ספר התרומה, פסקים קס״אSefer HaTerumah, Psakim 161
א׳הלכות יין נסך - הקדמה
נודות העכו"ם גרודים חדשים מותרים. ישנים או מזופפים אסורין. וטעמא דמזופפין אעפ"י שהם חדשים דאסורין א' רב פפא לפי שהעכו"ם נותן בו יין אז בשעה שזופתו. ורב זביד אמר ההוא יין לא אסר ליה לפי שהוא כזורק מים לטיט. אלא דילמא לאחר הזפיתה נותן העכו"ם יין בכלי ולא יוכל הישראל להבחין. ואמר רב ירמיה כן הורה רב אמי בנודות שנאסרו כגון שהם זפותים או ישנים הלכה למעשה ממלאן מים ג' ימים ומערן. אמר רבא צריך לערן מעת לעת. אמר ר"ל אחד שלנו ואחד שלהן בעירוי. סבר רב אחא למימר הני מילי נודות סגי בערוי. אבל קנקנים לא סגי ברבי. אמר ליה רב אשי לא שנא נודות ולא שנא קנקנים סגי בערוי. תנו רבנן. קנקנים של עכו"ם חדשים מותרין. ישנים או מזופפין אסורין. עכו"ם נתן לתוכו יין. ישראל נתן לתוכו מים. עכו"ם נתן לתוכו יין ישראל נתן לתוכו יין ואינו חושש שבלועין מיין היתר אע"פ שבלועין מקודם מיין איסור. ופירש רש"י נודות היין גרודים שלא נזפתו מעולם. והם חדשים שלא נתן בהם יין כי אם זמן מועט מותרין. אבל ישנים שנתן בהם יין זמן מרובה או חדשים מזופפין אפילו בפעם אחת אסורין שהזפת מבליע היין אפילו בפורתא. וגבי קנקנים פי' חדשים מותרין שלא נתן בהם יין כלל. דכיון שהם של חרס בלעי טובא טפי מנודות. ולכך אפילו בפעם אחת אסורין. ונראה מה ששנה לפרש גבי נודות חדשים. היינו שנתן בהם זמן מועט יין. וגבי קנקנים שלא נתן בהם יין כלל. היינו משום דנודות אין מכניסין לקיום. ולכך אין נאסרין בזמן מועט. כדאמרינן בתר הכי כל דבר שאין מכניסן לקיום משכשכן במים ומותרין. אבל קנקנים הן מכניסן לקיום כדאמרינן פרק בתרא ומודה רבי בקנקנים שהן אסורין ולא סגי בנגוב כמו גת. ומה הפרש בין זה לזה. קנקנים מכניסין לקיום ולא לגת. ומיירי התם באין זפותין מדקתני בסיפא דברייתא דגת. ואם היו מזופפין אסורין. מכלל דרישא באין מזופפין וקתני אסורים בנגוב. ובתר הכי אמר רבא כי משדר גולפי לחרפניא הוה סחיף להו אשולייהו וחתים להו אברזייהו. מאי טעמא כל דבר שמכניסו לקיום אפי' לפי שעה גזרו בהו רבנן. א"כ קנקנים כיון דהוי מכניסן לקיום צריך לומר חדשים מותרים. שלא נתן בהם יין כלל. דהא לפי שעה נמי גזרו בהו רבנן. אמנם קשה על פי' זה. חדא דגרודים משמע שנזפתו. ואח"כ נקלף הזפת. ועוד דחדשים גבי נודות לא ידעינן כמה הוי באיזה זמן מועט קרי חדשים. ובאיזה קרוי ישנים. ועוד דא"כ לפרושי כוסות של עץ שהם ישנים של עכו"ם אסורין בשכשוך כי אם בהגעלה או בעירוי. דהא נודות שאין מכניסן לקיום וקתני ישנים אע"פ שאינן מזופפין אסורין. ומעשים בכל יום שאין עושין לכוס של עכו"ם רק שכשוך. וכשהן נגובין ולא כלום. ועוד דפירש אבל קנקנים שהן של חרס בלעי להו טובא ובחד זימנא אסירי. ולא היה לו לפרש טעמא משום שהם של חרס. אלא טעמא משום שהוא מכניסן לקיום. ואפי' אינן של חרס לפי שעה גזרו בהו רבנן. כדאמרינן פרק בתרא (ע"ד ע"ב עיין טור י"ד קל"ח) (ועיין ב"י וש"ך