ספר הערוך, אות הצד"יSefer HeArukh, Letter Tzadi

א׳אות הצידי.

ב׳צא [הערויס געהן] (קדושין כא) ת"ר ויצא מעמך הוא ובניו עמו א"ר שמעון אם הוא נמכר בניו נמכריו מכאן שרבו חייב במזונות בניו ואם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו אם הוא נמכר אשתו נמכרת מכאן שנתחייב במזונות אשתו וצריכא וכו' ומנין שהוצאה של שבת נקראת מלאכה שנא' ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה על יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש:

ג׳צאן [שאף] (יבמות סו) הכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל אלו הן עבדי מלוג אם מתו מתו לה ואם הותירו הותירו לה ואלו הן עברי צאן ברזל אם מתו מתולו אם הותירו הותירו לו פי' כגון בר ישראל שנתן לחברו ק' צאן בק' דינר וכל הוולדות והצמר והחלב יהיו חולקין למחצה לשליש ולרביע עד ג' שנים הן חסר הן יתר ואם מתו המקבל זה הצאן חייב באחריותן אסור דהוא אגר נטר לי פ"א צאן ברזל כל נדוניא שמכנסת אשה לבעלה ושמאה אותו בדמים עליו קיבל אחריות ונקרא להן צאן ברזל ואפילו כלה חייב לשלם (ב"מ ע) אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא ריבית אבל מקבלין צ"ב מן העכו"ם (ב"ק פח) אם אמרו בנכסי מלוג יאמרו בנכסי צ"ב:

ד׳צארי [ווענדען] (ע"ז ל) חזייה לההוא חוויא דהוה קא צארי ואתי להדיא פי' היה ממשמש ובא (א"ב צר כתוב בנוסחאות):

ה׳צארי [בינדען] (שם ל) פש לי' חמרא בכובא צאריה בפרנקא (א"ב וצרונהי כתוב בנוס') (מנחות לז) האי מאי דצאריה לגלימיה לא עבד ולא מידי כמאן דשרי דמי פי' שהיתה טליתו ארוכה מאד וקיפל הכנף וחברו ושם בו ציצית לא עשה כלום מאי טעמא אע"ג דצייריה שקשרו כמאן דשרי דמי וחשיב כמאן דהוי הציצית באמצע הכנף והוא צריך להניחו בסוף הכנף כמלא קשר גודל ותנן נמי כל חמתות הצרורות שנקרעו כמוציא רמון אע"ג דצררן טהורות דחשיבי כמאן דשריין חוץ משל ערביים שהן צוררין אותן לכתחילה כשהוא חדש ואין תופרין אותו ואות הא' שבאמצע תעלה כמו צאן מן צנה ואלפים כולם שארית כל שרית ישראל (א"ב לשון מקרא צרור כספו):

ו׳צב [פערלאנגען. געשטאלט] (ר"ה יא חולין ס) כל מעשה בראשית לקומתן נבראו לצביונן נבראו פי' לקומתן גדולים מלאים ולא קטנים שצריכין לגדל לדעתן נבראו ולא כדעת התינוקות. לצביונן נבראו לתוארם כלו' ביפיותן שנא' וכל צבאם ופי' לצביונן. פ"א כל שעתיד להיות לאחר זמן נברא עמו וכשנבראת בין בהמה בין אדם הראש נברא תחילה וכשנברא הראש היו הקרנים בראש ואח"כ נבראו הפרות היינו לקומתן לצביונן הקב"ה שאל להן רצונכם שאברא אתכם ולא אביתם לעלות תרגום ולא צביתין ורצונו תמימי דרך תרגום ירושלמי וצבי באילין דתמימין באורחתהון:

ז׳צב [פעטט] (שם קכד) הנוגע בציב היוצא ממנו פי' השומן היוצא מן העור וי"א אם הפשיט העור ונשאר עליו כזית בשר ונגע אדם בריר שהוא כמים היוצא מבשר נבלה טמא:

ח׳צב [ווילען] (כתובות קיא) ונתתי צבי בארץ חיים ארץ שצביוני בה מתיה חיים ודלמא הכי קאמר מייתינא עלך מלכא דקליל כטביא. בצבאות או באילות השדה אמר להן הקב"ה אם אתם משמרים את השבועה מותר ואם לאו אני אתיר את בשרם כצבאים או כאילות השדה:

ט׳צב [געדעקטער וואגען] והביאו בניך בחצן תרגום וייתון ית בנך בציבין והצב גלתה העלתה תרגום ומלכתא יתבת ציביא:

י׳צב [פאדען] אלו לציבין ולעונות ואלו לאספריטין ציבין ציבין של עונות (א"ב פי' חוטים דקים וכן עונות):

י״אצב [געווירץ קרויט האלץ שטרויא] אבל שדא ביה ציבי לית לן בה עיין בערך חרס (א"ב לא פי' מימרא זו של (ב"מ כט) בערך חרש ושם היה ראוי לפרשה ואולי פירשה שם ונשמט מנוסחאות שלנו) פי' כגון הדס וסיאה (תענית כג) כי אתא דרא גיבי אחד כתפיה וגלימא אחד כתפיה (חולין קה) האי דשדי מיא מפומא דחצבא משום צבייתא הוא וכו' (א"ב פי' קסמין וקש):

י״בצבחר [ביססעל, וועניג] הלא עוד מעט מזעיר תרגום הלא עוד זעיר ציבחר:

י״גצבע [שלאנגע] צבוע זה אפא עיין בערך אפא (ב"ר פ' ז) רב הונא בשם רבי מתניה הצבוע

י״דזה מטיפה של לובן הוא יש בו שס"ה מיני צבעונין כמנין ימות החמה:

ט״וצבע [דען פינגער אויף הייבען] (יומא כב תמיד כט) בזמן שהן שנים שוין הממונה אומר להן הצביעו תנא הוציאו אצבעותיכם למניין. (ירוש') מהו הצביעו הוציאו אצבעותיכם וכך היה הדבר מקיפין הכהנים ועומדין כמין כוכליאר והגדול אומר לחשוב ס' או ע' היה אומר חשבון יותר משהיו הכהנים והממונה בא ואח"כ נוטל מצנפת מראשו של אחד מהן ויודעין שממנו פייס מתחיל והממונה לא היה יודע החשבון עדיין ואחר שנטל המצנפת מודיעין לו החשבון והוא אימר להן הוציאו אצבעותיכם ומונה והולך כל האצבעות אבל לא הגופין שאסור למנות את ישראל ובמקום שמשלים החשבון הוא הזוכה (א"ב תרגום הפיל פור צבע פיסא אולי מענין זה):

ט״זצבע [פערבען] (ערלה פ"ג) בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק (שביעית פ"ז) ממין צבעין ספיחי סטי' וקוצה (מגילה כד) אף מי שהיו ידיו צבועות אסטים לא ישא את כפיו וטבלתם בדם תרגום ירושלמי ותצבעון בדמא וכן וטבל הכהן אצבעי (סוטה כב) אלא מן הצבועין הדומין לפרושין כלומר לובשין שחורין לפנים:

י״זצבע [הענקעל אויער] (כלים פכ"ה) כלי הקודש אין להם אחוריים ותוך ואין להן בית הצביעה עיין בערך בית צבע:

י״חצבועים [ארטס נאמע] (בסוף חלה ובריש בכורי') אנשי הר צבועים הביאו ביכוריהם קודם לעצרת פי' מקום:

י״טצבר [פערזאממלין] (יומא כב) צבר את הקטרת על גבי גחלים (תמיד כז) צבר את הגחלים על גבי הרצפה (עירובין צב) ציבור בגדולה ושליח ציבור בקטנה יוצאין ידי חובתן (א"ב לשון מקרא זה שני צבורים):

כ׳צבר [אויס שיטטען] ולא ישפך עליה סוללה תרגו' ולא יצבר עלה מוליתא:

כ״אצבת [האלם שטרויא] (שבת קמ) לא ניהדק איניש צבתא (כינייתא) אפומא דכוזינתא משום דמחזי כמשמרת (חולין סז) לא לישפי איניש שיכרא בצבתא באורת' דלמא פריש מינה לצבתא וכו' פי' מוך חדש וכדומה לו הני חלתא דדיקולי דחייטי בחבלי דצרי מדיחן דצבתא וכיתנא חיישינן וי"א לוף של דקל וכדומה לו:

כ״בצבת [בערייטען] (ראש השנה יז) חזייה דחליש ליה עלמא טובא אמר ליה צביתו ליה זוודתא (נדה לז) אזל בר אבינא אמר לה לדביתהו צבית ליה זוודתא פי' הכיני לי תכריכים (חולין ס) בעינא דאצבית לחמא לאלהינו:

כ״גצבת [גארבען בונד] (ערובין צח) מצאת צבתין או כרוכות (מנחות עא) לא יעשה אדם כריכות אבל מניחן צבתין פי' כמו שול תשולו לה מן הצבתים:

כ״דצבת [צוואנג] (סנהד' נב) פותחין את פיו בצבת שלא בטובתו (כתובות עז) ושקיל ליה בצבתא וקלייה בנור' (גיטין נו) מייתינן צבתא ושקלינן לדרקון וקטלינן ליה (אבות פ"ה פסחים נד) ר' יהודה אומר אף הצבת בצבת עשויה פי' כלי הוא שתופשין בו כל כלי מתכות החמין. מלקחיה תרגומו צבתהא:

כ״הצבת [פעראייניגען זיך פערבינדען] (ברכות ו שבת ל) כי זה כל האדם כל העולם כולו לא נברא אלא לצבות לזה (סוכה נב) אורחא רחיקא וצבתין בסימא (פסחים פט) אפילו שבולת דלצבתא (ב"ק ט) התם צבתא דחרש קא גרים (ב"ב ס) אימא בברתא מצטבתא ברתא באימא לא מצטבתא פי' מתחברת יש ספרים שכתוב בהם לצוות בוא"ו אלו ג' צבתים אחרונים קרובי ענין הם:

כ״וצד [זייטע בעזייטיגען] (יומא לז) דמצדד אצדיד פי' לא ילך תלמיד בצד רבו שהוא כנגדו ממש שהעושה כן הרי זה בור גם המהלך אחרי רבו הוא גם רוח אלא דמצדד אצדודי מקצתו כנגדו ומקצתו לאחוריו (יומא כה) כשהוא מזה למעלה מצדד ידו למטה פירוש נותן כף היד למטה ואצבעותיו כלפי למעלה ומזה וההזאה עולה למעלה מן הכפרת כנגד הכפרת מחוץ לכפרת חוזר ונופל למטה בקרקע וכשהוא מזה למטה מצדד ידו למעלה כלומר כף היד למעלה ואצבעותיו למטה ומזה כנגד עוביה של כפרת שהיא מצחה והיא טפחה כדאמרן ארון תשעה וכפרת טפח וההזאה יורדת ונופלת בקרקע מחוץ לארון נגדו (שבת קג) אמר שמואל המצדד את האבן פי' שמיישב אותו במקום הראוי לו תתאה בצדודי ועפרא פי' דרך הבנאין ביסוד מצדדין האבנים על העפר ומיישבין אותן (מגילה כו ב"מ סג) צד אחד בריבית איכא בינייהו פי' אם תהיה ההלואה ב' דינרין (בגמרא) וכיוצא בו הרי זו ריבית גמורה מב' צדדין גבימלוה וגבי לוה ושניהם עוברים אבל העושה שדהו מכר על תנאי גבי לוקח הוי רבית דאי מייתי ליה זוזי מהדר ליה בעל כרחיה אבל גבי מוכר לא הוי רבית דאי בעי לא מהדר ליה לעולם ולא אתי לידי רבית ואפילו למהדר ליה לא הוי רבית אלא כשיחזיר וכן מוכח מהשתא שיחזיר דשמא לא יחזיר לעולם רבית על מנת להחזיר פי' כשיבא לו מעותיו יחזיר מה שאכל מן הפירות רבי יהודה מתיר ותנא קמא אוסר (קדושין עד) ונוקמה בבת שלש שנים ויום אחד ואפילו כרבי שמעון בן יוחאי אם כן מצדה תברה בפי' ר"ח אם כן מצמדה תברה כלומר ממקום חיזוק זיווגה משם שבירתה שנמצא ממנה עצמה פירוכה:

כ״זצד [פאנגען נאך שטעללען. טרויער מאהל] (שבת קלו) בריה דרב דימי איתיליד ליה ינוקא ובגו תלתין יומין שכיב יתיב קא מאכיל עליה א"ל אבוה צודנייתא קא בעית למיכל (מ"ק כ) מר עוקבא שכיב ליה בר תמוה סבר למיתב עליה ז' ול' יום על אתא רב הונא אשכחיה אמר ליה צודנייתא קא בעית (עירובין נד ע"ז יט) מאי לא יחרך רמיה צידו לא יחיה ולא יאריך ימים צייד הרמאי כלומר תלמיד הלומד ברמיות שלומד ואינו חוזר ללימודו ורב ששת אמר צייד הרמאי יחרך כלומר האי לא יחרך בתמיה וכי לא יחרך כלומר ודאי יחרך ישתמר בידו שלומד ברמאות שאומר לרבו אינו רוצה ללמוד עוד ואינו עושה כן אלא שרוצה לחזור לתלמודו פירוש אחר לא יחרך רמיה צידו כלומר אם לא יחרוך כנפי העוף רמייה צידו יעופו ממנו כך דברי תורה אם לא יחזיק בהם בטוב יעופו ממנו לא יחיה ולא יאריך ימים (בויקרא רבה אמור אל הכהנים ולקחתם לכם) אתציד ההוא לסטאה ואיחבש (בכי ימוך אחיך) צדינון וחבש' בפילקי (ראש השנה כב) ואם צודה להן לוקחין בידם מקלות פירוש אורב להם אדם כמו אשר לא צדה ופוחדים ממנו לוקחין בידם מקלות (בויקרא רבה בריש ויהי ביום השמיני) וצדי לי מן נטוריא:

כ״חצד [זיך מעגנען פערערט ווערען] בכל תושיה יתגלע תרגומו וכל מולכאנ' מצטדי וכל אויל יתגלע תרגומו וכל דשטי מצטדי נצדו עריהם מבלי איש (א"ב ותרגום תהו ובהו צדיא ורקניא):

כ״טצדיא [פויגעל] תרגום ירושלמי ואת הכוס ואת הינשוף ואת התנשמת וית קפופא וית שלינונא מן ימא וית צדיא:

ל׳צדד [פארב]. ותשם בפוך עיניה תרגומו וכחלת בצדידא מרביץ בפוך אבניך תרגומו כביש בצדידא:

ל״אצדון [פלאקס נאמע] (כלים פרק ד) שולי קיסים והצידונים פי' בערך קסם (חולין ס) צדונים יקראו לחרמון שריון תנא חרמון ושניר שני הרים של ארץ ישראל הם מלמד שכל אחד מאומות העולם הלך ובנה כרך גדול לעצמו והעלה לו שם על שם ארץ ישראל מרוב חביבות:

ל״בצדע [שלעף] צדעא ובת צדעא כבר פירשנו בערך צדעא (א"ב תרגום והיתד ברקתו וסיכתא נעיצא בצדעיה):

ל״גצדק [פראם. טוגענדהאפט] (שבת קג) צדיק כפוף צדיק פשוט פי' צדיק שאינו עניו ויש צדיק עניו פירוש אחר כפוף בעולם הזה פשוט וגדול לעולם הבא (יומא לח) צדיק מעצמו פירוש כשנזכר צדיק מתברך הוא בעצמו כדכתיב זכר צדיק לברכה כשנזכר רשע אחד מתקללין כל הרשעים שנאמר ושם רשעים ירקב (ר"ה ד פסחים ח) סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור כך קבלנו מרבי משה הדרשן צדיק גמור פירוש צדקה חשובה היא אע"פ שהזכיר שיחיו בניו זוכה לחיי עד. צדקה תרומם גוי (ב"ב טו ובילמדנו בריש כי תשא ענין צדקה בירושלמי פיאה פ"א ובסוף פיאה סנהדרין צב) תנא דבי אליהו צדיקים שעתיד הקב"ה להחיות שוב אין חוזרין לעפרן שנאמר והיה הנשאר בציון וגו' ואותן אלף שנים שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש עולמו עושה להן כנפים כנשרין וטסין על המים בימים שנאמר על כן לא נירא בהמיר ארץ וגו' ושמא תאמר יש להן צער תלמוד לומר וקווי ה' יחליפו כח וגו' כל צדיקים שנאמרו בסדום צדיקם כתיב עיין בערך זקן.

ל״דצדק עבדא דנן מוצדק לעבדו כבר פי' בערך מצהר:

ל״הצדוק [נאמע] ובייתוס כבר פי' בערך ביתסין:

ל״וצדר [טרעדלע] (ב"מ קא) א"ר פפא בצדריותא אבל מאני תשמישיה דיקירי עליה לא (שם) א"ר פפא בצדרוי דיהבי אנשי ד' לק' פי' צדרוי מוכר בגדים של בעלי בתים מנהגם להוסיף לה ד' אמות לק' שירויחו אותם (מ"ק כז כתובות ח) והאידנא נהוג עלמא אפי' בצדרא בת זוזא (א"ב בנוסחאות כתוב צרדא פי' בגד עב):

ל״זצה [דארשט] תרגום צמאה לך נפשי צהית לך נפשי תרגום לקראת צמא לאפי צהיא:

ל״חצהב [גלענצען וויא גאלד]. (חילין כב ובסיפרא בפר' ואם מן העוף) תחילת הציהוב בזה ובזה פסול פי' ציהוב מדכתיב ושער צהוב והוא קרוב לגוון הזהב (מדות פ"ב) מפני שנאשתן מצהיב פי' מאיר ומבהיק (נגעים פ"ג) הנתקין מטמאין בב' שבועו' בב' סימנין בשער לבן ובשער צהוב דק (ובריש הפרק) צהבו פניו של יוסף הבבלי (מנחות סח) שתק ר' טרפון צהבו פניו של ר' יהודה (חולין ז)רצונך סעוד אצלי אמר לו הין צהבו פניו של רבי (פסחים קיב) צהבו פניו של רב ספרא (נדרים מט) א"ר טרפון היום פניך צהובים (כתובות קג) פניו צהובין סימן יפה לו פניו ירוקין סימן רע לו:

ל״טצהב [געפיהל ערגערונג] (מ"ק כד' היוצא במטה רבים מצהיבין עליו פירוש מרגישין ומצטערין:

מ׳צהב [פיינד זעליג זיין] (סנהדרין קב) משל לב' כלבים שהיו בעדר א' והיו צוהבין זה לזה (בויקרא רבה בצו בעניו שלמים) אמרין לה מגירתא כדו אתון צהובין. (בילמדנו ויהי ברד) אש וברד צהובין זה לזה כיון שבא זמן מלחמתה של מצרים עשה הקדוש ברוך הוא שלום ביניהם וכעסתה צרתה תרגומו ומצהבא לה:

מ״אצהל [שרייען, קלינגען] (סוטה מב) אל ירך לבבכם מפני צהלת סוסים פי' צעקת הסוסים נקרא צהל כדכתיב מקול מצהלות אביריו ואביריו הן הסוסים היפים כדכתיב שעטת פרסית אביריו ומדהרות דהרות אביריו ובלשון ישמעאל צהל אלכיל:

מ״בצהר [ליכט, גלאנץ, ריין לוטער] (ביצה יד) ודלמא מאתמול עבדוה חזייה דהוה קליף צהריה פי' מקום שנקלף מגהץ דמתחזי שהיום נקלף ציהריה כמו צהר. (קדושין לז) אמר להו לא צהריתי פירוש לא נתבררה השמועה כצהרים לכם לא קיימא לן כרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וזה לא זרע חרצן:

מ״גצו [געבאט, בעפעהל] (סנהדרין פג) מניין שאם אמר גוי לישראל לעבור, על אחת מכל מצות שבחורה חוץ מאלולים וגלוי עריות ושפיכות דמים יעבור ואל יהרג הדא דתימא בינו לבין עצמו אבל ברבים אפילו על מצוה קלה אל ישמע לו כגון פפוס ולוליאנוס שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה ולא קבלו מהן אמר לא נתכוונו משמדתיהון אלא מגבי ארנונין:

מ״דצו [שמוטציג] (חולין קלה) מלובן ולא צוי כדי לעשות ממנו בגד קטן (בכורות כט) ואין לוקחין ממנו צמר מלובן וצוי פי' לבן מיאוס ענין צואה:

מ״הצו [פערטריקענען] (פסחים נו) וכל דקאים בד' אמות ולא עבדו ליה הכי צווי (פסחים קיא) אזל חבקיה לדקלא פקע גברא וצווא דיקלא (ב"ב כד) בשלמא מקשאיו ומדלעיו אזל יתיב בליביה ומצוי ליה פי' שורף ומייבש לחלוחיתו:

מ״וצוח [שרייען] (ערובין ס) א"ל אביי זיל עריב להו וחזי דלא מצווחת עלי בבי מדרשא (ע"ז עד) א"ל רבי חייא לרב קום זיל וחזי דקא מצווחת עלי בבי מדרשא אמר היינו דאמר לי חביבי חזי דקא מצווחת לי עלי בבי מדרשא (א"ב לשון מקרא מראש הרים יצוחו):

מ״זצואר [האלז] (חולין יט) כל העורף כשר למליקה וכל הצואר כשר לשחיטה (מנחות פט) ת"ר ידו על ראש ולא ידו על הצואר ידו על ראש ולא ידו על גביים ידו על ראש ולא ידו על החזה וצריכא אי אשמועינן כו' כתב רחמנא צואר משום דלא שוי לבהדי ראש. אבל גביים דשוי להדי ראש וכו' פי' הצואר היינו הגרון:

מ״חצוורן [העער] (קדושין עג) אלו הן שתוקי ומפיק מינן צוורני פי' גדודיות חיילות:

מ״טצוות אלא לצוות לזה עיין ערך צבת בתרא:

נ׳צח [אויס דריקען] (שבת קמד) לפי שאי אפשר בלא ציחצוחי שמן (ע"ז לה) לפי שאי אפשר לה בלא צחצוחי חלב פי' לשון סחיטה המה. (בויקרא רבה וכי ימוך) והשביע בצחצחות נפשך כשתהא נפשך מצוחצחת לצאת אני מיישבה:

נ״אצח [רייניגען] (ר"ה כח). אבא שאול אומר מים ויין מותר כדי לצחצחו (ב"מ פח) מאמתי גמר מלאכתן ריש לקיש אמר משיצחצחן במים (ביצה ט) מפני שצריך לצחצחו (נדה כה) בודקין אותן בשמן שהשמן רך ומצחצחו (א"ב תרגום מרקו הרמחים צחצחו מורנייתא ענין צח וזך):

נ״בצחן [געשטאנק] וזרמת סוסי' זרמתם תרגומו וצחנת סוסוותא צחנתיהון (בפסקא דדברי ירמיהו) אדם אוכל צחנה פי' סרחון מלשון ותעל צחנתו:

נ״גצחן [פיש לאק. מארינירטע פיש] (נדרים נא) הנודר מן הצחנה אסור בטרית טרופה ומותר בצור ומורייס (תרומות פ"י) רבי יהודה מתיר בצחנה שאינו אלא ליטול את הזוהמא פי' צחנה דגים קטנים כבושים ואם משים בצל של תרומה בתוכן משליך את הבצלים והדגים מותרין ובלבד שיהא בצל בצורתו ולא נתערב עם הדגים (סוכה כ) האי צחנתא דבב נהרא שריא (ע"ז מ) ההיא ארבא דצחנתא דאתאי לסכרא:

נ״דצחר [וויים] (ברכות לא) לא ארוך ולא גוץ לא אוכם ולא צחר אי' לבן כמו צמר צחר:

