' שיש עליו. ואלו לא צוה ליתנם היו הנכסים פטורין מזה החוב לגמרי. לפי שזה הוא ממון שאין לו תובעין שלא הקדישם לאנשים ידועים וכיון שהוא ממון שאין לו תובעין המזיק אותו פטור כדאמרי' בפ' הזרוע (חולין ק"ל ע"ב) לענין מתנו' כהונה שהמזיק אותם ואוכלם פטור מפני שהו' ממון שאין לו תובעין שכל מי שיתבענו יכול לדחותו ולומר לו לא לך אתנם אלא לאחר וה"ה לעניי' וכיון שאין לו תובעין המזיקן ואוכלם פטור. וה"ה להקדש עניים. ואע"פ שהתוס' אומרים שאם הם לעניי העיר ממון שיש לו תובעין הוא זה הוא אפי' לדבריהם כשהקדישם לעניי העיר אבל אם צוה לשלחם למקום אחר בלא ספק שממון שאין לו תובעין הוא ובפ' החובל (בבא קמא צ"ג ע"א) מוכח שהקדש עניים אינו בתור' שומרין דדרשי' התם לשמור ולא לחלק לעניים. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' שאלה ופקדון ופירשו המפרשים ז"ל שאפי' פשע בהם פטור. וכל זה הוא אם לא צוה הוא להחזירם אבל אם צוה דרך תשובה להחזיר' נתחייבו הנכסים כשאר חובות שיש עליו. ולענין חובות הסוחרים שיש עליו אם הוא דרך עסק שהוא מתעסק בשבילם שנותנין לו מעות וקונה סחורו' באחריותם שאם נגנבו או אבדו האחריו' הוא עליהם יטלום ולא חל עליהם שעבוד כלל. ואם הנכסים הם באחריותו שאם נגנבו או אבדו הוא חייב לפרוע מה שנתנו לו. אינן אלא כחוב בעלמא ויטלום כל בעלי חובות בשוה שאין דין קדימה למטלטלין כי לפי תקון חז"ל בכל עסק הוא פלגא מלוה ופלגא פקדון דעביד רבנן מלתא דניחא לתרויהו שיהא הריוח וההפסד בין שניהם כדאי' בפ' המקבל (בבא מציעא ק"ד ע"ב ובב"ב ע"ב) גבי שטר כיס היוצא על היתומים וכדמוכח בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ס"ח ע"א) אבל הסוחרים לא נהגו כן ובכל כי האי מלתא מנהגא מלתא היא. וכ"ש שהרי הודה בשעת מיתה שלא נאבד העסק ובעלי חובות וההקדש והאשה בשטר חוב שכתב לה אם יש לה זכות בו על פי מה שכתבתי כלם יחלוקו שוה בשוה. אחר שתטול היא כל זכות שיש לה. וי"א שיחלקום לפי ממון. אבל הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל סוברי' שיחלקום שוה בשוה כרב כמעט עד שיפרע היותר פחות ויסתלק. וכ"כ הרי"ף ז"ל בפ' מי שהיה נשוי והרמב"ם ז"ל פ"ב מה' מלוה ובפ' י"ז מהל' אישות וכן ראוי להורות. ואם אחד מבעלי חובות קדם וגבה לא גבה ויחזיר מה שגבה לאמצע ויגבו לפי הדין כלם כי כן פסקו הגאוני' ז"ל בפ' מי שהיה נשוי דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה לא גבה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' מלוה. והמכתב שנמצא בשם אחד שהוא חייב לו ואותו שכתבו טוען שכבר בא לחשבון עמו ולא נשאר בידו כלום. דע כי בענין הוציא עליו כתב ידו אמרו בגמ' בפ' גט פשוט (בבא בתרא קע"ה ע"ב) שאינה גובה אלא מנכסים בני חורין. והרשב"א ז"ל פי' דווקא לענין בני חורין יש לו דין מלוה ע"פ אבל לומר פרעתי אינו נאמן יכול לומר לו שטרך בידי מאי עביד. אבל הרי"ף ז"ל סובר שנאמן לומר פרעתי וכן כת גדולה של חכמי' כתבו כן ובכללם הרמב"ם ז"ל (פי"א מה' מלוה ה"ג) ולפי דבריהם אין עליו אלא שבועת היסת דטענת ברי יש עליו כיון שהמת תובע והוא אומר שאין עליו כלום שכבר נפטר מאותו שעבוד:
891
892עוד בגאיה לאסור קבורת המת בשבת על ידי עממין
892
893ענין שד:
893
894בר"ה בפ"ק (כ' ע"א) אמרינן כי אתא עולא אמר עברנא לאלול אמר עולא ידעין חברין בבלאי טיבותא דעבדינן בהדיהו כלומר שלא יהי' יום הכפורים ושבת סמוכים זה לזה. מאי טיבותא עולא אמר משום ירקיא רבי יוסי בר חנינא אמר משום מתיא ואסיקנא דכלהו אית להו משום מתיא ביום הכפורים ושבת ולא פליגי אלא ביום טוב ושבת דמאן דאמר משום מתיא ליכא דאפשר בעממ' אבל ביום הכפורים ושבת לא אפשר בעממין. ובסוגיא קמייתא דפ"ק דיבמות (ז' ע"א) אמרי דרך שקלא טריא קבורת מת מצוה תוכיח דדחיא עבודה ולא דחיא שבת לא על ידי ישראל מן התורה ולא ע"י עכו"ם מדרבנן דהא בהא תליא ואפי' בדיעבד לא התירו בפ' שואל (שבת קנ"א ע"א) אלא בצנעא ובכדי שיעשו ולא נמצא בגמרא היתר אלא בשבת דשבות דמילה שנתנה שבת לידחות אצלה והרמב"ם ז"ל שהשוה שאר מצות למילה לא השוה אותם אלא לשבות אבל למלאכה גמורה לא ומי שהשוה אותם אפי' למלאכה גמורה מחו ליה מאה עוכלי בעוכלא והרמב"ם ז"ל כתב שהרב בעל העטור טעה בהיתרו הדלקת נר בסעודת שבת ע"י עכו"ם וכשהקשו לו איך נתיר זה ותאסור קבורת מת על ידי עממין היתה התשו' דמשום כבוד המת נגעו בה שלא יתעסקו בו עכו"ם אבל בשאר מצות שאין בהם זה הטעם נתיר ולא הגיעה הטעו' להתיר כן במת אם הי' אפשר לקבור את המת בעממין בשבת למה לא נקבע ר"ה בד' או בו' ונדח' תקיעת שופר שהיא מדאוריית' ושגור הוא בפי הרגילין בקבועין וכן הוא בתו' בפסחי' בפרק תמיד נשחט ובסנהדרין פרק דיני ממונות שטעם דחיה זו הוא שלא יבואו תרי שבי סמוכין זה לזה משו' מתיא וכ"כ הראב"ד ז"ל בהשגו' בה' קדוש החדש וכל הדחיות לא בד"ו פסח ולא גה"ו עצרת ולא אג"ו יום צום ולא זב"ד פורים אינם אלא מפני לא אד"ו ראש ומעולם לא נעשה מעשה כזה לקבור המת בשבת ע"י עממין אפי' בשעת הדחק:
894
895ויש מתיר לישראל לקבור את המת בשבת שאפילו ע"י עממין אסור כמו שכתבתי למעלה ולמד זה ממילה שדוחה שבת וזה פלא להביא עצות מרחוק לסתור פשטי התלמוד שהרי בפ' אמרו בפ' שואל (שבת קנ"א ע"ב) אפי' דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת וכו' שנ' במתים חפשי כיון שמת אדם נעש' חפשי מן המצו' ולא התירו לו אפי' טלטול אלא ע"י ככר או תינוק כדאי' בפ' במה מדליקין (שבת ל' ע"ב) ובאחרון משבת (קנ"ו ע"א) אמרו נולד בשבת מת בשבת כלו' לפי שחללו עליו את השבת ימות בשבת ולא יוכלו לחלל עליו שבת ובירושלמי במס' כלאים (פ"ט ה"ד) ובכתובו' פ' הנושא (ה"ג) כשמת רבינו הקדוש ע"ש היה והיו דואגי' שמא חללו שבת אלא שהובטחו בבת קול שהם בני הע"הב ולא חללו שבת שדרך נס עמד' להם חמה והמתיר הזה למד זה בג"ש נאמר במילה וביום השמיני ימול ונאמר במת תקברנו ביום היום מה מילה דוחה שבת אף קבורת מת דוחה שבת ואין אדם דן ג"ש מעצמו ועוד דאיכא למפרך מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתו' וכמו שאמר בפ' המילה (שבת קל"ג ע"א) ולא היה צריך ג"ש אלא מגופיה דקרא דבעומר ושתי הלחם ובלולב וסוכה ומצה ושופר דרשי' ביום ואפי' בשבת בלא ג"ש. ואפי' היינו דנין ג"ש זו היינו אומרים דיו לבא מן הדין להיו' כנדון ומה מכשירי מילה אינן דוחין שבת שהרי אין עושין איזמל בשבת לצורך מילה אף מכשירי קבורה אינן דוחין שבת וחפירת הקבר מכשירי קבורה היא שאין מצות קבור' אלא להכניסו בקבר ולהחזיר עליו העפר ואם מצא קבר פתוח אינו חייב לחצוב לו קבר וכמ' שאמר בשתי הלחם אם מצא קצור אינו קוצר ובגמ' לא הזכירו תקברנו ביום ההוא לומר שמצו' קבורה דוחה שבת ולדרוש ביום ההוא ואפי' בשבת כמו כל אותן שהזכירו בהם ביום ואפי' בשבת לפי שאי אפשר לדרוש כן לפי שזה נאמר בהרוגי ב"ד הנתלין ואין ב"ד דנין דיני נפשו' בשבת כמו שלמדו (סנהדרין ל"ה) מפ' לא תבערו אש וא"כ כשאמר הכתוב תקברנו ביום ההוא שהוא יום התליה אי אפשר לדרוש ביום ההוא ואפי' בשבת שהרי בחול נתלה ונדרוש בו ביו' ולא בלילה כמו שדרשו בלולב ושופר ובמחוסרי כפרה ובמילה ואם הלינו אחד מהרוגי ב"ד עוברים בלאו לא תלין ובעשה דקבור תקברנו ביום ההוא ובספרי דרשו לא תלין נבלתו על העץ מה עץ דרך בזיון ואם הלינוהו לכבודו אינם עוברים וכן הוא בפ' נגמר הדין (סנהדרין מ"ו ע"א) וכבודו הוא שלא יחללו עליו שבת שגנאי גדול הוא לו שיאמרו שנחלל עליו שבת. וכ"כ הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם. והעול' מזה הוא כי נשארנו על שורשנו שקבורת מת מצוה אע"פ שדוח' עבודה אינו דוחה שבת אפי' לדהמע"ה כמ"ש בפ"ק דיבמו' (ז' ע"א) והוצרכתי להשיב על זה אע"פ שהוא פשוט משום דבד"ת כתיב ענה וכו':
895