ס"ק י"ג) וגם משם תוכל לדקדק דאם אין מכניסן לקיום מותרין אע"פ שהם של חרס. וכן מנהג בכל יום הני קנקנים שלנו שהם של חרס ואין מכניסן לקיום דכי נתן בהם הישראל יין ונגע בהן עכו"ם אין עושין בהן רק שכשוך. ורבינו אליהו היה אומר דנודות וקנקנים תרוייהו מכניסן לקיום. וכי קאמר הני מילי נודות הכי פירושו לפי שהן של עור לא בלעי כל כך וסגי בערוי, אבל קנקנים של חרס לא. מתוך כך היה מתיר קנ"ש ויוש"ט שלנו שהן של עץ ואע"פ שהן זפופות שאין צריכות רק שכשוך אם נגע בהן עכו"ם כיון שאין מכניסן לקיום דנודות העכו"ם דקא' חדשים מזופפין אסורין היינו משום שמכניסן לקיום. ולפי זה אם נאמר דנודות מכניסן לקיום אתיא כל שמעתת' שפיר וגירס' הספרים דחדשים מותרין היינו שלא נתן בהם יין כלל כמו חדשים דקנקנים. ובחדא זימנא שנתן בהם העכו"ם מקרי ישנים ואסורין. ואין הפרש בין נודות לקנקנים. והשתא לא ק' מידי מכל מה שהקשיתי לעיל. רק לישנ' דגרודים שצ"ל שלא נזפתו מעולם. דאם היו זפותי' אסורין כדקתני או נזפפו אסורין או מטעם יין שבשעת זפיתה. או מטעם שיש לחוש שמא נתן בהן יין אחר זפיתה כדפרישי' בריש שמעתתא. ורבי' יעקב הקשה לו שבהלכות גדולות מפר' סבור מינה הני מילי נודות דאין מכניסן לקיום. אבל קנקנים שמכניסן לקיום לא. וקתני בנודות חדשים זפותין אסורי' אע"פ שאין מכניסן לקיום. ה"ה נמי קנ"ש ויושט"ש שלנו שהם זפותות. ועל גירס' הספרים קשה מה שהקשתי לעיל. ורבינו שמואל ורבי יעקב אומרי' הכי בתוספת' בחד בבא. נודות העכו"ם גרודי' מותרי'. חדשים זפותין אסורין עכו"ם רובבן כו'. וגבי קנקנים קא גרסי' התם חדשים מותרים ישנים אע"פ שאינן מזופפין או חדשים מזופפין אסורין. אבל גבי נודות לא גרסי' ישנים אע"פ שאינן מזופפין. והכי פי' נודות העכו"ם גרודים מותרין אפי' הם ישנים שנתן בהם העכו"ם יינו ימים רבים. ואפי' היו אז זפותים כיון שנגרר ונקלף הזפת מותרין. דהזפת אינו מבליע היין יותר מעובי הזפת. ולכך כשנקלף שרי. וכן משמע פרק בתרא הגת והמחץ והמשפך רבי מתיר בנגוב. והא תנן של חרס אע"פ שקלף הזפת אסורה. ומאי פריך לגת ומחץ דמיירי באינן זפותין כדמוכח התם. אלא ודאי כיון שקלף הזפת כאלו לא נזפת מעולם. אבל חדשים זפותין אסורים אי משום היין שנותן בשעת זפיתה. ולרב זביד דאמר כזורק מים לטיט מ"מ אסורין דשמא דנתן בהן יין לאחר שנזפתו. ואפי' בחדא זימנא נותן יין בתוך הזפת וגבי קנקנים של גוים חדשים מותרי' בשלא מזופפין וקמ"ל דלא גזרינן דילמא נתן בהם עכו"ם יין ולא יכיר הישראל. אבל ישנים. פי' שנתן בהן יין אפי' פעם אחת אסורין אע"פ שאינן מזופפין כאן שקנקנים מכניסן לקיום אפי' לפי שעה גזרו בהו רבנן. וכן חדשים זפותין אסורין כדפרישית לעיל גבי נודות. מיהו גבי קנקנים הכא היה מפרש רבי יעקב דלרב זביד נמי דאמר יין שבשעת זפיתה הוי כזורק מים לטיט ואין אוסר הני מילי גבי נודות דמשום זוהמא דעור מפיג טעמא דיין. אבל גבי קנקנים מודה דיין שבשעת זפיתה אוסר. ולא משום קושיא היה אומר זה אלא משום סברא.
