ספר התרומה, פסקים קמ״דSefer HaTerumah, Psakim 144
א׳פסק דין. היאך אנו משכירין בתים לעכו"ם לדירה פעמים מכניס לתוכה עכו"ם אף במקום שאמרו להשכיר. לא לדירה אמרו משום דאגרא לא קני' ומכניס לתוכו עכו"ם. וכתיב לא תביא תועבה אל ביתך. ועכשיו רגילות הוא להשכי' בתים לעכו"ם. וכן מכניסין לתוכן עכו"ם כשהם חולים ופעמים אחרים. ותימה על מה סומכים. ואו' רבי דשמא לא אסרה תורה אלא כי מביא עכו"ם בביתו בקביעות להשהותה שם ימים רבים. ועכשיו אין רגילות לעשות כן. והכי תניא בתוספתא כאן וכאן לא ישכיר ביתו לעכו"ם מפני שידוע שמכניס עכו"ם בתוכו. אבל משכירין להם אריות ואוצרות ופונדקאו' אע"פ שידוע שמכניסין לתוכו עכו"ם. ונראה דהיינו טעמא דשרי התם דאין דרכן לקבוע שם עכו"ם כי אם בבתים. מיהו יש לדחו' זו ראיה ולומר דשמא לא אסרה תורה להביא עכו"ם אלא בבית שדרים שם ולשם אפילו דרך עראי להביא עכו"ם בלא קביעות אסור. ולהכי שרי ארוות ואוצרות. והרב רבי חיים הוא היה אומר טעם להתיר דגרסי' בירושלמי אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו. הא מקום שנהגו למכור מוכר לו אפילו לבית דירה ומשכיר לו אפילו לבית דירה. והיה אומר הטעם דבחוצה לארץ לא איקרי ביתך כי אם בארץ ישראל. וקשה על טעם זה. למה לא יחשב ביתך בחוצה לארץ אפילו למ"ד אין קניין לעכו"ם בארץ ישראל. מיהו בחוצה לארץ למה לא יהא לישראל קניין כמו לעכו"ם ולמה יגרע הישראל ממנו. וכן גבי מזוזה דכתיב ביתך. וכי פטור הוי ממזוזה בחוצה לארץ מן התורה. א"כ בראשי' הגז דבעי האי ביתך דגבי מזוזה למה לי דכדרבא דרך ביאתך דרך ימין. לימא למעוטי חוצה לאר'. וכן בהתכלת אמרי' השוכר בית בחוצה לארץ כל ל' יום פטור ממזוזה. מכאן ואילך היא חייבת. והיינו טעמא דכל ל' יום פטורה דידעי עלמא דאינו שלו. וכתיב ביתך שלך. והיינו מביתך דכתיב בפרשה שניי'. דבית' קמ' אתי לדרך ביאתך. ומל' יום ואילך חייב' דסברי עלמא שלו היא. והיינו טעמא דקאמר התם טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית דכתיב כסותך ולא כסות של אחרים. ומשלשים יום ואילך סבורין שהי' שלו משמע דאי הבית שלך חייבת במזוזה מן התורה ואפי' בחוצה לארץ. ולכך גזרו אפי' שוכר משלשים יום ואילך שנראי' שהיא שלו. והשוכר בית בארץ ישראל חייב במזוזה מיד. מאי טעמא משום יישוב ארץ ישראל. ועוד ק' על הירושלמי דתניא בתוספתא אין משכירין להם בתים שדות וכרמים. ואין נותנין להם ערסיות וקברות בהמה אחד העכו"ם ואחד הכותי. בד"א בא"י. ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות. ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו. כאן וכאן לא ישכיר ביתו לעכו"ם. מפני שידוע שמכניס לתוכו לעכו"ם. אלמא אפי' במקום שמותר למכור אסור להשכיר. מיהו יש לומר דכאן וכאן לא ישכיר לא קאי אדלעיל אלא את"ק דר' יוסי דמתני' וקאי כאן וכאן אארץ ישראל וסוריא שאסור שם למכור בתים לת"ק דר' יוסי. ועת' לא תקשי התוספתא על הירושלמי. ומ"מ טעם הירושלמי לא נתברר מהו. ושמא הירושלמי שמתיר להשכיר במקום שמותר למכור. זהו דווקא בתלמיד חכם שיודע שאסור להשכיר וגמר ומקני ליה לפירות לעכו"ם לכל זמן השכירות. ובמכר זה דלפירו' נפיק מרשותיה ולא איקרי תו ביתו של ישראל וכמ"ד קניין פירות כקניין הגוף דמי דלמ"ד לאו כקניין הגוף דמי אכתי מיקרי ביתו כיון דלדידיה עבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה. אבל לא לאיש. כדמוכח בפרק החובל. מיהו לדידן אין להתיר מטעם זה דהא קיימא לן כר"ל גבי מכר הבן בחיי האב דקניין פירו' לאו כקניין הגוף דמי. כדפסקי' כוותיה בהחולץ. מיהו או' מו' רבי' שנראה הטעם של הירו' דמן התורה אין אסור אלא בבית שהישראל עצמו דר שם א' הכתוב ולא תביא תועבה אל ביתך כמו גבי מזוזה דפטורה. כדאיתא שם בהתכלת. דשוכר בית פטור מן המזוזה מן התורה. ולמעלה פרשתיה. וכי השכירו לאחרים אסור מדרבנן להכניס שם עכו"ם. וכיון שאינו אסור רק מדרבנן הקלו בחוצה לארץ. ובתים שאינן לדירה לכך לא גזרו אף מדרבנן כגון אורוות ואוצרות. ומטעם זה יש לסמוך להתיר להשכיר בית לעכו"ם. זה מפי מורי הקדוש ר' יצחק ב"ר שמואל.
1