ספר מצוות גדול, לאויןSefer Mitzvot Gadol, Negative Commandments
א׳המצוה הראשונה שלא (א) לעלות במחשבה שיש שום אלוה זולתי ה' שנ' לא יהי' לך אלהי' אחרים על פני (מכאן אסרה תורה הקיום והשיתוף אעפ"י שלא עבד [כך מצאתי בסמ"ג ישן נושן, ויען כי גם סימני הספר מורים עליו מלאני לבי להגיהו ג"כ.]) ותניא במכילתא (יתרו פ"ו) לפי שנא' לא תעשה לך פסל, העשוי כבר מניין שלא יקיים ת"ל לא יהי' לך, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, ומלשון על פני דורש כמדרש כפשוטו שאסור לשתף שם שמים וד"א וזהו מה שאומר שם אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ובפ' ד' מיתות (סנהדרין ד' ס"ג) שאומר שם כל המשתף ש"ש וד"א נעקר מן העולם שנאמר בלתי לה' לבדו המקרא ההוא בא לעונש וזה לאזהרה, ואומר רבינו יעקב (בתו' שם) שמה שכ' כי דברנו בה' ובך וכן חרב לה' ולגדעון אין זה שיתוף לאלהות ואדנות:
1
ב׳שלא (א) לחלל את השם שנא' לא תחללו את שם קדשי וגרסי' ביומא [דף פ"ו] (ב) עבר על מצות עשה ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו מיד שנא' שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם עבר אדם על מצות לא תעשה ועשה תשובה תשובה תולה ויום הכפורים מכפר שנא' כי ביום הזה יכפר עליכם עבר אדם על כריתות ב"ד תשובה ויום הכפורים תולין (ג) ויסורין ממרקין שנא' ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם אבל כל מי שיש בידו חילול השם תשובה ויום הכפורים ויסורין תולין ומיתה ממרקת ועל זה נאמר ונגלה באזני וגו' אם יכופר העון הזה עד תמותון ומפרש התם [ד' פ"ו] (ד) ה"ד חילול השם א"ר כגון תלמוד חכם דשקיל בשרא מבי מטבחיא ולא יהיב דמי לאלתר ומעמידה במקום שאין דרך הטבח לשאול הקפותיו רב נחמן בר יצחק אמר כגון דאמרי אינשי שרא לי' מרי' לפלני' רבינא בר אבדימי אמר כגון ת"ח שחבריו בושים מחמת שמועתו, מהלכה זו אתה למד שחילול השם קרוי ת"ח שאינו נזהר במעשיו (ה) וגורם שאומרים עליו דופי, ואני דרשתי לגליות ישראל בי המשקרים לעכו"ם וגונבים להם הם בכלל מחללי השם שגורמים שיאמרו העכו"ם אין תורה לישראל ואומר שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית ותנן באבות [פ' בן זומא] כל המחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם [קידושין ד' מ' עי"ש בתוס' ורש"י] ואין מקיפין בחילול השם ובקידושין [שם] אומר שאם היו עונותיו וזכיותיו מחצה על מחצה וחילול השם בכלל העבירות מכרעת:
2
ג׳כתוב בפרשת (א) ראה ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא וכתיב בסמוך לא תעשון כן לה' אלהיכם ובספרי [ראה] דורש (ב) מכאן שהנותץ אבן אחד מן ההיכל או מן המזבח ומן העזרה שעובר בלא תעשה רבי ישמעאל אומר מנין למוחק אות אחת מן השמות המקודשין שעובר בל"ת שנאמר ואבדתם את שמם וכתיב בתריה לא תעשון כן לה' אלהיכם, בשבועות [ד' ל"ה] ובמס' סופרים [ד' מ"ד] מפרש (ג) השמות המקודשין כתוב (ד) בהלכות גדולות כתב שם שלא במקומו פי' במקום שאין ראוי ליכתב לא קדיש כוליה גליון דידיה כדתניא [בשבת ד' ס"א ובערכין ד' ו'] היה כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה ה"ז יגוד ויגנוז פירוש יחתוך מקומו ויגנז, מכלל זה אתה למד שאם כתב שם על יריעה בס"ת או תפילין ואפילו בטעות שכל היריעה קדושה ובלבד שנתכוון לכתוב שם דכוונה בעינן כדמוכח בשבת [ד' ס"ד] ובסופרים [שם] דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דל"ת שאומר' חכמי' שאינו מקודש אף בהעברת קולמוס והביא הרב ר' אליעזר ממי"ץ ראיה ע"ז מדקאמר במועד קטן [ד' כ"ו] אמר רב הונא הרואה ס"ת שנשרף חייב לקרוע שתי קריעות אחת על הגויל ואחת על הכתב שנ' ויהי דבר ה' אל ירמיהו אחרי שרוף המלך את המגילה ואת הדברים באש וכתוב שם למעלה ולא קרעו בגדיהם המלך וכל עבדיו מכלל דהי' להם לקרוע:
3
ד׳כתוב (א) בפרשת ואתחנן ולא תנסו את ה' אלהיכם פי' שלא יאמר אדם אעשה מצוה זו ואראה אם אתברך ובתענית [ד' ט'] מקשה עליה מדכתיב עשר תעשר ופי' רבי יוחנן עשר בשביל שתתעשר ותירץ שם חוץ מזו שנא' הביאו את המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת אמר ה' אם לא אפתח לכם ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די מאי עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם מלומר די די (ב) והא דתניא האומר סלע זו לצדקה כדי שאהיה אני ובני הרי זה צדיק גמור בב"ב [ד' י'] מעמידה בישראל שגומרין בלבם לתת הן יחיה הן לא יחיה ועל דרך זה שנינו [באבות פ"א] אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס ואם לא יקבלו פרס מתחרטין:
4
ה׳שלא (א) תשנא את אחיך בלבבך אין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה (ב) ותניא בתורת כהנים ומביאה בערכין [ד' י"ז] יכול לא יכנו ולא יסרטנו ולא יקללנו ת"ל בלבבך בשנאה שבלב הכתוב מדבר וגרסינן ביומא [ד' ל"ה] על מעשה בית גרמו בלחם הפנים ובית אבטינס בקטרת שבקשו חכמים לדחותם ממקומם ולא יכלו מכאן אמר בן עזאי בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך ומשלך יתנו לך ואין אדם נוגע במוכן לחבירו ע"כ אל ישנא אדם את חברו כשמרויח אצלו ודואג פן יקפח פרנסתו [מיימו' פ"ו דהלכות דעות] כשיחטא איש לאיש לא ישנאנו וישתוק כמו שנא' ברשעים ולא דבר אבשלום עם אמנון אלא מצוה להודיע ולומר לו למה עשית לי כך וכך שנ' הוכה תוכיח את עמיתך ואם חזר בו ובקש ממנו למחול לו לא יהא המוחל אכזרי שנא' ויתפלל אברהם אל האלהים כמו ששנינו בב"ק [ד' צ"ב] אמנם אם ראה אדם באדם דבר עבירה והוכיחו פעמים רבות ולא קיבלו מותר לשנאותו כדאמר בפסחים [ד' קי"ג] כי תראה חמור שונאך רובץ דמיירי בזה הענין שראה בו דבר עבירה שמותר לשנאותו וכן כתוב יראת ה' שנאת רע:
5
ו׳שלא (א) להלבין פני אדם מישראל שנא' (ב) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא כלומר לא תוכיחנו בדברים קשים עד שיהיו פניו משתנות כדדרשינן בערכין [ד' י"ו] ואם הקפידה תורה שלא לבייש אדם במקום תוכחה ק"ו שלא במקום תוכחה אמרינן (ג) בב"מ [ד' נ"ח] כל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא וכן (ד) לא יכנה אדם שם לחבירו שהוא בוש ממנו בד"א בדברים שבין אדם לחבירו אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מלבינים אותו ברבים ומפרסמין חטאו בפניו ומחרפין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים לישראל:
6
ז׳שלא (א) להונות עבד שברח מחוצה לארץ לארץ שנא' עמך ישב בקרביך וגו' באחד שעריך וטוב לו לא תוננו ומצוה זו בעבד שברח מחוצה לארץ לארץ כמו שיתבאר במצות ל"ת ק"פ:
7
ח׳שלא (א) לענות יתום ואלמנה מפני שנפשם שפלה עד מאד ורוחם נמוכה ואע"פ שהם בעלי עושר אפילו (ב) אלמנותיו של מלך ויתומים של מלך מוזהרים אנו עליהם שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון ואע"פ שפירש רש"י [בפ' משפטים] שהוא הדין לכל אדם אלא שדיבר הכתוב בהווה לפי שהן תשושי כח ודבר מצוי לענותם מכל מקום אני אומר שתפס אלמנה ויתום מפני הברית הכרותה להם שכל זמן שהם צועקים על מעניהם הן נענין שנאמר על זה כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו ונאמר אבי יתומים ודיין אלמנות בד"א בזמן שעינה אותן לצורך עצמו אבל עינה אותם ליישרם בדרך טובה הרי זה מותר ואעפ"כ ינהגם יותר ברחמים משאר כל אדם אחד יתום מאב ואחד יתום מאם נחשב יתום עד שיגדל ולא יצטרך גדול להטפל בו אלא עושה צרכיו כשאר הגדולים:
8
ט׳שלא (א) לרגל בחבירו שנא' לא תלך רכיל בעמך (ב) ואע"פ שאין לוקין על לאו זה עון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל לכך נסמך לו לא תעמוד על דם רעך וכתיב הולכי רכיל היו בך למען שפוך דם צא (ג) ולמד מה אירע לדואג האדומי, איזהו רכיל המגלה לחברו דברים שדיבר ממנו אדם בסתר ותניא בסנהדרין [ד' ל"א] מנין לדיין שלא יאמר אני מזכה וחבריי מחייבין אבל מה אעשה שחברי רבו עלי לכך נאמר לא תלך רכיל בעמך, ויש עון אחר שהוא גדול מזה והוא בכלל לאו זה והוא המספר בגנות חבירו אע"פ שיאמר אמת וכ"ש האומר שקר ומוציא שם רע על חבירו ועיקרי הלכות לשון הרע מפרש בפ' יש בערכין (ערכין ד' ט"ו) ותניא [שם] אמר ר' אליעזר בן פרטא בוא וראה כמה גדול כחה של לשון הרע מנלן ממרגלים ומה המוציא שם רע על העצים ועל האבנים כך המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה ואמרינן בירושלמי דפאה [פר"ק] ובתוספתא דפאה על שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעה"ב ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם וכן בפרק יש בערכין אומר שבע"ז הוא אומר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ובגילוי עריות אומר איך אעשה הרעה הגדולה הזאת ובשפיכות דמים כתיב גדול עוני מנשוא ובלשון הרע כתיב לשון מדברת גדולות ללמדך שהוא כנגד כולם וכן יש במדר' ובירושלמי דפאה שבימי אחאב היו נוצחין המלחמות מפני שלא היה בהן לשון הרע שלא הלשינו על עובדיה שההיה את הנביאים ובסוף ימי שאול שהיה בהם לה"ר היו נופלין אע"פ שלא היו עובדי עכו"ם כמו שהיו בימי אחאב, גרסינן בערכין [שם ד' יו] כל המספר לה"ר כאלו כופר בעיקר שנ' אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו ועוד אמרו ג' לה"ר הורגתן האומרו המקבלו ואותו שאמרוהו עליו והמקבלו נענש יותר מן האמרו, ואמרינן עוד בפ' יש בערכין היכי דמי לישנא בישא כגון דאמרי היכא איכא נורא בי פלניא דשכיחי בישרא וכורי פי' אפי' זה לה"ר ויש דברים שהן אבק לה"ר כגון שיאמר שתקו מן פלוני איני רוצה להודיע מה שאני יודע ממנו וכן כל כיוצא בזה ואמר בפ' גט פשוט (בבא בתרא ד' קס"ד) תני (ד) רב דימי לעולם אל יספר אדם בטובתו של חברו שמתוך טובתו בא לידי רעתו פי' אל יספר בטובתו בפני שונאיו וע"ז אמר שלמה מברך רעהו בקול גדול קללה תחשב לו אבל בפני אוהביו מותר כדתניא [באבות] חמשה תלמידים היו לו לר' יוחנן בן זכאי הוא היה מונה שבחן, גרסינן ביומא פר"ק [ד' ד'] אמר ר' מוסיא מניין לאומר לחבירו דבר שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך ואמור ת"ל מאהל מועד לאמור לאו אמור בדברים הללו אלא א"כ נתן לורשות, גרסינן בפר"ק דגיטין [עי' שם ד' ז'] דשלח ר' אלעזר למר עוקבא אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אע"פ שרשע לנגדי ומצערני אשמרה לפי מחסום אלא השכם והערב לבית המדרש והם כלים מאליהם עוד גרסינן בפ' יש בערכין אמר רבא כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא וכתב רבינו משה [פ"ז דהל' דעות] והוא שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר ואם האומר הדבר הזהיר שלא לאמרו אפי' אמרו בפני רבים יש בו לה"ר כדאמר בפ' זה בורר בסנהדרין [ד' ל"א] דההוא תלמידא דגלי מילתא דמתאמרא בבי מדרשא בתר עשרין ותרתין שנין ואפקיה ר' אמי מבי מדרשא ואמר דין גלי רזיא:
9
י׳שלא (א) יקבל אדם לשון הרע דכתיב בפ' משפטים לא תשא שמע שוא וגו' וגרסינן בפ' ערבי פסחים (פסחים ד' קי"ח) א"ר ששת משום ר' אלעזר בן עזריה כל המספר לשון הרע וכל המקבל לה"ר וכל המעיד עדות שקר בחבירו ראוי להשליכו לכלבים שנ' לכלב תשליכון אותו (ב) וכתיב בתריה לא תשא שמע שוא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס קרי ביה לא תשא וקרי ביה לא תשיא (ג) עוד דרשינן מיניה בשבועות [ד' ל"א] ובסנהדרין [ד' ז'] (ד) אסור לדיין שישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו, גרסינן בנדה פ' האשה [ד' ס"א] (ה) אמר רבא האי לישנא בישא אע"ג דלקבולי לא מבעי למיחש ליה מיבעי דכתיב והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדלי' בן אחיקם וכי גדליה בן אחיקם הרגן והלא ישמעאל הרגן אלא מתוך שהי' לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש מעלה עליו הכתוב כאלו הרגן ואם אדם רואה בחבירו צדדים ועניינים שנראה הדבר אמת רשאי להאמין ולקבל כדאמ' בשבת פ' במה בהמה (שבת ד' נ"ו) לא קיבל דוד לה"ר מ"ט דברים ניכרים חזא ביה במפיבושת (ו) עוד גרסינן בירושלמי דפאה פ"ק ר' שמואל בר' נחמני בשם ר' יונתן אמר מותר לומר לה"ר על בעלי המחלוקת שנ' ואני אבא אחריך ומלאתי את דבריך:
10
י״אהנוקם (א) על חבירו עובר בל"ת שנא' לא תקום (ב) ואע"פ שאינו לוקה על לאו זה מ"מ דיעה רעה היא עד מאד יומא [ד' כ"ג] ובת"כ [קדושים פרשה ד'] מפרש מה היא הנקימה כגון ראובן שאמר לשמעון השאילני קרדומך אמר ליה איני משאילך למחר נצטרך שמעון לשאול מראובן א"ל השאילני קרדומך אמר לו ראובן איני משאילך כדרך שלא השאלתני כששאלתי ממך הר"ז נוקם וכן כל כיוצא בזה:
11
י״בכל הנוטר (א) לאחד מישראל עובר בל"ת שנ' לא תטור מפרש ביומא [ד' כ"ג] ובת"כ [קדושים] (ב) מה היא הנטירה כגון ראובן שאמר לשמעון השאילני קרדומך ענהו שמעון איני משאילך למחר נצטרך שמעון לראובן אמר לו השאילני קרדומך ענהו ראובן הריני משאילך ואיני כמותך ולא אשלם לך מעשיך העושה זה וכיוצא בו הר"ז עובר בלא תטור, עוד שם [ביומא] א"ר יוחנן (ג) כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר איבה כנחש אינו ת"ח (ד) והכתיב לא תקום ולא תטור ההוא בממון הוא דכתיב (ה) ומסיק שם דת"ח צריך שיהא עלוב ולא עולב שומע חרפתו ואינו משיב ולעולם דנקיט ליה בליביה וכי מפייסין ליה מפייס (ו) וכתב רבי' משה [סוף פ"ז דהל' ת"ת] דהתם מיירי בת"ח שביזוהו בפרהסיא שאסור לו למחול על כבודו ואם מחל נענש מפני שזה בזיון התורה אבל אם לא ביזוהו בפרהסיא לא ושאר כל אדם שמתקוטטים עם חבריהם אע"פ שאין לאו בזה אם ינקום מחבירו מדת חסידות הוא להעביר על מדותיו כדאמרינן כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו וכן דוד הי' משתבח במדותיו הטובות ואמר אם גמלתי שולמי רע וגו' וההוא חסידא [פרק בתרא דמגילה דף כ"ח] דכל אימת דסליק לפורייה הוה אמר שרי ומחיל כל מאן דמצערן לי:
12
י״גהפורש (א) מן התורה אפילו זקן מופלג עובר בלא תעשה שנא' ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך ותנן באבות [פרק ג' מ"ח] כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך יכול אפילו תקפה עליו משנתו ת"ל ופן יסורו מלבבך הא אינו מתחייב עד שישב ויסירם מלבו (ב) ובפ' שתי הלחם (מנחות דף צ"ט) אמרינן שעובר בשני לאוין שהרי כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת. גרסינן בפר"ק דכתובות (ג) ת"ר אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטילים מפני שהם נכוות תחלה לאברים וביומא פר"ק [ד' י"ט] גרסינן אמר רבא השח שיחת חולין עובר בעשה דת"ר ודברת בם ולא בתפלה ודברת בם ולא בדברים אחרים פירש רב אחאי תורה בקול רם אבל תפלה בלחש שנ' וקולה לא ישמע ובירושלמי [בפ' הי' קורא ובתוס' שלנו ברכות ד' י"ג] מפרש בקרית שמע אתה יכול לדבר בין הפרקים ולא בתפלה כלל, גרסינן בפ"ג דיומא [ד' ל"ה] אמר רב כל המשכח דבר אחד מתלמודו גורם גלות לבניו שנ' ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני א"ר אבהו אף מורידים אותו מגדולתו שנ' כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי:
13
י״דהלכות ע"ז וחקות העכו"ם
שלא (א) לפנות אחר עבודה זרה (ב) וכל הפונה אחריה בדרך שהוא עשה בה מעשה (ג) הר"ז לוקה שנ' ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש וגו' וכתיב השמרו לכם פן יפתה לבבכם (ד) ואמרי' בשבת פר' שואל (שבת ד' קמ"ט) שהצורה עצמה אסור להסתכל בה משום שנ' אל תפנו אל האלילים, ובענין זה נאמר ופן תדרוש לאלהיהם לאמור איכה יעבדו הגוים האלה שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא ואע"פ שאין אתה עובד שדבר זה גורם לך להפנות אחריה ולעשות מה שהם עושים שנא' ואעשה כן גם אני כל הלאוין האלה מענין אחד שלא לפנות אחר ע"ז כלל לא במחשבה ולא בראייה ולא בדיבור ובתוספתא שנינו [פ"ק דע"ז] לא יטייל אדם עם תועים ואפילו לצאת לדרך ואפילו מקדים ואפילו מחשיך ואפילו מתיירא מפני גוים ולסטים ורוח רעה שנא' לא תלכו אחרי אלהים אחרים:
שלא (א) לפנות אחר עבודה זרה (ב) וכל הפונה אחריה בדרך שהוא עשה בה מעשה (ג) הר"ז לוקה שנ' ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש וגו' וכתיב השמרו לכם פן יפתה לבבכם (ד) ואמרי' בשבת פר' שואל (שבת ד' קמ"ט) שהצורה עצמה אסור להסתכל בה משום שנ' אל תפנו אל האלילים, ובענין זה נאמר ופן תדרוש לאלהיהם לאמור איכה יעבדו הגוים האלה שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא ואע"פ שאין אתה עובד שדבר זה גורם לך להפנות אחריה ולעשות מה שהם עושים שנא' ואעשה כן גם אני כל הלאוין האלה מענין אחד שלא לפנות אחר ע"ז כלל לא במחשבה ולא בראייה ולא בדיבור ובתוספתא שנינו [פ"ק דע"ז] לא יטייל אדם עם תועים ואפילו לצאת לדרך ואפילו מקדים ואפילו מחשיך ואפילו מתיירא מפני גוים ולסטים ורוח רעה שנא' לא תלכו אחרי אלהים אחרים:
14
ט״ושלא (א) לתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (ב) דרשו רבותי' בפ"ק דברכות [ד' י"ב] אחרי לבבכם זו מינות פירוש שלא יפנה אחר שום מחשבה שעל ידה יוכל לבוא לידי מינות לפי קוצר דעתו כיצד פעמים יחשב ביחוד השם ברוך הוא שמא הוא שמא אינו מה למעלה [ר"פ אין דורשין ועי' בתוס' סוף פ' הקורא עומד (מגילה ד' כ"ה)] מה למטה מה לפנים מה לאחור ופעמים יחשוב על תורה שבע"פ שמא היא מן השמים שמא אינה ועל ידי כך השטן מסיתו ויבא לידי מינות ואחרי עיניכם זו זנות ולאו זה אע"פ שגורם לאדם לטורדו מן העולם הבא אין בו מלקות כדין לאו שאין בו מעשה:
15
ט״זשאנו (א) מוזהרין על ברכת השם שנ' אלהים לא תקלל ונאמ' בעונשו ונוקב שם ה' יומת וזה הכלל כל שענש עליו הכתוב כרת או מיתת ב"ד הר"ז מל"ת חוץ ממילה ופסח שהן בכרת והן מצות עשה [עי' לעיל בסימני הספר סי' רי"ט ולקמן במצוה רי"ט ובתחלת מצות ס"ט ובמצוה ל"ד גם בריש אלו הן הלוקין אומר מזה בדף י"ג] ואמרינן בפ' ד' מיתות אין (ב) המגדף חייב סקילה עד (ג) שיפרש את השם המיוחד פי' בכתיבתו ויש אומ' אף בקריאתו ויברך (ד) אותו בשם מן השמות שאינן נמחקין שנא' ונוקב שם ה' בנקבו שם עד (ה) שיברך שם בשם ועל (ו) שם המיוחד חייב סקילה ועל הכנויין באזהרה, בכל (ז) יום דנין את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי נגמר הדין מוציאין כל האדם לחוץ ושואלין את הגדול שבעדים ואומרי' לו אמור מה ששמעת בפירוש והוא אומר והדיינין עומדין על רגליהם וקורעין ולא מאחין והשני אומר אף אני כמותו שמעתי ואם היו העדים רבים צריך כל אחד ואחד מהם לומר כזה שמעתי כל השומע ברכת השם חייב לקרוע ואפילו על ברכת הכינוי חייב לקרוע והוא שישמענה מישראל, אחד השומע מפיו ואחד השומע מפי השומע אבל השומע מפי העכו"ם אינו חייב לקרוע ולא קרעו אליקים ושבנא אלא מפני שהיה רבשקה ישראל משומד, כל (ה) העדים והדיינין סומכין ידיהן על ראש המגדף ואומרי' דמך בראשך שאתה גרמת לך ואין לך בכל הרוגי ב"ד מי שסומכין עליו אלא על מגדף בלבד שנ' וסמכו כל השומעי' את ידיהם וגו' גרסינן (ט) בב"ב כל תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממגדף ועובד ע"ז כו' פי' שאם בירך אחד את ה' או אמר לע"ז אלהי אתה וחזר בו אפי' תכ"ד והוא שיעור שלום עליך ר' אינו כלום אלא נסקל, המגדף (י) שלא בעדים הר"ז בכרת שנאמר והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' את ה' הוא מגדף ונכרתה וגו' ובכריתות [ד' ז'] אמרי רבנן שבא ליתן כרת למברך את השם, כשם (יא) שתולין המגדף לאחר סקילה שנ' בי קללת אלהים תלוי וגו' בך תולין העע"ז אחר סקילה ואין שאר הנסקלין נתלין אלא אלו ששניהם כופרין בעיקר כדאמרי' בסנהדרין [ד' מ"ה] ותניא (יב) איש איש מת"ל לרבות את העכו"ם שמצווין על ברכת השם כישראל:
16
י״זשלא (א) לעבוד ע"ז בדברים שדרכה להעבד בהם שנאמר (ב) בדברות הראשונות והאחרונות לא תעבדם וכל (ג) העובד עבודה זרה ברצונו בזדון חייב כרת ואם יש עדים והתראה חייב סקילה ואם עבד בשוגג מביא חטאת קבועה [כל הסוגיא מתחלה ועד סוף מבוארת ממשמעות הגמרא פ"ד מיתות דף ס' ודין נתכוין לבזותה הוא בדף ס"ו] הפוער עצמו לפעור שזו היא עבודתו וכן הזורק אבן למרקוליס לשם עבודה חייב מיתה ואם נתכוין לבזותה מביא חטאת על שגגתו הפוער עצמו למרקוליס או שזורק אבן לפעור פטור מפני שאין זה דרך עבודתם שנא' איכה יעבדו הגוים האלה וגו' ואין סוקלין ב"ד עובדי עכו"ם עד שידעו בודאי שעבדו דרך עבודתה בד"א בשאר עבודות אבל המזבח והמקטר והמנסך ומשתחוה כל העובד באחד מארבעתן לכל מיני עכו"ם שבעולם חייב אע"פ שאין דרכה בכך כיצד הרי שזבח למרקוליס או שנסך לפעור חייב שנאמר זובח לאלהים יחרם זביחה בכלל עבודה היתה ולמה יצאת לומר לך מה זביחה מיוחדת שעובדים בה לשם בפנים וחייב בה הזובח לאל אחר סקילה בין היתה דרך עבודת' בזביחה בין אין דרך עבודתה בכך חייב עליה אף כל עבודה שהיא מיוחדת לשם אם עבד בה לאל אחר בין שהיתה דרך עבודתה בכך בין שאין דרך עבודתה בכך חייב עליה למדנו מזבה מקטר מנסך שהם עבודות פנים מיוחדות לשם אבל משתחוה שאינו דומה כל כך עבודה לא למדנו ואמרינן בסנהדרין [דף ס"ג] ג"פ לא תשתחוה האמורים בתורה למה חד לע"ז שדרך עבודתה בהשתחואה [מצאתי בספרים מוגהי' כהשתחו' בכ"ף ועי' שם בגמ' שמורה כן בהדי'] ואחד לעכו"ם שאין דרך עבודת' בכך ואחד לחלק שעל כל עבודה בפ"ע יתחייב, אתמר העובד עכו"ם מאהבה או מיראה אביי אמר חייב ורבא אמר פטור פי' הר"א ממיץ דמיירי בעכו"ם שלא נעשית מעולם ע"ז אלא מאהבת אדם או מיראת אדם כגון אנדרטי של מלך וכגון המן שהביאו בעניין זו השמועה בסנהדרין שם וכן עיקר כוונתו של עובד:
17
י״חלא (א) תעבדם אחר כתוב בפ' משפטים ללמד על המגפף והמנשק לעכו"ם וכל (ב) העובד דרך כבוד עובר בל"ת [סנהדרין במשנה ד' ס'] אפי' אין דרך עבודתה בכך:
18
י״טשלא (א) להשתחוות לשום עכו"ם שנ' לא תשתחוה להם ואע"פ שאין דרך עבודתה בכך כאשר ביארנו גרסינן (ב) במס' ע"ז [ד' י"ב] ישב לו קוץ ברגלו לפני עכו"ם לא ישחה ויטלנו מפני שנר' כמשתחוה לה נתפזרו לו מעותיו כפני' לא ישחה ויטלם מפני שנראה כמשתחוה לה אלא ישב ואח"כ יטלם ואומר שם אם אינו נראה מותר מאי אינו נראה אילימא דלא מיתחזי והאמר רב [שם ועיקר בשבת דף ס"ד] כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור אלא אינו נראה כגון שהופך עצמו לצדדין מכאן (ג) יש ללמוד שהלכה כרב שמקשה סתם גמ' מדבריו אמנם בירושלמי דכלאים מקשה מכמה משניות על רב ואינו מתרץ כלום, עוד גרסינן בע"ז שם פרצופות המקלחו' מים לפני עכו"ם לא יניח פיו על פיהם וישתה מפני שנראה כמנשק לעכו"ם:
19
כ׳העושה (א) ע"ז לעצמו אע"פ (ב) שלא עשאה אלא לעצמו ואע"פ שלא עבדה לוקה שנאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה:
20
כ״אהעושה (א) ע"ז בידו לאחרי' אפי' עשאה לעכו"ם לוקה שנא' ואלהי מסכה לא תעשו לפיכך (ב) העושה ע"ז לעצמו לוקה שתים:
21
כ״בשלא (א) לעשות צורה לנוי אע"פ שאינה ע"ז שנ' (ב) לא תעשון אתי אלהי כסף וגו' כלומר (ג) צורת אדם של כסף ושל זהב לנוי כדי שלא יטעו בהן הטועים וידמו שהם של ע"ז ואין אסור לנוי אלא צורת אדם בלבד והוא שתהא בולטת אבל משוקעת או צורת של סמנין מותר כדאיתא בע"ז [דף ס"ג] כתב מורי כי בה"ג [שם בתוס' ד"ה שאני ר"ג] העמיד טבעת דרב יהודא דאמר סמי עיניה דדין בצורת דרקון והא דחיישי' שם לחשד באנדרטי לפי שהוא צלם גמור ויש בו כל הגוף אבל פרצוף אדם לבדו לא מצינו שיהא אסור ואומר אני שאין להקל בזה מאחר שאין כאן ראי' ברורה. שנינו בפי' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ב) רשב"ג אומר שעל המכובדים אסורים שעל המבוזים מותרין ובגמ' מפרש מבוזין מטפחות וסדינים ור' חננאל גורס מטבעות ובירושלמי [פ"ג] אומר דכוסות וקיתון מבוזין הם שדרך לשקען במים. טבעת שיש עליה חותם שהיא צורת אדם אם היתה הצורה בולטת אסור להניחה ומותר לחתום בה ואם הייתה שוקעת מותר להניחה ואסור לחתום בה מפני שהחותם תעשה הצורה בולטת ואמרינן נמי שם שאסור לעשות דמות חמה ולבנה וכוכבים ומזלות שנא' לא תעשון אתי אלהי כסף לא תעשו בדמות שמשי שהם אתי במרום ואפילו אין הצורה בולטת בו שברקיע הם שקועים וכן פיר"ת ור"י [בתוס' שם] בד"א בעושה אבל במוצא שנינו שם המוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון יוליכם לים המלח פי' דרקון הוא ענין נחש ואומר שיש לו ציצין בין פירקי צוארו, צורת הבהמה וחיה ועוף וצורות ירקות אילנות ופרחים מותר לצוד אותם ואפי' הצורה בולטת:
22
כ״גשלא (א) להדיח בני ישראל אחר ע"ז שנאמר לא ישמע על פיך זו אזהרה למדיח כדאיתא בסנהדרין [ד' ס"ג] ואמרינן נמי התם [בד' ס"ז] שמדיחי עיר מישראל הרי אלו נסקלין לרבנן דר' שמעון אע"פ שלא עבדו ע"ז אלא הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותה:
23
כ״דשלא (א) ליהנות בממון עיר הנדהת והנהנה (ב) ממנה בכל שהוא לוקה שנאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם:
24
כ״השלא (א) לבנות עיר הנדחת עוד והבונה אותה לוקה שנא' לא תבנה עוד ודרשינן בחלק [דף קי"א] לא תבנה עוד אבל נעשית גנות ופרדסים.
25
כ״ושלא (א) להסית אדם מישראל אחר עכו"ם שנא' (ב) במסית וכל ישראל ישמעו ויראו ולא יוסיפו לעשות וגו' סדר ההלכות בפ' ד' מיתות [סנהדרין דף ס"א וס"ז] שהמסית שהסית בין בלשון רבים בין בלשון יחיד הר"ז נסקל אע"פ שלא עבדו ע"ז עדיין לא המסית ולא המוסת כיצד (ג) האומר לחבירו נלך ונעבוד לך ועבוד הר"ז מסית, הסית לשנים הרי הן עדיו והן מביאין אותו לב"ד ומעידין עליו שכך הי' אומר להן וסוקלין אותו ואין המסית צריך התראה אמר לאחד הרי הוא אומר לו יש לי חבירים רוצים בכך ומערים עליו כדי שיסית בפני שנים כדי להורגו ואם לא רצה המסית להסית לשנים מפני היראה מצוה להכמין עדים בסתר, כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהם עדים חוץ מזו כיצד מכמינין עליו המוסת מביא שנים ומעמידן במקום אפל כדי שלא יראה אותם המסית ויראו אותו וישמעו דבריו ויאמר למסית אמור מה שאמרת לי ביחוד והוא אומר לו והמוסת משיבו והיאך נניח את הבורא ונלך ונעבוד את העצים ואת האבנים אם חזר בו או שתק פטור ואם אמר כך היא חובותינו וכך יפה לנו העומדים שם בסתר מביאין אותו לב"ד וסוקלין אותו ומצוה ביד המוסת תחלה להורגו שנאמר ידך תהי' בו בראשונה להמיתו ומה בין מסית למדיח מסית יחידים מדיח את המרובין:
26
כ״זשלא (א) לאהוב את המסית שנא' ולא תאבה לו:
27
כ״חשלא (א) לעזור לו בשום עזר שנאמר ולא תשמע אליו ותניא [סוגיות אלו עיקרם בספרי פ' ראה] לפי שנא' בשונא עזוב תעזוב יכול אתה עוזב לזה ת"ל ולא תשמע אליו:
28
כ״טשלא (א) להצילו שנא' לא תחוס עינך ותניא לפי שנא' לא תעמוד על דם רעך יכול אין אתה עומד על דמו של זה ת"ל לא תחוס עינך עליו:
29
ל׳שלא (א) ילמד המוסת זכות על המסית שנאמר לא תחמול:
30
ל״אאם (א) ידע המוסת חובה על המסית שלא ישתוק ממנה שנא' ולא תכסה עליו:
31
ל״בשלא (א) להתנבא בשם ע"ז שנא' ושם אלהי' אחרי' לא תזכירו ובכלל (ב) לאו זה שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד ע"ז פלונית כדאמר בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס"ג) והוא הדין שבכל ענין אסור להזכיר שם ע"ז שהרי המקרא נכתב בסתמא אלא א"כ היא ע"ז הכתובה בתורה שמותר להזכיר שמה ומה שאומר לא יאמר שמור לי דבר ההווה תפש ומרקוליס אומר רבינו יעקב [שם בתוס' דס"ד] ששמה קילוס לשון שבח וחכמים החליפו שמה קוליס לשון גנאי ומר לשון חילוף כמו במר דכנתא [בבכורות דף ל'] במר דשחוטה [בחולין דצ"ד] ובכלל לאו זה הנודר בשם ע"ז והנשבע בשם ע"ז לוקה, והא דאמרינן שם אסור (ג) לאדם שיעשה שותפות עם העכו"ם שמא יתחייב לו שבועה ונשבע בע"ז שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך זהו בלשון אחד אשר שם אבל בלשון שני שאומר לא ישמע על פיך אזהרה למדיח נפקא לן אסור לגרום לאחרים לישבע ולידור בשם ע"ז משם אלהים אחרים לא תזכירו, שנינו בפ' הנחנקין (סנהדרין דף פ"ט) שהמתנבא בשם ע"ז אפילו כיוון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור אם התרו בו בפני שנים הר"ז בחנק שנ' ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת:
32
ל״גשלא (א) לשמוע למתנבא בשם ע"ז אפילו נתן אות או מופת שנאמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא:
33
ל״דשלא (א) להתנבא שקר מדענש אותו הכתוב מיתת ב"ד וזה הכלל [עי' ברמזיו רמז רי"ט ובחיבורו לקמן מל"ת רי"ט] כל שענש עליו הכתוב כרת או מיתת ב"ד הר"ז מצות לא תעשה חוץ ממילה ופסח שהן בכרת והן מ"ע ואולי אזהרתו (ב) מלא תכחשו ולא תשקרו שאפילו על עמיתו הוזהר ואע"פ שאין מזהירין מן הדין גילוי מילתא הוא:
34
ל״השלא (א) למנוע מהריגת נביא שקר ולא נירא ממנו שנא' לא תגורו ממנו אחד המתנבא מה שלא שמע במראה הנבואה או מי ששמע דברי נביא חבירו ואומר שזה הדבר נאמר לו והוא מתנבא בו הר"ז נביא שקר ומיתתו בחנק שנאמר אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי זה המתנבא מה שלא שמע אשר לא צויתיו הא לחבירו צויתי זה המתנבא מה שנ' לחבירו כדאיתא בסנהדרין נדף פ"ט]:
35
ל״ושלא (א) לשאול באוב כגון שאול ששאל בבעלת אוב שנ' לא ימצא בך מעביר וגו' ושואל אוב כך קבלתי מרבותי, ורש"י (ב) פיר' [בפ' ד' מיתות במשנה דף ס"ה ועי' בתוס' שם] מאל תפנו אל האובות ואאל"כ שהרי בפונה יש כרת שנאמר והנפש אשר תפנה אל האובות וגו' והכרתי ושנינו בפ"ד מיתות [שם] שבעל אוב בכרת או בסקיל' והנשאל בהן באזהרה בלבד:
36
ל״זשלא (א) לשאול בידעוני שנ' וידעוני פירוש שלא לבקש אדם הבקי במעשה ידעוני לעשותו בשבילו:
37
ל״חשלא (א) לפנות אחר אוב בגון בעלת אוב עצמה דשאול שעושה מעשה אוב שנא' אל תפנו אל האובות ואל הידעונים והעושה אוב או ידעוני ברצונו בזדון חייב כרת שנ' והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעוני' וגו' ואם יש שם עדים והתראה נסקל שנ' ואיש או אשה כי יהי' בהם אוב או ידעוני באבן ירגמו אותם דמיהם בם היה שוגג מביא חטאת קבועה שנינו בפ"ד מיתות [דס"ה] בעל אוב זה פיתום המדבר משיחיו ותניא בעל אוב זה המדבר בין הפרקים פירוש עולה המת ויושב בין פירקי המכשף או בין שיחיו ומדבר בקול נמוך מאד כאילו יוצא מתחת לארץ שנאמר והי' כאוב מארץ קולך ועוד יש מעשה אחר של אוב הנשאל בגלגולת של מת כדאי' התם ומדברת בלט על ידי לחשים שלו:
38
ל״טשלא (א) לפנות אחר ידעוני הוא האדם עצמו העושה מעשה ידעוני שנ' ואל הידעונים וידעוני זה המניח עצם של חי' ששמה ידוע בפיו והוא מדבר מאליו, ובסדר זרעים [כלאים פ"ח מ"ח] כתב ר' שמשון איש ירושלים בשם רבינו מאיר בר ר' קלונימוס מאשפירא שהיא היה ששמה ידוע וכמין חבל גדול יוצא משורש שבארץ ששם גדלה אותה חיה כעין אותן קישואין ודלועין אלא שהידוע צורתו כצורת אדם בכל דבר בצורת פנים בגוף וידים ורגלים ומטיבורו מחובר לחבל היוצא מן השורש ואין כל בריה רשאי ליקרב כמלא החבל שטורפת והורגת את הכל וכמלא החבל רועה כל סביבותיה וכשבאים לצוד אותה מורים בחיצים מרחוק אל החבל עד שהוא נפסק והיא מתה מיד וכן יש בירושלמי דכלאים [מובא גם בר"ש שם] גבי אבני השדה בר נש דטור הוא והוא חי מן טיבוריה איפסיק טיבוריה לא חיי:
39
מ׳שלא (א) להעביר מזרעו למולך שנ' ומזרעך לא תתן להעביר למולך ולהלן הוא אומר לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש כיצד (ב) היו עושים מדליק אש גדולה ולוקח מקצת זרעו ומוסרן לכומרין עובדי האש ואותן הכומרים נותנין הבן לאביו אחרי שנמסר להם להעבירו באש ברשותם ואבי הבן הוא שמעביר בנו או בתו על האש ברשות הכומרין ומעביר (ג) אותו מצד זה לצד זה בתוך השלהבת כמו משוורתא דפוריא פירוש כמו שמדלגין בפורים על האש במהירות מצד זה לצד זה כן מפרש רבא [בסנהדרין דס"ד] שזהו דרך העברה ותניא כוותיה העבירו ברגל פטור פירוש שלא בקפיצה, ולא (ד) היו שורפין את בניהם כלל למולך מדתניא המעביר עצמו למולך פטור ועוד תניא העביר כל זרעו פטור שנאמר כי מזרעו נתן למולך מקצת זרעו ולא כל זרעו ויש (ה) טעם בזה לתשובת המינים מפני שבמיתת ב"ד מתכפרין המומתין וזה עשה כל כך עבירה גדולה שאין הקב"ה רוצה שיהא לו שום כפרה ומטעם זה אני אומר שנסתפק משה במברך את השם שמא פטור הוא ממיתת ב"ד אע"פ שאפילו מקלל אביו ואמו הוא בסקילה החמורה יותר מכל המיתות, הנותן מזרעו למולך ברצונו במזיד חייב כרת בשוגג חייב חטאת קבועה ואם עשה בעדים והתראה נסקל שנאמר עם הארץ ירגמוהו וגו' ומלשון לא תתן להעביר ומלשון לא ימצא בך מעביר מדקדק בפ"ד מיתות [שם] שאם מסר לכומרים ולא העבירו או העבירו ולא מסרו שפטור מסקילה ומפרש שם אחד זרע הכשר ואחד זרע פסול ואחד זרע זרעו על כל יוצאי יריכו חייב, ומולך לאו ע"ז הוא דתנן סתם משנה בפ"ד מיתות [דף נ"ג] הנסקלין העובד ע"ז והנותן מזרעו למולך אלמא קתני להו בתרתי ונפקא מינה שאם זבח או קטר לפני מולך שפטור:
40
מ״אשלא (א) להקים מצבת אבן להקריב עליה אפי' לשמים אע"פ שהיתה מצבה אהובה לפני המקום בימי האבות אחרי כן שנאה מפני שעשאוה כנענים לחוק לע"ז שנא' לא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלקיך כל (ב) המקים מצבה לוקה:
41
מ״בשלא (א) להקים פסל אע"פ שלא עשאו ולא עבדו לוקה שנ' ופסל ומצבה לא תקימו לכם ותניא בת"כ בפ' בהר סיני מה מצבה בבל תקים אף פסל בבל תקים:
42
מ״גשלא (א) ליתן אבן משכית להשתחוות עליה והמשתחוה עליה לוקה שנ' ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה ואמר (ב) עולא במס' מגילה [דכ"ב] לא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים אמנם מדברי סופרים אסור כל צידי השתחואה מדאמר שם חזינא להו לאביי ורבא דמצלי אצלויי שלא יהיו נראין כמשתחוין וכ"כ רב האי גאון [מיימוני פ"ו דהל' עכו"ם] בד"א בשאר ארצות אבל במקדש מותר להשתחוות לשם על האבנים שאינו מוזהר אלא בארצכם ולא במקדש, וראוי (ג) להציע מחצלאות בבתי כנסיות הרצופין באבנים או מיני קש ותבן כדי להבדיל בין פני הציבור והאבנים.
43
מ״דשלא (א) ליטע אילן במקדש שנא' ולא תטע לך אשירה כל עץ אצל מזבח ה' אלקיך ובספרי (ב) [שופטים] ובמס' תמיד [דף כ"ח] מוכיח כי הנוטע אילן אצל המזבח או בכל העזרה בין אילן סרק בין אילן מאכל אע"פ שהוא עושה אותו לנוי הר"ז לוקה, ואסור, (ג) לעשות אכסדראות של עץ במקדש בדרך שעושים בחצרות ואע"פ שהוא בבנין ואינו עץ נטוע וזו הרחקה יתירה שנא' כל עץ, מפני שזה הי' דרך ע"ז שנוטעים אילנות בצד מזבח שלה כדי שיקבצו שם העם ומוכיח במס' תמיד [שם] שכל האכסדראות והסככות היוצאות מן הכתלי' שהיו במקדש של אבן הי' ולא של עץ:
44
מ״השלא (א) ליהנות מעבודה זרה ומכל משמשיה שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך והנהנה (ב) מאחד מהן לוקה שתים [מכות דף כ"ב] אחת משום לא תביא ואחת משום לא ידבק וגו' ועבודה זרה נקרא כל דבר שעשאו עכו"ם או ישראל אלוה ושנינו בע"ז פרק רבי ישמעאל [עבודה זרה דף נ"א ונ"ב] ע"ז של עכו"ם אסורה מיד שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון באש משפסלו נעשה לו אלוה ושל ישראל אינו אסורה בהנאה עד שתעבד שנ' ושם בסתר עד שיעשה לה דברים שבסתר שהם עבודתה, ומשמשי ע"ז בין של עכו"ם בין של ישראל אינן אסורין עד שיעבדו שנ' אבד תאבדון את כל המקומות ותניא התם בכלים שנשתמשו לע"ז הכתוב מדבר וכתיב אשר עבדו שם הגוים אין אסורין עד שיעבדו, [שם בדף נ"ד] עבר ומכר ע"ז ומשמשיה או תקרובת שלה הרי הדמים אסורים בהנאה ואסורין ככל שהוא כע"ז עצמה שנא' והיית חרם כמוהו כל שאתה מחיה ממנו הרי הוא כמוהו [שם דף מ"ה] האשרה (ג) בין שהיתה נעבדת בין שהיתה ע"ז תחתיה אסור לישב בצילה ואסור (ד) לעבור תחתיה אם יש לו דרך אחרת ואם אין לו דרך אחרת עובר תחתיה במרוצה כדאמר רב ששת לשמעיה כי מטית להתם ארהיטני [שם בדף מ"ז] ובית שבנאו מתחילה לע"ז הרי זה אסור הכניס לתוכ' ע"ז והוציאוה הרי זה מותר המוצא כסות וכלים ומעות בראש עבודה זרה אם מצאן דרך בזיון הרי אלו מותרים ואם מצאן דרך כבוד הרי אלו אסורין בדדרשינן בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ"א) מקרא דותראו את שיקוציהן ואת גילוליהן כסף וזהב אשר עמהם, מוכיחות ההלכו' [שם דף נ"ב] ובפ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ב) שעבודה זרה של עכו"ם שבטלוה קודם שבאתה ליד ישראל ה"ז מותרת בהנאה שנא' פסילי אלהיהם תשרפון באש כשבאו לידינו והם נוהגים בהן מנהג אלהות אבל אם בטלו הרי אלו מותרים, ע"ז (ה) של ישראל אינה בטילה לעולם אפי' הי' לעכו"ם בה שותפות אין ביטולו מועיל כלום אלא אסורה בהנאה לעולם וטעונה גניזה וכן ע"ז של עכו"ם שבאתה ליד ישראל ואה"כ בטלה העכו"ם אין ביטולו מועיל כלום אלא אסורה בהנאה לעולם גזירה משום ע"ז של ישראל עצמה כדמפרש התם [בדף מ"ב] וכתב רבי אליעזר ממי"ץ דמשמשי ע"ז ונוייה אם באו ליד ישראל ואח"כ בטלם העכו"ם שמותרין שאין להחמיר בהם ע"י גזירה זאת כמו בע"ז עצמה עוד מוכיח שם [בדף מ"ג] שעכו"ם שביטל ע"ז בין שלו בין של עכו"ם אחרים בעל כרחו אע"פ שאנסו ישראל על כך ה"ז בטילה ובלבד שיהא העכו"ם המבטל עובד ע"ז, [בדף נ"ב] המבטל ע"ז ביטל משמשיה ביטל משמשיה הן מותרין והיא אסורה ותקרובת ע"ז אין לה ביטול עולמית משום דאיתקש למת שאין לה ביטול עולמית שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, ושנינו שם [בדף נ"ג] כיצד מבטלה קוטע ראש אזנה או ראש חוטמה פחסה בפניה פירוש השפיל בליטת צורת הפנים אע"פ שלא חסרה בטלה מכרה או משכנה בין לעכו"ם בין לישראל לא בטלה לרבנן דרבי אבל מכרה לצורף ישראל ה"ז בטלה דמסתמא לחבלה מכרה מצא (ו) שברי ע"ז מותרין [בעז דף מ"א] מצא תבנית יד או רגל עומדין על בסיסן הרי אלו אסורין וע"ז שנשתברה מאליה קיימא לן כר' יוחנן דאמר בע"ז [שם] שאסורה מתוך הלכות אלו למדנו שצריך ישראל להזהר שלא ליקחנה במשכון ולא יהנה ממשמשי ע"ז ונוייה כגון גביעיה ומחתותי' ומעילה ומטרוניות שלובשים בשעת עבודתה אבל (ז) נרות של שעוה שמביאין דורון לע"ז ומדליקין בפניה אם [*עיין בתוס' ותמצא שם משכיבן ושם כל הסוגיא בד"ה בעינן כעין פנים דף נ'.] משכנן הכומר מכרן או נתנן לישראל כתב מורי רבי' יהודא בשם רבינו יצחק שאין לך ביטול גדול מזה דשוב אינו רוצה להדליקן בפני עבודה זרה אלא לצורכו נוטלן אמנם במטרונות שלובשין בשעת עבודתן פסק רבינו שמואל בשם רבי' שלמה שנוי שלהם הוא ולא של עבודה זרה ומותרין בלא ביטול שנינו בתהילת מסכת ע"ז [דף ב'] לפני אידיהם של עכו"ם ג' ימים אסור לשאת ולתת עמהם במקח וממכר ולהלוות' וללוות מהן ולפורעם ולהפרע מהן ואוקמינא בגמרא [דף ו] במלוה בשטר או שעל המשכון אבל מלוה על פה נפרעין מהן שהוא במציל מידם, אמר שמואל [בדף י"א] בגולה אין אסור אלא יום אידם בלבד פי' בגולה בחוצה לארץ מפני שאינם כל כך עובדי ע"ז ופי' רבי' שמואל בשם רש"י דווקא ניט"ל וקיס"ח שהן עיקר אידם וראש יראתם אסור, ואפי' אותם יש להתיר במקום שיש לעכו"ם איבה כדמוכח שם [בדף ו'] דקאמר ההוא מינא דשדר דינרא קיסריינא לרבי יהודא נשיאה ביום אידם אמר אי לא אקבליה הויא ליה איבה עוד יש היתר אחד בגוי שאנו מכירין שאינו אדוק בע"ז ולא אזיל ומודה כדאמרינן התם [דף ס"ד] רבא שדר קורבנא לבר ששך ביום אידו אמר קים לי בגווי' דלא אזיל ומודה פי' קורבנא דורון עוד יש היתר אחר במקום שצריך להחניפו כדאמרינן בירושלמי בעכו"ם המכירו מותר מפני שהוא כמחניף לו ותניא נכנס בעיר ומצאן שמחים שמח עמהם מפני שהוא כמחניף להם, גרסי' בע"ז [דף ל"ב] אמר שמואל עכו"ם ההולך לתרפות בהליכה אסור לשאת ולתת עמו בחזרה מותר, אסור למכור לבונה לגלח ולכומר עכו"ם דתקרובת הוא וכן שעוה אסור למכור לעכו"ם ביום איד קנדליר שלהם אבל שעוה בשאר ימים ולבונה לשאר עכו"ם מותר למכור דתנן [שם י"ג] סתמן מותר ופירושן אסור פי' סתמן שאינו יודע למה קונה אותן פירושן שוודאי לוקחן בשביל ע"ז וכן גביעים שפגם העכו"ם ובטלן ואח"כ קנאם ישראל ה"ז אסור למוכרם לעכו"ם לפי שהכומר יעשה בו תפלה לע"ז ועובר הישראל משום לפני עור וגו'. וכן ספרים הראוין לע"ז אסור למוכרן לעכו"ם מפני שהכומר קורא בו ומזמר ומשבח לע"ז ואפי' לעכו"ם שאינו כומר אסור למוכרה משום דוודאי העכו"ם ימכרנו או יתננו לכומר והוי כמו עצים שאסור למכור לכומרים לשרוף תקרובת שלהן כדאיתא פרק קונם [דף ס"ב] אבל בסתם מתיר שם רב אשי דרוב עצים להסקה ניתנו. ישראל שהי' לו עבודה זרה בידו ומכרה אמרינן למעלה שהדמים אסורים אבל עכו"ם שמכר ע"ז שלו אמרי' בע"ז [דף ס"ד] שהדמים מותרים אלא אם כן ידוע שמקצה אותם לע"ז אחרת דבהכי מיירי ההיא דע"ז [דף ל"ג] דקאמר התם עכו"ם נמי נימא ע"ז זבין דמי ע"ז איכא בידי' ואסורין כך פי' רבינו יעקב [בתוס' בד"ה דכוות' דף י"ב] הילכך מותר לקבל חוב מן הכומרים אע"פ שמכרו ע"ז כדי לשלם החוב, ויריד שקבעו הכומרים לקבל בה המכס וישראל מוכרין שם בהמות ובגדים ולוקחים מכס ממה שקנה ומכר ואמר ר' יוחנן [בדף י"ג] מהנה אסור יש לפרש דהיינו בזמן שהמכס לקנות ממנו תשמישי ע"ז ואם עכו"ם מוכר חפץ שלו בשוק או ביריד שאומר בכך וכך יהיה ועוד פשוט לע"ז פלונית לבנותה זה הישראל אסור ליקח דהיינו מהנה אסור ואם אומר ועוד פשוט לאלוה יכול להיות דמותר דשמא יתננו לעניי עכו"ם. [בע"ז דכ"ו] בת ישראל לא תיילד את העכו"ם לפי שמיילדת בן לע"ז והני מילי בחנם אבל בשכר מותר משום איבה אבל עכו"ם מיילדת בת ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה ולא בינה לבינה דלמא קטלא לי' שמנחת ידה במקום שמוחו רופף ואין ניכר שהרגתו, בת ישראל לא תיינק בן עכו"ם ואפי' בשכר דלא שייך משום איבה בהא אבל עכו"ם מניקה של ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה וכתב רבי' ברוך ונר' דאפי' אין ישראל בבית מותר אם יש בעיר ישראל יוצא ונכנס אבל הלכו כל הישראלים חוץ לעיר ונשארה המנקת עכו"ם בעיר ה"ז אסור, מותר [שם דף כ"ז] להתרפאות מן העכו"ם חולה שאין בו סכנה ואם הוא מומחה אפי' יש בו סכנה מותר ולגבי הקזה רובן מומחין הן אבל מן המינין ומן העכו"ם שיאמרו לחש של ע"ז אסור וכן מן העכו"ם שיאמר ליקח ממעיין או מאילן לפני ע"ז אסור אבל אם אמר לו סתם קח מימי מעיין או מאילן פלוני אע"פ שאינו מוצא דבר זה אלא בע"ז מותר כיון שלא תלה רפואתו בע"ז ואם הי' מוצאו במקום אחר היו מועילין כמו אלו כדאיתא בירושלמי [דע"ז פ"ב הלכה ב' ובשבת סוף פי"ד] בגיטין (ח) [דף ע'] משמע שמותר לרפאות העכו"ם לכל הפחות בשכר שאומר שם רב שימי בר' אשי עבד ליה לההוא עכו"ם אסותא לדבר אחר ואיתסי ועל זה סמך רבי' משה להיות רופא בארץ מצרים לישמעאלים אע"פ שיש לדחות שעשה רב שימי כן לנסותה אם טובה היא לעשות לישראל אסור לאיש להסתפר מן העכו"ם ביחוד אם לא הישראל רואה במראה דלמא קטיל ליה אע"פ שלכאורה אסור לראות במראה משום לא ילבש גבר וגו' מדהתירו לבית רבי דווקא לראות במראה מפני שהיו קרובים למלכות וגם אמרו כי המסתפר מן העכו"ם אינו רואה במראה אם לא תאמר הפי' כי אין רואה היינו אינו צריך והא דבשבת [דף קמ"ט] מוקי טעמא דאיסור מראה בשבת דווקא של מתכת שלא ישיר נימין המדולדלין היינו באשה אבל באיש אפי' בחול אסור אמנם יש שמסתכלין במראה להאיר עיניהם שאומרים חכמי הרופאים שהוא טוב לזה ורחמנא לבא בעי כי כל לבבות הוא דורש:
45
מ״ושלא (א) ליהנות מציפוי נעבד כיצד כגון כל דבר שאין בו תפיסת ידי אדם כמו ההרים והגבעות והאילנות אע"פ שהנעבד עצמו מותר בהנאה שנאמר אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם צפויין אסור כמו ששנינו בע"ז [דמ"ה] והנהנה (ב) מהן בכל שהו לוקה שנא' לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך וכל ציפוי ע"ז הרי הן בכלל משמשיה:
46
מ״זשלא (א) לכרות ברית לשבעה עממים שנאמ' לא תכרות להם ולאלהיהם ברית אבל בשאר אומות לא נאסרה כריתת ברית כמו שמצינו בגבעונים שאמרו להם ואולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית וכתיב ויכרתו שלמה וחירם ברית:
47
מ״חשלא (א) ליתן לעכו"ם חנייה בקרקע ארץ ישראל שנ' לא תחנם ומטעם (ב) זה שנינו בע"ז [דכ"א] אין מוכרים להם בתים ושדות בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ מותר, ג' דברים דרשו רבותינו [שם ד"כ] ממקרא זה לשון חנייה כאשר בארנו ולשון חן שאסור לומר כמה נאה עכו"ם זה שלא ימשך אחריו ללמוד ממעשיו ואם כן מדבר באותם שלא נצטוינו עליהם להורגם ולשון חנינה לכך אמר עליהם בע"ז [די"ג] לא מעלין אותן מן הבור ולא מורידין ועיקר פשוטו לא תרחם עליהם אלא תהרגם ומדבר בשבעה האומות האמורי והכנעני וגו'. הנה בע"ז [דף כ"א] אמר שמותר למכור לעכו"ם בחוצה לארץ בתים ושדות אמר רב יוסף ובלבד שלא יעשה שכונה ואין (ג) שכונה פחותה מג' בתים הילכך אסור למכור להם ג' בתים זה בצד זה לשלשה עכו"ם אם שום ישראל נשאר סמוך להם דילמא הני תלתא עכו"ם מייעצי עלי' עצה רעה וקטלין ליה או מזקי ליה עוד שם אמרינן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס עכו"ם ע"ז לתוכו והתורה אמרה לא תביא תועבה אל ביתך דאגרא לא קניא אבל משכיר להם בתים לעשות אוצר ועכשיו (ד) נהגו העם להשכיר אף לדירה ומביא אבי אמי רבינו חיי' כהן ראי' לזה מדאמרינן בירושלמי הא במקום שאמרו למכור כגון בחוצה לארץ מותר למכור אפילו לבית דירה ולהשכיר אף לבית דירה אף על פי שבסוריא אין זה הכלל שהרי תנא בתוס' שמותר למכור ואסור להשכיר וזהו לשון התוספתא אין משכירים להם בתים ושדות בא"י ובסוריא מוכרים בתים ומשכירין שדות ובח"ל מוכרים אלו ואלו כאן וכאן לא ישכיר בית דירה פירוש כאן וכאן בא"י ובסוריא דרישא מדבר אבל כח"ל מותר כדאי' בירושלמי וטעם שאמרנו בחו"ל שמותר להשכיר משום דמן התורה אין אסור אלא בבית שישראל עצמו דר בו דומיא דמזוזה שהיא חובת הדר ומדברי סופרים אסרו בביתו אפילו אינו דר שם וכשמכרה או השכירה לא רצו לגזור:
48
מ״טשלא (א) להושיב אחד משבעה עממין עכו"ם בארצנו שנ' לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות וגר מכאן (ב) אמרו [בסוטה דף ל"ה] שאם נתגיירו מקבלין אותן שאין לחוש עוד ללמוד ממעשיהם במד"א בכנעי' הדרים בחוצה לארץ אבל הדרים בארץ ישראל אין מקבלין אותן שהרי בגבעונים שמלו בימי יהושע כתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה:
49
נ׳שלא (א) ללכת בחוקות עכו"ם לא במלבושיהן ולא במנהגיהם שנא' ולא תלכו בחוקת העכו"ם וגו' ונאמר ובחקותיהם לא תלכו ונאמר השמר לך פן תנקש אחריהם וגו' הכל בענין א' הוא מזהיר שיהא (ב) ישראל מובדלין מן העכו"ם במלבוש במנהג בדבור וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים ישראל שהיה קרוב למלכות וצריך לישב לפני מלכיהם הרי זה מתנאה מקצת כמנהגם כדאמרי' בסוטה אבטולס ברבי ראובן התירו לו לספר קומי כדרך העכו"ם מפני שהיו קרובים למלכות ובתוספתא דשבת מונה כל מה שהיתה קבלה ביד חכמים מחקותיהם ודרכי האמורי:
50