נודות העכו"ם גרודים חדשים מותרים. ישנים או מזופפים אסורין. וטעמא דמזופפין אעפ"י שהם חדשים דאסורין א' רב פפא לפי שהעכו"ם נותן בו יין אז בשעה שזופתו. ורב זביד אמר ההוא יין לא אסר ליה לפי שהוא כזורק מים לטיט. אלא דילמא לאחר הזפיתה נותן העכו"ם יין בכלי ולא יוכל הישראל להבחין. ואמר רב ירמיה כן הורה רב אמי בנודות שנאסרו כגון שהם זפותים או ישנים הלכה למעשה ממלאן מים ג' ימים ומערן. אמר רבא צריך לערן מעת לעת. אמר ר"ל אחד שלנו ואחד שלהן בעירוי. סבר רב אחא למימר הני מילי נודות סגי בערוי. אבל קנקנים לא סגי ברבי. אמר ליה רב אשי לא שנא נודות ולא שנא קנקנים סגי בערוי. תנו רבנן. קנקנים של עכו"ם חדשים מותרין. ישנים או מזופפין אסורין. עכו"ם נתן לתוכו יין. ישראל נתן לתוכו מים. עכו"ם נתן לתוכו יין ישראל נתן לתוכו יין ואינו חושש שבלועין מיין היתר אע"פ שבלועין מקודם מיין איסור. ופירש רש"י נודות היין גרודים שלא נזפתו מעולם. והם חדשים שלא נתן בהם יין כי אם זמן מועט מותרין. אבל ישנים שנתן בהם יין זמן מרובה או חדשים מזופפין אפילו בפעם אחת אסורין שהזפת מבליע היין אפילו בפורתא. וגבי קנקנים פי' חדשים מותרין שלא נתן בהם יין כלל. דכיון שהם של חרס בלעי טובא טפי מנודות. ולכך אפילו בפעם אחת אסורין. ונראה מה ששנה לפרש גבי נודות חדשים. היינו שנתן בהם זמן מועט יין. וגבי קנקנים שלא נתן בהם יין כלל. היינו משום דנודות אין מכניסין לקיום. ולכך אין נאסרין בזמן מועט. כדאמרינן בתר הכי כל דבר שאין מכניסן לקיום משכשכן במים ומותרין. אבל קנקנים הן מכניסן לקיום כדאמרינן פרק בתרא ומודה רבי בקנקנים שהן אסורין ולא סגי בנגוב כמו גת. ומה הפרש בין זה לזה. קנקנים מכניסין לקיום ולא לגת. ומיירי התם באין זפותין מדקתני בסיפא דברייתא דגת. ואם היו מזופפין אסורין. מכלל דרישא באין מזופפין וקתני אסורים בנגוב. ובתר הכי אמר רבא כי משדר גולפי לחרפניא הוה סחיף להו אשולייהו וחתים להו אברזייהו. מאי טעמא כל דבר שמכניסו לקיום אפי' לפי שעה גזרו בהו רבנן. א"כ קנקנים כיון דהוי מכניסן לקיום צריך לומר חדשים מותרים. שלא נתן בהם יין כלל. דהא לפי שעה נמי גזרו בהו רבנן. אמנם קשה על פי' זה. חדא דגרודים משמע שנזפתו. ואח"כ נקלף הזפת. ועוד דחדשים גבי נודות לא ידעינן כמה הוי באיזה זמן מועט קרי חדשים. ובאיזה קרוי ישנים. ועוד דא"כ לפרושי כוסות של עץ שהם ישנים של עכו"ם אסורין בשכשוך כי אם בהגעלה או בעירוי. דהא נודות שאין מכניסן לקיום וקתני ישנים אע"פ שאינן מזופפין אסורין. ומעשים בכל יום שאין עושין לכוס של עכו"ם רק שכשוך. וכשהן נגובין ולא כלום. ועוד דפירש אבל קנקנים שהן של חרס בלעי להו טובא ובחד זימנא אסירי. ולא היה לו לפרש טעמא