896ענין שה:
896
897זה כתב לי בכתב ידו הר"י ב"ש זלה"ה. הוסיף עליו כל שהוא פסול (ר"ה כ"ז ע"ב) אף עפ"י שמתחלה היה בו שיעור שופר והטעם דשופר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות וכן דבק שברי שופרות פסול מן הטעם הזה וכן נתן שופר בתוך שופר ותקע אם קול פנימי שמע יצא ר"ל קול פנימי לבדו שהוא עודף על החיצון אבל אם קול חיצון שמע לא יצא דהוה ליה קול שני שופרות. ואע"ג דבתקיעה אמרי' (שם ע"א) דתרי קלי משתמעי אף אם הא' כשר והאחד פסול אם הכשר חלוש והפסול חזק כגון שופר ושתי חצוצרות שבמקדש זהו תרי קלי מתרי גברי אבל תרי קלי מחד גברא לא והכא בתר תוקע אזלי' וחד הוא אעפ"י שהשופרו' שנים כ"כ הרמב"ן ז"ל. ולי נראה שאין צריך לזה שהרי כאן הקול מתערב וקול אחד הוא הבא משני שופרות אבל כשהם קולות חלוקי' אין לפסלו אלא מטעם דתרי קלי לא משתמעי אבל אי תרי קלי משתמעי הא יהיב דעתיה ושמע קול שופר אחד ואפשר שאפילו בתוקע אחד בשני שופרות יחד כל אחד לבדו שיצא י"ח דהוה ליה כתרי קלי מתרי גברי כיון שאין הקולות מתערבין עכ"ל הר"ב ז"ל. ואני עניתיו שאפי' יהי' טעם הפסול אם שמע קול חיצון מפני ערבוב הקול אבל האפשרות הזה שיהי' תוקע בשני שופרות יחד יוצא דתרי קלי מתרי גברי אינו שהרי זכור ושמור תרי קלי הוו וכיון דמחד נפקו אמרי' בגמרא (שם) שאין האוזן יכולה לשמוע כיוצא בו ומהתם ילפי' תרי קלי מחד גברא לא משתמעי:
897
898ענין שו:
898
899עוד כתב לי הרב הנזכר ז"ל בההיא (ר"ה ל"ד ע"ב) דשמע ט' תקיעו' מט' בני אדם כאחד כתב רש"י ז"ל דלא גרסינן לא יצא דהרי תרי קלי מתרי גברי בהלל ובמגלה ובתקיע' משתמעי אלא יצא גרסינן והמפרשים ז"ל כתבו דליתה דהכא משום הכי לא יצא לפי שהוא צריך לשמוע על הסדר תקיעה ותרועה ותקיעה והכא הרי שמען כלן בבת אחת יוצא מדבריהם דתקיעה מזה ותקיעה מזה בבת אחת ואח"כ תרועה מזה ותרועה מזה בבת אחת וכן כל הסימן שיצא לשני סימנין דתרי קלי מתרי גברי משתמעי ויהיב דעתיה ושמע זה וזה ועולה לו לשנים עכל"ה ז"ל. ואני עניתיו והנה יש נסחא אחרת בדרשת הרמב"ן ז"ל אם קול חיצון לבדו שמע לא יצא. אם שמע קול שניהם י"א יצא דהא קיימא לן בשופר תרי קלי משתמעי דכיון דחביב עליה יהיב דעתיה ושמע ואפילו יהי' קול אחד פסול והשני כשר ואפי' היו הפסולים רבים וקולן גדול וחזק. והכשר יחיד וקולו חלוש מהם דהיינו שופר ושתי חצוצרו' דמקדש כדמסיק בגמרא ואני אומר אם שמע קול חיצון ופנימי הוו להו תרי קלי מחד גברא ולא משתמעי ולא אזלינן בתר רוב שופרו' ושנים הם אלא בתר תוקע וחד הוא ויש קצת ראיה מצפהו זהב מבחוץ ונשתנה קולו מכמות שהיה (שם כ"ז ע"ב) דהא שמע תרויהו ובתרי קלי נינהו וצ"ע ע"כ לשון הרמב"ן ז"ל. ויש לתמוה לכאורה איך אפשר שישמע קול חיצון לבדו בין שיהי' עודף החיצון מצד א' בין שיהי' עודף משני צדדין. הרי הקול עובר בפנימי על כל פני' ושני שופרות הם. ונראה שהם מפרשים אם קול פנימי שמע שלא נשתנה קולו מכמות שהיה והוא עודף על החיצון משני צדדין יצא שאין כאן אלא קול שופר אחד ואם קול חיצון לבדו שמע שלא שינה קולו הפנימי כלל לא יצא אעפ"י שקול שופר אחד שמע כיון שהקול הוא יוציא מהפנימי הוא חוצץ ולא דמי לקדחו בזכרותו דהוי גוף א' ואינו חוצץ אבל זה חוצץ ואם קול שניהם שמע שלא היה הקול דומ' לקול פנימי ולא לקול חיצון אלא קול מ"מ מעורב משניהם היו סוברין להכשירו כתרי קלי מתרי גברי בשופר וחצוצרו' ולא פסיל מטעם שופר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות אלא כשדבק שברי שופר או הוסיף עליו כל שהוא אי נמי בקרן פרה כדאמרי' בגמ' (שם כ"ו ע"א) משום שנעשה משני שופרות שופר אחד. אבל בכאן שני שופרו' חלוקין הם. והרמב"ן ז"ל חלק עליהם משום שהתוקע אחד הוא אעפ"י שהשופרו' הם שנים והוו כתרי קלי מחד גברא דומיא דזכור ושמור דאמר בגמרא (שם כ"ז ע"א) מה שאין האזן יכולה לשמוע ואף בזה הצריך רבינו הרמב"ן ז"ל עיון משום דזכור ושמור קול אחד ולא שתי קולות ולא ראה ה"ר יצחק ב"ש ז"ל זאת הנסחא וכתב מה שכתב על הנסחא שמצא וכבר כתבתי עליו גם כן אפי' לפי אותה נסחא. ושלום על ישראל:
899
900ענין שז:
900
901הנותן חפץ לסרסור למכרו והרוצה לקנותו אומר לסרסור להכריז עליו באותו סך שאומר לו ונהגו שאינו יכול לחזור בו הוא תמה דדווקא בענין הקדש אמרי' בערכין פ' המקדיש (ערכין כ"ז ע"א) שאם חזר בו מי שהוסיף על השום ממשכנין אותו וחוזרין על השאר שלפניו משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ובאמירה זכה ההקדש וגובה מהחוזר בו מי שהוסיף והשאר מהקודם לו אבל הדיוט שאינו קונה אלא במשיכה מפני מה אינו יכול לחזור בו וי"א שמפני תקנת השוק הוא ויכולי' להעמידו על דין תלמוד במקצת ולא משום תקנה לפי שכל הנותן חפץ ביד הסרסור למכרו כבר מסרהו לו על דעת שימשכנו הקונה בתורת קניה באותו סך שאומר לו אם לא יוסיפו עליו וכיון שמשכו הקונ' על דעת שאם לא יוסיפו עליו שיהי' נקנה לו כבר נתקיי' המקח באותה משיכה ואינו יכול לחזור בו ומי שהוסיף עליו אינו יכול לחזור בו ונסתלק הראשון לגמרי זה נראה לי להעמיד המנהג וכל זה דווקא במטלטלין:
901
902ענין שח:
902
903עוד שאלת מבוי שיש לו שלשה כתלים ופרוץ ברביעית או יש לו ב' כתלים וצורת פתח הג' או עומד מרובה על הפרוץ בשלישי' אם יש ברוחב רביעית לחי או קורה אסור לטלטל בו ולהוציא מהחצרות למבוי בלא ערוב וכן החצרות שדרין שם בני אדם צריכין עירוב אפי' הם כלם ישראלים וכן בעיר שדלתותיה נעולות בלילה אפי' כלה ישראלים דינה ככרמלית וצריכין עירוב כמ"ש בירוש' ובר"ה אפי' כלם ישראלים ואין מותרין לטלטל בו אפי' ע"י עירוב אא"כ יש לה דלתות ונעולות ובעיר שכלה עכו"ם אם אין שם אלא ישראל אחד מותר לטלטל לפי שדירת עכו"ם אינה דירה ובישראל אחד דלא שכיחי לפי שחשודין על שפיכות דמים לא גזרו ובשני ישראלים דשכיחי גזרו כדי שלא ילמד ממעשיו כדאיתא בפ' הדר (עירובין ס"ב ע"א):
903
904ענין שט:
904
905ולומר היום הרת עולם בשבת וזה היום תחלת מעשיך אין הפרש בינו לשאר ימות השבת שאיזה יום מימי השבוע הוא באחד לחדש השביעי שהוא יום הדין הוא ע"כ אנו משלימין אחר זה היום תחלת מעשיך ועל המדינות בו יאמר. ואם בא לדקדק ענין ההתחל' שיהי' בימי השבוע תחלת הבריא' א"כ לא נעשה לעולם פסח אלא יום ה' שכן כתוב זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וכמו שאין ביום הזה שבפסוק דוקא לימי השבוע שהרי כתוב בט"ו לחדש כן זה היום תחלת מעשיך לאו דווקא לימי השבוע שהרי כתוב באחד לחדש יהי' באיזה יום מימי השבוע שאין התור' מקפדת אלא על זמן החדש לא על ימי השבוע. ומ"ת הי' בשבת ואנו לעולם אין עושין שבועות ביום שבת ועוד מה נשתנה שבת משאר ימי השבוע שאם תאמר בשאר ימי השבוע הית' הבריא' זה שבוש שששת ימי בראשית לא היו בתשרי אלא באלול בחמשה ועשרים באלול נברא העולם ובריאת אדם היתה יום הששי ואין אנו קובעין לעולם ר"ה יום ששי ומי שאינו רוצה לקיים מצות תפלה רשע הוא ופסול לעדות ואינו עולה למנין עשרה:
905
906ענין שי:
906