נ״אשלא (א) לנחש כעכו"ם שנאמר לא תנחשו כיצד הוא הניחוש מפרש (ב) בסנהדרין [דף ס"ה] כגון אלו האומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפצי נעשין וכן האומר אל תתחיל בי שחרית הוא מוצאי שבת הוא ר"ח הוא ובענין (ג)זה קצת האדמה דמפרש בפ' במה אשה שהאומר שחטו תרנגולת זו שקראה כתרנגול שחטו התרנגול זה שקרא כמו עורב הרי זה מדרכי האמורי שהוא ניחוש וכן המשים לעצמו סימן אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה כאליעזר עבד אברהם וכיהונתן בן שאול כל העושה מעשה מפני דברים אלו לוקה ואם (ד) לחשך אדם לומר והיאך עשו אליעזר ויהונתן הדבר זה והלא בן נח מוזהר על הניחוש כדאמרינן בסנהדרין [דף נ"ו] י"ל שאליעזר לא סמך על הדבר ולא נתן הנזמים תחילה ואח"כ שאל בת מי את כמו שכתוב בפרשה ראשונה אלא כמו שכתוב בפ' אחרת ששאל תחלה בת מי את ואח"כ נתן הנזמים ויונתן בן שאול לזרז את נערו עשה כן ובלאו הכי הי' עולה כך מפרש רבי' יצחק בחולין [בתוספות שם דף צ"ח] עוד מפרש מבחולין [שם בגמרא] בית ותנוק ואשה אף על פי שאסור לנחש יש בו סימן אם הצליח ג' פעמים אחר שבנה הבית או אחר שנולד התינוק או נשא אשה או לא הצליח שנא' יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימן תקחו עלי היו כלנה ומצינו במה גדולים שאמרו לינוקא פסוק לי פסוקיך ר' יוחנן בחולין [שם], ורב ששת בגיטין [ד' ס"ח] ועושים מעשה כדברי הפסוק וחושבין זה כעין נבואה:
51
נ״בשלא (א) לקסום שנאמר לא ימצא בך וגו' קוסם קסמי' יש כשיוצאי' לדרך בודקין בקסמי' קודם צאתם ולוקחים קסמים מעץ ומקלפין אותם מצד אחד ומצד השני מניח הקליפה ולוקח הקיסם וזורקו מידו אם כשנפל נמצאת הקליפה למעלה זהו איש ואח"כ זורק קיסם אחר אם מחשוף הלבן עולה למעלה אומר זו היא אשה הרי איש ואח"כ אשה זהו סימן טוב והולך לדרכו או עושה המעשה שחפץ לעשות ואם מחשוף הלבן נראה תחלה ואח"כ הקליפה אומר הרי אשה ואח"כ איש ונמנע ואם הקליפה למעלה בשניה או מחשוף הלבן למעלה בשניהם הרי איש אחר איש או אשה אחר אשה ודרכו בינונית ועדיין עושין כן בארץ אשק"לבוניאה ועל שם הקיסמים נקרא קוסם קסמים הוא שאמר הנביא עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו:
52
נ״גשלא (א) לעונן שנ' לא תעוננו תניא בת"כ [קדושים פרק ו'] לא תעוננו אלו אוחזי העינים והא דאמר בסנהדרין [דף ס"ו] האוחז את העינים פטור זהו פטור ממיתת ב"ד של מכשף מפני שאינו עושה מעשה ואף (ב) מן המלקות פטור לדברי האומר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ובסנהדרין [דף ס"ה] מפרש ר' עקיבא לא תעוננו אלו נותנין העונות כמו אצטגנונים שיאמרו יום פלוני רע יום פלוני טוב וכיוצא בזה האומרים לא נתחיל דבר זה אלא בראש חדש:
53
נ״דשלא (א) לחבר חבר שנ' לא ימצא בך וגו' וחובר חבר פירוש שמצרף (ב) ומחבר נחשים ועקרבים או שאר חיות למקום אחד על ידי לחש:
54
נ״השלא (א) לכשף שנאמר לא ימצא בך גו' ומכשף והמכשף חייב סקיל" והוא שעוש' מעשה שנ' מכשפה לא תחיה דבר הכתוב בהווה והוא הדין למכשף ובפ' ארבע (ב) מיתות [דס"ז] דורש רבי עקיבא שהוא בסקילה כמו שנא' אם בהמה אם איש לא יחיה ובן עזאי ורבי יהודא דורשים סקילה ממקום אחר. ודרשינן נמי התם בלטיהם אלו מעשה כשפים בלהטיהם אלו מעשה שדים למדנו שהשבעת שדים אינו מעשה כשפים אמנם בפרק חלק [דק"א] בספרים ישנים גרסינן אמר רב הונא הלכה כרבי יוסי [הגה"ה כך מצאתי שנמחוק מן הספרים אין שכן באלפסי ובאשרי פ' ד' מיתות ופ' חלק וכן בהג"ה מיימונית בפ' י"א דע"ז משמע דגרסי הלכה אבל ברוב ספרים ישנים מצאתי שיטת הס' כך. ובפרק חלק בספרים ישנים גרסינן א"ר הונא אין הלכה כר' יוסי שאסר לשאול בשדי' אף בחול ואף ר' יוסי לא אסר אלא מפני הסכנה, ותניא בפ' ח׳ שרי שמן ושרי ביצה מותר לשאול בהם אלא מפני שמכזבין] שאוסר לשאול בשדים אף בחול ואף ר' יוסי לא אסר אלא משום סכנה והא דתניא בפרק חלק [שם] דדוקא שרי שמן ושרי ביצה מותרין לשאול בהן מפני שמכזבין שמא אינן שדי', וצריך להתיישב במקרא זה אם לוקין על אזהרותיו מפני שניתן לאזהרת מיתת בית דין דמכשף ואין לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ורבינו משה כתב [פרק י"א דהלכות עכו"ם] דלוקין על אזהרותיו:
55
נ״ושלא (א) לדרוש אל המתים שנ' לא ימצא בך וגו' ודורש אל המתים [סנהדרין דס"ה] וזה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שיבא אליו המת בחלום ויודיעו דבר שהוא צריך לישאל ונראה לי (ב) שבעל אוב נמי עובר משום לאו זה שדורש אל המתים:
56
נ״זשלא (א) לגלח פיאות הראש כמו שהיו עושין כומרי עבודה זרה שנא' לא תקיפו פאת ראשכם, ותנן בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף כ') שהמגלח שני צדעיו אפילו בבת אחת ובהתראה אחת לוקה שתים והפיאות הם הצדעין [שם בדף כ"א] כדמחוי רב ששת בין פירקי ראשו ובת"ב נמי תניא הכי ומייתי לה התם [קדושי' פ' ו'] שהן הצדעין ואיזוהי הקפה זה המשוה צדעיו לאחודי אזניו ופדחתו ומסיק (ב) שם שאף הניקף לוקה אם סייע למקיף שעתה יש בו מעשה וקיימא לן כרב הונא בפרק שני נזירין [דף נ"ז] שהמקיף את הקטן חייב ובפ"ק דבבא מציעא [ד"י] נמי אזלא סוגיא אליביה ובפרק שני נזירין [דף נ"ז] קאמר דבין רב הונא ובין רב אדא החולק עליו סבירא להו שהקפת כל הראש שמיה הקפה ותנן (ג) בקדושין פרק קמא [דף כ"ט] ובגמרא [דף ל"ה] כל מצות לא תעשה שבתורה אחד האנשים ואחד הנשים חייבין שנאמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם חוץ מבל תקיף ובל יטמא למתים לפיכך האשה שגלחה פאת ראש האיש או שנתגלחה פטורה הואיל ואינה בבל תשחית פאת זקנך שאין לה זקן אינה בבל תקיף, ופאה זו שמניחין בצדעין לא נתנו לה חכמים שיעור וכתב רבינו משה [פי"ב דהל' עכו"ם] שמענו וקבלנו מזקנינו שלא יניח פחות מארבע שערות ואומר אני שיש להתיישב בדבר משום דתניא בתוספתא דמכות יש תולש שתי שערות וחייב משום נזיר ומשום מקיף עוד דורש בתוספתא לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך הוקשו יחד ללמד מה בהקפה לוקה הניקף אם סייע למקיף אף בהשחתה בן ומה השחתה אינו חייב אלא בתער שהוא גילוח שיש בו השחתה אף בהקפה כן, ומה ששנינו בת"ב פרשת מצורע [פרשתא ב'] הראש אסור במספרים כבתער והזקן אינו אסור במספרים כבתער התם מיירי בנזיר כדמוכח שם וכן פירושו הראש בנזיר והזקן בכל אדם ותניא נמי גבי נזיר בפ' שלשה מינין [דל"ט] תער לא יעביר על ראשו אין לי אלא תער תולש ומורט ושיפשף מניין תלמוד לומר קדש יהי' מכל מקום, קבלתי בתחילת מסכת שבועות [עיין בתוס' שם דף ג' ובתוס' בפרק ב' נזירין דף נ"ז] שאסור להשחית הפיאות על ידי גוי אע"פ שאין מלקות אלא במסייע איסורא מיהו איכא שאין צריך שיהו המקיף והניקף בני חיובא שהרי המקיף את הקטן חייב וכן מוכיח בנזיר [דף מ'] שאומר שם דגילוח מצורע בתער מפני שדוחה עשה שלו לאו דהשחתת זקן ואם היה איפשר לקיים את שניהם על ידי גוי לא הי' לאו דהשחתת זקן נדחה, כתב רבינו משה [פרק י"ב דהלכות עכו"ם] דאשה אע"פ שאין בה מלקות הרי היא אסורה לגלח פאת ראש הזכר ואפילו הקטן אסור לה לגלחו אמנם שמואל ורב הונא משמע שמתירים [שם דף נ"ז]:
57
נ״חשלא (א) להשחית פיאות הזקן שנא' לא תשחית פאת זקנך ותניא בתורת כהנים [קדושים פרשה ו'] ומביאה בקדושין [ד"ה] איזהו גילוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער יכול ליקטו במלקט ורהיטני יהא חייב בהשחתה זו תלמוד לומר בכהנים ופאת זקנם לא יגלחו ואין זה גילוח והתם [דף ל"ה] ילפינן גזירה שוה פאת פאת ישראל מכהנים ליתן האמור של זה בזה אבל בתער מצינו גילוח דכתיב יגלח בתער השכירה, ושנינו במכות [דף כ'] חייב אדם על הזקן שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה [שם] מחוי רב ששת בין פירקי הזקן ותניא בת"כ [דלעיל] פאת זקנך סוף הזקן שבולת הזקן. פירוש שיוצא השיער באותה בליטה כעין שבולת והם לחי העליון ולחי התחתון מימין ולחי העליון והתחתון משמאל וסוף הזקן הוא שנטירו בלעז מנטון. [עיין באשירי דסוף מכות דף כ"ח עמוד ב'] ורבינו חננאל אינו מונה לחי התחתון אלא שתי פאות השפה:
58
נ״טלא יהיה כלי גבר על אשה בסמוך אפרשנו:
59
ס׳ולא (א) ילבש גבר שמלת אשה גרסינן בנזיר [כל הסוגיא בדף נ"ט] אמררבי יוחנן המעביר שער של בית השחי ובית הערוה לוקה משום לא ילבש גבר וגו' סבר לה כר' אליעזר בן יעקב שמפרש הלאוין כן שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה ולא יתקן איש כתיקוני אשה והלכה כראב"י בכל מקום וכן תירגם אונקלוס [פרשת כי תצא] ולא יהא תיקון זיין דגבר על איתתא ולא יתקן גבר כתיקוני אתתא והא דתניא העברת שיער מדברי סופרים כתנא קמא דראב"י דמפרש המקרא כפשוטו שלא ילבש איש מלבושים המיוחדי' לנשים כגון צעיף וקיינשא וכיוצא בו לשבת בין הנשים לניאוף וכן אשה לשבת בין האנשים ואומר אני שראב"י נמי מודה בזאת לתנא קמא שאין מקרא יוצא מידי פשוטו גרסינן (ב)עוד [בנזיר דנ"ח] אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער מיתיבי המעביר שער בית השחי ובית הערוה לוקה ומתרץ הא בתער הא במספרי' ומקשה והא רב בתער קאמר ומתרץ כעין תער קאמר משמע דבמספרים בעין תער מותר אפילו בית השחי ובית הערוה והא דבעי רב מרבי חייא [בדף נ"ט] מהו לגלח שער בית הערוה מפרש רבינו יעקב מהו יגלה בתער אמר ליה אסור אמר ליה והא קא גדילי פירוש כיון דגדיל ומצטער אפילו בתער היה לנו להתיר כיון שאין עושה משום יפוי ומתרץ גבול יש לו כל זמן שמגדל נושר וצריך לומר שלא היה יודע רב ברייתות שהביא למעלה שאוסרות ובערוך גרסינן כגרסת הספרים שלנו אמנם בהלכות גדולות שכתב רבינו יוסף טוב עלם וכתוב בסופו סליק סיפרא דרב יהודאי גאון והלכות נזיר אין בהן אבל כתוב בהלכות נדה גירסא זו אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער מיתבי המעביר שער בית השחי ובית הערוה לוקה ומתרץ כי קאמר רב בשאר אברים ושאר אברים מי שרי והתניא העברת שער מדברי סופרים ומתרץ כי קאמר רב דשאר איברים שרו במספרים כי תניא ההיא בתער והא רב בתער קאמר כעין תער קאמר משמע לפי גירסא זו כי דווקא בשאר איברים מתיר רב במספרים כעין תער אבל שער בית השחי ובית הערוה אף במספרים כעין תער אסור רק שהוא מדברי סופרים שהרי אינו לוקה אלא בתער ומה שכתוב במפיבושת לא עשה רגליו ומפרש רבי' יצחק שלא העביר שער בית הערוה כדמשמע ביבמות [דף ק"ג] דקאמר לישנא מעליא נקט צריך לומר דבימי דוד עדיין לא גזרו על כך ובהלכות גדולות שלנו מצינו גירסא זו רק שגורם בתירוץ אלא הא בתער הא במספרים וחוזר בו מן תירוץ הראשון דודאי במספרים מותר אף בית השחי ובית הערוה ובתער אסור מן התורה ושאר איברים אסורים בתער מדברי סופרים ובתשובת הגאונים כתוב דבית השחי ובית הערוה אם מגלה מראשו ועד רגליו מותר פירוש במספרים כעין תער כדמשמע לשון רב מיקל אדם כל גופו בתער:
60
ס״אכתוב (א) בפרשת קדושים וכתובת קעקע לא תתנו בבשרכם אני ה' פי' כתובת קעקע האמורה בתורה הוא שישרטט על בשרו וימלא מקום השריטה כחול או דיו וכיוצא בהן זה היה מנהג הגוי' שרושמין עצמן לעבודה זרה שלהן כלומר שהוא עבד מכור לה ומורשם לעבודתה, שנינו במכות [דף כ"א] שאינו חייב עד שיעשה שני הדברים שיכתו' בשריטה וגם יקעקע בצבע וקיימא לן כרבנן דאמרי התם דכל כתובת קעקע אסור אע"ג (ב) דאיכא דפליג עלייהו ואמר אינו חייב עד שיכתוב שם ע"ז וקיימא לן כרב אשי דאמר התם דמותר ליתן אפר מקלה על גכי מכתו דמכתו מוכיח עליו ושרי:
61
ס״בכתוב (א) בפרשת קדושים ושרט לא תתנו בבשרכם וכן בכהנים כתוב ובבשרם לא ישרטו שרטת ודורש (ב) בת"כ שחייב על כל שריטה ושריטה והוא שהתרו בו על כל אחד ואחד וגדידה ושריטה אחת היא וככלל לא תתגודדו אזהרה אף לע"ז שחוק ע"ז כן שנאמר ויתגודדו כמשפט' בחרבות וברמחים ותניא במכות [דף כ"א] על המת בין ביד בין בכלי חייב ועל ע"ז ביד פטור בכלי חייב שנאמר בחרבות, ומה (ג) שמצינו בסנהדרין [דף ס"ה] שכשנפטר רבי אליעזר היה רבי עקיבא מכה בעצמו עד שדמו שותת לארץ על התורה ועל המצות היה עושה כך כמו שאומר שם הרבה מעות יש לי ואין לי שלחני להרצותם ובכלל לא תתגודדו דרשינן ביבמות [דף י"ד]אל תעשו אגודות אגודות שלא יהו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג מנהג אחד וזה נוהג מנהג אחר:
62
ס״גנאמר (א) בישראל ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת ונאמר בכהנים לא יקרחו קרחה בראשם ותני' (ב) בת"כ ובמכות [דף כ'] לחייב על כל קרחה וקרחה בין ביד בין בסם והוא שהתרו בו על כל קרחה וקרחה ואם בבת אחת באו כגון שהטביל חמש אצבעותיו בסם והניח בחמשה מקומות בראשו בבת אחת אע"פ שהיא התראה אחת לוקה חמש כדאיתא במכות' גרסינן (ג) בירושלמי דקידושין [פ"ק הלכה ז'] רב הונא מפקיד לחבריה פקדון לנשיכון כד יהון קיימיה על מיתיה דלא ליתלשון בשעריהון שלא יבאו לידי קרחה שנאמ' כי עם קדוש אתה דמשמע אחד אנשים ואחד נשים, ותניא (ד) בת"כ ובקידושין [דף ל"ו] הרי אתה דן קרחה קרחה לגזירה שוה מה קרחה האמור' בישראל למת דווקא אף קרחה האמור' בכהנים למת דוקא ומה קרחה האמורה בכהנים חייב על כל הראש כבין העינים אף בישראל כן, וכמה (ה) שיעור הקרחה אמרינן במכות [ד"כ] אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר בן שמעון כגריס פנוי בלא שיער ורבינו משה [פי"ב דהלכ' ע"ז] תפס שיטתו כן ולא כברייתא שאומר שתי שערות:
63
ס״דהשמר (א) לך פן תשכח את ה' אלהיך אזהרה שלא יתגאו בני ישראל כשהקדוש ברוך הוא משפיע להם טובה ויאמרו שבריוח שלהם ועמלם הרויחו כל זה ולא יחזיקו טובה להקב"ה מחמת גאונם שעל זה עונה זה המקרא ואומר גם בפ' ואתחנן ובתים טובים מלאים כל טוב אשר (מאת) [לא מלאת] וגומ' ואכלת ושבעת השמר לך פן תשכח וגו' וזה הפי' שפירשתי מפורש בסמוך פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וגומ' ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים וגו' ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל ומכאן (ב) אזהרה שלא יתגאה האדם במה שחננו הבורא הן בממון הן ביופי הן בחכמה אלא יש לו להיות ענו מאד ושפל ברך לפני ה' אלהי' ואנשי' ולהודות לבוראו שחננו זה המעלה ובמוסר השירה כתוב הליי' תגמלו זאת וגו' הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך ושבח הכתוב הענוה שנ' והאיש משה ענו מאד ואמרינן בירושלמי בשבת [פ"ק הלכה ג' מובא בתו' יבמות דף ק"ג ד"ה המסוליים] מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתא פירוש למנעלה שנאמר, ראשית חכמה יראת ה' וגו' ונאמר עקב ענוה יראת ה' ודרך שתשרה שכינה על הענוים שנאמר אשכון את דכא ושפל רוח ודרשי בסוטה [דף ה'] שכל המשפיל עצמו מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולן שנאמ' זבחי אלקים רוח נשברה ולא עוד אלא שתפלתו מקובלת שנאמ' לב נשבר ונדכא וגו'. ואני דרשתי עוד כי אפילו משאלות לבם ותאותם שומע הקב"ה וממלא רצונם אע"פ שלא התפללו על זה שנאמר תאות ענוים שמעת ה' תכין לבם תקשיב אזנך תפלת ענוים לא נאמר אלא תאות תכין לבם כלומר מה שחושבים בלבם צאו וראו מה פיר' דוד מ"י ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם כלומר יש לי לדמות עצמי לתולעת שהוא תחת העפר בחרפה כך כשאדם מת העפר למעלה מראשו ולכך היה שפל לפני האלהים שהיה מפזז ומכרכר לפני בוראו כמו שאמר למיכל והייתי שפל בעיני ולפני אנשים כשקילל אותו שמעי בן גירא אמר הניחו לו וכל זה גרמה לו הענוה היתירה, והאריכו רבותינו בגנאי גסי הרוח במס' סוטה שנקראו תועבה כדכתיב תועבת ה' כל גבה לב ולא יראו בנחמת ציון כדכתב כי אז אסיר מקרבך את עליזי גאותך ולא תוסיף לגובהה עוד בהר קדשי והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה' ואינו ר"ל עם עני ממש שהרי כתוב כי לי איים יקוו ואניות תרשיש כבראשונה להביא בנייך מרחוק כספם וזהבם אתם אלא רוצה לומר עם ענו וכן תרגם יונתן עם ענוותן ואומר בספר משלי גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד, ואמרו רבותינו [במס' אבות] מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה ומותר האדם מן הבהמה אין כי אם עבודת הבורא יוצר הכל ולעשות לו נחת רוח, תוכחת הענוה דרשתי לרבים כך אבל לחברה על לאו זה ולמנות זה בלאו לא היה דעתי גם רבינו משה לא חיברו ולא הזכירו בחשבון הלאוין וכשהגעתי להשלים ע"כ הלאוין וארא בחלום במראית הלילה הנה שכחת את העיקר השמר לך פן תשכח את ה' והתבוננתי עליו בבקר והנה יסוד גדול הוא ביראת השם הואלתי לחברו בעזרת יהיב חכמתא לחכימין אחרי כן עיינתי בספר פ"ק דסוטה [דף ה'] וגרסינן שם בהדיא אזהרה לגסי הרוח מניין רב נחמן ברבי יצחק אמר מהכא ורם לבבך ושכחת את ה' וכתיב השמר פן תשכח את ה' וכדרבי אבין אמר רבי אלעאי דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה:
64
ס״ההלכות שבת
צוה (א) הקב"ה בדברות הראשונות ואחרונות שלא לעשות מלאכה בשבת שנא' וביום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה והזהיר גם באמור אל הכהנים ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכת עבודה לא תעשו וענש בפ' ויקהל וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת ומיתה (ב) זו נתפרשה בפר' מקושש שהיא בסקילה בזמן שיש שם עדים והתראה אין שם עדים והתראה הן בכרת ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה, ומה (ג) הן המלאכות שנינו במסכת שבת אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ואלו הן החורש, הזורע, הקוצר, המעמר, הדש הזורה הבורר, הטוחן, המרקד, הלש, האופה, הגוזז את הצמר, המלבנו והמנפצו, והצובעו, והטוואו, המיסך, העושה שתי בתי נירין, האורג שני חוטין, הפוצע שני חוטין, הקושר, המתיר, התופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות, הצד צבי, השוחטו, המפשיטו, המולחו, המעבדו, והממחקו, והמחתכו, הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב ב, אותיות, הבונה, הסותר, המכבה, המבעיר, המכה בפטיש המוציא מרשות לרשות, כל אלו המלאכות וכל (ד) שהוא, מעניינם הם הנקראים אבות מלאכות, כיצד הוא עניינם:
צוה (א) הקב"ה בדברות הראשונות ואחרונות שלא לעשות מלאכה בשבת שנא' וביום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה והזהיר גם באמור אל הכהנים ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכת עבודה לא תעשו וענש בפ' ויקהל וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת ומיתה (ב) זו נתפרשה בפר' מקושש שהיא בסקילה בזמן שיש שם עדים והתראה אין שם עדים והתראה הן בכרת ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה, ומה (ג) הן המלאכות שנינו במסכת שבת אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ואלו הן החורש, הזורע, הקוצר, המעמר, הדש הזורה הבורר, הטוחן, המרקד, הלש, האופה, הגוזז את הצמר, המלבנו והמנפצו, והצובעו, והטוואו, המיסך, העושה שתי בתי נירין, האורג שני חוטין, הפוצע שני חוטין, הקושר, המתיר, התופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות, הצד צבי, השוחטו, המפשיטו, המולחו, המעבדו, והממחקו, והמחתכו, הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב ב, אותיות, הבונה, הסותר, המכבה, המבעיר, המכה בפטיש המוציא מרשות לרשות, כל אלו המלאכות וכל (ד) שהוא, מעניינם הם הנקראים אבות מלאכות, כיצד הוא עניינם:
65
ס״והחורש (ה) אמרינן התם דהחורש או החופר או העוש' חריץ הרי זה אב מלאכה שכל אחד ואחד חפירה היא בקרקע וענין אחד הוא וכן (ו) אחד הזורע זרעים או הנוטע אילנו' או המבריך אילנות או המרכיב או הזומר גפנים כל אלו אב אחד הם מאבות מלאכות וענין אחד הוא שכל אחת מהן לצמח דבר הוא מתכוין ועל דרך זה שאר האבות ותניא (ז) רבי יוסי אומר הנה אבות מהנה תולדות והתולדות הם המלאכות שאינן מעניין האב אלא דומים לאב, כיצד כדאמר בשבת היתה (ח) לו גבשושית פירוש כעין תל קטן ונטלה או שהיתה לו גומא וסתמה בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש ובריש (ט) מועד קטן מסיק אביי דמשקה מים לזרעים חייב משום חורש ומשום זורע וכן בשאר האבות יש להם תולדות על דרך זו שאמרנו, אחד העושה אב מאבות מלאכות או תולדה מן התולדות במזיד חייב כרת בעדים נסקל בשוגג חייב חטאת קבועה ואין בהן הפרש אלא לענין הקרבן כדמפרש בשבת [דף ע"ג] שאם עשה שתי אבות או שתי תולדות משתי אבות בשוגג בהעלם אחד חייב שני חטאות ואם עשה אב ותולדה שלו בשוגג בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת וכן העושה הרבה מלאכות מעין מלאכה אחת כאותם שהזכרתי למעלה שחורש וחופר ועושה חריץ בשוגג בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת, מההיא (י) דמועד קטן שהבאתי למעלה יש ללמוד שצריך ליזהר כשאוכלין בשבת בפרדס ורוחצין ידיהן שלא יפלו מים על העשבי' ואע"ג דקיימא לן [בספ"ב דביצה] כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר הא אמרינן בשבת [דף קל"ג] ובכתובות פ"ק [דף י'] דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות פירוש הוא מודה בדבר שאי איפשר למי שפסקו ראשו ולא ימות והכי נמי בשנופלין המים אי איפשר שלא ישקה העשבים ומגדל אמנם לפי' הערוך שמפרש דפסיק רישיה בדבר דלא ניחא ליה מותר וראיותיו מפורשות לפנים במלאכת שחיטה אין ראייה לנו לאסור לכל הפחות באוכל בגנות חבירו שאינו נהנה בגידול העשבים ואף אם יהא אסור במים ביין ששורף את העשבים אין לחוש, תניא (יא) רבי שמעון אומר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ומסיק עולא בשבת [דף כ"ט] מחלוקת בקטנים אבל בגדולים דברי הכל מותר מסקינן (יב) בפ' המצניע האידנא דקיימא לן כר' שמעון שרי אפילו לכתחילה לרבץ את הבית אבל (יג) לכבד אסור כדאמר בפ' כל הכלים (שבת דף קכ"ד) רבי אליעזר אומר אף מכבדות של תמרה מותר לטלטל בשבת ומדקדק אי מחמה לצל אמאי ואם היה מותר לכבד את הבית מה היה שואל אמאי הא ר"ש מתיר לטלטל דבר שמלאכתו להיתר אפילו מחמה לצל אלא ודאי שמע מינה (יד) שאסור לכבד את הקרקע שמא ישוה גומות שהיא תולדה דחורש וכן אמרן חכמים בשבת [דף פ"א] שאסור לפנות בשדה ניר בשבת גזירה שמא ישוה גומות שהיא תולדה דחורש ומותר לדרוס הרוק שעל גבי הקרקע והולך לפי תומו כדאיתא בשבת [דף קכ"א] ונשים המשחקות באגוזים וביוצא בהן אסורות לשחק בהן בשבת שמא יבאו להשוות גומות כדאיתא בעירובין [דף ק"ד] ואף על פי כן אין למנוע להם כי שמא לא יניחו בשביל כך והנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין, ופי' רבינו יצחק בכל אלה שמא ישוה גומות במתכוין שישכחו שבת מחמת טירדתם שהרי דבר שאין מתכוין מותר ובלבד שלא יהא פסיק רישיה:
66
ס״זהקוצר (טו) תניא בשבת [דף ע"ג] הקוצר (טז) בתבואה הבוצר בענבים הגודר בתמרי' המוסק בזתים האורה בתאנים כולן מלאכה אחת הן העושה אותם בשוגג בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת, תולש חייב משום קוצר לפיכך אסור לרדות דבש מכוורתו מפני שהוא כתולש כל מקום שתמצא חייב חטאת הוא באב מלאכה או תולד' דאורייתא וכל מקום שתמצא פטור אבל אסור היא תולדה דרבנן' ותנן בביצה [דף ל"ו] אלו משום שבות אין עולין באילן ומפרש שם גזירה שמא יתלוש ואמרינן נמי בעירובין [דף ק'] אסור להלך על גבי עשבים בשבת במקום שאי איפשר לו שלא יתלוש ואמרינן נמי בסוכה [דף ל"ז] אתרוג במחובר אסור להריח בו דכיון דלאכילה קאי אי שרית ליה אתי למגזייה כל אלה וכיוצא בהן היא תולדה דרבנן וכן אמרו [בעירובין דף ק,] אין עולין באילן בין לח בין יבש ואין נתלין באילן ואין נסמכין באילן ולא יעלה מבעוד יום לישב שם כל היום כולו ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל גזירה שמא יעלה ויתלוש ואמרינן בעירובין [דף צ"ט] אילן שאין שרשיו גבוהים מן הארץ שלשה טפחים הרי הן בארץ ומותר לישב עליו, פירות שנשרו [* עיין בתוס' פ"ק דביצה בד"ה גזירה שמא דף ג'] בשבת אסור לאוכלן עד מוצאי שבת גזירה שמא יתלוש וטעם זה הוא דווקא בפירות האילן שקלים הן לינשר ובעודה בכפו יבלענה אבל בלפת וצנון שהוא צריך מרא וחצינא להסירם לא יועיל טעם זה אלא טעם הקצאה דהוי כמוקצה דגרוגרות וצימוקין דמודה ר' שמעון כמה שפירש רבינו שלמה בביצה [דף כ"ד] דמודה רבי שמעון במוקצה דמחובר וטעם הקצאה לא שייך בפירות האילן דאיכא יושב ומצפה מתי יפלו, [ביצה דף ל"ו] אין רוכבין על גבי בהמה בשבת גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה ואין נתלין בבהמה ולא יעלה עליה מבעוד יום לישב עליה בשבת ואין נסמכין לצידי בהמה וצידי צדדין מותר כדאיתא בפרק בתרא דשבת [דף קנ"ה]:
67
ס״חהמעמר (יז) כל כינוס דבר גידולי קרקע נקרא מעמר כדאמר בשבת אמר אביי האי מאן דעביד חלתא חייב אחת עשרה חטאות חלתא פי' כוורת ואחד מן החטאות הוא מפני כינום העצים הילכך יזהר אדם שלא לאסוף פירות ולקבצם יחד דהוי כמעמר מיהו (יח) בפ' המביא [דף ל"ג] מוכיח שאין עימור אלא כשלוקחן ממקום גידולן ומקבצם יחד כעין קמה קצורה שמעמר השיבולין כדתנן התם מגבב עצים מן החצר ומדליק ואמר רבא בשבת האי מאן דכניף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר ששם גדל המלח וכאן נמי יש לפרש במלקט קנים שנתלו שבמקום גידולם:
68
ס״טהדש (יט) תולדה דאורייתא היא דתניא הדש והמנפץ והמנפט כולן מלאכה אחת הן פי' דש בתבואה מנפץ, פשתן מנפט צמר גפן בקשת מגרעינים, תולדה (כ) דרבנן היא דמסקינן בשבת [דף קמ"ג] זתים וענבים אין סוחטין אותם ואם יצאו מעצמן אסורין ושאר הפירות כגון פרישין ועוזרדין סוחטין אותן לכתחלה בשבת תותים ורמונים אסור לסוחטן בשבת לדברי הכל ואם יצאו מעצמן אם הוכנו למשקה היוצא מהם אסור ואם לאוכלין היוצא מהן מותר כרבי יהודה, תו גרסינן התם [דף קמ"ד] אמר (כא) שמואל סוחט אדם אשכול ענבים לתוך קדירה שיש שם תבשיל אבל לא לתוך הקערה ריקנית קסבר המשקה הבא לאוכל כאוכל דמי פי' כאוכל המותר דמי כיון שבא מאוכל מותר ונכנס מיד באוכל מותר הילכך אף בשכת מותר לעשות כן אמר רב חסדא מדברי רבינו נלמד חולב אדם עז לתוך הקדירה ולא לתוך הקערה ואם יש בקערה פירורין שפיר דמי ודוקא ביום טוב ועז העומדת לאכילה שיכול לשוחטה ביו"ט אבל לא בשבת וכן פי' רב יהודאי גאון ראיתי כתוב בהלכות גדולות קדמוניות דרב יהודא גאון שרי למיעבד ביומא טבא מידי דמישתי ביומי כי מיפא ובשולי וליכא למיחש משום סחיטה ושריוה רבנן במתיבתא עכ"ל ואיני רואה היתר סחיטה בי"ט אלא כעין שביארנו וכן כתב מורי רבי' יהודא בשם ר' יצחק כי הר"ר יוסף התיר לדוך שומן בי"ט ולקחת הבוסר ולדוך ולסחוט משקין של הבוסר על השומן הנדוכין משום דהוי משקין הבא לאוכל כסחיטת אשכול בקדירה ולא הודה לו רבי' יעקב דדווקא נקט אשכול של ענבים שענבים ראוין לאכילה אבל בוסר אינו ראוי לאכילה כי אותן שאוכלין בטלה דעתן אצל כל אדם והוי כבורר אוכל מתוך פסולת עכ"ל מורי, גרסינן בכתובות [דף ס'] גונח יונק חלב בשבת מאי טעמא יונק מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן והא דאמר ביבמות [דף קי"ד] נוהגין היינו שהיינו יונקים מבהמה טהורה ביום טוב אומר רבי' יעקב [בתו' שם] דמשמע הלשון דבבריאים קאמר ובמקום צערא צמא לא גזרו רבנן בי"ט אבל בשבת אסור וגונח אף בשבת מותר מסקינן התם בשבת [דף קמ"ה] כבושים ושלקות שסחטן לגופן מותר כשמואל ור' יוחנן למימיהם פטור אבל אסור כרב ושמואל דתנא דבי מנשה מסייע להו פי' כבושים כגון בשר ודגים ודברים אחרים נכבשים כחומץ ומלח ונקרא שוצ"י בלע"ז, דיני סחיטה אסור לאדם ליכנס במים בשבת אם בגדיו נוגעין במים פן יסחטם כדאמרינן בשבת [דף קי"ג] וסחיטה דמיא הויא תולדה דליבון שהיא אב מלאכה ואם הוא הולך לדבר מצוה כגון שהיה הולך להקביל פני רבו מותר ולא גזרינן מידי בדאמר ביומא [דף ע"ז] ואומר בפ' י"ט [דף י"ח] נדה מערמת וטובלת בבגדיה ואם יש טינוף בבגדיה מקנחת בסמרטוט, והורה רבי' יעקב לנשים מניקות שהתינוקו' ליכלכו בגדיה שמותרות ליטול ידיהם ולקנח במקום הליכלוך כדי שתוכל להתפלל שאין זה אלא דרך ליכלוך שאין מעביר מי רגלי' לבדה אלא מעביר המים האחרים עמהם וגם במקום מצוה הקילו בכמה מקומות כאשר בארנו ורבי' שמשון כתב בשם ר' יצחק שקשה לו לומר כך הואיל ומתכוונות לטהר הליכלוך והמסקנא כך היא הבגד שיש עליו טינוף שאין ליתן עליו מים דשרייתו זו היא כיבוסו כדאמר בזבחים [דף צ"ד] ובשבת [דף קמ"ב] מאחר שיש שם טינוף אבל אם אין שם טינוף אין נתינת מים בבגד קרוי כיבוס ואינו אסור אלא משום גזירה שמא יסחוט דהוי ליבון ובמקום מצוה לא גזור כדפירש לעיל וכן מקנח ידיו במפה שאינו מתכוין ללבן ואין שם רק מעט מים ואין אלא דרך ליכלוך בד"א במים אבל ביין ושמן ושאר משקין שאין מלבנין אין חוששין אם בגדיו טובל בהן ובלבד שלא יסחוט הבגד שאסור משום דש שמוציא מתוכו המשקה וליכא למיגזר שמא יסחוט לצורך המשקה הבלוע בבגד דאין זה רגילות שהרי אין חפץ באותן משקה ולכך מסננין יין בסודרין כדתנן בשבת [דף קל"ט] אבל סתימת בד וחבית שפיה למעלה והסתימ' היה מבגד או נעור' פשתן ובלוע' מיין אסור לתוחבה בחוזק בנקב לפי שהמשקה נסחט לתוך הכלי והוי דש כדאמרי' התם בשבת [דף קמ"א] לא ליהדק איניש אודרא אפומא דשישא פי' מוך בפי צלוחית ואם כן מן הצד כגון ברזא הכרוכה מקנבוס או פשתן והיא בנקב החבית מן הצד אם יש כלי תחת החבית לקבל מה שנופל אסור למשוך באותו ברזא לפי שהמשקה נסחט וגם אינו הולך לאיבוד כיון שיש כלי תחת החבית וחשוב כמו סתימת פך למעלה דאסור ואם אין כלי תחת החבית דהשתא מה שנסחט מן הבגד הכרוך בברזא נופל לארץ לאיבוד ולא ניחא ליה באותו משקה לפי' הערוך מותר למשוך בברזא ומביא ראיי' מדאמרי' בשבת [דף ק"ג] גבי תולש עולשין בשבת בקרקע חברו שאינו חושש לייפותו והוי פסיק רישי' דלא ניחא ליה שאינו חייב דלא הויא מלאכת מחשב' וכן מוכיח בשבת [דף קי"ו] גבי מפשיטין את הפסח ובסוכה [דף ל"ג] גבי ממעטין ענפים מן ההדס בי"ט דפסיק רישיה שאינו נהנה בו אינו אסור ומסוכריא דנזיית' דאסור להדוקה ביומא טבא [בשבת דף קי"א ובכתובות דף ו' ועיין שם בתו' ותמצא כל הסוגי' מתחלה ועד סוף] פי' סתימת נקב החבית זהו כשהו' למעלה שאין המשקה הנסחט הולך לאיבוד ורבי' יצחק בר' שמואל מפרש דאיסורא דרבנן מיהא איכא אע"פ שהמשקה הולך לאיבוד כדאמ' בשבת [קמ"ג] ספוג אם אין לו בית אחיזה אין מקנחין בו את הקערה מן השומן והמאכל אע"פ שהנסחט מן הספוג הוא דבר נפסד ומההיא דשבת אין ראייה נהי דחיוב חטא' ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא ובשבת עיקר הטעם מפני שאין שם שיעור להתחייב ובסוכה מצוה שאני ומסקינן שאסור למשוך בברזא הכרוכה במוכין אפי' היא מן הצד וגם אין כלי תחת החבית גרסי' בשבת [דף קל"ט] אמר זעירי נותן אדם יין צלול או מים צלולים לתוך המשמר ואינו חושש משום בורר אם יש בהן קיסמין קצת כיון שיכולין לשתותו כן מקודם ומשום סחיטה ליכא למיגזר אע"פ שהן מים שהרי המשמר' עשוייה לכך ולא קפיד בליבונה כדאמ' גבי פרוונקא בשבת [דף מ"ח] אבל בסודר במים אסור אבל ביין מותר ומכאן הורה רבי' יצחק בר' שמואל הלכה למעשה על משקין של שקדים כתושין מערב שבת שמותר לסננן דרך סדין או דרך מטפחת בשבת דמשום בורר ליכא כיון שיכולין לשתותו מקמי הכי בלא סינון ושמא יסחוט לא גזרינן אלא במים שהבגד מתלבן ומתכבס בכך פסקו רבותינו כי גיגית מלאה ענבים בעוטין ויש הרבה יין צלול בגיגית ושוהא שם שבוע או יותר מותר ליקח בשבת מן היין שבגיגית אע"פ שכל שעה יוצא המשקה מתוך הענבים השחוקין כיון שמע"ש היה שם כבר הרבה יין צלול ואותו שיוצא בשבת כל זמן שיוצא מעט מעט מתערב ומתבטל ביין שכבר יוצא ולבדו מעולם לא היה שם יין עליו שאם היה עליו כשיוצא בשבת שם יין קודם שיתבטל אין לו תקנה בביטול כדאמרי' [בביצה דף ג' וד'] דבר שיש לו מתירין כגון זה לאחר השבת אפי' באלף לא בטיל וכן כשהענבים שלמים ונותנין יין צלול עליהן וקורין אותו גרשפי"א מותר למשוך יין בשבת אע"פ שהענבים מתבקעין ויוצא מהן יין בשבת מאחר שבשעת יציאת היין מתערב ומתבטל ביין צלול של היתר והא דאמר בשבת [דף י"ט] במחוסרין דיכה אסור היינו כי ליכא יין צלול מע"ש ומתמצה היין בשבת מן הענבים המרוסקין וכן ענבים שדרכן היטב והוציא היין ונתנו שם מים לעשות תמד מותר למשוך מהן ולשתות ואפילו לא נתנו שם מים אלא היין זב ומתמצה מאיליו מותר כיון דשחקו היטב תחילה כר' ישמעאל דאית ליה במס' עדיות [דף נ'] ומייתי לה בשבת [דף י"ט] דכל מידי דאתי ממילא מיקמי שבת שפיר דמי ואין כאן איסור משום משקין שזבו כדתנן גבי הבוסר והמלילות שריסקם מע"ש והלכה בר' ישמעאל דמוקמינן סתם מתניתין דהתם כוותיה, המפרק ה"ז תולדה דדש החולב את הבהמה חייב משום מפרק וכן הסוחט זתים או ענבים חייב משום מפרק:
69
ע׳הזורה (כב) והבורר, והמרקד. אמר בשבת [דף ע"ג] שג' אלו דומין עניניהן זה לזה ומפני מה מנו אותם ג' מפני שכל מלאכה שהיתה במשכן מונין אותה בפני עצמה, המחבץ אמרינן התם [בדף צ"ה] שהיא תולדה דבורר וכן הבורר שמרים מתוך המשקין לרבא ה"ז תולדה דבורר ולר' זירא תולדה דמרקד כדאיתא בשבת [דף קל"ח], שם [דף ע'] פסק (כג) רבי' חננאל שיש שלשה עניני ברירות בלאלתר כיצד הבורר אוכל מתוך פסולת או שהיו לפניו שני מיני אוכלין ובירר מין ממין אחר בנפה ובכברה חייב בקנון ובתמחוי פטור אבל אסור וביד מותר לכתחילה בד"א שבורר לאכול לאלתר אבל אם בירר להניח אפי' לבו ביום נעשה כבורר לאוצר וחייב ואפי' בירר ביד והבורר (כד) פסולת מתוך האוכל אפי' בידו ולאלתר חייב:
70
ע״אהטוחן (כה) כל השוחק תבלין וסמנין במכתשת ה"ז טוחן וחייב ותולדתן א"ר (כו) פפא האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן פי' שמחתך ירק תלוש וכן האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן פי' שמנסר עצים ליהנו' בנסורת שלהן וכתב רבי יוסף בשם רבי' שמואל שמותר לפרר לחם שמאחר שנטחן כבר לא מצינו טוחן אחר טוחן כתב הרב רמב"ם [הל"ש פכ"א הל"כ] הצריך לדוק פלפלין וכיוצא בהן ליתן לתוך המאכל בשבת ה"ז כותש ביד הסכין ובקערה אבל במכתשת חייב מפני שהוא טוחן וכן פירש רבי' יצחק בשבת [דף קמ"א]:
71
ע״בהלש (כז) תולדה שאסור ליתן מים לצורך פרה או תרנגולין בסובין כר' דאסר בשבת [דף קנ"ה] וסתם מתני' [דף י"ז] אין שורין דיו וסמנין כוותיה ואם נתן המים מבעוד יום מותר בשבת להוליך המקל פעם אחת שתי ופעם אחת ערב כדי שיהיו המורסן והמים מעורבין יחד ואמר ר' יהודא מנערן בכלי פי' ינענע הכלי היטב כדי שיתערבו יחד כדאיתא בשבת [דף קנ"ו] וחרדל שלשו מע"ש וכן שום שכתשו ורסקו מבעוד יום מבחול אמרי' בשבת [דף ק"מ] למחר ממחו ביד או בכלי פי' יערב בהן באצבעו או בכלי ונותן לתוכו דבש ובלבד שלא יטרף הדבש בכף לתוך החרדל וצריך לומר הא דשרי לערב המשקה בחרדל או בשום בשבת היינו דווקא כשנתן המשקה מבעוד יום אבל בשבת אסור לתת מים או יין בחרדל או בשום שנשחקו מאתמול כדאיתא בירו' דשבת [פ"ז] האי מאן דשחיק תומא כד מפרק ברישיה חייב משום דש דמבחר בקליפות חייב משום בורר כד שחיק במדוכתא חייב משום טוחן דיהיב משקין חייב משום לש ומההיא דירוש' אין לאסור לקלוף שומים ובצלים לאכול לאלתר דההוא דירוש' לא מיירי בקולף לאכול לאלתר ולכן אסור כמו שפי' רבינו חננאל למעלה וחייב משום דש דקאמר בירושלמי נראה לי דמיירי בשוחקו עם קליפתו שדומה לדש בתבואה אבל שוחק שום קלוף הוי טוחן גמור:
72
ע״גהאופה (כח) אמרי' בפ' כלל גדול דה"ה מבשל ומפני שהתהיל בסדר פת נקט אופה תנן בפרק כירה (שבת דף מ"ב) האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין מפני שהוא כלי ראשון אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי וגרסינן [שם איכא דאמר סבר רב יוסף למימר מלח הרי הוא כתבלין דבכלי ראשון מיהא בשלה אמר ליה אביי תני ר' חייא דמלח אינו כתבלין דבכלי ראשון נמי לא בשלה והיינו דרב נחמן דאמר צריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא וזה הלשון נראה עיקר שאינו חולק על רב נחמן ולא כלשון אחר שחולק יותר מדאי על רב נחמן שאומר שמלח אפי' בכלי שני נמי בשלה כל זמן שהיד סולדת בו והמחמיר תבא עליו ברכה, גרסינן בירושלמי [פ"ג הלכה ה'] מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליו מלמעלה רבי יונה אומר אסור עירוי בבלי ראשון חיילה רבי יונה מן הדא וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר אין לי אלא שמבשל בו עירה לתוכו רותח מניין ת"ל אשר תבושל בו מכל מקום התיבון תמן כלי חרש בולע תבלין אין מתבשלין והתני אף בכלי נחשת כן אית לך למימר כלי נחשת בולע בתמיה וכן הלכה ואף על פי דקיימא לן כשמואל דאית ליה בפסחים [דף ע"ו] דתתאה גבר מכל מקום מודי שמואל בערוי דמבשל כדי קליפה לכל הפחות הילכך אם עירו מים רותחים מכלי ראשון על התרנגולת קודם שנמלחה אסור בה כדי קליפה שבישל בה דמה, אמנם אם הנוצה שוכבת באותו עניין בשעת העירוי שהנוצה מהלכת למטה מותרת לגמרי לפי שהנוצה מפסקת בין המים לבשר יותר מכדי קליפה ולכתחלה אין למלוג התרנגולת כי אם בכלי שני, כתב מורי שמעינן מן הירושלמי שאמרנו דדווקא על ידי עירוי שמבשל דבר חי כשמערין עליו בולע גם הכלי מה שמערין לתוכו אבל דבר המונח בכלי שני כבר אינו בולע שאין כח בכלי שני לעניין בליעה יתר מלענין בישול ומטעם זה אומר רבינו יצחק כשנמלגו תרנגולין הרבה בכלי אחת ונמצא אחת מהן טריפה שמעשים בכל יום שמתירין האחרות וכן הלכה ומה שנהגו לרחוץ צואר התרנגולת אחר שחיטה הוא מפני שפעמים נותנין אותו מים על האש להרתיח אחר המילוג ואם היה ממשות הדם בעין ורוחצות בו קערות אחר כך נמצא שהיה בו דם בכלי ראשון, דיני ענייני הטמנה מוכיחות ההלכות כי מותר לתת קדירה מע"ש על פיטפוט שקורין טרפיי"ד בלע"ז אע"פ שיש אש תחתיו ושוהה הקדירה שם בשבת כדאמרי' בפרק כירה (שבת בדף ל"ו) שאם התבשיל כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו על גכי כירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה כחנניא הואיל וסתם מתניתין כוותיה כדאמר רבא לשם ובתנור שהבלו גדול אסור. ואפילו תבשיל שמצטמק ויפה לו ומשביח להשהות הרבה על האש מותר בכירה ברבי יוחנן וכן פוסק רבינו חננאל אבל צריך ליתנו מבעוד יום כדי שיוכל להתחמם קודם חשיכה אם היה צונן והא דתנן לא יתן עד שיגרוף ומפרש בגמ' לא יחזיר ואפילו מערב שבת התם מיירי בשעה שלא היה יכול להתחמם קודם חשיכה אם היה צונן אבל לסמיך הקדרה אצל האש מותר אפילו סמוך לחשיכה ממש אבל לא נתבשל המאכל כמאכל בן דרוסאי אסור להשהותו ע"ג כירה ואפילו מבעוד יום אם אינה גרופה מגחלים או אינו קטומה ואם שכח ושהה אסור בשבת לאוכלה ולא דמי למבשל בשבת [בדף ל"ח] דקיימא לן בשוגג יאכל דהתם ליכא לאערומי שלא נחשדו ישראל לבשל במזיד, תבשיל חי שלא בישל כלל או שבישל כל צרכו אם השליך לתוכו אבר חי סמוך לבין השמשות נעשה הכל כתבשיל חי ומותר לשהותו על גבי כירה בשבת שאינה גרופה ואינו קטומה ואף בתנור שיש לו הבל יותר מותר ופירש רש"י הטעם שהרי ודאי לא על דעת לאוכלה הלילה הניחה שם ולצורך מחר לא יבא לחתות שהרי יש לה שהות לבשל כל הלילה, ובחופה רגילין ליתן היורה מערב שבת על הפיטפוט שקורין טרפיי"ד והאש בוערת ומכסין היורה בנסרים ועבדי העכו"ם מחממין אותה בשבת אם לא נתקררה כל כך שלא היתה ראויה לאכילה דוגמת טעם מאכל בן דרוסאי קודם שחממו אותם העכו"ם א"כ אין חששא בחימום ושריא לאכול, ואע"פ שמותר להשהות הקדירה על גבי בירה שיש בה גחלים בוערות מכל מקום אם עושה הטמנה כמו שרגילין לעשות אם כן גילה בדעתו שלא תתקרר ומקפיד בכך אסור שהרי תנן [שם ד' מ"ז] אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפי' מבעוד יום ואפי' על גבי מלח סיד וגפת שהוא פסולת זתים [*) בשבת דף ל"ד ועיין בתו' דר"פ במה טומנין שמחלקין בין השהאה להטמנה ובפי' המשניות להרמב"ם ר"פ במה טומנין תמצא טעם דגזרינן גזיר' לגזירה בשכולה חדא גזירה.] גזירה שמא יטמין ברמץ ועל ידי כן שמא יחתה בגחלים ואפילו הקדירה מבושלת כל צרכה דהא בסתם קדירות שרגילין להטמין מיירי מתני' וסתם קדירות בין השמשות רותחות הן ומבושלות בל צורכן ומה שנותנין הקדירה על המקום שהוא חם מאד בשעה שטומנין אותה ופעמים נותנין אותה בגומא שחממוה היטב אין כאן איסור אף על פי שמוסיף הבל [הסוגיא בתוס' בד"ה דזתים ושם תמצא היתר להטמנה שלנו בדף מ"ח] דלא אסרי להטמין בדבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ אלא בדבר הדומה לרמץ שמטלטל ואסור לתת גחלים בוערות תחת הקדירה שמטמין אע"פ שאין גחלים סביבה כדאמר שם קופה שטמן בה אסור להניח הקופה על הגפת ואם מצא למחר קצת גחלים בוערות עם הדשן שטמן בו הקדירה אין בכך כלום כיון שעיקר הטמנתה היתה מדבר היתר ולהכי לא דמי למעשה דאנשי טבריא ולשוכח קדירה על גבי בירה בשבת דאסור דעיקר הדבר נעשה באיסור ופירות חיות מותר להטמין אפי' סמוך לחשיכה כיון שנאכלות כמות שהן חיות אמנם משחשיכה אסור להטמינם ולא להוסיף כיסוי עליהם אפי' על קדירה שאינה מבושלת כל צרכה אעפ"י שהתבשיל כמאכל בן דרוסאי דבתוס' כיסוי בשבת הוי ליה מבשל בשבת וכ"ש שאסור לתת התפוחים אצל האש בשבת לצלותן ולא חמים משחשיכה אלא כדי להפיג צינתן [בדף נ"א] אע"פ שאמרו אין טומנין משחשיכה אבל אם בא להוסיף מוסיף כיצד רשבג"א נוטל הסדינן ומניח הגלופקרין נוטל הגלופקרין ומניח הסדינין ובן היה ארשב"ג קולא אחרת בהטמנה כו' נר' לר"י '[בתו' שם] דלא גרסי' כיצד דתנא קמא לא שרי אלא להוסיף ולא להחליף רי שמעון בן גמליאל מתיר להחליף שאם בא לפרש דברי ת"ק באיזה ענין מתיר להוסיף והלא בשנוטל הגלופקרין ומניח הסדינין אינו אלא פוחת אלא ודאי חולקין הם והלכה כחכמים, ואם לא הטמין מבעוד יום אסור להטמין משתחשך אע"פ שהקדירה מבושלת כל צרכה והיכא דאטמין בהיתר מבעוד יום מותר ליקח מן התבשיל משתחשך ולחזור ולכסותו כדתנן [שם] נתגלה פי' משתחשך מותר לכסותו ותניא נוטל הסדינין ומניח הגלופקרין אבל נתגלח מבעוד יום אסור לכסותו משתחשך דדמי לתחלת הטמנה ולהכי נקט לשון נתגלה בדיעבד לדקדק דווקא נתגלה משתחשך אבל נתגלה מבעוד יום אסור לכסותו ורבי שמשון כתב בשם רבי' יצחק דאפי' נתגלה מבעוד יום מותר לכסותו משחשיכה כדמשמע הלשון ובלבד שלא יגלהו מבעוד יום, לדעת שלא לכסותו עד שתחשך אמנם ראיתי בירושלמי [פרק במה טומנין] נתגלה מבעוד יום מכסהו מבעוד יום נתגלה משתחשך יכסהו משתחשך תניא בחולין [דף ט"ו] ובכמה מקומות [בגיטין דף נ"ג ובכתובות דף ל"ד] המבשל בשבת בשוגג יאכל פי' אפי' הוא עצמו ואפי' בו ביום כדמוכח [בשבת דף ל"ח] במזיד לא יאכל דברי ר"מ פי' לא יאכל הוא ולא אחרים אבל למוצאי שבת יאכל אפי' הוא עצמו בכדי שיעשו ר' יהודא אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת פי' שוגג דרבי יהודא כמזיד דר' מאיר וכן מוכיח [בחולין דף ט"ו] דבעי לאוקמי מתניתין דהשוחט בשבת וביום הכיפורים שחיטתו כשירה ואסורה באכילה ליומה במזיד ורבי מאיר אומר בשוגג ורבי יהודא במזיד לא יאכל עולמית פירוש הוא לא יאכל אבל אחרים אוכלים שאם היה אסור אף לאחרים מה בין מזיד דר"י למזיד דר' יוחנן הסנדל' דאסר לכו"ע ומסקינן כי מורי להו רב לתלמידיו מורי להו כר' מאיר וכי דריש בפירקיה פסיק כרבי יהודא משום ע"ה הלכך כר"י נדרוש אנן אף על גב דקיימא לן כרבי מאיר ותנן נמי סתם משנה בתרומות המבשל בשבת בשוגג יאכל גרסי' בירושלמי דכירה לא תמלא אשה קרירה עססיות ותורמוסין ותתנם לתוך התנור ע"ש עם חשיכה ואם נתנה למוצאי שבת אסורים בכדי שיעשו אמר רבי יוסי בשוגג ורבי יהודא כו' מכאן שימתין בכדי שיעשו כדי שלא יהא נהנה ממלאכת שבת, בסוף פרק קמא דשבת מוכיח שמותר לתת סמוך לחשיכה שפוד של בשר או עוף אם הוא מנותח לנתחי' בתוך התנור ופיו מכוסה אף על פי שיש אש כתוך התנור ואע"פ שאינו כמאכל בן דרוסאי כרב אשי דשרי גדי בשיל ולא בשיל בין שריק בין לא שריק ומוקמינן לה [דף כ'] במנותח אבל עוף או טלה שלם אסור עד שיהא כמאכל בן דרוסאי דפסח דווקא שרי התם משום דבני חבורה זריזין הן אבל חוץ לתנור סמוך לאש אסור אף במנותח אלא אם כן הוא כמאכל בן דרוסאי קודם בדתנן [בדף י"ט] אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מכעוד יום ואמרי' עלה [בדף כ] וכמה כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי ומוקי לה [בדף י"ח] בבישרא אגומרי פירוש חוץ לתנור סמוך לגחלים ולצורך לאכול בלילה, תנן [בדף י"ט] אין נותנין פת לתנור עם חשיכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה רבי אליעזר אומר כדי שיקרמו פנים המדובקי' לתנור ולהקל אתא כדמוכח בירושלמי [*) פ"ק הלכ' י' ובתו' בשבת דף כ' מביאו ורש"י פי' שם להיפך, ובתו' מנחות דף נ"ז ע"ב ד"ה ושמעינן מפ' איזו קרוי הקרמת פנים:] דקאמר מודי רבי אליעזר בלחם הפנים כו' הילכך עוגה או פשיטיד"א או פלאד"ן יתנו סמוך לחשיכ' על מקום חם כדי לאפות בעת שיקרמו את פני העיסה תחתון ועליון ומה שבתוכ' כמאכל בן דרוסאי קודם השבת. מוכיח בפרק כירה (שבת דף מ') דיין ומים ושמן מותר לפשר בבלי שני כדאמר רבי לרב יצחק בר אבדימי הנח בכלי שני ותן אבל בכלי ראשון אסור לפשר גזירה פן יבשל וגם לתת כנגדה מדורה אסור לפשר אבל כדי להפיג צינתו מותר. כיון שאין דעתו להשהותו רק זמן מועט עוד מוכיח שם במעשה דאנשי טבריא שאסור לרחוץ כל גופו בחמין בשבת ואפילו להשתטף פסקינן כרבי יהודא דאסר אפילו הוחמו מערב שבת ואפילו בקרקע שאין כל כך לגזור פן יבא לחמם בשבת עצמה אבל בחמי טבריא ודוגמתם בקרקע דווקא מותר כדתניא מרחץ שפקקו נקביו מע"ש כו' ואסרו רחיצה וגם אסרו זיעה בלא רחיצה והתירו חמי טבריא והוא הדין אם אינו נכנס בחמין אלא רוחץ אבר אבר לבדו עד שירחץ כל גופו בעניין זה שאסור אבל פניו ידיו ורגליו מותר כשהוחמו מערב שבת ואפילו הוחמו בכלי ולא גזרינן פן יבא לחמם בשבת עצמה וכן אמר שמואל ותניא כוותיה חמין שהוחמו מע"ש למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אבר אבר ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב מלשון זה משמע שראוי להחמיר בשהוחמו ביום טוב יותר אם כן שמא אף בהוחמו בקרקע נאסור מה שאנו מתירין בהוחמו בע"ש שמוכיח שם שאם החמין הן בקרקע מותר לשפוך מן המים על כל גופו אבר אבר דהיינו להשתטף ברבי שמעון דמתניתין כוותיה דשריא להשתטף בעניין זה בד"א בהוחמו מערב שבת אבל בהוחמו בשבת אסור אפילו ידיו לחודיה אפילו הן בקרקע אבל ביום טוב תנן [שם] ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגלו וב"ה מתירין אע"פ שיש דברי' בשיטה זו שיש מפרשין השמועה בעניין אחר כן תופשים כל רבותינו עיקר באשר בארנו. בשבת [דף ד] מסקינן שאם שכח והדביק פת בתנור בשבת ונזכר מותר לו לרדות קודם שתאפה ויבא לידי מלאכה גמורה שרדיית הפת אע"פ שהיא אינה מלאכה אסרו אותה חכמים שמא יבא לאפות כדתניא בפרק כל כתבי הקדש [דף קי"ז] המדביק פת בתנור מבעוד יום וקדש עליו היום מציל ממנה מזון שלש סעודות ואומר לאחרים באו והצילו לכם ואע"פ שאינה מלאכה כשהוא מציל לא ירדה במרדה אלא בסכין כדי לשנות פסק הר"ר אליעזר אע"פ שאין בישול אחר בישול כדתנן בפרק חבית שנשברה [דף קמ"ה] כל שבא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת פירוש בחמין בכלי ראשון שנתכשל כל צרכו מכל מקום יש בישול אחר אפוי וצלי דקיימא לן כרבי יוסי דאמר [בפרק כל שעה דף מ"א] יוצאין בפסח במצות רקיקי שרוי אבל לא במבושל אחר אפיי' אע"ג שלא נמוח שהבישול שאחר כן מבטל האפייה ורבי מאיר ורבי יוסי הלכה ברבי יוסי וכן פסק בה"ג כרבי יוסי הלכה יזהר אדם שלא יתן פת אפוייה אף בכלי שני בשבת במקום שהוא סולדת בו וגם מצלי יזהר אדם ובשר או דג מבושל לא יתן אצל האש כחום גדול שהיד סולדת בו ואם עשה חילל את השבת וחוששני לו מסקילה וחטאת עכ"ל, ומכלי שני שכתב הרב דומה שתופס עיקר דיש דברים שמתבשלין אף בכלי שני כדאמר לעיל דמלח בכלי שני נמי בשלה ואין אנו בקיאין בדברים הקלים להתבשל וראוי להחמיר בכולן ובירושלמי דמעשרות [פרק קמא סוף הלכה ד'] גרסינן מה בין כלי ראשון לכלי שני אמר רבי בון בכלי ראשון אין היד שולטת בכלי שני היד שולטת אמר רבי יונה אף בכלי שני אין היד שולטת אלא עשו הרחקה לכלי ראשון ולא עשו הרחקה לכלי שני אמרינן בפרק כירה (שבת דף מ"א) המיחם שפינהו ויש בו מים המים לא יתן לתוכו מים מועטים כדי שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירם:
