ספר התרומה, פסקים ק״מSefer HaTerumah, Psakim 140
א׳אין מוכרין להם בהמה גסה עגלים וסייחים שלמים ושבורים ר' יהודה מתיר בשבורה בן בתירה מתיר בסוס וטעמא דאין מוכרין גזירה משום שאלה ושכירות ועובר משום למען ינוח שורך דאגרא לא קני' אע"ג דבפרק הזהב אמרינן דאונאה שייך בשכירות דמי כתיב וכי תמכרו ממכר לעולם ממכר בן יומו קרוי ממכר ואע"ג דקרוי ממכר מ"מ אינו קרוי בהמתו וביתו של שוכר כי אם של משכיר וגם טעמא דאין מוכרין להם בהמה גסה משום נסיוני דזמנין דסמוך לשקיעת החמה דמעלי שבתא א"ל ישראל לעכו"ם נסייה ושמעה קליה דישראל ואזלא מחמתיה ועובר משום מחמר אחר בהמתו בשבת ואסור משום לא תעשה כל מלאכה פ' מי שהחשיך אבל לא רצה לומר טעמא דלמען ינוח שורך דשמא משום גזירת איסור בהמתו שאין תלוי בגופו לא היו אוסרין למכור לעכו"ם רבא שרא לזבוני חמר' לעכו"ם אידא דספסיר' אי משום נסיוני לא ידעא ליה לקליה. אי משום שאלה ושכירות כיון דלאו דידיה הוא לא מושיל ולא מוגיר ועוד משום דלא מגלי מומא רב הונא זבין ההיא פרה לעכו"ם (ט"ו ע"א) אמר ליה רב מאי טעמא עבד מר הכי א"ל אימר לשחיטה זבנה ומתניתין דקתני דאין מוכרין להן בהמה גסה וכו' מיירי שפיר שא"ל העכו"ם למלאכה אני צריך לה ובהמה טמאה אפילו בסתמא אסור דהא לאו לאכילה קיימא כך פירש רש"י מ"כ. ורבינו שמואל מ"כ פירש דפרה נקבה לאו בת מלאכה היא כל כך ומתניתין דאסרה בשור זכר כדאמרן פרק המוכר פירות גבי שור ונמצא נגחן רובא לרדיא זבני ולקמן גבי שור של פטם כי משהי ליה עד שתכחש אתי לכלל מלאכה ובהמה גסה דמתניתא מיירי בבהמה טמאה כגון סוסים וחמורים דבני מלאכה נינהו ורבינו תם מפרש דפרה נמי נקבה בת מלאכה היא כדאמרינן כהן ששכר פרה מישר' וכן לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית וכן פרק קמא דפסחים שתי פרות החורשות בהר המשח' וכן השואל את הפרה שאל אחת ושכר אחת לכך מפרש דבין זכר ובין נקבה איכא למימר אימר לשחיטה זבנה ומותר למכור לעכו"ם ובהמה גסה דאסר מתניתין בהמה טמאה כגון סוסים וחמורים אבל בהמה טהורה לא ומתני' אסרה דווקא עגלים וסייחי' קטנים שדרכן ליגדל ומסתמא אין רגילות לקנותן לגדל כדי לשחטן כי אם למלאכה ולקמן דקאמר גבי שור של פטם דאימר אסור דלשחיטה קא בעי לה. יש לומר כיון דאמר לקמן בדתורי משהינ' להו ועביד מלאכה על חד תרין איכא למימר דקונהו למלאכה לאחר שיהא כחוש. מיהו רבינו תם מפרש שאינו מפוטם עדיין אלא קונהו לפטם וכיון שמשהא אותו לפטם יש לחוש יותר מבסתם פרה או שור דכיון דמשרא לה לפיטום ולשחוט מימליך ומשהי ליה נמי לעשות בו מלאכה ושבורה דאסרי לה רבנן דר' יהודה לכל הפחות בעגלי' וסייחי' היינו טעמא כיון דמשהי ליה לגדל וולדות דסברי דמקבלי זכר א"כ ישראל הרואה אותה בבית העכו"ם יהא סבור שקנאו שלימה. אבל שור ופרה גדולה ליכא למיחש למידי דהא לשחיטה זבנינהו. פסק דין היאך מוכרין לעכו"ם בהמות ולא כלי זיין.
1
ב׳והשתא אע"פ שמותר לעכו"ם למכור שור ופרה גדולים לזה הפי' מ"מ צריך למצוא היתר היאך אנו מוכרים לעכו"ם עגלים וסייחין ולא סוסים וחמורים התנן אי' מוכרין להם. דאע"ג דפסק תלמודא כר"י בן בתירא דמתיר בסוס היינו מטעמא שעושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת. דבימי החכמים היו מיוחדין הסוסים לרכיבה ולעפות כגון סוס דבזיארין דפ' המצניע ואי משום אוכף דאסור שמא בטל אגב גררא. אבל עכשיו רגילין לחרוש בהן ולמשוך בקרון. ועוד דזמנין דמפרש העכו"ם בהדיא שקונהו למלאכה לומר שעתה אין אנו בקיאין כל כך בקלא דאיכא למיחש לשמעיה קליה. וליכא למיגזר משום נסיוני ומהאי טעמא שרינן אידא דספסירא משום דלא ידעה קליה. ומשום שאלה ושכירות ליכא למיחש דאין אנו רגילין עכשיו להשאיל לעכו"ם. ולא לקנות בהמה כדי להכשיר. כי אם לצורך עצמו קונהו כך מפ' ר"ת. ור"א דבימיה' היו הרבה ביחד והיו יכולין למכור זה לזה. אבל עכשיו שאין אנו כי אם מעט במקום אחד איכא הפסד אם לא היינו מוכרים כלי זיין לעכו"ם משום דמגנו עלייהו. ופרי' אי הכי אפילו חיטי ושערי נמי לא ומשני אי הוה אפשר בלא הפסד ה"נ דאסור אבל משום הפסד שרי. ולזה הטעם אין להתיר רק בשקנאו ישראל לצורך עצמו ואחרי כן נמלך למוכרו. התם יפסיד אם לא ימכרנו אפי' לעכו"ם אבל מ"מ אסור לקנות בהמה כדי למוכרו.
2