נ״הצטם [שטאהל] שינה בעמוד השחר כצטמא לפרזלא פי' בערך אסטמא:

נ״וצטר [זייט] תרגום ירוש' ופתח התיבה בצדה תשים ותרעא דתיבותא בצטרא תשוי כמו סטרא:

נ״זציון [צייכען] (בריש שקלים) ומציינין על הקברות (מ"ק ה) פי' מלשון ובנה אצלו ציון כרם רבעי מציינין אותו בקוזזו' אדמה עיין בערך חרם (ברכות ח) אוהב ה' שערי ציון אוהב ה' שערום המצוינין בהלכה מכל בתי כנסיות ומדרשות (עירובין נד) הציבי לך ציונין עשי ציונין לתורה מאי משמע דהאי ציון לישנא דסימנא הוא דכתיב וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון רבי אליעזר אמר מהכא ומודע לבינה תקרא וכו' (בפסקא ויהי ביום כלות משה) צב מציינות צב מטוכסות פי' מטוכסות מצויירות:

נ״חצייץ [יאכטצען] כס דחרשין ולא כס דפושרין וכו' אבל נייץ לית לן בה עיין בערך חרש (ריש פסקא דדברי ירמיהו) צהלי קולך צייצי בקליך (ב"ר סו) מצאתם שם תינוקות מניצין בקולם ספר אחר מצפצפין בקולם (נדה מב) מטמאות שמעתיה דצייץ בין השמשות:

נ״טצייתור [גארניכטס] (במגילת איכה) היו צריה לראש א"ל אספסיאנוס מן קומי הדין

ס׳צייתורא את קיים על רגליך (א"ב בנוסחאות כתוב צותרא פי' בל"י חסר כל):

ס״אצל [ריין לויטטר] (שבת כא) הוה מהדר מר אמשחא דזיתא אמר האי דציל נהוריה טפי (שם סו) כי היכי דציל האי משחא לציל חמרי' דפלני' בר פלניתא (שם קט) אמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולים לתוך המשמרת בשבת וכו' (פסחים קח) עד י"ו הוה צליל לאהדורי (ב"מ מ) בבעל הבית עסקינן דניחא ליה בצילא (ע"ז כח) הנהו מיא דצילי מיניה (שבת קלט) נותנים מים על גבי שמרים בשביל שיצלו (יבמות קיג) דעתא צילתא הוא. (א"ב פי' זך ודבר שאינו עכור):

ס״בצל [בראטען] (פסחים מא) איכא בינייהו צלי קדרה פי' שצלאו בקדירה בלא מים ובנא שום משקה:

ס״גצל [שאטטען] (שם נ) מאי על מצולות הסוס עד שעה שהסוס רץ ומיצל פי' עד חצי היום שעושה הסוס צל נעצמו מתחתיו (בילמדנו בריש כי תשא) ישוב הצל עשר מעלות מרודך בלאדן הוה למוד לאכול בג' שעות וישן עד ט' כיון שחזר גלגל חמה בימי חזקיהו עמד ומצא שחרית וכו':

ס״דצל [נייגען] (ברכות לד מגלה כד) חזינא להו לאביי ורבא כי נפלי על אפייהו דמצלי אצלוי פי' לא היו טחין פניהם בהדיא בקרקע אלא מטין על הצד (א"ב תרגום לא תטה משפט לא תצלי דינא):

ס״הצל [בעטען] (סוטה כב) בתולה צילונית פי' מראה עודה קטנה שמתמדת יומם ולילה להתפלל (א"ב תרגום תפלה צלותא ובדניאל מצלא ומודא):

ס״וצל [פערזינקען] (סוף זבחים שבת קיג ברכות כז) למה נקרא שמה צולה שכל מתי עולם נצטללו שם ורבי יוחנן אמ' למה נקרא שמה שנער שכל מתי עולם ננערו לשם (ב"ק צא) אמר רבי עקיבא צללת במים אדירים והעלית חרס בידך צללו כעופרת:

ס״זצל [פייגען] (ירושלמי שבת פ"ז) אהן צלין צמוקין פי' המפרש מין תאנים:

ס״חצלא [הויט פעלל] (נדרים נו) מאי דרגש ערסא דגדא רב תחליפא בר מערבא שמיה דהוה שכיח בשוקא דצלעי מאי דרגש ערסא דצלא פי' צלא הוא עור נטוי וקשור בחבלים על המלבנות ומסורגות מלבנות המטה בחבלים הללו והעור בתוכם וכיון שמעמידין אותם ישנין על גבי העור (ב"ב ה) ארבעי לצלא וארבעי לצללא פי' משל משל לו רב ספרא לרבינא מה אתה מקפיד על רוניא ליטול ממנו השדה להרבות לך נכסים צלא הוא הפועל שעושה שכירות ועומד בשרב ושמש ואוכל ארבע ככרות ובעל הבית שישן בצל ואינו עומד בשמש ובשרב אינו אוכל אלא ד' ככרות הלכך דייך במה שיש לך ועזוב השדה זו לרוניא פ"א כי היכי דצריכי לאושכף עשיר שהוא צלא ד' ככרות למזונותיו ואנשי ביתו כך צריכין ד' לצללא לאושכף עני משל אמר לי כלומר מעשה זה בר מיצרא אינו אלא משום ועשית הישר והטוב וכיון דזה רוני' עני הוא אעפ"כ איני יכול לחיות בלא שדה שאם לא יקח עכשיו שדה זו יפסיד מעותיו ואין לו במה להתפרנס משום הכי לא יכלת לסלוקי ואין לך ועשית הישר והטוב גדול מזה דתשביק ליה למזבן.

ס״טצלב [הענגען] תרגום תלוי צלב:

ע׳צלבחא [ארט פיש] (ע"ז לט) כך סימני עוברי דגים מאי ניהו צלבחא פירוש שהוא דג טמא וכך קורין אותו בל' ישמעאל והוא דג דק ארוך עגול דמות נחש וכשבא אדם לתופסו מחליק בידו ונופל ואין לו תפיסה עד שיעפררו בחול ונקרא בלע"ז אגנוי"לה (א"ב בנוסחא דידן כתוב דהוה דמי לצלופחא):

ע״אצלהב [גלענצען] שער צהוב תרגום ירושלמי שיער מצלהב ויבער ביעקב כאש להבה תרגומו ואדליק ביעקב כאישתא דמצלהבא וכלהבה תלהט הרים תרגומו והיך שלהוביתא דמצלהבא כעין נחושת קלל תרגומו כעין נחש מצלהב:

ע״בצלח [גליקען, געלינגען] (שבת עה) כי היכי דליצלח צבעיה פי' לא ניחא ליה דתיפוק נשמה דכל כמה דאית ביה נשמה טפי מצלח צבעיה שצבעו מתעלה יפה ויהא צבעו יפה ובריא כי אז תצליח:

ע״גצלח [קאפף שמערץ, שפאלטען] (שם נ) עטרן כל שהוא למאי חזי לצלחתא (גיטין סט) לצלחתא ליתי תרנגולא ברא וכו' פירו' צערא דנקיט בחד גיסא דרישיה ושמו בלשון ערבי צלחתא. פ"א מי שיש לו כאב באמצע ראשו כמו ויבקע עצי עולה תרגומו וצלח (שבת קכט) שמואל צלח תכתקא דשגא (ב"מ עט) נצלחיה לציבי' ונזבני':

ע״דצלחית [פלאש] (ע"ז עב) נטל משפך ומדד לתוך צלוחיתו (שבת סב) צלוחות של פלייטון צנצנת תרגומו צלוחיתא:

ע״הצלליבא [איין געוויסער בוים] (שם כא) ולצלוליב' דמי פי' בתשובות אילן סרק יש במקומינו ועושה גרעינין ועושין מהן שמן ומין סממנין וכל מי שיש בו צנה הרבה שותה משמנו ושמו בלשון ערבי אלכרוע ושמנו קורין דהן כרוע:

ע״וצלם [בילד מאהלען] (ב"מ ס) רבא שרא לצלומי גירי פי' לצייר החצים למידק צדדי פי' לחבט ולמעך במקלות בגדים שחוטן עבה כדי להראות דק ולצלומי דיקולי פי' לציורי סלי נסרים דערבא ובעתיקי אסיר דמתחזי כחדתי (בילמדנו ואתה תצוה) כבוד חכמים ינחלו זה דוד ושלמה שבנו בית המקדש וכסילים מרים קלון אלו עו"ג שהחריבוהו והקב"ה עושה להן קלון ראה מה כתוב ה' בעיר צלמם תבזה למה בעיר המשל אומר מקום שהלסטים מקפח שם הוא נתלה:

ע״זצלמות [טאדעס שאטטען] (בילמדנו בסוף כי תשא) כל ימות החול הרשעים נדונין ובשבת אינן נידונין וכשהסדרין שולמים מלאך ששמו דומה הממונה על הנשמות בא ונוטל נשמתן הה"ד ארץ עיפתה במו אופל צלמות ולא סדרים מהו צלמות צאו למות שכבר שלמו סדרים:

ע״חצלמים [ארטס נאמע] (כלאים פ"ד בב"ב פב). מעשה בצלמים באחד שנטע את כרמו (יבמות קכב). מעשה בצלמון באחד שאמר אני פלוני בן איש פלוני פירוש שם מקום (א"ב בכלם כתוב צלמון):

ע״טצלמונית [אליין] (ב"ר פ' והקול נשמע) דן נכנס בצלמוניתו פי' באחדותו צול בל"ר בדד ומונת בל"י אחדות:

פ׳צלע [פאר הויז] תנא הוא יציע הוא הצלע הוא התא כבר מפורשים בערך אפתא:

פ״אצלע [גערבער] (נדרים נו). דהוה שכיח בשוקא דצלעי ואמר ליה מאי דרגש ערסא דצלא פי' רש"י מוכרי עורות וצלעא כמו צלא:

פ״בצלף לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף כבר פירשנו בערך מצליף ובערך נגד ובערך צד יודע כמביא למעלה תרגומו יצליף בקורנסא:

פ״גצלף [קאפפער בוים] (שבת קי). לאתויי מאי לאתויי מי צלפי בחומץ (ביצה כה). ג' עזין הן ישראל באומות וכו' ר"א אף צלף באילנות (שבת ל) עתידין אילני סרק שבא"י מוציאין פירות וכו' עד נפק אתוי ליה צלף (בב"ב כח) אכלה ג' פירות בג' ימים כגון תאנה אכלה ג' פירות ביום אחד כגון צלף הוי חזקה פי' צלף יש בו קפריסין ועלין ואביונות ואף על גב דאביונות אינון עיקר פירא הני נמי נמי כפרי תאנה הן חשובין תהוי חזקה צלף מתעשר תמרות אביונות וקפריסין עיין בערך אביונות פי' צלף הוא נפצא והוא פרחא הוא שם האילן ובלשון ישמעאל אלכבר ובלע"ז קפר"א תמרות הן לולבי נצפא וכשהן רכין נקראין שיתי ואוכלין אותן והן עיקר העץ שעושה הפרי ועליו ועל העלין אומר בורא פרי האדמה שהן יוצאין מן האדמה ואביונות שהן יוצאין מהן הן עקיר הפרי ומברכין עליו בורא פרי העץ וגם על הקפרס שהוא שומר אביונות נמי מברכין בורא פרי העץ שהוא שומר הפרי ונקרא נצא דפרחא ועוד נקראין אביונות בוטיתא:

פ״דצלפחא עיין ערך צלבחא כי כן גרם בעל הערוך:

פ״הצלצל [שפיעל אונסטערמענט] (פ' ה' דשקלי') בן ארזא על הצלצל (תמיד כט). מיריחו היו שומעין קול הצלצל (ערכין כט). והצלצל לבד (גמרא) מנהני מילי אמר רב אסי דאמר קרא ואסף במצלתים משמיע מצלתים תרי הוו כיון דחדא עבידתא הוו דעבד וגברא חד עביד בהו קרי להו חד פי' צלצל שני גלילי נחשת ומכין זה את זה וקורין אותן צימבלי ועוד קורין פילשט"רי:

פ״וצלצול [שאטטען דאך] (בב"ב עה). עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורן של לויתן שנא' התמלא בסוכות ע"י לא זכה לסוכה עושין לו צלצל שנא' ובצלצל דגים ראשו כלומר צל מעל ראשו לא זכה לצלצל עושין לו קמיע פי' דבר הנקשר ותלוי בצואר שנא' ותקשרנו לנערותיך:

פ״זצלצל [גירטעל] (שבת סב) ותחת חגורה ניקפם מקום שהיו חוגרות בצלצל נעשה נקפים (שם קה) הא למה זה דומה לאורג צלצול קטן שני חוטין ברחב ג' בתי נירין (עירובין קג. זבחים יט). אמר רבי יהודה בריה דרבי חייא לא שנו אלא גמי אבל צלצול קטן הוי יתור בגדים. (פסחים נו). אפילו צלצול קטן ואפי' סבכה קטנה (מנחות קט). הלבישו באונקלי וחגרו בצלצול (בראשית רבה פרשת כ). ויעשו להם חגורות חגורי חגורות צלצלין קולסין סבכין פי' חגור:

פ״חצלק [שפאלטען] (ברכות נז). עד דאצלק רישיה פי' צלחיה כלומר בקעו לשנים תרגום ויבקע וצלח (חולין קמד). התם דצלקיה מצלק הכא דעבדיה גסטרא:

פ״טצלקת [העפט]. (נגעים פ"ט). חזרו וחיו אע"פ שמקומה צלקת נידונין כעור הבשר (כתובות עה) נשכו כלב ונעשה מקומו צלקת הרי זה מום פירוש משתתרפא המכה וקרם עליה עור ולא נשאר אלא רושם המכה בלבד שמוצלקת כדאמרינן בתורת כהנים יכול עד שיעשה צלקת תלמוד לומר שחין הא כיצד נתרפא ולא נתרפא מכלל שצלקת נתרפא ממש פי' נעשה מקומו שומא לבנה (נדה נה) אמר מר בר רב בשר נעשה מקומו צלקת:

צ׳צם [פרשלייערען] (בפסקא דשוש אשיש) כיון שעמדו ישראל על הר סיני מצמצמין עצמן ככלה פותחין אחת וקומצין אחת פי' מקשטין:

צ״אצם [צוזאממען דריקען] (בריש מגלת איכה) גם מגבוה ייראו מגבוה של עולם נתיירא אמר לא בעי אלא מצמצמא יתי ומעבד לי מה דעבד לסבי ובלא האמינו מלכי ארץ:

צ״בצם [וואקסען לאססען] ועשתה את צפרניה תרג' ירו' ותצמי ית טופרנהא (א"ב גם זה יעיד שדעת בעל הערוך הוא כי התרגום המתירים אל יונתן היא תרגום ירושלמי):

צ״גצם [פאסטען] (בויקרא רבה אמר אל הכהנים סמוך לפ' לעול' ה' דברך) לא את חמי גבר צאים בשקא ובתענית פי' צם:

צ״דצמד [בינדען, אנהפטען] (ברכות כב). רבי יהודה אומר אצמיד חצביה דרב נחמן פי' נתחבר השבר שנשב' כלומר עלתה לה ארוכה (ב"ב עז). מכר את הצמד לא מכר את הבק' פי' הצמד העול שצומד הבק' למושכ' (במגלת איכה גדר דרכי) נקיי ספרא דמגדלא הוה צמיד עיית קינדולי בערובות וסליק לירושל' כלומר היה מטיב את הנרות (א"ב בנוסח' דידן כתוב והאי ספרא דמגדלא הוה מסדרא קנדליה) ולנשברת לא חבשתם תרגומו ולתבירא לא צמדחון:

צ״הצמח [בלאזע] (ב"ק פג) עלה בו צמחים מחמת המכה חייב (סנהד' ק) נפקו ליה צמחו באנפיה (חולין מח). העלת' צמחים חוששין לה פי' אבעבועות פי' היינו בועי (א"ב (ע"ז לט). חזו דהוה ביה צמחי פי' קשקשים קטנים):

צ״וצמח [וואקסען] (נגעים פ"ט) הצומח מציל מיד שער צהוב דק (בויקרא רבה) עד מצומחיא דיומא (א"ב לשון מקרא זה ושערך צמח):

צ״זצמח [קליינע עורען] (בכורות מד) הצימח והצימם איזהו הצומח שאזניו קטנות צימם שאזניו דומות לספוג פי' גדולות מקובצות ביחד תנא אף הצימע מאן בעי צימע ואשתכח גדיא חזיזא פירוש שאזניו תלויות לו למטה:

צ״חצמייא [פריכט] (ירושלמי מעשרות פ"א) משיבכר צמייא קייטא פי' המפרש מין פרי:

צ״טצמל פגה בחל וצמל כבר פי' בערך בחל:

ק׳צמם צמע פי' למעלה בצמח:

100

ק״אצמצם [צוזאממען דריקן] (סנהד' עו). כובש מנא לן אמר שמואל אמר קרא או באיבה לרבות את המצמצם (א"ב פי' דוחק ומכבש):

101

ק״בצמצם [פעראיינען] (יבמות כ) סבר לה כרבי יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם (בכורות יז). תנן רחל שלא ביכרה וילדה ב' זכרים ויצאו ב' ראשיהן כאחת רבי יוסי הגלילי אמר שניהן לכהן שנא' הזכרים לה' (גמ') ר' יוסי הגלילי שמעינן ליה דאמר אפשר לצמצם (בפ' החולץ ביבמות בגמ' המחזיר) תרפי ליה וצמצמו ליה (סוטה מה) מאי טעמא דר"א קא סבר אפשר לצמצם (ב"ר פ' מו) וצמצמה פניה וראתה שפחתה והיא לא מאת' (במגלת איכ' אני הגבר) למטרונה שכעס עליה המלך נטרדה חוץ לפלטין מה עשת' הלכ' וצמצמה את פניה ועמדה לה אחורי העמוד פי' כסתה:

102

ק״גצמק [איינטראעענען] (שבת לח) מצטמק ויפה לו אסו' (שם צא). הוציא בגרוגרת לאכילה וצימקה (ביצה כו) היה אוכל ענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהן צימוקין (חולין נה) חרותה כל שצימקה ריאה שלה (ב"ר פ' לא) כל אשר בארץ יגוע יצמוק פי' יבש:

103

ק״דצמר [בוים וואל] (כלאים פ"ז). ר"מ אמר אף צמר גפן אסו' ואינו מקדש פי' מוך ובלע"ז בנבצ"י:

104

ק״הצמר [וואל הענדלער] (עירובין קא) רבי יוסי אומר שוק של צמרים היה (כלים פכ"ט) חוט מאזנים של צמרים ושל שוקלי זכוכי' טפחיים:

105

ק״וצמר [היטצע פיבער] (פסחים נה). משום דאכתי לא פרח צימרא מיניה פי' עדיין החמות בה והיא תחמם הביצים (ב"ק ס) ר"ז אמר דצמרא צמורי פי' חממא חמומי שלא נשף בשפתיו אלא פער פיו ונשף מן הגרון דהיינו רוח חם לפיכך אינו דומה לזורה ורוח מסייעתו. פ"א שלא היה מלבה בכל כחו אלא מנשב ע"ג האור וליבתו הרוח (ע"ז דף כט) האי אשתא צמירתא כמכה של חלל דמיא:

106

ק״זצמר [בלאזען שטיין] (ב"מ פד) קביל עליה שית בצמירתא פי' אבן שבמקום זכרות ואימ יכול להטיל מים אלא בצער ועל כן בעידנא דעייל רבי לבית הכסא להטיל מים היה זועק (גיטין סט) לצמרתא ליתי שלשה נטופייתא משחא וכו' עד וגעיין בחומרתא דנפקא מיניה דמעליא לכולהו צימרי פי' אותו אבן שיוצא ממנו כשיתרפא אם ישחוק אותו יפה יועיל שישתה ממנו לכל מיני אבן שבגוף וי"א לכל מיני קדחת וכן מפורש לצמרא ברא קדחת ששורף אותו מבחוץ לצמרא גוא קדחת ששורף אותו מבפנים:

107

ק״חצמר [שמערץ, שרעק] (חולין נא) אע"פ דמדוו וקיימי צמרא בעלמא הוא דנקיטא להו פי' כאב (נדה סג) וכמין צמרמורות אוחזין אותה וי"מ סמרמירות מן סמר מפחדך בשרי לבי סחרחר תרגומו לבי סמרמר:

108

ק״טצמת [צו זאממען ציהן, פראיינען] (חולין עו) וכן שניטל צומת הגידים (גמ') ממקום שצומתון עד מקום שמתפשטין פי' שמתכווצין ח"א מיצמת צמתי ליה עיין בערך אומצא פי' מצמת צמתי ליה גומרי לחתיכה ומייבשא ליה לדמה בגויה ואסיר וח"א משב שייבי ליה גומרי לחתיכה ומייצן ליה לדמיה ושרי אלמא כל מיצמת מייבושי הוא (ב"ק פו) צמתה ידו וסופה לחזור פי' כגון צמתו בבור חיי והוא כגון צמקה שאינו יכול לעשות בה מלאכה ואילו בא למוכרו פוחתתו בדמים וסופה לחזור (יבמות קכא) היכא דליכא מכה מיצמת צמתי (גיטין מב) היכי דמי דלא כליא קרנא כגון שהכהו על ידו וצמתה ידו וסופה לחזור (שבת קט) מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין ואינו חושש (פסחים מ) ר' יוסי אומר שורן בחומץ וחומץ צומתן פחדא צמית בעתותא מרפיא (במגלת איכה רבתי בגוים) ואצטמיתנין לבשרא ושלחת בעי ולא הוי דניתן לך ואת בעי חמר ואצטמיתנין ולא הוה לן דניתן לך ויהבינן לך מינה (סנהדרין קי) ההוא יומא דהוו מצטמתין קמיה ואשקיתיה חמרא (א"ב בנוסח' שלנו כתוב תוב דאנא מצילנא לך ואישקתיה חמרא) (ב"ר פ' כג) ועד דהומיה מצמתונין הוא משכח עיגולא ומהלך ביה (בויקרא רבה אמור אל הכהנים פ' מה יתרון ובפסקא דעומ') ושאף צמים חילם ממונה של סיחון ועוג משה וכל המצומתין לו וכו' (בילמדנו ואת יהודה) מבעד לצמתך שהוא מצמתך לבתי כנסיות ושותין דברי תורה בצמאה. (בירושלמי בפרק אחרון בפיאה) ויהיו כ"ג עד דהוא מצמת לון הוא מסכן פי' ענין יובש הדוק וחבור:

109

ק״יצן [קאלט] (דמאי פ"ה) הלוקח מן הנחתום מעש' מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה (ב"ב עד) הרג את הזכר וצינן את הנקבה פירוש מלשון כצנת שלג בקציר:.

