ספר התרומה, פסקים מ׳Sefer HaTerumah, Psakim 40
א׳במה מכסין בזבל הדק בחול הדק וכו' רבן שמעון בן גמליאל אומר זה הכלל דבר המגדל צמחין מכסין בו דבר שאין מגדל צמחין אי אקרי עפר בשום פסוק מכסין בו כדתניא היה הולך במדבר ואין לו עפר לכסות שוחק דינר זהב ומכסה היה מהלך בתוך ספינה ואין לו עפר לכסות שורף טליתו ומכסה ופריך אשכחן דאקרי עפר דכתיב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ולכך שורף טליתו ומכסה אלא דינר זהב מנלן דכתיב ועפרות זהב לו ועל כרחין עפר זהב ושריפת טלית אין מגדל צמחים ולכך הוצרך קרא דאקרו עפר דכל דבר המגדל צמחים מרבה תנא דהתם מוכסהו אף על גב דלא אקרו עפר כגון נסורת חרשין דקה ונעורת של פשתן ושחיקת מתכות. תנו רבנן בית שמאי אומרים אין מכסין אלא בעפר ובית הלל אומרי' מצינו לאפר שנקרא עפר שנאמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת והא דתנן (ביצה ב' ע"ב) ושוין שיחפור בדקר ויכסה ואפר כירה מוכן הוא משמע דבית שמאי מודו דבאפר כירה מותר לכסות התם מיירי באפר עצים שמגדל צמחים. אבל אפר בשר שאין מגדל צמחין לא אף על פי דאיקרי עפר שריפה אי נמי הכי קאמר ואפר כירה מוכן לכסות בו רוק או דבר אחר ולא מיירי לכסות דם צפור וחיה אם כן אפר כירה ונעורת פשתן וחול הדק וסיד וגם מגופה שכתשה מותרין לכסות.
1
ב׳ת"ר ושפך וכסה מי ששפך יכסה מעשה באחד ששפך ובא חבירו וקדם וכסה וחייבו ר"ג עשרה זהובים אבל בזמן הזה לא עבדינן עובדא בהא דהוי כעין דיני קנסות ובמידי דלא הוי חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו כדאמרי' בהחובל (פ"ה).
2
ג׳השוחט ונתנבלה בידו פטור מלכסות השוחט את הטריפה או ששחט ונמצאת טריפה ר' מאיר מחייב בכסוי וחכמים פוטרין והיינו רבי שמעון דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה והלכה כמותו דראה דבריו של רבי שמעון בכסוי הדם ושנאן בלשון חכמים.
3
ד׳וצריך שיתן עפר אף למטה כדאמר ר' זירא וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר מלמד שיתן עפר למטה ועפר למעלה והיינו דאמרינן פרק השוחט (ל"א ע"א) גבי יואב בר תחליפא בדיק גירא ושחיט עופא כד פרח ומזמן עפרא לכולי פקתא על העצים ועל האבנים כדי שאם יפול הדם שם יהיה עפר תחתיו.
4
ה׳ומותר לדבר אחר השחיטה קודם הכסוי בין שחיטה לכסוי אבל בין שחיטת בהמה לבהמה ובין שחיטת עוף לעוף אין לומר שאסור לדבר מטעם דאמר (ל"ו ע"א) פרק הקומץ רבא סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזר עליו מעורכי המלחמה דהתם חדא מלתא היא תפילין של יד ושל ראש אבל שחיטה אי בעי לא שחיט. אבל ספק הוא אם דבר בינתים אם יצטרך לחזור ולברך על השחיטה על העוף שני או לא דשמא כדאמרינן סח בין תפילין לתפילין מברך שתים כמו כן בין שחיטה לשחיטה או שמא כמו סח באמצע אכילתו אין צריך לחזור ולברך המוציא לחם הכי נמי בין שחיטה לשחיטה וכיון שספק הוא אסור לדבר בינתים כי יהיה יודע מה יעשה אחרי כן ואפילו יודע שחייב לחזור ולברך על השחיטה אסור לדבר בינתי' דאין לו לגרום חיוב ברכות היכא שיכול לפטור את עצמו כדאמרינן פרק בא לו (יומא כ"א ע"ב) ופרק אלו נאמרין דתנן ונוטל ספר תורה וקורא בו אחרי מות ואך בעשור ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה ופריך בגמרא וניתי ספר תורה ונקרי ביה ומשני ריש לקיש משום ברכה שאינה צריכה אלא היכא שיכול לפטור עצמו בברכה אחת אין לו לגרום חיוב ברכות מיהו היכא שאומר תן לי העוף או הסכין פשיטא שאין זה הפסק כמו טול בריך וגביל לתורי שאינו הפסק בין ברכת המוציא לאכילת המוציא.
5
ו׳תנן דם הניתז ושעל הסכין רבי חייב לכסות אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל יש שם דם בלא הוא פטור מלכסות רבי יהודה בא לפרש דברי תנא קמא כדאמרינן (פ"א) פרק חלון אמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבי יהודה אימתי במשנתנו לפרש ובמה לחלק ואף על גב דבגמרא יש ברייתא כי האי גוונא וקאמר במאי קמפלגי רבנן סברי כל דמו רבי יהודה אמר מקצת דמו. שמא במאי קמפלגי דקאמר תלמודא רבי ירמיה דקאמר פרק קמא (ז' ע"ב) דגיטין דאימתי דרבי יהודה לחלק גבי ספינה גוששת אף על גב דהתם היא משנה (פרק ג') דחלה אמר רמי בר חמא דסבר שפיר זה בורר דאימתי מכל מקום הלכה כרבי יוחנן דאימתי לפרש ואין חולקין כלל לא בברייתא ולא ממתניתין דמסתמא ברייתא דהכא ומתני' הכל אחד ולמה יש לי לומר דפליגי אהדדי כיון ששנויות בלשון אחד מיהו אפילו רבי יוחנן סבר שפיר שרבנן של ברייתא חולקין מדקאמרי דמו מלמד שחייב לכסות מכאן אמרו דם הניתז וכו'. משמע כל דמו בין על הסכין בין חוץ ומכל מקום פליגי על רבנן דמתניתין דהנהו לאו לפלוגי אתו דאין כתוב שם זה הלשון. ומ"מ הלכה הוא במתניתין דאימתי לפרש אתא ופטור מלכסות דם הניתז על האבנים ושעל הסכין אם יש דם אחר עוד על העפר וכן פסק ר"ח.
6