ספר התרומה, פסקים ס׳Sefer HaTerumah, Psakim 60
א׳אם כן צריך ליזהר שלא יחתוך בסכין חולבת לא שומין ולא בצלי' וראשי כרישין אם רוצה לתתן עם בשר לפי שהן חריפין ודמו לצנון ולא אפכ'. ואם שגג וחתך לא סגי בהדחה שהרי נבלע בהם ונתפשט הטעם. ואם אחרי כן נתנן בקדרה רותחת מותר בששי' לבטל טעם הסכין הבלוע בירק דאין זה רק מעט אבל אם חתכה בסכין של עכו"ם שזהו איסור הבלוע בירק אז צריך ס' בקדירה שיעור כל הירק דחתיכה עצמה נעשית נבלה וצריך ששים כמוה. ויכול להיות שאין חלוק בסכין אלא אפי' אינו בן יומו חשוב כבן יומו דאגב חורפיה דצנון או הירק דחריף מחליק ליה והויא ליה לשבח כדאמר גבי קורט של חלתית של עכו"ם דאסור אף על גב דכלי עכו"ם בחזקת שאינן בני יומן ואסר ליה (ל"ט) בפ' אין מעמידין אבל עלין של קפלוטות וכרוב אינן חזקים וחריפין ולא בעי רק הדחה. ואי חתך קישות גרידא למפסקיה וסגי בהדחה בהכי דחריף מעט ונבלע הטעם בו. אך אינו מתפשט כמו בצנון. ואם חתך בהו לפתא שפיר דמי למחתך אחרי כן אפי' צנון לפי שטעם הלפת משונה ומבטל טעם הנפלט מן הסכין כך פי' רבינו שלמה. משמע דלפת דוקא אבל אם חתך בסכין לחם או ירק שאינו חריף אסור מכל מקו' לחתוך אחר כך צנון או ירק חזק וחריף שרוצה לתת עם בשר.
1
ב׳דגים שעלו בקערה דאמרן מותר לאוכלן בכותח משום דהוי נ"ט בר נ"ט. פירש הר' יהודה חתן רש"י דוקא כי עלו בקדרה רותחת. אבל נתבשלו אסור דעיקר הטעם נפלט מן הכלי להאי פירושא אתי שפיר הא דאמרינן (ל') פ' כל שעה אין טשין את התנו' באלי' ואם טש כל הפת אסור' אפי' לאכול עם בשר פן יאכלנו עם חלב עד (שיוסר) [שיוסק] עוד התנור. והשתא אמאי צריך היסק תסגי בקינוח שמנונית הניכר ואי משום טעם שמנונית הבלוע שרי משום דהוי נותן טעם בר נ"ט חד בתנור ומש' בפת ואכתי היתר הוא אלא ודאי נתבשלו לא. וי"א דשמנונית אין יכול לקנח היטב שלא ישאר קצת בעין. וקשי' מהא דאמרי' (ע"ו) שלהי ע"ז בכל יום ויום נעשה געול לחברו. ומפ' התם גבי השפוד והאסכלא של קדשים מגעילן בחמין דאם בשל בה שלמים האידנא יבשל בה שלמים גם מחר. והשתא הלא מביא קדשים לידי פגול שלמי' דלמחר לא יוכל לאוכלן בלילה שאחרי כן מפני שלמים דהאידנא שבלוע בהם שאז כלה זמנם. וא"כ ממעט זמן אכילתו ואם נאמר דאפי' בנתבשלו שייך נ"ט בר נ"ט אתי שפיר. מיהו לא קשיא ולא מידי דהתם מיירי במין במינו דמדאורייתא ברובא בטיל ובכלי המקדש לא רצו חכמים להחמיר. תדע דהתם נמי מפ' דכי מבשל בה חטאת השתא מבשל בה שלמים לאלתר. ואמאי הלא השלמים מיד נאסרים לזר מפני בליעת החטאת ואין מביאין קדשים לידי פסול ולא שייך נ"ט בר נ"ט כי אם במקום שיש שני נותני טעם של היתר תחלה אלא ודאי דוקא במין במינו מיירי התם בשר בבשר דמן התורה בטל ברוב והקלו גבי מקדש. מיהו במסקנא פריך דעדיפא מינה אי הכי הגעלה נמי לא ליבעי כל זה דקדק מורי רבי'. ועוד פי' דאפי' כי נמי נימא נתבשלו לאו היינו לצלי. דוקא דליכא מים אבל נתבשלו במים הטעם מתפשט במים ולכך היכא דאיכא מים שרי דאיכא ג' נותני טעם של היתר.
2