907המינים מגנים את ישראל על שהקדימו עשיה לשמיעה כלומר שמתחלה ראוי שישמע האדם ואח"כ יעשה מה שישמע. וקראו לישראל עמא פחיזא כמו שנזכר בסוף כתובות (קי"ב ע"א) וכן עמא פזיזא כמו שנז' בשבת בפ' ר"ע (שבת פ"ח ע"א) וחז"ל (שבת שם ע"ב) ענו בזה לכסיל כאולתו אנן דסגינן בשלימותא כתיב תומת ישרי' תנחם ורז"ל הם משבחים על זה ואמרו בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ששים רבוא של מלאכי השרת וקשרו לכל א' מישראל שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע כמ"ש בפ' ר' עקיבא (שם ע"א) וכן במדרש ילמדנו בפ' ויקרא אמרו כי ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו הם ישראל שהקדימו עשיה לשמיעה. וי"מ שאומרים שכן ראוי להיות להקדי' עשיה לשמיעה שהיא הבנה ששמיעה זו לשון הבנה הוא כמו גוי אשר לא תשמע לשונו. ואני אומר שהדברים כמשמען שבפ' יתרו לא אמרו אלא כל אשר דבר ה' נעשה וזהו בקבלת התור' בכללה כי לא פרט להם המשפטים ובפרש' אם כסף בקבלת הברית שספר להם את כל דברי ה' ואת המשפטים בפ' ואלה המשפטים אמרו תחלה כל אשר דבר ה' נעשה כאשר אמרו בקבלת התורה ועתה הוסיפו כל אשר דבר ה' מאלה המשפטים נעשה ואל תאמר שיספיקו לנו אלו המשפטים ולא נשמע מהאל יותר אבל נעשה אלו ונשמע יותר וזהו שבחם שקבלו עליהם לשמוע יותר מאלו המשפטים וזהו מדרשן של חכמים בפסוק אם שמוע תשמע אם תשמע בישן תשמע בחדש שלשון שמיעה הוא על העתיד כמ"ש בפ' כיצד מברכין (ברכות מ' ע"א) ובפ' לולב וערבה (סוכה מ"ו ע"ב). וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים:
907
908שאלה שיא:
908
909בגאיה. שאלת זקנה אחת הית' מתגוררת בבית חתנה ומתפרנסת מנכסיה וגם פורעת לחתנה שכירות דירתה אחר זה חלתה חולי כבד עד שנתבטלו כל איבריה ולא נשאר בה כח ונשארה כן חמש שנים ובנה הי' מוציא עליה כל צרכיה משלו כמו ד' חדשים ומפני שאחותה הית' מתקוטטת עמו הי' נמנע מלהוצי' עליה ועמד חתנה בלא רשות ב"ד ובלא רשות בנה היורש ותפש מעותיה והי' מוציא עליה כדין ושלא כדין והי' מוכר מטלטלים בכל יום וכשגזר השם ומתה בא בנה היורש והזמין חתנה לב"ד ותבע ממנו מטלטלין אמר שהיו כתובים בפנקסו והוא טוען בברי שהיו אצל אמו השיב לו החתן שאין לו כל אותן מטלטלין ולא הודה לו אלא בקצת בלאות וכן זה החתן שאין לו זכות מחמת אשתו בירושת אמה אם הי' רשאי לשלוח ידו בנכסי חמותו בלא רשות ב"ד ובלא רשות בנה היורש:
909
910תשובה: מה שהוציא שלא כדין הפסיד ומה שאמרו בפ' שני דייני (כתובות ק"ז ע"ב) שמי שהלך למדינת הים ועמד אחר ופרנס אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי כבר כתבו הגאונים ז"ל שאם לוותה ואכלה מוציאים ממנו וכ"ש בנדון הזה שלא הית' צריכ' ללוו' אלא להתפרנס מנכסיה ושאינו צריך להוציא משום אדם מה שהוצי' שאין ליורש דין עליו כלום ובמי שהלך למדינת הים ועמד א' ופרנס אשתו ולוותה מוציא מיד הבעל ואפי' לוותה שלא בב"ד ולא פסקו לה מזונות בב"ד וכ"כ האחרונים ז"ל ולא הפסיד מה שהוציא ואפילו הוציא משלו כ"ש זה שאינו תובע לשום אדם כלום אלא שאומר שפרנס אותה מנכסי' שאינו בדין שיפסיד וכל זה יהי' שכרו שטרח בשמושה שיפסיד מה שהוציא כדין עליה האי דשנא להאי פרדשנא (לשון חז"ל סנהדרין צ"ד ע"ב) זה הגמול לזאת הטוב' ועל כיוצא בזה קראו בפ' נערה שנתפתתה (כתובות נ"ג ע"א) משיב רעה תחת טובה וכו'. ומה שהצריכו ב"ד בפ' אלמנה נזונת (כתובות צ"ח ע"א) לאלמנה שמכרה למזונותיה אינו שתצטרך רשות ב"ד בזה ואם לא נטלה רשות ב"ד שתפסיד מה שנטלה אלא כדי שישומו לה מה שתמכור ולא תמכור בזול ומ"ה סגי ב"ד הדיוטות כדאיתא בפ' אלו מציאות (בבא מציעא ל"ב ע"א) אבל אם מכרה שלא ברשות ב"ד ומכרה כראוי לא הפסידה כלום ואם מכרה בזול יחשבו לה כשעת היוקר וזהו כשמכרה בנכסי בעלה אבל זה שמשכונו בידו ימכור מה שהוציא בלא רשות ב"ד ואם מכר כראוי והוציא כראוי מה שעשה עשוי כי המלו' על המשכון שהוא תפוס בידו אינו צריך לב"ד כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' ג' מה' מלוה. וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' אלמנה נזונת שאם לא נתן הבעל מזונו' לאשה ועשתה ואכלה אע"פ שהותיר' אין לבעלה עליה כלום ואינה צריכ' להתנו' עמו בב"ד ולומר איני ניזונת ואינה עושה שהרי משכונה בידה וזו היא ששנינו (כתובות ס"ד ע"ב) אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה עכ"ל ז"ל ורשות היורש ג"כ לא הי' צריך כי אין רשות ליורש בנכסי מורישו עד שימות והרשות ביד המוריש לעשות בנכסיו מה שירצה וכבר אמרו בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ"ז ע"ב) ובפרק עשרה יוחסין (קידושין ע"ח ע"ב) אחר אי בעי למיתן ליה במתנה מי לא יהיב ליה ומשנה שלימה שנינו שם (ב"ב קל"ג ע"ב) הכותב נכסיו לאחר והניח בניו מה שעשה עשוי וכ"ש לצרכי גופו שאפי' כתב כל נכסיו לבניו בחייו יש מי שאומר בפ' נערה שנתפתתה (כתובות מ"ט ע"ב) הוא ואשתו נזונין מהם אע"ג דלא קי"ל הכי נלמוד מזה שאם לא מכר שהוא נזון מנכסיו בלא רשות היורש. ולענין כפירה והודא' שיש ביניהם במטלטלין או בכמה נמכרו אם הית' צריכ' אליהם יש על החתן חיוב שבועה עד כדי דמיהן כדאי' בפ' חזקת ובפ"י מה' טוען דכל היכא דליכא עדים וראיה נאמן עד כדי דמיהן במיגו ואנו פוסקין שכר שמוש לקרובות המשמשות קרובותיהן ומוציאין ואפי' מהבעל:
910
911שאלה שיב:
911
912עוד שאלת. מאלו האנוסים האחרונים אשר עדיין לא יצא עליהם שם שהם מחללים שבת בפרהסיא אם הם נאמנים על עצמם ששולחים יין בספינה ויאמרו שתו יין זה כי אני עשיתי בביתי אם הוא מותר לשתות:
912
913תשובה: אם יצא עליהם שם שהם מחללים שבת בפרהסיא אפי' מגען אסור ובשלא יצא עליהם שם זה משום חשדא בעלמא חשבי' להו חשודין לזה והכי מוכח בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות ל"ה ע"א) ומ"מ אפי' תאמר דלא חשבי' להו חשודים משום חששא בעלמא זהו להתיר מגען אבל להאמינם ביינם שהוא כשר אינן נאמנין לפי שאפילו האנוסים הראשונים שהיו ודאי אנוסים מפני חרב שלופה לא היו נשמרים מהתגאל ביין משתיהם ואפילו החכמים הגדולים וכל שאלותיהם לא היו אלא אם יברכו עליהם ברכת הנהנין וכן אם יכולין לבטלו מעט מעט במים וקמא קמא בטיל וכל שכן באלו שלא נאנסו אונס גמור שאין ספק שאין נשמרי' מלשתות סתם יינם וכיון שהם חשודין באותו דבר אין נאמנין עליו ואפילו ישראל המוחזק בכשרות ומקיים כל דברי התור' אם נחשד לשתות סתם יינם אינו נאמן להכשירו ומשנ' שלימ' שנינו בבכורות בפ' עד כמה (בכורות ל' ע"א) החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו ואם יש לחלק בנאמנותם הוא לומר שאע"פ (שאינו) [שאיהו] נאמן על של אחרים דקי"ל כרשב"ג דאמר הכי כדפסקי' בפ' בתרא דיומ' (ע"ח ע"א) וטעמ' דרשב"ג שהוא נאמן על של אחרים הוא משום דאין אדם חוטא ולא לו אבל על שלו אינו נאמן זהו הדין בזה ולפי זה אסרתי היין הבא מאצלם אפי' אותו שנעשה קודם הגזר' וכ"ש מה שנעש' אחר הגזר' שאם הראשון הקל לעשותו בכשרות ואסור כ"ש האחרון החמור שנעשה אחר הגזרה ומה שראינו מהם ושמענו מפיהם וכתבו לנו משם מחזיקים חשודים גמורים וכיון שהם חשודים אין להאמינם:
913
914שאלה שיג:
914
915תלמסאן. שאלת חצר אחת משותפת בין ג' שותפים וכל אחד מכי' חלקו ויש לכל אחד בחצר בית ועליה על גביו והשנים יש להם אכסדרה לפני העלי' והאחד לא הי' לו אכסדרה לפני עליתו ולא הי' לעליתו פתח אלא מהצד ולא הי' לו בחצר ג"כ אלא דרך לכניס' ויציא' בלבד ועמד זה בעל העלי' ובנה ג' עמודים בחצר ובנה על גבם אכסדר' ושותפיו מיחו בידו וכ"ש אותו שכנג' עליתו לפי שסתם לו אורו ועוד שעשן החצר הי' מתפזר ועכשיו נעשה צבור לתוכה והוא מזיק להם וצעקו ולא נענו כי הי' בעל זרוע וגברא אלמא ומיחו בפני עדים וארך הזמן מעת ההמחא' עד עתה ושאלת אם אחר שמיחו בפעם ראשונ' די או צריך למחות בסוף כל שלש שנים ושאלת אם כשתהי' ידם גוברת יכולין לומר לו שיסתור כל מה שבנה בלא רשותם או לא:
915