73
ע״דהגוזז (כט) עיקרו של גוזז הוא שגוזז צמר או שער מעל (ל) הבהמה חיה ותולדה (לא) דאורייתא הוא דאמר ריש לקיש בפרק כלל גדול (שבת דף ע"ד) התולש כנף חייב משום גוזז מפני שדרך כנף בתלישה והקוטמו חייב משום מחתך והמורטו חייב משום ממחק ובפרק הלוקח בהמה (בכורות דף כ"ה) מסקינן דשוחט בהמה בי"ט עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו ובעוף (לב) לא יתלוש מפני שהוא דרכו ובתולדה דרבנן דתנן בפרק שואל (שבת דף קמ"ט) אין רואין במראה של מתכת בשבת ומפרש התם מפני שאדם עשוי להסיר בה נימין המדולדלות שאינן שוות לשאר שערות עוד יש תולדה דאורייתא ותולדה דרבנן בפרק המצניע (שבת דף צ"ד) דאמר התם הנוטל מלא פי הזוג בשבת שהם שתי שערות חייב משום גוזז רבי אליעזר אומר אחת ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות שאפילו אחת חייב ודבר זה אפילו בחול אסור משום לא ילבש גבר וגומ' ותנן [שם] התולש צפורניו בידו או בשיניו וכן שערו ושפמו וזקנו רבי אליעזר מחייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר צפורן שפירשה רובה וציצין שפרשו רובן ביד מותר בכלי פטור אבל אסור וביד מותר לא אמרן אלא שפרשו כלפי מעלה ומצערות אותו ונחלקו רבינו שלמה ורבינו יעקב בפירוש דכלפי מעלה אם לצד הגוף אם לצד החוץ לא פירשו רובן ביד פטור אבל אסור בכלי חייב חטאת:
74
ע״ההמלבן (לג) תולדה דאורייתא למלבן אמרי' בזבחים אמר רבא זרק סודר למים חייב חטאת ומפרש (לד) טעמא דשריי' בגד זהו כיבוסו וליבונו כשיש שם טינוף ומכאן פוסק בהלכות גדולות אם נפל יין על בגד בשבת שאסור להשליך עליו מים ודיני סחיטה מפורשין במלאכת דש שיש סחיטה שהיא תולדת ליבון ויש שהיא תולדת דש, תולדה דרבנן תנן בפרק חבית שנשברה [דף קמ"ו] מי שנשרו כליו במים מהלך בהן ואינו חושש ובפרק משילין (ביצה דף ל"ה) מוכיח שפירוש מי שנשרו לשון נשירה ונפילה הגיע לחצר החיצונה שוטחם בחמה אבל לא כנגד העם ותני עלה רבי אליעזר ורבי שמעון אוסרין לשוטחן בחמה אפילו שלא כנגד העם סברי לה כרב דאמר כל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור והלכה כרב דסתמא תלמודא הכי אית ליה במסכת ע"ז [דף י"ב] גבי מעות שנפלו לפני ע"ז לא ישחה ויטלם מפני שנראה כמשתחוה לע"ז ואם אינו נראה מותר ומדקדק שם מאי אינו נראה אילימא דלא מיתחזי לעלמא והאמר רב כל דבר שאסרו חכמים וכו' וכן פסק רב אלפס ואמרינן בפרק תולין טיט שעל בגדו מכסכסו מבפנים ולא מבחוץ ומותר לגוררו בצפורן עוד אמרינן התם [בדף קמ"א] טיט שעל גבי רגלו מקנחו בקורה וכו' בפרק חבית אמרינן עוד המנער (לה) טליתו בשבת חייב חטאת ואוקמא בחדתי ואוכמי דקפיד עלייהו דהוי כמלבן פירש רבי' שלמה יצחקי ורבי' חננאל מפני האבק ורבינו יצחק קבל מרבי' יעקב שמנערו מפני מים או גשמים שנפלו על טליתו שבעניין זה מדברת משנתינו ודומה יותר תיקון מנעירה לצורך אבק בזבחי' [דף צ"ד] אמרינן שכשוך מותר במנעל כיבום אסור ותנן בשבת [דף קמ"ב] כר שיש עליה לשלשת יקנחנה בסמרטוט ואם הוא של עור נותן עליו מים עד שתכלה:
75
ע״והמנפץ (לו) בין במנפץ בין במלבן אין חילוק בין צמר ופשתן לדברים אחרים בד"א בפשתן שאין בו גבעולין אבל (לז) יש בו גבעולין הרי הוא תולדת דש תולדה דאורייתא דאמרינן בירושלמי [פרק כלל גדול דף י' עמוד ג'] ההין דנפיץ סיב או גמי או הוצין חייב משום מנפץ ההין כמו מי שמנפץ ומזה למדנו שהמנפץ את הגידין עד שיעשו כצמר כדי לטוות אותן הרי זה תולדת מנפץ וחייב:
76
ע״זהצובע (לח) מסקינן בפרק כלל גדול (שבת דף ע"ה) לרב דשוחט חייב משום נטילת נשמה ומשום צובע כדאמרי' התם שרצונו שיהא נצבע בית השחיטה בדם כדי שיראו בני אדם שנשחטה מחדש ויקחו ממנו וגרסינן בתוספתא [פרק ט' דשבת] מניין למאדים שהוא חייב שנאמר עורות אלים מאדמים וגרסינן בירושלמי [פ"ז הלכה ב'] מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בשרביט בעורות האלים והדם נצרר שם ונצבע וגרסינן בירושלמי [שם] הפוקסת חייבת משום צובע פירוש כמין בצק מדבקת בפנים וכשנוטלתו מאדים וגרסינן נמי בפרק המצניע אשה (לט) לא תעביר שרק על פניה מפני שצובעת בכל (מ) אלה לא מצינו חיוב אלא כשאדם חפץ באותה צביעה:
77
ע״חהטווה (מא) אורך ד' טפחים [* כך הוא במיימוני פרק ט' דשבת ובסמ"ק מצוה ר"פ אכן סוגית הגמ' ומשנה דפ' האורג (שבת דף ק"ה) וק"ו לא משמע כן דנותן שיעור לאריגה בסיט ולטוייה בסיט כפול ואח"כ כתב בעל הספר עצמו דשיעור לאריגה אורך ב' אצבעו' ולפי זה הי' שיעור טוייה אורך ד' אצבעות ולא ד' טפחים וצ"ע:] מכל דבר הנטווה חייב, המיסך (מב) אור"דיר בלע"ז, ועושה (מג) שתי בתי נירי' פיר' לי"צש בלעז, והאורג (מד) שני חוטים הוא הדין קולע שני נימין ושיעור (מה) האריגה והקליעה על אורך שתי אצבעות:
78
ע״טוהפוצע (מו) שני חוטין פירוש מנתק שני חוטין לשם צורך אריגה ובספרי ארץ ישמעאל וספרד גורסי' הבוצע בבי"ת ופי' רבינו משה [בפ' ט' הל' י'] בוצע מפריש השתי מעל הערב או הערב מעל השתי לצורך האריגה תולדה (מז) דאורייתא גרסינן בפ' כלל גדול (שבת דף ע"ד) אמר אביי האי מאן דעביד חלתא פיר' כוורת חייב משום אחת עשרה חטאות ושלש מהן מיסך ועושה שתי בתי נירין ואורג:
79
פ׳והקושר (מח) והמתיר אומר שם [בדף ע"ד] שכן ציידי חלזון קושרין הרשת ומתירין גרסינן בפ' אלו קשרים (שבת דף קי"ב) גבי היתר רצועות מנעל הא דתניא חייב חטאת בדאושכפי פי' דרצען שתוחב ראש הרצועה במנעל דרך הנקב וקושרה בפני' שלא תצא והא דתניא פטור אבל אסור בדרבנן פי' תלמיד חכם שהרצועה שכורך סביב רגלו אינה כרוכה בחוזק ואינה מהודקת יפה ושומט' ולפעמים נועלו עם הרצועות הכרוכות סביב מנעלו בלא התרת קשר והא דתניא אידך מותר לכתחילה בדבני מהוזאי פי' שקושרין הרצועות סביב מנעלו ורגלו בדוחק וצריך להתירו בכל ערבית כך פירש רבינו שלמה ור"י (מט) מפרש שמנעל של תלמידי חכמים כורכין אותם בדוחק וקושרין ואין חולצין מנעליהן מרגליהם אלא בליל שבת לפי שלומדי' ככל הלילות של חול ושוכבי' מעט במלבושיהם הלכך פטור אבל אסור ולפי זה אסור לקשור שני ראשי האבנט ברצועות בתוך המכנסיים בשבת כי אם בעניבה וטוב לעשות בראש האבנט כמו שעושין לחגורות בעין בוקל"א בלעז או של ברזל או של שאר מתכת ומוכיח (נ) בשבת [דף קי"א] שכל קשר שחייבין על קישורו כך חייבין על היתירו וכל קשר שפטור אבל אסור כך היתירו וכל קשר שמותר לקושרו כך מותר להתירו גרסי' בירושלמי דאלו קשרים נשמטו רצועות המנעל מותר להחזיר הרצועות למקומן ובלבד שלא יקשור, חבל דלי שנפסק לא יהא קושרו אלא עונבו כרבנן דסתמא דתלמודא פריך בעירובין [דף צ"ו] גבי תפילין שאין מקושרות ולענביה מיענב':
80
פ״אהתופר (נא) שני תפירות, אמר ר' יוחנן והוא שקשר שני ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט אבל אם תפר יותר על שתי תפירות אע"פ שלא קשר חייב שהרי מתקיימת התפירה ואמר מר זוטרא בר טוביה המותח (נב) חוט של תפירה בשבת חייב חטאת פי' שנתרווחה התפירה ונתרווחו הנקבים והוא מותח החוט להדק את התפירה חייב מדקדק (נג) הרב רבי אליעזר ממיץ למה אין תופר שתי תפירות חייב גם משום קושר שהרי אין מתחייב אלא אם כן קשרן ופוסק מכאן שאין נקרא קשר של קיימא אלא אם כן עשה קשר על גבי קשר אמנם יש קשרים שמתקיימין בקשר אחר כגון שקושר חבל אחד בראש ואינו קושר שני ראשיו וכיוצא בזה ודאי נחשב קשר של קיימא אף בקשר אחד:
81
פ״בהקורע (נד) על מנת לתפור שתי תפירות שכן יריעה שנפל בה דרנה פירוש תולע קורעים אותה ותופרים אותה אבל קורע להפסידה פטור מפני שהוא מקלקל ואמרינן בשבת [דף ק"ה] הקורע (נה) בחמתו או על מתו הואיל וחמתו שוככת בדבר זה הוי במתקן וחייב לר' יהודא שאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה אבל ר"י פוסק לפני' כר' שמעון [לקמן במלאכ' הצד מביאו]:
82
פ״גהצד (נו) מוכחת (נו) ההלכה [בדף ק"ו] שעיקר חיוב צידה הוא בדבר שדרך מינו לצוד אותו כגון חיה ועוף ודגים והוא שיצוד אותו למקום שאינו מחוסר צידה כגון שרדף אחרי הנצוד עד שיכנסו למקום צר שיכול ליטלו בשחייה אחת הצד (נח) את הישן ואת הסומא חייב הצד צבי זקן או חגר או חולה או קטן פטור הצד חיה או עוף שברשותו כגון אווזין ותרנגולים ויוני עליה פטור [שם בדף ק"ז] הצד פרעוש ר' יהושע פוטר הואיל ואין במינו ניצוד ואע"פ שר' אליעזר מחייב הלכה כר' יהושע וכל אלה שהוא פטור מ"מ אסור מדרבנן ואסור לצוד פרעוש בשעה שקופצת מכאן לכאן אבל בשעה שעוקצת מותר ליקח אותה ולהשליכה דדבר שאין בו אלא איסורא דרבנן במקום צערא לא גזרו. גרסינן כשבת [דף ק"ז] אמר (נט) שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מהני תלת דפטור ומותר חד הא דתנן צבי שנכנס לבית וישב הראשון על הפתח ומלאהו ובא השני וישב בצידו אע"פ שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור וזה הפטור פי' פטור ומותר כדמסיים בסיפא הא למה זה דומה לנועל ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו ואידך דתנן במס' עדיות [דף ב'] המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה לחה פטור ומנלן דפטור ומותר דתנן בשבת [דף קכ"ב] שמטלטלין מחט של יד ליטול בה את הקוץ ופריך וניחוש דילמא חביל ביה ומקלקל בחבורה [*) בפרק הנחנקי תמצא כל הסוגיא דף פ"ד ופ"ה ועיין בתוס' פרק האורג שם ותמצא מבואר יותר:] חייב ומתרץ דאפי' חביל ביה הויא מלאכה שאינה צריכה לגופא ופטר עליה ר' שמעון ואין כאן אלא איסורא דרבנן ובמקום צערא לא גזור ואפילו לרבי יהודא דאמר מלאכה שאינה צריכא לגופה חייב עליה קסבר מקלקל בחבורה פטור ואין כאן אלא איסורא דרבנן ובמקום צערא לא גזור מכאן מביא רבינו יצחק ראייה [תוס' פ"ק דכתובות בד"ה האי דף ו'] דפסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור שהרי במתכוין להוציא לחה היה אסור מדרבנן אי לאו משום דבמקום צערא לא גזרו אע"פ שלעניין הפה הוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה דאי ניחא בפה כי לא מכוין נמי חייב ואידך דתנן [בעדיות דף ב'] הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור ומנלן דפטור ומותר דתנן [שבת דף קכ"א] כופין קערה של חרס על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה ועל צואת קטן ועל עקרב שלא תשוך, בריש שמנה שרצים מוכיח דהנך דפטורין ומותרין היינו אליבא דר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ושמואל אליביה מיירי אבל שמואל גופיה סבירא ליה בזבחים [דף צ"ב] כר' יהודא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייבין עליה ופוסק רבינו יצחק דכרבי שמעון קיימא לן דהא רבא דהוה בתראה סבירא ליה בפרק נוטל (שבת דף קמ"א) כוותיה, תנן [דף ק"ו] שמונה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהן חייב פי' אע"פ שלא יצא מהן דם אלא נצרר דסופו לצאת ושאר שקצים שאין להם עור החובל בהן פטור פי' עד שיצא מהם דם דודאי אין סופו לצאת דכיון שאין להם עור מי מעכבו והצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור וברישא לא הוצרך לפרש לצורך שמאחר שיש להם עור סתם צידתן לצורך:
83
פ״דהשוחט (ס) פירש שמואל [בשבת דף ע"ה] שוחט משום מאי מחייב משום נטילת נשמה שהיתה דאין עיבוד באוכלין ומ"מ (סט) מצינו איסור מליחת באוכלים מדרבנן שלא לעשות כמעשה חול כדאמרי' בשבת [דף ק"ח] דביצה לאביי מותר למלוח אבל צנון אסור למלוח כדי לשהו' בתוך המלח יותר מחתיכה אח' אבל לטבול פעם אח' במלה שרי כרב נחמן וכתב רבי' שמשון שיש ליזהר שלא למלוח בשבת פולין ועדשים שנתבשלו הרבה יחד עם קליפתן וגרסי' [שם] אין עושין מי מלח מרובין לתת בתוך הכבשים אבל עושים מי מלח מועטים ואוכל בהן פתו ונותן לתוך התבשיל ואע"פ שר' יוסי חולק ואומר מסקינן בעירובין [דף י"ד] דאין הלכה כר' יוסי בהילמי הוא מה שאמרנו הלכך מותר לעשות מי מלח מועטין לערב מים עם מלח יחד ולשפוך על נתחי עוף צלוי ואפי' ר' יוסי שרי התם כשנותן שמן לכתחלה לתוך המים או לתוך המלח הלכך אפי' לר' יוסי אם מפזר מלח על נתחי העוף ואח"כ נותן עליהן מים או יין ומנענע יחד מותר ושמנונית העוף ולחלוחיתו ממתק כח המלח ובליל פסח שחל להיות בשבת מותר לערב חומץ ומלח או יין ומלח בשבת כדי לעשות בו טיבול ראשון כרבנן דשרו מי מלח מועטין אבל בחרוסת אומר ר' יעקב ורבי' יצחק שאינו נזכר במשנה עד טיבול שני ושם הוא עיקר עם המרור כדאיתא בפסחים [דף קי"ד] וקודם המצות אין למלאות כריסו ממנו, גרסי' בביצה [דף י"א] לגבי יו"ט אומר שמואל מולח אדם כמה חתיכות בשר אע"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אח' רב אדא מערי' ומלח להו גרמי גרמי, ותולדה דרבנן לעיבוד עור כדתנא בביצה [שם] אין נותנין העור לפני הדורסן וב"ה מתירי' ומפרש שם שאפי' ב"ה אין מתירין אלא כדי שלא יבא להמנע משמחת י"ט מלשחוט בהמות ואם לא היה כן אסו' מפני שדומ' דריסת העור לעיבוד וכתב רבי' משה [פ"א] שהעושה כן בשבת הוה תולדה דאורייתא למעבד וחייב:
84
פ״ההממחקו (ע) תולדה דאורייתא א"ר יוסי בר' חנינא [בד' ע"ה ועיין שם בתוספות] השף את העור בין העמודים בשבת חייב משום ממחק ופי' בירושלמי[שבת פ"ו] שזו המחיקה היתה במשכן ואריב"ל הממרח רטיי' בשבת חייב משום ממחק גרסי' בשבת [דף קמ"ו] לא יתן שעוה בנקב המגופה מפני שהוא ממרח:
85
פ״והמחתכו (עא) המחתך מן העור כדי (עב) לעשות קמיע חייב וכל דבר שאדם מחתך ומקפיד על מדתו נקרא' מלאכ' מחתך כדאמר (עג) בשב' [דף ע"ד] דהחותך כנף לצורך חייב משום מחתך ואמר אביי [שם] האי מאן דעביד חלתא היא כוורת חייב י"א הטאות וא' מהן הוא מחתך קנים במדה, בפ' המביא מסקינן (עד) כי הנוטל קיס' של עץ מלפניו וקוטמו לחצות בו שיניו חייב וכל דבר שהוא ראוי למאכל בהמה כגון תבן ועשבים לחין והוצין וכיוצא בהן מותר לקטום אותם בשבת מפני שאין בחיתוכן שום תיקון ומותר לקטום עצי בשמים להריח בהן כדאמרי' התם דמפשח רבי יהודא אלוותה פי' אלוותה מקלות;
86
פ״זהכותב (עה) ב' אותיות,
87
פ״חוהמוחק (עו) ע"מ לכתוב במקום המחק שתי אותיות חייב סתם (עז) כתיבה אינה אלא בקלף ובדיו תולדה דאוריי' דתנן [בשבת דף ק"ד] כתב בסם ובסיקרא וכל דבר המתקיים חייב תולדה דרבנן בשבת [שם] כתב במשקין ובמי פירות וכל דבר שאינו מתקיים פטור אבל אסור תניא בשבת [דף צ"ד] הכוחלת רבי אליעזר מחייב חטאת והכמים אוסרין משום שבות ואמרי' (עח) בגמרא דכוחלת היא תולדה דכותב תולדה דרבנן למוחק דתנן בפ' שואל (שבת דף קמ"ח) מונח אדם את ארחיו ואת פרפרותיו מפיו ולא מן הכתב מאי טעמא אמר רב ביבי גזירה שמא ימחוק ומסקינן אפי' בכותבו בכותל גבוה:
88
פ״טהבונה (עט) תנן הבונה כל שהוא חייב והקודח כל שהוא חייב ולמעלה במלאכת חורש הבאתי שהמשוו' פני קרקע בבית כגון שהשפיל תל או מילא חריץ הרי זה בונה וחייב וגרסינן התם [בדק"ב] עייל שופתא בקופינא דמרא פי' שהכניס עץ לחיות בית יד של קורדום בנקב הקורדום או בנקב המרא ה"ז תולדת בונה וכן כל כיוצא בזה וכן התוקע עץ בעץ כדאמרי' [שבת מ"ו] מטה של תרסיים לא יתקע ואם תקע חייב חטאת שיש בניין בכלים ודווקא במקום שצריך גבורה ואומנות יש בניין וסתירה בכלים אבל לא במקום שאין צריך גבורה ואומנות דהא תניא בשבת [דף קכ"ב] דלת של שידה תיבה ומגדל נוטלין ולא מחזירין גזירה שמא יתקע וכן מוכיח גבי החזרת תריסי' ומנורה של חליות שמתיר במס' ביצה [דף י"א] ובשבת [דף מ"ז] אמרי' שהיו עושים האמוראים מעשה כר' שמעון בן גמליאל דאמר אם היה רפוי מותר, המגבן את הגבינה ה"ז תולדת בונה כדאמרינן בשבת [דצ"ה] חולב חייב משום מפרק מחבץ חייב משום בורר מגבן חייב משום בונה ואינו חייב עד שיגבן כגרוגרת תולדה דרבנן דתנן בשבת [דף קל"ז] שחכמים אומרים אין תולין את המשמרת בי"ט מפני שאין עושין אהל עראי בתחלה בי"ט וכ"ש בשבת אמרינן פ' המביא [דף ל"ב] אהל קבע אסרה תורה וגזרו חכמים על אהל עראי משום אוהל קבע בניין קבע אסרה תורה וגזרו רבנן על בניין עראי משום בנין קבע ובשבת [דף קל"ט] אמרי' פרוונקא אפלגא דכובא שרי כולא כובא אסיר פי' בגד שמכסה פי החבית לא יכסה בו את כולה מפני שנעשה אהל אבל מכסה בו את מקצת פיח ובשבת [דף קכ"ה] גרסי' דחכמים אומרין אין עושין אהל עראי בתחלה בי"ט אבל מוסיפים עליו אף בשבת וכל מקום שיש אהל טפח מע"ש או מעי"ט למחר פושטו ומרויחו יותר דלא הוי אוהל אלא תוספת ושרי והכי נמי אמרינן בעירובין [דף ק"ב] זילו כרובו בודיי היא מחצלת ושיירו בח טפח למחר פשטוה דמוסיף על אהל עראי הוא ושפיר דמי, מסקינן בשבת [דף ק"ד] נפל דופן שלישי של סוכה לא יעמיד בה כלים ולא יזקוף את המטה לפרוש עליה סדין לפי שאין עושין אהל עראי ודווקא דופן ג' שהוא מעיקר מחיצות המתירות את הסוכה אבל דופן רביעי שאינו מתיר הסוכה מותר לזקוף שם המטה לפרוש עליה סדין וגרסינן [בפ' כל גגות] שמואל ורב הוו יתבי בההוא חצר נפלה המחיצה המפסקת בין חצר לחצר אמר שמואל נגידו לי גלימא דקסבר דבלא שום מחיצה מטלטלין עד עיקר מחיצה דקסבר כיון שהותר למקצת שבת הותר לכולה הילכך אין מחיצה זו של גלימא באה להתיר אהדרינהו רב לאפיה דקסבר אם אין שם מחיצה אין מטלטלין בו אלא ד"א הילכך מחיצת הגלימא באה להתיר לטלטל ואסור לנטותה ובההיא עובדא הלכתא כשמואל דהא ק"ל שם [בדף צ"ג] דדיורין הבאין בשבת לא אסרי דהואיל והותרה מקצת שבת הותרה כולה וכן פסק רב אלפס [פרק כל גגות] הרי למדנו דכל מחיצה מן הצד שאינה צריכה להתיר שום דבר שמותר לנטותה בשבת ואמרי' נמי בשבת [דף קל"ח] ובערובין [דף ק"צ] וילון מותר לנטותו ומותר לפורקו בשבת וכן כילת חתנים שאין בגגה טפח ולא נחית מפוריא טפח מותר לנטותה ומותר לפורקה בפ' כל גגות (עירובין דף צ"ג) דרש מרימר גידוד חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין ומסקינן שם שכן הלכה ולפיכך שתי חצירות זו למעלה מזו ויש בעליונה גידוד חמשה ומחיצה חמשה לא מיבעיא בתחתונה שמותר לטלטל בה הואיל ורואה פני עשרה שבזה אפי' רב חסדא שחולק [שם] על מרימר מודה אלא אף בעליונה מותר לטלטל בה גרסי' בעירובין [דף ק"א] ובגיטין [דף ל"ב] אמר רב יהודא ביעתא מדורתא פוריא קדרא חביתא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור פי' רבי' יעקב [בתו' שם דף ק"א] ביעתא שני סדרי בצים וסדרי בצים מלמעלה ומדורתא שני סדרי עצים וסדר עצים מלמעלה פוריא היא כעין קיקח"א בלעז היא מטה גדולה שמחיצותיה מגיעות עד לארץ ונוטי' באמצעה עור גדולה וקושרין אותם בלולאות סביב סביב [בתו' פ' המביא ל"ב] וקידרא היא קדירה אחת על שתים חביתא חבית אחת על שתים שכל אלו דומים לבניין שמחיצותיהם מגיעות עד לארץ הלכך כשמתחיל מלמטה למעלה אסור [שם בתו' ד' ל"ג] ולא תימא דרב יהודה כרב סבירא ליה דקסבר כר' יהודא בשבת ובכתובות [דף ה'] דדבר שאין מתכוין אסור אלא אפי' לר' שמעון נמי אסור כיון שמתכוין לסדרם בעניין זה אבל לקבוע שלחן על סמיכותיו כיון שאין מחיצות מגיעות עד לארץ מותר בכל עניין מסקינן בשבת [דף קכ"ה] שפקק החלון בזמן שהוא מתוקן לכך אע"פ שאינו קשור ואינו תלוי מותר לפקק בו את החלון:
89
צ׳והסותר (פ) דווקא סותר ע"מ לבנות [עיין בשבת ובתוס' דף ל"א] אבל סותר ע"מ לקלקל פטור ויש סותר בכלים שמותר כדתנן בשבת [דק"מ ועיין שם בתו'] שובר אדם חבית לאכול ממנה גרוגרות וקאמר שמואל בביצה [דף ל"א] חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע וחותך אחד שבת וא' י"ט מכאן הורה הרב רבי אליעזר ממי"ץ שאם נאבדה מפתח של תיבה והוא צריך לפותחה לצורך שבת ישברנה לכתחלה ואין בדבר חשש איסור אבל רבי' שמשון כתב וזה לשונו אמר רבי דמההיא דבכל מערבין [דף ל"ד] יש ללמוד דדווקא בקשור בחבל מפקיע וחותך אבל פותח' של עץ ושל מתכת אסור לשבר ולהפקיע מדקשיא לן גבי נתן עירובו במגדל אמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר דפשיטא ליה שאין יכול להפקיע בפותחת וליטול העירוב אע"פ דסתם המגדל שבכל התלמוד הוא כלי כמו הצד צבי לבית וצפור למגדל וכמו ההיא דתחילת פ' כל הכלים (שבת דף קכ"ב) עד כאן דבריו:
90
צ״אהמכבה (פא) והמבעיר תניא בביצה [דף כ"ב] הנותן (פב) שמן לנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה מסקינן (פג) בשבת [דף י"ב] שאסור לקרות לאור הנר בשבת אלא אם כן קורא אחר עמו ובמקום אחד יקראו שניהן אבל אסור לקרות בשני מקומות אפי' בספר אחד כל זה שמא יטה הנר ונמצא מבעיר שממשיך השמן לפי הפתילה ואמר רבה [שם] ואפילו הנר גבוה שתי קומות לא חלקו באיסור אמר רב הונא [שם] ובאור המדורה אפילו עשרה בני אדם ואפילו בענין אחד אסור לקרות שקל יותר לנענע לפידים וביום הכפורים שרגילין לומר סליחות ותפילות לאור הנר וקורא בספר יחידי התם אימת יום הכפורי' עליו ואימת ציבור עליו וגם צורך שעה להרבות תחנונים אבל ליל יו"ט שחל להיות בשבת אין החזן אומר מעריב ופיוט בתוך המחזור לאור הנר ביחידי שאינו כל כך צורך שעה לומר פיוט [שם] אמר רבה בר שמואל אבל מסדר הוא ראשי הפרשיות פירוש מריץ בפיו ראשי כל הפרשיות בספר יחידי לאור הנר ומתוך שראש הפרשה שגור בפיו הוא נזכר בכולה וכן הדין בלילה ראשון של פסח שחל להיות בשבת וחפץ לומר האגדה לאור הנר אסור אלא צריך שיקרא אחר עמו בספרו ולעיין עמו מי שאינו יודע לקרות אינו מועיל ואם בעיוני כל ראש פרשה ופרשה יודע לגמור את כולה בעל פה טוב הדבר כדפרישית וכן מסקינן [בתוס' שם] שלא יפלה כליו לאור הנר [שם] וגם להבחין בין בגדו לבגד חבירו אסור למעלה בדיני הטמנה אמרנו דגרסינן במסכת שבת בשלהי פרק במה מדליקין [דל"ד] אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ של גחלים וזה אסור פן יחתה בגחלים משתחשך ותניא בכריתות [דף כ'] החותה בגחלים בשבת חייב שתים מפני שמכבה את התחתונות ומבעיר את העליונות דברי רבי אליעזר ברבי צדוק וחכמים אומרים אינו חייב אלא אחת בסוף פ"ק דשבת [בדף כ'] מסקינן שאסור ליתן עצים באש סמוך לחשיכה ערב שבת אלא אם כן נאחז האור ברוב העצים קודם חשכה אבל סילתי פירוש קיסמין דקין שרי [ובגמרא שם לא משמע כן וצריך עיון] דנדלקין בקל ובפחמין אפילו כל שהו נדלקין מותר שהולך ומתפשט האש מעט מעט וליכא למיגזר שמא יחתה בשבת [דף כ'] תנן שאין עושין פתילה שמדליקין בה בשבת מדברים שהאש מסכסך בו כגון צמר הנעשה מקליפה דקה שסמוכה לגוף הארז תחת הקליפה עבה וזה קרוי בלשון משנה לכש ולא בצמר העשייה מקליפה דקה הסמוכה לאילן ערבה תחת הקליפה עבה וזה קרוי בלשון משנה פתילת האידן ולא בפשתה שאינה נפוצה וקרוייה בלשון משנה חוסן [שם] וכן לא מצמרי הבהמות ולא משער ומאיזה דבר עושין פתילה מדברי, שהאור נתלית בהן כגון הפשתה הנפוצה ובגדי שש וקנבוס שקורין יקאנב"ו בלע"ז וצמר גפן שקורין קוטו"ן אומר רבינו יעקב [בתוס' שס בדף כ"ז כל הסוגיא] שמותר לעשות מהם פתילות וכן הוא מנהג בכל מקום ואע"ג דתנן [שם בדף כ"ז] כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן הני קנבוס וצמר גפן לאו יוצא מן העץ הם דאמר בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ"ב) כל היכא דשקיל פירא הדר מפיק גווזא מברכין בורא פרי העץ והני הענף אינו מוציא פרי בשנה שנייה [שם] ופשתן שהוצרך להתיר לפי שהוא קרוי עץ שנאמר ותטמנם בפשתי העץ ועוד אומר הרב רבי אליעזר ממיץ שאינו נקרא יוצא מן העץ אלא הנקלף מן העץ קליפה העליונה כעין פשתן דאי מפרש הגדל מן העץ לא הוצרך לשנות לכש ופתילת האידן [דף כ"א] כרך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו אם להעבות את הפתילה פירוש כדי להוסיף אורה אסור ואם להקפות את הפתילה כדי שתהא עומדת למעלה ולא תשלשל למטה מותר אמר עולא [בדף כ"ה] המדליק צריך שידליק ברוב היוצא פירוש ברוב הפתילה היוצא מן השמן או מן השעוה שמן שמדליקין בו בשבת צריך שיהא נמשך אחר הפתילה אבל שמנים שאינם נמשכין אחר הפתילה כגון זפת [כולם במשנה ריש פרק ב' דף כ'] ושעוה ושמן קיק ואליה וחלב אין מדליקין בהן מפני מה אין מדליקין [בדף כ"א] בפתילות שאין האור נתלה בהן ולא בשמני' שאין נמשכי' אחר הפתילה גזירה שמא יהא אור הנר אפל ויטה אותה בשעה שישתמש לאורה ונמצא מבעיר חלב מבושל כלומר מהותך וצלול וקרבי דגי' שנימוחו אין נותן לתוכו שמן כל שהו ומדליק דדילמא רבנן דאסרי לית להו דרב ברונא דשרי דקאמר תלמודא [עיין בדף כ"ד ודף כ"ו ומילתא דרב ברונא בדף כ"א] דלא מסיימי איזה תנא לית ליה דרב ברונא. [בדף כ"א] וכן כל שמני' שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן אפי' עירבן בשמנים שמדליקין בהן לא ידליק מפני שאינן נמשכין [בדף כ"ד] אין מדליקין בעטרן מפני שריחו רע שמא יניחנו ויצא וחובה עליו לישב לאור הנר [עיין בדף כ"ה] [דף כ"ו] ולא בצרי מפני שריחו טוב שמא יקח ממנו מן הנר ועוד מפני שהוא עף [שם] ולא בנפט לבן ואפילו בחול מפני שהוא עף ויבא לידי סכנה והלכה בחבמים שאומרין [בדכ"ד והמסקנא בדכ"ו] שמותר להדליק לכתחלה בשאר שמנים כגון שמן צנון ושמן לפת ושומשמין וכל כיוצא בהן אין אסור אלא אלו שמנו חכמים בלבד [במשנה ראשונה דף כ'] פסקו רבותינו שהזפת ושעוה וחלב מותר לעשות מהן כעין פתילה ארוכה שקורין קנדיל"א בלעז להאיר על השלחן בשבת דהא דתנן [שם] לא בזפת ולא בשעוה היינו לתת מהם חתיכה על הפתילה אבל לעשות כעין פתילה מותר כדאמר התם [בדף כ'] מהו דתימא לפתילתא נמי לא קא משמע לן דשרי ונר הדולק מערב שבת במרתף לראו' ולמשוך היין או בחדר אסור להיות מחלב כי אם מדברים שמדליקין בהן לאכול דאמר רב חסדא [בדף כ"א] שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם לצורך שבת מדליק בהן בחול בחנוכה דכבתה אין זקוק לה אבל בשבת בחנוכה אין מדליקין משום דמותר להשתמש לאורה ואיכא למיגזר שמא יטה ונר חנוכה היתה בחוץ על הפתח ושם לא היו אוכלין וקאמר דכיון שיכול להשתמש לאורח איכא למיחש לשמא יטה והוא הדין לנר של מרתף או של חדר גרסי' בשבת [דף כ"ב ודף ס'] ובפסחים [דף ק"א] אמר אביי כל מילי דמר הוא רבה הוה עביד כרב בר מהני תלת דעביד כשמואל שאומר שמותר להתיר ציצית מטלית זו וליתנו כטלית אחרת ושאומר הלכה כרבי שמעון שמתיר לגרור מטח כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ושאומר מדליקין מנר לנר פירוש לא מיבעיא נר של מצוה מנר של מצוה דשרי כיון דליכא בזויי מצוה וטעמא אכחושי מצוה עלה בקושיא [שם בדף כ"ב] אלא אפי' נר של חול מותר להדליק מנר של מצוה היכא שרוצה להדליק מנר של חול נר של מצוה אחרת וכתב הרב רבינו ברוך [בספרו סימן רכ"ט] הן נרות שבת הן נרות חנוכה הן נרות בית הכנסת מותר אבל נר של חול לצורך עצמה לכולי עלמא אסור כדמוכח בשבת [בדף כ"ב] דאמר התם דאין שוקלין דינרי זהב כנגד דינרי כסף של מעשר שני ואפי' לחלל עליהם מעשר שני אחר גזירה שמא לא יכוין משקלותיו ונמצא שלא שקל דינרי זהב של חול לצורך מצוה אמרינן בסוף כירה (שבת דף מ"ב) אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו שמן בשבת שהרי מבטל כלי מהיכנו ואם נתנו שם מבעוד יום מותר [בדמ"ז] ונותנים כלי תחת הנר בשבת לקבל בו ניצוצות [הסוגיא בתוס' שם] ואסור ליתן בתוך אותו כלי מים ואפילו מע"ש מפני שהוא מקרב כיבוי הניצוצות ומוקמינן לה אפילו לרבנן דאמרינן בפרק כל כתבי (שבת דף ק"כ) גרם כיבוי מותר וטעמא כיון שהמים בעין ובודאי יפלו הניצוצות ובכוונת כיבוי נותן המים הרי אלו כמכבה בידים אבל אלו צלוחיות של בית הכנסת שנותנין שם מים להגביה את השמן או שלא ישבר הכלי מותר [בפ"ק דף י"ב] כלים הדומין זה לזה ואינן ניכרין אלא בעיון הרבה אסור להקריבן לאור הנר ולהבחין ביניהם שמא ישחה ויטה לפיכך שמש שאינו קבוע אסור לבדוק כוסו' וקערות לאור הנר מפני שאינו מכירן גרסינן בפרק כל כתבי (שבת דף ק"כ) ר' שמעון בן ננס אומר פורסין עוד גדי על שידה תיבה ומגדל שאחז בהן האור וכן עושין מחיצה בכלים אפילו מלאים מים ואפילו חדשים הראוי' להתבקע ועל ידי כן תכבה הדליקה דגרם כיבוי מותר כדאיתא בגמרא [שם] אמר רב יהודא טלית שאחז בה האור נותנים בה מים [עיין שם בתוס' ולעיל בדיני סחיטה] מצד אחד אם כבתה כבתה וקאמר דסבר כר' שמעון בן ננס דשרי גרם כיבוי תנו רבנן [שם] נר שעל גבי טבלא כגון קרושו"ל בלעז שפתילה דולקת בו מערב שבת מנער הטבלא ונופלת ואם כבתה כבתה ומוקי לה [שם] בשכח דלא נעשה בסיס לדבר האסור מיהו אמרינן עלה בירושלמי כפרק כירה [דף ו, עמוד נ' ובתוס' שם מביאו] אמר ר' יוחנן קרוב זה לידי חיוב חטאת לפניו משום מבעיר לאחריו משום מכבה פירוש אם ימשך השמן לפניו או אחריו אמר שמואל בן ר' אבא קומי ר' אסא בכבתה א"ל תנוח רוחך ולא גרסינן בירושלמי ואם כבתה כבתה [שם בדף ק"כ] תנא נר שאחורי הדלת פירוש נר שנקבע בגוף הדלת כמו שרגילין להניח נרות חנוכה בדלת פותח ונועל כדרכו לייט עלה רב על מי שעושה כן דהוי פסיק רישיה דוודאי יכבהו ודווקא כשפותח ונועל כדרכו אבל בנחת בנחת ונזהר בשע' שפותח ובשעה שנועל מותר וכן כתב ר"מ [בפ"ה דף פ"ג] אמר שמואל [שם בדף ק"כ] פותח אדם דלת כנגד מדורה ולייט עלה אביי דגזר רוח מצויה שאינו מבעיר אטו רוח שאינה מצוייה שמבעיר תניא ירושלמי דפר' כירה נר המונח כנגד הדלת פותח ונועל בשבת ובלבד שלא יתכוין לכבות ולהבעיר רב ושמואל פתרין לה בששכח ומקללין למאן דעביד כן יכרת ה' לאיש אשר יעשינה. מסקינן בשבת [דקכ"א] הלכה שנכרי שבא לכבות הדליקה אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליהם אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו שכן שביתתו עליהם [שם דף קי"ד] דווקא קטן העושה לדעת אביו אבל כשאינו עושה לדעת אביו קיימא לן קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו [שם] אמר רבי אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד [ובכתובות ד"ע] קאמר למעוטי שאר איסורי שבת לאפוקי מהלכות גדולות שפירשו שאין חילוק בין דליקה לשאר אסורי שבת מסקינן בשבת [דף קי"ו] שאם נפלה דליקה בשבת בחצר שאינו מציל כל מה שבאותו חצר לחצר אחרת שבאותו מבוי אף על פי שעירבו גזירה שמא יכבה הדליקה כדי שיציל מפני שהאדם בהול על ממונו [בשבת דף מ"ד בתוס' שמתרץ מ"ש דנכי מת אמרינן איפכא] לפיכך גזרו שלא יציל אלא מזון שהוא צריך לו לאותו שבת וכלי' שהוא צריך להשתמש בהן בשבת ובגדים שיכול ללבוש שנמצא מתיאש מן הכל ואינו בא לידי כיבוי ואם לא עירבו אפי' מזונו וכליו אינו מציל ומהו מציל למזונו אם נפלה דליקה בלילי שבת מצילין מזון ג' סעודות הראוי לאדם לאדם הראוי לבהמה לבהמה נפלה בשחרית מצילין מזון שתי סעודו' נפלה במנחה מזון סעודה אחת ומפרש רב הונא [שם דף ק"כ] בד"א בבא לקפל פירוש שבא לקבץ ממקומות הרבה כלים הרבה או שהיה ממלא כלי ומוציאו ומערה וחוזר וממלא אותו פעם שנייה הוא שאינו מציל אלא מה שהוא צריך לו אבל אם הציל כלי אחד בהוצאה אחת אף על פי שיש לו כמה סעודות מותר והיינו דתנן [שם] מצילין סל מלא ככרות אף על פי שיש בו מאה ככרות ומיירי בעניין זה והוא הדין אם פירש טליתו וקיבץ בה כל מה שיכול והוציאה מליאה בבת אחת מותר ואומר לאחרים באו והצילו לכם כל אחד ואחד מציל מזון שהוא צריך לו או כלי אחד שמחזיק אפילו דבר גדול והרי הוא של מציל אם לא רצה המציל לקחתו ונתנו לבעליו מותר לו ליקח הימנו אחר השבת שכר עמלו ואין זה שכר שבת שהרי אין שם מלאכה ולא איסור שלא הוציאה אלא במקום מעורב ומה שהוא מציל ללבושו לובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול להתעטף ומוציא לחצר שאינה מעורבת כך פוסק רבינו ברוך [בספרו סוף סי' רמ"ה] אבל רבי משה כתב [פ' כ"ג] דדווקא במעורבת ופושט וחוזר ולובש ומוציא ואומר לאחרי' באו והצילו לכם וכל אחד לובש ומתעטף ומוציא והרי הן שלו כמו המאכל שהרי מן ההפקר הן זוכין [בדף קט"ו] מצילין כל כתבי הקדש שיש בחצר לחצר אחרת שבאותה מבוי ואף על פי שלא עירבו ובלבד שיהא מבוי שלש מחיצות ולחי אחד [שם ובפרק במה אשה (שבת דף ס"א)] הברכות הם התפלה והקמיעים אף על פי שיש בהן אותיות של שם ומענינות הרבה של תורה אין מצילין אותו מפני הדליקה פי' רבינו יצחק דווקא בימי התנאים והאמוראי' שלא נתנו ליכתב לא התלמוד ולא תפלות משום דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן אבל עכשיו שרבתה השכחה אנו מתירין לכתוב את הכל [בגיטין דף ס'] משום עת לעשות לח' הפרו תורתיך ושפיר מצילין הכל מפני הדליקה הן תלמוד הן תפלות [דף קט"ז] מצילין תיק הספר עם הספר אע"פ שיש בתוכו מעות ומכאן יש להוכיח שאם היו תפילין בתוך ארנקי של מעות מע"ש והיית' דליקא בשבת שיציל המעות אגב תפילין למקום הראוי להציל תפלין למבוי שאינו מפולש ואין די להציל ארנקי של מעות שהן מוקצה כמו אבנים אגב טבעות שיש בארנקי דשמא הטבעת בטל אגב המעות ששוים יותר ולא דמי לנוטל בנו ואבן בידו כלכל' ואבן בתוכה [בשבת דף קמ"א] מיהו בירושלמי [דף ט"ו] יש דסקיא מלאה מעות נותן עליה ככר ומטלטלה מפני הדליקה ומיהו בשילהי פרק נוטל (שבת דף קמ"ב) אמרינן לא אמרו כבר או תינוק אלא למת בלבד ושמא בדליקה מודה תלמוד שלנו לדברי הירושלמי, [תו' ר"פ כל כתבי קט"ז] אומר רבי' יעקב שמה שאמרנו למעלה שלא התירו רק הכלים הצריכין לו ודווקא מזון שלש סעודות זהו דווקא כשהדליקה באותה בית דמתוך שבהול אי שרית ליה טפי אתי לכבויי אבל כשהדליקה בבית אחר מותר להציל כל מה שיחפוץ בחצר חבירו המעורבת עוד אומר הרב רבי ברוך [בספרו סימן דמ"ה ועיין באורח חיים סימן שנ"ח] דווקא לחצר ולמבוי שסמוכין לרשות הרבים וגם אינן מקורין שאין גג עליהם ומיחליף לרשות הרבי' לדידהו דהוו להו רשות הרבי' דאוריי' רחבים שש עשרה אמה ומפולשים משער לשער ומצויים בו ששים ריבוא אבל בבית חבירו שיש לו גג ויש לו שם עירוב יכול להציל כל מה שירצה ועוד שאין לנו רשות הרבים גמורה וליכא למיגזר לאיסורא דאורייתא:
91
צ״בהמכה (פד) בפטיש [פרק ז' דף ע"ח] על כל גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש כגון המנפח בכלי זכוכית והמסתת את האבן על שם שהאומן שמלאכתו בפטיש מכה בפטיש על הכלי בשעת גמר מלאכה להחליקו ולתקנו כן (פה) פירש רב יצחק ואמר רב יהודא [שם] האי מאן דשקיל אקופי מגלימא חייב משום מכה בפטיש והני מילי הוא דקפיד עלייהו, פירוש אקופי הם בליטות ראשי החוטין הנראין על הבגדים לאחר גמר אריגתן וגרסינן (פו) במכות [דף ג'] אמר רב הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת פירוש משום מכה בפטיש:
92
צ״גהמוציא (פז) מרשות לרשות מדקדק (פח) התלמוד [בשבת ד"ב] מלשון זה שאפילו מרשות הרבים לרשות היחיד קרי הוצאה וטעמא מאי דכל עקירת הפץ ממקומו תנא קרי ליה הוצאה מיהו אמרינן בשבת [דף צ"ו] דהוצאת מרשות היחיד לרשות הרבים אב הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד תולדה, דייקא בהזורק הוצאה היכא בתיבה פירוש [בתוס' שם ובתוס' פ"ק דף ב'] אף על גב דבמשכן הויא מתוך שאינה נראית מלאכה לא גמרינן ממשכן ואי לא דכתיבה לא מחשבינן ליה מלאכה ובירושלמי [דשבת] אומר בזה הלשון מניין שהוצאה קרויה מלאכה ומייתי לה קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא שנמנעו העם להוציא הנדבה מבתיהן ליתן לגזברים [שם בשבת] ומשה והגזברים היו עומדים במחנה לויה שהוא רשות הרבים וקאמרי להו אל תפיקו ותיתו מרשות היחיד לרשות הרבים [שם ועיין בתו' שם] ומנלן דבשבת קאי גמרינן העברה העברה מיום הכיפורי' מה להלן ביום אסור אף כאן ביום אסור, וגרסינן בירושלמי [שם ברי' פ"ק] אמר רבי חייא בשם רבי אילא אפילו הכנסה את שמעת מינה כשם שנמנעו העם מלהוציא מבתי' וליתן לגיזברי' כך נמנעו הגיזברים מלקבל מידם ולהכני' ללישכה, וכשאחד עושה כל העקירה וההנחה היא איסורא דאורייתא [בשבת ד"כ] זה עוקר וזה מניח שניהן פטורין אבל אסורים [כל הסוגיא שם בד"ו] ת"ר (פט) ד' רשויות לשבת רשות הרבי' ורשות היחיד כרמלית ומקום פטור איזהו רשות היחיד חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה וכן גדר שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה וכל שכן היקף מחיצה גבוה עשרה טפחים שמקיף ארבעה טפחים וכן תל המתלקט גבוה עשרה טפחים מתוך ארבע אמות הרי הוא רשות היחיד כדאיתא בפרק הזורק [ד"ק] [שם בפ"ק] איזהו רשות הרבי' סרטיא היא דרך כבושה ופלטיא גדולה היא מקום השוק שמתקבצים בו ומבואות המפולשות ורחבים שש עשרה אמה אין מוציאין ואין מכניסין מרשות זו לרשות זו ואם הכניס והוציא בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת ונסקל בהתראה אבל (צ) ים ובקעה כגון שדות דלא דרסי בה רבים והכרמלית רחבה ארבעה ובמקום שרבים רגילין אלא אינה רחבה ששה עשר אמה או אין שולטין ששים ריבוא דומיא דדגלי מדבר [שם] וכן עמוד רחב ארבעה וגבוה שלשה או יותר אבל אין גבוה תשעה דאם גבוה תשעה מכתפי עלה רבים ומקרי ר"ה כל אלה קרויין כרמלית ואין להם לא דין רשות הרבים ולא דין רשות היחיד ולשון כרמלית מפרש בירושלמי [שבת דף ב, ומביאו בתוס' שם דף ו'] כר ומלא לא נגמר היטב כך כרמלית אין לא דין רשות זה ולא דין רשות זה ואין מוציאין ואין מכניסין ממנו לא לרשות הרבים ולא לרה"י ואם הוציאו והכניסו פטור אבל אסור אמר רבי יוחנן אין כרמלית פחותה מארבעה רחב אבל מקום פטור הוי מקום ברשה"ר שאין לו רחב ד' וגבוה ג' ומותר לטלטל ממנו לרה"י או לרה"ר ואם המקום שאינו רחב ארבעה וגבוה ג' עומד בין רה"י לרה"ר ע"ז א"ר יוחנן מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני רה"ר או לבני רשות היחיד לכתף עליו פי' לתת משא או חבילה על אותו מקום ובלבד שלא יחליפו פי' שבני רשות הרבים לא יקחו אליהם חפץ שבני רשות היחיד נתנו שם שיש לגזור פן יביאו חפץ מרשות הרבים לרשות היחיד דרך אותו מקום פטור בלא שום הנחה שם באמצ' ואם כן יהא חייב דתנו רבנן [שם בדף ה'] המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו שהוא כרמלית ומן התורה הוא מקום פטור חייב [בהזורק דף ק'] הזורק למעלה מעשרה טפחים באויר רשות הרבים ולמעלה מעשרה באויר כרמלית בדבר שאינו מסויים כגון פני הכותל הם מקום פטור אבל אויר רשות היחיד עולה עד לרקיע מסקינן (צא) בשבת [דף צ"ו] שהמעביר חפץ מתחילת ד' לסוף ד' ברה"ר ה"ז כמוציא מרשות לרשות וחייב, הזורק מרשות לרשות או המושיט מרשות לרשות ה"ז תולדת המוציא וחייב וכן הזורק או המושיט מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבי' הרי זה תולדת המוציא וחייב, דרשינן בערובין [דף מ"ח] שבו איש תחתיו שלא יטלטל חוץ לארבע אמות בר"ה אלא בתוך ריבוע זה של ארבע אמות על ארבע אמות יש לו לטלטל שהיא כמדת ארך אדם בינוני כשיפשוט ידיו ורגליו ובאמה שלו מודדים לו [שם] ואם היה ננס באבריו נותנין לו בד' אמות בינונית של שאדם [בעירובין בדף צ"ה] לפיכך מותר אדם לעקור חפץ ברשות הרבים וליתנו לחבירו שעמו בתוך ד' אמות וכן חבירו לחבירו אע"פ שהחפץ הולך כמה מילין בשבת מותר. [(* עיין כל הסוגיא במיימוני פרק י"ב דשבת דצ"ה ובפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף נ"א) וע"ש בפי' רש"י ור"ת בתוספות:] הואיל ויש לו לאדם לטלטל בכל המרובע הזה שהוא ארבע אמות על ארבע אמות נמצא מטלטל באורך אלכסונו של מרובע זה שהוא חמש אמות ושלשה חומשי אמות דכל שיעורי ארבע אמות שאמרנו הן ואלכסונן ופחות מזה פטור [במ"ס אין זה (אבל אסור) מסקינן בערובין [דצ"ה] לרבנן עומד אדם ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד כולה ועומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבי' ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות ואם הוציא פטור מפני שהוא ברשות אחרת [שם בדק"א] ובן עומד אדם ברשות היחיד ופותח בר"ה בר"ה פותח ברשות היחיד, עוד שנינו שם [בדף צ"ט] לא יעמוד אדם ברה"י וישתה בר"ה ברשות הרבי' וישתה ברשות היחיד אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה ומוקמינן לה התם כשהיה שותה בכלים נאים שהוא צריך להם גזירה שמא יוציאם אבל אם היו כלים שאינם נאים שאינו צריך להם מותר וכן אליבא דרבא [שם] אם הי' הבור בכרמלית אע"פ שהכלי' נאים מכניס ראשו בלבד ושותה במקומו אע"פ שלא הכניס ראשו ורובו, שנינו בעירובין [דף "ז] גזוזטרא שהיא למעלה מן הים אין ממלאין ממנה בשבת אא"כ עושה לו מחיצה גבוה עשרה טפחי' למעלה לגזוזטרא או מלמטה פירוש מלמעלה כל סביבותיה או סביב נקב ד' על ד' במקום החקוק באמצעיתה בין מלמטה מחוברת לגזוזטרא מתחתיה ורואין זו המחיצה התלויה כאילו ירדה ונגעה על המים ומסקינן לחד לישנא בגמרא [דף פ"ח] דאפילו לשפוך מותר אע"פ שהים מוליך שופכין חוץ למחיצת הגזוזטרא ופוסקים הגאונים כזה הלשון שמיקל כשל סופרים ומכאן יש להתיר אותם בתי כסאות שהם על המים הואיל ויש בהן מחיצה למעלה עוד שנינו שם [בדפ"ח] חצר שהיא פחותה מד' אמות אין שופכין לתוכה מים בשבת מפני שיוצאין ברשות הרבים במהרה אלא אם כן עשו לה עוקה מחזקת סאתים בין בחצר בין ברה"ר בצד החצר כדי שיהא המים נקבצים לתוכה רק שאם היא מבחוץ צריך לקמור העוקה פירוש לכסות הגומא מלמעלה בנסרין כדי שיפלו המים מידיו לתוך מקום פטור ותניא עלה בתוספתא [פ"ו] אע"פ שנתמלאת העוקה מבעוד יום שופכים לה מים בשבת אע"פ שהמים יוצאים ממנה לר"ה לכל הפחות בימות הגשמים כדמפורש בגמרא [שם בדף פ"ח] שהחצירות מתקלקלות וסתם צינורות מקלחין אבל בימות החמה אין שופכים לה אלא סאתים, שנינו עוד שם [בדף פ"ח] ר' אליעזר בן יעקב אומר ביב הוא חריץ שקמור ד' אמות בר"ה שופכין לתוכו מים בשבת פירש רבי' שמואל בתו' [שם] טעם קמירת הביב מפני החשד שהרואה המים שיוצאין מן הביב אינו ניכר שמן החצר הם יוצאים הואיל ומופלגים מן החצר ורבי' שלמה פירש שכשיעור ד' אמות על ד' אמות יש שיעור לבלוע סאתים מים שאדם עשוי להסתפק מהם בכל יום כדאי' בגמ' [שם] וחכמים אומרים [שם במשנה] לא ישפוך על פי הביב כלומר בתוך החריץ ואע"פ שיש אורך עד יציאתה מאה אמה כדאמר כגמ' [שם] גזירה שמא יאמרו צינורו של פלוני מקלח מים בשבת לרשות הרבים אבל שופך חוץ ויורדין לביב ובגמ' גרסינן [שם] תניא במה דברי' אמורים בימות החמה אבל בימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע שסתם צינורות מקלחין הן ואדם רוצה שיבלעו המים במקומן, ופירש רבינו יעקב [בתוס' שם] וכן רבינו משה [פ' ט"ו] דהאי בד"א קאי על לא ישפוך על הביב, פסק רבינו שמואל שמותר לשפוך מים ואע"פ שהולכין לרשות אחרת שאינה מעורבת ואין צריך קמירה מרשות לרשות וכן מוכח בגמרא דעירובין [דף פ"ח] דשתי עליות שלא עירבו ולפניהם חצר פחותה מד' אמות לשפוך מימיהם שאותה עליה שעשתה עוקה מותרת לשפוך על הדיוטא והן יורדין לעוקה אע"פ שאין החצר מעורבת, בפ' הזורק, [ד"ק] אמרינן דשופכין דספינה שופכין אותם על דופני הספינה והם יורדין לים דכחו בכרמלית לא גזרו רבנן מכאן פוסק רבינו משה [שם] שאם היה שופך על פי הביב והמים יוצאין לכרמלית הרי זה מותר ואפילו בימות החמה, [בתוס' שם דף ק' ובערובין דף פ"ח] ורבי' יעקב מחלק דשאני ספינה דאין דרכה להיות אצל רשות הרבי' ואין שייך לגזור בה כל כך כמו בבית אמרינן בעירובין [די"ב] שאמר רב יהודא שלשון ים הנכנס לחצר ופרץ הדופן במלואו אם עשה פס אחת בראש הכותל מותר למלאות מן המים לפנים ממקום המחיצה [שם] ות"ר חצר שנפרץ ביותר מעשר ונכנס בה לשון ים אין ממלאים ממנו בשבת, [שם ועיין לקמן במצות עירובין בסוף הספר] וגם אין מטלטלין בחצר חוץ לים מפני שנפרץ למקום האסור לו, אם צריך לחפץ שברשות הרבים או יש לו חפץ בבית אחר שלו או להביא יין ורשות הרבים מפסקת יוליך לשם תינוקת אם יקחוהו מאיליהן טוב הדבר כדאי' בפי חרש [ד' קי"ג] גבי מפתיחות בית המדרש שנאבדו אמר רבי פדת לידבר טליא וטליתא להתם ואם לא יבחינו להביאם יעשה מחיצה של בני אדם שלא ידעו שלשם מחיצה נאספו ויסדרם שלא יהא שלשה טפחים בין זה לזה ויועילו כמו קנים כדאיתא בשבת [דס"ד] גבי זיקי דאישתאר בריסקא במחוזא אבל בבית חבירו לא יועיל לזה לפי שצריך עירוב, וע"ש עם חשיכ' צריך למשמש בגדיו כדתני חנניא [בשבת דף י"ב] אם יהא סכינו עליו או מחט בבגדו או מעות בכיסו ועל ידי כן יסלקם מפני השבת אשה נדה ורגילה לתת בחול בגד כעין סינר מלאחוריה סמוך לבשרה שיפלו שם נידתה ולא יטנפו שאר בגדיה וקושרתו ברצועות או בחוט של משיחה לפניה אסור ללובשו בשבת כדי להוציאו לבוש בכרמלית דמשוי הוא ולא מלבוש כדמוכח בשבת [דף י"א] דכל אצולי מטינוף משוי הוא ולא דמי לסינר שתיקן עזרא שתהא אשה חוגרת בו בפ' מרובה [דפ"ב] וכן בשבת [דל"ב] אשה החוגרת בסינר והוציאה חפץ בתוכו בין מלפניה ובין מאחריה חייב משום ההפץ ולא משום הסינר אותו הסינר הי' דרך מלבוש שהבגד הי' בין לפניה בין לאחריה משום צניעות כמו מכנסיים אסור לילך בספינה בשבת כדאמרינן בשבת [דף קל"ט] ואפי' נכנס בה מערב שבת משום דנראה כשט [תוס' בשבת דף מ"ג ובאשירי] גזירה שמא יעשה חבית של שייטין או גזירה שמא ינהיגנה ד' אמות דרך המים שהן כרמלית וכל שכן אם הולך חוץ לתחום דאסור דבעיא היא בשבת [דף מ"ג] אם יש תחומים למעלה מעשרה ולא איפשיטא, ואם שלשה ימים נכנס בה קודם השבת שרי להיות בה וללכת בתוכה אפי' בשבת כדתניא [בשבת ד' י"ט] מפליגים בספינה פחות מג' ימים קודם השבת אף לבית שמאי וכל שכן לבית הילל דתניא בירושלמי דשבת [*) דף ד' ע"א ובתוספות דשבת מביאו דף מ"ג ובאשירי שם.] אין מפליגין לים הגדול לא בערב שבת ולא בחמישי בשבת בית שמאי אוסרין אפי' ברביעי וב"ה מתירין [שם בדף י"ט] ואם לדבר מצוה שרי אפילו מע"ש ולעבור ים האי שקורין אינגילטיר"א דרך רייפ"א רגילי' לעבור ביום אחד כשיש להם רוח טוב ומותר ליכנס בספינה בבקר בע"ש אפילו שלא לדבר מצוה כדאמר התם [בדף י"ט] דמצור לציידן אפי' מע"ש מותר ומה שפסק רבי' שמואל כדברי הלכות גדולות שפסקו כל היכא דקנה שביתה מחולא שפיר דמי למיתב בה בשבתא וסגיי אין נראה לרבי' יצחק דהא אסרי מע"ש אם לא מצור לציידן, אמנם בכל עניין שנכנס בספינה או בהיתר או אפי' בשבת עצמה מותר ללכת בכל הספינה אפי' שהלך חוץ לתחום ואע"פ שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום כרב דפסק בשבת [דמ"ב] כרבן גמליאל בדיר ובסהר ובספינה, דתנן שם [בדמ"א] מי שהוציאוהו גוים והוליכוהו לעיר אחרת שיש לה מחיצות או נתנוהו בדיר או בסהר שיש לו היקף גדול או בספינה מהלך את כולה וכן פסק רב אלפס [שם] וכן משמע שם [בדף ס"ז] גבי דכרי דאתו למברכתא וכן אומר שם שהמפרש לים הגדול בספינה אף על פי שהוא חוץ לתחום ששבת בו מהלך את כולה והלכה כמותו עוד שנינו שם [דף מ"א] פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה אמרו לו לרבן גמליאל מה אנו לירד מן הספינה אמר להו מותרין אתם שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה אמנם בלא זה אם הוציאוהו גוים מן הספינה בחזקה והוליכוהו לעיר שיש בה מחיצות מותר להלך את כולה אבל בקרון אסור לילך אע"פ שהגוי מנהיג את הבהמה [עיין בתוס' שם בדף מ"ג] מפני שנשתמש בבהמה ותנן [ביצה דל"ו] אין רוכבין על גבי בהמה [בגמ' שם] גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה ואפי' צדדין כגון זה אמרינן בשבת [דקנ"ה] דאסור, מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי או חבילתו והוא אחד משמנה עשר דברים שגזרו [בשבת דף י"ג] שלא יוליכנה פחות פחות מד' אמות ואם אין שם נכרי או אין מאמינו יתננה על הסוס מבעוד יום ואם רוצה הסוס לעמוד יטלנה מעליו וכשיתחיל ללכת יתננה עליו שלא תעשה הבהמה עקירה והנהה משתכנס השבת ואם אין הבהמ' עמו ויש עמו קטן יתננה לקטן ישראל ואם אין שם לא זה ולא זה יוליכנה פחות פחות מד' אמות ויעשה הנחה קודם שיגמור ארבע אמות, ואם דואג פן יראוה העכו"ם ויגזלוה ממנו יניחנו עליו וירוץ שלא יעמוד כלל וכשיהיה על פתח ביתו יזרקנה כלאחר יד קודם שיעמוד והשתא לא עשה כלל איסורא דאוריי' דהא מבעוד יום התחיל לרוץ ואם כן לא עשה עקיר' משהתחיל שבת וכן אמר רב הונא הייתה חבילתו על כתפיו רהיט ומייתא לה בפרק בתרא [ד' קנ"ג ובספר התרומות סימן רכ"ו] ונראין הדברים דאם ירא פן יבואו עבדי המושל ליקח המעות שבתיבתו בשבת או כספו או זהבו שאינם כלים מותר להצניע במקום שירצה ברשות היחיד אף על פי שהם מוקצים שהרי גדולה מזו התירו משום פסידא להוליך פחות פחות מד' אמות דרך ר"ה שיש לחוש לאיסור' דאוריי' וכל שכן הא ודווקא בדליקה [כדלעיל בד' י"ו] לא התירו להציל מעות אם לא שיש ספר עמה, דילמא אתי לכבויי תניא בסוף פר"ק דשבת [ד' י"ט] נותנין מזונות לעכו"ם ולכלב בחצר ואם יצא אין נזקקין לו אבל לחזיר אסור ליתן כלל כדאיתא בשבת [ד' קנ"ה] שאסור לגדל חזירים א"כ אין מזנותיו עליך כמו כלב או עכו"ם שהוא משום דרכי שלום כדאמרינן בגיטין [ד' ס"א] מפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום בשבת [ד' נ"ב] מוכיח דפרה אסורה לצאת בשבת בחבל שבצוארה לפי שאינה צריכה שמיר' ואין להתפחד שמא תברח וכל נטירות' יתירתא לבהמ' משוי הוא, דהכי אמר רב [שם] פרה לשמור אסור ולא כשמואל דשרי בבכורות [ד' מ"ט] פסקינן כרב באיסורי לגבי שמואל [כל המו' בספר התרומה סי' רל"ו] חמור אסור לצאת בפרומביא לפי שנשמ' בטוב באפסר או בשיר שהוא חבל כרוך בצוארו אבל סוס מותר לצאת בפרומביא שהוא חזק יותר מחמור ואע"ג דתניא [שם בד' נ"א] ד' בהמות יוצאות באפסר החמור והסוס והגמל והפרד ונטירותא משוי הוא ואסור מ"מ פרומביא לא מיקרי נטירותא יתירתא אבל חמור נוח יותר ודי לו בשיר וגם באפסר מותר ואין יכול לכוין השמירה ולצמצם שלא להוסיף מעט שהרי שנינו [שם] הסוס בשיר ואפי' הכי תניא בד' בהמות שהסוס יוצא באפסר וכן לוברקי' תניא [שם] באפסר ובמתני' [שם] תנן בפרומביא, אפי' הכי יש שמחמירין שלא להוציא סוס בפרומביא אבל אפסר עם פרומביא ביחד בסוס ודאי אסור דמשוי הוא, וגמל מותר באפסר לבדו או בפרומביא לבדה אבל בחוטם אסור [שם], ועגלים מותרין לצאת בחבל לפי שצריכים שמירה ובורחים יותר מפרה גדולה כדעביד רב הונא [שם בדף נ"ב] וכשמוציא הסוס לר"ה ותופס האפסר בידו צריך שלא יצא החבל חוץ לידו טפח וגם צריך שיגביה מן הקרקע טפח החבל שבין ראש הבהמה לידו, ואומר הרב ר' ברוך [בספרו סי' רל"ו] שאסור להניח זמם בחוטמו של עגל כמו שרגילין לעשות ויש בו יתידות דקות שלא יינק הפרה בשדה דמשוי הוא דוגמא דתנן [שם בדף נ"ד] ולא פרה בעור הקופר שקורין הריצון כי היכי דלא למצייה יאלי' אין הסוס יוצא לר"ה עם האוכף שעליו ולא חמור במרדעת שעליו אא"כ קשורה בו מע"ש וחמור דוקא שרי בקשירה מפני שמצטער יותר בצינה כדאמרי אינשי חמרא אפי' בתקופת תמוז קרירא ליה וכן אסור להסיר האוכף מעל הסוס ומרדעת מעל החמור אפילו בחצירו [שם] אבל יכול להתיר החבק מתחתיו ומוליכה ומביאה בחצ' ואם יפול מאליו יפול אבל מותר ליתנו לכתחלה על גבי החמור בשבת בחצרו מפני הקור שלא יצטנן ועל הסוס אסור, אסור להעמיד הסוס במים כדי לצנן גזרה משום שחיקת סמנין בשכת כדתניא [שם] בהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים כדי לצנן אע"ג דאמרי' התם שחיקת סמנים תנאי היא ודרש רבא [שם] הלכה כר' יאשיה דמיקל דווקא הולכה בחצ' שרי ר' יאשיה כדי שתתרפא לשלשל שאין ניכר כל כך משום רפואה אבל להעמידה במים איכא הוכחה טפי לרפוא' ואסור' [דף נ"ד] ואין בהמה יוצאה בזוג שבצוארה לכרמלית אע"פ שהוא פקוק משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא פירוש לחינגא לשוק למוכרה וגם משום משוי אבל בחצר מותר ובלבד שיהא הזוג פקוק ואינו משמיע קול והוא הדין לתרנגול אסור כעין בהמה, [שם] ואין הסוס יוצא בסולם שבצוארו כשיש לו מכה שעושים לו שלא יכוף ראשו לחכך בשיניו על המכה ולא ברצועה שברגליו שעושין לו כדי שלא יגעו רגליו זו את זו בלכתו ולא תרנגולין בחוטין שקושרין להם לסימן שלא יתחלפו ולא ברצועה שברגליהם שעושין להם שלא יברחו וגם לא ישליכו צרורות על כלים בלכתם, [שם בדף נ"ד] ולא יצא לא העגל ולא הפרה בגימון פי' עול שבצוארו ולא סוס וחמור כמו כן, ואם ב' סוסי' או ב' גמלים קשורין זה בזה אסור להוליכן דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא למוכרה בשוק אבל שתי בהמות שאינם קשורות מותר להוליכם יחד בידו אחת, בשבת [ד' נ"ז] מוכיח שאשה אינה יוצאה בחוטין של צמר או של פשתן או רצועות הכרוכות סביב שערות ראשה דלמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ותסיר אותם משום חציצה ומייתי להו ד"א בר"ה כך פי' רבי' יצחק [בתו' שם] דבכרוכות מיירי אבל אם הם בתוך קליע' שער' ראש' מותר דיש איסור בסתיר' הקליע' בדאמר בשבת [ד' צ"ה] הגודלת חייבת משום בונ' ואם החוטין הן חלולים כעין תיבי חלילתה מסקינן [שם ד' נ"ז] דמותר אפי' הם כרוכות סביב השערות משום דליכא בהן חציצה ואינה צריכה להסירם משום חציצה ואם הם מוזהבות שמקפדת בטינופם אסור בכל ענין שמסירתן בשעת טבילה פן יטנפו כך פי' רבי' יצחק לשון דמיטנפי הכתוב בתלמוד [שס] אבל רבי' שלמה פי' דמיטנפי שהן מטונפות כבר (עיין שם) ואם טובלת בעודן בראשה יהא נמחה ליכלוך שעל החוטי על בשרה ולכך צריכה להסירם מן ראשה דלמא אתי לאתויינהו ד"א בר"ה ואומר הרב רבי ברוך [בספרו סוף סי' רל"ט] שיכול להיות דבכל ענין מותר לדידן דלית לן ר"ה רחב י"ו אמה ושילכו שם ששים רבוא וליכא למיגזר מידי ואפי' לתנאים שהיה להם ר"ה רחב י"ו לא מצינו בכרמלית שאסור ב"א כתכשיטין דווקא:
93
צ״דדיני תכשיטי אשה חשוק של כסף או של זהב סביב ראשה ואין צעיף עליו דהיינו עיר של זהב [עיין בספר התרומה סי' רל"ט ותמצא מבואר] והיינו עטרות כלות דאסרו אפי' בחול לכלות דווקא כדאי, בסוטה [ד' מ"ט] ואין זה כלילא דדרשינן התם בשבת (ד' נ"ט] דשרי לצאת בו וכן אישפי"גל בלעז דהיינו מחט שאינה נקובה שראשה אחד עב וסוגרת בה מפתחי צוארה או הצעיף וטבעת שאין עליה חותם בכל אלה תנן [בד' נ"ז שם] לא תצא לר"ה ואם יוצאת אינ' חייבת ואסורים דלמא שלפא ומחויא, ורב אמר [בד' ס"ד] אף בחצר המעורבת אסורין מדתנן [שם במשנה] בכבול ופאה נכרית יוצאין בחצר ואף בכרמלי' דדווקא ולא בכבול בר"ה תנן ונקט בחצר להשמיענו שהאחרים אסורים אף בחצר [ד' כ"ט] ונזמי האף כמו כן אסורין ופי' בירו' [בשבת] שהן דפוס שעל גבי החוטם אבל נזמי האוזן פי' רבי' שלמ' [שם] דמהודקין היטב ומותרין, אמנם ר' יעקב אומר (בתו' שם בד"ה ר' ענני ד' ס"ד) דכל תכשיטין אלו מותרין דבשל סופרים הלך אחר המיקל וא"כ הלכה כר' ענני בר' ששון [בד' ס"ד] דלא אסר כ"א בר"ה ופליג אמתניתן ואם כן לדידן דלית לן ר"ה גמורה מותר ובירו' גרסי' [בד' ז'] דברים שאסרו לצאת בהן לר"ה בשבת ואם יצא חייב חטאת אסור לצאת בהן אף להצר המעורב' ודברים שאין חייב בהן חטאת מותר לצאת בהן לחצר המעורבת, ואומר הרב ר' ברוך [כל הסו' עד סופ' בספרו סי' ר"מ ובתו' שם מביאו ד' ס"ד ומביאים עוד טעם אחר להיתר] לישב המנהג שנהגו היתר ואפי' לדברי מתני' דאסר' בכרמלית וחצר היינו לדידהו דאית להו ר"ה אבל לדידן דלית לן רק כרמלית מותר דליכא למיגזר מידי ואף לדידהו הוי כמו גזירה לגזירה דאסרו כרמלית אטו ר"ה ובר"ה עצמה גזירה דלמא שלפא ומחוי הלכך לדידן לא גזרו דלית לן רק כרמלית אבל לדידן לא נתיר הא דתנן [בעירובין פ' בתרא ד' צ"ט ועיין בספר התרומה שם] לא יעמוד אדם בר"ה וישתה ברה"י וכן לא ירוק ולא ישתין ובכרמלית נמי אומר שם דהא היא, בר"ה דידן נמי אסור דהתם מזומן הדבר לעשות ולדידהו לא הוי אלא הדא גזירה פן יביא אליו הכלי, ונושקא של כסף או של זהב דהוא כוליאר דהיינו מכבנתא דתנן בה [בד' מ"ב] חייב חטאת גם לדידן אסור דכל שאסור מן התורה בר"ה אסור אפי' לדידן אע"פ דלית לן רק כרמלית וטעמא דחייבת חטאת פי' רבי' שלמה [שם בדף ב"ב] דאינ' תכשיט אלא להראות עושר והיינו משוי, אמנם אם תקועה בשלשלת של כסף שעתה יש שם תכשיטות עלי' מותר או אם יש מחט באות' נושקא שסוגר' בה מפתחי מלבושה סביב צוארה והויא כמו איישפיגל בלעז שהוא תכשיט, וזה הדבר פשוט לסמוך היתר ודוגמת זו רגילו' עשירות להוציא בשבת מפתח של כסף או של זהב ויש בה מחט לסגור מפתחי חלוקה של צוארה או של קוט"א ועושות כן מפני יראת העבדים או השפחות שגונבות המפתח מתיבות שלהם ונותנות כל המפתחות של תיבותם בתיבה אחת שמפתח שלה של זהב ונושאת אותו בצואר, והוי תכשיט כמו מפתח של זהב שיצא בו רבן גמליאל כדאמרי' בירו' [בשבת ד' ח'] ואע"ג שגערו בו חביריו משום תכשיט יש לומר אדם חשוב שאני [עיין בפ' מי שהפך (מועד קטן ד' י"ב)] עתה התרנו תכשיטי אשה לדידן דלית לן רק כרמלית דלדידהו אפי' בר"ה אינן אסורין אלא דילמא שלפא ומחויא וכן טבעת שיש עליה חותם מותר באיש ואפי' בר"ה גמורה גזרינן באיש דילמא שליף ומחוי' כדתני [בשבת ד' ס"א] קמיע לא יקשרנו בשיר ובטבעת אלמא האיש נושא טבעת ושיר וכן בירו' [שם בד' ז'] תכשיטי אשה אסורין לפי שהן שחצניות משמע אבל באיש לא גזרינן ולא קשיא ממפתח של זהב שיצא בו רבן גמליאל וגערו בו חבריו כדפרישית לעיל דאדם חשוב שאני, אמנם בירו' דשבת אומר על עניין רבן גמליאל [שם בד' ד' ובאשורי מביאו] שמענו אחד האיש ואחד האשה אסורין, ושמא מפתח של זהב שאני שהוא תכשיט גדול עוד שם [ד' ו] א"ר איל' כל המחובר לכסות הרי הוא ככסות ותניא יוצא הוא בזוגין שבכסותו ואינו יוצא בזוגין שבצוארו ואומר אח"כ [בד' ח' ע"ב] בעון קומי ד' יונתן מהו מפיק בהדין מונייקא פי' רביד זהב אמר לו אסור משו' תכשיט ומקשינן אי משום תכשיט היה לו לדניאל להיות אסור דכתיב והמניכא דדהבא על צואריה ואי משום משוי בשבת נימא כל המחובר לכסות הרי הוא ככסות, אבל טבעת שיש עלי' חותם לאשה וטבעת שאין עליה חותם לאיש שניהן אסורין אפילו לדידן דהא תנן בהן [בפרק במה אשה ד' ס"ב] חייב חטאת וא"כ בכרמלית אסור אפי' לדידן, והיינו דאמר עולא [שם] וחילופיהן באיש [שם בד' ס'] לא יצא האיש בשריון שדומה שרוצה לצאת למלחמ' ואם יצא אינו חייב חטאת ואומר רבינו יצחק בר רבי שמואל שמותר לאשה לקשור סביב בתי שוקים שלה רצועה או משיחה פן ישתלשלו למטה אע"פ שאין המשיחה או הרצועה קשורה בהן כמו בירית דאמר רב הונא אמר רבי יוחנן [שם בד' ס"ג] דהוא בשתי רגלים ויוצאין בהן וכבלים דאמר התם דאין יוצאין בהן זהו כשיש שלשלת מזו לזו ובני אדם הנחבשים ויש כבלים ברגליהם פן יברחו מנהג הוא שיוצאין בהן לר"ה ואומר ר' יצחק שמותר ואינו משוי וליכא למיגזר בהן דילמא מיפסיק ואתי לאתויי ארבע אמות בר"ה לפי שתקועין היטב תנן [בד' מ"ד] יוצאין במוך שבסנדל תני' רמי ב"ר יחזקאל [בד' ס"ה] והוא שקשרו אבל במנעל שלנו מותר לצאת במוך שבתוכו דלא מצי נפיל כמו מסנדל ואפילו בשבת יכול ליתנו לכתחילה וסיפא דקתני [שם במשנה] ובלבד שלא תתן לכתחילה ואם נפל לא תחזיר לא קאי אלא אפלפל וגרגיר מלח שבפיה שנראה כשנותן בשבת בפיו שרוצה להוליכו במקו' אחר דרך ר"ה ומערים להוציאו בעניין זה [גם כן במשנה שם] ויוצאה אשה במוך שנתנה באותו מקום כשהיא נדה פן יפול דם על בשרה ויצערנה כשהוא יבש אבל שלא יטנפו בגדי' אסור כדמשמ' פ"ק דשבת [ד' י"א] דכל אצולי מטינוף משוי הוא ואסור [שם במשנ'] ואדם שיש לו ריח הפה מותר לתת פלפל בפיו ולצאת לרשות הרבים אבל ספק אם צריך ליתנו מע"ש כמו גרגיר מלח [בד' ס"ה] מותר לכתחלה ליתן אגוז בטליתו או בסרבלו משני צדדין ולכרוך שם הלולאות שתוחב שם ראשו או אבן אם התקינו מערב שבת אבל על המטבע אסור בשבת לפרוף פירוש לכרוך דנר' כמערים להוציאו ולהוליכו במקום אחר ולא לצורך מלבוש [שם] אבל אם פרף וכרך מערב שבת אף על המטבע מותר וכן מותר ליתן אגוז לכתחלה בשבת בראש בתי שוקים ולכרוך שם רצוע' כדי למתוח הבתי שוקים ומותר לצאת בשבת בשני סרבלים מפני הצינה אפי' יהא אסור לצאת בשבת בשני חגורות כדקאמר תלמודא [שם בד' כ"ט] תרי הימייני קאמרת ועוד שגם שם יש פירוש אחר להיתר [בפירו' רש"י מביאו שם], [בד' ס"א] מותר לצאת בשבת בקמיע תלוי בצוארו בשביל חולי שעליו או בשביל שלא יחלה עוד אם ידאג מחולי ואפילו מחולי שאין בו סכנה ודווקא אם האדם הנותנו הוא מומחה דתניא [שם] כל שריפא ושנה ושילש פי' שאד' זה הנותנו ריפא שלשה בני אדם כל אחד משונה מחברו וכל אחד מלחש משונה שבאותו לחש שריפא זה לא ריפא זה ואע"פ שלחש הכתוב בזה הקמיע לא ריפא רק פעם אחת זהו אדם מומחה וכל קמיעין שיתן אדם זה מותר לצאת בהם בשבת ואפי' לא ריפא לחש זה שום אדם אבל אינו קרוי אדם מומחה על שם שריפא שלשה בני אדם על ידי תחבושת או משקה אלא אם כן הוא מומחה מקמיעין והוא הדין אם הרופא אינו מומחה אלא הקמיע לבדו הוא מומחה כדתניא [שם] איזהו קמיע מומחה כל שריפא שלשה פעמים חולי אחד בין לאדם אחד בין לג' בני אדם ואפילו יתננו נכרי ללחש זה לאדם זה מותר לצאת בו בשבת אבל אם ריפא שלשה חלאים משונים לאדם אחד מג' לחשים לא איתמחי גברא בהכי אלא אם כן ריפא שלשה בני אדם מותר ליכנס בבית הכסא בקמיע דאיתמחי גברא או איתמחי קמיעא כיון שמחופה עור [שם בד' מ"ב] אעפ"י שכתוב בו שמות תניא בפרק במה אשה (שבת בד' ס"ו) יוצאין באבן תקומה בשבת הוא אבן שהאשה נושאה שלא תפיל משום ר' מאיר אמרו אף במשקל אבן תקומה והוא דאיכוון ותקיל [שם] פי' שמוציא את האבן מכוונת למשקלה עוד תנן בפ' במה אשה (שבת בד' ס"ה) הקיטע יוצ' בקב שלו דברי מאיר ור' יוסי אוסר סמוכות שלו טמאי' מדרס ויוצאין בהן בשבת פירש הרב רבי יוסף בר' משה המכונה דו"ן בינדי"ט וכן תופסין רבותינו עיקר [עיין בתו' שם בד"ה הקיטע] שמדבר באדם שנקטעו שני רגליו ועושין במקומו שני דפוסי רגל של עץ כעין קבין ונותן בהן ראשי שוקיו שלא יבחנו בני אדם היושבים אצלו שנקטעו רגליו וכופף לאחריו שתי רגליו ועושה שתי סומכות של עץ דוגמת אישקנ"צא בלעז ונותן בהן ארכבותיו וקושר הסמוכות לירכותיו והולך בדרך במקלו וסבורין העולם שמחמת חולי הוא הולך כן ולא מחמת שנקטעו רגליו רבי יוסי אוסר לצאת באותו קבין דילמא מיפסק ואתי לאיתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים כן מפרש בפרק בת' דיומא [ד' ע"ה וכן גם הסוגיא בתו' שם] והטעם הזה דכיון שהן של עץ וקשה אינו יכול להדקו סביב רגלו ונפיל וגם חליצ' פסול' בו כמו קטן במנעל גדול שאינו יכול להלך בו ובפרק מצות חליצה (יבמות ד' ק"ג) דשרי לחלוץ במנעל של עץ במחופה עור לפי שעל ידי העור יכול לקושרו שלא יפול ולהדקו סביב רגלו ומכאן יש ראייה לחגר או שכווצו גידי שוקיו שמותר ללכת בשבת במקלות בר"ה ואפילו רבי יוסי אינו אוסר אלא מטעם הקב ולא מטעם המקלות ועוד ראייה מדקתני סיפא [שם בד' ס"ו] כסא וסמוכות שלו טמאים מדרס ואין יוצאין בהן בשב' ופירש רש"י מי שכווצו גידי שוקיו או גידי ארכבותיו שאף על ידי ארכבותיו אינו יכול לילך נותן עגבותיו בקב רחב ויושב שם וקושר הקב בגופו ויש לו שני ספסלים קטנים בשתי ידיו שנשען עליו ונדחף בהן ויוצאין בספסלים בשבת והא דקתני אין יוצאין בהן בשבת היינו בסמוכות שלו ופירש רבינו שלמה [שם] סמוכות הן ברגליו שתלויין באויר לפניו ואין נוגעין לארץ ועושה להם סמוכו' של עור או של עץ ופעמי' נסמך עליהם כשעולה בקרקע גבוה לכך אין יוצאין בהן לפי שאין צריכין לו אי נמי זימנין דמישתלפי מפני שאינן נוגעים בארץ ואתי לאתויינהו ד' אמות ברשות הרבים אלמא הספסלים שבידיו לסמוך בהן מותר לצאת בהן בשבת והוא הדין למקלות וכן הורה רבינו יעקב [בתו' שם ד' ס"ה] אבל זקנים שמנענים גופן אסור לצאת בשבת במקלות לסמוך בהן בשביל ללכת בהן דרך ישרה כיון דלתרוצי סוגיא דלהילוך עבידי וטהורים כדתניא [בד' ס"ו] מקל של זקנים טהורה וקאמר טעמא דלא עבידא כ"א ללכת דרך ישרה בפרק תולין (שבת ד' קמ"א) תנו רבנן לא יצא קטן במנעל גדול פן יפול המנעל מרגלו ואתי לאיתויי אבל יוצא בחלוק גדול [שם] ולא תצא האשה במנעל מרופט פירוש קרוע מלמעלה משום דמחכו עלה ושלפא ומייתא ליה [שם] ולא תצא אשה במנעל חדש בשבת אלא אם כן יוצא' בה שעה אחת מבעוד יום לפי שהיא מקפדת שיהא המנעל למדת רגלה ואם אינו מיושר ברגלה לרצונ' שלפא ומייתא לה אבל אדם שאינו מקפיד מותר לצאת במנעל שלא ניסהו בחול עוד שם [ד' קל"ה] ובעירובין [פרק בתרא דף ק"כ] אמר רב שישא בריה דרב אידי סיינא שרי והתניא סיינא אסור ומסקי' [שם] לא קשיא הא דמיהדק הא דלא מיהד' פירוש כובע של לבד שנותנין בראש כשהוא מהודק בראשו מותר לצאת בו כגון שיש משיחה או רצועה תחת צוארו וקושרו שם דליכ' למיחש שמא יפול וכן נוהגין בא"שכנז ולותי"ר לשאת כובעין בראשיהן אבל לא מיהדק בחזקה בראשו אסור לצאת בו פן יגביהנו הרוח ויפול ואתי לאתויי בשבת אבל כובעין של צמר וא"למוצש אפילו בלא שום קשירה כשהן מהודקים היטב מותר לצאת בהן מסקינן בעירובין [ד' צ"ה] המוצא תפילין בשבת כיצד הוא עושה לובשן כדרכן ומניח של ראש בראשו ושל יד בידו ונכנס וחולצן בביתו וחוזר ויוצא ולובש זוג שני וחולצן עד שיכניס את כולן ואם היו הרבה ולא ישאר מן היום כדי להכניסן דרך מלבוש הרי זה מחשיך עליהם ומכניסן במוצאי שבת [שם בד' צ"ו] ואם היה בימי השמד שמתיירא לישב ולשומרם עד הערב מפני העכו"ם מכסן במקומן ומניחן והולך [שם] היה מתייר' להחשיך עליהם מפני ליסטין נוטל את כולן כאחד ומוליכן פחות פחות מד' אמות או נותנן לחברו וחברו לחברו עד שמגיע לחצר החיצונה [מיימו' פרק י"ט] בד"א כשהיו בהן רצועות והיו מקושרות קשר של תפילין שודאי תפילין הן אבל אם לא היו רצועותיהם מקושרות אינו נזקק להם ועוד שאינו יכול לקושרו פר"ק דשבת [ד' י"ב] אמרינ' מותר לצאת בתפי' ע"ש עם חשיכה הואיל וחייב אדם למשמש בתפילין בכל עת אינו שוכחן שכח ויצא בהן ברשות הרבים ונזכר שיש לו תפילין בראשו אמרינן בביצה [ד' ט"ו] שמכס' את ראשו עד שמגיע לביתו או לבית המדרש [פ' שור שנגח את הפרה ד' נ"ד] אסור להוציא משא על הבהמה וחיה ועוף בשבת וזה שנא' למען יגוח שורך וחמורך דבר הכתוב בהווה [פרק מי שהחשיך ד' קנ"ד] ואם הוציאו אע"פ שהישראל מחמר אחר בהמתו בשבת פטור אע"פ שיש בדבר לאו שנ' לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך וגו' ובהמתך מכל מקום אין לוקין עליו לפי שהוא לאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקין על לאו כגון זה:
94
צ״הגרסינן (צב) בפרק קמא דשבת [ד' י"ח] תנו רבנן מניחין קילור בעין ואספלנית ע"ג מכה ע"ש ומתרפאת והולכת כל השבת כולה אבל לא בשבת גזירה שמא ישחוק סמנין בשבת ואם (צג) נפל תנן בפרק המוציא תפילין [ד' ק"ב] מחזירין רטיה במקדש בשבת אבל לא במדינה ודווקא אם נפלה בארץ אבל אם נפלה על הכלי מחזירין אותה כדאיתא התם גרסי' בירושלמי דפר' במה אשה [ד' ה' ע"ב] אמר רבי יוסי מכה שנתרפאה נותנין עליה רטיה שאינו אלא כמשמרה ונותנין עלה על גבי מכה בשבת שאינו אלא כמשמרה אמר ר' תנחום חוץ מעלי גפנים שהן לרפואה והא (צד) דשרי בפר' שמנה שרצים (שבת ד' ק"ח) קלורים אפילו בשבת היינו לתת על גב העין ומסקינן התם שלעצום עיניו ולפתוח כדי שיכנס הקילור שעל גב העין בעין אסור והכא מיירי בתוך העין ממש הלכך מערב שבת דווקא מותר ולא בשבת [כל הסוגי' פר"ק דשבת ד' י"ח] ואין נותנין חטים בתוך הרחיים אלא כדי שיטחנו מערב שבת ואמר רבה הטעם מפני שמשמעת קול ויאמרו רחיים של פלוני טוחנות בשבת ויסברו דבשבת נתנו החטין רב יוסף אמר משום שביתת כלים ופסק ר"ח [בתו' שם בד"ה והשתא] דהלכה כרבה וסתמא דתלמודא נמי הכי אית ליה דקאמר לקמן [בד' י"ט שם] מאי שנא דבית שמאי שרו לטעון קורות של בית הבד על הזתים והענבים המרוסקים והולכין ומתמצים בשבת יותר ממלאכות דמתניתין אין פורסין מצידה ואין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור ומתרץ התלמוד כולהו דאי עביד להו בשבת חייב חטאת גזרו בהן ע"ש עם חשיכה [עיין שם בתוס' ד"ה ולימא מר] והשתא אמאי לא אמר בלא גזירה משום שביתת כלים ואע"פ שהדבר מונח מערב שבת בכלי כיון שישנו בתוכו בשבת אסור מן התורה אלא ודאי שביתת כלים שרי הילכך מותר לתת גחלים מערב שבת בבלי מנוקב שעושין מבריחי ברזל ומתחממין בו בשבת מותר להשאיל אותו קרדומו ומחבתו מערב שבת לגוי ואע"פ שיעשה בו הגוי מלאכה בשבת [צ"ע בספר התרומה סימן ר"כ ובתו' שם] דהא בית הילל לית להו שביתת כלים לרבה, ת"ר לא ישכיר כליו לגוי מע"ש ובד' וה' מותר ואיסור זה אינו משום שביתת כלים דהא בית הילל אין חוש' לזה ועוד א"כ אף ד' ובחמשי יאסר אם ישנו לכליו ביד גוי בשבת וגם אינו מדבר בשוכרו לימי' אלא לשבוע או לחדש דאי בשוכר כליו לימים אפי' כשנות ביד גוי בד' ובה' יהא אסור אם ישהא ביד גוי בשבת כמו שכר לשמור פרה אדומה לשמור הזרעים ועומר דשכיר יום אסור שנראה כשכיר שבת בב"מ אלא בשוכרו לשבוע או לחדש מיירי [ד' נ"ה] ואפי' הכי אסור לשוכרו מערב שבת דכיון דקרוב כל כך וסמוך נראה ששוכרו לשבת עצמה אבל שאלה בחנם מותר ואפי' בערב שבת אבל בשבת עצמה אסור להשאיל לעכו"ם וכן תנו רבנן [שם ד' י"ח] בית שמאי אומרים לא ימכור אדם חפצו לגוי ולא ישאילנו ולא ילוונו ולא יתן לו במתנה אלא כדי שיגיע בביתו למקום שרוצה העכו"ם להוליכו שם שהיה שם קודם השבת ורבי עקיבא אומר לבית הילל כדי שיצא העכו"ם מפתח ביתו של ישראל שהשאילו אע"פ שהעכו"ם נושאו בשב' אבל בשב' עצמה אסור הוא להשאיל לעכו"ם כ"א מערב שבת עם חשיכה כדי שיצא מפתח ביתו וטעמא שהרואה סבור שישראל צוה לעכו"ם להוליכו חוץ לבית ברשות הרבים שהרי בשבת עצמו מוציאו מבית ישראל ולא ידעו שהגוי נושאו לצורך עצמו כתוב בספר התרומה [סימן רכ"א] אבל בהמתו אסור להשאיל לעכו"ם אפי' הרבה רחוק משבת ולא בשכר ולא בחינם אם יודע שעושה בו מלאכה בשבת משום שנאמר למען ינוח שורך וחמורך עכ"ל וכבר בארנו בעניין אסור והיתר שאין לסמוך על דבריו של עכו"ם כלל לא לאיסור ולא להיתר ואפילו לב"ש [בשבת ד' י"ח אומר כן הגמ' אליבא דרב אשי וע"ש] שמועיל הפקר בשביתת כלים זה דווקא שאי אפשר בלא הם כגון נר הדולק בשבת וקדירה שעל גבי כירה אבל לא בשאר כלים ק"ו בבהמ' שלא יועיל כן כתב רבי שמשון איש ירושלים תנן [בד' י"ז] בית שמאי אומר אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום ובכולן ב"ה מתירין עם השמש גרסי' בירוש' דשבת פ"ק ובע"ז [ד' ל"ט ע"ב ובתו' פ"ק דע"ז תמצא כל הסוגיא בד"ה אריסא ד' כ"א] תני' אומני עכו"ם שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו של עכו"ם מותר אומר ר' שמעון בן אלעזר בד"א בקיבולת אבל בשכיר יום אסור בד"א בתלוש מן הקרקע אבל במחובר אסור ובעיר אחרת בין כך ובין כך מותר מה בין כך ובין כך מותר בין בתלוש בין במחובר בין בשכיר יום בין בקיבולת אמר ר' אילא בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקיבולת רבי שמעון בן ביסנ' בשם רבי אומר הלכ' כרשב"א בשבת ואבל וע"ז עכ"ל הירושל', ואף על גב דאין הלכ' כר"ש בן רבי אלעזר גבי מחובר של שדה אלא כרבן שמעון ב"ג וכסתם מתניתן בע"ז [הכל שם בד' כ"א וגם בתו' דשבת ד' י"ז] דשרי להשכיר שדהו לעכו"ם למחצה לשליש ולרביע וחורש וזורע בשבת משום דעכו"ם בשלו הוא טורח ואריסותי' קעביד דלא אסרה סתם מתניתין אלא דווקא מרחץ להשכיר לעכו"ם מפני שנקראת על שמו אבל שדה לעכו"ם שרי אין דומה מחובר של שדה למחובר של בית דדווקא שדה שרגילות לקבלו באריסות למחצה לשליש ולרביע ושייך לומר עכו"ם אריסותי' קעבי' אבל בית רגילו' להשכיר פועלים שכירי יום ולא יאמרו הרואה עכו"ם קבלנותיה קעבי', מכאן פסק רבינו יצחק ברבי שמואל [גם כן בתו' דשבת ובפ"ק דע"ז שם] שאסור לעשות כל קבולת במחובר בתוך התחום כדמוכ' בתוספת' דע"ז ובירוש' [היינו דלעיל) ולא מיבעיא הבניין עצמו דאסורה אלא אפילו לתקן האבנים נמי אסור אפי' רחוק מן החומה ואפי' בביתו של עכו"ם כיון דצורך מחובר הוא דבמחובר כי האי גוונא פליגי ופסיק כרשב"א דאילו לעשות הבנין אפי' רבנן מודו דאסור דהא ברשות ישראל הוא דאף תלוש לא שריא אלא בביתו של נכרי, אסור לומר לעכו"ם מערב שבת תעשה כך וכך בשבת שהרי בית הילל שמתירין עם השמש [בשבת ד' י"ז] היינו שהעכו"ם עושה המלאכה מאליו אבל אינו מתיר לומר לו לעשו' בשבת אבל מותר לומר מדוע לא עשית כך בשבת שעברה אע"פ שעל ידי כך יעשה העכו"ם כך בשבת הבאה מותר להניח לעבדו עכו"ם לעשו' מלאכתו בשבת כשהמלאכה לעכו"ם עצמו וליכא לאו דלמען ינוח כדאיתא פ"ד מחוסרי כפרה [ד' ט' ושם הסוגיא בתו'] אין (צה) משלחין איגרת ביד עכו"ם מערב שבת היכא שיודעין שנושאן העכו"ם בשבת לפי שניכר יותר שכתב ישראל ביד עכו"ם הוא ויסברו שבשבת נתנו לו אבל אם קצץ ליתן לו מעות בכך מותר דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד, אבל אם הדליק הנר או עשה האש בשביל ישראל תנן בשבת [דקכ"ב] לא ישתמש ישראל לאורו אעפ"י שקצץ ושכרו לכך לפי שגוף ישראל נהנה ממלאכת שבת הנעשית בשבילו ולא דמי לשולח אגרות דאין גוף הישראל נהנה מגוף השליחות לכך אם קצץ מותר, תנן סתם משנה בתרומות המבשל בשבת בשוגג יאכל ודווקא מכשל דחזי מקמי בישולו לכוס מותר אפי' לבו ביום ואפי' הוא עצמו כדמוכח בפרק כירה וכן היה מורה רב לתלמידיו [בחולין דף ט"ו] אבל שוחט בשבת בשוגג אסור ליהנות בו באותה שבת וכן אם עשה ישראל מלאכה בשבת בשוגג בדבר שאינה אכילה כגון להדליק הנר או עשה כבש אסור ליהנות בהן באותה שבת דדמי לשוחט דאסור משום דמקודם לא היה ראוי כלל ואם עכו"ם עשה מלאכה בשבת בשביל עצמו מותר ישראל ליהנות אפי' באותה שבת כדתנן [בפ' כל כתבי דקכ"ב] עכו"ם שהדליק את הנר או עשה כבש או מילא מים לבהמתו ישתמש ישראל לאורו וירד בו ישראל וישקה מהם ישראל היינו אפי' באותה שבת כמו רבן גמליאל וזקנים שירדו בכבש בשבת אבל בענין אכילה כמו עכו"ם שבישל בשבת לצורך עצמו בשר דגים או ביצים יש צדדין לאסור [ובמרדכי פרק בכל מערבין מפרש טעמא] ולחלק שבדבר אכילה ראוי להחמיר יותר מבעכו"ם שהדליק את הנר שישתמש ישראל לאורו ולא דמי להא דתנן במסכת תרומות המבשל בשבת בשוגג יאכל דהתם ליכא למיגזר פן יבשל הישראל מזיד שאין להחזיקו כרשע לבשל במזיד בשבת ולעשות איסורא דאוריי' אבל יקיל בעיניו לומר לעכו"ם לבשל בשבת שאין כאן איסורא אלא מדברי סופרים [בס' התרומה סי' רמ"ד] ועל הלחם שאפה עכו"ם בשבת וגם שמא נטחנו החיטין ונרקד בשבת יש פנים להתיר כמו מבשל בשבת יאכל וכמו נכרי שהדליק את הנר שישתמש ישראל לאורו ויש פנים לאיסור כדמפרש לעיל דלא דמי למבשל דהתם ליכא למיגזר שמא יהי' הישראל רשע לבשל במזיד אבל יקל לומר לעכו"ם לבשל ועוד שמא יש לדמותו לשוחט מפני שהקמח לא היה ראוי לכוס מקודם לכן ואין לומר שהלחם מותר דהא פסקינן [בשבת דף נ"ז] כר' שמעון דשרי במוקצה בר מנר שהדליקו בה באותו שבת דדחייה בידים לא דמי דשמא הכא מודה ר"ש דהוי כמוקצה דגרוגרות וצמוקים כיון שנטחן ונרקד ונאפה בשבת כדאמרי' [בפרק אין צדין דכ"ד] עכו"ם שהביא דורן לישראל אם יש במינו במחובר אסור ופירש רבינו שלמה [שם] דאפי' ר"ש מודה בהא דהוי כמוקצה דגרוגרות וצמוקין דאמר [בפרק כירה דף מ"ה] דמודה ר"ש בהא ורבינו יעקב היה אוסר להרב רבי יצחק בן רבי מרדכי לאכול להם שנאפה בשבת [בתוס' פ' אין צדין בד"ה ולערבן] ואם עכו"ם לקט פירות לעצמו בשבת או ביום טוב או צד דגים היה או עוף בשביל עכו"ם אסור הישראל ליהנות בו משום מוקצה והוא הדין נשרו מאליהן או ניצודו מאליהן כמו ביצה שנולדה ביו"ט זה לא תאכל ביו"ט זה [פ"ק דביצה דף ב'] כמו פירות שנשרו ומשקין שזבו מאליהן שאסורין [שם בד"ב וג'] אבל למ"ש מותרין מיד ואין צריך להמתין בכדי שיעשו כדתנן [במסכת מכשירין] מרחץ המרחצת בשבת אם רוב עכו"ם למ"ש רוחץ בה מיד ואם בשביל ישראל ליקט העכו"ם פירות וצד הדגים חיה או עוף בשבת או ביו"ט אסור למ"ש בכדי שיעשו כדאמרי' בביצה [דכ"ד] גוי שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר אסור לערב בכדי שיעשו וכן בעירובין [דף מ'] גוי שגזל הדס לאפריון של ישראל ואסר להו רבא למ"ש בכדי שיעשו ואם הדגי' והעופות נצודו בשביל ישראל ביו"ט ראשון או פירות שנתלשו ביו"ט ראשון בשביל ישראל ויש במינו במחובר אמרינן [בביצה דכ"ד בתוס' ורש"י פ' אין צדין (ביצה דף כ"ד)] דאסורין לערב בכדי שיעשו פירש בהלכות גדולות של רב יהודאי גאון לערב יו"ט שני שיהא ראוי לעשות מלאכ' שלא ירויח במעשה יו"ט הנעשית בשבילו פן יאמר לעכו"ם בי"ט ראשון ללקט כדי שיהא מותרות לו ביו"ט שני ובעניין זה אומר בירושלמי דשבת [פ"ק] גבי שבת מכאן שאתה אומר לו ימתין למוצאי שבת בכדי שיעשו כמי שלא נהנה מחמת שבת כלום [ברש"י ותוספת שם כל הסוגיא ע"ס בד"ה ולערב דף כ"ד] ורבינו גרשם ורבינו שלמה ור' קלונימוס איש רומי מפרשים לעי"ט ראשון כדגרסי' בעירובין [דף ל"ט] דההוא בר טביא דאיתצד ביו"ט ראשון ואישחיט ביו"ט שני רב נחמן ורב חסדא אכול ורב ששת לא אכל לבסוף הדר ביה ובן בביצה [דף ב'] ביצה שנולדה בזה מותרת בזה ואומר רבי' יצחק דלא דמי דגבי ביצה דבר הנעשית מאיליו הוא ואין שייך שם שום גזירה אלא איסור מוקצה לבדו וגבי ההוא בר טביא נמי יש לפרש שנצוד בשביל גוי או מיירי שניצוד מאליו על ידי מצודות שפרוסות מערב יו"ט ואין שייך גם שם אלא איסור מוקצה לבדו ולכך מתיר ביום טוב שני מיד בלא בכדי שיעשו משום דשני י"ט של גליות הן שתי קדושות שמחמת ספק נעשים והאחד חול ולא שייך איסור מוקצה בחול ואמר לי רבינו יהודא בן ר' יצחק כי רבו רבינו יצחק בן רבי שמואל היה נוהג הלכה למעשה כדברי הלכות גדולות אמנם בר"ה אף בדבר הנעשה מאיליו או בשביל עכו"ם פסקי' בביצה [דף ד'] ביצה שנולדה בזה אסורה בזה דקדושה אחת הן לפי שאף בזמן שבית המקדש קיים פעמים שהיו עושין ר"ה שני ימים כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש כדאי' בר"ה [דף כ"ג] וכן הפירות והדגים אסורין עד למוצאי יום טוב שני ואז מותרין מיד, ופסקינן נמי בביצה [דף ד'] כרב דאסר אף בפסח עצרת וסוכות אם היו סמוכין לשבת לפניה או לאחריה דביצה שנולדה בזה אסורה בזה וכן הדין בפירות ודגים אסורין עד החול והטעם דאע"ג דהלכה כארבע זקנים [שם] ואליבא דרבי אלעזר דאמר שתי קדושת הן שבת ויו"ט מכל מקום אסורין משום הכנה דרבה [שם] דאין יו"ט מכין לשבת ולא שבת מכין לי"ט ואם ספק אם נלקטו ביו"ט אם לא הא תנן [ביצה דכ"ד] ספק מוכן אסור ואם ליקט הגוי בשבת פירות וצד דגים בשביל עכו"ם ובשביל ישראל אסור למ"ש בכדי שיעשו כמו שמפורש בירושלמי [היינו שהביא לעיל] אבל אין ידוע אם בשביל ישראל ליקטן וצד דגים אם בשבת אם לאו או להפך שידוע לכל שבשביל ישראל נעשה אבל ספק אם נלקטו היום בשבת אם לאו אותו היום אסור משום ספק מובן אמנם הם מותרין למוצאי שבת מיד כשמואל דפרק שואל (שבת דף קנ"א) דאמר אין צריך להמתין במ"ש בכדי שיעשו, ואע"ג דהלכה כרב באיסורי כדאי' ביש בכור [דמ"ט] מכל מקום הלכה כשמואל כדפסיק תלמודא [פ' שואל ד' קנ"א] גבי הא דתנן עכו"ם שהביא חלילין לא יספוד בהן הישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב ומפרש רב שידוע בודאי שבאו ממקום קרוב ולא חוץ לתחום ואע"פ שדרך רשות הרבים באו יש לומר דממקום קרוב כל כך לא מהני הבאתן אבל ספק אסור עד בכדי שיעשו ושמואל סבר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו פירוש חששה זו לקולא יש לנו לומר שבאו ממקום קרוב ומותר כמו חיישינן שמא באמבטי עיברה ושריא לכהן [בחגיגה ד' ט"ו] ה"ג בספרים ישינים ובפי' ר"ח [בתוס' ומשנה הוא במס' מכשירי' פ"ב] תנן כוותיה דשמואל מרחץ המרחצת בשבת אם רוב גוים למ"ש רוחץ בה מיד ואם רוב ישראל צריך להמתין בכדי שיעשו מחצה על מחצה בכדי שיעשו ר' יהודא אומר אם יש רשות מותר מיד פי' רשות דעכו"ם חשוב שישנו בעיר שיש לו אז לומר שבשביל עכו"ם נתחמם אלמא ספיק' שרי כשמואל ומרבנן דאסרי בכדי שיעשו במחצה על מחצה לא תיקשי לשמואל שהרי יש לומר דסברי רבנן דודאי לשם שניהם נתחמם בשביל גוים ובשביל ישראל ולכך אסור דהיאך יהא ספק אם בשביל גוים לבד נתחמם אם בשביל ישראל לבד נתחמם הלא לא חממוהו בשביל איש אחד כל זה פי' רבי' שלמה [שם בד' קנ"א] ותופס גירסא זו עיקר הרי למדנו מכאן דדבר שנעשה בשביל ישראל וגם בשביל עכו"ם אסור למ"ש בכדי שיעשו וגם משמע קצת בירוש' שילהי פ' כל כתבי הקדש [וכן הוא בסוף כל כתבי שלנו דף קכ"ב] בעובדא דאיקלע שמואל בבית עכו"ם אדליק עכו"ם בוצינא בשבתא והפך שמואל אפויי אייתי גוי שטרא וקרא ביה ידע שמואל דלאו בגינותיה אדליק הדר אפויי וקאמר הדה אמרה נעשה בשביל ישראל ובשביל עכו"ם מותר וקאמר דלמא משום דאין מכריחין את האדם לצאת מביתו אבל בעלמא אסור מיהו יש ספר ירושלמי שגורס [שם] הדא אמרה נעשה בשביל ישראל ובשביל גוי אסור ונר' דטעות סופר ומשפט פירות או דבר הבא מחוץ לתחום בשבת בשביל ישראל זה מותר לישרא' אחר [(* הגה"ה ושם פי' רש"י הטעם דבתחומין דרבנן הקילו ופעם אחר נ' לומ' דמחוץ לתחום אסור גזיר' שמא ישלח להביא בשבילו והבא בשביל ישראל זה מותר לישר' אחר דליכ' למיגזר בי' כשאין מכירו.] הגה"ה כדאיתא בעירובין [דף מ'] ובביצה [דף כ"ח] ולאותו ישראל שנעשה בשבילו צריך להמתין למ"ש בכדי שיעשו אע"ג דהוי' איסורא דתחומים דרבנן ויש קצת ראי' מדתנן [בפ' שואל דף קנ"א] עכו"ם שהביא חלילין לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו ממקום קרוב משמע דאם נודע שבשביל ישראל באו מחוץ לתחום שלא יספוד בהן עד כדי שיבואו למ"ש ממקום שהביאם דהא מדמה לה לעיל [שם] למרחץ שנתחמם ויש לדחות דבמת החמירו יותר שהרי חפרו קבר בשביל ישראל בשבת בפלטיא שהוא פרהסיא יתירא לא יקבור בו אותו מת עולמית ומ"מ נכון להחמיר אע"פ שיש לדחות אדיחוי לא סמכינן וגם שמא אין הלילה מן החשבון לפי שאין רגילות בלילה להביא ממקום רחוק וצריך להמתין בכדי שיעשו ביום למחרת שבת [שבת ד' קכ"ב] ועל המים שעבד או שפחה שואב בשבת מבור שהוא רחב ארבעה ועמוק עשרה ומביאין דרך ר"ה לבית ישרא' מתיר רבינו יעקב [בתו' שם] אם לא אמר לו הישראל להביא אע"פ שבשביל ישראל מביא כיון שיכול הישראל לילך ולירד בבור ולשתות שם דווקא לבהמה אסרה מתניתין דתנן [שם] מילא מים לבהמתו משקה ישראל אחריו שאינו מכירו ואם בשביל ישראל מילא אסור ותניא בתוספתא [פ"י] דבמכירו אסור מפני שמרגילו לעשות כן בשבת אחרת כדאשכחן [פ' עושין פסין ד' כ'] גבי פסי ביראות שלא הוצרכו אלא לבהמה אבל לאדם מטפס ועולה מטפס ויורד וברייתא [דשבת ד' קכ"ב] דליקט עשבים בשביל ישראל לא יאכיל לבהמתו מוקי לה רבי' יעקב [בתו' שם] בתרי עברי נהרא שאין ישראל יכול להוליך בהמתו שם וכל שכן אם העכו"ם מביא מן הנהר שמותר שהיה יכול הישראל לשתות שם בקל ולאותו שמחמיר שם ואינו רוצה לסמוך על היתר זה מותר לשתות אם העכו"ם הביא בשביל ישראל אחר לדידן דלית לן ר"ה רק כרמלית וליכא רק איסור דרבנן כגון פירות שבאו מחוץ לתחום בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר [הגהת מיימ' פ"ו מספר התרומ' סי' רנ"ב] ואם נר אחד דולק בשבת ועכו"ם הדליק עוד הרבה נרות או נתן הרבה עצים באש מותר ישראל ליהנות מהן כיון שמתחילה היה יכול קצת ליהנות מן הנר ומן האש וכן אם עשה הגוי האש בשביל תינוק או לעשות לתינוק מאכלו או בשביל חולה גדול אפי' שאין בו סכנה מותר אף לבריא גרסינן בירו' דביצה רב חסדא שאל מיחלפא שיטתיה דרב תמן הוא עביד ליה שתי קדושות פי' דרב פסק בעירובין [בירו' ובתלמוד שלנו בד' נ"א] כארבע זקנים ואליבא דרבי אלעזר דאמר שבת ויו"ט שתי קדושות הן והכא הוא עביד ליה קדושה אחת דאיפליגו שירי פתילה ושירי מדורה שירי שמן שכבו בשבת מהו להדליקן ביו"ט רב ורבי חנינא תרווייהו אמרין אסור ורבי יוחנן אמר מותר פי' רבי ברוך בר' יצחק [בספרו סי' רנ"ג] דרב חסדא לטעמיה דלית ליה הכנ' דרבה בעירובין [שם] ולהכי קאמר טעמא דרב משום קדושה אחת אבל אנן דאית לן הכנה דרבה הוי טעמא דרב משום הכנה דרבה שהפתילה והשמן והמדורה שתחילת כיבויין היה בשבת היא הכנתן שעל ידי כן נוחות יותר לחזור ולהדליקן וכן שירי שמן נמי נעשה צלול יותר כשהדליקו בו והלכה כרב כדפסקינן בביצה [דף ד'] על כיוצא בזה אע"פ שר' יוחנן חולק עליו ודין זה נוהג אליבא דרב ללשון דהבנה בשני ימים טובים של ראש השנה או יו"ט הסמוך לשבת לפניה או לאחריה וכן הלפידים שהובערו קצת ביו"ט ראשון וכבו אסור לחזור ולהדליקן בי"ט שני של ר"ה אא"כ הובערו בחול בעי"ט וכבו אותן וכן לפידים שנותרו משבת ונכבו אסור להדליקן ביו"ט שלאחריו כי הכיבוי הוא הכנה שטובות הן יותר לחזור ולהדליקן וצריך עצים אחרים מוכנים להרבות ולערב בהן כדאמר בביצה [דף ד'] מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן ומבטלן אמנם בשני ימים טובים של גליות של פסח עצרת וסוכות אין חוששין בכל אלה שיום אחד חול ואיסור הכנה לא שייך מיו"ט לחול דביצה שנולדה בשבת או ביו"ט מותרות בחול וכן פירות שנשרו מאיליהן בשבת או ביו"ט מותרין למחר בחול עכ"ד [וכן הם בס"ת קצר וארוך סימן רנ"ג] אמנם רבינו שמשון איש ירושלים כתב בתוספתא דביצה שאין שייך כלל טעם הכנה בירושלמי שהזכרנו לעיל ולא ירד לטעם זה כלל מדנקט שירי שמן והלכה כרבי יוחנן ומורי רבינו יהודא כתב שלבו נוקפו להחמיר ע"כ מסקינן (צו) בריש פרק כל הכלים שכל כלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו מחמה לצל או להצניעו שלא יגנב ואם מלאכתו לאיסור כגון קורנס של נפחים וכיוצא בו מותר לטלטלו לצורך גופו או לצורך מקומו אבל מחמה לצל או שלא יגנב אסור אפי' שמעון שמיקל במוקצ' דגרסינן התם [קכ"ד] אמר ר' אלעזר מכבדות של תמרה שמכבדין בהן את הבית מותר לטלטלן ופריך אי מחמה לצל בהא לימא רבי אליעזר דמותר הא מלאכתו לאיסור הוא ומדלא מתרץ אין הכי נמי דסבר לה כר' שמעון ש"מ דאפי' (צז) לר' שמעון דבר שמלאכתו לאיסור אסור לטלטלו מחמה לצל וגם למדנו שם שאסור לכבד את הבית אף לר' שמעון אע"פ שמתיר ר' שמעון לרבץ את הבית ולא כה"ג שמתירו' לכבד את הבית, תנן (צח) מחט נקוב' של יד מותר לטלטלה ליטול בה את הקוץ אע"ג (צט) דחביל ומוציא דם משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור אבל אסור מדרבנן לרבי שמעון ובמקום צער פטור ומותר כדאי' שלהי [דף ק"ז] אמנם אסור לצאת בה לרשות הרבים לסגור חלוקו סביב צוארו או אשה לקשור צעיפה אבל במחט שאינה נקובה מותר לצאת בענין הזה בשיש לה ראש מצד אחד כעין אישפיגלא בלעז הוא נקרא תכשיט מחט נקובה שניטל חור שלה או עוקצה אמרינן התם [בדף קכ"ג] שהיא כאבן ואסור לטלטלה אמרינן (ק) בפסחים [דף ע"ד] ובחולין [דף צ"ג] שכל מקום שנחלקו רב אחא ורבינא הלכה בדברי המיקל והם נחלקו בשבת [דף קנ"ו] בעניין מוקצה והמיקל משניהם אומר שהלכה (קא) כר"ש בכל דיני מוקצה דשרי במוקצה מחמת מיאוס ובמוקצה מחמת איסור חוץ מנר שהדליקו באותה שבת דדחייה בידים אבל (קב) במוקצה מחמת חסרון כיס מודה ר"ש דאסור דתנן בשבת [דף קכ"ג] כל הכלים ניטלין חוץ ממיסר הגדול ויתד של מחרישה וסכין המיוחד לשחיטה וסכינא דאושכפי, גרסינן בשבת [דף קכ"ה] דג (קג) מליח מותר לטלטלו אפילו לא בשלו אבל בשאינו מליח אסור לטלטלו אבל בשר אפי' תפל וחי מותר לטלטלו, מסקינן (קד) בשבת [דף קמ"ג] לרב נחמן דלב"ה מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין הראויין לאכילת בהמה אבל דברים שאינן ראויין למאכל בהמה אסורין להגביהן אלא לנער השלחן או המפה כמו מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות וכן באבן על החבית [שס בדף קמ"ב] בד"א (ק"ה) בשכח אבל במניח אסור לנער ופי' של מניח היינו שמניח שם המעות או דבר האיסור כדי לשהות שם כל השבת כולה אבל אם נתן שם במזיד מע"ש כדי לטלטל למחר בשבת מותר לנער כמו שכח כדתנן בשבת [דף מ"ט] טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן למחר אלא נוטל את הכיסוי והן נופלות כך פירש רבי' יצחק בכתב ידו ודלא כפי' רש"י בשבת [דף כ"א ועיין בתוס' שם] בשבת [דף קמ"ב] תנן מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות אמר ר' יוחנן לא שנו אלא לצורך גופו שצריך לכר לישב עליו אבל לצורך מקומו מטלטל דבר עם המעות ויניח הכל במקום אחר שאם ינער הכר שם לא יוכל לישב באותו מקום מסקי' [שם בדף קס"א] שאסור ליטול התינוק אם אבן בידו או דינר דלא שרי מתני' נוטל את בנו והאבן בידו אלא בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו ואעפ"כ בדינר אסור שמא יפול מיד התינוק ויטלנה אביו, תנן בשבת [דף קל"ט] מסננין יין בסודרין לתוך הכלי ובלבד שלא יעשה גומא בסודר לקבל היין מפני שדבר זה מעשה חול ויין עכור אסור לסנן לפי שנראה כבורר ובין הגיתו' שכול' עכורין מותר, מסקינן התם [בדף ק"מ] שאסור לגרוף את האבוס אפי' היא של אבן או של עץ גזירה אטו של קרקע שאסור לגרוף ולכבד פן ישוה גומות וגם מכאן ראייה שאסור לכבד את הבית בשבת אמנם השלחן מותר לגרוף הפירורין או התיבה בשבת שאין שייך שם לגזור, וגרסי' התם [בדף ק"מ] אמר אביי מקמי חמרא לוקחין מותר האוכל ויהבי' קמי תורא אבל מקמי תורא לא שקלי' בשבת מותר התבן והאוכל כדי ליתן לפני החמור ומפ' [שם] מפני שהחמו' אין בידו יוצא מפיו ומותרו ראוי לבהמה אחרת ואין זה טילטול שלא לצורך הילכך צריך לדקדק בשאר בהמות אם מותר לתת מספוא שנשאר לזו לפני זו שאין מינה, [שם בדף קמ"א] הקש שעל המטה לא ינענענו בידו כדי לשכב עליו אבל מנענעו בגופו דטלטול מן הצד לא שמיה טילטול ואם הקש הי' מאכל בהמה מותר בשבת לטלטלו ואם היה עליו כר או סדין מבעוד יום מותר בשבת לנענעו בידו אע"פ שאינו ראוי למאכל בהמה, אמר (קי) רבא טיט שעל גבי רגלו מקנחו בכותל ואין מקנחו בקרקע משום אשויי גומות מר בריה דרבינא אמר אפי' בכותל אסור משום בונה שמוסיף טיט על הכותל אלא יקנחנו בקורה רב פפא אמר אחד זה ואחד זה מותר וצריך ליישב הלכה כדברי מי [עיין באשירי שם] תני ר' חייא אין מגררין טיט בגב הסכין לא ממנעל חדש ולא ממנעל ישן כו', [בדף קמ"א] וסך אדם כל גופו שמן בשבת, תניא [שם] שומטין מנעל מעל גבי האימום פירוש דפוס של עץ שבתוך המנעל ויסירו הדפוס כדי ליקח המנעל כרבא דאמר מלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו מותר והלכה כמותו, מסקינן (קז) בשבת [דף קכ"ב] שמות' לאדם להעמיד בהמתו על גבי עשבים מחוברים והיא אוכלת ותניא במכילתיה [משפטים פ' כ' ובתוס' שם מביאה] יכול לא יניח בהמתו לעקור ולתלוש ולאכול ת"ל למען ינוח ואין זה נייח אבל (קח) לא יעמיד אותה על גבי דבר שמוקצה ועובר בפניה כדי שתחזיר פניה לדבר המוקצה ותאכל ממנו וכן בי"ט, תנן (קט) בשבת [דף קמ"ג] חבית שנשברה מצילין מזון ג' סעודות היינו בהרבה כלים אם בא להציל בהן ובלבד שלא יקלוט הקילוח מאויר בכלי אלא יניח הכלי על הארץ אבל בחד מנא כמה דבעי יציל ואפי' טובא ובאיזה עניין שירצה, [בשבת דף קמ"ו] דרש רב שישא בריה דרב אידי משמיה דר' יוחנן הלכה כר' יאשיה דמיקל ומתיר לתת גובתא הוא קנה חלול לתוך החבית בשבת אע"פ שלא ניסהו תחילה מבחול אם ראוי לאותו נקב של חבית זו ומפ' התלמוד [שם] לחתוך הקנה חלול לתקנו שיוכל ליכנס בחור החבית אסור אפי' בי"ט אמר רבי יוחנן [שם בדף קמ"ו] היוצא בטלית מקופלת על כתיפו חייב חטאת [שם] פעם אחת יצא ר' לשדה והיו שני צידי טליתו מונחין על כתיפו פי' ב' צידי טליתו התלויין לפניו אחד מימין ואחד משמאל קפלן והניחן על כתיפו אמר ליה ר' יהושע בן זירוז בזו חייב ר' מאיר חטאת ושלשל ר' את טליתו, אמר ר' יהודא [שם] מעשה בהורקנוס בנו של ר' אליעזר שיצא בסודר שעל כתיפו ונימא כרוכה באצבעו וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו אע"פ שאין נימא כרוכה לו באצבעו מותר וכן פוסק רב נחמן [שם] א"כ אדם שנפסקו לו לולאות טליתו מותר לצאת בטליתו לבושה סביביו בכל מקום שירצה וכתב מו' [בתוס' בשבת דף מ"ח] שאם נתקו חוטי הסרבל ויש שם נקב רחב שיוכל לתחוב החוט בהם יכניסנו בתוכו ויענבנו אמנם אם הלולאות שנפסקו מוזהבות אם הם תלויות בו חשובות הם ואינם בטלות לגבי הטלית ואסור לצאת בהן משום משוי וכן אומר בשבת [דף קל"ט] דהא דאמר רב הונא היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהילכתה בשבת חייב חטאת היינו משום דהנהו חוטי חשיבי ולא בטלי ופירש רבי' חננאל [בתוס' שם] שאינו מבטלם לפי שחשובי' הם בעיניו שדעתו ליתן באותו טלית ציצית רביעית אבל רבי' שלמה פירש [שם] שחשיבותן לפי שהן של תכלת שזהו דכבר שאינו מצוי אבל בדבר התלוי ואינו חשוב מותר לצאת בו לכתחילה כמו שמוכיח שם גבי כילה, ומיהו אין בידינו כח לברר אם הלולאות של משי שלא יהא חשובות וראוי לאסור לצאת בהן בשבת ואותן לולאו' של משי הקבועו' באבנט מותר לצאת בהן יחף הואיל וראויות לקשור בה אחד מראשי המכנסיים התלויי' למטה להגביהן מן הארץ כמו שהוא מנהג תניא בשבת [דף נ"א] אין (קי) מרסקין לא את השלג ולא את הברד אבל נותנו לתוך כוס חמין לצננו או לתוך הקערה ואינו חושש אע"פ שעל ידי כן הוא נמחה מכאן הביא רבי' ברוך ראייה [בספרו סימן רל"ה] לפשטידא בימות החורף שצריך לשמור בשבת שלא יתננה סמוך לאש לחמם מפני השמנונית הנקרש ועתה נמחה ע"י עכ"ל ויותר יש מכאן ראייה להיתר מלאיסור סכין (קיא) ומפרכסין לאדם אומר רבי' יצחק דווקא שמן שכבר הוא נמחה סכין אבל חלב ושומן לא לפי שנמח' בידו והוה ליה נולד כמו אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד ובחול מותר לסוך חטטין מהלב ומאיסור אע"ג דסיכה כשתייה בשבת [ד' פ"ו] מותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו וזר אסור לסוך בשמן של תרומה מלא יחללו בפ' בנות כותים [דל"ב] קראי אסמכתא בעלמא ומדרב' אין איסור אלא כי עביד לתענוג אבל משום צערא כגון חטטין או למכה שרי דהא בפ' יה"כ (יומא ד' ע"ו) שנינו מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ובכריתות [ד' ז'] אמרינן כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש פי' משפשף עצמו כתב רבי' ברוך [בספרו סי' קל"ח] ותינוקות נראה שאסור לסוך גופן מחלב וחזיר שאין זה אלא תענוג אבל יניח לגויה לסוכן ולהאכילן ולהזהיר גדולים על הקטנים אין אסור אלא דווקא כי סכו להו בידים אך לפי' רבי' יעקב [בתו' דנידה ד' ל"ב] מותר אפי' לסוך ישראל מחלב ומחזיר שאמר דדווקא סיכת שמן דאסמוכ' רבנן אקרא אסור אבל שאר סיכה לא ומפרכסין לאדם פירו' מותר להסיר גילדי צואה וגלדי מכה ואפילו משום תענוג ולבהמה משום תענוג אסור ומשום צער' שרי ומורס' שיש בה קוייטורא