ספר התרומה, פסקים קנ״בSefer HaTerumah, Psakim 152
א׳וכן בת ישראל לא תניק בן העכו"ם. אבל נכרי' מניקה בנה של ישראל ברשותה. ובגמרא תניא וחכ"א עכו"ם מילדת בת ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה אבל לא בינה לבינה. וגבי הניק' נמי תניא וחכמים אומרים עכו"ם מניקה בנה של ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה. אבל לא בינה לבינה.
1
ב׳פסק משמע מהכא דאסור להניח בנו של ישראל להניק לנכרית אם לא אחרות עומדות על גבה או לכל הפחות ישראל יוצא ונכנס דאין נראה לומר הא דמצריך ישראליות עומדות על גבה. היינו דווקא ברשות העכו"ם. אבל ברשות ישראל שרי בלאו הכי וכדמשמע דבמתני' קתני עכו"ם מיניקה בנה של ישראלי' ברשות של ישראל ולא קתני בזמן שאחרות עומדות על גבה. זה אין נראה דהכי נמי גבי עכו"ם מיילדת בת ישראל לא קתני במתני' בזמן שאחרות עומדות על גבה אע"פ שצריך כדקתני בברייתא. וסתם נשים היולדות היינו ברשות ישראל. ואם הישראלית הולכת חוץ לעיר אין לה להניח בנה יחידי למניקה עכו"ם. ואם יש נשים ישראליות בעיר יכול להיות שמותר שרגילות לבא שם לראות בן הישראלית שהוא יחיד. ובלילה לכל הפחות אסור להניחו עם העכו"ם יחידי מזמן שכיבה ואילך. ובת ישראל דתנן לא תיילד הנכרית קתני בברייתא היינו בחנם. אבל בשכר מותר משום איבה ובשבת סבר רב יוסף למימר שרי בשכר משום איבה. אמר ליה אביי ובשבת אסור ואפילו בשכר דליכא איבה כדמפרש דיכולה למימר לדידן דמנטרינן שבתא מחללין עלייהו שבתא. לדידכו דלא מנטריתו שבתא לא. וכי תימא רב יוסף היכי הוה שרי וגם אביי דמפרש ליכא איבה. תיפוק לי דאיכא איסורא דאורייתא כדאמרינן פרק שמנה שרצים הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב משום עוקר דבר מגדולו. ויש לומר דהתם מיירי דלא כלו לו חדשיו דווקא. אבל היכא דכלו חדשיו ליכא עוקר דבר מגדולו. אי נמי הכא דישבה על המשבר כבר נעקר הולד כדאמרינן שלהי פ"ק דערכין. ואע"פ שהתרנו לבת ישראל ליילד נכרית בשכר בחול משום איבה. מ"מ בת ישראל לא תניק בנה של נכרית אפילו בשכר ואפי' בחול. מדקאמר אביי דיכלה למימר אי אשת איש היא לא מזדהרנא' באפי גבראי. ואי פנויה היא בעינא לאינסובי.
2
ג׳מתרפאין מהם מן העכו"ם רפוי ממון אבל לא רפוי נפשות. ופריך אלימא ריפוי ממון דבר שאין בו סכנה. רפוי נפשות דבר שיש בו סכנה. והא אמר רב יהודה אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו אלא רפוי ממון היינו בהמות. רפוי נפשות היינו גופו. ובתר הכי א"ר יוחנן כל מכה של חלל או שמחללין עליה את השבת דהיינו של סכנה אין מתרפאין מהן. ופרש"י דפליג אדרב יהודה דאסר אפילו מידי שאין בו סכנה כגון ריבדא דכוסילתא. וקשה על זה. דהוה ליה לאתויי על מתני' מלתא דר"י דמפליג בין יש בו סכנה לאין בו סכנה. ולמפרך ולרב יהודה מאי איכא למימר ולשנויי ריפוי ממון בהמתו. אבל מדלא מייתי עלה מלתא דר"י וגם פריך כל כך בפשיטו' והאמר רב יהודה משמע דליכא מאן דפליג. ומפרש רבי' תם דלא פליגי דודאי חולה שאין בו סכנה שרי להתרפאות מהן דלא מרע אנפשיה אע"ג דאינו מומחה דאם ימות ידעו העולם שעל ידו מת. אבל כשהוא בריא לתת עצמו ביד העכו"ם כגון ריבדא דכוסילתא אסור דהעכו"ם מזיק ואין חושש. לפי שידעו שבמזיד הזיקו דליכא למימר בכי האי גוונא לא מרע אנפשיה. והא דלא מוקי מתני' כמעיקרא רפוי ממון חולה שאין בו סכנה רפוי נפשות שיש בו סכנה ותיהוי ככולי עלמא משום דמיירי מתני' בכל ענין בין בחולה בין בבריא. וריפוי ממון דשרי באין בו סכנה היינו דווקא בחולה. אבל השתא גופו היינו בכל ענין בין בבריא אסור בין בחולה בין שיש בו סכנה אע"ג דלא מיירי בחולה שאין בו סכנה. אי נמי ניחא ליה לפרושי מתני' כי מתני' דאין בין המודר דקתני בה כי האי לישנא גבי המודר הנאה מחבירו מרפאו רפוי נפשות ולא ריפוי ממון. ומפרש התם ממון בהמתו. אבל נפשות דשרי היינו גופו אפי' אין בו סכנה אותו הכאב.
3