916תשובה: טענת המעכב לבנות האכסדר' מפני שהוא מאפיל עליו טענ' הית' וכדאמר בפרק השותפין שרצו (ז' ע"א) ההו' גברא דהוה בני אשיתא אחור' כוי דחבריה פי' שהי' בונה כותל כנגד חלון חבירו אמר לי' קא מאפלת עלי ואמרי' התם אמר רב חמא דינא קאמר ליה ועכבו מלבנות וכן טענת העשן טענה גדול' היא ואפילו החזיק בו אינה חזקה דהא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה (ב"ב כ"ג ע"א) אין חזקה לנזקין ואמר רב מארי בקוטרא וי"א אפילו מכיר' לא מהניא ויכול לחזור בו. והרמב"ם ז"ל סובר דמחילה מהניא וכ"ש מכירה וכן דעת הרמב"ן ז"ל וסובר שאפילו קנין אינו צריך אע"פ שהרמב"ם ז"ל מצריך קנין. וכל זה אם נעשה בתוך שלו ומגיע ההיזק לשל חבירו אבל בנדון הזה שבנה בתוך החצר המשותפת ומיחו בו השותפין צריך לסלק היזקו אע"פ שאם שתקו השותפין והחזיק [הוי חזקה] כדאמרי' בפ' חזקת (בבא בתרא ס' ע"א) שאם החזיק בחלון וסתמו חבירו בפניו ולא מיחה בו לאלתר הויא חזקה ואינו צריך חזקת שלש שנים שאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק אבל אם מיחה בו וע"י האומות בנה חייב לסלק היזקו אפי' החזיק זמן מרובה ואינו צריך המחאה כל זמן שלא יתברר שמחל שותפו היזקו שכיון שמתחל' החזיק בו באונס אין חזקתו כלום שהרי אמרו בפ' חזקת (בבא בתרא ל"ו ע"א) שראשי גליות אין להם חזקה לפי שהיו בעלי זרוע וכשמחזיקין בנכסי אחרים אינם יכולים לעכב בהם וה"ה לגזלן וזה האיש שהחזיק לקרקע זו שלא מדעת שותפיו בזרוע כן דינו שאין חזקתו חזקה ואין צריך למחות כל זמן שלא ידענו שמחל לו שותפו ואלו הי' צריך למחות הי' צריך למחות בכל שלשה שנים כדאמ' בפ' חזקת אבל בנידון הזה אין צריך למחות אלא לגלות דעתו בשעת בנין שלא נתרצה וכיון שנתברר שזה בנה ברשות שאינה שלו סותר בנינו והולך לו ובכל הנזקין אמרי' בפ' אלו נערות (כתובות מ"א ע"ב) ובפ"ק דבבא קמא (ט"ו ע"ב) דמשמתינן ליה עד דמסלק היזיקיה ואי לא ציית דינא משמתינן ליה. ומה שטען אחד מבעלי הורא' החזיק ביד המזיק ואמרו לו שאם יתרוס כנגדו ינדו אותו ואם כן שתיקתו אינה שתיקה דמה לי אנסוהו עכו"ם או ישראלים ואם נידהו אין נדוי וכיון דקי"ל דאי הדרא ארעא הדרי פירי א"כ חייב לו שכירות כל זמן שהחזיק בו:
916
917שאלה שיד:
917
918מלייאנה. שאלת אילנות שעלו בתוך חצרו של אדם והם סמוכים מזה לזה כמו טפח או טפחיים אם יש בהם תורת כלאים אם לאו:
918
919תשובה: אין איסור באילן אלא הרכבה והוא שיקח ענף או נוף אילן והוא שקראו הרמב"ם ז"ל יתד בלשון קדר ויתקענו באילן וזה בין בארץ בין בח"ל אסור מן התור' וכן אמרו בראשון מקדושין (ל"ט ע"א) ולא נזכרה הרחק' בשני מינין אלא בכלאי הכרם אבל באילנות לא נזכרה הרחקה ואפילו לערב זרעוני אילן ולזרעם כאחד מותר כדאיתא בתוספתא דכלאים:
919
920ענין שטו:
920
921דין בפ"ק דהוריות (ד' ע"א) אמר רב יהודה אמר שמואל אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקים מודים בו אבל בדבר שהצדוקים מודים בו פטורים מ"ט זיל קרי בי רב הוא מיתיבי יש ע"ז בתור' אבל המשתחוה פטור ואמאי והא כתיב כי לא תשתחוה לאל אחר דאמרי כי אסורה כדרכה אבל שלא כדרכה שריא ואי בעית אימא השתחוא' גופה כי אסורה בפשוט ידים ורגלים הא השתא דלית בה פשוט ידים ורגלים שריא. מכאן נראית לי ראי' שהשתחוא' אפי' בלא פשוט ידים ורגלים חייבין עליה ואע"ג דהשתחוא' דפנים בפשוט ידים ורגלים היא אפ"ה חייבין עליה בע"ז אפילו בלא פשוט ידים ורגלים והטעם משום דבע"ז אתולדות עבודה מיחייב כדאיתא בסנהדרין בפ' ד' מיתות (סנהדרין ס' ע"ב) ובע"ז בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה נ' ע"ב) וכי היכי דבשבר מקל לפניה חייב משום דהויא כעין זביחה ה"נ חייב משום תולדת השתחוא' ואע"פ שיש לחלק קצת דבשבר מקל לפניה יש לחייב משום דדמיא לזביח' דמה לי שבירת מפרקת מה לי שבירת מקל אפ"ה הדברים נראים דיותר ראוי לחייב בהשתחוא' בלא פשוט ידים ורגלים משבירת מקל ואפי' לרש"י ז"ל שפי' דאינו חייב בשבירת מקל אלא בע"ז שעובדין אותה בקשקוש מקל משום דמקל לארורה זו כבהמ' בפנים הוי הכא שאני דשם השתחוא' אחת היא מה שאין כן בשבירת מקל דלא מיקריא זביח' אלא כשעובדין אותה בקשקוש מקל הויא לה מקל כבהמ' עצמה ומה לי שבירת מפרקת מה לי שבירת מקל וכשאין עובדין בקשקוש לא דמי לזביחת בהמה בפנים אבל השתחוא' בלא פשוט ידים ורגלים הויא בכלל לא תשתחוה לאל אחר ואע"ג דבפני' לא הויא אלא בפשוט ידים ורגלי'. עוד מצאתי ראי' במסכת כריתות בפ"ק (ג' ע"ב) מדקא קשיא לי השתחוא' לית בה מעשה ואמר ר' יוחנן כפיפת קומתו הויא מעשה מדנקט כפיפת קומתו ולא נקט פשוט ידיו ורגליו מכלל דבכפיפת קומתו חייב ואע"ג בלא פשוט ידיו ורגליו:
921
922ענין שטז:
922
923מלייאנא:
923
924אשה שרואה דם מחמת תשמיש דינה הוא שאם ראתה כן ג"פ שהיא אסורה לשמש וצריכה להתגרש ומותרת לשמש לאיש אחר לפי שאין כל האצבעו' שוות ואם ראתה כן עם הבעל השני אסורה ומותרת לג' ואם ראתה דם בביאה ראשונ' מותרת לשמש שניה וג' לפי שאין כל הכוחו' שוות ואם ראתה ג"פ עם הבעל השלישי אסורה לכל אדם עד שתבדוק עצמה אם בא מהמקור והיא אסור' ואם מן הצדדין והיא מותרת ובדיקה זו היא שתקח שפופרת של אבר מפני שהוא חלק ופיו רצוף לתוכו ובתוכו מכחול ובראשו מוך כזה הצורה *** אם נמצא דם במוך הוא מהמקור ואסור' ואם לא נמצא דם במוך הוא מחמת מכה בצדדין ומותרת וה"ה שאם רצתה לבדוק לבעל ראשון ומצאה טהור' שהיא מותרת לו לעולם ואינה חוששת לאותו דם כי בודאי דם מכה היא ולא מהמקור ואם נסתלק הדם אחר שבדקה וידעה שהוא מחמת מכה ונתרפית ואח"כ חזרה להיות שופעת כבראשונ' וחוששת כאב בשעת תשמיש ובעת שהיא עושה צרכיה בפעם הראשונ' כיון שבדקה עצמה בראשונ' ונתברר שאינו מן המקור אלא מחמת מכה עתה שחזר הדבר לישנו אנו תולין להקל שמחמת מכה ראשונ' היא והיא נאמנת שחוששת כאב בשעת תשמיש ובשע' שהיא עושה צרכיה שבודאי מן הצדדין הוא הדם ובפ' האשה בנדה (נ"ט ע"ב) מוכח שדם היוצא מהמקור אין דרכו לצאת עם מימי רגלים וכיון שהיא אומרת שבצאת מימי רגלים היא כואבת מוכחא מלתא דלאו מהמקור הוא יוצא אלא מהצדדין וזאת היא המכה הראשונ' שחזרה ונתרפית ובפ' הרואה בנדה (נ"ח ע"ב) אמרו מעשה באשה אחת שבאה לפני ר' עקיבא ואמרה לו ראיתי כתם אמר לה שמא מכה הית' ביך אמרה לו הן וחיתה אמר לה שמא יכולה להגלע ולהוציא דם א"ל הן וטיהרה ר' עקיבא:
924
925שאלה שיז:
925
926מאזונא. שאלת ראובן הוא מקהל מאזנה ויש לו שם אשה הביאה ממוסתגאניס ולפי שלא היו לו בנים ממנה הלך למטמאטה ונשא שם אשה ונולדו לו שתי בנות ועתה רצה להעתיקה למאזונא וקרוביה עכבו על ידו ובאו לידי מסירות והפסידוהו ממון וברח משם מפני פחד מה הוא הדין בזה אם חייבת לבא אצלו אם לאו כי גם מקום דירת מאזונ' יותר טוב ממקום מטמאטה שאין שם קהל כמו מאזונ' ואין מתקבצי' לתפל':
926
927תשובה: כיון שהוא ממאזונ' ויש לו שם אשה חייבת ללכת אליו דמסתמ' לא נשאה אלא להוליכה עמו למקומו והי' לה לפרש בשעת הנשואין שלא יכוף אותה להוצי' משם וכיון שנשאת סתם רשאי לכופ' ללכת אחריו והכתוב אומר ושכחי עמך ובית אביך וכ"ש אם המקום הוא יותר טוב מאותו מקום ואין חייב הבעל להניח מקום טוב במקום קהל וללכת למקום שאינו טוב כמוהו ולא לסכן עצמו להפסיד ממונו:
927
928שאלה שיח: בגאיה. שאלת ראובן נתן לשמעון ק' זהו' להתעסק ושיחלוקו שניהם השכר והפסד בשוה וכדי שיבטח לב ראובן כתב לו שמעון שט"ח בגופן שלהם במאה זהובי' ומשכן אצלו חרבה אחת בסך הנז' ונשאר שמעון מתעסק זמן ארוך. ומה שהרויח חלק עם ראובן כשורה וכשנשלם זמן העסק תבע ראובן את שלו ורצה שמעון לתת לו מעות כפי מה שהיו שוים הזהובי' בשע' שקבלם מיד ראובן וראובן אומר לא כי אלא זהב תתן לי כי הזהב הותיר ותן לי זהב בעין וזהב כתוב' בשטר וזהב אטול ושמעון טוען שזה אינו חוב שאתחייב לתן לך זהב לא היה אלא עסק ועתה נטלת חלקך בריוח ואם אצטרך לתת זהב יש הפסד ויש לך לתת חלקך בהפסד כמו שנטלת בריוח ועל זה עמדו לפני השופט והשופט חייבו לתת לו זהב כמו שנמצא בשטר ורצית לדעת שורת הדין בינינו מה הוא:
928