משום שהם של חרס. אלא טעמא משום שהוא מכניסן לקיום. ואפי' אינן של חרס לפי שעה גזרו בהו רבנן. כדאמרינן פרק בתרא (ע"ד ע"ב עיין טור י"ד קל"ח) (ועיין ב"י וש"ך ס"ק י"ג) וגם משם תוכל לדקדק דאם אין מכניסן לקיום מותרין אע"פ שהם של חרס. וכן מנהג בכל יום הני קנקנים שלנו שהם של חרס ואין מכניסן לקיום דכי נתן בהם הישראל יין ונגע בהן עכו"ם אין עושין בהן רק שכשוך. ורבינו אליהו היה אומר דנודות וקנקנים תרוייהו מכניסן לקיום. וכי קאמר הני מילי נודות הכי פירושו לפי שהן של עור לא בלעי כל כך וסגי בערוי, אבל קנקנים של חרס לא. מתוך כך היה מתיר קנ"ש ויוש"ט שלנו שהן של עץ ואע"פ שהן זפופות שאין צריכות רק שכשוך אם נגע בהן עכו"ם כיון שאין מכניסן לקיום דנודות העכו"ם דקא' חדשים מזופפין אסורין היינו משום שמכניסן לקיום. ולפי זה אם נאמר דנודות מכניסן לקיום אתיא כל שמעתת' שפיר וגירס' הספרים דחדשים מותרין היינו שלא נתן בהם יין כלל כמו חדשים דקנקנים. ובחדא זימנא שנתן בהם העכו"ם מקרי ישנים ואסורין. ואין הפרש בין נודות לקנקנים. והשתא לא ק' מידי מכל מה שהקשיתי לעיל. רק לישנ' דגרודים שצ"ל שלא נזפתו מעולם. דאם היו זפותי' אסורין כדקתני או נזפפו אסורין או מטעם יין שבשעת זפיתה. או מטעם שיש לחוש שמא נתן בהן יין אחר זפיתה כדפרישי' בריש שמעתתא. ורבי' יעקב הקשה לו שבהלכות גדולות מפר' סבור מינה הני מילי נודות דאין מכניסן לקיום. אבל קנקנים שמכניסן לקיום לא. וקתני בנודות חדשים זפותין אסורי' אע"פ שאין מכניסן לקיום. ה"ה נמי קנ"ש ויושט"ש שלנו שהם זפותות. ועל גירס' הספרים קשה מה שהקשתי לעיל. ורבינו שמואל ורבי יעקב אומרי' הכי בתוספת' בחד בבא. נודות העכו"ם גרודי' מותרי'. חדשים זפותין אסורין עכו"ם רובבן כו'. וגבי קנקנים קא גרסי' התם חדשים מותרים ישנים אע"פ שאינן מזופפין או חדשים מזופפין אסורין. אבל גבי נודות לא גרסי' ישנים אע"פ שאינן מזופפין. והכי פי' נודות העכו"ם גרודים מותרין אפי' הם ישנים שנתן בהם העכו"ם יינו ימים רבים. ואפי' היו אז זפותים כיון שנגרר ונקלף הזפת מותרין. דהזפת אינו מבליע היין יותר מעובי הזפת. ולכך כשנקלף שרי. וכן משמע פרק בתרא הגת והמחץ והמשפך רבי מתיר בנגוב. והא תנן של חרס אע"פ שקלף הזפת אסורה. ומאי פריך לגת ומחץ דמיירי באינן זפותין כדמוכח התם. אלא ודאי כיון שקלף הזפת כאלו לא נזפת מעולם. אבל חדשים זפותין אסורים אי משום היין שנותן בשעת זפיתה. ולרב זביד דאמר כזורק מים לטיט מ"מ אסורין דשמא דנתן בהן יין לאחר שנזפתו. ואפי' בחדא זימנא נותן יין בתוך הזפת וגבי קנקנים של גוים חדשים מותרי' בשלא מזופפין וקמ"ל דלא גזרינן דילמא נתן בהם עכו"ם יין ולא יכיר הישראל. אבל ישנים. פי' שנתן בהן יין