מותר להוציא ממנה לחה אע"פ שיש בה דם כדא' בכתובות [ד' ז'] גבי מתניתין דהמפיס מורסא להוציא לחה פטור ומפר' דאע"ג דאית בה דם משום דדם מיפקד פקיד אבל אם מתכוין לה לעשות פה ולהכניס בה הרוח ולהוציא הלחה חייב ספק (קיב) סכנת נפשות דוח' את השבת לפיכך חולה שיש בו סכנ' מותר להדליק ולכבות בשבילו ושוחטין ואופין ומבשלין ולא סכנה ברורה בלבד אלא אפי' ספק סכנה כגון שרופא אחד אומר שהוא צריך ורופא אחד אומר שאינו צריך מחללין עליו את השבת כדאי' ביומא [ד' פ"ג] והשיב רבי' יצחק בר שמואל כי כל בני אדם חשובים בקיאין במקצת וספק נפשות להקל [שם ד' פ"ד] כשעושין דברים אלו אין עושין אותן לא ע"י קטנים ולא ע"י נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם אלא ע"י גדולים ונבונים ועוד פי' ר"י בר' אשר שהטעם שלא יביא לידי דיחוי ואסור להתאחר כדי לשאל אם הדבר מותר כדאמרינן בירו' [דיומא] הנשאל הרי זה מגונה והשואל הרי זה שופך דמים והרי הכתוב אומר [בגמרא שלנו ד' פ"ה] וחי בהם ולא שימות בהם, גרסינן בע"ז [ד' כ"ה] אמר רב גב היד וגב הרגל ומכה שבחלל הגוף מן השפה ולפני' כלומר בין בפיו בין במעיו בין בכבד בין בטחול הרי זה חולה שיש בו סכנה ומחללין עליו את השבת אמר שמואל הך פדעתא פי' מכת חרב בכל מקום שהיא מחללין עליה השבת רב יהודא התיר לכחול עין בשבת ואפי' לשחוק סמנין ולהביאן דרך ר"ה מותר שיש סכנ' בדבר כמו שאומר דשירייני דעינא בליבא תלו פירוש שורייני מקורות הראיה ובאיזה חולי התירו אמר רב יהודא [שם] כגון רירא עבה היוצאה מתוך העין תדיר ודיינא אפויינט בלעז ודמעתא על ידי גודל הכאב מדמעת תמיד וקדחה הוא החימום הגדול שבעין ותחילת אוכלא פי' מניישון לאפוקי סוף אוכלא פירוש סוף החולי שכבר נתרפא במקצת ופצוחי עינא להאיר העין זה אסור לעשות בשבת [פרק בתרא דיומא ד' ע"ג] מי שנשכו כלב שוטה או א' מזוחלי עפר שממיתין אפי' היה ספק ממיתין ספק אין ממיתין עושין לו כל צרכי רפואה להצילו, [פ"ק דחולין דף ט"ו] המבשל לחולה בשבת ואכל החולה והותיר אסור לבריא לאכול מן המותר גזיר' שמא ירב' בשבילו אבל השוחט לחול' בשבת מותר לבריא לאכול הימנו בשר חי שאין בדבר איסור תוספת שנגזור שמא ירבה בשבילו וכן כל כיוצא בזה, אמרי' בשבת [ד' קכ"ט] חולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה לו כל צרכיו [בביצה ד' כ"ב] וכן כוחל עינו הגוי בשבת אע"פ שאין בו סכנה [כל הסוגיא פרק מפנין קכ"ה] היולדות כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות ומחללין עליה את השבת קוראין לה אשה חכמה ממקום למקום וחותכין לה את הטיבור וקושרין אותו ואם היתה צריכה לנר בשעת חבליה מדליק לה את הנר ואפי' היתה סומא מפני שדעתה מתיישבת עליה בזה ואם צריכה לשמן וכיוצא בו מביאין לה וכל שאיפשר לשנות משנין בשעת ההבאה כגון שתביא לה חבירתה כלי תלוי בשער' ואם אי איפשר מביאה כדרכה [פ' אין מעמידין ד' כ"ו] אין מיילדין את הגויה בשבת ואפי' בשכר ואין חוששין לאיבה ואפי' אין שם חילול [כל הסוגיא פרק מפנין (שבת ד' קכ"ט)] היולדת שמתחיל הדם להיות שותת עד שתלד ואחר שתלד עד שלשה ימים מחללין עליה את השבת ועושין לה כל צרכה בין שאמרה צריכה אני בין שאמרה אינה צריכה ומשלשה ועד ז' אם אמרה אין צריכ' אני אין מחללין ואם שתקה ואין צ"ל אם אמרה צריכה אני מחללין ומשבעה ועד שלשים הרי היא כחולה שאין בו סכנה ואפי' אמרה צריכה אני אין עושין לה מלאכ' אלא ע"י עכו"ם עושין מדורה ליולדת ואפילו בימות החמ' מפני שהצינ' קשה לה הרבה במקומות הקור אבל אין עושין מדור' לחול' להתחמם בה [שם] אדם שהקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפי' בתקופת תמוז [שם] מרחיצין את הולד בשבת ביום שנולד אחר שחותכין טיבורו אפי' בחמין שהוחמו בשבת ומולחין ומלפפין אותו מפני שסכנה היא אם לא עשו כל אילו [פ' ר"א דמילה ד' קל"ד] וכן מרחיצין אותו לפני המילה ולאחר המילה וביום השלישי אפי' בחמין שהוחמו בשבת מפני הסכנה כמו שבארנו במצות מיל' [לקמן מצות עשה כ"א] בערכין [ד' ו'] אמר שמואל האשה שישבה על המשבר ומתה מביאין סכין בשבת אפילו דרך ר"ה וקורעין את כריסה ומוציאין את הולד שמא ימצא חי שספק נפשות דוחה את השבת ואפי' לזה שאין חזקתו חי מסקינן ביומא [ד' פ"ד] מפקחינן פיקוח נפש בשבת ואין צריך ליטול רשות מבית דין והמקדים להציל את הנפש הרי זה משובח כיצד ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו אע"פ שהוא צד דגים עמו ננעלה הדלת בפני התינוק שובר את הדלת ומוציאו אע"פ שהוא מפצל עצים שראוים למלאכה שמא יבעת התינוק וימות וכן מותר לכבות הדליקה להציל הנפש שיראים פן ישרף [שם גם בד' פ"ח] מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם מפקחין עליו מצאוהו חי אע"פ שנתרוצץ ואי איפשר שיבריא מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי אותה שעה, תניא [בשבת ד' מ"ד] עכו"ם שצרו על עיירות ישראל אם ידוע שלא באו אלא על עיסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואם באו על עיסקי נפשו' או שערכו מלחמה סתם או שצדו סתם יוצאין עליה בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת כדאי' התם ומצוה על כל ישראל לצאת ממקומם וללכת מזויינים לעזור לאחיהם שבמצור וכשיצילו את אחיהם מותר להם לחזור בכלי זיין שלהם למקומם בשבת כדי שלא להכשילם לעתיד לבא וכן (קיג) זועקין ומתחננין בשבת אף על היחיד הנרדף כדתניא במס' תענית [ד' כ"ב] ואין (קיד) זועקין ומתחננין על הדבר בשבת שדה (קטו) של ישראל שקיבלה עכו"ם לחרוש ולזרוע ולקצור למחצה לשליש ולרביע מותר לטרוח בו עכו"ם בשבת כדאמר בפר"ק דע"ז [ד' כ"א] דאריס אריסותיה קעביד ואם אין נותן לו רק מעות לטרוח אסור כדפסק בירושלמי [דשבת] כרבי שמעון בן אלעזר דאסר קיבולת במחובר לקרקע ולמעלה הארכתי בדבר זה ומרחץ אסור כדאמר התם [בע"ז ד' כ"א] דמרחץ לאריסותא לא עבדי אינשי אמנם תנור יכול להיות דמותר כמו שדה דרגילות הוא לשוכרו לשליש ולרביע ואינו כמו מרחץ תניא ומייתי לה בע"ז [בד' כ"ה] ישראל ועכו"ם שקבלו שדה בשותפות לא יאמר לעכו"ם טול חלקך בשבת ואני אטול חלקי בחול ואם התנו מתחילה מותר ואם באו לחשבון אסור פירוש [עיין בפרש"י שם] ואם לא התנו מתחילה ולקח העכו"ם את ימי השבת מעצמו בלא ציווי של ישראל אם אמר לו ישראל כמה ימי שבתות נטלת ואטול גם אני ימי החול כנגדן אסור וכן המשפט במרחץ כדתניא התוספתא בדמאי [ובתו' שם מביא' בד"ה לא יאמר ד' כ"ב] ישראל ועכו"ם שלקחו מרחץ בשותפות לא יאמר לעכו"ם טול חלקך בשבת ואני חלקי בחול והוא הדין בתנור ואם התנו מתחילה קודם שקנו את השדה או המרחץ או התנור שלא יהא לישראל חלק בהם ביום השבת כ"א לעכו"ם זה מותר ופר"ח דה"ה רחיים של עכו"ם ומסיק רב גביה מבי כתיל אליבא דרבא בע"ז [ד' כ"ב, ועיין ברש"י שם] שמותר לומר לעכו"ם עמול וזמור בשני ערלה ותיטול הפירות של אותן השנים ואני או שלוחי נטרח אחרי כן גם שלש שנים אחרות כנגדן ואני אטול את הפירות הרי זה מותר וכשר הדבר ואפילו לא התנו מתחלה [מיימו' פ"ו] הנותן מעות לעכו"ם להתעסק בהן אע"פ שהעכו"ם נושא ונותן בשבת חולק עמו בשוה בשכר וכן הורו כל הגאונים עוד אמרי' בע"ז [ד' ס"ד] ישראל ועכו"ם שנשתתפו לקנות סחורה אחת והיה שם ע"ז ודברים אחרים לא יאמר ישראל לעכו"ם טול אתה ע"ז ואני אטול כנגדן דברים אחרים ישראל שיש לו שוורים ומשכירן לעכו"ם לחרוש בהן עד אחר זמן וחורש בהן בשבת בימי ר' שלמה שאלו דבר זה ויש שהיו מתירין אם העכו"ם קיבל עליו אחריות מיתה וגניבה עליו וגם יוקרא וזולא דהשתא הוי כמו צאן ברזל לישראל ויש שאוסרין בכל עניין דאין העכו"ם יכול למוכרה ונקראת בהמתו של ישראל בכל מקום שהיא וישראל מצוה על שביתתה תניא בב"מ [ד' כ"ח] השוכר את הפועל לשמור את הפר' ואת התינוק לא יתן לו את שכרו של שבת לפיכך אין אחריות של שבת עליו ואם היה השכיר שכיר שבת או שנה נותן לו שכרו משלם לפיכך אחריות שבת עליו ולא יאמר לו תן לי שכרי של שב' אלא אומר לו תן לי שכרי של שנה זו או של כ' יום, גרסינן בשבת [ד' ק"ט] אמר (קטז) מר עוקבא מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין ואינו חושש אבל לא בחומץ מפני שנראה יותר רפואה וכל מעשה רפואה אסרו בשבת גזירה שמא ישחוק סמנין אמנם (קיז) אם נגף בגב היד או בגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליה את השבת אין (קיח) רוחצין במים שמשלשלין ולא במי משרה הבאושין ולא בים סדום ולא במים הרעים שבים הגדול שהוא ים אינגי"לטירא כמו שכתוב בספר יוסיפון מפני שכל אילו צער הם וכתיב וקראת לשבת עונג לפיכך (קיט) אם לא נשתהא בהן אלא עלה מיד אע"פ שיש לו חטטין בראשו מותר [שם בד' קי"א] וחושש בשיניו לא יגמע בהם את החומץ אבל מטבל הוא כדרכו שאף ע"פ שכשאין לו חול' בשיניו החומץ מקלקל את השינים שנא' כחומץ לשינים מכל מקום כשיש לו חולי בשינים מרפאו ומסקינן [שם] לא יגמע בהן את החומץ ויפלוט אבל מגמע הוא ובולע [שם בד' ק"ט] לא יאכל אדם דברים שאינם מאכל בריאין ולא דברים המשלשלין כגון לענה וכיוצא בהן וכן לא ישתה דברים שאין דרך הבריאים לשתותן כגון שבשלו בו עשבים וסמנין אבל אוכל אדם אוכלין ומשקין שדרך הבריאין לשתותן ולאוכלן כמו הירקות הקרות בימות החמה כגון החורף והכוסבר וחלוגלוגת והחמות בימות הגשמים כגון החורף בלשון ערבי ונקר' קרשו"ן או לנייש אע"פ שהן מרפאין ואוכלין כדי להתרפאו' בהן מותר הואיל והן מאכל בריאין וכן השמנים שדרך הבריאי' לסוך בהן מותר לסוך בהן בשבת אע"פ שנתכוון לרפואה ושאין הבריאין סכין בהן אסורין, [שם בד' קי"א] החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן ואפילו שמן וורד מותר במקום שמצוי שמן וורד והבריאין סכין אותו וכן פוסק רב לשם תניא בתוספתא [פי"ג דשבת] אין לועסין המצטכי ואין שפין את השינים בסם בשבת בזמן שמתכוין לרפואה ואם נתכוין לריח הפה מותר פירוש מצטכי הוא לשון ערבי והוא סם הנקרא משטי"ק בלשון העכו"ם, תניא במס' ע"ז [ד' י"ד] אין (קכ) מוכרין לעכו"ם בהמה גסה עגלים וסייחים שלמים ושבורין ומפרש שם [בד' ט"ו] הטעם גזירה (קכא) שמא ישאיל' או ישכירה לעכו"ם ועובר משום למען ינוח שורך וחמורך ששכירות אינו קונה עוד מפרש [שם] טעם אחר משום נסיוני שפעמי' דסמוך לשקיעת החמה דמעלי שבת' מוכר ואומר ישראל לעכו"ם לנסותה ושומעת קול בעלה ישראל והולכת מחמתו ועובר משום מחמר אחר בהמתו בשבת דאסור משום ל"ת כל מלאכ' אתה וגו' כדאי' בפ' מי שהחשיך (שבת ד' קנ"ד) אבל לא רצה לומר הטעם משום למען ינוח [עיין בתו' ע"ז ד' ט"ו] דשמ' משום גזירת איסור בהמתו שאינו תלוי בגופו לא היו אסורין למכור לעכו"ם [שם בד' ט"ו] רבא שרי לזבוני חמרא אידא דספסי' פירו' על ידי סרסוראי משום נסיוני לא ידעה לקליה ואי משום שאל' ושכירות כיון דלאו דידיה היא לא מושיל ולא מוגר ועוד שלא יתגלה מום הבהמה רב הונא [שם] זבין ההיא פרה לעכו"ם אמר ליה רב חסדא מאי טעמא עביד מר הכי אמר ליה אימר לשחי' ומתניתין [שם בד' י"ד] דקתני אין מוכרין מדברת שפירש לו העכו"ם למלאכ' אני צריך לה ובהמה טמא' אפילו בסתמא אסור דהא לאו לאכילה קיימא כך פירש רש"י ורבינו שמואל [בתו' שם בד' ט"ו] ורבי' יעקב מחלקין עוד בעניין אחר אבל אינן סותרין פירוש רבינו שלמה וצריך למצוא היתר למנהגינו שאנו מוכרין להם הכל דאע"ג דפסיק תלמודא כר' יהודא בן בתירא [בד' ט"ז] שמתיר בסוס זהו מטעם שעושין בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת שבימי חכמים היו מיוחדים הסוסים לרכיב' ולעופות אבל עכשיו רגילין לחרוש בהן ולמשוך בקרון ויש לפרש [כל הסוגיא עד סופה בתו' שם בד' ט"ו] שעתה אין אנו בקיאין כל כך בקול ואין לחוש לנסיוני דשמעה לקליה כמה שאנו מתירין על ידי ספסר מפני שאין מכרת קולו ומשום שאלה ושכירות נמי ליכ' למיחש שהרי אין אנו רגילין להשאיל עכשיו לנוי ולא לקנות בהמה כדי להשכיר לאחרים כך פיר' רבינו יעקב ורבינו יצחק מפרש שבימי חכמים היו הרבה יהודים ביחד והיו יכולין למכור זה לזה אבל עכשיו שאין כ"א מעט במקום אחד איכא הפסד אם לא היינו מוכרים לעכו"ם ומהאי טעמא שרי התם [בד' ט"ו] למכור להם חטים ושעורים משום פסידא אמנם מזה הטעם אין אנו מתירין למכור להם בהמות אלא כשישנן בידו כבר אבל אסור לכתחילה לקנותם כדי למכרם לעכו"ם, אמרי' [בשבת ד' קי"ג] אין (קכב) מקפלין את הכלים בשבת כדרך שעושין בחול בבגדים כשיכבסו אותן ואם לא הי' לו כלי אחר להחליפו מותר לקפלו ולפשטו ולהתכסו' בו כדי להתנאות בו בשבת והוא שיהיה בגד לבן וחדש שהרי הוא מתמעך ומתלכלך מיד וכשיקפל לא יקפל אל' איש אחד אבל לקפל בשנים אסור, אמרינן בשבת [ד' קמ"ו] העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא כגון נקב שבלול התרנגולים שהוא עשוי להכניס האויר ולהוצי' ההבל הרי זה חייב משום מכה בפטיש לפיכך גזרו על כל נקב אפי' הי' עשוי להוציא בלבד או להכניס בלבד שלא יבא לעשות נקב שחייבין עליו ומפני זה אין נוקבין בחבית נקב חדש ואין מוסיפין בו אבל פותחין נקב ישן והוא שלא יהא הנקב למטה מן השמרים שהרי זה עשוי לחזק ואסור לפותחן עוד שם שובר אדם את החבית כדי לאכול ממנה גרוגרות ומביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשו בסייף לפני האורחים ואינו חושש שאין כוונתו אלא להראות נדיבות לבו וכשם שאסור לפתוח כל נקב כך אסור לסתום כל נקב ואם הניח שם אוכל כדי להצניעו ונמצ' הנקב נסתם אמרי' בפרק תולין (שבת ד' קל"ט) שהוא מותר ומותר להערים בדבר זה, [בשבת ד' ע"ה] כל (קכג) דבר שהוא גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש ומפני זה הגורר או המתקן כלי באיז' דבר שתקן חייב [בעירובין ד' ק"ד] לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת בין בכלי שיר כגון כנורות ונבלים בין בשאר דברים אפי' להכות באצבע על הקרקע או על הלוח אחת כנגד אחת כדרך המשוררים או לקרקש האגוז לתינוק או לשחוק לו בזוג כדי שישתוק כל זה וכיוצא בזה אסור שמא יתקן כלי שיר וכן אמר רב [שם] נשים המשחקות באגוזים אסור פירוש לזרוק אחת ולקבל אחת בהשמעת קול ואמר רב [שם ועיין בתו' שם] נשים המשחקות בתפוחים אסור פירוש לגררם על גבי קרקע דילמא אתי לאשוויי גומות והוא הדין להטיח בין תפוחים בין אגוזים בתוך הגומא שאסור [בתו' שם] אמנם אין למחות בנשים ובתינוקות המשחקות באגוזים כיון שידוע שאין מקבלים מהן הנח להם לישרא' מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, [בפ' המביא ד' ל' ובפ' משילין ל"ו] ואין (קכד) מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין בשבת גזירה שמא יתקן כלי שיר ולספק כלאחר יד מותר כדאמר בירושלמי [פרק משילין ולקמן במצו' ע"ה מביאו] בהילולא דר"ש בר' הוו מטפחין אחורי ידיהון בשבתא, בערובין [ד' ק"ד] אוסר עולא להקיש על הדלת בשב' מפני השמעת קול וא"ל רבא לא אסרו אלא בקול של שיר בלבד ואיתיביה ממתני' [שם] ממלאין מבור הגולה במקדש אבל לא במדינה פירוש מפני שהגלגל משמיע קול כך דעת המקש' ומתרץ דמה שהוא אסור גזירה שמא ימלא לגנתו ולחורבתו אמימר התיר למלאות בגלגל במחוזא מפני שאין שם לא גנה ולא חורבה משמע שסובר כתירוצו של רבא וכן הלכה וכן פסק רב אלפס ועוד כתב ואע"פ שבירר דביצה אוסר להקיש על הדלת תלמוד של בבל עיקר שהוא בתראה ורבא ואמימר היו בקיאין בירושלמי יותר ממנו וידעו שאין כך הלכ' [בביצה] אין שטין על פני המים גזירה שמא יעשה חבית של שייטין אמרי' בשבת [ד' קמ"ו] אסור להניח עלה של הדם וכיוצא בו בתוך הנקב שבחבית כדי שיקלח היין מפני שהוא כעושה מרזב בשבת, תניא בשבת [ד' ג'] אסור לחוף כלי כסף בגרתקון מפני שהוא מלבנן כדרך שהאומנים עושין ונמצא כמתקן כלי וגומר מלאכתו בשבת אבל חופפין אותה בחול ובנתר וכן כל חבלים חופפין אותן בכל דבר ת"ר בשבת [ד' י"ח] אסור להדיח קערות ואילפסים וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן אלא אם כן הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת אבל כלי שתי' כגון כוסות וקיתיניות מותר להדיחן בכל עת שאין קבע לשתי' ואין מציעין את המטות בשבת כדי לישן עליה במ"ש אבל מציעין מלילי שבת לשבת כדאיתא בשבת [דף קי"ב] אסור להטביל כלים בשבת כדאיתא בביצה [ד' קי"ח] מפני שהוא כמתקן כלי אבל אדם טמא מותר לטבול מפני שנראה כמיקר ואין מגביהין תרומות ומעשרות מפני שנראה כמתקן דבר שלא היה מתוקן, כותב מאבות מלאכות לפיכך אסור לכחול בפוך וכיוצא בו בשבת מפני שהוא ככותב [שם צ"ד] ואסור ללוות ולהלוות גזירה שמא יכתוב אמרינן בשבת [ד' ק"נ] לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו [שם בד' קמ"ה] שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני אומר רבינו יצחק כי בלשונינו אין חילוק בין משמעות שאלה להלואה לפיכך לא יזכיר אל' לשון מסיר' או נתינה ואסור לשקול ולמנות ולמדוד בין בכלי בין ביד [בשבת דף ל"ו] אין דנין בשבת ולא חולצין ולא מיבמין ולא מקדשים גזירה שמא יכתוב שנינו בתרומות המגביה תרומות ומעשרות ביום טוב או בשבת בשוגג יאכל ממה שתיקן את הפירות המטביל כלים בשב' בשוגג ישתמש בהן אכל המקנה לחבירו בשבת אף מזיד קנה כדאיתא בירושלמי עוד מסקינן בשבת [דף קמ"ט] אסור להפיס ולשחוק בקוביא מפני שהוא כמקח וממכר ומפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על מנה גדול' כנגד מנה קטנה מפני שאינם מקפידין עוד בשבת [ד' ק"ג] אסור לחשוב חשבונות שהוא צריך להם בשבת בין שעבר בין שעתיד להיות גזירה שמא יכתוב לפיכך חשבונות שאין בהן צורך מותר לחשבן בשבת כיצד כמה תבואה היה לנו בשבת פלוגי כמה דינרים הוציא בחתנות בנו וכיוצא באילו בכלל שיחה בטילה הם שאין בהן צורך כלל והמחשב אותן בשב' כמחשב אותן בחול עוד שם [בד' קמ"ה וד' קי"ט] אסור לקרות בשטרי הדיוטות שלא יהא בהול ויבא למחוק ואסור לקרות בכתב המהלך מתחת הצורה ותחת הדיוקני בשבת ואף לקרות בכתובים כשבת כשעת בית המדרש אסור [שבת ד' קי"ו] גזירה משום ביטול ביה"מ אסור כדי שלא יהא כל אחד יושב בביתו וקורא ומונע עצמו מבית המדרש, יש דברים שהן אסורין בשבת אע"פ שאינן דומין למלאכה ואין מביאין לידי מלאכה מפני מה נאסרו משום שנאמר אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי וגו' וכבדת מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר בשבת [ד' ק"ן וד' קי"ג] לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפילו לדבר בהן כגון שידבר לשותפו מד' ימכור למחר או מה יקנה או היאך יבנה בית זה ובאיזה סחורה ילך למקום פלוני כל זה וכיוצא בזה אסור שנא' ודבר דבר דיבור אסור והרהור מותר אסור לאדם לפקוד גנותיו ושדותיו בשבת כדי לראותן מה הן צריכין או היאך פירותיהן מתבשלין שהרי זה מהלך לעשות חפציו מותר אדם לומר לפועל הנרא' בעיניך שתעמוד עמי לערב כדפסקינן התם בשבת [ד' ק"נ] ופירש ר"י הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב אבל לא יאמר לו היה לי נכון לעמוד עמי לערב שנמצא עושה חפציו בשבת [ד' קי"ג] ואסור לרוץ ולדלג בשבת שנא' מעשות דרכיך שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול [פ' המוצא תפילין ד' ק'] ויורד אדם לבור שיח ומערה אפילו הן מאה אמה ומטפס ויורד ושותה ומטפס ועולה [בשבת ד' קי"ג] ואסור להרבו' בשיח' בטילה שנא' ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, גרסינן [בברכות ד' ו'] מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה כגון שירוץ לבהכ"נ או לביה"מ ואמרינן [בכתובות ד"ה ובשבת ד' ק"נ] מחשבין חשבונות של מצוה והוא הדין שמודדין מדידה של מצוה כנון מקוה לידע אם יש בו שיעור כדאי' [בשבת קנ"ז] ואמרי' בכתובות ובשבת [שם] פוסקין צדקה לעניים והולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ואפי' לטרטיאות ולטרקלין של עכו"ם לפקה על עסקי רבים בשבת ומשדכים על התינוקת לארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות בשבת [דף י"ב] אמר מבקרים חולין והנכנס לבקר את החולה אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא ומחשכים על התחום לקרב עצמו בשבת עד סוף התחום כדי שיהא קרוב לפקח על עסקי כלה ועל עיסקי המת להביא לו ארון ותכריכין כמו ששנו בשבת [ד' קנ"א] ואמרי' בתוספתא דשבת שאומרים לך למקום פלוני לא מצאת שם הבא ממקו' פלו' לא מצאת במנ' הבא במאתי' ובלבד שלא יזכיר לו סכום המקח שכל אלו וכיוצא בהן מצו' הם ונאמר מעשות חפציך חפציך אסורין חפצי שמים מותרין תניא בשבת [ד' י"ט] ר' אומר מפליגים בים הגדול בע"ש לדבר מצוה ופוסק עמו לשבות ואינו שובת, ומסקינן (קכה) במס' נדרים [ד' ע"ז] שמפירין נדרים בשב' בין לצורך שבת בין שלא לצורך שבת שאין הלכה כאותו הזוג שחולק על זה כדאיתא התם [בד' ע"ו] ותניא בתוספתא [שבת] מפני מה אמרו נדרי שבת מפירין אותן בשבת שאם חשכה אינו יכול להפר [שם בפ' נערה] ומתירין אותן לצורך השבת דווקא אע"פ שהיה להם פנאי להתירם מערב שבת שדברים אלו דברי מצותן הן וכן מסקינן בשבת [דף קנ"ז] כל (קכו) הדברים שהן אסורין משום שבות לא גזרו עליהן בין השמשות כדברי רבי שסתם משנה כמותו בעירובין [דף ל"ב] אלא בעצמו של יום הוא שהן אסורין אבל בבין השמשות מותרים והוא שיהיה בהן צורך דבר מצו' או דוחק כגון שהיה טרוד ונחפז לדבר זה [עיין במיימו' ובמגיד משנה שם בפ' כ"ד] אסרו (קכז) חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול ומפני מה נגעו באיסור זה אמרו חכמים מה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר ודבר דבר ק"ו שלא יהא טלטול השבת כטלטול החול כדי שלא יהא יום השבת כיום החול בעיניו ויבא להגביה כלי מפינה לפינה או מביתו לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטל מצוה שנא' בתורה וביום השביעי תשבות ועוד כשישב ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסו' אפש' שיתעסק בהן מעט ויבא לידי מלאכה ועוד טעם אחר מפני שמקצת העם אינם בעלי אומנות אלא בטלין כל ימיהם כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהם שובתין ממלאכה ואם יהיה מותר לילך ולטל' ולדבר כשאר כל הימים נמצ' שלא שבת שביתה הניכר' לפיכך שבית' מדברים אלו היא שוה בכל מקום ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטילטול ואסרו שלא לטלטל אלא כלים הצריך להם בלבד, מסקינן בשבת [ד' קנ"ד] שכל הכלים הניטלין בשבת שנשתברו שבריהן ניטלין אפי' נשתברו בשב' לת"ק דר' יהודא והוא שיהו שבריהן עושין מעין מלאכה כגון שברי עריבה לכסות פי החבית שברי זכוכית לכסות בהן פי הפך פירות (קכח) שאסור לאוכלן כגון פירות שאינם מעושרים או תרומה טמאה אסור לטלטל אבל מטלט' ישראל את התרומה אע"פ שאינה ראויה לו כדאיתא בפרק מפנין [ד' קנ"ז] אמר (קכט) רב בשבת [דף נ'] המכניס קופה של עפר לביתו אם ייחד לה קרן זוית מערב שבת מטלטלה בשבת ועושה בה כל צרכיו וכבר בארנו למעלה הא דמסקי' בשבת [ד' מ"ב] שאסור (קל) לבטל כלי מהיכנו כיצד לא יתן בלי תחת הנר בשבת לקבל בו את השמן הנוטף שהשמן שבנר אסור לטלטל ולכשיפול לכלי אסור לטלטל הכלי שהיה מותר וכן כל כיוצ' בזה לפיכך אין נותנין כלי תחת התרנגול' לקבל ביצתה אבל כופה עליה הכלי וכן כופה הכלי על כל דבר שאסור לטלטלו שהרי לא בטלו שהרי אם יחפוץ יטלנו [שם בד' מ"ח] ונותנין כלי תחת הנר לקבל הניצוצות כמו שבארנו למעלה מפני שאין בהן ממש מותר לטלטל הכלי, משמע (קלא) בפ' מפנין (שבת ד' קכ"ח) שהבהמה שנפלה לבור או לאמת המים אסור להעלותה בידו ואם יכול ליתן לה פרנס' במקומה מפרנסין אותה עד מ"ש עוד מסקי' בשב' [שם] תרנגולת (קלב) שברחה אין מדדין אותה מפני שהיא נשמטת מן היד נמצאו ? נתלשין אבל דוחין אותה עד שתכנס אע"פ (קלג) שאסור לטלטל המת אמרינן [בשבת ד' קנ"א] שסכין אותו ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיז בו אכר ושומטין את הכר מתחתיו כדי שיהיה מוטל על החול בשביל שיצטנן ומביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין על כריסו שלא יתפח ופוקקין את נקביו שלא תכנס בהן הרוח וקושרים את הלחי לא שיעלה אלא שלא יוסיף ואין מאמצין את עיניו בשבת מסקי' בפ' כירה [ד' ס"ג] מת המוטל בחמה מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו ואם אין שם ככר ולא תינוק מצילין אותו מפני הדליק' מכל מקום שמא יבא לכבות מתוך שבהול אדם על מתו אמר רב נחמן בשבת [ד' צ"ד] מת (קלד) שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והן מתבזים ממנו מותר להוציאו לכרמלית שגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה שהוא לא תסור מכל הדברים אשר יגידו לך ואם היה להם מקום אחר לצאת בו אין מוציאין אותו ממקומו אבל יוצאין הם וכן פירש גאון דבמת שהסריח מדבר ועל כל זאת פירש רבינו שמש? לא התירו אלא ע"י ככר או תינוק קמיע שאינו מומחה אף על פי שאין יוצאין בו כדאיתא בשבת [ד' ס'] מ"מ מטלטלין אותו גיזי צמר אין מטלטלין אותן מפני שהוא מקפיד עליהן לפיכך אם ייחדן לתשמיש מותר והשלחין הם העורו' שהופשטו מותרין לטלטלן בין שהן של בעל הבית בין שהן של אומן מפני שאינו מקפיד עליהן כדאי' בשבת [ד' מ"ט] ובפר' המוציא יין (שבת ד' פ"א) נמנו (קלה) וגמרו שמותר להכניס אבנים לביה"כ מלא היד מוכיח בשבת [ד' קכ"א] שכל (קלו) דבר מטונף כגון צואה ורעי וכיוצא בהן אם היו בחצר שיושבין בה מותר להוציאן לאשפה או לבית הכסא וזהו הנקרא גרף של רעי ואם היו בחצר אחרת כופין עליה כלי כדי שלא יצא הקטן ויתלכלך בהן ואמר בפ' כירה [ד' ס"ז] שמטלטלין כנונא מפני עפרו אע"פ שיש עליה שברי עצים מפני שהוא כגרף של רעי לאביי ולרבא כעפר המוכן ואמר בסוף פ' נוטל (שבת ד' קמ"ג) שאין עושין גרף של רעי לכתחילה בשבת אבל אם נעשה מאליו או שעבר ועשאו מוציאין אותו בעירובי' [ד' ק"א] אמר נגר שיש בראשו קלוסטרא שמוכיח עליו שהוא כלי וראוי לכתוש בו פלפלין ואינה קורה כשאר קורות נועלין בה בשבת כר' יוסי אם אין בראשו קלוסטרא אם היה קשור ותלוי בדלת נועלים בו לד"ה וכן אם היה ניטל ואגודו עמו אבל אם היה אגודו קבוע בדלת והיה הנגר נשמט כמין קורה ומניחין אותו בזויות וחוזרים ונועלים בו כשרוצים הרי זה אסור לנעול בו לר' יהודא [שם בד' ק"ב] שאין תורת כלי עליו ואין בו אגד להוכיח עליו ופוס' רבי' יעקב שהוא הדין אם אין בראשו קלוסטרא ועושה בו תיקון ושיפוי לשם נגר שמועיל שהלכה כר' יוחנן שפוסק בשבת [ד' קכ"ו ועיין בתו' שם] כרבן שמעון בן גמליאל דלא בעי אלא הזמנה בעלמא ואינו מצריך שום קשירה בנגר אלא תורת כלי ואע"ג דבעירובין פוסק שמואל הלכה כר' יהוד' שמצריך קשירה בנגר מכל מקום שמואל ורבי יוחנן הלכה כר"י ואע"פ שרבא מפרש [שם] דברי שמואל פי' יסבור רבא כר"י יכול הוא לפרש דברי שמואל ואע"פ שפוסק ר"י בירושלמי [דעירובין] כר' יהודה יש לומר דלעניין כן פוסק כמותו שאם לא עשה בו שום תיקון לשם נגר שצריך קשירה מ"מ יש מחמירים בדבר להצריך קשירה מפני שרבא מפרש דברי שמואל:
95
צ״ושלא (א) יצא אדם חוץ לתחום המדינה בשבת וכל היוצא חוץ לתחום שבת בשבת לוקה [בעירובין ד' י"ז] שנ' אל יצא איש ממקומו ביום השביעי זהו תחום העיר ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה אבל חכמים העתיקו שתחום זה חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל וכן אמר להם משה רבינו לא תצאו חוץ למחנה ומדברי סופרי' שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא ער אלפים אמה אבל חוץ לאלפים אמה אסור שאלפים הוא מגרש הערים והסמיכוה בעירובין [ד' נ"א] לגזירה שוה נמצא שמותר לאדם לילך בשבת את כל העיר אפי' היתה כנינוה שהיתה מוקפת חומה בין שלא היתה מוקפת חומה וכן מותר לאדם להלך חוץ לעיר אלפים אמה מרובעים כטבלא מרובעת כדי שיהא נשכר את הזויות כרבנן דר' חנינא בן אנטיגנוס בשבת [ד' מ"ט] ואם יצא חוץ לאלפים אמה מכין אותו מכות מרדות עד שנים עשר מיל אבל אם יצא והרחיק מן העיר יתר על שנים עשר מיל אפי' אמ' אחת לוקה מן התורה ודבר זה שביארנו מוכיח בירו' [כל הסוגי' בעירובין ד' כ"א ע"א ובאשרי פ"ק דעירובין מביאו] וז"ל הגיעוך סוף תחומי שבת שאינן מחוורין דבר תורה ר' מנא בעי ניחא אלפים שאינו מחוור ארבעת אלפים מחוור הוא ר"ש בן ביסנא בשם ר' אחא אין לך מחוור מכולם אלא תחום שנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל משמע שזה מחוור אפי' לרבנן דר"ע [בסוטה דף כ"ז] לפי עניין זה כשאומר בשבת [ד' ס"ט] דידע לה בשבת במאי ומתרץ דידע לה בתחומין ואליבא דר"ע היה יכול לומר דידע לה בתחומין דשנים עשר מיל ואפי' אליבא דרבנן, המינין אומרים אל יצא איש ממקומו כמשמעו והשיב רבינו משולם בר' קלונימוס להקהות שיניהם מנבואת ישעיה ויחזקאל שכתו' בנבואת ישעיה והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות ובנבואת יחזקאל כתיב והשתחוו עם הארץ פתח השער ההוא בשבתות ובחדשים לפני ה' ואם הי' אסור לזוז ממקומו איך יבא כל בשר להשתחוות בבהמ"ק [*) הגה"ה וכן וימצאו איש מקושש עצים במדבר איך נדדו ממקומם ע"כ.] אמר שמואל בשבת [ד' מ"ב] היה מהלך בבקעה ואינו יודע תחום שבת מהלך אלפים פסיעות בינוניות וזהו תחום שבת מי שכלתה לו מדתו בחצי העיר אע"פ שאינו מהלך אלא עד סוף מדתו מותר לטלטל בכל העיר על ידי זריקה כדתניא בשבת [שם] עוד מוכיח שם [בד' נ"ב] מי שהיה בא בדרך ליכנס במדינה בין שהיה בא בים בין שהיה בא בחרבה אם נכנס באלפים אמה קרוב לעיר קודם השבת אע"פ שלא הגיע למדינה אלא בשבת הרי זה יכנס ויהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח עוד שנינו שם [בד' נ"ב] מי שיצא חוץ מתחום אפי' אמה אחת לא יכנס פי' רבי' משה שד' אמות שיש לו לאדם תחילתן ממקום שהוא עומד בו לפיכך כיון שיצא חוץ מתחומו אמה או יתר ישב במקומו ואין לו להלך אלא בתוך ד' אמות מעמידת רגליו ולחוץ ורבי' יצחק פי' לא יכנס להיות כאילו לא יצא אבל ארבע אמות יש לו כשאר יוצא חוץ לתחום ומותר ליכנס בתוך תחומו הראשון עד ארבע אמותיו [שם בד' ס"ה] וכן מי שהחשיך לו חוץ לתחום המדינה אפי' אמה אחת הרי זה לא יכנס אלא יהלך ממקום שנכנס עליו השבת והוא עומד בו אלפים אמה ואם כלת' מדתו במקצת העיר מהלך עד סוף מדתו, שנינו בשבת [ד' מ"א] מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת כגון שהוציאוהו עכו"ם או רוח רעה או שוגג ויצא אין לו אל' ד"א חזר לדעת אין לו אלא ד"א החזירוהו כאלו לא יצא ואם נתנוהו ברה"י כגון שנתנוהו עכו"ם בדיר וסהר ומערה או ספינ' או בעיר אחרת אמר רב [בד' מ"ב] הלכה כרבן גמליאל שאומר שיש לו להלך את כולה וכן אם יצא לאחד מאילו בשוגג ונזכר והוא בתוכה מהלך את כולה יצא חוץ לתחום לדעת אע"פ שהוא בתוך רה"י כגון דיר וסהר אין לו אלא ד"א וצריך להתיישב בנכנס בספינה לדעת בשבת ומפליגה חוץ לתחום אם מותר להלך את כולה או אין לו אלא ד"א ולמעל' בארנו בשם ר"י שמותר להלך את כולה, אמר רבה בשבת [ד' מ"א] כל מי שאין לו לזוז ממקומו אלא בתוך ד"א אם נצרך לנקביו ה"ז יוצא ומרחיק ונפנה שגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה וחוזר למקומו ואם נכנס במקצת התחום שיצא ממנו בעת שירחיק לפנות אמרי נהרדעי [שם] הואיל ונכנס ברשות יכנס כאלו לא יצא והוא שלא יצא לכתחילה לדעת אבל אם יצא לדעת אע"פ שנכנס אין לו אלא ד"א, שנינו שם [בד' מ"ד] כל היוצאים להציל נפשות ישראל מיד נהר או מיד מפולת יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו [בד' מ"ה] ואם היתה יד עכו"ם תקופה והיו מפחידין לשבות במקום שהצילו הרי אלו חוזרין בשבת למקומן בכלי זיינם, מסקינן בערובין [ד' נ"ה] שכל בית דירה שהוא יוצא מן המדינה אם בינו לבין המדינה שבעים אמה ושני שלישי אמה שהוא כשיעור בית סאתים המרובעות או פחות מזה ה"ז מצטרף למדינה ונחשב ממנה וכשמודדין לה אלפים אמה לכל רוח מודדין חוץ מבית דירה זה היה בית קרוב למדינה לשבעים אמה ובית שני קרוב לו בשבעים אמה וכן עד מהלך כמה ימים הרי הכל כמדינה אחת וכשמודדין מודדין חוץ לבית אחרון והוא שיהיה בית אחרון בית דירה ד"א או יותר וכן בית הכנסת שיש בו בית דירה לחזנים ובית ע"ז שיש בו בית דיר' לכומרים והאוצרות שיש בהן בית דירה הקבר והגשר שיש בהן בית דירה ושלש מחיצות שאין עליה תקרה ויש בהן ד"א על ד"א והבורגנין ובית הבנוי בהן וב' מחיצות שיש עליהם תקרה ומעזיבה ומערה שיש בנין על פיה ויש בה בית דירה כל אלו מצטרפין עמה אם היו בתוך שבעים אמה ושירים, ומאותו הבית היוצא רואין כאלו חוט מתוח על כל פני המדיד' ומודדין חוץ לאותו החוט אלפים אמה, גרסינן בנדרים [ד' נ"ו] הנודר מן העיר מותר ליכנס בתחומיה ואסור ליכנס בעיבור' ומנלן דעיבורה של עיר כעיר אמר ר' יוחנן דאמר קרא ויהי בהיות יהושע ביריחו אילימא ביריחו ממש והכתיב ויריחו סוגרת ומסוגרת אלא ש"מ בעיבורה, נחזור לפ' כיצד מעברין (עירובין ד' נ"ז) היו שתי עיירות סמוכות זו לזו אם יש ביניה' ק' אמה ומ' ואחת ושליש כדי שיהא ע' אמה ושיריים של זו וע' אמה ושיריים של זו חושבים שתיהן בעיר אחת נמצאת כל עיר מהן מהלכת את כל העיר השניה וחוצה לה אלפים אמה [שם בד' נ"ה] עיר שהיתה ארוכ' או מרובעת הואיל ויש לה ד' זויות שוות מניחין אותה כמות שהיא ומודדין לה אלפים אמה לכל רוח מד' רוחות היתה עגולה עושין לה זויות ורואין אותה כאלו היא בתוך המרובע ומודדין חוץ מצלעות אותו מרובע אלפים אמה לכל רוח שנמצ' משתכר את הזויות וכשהיא מרבעת מרבע' בריבוע העולם כדי שתהא כל רוח ממנה משוכה כנגד רוח מרוחות העולם ומכוונות כנגדה [ד' נ"ה] היתה רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחד רואין אותה כאלו היא כולה רחבה היתה עשוייה כמין גאם כזה ?ך או שהיתה עשוייה כקשת אם יש בין שני ראשיה פחות מארבעת אלפים אמות מודדין לה מן היתר ורואין הקשת כאלו הוא מלא בתים ואם היו בין שני ראשים ד' אלפים אין מודדין לה אלא מן הקשת [עיין בתו' שם בד"ה ואם לא] עוד שם [בד' נ"ה] אמר רב הונא עיר שיושבת על שפת הנחל אם יש לפניו דקה הוא בניין רחב ד"א על שפת הנחל כדי שיעמדו עליה וישתמשו בנחל נמצא הנחל ככל העיר ומודדין לה אלפים משפת הנחל השנייה ויעשה הנחל כולו בכלל המדינה מפני הדקה הבנוייה בצדו ואם אין שם דקה אין מודדין אלא מפתח בתיהן ונמצא הנחל נמדד מן האלפים שלהם ואמר רב הונא יושבי צריפין אין מודדין להם אלא מפתח בתיהן ואם היו שם שלש חצירות של ב' בתים הודבקו כולן ומרבעין אותן ונותנין להם אלפים אמה לכל רוח כשאר עיירות שנינו שם [בד' נ"ז] אין מודדין אלא בחבל של נ' אמה לא פחות ולא יותר ובחבל של פשתן כדי שלא ימשך יותר אמרי' בכתובות [ד' כ"ח] אפי' עבד אפי' שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת ונאמן הגדול לומר זכור אני שעד כאן היינו באין בשבת כשהייתי קטן וסומכין על עדתו בדבר זה ולא הלכו בו חכמים [בעירובין ד' נ"ח] אלא להקל מפני ששיעור אלפים מדבריהם:
96
צ״זאין (א) עונשין בשבת אע"פ שהעונש מצות עשה אינו דוחה את השבת כדאי' ביבמות [ד' ו'] ובסנהדרין [ד' ל"ה] כיצד (ב) הרי שנתחייב בב"ד מלקות או מיתה אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו בשבת שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיבם ביום השבת זו אזהרה לב"ד שלא ישרפו בשבת מי שנתחייב שריפה והוא הדין למי שנתחייב שאר עונשין אמרי' (ג) במדר' ויברך אלהים את יום השביעי ברכו בטעם תבשילין ברכו באור פניו שמאירים פני שומרי שבת ביום השבת ברכו שאין לו זוג שאין עושין ב' ימים שבת ברכו שאינו נדחה אבל ימים טובים נדחים ע"י עיבור וסימן טאז"ן
97
צ״חהלכות יום הכיפורים
כל (א) העושה מלאכה בי"ה בטל מ"ע המפורשת בספר מצות עשה [מצוה ל"א] ועובר על ל"ת שנאמר ובעשור לחדש וגו' כל מלאכת עבודה לא תעשו ותנן [במגילה ד' ו'] אין (ב) בין שבת ליה"כ אלא שזדון מלאכת שבת בסקילה ובי"ה בכרת הא לכל דבריהם זה וזה שוין בין לענין עושה מלאכה בשגגה שחייב בשניהם קרבן חטאת קבועה בין באיסור מלאכה דאורייתא ודרבנן בין באיסור טלטול וביומא [ד' י"ד] מסיק דלית לדרפרם דאמר אין עירוב ואיסור הוצאה לי"ה וכ"ש לי"ט:
כל (א) העושה מלאכה בי"ה בטל מ"ע המפורשת בספר מצות עשה [מצוה ל"א] ועובר על ל"ת שנאמר ובעשור לחדש וגו' כל מלאכת עבודה לא תעשו ותנן [במגילה ד' ו'] אין (ב) בין שבת ליה"כ אלא שזדון מלאכת שבת בסקילה ובי"ה בכרת הא לכל דבריהם זה וזה שוין בין לענין עושה מלאכה בשגגה שחייב בשניהם קרבן חטאת קבועה בין באיסור מלאכה דאורייתא ודרבנן בין באיסור טלטול וביומא [ד' י"ד] מסיק דלית לדרפרם דאמר אין עירוב ואיסור הוצאה לי"ה וכ"ש לי"ט:
98
צ״טכל (א) האוכל ושותה בי"ה ביטל מצות עשה המפורשת בסמ"ע [מצוה ל"ב] ועובר על ל"ת שנ' כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרת' [עיין לעיל במצות י"ו] מאחר (ב) שענש הכתוב כרת למי שלא התענה למדנו שמוזהרים בו על אכילה ושתייה, וכל האוכל ושותה בו בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה, וכבר ביארנו בסמ"ע [מצוה ל"ב] שי"ה אסור גם ברחיצה ובסיכה בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה גם בארנו שם שתוספת י"ה מן התור' בכניסתו וביציאתו אמרי' (ג) בביצה [ד' ל'] הני נשי דידן דאכלי ושתו עד אורתא ולא מחינן בידיהון הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין וכל כיוצא בזה, מסקינן בי"ה [ד' ע"ט] שהאוכל מאכלים הראוין לאדם ככותבת גסה כמוה וכגרעניתה בי"ה ה"ז חייב כרת וגרסינן בירושלמי די"ה הדא אמרה צריך למעך חלל' שאין משערים אלא בה ובגרעינת' ושיעור זה פחות מכביצה תניא ר' אומר [ד' פ'] כל שיעורין שבתורה בכזית חוץ מטומאת אוכלין ששינה הכתוב במשמעו ושינו חכמים בשיעורו דכתיב מכל האוכל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת ושיערו חכמים שאין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצת תרנגולת כמו כן י"ה ששינה הכתוב במשמעו שנא' תענו את נפשותיכם ולא כתיב לא תאכלו ושינו חכמים בשיעורו בככותבת וכי קאמר [שם בד' פ"א] חייב כרת הני מילי אגופיה דיומא אבל אתוספת י"ה לא מיחייב דכתיב כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרת' על עצומו של יום ענוש כרת ואין ענוש כרת על התוספת והוא הדין שאין ענוש כרת אם עשה מלאכה בתוספת ותניא בתורת כהנים ומביאה שם [בד' פ"א] יכול לא תהא התוספת בעונש אבל תהא בכלל אזהרת לאו ת"ל כל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה על עצמו של יום הוא מוזהר בלאו ולא על התוספת ומה במלאכה לא הזהיר אלא במקום שנענש אף בעינוי לא הזהיר בלאו אלא במקום שענש משם אתה למד שאין בתוספת רק עשה [שם בד' ע"ג] כל (ד) האוכלין מצטר' לשיעור כותבת וכן השותה משקה הראוי לשתיי' אדם כמלא לוגמא של שותה כל אחד ואחד לפי לוגמיו חייב ואומר התם [בד' פ'] וכמה מלא לוגמיו כדי שיסלקנה לצד אחר ויראה כמלא לוגמיו ושיעור זה באדם בינוני פחות מרביעית וכל המשקין מצטרפין לשיעור אחד, עוד מרבינן שם [ד' ע"ג] מנפשותיכם אחד האוכל דברים המותרין או שאכל אוכלין האסורין כגון פיגול ונותר וטבל ונבילות או טריפות או דם הואיל ואכל אוכלין הראויין לאדם ה"ז חייב כרת משום אוכל בי"ה תניא [שם בד' פ'] שיעורין של עונשין הלכה למש' מסיני, ובחצי (ה) שיעור נחלקו [שם בד' ע"ד] ר' יוחנן אומר אסור מן התורה כיון דחזי לאיצטרופי ריש לקיש אמר מותר אכילה בעינן וליכא והלכה כרבי יוחנז לגכי ריש לקיש ורב אשי נמי דהוא בתראה סבר כר"י בחולין [ד' צ"ה] לפיכך האוכל או השות' חצי שיעור מכין אותו מכת מרדות אמר רבא [שם בד' פ"א] כס זנגביל יבישא ופלפלין וכיוצא בהן ביו"ה פטור מכרת פי' כס הכוסס והיכא דאיכא חולה דאי לא אכיל מסתכין שרי למיכל ביומא דכיפורים ותניא [בד' פ"ב] עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר תוחבין לה כוש ברוטב אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה רוטב עצמו אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים, מסקינן התם [בד' ע"ט] שמאכילין אותה פחות פחות מכשיעור עד שיהא לה די [בד' פ"ג] ומי שאחזו בולמוס מאכילין אותו מיד מה שימצאו אפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו אמרי דבי רבי ינאי חולה אומר צריך ורופא אומר אין צריך שומעין לחולה חולה אומר אין צריך ורופא אומר צריך שומעין לרופא רופא אחד אומר צריך ושנים אומרים אין צריך אין דבריו של אחד במקום שנים וכן שנים במקום שלשה וכן שלשה במקום ארבעה רופא אחד אומר צריך ואחד אומר אינו צריך מחללינן עליה שבתא ומוכלינן ליה מפני שספק נפשות להקל פסק בהלכות גדולות דהלכה כרבי יוחנן דאמר [שם בד' פ"ב] בן עשר בן אחד עשר אין מענין אותו אבל מחנכין אותו לשעות כיצד היה רגיל לאכול בשתים מאכילו בשלש היה רגיל בשלש מאכילו בארבע ובן שלש עשר' בתינוק ובת שתים עשרה בתינוקת משלים מן התורה וכן גרסי' בפרק נערה [ד' ? ] אמר אביי אמרה לי אם בר שית למקרא בר עשר למשנה בר תליסר שנין לתעניתא מעת לעת ובתינוקת מבת תריסר משמע דסבירא ליה כרבי יוחנן ולשון התוספתא [ר"פ ד' דיומא] משמע נמי כר' יוחנן דתניא התינוקות מחנכים אותם סמוך לפרקן לפני שנה ולפני שתים ורב אלפס [פ' יוה"כ] ורבינו משה [בפר"ב דהלכות שביתת עשור] פירשו דהלכה כרב נחמן דאמר בן תשע ובן עשר מחנכין אותו בן אחת עשרה מתענה ומשלים מדברי סופרים כדי לחנכו במצות, [שם ד' ע"ג] יום הכיפורים אסו' ברחיצ' בין בחמין בין בצונן בין כל גופו בין אבר אחד אפי' אצבע קטנ' אסור להושיטה במים אפי' מלך וכלה לדברי רבנן דר' אליעזר ותניא [שם בד' ע"ז] אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט וצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ורבינו יעקב [בתו' שם] אומר שבבקר יכול אדם לרחוץ כדרכו שאין לך מלוכלכות בטיט ובצואה יותר מידים בבקר דאמר התם שרוח רעה שורה עליהם ונקראת בת מלך וסכנה היא ליגע בעיניו או בחוטמו ולא לפיו קודם נטילה והא דתנא דבי מנשה בפרק כל הבשר (חולין ד' ק"ז) אשה מדיחה ידה אחת במים ונותנת פת לבנה קטן מפני רוח רעה השורה על הידים ששמה שיבתה התם מיירי אפי' אחר נטילת שחרית שרגילה לשרות על הידים בעת שרוצין להאכיל דתינוקות ואותה רוח רעה אינה מצויה בינינו ואין אנו נזהרים ממנה כדרך שאין אנו נזהרים מגילוי מפני שאין נחשים מצויים בינינו וממים אחרונים מפני שאין מלח סדומית מצוי בינינו תניא כירושלמי דפ"ק דתענית ובפרק בתרא דיומא [בתלמוד שלנו בדף ע"ז] הורה רבי אחאי בבא מן הדרך והיו רגליו כהות עליו מותר לרחצם במים ובתוספתא דיומא תניא וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מדיחן במים כדי שלא יטנפו כליו ואין שם מחלוקת בדבר [בפ' יו"ה ד' ע"ח] תניא אסור לישב על גבי טיט המטפחת ביו"ה ומסקינן דמיירי בטיט שהוא לח ביותר שיש בו טופח כדי להטפיח פי' שאם יניח ידו עליו ותעלה בה ליחלוחית שאם הדביק אותה לידו אחרת תדבק בה ליחלוחית אסור לישב עליה [שם] לא ימלא אדם כלי חרש מים ויצטנן בו שהמים נוזלין מדופנו ואפי' כלי מתכו' אסור שמא ינתזו המים על בשרו ומותר להצטנן בפירות [שם] ר' יהושע בן לוי בכל ערב י"ה היו מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים למחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש פירוש כלים נגובים שסוחט כל המטפחת עד שלא נשאר בה בטופח על מנת להטפיח כתב מו' רבי' יהודא שאין ענין זה דשריית מפה מדבר אלא לקרר עצמו ולהעבירה על גבי עיניו שהרי [בהגהת מיימו' פרק ג' דשביתת עשור] פיר' רבינו שמואל ור"י ב"ר אשר שאם היסך רגליו מותר לרחוץ ידיו משום הכון לקראת אלהיך ישראל וכן נראה למו' דה"ה דשייך הכון אף בקטנים אפי' לא שיפשף [בד' ע"ז] תניא שומר פירות בשדות וההולך להקביל פני רבו או מי שגדול ממנו עובר עד צוארו במים ואין חושש ובלבד שלא יוציאו ידיהם מתחת שולי בגדיהם כדרך שעושין בחול ומי שעבר במים לדבר מצוה מותר לו לחזור במים שאם לא תתיר לו לחזור אינו הולך ונמצא נכשל מן המצו' [בביצה ד' י"ח ובתענית ד' י"ג ובפרק ח' שרצים (שבת ד' קי"א)] תניא כל חייבי טבילות טובלים כדרכן בין בתשעה באב בין בי"ה ובתשעה באב אין כך הלכה כאשר בארנו בהלכות נדה [לקמן במל"ת קי"א] אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכ' שאינה של תענוג ואם היה חולה אע"פ שאין בו סכנה או שיש לו חטטים בראשו סך כדרכו ואינו חושש והא דגרסינן בירושל' [וכן הוא בהגהת מיימו' פר"נ דלעיל אבל צ"ע בירו' דלא משמע כן בפרק בתר' דיומא] הדא דאת אמרת בסיכה שהיא של תענוג אבל שאינה של תענוג מותר שמא אינו מתיר אלא כגון לחולה ולחטטין, אסור לנעול מנעל וסנדל ואפילו ברגלו אחת ומותר לצאת בסנדל של גמי וכיוצא בהן דקאמר התם [ד' ע"ח] אביי נפיק בדהוצי רבא נפיק בדיקולי רבה כריך סודרא אכרעיה ונפיק ובירושלמי דיומא אמרינן יוצאין באנפילאות של בגד וכן בפרק מצות חליצה (יבמות בדף ק"ב) תניא מטייל אדם בתוך ביתו באנפילאות של בגד ובתוספת' אוסר [ריש פר"ד דיומא] התינוקות אע"פ שהן מותרים באכילה ושתייה וברחיצה וסיכה מונעין אותם ממנעל וסנדל וכן כתב מו' שמותר לעכו"ם לרחוץ התינוק אפילו בחמין שהוחמו בו ביום דסתם תינוק חולה אצל חמין וחולה שאין בו סכנ' אומר לעכו"ם ועושה ואמרינן נמי בפרק יום הכפורים (יומא ד' ע"ח) כל מידי דאית ביה רביתא לינוקא לא גזור ביה רבנן והיינו רחיצה וסיכה דאמר רבי חנינא [פ"ק דחולין ד' כ"ד] חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הם עמדו לי בזקנותי פסק רבינו יעקב שמותר ליתן כוס של ברכת מילה לתינוק בי"ה ולא חיישי' דילמא אתי למיסרך כיון שאין זה דבר קבוע ולא דמי להא דאמר בערובין [ד' מ'] דאין מברכין זמן על הכוס בי"ה דהיכי ליעביד ליתביה לינוקא אתי למסרך לשתות ג"כ כשיהא גדול דהתם ודאי כיון שיהא המנהג בכל שנה ליתן לתינוק לשתות בי"ה אתי למיסרך לשתות אפילו כשיהיה גדול, ר' יצחק הלוי וגדולים אחרים היו נוהגין להתענות ממחרת י"ה מההיא [דר"ה כ"א] רבא הוה יתיב תרי יומא בתעניתא ואישתכח כוותיה ואותם הנוהגים כן אין להם לאכול במוצאי יה"כ כלל עד לילה אחרת ולשמור עצמם למחרת מכל מלאכה נהגו העם העם לתקוע קשר"ק במוצאי יה"כ ואין זה זכר ליובל שאם כן לא היו עושין כך בכל שנה אלא בזמן היובל ועוד ביה"כ עצמו היה דינו וחכמה היא ואינה מלאכה אלא יש לומר שנתקן משום דאמרינן במדרש במוצאי יה"כ בת קול יוצאת ואומרת לך אכול בשמחה לחמך וכן יסד הפייט גמר מצוי אכול דצוי ורצוי ומפני שאין יו"ט זה מפורסם עשו בו תקנה לפרסמו ולכך תוקעין קשר"ק כדאמר בשבת [ד' ל"ה] תוקע ומריע ותוקע ואין צריך להמתין עד אחר הבדלה בחונן הדעת מפני שהיא חכמה ואינה מלאכה ואפילו בשבת אין איסור לתקוע אלא גזיר' שמא יוציא השופר מרשות לרשות ללמוד סדר התקיעות ואין כאן לחוש בתקיעה מועטת כזו וקבלתו ממורי רבינו יהודא בר רבי יצחק אחר שהשלים תפילת נעילה אומר קדיש ואח"כ ז' פעמים ה' הוא האלהים לפי שהשכינה עולה למעלה מז' רקיעי' ואהר כך שמע ישראל פעם אחת ומיד תוקעין משום דכתיב עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר:
99
ק׳הלכות יום טוב
שלא לעשות מלאכה בא' של פסח
שלא לעשות מלאכה בא' של פסח
100
ק״אשלא לעשות מלאכ' בז' של פסח.
101
ק״בשלא לעשות מלאכ' בחג השבועות.
102
ק״גשלא לעשות מלאכה בר"ה.
