ספר התרומה, פסקים קמ״בSefer HaTerumah, Psakim 142
א׳ישב לו קוץ בפני עכו"ם לא ישחה ויטלנו מפני שנראה כמשתחוה לעכו"ם ואם אינו נראה מותר. וכן נתפזרו לו מעות בפני עכו"ם לא ישחה ויטלם ואם אינו נראה מותר וכן פרצופות המקלחין מים לא יניח פיו על פיהם מפני שנראה כמנשק לעכו"ם. כיוצא בו לא יניח אדם פיו (ע"ב) על גב הסילון וישתה מפני הסכנה. וכן לא ישתה אדם מן הנהרות ולא מן האגמים בפיו ובידו אחת ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה. מאי סכנה סכנת עלוקה דא"ר חנינא הבולא נימא של מים מותר להחם לו מים בשבת. ושקיל וטרי מאי אינו נראה מותר. אילימא דלא מיתחזי כלל שאין שום אדם בפני עכו"ם בשעה ששוחה להסיר הקוץ ולקבץ מעותיו והאמר רב יהודה אמר רב כ"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור. אלא אימא אם אינו נראה כמשתחוה כגון שהיה אחוריו לצד עכו"ם מותר. פרק במה אשה ופ"ק דביצה ופרק חבית שנשברה פריך מן המשנה דהתם לרב. ומשני תנאי היא. מ"מ נראה דאין הלכה כרב אלא כסתם משניות דהתם. וגם הירושלמי הביא ראיה מדתנן פ' השוחט אין שוחטין לתוך הגומא. אבל עושה חריץ חוץ לעכו"ם ודם שותת ויורד לתוך הגומא ובשוק לא יעשה כן שלא יחזק המינין והך משנה פליגא אדרב. מיהו מדלא פריך בתלמודא דידן על רב כמו בפרק במה אשה ובפ"ק דביצה ובפרק חבית שנשברה משמע דסובר דלא פליגי. דהרואה אותו שוחט בחריץ והדם שותת לגומא לא יחשדוהו כעושה חק האמורי אלא יאמר לנקר חצרו הוא צריך. אבל בשוק לא שייך לנקר חצרו ולכך אסור ורב לא אמר אלא מידי שאם יראוהו העולם מה שעושה בחדרי חדרים יחשדוהו בעושה איסור. כגון מי שנשרו כליו במי' ואם שוטחן בחצרו אם יראוהו יחשדוהו שביום השבת כבסן. וגם הני דשמעתין ישב לו קוץ ונתפזרו לו מעותיו דקאמר אם אינו נראה מותר קא' בירו' דרב פליג אדרב. ותלמוד' דידן מתרץ לה אליבא דרב. ובפ"ק דמ"ק דתנן ועושה ארון עם המת בחצר. פי' בצנעא. י"ל דלא פליגא אדרב. דכיון דאי ידעי דאיכא שכבא במתא ידעי כי הארון מותר לעשות. אבל כיבוס בגדים אסור לעולם בשבת. ובפ' אע"פ דאמרן צנור שעלו בו קשקשי' ממעכו ברגלו בצנעא ואין חושש כמו כן יש ליישב דרב דכיון דליכא איסורא דאורייתא דהיינו בתקון עראי להכי שרי בצנעא. ומ"מ נר' דהיכא דליכא מראית העין שרי דלא כרב כסתם המשניות. מ"ר.
1
ב׳אין עושין תכשיטין לעכו"ם נזמים וטבעות (י"ט ע"ב). ואין מוכרין להם במחובר לקרקע משום לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם ודרשינן נמי לא תתן להם חן כדאמר רב יהודה אסור לאדם שיאמר כמה נאה עכו"ם זה. ופליגי בהא בין ר"י בין ר"מ. לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי נתינה ומכירה לגר ולעכו"ם. ור"י או' דברים ככתבן לגר בנתינה ולעכו"ם במכורה אבל נתינה לעכו"ם אסור. משמע דהכי הלכתא כר"י דאסר מתנת חנם לעכו"ם דבפ' מי שהוציאוהו אמרי' ר"מ ור"י הלכה כר"י. ובתוספתא שנינו אם היה שכנו ומכירו מותר מפני שהוא כמוכרו לו. והשתא נמי לא תקשי מתני' דשולח אדם ירך לעכו"ם וגיד הנשה בתוכה דמשמע שולח במתנה ודורון. ואלו בפ' כל שעה משמע דאתי' כר"י אבל בשכנו ומכירו מותר. והא דאסור למכור לעכו"ם במחובר לקרקע היינו דווקא בארץ ישראל דהוי מצוה התלויה בארץ. אבל בחוצה לארץ שרי.
2
ג׳וכן תנן בחוצה לארץ מוכרין להם בתים ומשכירין להם שדו' דר"מ. ר"י או' בחוצה לארץ מוכרין אילו ואילו בין שדות בין בתים. ושדות נמי דאסר ר"י היינו מדרבנן.
3