אפי' פעם אחת אסורין אע"פ שאינן מזופפין כאן שקנקנים מכניסן לקיום אפי' לפי שעה גזרו בהו רבנן. וכן חדשים זפותין אסורין כדפרישית לעיל גבי נודות. מיהו גבי קנקנים הכא היה מפרש רבי יעקב דלרב זביד נמי דאמר יין שבשעת זפיתה הוי כזורק מים לטיט ואין אוסר הני מילי גבי נודות דמשום זוהמא דעור מפיג טעמא דיין. אבל גבי קנקנים מודה דיין שבשעת זפיתה אוסר. ולא משום קושיא היה אומר זה אלא משום סברא.
1
ב׳פסק דין נודות של עכו"ם וכן קנ"ש ויושט"ש שהם זפותות. שמעינן מהכא דנודות של עכו"ם שהם של עור מותרים בשכשוך גרידא אפי' אם הם ישנים ובלבד שלא יהו זפותין ואפי' נזפתו כיון שעכשיו נקלף הזפת. והא דאמרן לעיל דנודות של עכו"ם אסורין אפי' לעשות מהם שטיחין לחמור שמא יתפרנו על גבי נודו. התם מיירי בנודות זפותין דווקא. ושמעינן השתא קנ"ש ויושט"ש של עץ שהן זפותות נראה שהם אסורים לקנותן מן העכו"ם אפי' חדשי' משום דילמא נתן בהן עכו"ם יין ולא יכיר הישראל כמו נודות. מיהו מנהג הוא ורגילות בכ"מ לקנות מן העכו"ם כשהם חדשים. ואין עושין להם לא ערוי ולא הגעלה. והיה או' מורי רבינו דבימיהם היו רגילין ליתן יין בהם בשעת מלאכת הזפיתה ולכך לא היה ניכר אם הוא נתן בהם יין נסך גם אחרי כן. אבל עכשיו אין עכו"ם נותנין בהן יין בשעת זפיתתן ולפיכך היה ניכר אם נתן בהם יין אחר הזפיתה. וכיון שיוכל הישראל להבין ולהכיר אם נתן בה עכו"ם יין אחר הזפיתה. ולהכי הקנ"ש והיושט"ש זפותין כשמוכרם העכו"ם חדשים. אם רואה הישראל אותן שהם צהובות ולא נתן בהן יין מותרות. ומ"מ הקנ"ש ויושט"ש של ישראל והן זפותות ונגע בהן עכו"ם כשיש בתוכן משקה של יין טופח אסור. אע"ג דאין מכניסן לקיום. שהיין שנגע בו העכו"ם נכנס בתוך הזפת ונבלע כמו נודות דאין מכניסן לקיום וקא' חדשים זפותין אסורין וקאמר לא שנא דידן ולא שנא דידהו בעו ערוי. אמנם רבי' יעקב התירן בסוף ימיו. ואע"פ כן לא עשה לכתחלה מעשה שנגע עכו"ם בקנ"ש או ביושט"ש של ישראל שהן זפותות להתיר בשכשוך. אבל בדיעבד אם נתנו יין כשר בהן אחרי מגע עכו"ם לא היה אוסר. והטעם של היתר היה מפרש דדוקא נודות של עור הזפת שעליהם בלע טובא ובעי ערוי אע"ג דאין מכניסן לקיום. אבל כלי עץ אין הזפת שעליהם בולע כלום ומותרין בשכשוך כשנגע העכו"ם ביין שבתוכו. והיה מביא ראיה מהא דבפרק בתרא דתנן גת אבן שזפתה עכו"ם מנגבה וטהורה. וקאמר בגמרא רבא דיוקא זפתה גרידא ונתן בה יין הרבה. אבל דרך בה לא סגי בנגוב. דילמא מחמת כובד הדריכה איפלי פילי הזפת ונכנס היין בין הזפת לגת ובעי קלוף כמו במעצרתא דאזל רב לדכויי במעצרתא דזפותה. חזא דהוה שיעא אמר הא ודאי בנגוב סגי בהדי דאזיל ואתי איפלי פילי וחזא דהוה מילי חמרא אמר הא ודאי לא סגי בנגוב אלא