110

קי״אצנא [קארב] (ב"מ כה) הא בכובא וכיתנא הא בצנא ופירי (נדרים מט) ר"ש שקל צנא אכתפיה ואמר גדולה מלאכה שמכבדת את בעלה פי' היה מוליכה לבית המדרש ויושב עליה ומתכבד ממנה שאינו יושב על גבי קרקע והוא כלי שדרך לשום שם פירות:

111

קי״בצני [קליינע טייטיל ביימער] (ברכות לא) משום נהרא עד צינייתא דבבל. (ב"מ כד) ההוא דיו דשקל בשרא ושדיתיה בציני תא דבי בר מריון (סנהד' צו) ותרגמה צירייתא דבבל. (עירובין יט) תני רבה בר מרי בדבי רבן יוחנן בן זכאי שתי תמרות יש בגי בן הנם ועולה עשן מביניהן (סוכה כט) ציני הר הברזל כשרות וזו היא פתחה של גיהנם (עירובין סג) רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי חזייה לההוא גברא דקא קטר חמריה בצבייתא בשבתא וכו' פירוש היה קושר חמורו בדקל (ב"ב סט) קני לך רקלין ותאלין הוצין וצינין פי' דקלין תמרים גבוהין תאלין שאר אילנות גדולים הוצין שאר אילנות קטנים צינין דקלים קטנים:

112

קי״גצנם [פעלזען שטיין] (פסחים מו) ראויות לכותשן כלאחר יד בצונמא וכו' (ב"ב יח) הכא במאי עסיקינן בצונמא תנו רבנן אין עושין משקלית לא בשל עץ וכו' עד אבל הוא עושה של זכוכית ושל צוגמא פי' אבן חזקה וקשה מאוד (נדה ח) נמצא בה חרש אין זו בתולת קרקע צונמא הרי זו בתולת קרקע:

113

קי״דצנם [טראקן, הארט] (ברכות לט) פת הצונמא בקערה מברך עליה המוציא לחם מן הארץ פי' פרורה פתיתין בקערה ויצעק עליה פ"א צונמא יבשה ואינו יכול לאוכלה אלא בקערה במקפה:

114

קי״הצנון [רעטיך] (כלאים פ"א) הטומן לפת וצנונות (שבת כד) ולא בשמן צנונות (מכשירין פ"ד) צנון שבמערה נדה מדיחתו והוא טהור פי' צנון במים שבמערה ובלישנא דרבנן שמו פוגלא ובלשון ישמעאל שמו פוגל ובלע"ז ארמו"רשא:

115

קי״וצנן [דין, מאגער, שפיטצע] (בילמדנו בכי תשא) צנן וחדשה ומגדל גד צנן שהיא צנה חדשה שהקב"ה עתיד לחדשה לעתיד לבוא מגדל גד שמשם הקב"ה יוצא ומגדד משתיתן של אומות העולם. צנינין דקיקק תרגום ירושלמי צנומות דקות (א"ב בנוסחא' שלנו תרגום ירושלמי נצן לקיין):

116

קי״זצנע [פראם געהיים] (דמאי פ"ו) וצנועי בית הלל היו נוהגין כדברי בית שמאי (גמרא) מהו צנוע כשירי אמר רב חסדא כך שנינו שהכשר נקרא צנוע. (עירובין ק) מלפנו מבהמות ארץ זו פרדה שכורעת ומשתנת ומעוף השמים יחכמנו זה תרנגול שמפייס ואח"כ בועל למדנו צניעות מחתול פי' שבועל בצנעה פ"א שמכסה צואתו גזל מנמלה שהכינה לחמה בקיץ ואין נכנסין לחור שאין שלהן לגזול ולעריות מיונה כל זכר הולך אצל אשתו ולא אל אשת חברו. (בבא קמא כג) אמר ליה אביי זיל אצנעינהו פי' הזהר לבעליהן שישמרו אותן והשיבו אביי אמרו בעליהן יגדור גדר לשדהו (א"ב לשון מקרא זה ואת צנועים חכמה וענין קרוב לזה תרגום הניחו לכם הצניען לכון):

117

קי״חצנע [פערבערגען] (קדושין כה) סבי דנזוניא לא אתו לפרקיה דרב חסדא אמר ליה לרב המנונא זיל צנעינהו פי' לך געור ופגע בהן נזוניא שם עיר וקרובה לסוריא וכשאמרו לו קרנונא חס ושלום לא ביזוהו אלא אמרו לו וכי הדגים חמין הן קרים הן קרנונא ראוי לומר לך (נדה לו) כי קא ניחא נפשיה דרב אמר ליה לרב אסי זיל צנעית פירוש מונעהו מזה ואי לא צאית גדדיה כלומר אם אינו מקשיב וחוזר בו מכהו בהכאות ופצעים מלשון לא תתגודדו:

118

קי״טצנף [ציפפל] כנפיבגדיהם תרגום ירושלמי צנפת גוליהון על ארבע כנפות כסותך על ארבע כנפת גוליכון (נזיר כח) הרי עלי כבשר זבחי שלמים מהו כי מתפיש איניש בעיקרא מתפיש או דילמא בצנפא מתפיש פי' בעיקרא בשורש והיינו קדם שנזרק הדם בצנפא בענף בראש אמיר תרגום בריש צנפא והיינו לאחר שנזרק הדם. ס"א בצננא פי' בעיקר' קודם שנזרק הדם שאסור באכילה ובהנאה וכן נמי האי בשר חולין בצננא כמו שהן בסוף לאחר זריקה דמותר באכילה אף האי נמי מותר באכילה וצננא לשון צונן הוא בדבר שהוא חם לכתחלה כלומר חם ואסור ומצטני ומותר:

119

ק״כצנף [שרייען] (ב"ק יח) סוס שצנף וחמור שנער. (פסחים קיב) ואל תדור במתא דלא צניף בה סוסיא (חולין עט) עבי קליה בר חמרא צניף קליה בר סוסיא פי' נעים דק כמין צהל:

120

קכ״אצנר [גאבעל] כוש שבלע את הצינורה כבר פירשנו בערך כוש שלישי. מחטין וצינורות (חגיגה כב) גזירה שמא יטביל בהן מחטין וצינורות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד (כלים פי"א) צינורא טהורה העשויה כמין אשכול ונפרק טהור פי' מנהג ארץ ישראל לעשות נזמי זהב באזניהם ועשויין ד' או ה' חתיכות שיהו כמו אשכול נזם כמו זה מקבל טומאה אבל אם נפל לארץ ונפרק נטהר ונזם העשוי כקדיר' מלמטה וכעדשה מלמעלה (שם פי"ג) צינורא שפשטה טהורה חזר וכפפה טמאה פי' ברזל שעל הכוש שטוין בו היתה כפופה שיתפוש החוט ואחר כך פשטה (יומא יב) לובש שמונה ומהפך בצינורא פי' מהפך במזלג אברין של תמיד של שחר. תרגום מזלגותיו צינורייתיה ר"ח ז"ל פי' עצי נורא:

121

קכ״בצנר [דאם לאך אין דער שוועללע] (ברכות יח) א"ל זוזי היכא א"ל זיל שקלינהו מתחות צינורא דדשא. (שבת קיט) ומשלם להו אצינורא דדשא (כתובות סז) מר עוקבא הוה שדי לההוא עניא ד' זוזי בצינורא דדשא (גיטין סט) ונפקינהו נהליה אצינורא דדשא דלמא בבוצינא דריחיא אי נמי בצינורא דדשא כבר פי' בערך בנין הציר והצינור והקורה והמנעול פי' בערך צר:

122

קכ״גצנר [ריננע]. האי תגרא דמי לצינורא דבדק' כיון דרווח רווח עיין בבדק. פי' מרזב של מים (ב"ב סו) ת"ר צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה (חולין קה) האי צינורא דבידקא בארעיה פי' אמת המים:

123

קכ״דצנר [שפייעכטץ] (שבת קכז) אמרנו שמא נתזה צינורא מפיה על בגדיו של ר' (בסוף טהרות) מי שהיה עומד ומדבר על שפת הבור ונתזה צינורא מפיו בבור (יומא מז) ספר עם ערבי ונתזה צינורא מפיו על בגדיו (חגיגה כב) ומשום צינורא דעם הארץ דנפל פי' ניצוץ של רוק:

124

קכ״הצנית [גרינד, גיכט] מאי צנית בת ארעא פי' לשחין קורין בלשון ערבי אלכתר ובלשון ארמי כתארא (ירושלמי) צנית פודגרא וכבר פי' בערך בת ארעא:

125

קכ״וצע [בעטטען] (שבת קיג) מציעין את המטות מלילי שבת לשבת (סנהדרין נא) כך היא הצעה של משנה זו (ברכות כא) בעל קרי שונה הוא ברגיליות ובלבד שלא יציען פי' שלת ילמד לאחרים כשהוא בעל קרי ודבר זה אנו למדין מקל וחומר מסיני אם ללמוד אסור ללמד לא כל שכן:

126

קכ״זצע [שיססעל] מישתא מיא בצעא עיין בערך בדק. (מגילה ז) קריבו ליה שיתין צעי דשיתין מיני לפדא ואכלי פי' ס' קערות במיני מטעמים: צעי חקלייתא עיין בערך ערן:

127

קכ״חצעצע [קינד] (ב"ב צט) תניא אונקלוס הגר אומר כרובים מעשה צעצועים היו פי' כמו צאצאים כלומר שדומין בפניהן לנערים דלהכי נקרא שמו כרוב כלומר כרביא כילד:

128

קכ״טצעק [שרייען] (ב"ק פ) ושאר כל מיני פורעניות כגון חיכוך אגב צרעה לא היו מתריעין אלא צועקין לעזרה אבל לצעקה כבר פי' בערך עזר:

129

ק״לצער [קליין יונג]. (ערכין יג) וצעירי הלוים נקראין (גמרא) תנא וסועדי הלוים היו נקראין כלומר מסייעי הלוים בשיר ותנא דידן כיון דקטנים קולן דק והגדולים קולן עבה משום הכי קרו להו צעירי הלוים (א"ב לשון מקרא צעיר אני לימים):

130

קל״אצער [שמערץ] ובושת ורפוי שבת ונזק נזק מנלן גרסינן (ב"ק פד) אתיא תחת תחת כתיב הכא עין תחת עין וכתיב התם תחת אשר ענה באונס מה התם ממון אף כאן ממון יליף אדם מאדם ונזקים מנזקים ריפוי ושבת מפורשין רק שבתו יתן ורפוא ירפא. צער (שם פה) פצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק. בושת (שם כו) ושלחה ידה והחזיקה במבושיו אינו חייב על הבשת עד שיהא מתכוין (שם כז) (א"ב תרגום ארבה עצבונך אסגי צעריכי וענין אחר קרוב לזה תרגום ריש וקלון מסכנא דאית ליה צערא):

131

קל״בצף [בעאבאכטען, האפפען] הכל צפוי והרשות נתונה כבר פי' בערך סעד הנשקף על פני הישימון ונשקפה על פני הישימון תרגום ירושלמי ומצטפיא מן כל קבל (פסחים נ) המצפה לשכר אשתו וריחים פי' כדי להתפרנס ממנו מתקולתא משקל המטוה שטוה בכל יום שכר הריחים שכירותו מפני שהוא דבר מועט אינו רואה סימן ברכה בזו הדרך פ"א מתקולתא חנונית ששוקלת במשקל ופריצות הוא שמגבהת זרועותיה ומראה אציליה לבני אדם. ריחים אגרתא משכיר ריחים שלו דכיון דעבדא אוכל נפש משום שכר אינו רואה סימן ברכה אבל עבדא מלאכה ומזבנא ליה משבח בה קרא (ברכות סא) לא אמרו אלא מן הצופים וברואה מקום שהיה על שערי ירושלים ושמה היה בו מקום לצופים וזהו דתנן (שם מט פסחים מט) מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש אם עבר הצופים שורפו במקומו פי' וברואה מקום שהמקדש נראה משם כמו ששינו לענין שילה קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה (בתוספתא פסחי' בגמרא בצק) איזהו צופה הרואה ואינו מפסיק:

132

קל״גצף [שוויממען] (שבת יב) נתנה תחת ארובה מים הניתזין והנצפין אינן בכי יותן (מכשירין פ"ד) עריבה שירד הדלף לתוכה מים הניתזין והצפין והנצפין אינן בכי יותן [טבול יום פ"ב) מקפה וחמיטה של חולין ושמן של תרומה צף על גביהן (סוטה מד) או תלוי באילן או צף על פני המים (גמרא) נופל ולא תלוי באילן בשדה ולא צף על פני המים צף הכבשן ונימק סידו עיין בערך סד שלישי (ר"ה יז) בינוניים מצפצפין בה ועולין פי' שטין. פ"א מתפללין בה להקב"ה ועולין (נדה יט) וכמימי אדמה מבקעת בית כרם מיצף מים פי' מבקעת בית כרם מאותו מקום שהיא אדומה ומציף עליה מים כמעט ויראה אדמימותה כקליפת השום כלומר שלא יציף עליה אלא מעט מים שלא יהו עוביין יתר מקליפת השום:

133

קל״דצף [שייען] (סוטה יב) וכן לענין המצפצפי' והמהגי' צופין ואין יודעין מה צופין מהגין ואינן יודעין מה מהגין יש אומרים ענין הגיון וי"א עניין ראייה וענה איים תרגום וינצפון חתולין ומעפר תשח אמרתך תרגום ומעפרא ינצפון מילך ומעפר אמרתך תצפצף קולי ישורר בחלון כסוס עגור כן אצפצף:

134

קל״הצף [זארגען] ואם לא מדאגה מדבר תרגום ואם מייצפא וכן ודאג לנו דשאול. בכל עצב יהיה מותר תרגום וכל מה דאצפא לך (ב"ר פ' נז) יציף לההוא דגער ביה מכל מקום ה' יראה לו השה (א"ב פי' יגער ויצער וידאג):

135

קל״וצף [געדרענק זיין] (אבות פ"ה) עומדין צפופין ומשתחוין רווחין פי' דחוקים (מנחות פה) כעס א' נצטפצפו נשי לידקיא לשמן (א"ב בנוס' כתוב נצרכו אנשי לודקיא) (בילמדנו בדברות אחרונות) ראו היאך עומדין המלאכים צפופין ומרתתין לפני:

136

קל״זצף [דיואן. מאטטע] (ברכות כה) הני ציכי דבי רב פירוש מחצלות שהיו יושבין עליהן והיו שולחי' זמורה ואחרים בני רב עוסקין בתורה (קידושין מד) הנהו בי תרי דהוו יתבי וקא שתי חמרא תותי ציפי דבבל שקל חד מנייהו כסא וכו'. (ב"ב ט) מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא כיון דשמעה להא דתניא ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה הוה יתיב (שבת קח) בר בי רב לא ליתיב אצפתא חדתא פי' מחצלת חדשה. (נדרים מט) דלי צפתא א"ל לשליחא חזו מאי איכא פירוש מחצלת אחת שהיתה מונחת על גבי גומא של זהובים והראה לו לשלוחו של רבן גמליאל שהיה עשיר ולא היה צריך לטליתו אלא שלא היה רוצה ליהנות מן העולם הזה:

137

קל״חצף [קנויעל. פריקע] (שבת מח ב"ב יט) טומנין בגיזי צמר ובציפי צמר פי' ציפי צמר המנופץ שעושות הנשים כשטוות הגיזה וכורכות אותן כעין אגודה כדי שיהא נוח לטוות ועדיין לא נצבע יוצאין בפוקרין ובציפי צמר פי' אדם קרח מביא צמר וצובעו וקושרו למעלה ממצחו עם חתיכת בגד כדי שיראה כי שערו הוא ומוציא קצותיו תחת הסוד' ואמרו חכמים כיפה של צמר היה מונח בראש כהן גדול ועליו ציץ מונח שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת:

138

קל״טצף [איבער געצוגען] (כלים פי"א) היתה מצופית שלה של מתכת טמאה פי' אם היתה מצופה בכסף או בזהב או בבדיל הציפוי טמא ואם היה הציפוי כלי חרש הציפוי טהור (ב"מ נג) אמר רב הושעיה במציף פי' רשום ששם על פי החבית טיט הנזרק ורושם עליו כמין אות או שום סימן בעולם ברייתא בפתוח שלא טח בפי החבית כלום אי בפתוח אבידה מדעת היא שנשפכת לארץ ולמאי אצטריך למימר הרי אלו שלו א"ר הושעיה במציף שמצופה פי חבית ואינה אבידה מדעת (תמורה כט) ומה אתנן ומחיר שציפייהן מותרין הן אסורין נעבד שציפויו אסור אינו דין שיהא הוא אסור:

139

ק״מצף [איבערצוג פלייש אויף דיא דייטלען] (חולין נ) כגון דקיימן תלת קשייתא בצפא בדוחקא פי' כד עיילן תלת קשייתא עם שיורי האוכל שעליו שכשאוכל התמרים אין יכול לאוכלן על הכל ונשאר על קשייתא קצת מן הפרי וזהו צפא בלא צפא ערום בלא אוכל י"ל גם זה ענין צפוי כמו שלמעלה:

140

קמ״אצף [רייהע] (נדה סא) רישא דגניין בצפא סיפא דמשלפי שלופי פי' שוכבות כולן ביחד כשורה סיפא דמשלפי שלופי פי' מתפרדות זו מזו:

141

קמ״בצף [לייכטער] (ב"ר סד) צפה הצפית סדר מנרתא אית אתרא דקרין למנרתא צפיתא:

142

קמ״גצפרינא [צעהן שמערצען] (יומא פה ע"ז כה) רבי יוחנן חש בצפדינא (ב"מ מד) שית בצמירתא ושב בצפדינא פי' כאב שינים:

143

קמ״דצפח [פרעהליכקייט] בכל שאטך בנפשך תרגום בכל ציפוח נפש בשמחת כל לבב בשאט בנפש:

144

קמ״הצפחת [האניק קיחיל] הנצוק טהור חוץ מדבש הזיפים והצפחת עיין בערך זף פי' מאכל העשוי מן קמח ודבש והוא רך כל כך שיכול להציקו וראיה לדבר כצפיחית בדבש:

145

קמ״וצפן [פערבערגען] הצפיננו היכן רבי אילעא צפון כבר פי' בערך עלץ. צפנת פענח (בב"ר פ' צא) צפונות מופיע ונוחות לו לומר חזקיה אמר צפונות מופיע בדעת מניח רוח הבריות בהן וכו':

146

קמ״זצפן יכול להעבירו על ידי צפון. ס"א ספון וכבר פירשנו במקומו:

147

קמ״חצפצף [איינע ארט וויידע] (סוכה לד) ת"ר איזו היא ערבה איזו היא צפצפה וכו' (א"ב מין עץ כמו ערבה):

148

קמ״טצפר [רייפע] (כלים פט"ז) הקופה משיעשה בה שתי צפירות לרוחב שלה והערק משיעשה בה צפירה אחת פי' אלו שעושין לקופה גדילין וסופרין אותן ומסבבין אותן ומניין שזה צפירה לשון סביבה וחזרה היא שנא' ישוב ויצפור ואומר באה הצפירה (א"ב פי' בל"ר עגולה אשר אינה מסוגרת אבל חוזרת חלילה כמו נחש עקלתון ועושים קופות מצפירות):

149

ק״נצפיר [ציעגע, באק] (יומא סו) משוך צפירה זו זעיר חובין דדרי סגיאין פי' מהר וצא שעיר זה קטן וחטאות הדור מרובין. ס"א מה שהי לצפירא למה אתם שוהין השעי' (פסחי' מב גיטין סט) צפירת' דלא איפתח פי' שעירה שלא נפתח רחמה כלומר שלא ילדה. וי"א עופות שמנים שלא ילדו (א"ב תרגום שעיר צפיר ובעזרא וצפירי עזין):

150

קנ״אצפור [איבער דער ברוסט] (ב"ק צ) אם על צפור נפשו הכהו פי' תחת גרונו למעלה מחזה שלו הכהו לידע אם מת מחמת המכה:

151

קנ״בצפור [ארט היישעריק] (שבת צ) צפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהיא פי' ממיני חגב היא שמשחק בה קטן כדכתיב התשחק בו כצפור ותקשרנו לנערותיך (מכשירין פ"ה) העושה צפור במים הנתזין ואת שבה אינן בכי יותן (תוספת) ואת שבו הרי הן בכי יותן. (תמורה לד) שק ניבטל ברובה כלו' ניבטול האי שיער בשק ברובה א"ר פפא בציפרתא כגון שארג מאותו שיער נזיר בשק דמות עוף דמלאכה חשובה היא הלכך לא בטיל וידלק:

152

קנ״גצפר [מארגען. פריה] תרגום בקר צפר תרגום ותוכחתי לבקרים ומכסנותי לצפריר ונקראו שדים של בקר צפרירי תרגום יומם השמש לא יככה יומם כד שליט שמשא לא ימחינך צפרירי:

153

קנ״דצפר [רופין] (ירושלמי סנהדרין פ"ו חגיגה פ"ב) כד נא צפר לבשו מניכון וכד נא צפר תניינות עולו פירוש ענין קריאה:

154

קנ״הציפורי [שטרוק] כציפורי בפי הוושט פי' מביאין סיב של דקל של נרגילה ותופרין את הספינה בו וכשמכניסין אותו בנקב של ספינה שדומה לוושט נכנס וקולו הולך וקשה מאד וכפיטורי תבנית כציפורי ומ"ש הללו משאר דברים שהללו קשין ביציאתן פיטורי מפורש במקומו:

155

קנ״וצפרדע [פראש] (כריתות יב) יצא שרץ טמא וצפרדע טהור ששתויי יין מורין בו דזיל קרי בי רב. דשרץ טמא ולא צפרדע:

156

קנ״זצפורן [נעגעליך] (שם ד) הצרי והצפורן צפורן זו שחלת כדמתרגמינן נטף ושחלת נטופא וטופרא. ובושם הוא שעשוי כצפורן של אדם (א"ב אין בושם זה כצפורן של אדם אלא כצפורן של חיה והוא גדל בים) (מקואות פ"ט) צואה מתחת הציפורן וציפורן המדולדלת פירוש צפורן שנזדעזע ממקומו ונשאר תלוי ואינו דבוק עם הבשר ויכנס לתוכו מים (ב"ר פ' מז) בא וראה כמה בין ראשונים לאחרונים מה מנוח אמר מות נמות כי אלהים ראינו והגר שפחה ראתה המלאכים ולא נתיראה מהן א"ר אחא צפרנן של אבות ולא כריסן של בנים:

157

קנ״חצפורן [גראבשטיין] (בויקרא רבה בצו פ' אהבת צדק) לבן מלכים שנזז לבו עליו ונטל את הצפורן לחפור על אביו (בילמדנו בריש אלה פקודי) מה עשה נטל את הצפורן של ברזל והיו מכניס תחתיו אמר מתוך שאני מפיל את הבסיס האדריונטים נופל פי' בלעז סובלו"ני והוא חד כצפורן של אדם וכן אמרנו לענין אצבעות מפני מה אצבעותיו של אדם משופין כיתדות (בתוספת' שבת בפ' בראשונה) רבי יוסי אומר אף צפורן גדולה:

158

קנ״טצפורין [ארט לינזען] (תוספתא בסוף מכשירין) בראשונה היה גרים של פול ושל טופח ושל צפורין טמא מפני ששורין אותו במים פי' מין קטנית הנקרא ספיר בריש משנת כלאים:

159

ק״סציץ [שויען] (חגיגה יב) בן עזאי הציץ ומת פירוש הוסיף להזכיר שמות כדי להביט באספיקלריא מאירה ומת:

160

קס״אצץ [שפראטצען] (עירובין נד) בני אדם דומין לעשב השדה הללו נוצצין והללו נובלין פי' נוצצין צומחין כמו ויצץ ציץ כלומר שמתעשרין נובלין צומקין כלומר מתענין (שבת קמה) יצץ ופרח לישראל תני רב יוסף אילו תלמידי חכמים שבבבל שעושין ציצין ופרחין לתורה פי' שמגדילין מדרשות:

161

קס״בצץ [קווסטען] (שבת קלו) אלו הן ציצין המעכבין את המילה תשובת רב האי גאון ואביו רב סרירא ז"ל בשר החופה את רוב העטרה דאמריתו אמאי אפקוה בל' ציצין כך הוא כל הבשר החופה העטרה אינו נקרא ציצין אלא אם נטל מקצתו ושייר מקצתו הנה מעט והנה מעט נקראו אותן מעט הנתרים ציצין מפני שדומין לסנפירין ותרגום סנפיר ציצין (א"ב תרגום אשא כנפי שחר אזקוף ציצין דקריץ) (שם פב) ציצין שפירשו רובן ביד מותר בכלי פטור אבל אסור (ביצה לו) אמר להן אביי נקטוה בציצתיה ואפקוה פי' בשערו מלשון בציצת ראשי. (ע"ז מב) כל שיש לו ציצין בין פרקיו פי' שערות כמו ציצת ראשי (כלים פי"ז) סקורטי' משיחסום וינקב ועשה ציציתיה נתן דצוציתא כבר פי' בערך נתן. (גיטין נו ובריש ברייתא דר"א) למה נקרא שמו בן ציצת הכסת שהיתה ציצתו נגררת על גבי כרים וכסתות פי' כל אדם כשהולך בדרך ציצתו נגררת בקרקע וזה כשהולך מביתו ועד פתח העזרה היו מונעות כרים וכסות בקרקע במקום שהולך וציצתו נגררת עליהן (ירושלמי בפ' הרואה) העושה ציצית לעצמו אומר בא"י אמ"ה אקב"ו לעשות ציצית לאחר לעשות ציצית לשמו. נחעטף מברך להתעטף בציצית וכן ללולב ומזוזה וכל מצות. הני כובשני ציצייני עיין בערך כבשן פי' למה קורין אותן צוציינ' שיש להן ציצית בראשיהן כמו שכתוב ויקחני בציצת ראשי (מנחות מב) ת"ר אין ציצת אלא ענף וכן הוא אומר ויקחני בציצת ראשי. אמר אביי וצריך לפרודה כציצאת דארמאי פי' וצריך לפרד הפתילין היוצאין מן הגדיל כקווצות שער של בלורית שדבוקה מלמעלה ופרודה מלמטה (בבא בתרא עג) האי גלא דמטבע לספינתא נפקא ליה פי צוציתא דנורא חיוורת ברישיה (תענית כז) חזייה דבכה ואחיך ונפק צוציתא דנורא מאפותיה פי' אלו שנים כעין ציצית ויש לומר לענין ניצוצין דנורא:

162

קס״גצץ [פינקלען] תרגום בפסוק בימים ההם כשבת באבניא ציצא ושיישא:

163

קס״דצץ [ארט פויגעל] תרגום ואת התחמס וציצא:

164

קס״הצצלא [טויב] (ב"ב עה סנהדרין ק) השתא כביעתא דצוצלא לא משכחינן (ובפסקא דעניה סוערה) אפילו כביעתא דשפנינא לית (שבת פ) כביעתא דצוצלתא מאי טעמא משום דזוטרא אימא דצפירתא פירוש ביצה של עוף והוא דייציפי וממין תורין הוא:

165

קס״וצק [גיסען] (זבחים לח) היוצק והבולל (סנהדרין צב) יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו רשע פי' משום דהוה מלך לא בעא למימר ליה בלשון גנאי אלא בלשון כבוד (בסוף ידים) אמרו צדוקין קובלין אנו עליכם פרושים שאתם מטהרין את הנצוק. כל הנצוק טהור חוץ מדבש הזיפים עיין בערך זף ובערך סלד. (ע"ז נו) ש"מ נצוק חבור פי' יש שני כלים א' למעלה שמציק לכלי שלמטה ושלמעלה טהור ושלמטה יש בו יין נסך ואותו יין שבין כלי לכלי קורין נצוק על שם יציקה ונצוק משעה שמתחיל להציק מכלי אל כלי אינו פוסק עד שירד כולו הנצוק והקטפרס ומשקה טופח עיין בערך טפח:

166

קס״זצק [איינגוס] (פסחים נו) משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה (יומא עה) ובשלו בפרור מלמד שירד להם לישראל ציקי קדירה עם המן (ב"מ פו) הללו לציקי קדירה. (ב"ב עו) אני ראיתי ציפורי בשלוותה והיו בה ק"פ אלף מוכרי ציקי קדירה. (כתובות סה) מעשה בכלתו של נקדימון שפסקו לה חכמים סאתים יין לציקי קדירה (חולין עז) בנבלתה ולא בעצמות ולא בגידין וכו' עד לא נצרכא אלא שעשאן ציקי קדירא פי' דבר היורד לקדירה:

167

קס״חצק [שפיטץ בארג] (יומא סו) עשר סוכות מירושלם ועד צוק (ב"מ צג) העלה לראשי צוקין ונפלה (שם לו) אימא רישא עלתה לראשי צוקין ונפלה ה"ז אונס. פי' בראשי ההרים הגבוהים והאבנים והצירים שלו כסכינין:

168

קס״טצקלג [ארטס נאמע] (גיטין ז) וצקלג ומדמנה וסנסנה רב אחא חתים בה מי שיש לו צעקת לגימא על חבירו שוכן בסנה עושה לו דינו:

169

ק״עצקן [גייציגער] (פסחים פא) הציקנין שורפין אותו לפני הבירה בשביל ליהנות מעצי המערכה פי' בני אדם צרי עין:

170

קע״אצר [שטיין, פעלז] (כלים פכ"ו) רמ"א צרור שעה טהורות צרור עולם טמאות רבי יוסי אומר כל חמתות צרורות טהורות פי' לשני המלכים עושין חכמי האומות צלמים ונותנים ביריהם כ"ד אבנים ותחתיו ספל גדול של נחשת ובסוף כל שעה משליך הצלם מידו אבן אחת לתוך אותו הספל ונשמע קול הספל בכל העיר ויודעין השעות פ"א אם היתה החמת שנאמרה בראש ההלכה קשורה בקשר ואינו מתוקן ואינו של קיימא והוא לשעה אינו מקבל טומאה ואם הוא קשר של קיימא ועומד בקשירתו לעולם מקבל טומאה ובזה אמרו צרור עולם טמאות (מקואות פ"ד) החוטט בצינור לקבל צרורות פי' חופר בצינור שיהא רחב שאם יפלו שם צרורות ילכו הם ולא יסתמו הצינור (בריש טבול יום) צרור שבככר וגרגר מלח הגדול פי' יש מנהג בכמה מקומות שמשימין סימן בככר אבן (חולין טו) בכל שוחטין בצור ובקנה:

171

קע״בצר [בינדען] (ב"ק מט ב"ב עו) וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך (ב"מ קח) הני צירי וחתימי והני שראי ושראי לית בה משום דינא דבר מיצרא. פי' ביד בר מיצר צרור הכסף צרור וחתום ואומר הניחוהו אצלי עד שיעמדו במשקלם וימסרו' לי ועכשיו יבאו (כלים פכ"ו) צרור המרגלין טמא צרור המעות רבי אליעזר מטמא פי' בגד או עור עשוי לצור בו מרגליות או מעות (כתובות סז) רבי אבא הוה צייר זוזי בסודריה ושדי ליה לאחוריה (ע"ז נו) והא קא מנסיך בידיה דציירנא ליה לידיה. (בב"ב קעד) (ערכין כג) רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימר צררי אתפסיה פי' שמא צרור של כסף התפישו הלוה למלוה קודם מיתתו שיפרע חובו מהם (שבת נב) העזים יוצאין צרורות לייבש:

172

קע״גצר [פארמע, צייכען] (שם עה) אמר ריש לקיש הצר בכלי צורה חייב משום מכה בפטיש פי' אף על גב דפליג ר' שמעון (שם קג) דתניא הצר בכלי צורה כל שהוא ר' שמעון אומר עד שיצור את כולו כלומר עד שיצור את כל הצורה יחידאה היא ואי ההיא צורה אית בה אותיות דמקרו חייב משום כותב ואי לא חייב משום מכה בפטיש (בב"ב נג) אמר רב הצר צורה בנכסי הגר קנה (כלים פכ"ד) ושל צורות טהור מכלום פי' בגד שיש ביד רוקמי רקם ובו מיני צורות כדי לראות בו לעשות כמותו בגד אחר (בריש צו בילמדנו) וכשנגלה הקב"ה ליחזקאל ואמר לו הגד לבית ישראל את הבית אמר לו רבש"ע וכי עכשיו בונין אותו שאמרת וישמרו את כל חקותיו ועשו אותו אמר לו עכשיו יהו קורין בצורות הבית ואני מעלה עליהן כאילו בבנינו הן עסוקין וכן בסדר קרבנות (מ"ק י) אמר ליה לבריה אותן בני אדם אנשים של צורה הן (יומא נד) כרובים בצורייתא הוו קיימי פי' אע"פ שלא היו הארון והכרובים במקדש שני כרובים מצויירים בכותלים היו שם. אפי' פיגול טעון צורה כבר פי' בערך פגל המתרגם פסוק כצורתו פי' בערך תרגום:

173

קע״דצר [ברעכען רייסען] (שבת קנד) יתיר חבלים ויפלו שקים מצטרו זיקי (ע"ז ל) חד טילא תיורא דמצרי זיקי (שם נג) והא רוצה בקייומו הוא דלא מצטרו זיקי פירוש עניין בקיעה כדכתיב ומבוקעים ומצוררים (א"ב תרגום ויקרע מרדכי בגדיו וצרא מרדכי לבושיה):

174

קע״הצר [טיהר אנגעל שמערצען] מאי הכר ציר אמר רב אויא אבקתא עיין בערך אבקתא (בכורות מה) כשם שצירין לבית כך צירים לאשה שנאמר ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה. (מועד קטן יא) הציר והצנור והקורה והמנעול. (כלים פרק יא) והפותה שתחת הציר (עירובין קב) מחזירין ציר התחתון במקדש אבל לא במדינה והעליון כאן וכאן אסור פירוש ציר נוקבין הדלת וקובעין בו עץ חד כד. להכניסו באדן לחזור לכאן ולכאן ואם יצא מן הדלת מחזירין אותו בשבת בעיקרו שתי ידות תרגום תרין צירין ופי' הצנור הוא החור שבאדן (א"ב לשון פסוק הדלת תסוב על צירה):

175

קע״וצר [שפאלטען]. (פסחים מ) לא מיבעיא חטין דכיון דאית בהו ציריא עלא בהו מיא פי' חריץ של חטה והשעורים שיעי ואין בהם סדק (בכורות מ) מנה איילה (נדה כג) אמר רב יוסף לא קשיא הא באוכמא הא בציריא פי' אוכמא של עין דומה לשל אדם ציריא חריץ שהעין עומד בו אינו דומה לשל אדם בפי' ר"ח ז"ל כתיב בציהרא ופי' אוכמא שחור של עין ציהרא אדום הסובב את השחור:

176

קע״זצר [פיש לאגער] (נדרים נא) ומותר בציר ובמורייס (ע"ז לו) וציר שיש בה דגה (עירובין כח) היו לוקחין ציר בכסף מעשר אמרו לו שמא לא שמעת אלא כשקרבי דגין מעורבין בהן אפילו תימא רבי יהודה בן גדיש לא קאמר אלא בציר בשומנא דפירי פי' כשכובשין הדגים ומאצצין ודוחקין ומצירין אותו לחלוח היוצא מהן נקרא ציר:

177

קע״חצר [שטאד טירס] (בכורות מט) חמש סלעין של בן במנה צורי שלשים של עבד חמשים של אונס ומפתה מאה של מוציא שם רע כולן בשקל הקדש במנה צירי (גמ') מאי צורי אמר רב מנה של נור אמר רב יהודה אמר רב אסי כל כסף האמור בתורה סתם כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה וכללא הוא והרי הטענה והרי הקדש והרי מעשר וכו'. פירוש כסף צורי הוא סלע צורי הוא ד' דינר כסף מדינה הוא סלע מדינה פלגי דזוזא חצי דינר ועוד מפורש בערך סלע (בבראשית רבה פרשת סב ובילמדנו ויהי חשך אפילה ובפסקא דויהי בחצי הלילה) אמר רבי אלעזר כל צור במקרא שלם בצור המדינה הכתוב מדבר. חסר ברומי הכתוב מדבר:

178

קע״טצר חצר הצורית כבר פי' בערך חצר:

179

ק״פצר [רוטהע רייז] דצרי מדיחן (ע"ז עה) אמר רבי עקיבא צרי דקל שתים פי' מביאין נצרי' והוצין וקורעין אותן ועושין אותן כמין חוטין ועושין מהן חבלים כדתני רב יוסף ג' חבלים הן משל מגג ושל נצרים ושל פשתן:

180

קפ״אצרב [אנטצינדען]. (נגעים פ"ו פ"ח) השחין המכוה והקדח שנעשו צרבת פירוש מלשון צרבת השחין (כלים פרק ג) הנוגע בצרבה טמא פי' הסותם פי החבית בזפת יותר מצרבה נקרא אותו היתר צרבה כמו צרבת השחין (א"ב צרכה כתוב בנוסחאות):

181

קפ״בצרב [הארט, שטארק] (בינה ה) משום דצריבן פירוש קשים וחזקים כדאמר צורבא מדרבנן חוזק תלמידי חכמים:

182

קפ״גצרב הצרובין והסרוקין כבר פי' בערך סרק. ושבה והיתה לבער תרגום ויהון לצרבה (א"ב בנוסחאות דידן כתוב הצורפים והסריקין):

183

קפ״דצרד [גרידעם, טראקען] (פסחים כ) תפשוט דבעי ריש לקיש (חולין לו) צריד של מנחות מונין בו ראשון ושני (מעשר שני פ"ב בריש עדיות) בית שמאי אומרים יאכל צריד פי' מנחה יבשה שאינה בלולה. פ"א פסולת הסולת כגון סובין וכיוצא בו (א"ב פי' בל"ר יבש מאוד):

184

קפ״הצרוד [גראב] (ר"ה כז) היה קולו דק או צרוד כשר פי' בלע"ז רוק"ו ושייך בצריד מה המורסן עב במינו אף זה עב במינו:

185

קפ״וצרדא [צווייען קלייד] (ב"מ ס) רבה שרא למידק צרדי (כתובות ח) והאידנא נהוג עלמא אפי' בצרדא בת זוזא פי' רש"י בגד קנבוס ובעל הערוך הביא בערך צרדא:

186

קפ״זצרדה [צייגעפינגער] (יומא יט). מכין לפניו באצבע צרדה (גמרא) אמר רב יהודה צרתה דדא מאי היא גודל (תוספתא) איזהו היא אצבע צרדה זו אצבע גדולה של ימין (מנחות לה) אמר ריש לקיש עד אצבע צרדה ומאי צרדה אמצעית פי' היא אצבע הארוכה:

187

קפ״חצרדא [איין שלעכטער ווינד וואס פערדרייט דאם געזיכט ארינטער] (פסחים קיא) האי מאן דזגי אגירדא דדיקלא אחדה ליה רוח צרדה (חולין כה) לא שקלי מידי מפתורא כי נקיט איניש כסא בידיה משום דקשי לרוח צרדה פי' דאי הוה ההוא כוס שני מהדר פרצופיה לאחוריה כההיא דרבה בר נחמני המפורש (ב"מ פג):

188

קפ״טצרדא [ארט פויגעל] (חולין סג) אמר רב יהודה צרדא שרי פי' מין עוף:

189

ק״צצרח [הערץ שמערץ] (שבת לז ברכות מ) אבל כל יומא לא משום דקשי לצירחא דליבא (גיטין סט) לצירחא דליבא ליכול תלתא ביעי בנניא וכומנא ושומשמי פי' כאב הלב:

190

קצ״אצרי [הערץ דאס באלזאם בוים] (שבת כז) אין מדליקין בצרי מפני שהוא עף (כריתות ה). הצרי והצפורן (בב"ר פ' צא). מעט צרי קטף וכך תרגומו פי' שרף היוצא מן העץ כיצד רושמין העץ ויוצא ממנו הצרי:

191

קצ״בצרך [בענעטיגען, בדירפען] (ב"מ צז) א"ר ירמיה כגון דא צריכה רבה פי' טעם זה שפי' ר' יוחנן פי' גדול הוא ואם לאו דפירשו ר' יוחנן שהוא רב מובהק לאו כל איניש יכיל לפרושיה אלא רב כמותו (נדה נט) האשה שהיא עושה צרכיה וראת' דם איש ואשה שעשו צרכיהן בתוך הספל (א"ב לשון מקרא זה ואנחנו נכרות עצים מן הלבנון כל צרכך):

192

קצ״גצרם [אבשניידן] (זבחים כה) הצורם אזן הפר ואח"כ קיבל דמו פסול שנא' ולקח מדם הפר וכו'. (מ"ק יג גיטין מד) אם תמצא לומר צרם אזן בכור ומת קנסו בנו אחריו וכו' (ב"ק צח) אמר רבא הצורם אזן פרתו של חברו פטור מ"ט פרה כדקיימא קיימא לא עבד בה ולא מידי כולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי פי' סדק אזן הבכור בידו מיעכו ועשה בו רושם. (ב"ק צב) צרם באזנו תלש בשערו:

193

קצ״דצרן [רינד אויגיג] טריף ארגינג] (בכורות מד) הזגדום והצירן (גמ') תנא עיניו טרוטות צרניות דומעות דולפות וטורדות פי' שעגול אותו מקום שהעין מונח בו:

194

קצ״הצרע [בינע] (מכשירין פ"ו) דבש צרעין טהור ומותר באכילה פי' טהור שאינו כז' משקין להכשיר ומותר באכילה כי הצרעין הן דבורים מדבריות ר"מ צרעה היא ערעיתא וכן תרגום צרעה ערעיתא ולמה נקראת ערעיתא שעומדת ליראת אדם ומכה אותו כדכתיב אשר קרך בדרך ומתרגמינן דערעך:

195

קצ״וצרף [ביידעל ארם ווערבינע] (סוכה יט) העושה סוכתו כמין צריף (שם יג) אמר רב אבא הני צריפי דאורבני כיון שהותרו ראשי מעדנין שלהן כשרין פי' מלון של שומרי שדות ואותן צריפין מסככין אותן במורביות של ערבה וקושרין את ראשי' ומשלשלין אותן מהנה ומהנה בגג וקושרין עוד קצותן שלא יפרדו מלמטה (עירובין נח) יושבי צריפין כיושבי קברות (ב"מ מב) ההוא דאפקיד זוזי גבי חבריה אותבינהו בצריפא דאורבני ואגניבו פי' מין גמי ובעלי כפרין עושין כן (א"ב פי' בל"י מין גמי אשר בו הכפריים מסככים בתיהם ואין להם גג שטות כי הסיכוך משופע משני צדדין להתוך המטר ארצה) (בסוף גמ' דפ' במה בהמה בשבת כז) במתניתא תנא אותו היום שהעמיד ירבעם שני עגלים אחד בבית אל ואחד בדן נבנה צריף אחד וזו היא איטליא של יון (א"ב פירוש בלשון יוני בית פחותה עשוי מעץ):

196

קצ״זצרף [הארט מאכן] (כתובות קיא) צירוף אחר צירוף דכתיב ועוד בה עשיריה פי' צרה אחר צרה כדכתיב וצרפתיה כדי למרק עונות. (מכשירין פ"ה) המוליך את הספינה לים הגדול לצרפה המוציא מסמר לגשמים לצרפו פי' כשהנפח מבקש לעשות סייף או סכין או כל כלי כיון שיחמו באור ויעשנו בפחמין נוטלו בצבת ונותנו במים זהו צירוף כמעשה דר"ש בן לקיש הסייף והסכין והפיגיון וכו' עד מתי גמר מלאכתן רבי יוחנן אמר משיצרפן בכבשן ר"ל אמר משיצחצחן במי' והלכת' כר"ל דהודה לו ר' יוחנן והני מילי בכלי נחשת דצירופן במים אבל כלי חרש ודאי צירופן בכבשן דתנן (כלים פ"ד) כלי חרש מאימתי מקבל טומאה משיצרכו בכבשן והוא גמר מלאכתו (ביצה לב) כלי חרש מאמתי מקבל טומאה משנגמר מלאכתו דברי ר"מ ר' יהודה אמר משיצרפו בכבשן:

197

קצ״חצרף [פעראייניגען] (פסחים יט חגיגה כג). א"ר חנין א"ק כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת הכתוב עש' לכל מה שבכף אחת אלמא צירוף דאוריית' (מעשרות פ"ב) אוכל אחת אחת פטור ואם צירף חייב פי' אם חיבר שנים יחד. (מעשר שני פ"ד) כמות שהשולחני פורט ולא כמות שהוא מצרף (כריתות טז) צירף את המעילה לזמן מרובה (מקואות פ"ג) אלא שנפלו ג' לוגין מכלי אחת מב' ומג' מצטרפין מד' אין מצטרפין (א"ב תרגום ירוש' בפסוק וצים מיד כתים ויצרפון עמהון לגיונין פי' ענין חבור):

198

קצ״טצרף [צערמאהלען] (חגיגה ד) המקבץ והמצרף נחשת והבורסי פטור מן הראייה (כתובות עז) מקמץ ומצרף נחשת (גמ') מצרף נחשת מאי אמר רב חושלי דודי כבר פי' בערך חשל:

199

ר׳צרף [אלויען] (שם עט) כלי מחפורת של צריף כבר פי' בערך חפר פ"א כלים העשויין מאדמה שתופרין ממנה צריף שקורין אלומ"י אין לו טהרה עולמית שסופג הרבה מכל משקין שנותנין לתוכו א"ר זביד האי קוניא אוכמא וחיורא שרי ירוקא אסיר משום דמצרף פי' ירוק מעורב שבולע צריף מאותו הרבה ואי אית בהו קרטופני שהן בקעים כולהו אסירי:

200

ר״אצרף [שטארק וויים קלייד] (סנהד' מד) אדרת שנער שמואל אמר סרבלא צריפא פירוש ר"ח ז"ל טלית נקי לבן כדתרגמינן ותרבי לך בורית ותסגי לך צריפתא אלו הצרף כולן קרובי ענין הן (א"ב בנוסחאות שלנו כתוב ומחורי בבוריתא):

201

ר״בצרצר [פלאש, די דעק וויא אין זיפ] (כלים פ"ב) המסרק של צרצור רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין (מקואות פ"ג) המערה מן הצרצור מטיל למקומות הרבה פי' ראש הלגין שדומה לראש הרמון בשם ששנינו ר"א אומר אף המסרק טהור וצרצור על פיו יש צורת רשת כדי שלא יכנס לשם דבר רע ולכן שנינו מטיל מקומות הרבה ובלשון קודש שמו בקבוק שכשאדם שותה בו או שופך בו עושה בקבוק ובל' לע"ז ולשון ישמעאל שמו בוקא"ל (סנהדרין קה ובילמדנו אל תצר את מואב) וצרצור יין העמוני מונח אצלה ועדיין לא נאסר יין העמוני:

202

ר״גצרצר [היישריק] (חולין סו) והלא הצרצור הזה יש לו ד' כנפים וד' רגלים:

203

ר״דצרצרא [ארט פייגעל] (מדרש אסתר פסקא גם ושתי המלכא) כהדא צרצרא דמגלגלא בדילה ובלא דילה פי' מין עוף הנקרא בת קברייא ושם (בפסק' בהראותו את עושר) בין מן דידיה ובין לא מדידיה מתגלגלת בת קברייא והוא עוף המתפאר באברה ונוצה של עופות אחרים:

204

ר״הצת [אנצינדען] (ב"מ סט) אל תיקרי מוצאת אלא מוצת (יומא סז) עד שיצת האור ברובן מלשון ויצת אש בציון:

205

ר״וצת [פערנעהמען] (תרגום האזינו השמים אציתו שמיא):

206

ר״זצת [גאנץ הויך] תרגום ומגדל וראשו בשמים ורישיה מטי עד צית שמיא:

207

ר״חצותרא עיין ערך צייתור כי כן גרס בעל הערוך:

208

ר״טצתרי [ארט קרויט] סיאה צתרי כבר פירשם. בערך סאה (א"ב פי' בל"ר וישמעאל מין עשב כמו אזוב והוא מתבלין של קדירה מפני הריח והטעם שהם טובים).

209

ר״ינשלם ערך הצד"י

210