103
ק״דשלא לעשות מלאכה בחג הסכות ביום הראשון:
104
ק״השלא (א) לעשות מלאכה בשמיני של חג כל העוש' מלאכה באחד מששת ימים הללו ביטל מ"ע המפורשות בספר מ"ע [מל"ג עד ל"ט] ועובר על ל"ת שכתו' בכולן לאו שלא לעשות מלאכה בהם ואם עשה בעדי' ובהתרא' לוקה מן התור' כל מלאכ' שהיא לצורך אוכל נפש מותר לעשותה בי"ט שנאמר כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, ואיסור כל המלאכות דאורייתא ודרבנן משבת ילפינן בדבר שאינו צורך יו"ט כלל כגון הוצא' אבנים לב"ה בביצה [ד' י"ב] כל כיוצא בזה ותניא במכלתיה [פרשת בא] כל מלאכה לא יעשה בהן לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה העכו"ם מלאכתך משמע מכאן שאסו' לישראל להניח לגוי לעשות מלאכתו בין בי"ט בין בשבת דאורייתא אבל אם מסר לו הישראל המלאכה מע"ש מותר ובלבד שיהא בביתו של גוי באשר בארנו בהלכות שבת, אמנם י"ל שהיא אסמכתא בעלמא שאם היתה מן התורה לא היו מתירין חכמים לעשותה אף בביתו של גוי ואף מסרה מע"ש ולשון לא יעשה הכתוב בתורה מוכיח קצת שהוא דרשה גמורה אף (ב) צורך אוכל נפש שמותר דוקא בדברים שאי איפשר לעשותן מערב יו"ט לפיכך לשין ואופין ושוחטין ומבשלין ביו"ט שאם עשה את אלו מעיו"ט יש בכך הפסד או חסרון טעם וכן כל כיוצא בזה אבל אין קוצרין ולא דשין ולא זורין ולא בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין ביו"ט שכל אלו וכיוצא בהן איפשר לעשותן מעיו"ט ואין בכך הפסד ולא חסרון טעם והרקדה שאמרנו שאסורה ביו"ט ה"מ פעם ראשו' אבל לרקד פעם שנייה דילמא נפל בה צרור או קיסם מותר ובלבד שישנה במקצת שלא יראה כמעשה חול כדדרש רבה בר רב הונא ביצה [ד' כ"ט] הלכה שונין את הקמח ומסיק התם דצריך שינוי דדביתהו דרב אשי היתה שונה אגבא דפתורא ומדתנן בביצה [ד' י"ד] והמלח במדוך של עץ למדנו שכל מלאכת אוכל נפש מותרת על ידי שינוי אפי' בדבר שאינו מפיג טעמו ואיפשר לעשות מעי"ט ותניא בתוספת הפלפלין כתבלין שב"ה מתירין כדרכן אף במדוך של אבן והא דאמר בסוף שבת [ד' קמ"א] הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינ' שרי תרתי תרתי אסור רבא אמר כיון דמשני אפילו טובא נמי התם בשבת מיירי דבעי שינוי ולא כמו שפי' שם רבינו שלמה ור"ח והשאלתות דרב אחאי [בתו' שם] דבי"ט מיירי וליתא כדאיתא בתוספתא וגם שם [בפ' תולין דלעיל] היה לו לפרש בהדי' ביו"ט כיון דכולה מסכתא איירי בשבת והא דאסרינן בפ' שני דביצה [ד' כ"ג] לטחון פלפלין בריחים שלהן והן מולינייש בלע"ז כדמוכח התם שיש בו ג' כלי' ריחים שאני משום דמחזי בעובדא דחול עוד גרסינן בביצה [ד' י"ד] רב ששת שמע קול מכתשת ביו"ט אמר זה לא היו עושין בביתי ומקש' ושמא היו כותשין ע"י הטיה ומתרץ ששמע הקול צלול מפני שהיו כותשין כדרכן ומק' עוד ושמא תבלין היו כותשין שאין צריך הטייה ושינוי ומתרץ כי ידע שלא היו כותשין תבלין כי יש להם קול ניבוח משמע שכל מיני תבלין נדוכין כדרכן ודווקא במלח צריך הטייה ותניא בביצה [ד' כ"א] נפש יכול אפי' נפש בהמה ת"ל לכם לכם ולא לעכו"ם לכם ולא לכלבים דברי ר' יוסי הגלילי וכן הלכה שהרי בית הילל דורשין כן באותו פרק [בד' כ'] ואין הלכה כר' עקיבא שאומר דלבהמה מותר ולא ממעט מלכם אלא עכו"ם ועוד שסתם לנו מתניתין במס' חלה כר' יוסי הגלילי דתנן התם עיסת הכלבים כזמן שאין הרועים אוכלין ממנה אינ' נעשית ביו"ט והוי סתם משנ' ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם משנה כך פסק רב אלפס [בביצה] בתשובת הגאונים ומכשירי (ג) אוכל נפש שאי איפשר לעשותן מערב יום טוב כגון סכין שנפגמה ביום טוב ושפוד שנרצם וגרופת תנור ביום טוב פלוגתא דר' יהודא ורבנן דתני' [בביצה ד' כ"ח] אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד ר' יהודא אומר אף מכשירי אוכל נפש ואפי' ר' יהוד' לא שרי אלא במכשירין שאי איפשר לעשותן מערב יום טוב דכתיב הוא לבדו יעשה לכם ודרשינן [שם] הוא ולא מכשיריו כגון מכשירין שאיפשר לעשותן מעי"ט ודרשינן לכם לכל צרכיכם לרבות מכשירין שאי אפשר לעשותן מעי"ט ופוסק [שם בד' כ"ה] הלכה כר' יהודא אומר רבינו יצחק בר' שמו' דמכשירין דין הוא שיהו מותרין מן התורה בכל עניין אם לא מיעט רחמנא הוא שהרי כך יהיו טובים אם נעשו אתמול כאילו נעשו היום אבל אוכל נפש ודאי אסור מן התורה אלא בדבר המתקלקל אם נעשה אתמול [בביצה ד' ג'] ולהכי גזרינן בפירות הנושרים גזירה שמא יתלוש ובמשקין שזבו גזירה שמא יסחוט מפני שתליש' וסחיט אסורין מן התורה בדבר שאינו מתקלקל אם נעשה מאתמול שאם נאמר שתלישה וסחיטה עצמה אסורין מדרבנן גזירה יו"ט אטו שבת אם כן היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזיר' [ובפירו' רש"י שם תמצא הטעם בד' ב'] כתב בה"ג אע"ג דסתם לן תנא במתני' כרבנן במגילה [ד' ז'] אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד כיון דמותבי' ממתני' [דביצה ד' ל"ז ופרק כל הכלים (שבת ד' קכ"ד)] פירות דרך ארובה בי"ט לאין בין י"ט לשבת ומתרץ רב פפא דההיא דאין בין יום טוב לשבת כבית שמאי וההיא דמשילין כב"ה ור' יהודא כב"ה וכן הלכה ומידי דלאו לצורך אוכל נפש לא מיבעי' במלאכה דאורייתא דאסור בי"ט אלא אפי' שבות דרבנן נמי אסור דתנן בביצה [ד' ל"ו] כל שחייבים עליו משום שבות משום רשות משום מצוה חייבין בי"ט, [ביצה ד' כ"ה] וסכין שנפגמה בי"ט אע"ג דהלכה כרבי יהודה דשרי אמרו חכמים הלכה ואין מורין כן דילמ' אתי לאיחלופי בסכין שנפגמה מערב י"ט, ר"י התיר בתשובה אחת ללבן בי"ט מחבת שקורין טרפ"א שאפו בו ביום פ"לדון ואחר הליבון אפו תחתיה מיד פשטי"דא של בשר דמשום תיקון כלי אין כאן איסור דנראה כמחממה לבשל תחתיה ומשום מכשיר' נמי ליכא שהרי הבערה זו צריכה לבשל דבלא כן צריך לצורך אוכל נפש [בביצה ד' כ"ו ובשבת ד' מ"ה] תניא היה אוכל בתאנים והותיר והעלן לגג לעשות גרוגרות ענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהן צימוקים לא יאכל עד שיזמין ואפילו לרבי שמעון דלית ליה מוקצה בגרוגרות וצימוקים אוסר [היינו אליבא דרבי שמואל שם בשבת] ובירושלמי גרסינן [בשבת ד' ס"ב ובתוס' דפר' כירה מביאו שם] מאי שנא הני הואיל ומסריחות בינתים [בשבת דף י"ט] אמר רב נחמן עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ותורי לרדיא ותמרי דעיסקי באנו למחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון דרבי יהוד' דאית ליה מוקצה אסר ור"ש שרי והלכה כר"ש [בשבת ד' קנ"ו] בבל איסורי מוקצה בר במוקצה מחמת איסור דדחייה בידים ואין חילוק בין שבת ליו"ט כדמותבינן בסוף שבת [ד' קנ"ו] דסתמא דתלמודא מקשה שם לרבי יוחנן שמדבר על שבת מסתם משנה די"ט משמ' דאין חילוק, ואע"ג דבמוקצה הלכה כר"ש דשרי בנולד אסור כגון מנא דמיתבא בי"ט דאסור לשורפו ולבשל בו דהוה ליה נולד דדרש רב בביצה [ד' ל"ג ובפרק נוטל (שבת ד' קמ"ג)] אשה לא תכנס לבית העצים ליטול מהן אוד משום דקמתקנא מנא בי"ט ותיקון כלי בי"ט אסור ואוד שנשבר בי"ט אין מסיקין אותו ביו"ט לפי שמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים דהוה ליה נולד ואסור כל זאת השיטה פי' בה"ג דרב יהודאי גאון אמנם לא היו צריכות לפרש טעם אוד משום תיקון כלי אלא משום מוקצה כגון בעצים רטובים שאינן ראויי' להסקה דבהדיא סובר רבא בפרק נוטל (שבת ד' קמ"ג) כר' יהודה במוקצה ואין כן הלכה ורבי' שלמה ורבינו תם [בתו' שם] מסכימים לזה ועוד מביא רבינו תם ראיה דנולד אסור מדקאמר סתם תלמודא דסוף פרק נוטל [שם] הני גרעיני תמרי פרסייתא אסור לטלטלינהו וכי תימא היינו משום דאפילו לבהמה לא חזו לא היא כדמוכח בשבת [ד' כ"ט] והא דפריך בסוף כירה (שבת ד' מ"ה) על ר' יוחנן מדרב נחמן דאמר מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד לא קיימי לן הכי בביצה [ד' ב'] דאמרינן דר' סתם לן כרבי יהודה בי"ט במוקצה כדי שלא יזלזלו בי"ט ע"י שהותרה להם מלאכת אוכל נפש אין כן הלכה ועוד יש לפרש דלא סתם לנו כמותו אלא בנולד [היינו מתני' דפ' המביא ד' ל"א] וקורה שנשברה הוי נולד כמו שברי כלים וכן כתב רבינו משה בהל' יום טוב שיש בה איסור נולד אבל מה שאין מבקעין עצים מן הקורה זהו משום מוקצה מחמת חסרון כיס דאפילו ר"ש מודה דהיינו ארזי דשבת [ד' קנ"ז] ורבי' משה בר מיימון תפש שיטתו כרב נחמן דביצה [ד' ב'] דקאמר דגבי שבת סתם לן תנא כר"ש אבל גבי י"ט סתם לן כר' יהודא ואומר רבינו שלמה ורבינו יעקב שרב נחמן דחק עצמו לפי שיטתו ואין צ"ל כן לשאר האמוראים לרב יוסף ולרבה ולרב יצחק [שם בד' ב'] ובפרק המביא [ד' ל"ג] גרסינן והילכתא ענף חד כגון קוץ יבישא שרי לצלות בו רטיבא אסור ופירש שם רבי' שלמה דהך הילכתא אליבא דמאן דאית ליה מוקצה אבל אנן כר"ש סבירא לן וכלהו שרו וכענין זה נאמר [שם בר' ל"ג] גבי אין סומכין את הקדירה בבקעת וזהו דוחק שיפסוק התלמוד דלא כהילכתא ופירש רבי' יעקב [עיין באשירי פרק המביא וגם בתו' תמצא קצת שם בד' ל"ג] דהך דהמביא דאין סומכין לאו משום מוקצה אלא משום דגזרינן י"ט אטו שבת כדמסיק בפרק כל הכלים ומסיק התם דמתני' דהכא בית שמאי היא אבל בית הלל שרו והא דאסר הכא ברטיבא לאו משום דאית ליה כבית שמאי דאמרו לא נתנו עצים אלא להסקה משום גזירה יו"ט אטו שבת אלא אליב' דב"ה פוסק והיכא דחזו להסקה שרו ב"ה לכל דבר לסמוך הקדירה וכיוצא בו אבל רטיבא דלא חזי להסקה אסרי' לכל דבר אף לעשות ממנו שפוד לצלות בו וביצה שנולדה בי"ט לא מבעיא באכילה דאסורה אלא אפי' לטלטל אסורה דת"ר אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה בי"ט אין מטלטלין אותה לכסות בה את הכלי כו' אבל כופין עליה כלי בשביל שלא תשבר וספקה אסורה נתערבה באלף כולן אסורות שהרי למחר יותרו כולן ודבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל והיכא דאיקלע יו"ט בא' בשבת, ואיתיילידא בשבתא אסור למיכל בי"ט דאתמר שבת וי"ט רב אמר נולדה בזה אסורה בזה ור' יוחנן אמר נולדה בזה מותרת בזה ותרווייהו סבירא להו דשבת וי"ט שתי קדושות הן מיהו רב אית ליה הכנה דרבה ור"י ל"ל הכנה דרבה דאמר רבה והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו ואין צ"ל הכנה דבידים שהרי כבר כתוב את אשר תאפו אפו אלא בכל הכנות מדבר ללמדינו שחול מכין לשכת וחול מכין לי"ט שהרי הששי משמ' שמבורר שהוא חול ואין י"ט מכין לשבת ואין שבת מכין ליו"ט לפיכך ביצ' שנולדה ביו"ט אחר השבת אסור' אע"פ שהתרנגולת עומדת לאכילה מפני שמאתמול נגמרת הביצה נמצא שבת מכין אותה ליו"ט ואסרוה בכל יו"ט גזירה משום יו"ט אחר השבת וכן ביצה שנולדה בכל שבת גזירה משום שבת אחד יו"ט והשוחט את התרנגולת ביו"ט ומצא בה ביצים גמורות הרי אלו מותרות שאין זה מצוי תמיד ודבר שאינה מצוי אלא במקרה לא גזרו ושני ימים טובים של ראש השנה נולדה בזה אסורה בזה דאיתמר שני ימים טובים של ר"ה רב ושמואל דאמרי תרוייהו נולד' בזה אסורה בזה ושני ימים טובים של גליות רב אמר נולדה בזה מותרת בזה ושמואל אמר נולדה בזה אסורה בזה ואמר רבא הלכתא כוותיה דרב בהני תלת בין לקולא בין לחומרא ולגבי מת אפי' ב' ימים של ר"ה יתעסקו בו ישראל בי"ט שני דאמר רבא מת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממים בי"ט שני יתעסקו בו ישראל ואפי' ב' ימים טובים של ר"ה משא"כ בביצה ואמר רבי אשי אפי' לא אישתהי המת ואין לחוש כ"כ שיסרי' וגרסי' בשב' [קל"ט] שלחו להו לבני בשכר לפי שלא היו בני תורה מת לא יתעסקו בו לא יהודאין ולא ארמאין לא בי"ט ראשון ולא ביו"ט שני ועוד מסיק רבינא [שם] האידנא דאיכא חברי חיישינן פירוש שכופין את הישראלים לעשות מלאכתן לא יתעסקו בו ישראל בי"ט שני וכן הורה ר"ת עכשיו כדברי רבינא מפני השלום ור"י בן אחותו אומר כי אין לאסור עתה מטעם זה מאחר שאין מצוי בינינו שיכופו ישר' למלאכה ומטעם זה אין אנו נוהגין איסור בגילוי מפני שאין נחשים מצויין בינינו עכשיו וגם מההיא דבני בשכר אין ראייה שהרי [בע"ז נ"ט] גבי ר' חייא בר' אבא דאיקלע לגבלא אסר להו תורמוס דשלקי עכו"ם לפי שאינן בני תורה ואנו נוהגין להתיר בכל הנאכל כמו שהוא חי וכל שאינו עולה על שולחן מלכים מחמרינן מטעם לפי שאינן בני תורה וכן פוסק גם ר"ת וגם כתב מו' כי מעשה בא לפני זקני הרב ר' יהודה והרב ר' יוסף אחיו והתירו ותמה ר"ת היאך התירו אמר בפרק קמא דביצה דאפי' בדק בקינו של תרנגולת מערב יו"ט ולא מצא בה ביצים ולמחר קודם עלות השחר השכים ומצא בה ביצים מותרות אם יש זכר עד ששח בתים דכל שתשמישו ביום נולד ביום וא"כ ודאי יצתה מאתמול רובה וחזרה לכך אומר רבי יוחנן [שם] שמותר לאוכלה ביו"ט אבל אם אין זכר וספנא מארעא פעמים יולדת בלילה ולא נתירנה מספק מטעם שאמרנו שמא יצתה רובה שזהו דבר שאינו מצוי אבל אם לא בדק מותרות כי שמא מאתמול נולדו שכן רוב תרנגולות יולדת ביום תניא אפרוח שנולד ביו"ט אסור משום מוקצה רבי אליעזר בן יעקב אומר אף בחול אסור מפני שלא נתפתחו עיניו כדאמרינן באלו טריפות [דף ס"ד] ובביצה, [שם בדף ו'] ועגל שנולד בי"ט מותר לשוחטו ביו"ט מפני שמוכן אגב אמו שאילו שחט את אמו היה זה שבמעיה מותר ביו"ט אע"פ שלא נולד ובשבת [ד' קל"ו] מעמיד בשכלו לו חדשיו בודאי שיצא מכלל נפל וקאמר התם רב פפא ורב הונא בריה דרבי יהושע איקלעו לבי רב אידי בר אבין עבד להו עגלא תילתא ביומא שביעאה פירוש הכינו לצרכיהם עגל שמן ביום השביעי שנולד אמרו ליה אי אחריתי ליה עד לאורתא אכליה מיניה השתא לא אכליה מיניה פירוש אם המתנתם עד הלילה היינו אוכלין ממנו דתניא [שם בד' קל"ה] כל ששהא שמנה ימים בבהמה אין נפל, העושה אבות מלאכו' הרבה ביו"ט בהתראה כגון שזרע ובנה וארג בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכו' ליו"ט כדאיתא במכות [בד' כ"א] כל (ד) מלאכ' שחייבין עלי' בשבת אם עשה אותה ביו"ט שלא לצורך אכילת יו"ט לוקה חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה שמתוך שהותרו לצורך אכילה ביו"ט הותרו שלא לצורך אכילה ובלבד שיהא צורך יו"ט קצת מדקאמר התם [בביצה ד' י"ב] אלא מעתה הוציא אבנים לבית הלל הכי נמי דלא מיחייב [כן המסקנא בפ' יו"ט דף ב"ב ועיין באשירי] אבל הכיבוי לא הותר בי"ט ובירושלמי דביצ' [פ"ה הלכה ב'] קאמר מהו להדליק נר של בטלה בי"ט חזקיה אמר אסור ומסיק אמר ר' אבונא תמן תני בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין ר' נחום אחוה דרבי אילא בעי קמי דרבי יוחנן אמר ליה לא תאסור ולא תשרי [פ' אלו עוברין ד' מ"ו] אין (ה) אופין ואין מבשלין בי"ט מה שיאכל בחול דלא הותרו מלאכה שהיא לצורך אכילה אלא כדי ליהנות בי"ט עשה כדי לאכול בי"ט והותיר מותה לאכול המותר' בחול ובלבד שלא יערים [פ' י"ט ד' י"ז] ואם הערים אסור מפני שהחמירו במערים יותר מבמזיד והטעם מפרש לקמן בדיני עירובי תבשילין, שנינו בשבת [ד' כ"ה] מי שהיתה לו בהמה מסוכנת בי"ט לא ישחוט אותה ביו"ט אא"כ יודע שיוכל לאכול כזית ממנה צלי מבעוד יום כדי שלא ישחוט בי"ט מה שיאכל בחול וכן כל כיוצא בזה [פ' י"ט ד' י"ז] ממלא את הקדירה בשר אע"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת וממלא נחתום חבית של מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד וממלאה אשה תנור פת אע"פ שאינה צריכה אלא לככר אחת שבזמן שהפת מרובה היא נאפת יפה [בפ"ק ד' י"א] ומולח אדם כמה חתיכות בשר אע"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת ואומר התם רב אדא מערים ומלח גרמא גרמא ויש חילוק בהערמות שיש אסורה ויש מותרת שלא יבא להמנע משמחת י"ט [בפ' י"ט ד' כ"א] המבשל ביו"ט לעכו"ם ולבהמה או להניח לחול קי"ל ברבה בפסחים [ד' מ"ו] דאמר אינו לוקה דמיתוקמא מילתיה כרבי אליעזר [בד' מ"ה] ופסקינן הילכתא כוותיה והטעם הוא הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי ליה, רחיצה סיכה הרי הן כאכילה ושתייה ועושין אותה בי"ט שנא' אך אשר יאכל לכל נפש לכל צורך הגוף [היינו כב"ה בפ' י"ט ד' כ"א] לפיכך מחממין חמין בי"ט ורוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו משום גזירת מרחץ וחמין שהוחמו מערב יו"ט פסק הגאון [באלפסי פ' י"ט וכן תמצא באשירי ד' מ"ח ע"א] שרוחץ בהן כל גופו בי"ט שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד יש דברים אסורין בי"ט ומותרין בשבת כגון הא דאמרינן [בפ' י"ט ד' כ"א] ואין מזמנים עכו"ם בי"ט גזירה שמא ירבה בשבילו אבל אם בא מאליו אוכל עמהם במה שכבר הכינו וכגון הא דאמרן בשבת [ד' כ"ה] מניחין נר על גבי אילן בשבת אבל לא בי"ט כיון דשרי לטלטלו לא בדיל מיניה ואתי לאשתמושי במחובר, שנינו בביצה [ד' כ"ג ] ביברין של חיה ועוף ודגים אין צדין מהם בי"ט בכל שמחוסר צידה שצריך לומר הבא מצודה ונצודינו ואין נותנין לפניהם מזונות והיכא דאיכא מצודה של חיה ועופות ודגים דמיתצדו בי"ט אסור למיכל מהן דתנן [שם בד' כ"ד] מצודות של חיות ועופות ודגים שעשאן מעי"ט לא יטול מהן אא"כ יודע שניצודו מערב י"ט ואפי' ספק אסור דאמרינן [שם] ספק רבן גמליאל מתיר ורבי יהושע אוסר ואמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה כרבן גמליאל [שם] ודין עכו"ם שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר אסור, ולערב י"ט שני אסורין בכדי שיעשו כדברי הלכות גדולות [בפרש"י ותו' שם] דרב יהודאי גאון, ובהלכות שבת הארכתי בדבר זה גרסינן בעירובין [ד' ה'] ההוא לפתא דאתא למחוזא חזי רבא דכמישא והתיר לקנות ממנ' שודאי נעקר' מאתמול מאי אמרת מחוץ לתחום אתאי הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר כל שכן האי אדעתא דגוים אתי כיון דחזא דמפשן ומייתי אסר להו אמר (ו) רבא עצים שנשרו מן הדקל בי"ט לתוך התנור מרבה עליהם עצים מובנים ומסיקן שבטלים ברוב דאיסור נולד דרבנן ובדרבנן מבטלין איסור לכתחילה כדמסקינן בביצה [ד' ד' ושם כל הסוגי' ועיין גם בתו' שם] ואע"ג דקי"ל כרב אשי דאמר דבר שיש לו מתירין אף בדרבנן לא בטיל הני מילי היכא דאיכא לאיסור בעינן אבל הכא מיקלא קלי לאיסור, [בפ' המביא ד' ל"א] אין מבקעין עצים מסדרי הקורות מפני שהן מוקצין מחמת חסרון כיס דאפי' ר"ש מודה ולא מן הקורה שנשברה בי"ט מפני שהוא נולד, [בשבת ד' כ"ט] אכל אגוזים ותמרים ביו"ט אין מסיקין בקליפיהן מפני שהן נולד מסקינן בביצה [ד' ה'] המכניס עפר מערב י"ט אם ייחד לו קרן זוית הרי זה מוכן ומותר לטלטלו ולעשות בו כל צרכיו וכן אפר שהוסק בי"ט כל זמן שהוא חם כדי לצלות בו ביצה מותר לטלטלו דעדיין הם הוא ואם לאו אסור לטלטלו מפני שהוא נולד ובירושלמי אמר [בפ"ק ובתו' שם מביאו בד"ה אמר ועיין גם באשירי] באפר שהוסק בי"ט אסור בד"א בשלא שחט אבל שחט מוטב שיטול מאפר שהוסק בי"ט מלבטל מצות כסוי, [שם בד' ח'] מי שהיה לו אפר מוכן או אפר שמותר לטלטלו הרי זה שוחט בהמה חיה ועוף ומכסה ואם אין לו עפר מוכן ה"ז לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכס' דמן עד הערב ולפי הירושלמי יש לו תקנה כדפי' וגם מורי כתב דהיכא דשחט כבר ואין לו עפר מוכן שיכול לכסות באין מוכן כדאמרינן [במשנה שם בד' ב' ועיין בגמ' בד' ו'] ומודין שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ועוד כתב בשם ר"ת כשאומר שם [בד' ט' וכל הסוגי' בתו' שם בד"ה אמר] מוחלפת השיטה שזו היא ההיא דשוחט ומתירין ב"ה לחפור בדקר לכתחילה ואין צריך עפר מוכן לכסוי כלל כ"א לשאר צרכין וכן היה זכור רבי' תם שלא היו רגילין מקודם להכין שום עפר לשחוט, מסקינן בבכורות [ד' כ"ד] שהשוחט בהמה ביו"ט מותר לו לתלוש צמר למקום הסכין ובלבד שלא יזיזנו ממקומו אלא ישאר שם מסובך כשאר צמר הצואר אבל בעוף לא ימרוט מפני שזהו דרכו בחול ונמצא תולש בי"ט, מסקינן בביצה [ד' י"א] המפשיט עור הבהמה בי"ט לא ימלחנו שזהו עיבוד ונמצא עושה מלאכה שלא לצורך אכילה אבל נותנו לפני בית הדריסה כדי שידרסו עליו ולא יפסיד ולא התירו דבר זה אלא מפני שמחת יו"ט כדי שלא ימנע מלשחוט, ומותר למלוח בשר לצלי על גבי העור ומערימין בדבר כיצד מולח מעט בשר כאן ומעט כאן עד שימלח כולו בד"א במולח לצלי שאינו צריך מלח הרבה אבל לקדירה אסור למלוח על גבי העור [שם] וכן אין מולחין את החלבים ואין מהפכין בהן ואין שוטחין אותן על גבי יתידות מפני שאינן ראויים לאכילה, ת"ר [בביצה ד' ל"ד] מולגין את הראש ואת הרגלים ומהבהבין אותם באור אבל אין טופלים אותם בסיד ובחרסית ולא באדמה, [שם] ואין גוזזין את הירק בתספורת שלו אבל מתקנין את האוכל שיש בה קוצין כגון קונדס ועכביות בתספורת תני בב"ר דרב אושעיא [פ"כ] קוץ זה הקונדס דרדר אלו העכביות, בפסחים [ד' ל"ז ובפ' י"ט ד' כ"ב] מתירים בית הילל ללוש פת עבה בי"ט ואומר שם מאי פת עבה פת מרובה ומוכיח בירו' [בפ' י"ט ובתו' מביאו שם בד' כ"ב] שרוצה לומר רקיקין דקין שמפרש שם שמותר שמתוך שאתה מייגעו אינו אופה אלא כדי צורכו פירוש שיש לו טורח ברקיקים יותר [בפ"ק ד' ט'] הלש עיסה מערב יו"ט אין מפריש ממנה חלה בי"ט ואם לשה בי"ט מפריש ממנה חלה היתה העיסה טמאה או שנטמאה החלה לא יאפה את החלה שאין אופין ומבשלין בי"ט אלא לאכול וזו לשריפה עומדת וכן אין שורפין אותה ביו"ט שאין שורפים קדשים שנטמאו ביו"ט ששריפת קדשים שנטמאו מצות עשה שנאמר באש תשרף ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, בפ' אלו עוברין (פסחים ד' מ"ו) מפרש כיצד יעשה בה יניחנה עד הערב וישרוף אותה היה יום טוב של פסח שאם יניחנה תחמיץ פסקינן שם [בד' מ"ה] הלכה כר' אליעזר שאומר לא תקרא לה שם עד שתאפה ולא יפריש את החלה בצק אלא יאפה כל העיסה טמאה ואח"כ יפריש את החלה לחם ואומר שם רבינו יעקב [בתו' שם בד"ה תטיל] שאם אירע שקרא לה שם הכל מודים שיעשה כבן בתירא שאומר שם שתטיל העיסה במים צוננין שלא תחמיץ ורבינו יעקב ורבינו יצחק מפרשים [ג"כ בתו' שם בד"ה עד שתאפה] כי בכל ימים טובים קורא שם חלה בחלה דידן שהיא חלת חוץ לארץ ואופה אח"כ דאמר שמואל בבכורות [ד' כ"ז] אין תרומת ח"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצא עליו מגופו הילכך אפייה לצורך היא אם יש בעיר כהן קטן שלא ראה קרי או אפי' גדול שטבל לקריו או לבטלה ברוב חולין ואוכלה אף בימי טומאתו [ומותר לטלטל אף לזר] ובמקום שאין שם כהן בעיר אופ' תחילה וקורא שם ומותר לטלטלה כמו שמטלטלים את הלוף מפני שהוא מאכל לעורבים אפי' לאדם שאין לו עורבים כיון שהלוף ראוי לאדם אחר שיש לו עורבים וכמו זר שמותר לטלטל תרומה טהורה כדאי' בשבת [ד' קכ"ו] ומסתמא בכל מקום אפי' אין שם כהן וכן בלא זה כיון דמותר לטלטל' בשע' קריאת השם מותר לטלטלה אח"כ קודם שיניחנה לארץ כמו צריך למקומו דשרי בשבת [ד' קכ"ד] למ"ד אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל, בביצה [ד' ל"ד] מסקינן אין אופין בפורני חדשה גזירה שמא תפחת ותפסיד הלחם וימנע משמחת י"ט וגרסינן בירו' [דמ"ק] רבי יודא בר' ישמעאל הורה מדוחק להביא כירה חדשה מבית האומן לשפות עליה קדירה בי"ט, [עיין בהגמ"יי הלי"ט] ויש רוצים ללמוד מכאן שאסור לבשל בקדירה חדשה בי"ט בתחילה וצריך ליתנה על האש מעי"ט אבל יש לחלק בין קדירות שלנו לכירה, תני ר' חייא ברבי יוסי בביצה [ד' ל"ב] אין גורפין תנור וכירים אבל מכבשין את האפר ואם אי איפשר לאפות בו או לצלות בו אא"כ גרפו מותר וסותמין פי התנור בטיט או ברפש שבסביבות הנהר והוא שרככו מאמש אבל לגבל טיט בי"ט אסור אמר רבינא ודשן מותר פי' לגבל בי"ט לסתום פי התנור לפי שאינו בר גבול כך פי' רש"י שם ור"מ בהלכות י"ט וקשה לרבי' יעקב דבשבת [ד' קנ"ה] ושם [ד' י"ח] מוכיח שראוי לחייבו יותר במידי דלאו בר גיבול דנתינת מים זהו גיבולו טפי מבמידי דבר גיבול הוא ומפרש רבינו יעקב דקאי רבינא אמתני' [דביצה ד' ל"ב] דאין גורפין תנור וכירים דמתקן מנא כרבנן דאסרי מכשירי אוכל נפש אבל מכבשין כלומר משכיבין העפר והאפר שיהא חלק דלא חשיב תיקון ואתא רבינא לאשמעינן דשרי דדשן לגרוף אפי' באיפשר לתקן מעי"ט עכ"ל, [בשבת ד' קל"ד] אין עושין גבינה ביו"ט שאם גבן מעי"ט אין בזה חסרון טעם [בביצה ד' י"ד] אין כותשין את הריפות במכתשת גדול' אבל כותשין במכתשת קטנה שהוא שינוי לה ובארץ ישראל אפי' בקטנה אסור שהתבואה שלהם טובה היא ואם כותשין אותה מעי"ט אין בכך הפסד בפרק [המביא ד' ל"ג] אין מוציאין האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן המתכות שלא הותר בי"ט להבעיר אל' מאש מצויה, אין מסלקין פי הנר למעלה כדי שתכב' ואין מסירין את השמן ממנה דגרסינן בי"ט [ד' כ"ב] מעשה בעולא שבא ללון בי"ט בבית רב יהודא ובא שמש של עולא וזקף הנר לגרום הכיבוי ע"י שיסתלק השמן לאחריו ולא ימשך אל הפתילה והקשה ר"י לעולא מדתניא הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר ומסתפק ממנ' חייב משום מכבה לר"י דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה וא"כ לר"ש פטור אבל אסור כמו שמוכיח בשבת [דף ל'] גבי מכבה מפני החולה הא למדת שאסור לגרום הכיבוי והשיבו עולא שהדין עמו ושלא מדעתו עשה השמש כן, [בביצה ד' ל"ב] ואין חותך ראש הפתילה בכלי אלא נופץ את ראשה בידו, אגודה של עצים שהדליקה במדורה העץ שלא אחז בו האש מותר לשומטו ואינו דומה למסיר שמן מן הנר כך פירש רב אלפ' [בפ' י"ט] הא דאמר קנבא שרי בי"ט [ד' כ"ב] ורבי' שלמה פירש קנבא למחוט ראש הפתילה שנעשית פיחם ואין נרא' דהא בביצה [ד' ל"ב] אומרה בלשון אחר אמר רב מוחטין את הפתילה ביו"ט עוד בפ' י"ט [ד' כ"ב] אין מכבין את הדליקה כדי להציל ממון בי"ט כדרך שאין מכבין בשבת אלא מניחה ויוצא ואין מכבין את דבקעת אפי' כדי שלא תתעשן הבית כרבנן שכל האמוראים סוברין כן בי"ט [ד' כ"ב] אע"ג דבביצה [ד' כ"ה] פסקינן כר' יהוד' במכשירין מ"מ בדבר שאינו צורך אוכל נפש החמירו ואין מכבין את הנר מפני תשמיש המטה [בפ' י"ט ד' כ"ב] אלא כופה עלי' כלי או מחיצה עושה בינו לבין הנר או מוציאו לבית אחר ואם אינו יכול לעשות א' מכל אלו ה"ז אסור לכבות ואסור לשמש עד שתכבה מאליה [ממשמעות הגמ' דשבת ד' ס"ה] מותר לטלטל את הנר בעוד שהוא דולק ואין גוזרין שמא יכבה, בשבת [ד' ל"ד] אמרינן אין נופחין במפוח בי"ט כדי שלא יעשה כדרך שהאומנים עושין אבל נופחים בשפופרת כתב רבינו שמשון ובמפוחים קטנים שלנו מותר הרגילין לבעלי בתים בלבד ולא לאומנים לא למלאכת נפחים ולא לצורפי זהב וכסף ומ"מ אין להקל מדלא שרי אלא בשפופרת והיינו שפופרת של קנה ארוך נקובה מעבר אל עבר ראשה אחת בפיו וראשה אחת מקרב אצל האש ונופח, עוד מביא בביצה [ד' ל"ב] אין עושין פיחמין ואין גודלין את הפתילה ולא מהבהבין אותה ולא חותכין אותה לשנים בכלי אבל ממעכה ביד ושורה אותה בשמן ומניחין אותה בין שתי נרות ומדליק באמצע ונמצא הפתילה נחלקת בפי שתי נרות אמרי' בביצה [ד' כ"ה] אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה אבל מחדדה על גבי עץ או על חרש או אבן ואין מורין דבר זה לרבים כדי שלא יבאו לחדד' במשחזת בד"א כשיכול לחתוך בדוחק או שנפגמה אבל אם אינו יכול לחתוך כלל אין משחיזין אותה אפי' על גבי העץ שמא יבא לשחזה במשחזת ומפני זה אסרו לראות סכין לעם הארץ ביו"ט שמא תהיה פגומה ויאמר לו אסור לשחוט בה משום פגימתה וילך ויחדדנה במשחזת וחכם שראה את הסכין לעצמו ה"ז משאיל' לעם הארץ אבל רבינו שלמה פירש בביצה [שם] שאסרו להראות את הסכין לחכם מפני שנראה כמעשה חול בפרהסיא כסחורה מכירת בשר דחכם רואה לעצמו שאין בזה כל כך פרהסיא, אמרי' בביצ' [ד' ל"א] אין מבקעין עצים בי"ט לא בקורדום ולא במגל ולא במגירה אלא כקופיץ ובצד החד שלו אבל לא בצד הרחב מפני שהוא כקורדום ולמה אסרו בקורדום וכיוצא בו שלא יעשה כדרך שהוא עוש' בחול שהרי איפשר היה לו לבקע עצים מעי"ט [מיימו' פ"ד דהלכות י"ט] ולא רצו לאסור הביקוע לגמרי מפני שאיפשר שיפגע בעץ עבה ולא יכול להבעירו וימנע מלבשל לפיכך התירו לבקע כשינוי וכל הדברים הדומין לזה מזה הטעם התירו בהן מה שהתירו ואסרו בהם מה שאסרו, אמרי' בביצה [ד' י"א] לבית הילל שמסלקין תריסי החניות ומסירין אותן בי"ט כדי שיוציא תבלין מה שצריך להם מן החנות ולא ימנע משמחת י"ט בד"א כשיש להם ציר באמצע אבל יש להם ציר מן הצד אסור גזירה שמא יתקע ושאין להם ציר כל עיקר אפי' בבית מותר להחזיר שנינו בשבת [ד' קכ"ה] אין מיילדין את הבהמה בי"ט אבל מסעדין כיצד אוחז בוולד שלא תפול לארץ ונופח לו בחוטמו ונותן לו דד לתוך פיו, דברים רבים גזרו [בביצה ד' נ"ז] בי"ט משום גזירת מקח וממכר כיצד אין פוסקין דמים לכתחילה על הבהמה בי"ט אלא מביא שני בהמות שוות זו לזו ושוחטין אחת מהן ומחלקין ביניהם ולמחר יודעים כמה דמי השנייה וכל אחד וא' נותן דמי חלקו וכשהם מחלקים ביניהם לא יאמר זה אני בסלע ואתה בשנים שאין מזכירין שום דמים אלא זה נוטל שליש וזה נוטל רביע וכשהן מחלקין לא ישקלו במאזנים [שם בד' כ"ה] שאין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר אפי' ליתן בו בשר לשמרו מן העכברים אסור אם היו המאזנים תלויין מפני שנראה כשוקל בכף מאזנים וטבח אומן אסור לשקול בידו ואסור לשקול בכלי מלא מים ואין מטילין גורל על המנות, לא יאמר אדם לטבח תן לי בדינר בשר אלא תן לי חלק אחד ולמחר עושין חשבון על שויו וכן לא יקח מבעלי החנות במדה ובמשקל אלא כיצד הוא עושה אומר לחנווני מלא לי כלי זה ולמחר נותן לו שויו ואפי' המיוחד למדה ימלאנו והוא שלא יזכור לו שם מדה כך מסיק רבא אליבא דרבנן לר' יהודא וכן הלכה, גרסי' בב"מ [שם ד' כ"ט] אמר שמואל בני חבור' המקפידין זה על זה עוברים בשבת ובי"ט משום מדה משקל ומניין ומשום לוין ופורעים בי"ט כדתנן בשבת [ד' קמ"ה] לא יאמר הלויני גזירה שמא יכתוב דרש רבנא עוקבא בביצה [ד' כ"ט] לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו אבל משער ונותן לה אבל נחתום מודד תבלין ונותן לתוך קדירתו כדי שלא יקדיח תבשילו אמר רב [שם] אשה מודדת קמח ונותנת לתוך עיסתה כדי שתיטול מעיסתה חלה בעין יפה ושמואל אמר אסור והא תנא דבי שמואל מותר אמר אביי שמואל הלכה למעשה אתא לאשמעינן דאסור וכן פוסק רבי' משה [בפ"ד ובהג"ה שם] אע"פ דבשאר מקומות הלכה כרב באיסורי וכן פסק בתשובת הגאונים בשם ישיבה דפומבדיתא דאסור מפני שיכול למדוד מעי"ט ולא צורך קדירה הוא דנימא שמא יפחות טעמו או יקדיח תבשילו אבל שדרו ממסיבתא דסורא דהלכה כרב דשרי חדא דהלכה כרב באיסורי ועוד דתנא דבי שמואל כוותי, ת"ר בסוף ביצה [ד' כ"ט] הולך אדם אצל חנווני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי עשרים ביצים וכ' אגוזים שכן דרך בעל הבית להיות מונח בתוך ביתו עשרה אפרסקין וי' רימונים ובלבד שלא יאמר לו סכום מדה ר"ש בן אלעזר אומר ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח פי' רבי' שלמה [שם] סכום מדה קב או קביים סכום מקח דמים ורבי' חננאל [בתו' שם] גורס סכום מנין בדברי ת"ק ולא גרסינן סכום מדה וכן גרסינן בתוספתא דביצה והלכות גדולות שלא יאמר כך וכך אגוזים נטלת קח עדיין כך וכך כדי שיהו מאה או מאתים בין הכל ורשב"א מתיר אע"פ שמזכיר סכום מניין מאחר שאין מזכיר סכום מקח שלא יאמר תן לי כך וכך להשלים הדינר גרסינן בירושלמי [דביצה] תני שאסור להוציא המפתח ובית הילל מתירין אמר רב הושעיא בר יצחק הדא דאת אמר במפתח של אוכלים אבל במפתח של כלים לא אע"פ שהותרה הוצאה בי"ט אפי' שלא לצורך אוכל נפש רק שיהא צורך י"ט קצת לא ישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה בחול אבל צריך לשנות ואם אי אפשר לשנות מותר כדתנן בריש פר' המביא [ד' כ"ט] המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה אבל מביא הוא על כתיפו אע"ג דמסקי' בפרק מפנין (שבת ד' קכ"ז) דמיעוט בהילוכא עדיף הני מילי היכא דלא הוי כעין חול כגון באותו בית מזוית לזית אבל היכא דמיחזי כעובדא דחול מוטב שיביא על כתיפו אע"פ שמרבה בהילוך כדתנן נמי לעיל [בפ' אין צדין ד' כ"ה] דאין מביאה במוט ובמוטה אלא בידו איברים איברים אע"פ שמרבה בהילוך [ר"פ המביא ד' כ"ט] המוליך את התבן לא יפשיל את הקופה לאחוריו אלא מוליכה בידו וכן משאות שדרך לישא אותם במוט ישא אותם על גבו מאחוריו ושדרכו לישא אותם מאחוריו ישא אותן על כתיפו ושדרכן לישא בכתף ישא אותם בידו לפניו או יפרוס עליהם בגד [שם ד' ל'] וכן כל כיוצא בזה משינוי המשא ואפילו משנה להחמיר וכן פירש רש"י שם [בד' ל'] גבי דדרו באגדא לדרו באכפא דדרו וכו' והוא כעניין שאמרנו ואפילו אינו להקל מ"מ אין לחוש מאחר שמשנה ממעשה חול ואם אי איפשר לשנות נושא ומביא כדרכו בד"א בנושא על האדם אבל נושא על הבהמ' לא יביא כלל שלא יעש' כדרך שעוש' בחול אין מנהיגין את הבהמה במקל, [פרק אין צדין ד' כ"ה] ואין הסומ' יוצא במקלו אע"ג דפי' בהילכות שבת במלאכת הוצא' שהקיטע יוצא בסמוכות שלו והם כמקלו לא דמי לסומא דלא עביד אלא לתרוצי סוגי' בביצה [ד' כ"ה] שחט בהמה בשד' לא יביאנה לעיר במוט ובמוטה אלא מביאה אברים אברים, מסקינן בביצה [ד' י"ד וט"ו] כל דבר שניאותין בו בחול אע"פ שאין ניאותין בו בי"ט כגון תפילין מותר לשלחו לחבירו בי"ט ואין צריך לומר דבר שניאותים בו בי"ט וכל דבר שאין ניאותין בו בחול עד שיעשה בו מעשה כגון חטין וכל מיני תבואה שצריכין טחינה אין משלחין אותו בי"ט מפני שאסור לטחון בי"ט אבל משלחים בהמ' וחיה ועוף אפי' חיים שמותר לשחוט בי"ט וכן כל כיוצא בזה כל דבר שמותר לשלחו בי"ט כשישלחנו לחבירו לתשורה לא ישלחנו בשורה [בד' י"ד] ואין שור' פחות' משלשה בני אדם כיצד הרי ששולה לחבירו יינות או בהמות ביד שלשה וארבעה בני אדם כאחד בזא"ז וכולן הולכין בשור' אחת הרי זה אסור שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול שלח שלשה מינין ביד ג' בני אדם כאחד ה"ז מותר שנשאר שם [בד' י"ד] בתיקו וספיק' בדברי סופרים להקל שמעינן בביצה [ד' כ"ב] מדברי אמימר שמותר לכחול העין שאין בו סכנה בי"ט שני של גליות, [בפ"ב ד' ט"ו] י"ט (ז) שהל להיות בע"ש אין אופין ומבשלין ביו"ט מה שהוא אוכל למחר בשבת ואיסור זה מדברי סופרים הוא כדי שלא יבא לבשל מעי"ט לחול שק"ו הוא לשבת אינו מבשל לחול לא כל שכן לפיכך אם עשה תבשיל מערב י"ט שהוא סומך עליו ואופה מי"ט לשבת הרי זה מותר ותבשיל זה שסומך עליו הוא הנקרא עירובי תבשילין זה דברי רבי' משה [פ"ו מהל' י"ט] אבל בל רבותינו שבצרפת שוים דאע"ג דהכנה מן התורה לרבה אפילו מי"ט לשבת וכוותיה ק"ל אע"פ כן מועיל עירובי תבשיל דרבה לטעמיה דאמר בפרק אלו עוברין (פסחים ד' מ"ו) גבי אופה מי"ט לחול דליכא איסורא דאורייתא הואיל ואי מיקלעי ליה אורחין חזי ליה ומיתוקמא שם [בד' מ"ה] מילתא דרבה כר' אלעזר ופוסק שם כמותו [בתו' שם בד"ה רבה ד' מ"ו] ואיסור הכנה דאורייתא משכחת לה כגון סמוך לחשיכה שאין שהות לאורחין לאוכלו מבעוד יום עוד לשון אחר פי' רבינו יצחק בר' אשר כי בזה תלוי איסור הכנה כשהוא מכין דבר שאינו ראוי היום ליהנות בו כגון קניית שביתה שהוא צורך מחר וכגון ביצה שנגמרה היום שלידתה למחר ומה שאומר שם רב אשי [בפ' י"ט ד' ט"ו] הטעם כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול על טעם העירוב עומד שלכך נתקן שיאמרו שאפילו מי"ט לשבת אין אופין אלא אם כן התחיל קודם י"ט שאין אלא כגומר בי"ט ק"ו שאין אופין מי"ט לחול וכן פירש שם רש"י פסק בהלכות גדולות וכן פסק רבינו יעקב [כל הסוגי' בתו' פ"ב דע"ז בד"ה והשלקות ד' ל"ו ובתו' פרק י"ט בד"ה אמר רבא ד' י"ז] והרב רבי' שמעון מפלא"ייד' דעירובי תבשיל צריכין פת ותבשיל והא דאמר אביי בפרק י"ט [ד' י"ו] לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא הני מילי לבשל אבל לאפות בעי פת וכן הא דאמר רבא התם [בד' י"ז] הלכה כתנא דידן אליבא דבית הילל דאמר תבשיל אחד התם נמי כשאין צריך לאפיית פת דכולהו אית להו דרשה דרבי אלעזר דאמר [בד' ט"ו] אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל ואומר רבינו יצחק [גם כן בתו' שם] דלאו דברי הכל היא דתניא בתוספתא [פ"ב דביצה] העושה תבשיל מערב י"ט אופה ומבשל עליו לשבת ומטמינין עליו את החמין עוד תניא התם [בתוספתא דלעיל] רשאין בני מבוי לעשות תבשיל לאפות ולבשל עליו ורשאין לעשות שיתוף למבוי ובהדיא פליגי ר' אליעזר ור' יהושע בירושלמי [ריש פרק י"ט ובאשרי מביא כל הסוגיא שם] ר' אליעזר גרסינן ולא ר' אלעזר דר' אליעזר בר פלוגתיה דר' יהושע וק"ל כר' יהושע דרבי אליעזר שמותי הוא ומה שלא חש התלמוד להביא בפרק י"ט [בד' ט"ו] דברי רבי יהושע לאו משום דלא יהא הלכה כמותו אלא דר' אליעזר מייתי משום דמקרא הוא דורש ותלמודא מהדר ואזיל מנא הני מילי, וזה לשון הירושלמי [דלעיל] רבי אליעזר אומר אופין על האפוי ומבשלין על המבושל מה טעם אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ר' יהושע אומר אופין ומבשלין על המבושל ואשר תאפו אפו דריש ליה רבי יהושע במכילתיה [בשלח בפרשת המן פרשה ה'] הרוצה אפוי הי' מתאפה לו והרוצה בישול היה מתבשל לו כלומר מעשה ניסים היו נעשים במן ומילתיה דר' אליעזר נמי איתא התם וגם רש"י פסק בשם רבינו יצחק בר יהודא דסגי בתבשיל אחד וכתב ר"י [ג"כ בתו' דלעיל] אע"פ כן בעבור המנהג ובעבור לצאת ידי כל רבותינו נוהג אני לערב גם בפת [מימונ' פר' ו' די"ט] ולמה נקרא שמו עירוב שכשם שעושים העירוב בחצרות ובמבואות ערב שבת משום היכר כדי שלא יעלה על דעתו שמותר להוציא מרשות לרשות כך זה התבשיל משום היכר וזכרון שלא ידמו ויחשבו שמותר לאפות בי"ט מה שאינו נאכל בו ולפיכך נקרא תבשיל זה עירובי תבשילין אע"פ שעירובי תחומין בעינן שתי סעודות לכל אחד ובעירובי חצירות פת שלימה ובשיתופי מבואות כגרוגרת לכל אחד ואחד בעירובי תבשיל הקלו שיעורו בכזית בין לאחד בין למאה ואף בסופו הואיל וצורך אכילה הוא צריך שיעור זה כדמסקינן התם [בפי"ט ד' י"ו] מה שאין כן בשאר עירובין ששיריהן בכל שהו ותנן [בד' ט"ו] אכלו אושאכד לא יבשל עליו לכתחילה אמר אביי [בד' י"ז] נקטינן התחיל בעיסתו ונאכל עירובו או שאבד הרי זה גומר המניח עירובי תבשילין כדי שיסמוך עליהם הוא ואחרים צריך לזכות להן כדרך שמזכה בעירובי שבת וכל שזוכה בעירובי שבת זוכה בעירובי תבשילין וכל שאינו זוכה בעירובי שבת אינו זוכה בזה ואין צריך להודיע לאלו שזכה להם מערב י"ט דהא שמואל מערב אכולה נהרדעא אבל הן צריכין בי"ט לידע שכבר זיכה להן ככר אחד ועירב להם ואחר כך יסמכו עליו ויאפו ויבשלו עליו אע"פ שלא ידעו אלא בי"ט הרי אלו מותרין דמכריז רבי יעקב בר אידי מי שלא הניח עירובי תבשילין יבא ויסמוך על שלנו עד תחום שבת המניח עירובי תבשילין חייב לברך אשר קדשנו במצותיו וציונו על מצות עירוב ואומר בעירוב זה יותר לי ולכל בני העיר לאפות ולבשל מי"ט של מחר לשבת אמנם נהגו העולם בשעה שמניחין עירובי תבשילין לומר לאפות ולבשל ולהטמין ולהדליק דבהדיא מזכיר בפרק י"ט [ד' כ"ב] אימור הטמנה והדלקת הנר למי שלא הניח עירובי תבשילין וכן משמע בתוספתא שהבאתי למעלה [שם בד' י"ז] תניא מי שלא הניח עירובי תבשילין ה"ז לא יאפה ולא יבשל לא לו ולא לאחרים ולא אחרים אופין ומבשלין לו כיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים ואחרים אופין ומבשלין לו, [שם] מי שלא הניח עירובי תבשילין ובשל ואפה בי"ט לאכול בי"ט והותיר או שזימן אורחין ולא באו הרי זה אוכל המותר למחר ואם הערים הרי זה אסור לאכלו עבר ואפה ובשל לשבת אין אוסרין עליו ולמה החמירו ואסרו על המערים ולא אסרו על המזיד שאם תתיר למערים נמצאו הכל מערימין [בפרש"י שם] וישתקע שם עירובי תבשילין אבל המזיד אינו מצוי ואם עבר היום לא יעבור פעם אחרת שני ימים טובים שחלו להיות בחמישי וערב שבת עושה עירובי תבשילין מיום רביעי שהוא ערב יו"ט [בפרק י"ט ד' י"ז] שכח ולא הניח מניח בראשון ומתנה כיצד מניח עירובי תבשילין ביום ה' ואומר אם היום י"ט ולמחר חול למחר אבשל ואאפה לשבת ואיני צריך כלום ואם היום חול ולמחר י"ט בעירוב זה יותר לי לאפות ולבשל ולהטמין ולהדליק מי"ט שלמחר לשבת בד"א בשני ימים טובים של גליות אבל שני ימים טובים של ראש השנה אם שכח ולא הניח ביום הרביעי שוב אינו מניח כדמסקי' התם [בפ"ק ד' ו'] כתב רבינו משה [בפ' ו' דהל' י"ט] שכל הדברים הללו שאמרנו היו בזמן שבית המקדש קיים שהיו ב"ד של א"י מקדשין על פי הראייה והיו בני הגולה עושין שני ימים כדי להסתלק מן הספק לפי שלא היו יודעין יום שקדשו בו בא"י אבל היום שבני א"י סומכין על חשבון ומקדשין עליו אין י"ט שני להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד וכך שלחו מתם [בפ"ק ד' ד'] הזהרו בכם מנהג אבותיכם בידכם אע"פ דבקיאי בקביעא דירחא ולפיכך נרא' לו שאין מערב אדם ומתנה בזמן הזה לא עירובי חצירות ולא עירובי תבשילין ולא שיתופי מבואות כתב רב אלפס [בפ"ק דביצה] קיימא לן דיו"ט צריך עירובי תחומין ואין צריך עירובי הוצאה אבל יום הכפורים צריך עירובי חצירות ושתופי מבואות בשבת דתניא בעירובין [ד' ל'] אמרו להם ב"ה לבית שמאי אי אתם מודים שמערבין לגדול בי"ה אע"פ שאסור לאכול כך מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה וכן הלכה כשם שמצוה לענג בשבת ולככרו [כמו שמפרש במ"ע ל'] כך כל ימים טובים שנאמר ולקדוש י"י מכובד וכל ימים טובים נאמ' בהן מקראי קדש וכן תניא כל המבזה את המועדות באילו נטפל לע"ז ואסמכוה [בפסחים ד' קי"ח] אהאי קרא אלהי מסכה לא תעשה לך וכתיב בתריה את חג המצות תשמור, שבעת ימי פסח ושמנת ימי החג עם שאר ימים טובים כולן אסורין בהספד ותענית [בפסחים ד' ק"ט] וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנ' ושמחת בחגך וגו' אע"פ שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארים בהל' חגיגה [במ"ע רכ"ט] יש בכלל השמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו שאין מקרא יוצא מידי פשוטו [שם] כיצד הקטנים נותן להם קליות ומגדנות ואגוזים והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין גרסינן בביצה [ד' ט"ו] כתוב אחד אומר עצרת לה' וכתוב אחד אומר עצרת תהי' לכם מכאן אמר רבי יהושע חלקיהו חציו לה' לבית המדרש וחציו לכם לאכילה ושתייה ואין הלכה כרבי אליעזר שאומר או כולו לגבוה או כולו לכם ובפסחים גרסינן [ד' ס"ח] הכל מודים בעצרת ושבת שצריך חציו לכם עצרת מפני שניתנה בו תורה ושבת משום עונג אבל בשאר ימים טובים חולק ר"א ואומר או כולו לה' או כולו לכם וכשהוא אוכל ושותה ביו"ט חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללין ומי שאינו מחלק מסעודתו לעניים עליו הכתוב אומר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם וגו' ושמחה כזו הא קלון להם שנ' וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשוך עצמו ביין ובשחוק ובקלות ראש שנ' תחת אשר לא עבדת ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל הא למדת שלא נצטוינו אלא על השמח' שיש בה עבודת יוצר הכל וא"א לעבוד את ה' לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות תנן בביצה [דף ל"ו] כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת חייבין עליו ביו"ט כלומר כל דבר שבות שאין בו מצוה כלל או דבר רשות שיש בו קצת מצוה או דבר שיש בו מצוה ממש וחייבו חכמים לשבות מהן בשבת כמו כן חייבו חכמים לשבות מהן ביו"ט אלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין ואלו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין ובתוספתא [דביצה] מוסיף ולא מגרשין אמנם בפ' הזורק [ד' ע"ו] מוכיח שהתירו לגרש בשבת במקום שיש לחוש שמא תזקק ליבם ולא חולצין ולא מיבמין ואלו הן משום מצוה לא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומה ומעשרות כל אלו בי"ט ק"ו בשבת וטעם כולם מפרש שם בגמ' [בד' ל"ו] ופירש רבינו שלמה מטפחין יד על יד מספקין כף על ירך ובירושלמי [דביצה] לא משמע כן דקאמר עלה לא מספקין סיפוק שהוא מחמתו כמו דאת אמר ויחר אף בלק אל בלעם ויספוק כפיו ולא מטפחין טפוח שהוא לרצונו משמע דשניהם יד על יד אלא שזה מחמתו וזה לרצונו וכיון דעושין להשמעת קול גזרינן שמא יתקן כלי שיר מיחו בפי' רבינו שלמה נמי אשכחן קרא דכתיב ספקתי ידי על ירך תו גרסינן בירושלמי [שם] בהילולי דר"ש ברבי הוו מטפחין אחורי ידיהון בשבתא עבר ר' מאיר ואמר רבותינו הותרה שבת שמע רבי ואמר מי הוא זה שבא לרדותינו בביתינו שמע ר"מ קליה דרבי וערק נפקי פדיי בתריה פירוש פדיי פוצעים אפרח קדליה פירוש נפל כובעו בברחו וראהו רבי מאחוריו בלבד ושוב לא ראהו משמע שמתיר ר' דבר זה ובנדה [ד' י"ד] משמע שיש לסמוך על דבריו משום דהוו שכיחי רבים גביה ומחדדן שמעתתיה עוד מסיק שם על משנתינו שלמעלה [היינו דבירושלמי דלעיל ובאשירי מביא כל הסוגי' וכן באלפס] לא דנין כו' וכולן שעשו אף מזידין מה שעשה עשוי אף בשבת ושמעינן מינה מאן דעבר ואקני מקרקעי או מטלטלי הקנאתן הקנאה וההיא דאין מקדשין מוקי לה ביצה [ד' ל"ז] כשיש לו אשה ובני' משמע שאם אין לו מותר וקצת משמע בירושלמי דיומא [ובתו' שם מביא בד"ה והא ד' ל"ו] דבכל עניין אסור לקדש אשה בשבת דמפרש טעמא דאין מקדשין משום דנמצא כקונה קניין בשבת והדר מסיק [שם] א"ר מנא הדה אמרה הלין דכנסין ארמלן צריך לכונפן מבעוד יום שלא יהא כקונה קניין בשבת ומיהו ההוא נמי איכא לאוקומי בשיש לו אשה ובנים וכתב ר"ת בתשובתו כי בדוחק גדול התירו לקדש בשבת ולא היה מורה כן הלכה למעשה ובהא פליג הירושלמי על תלמוד שלנו דהתם מפרש טעמא דאין מקדשין משום קונה קניין דהיינו משום דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר ובגמ' שלנו מפרש [בד' ל"ז] וכולהו מ"ט גזירה שמא יכתוב גרסינן בביצה [ד' ל'] א"ל רבא בר רב חנין לאביי והלא אנו רואים בני אדם שמספקין ומרקדין ומטפחין ואין אנו גוערין בהן א"ל הנח להן לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין ומסיק שאפי' באיסור מן התורה מניחים להם וטעם ולא מגביהין תרומות ומעשרות מפני שמתקן הטבל ומיהו היכא דקרא שם מבעוד יום שאמר שאני עתיד להפריש למחר שרי לתקן אפי' בשבת מה שלצורך שבת ולא מיבעיא דמאי אלא אפי' ודאי טבל כדאיתא בירושלמי דדמאי דא"ר ינאי הוה ליה טבל ודאי שאל לר' חייא רבה מהו לתקנה בשבתא אמר ליה למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים אפי בשבת תניא בביצה [ד' ל"ג] ר' אליעזר אומר נוטל אדם קיסם מלפניו לחצות בו שיניו וחכמים אומרים לא יטול אלא מן האבוס של בהמה ושוין בקיסם שלא יקטמנו כו' פי' רבינו יצחק טעמא דרבנן משום דמיחזי כמתקן כלי ואפי' ר"ש מודה אבל מן האבוס של בהמה או הראוי לאבוס שרי כדאמר רב יהודה שם [בד' ל"ג] אוכלי בהמה כגון קש ועלי קנים אין בהן משום תיקון כלי ומותר לקטום ולתקן קש של שבולין בשבת לחצות בו שיניו לשון רבינו שלמה ואמרינן התם דלרבנן קוטם עצי בשמים להריח מותר לכתחילה רבין בר רב אדא ורבא בר רב הונא תרוייהו אמרי כי הוינן בי רב יהודא היה מסעף ענפים במקלות קשים וראויין לעשות בית יד לקורדום והוא היה מפשחן להריח ויש שם ברייתא שאוסרה והיא כר"א ומשמע מכאן דמותר להריח בבשמים בי"ט ולא כדברי האומרים דאין מברכין על הבשמים בשעת הבדלה בי"ט שחל להיות במ"ש שמא יקטמנו מן המחובר דהכא שרינן בהדיא ולא גזרינן אבל אומר רבי' יצחק הטעם דתענוג י"ט והשמח' משיבין הנפש שנאבד' [בתו' שם] ולא דמי להא דאמרי' בשבת [ד' קמ"ו] האי טרפא דאסא אסיר גזיר' שמא יקטום דהתם לאו משום מחוב' דמיירי לתת עלה של הדס בנקב החבית שהעלה עשוי כמרזב והיין זב דרך שם וגזיר' שמא יקטום העלה מן הענף והוה ליה כמתקן כלי ולפי שעל' אחד קל להנתק גזרינן בי' טפי שמא יקטום העל' מן הענף כדגזרי' בגיטין [ד' כ"ב] גבי גט דפוסל רבא כשכתבו על עלה של עציץ נקוב גזיר' שמ' יקטום, [ביצ' ד' ל"ו] אמרי' גרף של רעי מותר להוציאו לאשפ' ואפי' הרעי בפני עצמו כדמו' שם בעכבר מת שנמצא בבשמים של רב אשי בי"ט וצוה להוציאו בידים וגם בשבת נמי מותר כמו שמוכיח בשבת [ד' קכ"א] בהמות מדבריות שבאו בי"ט בשביל עכו"ם יש בפ' כיר' [ד' מ"ה] שני לשונות בלשון אחד אומר דמוד' ר"ש בהן דמדמ' להו למוקצה דגרוגרות וצימוקין ולאידך לישנא שרי ר"ש למישחטינהו ופוסק בה"ג כלישנא דלקולא דכל היכ' דאיכ' תרי לישני ולא איפסוק הילכתא בחד מנייהו בדאוריי' עבדינן לחומרא בדרבנן עבדינן לקול' מסקנ' דמילת' [בשבת ד' קנ"ו] כר"ש סביר' לן דלית ליה מוקצה לא ביו"ט ולא בשבת אבל מודה הוא במוקצה מחמת חסרון כיס ובמוקצה דגרוגרת וצמוקין ובמוקצ' דמחובר כמו שפי' רבי' שלמה ביצה [ד' כ"ד] גבי עכו"ם שהביא דורון ובהל' שבת הארכנו בדבר זה [ל"ת ס"ה] ושם פירשנו משפט כל דבר הנצוד והנלקט מן המחוב' בי"ט ואין הלכה כמותו במוקצה מחמת איסור דדחיי' בידים כמו נר שהדליקו באותה שבת כדאי' בשבת [ד' קנ"ז] ומוד' הוא במוקצ' דאבנים ומודה בקוץ רטוב כדפרשתי לעיל דכיון דלא חזי להסקה, אסרי ב"ה לכל דבר אבל בנולד סבירא לן דאסור:
105
ק״ובפרק (ח) אין דורשין [ד' י"ח] דריש כל מלאכת עבודה לא תעשו לימד על חש"מ שאסור בעשיית מלאכה תניא אידך ששת ימים תאכל מצות וביום הז' עצרת מה ז' עצור אף ששי עצור אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששי עצור בכל מלאכה ת"ל השביעי שביעי עצור בכל מלאכה ולא ששי הא לא מסרו הכתוב אלא לחכמים להודיע איזו מלאכה מותרת ואיזה אסורה והתירו כל דבר האבד עוד מביא בה"ג ההיא דאמרינן במגילה [ד' כ"ב] ימים שאין בהן ביטול מלאכה לעם כגון ראשי חדשים וחש"מ קורין ארבעה מהכא משמע שאין איסור מלאכה בהה"מ מן התורה כמו בר"ח ואיסור מלאכה לנשים בר"ח ואיסור מלאכה לאנשים בחה"מ הכל מד"ס כאשר יתבאר אומר רבינו יעקב דכל המקראות שמביאין התנאין בפ' אין דורשין אינן אלא אסמכתא בעלמא דאי מדאורייתא לא היו חכמים מקילין לחלק מלבם בין דבר האבד לשאינו אבד דבדאורייתא אין שייך לחלק אע"ג דאמרינן התם לא מסרו הכתוב אלא לחכמים מ"מ א"א שהיו חכמים מקילין כל כך אי הוה איסור דאורייתא וכן משמע במו"ק [ד' ב'] ובסוף פ' מי שהפך (מועד קטן ד' י"ג) דאמר מועד משום טירחא הוא ולא טירחא הוא פי' כשטורח נראה מבזה את המועדות והא דאמרינן בתחילת מי שהפך [ד' י"א] אבל איסור מלאכה מדרבנן חש"מ איסור מלאכה דאורייתא היינו דסמכינן לי' אקראי דאורייתא אבל אסמכתא דאבל והפכתי חגיכם לאבל דברי קבלה הם, שנינו במ"ק [ד' ב'] משקין בית השלחין במועד מן המעיין שממשיכו ומשקה בו אבל לא ידלה מן הבריכה וישקה שיש שם טורח גדול ובית השלחין היא ארץ צמאה שיפסידו כל האילנות שבה אם לא ישקוה ולכך הותר, הלכה כר' יוסי דאמר [במ"ק ד' י"ב] כל דבר שיש בו הפסד אם לא נעשה עושה כדרכו ואין צריך שינוי דרבינא ורב אשי מוקמי סתם מתניתין כוותיה [שם] ואסור לאדם לאחר מלאכות אלו וכיוצא בהן ויניח כדי לעשותן במועד מפני שהוא פנוי וכל המכוין מלאכתו והניחה במועד ועשאן במועד ב"ד מאבדין אותה ומפקירין אותה לכל [שם בד' י"ב] ואם כיון מלאכתו ומת אין קונסין בנו אחריו ואין מאבדין ממנו ואין מונעין את הבן מלעשות אותה מלאכה במועד שלא תאבד, חש"מ אע"פ שהוא אסור בהספד ותענית [בס"ק ד' כ"ז] מותר לספוד בו ת"ח בפניו אבל אחר שיקבר אסור לסופדו בו וכן בר"ח בחנוכ' ובפורים ובשם רבינו שלמה מצינו כתוב שקרע על מת אחד בחש"מ אע"פ שאין אבילות נוהג [בתו' שם בד' ב'] אמנם הבראה אין שייך מאחר שאין אבילות וגם לאחר המועד אי להברות מאחר שאין סעוד' ראשונ' אין מקום להבראה וכן פוסק רבינו שלמה גרסי' בירושלמי דמ"ק רבי קרוספדאי נפטר במועד עשו עליו הבראה והיו סבורין שמדעת ר' אמי עשו כן ולבסוף נודע שלא היה מדעתו אבל בחנוכ' ובר"ח משמע שלדברי הכל מברין, שנינו במ"ק [בד' כ"ח] נשים במועד מענות אבל לא מטפהות ולא מקוננות נקבר המת אינן מענות בר"ה בחנובה ובפורים בפני המת מענות ומטפחות אבל לא מקוננות איזהו עינוי שכולם עונות כאחת קינה אחת אומרת וכולן עונות ובמ"ק [ד' ה'] שנינו שאסור לאדם שיספוד על מתו קודם הרגל שלשים יום כדי שלא יבא הרגל והוא נעצב ולבו דואג ומזכיר הצער אלא יסור הדאגה מלבו ויכוין לבו לשמחה, [שם] ההדיוט תופר כדרכו ה"ד הדיוט אמרי דבי ר' ינאי [שם בדף י'] כל שאינו יכול להוציא מלא מחט בבת אחת ר' יוסי ברבי חנינא אומר כל שאינו יכול לכוין אימרא בשפת חלוקו והאומן מכליב מאי מכליב רבי יוחנן אומר מפסע פי' מרחיב תפירתו רבא בר שמואל אומר כלבתא פי' כשיני כלב שאינו מכוין אלא זה למעלה וזה למטה במ"ק [ד' י"ג] אמרי' כל מלאכות שהן לצורך המועד כשעושין אותן אומניהם עושין אותן בצינעא כיצד הציידין והטוחנין והבוצרים למכור בשוק הרי אלו עושין בצינעא לצורך המועד והעוש' שלא לצורך המועד אסור ואם עשה לצורך המועד והותיר הרי זה מותר [ובפ"ק ד' ב'] אמרינן עושין כל צרכי הרבים במועד כיצד מתקנין קילקולי המים שבר"ה ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות וחופרים לרבי' בורות שיחין ומערות ונהרות ומודדים את המקואות וכל מקוה שנמצא חסר מרגילין לו מים משלימין שיעורו [שם בד' ו'] ויוצאין שלוחי ב"ד להפקיר את הכלאים ופודים את השבויין ואת ההקדשות ודנין דיני נפשות ודיני ממנות במועד ודיני מכות ומי שלא קיבל עליו את הדין משמתים אותו במועד וכשם שדנין במועד כך כותבין כל מעשה ב"ד במועד והדומה לו כדאיתא במ"ק [ד' י"ח] כיצד כותבין הדיינין איגרות שום ואיגרות מזה ומפרש בירושלמי [דמ"ק] איגרות שום שום היתומים ואיגרות מזון האלמנה והבנות אמנם בכללם גם שומות ששמין לבעל חוב וכותבין שטרי חליצה ומיאונין וכל הדברים הדומין להם מדברים הצריכים לדיינין לכותבם כדי שיזכרום כגון טענות בעלי דיני ודברים שקבלו עליהם כגון איש פלוני נאמן עלי, איש פלוני ידו [ג"כ שם בד' י"ח] מי שצריך ללות במועד ולא האמינו המלוה הרי זה כותב שטר חוב וכן כותבים גיטי נשים ושוברות ומתנות שכל אלה כצרכי רבים הם, ואסור לכתוב במועד ספרים תפילין ומזוזות ואין מגיהין אפי' אות אחת אף בס"ת שבעזרה מפני שזו מלאכה שאינה לצורך המועד אבל כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו, ובירושלמי מפרש רב [ג"כ שם] בד"א להניח פי' להניחם אחר המועד אבל להניחם במועד אפי' להניחם לאחרים יכול לכותבן והירושלמי הבאתי בהל' תפילין [מ"ע כ"ה] וטווה תכלת לבגדו ואם אין לו מה יאכל כותב ומוכר תפילין לאחרים כדי פרנסתו וכותבים איגרות של רשות כתוב בה"ג איגרות של רשות פיסקי דרשוותא אבל דיסקי אסור למכתבינהו אבל בירושלמי [שם ובתו' מביא שם בד' י"ח] כתב שהן איגרות של שאילת שלום וכן כתבו רבי' משה [בפ"ז דהל' י"ט] ורב אלפס [באלו מגלחין] ותניא בתוספתא [דמ"ק] שכותב חשבונותיו ומחשב יציאותיו שכתיבות אלו אין אדם נזהר בתיקונן ונמצאו כמעשה הדיוט במלאכות [בפ"ק ד' ח'] עושין כל צרכי המת במועד גוזזין שערו ומכבסין כסותו ועושין לו ארון ואם לא היו להם נסרים מביאין לו קורות ונוסרין מהן נסרים בצינעא בתוך הבית כרשב"ג וגרסינן בירושלמי [פ"ק] שאם היה אדם מפורסם פי' בעל שם עושין לו אפי' בשוק [שם בד' ח'] אין נושאין נשים ולא מייבמין במועד כדי שלא תשתכח שמחת י"ט בשמחת הנישואין אבל מחזיר גרושתו ומארסים נשים במועד כדתני דבי שמואל במ"ק [ד' י"ח] ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין ולא סעודת נישואין שלא לערב שמחה בשמחה שנאמר מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת וגו' כדאי' בירו' [בפ"ק] אבל בתלמוד שלנו [בפ"ק ד' ט'] נפקא לן הא מבניין בית המקדש דכתיב ויעש שלמה את החג שבעת ימים ושבעת ימים שלא לערב שמחת הבניין בשמחת החג [שם ד' י"ד] אין מגלחין ואין מכבסין במועד גזירה שמא ישהא אדם עצמו לתוך המועד ויבא י"ט ראשון והוא מנוול לפיכך כל מי שא"א לו לכבס ולגלח מערב יו"ט הרי זה מותר לכבס ולגלח כיצד אבל שחל שביעי שלו להיות ביו"ט [מיימו' פ"ז די"ט וע"ש במ"מ] או שחל להיות בערב י"ט והרי היא שבת שא"א לגלח [שם בד' י"ג] והיוצא מבית השבייה ומבית האסורים ומי שהיה מנודה ולא התירוהו אלא במועד הרי אלו מגלחים במועד [שם בד' י"ז] וכולן שהיה להם פנאי לגלח קודם הרגל ולא גלחו הרי אלו אסורין מותר ליטול שפה בחה"מ וליטול צפרנים אפי' בכלי כי לד"ה הלכה כר"י במועד [ד' י"ז] והוא מתיר וכן ר' התירם כמו שאומר שם [בד' י"ח] אח"כ אמנם רבותינו שבצרפת מצריכין שינוי מפני שאו' שם שקלינהו לטופריה בשיניה ועוד אומר שם דבנגוסטרי אסור ורב אלפס כתב [שם] דדוקא באבל אסור בנגוסטרי אבל במועד מותר תדע דקאמר התם [דף י"ח] ר' יוחנן הוה יתיב בי מדרשא ושקליה לטופריה בשיניה וזרקינהו ש"מ תלת ולמה אינו אומר ש"מ ארבע דבנוגסטרי אסור אלא ודאי להכא נקט בי מדרשא שלא היה שם נגוסטרי שאילו היה שם נגוסטרי היה עושה בגגוסטרי ונראין דבריו מעברת אשה שער מבית השחי ומבית הערוה בין ביד בין בכלי ועושה כל תכשיטי' במועד [ד' ז' וד' ח' שם] כוחלת ופוקסת ומעברת סרק על פני' וטופלת עצמה בסיד וכיוצא בו והוא שתוכל לקופלו במועד [ד' י"ד] הזבים והזבות נידות וילדות וכל העולים מטומאה לטהרה במועד הרי אלו מותרין לכבס [בד' י"ח] וכן כל כלי פשתן מותרין לכבסן במועד מפני שהן צריכין תמיד כיבוס אפילו נתכבסו בערב יו"ט [שם ובד' י"ד] מי שאין לו אלא חלוק אחד אפי' אינו של פשתן מותר לכבסו במועד מטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחות הספוג הרי אלו מותרים לכבס וגרסי' בירו' [בפ' אלו מגלחין ובתו' שם מביא בד"ה שאין ד' י"ד] בגדי הקטנים בגדי נשים מותרין לכבסן בחה"מ אמר רבא בשילהי דמו"ק [ד' י'] פרגמטיא כל שהו אסורה א"ר יוסי בר' אבין ובדבר האבד מותר וגרסינן בירושלמי [דמ"ק ובאשירי] שאם היה דבר האבד שאינו מצוי תמיד לאחר המועד כגון ספינות שיירות שבאו או שהן מבקשין לצאת ומכרו בזול או לקחו ביוקר הר"ז מותר למכור או לקנות גרסינן עוד בירוש' [שם וגם באשירי שם] אמר ר' יוסי ברבי בון אגרא לקרנא אי ידע דאי לא מיזדבן והוא פחת מן קרנא מיזדבן ואי לא לא מיזדבן מכאן משמע דאין קרוי דבר האבד אא"כ פוחת מן הקרן אם ימתין עד לאחר המועד וכמו ההיא דמ"ק [בד' י'] דרבינא הוה מסיק זוזי בבני אקרא דשניותא דלא שרינן ליה רק משום דהאידנא משתכחי ולבתר יומא לא משתכח והילכך מפסיד הקרן אבל בשביל שימכרנה יותר ביוקר אין להתיר אמנם מוכר כדי שיהו לו מעות בריוח להוציא בשמחת המועד מותר דגרסינן בירושלמי [שם וגם באשירי שם] ר' יוסי ור' אליעזר מפקדי לר' אושעיא דהוה פריש פי' שהיה פורש מלמכור אי את ידע דאת מזבן ואת שתי גבן זבין ר' יונה הוה ליה ספרין אתא שאיל לרב הונא מהו מזדבנינון במועדא א"ל שרי מחדי את במועדא פי' לשמוח שתי את קונדיטון במועדא ועל הלוואות שמלוין בחה"מ כתב ר"י [בתו' שם בד"ה פרקמטיא ד' י' וגם באשירי שם] בתשובה שלא היה נראה לרבינו יעקב לאסור משום פרגמטיא אלא משא ומתן של סחורה ולא הלוואות וההיא דרבינא דמסיק זוזי בבני אקרא דשנוותא דלא שרי ר' אשי אלא משום דבשאר יומי לא משתכחי ליה אותה הלוואה לא היתה אלא כעין פרגמטיא שהיה נותן להם מעות ביין כדי להרויח כדי שיהיה לו יותר כדאמרינן בב"מ [ד' ע"ג] רבינא הוה יהיב זוזי לבני אקרא דשנוותא ושפכי ליה טפי תרי כופייתא אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה ומי שרי הכי אמר ליה אחולי הוא דמחלי גבך והיינו ההוא עובדא גופא דמ"ק [שהבאתי לעיל מיניה] אבל הלוואה גופא אינה כעין פרגמטיא ושרי וכתב רבי' יצחק ומאחר שהיה ר"ת מתיר ורוב בני אדם נוהגין בו היתר אין בידי לאסור להם והמחמיר תע"ב ואני רגיל לומר למלוים בחה"מ שיקחו הריבית של אותו שבוע מיד העכו"ם ויוציאוהו ליתרון שמחת י"ט כי ההיא דירו' שהבאתי למעלה עכ"ד, גרסינן במו"ק [ד' י"ג] אין לוקחים בתים ועבדים ובהמה אלא לצורך המועד, אמרי' בסוף מ"ק מוכרי פירות כסות וכלים מוכרים בצינעא לצורך המועד כיצד אם היתה החנות פתוחה לזוית או למבוי פותח כדרכו ואם היתה פתוחה לר"ה פותח אחת ונועל אחת ועי"ט האחרון של הג הסוכות מוציא ומעטר את השוק בפירות בשביל כבוד י"ט, [שם] מוכרי תבלין מוכרין כדרכן בפרהסיא תניא במ"ק [ד' י"ב] כל שאסור לעשות במועד אין אומרים לעכו"ם לעשותו במועד, אם אין לו מה יאכל ה"ז עושה כדי פרנסתו וכן עושה סחורה כדי פרנסתו [שם] ומותר לעשיר לשכור פועלים עניים שאין להם לאכול לעשות מלאכה שהיא אסורה במועד כדי שיטול שכרו להתפרנס בו וכן לוקחין דברים שאינם לצורך המועד אם הם צורך המוכר שאין לו מה יאכל תניא [בד' י"ב] שוכרין השכיר על המלאכה במועד לעשותו לאחר המועד ובלבד שלא ישקול ולא ימדוד ולא ימנה כדרך שהוא עושה בחול אמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר ואין חילוק בין בשבת ובין במועד בין באבל משפט אחד להם כאשר כתוב בירו' שהבאתי בהיל' שבת ראב"י אומר בפ"ק [ד' ו'] מושכין את המים מאילן לאילן אבל לא ישקה את כל השדה וזרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד מפני שצריכין מים רבים ויבא לידי טורח וחכמים מתירין בזה ובזה אמר רבינא ש"מ האי תרביצא שרי לתרבוצי בחולא דמועדא פסק הרב ר' יוסף שמותר להסיר גבשושית בתוך חבית מאחר שאין שם חרישה ולא אסר התם אלא במקום שראוי לחרישה [ד' ו'] כותל חצר שנפל בונהו כדרכו [בד' י"א] וכן הציר והדלת והמנעול והמנורה שנשברו מתקנן במועד כדרכן בין בשל ברזל בין בשל עץ שזה הפסד גדול הוא שאם יניח הפתח פתוח דלתות שבורות נמצא מאבד כל אשר בבית וכבר בארנו [למעלה] דק"ל כר' יוסי שכל שיש בו הפסד אין צריך שינוי אמר רבא [בד' ו'] בונה אדם איצטבא לישב עליה או לישן עליה' [בד' ה'] אין חופרין קבר להיות מוכן למת שימות אבל למי שמת כבר מותר אף בי"ט שני [היינו כר' יוסי] ואין מפנין את המת ואת העצמות מקבר לקבר מסרגין את המטות כרבנן אע"פ שרבי יוסי חולק ואומר דדווקא ממתחין שאם היה רפוי ממתחו מ"מ ק"ל כסתם משנה דשריא [במ"ק ד' כ'] וגרסי' בירו' [שם] רבי אסא הורה לר' שמואל בר' חנינא לסרוג המטות שתי וערב ודווקא לצורך המועד [בד' י'] ונוקרין את הרחיים [ד' י"ב] וזופתין את החבית כדי שלא יפסיד את היין וזופתין כוזתא מפני שאין בו טורח כשני הלשונות להקל, רבא שרא לכסכוסי קרמי פי' [ד' י'] לרכך את הבגדים בידים מפני שהוא עושה מעשה הדיוט כך פי' רבי' משה ורבי' יצחק פי' ליסא"ר בלע"ז שמחלקין את הבגדים באבן זכוכית לאחר הכיבוס והוא גיהוץ ל"א לכסכוסי במי קמח שזהו אגפז"ייר בלעז וראשון עיקר דכיסכוס הוא לשון שיפשוף כדאמרינן בשבת [ד' קמ"א] טיט שעל בגדו מכסכסו מבפנים ולא מבחוץ, אמר רב יצחק א"ר אמי אמר רב חסדא קטורי בידי' אסור פי' לעשות קישרי בית הידים מפני שהוא עושה מעשה אומן וכן כל כיוצא בזה כך פי' רבי' משה גירסא אחרת קיטרי בירי כמו בירית והם בתי שוקים ואסור לקמטן [בפרש"י שם ובפ' י"ט ד' כ"ג] וכן בתי ידים וכן פר"ח והוא רידי"יר בלעז, [בד' י'] סוס שרוכב עליו מותר ליטול צפרניו פן ינקפם זו בזו וכ"ש ברזל הסוס שמותר שיותר הוא דבר האבד ואין צריך להזכירו וכן פסק הרב רבי יצחק בר' מרדכי, [שם בד' י'] ולסרקו כדי לייפותו מותר, תניא [שם] מקיזין דם לבהמה ואין מונעים ממנה רפואה מביאים כלים שהן לצורך המועד מבית האומן כגון כרים וכסתות וצלוחיות אבל כלים שאינם לצורך המועד אין מביאין ואם אין לאומן מה יאכל נותן לו שכרו ומניחן אצלו [ד' י"ג] ואם אינו מאמינו מניחן במקום קרוב שיוכל למצא מקום המשתמר אבל לא יביאם לביתו אסור לתקן מנעלים בחוח"מ דדווקא עולי רגלים מתקנים כדאיתא בפסחים [ד' נ"ה] ואין מחשיבו דבר האבד הואיל ויכול לקנות חדשים:
106
ק״זבפרק מקום שנהגו (פסחים ד' נ') אמרי' שאסור לעשות מלאכה בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעל' כמו בערבי שבתות וכל העוש' מלאכה בהן אין רואה סימן ברכה וגוערים בו אבל אין מכין אותו מכת מרדות ואין צ"ל שאין מנדין אותו חוץ מע"פ אחר חצות שכל העושה בו מלאכה אחר חצות מנדין אותו ואצ"ל שמכין אותו מ"מ אם לא נדוהו לפי שיום י"ד בניסן אינו כשאר עי"ט מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן כדמפ' בירושלמי [פ' מקום שנהגו ובתוס' שם כל הסוגיא] וזמן חיוב פסח מתחיל בחצות ומשמ' שם בירושלמי דאף ביחיד בשאר ימות השנה ביום שמביא קרבן אסור במלאכה כל היום הואיל וזמנו כל היום ועשיית תמיד אינה מונעת מלאכה דא"כ מתי תתקיים ואספת דגנך ועבשיו בזמן הזה נמי אסור במו בן ביום הקרבן מד"ס כחש"מ אמנם הוא קל מחש"מ שהרי אינו אסור אלא מחצי היום שהוא זמן שחיט' אבל מהנץ החמה עד חצי היום תלוי במנהג מקום שנהגו לעשות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין, ואפילו במקום שנהגו לעשות לא יתחיל לעשות בתחלה בי"ד [כל הסו' שם בד' נ"ה ואליבא דחכמים] אע"פ שיכול לגומרה קודם חצות אלא ג' אומניות בלבד הן שמתחילין במקום שנהגו לעשות ועושין עד חצות ואלו הן החייטין והספרים והכובסין אבל שאר האומניות אם התחילו בהן קודם י"ד הוא שגומר עד חצות שאין העם צריכין לשאר אומניות צורך הרבה מוליכין ומביאים כלים מבית האומן בי"ד עד חצות אע"פ שאינו לצורך המועד וגורפין זבל מתחת הבהמה ומביאין אותו לאשפה ומושיבין שובכין לתרנגולין, הלכות אלו בפסחים גרסי' בירו' דפסחים נשייא דנהיגי דלא למיעבד עבידת' באפוקי שבתא אינו מנהג עד דאיתפני סדרא מנהגא פי' רבי' יצחק [בתו' שם ד"ה העושה ד' ג'] עד שיתפללו סדר קדושה בערובת' דשבתא אינו מנהג במנחתא ולעיל מנהג ביומא דירחא מנהג דלא למישתי חמרא מן דעייל אב מנהג ואומר אח"כ רבי אליעזר בשם ר' אבין כל דבר שאינו יודע שהוא מותר והוא טועה בו באיסור נשאל ומתירים לו וכל דבר שהוא יודע בו שהוא מותר והוא נוהג בו מנהג איסור נשאל אין מתירין לו.