בקלוף. אבל מ"מ שמעינן דבגת שזפתה ונתן יין הרבה ובלבד שלא דרך בה סגי בנגוב. אם לא משום חששא שנכנס היין בסדקין תחת הזפת ובכלי גת דווקא בעי נגוב דחמירי טפי משום שפע יין דידהו. אבל שאר כלים כגון קנא"ש ויושט"ש ודכוותייהו אפילו זפותין סגי בהדחה. דנגוב אינו להפליט דבר הבלוע אלא להדיח יפה מה שבחוץ. דאלו להפליט מה שבלוע לא הוי סגי בנגוב אלא בערוי כמו ששנינו בברייתא הגת והמחץ והמשפך רבי מתיר בנגוב אמרי' ומודה רבי בקנקנים של עכו"ם שאסורין. וכן בשמעתין דקנקנים של עכו"ם שאסורין צריכין ערוי. אלמא ניגוב קל מערוי. דנגוב אינו רק להדיח יפה מה שבחוץ תחת הדחה של שאר כלים שאינן מגת. תדע דכלי הגת חלוקי' וחמורי' משאר כלי' דהתם תניא גבי גת מחץ ומשפך כו' אם הוה של עץ ינגב וטהורין אע"פ שאינן זפותין ולא מכניסן לקיום. ואלו כלי עץ דעלמא כי האי גוונא שאינן של גת כגון כוסות וקערות שאינן זפותות פשיטא דסגי בהדחה בעלמא כדאמרי' כל דבר שאין מכניסן לקיו' משכשכן במים ומותרים ומקשי' מן הירושלמי לומר דזפת מבליע. והכי איתא התם הלך ר' אבא לזיפרין שאלון ליה קנקנים כמה היא טהרתן. אמר מזה למדתי עליהן. מה אם בשעה שאינן זפותי' אמרת מותרות. בשעה שהן זפופות ונקלפה זפיפתן לא כ"ש. וכשבאתי לפני חבירי אמרו לי ע"י זפת הן בולעו'. ויש לפרשו דהכי פי' קנקנים טהרתן במה. מי סגי להו בקלוף זפת או לא. אמר להן בשעת שהן זפותות אמרת מותרות ולא חיישי' דילמא רמא בהו חמרא ולא ידיע בשהן זפותות ורמא בהו חמרא ונקלף הזפת לא כ"ש דמותרות בודאי שהרי לא נגע היין בחרס. וא"ל דרך זפתן בולען פי' שמא איפלי פוליי הזפת ונכנס היין דרך הסדקין ונאסרו הקנקנים משום דהוי מכניסן לקיום ולא סגי בקלוף. מיהו לכתחלה אין להתירן הקנש והיושטש ע"י הדחה כשהן זפופות. דפעמים שנפל הזפת במקומות ונסדק ונכנס שם היין ולא סגי אלא בקלוף הזפת או בעירוי והגעלה כמו מעצרת' דבי רב דאיפלי פלויי ומלי חמרא תותי וא' לא סגי בנגוב. ואע"ג דאמר ר' יוחנן התם קנקנים של עכו"ם שהחזירן לכבשן כיון שנשרו זפתן מותרין. ואמר רב אשי אפילו גרפו זפתן היינו שעשה היסק בחוץ ובפנים וקינסא לעשות אש ולכפות החבי' או דבר שמכניסו לקיום על האש הילכתא כמאן דאסר ולא הותר בהכי ואו' מורי רבי' דאם עשה כל כך אש בפניהם שאינו יכול ליגע בחוץ בדופני החבית וידו סולדת לו ליגע בחוץ אז חשיב כהגעלה ומותר. ואותן חביות של עכו"ם מותר ליתן לתוכן מים כדאיתא בברייתא שהבאתי לעיל. ורבא ורבינא שרו ליתן שכר. אבל אחרי כן אסור ליתן יין של ישראל. דדוקא כי נתן ציר או מורייס בקנקנים של עכו"ם נותן ישראל יינו אחר הציר לפי שהציר שורף את היין הבלוע. אבל שכר ושאר משקין לא מפליט יין הבלוע. ואסור ליתן יין של ישראל אחרי כן.