929תשובה: מן הדין חייב לתת לו זהב כמו שנתן כי דין דינרי זהב כדין פירות ולוה אדם סאה בסאה על סמך שער שבשוק ואין בזה משום רבית אבל יש בזה ענין אחר והוא שזה הנדון עסק הוא ומדין התלמוד (ב"מ ק"ד ע"ב) דין עסק הוא פלגא מלוה ופלגא פקדון ואם נאנס העסק חייב המתעסק לפרוע החצי שהוא משום מלוה ופטור מהחצי שהוא פקרון ולפ"ז אינו מן הדין שיחלוקו הריוח בשוה שאם כן יטרח המתעסק בחצי שהוא פקדון בלא ריוח בשכר חצי המלוה והוי רבי'. ע"כ תקנו חז"ל שבעל המעות יטול שליש הריוח והמתעסק יטול שני שלישים מן הריוח ואם נתן יותר עושה עמו חשבון ויגבה לו מהקרן ואם יש הפסד יחלוקו בשוה על כן יבואו לבית החשבון מה שיצא מהזהב ומה שיצא מהקנוי ממנו ומה שיצא מהכל אם יש שם ריוח על הקרן יטול בעל המעות שליש וב' שלישים יטול המתעסק ואם יש הפסד מהקרן יחלקו בשוה:
929
930שאלה שיט:
930
931קסונטינא. שאלת ראובן נשא אשה וילדה לו בן ונדר בלבו לתת לו קצת מטלטלין ואח"כ מתה האשה והאב מחזיק בדבורו שהוא הקנה כך וכך מטלטלין לבנו בשטר ונשא אשה אחרת וגדל הבן עד שהי' מבן ך' שנה ואח"כ מת האב והבן תובע המטלטלין שהקנה לו אביו בשטר ואשת אביו טוענת שהיא קודמת בכתובת' מהו הדין בזה:
931
932תשובה: מה שנדר ראובן בלבו להקנות לבנו אותן מטלטלין ואותן חפצי' הם דברים שבלב ולא זכה בהם וכשנשא האשה חל שעבוד האש' על אותן נכסים ואין הבעל רשאי לחו' אשתו לזכותם לבנו ואפי' זיכה אותן לו בקנין גמור וכ"ש בנדון הזה שאפי' האב עצמו הי' יכול לחזור בו לפי שלא זכה בהם הבן מכח הודא' שאין מטלטלין נקנין בהודא' אלא בשכ"מ כי כן כתבו כל הראשונים ז"ל ואין חולק ומכל זה יתברר שזכות האשה קיים באותם מטלטלין ואין לחורגה זכות בהם וכ"ז הוא אם נכתב השטר אחר הכתובה אבל אם נעשה קודם הכתוב' זכה הבן מכח השטר אם יש בו קנין שהמטלטלין נקנין בקנין דבשלהי חולין (קמ"א ע"ב) אמרו מטלטלין נקנין בקנין סודר וכן בפ' שנים אוחזין ובפי' רש"י ז"ל ריש בבא בתרא:
932
933ענין שכ:
933
934דין. לפי שהחזני' טועים בזה כתבתי אני שמעון בכ"הר צמח זלה"ה. המפטיר אינו קורא בתורה אלא לכבוד התורה שיאמרו התור' עיקר והוא קורא קצת ממה שקרא השביעי ע"כ אומרי' קדיש אחר השביעי וכיון שהפסיקו בקדיש אינו עולה למנין ובתעניות ובמנחה של י"כ וכן בשחרית של ט"ב הוא עולה למנין ג' אע"פ שהוא קטן כיון שלא הפסיקו בקדיש אחר שקרא הב' וכשחל ר"ח בשבת אחר שהשלים הז' הפרשה אומר קדיש ככל שבתות השנ' והמפטיר קורא פרשת ר"ח וצריך שיהי' גדול ולא קטן כמ"ש בעל המנהג בה' חנוכה לפי שהקריא' היא חובת צבור ואין מוציא מי שאינו מחוייב בדבר למי שהוא מחוייב בדבר כקטן ואחריו אומרי' קדיש ב' שזאת הקריאה אינה נקראת מפטיר כמו בכל שבת שאינה אלא מפני כבוד התור' אבל היא חובה ואומרי' עליה קדיש וה"ה לכל יום שיש בו ב' ספרים כמו ברגלים ויה"כ שאומר קדיש על הראשון וקדיש על הב' וכן ביום שמחת התור' שנהגו לקרות פ' בראשית שלא ימצא השטן מקום לקטרג על ישראל לפי שכבר השלימו התור' וקרא אותה הוא גם אותה קריאה צריכה קדיש ובכל אחד משלשה ספרים שמוציאי' באותו יום אומרי' קדיש ובר"ח טבת שמוציאי' ב' ספרים אחד לפרשת ר"ח וא' לפ' חנוכ' ובפ' ר"ח קורין ג' ט"ו פסוקי' לכל א' ה' אין אומרים קדיש בראשון לפי שאין מפסיקין בקדיש בין ג' לד' שחובת היום בארבע' ואין אומרי' קדיש עד שיעלו כל המחוייבין לעלות ואומר קדיש אחד בספר שני אחר שקראו הארבעה וכן בחולו של פסח שמוציאי' שני ספרי תורות וקורין ד' ובשבת שיש שלש ספרים כגון ר"ח טבת ור"ח אדר ור"ח ניסן שחלו להיות בשבת שקורין הפרש' ששה והשביעי פ' ר"ח והמפטיר פ' חנוכה ושקלים והחדש א"א קדיש על הראשון כדי שלא יפסיקו בין ששי לז' ואומרי' קדיש על השני שקרא בו הז' וקדיש על השלישי שקורא בו המפטיר פ' של אותה שבת שיהי' ובברכת ההפטר' של מנח' ביום הכפורים או על התור' כמו בשחרית בין בחול בין בשבת בלא שום שנוי ונהגו להפסיק בפסוק ולערב יחלק שלל והוא טעות.
934
935שאלה שכא:
935
936תלמסאן. שאלת אשה שמת' בחיי בעלה ולה שני בני' מבעלה הא' ונשאת וכ' לה צדאק שתוכל לגבותו מחיי' והכניסה לו נכסים בנדוניתה והשאירה ברשותה נכסי' אחרי' ובעודה ארוסה כתב לה שדין ודברי' אין לו באותם נכסים לא בחיים ולא במות ותקנת המקום הוא שהבעל יורש חצי הנדוניא ונסתפק לך בחצי הצדאק אם יירשנו כמו הנדוני' או יורשיה ירשו אותו והיא צותה מחמת מיתה שבנה הקטן יירשנה אלא שהעדים קרובים הם ובטלה הצואה:
936
937תשובה: מה שראוי לומר בזה לפי שטת השאל' הוא שהבעל הוא יורש חצי נדונייתה לפי התקנה באותם שהכניס' בנדונייתה ובאותם שלא הכניסה בשומא אם התנו עמו בעודה ארוסה שלא יהי' לו זכות בהם ולא ירש אותם כבר בטל זכותו מהם ולא ירשם כלל שאע"פ שלפני התקנ' יירש הכל כדין נכסי מלוג כבר בטל זכותו והאומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זה שומעין לו ויירשו שני בניה הכל בשוה שאין דין בכורה בנכסי האם וכן נרא' דעתך בזה אלא שאם יתברר שאותם נכסי' גנבה אותם מנכסי בעלה והכירו בהם שהי' אביהם מוחזק בהם בחייו יש לבכור דין בכורה בהם וצואתה אפי' נתקיימה בעדי' אין בה כלום. וענין הצדאק אפי' גבתה אותה בחיי' הי' לו דין נכסי מלוג ויירשם הבעל כ"ש אם עדיין לא גבתה אותו שאין מוציאין מיד הבעל כלום ולא דברה התקנה אלא בנדוניא שהם נכסי צאן ברזל אבל בנכסי מלוג לא דברה ונשאר על דין תורה ולא סלק עצמו במה שאמר דין ודברי' אין לי עליך אלא במה שלא הכניסה לו בשומא שהם נכסי מלוג כמו שנז' בשאלה. אבל במה שלא הגיע לידו לא סלק עצמו והצדאק מתנ' הוא והנותן מתנ' לאשתו דקי"ל בפ' חזקת (בבא בתרא נ"א ע"ב) דקנתה ואין הבעל אוכל פירו' בין בקרקע בין במטלטלין כתבו הגאוני' ר' שרירא ור' האיי ז"ל בתשו' שאפי' מכרה ונתנה ומתה הבעל יורש אותה וכ"כ הנגיד רב שמואל והרמ"בן ז"ל בחדושיו ור"ת ז"ל בספר הישר ואפי' סלק עצמו מהנכסי' וכ"כ בס' אבן העזר (סי' פ"ה) בשם הרמ"ה ז"ל שאפי' התנה עמה שלא יירשנה יורש' ומה שהאש' גובה צדאק מחיים כשנתחייב לה הבעל בפי' מן הדין הוא וא"צ לבא בזה מדין תנאי שבממון קיים כמו שכתבת מתשובת הריב"ש שלא נתנו טעם זה אלא כשהוא עוקר דין תור' כגון מה שאמרו בירושלמי הלין דכתבין אין מיתת בלא בני תהדר מודלא לבי נשא שהוא עוקר ירושת הבעל ומהני משום שהוא תנאי שבממון וקיים וכגון המקדש את האשה ע"מ שאין לה עליו שאר וכסות אבל הכותב מתנ' או חוב לאשתו שתגבה אפי' בחייו מן הדין גובה אותה שהרי בפירוש נתחייב לה כן ואינו עוקר דין תורה כלל שנצטרך לבא בזה מדין תנאי ממון וקיים וכתבתי לך זה להבין הדברים בדקדוק:
937
938ענין שכב:
938
939נתעוררת בענין לא תסוב נחלה ממט' למט' אחר מי שהי' לו בנות נשואות לשבט אחר ולא היו לו יורשין אחרים זולתי נקיבות ומת כי הבנו' הם עומדות במקום זכרים לירש אביהן הנה בחלוקת הארץ בדור ההוא תעבור נחלה משבט לשבט או תאמר שלא ירשו מורישיהם זה אינו כי משפט הירושה לא תשתנה ומה נעשה ללאו דלא תסוב נחלה ממטה למטה ע"כ תורף דבריך:
939
940דע כי הרמב"ן ז"ל נתעורר על זה ותירץ בזה שלשה תירוצי' כי התור' לא רצתה לתקן אלא העת ההוא ואם יקרה אחר כן למות בלא בנים והבנות הנשואות לשבט אחר יירשום בניהם או בעלי' לא תחוש התור' לזה כי לא היתה הקפדה אלא על עת חלוקת הארץ. והתירוץ השני הוא שלא היו בכל הדור ההוא הבאים לארץ בנות יורשות נחלה אלא בנות צלפחד ועליהם הוצרך לתקן ואם שמא אחר הדור ההוא תהי' בת יורשת נחלה לא תנשא לשבט אחר וזהו התי' הב'. והתי' הג' הוא שלא תסוב נחלה הוא לאו לו' שאם. באותו דור יש בנות נשואות לשבט אחר וימות אביהם או אחיה' ויהיו יורשות נחלה שאין בניהם ולא בנותיהם יורשי' אותם כדי שלא תסוב נחלה ממט' למעל' ותתבטל ירושת הבעל בנכסיהם וזהו התי' הג':
940