107
ק״חהלכות חמץ
אסור (א) לאכול חמץ ביום י"ד מחצי היום ולמעל' שהוא מתחילת שעה שביעי ביום והעובר על זה לוקה מן התורה אם הלכה כר' יהודא שנ' לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות ודרשינן בפסחים [ד' כ"ה] לר' יהודא שהלכה כמותו לגבי ר"ש דעליו דחמץ קאי אשעת זביחת הפסח כלומר לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח שהוא בין הערבים והוא חצי היום אע"פ שעליו דמצות אשעת אכילת הפסח קאי בשיטה זו כתב רבינו משה [בהל' חמץ] הלאו וקשה על זה שהרי פוסק שם רבא ושמואל כר"ש שאומר שם [בד' ל'] חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בולא כלום ואע"פ שפי' שם רבינו יצחק [בתו' ד"ה ר"ש] דברי ר"ש דדווקא לאו אין בו אבל מאך חלק ותשביתו שמעינן ביעור שלא כדרך הנאה למעט אכילה ולכך מצריך שם בפסחים [ד' י"א] שריפה בשש בתרומה טהורה מ"מ לאו אין בו, [עי' בהגמ"יי שם פ"א] ואומר אני שדעת הרב היה שאין פוסק רבא כר"ש אלא מחמץ לאחר זמנו אבל מלפני זמנו שלא מצינו שיפסוק כמותו אין לנו להוציא ספק זה מן הכלל שפוסק בעירובין [ד' מ"ו] ר' יהודא ור"ש הלכה כר' יהודא ור' יהודא אומר שם תלתא לאוי כתיבי לא תאכל עליו חמץ לפני זמנו לא יאכל חמץ לתוך זמנו כל מחמצת לא תאכלו לאחר זמנו ור"ש דורש המקראות לדברים אחרים ודורש קרא דכל מחמצת לכדתניא מחמצת אין לי אלא נתחמץ מאליו נתחמץ מחמת ד"א כגון מחמת שמרי יין שנתייבשו וכיוצא בזה מניין ת"ל כל מחמצת לא תאכלו ומדרשת זה המקרא בלבד [עיין באשירי שם] פוסק רבא כר"ש ואעפ"כ נ"ל שאין למנותו בלאוים כי לגמרי פוסק כר"ש מאחר שלא פי' במה פוסק ובמה אינו פוסק וכן נראה אל הרב ר' יחיאל בר' יוסף ומ"מ אף לר"ש יש בו איסור מה"ת כאשר בארנו אבל בעניין זה אין לאו כי אם בפסח וזה בלבד אינו מונין כאן, והלכה כר' יהודא שאומר [בפ"ק ד' י"א] אוכלין חמץ כל ד' שעות ראשונות של יום ושע' חמישי' אין אוכלין בה חמץ גזירה משום יום המעונן שמא יטעה בין חמישית לששית ושורפים בתחילת שש שמשעה ששית אסור בהנאה מד"ס והאוכל (ב) חמץ בפסח כל שהוא הר"ז אסור מה"ת שנ' ולא יאכל חמץ ואע"פ כן אינו חייב קרבן או כרת אלא על שיעור שהוא כזית והאוכל פחות מכזית במזיד מכין אותו מכת מרדות כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחיל' חמשה עשר עד סוף אחד ועשרים בניסן במזיד חייב כרת שנאמר כי כל אוכל חמץ ונכרתה ובשוגג חייב קרבן חטאת קבועה אחד האוכל ואחד הממחה ושותה [בחולין ד' ק"ך] [פ' כל שעה ד' כ"א] החמץ (ג) בפסח אסור בהנאה שנ' לא יאכל חמץ לא יהיה בו היתר אכילה ואין הלכה כרבי יוסי הגלילי דאמר [שם בד' כ"ח] שמותר בהנאה:
אסור (א) לאכול חמץ ביום י"ד מחצי היום ולמעל' שהוא מתחילת שעה שביעי ביום והעובר על זה לוקה מן התורה אם הלכה כר' יהודא שנ' לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות ודרשינן בפסחים [ד' כ"ה] לר' יהודא שהלכה כמותו לגבי ר"ש דעליו דחמץ קאי אשעת זביחת הפסח כלומר לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח שהוא בין הערבים והוא חצי היום אע"פ שעליו דמצות אשעת אכילת הפסח קאי בשיטה זו כתב רבינו משה [בהל' חמץ] הלאו וקשה על זה שהרי פוסק שם רבא ושמואל כר"ש שאומר שם [בד' ל'] חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בולא כלום ואע"פ שפי' שם רבינו יצחק [בתו' ד"ה ר"ש] דברי ר"ש דדווקא לאו אין בו אבל מאך חלק ותשביתו שמעינן ביעור שלא כדרך הנאה למעט אכילה ולכך מצריך שם בפסחים [ד' י"א] שריפה בשש בתרומה טהורה מ"מ לאו אין בו, [עי' בהגמ"יי שם פ"א] ואומר אני שדעת הרב היה שאין פוסק רבא כר"ש אלא מחמץ לאחר זמנו אבל מלפני זמנו שלא מצינו שיפסוק כמותו אין לנו להוציא ספק זה מן הכלל שפוסק בעירובין [ד' מ"ו] ר' יהודא ור"ש הלכה כר' יהודא ור' יהודא אומר שם תלתא לאוי כתיבי לא תאכל עליו חמץ לפני זמנו לא יאכל חמץ לתוך זמנו כל מחמצת לא תאכלו לאחר זמנו ור"ש דורש המקראות לדברים אחרים ודורש קרא דכל מחמצת לכדתניא מחמצת אין לי אלא נתחמץ מאליו נתחמץ מחמת ד"א כגון מחמת שמרי יין שנתייבשו וכיוצא בזה מניין ת"ל כל מחמצת לא תאכלו ומדרשת זה המקרא בלבד [עיין באשירי שם] פוסק רבא כר"ש ואעפ"כ נ"ל שאין למנותו בלאוים כי לגמרי פוסק כר"ש מאחר שלא פי' במה פוסק ובמה אינו פוסק וכן נראה אל הרב ר' יחיאל בר' יוסף ומ"מ אף לר"ש יש בו איסור מה"ת כאשר בארנו אבל בעניין זה אין לאו כי אם בפסח וזה בלבד אינו מונין כאן, והלכה כר' יהודא שאומר [בפ"ק ד' י"א] אוכלין חמץ כל ד' שעות ראשונות של יום ושע' חמישי' אין אוכלין בה חמץ גזירה משום יום המעונן שמא יטעה בין חמישית לששית ושורפים בתחילת שש שמשעה ששית אסור בהנאה מד"ס והאוכל (ב) חמץ בפסח כל שהוא הר"ז אסור מה"ת שנ' ולא יאכל חמץ ואע"פ כן אינו חייב קרבן או כרת אלא על שיעור שהוא כזית והאוכל פחות מכזית במזיד מכין אותו מכת מרדות כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחיל' חמשה עשר עד סוף אחד ועשרים בניסן במזיד חייב כרת שנאמר כי כל אוכל חמץ ונכרתה ובשוגג חייב קרבן חטאת קבועה אחד האוכל ואחד הממחה ושותה [בחולין ד' ק"ך] [פ' כל שעה ד' כ"א] החמץ (ג) בפסח אסור בהנאה שנ' לא יאכל חמץ לא יהיה בו היתר אכילה ואין הלכה כרבי יוסי הגלילי דאמר [שם בד' כ"ח] שמותר בהנאה:
108
ק״ט[ראה מצוה עח]:
109
ק״ימצוות עז, עח: המניח (א) חמץ ברשותו (ב) בפסח אע"פ שלא אכל עובר בשני לאוין שנא' לא יראה לך שאור בכל גבוליך [מבואר בברייתא פ"ק ד' ה'] ונאמר שאור לא ימצא בבתיכם ואיסור החמץ עצמו והשאור שבו מחמיצין אחד הוא [היינו כב"ה במשנה דביצה ד' ב' ובגמ' ד' ז'] אינו (ג) עובר משום בל יראה ובל ימצא ללקות עליהם אא"כ קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו עיסה אבל (ד) אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו [בתופסתא פ"ד דביצה] אע"פ שעבר על שני לאוין אינו לוקה מה"ת מפני שלא עשה מעשה ומכין אותו מכת מרדות תניא (ה) בתוספת דביצה [פ"ק] שאור מחמץ אחרים חמץ שנתחמץ מאחרים מאימתי קרוי שאור משיפסל מלאכול לכלב, [בפ' כל שעה ד' ל'] אמר (ו) רבא הילכתא חמץ בזמנו פי' בתוך הפסח בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב שלא בזמנו פי' לאחר הפסח בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש ומקשה והאמר רבא דר"ש קניס בחמץ לאחר זמנו לאסרו הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא ומתרץ [שם] ה"מ בעיני' אבל ע"י תערובת לא [כל הסוגי' בתו' שם ובתו' פ' ג"ה ד' צ"ז ולקמן במצו' קל"ח] השיב רב יהודאי גאון מדאמר רבא בחמץ בפסח במשהו כרב מכאן יש לדקדק שסובר בשאר איסורין כר' יוחנן וריש לקיש דאמרי [בע"ז ד' ע"ד] כל איסורין שבתורה בששים חוץ מטבל ויין נסך ותניא כוותיהו [שם] וכן סובר רבא בפ' ג"ה [ד' צ"ז] ודווקא חמץ יש להחמיר לפי שחמור מאד שחייבין עליו כרת ועוברין עליו בבל יראה ובל ימצא ואין בני אדם רגילין להיות בדילין ממנו בשאר ימות השנה ולכך מחמיר אף בשלא במינו במשהו שלא יבא להקל במינו מה שאין כן בטבל וי"נ שהם שלא במינו בנ"ט והא דאמרינן בע"ז [ד' ס"ו] על יין של איסור המעורב בענבים וחמץ של חיטים איסור שנתערב בעיסת שעורין של היתר וסובר שם רבא שמין במינו במשהו אומר ר' יעקב דביין נסך שנתנסך לע"ז מדבר שם ואותו חמץ הוא של טבל שבזה הכל מודים דבמשהו ועוד אומר ר' רבינו יעקב שכתוב בה"ג אמר רבא הילכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור ומדקדקים מדלא יהיב רבא שיעור' למילתיה ש"מ במשהו כרב א"כ דומה שלא היה כתוב בספרי' שלהם במשהו כרב ויכול להיות שרוצה רבא לומר אסור בששים ולא הוצרך לפרש לפי שכבר פסק בפ' ג"ה [ד' צ"ז ור"ת בתו' שם] כל איסורים שבתורה בששים וכן פוסק בשאלתו' דרב אחאי גאון שחמץ בפסח בששים אפס רבינו יעקב לא היה רוצה להקל לעשות מעשה וכשהיו מוצאין חטה בתוך התרנגולת מבושלת בפסח לא היה מתירה רק היה מתיר לשהותה עד לאחר הפסח כל (ז) קדירות של חרס שנשתמ' בהן חמץ בחמין אמר שמואל בפרק כל שעה (פסחים ד' ל') שמשהה אותם עד לאחר הפסח ומבשל בהן כל מה שירצה כר"ש וכן סובר רבא לעיל וכן הלכה [היינו שהביא לעיל דפסק כר"ש] ?ל (ח) כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן מותר להשתמש בהן מצה [שם בד' ל'] חוץ מכלי שמניחין בו את השאור וכלי שמניחין בו חרוסת מפני שחימוצו קשה [שם] וכן עריבות שלשין בהן את החמץ ומניחין אותו שם עד שיחמיץ הרי הן כבית שאור ואין משתמשין בהן בפסח רבינו יעקב ורבינו שמשון בר ר' יונה אסרו מדוכין שלנו אף בהגעלה מפני שהם בית חרוסת ואומר הרב רבי יהודה בן הרב ר' יום טוב [עיין באשירי שם] שלא נאסרו אלא ללוש בהן מצה כמו שמשמע הלשון משתמש בהן מצה אבל לשאר תשמישין סגי בהגעלה וכן פוסק רבינו יצחק ומדוכות של גוי אף לשאר תשמישין צריכין הגעלה לפי שנותנים שם רוטב נבילה ושמנונית' עם הפלפלי' והא דתניא בתוספתא דזבחים [פ"י] כלי אבנים אין טעונין מריקה ושטיפה אלא מדיחה ההוא מדיחין הוי פי' כמו מגעילין כלו' מדיחין במים רותחין וכן שונה שם למעלה מבבא זו ר"ש אומר קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה אלא מדיחן מפני שנ"ט ומדקתני שנ"ט יש ללמוד דההוא מדיחין היינו מגעילין ועוד פשיטא דקדשים קלים לאחר שהם נותר בכלי נחשת טעונין הגעלה כי אפי' בתרומה שאין צריך שטיפ' בצונן צריך הגעלה בחמין כמו שיש בפ' [דם חטאת ד' צ"ז] וכן הפירו' אין טעונין דין מריקה ושטיפה האמור במקרא שזהו מריקה בחמין ושטיפה בצונן לדברי חכמים [בפ' דם חטאת ד' צ"ז ולקמן מביאה] ולדברי רבי מריקה בצונן ושטיפה בצונן אלא די במריק' בחמין ומה שאינו [בתוספתא דלעיל] מפני שנ"ט גבי כלי אבנים זהו מפני ששנאו כבר לענין קדשים קלים וכן מצינו בתוספתא דע"ז פרק אחרון ששונה שם מדיחן במקום מגעילן וכן היא שם הלוקח כלים מן הגוי הכוסות והצלוחיות מדיחן בצונן פי' הואיל ונשתמשו בהם בצונן היורות והקומקמוסין מדיחן ברותחין השפודין והאסכלאות מלבנן בעניין היורות מפרש [בע"ז ע"ו] כיצד מגעילן נותן יורה קטנה לתוך יורה גדולה ויורה גדולה מקיף על שפתה בצק או טיט כדי שתקבל מים הרבה ויעברו המים הרותחין על שפתה שבענין שבלעו שפתי היורה [ועי' בפירו' רש"י שם] את האיסור מניצוצות שנתזו מן הרתיחה כך בשעת פליטתה הואיל ונתמלאה יפה מעלה ניצוצות על שפתה ופולט וכתב מו' רבי' יהודה שכמו כן הי' יכול לעשות עירוי מאחר שפסקנו למעלה [בהל' שבת] שהוא ככלי ראשון [פ' כל שעה ד' ל'] א"ל (ט) רבינא לרב אשי הני סכיני דפסחא היכי עבדי להו אמר ליה קתייהו בטינ' ופרזלייהו בנורא והילכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון פי' כל זה מדברי רב אשי כלו' אני מחמיר על עצמי ללבנן אע"פ שהלכ' דשריין בהגעלה ודווקא (י) גבי חמץ דהתירא בלע אבל במקום שאיסורא בלע תניא בתוספתא דע"ז [פ' בתרא] סכין מלבנה וגרסינן בירושלמי [בסוף מסכתא ע"ז] סכין תוחבה ג"פ בקרקע ודיו הדא דאת אמר בסכין קטנה אבל בסכין גדולה צריכה ליבון והליבון שאמרנו שיהא הניצוצות מנתזין ממנה פי' סכין גדולה דרך להפך בה בשר באש ולכך כאיסור' באש כך התירה באש והא דאמר דסכין קטנה די בתחיב' זהו לחתוך בה צונן ובתלמודינו בע"ז [ד' ע"ו ובתו' שם] אומר נועצה י"פ בקרקע קשה אבל לחתוך בה דבר חם צריך הגעלה [תו' בפ' כל שעה בד"ה לשהינהו ד' ל'] אין (יא) לדקדק היאך מגעילין כלים והלא אין מבטלין איסור לכתחלה דתנן בתרומות [פ"ה] סאה של תרומה שנפלה לתוך מאה סאין חסר אחת של חולין ואחר כך נפלה שם סאה של חולין אם בשוגג נפלה תעלה ואם במזיד הפילה לא תעלה ובפ"ק (יב) דחגיגה בירושל' אמר רבי אבהו בשם רבי אחא דה"ה לכל איסורים שבתורה וי"ל (יג) דוקא לאכול האיסור ע"י הביטול אז אין מבטלין אבל גבי כלים אין עושין שום דבר מן המים שנפלט בהן האיסור [בתו' דע"ו ד' ע"ו] נכון שלא להגעיל כלי בן יומו אם לא יהיה במים ס' כיוצא בו שהרי המים נאסרין מחמת פליט' כלי הנגעל וחוזרין ונבלעין בכלי הנגעל וכשמגעילין כלי שאינו בן יומו אפי' אין ס' במים שביורה אין נאסרין מחמת פליטת האיסור כי הכלי אינו נ"ט במים כי אם לפגם ומותר אפס ע"פ שמגעילין כלים משום איסור חמץ מותר להגעיל קודם ד' שעות אפי' אותן שהם בני יומן שנשתמש בהן חמץ רותח באותו יום שהרי יש כאן שלשה נ"ט של היתר בטרם יבא האיסור כיצד החמץ נ"ט בקערה והקערה נ"ט במים והמים חזרו ונ"ט בקערה ועדיין איסור חמץ לא הגיע אבל לאחר ד' שעות לא יגעיל כלי בן יומו אא"כ יש שם ששים מן המים כי מיד שהחמץ נפלט מן הקערה אל המים נעשית נביל' וחוזרין ונבלעים בכלי ואוסרי' אותן וכלי שאינו בן יומו מותר להגעילו בכלי כשר ויש מחמירין ומגעילין אותו בכלי אסור שאינו בן יומו ושיעור בן יומו זהו מעת לעת אמנם השיב ר"ת, [ג"כ בתו' שם וכן באשירי] בתשובה אחת כי פי' כל רבותינו דלינת לילה פוגמת וכן מוכיח הלשון דאמר דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא ואינו אומר מעת לעת אמנם מאחר שאין ידוע לנו מי גורם פגימת הטעם או תחילת לילה או סופו או כולה צריך שתעמוד כל הלילה בלא בישול ועל דא אנא סמיך והמחמיר תע"ב ויש לחוש מפני החסרון עכ"ל ור"י אומר כי לדברי המחמיר ומצריך מעת לעת יתיישב יותר מה שמצריך הכתו' שבירה ומריקה ושטיפה אחר בישול חטאת כי כל שעה שבשלו' בכלי חרס או נחשת אפי' שחרית בתחילת היום בעמוד השחר דלמחר יהיו בלועים הכלים מאיסור נותר כי אין כאן נ"ט לפגם שהרי הוא בתוך מעת לעת וביון שחל עליהם חיוב מריקה ושטיפה תו לא פקע ואין תקנה להשהותם עד יום השני כדי שלא יהו בני יומן אומר הרב רבי אליעזר דבכל איסורין שבתורה כשנבלע האיסור במקצת הכלי אין צריך הגעלה כ"א במקום בליעתו חוץ מבליעת קדשים כדאמר בפרק דם חטאת (זבחים ד' צ"ו) אותם פרט לתרומה אמר אביי לכדמר דאמר מר גבי קדשים ומורק ושוטף במים במים ולא ביין ולא במזוג ובתרומה אפי' ביין ובמזוג רבא אמר לא נצרכה אלא לכדתני' בישל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי ובתרומה א"צ עולא אמר לא נצרכה אלא לשטיפה יתירתא שאינה בתרומה ושלשה האמוראים אינם חולקים וכל אחד אומר אמת והלכה פירשו רב האי גאון ומר רב נהילאי שכשמסירין הכלי הנגעל מן היורה רותחת ששופכים על הכלי מים צוננין מיד וכן נהגו העם [בתו' דע"ז ד' ע"ו] ולא נתברר מה טעם צריך לעשות כן שהרי אם בשביל שלא יבלעו בתוך הכלי המים רותחין שפלט בהן האיסור הלא קודם שיספיק לשוטפו במים צוננין יש לנו לומר שהמים של איסור נבלעו בכלי ועוד אם מגעילין כלי בן יומו והמים אסורין מחמת שאין במים ששים הלא מיד בעודן במים חוזר ובולע ואם מגעיל כלי שאינו בן יומו הלא אין המים נאסרין כלל כאשר כתבתי למעל' ובספר התרומה [בסימן ל"ה] כתב בשם רבי' יצחק הטעם מפני שאנו אומרים בזבחים [ד' צ"ו] ת"ר ומורק ושוטף במים מריקה ושטיפה בצונן דברי רבי וח"א מריקה בחמין ושטיפה בצונן כגיעולי עכו"ם וה"ה שנעשה גיעולי עכו"ם כקדשים ואין נ"ל שלשם כך הפירוש שאין לעשות מריקה בצונן כדברי רבי אלא בחמין כגיעולי עכו"ם ולשם הוא אומר ששטיפה בצונן יתירה היא בקדשים ואין צריך לעשות כן באיסור אחר אפי' בתרומ' שהיא במיתה אם בשלוה בקדירה להתיר הקדירה לזרים וכל שכן באיסור אחר כגון נבילה וחזיר אמנם אומר אבי אמי רבי' חיים ברבי חננאל הכהן כי איסור תרומה קל מאיסור נבילה כדמוכח בירושלמי דתרומות דפריך דתני גבי תרומות כלי שבישל בו תרומה מגעילו ג"פ בחמין פי' בכלי שני וגבי נביל' תניא כלי שבישל בו נבילה מגעילו באור פי' בכלי ראשון כעין שאנו עושין ובירושלמי שלפנינו אין כתוב כי אם מגעילו ג"פ בחמין ואין למדין ממנה לעניין נביל' ומקשה שם תרומה דעון מיתה התרת נביל' דאיסור לאו לכ"ש ומשני תרומות ומעשרות קבלו מעצמן כלו' ישראל קבלו מעצמן להפריש תרומות ומעשרות בבית שני ולכך אין להחמיר בהן דאין זה איסור גמור אבל נבילה אסר הכתוב ולפי' זה יתיישב אף בקדירה של נחשת ורבינו שמשון פירש [בפי' המשניות דתרומות ושם מביא הירושלמי במשנה ה'] בשל חרס ובחמין ובכלי ראשון רוצה לומר ובנבילה אין לו תקנה ואין קשה מדברי זקני לדברי כי לשם בזבחים [ד' צ"ו] אומר אותה פרט לתרומה ובתרומה דאוריי' בבית ראשון מיירי אומר (יד) רבינו יעקב דהא דאמרינן בפסחים [ד"ל ור"ת באשירי שם] הני מאני דקוניא אסור לאשתמושי בהו בפסחא היינו דווקא היתוך זכוכית והוא מן החול ככלי חרס כדאמר בשבת [ד' ט"ו] אבל היתוך עופרת מותרין בהגעל' ככלי מתכות [כל הסוגיא בפ"ת סימן נ"ה] חטה (טו) שנמצאת בעופות ע"פ והם מלוחים או צלויים ישליך החטה והכל מותר כיון שנתבטל טעם חמץ בששים קודם הפסח אינו חוזר וניעור לאסור במשהו כשיבא פסח דאינו במשהו עד שיהא בכרת שזהו בפסח וראי' מדתנן [בכלאים] צמר נמלים ורחלים שטרפן זה בזה אם הרוב מן הגמלים מותר להביא פשתן לשם וכן בשר מליח ישן או גבינה או דגים מלוחים שלא נבדק המלח מן החמץ וכן בעור אווז שנפשט ונמלח קודם הפסח ולא נבדק המלח מותרין בפסח אבל בשומן מהותך לפני הפסח אסור בשביל המחבת שמבשלין בה לחם שקורין של נקו"ק או מיטגנין רישו"לש בתוכה גם פעמים שנשאר לאחר הטיגון מעט שומן במחבת ומחזיר אותו שומן לקדירה עם שאר השומן הרוצה לטגן בו בפסח וכן הדין בחביות פעמים נותנין עיסה בשולים לדבק הנסרים מותר היין לשתות בפסח כיון שטעם חמץ ביין נתבטל קודם הפסח ובתוך הפסח אינו נותן טעם ביין שהרי כבר הוקשה החמץ אבל סמוך לפסח שני חדשים אם נתן עיסה בשולי' אסור לשתות בפסח מאותו הבית לפי שעדיין העיסה רכה וגם תוך ימי פסח נ"ט ביין כתב רבי' שמשון בתוספתא דמנחות במסקנא מתוך הסברא נראה בין לעניין טומאה בין לעניין איסור דכל דבר שהוא שלם שהוא ניכר בשלמותו שלא נתעכל ולא נלעס כגון חטין שלמים שבגללי בקר דקאמר במנחות [ד' ס"ט וכל הסוגיא בתו' שם בד"ה דבלע] דלקטן לאכילה מיטמו טומאת אוכלין ודגים שלמים כגון דג טהור שבלע דג טמא כדתנן בבכורות [ד' ז' ולקמן בל"ת קל"ב] שאסור באכילה ולהכי נקט בלע מפני שהוא שלם כל אלו אינו עיכול ביומא [ד' פ"א] זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן ובא אחר ובלען שפטור השני פירוש שזפין פרונש בלעז אומר אבי אמי רבינו חיים כהן [גם כן בתו' דלעיל] שאע"פ שהם שלמים ולא נתעכלו פטור השני לפי שכבר נתחללה כמו שמצינו בכריתות [ד' ז'] כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש ומפ' שם הטעם מפני שנתחללה כבר וזאבים שבלעו תינוקות וטהרו את הבשר בפ' ר' ישמעאל (מנחות ד' ס"ט) אע"פ דנקט שבלעו מסתברא שלא היו שלמים ואותן חטין שנמצאו במעי תרנגולת בפסח ראוי להחמיר ולאסור אם נתבשלו או נצלו עמהם דלא הוי עיכול ויש בהן איסור חמץ ולא דמי לההיא דאהלות [פ' י"א] גבי בשר המת כמה ישהא במעיו ויהא עיכול בעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף ששם מדבר בבשר המת שנלעס ולא נכנס שלם בגוף אומר הרב ר' אליער ממיץ דהא דמסקינן בע"ז [ד' ס"ה] נ"ט לפגם מותר ה"מ באיסורים שאין איסורן בכל שהוא אבל חמץ בפסח שאיסורו בכל שהוא לא אלמא לאו בטעמא תליא מילתא נ"ט לפגם אסור וראייה לך דאמרינן בפ' כל שעה (פסחים דף ל') אמר רב קדירות בפסח ישברו ואמאי לישהינהו עד לאחר הפסח וליעביד בהו שלא במינן ומשני גזירה דילמא אתי למיעבד בהו במינן פירוש ובמינן אמר רב [שם בד' כ"ט] דאסור בכ"ש וטעם זה שבקדירות פגום הוא לאחר יום ראשון ומה יש לחוש אם עביד בהו במינן אפי' בפסח וכרב ק"ל בהא דקאמר [שם] חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו בכל שהו שהרי רבא פוסק כן [שם בד' ל'] ש"מ נ"ט לפגם אסור ועוד אומר הרב ר' אליעזר ממיץ שחמץ שאוססר במשהו היינו בדבר לח ומתערב אבל ביבש כגון שנמצ' על בשר מלוח או צלי או מצה רותחת חותך מקום פיעפועו לפי אומד הדעת וריבוי החמץ ודיו עכ"ד אבל מורי רבינו יהודה בשם רבו רבי' יצחק ורבינו יעקב אומר דבכ"מ נ"ט לפגם מותר, חמץ נקרא משנבקעה העיסה ונתערבו סדקי העיסה זה בזה כדתנן בפסחים [כל הסוגי' ד' מ"ה] סידוק ישרף והאוכלו ענוש כרת ובשיאור נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה שר"מ אומר שיאור כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו לו שערותיו ור"י אומר שיאור כקרני חגבים ואמרינן התם [בדף מ"ג] דשיאור דר"מ אליבא דר"מ ישרף ואין כרת כאכילתו אלא מלקות שחושבו כחמץ נוקשה ואינו כשאור גמור שראוי להחמיץ אחרים ושיאור דר"י לר"י ישרף ופטור על אכילתו ושיאור דר"מ לר"י מצה מעלייתא היא מיהו מדרבנן בעלמא אסור כדאמר [שם] ונותנו לפני כלבו שיאור דר"י לר"מ ענוש כרת ופסק רב אלפס כר"מ שהרי שונהו במשנה בלשון רבים וח"א זה וזה ענוש כרת פירו' זה וזה שיאור כקרני חגבים וסידוק שנתערבו סדקיו ומי שאינו בקי באלו הסימנים מסקינן שם [ד' ס"ו] אם פירש מלעסוק בעיסה ושהה כדי שיהלך אדם מיל [היינו רביע שעה וחלק אחד מכ' בשעה ועיין בתוספות בפסחים ותמצא החשבון כך בד"ה אחד ד' י"א] כבר החמיץ וישרף:
110
קי״אאין (א) חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ [שם ד' מ"ג] אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להם מדברים שהחמץ מעורב בהן אם אכלו בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו [שם בד' מ"ד] בד"א (ב) כשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי א"פ הוא שלוקה מה"ת אבל על פחות מיכן אינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות [בפ"ק ד' ה'] כתוב (ג) בתורה לא יראה לך חמץ יכול אם טמן אותו או הפקידו עכו"ם אצלו וקיבל עליו אחריות לא יהא עובר ת"ל שאור לא ימצא בבתיכם אפי' הפקידו עכו"ם אצלו או הטמינו יכול לא יהא עובר אלא בביתו שדר בו מניין לרבות כל שברשותו ת"ל בכל גבולך יכול יהא חייב לבער מרשותו חמץ של גוי או של הקדש ת"ל לא יראה לך שאור שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה [שם בד' ו'] אבל צריך לעשו' מחיצ' גבוה עשר' טפחים בפני חמצו של עכו"ם שמא יבא להסתפק ממנו אבל אם של הקדש הוא א"צ מפני שהכל פורשין מן ההקדש כדי שלא יבואו לידי מעילה מכאן למדנו שעכו"ם שהפקיד חמצו אצל ישראל אם קבל ישראל אחריותו שאם אבד או נגנב שישלם לו דמיו נעשה כשלו וחייב לבער [בדף מ"ב] תנן (ד) אילו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי אלו שלשה הן חמץ דגן גמור ע"י תערובת וזיתום המצרי וזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים הן חמץ נוקשה בעיניה ומסיים (ה) בסיפא זה הכלל כל שהוא מין דגן הר"ז עובר עליו בפסח הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת ומעמידן כולן בירושלמי [שם] שיש בהן תערובת מים דמי פירות אין מחמיצין ומשמ' דהך סיפ' לפרושי עוברין דרישא אתי ואי כפירוש רבינו שלמה שפירש [שם] אלו עוברין בבל יראה ובל ימצא פשיטא דליכא כרת בבל יראה ועוד דחמץ מעורב ונוקשה בעיניה אפילו באכילה לא מיחייב אי לאו דרבינהו בקרא בגמרא [בד' מ"ג] מכל מחמצת ומהיכא תיתי לן אזהרת בל יראה אלא פי' רבינו יעקב [בתוס' שם מ"ב] אלו עוברין מעל השלחן שיש לאו באכילתן ואומר רבי' יעקב [עיין באשירי שם] דשכר שלנו איכא בל ירא' לכ"ע שיש שנותנין בו שעורים כל כך עד שיש בו כזית בכדי אכילת פרס דבהכי מודו כ"ע כדמשמ' התם בגמ' [ד' מ"ד] (ו) ומ"מ לא נברך על השכר בורא פרי האדמה דמאן נימא לן דהוי כמו קימחא דשערי דאיכא מ"ד [בברכות ד' ל"ו] דמברכי עליה בורא פרי האדמה דהתם ודאי אישתני לעילויא למדנו (ז) מכאן שמותר לקיים בפסח דבר שיש בו חמץ מעורב וכן חמץ נוקשה בעיני' נוקשה פי' רע וקשה לאוכלו אמרינן (ה) בפסחים [דף ל"ה] שאין אסור משום חמץ בפסח אלא חמשה מיני דגן והם שני מיני חטה שדם החטה והכוסמת ושלשה מיני שעורין השעור' ושבולת שועל ושיפון אבל (ט) מיני קיטנית כמו אורז ודוחן ופולין ועדשים וכיוצא בהן אין בהן משום חמץ ואפילו לש קמחן במים חמין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ זה מותר באכילה שאין זה חימוץ אלא סירחון ואמרי' שם [דף קי"ד] מאי שני תבשילין סילקא וארוזא ש"מ לית דחש להא דר' יוחנן בן נורי דאמר [בר' ל"ה] אורז מין דגן הוא וכל שאין חייבין עליו משום חמץ אין אדם יוצא בהן משום מצה [שם] שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, חמשה
111
קי״ב(י) מיני דגן אלו אם לשן במי פירות בלבד בלא שום מים בעולם אין באין לידי חימוץ ואפי' הניחן כל היום כולו עד שנתפח הבצק הר"ז מותר באכילה שאין מי פירות מחמיצין אבל מסריחין דהכי קסבר שם רבא [בד' מ'] והלכה כמותו מי (יא) פירות הן כמו יין תותים ותפוחים ומי רמונים וכל כיוצא בהם משאר יינות שמנים ומשקין ולא מבעיא דבש תמרים אלא אפי' דבש דבורים נחשב מי פירות דכתיב כאשר תעשנ' הדבורים ומתרגם רב יוסף [בסוטה ד' מ"ה] כמה דמנתזן דבריי' ושייטן ברום עלמא ומייתן דובשא מעשבי טוריא בד"א שלא נתערב בהן שום מים אבל אם נתערב בהן מים מים כ"ש דרי אלו מחמיצין ובהכי מיירי ההיא דאמרינן [בפסחים ד' ל"ו] אם לש ביין ושמן ודבש תשרף ובמנחות [ד' נ"ז] אמרינן אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לאיסור חימוץ ומקשה [שם] מנחת נסכים מי פירות הן ומי פירות אין מחמיצין ומשני אמר ריש לקיש ז"א מנחת נסכים מגבלה במים וכשירה דכיון שמעורב מים עם השמן מחמיץ והא דתנן [במס' תרומות ומביאה במנחות ד' נ"ד] תפוח שרסקו ונתנו לתוך העיסה והחמיצה הרי זו אסורה התם מיירי בעיסה שכבר נילושה במים כדמשמע הלשון וגרסינן בירושלמי [דתרומות ובפסחים] הדא דאת אמרת במחמץ בגופו של תפוח כלומר שכבר נילושה במים ומשים גוף התפוח בתוכו לחמצו אבל במחמיץ במימיו כלומר שכל העיסה נילושה במי התפוח מותר אמנם בירושלמי במקום אחר [בפסחים ובאשירי מביאו ושם למעלה כל הסוגי'] משמע דמי פירות אפי' בפני עצמן מחמיצין דקאמר ר' שמואל בר' יצחק הוה ליה יין תוסס פי' מתוק יהב בגויה שעורים בדיל דיחמע פי' כדי שיחמיץ אתא שאיל לרבי מנא אמר לי' צריך אתה לבער [שם] חד מן אילין דבי ביראי הוה לי' גרבא דמישחא גו אוצרא דחיטי אתא שאיל לרבנין אמרו ליה זיל גרוף מה דתחותיהן ושמא הירושלמי סובר באביי דאסר אבל אנן ק"ל כרבא דשרי ומעשה היה והתיר ר' יצחק בר' אברהם ללוש מצות ביין מפני שזרקו מים שלנו מפני מת אחד אע"פ שא"א ליין בלא טיפת מים ואף לכתחילה רגילין לתת בו מים בשעת הבצירה כדי להתיר נצוק בכלי גוי בלא טעם דנצוק אינו חיבור [בע"ז ד' ע"ב ולקמן במל"ת קמ"ח] אעפ"כ אין להוש למים הואיל וכבר נתבטלו המים ביין קודם שלשו את העיס' וכן רבינו משה [בפ"ו דהל' חמץ] היה מתיר חימוץ מי פירות אבל ר' יצחק ברבי שמואל כתב בתשובה אחת שירא להקל מפני הירושלמי שמחמיר בהלכה למעשה אמנם בתוספתא דפסחים פי' רבי' שמשון בשם ר"י ור"ת היתר גמור בחימוץ מי פירות וכן פי' רבינו יוסף טוב עלם בסדר שבת הגדול [בתו' דפסחים בד"ה מי ד' ל"ד] ובמי בצים נסתפק רבינו שלמה אם מחמיצין מפני שמתפיחין את העיסה בד"א בשאר ימי פסח אז מותר ללוש במי פירות לבדן אבל בלילה הראשונה אסור משום דהוה ליה מצה עשירה ואמר להו ר' יהושע בן לוי [בפסחים ד' ל"ו] לבנתיה יומא קמא לא תלושו לי בחלבא מכאן ואילך לושו לי מעט בחלבא כעינא דתורא שיהא נאכל מיד ולא יבא מכשול שיאכלוהו עם הבשר, אין מבשלין את את החטין במים כמו ריפות וקמח כדאמר שם [ד' ל"ט] דאדמבשל בשולי חמועי מחמעא מותר ללתות חטין במים [שם בד' מ'] כדי להסיר סובן וטוחנין אותן מיד ודוקא חטין מותר לבלול במים מפני שהן קשים אבל שעורים רפים ומחמצין מהרה ואסור ונהגו העם אף בחטין שלא ללתות גזירה שמא ישהו במים ויחמיצו, חכמים (יב) הראשונים היו נזהרים בדגן שהיו אוכלין ממנו בפסח לשומרו משעת קצירה שלא יבואו עליו מים שלא יהא בו שום חימוץ ואסמכוה על מקרא זה ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חימוץ [שם] דגן (יג) שנטבע בנהר או שנפל עליו מים כשם שאסור לאוכלו כך אסור לקיימו אלא מוכרו לישראל ומודיעו כדי שיאכלנו קודם הפסח או מוכרו לגוים מעט לכל אחד ואחד כדי שיכלה קודם הפסח שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל [שם בד' ל"ט] דגן שנפל עליו דלף כל זמן שהוא טורד טיפה אחר טיפה אפי' כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ אבל כשפוסק אם נשתהא כשיעור הר"ז אסור, כתוב בה"ג אסור למילש מצה אלא במים דבייתי מ"ט כיון דלא בייתי חבילי פירוש חמימי ומחמעי ליה לעיסה דאמר רב יהודא [שם בד' מ"ב] אשה לא תלוש אלא במים שלנו ודרש רבא [שם] אשה לא תלוש לא בחמה ולא בחמין ולא בחמי חמה ולא במים הגרופין מן המוליאר ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את הפת וצריכה שני כלים של מים אחד שמקטפת בו היכא דקאפיא נהמא ואחד שמצננת בו את הידים והיכא דעברה ולשה בהני דאמרי' אסור למיכל מההוא נהמא דאיבעיא להו [שם] עברה ולשה מהו מר זוטרא שרי ורב אסי אסיר והלכתא כרב אשי והיכא דעבר ולש עיסה עכו"ם או חש"ו דלאו בני שימור נינהו אע"ג דבשעת אפייה עבד לה שימור ישראל בר דעה לא נפיק בה ידי חובתיה עכ"ל למדנו מדבריהם דרב אשי דאסר אכולהו קאי אף אמים שלנו ולא כפי' רבינו שלמה שפי' [שם] עברה ולשה דאחמין דווק' קאי ואומר הר"א ממיץ דוקא עברה שהזידה ולשה אבל אם שגגה ולשה מותר ולכתחילה לשין בהן היכא דלא איפשר כדקאמר [שם] דרשה רב מתנה בפפוניא אשה לא תלוש אלא במים שלנו למחר אייתו כ"ע חצבייהו לגביה ולא מצינו שהתענו מלאכול ופי' רבינו שלמה [שם] הטעם דמים שלנו לפי שהחמה מהלכת בימי ניסן שהוא עדיין מימות הגשמים בשפולו של רקיע ומעיינות רותחין ולפי טעמו השואבין בבקר ומשהן עד הערב מותר ומההיא דפפוניא אין ראייה מעתה אך נ"ל הטעם לפי שהחמה מהלכת בלילה תחת הקרקע כחכמי א"ה כדאיתא שם [ד' צ"ד] אמר רבי נראין דבריהם הילכך אין להם תקנה אא"כ שלא יהו בליל' במחובר ולפ"ז הטעם השואבים בתחילת הלילה מותרות מיד ולפ"ז הטעם אסור לאחר שאיבתם לאחר התחלת הליל' עכ"ל הרב ר"א ממיץ והריב"ן פסק בפי' מפסחים שאסור לאפות קודם עמוד השחר ואם אפו ראוי לאסור האפוי דאימר סוף הליל' גורם הצינון אמנם אין שייך איסור זה אלא לפי' רבינו שלמה ולא לפי' הרב ר"א ממיץ אומר הרב רבי יחיאל שראה שהתיר מורי רבינו יהודה ברבי' יצחק מים שלא לנו שנתבטלו ברוב מים שלנו הואיל ונתבטלו כבר קודם הלישה והותרו לא תשב האשה תחת השמש ותלוש לאו דווקא תחת השמש אלא אפי' ללוש תחת הרקיע ביום המעונן אסור כדאמר ביומא [ד' כ"ה] יומא דעיבא כוליה שמשא וקאמר [שם] דנ"מ לכדרבא דאמר אשה לא תלוש לא בחמה כו' ומטעם זה ראוי להזהר קצת שלא להוליך המים לבית התנור מגולות תחת הרקיע גרסינן (יד) בירוש' [דפסחים] מצה ישנה באנו למחלוקת ב"ש וב"ה פי' כשם שחולקין בסוכה ישנה סוכה ד' ט'] ב"ה מתירין ואפי' לא עשאה לשם החג כך חולקין במצה ישנה ותנן [בפסחים ד' ל"ה] חלות תודה ורקיקי נזיר אם עשאו למכור בשוק יוצא בהן ועל כרחיך בי"ג מיירי דאי בי"ד אי מביאין תודה לפי שממעט באכילה ותניא בתוספתא [דפסחים] י"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ואופה לו מצה מע"ש מכל אלה משמע שמצה שנעשית קודם ביעור חמץ שכשרה גרסינן בפסחים [ד' מ"ה] אמר (טו) רב קבא מלוגנאה לפסחא וכן לחלה והוא שיעור חמשת רבעים קמח צפוריות ועוד שהן שש ירושלמיות כתב רבינו שלמה [שם] ויותר משיעור זה אין ללוש כדי שיוכל לשמרם מן החימוץ וכתב רבינו משה בר מיימון [בפ"ח] אם עשה עיסה יותר על שיעור זה הפת מותרת וכן נוהגין באשכנז לכתחילה אמר רב יוסף [שם] הני נשי דידן נהגי למיפא קפיזא קפיז' פי' שלשת לוגין ביחד בלבד ואח"כ מצרפן בסל להתחיי' בחלה כר"א דתנן [במס' הלה ולקמן מ"ע קמ"א] העושה עיסתו קביים פי' קב קב ונגעו זה בזה פטורין מן החלה עד שישוכו ר"א אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה פי' בלא נשיכ' רק שיגעו יחד ואמר שמואל [שם] הלכה כר"א ודווקא שאין בכל אחת כשיעור צריך שניהם צירוף סל ונגיעה אבל אם יש בכל אחת כשיעור צירוף סל בלא נגיעה נמי מהני בכל דבר שאינו מקפיד על תערובתו כדאמרינן בירושלמי [דחלה] והא דאמר בסוטה [ד' ל'] שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלה מן הטהורה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי לתרום מן המוקף והתם ר"א קאמר לה ואין דיי לו בצירוף סל בלא נגיעה זהו מפני שמקפיד על תערובת טמאה וטהורה, [בפסחים ד' ל"ו] אין עושין סריקין המצויירים בפסח מפני שהאש' שוהה עליהן ומחמצן בעת עשייתן ואפי' הדפוס גזירה שמא יעשה בלא דפוס [שם בד' מ"ב] מי (טז) תשמישו של נחתום ישפכו במקום מדרון מפני שמחמיצין [שם בד' ל"ט] אין שורין את המורסן ומניחין לפני התרנגולין שמא יחמיץ אבל חולטין להן המורסן ברותחין וכבר נהגו רוב העם שלא לחלוט שמא לא ירתיח המים יפה [שם] ולא ילעוס אדם חטין ויתן על גבי מכתו מפני שמחמיצות, גרסינן (יז) במנחות מצה שתבלה בקצת בשומשמין ובכל מיני תבלין כשרה מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת ובתוספתא [דפסחים] תניא יוצאין במצ' המתובלת בפסח:
112
קי״גהלכות אישות
לא (א) תהיה קדשה מבנות ישראל. פשוטו של מקרא זו אשה הנבעלת לשם זנות בלא קידושין כמו הקדשה שנכתב בעניין יהודא ותמר אמנם אונקלוס תרגם בפ' תצא לא יהיה קדש בבני ישראל וגו' לא יסב בר ישראל אתתא אמתא לא תהיה קדשה וגו' ולא תהא בת ישראל איתתא לגבר עבד הא למדת שרוצה לפ' לאוין אלו שלא ישא ישראל שפחה ולא תנשא בת ישראל לעבד עבד ושפח' נקראים אחד מן האומות שנמכר לישראל שגופו קנוי לישראל אבל הנמכרים לעכו"ם אינם נקראים עבד ושפחה שאינם קונים גופן ואינם קנויין להם אלא למעשה ידיהם כדאמר בגיטין [דף ל"ח] מהם תקנו עבד ואמה אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה לגופם אלא למעשה ידיהם עבד עברי מותר בשפחה כדאמרינן בקידושין [ד' ט"ז] אם אדוניו יתן לו אשה מכאן שרבו מוסר לו שפחה כנענית, וממזר מותר בשפחה כדתנן שם [קידושין ד' ס"ט ולקמן מל"ת קי"ז] רבי טרפון אומר יכולין ממזרים ליטהר כיצד ממזר נושא שפחה הוולד עבד שחררו הוולד בן חורין ומסקינן דלר' טרפון מותר לכתחלה לעשות כן ואמר רב יהודא אמר שמואל [שם] הלכה כרבי טרפון והטעם דכתיב לא יהי' קדש יצא ממזר שכבר הוא קדש:
לא (א) תהיה קדשה מבנות ישראל. פשוטו של מקרא זו אשה הנבעלת לשם זנות בלא קידושין כמו הקדשה שנכתב בעניין יהודא ותמר אמנם אונקלוס תרגם בפ' תצא לא יהיה קדש בבני ישראל וגו' לא יסב בר ישראל אתתא אמתא לא תהיה קדשה וגו' ולא תהא בת ישראל איתתא לגבר עבד הא למדת שרוצה לפ' לאוין אלו שלא ישא ישראל שפחה ולא תנשא בת ישראל לעבד עבד ושפח' נקראים אחד מן האומות שנמכר לישראל שגופו קנוי לישראל אבל הנמכרים לעכו"ם אינם נקראים עבד ושפחה שאינם קונים גופן ואינם קנויין להם אלא למעשה ידיהם כדאמר בגיטין [דף ל"ח] מהם תקנו עבד ואמה אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה לגופם אלא למעשה ידיהם עבד עברי מותר בשפחה כדאמרינן בקידושין [ד' ט"ז] אם אדוניו יתן לו אשה מכאן שרבו מוסר לו שפחה כנענית, וממזר מותר בשפחה כדתנן שם [קידושין ד' ס"ט ולקמן מל"ת קי"ז] רבי טרפון אומר יכולין ממזרים ליטהר כיצד ממזר נושא שפחה הוולד עבד שחררו הוולד בן חורין ומסקינן דלר' טרפון מותר לכתחלה לעשות כן ואמר רב יהודא אמר שמואל [שם] הלכה כרבי טרפון והטעם דכתיב לא יהי' קדש יצא ממזר שכבר הוא קדש:
113
קי״דשארה (א) כסותה ועונתה לא יגרע צוה הקב"ה שהנושא אשה לא יגרע ממנה שאר כסות ועונה ובפירוש המקרא נחלקו רבותינו בכתובות [ד' מ"ז] שח"א שארה אלו מזונות כסותה כמשמעו ועונתה תשמיש וראב"י אומר כסותה ועונתה לפי עונתה תן לה כסותה שלא יתן לה חדשים בימות החמה ושחקים בימות הגשמים שארה לפי שארה תן לה כסותה שלא יתן של ילדה לזקנה ושל זקנ' לילדה [במקצת ספרים אין זה] ולראב"י מזונות ועונתה כדרבנן ותניא בתוספתא [שם] לראב"י מזונות מניין ומה דברים שאין כהן קיום נפש כגון כסותה אין רשאי למנוע ממנה דברים שיש כהן קיום נפש לכ"ש עונה מניין ומה דברים שלא נישאת עליהן מתחילה אינו רשאי למנוע ממנה דברים שנישאת עליהן מתחילה לכ"ש, תני רב יוסף [שם בד' מ"ח] שארה זו קירוב בשר שלא ינהג בה מנהג פרסיים שמשמשין מטותיהן בלבושיהן מסייע לה לרב הונא דאמר האומר אי איפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה, ושיעור העונה והמזונות והכסות מפורשים בפ' אע"פ (כתובות ד' ס"א) דתנן עונה האמורה בתורה הטיילין הם בני אדם פנויין ובטלין בכל יום הפועלין אם עושין מלאכה בעיר אחרת פעם אחת בשבת ואם בעירם שתים בשבת החמרים אחת בשבת הגמלים אחת לל' יום הספנים אחת לששה חדשים דברי ר"א והטעם שמאחר שהעונה סתומה בתורה יש לפרש לפי הנראה הכל לפי טורח אומנתו ינהיג עצמו, [שם בד' ס"ד] מזון וכסות דתנן המשרה אשתו ע"י שליש כלו' שנותן לה מזונות ע"י שליש לא יפחות לה בכל שבוע מקביים חטים או ארבע קבין שעורין אמר ר' יוסי [שם] לא פסק שעורים כפלים בחטים אלא ר' ישמעאל מפני שהיה סמוך לאדום שהשעורים אדומיות רעות הם, [שם] ונותן לה חצי קב קטנית וחצי לוג שמן וקב גרוגרות או מנה דבילה הם תאנים הנדרסות בעיגול ואם אין לו פוסק לעומתם פירות ממקום אחר ונותן לה מטה ומפץ ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת ונותן לה כיפה לראשה וחגור למתניה ומנעלים לרגליה ממועד למועד, ואומר שם [בד' ס"ה] שהתנא היה דר במקום הרים שאין דיי לאשה בפחות משלשה זוגות מנעלים לשנה, [שם במשנה דלעיל] ונותן לה בגדים של חמשים זוז משנ' לשנה ומפרש שם [בד' ס"ה] שהם חמשים זוזי פשוטי כלומר זיזי מדינה שזוז צורי שוה שמנה מהם [גם בן במשנה שם] ואינו נותן לה לא חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים אבל נותן לה חדשים בימות הגשמים ולובשת בלאותיהן בימות החמה, והשחקים הן מותר הכסות הרי הן שלה כדי שתתכסה בהם בימי נידותה [שם בדף ס"ה], מתוך שיטת התלמוד למדנו שכל תנא היה דן בארצו לפי עניין הארץ שהיה דר בה א"כ עכשיו ראוי לדון שפוסקין לה בכל יום שתי סעודות בינוניות של בני אדם הדרים באותה העיר ואין משערין לא בחולה ולא בגרגרן ומאותו מאכל שרגילין בינוניים של אנשי אותה העיר לאכול, וכן תמצא שם בדף ס"ה] וכן פוסקין לה מעט יין לשתות אם הי' מנהג המקום שישתו הנשים יין, [שם במשנה דלעיל] ואם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה, ואמר ר' יהושע בן לוי [בדף ס"ה] נותנין לה יין שהוא יפה לחלב ויבי' אליהו הי' אומר [בתו' שם בד"ה באות דף ס"ג] שחייב אדם להשכיר עצמו לפרנס אשתו כדכתבינן בכתובה ואנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס כך המסקנא שם בדף ס"ד] ופוסקין לה ג' סעודות בשבת בשר או דגים כמנהג המקום ואומר שם התלמוד [בדף ס"ד] שנותן לה בכל שבת מעה כסף לצרכה כגון לצורך כיבוסי נשים ומרחץ, הדברים שאמרנו במזונות ובכסות זהו דווקא בעני שבישראל [שם] אבל במכובד הכל לפי כבודו, כתב רבי' משה [בהלכות אישות] שאם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן אפי' כפי הצורך כופין אותו להוציא ותהי' כתובתה לחוב עליו עד שתמצא ידו ויתן, בפ' אע"פ דרש רבי שילא כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים ומשם ואילך תקנת חכמים היא להאכיל עד שיגדלו כדאיתא בכתובות [דף מ"ט] ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ברבי' לאמר לו עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני כן אומרים לו בצבור בד"א באיש שאינו אמוד ואינו יודע אם ראוי ליתן צדקה אם לאו אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם מוציאין ממנו בעל כרחו משום צדקה וזנין אותן עד שיגדלו כדמסקינן התם [בדף מ"ט], בכתובות [דף ק"ז] אמרי' מי שהלך למדינת הים ובאה אשתו לב"ד לתבוע מזונות שלשה חדשים הראשונים מיום הליכת' אין פוסקין לה מזונו' חזקה היא שאין אדם מניח ביתו ריקן מכאן ואילך פוסקין לה מזונות כרב שאומר שם כן ואם היו לו נכסים ב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין למזונותיהן ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבא בעלה ואם מצא שעשתה הרי זו שלו וכן אם לא עמדה בב"ד אלא מכרה עצמה לצורך מזונות מכרה קיים ואינה צריכה הכרזה [שם דף פ"ו] ולא שבועה כחנן שאומר שם [דף ק"ה] כן עד שיבא בעלה ויטעון פסקתי לה מזונות שאומר שם [בדף ק"ז ופסק ר"י בתוס' שם וע"ש] שהוא נאמן ופסק רבינו יצחק נאמן להצריכה שבועה שאם לא תהא נאמנת בשבועה לא תמצא מי שילוה לה מפני שירא להפסיד, וכן אם באת לגבות כתובתה [שם בדף ד"ה] לאחר מותו אז מגלגלין עליה שבועה שלא מכרה אלא למזונות שהוצרכו לה, וכשם שב"ד מוכרין למזון האשה שהלך בעלה למדינת הים כך מוכרין למזון בניו ובנותיו עד שש שנים אבל יתר משש שנים אין זנין אותן מנכסיו שלא בפניו אע"פ שהוא אמוד וכן אומר שם בכתובות [דף מ"ח] שמי שנש' ב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין וזנין אשתו ובניו ובנותיו שהם בני שש או פחות ומפרנסין אותן, הלך בעלה למדינת הים ולוותה ואכלה כשיבא חייב לשלם אפי' לא לוותה בב"ד וכן מוכיח גם מתוך פי' רש"י בכתובות [דף ק"ז], בעניין דברי חנן שאומר כן, עמד אחד מדעת עצמו וזנן משלו אם יבא הבעל אין חייב לשלם לו והר"ז איבד מעותיו מפני שלא ציוהו לזונה והיא לא לותה הימנו אבל אם לותה הימנו חייב לשלם, וכן אמרי' התם [בדף ק"ז] כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות כגון שהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה אינו משלם משמע הא אם לא מיאנה משלם. אמנם מקצת רבותינו שבצרפת נוהגים בשם רבי' יעקב שתצטרך שתלוה האשה בבית דין מההיא דכתובות [שם] מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות ובא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו, ואמרינן בירושלמי [פרק נערה] ור"ח הביאו בפ' נערה ובקבורתה תניא לא רצה הבעל לקוברה וקברה האב מוציאין ממנו בדין ר' יוסי אומר בין אב ובין אחר גובה שלא עלה על דעתו שתהא אשתו מושלכת לכלבים ולמזונות בין אב בין אחר אינו גובה, כמו שאמרנו לעניין המזונות כך הדין לעניין הבגדים הכל לפי המקום ולפי המנהג שהרי יש מקומות שהבגדים ביוקר הרבה ויש מקומות שהן בזול אלא העיקר שסומכים עליו הוא שמחייבין אותו ליתן לה בגדים הראויים לימות הגשמים ולימות החמה בפחות שלובשת כל אשה בעלת בית שם באותו מדינה וכל שיש לו על האיש מזונות בין בחייו בין לאחר מותו יש לו כסות וכלי בית ומדור וכל שב"ד מוכרין למזונותיו כך מוכרין לכלי בית וכסותו ומדורו. כתב רבינו משה [בפ' י"ג דאישות] האומר לאשתו אין רצוני שיבא לביתי אביך ואמך ואחיך ואחיותיך שומעין לו ותהא היא הולכת להם כשאירע להם דבר ותלך בית אביה פעם ושנים בחדש ובכל רגל ורגל ולא יכנסו הם אא"כ אירע לה דבר כגון חולי או לידה שאין כופין את האדם שיכנסו אחרים ברשותו וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנס אצלי אמך ואחיותיך ואיני עומדת עמהם בחצר אחד מפני שהם מריעים לי ומצירים לי שומעין לה [שם במיימו'] האיש שאמר איני דר במדור זה מפני שבני אדם רעים פריצים בשכונתי שומעין לו ואע"פ שלא הוחזקו בפריצות שכך צוו חכמים הרחק משכן רע וכן היא שאמרה כך שומעין לה כל הישוב ארצות ארצות הוא כגון ארץ מצרים ארץ כנען וארץ תימן וארץ שנער וארץ כוש וצרפת ואשכנז וכיוצא בהן וכל ארץ וארץ יש בה כרכים וכפרים וערי ישראל לעניין נישואין שנינו בכתובות [דף ק"י] כי שלש ארצות הן יהודא ועבר הירדן והגליל איש שהיה מארץ אחת ונשא אשה בארץ אחרת כופין אותה ויוצאה עמו לארצו או תצא בלא כתובה שעל מנת כן נשאה אע"פ שלא פירש כדאיתא בתוספתא דכתובות [וגם בתוס' שם מביאה] אבל הנושא אשה באחת מן הארצות והוא מאנשי אותה הארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת אבל מוציאה מכרך לכרך [שם בדף ק"י] ומכפר לכפר באותה הארץ ואינו יכול להוציא מכפר לכרך ומכרך לכפר אף באותה הארץ שיש דברים שישיבת הכרך טובה להם ויש דברים שישיבת הכפר טובה להם, כשמוציאה מכרך לכרך או מכפר לכפר באותה הארץ אינו מוציאה מנוה היפה לנוה הרע ולא מרעה ליפה [היינו אליבא דרשב"ג שם במשנה והפי' מהמיי' וצ"ע שבגמ' לא משמע כפירושו] מפני שנוה היפה בודק פירוש מפני שהיא צריכה להטפל ולבדוק עצמה בנוה היפה כדי שלא תהא קלה בעיניו וכעורה ורש"י פירש בודק את הגוף למי שבא מנוה רע שהוא שנוי ווסת ומתוך כך חלאים באים עליו וכן פירש בערוך [ערך בדק] וכן לא יוציאנה ממקום שרובי ישראל למקום שרובי עכו"ם [בתוס' לעיל] ובכ"מ מוציאין ממקום שרובו עכו"ם למקום שרובו ישראל בד"א מח"ל לח"ל או מא"י לא"י אבל מח"ל לא"י כופין לעלות אפי' מנוה היפה לנוה הרע [שם ובתלמוד דף ק"י] אפי' ממקום שרובו ישראל למקום שרובו עכו"ם מעלין ואין מוציאין מא"י לח"ל ואפי' מנוה הרע שרובו עכו"ם לנוה היפה שרובו ישראל אמר האיש לעלות לא"י והיא אינה רוצה תצא בלא כתובה אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה יוציא ויתן כתובה וה"ה לכ"מ מא"י עם ירושלם שהכל מעלין לא"י [במשנה שם] ואין הכל מוציאין משם והכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין משם כבר בארנו למעלה עונת הפועלים ותלמידי חכמים עונתן פעם אחת בשבת [כתובות דף ס"ב] מפני שת"ת מתיש כחן ודרך ת"ח לשמש מטתן מלילי שבת ללילי שבת [ממשמעו' הגמרא שם] היכולת ביד האשה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב שלא ימנע מעונתה וכן יש לה למנוע אותו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה למלאכה שעונתה רחוקה ות"ח יוצאין לת"ת שתים ושלש שנים שלא ברשות [היינו אליבא דחכמים] האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא נקראת מורדת [שם] ושואלים אותה [בדף ס"ג] מפני מה מרדה אם אמרה מאיס עלי [שם] ואיני יכולה לשכב עמו מדעתי כופין אותו לגרשה לפי שאינה כשבויה שתיבעל לשנוי לה ותצא בלא כתובה בלל ותטול בלאותיה הקיימים בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן בין מנכסים שלא נתחייב באחריותן ואינה נוטלת משל בעלה כלום ואפי' מנעל שברגלה ומטפחת שבראשה שלקחן לה פושטת ונותנת וכן כל מה שנתן לה בעלה מתנה מחזרת אותו שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו ואמרה הריני מצערת אותו בכך מפני שעשה לי כך וכך או מפני שקללני שולחין [שם בדף ס"ג] לה מב"ד ואומרי' לה הוי יודע שאם את עומדת במרדך אפי' כתובתיך מאה מנה הפסדת אותה ואחר כך מכריזין עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ד' שבתות זו אחר זו ולא בכל יום דהא בהדיא קתני בתוספתא [דכתובות] פעם אחת בשבת ואומרים פלונית מרדה על בעלה ואחר ההכרזה שולחין ואומרים לה אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתיך וכן פוסק רבינו יעקב [בתוס' שם] כרבא ורמי בר חמא [שם] שנמלכים בה להוכיחה ב"פ אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא ואין לה מזונות מהבעל כל י"ב חדש וכשהיא יוצאה לסוף י"ב חדש תצא בלא כתובה ותחזיר כל דבר שהוא של בעל ושהוא שלה מבלאותיה אם תפסה [שם] אין מוציאין מידה ואם תפשן הבעל אין מוציאין מידו וכל מה שאבד מנכסיה שקיבל הבעל באחריותו עליו אינו משלם לה כלום ורבינו יעקב פירש כל הסוגיא [בתוס' שם דף ס"ג] להפך כי דין זה אחרון במאיס עלי אבל במרידה אחרת תטול בלאותיה כי הפסד שבעה דינרים תנן [שם] הפסד בלאותיה לא תנן וכלל הדבר לדברי רבינו יעקב במורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה מכריזין ד' שבתות ונמלכין בה להתרות אותה ב"פ פעם אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה ובמורדת דמאיס עלי לא הוא ולא כתובתו משהינן לה תרסר ירחי שתא ואח"כ תצא בלא כתובה והפסידה בלאותיה אם תפשם הבעל ובכל מה שכתב לה בעל אפי' תפשה מוציאין זהו דין התלמוד שמפורש [שם] ויש גאונים שכתבו מנהגים אחרים ולא פשטו בכל ישראל אמנם רב שרירא גאון כתב בדין המורדת [באלפס שם ובאשירי] דלא משהין לה אגיטא כלל פן תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה אלא נותנין לה גט מיד כתקנת הגאונים אחר ארבע שבתות ובכל מה שכתב לה הבעל אפי' תפשה מוציאין מידה אבל מה שהביא' אין מוציאין מידה במורדת דמאיס עלי שבארנו שוים רבינו שלמה ורבינו משה [באישות] שיגרשנה בעל כרחו כאשר בארנו וחולק עליהם רבי' יעקב [בתוס' שם