2
ג׳תנן פרק בתרא גת אבן שזפתה עכו"ם מנגבה והיא טהורה. של עץ רבי או' ינגב. וחכ"א יקלף את הזפת של חרס, אע"פ שקלף את הזפת אסורה. אמר רבא זפתה דווקא בעי נגוב. אבל דרך בה בלא זפיתה לא בעי נגוב אלא הדחה. איכא דאמרי אמר רבא דווקא זפתה ונתן בה יין סגי בנגוב אבל דרך בה אחר הזפיתה לא סגי בניגוב כי ההיא מעצרתא דאזל רב לדכויי דהוה זפיתא. חזייה דהוה שיעא א' הא ודאי בנגוב סגי. בהדי דאזיל ואתי עילוי איפלי פילא ומתותית אמלי חמרא אמר הא ודאי לא סגי בנגוב אלא בקלוף והוא הדין ערוי. ת"ר הגת והמחץ והמשפך של עכו"ם. פירש שהם של חרס ר' מתיר בנגוב וחכמים אוסרין. ומודה ר' בקנקנים של עכו"ם שהם אסורין. מה הפרש בין זה לזה. זה מכניסו לקיום. וזה אין מכניסו לקיום. של עץ ושל אבן נגבו והן טהורין. ואם היו מזופפות אפי' בנגוב אסורות והא תנן גת אבן שזפתה מנגב' וטהורה. ומתרץ מתני' בלא דרך בה ברייתא בדרך בה. וא"ת אכתי של עץ ושל אבן ינגב כי אינן זפותות. והא אמר רבא לעיל אבל דרך בה בלא זפיתה לא בעי נגוב. וי"ל מתני' מיירי בגת של ישראל ובלועה מיין של היתר ונגע עכו"ם בה אחרי כן. ברייתא מיירי בגת של עכו"ם. והשתא נמי ניחא הא דתנן נטל המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של עכו"ם. וחזר ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש עכבת יין אסור. אפי' בלא עכבת יין נמי ליתסר כדתני' לעיל המשפך שלמים ינגב אלא מתניתין מיירי במשפך של ישראל ולכך אין אסור רק משקה טופח שעליו. והא דפרי' תלמוד' והא תנן גת אבן שזפתה טהורה. לא רצה לתרץ ההיא מיירי בשל ישראל דקיל מפי. דכיון שהן זפותות ליכא חלוק בין של ישראל לשל עכו"ם. דרש רבא נעוה ארתחו. מיירי בגת של חרס ובשל עץ או בשל אבן שהן מזופפות שדרך בה. דאי לאו הכי בנגוב סגי כדאמרי' לעיל של עץ ושל אבן ינגב. אפי' גת של עכו"ם ואלו גת שדרך בה ישראל החולה ונגע בו סגי בהדחה כדפי' לעיל.