941ודע כי במושב אחד היינו בבית הכנסת זה לי קרוב מ' שנה הרי"בש ז"ל והרב ר' יצחק בונאשתרוק ז"ל ואני הצעיר ואמר ר' יצחק כי הרמב"ן ז"ל עשה פשט כנגד התלמוד לבטל ירושת הבעל בזה והי' תמה הרב' כי לא נמצא כן בגמרא ואמרתי לו אל תתמה מזה כי כיוצא בו אמרו בגמ' כמו שאמרו שם (ב"ב קט"ז ע"א) ויאמרו ירושת פליטה לבנימין ולא ימחה שבט מישראל אמר ר' יצחק דבי ר' אמי מלמד שהתנו על שבט בנימין שלא תירש בת הבן עם האחים הרי שבטלו ירושת התור' כדי שלא תסוב נחלה ממטה למטה ועשו כן לבני בנימין לפי שלא נשארו מהם אלא מעט והארץ היתה גדול' והיתה העברה גדול' ממט' למטה. אז ענה הרב ז"ל מעולם לא שמעתי כזה. אמר ה"ר ר' יצחק בונאשתרוק ז"ל אני זוכר בו זה הפסוק נזכר בגמרא אבל איני זוכר על מה וכשבאנו לבית הכנסת לתפלת מנחה הודו לדברי ושבחוני ואתה יפה נתעוררת:
941
942ענין שכג:
942
943הוקשה לך למה הוצרכו להזות ג' וז' בשביל הרוגי מדין שהרי העכו"ם אינם אלא כבהמה וטומאת נבלת בהמ' אינה אלא טומאת ערב ואין לה הזאת ג' וז':
943
944דע כי לא נסתפק אדם לעולם שהעכו"ם הם מטמאים במגע לענין טומאת ז' והזאת ג' וז' שהרי מקרא מלא הוא בהרוגי מדין כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו וזה בכל העכו"ם הוא דמאי שנא. ובראשון מנזיר (ד' ע"ב) מוכח הכי בפי' שהיו רוצין ללמוד ששמשון לא הי' נזיר לפי שהי' נוגע במתי עכו"ם כמ"ש בלחי החמור הכיתי וכו' וכן ויך ויקח את חליצותם ואף במשא הן מטמאין טומאת ז' כמ"ש בספרי בפ' חוקת אלא שסתם ברייתא היו דנין זה מק"ו מנבלה ואף לז' כמו במגע אע"פ שטומאת נבלה אינה אלא טומאת ערב דלית להו דיו לבא מן הדין להיות כנדון ור"מ דאית לי' דיו למד זה מהכתוב כל הורג נפש שהורגו בדבר המקבל טומאה כלו' דרך משא כמ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' מטות ולא נתמעטו העכו"ם מדכתיב אדם כי ימות באהל ודרשי' אתה קרוים אדם ואין אומות העולם קרוין אדם אלא מטומאת אהל והרי אמרו בפ' הבא על יבמתו (יבמות ס"א ע"א) רבינא אמר נהי דמעטנהו קרא לטמויי באהל דכתיב אדם כי ימות באהל ממגע וממשא מי מעטינהו קרא והרי זה מפורש שהעכו"ם מטמאין במגע ובמשא כישראל אע"פ שאינ' קרויים אדם. ולענין טומאת אהל הוא שנסתפק אם הם מטמאין באהל דבפ' המקבל (קי"ד) א"ר אבהו אשכחיה לאליהו דקאי בבית הקברות של עכו"ם א"ל ר' אבהו לאליהו מר לאו כהן הוא א"ל לא גמר מר סדר טהרות דתניא רשב"י או' קברי עכו"ם אין מטמאין באהל מכאן נראה דהלכה כרשב"י כיון שאליהו ז"ל ס"ל כותיה והרבה הקשו על זה שהרי באחרון מאהלות (מ"ז) שנינו רשב"ג אומר מדורות העכו"ם טמאים מפני שהנשים קוברות שם נפליהם ור"ת ז"ל פסק כן דקי"ל (גיטין ע"ה ע"א) כל ששנה (ר"ג [רשב"ג] במשנתינו הלכה כמותו ויש דוחין דלא קי"ל כהאי כללא כמ"ש הרי"ף ז"ל בפ' גט פשוט ואני אומר דאי אפשר למדחייה להא דרש"בג שהרי סתם משנה היא ולא נזכר רשב"ג בההיא דמדורות עכו"ם אלא בתוספתא אבל במשנה סתם נשנית וקי"ל הלכה כסתם משנה. ועם כל זה אומר אני שאין לדחות דרש"בי משום הא דמדורות עכו"ם דההיא לאו לענין טומאת אהל נשנית אלא לענין טומאת ארץ העמים שגזרו עליה טומאה ומדורות העכו"ם אע"פ שהם מא"י דנו אותם כדין ארן העמים לענין טומאה אע"ג דאפשר שאין קברי העכו"ם מטמאין באהל כההיא דרשב"י. ועוד אומרים דאף את"ל שאין קברי עכו"ם מטמאין באהל אותם מדורות הם טמאי' משום טומאת מגע שאין דרך לקבור הנפלים בעומק ושמא יתגלו העצמות ויגע בהם. עוד הקשו מדאמר במס' מ"ק (ה' ע"א) מנין שמציינין על הקברות שנ' ומצא עצם אדם ובנה אצלו ציון וההוא גבי גוג ומגוג כתיב שהם עכו"ם אלמא עכו"ם מטמאין באהל שאין מציינין אלא על טומאת אהל כדאמר התם (שם ע"ב). ויש דוחין דלעתיד על הכל מציינין כדי להרבות בטהרה. עוד הקשו מדאמרי' בפ' חזקת (בבא בתרא נ"ח ע"א) ר' בנאה הוה מציין מערתא דאדם הראשון ודאברהם אבינו והם היו בני נח אלמא עכו"ם מטמאין באהל וי"א שאלו שהיו לפני הדבור היו מטמאין באהל והוכיחו כן מספרי. והרמב"ן ז"ל דחה דההיא דספרי לענין מגע אתמר וכ"כ רש"י במס' נזיר (נ"ד ע"א) והרב ז"ל כתב שמפני כבודם הי' מציין לא מפני הטומאה לפי שאין מטמאין באהל אלא ישראל שקבלו התורה אבל דעת ר"ח ז"ל הוא לדחות ההיא דרשב"י משום הא דמדורו' העכו"ם והרמב"ם ז"ל (פ"ג מה' אבל ה"ג) פסק כותיה שאין קברי העכו"ם מטמאין באהל וכן נהגו להכנס הכהני' בקברו' העכו"ם והרב ר' פרץ הכהן ז"ל אשר נפטר בברצלונה הי' נזהר מפני המשומדים דקי"ל (סנהדרין מ"ד ע"א) אע"פ שחטא ישראל הוא ושלום לכם:
944
945בגאיה בענין כלאי בגדים
945
946ענין שכד:
946
947הראשוני' ז"ל הם מפרשים נוז ארוג ולא שזור כמו שהם מפר' האחרונים ז"ל ויצא לנו מזה שהבגדים שאינן שזורים יש בהם איסור כלאי' מה"ת. ובירו' (כלאים פ"ט ה"ו) מתבאר כדברי הראשוני' ז"ל דאמרי' התם נתני שעט כלו' למה כתבה התור' שעטנז הי' די שתכתוב שעט לאסור שוע וטווי למה הוסיפה נז והשיבו אלו כן כלו' אם לא כתבה אלא שעט ולא כתבה נז הוינא אמרינן נוז מותר כלו' שאם הבגד הוא נוז יהא מותר ומתניתן לא אמרה כן ובפי' שנינו נוז אסור שהרי שנינו פיף של צמר ושל פשתן אסור מפני שחוזרים לאריג כלו' לזה הוצרך לכתוב שעטנז לפרש כי האריג הוא אסור משום כלאים וה"ז מבואר מהירו' כי נוז הוא ארוג לא שזור וא"כ הבגדים שהם שוע וטווי וארוג הם כלאים דאורייתא אע"פ שאינם שזורין וכלאים דרבנן הם הלבדים שאין שוע ולא נזכר בירו' שיהי' צריך שיהי' שזור. ומה שכתב שם נלוז הוא ומליז הוא עליו אביו שבשמים אינו מוכיח שיהי' שזור אלא לו' שהלובש כלאים הוא מליז עליו אביו שבשמים והזכירה התור' שוע טווי ואם נתחבר באריגה או בקשר כדאמרי' (מנחות ל"ט ע"א) קשר עליון דאורייתא נאסר מדכתיב שעטנז ולא כתב שעט נזים כדאסקי' בגמרא יבמות ולא הזכירה התור' שזור כלל כי נלוז הוא הלובש לא המלבוש כי אין לו אב בשמים יליז עליו. והדבר הוא מוכרע ממקומו שהבגדים שאינם שזורים אסורים משום כלאים מה"ת שלא למדנו היתר כלאים בציצית בפ"ק דיבמות (ד') אלא ממה שחייבה התורה להטיל תכלת בבגדי פשתן ותכלת עמרא הוא ובגדים הנאמרים בתורה סתם הם צמר ופשתים הרי שהתירה תכלת דהוא עמרא בסדין של פשתן וסדינין של פשתן אינן שזורין לא הטלית עצמה ולא השפה שבה תחובין הציצית וזה לא אמרה אדם מעולם שיהיו שפתי הסדינין שזורין כמו שפתי בגד צמר וא"כ כשהתירה סדין בציצית דהוו כלאי' ואפילו בלא שזורין התירה ולולי שהתיר' התור' היינו אומרים דהוו כלאים א"כ בגדים שאינן שזורין שלא במקום מצוה יש בהם משום כלאים שזה הסדין אם חבר בו צמר הוא כלאים אע"פ שאינו שזור שלא התירה התורה אלא ציצית דאתי עשה דציצית ודחי לא תעשה דכלאים ודבר זה נראה פשוט לקיים דברי הראשונים להחמיר בשל תורה וכן כתו' בס"מג כי מזה הירו' יראה כן וגם ר' שמשון ז"ל דוחה דברי ר"ת ז"ל ומכאן כתבתי אני שיש לחוש לדברי הראשונים ז"ל להחמיר בשל תורה ולא כתבתי זה שיהי' צורך לענין אסור המל"חם כי בין שיהי' איסור בגדים שאינן שזורין מן התורה כדברי הראשונים ז"ל בין שיהי' מדרבנן כדברי האחרונים ז"ל בגד ארוג צמר גפן ופשתן אסור הוא לחברו עם בגד צמר שלא התירה המשנה לחבר צמר עם בגד פשתן מעורב עם קנבוס אלא כשנתערבו ע"י טרוף כגון במסרק מחוברים יחד ויהי' הרוב קנבוס והמיעוט פשתן שבדרך זו בטל הפשתן לגבי הקנבוס והוי כאלו אינו ומ"ה מותר לחברו עם בגד צמר ודמי לקערה שנפל בה טיפת חלב ונתבטלה ברוב ירקות שמותר לערב בה בשר כיון דהחלב נתבטל אבל אם לא נתערב הפשתן עם הקנבוס דרך טרוף אלא נשאר בעינו אפילו במעט פשתן שהוא בעין אסור לחברו עם צמר ודומה למעט גבינה שנפלה בקערה של ירקות והוא בעין שאסור לערב בה בשר שאין איסור העומד בעינו מתבטל מעולם ודבר זה כתבוהו הראשוני' כבר והאחרוני' ז"ל וא"צ להאריך בזה. ודבר זה נתפרש בירושלמי ובתוספתא דכלאים גבי הא דתנן צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר אם רוב מן הרחלים אסור וכן פשתן וקנבוס ותני עלה בתוס' במה דברים אמורים שהביא פשתן וטרף ביניהם אבל הביא חוטי צמר רחלים וטרף בין חוטי צמר גמלים אסור עכ"ל התוס' והטעם