ספר התרומה, פסקים קי״אSefer HaTerumah, Psakim 111
א׳הלכך צריך לקצץ ולחתוך את הקלף קודם כתיבת הגט כמו שדעתו שישאר קלף גדול לאחר הכתיבה אבל לאחר שנכתב אסור לחתוך ממנו דהוה ליה מחוסר קציצה ופסול ואי לאחר שנכתב מקצתו אירע טעות ורוצה לחזור ולהתחיל לכתוב גט אחר באותו קלף יחתוך תחלה את הראשון המוטעה.
1
ב׳בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה והרי היא יוצאה מתחת ידה מהו ועדים חתומים בה או הוה עדי מסירה כשנתן הבעל הטבלא לאשה אבל אינן יודעין אם תחלה נתנה האשה הטבלא לבעל או לא דהא כתיב וכתב ונתן הכל משל בעל מי אמרינן אקנויי אקניתא ליה תחלה או דילמא אשה לא ידעא אקנויי. פירוש בדברים שסופן לחזור לה ואינה מקנאה לבעל אלא דכך הערמה לקיים וכתב ונתן דמ"מ הדבר ישוב אליה וזה לא ידעה ומסיק דידעה שפיר מדתנן האשה כותבת גיטה ומשמע ליה בקלף שלה כיון שהיא כותבת ופרק גט פשוט (ב"ב ק"ז ע"ב) תנן כותבין גט לאיש אף ע"פ שאין אשתו עמו כו' והבעל נותן שכר ומפ' בגמ' מאי טעמא דכתיב וכתב ונתן והאידנא יהבא ליה לשכר דתקינו לה כי היכי דלא לשהיי' וליעגנא.
2
ג׳פסק הלכך הרוצה לכתוב גט לאשתו צריך שיהא הקלף והדיו משל בעל דהא וכתב ונתן כתיב ואפי' בטבלא שהיא של אשה תחלה וגט כתוב עליה מספקא ליה אם צריך להביא עדים שהאשה הקנתה תחלה הטבלא לבעלה כמשפט וגם שכר הסופר מן הדין על הבעל לתת כדתנן פרק גט פשוט ומוקי טעמא משום דכתיב וכתב ונתן מ"מ אם נתנה האשה כשר כדאיתא התם תקינו רבנן דיהבה שכר הסופר אם חפצה דלא לשהויי וליעגנא וכן דאמר רבא לרב חסדא פרק המביא טעמא דהיינו טעמא דאקנו רבנן זוז משל אשה אל הבעל דהפקר בית דין הפקר ובהכי מקיים שפיר ונתן אבל בקולמוס נראה שאין לחוש אפי' אין של בעל דאין כאן חסרון הניכר במה שכותב בו הגט.
3
ד׳תנן פרק המביא שני. כותבין גט על קרן של פרה ונותן לה את הפרה ופריך בגמרא אמאי נותן לה לפרה לאחר כתיבה לקצייה לקרן וליתבה ניהלה ומשני אמר קרא וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה [ו]נתינה יצא זה שמחוסר נתינה וקציצה. פי' ר"ש מ"כ דאם כתבו גט בנייר גדול ואח"כ חתכו הנייר חלק אין בכך כלום ולא מקרי מחוסר קציצה אלא בדבר בעלי חיים כגון קרן פרה או מחובר לקרן כגון שכתבו על אילן וקצצו דהכי ינקי אבל במילי אחריני לא תדע דהא בסמוך קאמר. כתבו על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר דיהיב ליה ניהלה רב אמר פסול שמא יקטום אבל עלה של עציץ שאינו נקוב משמע דאף לרבא כשר דאפי' קטים ליה אין מקרי מחוסר קציצ' כיון שאינו יונק וגם מעשה היה בימי רבי' יצחק בר מנחם מ"כ ופסלו ונחלקו עליו כל גדולי הדור וגם רש"י היה מכשיר אמנם בה"ג פוסלו לגט שנחתך ממנו לאחר כתיבה מטעם מחוסר קציצה ורבינו תם מפרש שפסול מדקאמר כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר מאי טעמא דשקיל לה ויהיב ניהלה משמע דשקיל לה שלם ויהיב ניהלה אבל אי הוה שובר חתיכה מן החרס לאחר שנכתב יהא פסול והא דלא פליג רבא למפסל אפי' נתנו לה שלם גזירה שמא יקטום משום דאין דרך להפסיד עציץ שלו ולשבור ממנו חרס אבל אינו מקפיד אם קוטם עלה שנכתב. והא דפליגי בעציץ נקוב לרבותא דאביי אמר דאפי' הכי מכשר ולא גזר שמא יקטום והוא הדין דשאינו נקוב פסיל רבא ועוד נראה לי דבעציץ נקוב איכא חדושא רבא דהא דקתני התם מכר בעל עציץ לבעל זרעים קנה במשיכה. מכר בעל זרעים (כ"ב ע"א) לבעל עציץ לא קנה במשיכה עד שיחזיק משום דכי משך אכתי ינקי זרעים ולא עבד ולא מידי אם כן כי כתב גט על עלה של עציץ נקוב דאמר אביי כשר דשקיל ויהיב נהלה. משמע שהאשה קנתה במשיכה או בהגבהה ועל כרחך אם כן היינו שמשכה במקום שנפסק' היניקה כגון על דבר אחר שהפסיק בין העציץ לקרקע וזה מכשיר אביי וגם רבא מכשיר מן התורה וזהו חדוש גדול דלא מקרי קטימ' ומחוסר קציצה בשמשכה ע"ג דבר אחר שאינו יונק עוד וגם משמיענו שאין לגזור משיכה עציץ בהפסקת יניקה אטו משיכה בעלמא בלא הפסקת יניקה ואומר מורי רבינו דנראה ודאי להיות קרוי מחוסר קציצה כשחותך מן הנייר לאחר שנכתב הגט דהא פרק כסוי הדם (חולין פ"ט ע"ב) אמרי' גבי עפר עיר הנדחת דהוי מחוסר תליש' קביצה ושריפה ונראה דיותר קרוי מחובר הנייר או קלף גדול משקרוי מחובר עפר אל הקרקע ובפרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ו ע"ב) דלא חשבי' מחוסר תלישה קורה הנעוצה בקרקע היינו משום שאינו מן הקרקע. ואע"פ שפירשתי שאם חתך מן הנייר לאחר שנכתב הגט שפסול מטעם מחוסר קציצה נראה דווקא כי חותך הרבה יותר מכתיבת גט דמה שחותך הוא עיקר אבל לחתוך מעט יכול להיות כשר כדאמר הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת דהוה ליה אותיות פורחות דיהב ליה. בעי רמי בר חמא (גיטין כ"א ע"ב) בין שטה לשטה מהו ופריך ותפוק לי' דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים אלמא חשוב כי נגנז ונחתך הנייר בין השיטין בשעת נתינה לאחר כתיבה ולא פסיל ליה משום מחוסר קציצה.
4