3
ד׳בעי מיניה מר' אבא הני גורגני דארמאי מאי. פי' עקלים שסביב תפוח של ענבים אמר להו רבי אבהו תניתוה. הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאים ובקש לעשותן בטהרה. הדפין והלולבין והעדשי' מדיחן והעקלים של נסרים ושל בצבוץ מנגבן. של שיפה ושל גמי מיישנן. וכמה שנים עשר חדש. וכן געול וערוי. רשב"ג או' מניחן מגת לגת ומבד לבד. היינו ת"ק. איכא בינייהו חרפי ואפלי ופי' רש"י עדשים. הוא עיקר הגת שקורין מיי"ט. ואע"ג דתניא לעיל של עץ ושל אבן ינגב פליגא והך ברית' דקתני מדיחן היא עיקר מדמייתי מינה ראיה לעקלים. ועל זה תימא דאטו משום דהלכה בברייתא בחד מילתא יהא הלכה כמוהם בשאר דברים שברייתא אחרת חולקת עלי'. ורבי שמואל גריס העדשים מנגבן ע"פ התוספתא דמסכ' טהרות. מי' או' מורי רבי' דאפי' אי גרסי מדיחן. יש לומר דלעיל דקתני מנגבן היינו בגת של עכו"ם דחמירי טפי. והא דקתני עדשי' מדיחן מיירי בשל ישראל כדאמר רבא לעיל. דווקא זפתה. אבל דרך בה בלא זפיתה לא בעי נגוב. וכן פירשתי לעיל דיש חלוק בין של ישראל לשל עכו"ם. והא דמייתי מיניה ראייה לגורגי דארמאי הכי מייתי דלכל הפחות ניגוב בעי בעקלי. ורבי' יעקב פי' דגרסינן שפיר עדשים מדיחן. ולא קשה מידי דעדשים לאו היינו גת. אלא היינו כובד של טיט שנותנין על התפוח של ענבים במקום הקורה. דהא פ' המוכר את הבית אמרינן המוכר את הבד מכר את הים. ומפ' בגמרא מאי ים טלופחא. ומתרגמין עדשים טלופחין. ואי עדשה היינו מייט פשיטא שמכר דהיא עיקר הבד. ובגמרא דקאמר מכר את היקבים לאו היינו המיי"ט אלא כדפריש הערוך דהיינו כלים שמביאין בהן זתים לבד. ותו אי עדשה היא עיקר הגת מעיקרא הוה ליה למתני עדשים גם בברייתא והדר הדפין והלולבין. אבל אי עדשה אינו עיקר הגת אתי שפיר וגם קרוי ים על שם שהיין נסחט הרבה מאד כמים לים ע"י הכובד שעל התפוח. ועוד היה או' דאפי' עדשים אם הוא עיקר הגת לא קשה דכל הני דברים הנזכרים בברייתא לא הוי בגת אלא מיירו בדברים של בד כדאמרי' פרק איזהו נשך גבי זתים עיילי לבי דפא וגבי יין וגת לא אמר ליה. ובפרק המוכר את הבית קא' גבי מוכר את הבד מכר את הים דהיינו העדשה. וגבי מוכר את הגת לא א' ליה שלהי יציאות שבת. ושוין שטוענין בקורת של בית הבד ועגולי הגת. אלמא לא היה גם קורה כבדה בגת שלהן לעצור הענבים אלא היו דורכין בהן. וכן פרק זה בורר לעקל בית הבד. וכן פרק מרובה ובפרק הגוזל בתרא. וא"כ עדשי' שזהו הכלי שקורין מיי"ט לא מיירי בברייתא אלא בשל זתים. ואותן מדיחן. כי שמנן אינו חזק כל כך ואין נבלע בעץ כי אם מעט. אבל אותו של גת שהיין חזק נבלע צריך נגוב. דרישא דברייתא קתני הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאין. מ"מ לא מפרש אלא כלים של בד. ומלי דגת שיירינן. וכי האי גוונא אמרינן פ' החולץ גבי מה יעשו בכתובתה מה שמייתי ראיה מעקלי' דברייתא דמיירי בברייתא להנהו גורגני דארמאי דמיירי ביין נסך מ"מ דין אחד יש להם. מלבד בדבר שבברייתא אחרת חולק' עלי' כגון גבי עדשים דקתני מדיחן ובאידך גבי יין קתני מנגבן. ותו דעקלי דמבעי' ליה לכל הפחות דין אחד יש להן דהא קתני בהדי' מניחן מגת לגת ומבד לבד.
4