בזה פי' בסמ"ג כיון שהחוטים הם בעין לא בטלו וזהו ענין המל"חם ובירו' (פ"ט ה"א) אמרו אבא בר רב הונא בשם ר' ירמיה צמר ופשתן שטרפן בטלו רב אמר אסור בתערובתן מה פליג בתמיה כלו' וכי חולק הוא על רב הונא בשם ר' ירמיה שהתירו ע"י טרוף אם רוב צמר גמלים וניחא להו מה דאמר רב בשעשאו בגד בפני עצמו מה דאמר ר' ירמיה דבעי מערבתיה עם חורן ז"ל הירו'. ור"ל כי הטרוף הוא מתיר כשמערב עם אחר כגון צמר. ורב שאסרו בשעשאו בגד בפני עצמו ופי' הרא"ש ז"ל בפסקיו משום דלא שייך ביה בטול ואפילו חוט אחד אוסר כל הבגד מדתניא (פסחים מ' ע"ב) בגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנו לעכו"ם שמא יחזור וימכרנו לישראל עכ"ל הרב ז"ל. ומזה יתבאר שהבגד שנארג בו חוטי פשתן אפילו הוא בלא צמר גפן או קונבוס אסור לחברו עם בגד צמר ובדבר זה אין הפרש בין קנבוס לצמר גפן ולמשי שהרי אנחנו מתירין להדיא לחבר משי עם בגד צמר כמו שכתבו הראשונים ז"ל ולא חיישינן למראית העין שלא אסרה המשנה מפני מראית העין אלא השיראין והכלך ואינן משי שהרי פי' בפ' במה מדליקין (שבת כ' ע"ב) שיראין שירא פרנדא ובסוף סוטה (מ"ח ע"ב) אמרו דמשחרב בית המקדש נגנז שירא פרנדא וכן כתבו בתו' ור"ש ז"ל במשנה כלאים וא"כ כשאסר ביורה דעה לחבר בגד ששתיו משי וערבו פשתן עם בגד צמר ה"ה ששתיו צמר גפן וערבו פשתן או הפך כנדון שלפנינו הכל הוא בכלל האיסור שאין האיסור מפני המשי אלא מפני הפשתן. ומי שחילק בין משי לצמר גפן לא חש לקמחיה ודברים פשוטים הם. וכתב לי ר' שם טוב הלוי ז"ל בכתב ידו בזה הלשון ועל דרך האמת שאין לאסרם כ"א מתורת אם וכבר הודיתי לר' מיימון יצ"ו בזה על הדרך שכתבתי לו ותו לא מידי עכ"ל כתבו. ויהי' איסורו מן התורה כדעת הראשונים ז"ל ונכלל בלאו דלא תלבש שעטנז או מדרבנן כדעת האחרונים ז"ל ונכלל בלאו דלא תסור או מתורת אם כדבריו ונכלל בלאו מדברי קבלה דואל תטוש תורת אמך הכל הוא שוה למנוע הנכשלים בזה ולא תהי' המכשלה הזאת תחת ידי מי שיכול למחו' ושלום לכם:
947
948ענין שכה:
948
949מי שכתב נכסיו לאשתו בשטר ישמעאל וחתומי' בו עדים ישמעאלים שטר מתנה זו קיים או בטל:
949
950הדבר פשוט שאינו אלא חספא בעלמא וזה מכמה טעמים הא' שזה השטר אינו אלא לראיה בעלמא ואינו שטר הקנאה שלא כתבו בו שדי קנויה לך שזה הוא לשון שטר הקנאה וכשהוא כתוב כן וחתמו בו עדים ומסרו ביד המקבל המתנה זכה בו ואין צריך הקנאה אחרת ועל זה אמר (קדושין כ"ו ע"א) שהקרקעות נקנין בשטר ואם אינו כתוב כן אע"פ שכתוב בו פלוני נתן קרקע פלוני לפלוני אינו אלא לראיה בעלמא ואפילו חתמו בו עדים כשרים וכ"ש בשטר העשוי בעדים ישמעאלים שאינו אלא ראיה שאינו כלום וכ"כ בס' החשן בשם הרא"ש ז"ל בסי' רנ"ז וכשהכשירו בגמרא שטרי מתנה בערכאות היכא דאיכא דינא דמלכותא כדאיתא בפ"ק דגטין (יו"ד ע"ב) לא הכשירו כן אלא בשטר הקנאה דהכי אמרי' התם במאי קני ליה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא ואסיקנא דדינא דמלכותא דינא משמע דלא אתכשר משום דינא דמלכותא אלא בשטר קנין אבל בשטר ראיה לא דדינא דמלכותא. לא מהני אלא לאכשורי ערכאות שאין בו פיסול אחר אלא פיסול עדים אבל אי איכא פיסולא אחרינא בגופו של שטר לא מהני ביה דינא דמלכותא. והכי מוכחא כולה סוגיא התם דמקשי' (י"א א') והא צריך לחזור בסופו של שטר מענינו של שטר כדמהדר וקושיא אחר' מקשה התם משמע דדינא דמלכותא לא מהני אלא לאכשורי פסול גופן של ערכאות אבל לשאר ענייני השטר לא מהני דינא דמלכותא וא"כ שטר מתנה שכותבין עדי ישמעאל אינו שטר כלל שאינו אלא לראיה בעלמא ולא להקנאה ואפילו בעדים כשרים פסול הוא אם לא כתבו וקנינא מני' ולא אפשר לאכשורי שטר מתנה הכתוב בלשון ישמעאל ועדי ישמעאל אלא א"כ הקנה הנותן למקבל בקנין סודר ועדי ישמעאל כתבו בפנינו הקנה פלוני בקנין סודר קרקעו לפלוני דבמאי דאתמסר קמייהו לא מרעי נפשיה' לאסהודי שקרא וכדאמרינן התם (י' ב') אי לאו דיהב זוזי קמייהו לא מרעי נפשייהו משמע דבעדות הנמסרת להם הם נאמנין אבל בלא"ה לא מהני כלום שטר מתנה שכתבוהו עדי ישמעאל ואף מתורת הודאה לא מהני שהרי הם מעידים שהודה בפניהם שנתן לפלוני כך וכך ואף אם נודה שהודה בפניהם הויא הודאתו אינו כלום משום דלא מהניא הודאה אלא בשכיב מרע כההיא דאיסור גיורא בפ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ט ע"א) משום דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי אבל בבריא לא מיקנו נכסיה בהודאה דאי מקנו נכסיה באודאה לא היינו צריכים לתקן הקנאות אחרות ולא אשכחן בשום דוכתא דאמרי דנכסי' נקנין בהודאה וכ"כ הרב בעל העטור ז"ל וכ"נ דעת הראשוני' ז"ל שלא מצינו דרך להקנות מטבע אלא אגב קרקע וכן הלואה אלא במעמד שלשתן ואלו היתה הודאה מהניא בהו אמאי לא אשכחו תקנתא דהיתירא וכ"כ אני בתשובה אל ה"ר משה גבאי נ"ע הלא היא כתובה בספר תשובותי הראשון בסי' קנ"ב. וההיא דפ' הנושא (כתובות ק"א ע"ב) חייב אני לך מנה דמשמע דמהניא הודאה לא מוכחא דבחייב אני לך מנה ליכא הקנאה אבל הודאה דהקנאה לא מהניא עד שיאמר בשטר שדי קנויה לך או יכתוב שדי פלונית לפלוני כההיא דפ' השולח (גיטין מ' ע"ב) וימסור לו השטר. הנה מפני הטעם זו בטלה מתנה זו. והב' שאפילו היה השטר נכתב כהוגן שטר הקנא' ואית ביה דינא דמלכותא לאכשוריה אפ"ה שטר מתנה זה בטל הוא אפילו חתמו בו ישראלים לפי שבכל מתנה צריך לכתוב כתבוהו בשוקי וחתמוהו בברא דלא תהוי כמתנה טמירתא אלא אם היתה מתנה מעכשיו והחזיק המקבל בנכסים מיד כמ"ש הרי"ף ז"ל בתשובה ובפ' חזקת קיים דבריו הרמב"ן ז"ל וכ"כ בעל העטור ז"ל אבל בלא"ה בטלה היא ואפי' כתוב בשטר שאמר לעדים שיכתבו בכל לשון של זכות כמ"ש הרמב"ן ז"ל בחדושיו. ועוד מתנה זו בטלה אפילו נעשית כהלכתה משום דקי"ל (ב"ב קל"א ע"ב) הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה. אלא אפטרופא וכיון ששטר זה בטל בדיננו אע"פ שהם מכשירי' אותו בדיניהם אינו כשר בדינינו שלא הכשירו העולי' בערכאו' של עכו"ם אלא להכשיר העדים לפי שהמלכות מקפדת לפסול עדיהם אבל אם דיננו אינם כדיניהם אין המלכות מקפדת אם נדון בדינינו שלא כדיניהם וכ"כ בס' התרומות לרב הסרדי ז"ל בשם תשובת הרמב"ן ז"ל בשער ס"ז וכתוב בחשן משפט בסי' ס"ח וכ"כ ר' יונה ז"ל כמ"ש הרשב"א ז"ל משמו בחידושי גיטין וכ"כ הוא ז"ל בתשובה וכ"כ אני בתשובה אל ה"ר עמרם מרואם נ"ע בגרנאטה הלא היא כתובה בס' זה למעלה בסי' ח"י אחיך שמעון בכה"ר צמח זלה"ה. אל ארץ קשטילייא אוקניא
950
951ענין שכו:
951
952מי שיצא למדה"י והניח אשתו עגונה והוא במקום שיש חירום בין ב' המדינות ואין שיירות מצויות לישראל להוליך לה גט בשליחות הבעל מהו שיכתוב הגט במקומו וישלחנו על יד עכו"ם וימנה שליח במקום האשה למסרו לה בשליחותו:
952
953ידוע הוא שאין העכו"ם בתורת שליחות דבעינן אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית ואפי' אי איכא למימר דמכשירין לעבד משום דאיתיה בתורת ברית שהרי הוא מקבל גט שחרור מיד רבו אבל בעכו"ם דליתיה בן ברית וליתיה בתורת ברית כלל לא וכדתנן במתניתין בפ' המביא תניין (גיטין כ"ג ע"א) הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחש"ו ועכו"ם ולפי זה אדם ששולח גט לאשתו ע"י עכו"ם אין האשה נשאת באותו גט וזה דבר פשוט הוא. אבל מה שיש לשאול בזה הוא במי ששולח גט לשלוחו שהוא במקום אשתו אם יכול למסור הגט ביד עכו"ם שימסרנו ביד השליח והשליח ימסרנו ביד האשה בשליחות הבעל או לא כיון שלא יצא הגט מתחת יד הבעל ליד השליח והי' אפשר לומר שיד העכו"ם אינה כלום אלא כאבן בעלמא. וכמ"ש בהעור והרוטב (קכ"ט ע"א) כששמש מעשה עץ בעלמא שמש. וכן בפ' הוציאו לו ביומא (מ"ט ע"א) אמרינן דהולכת דם בזר דעביד מעשה איצטבא. וא"כ זה הגט שהי' ביד העכו"ם כאלו היה בקרקע. והאומר לאשתו טלי גיטך מעל גבי קרקע אינה מגורשת כדאיתא בפ"ב דגיטין (כ"ד ע"א) ובפ' הזורק (גיטין ע"ח ע"א) וכן השליח שנטלו מיד הנכרי הרי הוא כאלו נטלו מעל גבי הקרקע. והנראה שיש לחלק בין מעשה עץ ליד העכו"ם שכיון שיש בו דעת למסרו והוא לא נתמעט אלא מגזרת הכתוב אם נעשה אמצעי בין הבעל לאשה לא הוי טלי גטך מעל גבי קרקע שהרי הבעל מסרו לבן דעת שיתנהו לשליח והאשה כשתטלנו מיד השליח הרי הוא כאלו נטלתו מיד הבעל וכ"ש בזה בהולכ' דלא פסול מגזרת הפסוק אינו כקרקע ממש ולאו דוקא עכו"ם אלא אפילו בעלי חיים אפשר להכשיר כיוצא בזה בענין שליחות שהרי בפ' בכל מערבין (עירובין ל"א ע"ב) בענין חזק' שליח עושה שליחותו אמרי' שאם שגר הערוב לשלוחו ע"י פיל או ע"י קוף ואמר לו לקבלו הימנו שהוא כשר אע"פ שלא בא לידו מיד המשלח ומה שהזכיר פיל או קוף ולא שאר בעלי חיים אורחא דמילתא נקט שכן יש בהם קצת הבחנה לקיים מצות משלחם כמ"ש הטבעיים וכיון שכן לא גרע עכו"ם מפיל וקוף לענין זה. ואע"ג דבריש זבחים (ג' ע"א) בענין חטאת ששחטה לשם עולה פסולה לשם חולין כשרה משום דבת מינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב בה ואפ"ה אמרי' שאם כתב גט לשם עכו"ם פסול והכי נמי הוה אפשר למימר דע"י קוף כשר וע"י עכו"ם פסול דהוא בת מינ' ומחריב בה. הא אמרי' התם דלאו משום בת מינה ומחריב בה הוא אלא משום דהאי עכו"ם כמי שאינה הוא והו' לי' סתמא ואם כתב גט סתם ולא כתבו לשמה פסול אבל בעכו"ם להוליך גט לא בעי' שיהא זה לשמה כלל שיהא מחריב בה יותר מפיל וקוף וכבר נכתב הגט לשמה וכבר נחלקו הגאונים ז"ל הראשונים בזה כמ"ש בה"ג יש פוסלין ויש מכשירין בדיעבד וכבר נפל המנהג בכל המקומות להכשיר אפילו לכתחילה ע"פ דברי גדול האחרונים ז"ל וזאת העצה היעוצה לפ"ז בנדון הזה שיכתוב הבעל גט במקומו לשמו ולשמה ויכתוב שם מקומו ומקומם ויכתוב שטר שליחו' הולכה לאחד במקום האשה ואם לא ידע שם מקומה יכתוב דהות דיירא או דדיירת השתא אם ידעו מקומה או דאתילדית בדוך פלן ויכרוך הגט בסימנים מובהקים וימסרנו לעכו"ם והעכו"ם ימסרנו לשליח והשליח ימסרנו לאשה ואע"פ שהבעל אינו מכיר לשליח לא מסתבר דלהוי עיכוב בדבר והכי מוכח בפרק כל הגט (גיטין כ"ט ע"ב) בעובדא דאבא בר מניומי ובפ' התקבל (גיטין ס"ו ע"א) אמרו שהאומר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו כותבין היכא דליכא למיחש לשד דחזו ליה בבואה דבבואה ואע"פ שהבעל אינו מכירו וכ"כ הראשונים ז"ל וחי' ופש ושפיר דמי. כתב שמעון בכה"ר צמח זלה"ה:
953
954עוד לארץ קשטילייא אל עיר שוריא
954
955ענין שכז:
955
956מי שדן בענין היבמה הנזכרת למעלה בסי' רפ"ה בדין חלה ומת אינו כן דכיון דקי"ל כרבנן (יבמות ל"ז ע"א) דרוב נשים ולד מעליא ילדן ואסורה להתיבם והא דמצרכי' לה חליצ' להתירה לשוק אינו אלא לחוש לרשב"ג לכתחלה. א"כ זאת הבת אלו מתה בעודה על המשבר אחר שנולדה חיה היתה בחזקת קיימת אם אח"כ מתה הרי היא בחזקתה כשעה ראשונה ואין מוציאין מחזקתה אלא אם אירעו בה דברים אחר שנולדה המוציאין אותה מחזקתה שהיה לה בשעת לידה. ובפיהק ומת אמרי' (שבת קל"ו ע"א) דלאו בר קיימא הוא דקים להו לרבנן דפיהוק הוא סימן נפל אם פיהק ומת בשעת לידה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' המילה ובנפל מן הגג ואכלו ארי הרי הוא בחזקתו הראשונה שאלו המקרים הם אפשרי' לבן קיימא ובחלה ומת הוא דפליגי אי דמי לפיהק או לנפל מן הגג וכל זה אין לו ענין בנדון הזה שזאת. הבת נולדה ומומה עמה ולא נוסף בה ענין לאחר שנולדה ואלו מתה אחר שנולדה ודאי אמה אסורה להתייבם דלא אתרע בה מילתא דלהוי הוכחה דנפל היא ואפילו האוסר בחלה ומת מודה בזה שאין באלו המומין הוכחה שהיא נפל שאלו הן דברי' יארעו לבני קיימא שהרי דבקות האזנים אינו יותר קשה מדבקות וסתימת פי הטבעת שא"א להתקיים אפי' שעה א' והזכירו רפואתו בגמ' אמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא דלית ליה נפקותא עבדי' ליה וכו' וכן העידו פילוסופי יון שראו שור שלא הי' לו פי הטבעת כמ"ש בספריהם ואפילו נולד בלי אזניים בר קיימא הוא וכבר ראיתי אשה א' אצבעותיה דבוקות ומה שלא היתה יונקת ג"כ חולי מקבל רפוא' הוא דאמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא דלא מייץ כו'. ומה שלא השמיע קול חולי של בני קיימא הוא דאמר אביי א"ל אם האי ינוקא דלא מעוי כו' כדאיתא בפ' המילה (שבת קל"ד ע"א) וסתימת העינים חולי הוא לבני קיימא כדאמרי' בפ' הערל (יבמות ע"א ע"ב) וכגון דכאיב ליה עיניה ואיתפח והרבה נולדים סומים ומתקיימים והרבה ב"ח נולדין סומין כמו גורי כלבים ויש סומים אחר הלידה י"ב יום וכשיגדלו יצמחו עיניהם כבר נז' זה בס' בעלי חיים וזכרו כי הדוב הבחור מוליד גורים סומין וכשיגדלו יתפתחו עיניהם והזקן מוליד סומים ונשארין כן וכן אמרו כי הנולדים בשביעי נולדים סתומים שבילי האזנים והנחירים וכשהם גדלים הם נפתחין כי למהירות יציאתן לא נשלם גדולם ברחם כמו התבוא' הנתלשת קודם גמר בישולה ונגמר בישולה אחר שנתלשת. מכל זה נראה שאפילו למאן דאית לי' חלה ומת שהוא נפל יודה בנדון הזה שאסו' להתייבם ונתבאר האיסור ביבום לכל הצדדין. ולענין הממזרות אפי' נסכים לו' דחלה ומת פלוגתא דאמוראי היא אי אסורה להתייבם או לא ולפ"ז יהיה בבניה פלוגתא דאמוראי אם הם ממזרים או לא ויהיו ספק ממזרי' מפני המחלוקת הזה אפ"ה אין להתירן לבא בקהל משום דאמרי' (קדושין ע"ג ע"א) ספק ממזר לא אסרה תורה שלא נאמר זה אלא במי שלא נפל ריעותא בו אלא בידיעתנו שלא ידענו בו אם הוא כשר אם הוא ממזר כגון שתוקי אסופי וכותי שהוא או' כשר אני ואין לי לחוש לספק ידיעתכם אבל במי שנפל בו ספק מפני ריעות שיש בו כגון הנדון הזה שנולד מספק ערוה לא נאמר על זה לא אסרה תורה אלא ודאי ממזר אדרבא אמרי' ספיק' דאוריי' לחומרא וזה אפי' לפי הדין וכ"ש שאפילו באסופי ושתוקי וכותי משום מעלה דיוחסין אסור לבא בקהל ונתבאר האיסור מדינא דגמ'. ומה שדן בזה שהוא לא גמרו סימניו מפני אלו המומין אינו כן דגמר סימנין הנזכרים בגמרא הוא בשערו ובצפרנו אבל מפני שאר מומין לא חשבי' ליה לא גמרו סימניו וזה דבר ברור הוא בגמרא דגמרו סימניו הוא בשערו ובצפרניו ואם גמרו סימנין אלו אפי' היו בו כל מומין שבעולם בר קיימא הוא וכיון שלא נבדקה בסימנין ואלו נבדקה ומצאו בה סימנין בגמר שערות וצפרנים היתה אסורה להתיבם ועכשו שלא נבדקה נאסרה מן הספק ולמעלה בסי' רנ"ז כתבתי אל המתיר בזה הלשון ולענין הנדון אמת הוא שנולד לשמונה ודאי ולא גמרו סימניו שהוא ודאי נפל וכן נראה מהגמ' וכ"כ הרשב"א ז"ל ז"ל בחדושיו בפ' הערל ובפ' החולץ אבל נראה מדברי בעל הטורים שצריך ב' דברים להתירה לשוק שהוי ל' יום וגמר סימנין ובכל ענין חולצת ולא מתיבמת וכן הם דברי הרא"ש ז"ל בפ' הערל ולא הזכיר היתר יבום בלא שיהוי ובלא גמר סימנין בבן שמונה אם נתקיים אפילו שעה אחת שהרי הוא בחזקת חי ואינו מטמא באהל כנפל כמו שהוא מוכח בפ' לא יחפור (בבא בתרא כ' ע"א) ובתוספתא דאהלות פ' א' ודינו כגוסס שהוא פוטר אשת אביו מן היבום כמו שנזכר במשנת אהלות וכן הם דברי הרמ"בם ז"ל בפ"א מהלכות יבום שאם נולד חי חולצת מדרבנן ומן התורה מותרת לשוק ובזה יצאה ההוראה ממך להתיר שלא כהלכה ואם יש עדים שהוא ודאי בן ח' שלא גמרו סימניו יש להקל בדיעבד ע"פ הרשב"א ז"ל בגלילות קטלוניא המתנהגים על פי הוראותיו אע"פ שהרמב"ן ז"ל כתב בפ' המילה דהוי ספק נפל ובגלילות ספרד יש להחמיר על פי הטורים וכ"ש אם הרמב"ן ז"ל מסייע ואם אין שם עדים תצא לכולי עלמא וצריכה חליצה וגט נמי בעיא כמ"ש הרב ר' משה בר מיימון ז"ל והמפרשים ז"ל. עד כאן כתב שמעון בכה"ר צמח זלה"ה:
956
957תם ונשלם חלק שלישי כדת וכשורה. ה' יעזרנו לקיים את כל דברי התורה יעלו בו שאלות סך "אורך ימים" בימינה בשמאלה עשר וכבוד:
957