דף ס"ג] שהרי בפי' שנינו בהניזקין [דף מ"ט] וכן שנינו בפ' חרש [דף קי"ג] האיש אינו מוציא אלא לרצונו אפשר דמשהי לה אגיטא ומפרש כל שמועה זו כשהבעל רוצה לגרשה רק שיהי' פטור מן הכתובה גם ר"ח איש רומי פירש בפירושו זה הלשון אם אמר לה הבעל אתן לך גט, אלמנה ניזונית [דף צ"ה] מנכסי יתומי' כל ימי אלמנותה עד שתטול כתובתה ומשתבע' כתובתה בב"ד אין לה מזונות כדאמר שמואל [דף נ"ד] פי' רבינו יצחק דכל שכן תבעוה לינשא ונתפייסה דאין לה מזונות ומה שאומר [בתוס' שם] לית הלכתא בכל הני שמעתתא לא קאי אתבעוה לינשא וכן אם מכרה כתובתה כולה או משכנה כתובתה או עשתה כתובתה אפותיקי לאחר והיא שתאמר פה תגבה חובך אין לה מזונות מן היורשין אבל אם מכרה מקצתה יש לה מזונות ומשתתארס האלמנה אין לה מזונות כשם שניזונת אחר מותו מנכסיו כך נותני' לה כסות וכלי תשמיש ומדור שהיתה יושבת בו בחיי בעלה ומשתמשת בכלים ובכרים ובכסתות בעבדים ושפחות שנשתמשה בהן בחיי בעלה ותניא שם בפרק הנושא נפל המדור אין חייבין לבנותו ואם אמרה הניחו לי ואני אבנני משלי אין שומעין לה וכן לא תחזיק בדקו ולא טוחה אותו שהי' בעיא ולא נפשט' אלא תשב בו כמות שהוא או תצא ואמר רב נחמן ויורשים שמכרו מדור האלמנה לא עשו ולא כלום [מימו' פי"ח דהל' אישות] נפל הבית או שלא היה לבעלה בית אלא בשכר נותנין לה מדור לפי כבודה וכן מזונותיה וכסותה נותנין לה לפי כבודה וכן אם היה כבוד בעלה גדול מכבודה נותנין לה לפי כבודו [שם דף מ"ח] שעולה עמו ואין יורדת עמו ואפי' לאחר מיתה ברכת הבית ברובה [פרק הנושא דף ק"ג] כיצד חמשה שהיו מזונות כל אחד מהן קב כשיאכל לבדו אם היו חמשתן בבית אחד אוכלים בעירוב אחד מספיק להם ד' קבץ והוא הדין לשאר צרכי הבית לפיכך אלמנה שאמרה איני זזה מבית אבי תפסקו לי מזונות ותנו לי שם יכולין היורשין לומר אם את אצלנו יש לך מזונות ואם לאו לא ניתן לך מזונות אלא לפי ברכת הבית כמו ששנינו בפרק הנושא [שם] ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים שומעין לה ור"ח [בתוס' שם] פירש ברכת הבית ברובה כגון נר לאחד נר למאה וכיוצא בזה תניא בפרק נערה (כתובות דף נ"ב) אלמנה שחלתה אם צריכה לרפואה שאין לה קצבה הר"ז כמזונות ויורשי' חייבין בה ואם היא רפואה שיש לה קצבה מתרפאת מכתובתה מסקינן בפ' אלמנה ניזונת [כתובות דף צ"ה ועיין במיימו' ובהשגו' פרק י"ח דלעיל] מתה האלמנה יורשי הבעל חייבים בקבורתה ויורשים כתובתה אבל לא יורשיה יורשים כתובתה ואם נשבעה שבועת אלמנה ואחר כך מתה יורשיה יורשין כתובתה והם חייבין בקבורת' אבל לא יורשי הבעל מעשה ידי האלמנה ליורשין כמה ששנינו שם [בדף צ"ה] ויורש שאמר לאלמנה טלי מעשה ידיך במזונותיך אין שומעין לו אבל היא שרצתה בזה שומעין לה ואמר רבי יוסי ברבי חנינא שם [דף צ"ו] כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליתומים חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו אמר שמואל [שם] מציאת האלמנה לעצמה ופירות נכסים שהכניסה לבעל לעצמה ואין ליורש בהן כלום שהרי פרקונה תחת פירות ומאחר שאם נשבית אין היורשין חייבין לפדותה כדאמר בפרק נערה (כתובות דף נ"ב) אין להם פירות והנכסין עצמן שהם נדונייתה נוטלת אותן בלא שבועה ואין ליורשין בהם דין בעולם אא"כ הותירו בחיי הבעל והיו נכסי צאן ברזל שהמות' לבעל ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשין נדונייתה אע"פ שהוא נכסי צאן ברזל ואם היה בהם מותר המותר ליורשי הבעל גרסינן בכתובות [צ"ו] אמר רבי אליעזר אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה מה שתפס תפסה אמר רבינא לא אמרן אלא למזוני אבל לכתובה מפקין מינה פירוש מזוגי הואיל ולא גבי ממשעבדי והוי נמי תנאי ב"ד אלמוה רבנן להועיל בה תפיסה יותר מכתובתה מתקיף לה מר בר רב אשי [שם] מאי שנא כתובה ממזונות הלא דין שניהם שוה לגבות ממקרקעי אלא בשניהם מה שתפסה תפסה אמר ליה רב יעקב בר נפתלי לרבינא הכי אמרינן משמיה דרבא כוותי' פירש הרב רבי יהודא בר נתן [בתוס' שם] דווקא בתפיסה דלאחר מיתה אבל תפסה מחיים אמר רבא גופיה לעיל בפרק הכותב (כתובות דף פ"ד) דמהניא אף לכתובה דקא' שם גבי תפיסת ב"ח ואשה בכתובתה ולרבי עקיבא לא מהניא תפיסה כלל אמר רבא אמר רב נחמן שתפס מחיים וכן בפ' אלמנה [דף צ"ח] ההיא איתתא דתפסא כסא דכספא בכתובה וקתבעה מזוגי אמר להו רבא זולו הבו לה מזוני ונעמידנה בשתפסה מחיים הואיל ורבא ורבינא בשיטה אחת פוסקין ה"ג ורבינו משה [בפרק י"ח דאישות והסוגי' בהגה שם] כמותם ואע"פ שפסק בתשובת הגאונים הלכה כמר בר רב אשי בכולי תלמודא בר ממיפך שבועה ואודיתא [לקמן מ"ע צ"ה] איכא למימר דדברי מר בר רב אשי אינן אלא אתקפתא בעלמא ולא שיסבור כן אמנם ר"ח [וכל הסוגי' בתוס' שם דף צ"ו ובפרק הכותב (כתובות דף פ"ד) וע"ש] פסק כמר בר רב אשי וגם פירש דדברי רבינא בתפיסה מחיים ודווקא למזוני מהני אבל משום כתובה לא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ומר בר רב אשי אמר דאף לכתובה מועלת תפיסה מחיים כרבא אמר רב נחמן בפרק הכותב (כתובות דף פ"ד) וכרבא דפרק אלמנה [דף צ"ו] גבי כסא דכספא ודרב יעקב בר נפתלי שאומר דרבא כרבינא ליתא דודאי רבא כמר בר רב אשי סבירא ליה ואפשר שרב יעקב בר נפתלי סובר דההיא דהכותב אתפיסת בעל חוב קאי ולא אכתובה וההיא דכסא דכספא נעמידנה כשתפשה אחר מיתה ומ"מ המסקנא כדברי ר"ח שהלכה כדברי מר בר רב אשי ואף לדבריו מועלת תפיסה לכתובה מחיים, אלמנה שבאת לב"ד לתבוע מזונות הורו הגאונים ורבותיו של רבינו משה [מיימו' פרק י"ח דאישות] שאין לה מזונות מב"ד עד שתשבע שהרי זו באה ליפרע מנכסי יתומים וכל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אלמנה שפסקו לה בית דין מזונות אין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבאו היורשין ויתבעוה אם מצאו לה מעשה ידיה נוטלין אותם ואם לאו הולכין לדרכן ונראה לרבינו משה [שם] שאם היו היורשין קטנים ב"ד מחשבין עמה ופוסקין לה מזונות על מעשה ידיה, [פרק הנושא דף ק"ד] אלמנה שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אין לה מזונות [עיין במיימוני ובהשגותיו פי"ט דאישות] ולא מזון הבנות שמא מחל' כתובתה או מכרה או משכנה ואע"פ שלא טען היורש אנו טוענים לו ואומרים לה הביאי כתובתיך והשבעי וטלי מזונות אא"כ אין דרכן לכתוב כתובה ויש מרבותינו שבצרפת חולקין על זה מההיא [דב"מ דף י"ז] דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, מסקינן בפ' אלמנה ניזונית (כתובות דף צ"ו) אלמנה ענייה ששהתה שתי שנים ולא תבעה מזונות או עשירה ששהתה שלש שנים ולא תבעה ויתרה ואין לה מזונות בשנים שעברו אלא משע' שתבעה ואם שהתה פחות מזה אפי' יום אחד לא ויתרה אלא נוטלת מזון השני' שעברו, עוד תני רבי לוי בכתובות [שם] אלמנה שתבעה מזונות מן היורשין הם אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה או תשבע שבועת היסת ותיטול משניסת עליה להביא ראי' או ישבע היורש שבועת היסת שנתן וכיוצא בזה תניא בירושלמי דנערה לעניין כתובה מסקי' בכתובות [דף נ"ג] שמתנאי כתובה שתהיינה הבנות ניזונות מנכסי אביהן אחר מותו עד שיתארסו או יתבגרו [שם בדף מ"ג] ובת הניזונת מנכסי אביה לאחר מותו מעשה ידיה ומציאתה לעצמה ולא לאחיה פוסקין לבת מזונות וכסות ומדור מנכסי אביה ומוכרין בלא הכרזה כדרך שפוסקין לאלמנה אלא שהאשה פוסקין לה לפי כבודה ולפי כבוד בעלה ולבנות פוסקין להם דבר המספיק להם בלבד [שם דף ס"ט] ואין הבנות נשבעות המארס בת הניזונת מן האחין חייב במזונות משעת האירוסין כדמסקינן בפר' נערה שהרי אין לה מזונות מהאחין משנתארסה אינה בוגרת שנאמר שתזון עצמה ואין אדם רוצה שתתבזה ארוסתו ותלך ותשאל על הפתחין, עוד אמרי' שם [בדף נ"ג] נשאת הבת ומיאנה או נתגרשה או נתארמלה אפי' היא שומרת יבם הואיל וחזרה לבית אביה ועדיין לא בגרה הר"ז ניזונת מנכסי אביה עד שתתבגר או עד שתתארס שנינו בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קל"ט) מי שמת והניח בנים ובנות ירשו הבנים כל הנכסים והם זנין אחיותיהן עד שיבגרו או עד שיתארסו בד"א כשהניח נכסים שאיפשר שיזונו מהן הבנות והבני' כאחד עד שיבגרו הבנות אע"פ שנתמעטו אח"כ ואלו הנקראים נכסים מרובים אבל אם אין בנכסים שהניח אלא פחות מזה מוציאין מהם מזונות לבנות עד שיבגרו או עד שיתארסו ונותנים השאר לבנים ואם אין שם אלא כדי מזון הבנות בלבד הבנות ניזונות מהן עד שיתבגרו או עד שיתארסו והבנים ישאלו על הפתחים ואע"פ שאמר אדמון שם [דף ק"ה והסוגיא בתו' שם] וכי בשביל שאני זכר הפסדתי ואומר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון ואמר מר [שם בדף קי"ט] כ"מ שאמר ר"ג כן הלכה כמותו מ"מ בזה אין הלכה כמותו אלא כחכמים כי אף אדמון אינו חולק אלא תמה ור"ג שראה דבריו זהו שיש לתמוה וכרבנן סובר סתם התלמוד בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קל"ט) ובפ' נערה (כתובות דף מ"ג) אמר ר' יוחנן עשו האלמנה אצל הבת כבת אצל האחין בנכסין מועטין משמע שסובר כרבנן בד"א כשהניח קרקע אבל אם הניח מטלטלין הואיל ובתקנת הגאונים הוא שיזונו הבנות מן המטלטלין הרי הבנים והבנות ניזונות כאחד מן הנכסי' האלו המועטין שלא תקנו להם במטלטלין אלא כדי שיהיו כבנים וכן הורו הגאוני' צוו חכמים [בפרק נערה דף נ"ב] שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו כדי שתינשא בו וזהו הנקרא פרנסה ואם מת האב אומדין דעתו כמה הי' דעתו ליתן לפרנסתה ונותנין לה והלכותיה מפורשות בכתובות [דף ס"ח ופי ר"ה בתו' ופ' נערה בד"ה ומאי דף ס'] ופירש ר"ח ששמין האב לגרע כחה ליתן לה פחות מעישור אבל לא ליפות כחה ליתן לה יותר מעישור נכסים שחושבן אעבורי אחסנתא ומניין אנו יודעין אומד דעתו חוקרין מריעיו ומיודעיו משאו ומתנו וכן אם השיא בת בחייו אומדין בה ואם לא ידעו ב"ד אומדן דעתו נותנין לה עישור נכסין לפרנסה, [שם בדף ס"ח] הניח בנות רבות כל שתבא תחלה להנשא נותנין העישור נכסים ושל אחריה עישור ממה ששייר' ראשונה ושלאחרי' ממה ששיירה שנייה ואם באו כולן להנשא כאחת אחר שנטלו זאח"ז העישור ממה ששיירו שלפניה חוזרות וחולקות העישורי' בשוה עישור זה שהוא לפרנסה אינו מתנאי כתובה [שם במיימו' פ"כ דאישות ובהגה שם] לפיכך אפי' בתקנת אחרונים אינו נוטל אלא מן הקרקע לדברי ר"ח ולדברי ר"ש נגבית אף מן המטלטלין [כן פסק לקמן מ"ע מ"ח] ויש לה לגבות עישור זה משכירות הקרקע אף לר"ח [שם וע"ש בתו' בד"ה מעמלא] ואם רצו האחים ליתן להם מעות כנגד שכירות הקרקע נותנין, עוד מסקינן שם [בדף ס"ט] הבת בעישור זה כב"ח של אחים היא לפיכך נוטלת אותו מן הבינונית בלא שבועה ואם מתו האחין נוטלת אותו מבניהן מן הזיבורית בשבועה שהרי היא נפרעת מנכסי יתומים והבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבוע' ומן הזבורית, [שם] והאחין שמכרו או משכנו קרקע אביהן הבת טורפת מן הלקוחות פרנסתה כדרך שטורפין כל בעלי חובות מן הלקוחות [בדף ס"ח] מי שצוה בשעת מיתתו אל תפרנסו מנכסי לבנותי שומעין לו שאין זה מתנאי כתובה מסקינן בפרק נערה (כתובות דף מ"ג) מי שמת והניח אלמנה ובת מזונות האלמנה קודמין למזונות הבת בנכסים מועטין וכן אם נישאת הבת אינה נוטלת עישור נכסים מפני מזונות האלמנה בפרק אע"פ (כתובות דף נ"ו) פסקינן הלכה כר' אלעזר בן עזריה שאומר שאם נתארמלה או נתגרשה מן הנישואים גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא לכונסה גרסי' בפרק נערה (כתובות דף מ"ז) ת"ר כתב לה פירות כסות וכלים שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה מתה לא זכה הבעל בדברים האלו משום רבי נתן אמרו זכה הבעל בדברים הללו ופירש רבי שלמה [שם] שזאת הברייתא מדבר' באירוסין וקשה שהרי שונה אותה על המשנה [בדף מ"ו] דנשאת שהיא ברשות הבעל ועוד למה זכה לרבי נתן הלא לא פסק עד שתבא לבית בעלה אלא בנישואין מדבר וטעמא דת"ק שאומדין דעתו של אב שלא הקנה הנדונייא אלא על מנת שתהנה בתו ממנה כמו הבעל והיינו כראב"ע [שהביא לעיל בסמוך] דאזיל בתר אומדנא ורבי נתן אינו הולך אחר אומדנא והואיל וזאת השמועה מדברת בנדוניית חתני' שלא זכו בה נראה לרבי' יעקב [כל הסוגיא מתחילה ועד סוף בתוס' בד"ה כתב דף מ"ז] שאין חייבין לשלם להם ועבד כשמעתיה וכן ר"ח פסק כת"ק והא דתניא בת"כ [בחקותי פ' ה'] ותם לריק כחכם זה המשיא בתו ונתן עליה ממון ולא הספיקו שבעת ימי המשתה עד שמתה בתו הר"ז מאבד בתו ומאבד ממונו התם שאני שכבר נתן וזכה הבעל אמנם רבינו יעקב גזר ותקן לשלם אפי' זכה אם מתה תוך שנה ולא פשטה גזירתו בכל ישראל [ר"פ דף ס"ה] מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה ועיקרי המלאכות מפורשות בפ' אע"פ (כתובות דף נ"ט) ומה שהיא עושה הכל כמנהג המדינה מקום שדרכן לארוג אורגת לרקום רוקמת לטוות צמר או פשטן טווה אבל אם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה אותה אלא לטוות הצמר בלבד שהפשתן מזיק את הפה ואת השפתים [במסכת יומא דף ס"ו] והטיווי היא המלאכה המיוחדת לאשה שנא' וכל אשה חכמת לב בידיה טוו [פ' מציאת האשה דף ס"ו] דחקה עצמה ועשתה יותר מן הראוי לה המותר לבעלה היה לו ולה ממון הרבה אפי' היה לה כמה שפחות אינה יושבת לבטלה כלל בלא מלאכה שהבטלה מביאה לידי זימה [בפרק אע"פ דף נ"ט] אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו אלא לפי רוב הממון ממעטת במלאכה [שם] המדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה כלל יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי זימה [שם בדף ס"א] וכן כל אשה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו ומוזגה לו את הכוס ומצעת לו את המטה ועומדת ומשמשת בפני בעלה כגון שתתן לו מים או כלים או תטול מלפניו וכיוצא בדברי' אלו אבל אינה עומדת ומשמשת בפני בנו או בפני אביו ומלאכות אלו עושה אותן היא בפני עצמה ואפי' היה לה כמה שפחות אין עושין מלאכות אלו לבעל אלא אשתו ויש מלאכות אחרות שהאשה עושה לבעל בזמן שהם עניים ואלו הן אופה את הפת בתנור [שם בדף נ"ט] [בב"ק דף פ"ב] ועזרא תיקן שתהיה אשה משכמת ואופה כדי שתהיה הפת מצויה לעניים [בדף נ"ט דלעיל] ומבשלת את התבשילין ומכבסת את הבגדים ומניקה את בנה [שם בדף ס"א] ונותנת תבן לבהמתו ולא לפני בקרו ומטחנת כיצד מטחנת יושבת בריחים ומשמרת את הקמח ואם דרכן לטחון בריחים של יד טוחנת [שם] בד"א בעניי' אבל אם הכניסה לו שפחה אחת או נכסים שראויין לקנות בהם שפחה אחת אינה מטחנת ולא אופ' ולא מכבסת ולא נותנת תבן לפני בהמתו הכניסה לו שתים או נכסים שראויין לקנות שתים אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה אבל נותנת אותו לשפחה להניק [בדף ס"ד] האשה כל זמן שהיא מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה דברים שיפין לחלב אמרי' בירושלמי [פ' אע"פ ובאשירי מביאה] ילדה תאומי' אין כופין אותה להניק את שניהם אלא מניקה אחד ושוכר הבעל להניק את השני תניא בתוס' [פ"ו דכתובות] הרי שרצתה האשה להניק בן חבירתה עם בנה הבעל מעכב ואינו מניחה אלא להניק בנו בלבד [פ' אע"פ דף נ"ט] נדרה שלא להניק בנה הבעל כופה ומניקתו עד שיהא בן כ"ד חדש אחד לזכר ואחד לנקבה בכתובות [דף נ"ד] אמר שמואל הל' כאנשי גליל דאמרי [במשנה דף נ"ב] אלמנה ניזונת כל ימי מיגר אלמנותה ואין יכולין לסלקה בכתובתה ופסק ר"ח [בתו' דף נ"ד] במקום שיש מנהג הלך אחר המנהג ובמקום שאין מנהג הלכה כשמואל בדיני' ובירושלמי [פ' אלמנה ניזונית] גרסי' דרב יהודא בשם שמואל אמר מוחלת כתובתה דיתומים ניזונות משלהם, [בפ' אע"פ דף נ"ט] האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק אלא אם רצתה נותן לה שכרה ומניקתו ואם לא רצתה נותנת לו את בנו ומטפל בו בד"א שלא הניקה אותו עד שהכירה אבל הכירה אפי' הי' סומא [שם בד' מ'] אין מפרישין אותו מאמו מפני סכנת הוולד אלא כופין אותה ומניקתו בשכר עד כ"ד חדשי' [כל הסוגי' במיימו' ספ"ב דאישות וע"ש בביאוריו] גרושה אין לה מזונות אע"פ שהיא מניקה את בנה אבל נותן לה יתר על שכרה דברים שהקטן צריך להם מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בהם אבל מעוברת גרושה אין לה כלום שלמו כ"ד חדשים וגמלתו אם רצתה המגורשת שיהא בנה אצלה אין מפרישין אותו הימינה עד שיהא בן שש שנים גמורות אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו ואחר השש שנים יש לאב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות ואם הוא אצל אמו לא אתן לו כלום והבת אצל אמה לעולם כדמסקינן בכתובות ואפי' לאחר שש כיצד היה האב ראוי לצדקה מוציאין ממנו הראוי לה בעל כרחו וזנין אותה והיא אצל אמה ואפי' נשאת האם לאחר בתה אצלה ואביה זן אותה אצלה משום צדקה עד שימות האב ותזון מנכסיו אחר מותו בתנאי כתובה והיא אצל אמה ואם לא רצתה האם שיהו בניה אצלה אחר שגמלתה אחד זכרים ואחד נקבות הרשות בידה ונותנת אותן לאביהן או משלכת אותן לקהל אם אין להם אב והם מטפלין בהן [פרק האשה דף ע"ה] אין לבעל בנכסי ארוסתו כלום עד שיכנוס וכשנכנס כל הנכסים הידועין לה בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל הבעל אוכל כל פירותיהן בחייה ואין לה יכולת למכור הפירות ואם מתה בחיי בעלה יורש את הכל ובאושא התקינו [שם] האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא הגוף מיד הלקוחות בלא דמים ואם הדמים שלקחה מן הלקוחות קיימין בעצמן מחזירין ללקוהות בד"א בנכסים הידועים לבעל אבל אם נפלו לה נכסים במדינה אחרת ולא ידע בהן הבעל ומכרה אותן מכרה קיים כר"ש שאומר כן בכתובות [דף ע"ח], שם [דף ע"ט] מוכיח שהאשה שרוצה שתבריח מקצת נכסיה מבעלה וכתבתן לאחרי' קנאו אותם אחרי' אא"כ כתבה לו קנה מהיום ולכשארצה אבל מברחת כל נכסיה לא קנו ואפי' לא כתבה כן וההברחה קיימת שאע"פ שלא קנה הלוקח לא קנה בעל שעשאום כנכסים שאינן ידועים לבעל ואליבא דר"ש ופסק רבי' יעקב [בתוס' שם כל הסוגיא בד"ה עשאום] באדם המבריח נכסיו שלא ישתעבדו לכתובת אשה ולבעל חוב שהשטר קיים וקנאם לוקח מאחר שאם לא קנאם לוקח שיחול השיעבוד א"כ אין לומר שנתכוין להבריח מאחר שעי"כ אינו מוברח הנותן מתנה לאשתו בין שנתן לה קרקע בין שנתן לה מעות ולקחה בהן קרקע אמרינן בב"ב [דף נ"א] שאין לבעל פירות במתנה זו וכן הנותן מתנה לאשה על מנת שלא יהא הבעל אוכל פירותיה אלא יהיו פירותיה לאשה למה שתרצה אין הבעל אוכל פירות מתנה זו עוד שם [בדף כ"א] ת"ר אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן הקטנים ואם עבר וקיבל מן האשה יחזיר לאשה ואם מתה יחזיר לבעלה מן העבד יחזיר לעבד ואם מת יחזיר לרבו פי' רבינו שמואל ונראה בעיני דה"ה אם נשתחרר העבד יחזיר לרבו שהרי היה עבד כשהפקידו אצלו וסתם עבדים גזלנים הם אבל נתגרשה האשה ואח"כ מתה יחזיר ליורשיה דמשנתגרשה אין הבעל יורשה דסתמא לאו גזלנות היא [שם בדף נ"ב] קיבל מן הקטן יקנה לו ס"ת או דבר שאוכל פירותיו וכולן שאמרו בשעת מיתתן פקדון זה של פלוני הוא אם היו בחזקת נאמנים אצל זה שהפקדון אצלו יעשה כמו שצוו ואם לאו יתן ליורשיהם:
114
קי״ההמגרש (א) את אשתו בין מן האירוסין בין מן הנשואין והלכה ונשאת לאחר או נתארסה לו אסורה לחזור לראשון שנאמר והלכה והיתה לאיש אחר לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה כך אומרים חכמים [ביבמות דף י"א] ומה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות אשה המזנה תחת בעלה שנאסרה על בעלה ולוקה (ב) על לאו זה ורבי יוסי בן כפור אומר [שם] מן הנישואין אסורה מן האירוסין מותרת דכתיב אחרי אשר הוטמאה והל' כחכמים כמו שאומר התלמוד בגיטין [דף פ"ט] יצא עליה קול שנתקדשה לראשון ובא אחר וקדשה קידושי תורה מגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא שלא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין הוא הרי למדת שאפי' מן האירוסין לאירוסין אסורה לחזור לו ודווקא בקידושין אבל זינת' מותרת לחזור לו כדמוכח בסוטה [דף י"ח] עוד אומר [בגיטין דף פ"ט] יצא עליה קול מזה ומזה אמר אמימר מותרת לשניהם כלו' אף מגרש שני ונושא ראשון [בתוס' שם ד"צ] מעשה אירע בגט שיצא עליו קול של פסול והצריך רבי' יעקב גט אחר מפני הלעז ודקדק מכאן שאינה צריכה להמתין שלשה חדשי' אחר גט שני כיון שאינו בא אלא להפסיק הקול כמו שלא החמירו כאן לחוש משום מחזיר גרושתו מן האירוסין לאוסרה לראשון הואיל ואין כאן אלא קול:
115
קי״ושלא (א) תנשא יבמה לאיש זר עד שתסיר רשות היבם מעליה שנא' לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר ואם (ב) נשאת לאחר ובעלה לוקין שניהם הוא והיא ומוציאה בגט [כשמואל בפ' האשה רבה (יבמות דף צ"ב)] ואפי' היו לו כמה בנים נאסרה עליו ועל היבם והיבם חולץ ואח"כ מותרת לאחרים וכן פסקו ר"ה [בתוס' שם בד"ה אבל] ורב אלפס [שם] והביאו ראייה מן הירושלמי וז"ל הירושלמי [שם ובגיטין] יבמה שנשאת בלא חליצה רבי ירמיה אומר זה חולץ וזה מקיים רבי יהודא בן פזי בשם ר' יוחנן אומר תצא רבי אסא אומר בשם ר' אילא תצא רבי אסא שאל לרבי פנחס איך רבי סבר א"ל כרבי ירמיה א"ל חזור בך ואם לא כן אנא אכתוב עליך זקן ממרא אמר ר' זירא מתני' מסייעא ליה לרבי יוחנן תצא מזה ומזה ושלש עשרה דברים בה דברי ר"מ שאומר בשם רבי עקיבא רבו אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה הא לצאת תצא ואומרים בכתובות [דף צ"ב] שאם נתקדשה בלבד בלא חליצה נותן לה הזר שקדשה גט ומותרת ליבם אומר ר"ת [בתוס' שם בד"ה נותן כל הסוגיא] בד"א כשרוצה היבם לייבם אבל אם אין רוצה ליבם חולץ לה ומותר לזה שקדשה וכן הורה הלכה למעשה דבקידושין לא קנסינן אפי' באשה שהלך בעלה למדינת הים כדתנן שם [בדף צ"ב] שמותרת לחזור לו ומה שמקשה שם היאך חולץ לה ומותרת לבעל א"כ מצינו חוטא שקדשה באיסור נשכר זהו מפני שמשמע לו חלוץ יבם בעל כרחו אע"פ שרוצה ליבם מסקינן בסוטה [דף י"ח] שהיבמה שזינתה והיא זקוקה ליבם לא נאסרה על היבם אלא רצה מיבם רצה חולץ שאין הלכה כרב המנונא דאסר:
116
קי״זכבר (א) בארנו במ"ע [נ"ד] שהמאנס את האשה שותה (ב) בעציצו אפי' היא חגרת או סומא כופין אותו לכנוס וצותה תורה שאינו מוציאה לעולם שנא' לא יוכל לשלחה כל ימיו ומ"מ אין לוקין עליה שהרי נתקו הכתוב לעשה ולו תהיה לאשה וכל ימיו מוזהר בעמוד והחזר ואם עבר ושלחה בגט כופין אותו להחזיר:
117
קי״חאל (א) תחלל את בתך להזנותה תניא בת"כ בפ' קדושים [פרק ז' ומביאה בסנהדרין דף ע"ו] זה המוסר בתו שלא לשם אישות וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות פי' מייחדת עצמה לזנות לכל ותניא בסיפא דברייתא יכול על מעשה יחידי פי' אם מסר את בתו לאדם אחד להיות לפלגש וכן היא שנתפתתה למפתה שהיא עברה בלאו זה ת"ל ומלאה הארץ זמה ולא מעשה יחידי את זו דרש רבי' משה בר' מיימון [בפ"ב מהלכות נערה בתולה] שזה שכתוב בתורה אל תחלל בתך להזנותה שלא יאמר האב הואיל ולא חייבה תורה מפתה ואונס אלא שיתן ממון לאב הריני שוכר את בתי הבתולה לבא עלי' למי שארצה או אניח זה לבא עליה בחנם שיש לאדם למחול וליתן את ממונו לכל מי שירצה לכך נא' אל תחלל את בתך להזנותה שזה שחייבה תורה לאונס ומפתה ממון ולא מלקות היינו כשאירע הדבר במקרה שלא מדעת אביה ולא הכינה עצמה לכך שדבר זה אינו הווה תמיד ואינו מצוי אבל זה שהפקיר בתו הבתולה להיות מוכנת לכל מי שירצה לבא עליה גורם שתמלא הארץ זמה ונמצא שהאב נושא את בתו והאח נושא את אחותו שאם תתעבר ותלד לא ידע בן מי הוא, והמכין בתו לכך הרי היא קדשה ולוקין הבועל והנבעלת משום לא תהי' קדשה ואין קונסין אותו שלא חייבה תורה קנס אלא לאונס ומפתה אבל זו שהכינה עצמה לכך בין מדעתה בין מדעת אביה הר"ז קדשה ואיסור קדשה אחד הוא בין בבתולה בין בבעולה, ולפיכך אמרו חכמים [בכתובות דף ל"ו] שמי שיצאה עליה ש"ר בילדותה אין לה קנס כמו שכתבנו במ"ע [נ"ד] שהרי זו בחזקה שהפקירה עצמה לדבר זה לרצונה:
118
קי״טהמוציא (א) ש"ר על בתולת ישראל נתפרשו דיניו במ"ע [נ"ה] והזהירה תורה שאם נמצא הדבר שקר שתהיה לו לאשה עולמית ולא יכול לשלחה כל ימיו ושילוח זח בגט כמו ושלחה מביתו ואם עבר ושלחה בגט כופין אותו ומחזירה ואינו לוקה כמו שבארנו באונס [במל"ת פ"ד]:
119
ק״כ[ראה מצוה פח]:
120
קכ״אמצוות פז, פח: הזהירה (א) תורה על מנחת קנאות לא יצוק עליה שמן ולא יתן עליה לבונה ואם (ב) נתן לוקה על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמו [סוטה דף ט"ו] ושאר דיני הסוטה נתפרשו במ"ע [נ"ו]: אלו הן סדר לאוין של איסורי ביאה וכלל הדבר כל האזהרות כולן של כל העריות נתפרשו בפ' אחרי מות וכתוב בסוף כולן כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות שניהם במשמע האיש והאשה והכרת הוא אף בלא עדים והתראה אבל אם יש עדים והתראה יש מקצתן שהן נסקלין ויש מקצתן שהן נשרפין ויש מקצתן שהן נחנקין יתר על הכרת השוה בכולן. ואלו הן הנסקלין הבא על האם ועל אשת האב ועל הכלה ועל הזכר ועל הבהמה והאשה המביאה עליה את הבהמה ונערה המאורשה [פ"ד מיתות דף נ"ג], באלה השבעה נתפרשו סקילתן בפרשת קדושים תהיו, וכ"מ שנא' בתורה דמיהם בם הרי זו סקילה [שם] וזה בנה אב שנ' באוב וידעוני באבן ירגמו אותם דמיהם בם:
121
קכ״בהלכות איסורי ביאה
הזהירה (א) תורה שלא לגלות ערות האב עצמו יתירה על האזהרה של משכב זכר שנ' ערות אביך לא תגלה וכן פירשוה רבותינו בפ"ד מיתות [דף נ"ד].
הזהירה (א) תורה שלא לגלות ערות האב עצמו יתירה על האזהרה של משכב זכר שנ' ערות אביך לא תגלה וכן פירשוה רבותינו בפ"ד מיתות [דף נ"ד].
122
קכ״גשלא (א) לגלות ערות אחי האב עצמו יתירה על אזהרת משכב זכר שנא' ערות אחי אביך לא תגלה וכן מפרש בפ"ד מיתות [שם]:
123
קכ״דשלא (א) לגלות ערות אשת האב בין בחיים בין לאחר מיתת האב שנא' ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא ומלשון ערות אביך היא שלא הוצרך ליכתב אנו למדים בסנהדרין [שם] שבא לרבות לאחר מיתה ובפרשת קדושים כתיב איש אשר ישכב את אשת אביו ערות אביו גלה מות יומתו שניהם דמיהם בם וכל דמיהם בם האמורה בפ' היא סקילה כאשר בארנו, לעיל ומערות אביו גלה שלא היה צריך ליכתב אנו למדין שבא לרבות עונש סקילה לבא על אשת אביו לאחר מיתת אביו:
124
קכ״השלא (א) לגלות ערות אמו אפי' אינה אשת אביו אלא היתה אנוסתו או מפותתו שנ' וערות אמך לא תגלה אמך היא לא תגלה ערותה ומלשון אמך היא לא תגלה ערותה שלא הוצרך ליכתב לאזהרה אנו למדין בסנהדרין [דף נ"ד] אם אינו עניין לאזהרה תניהו עניין לעונש סקילה באמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו:
125
קכ״ושלא (א) לבא על כלתו בין בחיי בנו בין לאחר מיתת בנו בין מן האירוסין בין מן הנישואים כמו ששנינו בסנהדרין [דף נ"ג] שנאמר ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה וקבלנו מרבותינו [שם] כי מלא תגלה ערותה שלא הוצרך ליכתב לאזהרת כלה אנו למדין שבא לרבות אחר מיתת בנו, וענש סקילה בפ' קדושים שנ' ואיש אשר ישכב את כלתו מות יומתו שניהם תבל עשו דמיהם בם ועונש דלאחר מיתת בנו אנו למידין בגז"ש דמיהם בם דמיהם בם מאשת אב ועוד גרסינן בת"כ אשת בנך פרט לשפהה ונכרית ואנוסת בנו ומפותת בנו שאין אני קורא בהן אשת בנך:
126
קכ״זשלא (א) לשכב עם זכר דכתיב בפרשת אחרי מות ואת זכר לא תשכב משכבי אשה ואזהרה לנשכב דרשו רבותינו [שם] לא תשכב לא תשכב וענש סקילה בפ' קדושים ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם דמיהם בם ומתוך ההלכות אשר בסנהדרין [שם] אנו למדין שאין השוכב חייב סקילה אא"כ הנשכב בן ט' שנים שכך סובר רב שם ושנינו ברייתא [שם] כמותו ואין הגדול הנשכב חייב אא"כ השוכב בן ט' שנים וכן שנינו בנדה [דף מ"ה] בן ט' שנים ויום אחד שבא על אחת מכל העריות שבתורה כולן מומתין על ידו והוא פטור ועוד למדנו רבותינו [בפ' ד' מיתות דף נ"ד] מלשון משכבי אשה שיש משכב שני באשה שהוא כיוצא בו במשכב זכור:
127
קכ״חשלא (א) לשכב עם בהמה שנאמר ובכל בהמה לא תתן שכבתך ואנו דורשין בסנהדרין [כל הסוגיא דף נ"ד] גם אזהרה לנשכב מלשון שכבתך הנשמע גם שכיבתך וענש סקילה שנאמר ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרוגו ומצינו במסית הנסקל שכתוב שם כי הרג תהרגנו ואומר ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה והרגת את האשה ואת הבהמה מות יומתו דמיהם בם למדנו עונש לשוכב עונש לנשכב מניין ת"ל בפ' משפטי' כל שוכב עם בהמה מות יומת אם אינו עניין לשוכב שכבר למדנוהו תנהו עניין לנשכב ונכתב לשון שוכב לדרוש שהנשכב בעונש השוכב בסקילה שאל"כ הייתי אומר שזו היא המיתה האמורה בתורה סתם שהיא חנק ויש להסתפק למה לא נלמד עונש לנשכב מלשון שכבתו הנשמע גם שכיבתו, [שם] ואין חילוק בין בהמה גדולה לקטנה:
128
קכ״טואשה (א) לא תעמד לפני בהמה לרבעה תבל היא וענש סקילה ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה והרגת את האשה ואת הבהמה מות יומתו דמיהם בם ולמדנו בכל התורה כולה חיה בכלל בהמה ואפשר שגם רביעת עוף בכלל בהמה שנלמד בהמה בהמה משבת שכתוב שם באיסור מלאכה וכל בהמתך וחיה ועוף בכלל כמו שיש בב"ק [דף נ"ד] ולעניין קרבנות נמי מסקינן בזבחים [דף פ"ה] שיש נרבע בעופות:
129
ק״לשלא (א) לבא על נערה המאורסה שנא' ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה ואמרו רבותי' שנערה המאורסה בכלל אשת עמיתך היא למדנו אזהרה לאיש אזהרה לאשה מניין ת"ל בי' הדברות לא תנאף ואין ניאוף אלא באשת איש שנאמר בפ' קדושים ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף והנואפת ואע"פ שאזהרת לא תנאף נאמרה כלשון זכר הא תני דבי ר' ישמעאל [בקידושין דף ל"ה] איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וענש סקילה בפ' תצא כי יהי' נערה בתולה מאורשה מאיש ומצאה איש בעיר ושבב עמה והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההוא וסקלתם אותם באבנים ומתו ודרשו רבותינו בכתובות [דף מ"ח] נערה בסקילה ולא בוגרת בתולה ולא בעולה מאורסה ולא נשואה ועוד דרשו רבותינו [שם] מבית אביה הכתוב בעניין פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל להוליכה לבית בעלה שמאותה שעה והלאה אם זינתה נידונת בחנק שם [דף מ'] נחלקו רבי מאיר וחכמים ר"מ סובר נערה ולא קטנה וחכ"א נערה חסר ה"א ואפי' קטנה במשמע והמקרא של והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא ודאי דבר זה אינו מדבר אלא בנערה דקטנה אינה בת עונשין וכל דיני קדושין ואישות נתפרשו במ"ע [מ"ח] וגם בספר זה בלאו של שארה כסותה ועונתה לא יגרע [ל"ת פ"א], ואלו הן העריות שהן בשרפה [ר"פ הנשרפין דף ע"ה] הבא על בת כהן והבא על בת אשתו ועל בת בתה ועל בת בנה ועל אם אשתו ועל אם אמה ועל אם אביה ועל בתו ועל בת בתו ועל בת בנו והם עשר נשים בשריפה בת כהן מניין שנא' באמור אל הכהנים ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף ודרשי' בפ"ד מיתות [דף נ'] יכול אפי' פנויה וזינתה תשרף נאמר כאן אביה ונא' להלן אביה במוש"ר לזנות בית אביה מה להלן זנות עם זיקת הבעל אף כאן זנות עם זיקת הבעל ואומר שם חכמים [לעיל] דווקא נשואה בת כהן בשרפה אבל ארוסה בסקילה כדין ארוסה בת ישראל שאם אתה אומר בשריפה א"כ הקלתה במיתתה שהרי סקילה חמורה משריפה ואתה בא לדונה בשריפה הקלה והרי הכתוב דומה שבא להחמיר עליה ודרשו רבותינו היא באש תשרף ולא בועלה ולא זוממיה אלא מיתתן בחנק מצינו עונש שריפה מבת כהן ואזהרתה בפ' אחרי ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה:
130
קל״אשלא (א) לבעול בת הבן:
131
קל״בשלא לבעול בת הבת:
132
קל״גשלא לבעול הבת:
133
קל״דשלא לבעול אשה ובתה:
134
קל״השלא לבעול אשה ובת בנה:
135
קל״ושלא לישא אשה ובת בתה, כתוב בפרשת אחרי מות ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה מצינו אזהרה לבת בתו ולבת בנו אזהרה לבתו מניין וגרסינן בפ' הנשרפין (סנהדרין דף ע"ו) אביי אמר קל וחומר ומה על בת בתו חייב על בתו לא כל שכן ואע"פ שאין מזהירין לאוין מקל וחומר דבר זה אינו חסר כי אם גילוי העניין במקצת ורב יצחק בר רבי אבדימי אמר [שם] נלמדנה בגזירה שוה הנה הנה זמה זמה נאמר כאן כי ערותך הנה ונאמר להלן בסוף הפרשה ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה שארה הנה זמה היא מה להלן עשה בתה כבת בנה ובת בתה אף כאן עשה בתו כבת בנו ובת בתו ומה הנה האמור שם כתוב זמה עמו אף הנה האמור כאן נעשה כאילו כתוב זמה עמו ומעכשיו נלמד עונש שריפה בבתו ובת בנו ובת בתו ובתה ובת בתה ובת בנה בגזירה שוה נאמר כאן זמה ונאמר להלן בפרשת קדושים איש כי יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן מה זמה הכתוב שם בשרפה אף זמה הכתוב כאן בשריפה ויש בכלל [ע"ש בדף ע"ה] אשה ובתה אשה ובת בנה אשה ובת בתה חמותו ואם חמותו ואם חמיו אמרו רבותי' ביבמות [דף כ"ז] שזה שכתוב בתורה ערות בת בנך וגומר דמשמע הא בת בנה ובת בתה תגלה שבזרעו מאנוסתו הכתוב מדבר מדלא כתיב בה שאר לפיכך הבא על בתו מנשואתו חייב שתים משום בתו ומשום ערות אשה ובתה ובחמותו לאחר מיתת אשתו נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא בפ' הנשרפין (סנהדרין דף ע"ו) אם היא בשריפה דתניא רבי ישמעאל אומר באש ישרפו אותו ואתהן אותו ואת אחת מהן שכך בלשון יווני וכן בלשון אשכנז קורין לאחת הן ללמד שאפי' לא היתה אלא אחת בחיים חייב ורבי עקיבא דורש אותו ואתהן אותו ואת שתיהן ואם אינו עניין לשריפת שתי נשים שזה אין יכול להיות תניהו עניין לדרוש שיהיו שתיהן קיימות אומר שם דקסבר רבי עקיבא חמותו לאחר מיתת אשתו איסורא בעלמא הוא דאיכא פירוש זאת האיסור אינה מדברי סופרים שאינו מונה אותה ביבמות [דף כ"א] עם השניות אלא איסורא מן התורה דארור שוכב עם חותנתו וגרסינן שם [דף צ"ד] חמותו לאחר מיתה נהי דמיעטה קרא משריפה מאיסורא לא מיעטה רחמנא אלמא איכא איסורא דאוריי' שם [דף כ"א וכל הסוגיא בתוס' שם] מותר אדם באשת חמיו אבל בירושלמי [שם] אומר אשת חמיו אסורה מפני מראית העין וא"ת תורה היא לאסור הרי דוד נשא רצפה בת איה שהיתה אשת שאול חמיו שנאמר ואתנה לך את נשי אדוניך בחיקיך ומעשה באחד שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג לישא אשת חמיו והפסיד ר"ת את סעודתו ואסר לו שם [דף צ"ז והטעם במ"ע ק"י] אומרי' שהנטען מן האשה אסור באמה ובתה ובאחותה והא דת"ר [שם] אנס אשה מותר לישא בתה היינו לאחר מיתה אין לך ערוה בחנק אלא בעולת בעל בלבד שנא' איש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשר רעהו מות יומת הנואף והנואפת ותניא [בפ' ד' מיתות ד' נ"ב] איש פרט לקטן פחות מבן ט' שהנבעלת לו פטורה שלפטור הקטן אינו צריך שהרי אינו בן עונשים אבל אם הוא בן תשע שנים שנינו בנדה [דף מ"ה] בן תשע שנים ויום אחד שבא על אחת מכל עריות האמורות בתורה כלן מומתין על ידו והוא פטור [מן הברייתא דלעיל] אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן אפי' היתה יבמה שבא עליה בן ט' וקנאה אע"פ כן הכא עליה פטור אשת רעהו פרט לאשת גוי פירש בין ארוסת גוי בין נשואת גוי הבא עליהן אינו במיתה דתניא בסנהדרין [דף ע"א] בן נח שבא על אשת חבירו ואחר כך נתגייר פטור משמע הא אם לא נתגייר חייב ובנשואה מדבר דאילו בארוסה פטור כדמפרש [דף נ"ז] בעולת בעל יש להם נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם ושם [בדף ע"א] מוכיח שמה שהוא פטור כשנתגייר זהו מפני שאם היה עושה עתה דבר זה לא היה מתחייב ודווקא ממיתה ממעט הבא על אשת גוי אבל מדאוריי' איסורא יש מדהוצרך להתיר אשת גוי ביפת תואר דתניא בקידושין [דף נ"א] וראית בשביה אשת יפת תואר אשת אפי' אשת איש [סוף הברייתא דלעיל] מות יומת הנואף והנואפת בחנק שכל מיתה האמורה בתורה סתם אינו אלא חנק כמו שמפרש שם [בפ' ד"מ דף נ"ב] נאמר מיתה סתם בידי שמים שנאמר ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו ונאמרה מיתה סתם בידי אדם מות יומת מה מיתה האמורה סתם בידי שמים אין בה רושם אף מיתה סתם האמורה בידי אדם אין בה רושם ואזהרת אשת איש כתובה במצות נערה המאורשה [היינו לעיל בסי' צ"ו] ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך וגו' וכתיב בעשרת הדברות לא תנאף ודרשינן עוד בשבועות [דף מ"ז] מלא תנאף לא תגרום ניאוף אזהרה לעוקב אחר המנאף פירש בערוך [בערך עקב] הולך על עקיביו להביא לחבירו נשים לניאוף:
136
קל״ז[ראה מצוה קה]:
137
קל״חמצוות קד, קה: ואלו (א) העריו' שהם בכרת בלבד והם שבע נשים, אחותו ואחות אביו ואחות אמו, ואחות אשתו ואשת אחיו ואשת אחי אביו, והגדה, אחותו מניין שנא' בפרשת אחרי מות ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת בית או מולדת חוץ לא תגלה ערותה תניא במכות [דף ה'] אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו, בת אביו ובת אמו מניין שהרי היה לו לכתוב ערות אחותך סתמא אם היה בא לאסור בכל עניין ת"ל ערות בת אשת אביך מולדת אביך אחותך היא לא תגלה ערותה ואע"פ שבק"ו הי' יכול ללמוד דבר זה הוצרך מקרא זה ללמד שאין מזהירין לאוין מדין ק"ו [ביבמות דף כ"ב] הבא על אחותו שהיא בת נשואת אביו חייב שתים אחת משום ערות אחותך לא תגלה ואחת משום ערות בת אשת אביך לא תגלה שיש כאן שני לאוין אבל על אחותו מאנוסת אביו אינו חייב אלא משום אחותו בלבד וענשה מפורש בפרשת קדושים ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא ונכרתו לעיני בני עמם ערות אחותו גלה עונו ישא ותניא במכות [דף ה'] אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו בת אמו שלא בת אביו בת אביו ובת אמו מניין ת"ל ערות אחותו גלה ואע"פ שבק"ו היה יכול ללמוד דבר זה הוצרך מקרא זה ללמד שאין עונשין מדין ק"ו ואחותו נקראת אפי' נולדה מחייבי כריתות ומחייבי מיתות ב"ד דתנן ביבמות [דף כ"ב] מי שיש לו אח מ"מ זוקק את אחיו לייבום ואחיו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו אח מן השפחה ומן הנכרית מפני שולד שפחה ונכרית כמוה ואמרינן בגמ' [שם] מ"מ לאתויי מאי לאתויי ממזר:
138
קל״טאחות אב מניין כתוב בפ' אחרי ערות אחות אביך לא תגלה שאר אביך היא:
139
ק״מאחות אם מניין שנאמר ערות אחות אמך לא תגלה שאר אמך היא ותניא [ביבמות דף נ"ד] אין לי אלא אחות אביו מן האב ואחות האם מן האב דמשפחת אב קרוייה משפחה אחות אביו מן האם אחות אמו מן האם מניין ת"ל בפ' קדושים ערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה שאין ת"ל להזהיר שכבר הזהיר בפ' אחרי אלא בא ללמוד דאפי' מן האם ועונשן בכרת האמור בפרשת אחרי מות בסוף כל העריות ונכרתו הנפשות העושות:
140
קמ״אאחות (א) אשה מניין שנא' בפ' אחרי ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה וענש בסוף העניין ונכרתו הנפשות העושות ותנן בפרק החולץ (יבמות דף מ"ט) אשתו שמתה מותר באחותה והטעם מפני שלא אסרה הכתוב אלא בחייה מוכיח בפ' האומר [דף ט"ז] ששני מקראות נכתבו באחות אשה אחד לכתחילה שאסור לקדשה דכתיב לא תקח לא תקדש ואחד בדיעבד שאם קדש אותה אין קידושין תופסין לו בה ולוקה עליה דכתיב ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר ולא לקרובים ומוקמינן לה [שם] באחות אשה וכל העריות הוקשו לאחות אשה חוץ מנדה כדאמר התם [בדף ס"ז וס"ח] מזה המקרא כי כל אשר יעשה מכל התועבות האל הוקשו כולן לאחות אשה:
141
קמ״באשת אחיו לאחר מיתת אחיו או גרושין מניין שנא' בפ' אחרי ערות אשת אחיך לא תגלה ודורש ביבמות [דף נ"ה] אין לי אלא אשת אחיו מן האב כמו שמצינו באשת אחי אביו שאין האיסור אלא באשת אחי האב מן האב כמו שיתבאר [במ"ע ק"י] אשת אחיו מן האם מניין ת"ל ערות אחיך היא שמיותר לדרשה זו והעונש בכרת שהרי נא' בסוף העניין ונכרתו הנפשות העושות [כל הסוגיא בתוס' ביבמות בד"ה אשת דף ב'] ומה שכתוב בפרשת קדושים ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא ערות אחיו גילה ערירים יהיו דורש בת"כ לא אמרתי אלא באשת אח שהיא כנדה שיש לה היתר ויש לה איסור בחיי אחיו לאחר גרושין ואיזו זו אשת אחיו מן האב אבל באשת אחיו מאמו אין עונש ערירי אע"פ שהוא בכרת ומה בין כרת לערירי כרת הוא שנענש מיתה בין חמשים שנה לששים שנה כמו שאומר במו"ק [דף כ"ה] רב יוסף כי מטא לשיתין שנין עבד יומא טבא לרבנן אמר פלטי לי מכרת אמרו ליה אם מכרת דשני פליט מר מכרת דיומי מי פליט מר דאמרינן מת בשלשה ימים זו מיתת כרת ועוד יש ללמוד משם כיון שלא אמרו לו מכרת דבני מי פלט מר שהוא נכרת ואין זרעו נכרת ועוד אומר שם מת קודם ששים זהו מיתת כרת והא דלא חשיב לי' משום כבודו של שמואל הרמתי שמת בחמשים ושתים שנה שקצר הקב"ה את ימיו שלא יראה במיתת שאול הרי מדמה זה לכרת ושמואל הרמתי בנים היו לו שנא' ויהי כי זקן שמואל ולא הלכו בניו בדרכיו הרי למדת שבכרת הוא נכרת ואין זרעו נכרת [בתוס' שם ובתוס' דלעיל] ובירושלמי דרשו עוד מאל תכריתו את שבט משפחות הקהתי כלו' אל תמהרו כרת שלהם להכריתם מעבודתם קודם חמשים שנה אבל משיגיעו לחמשים כתוב ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ומדמה זה לכרת אע"פ שהיו ללוים בנים ובעונש ערירים דרשינן ביבמות [דף נ"ה] נאמר באשת אח ערירים יהיו ונאמר בדודתו ערירים ימותו הא כיצד יש לו בנים קוברן אין לו בנים הולך ערירים ועוד דורש שם [בדף נ"ד] מה נדה אע"פ שיש לה היתר בשעת איסורא היא בכרת אף אשת אחיו אע"פ שיש לה היתר בשעת איסורא היא בכרת והוא בחיי אחיו לאחר גירושין דבעודה תחתיו יש כאן מיתת חנק שהיא אשת איש:
142
קמ״גאשת אחי אביו לאחר מיתת דודו מניין שכתוב בפרשת אחרי מות ערות אחי אביך לא תגלה ואל אשתו לא תקרב דודתך היא ועונש כרת מונכרתו הנפשות העושות וגם עונש ערירי יש שם שנאמר בפרשת קדושים ואיש אשר ישכב את דודתו ערות דודו גלה ערירים ימותו ודורש שם [דף נ"ד] נאמר כאן ערות דודו גלה ונא' להלן או דודו או בן דודו יגאלנו מה להלן מן האב ולא מן האם אף כאן מן האב ולא מן האם והתם מנלן אמר קרא אחר ממשפחתו יגאלנו ומשפחת אב קרויה משפחה דווקא ולא משפחת האם שנאמר למשפחותם לבית אבותם [שם דף כ"א כל הסוגיא] ובירושלמי [שם] מסקי' שיש נשים אחרות שהן אסורות מפי הקבלה ואסורות מד"ס לעשות גדר לעריות והם הנקראות שניות מפני שהן שניות לעריות וכל אחת מהן נקראת שנייה ועשרים נשים הן ואלו הן:
143
קמ״דא אם אמו וזו אין לה הפסק אפי' אם אם אם עד למעלה אסורה.
144
קמ״הב והיא בירושלמי [שם] אם אבי אמו בלבד.
145
קמ״וג ואם אביו וזו אין לו הפסק אפי' אם אם אם אביו עד למעלה אסורה.
146
קמ״זד הוא בירושלמי [שם] ואם אבי אביו בלבד.
147
קמ״חה ואשת אבי אביו וזו אין לו הפסק אפי' אשת יעקב אסורה על אחד ממנו.
148
קמ״טו אשת אבי אמו בלבד.
149
ק״נז ואשת אחי האב מן האם בלבד.
150
קנ״אח ואשת אחי האם בין מן האב בין מן האם אין לו הפסק [במ"ס רק כי מן האב בלבד ומן האם אין לה הפסק וצ"ע דבגמרא לא משמע הכי כלל ועי' בכתכי מהר"ר ישראל סי' קע"ב].
151
קנ״בט וכלת בנו וזו אין לה הפסק אפי' כלת בן בן בנו עד סוף העולם אסורה,
152
קנ״גי וכלת בתו בלבד,
153
קנ״דיא ובת בת בנו בלבד,
154
קנ״היב ובת בן בנו בלבד [ע"ש בתוס' בד"ה שניות דף כ"ב].
155
קנ״ויג ובת בת בתו בלבד.
156
קנ״זיד ובת בן בתו בלבד.
157
קנ״חטו ובת בת בן אשתו בלבד.
158
קנ״טטז ובת בת בת אשתו בלבד.
159
ק״סיז ואם אם אבי אשתו בלבד.
160
קס״איח ואם אבי אב אשתו בלבד.
161
קס״ביט ואם אם אם אשתו בלבד.
162
קס״גכ ואם אב אם אשתו בלבד זה שכתבנו באבות אבות אשתו בלבד שיש להן הפסק וכן בבת בת בתו ובת בת בנו וכן בבת בת בתה ובת בת בנה שיש להן הפסק זהו לדברי ר"ה ור"מ שפוסקין דכל תיקו מד"ס לקולא שהיא בעיא שם [ביבמות דף כ"ב] ולא פשיטא אם יש להן הפסק או אין להן הפסק ונחלקו עליהן גדולים או אומרים דכל תיקו דאיסורא לחומרא ואין להן הפסק מסקינן שם [דף מ'] שאיסור אחות גרושה מדברי תורה ואיסור אחות חלוצה מד"ס וכללו של דבר כל קרובות האסורות באשתו גרושה אסורות ביבמתו החלוצה וכן אומר שם [בדף מ"א] שאסור ליבם לישא קרובת זקוקתו עד שייבם אחד מאחיו לה או יחליץ ותסור זיקתו מעליה וכל זה מד"ס וכן צוו חכמים שם [דף צ"ט] שהנטען על האשה מעבירה אסור לישא אמה ובתה ואחותה ואם אמה ואם אביה ובת בתה ובת בנה והטעם מפני שהנטענת רגילה עם כל אלו ויבא לידי קילקול:
163
קס״דהלכות נדה
הנדה (א) מניין שנאמר בפרשת אחרי ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה והעונש כתוב בפר' קדושים ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה ערותה את מקור' הערה והיא גלתה את מקור דמיה ונכרתו שניהם מקרב עמם, ונדה (ב) נקראת כשדם יוצא מן המקור והוא הנקרא הדר בלשון משנה בנדה [דף י"ז] וע"י הדם טמאה שבעה שנ' בפרשת זאת תהיה ואשה כי תהיה זבה דם יהי' זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה [שם] חמשה דמים טמאין באשה והשאר טהורין ואלו הן האדום והשחור כקרן כרכום כמימי אדמה וכיין מזוג, האדום כיצד הוא עינו כעמוד ראשון [שם דף כ'] שיצא ראשון מדם הקזה של אדם נותן הדם בכוס ומקיף לו ורואה השחור עינו כעין הדיו היבש כקרן כרכום כיצד יביא כרכום [שם] לח בגוש אדמה שעליו ולוקח מן הברור שבו הקנה האמצעי שלו שכולו כמו קנה הוא ובכל אחד שלש קנים ובכל קנה וקנה ג' עלין ומקיף הדם לעלה האמצעי שבקנה האמצעי ורואה בו כמימי אדמה כיצד יביא אדמה מבקעת סכני [שם] וכיוצא בה שהיא אדומה ונותן עליה מים בכלי עד שיעלו המים על העפר כקליפת השום ואין שיעור לא למים ולא לעפר ומעכרם בכלי ומשער בהן לשעתו ובמקומן כשהן עכורין ואם צללו חוזר ומעכרן אמנם בתוספתא [דכירה] שנינו צללו לא יחזור ויעכרם פעם שנייה ותלמוד שלנו עיקר ארבע מראות הללו אם מראה הדם כמראה כל אחר מהן או עמוק מהן הר"ז טמא היה דיהה במראה הר"ז טהור כבר קפרא [שם בד' כ'] שהי' גדול מכל האמוראים החולקים עליו כיצד היה הדם שחור יותר יותר מן הדיו היבש הר"ז טמא היה פחות ממנו כגון שהיה מראהו כעין תאנה שחורה או כעין העורב הר"ז טהור וכן בשאר השלשה מראות ורבינו שמואל פירש בשחור עמוק ממנו טמא כגון שהוא לבן יותר ממנו כמראה חמה עמוקה מן הצל ובירושלמי [פ"ב דנדה] גרסינן שחור מקדיר טהור מצחצח טמא כיין מזוג כיצד [שם בד' כ"א] חלק אחד יין מן השרוני של א"י חי וחדש ושני חלקי מים היה מראה הדם עמוק ממנו או דיהה ממנו הר"ז טהור עד שיהא כמזג זה בלבד, דם הנדה ודם הזיבה ודם הקושי ודם היולדת ודם טוהר כולן דם אחד ומן המקור הוא בא דק"ל נדה [ד' ל"ה] כרב דאמר כולן מעיין אחד והתורה טמאתו והתור' טהרתו ובזמנים בלבד הוא שישתנה דינו ותהיה רואה דם זו טהורה וזו נדה וזו זבה כיצד כשתראה האשה דם תחילה או כשתראה בשעת ווסתה והוא העת שקבעה לנדתה הרי זו נדה כל שבעת הימים בין ראתה כל שבעה בין לא ראתה אלא טיפה ראשונה בלבד וטובלת לערב ומשמשת ראתה דם ביום השמיני ה"ז דם זיבה מפני שהוא בלא עת נדתה וכל דם ודם שתראה באותן הימים שבין ווסת נדה לווסת נדה הר"ז דם זיבה והל"מ [נדה ד' ע"ב] שאין בין זמן נדה לזמן נדה אלא אחד עשר יום בלבד כל שבעת הימים שנקבע לה ווסת בתחילתן הם נקראין ימי נדתה בין ראתה דם בין לא ראתה ומפני מה נקראין ימי נדתה מפני שהן ראויין לנדה וכל דם שתראה בהם תחשב לדם נדה וכל אחד עשר יום שאחר השבעה נקראין ימי זיבתה בין ראתה בין לא ראתה ולמה נקראין ימי זיבתה מפני שהן ראויין לזיבה וכל דם שתראה בהן דם זיבה יחשב והזהר בשתי שמות אלו שהן ימי נדתה וימי זיבתה כל ימי האשה מיום שנקבע לה ווסת עד שתמות או עד שיעקור הווסת ליום אחר תספור לעולם שבעה מתחילת יום הווסת ואחריהם אחד עשר יום ואחריהם שבעה ואחריהם אחד עשר יום ותזהר במניין כדי שתדע בעת שתראה דם אם בימי נדה ראתה אם בימי זיבה שכל ימיה של אשה כך הם שבעה ימי הנדה ואחד עשר יום שהן ימי זיבה אא"כ הפסיקה הלידה כמו שמוכיח שם [ד' ל"ז ול"ח] אשה שראתה דם בימי זיבתה יום אחד בלבד או שני ימים זה אחר זה נקראת זיבה קטנה ונקראת שומרת יום כנגד יום ואם ראתה שלשה ימים זה אחר זה הרי זו זבה גמורה והיא נקראת זבה גדולה ונקראת זבה סתם שנ' ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים מיעוט ימים שנים רבים שלשה אין בין זבה גדולה לזבה קטנה [במגילה ד' ח'] אלא ספירת שבעה והבאת קרבן שזבה גדולה צריכה לספור ז' נקיים וזבה קטנה אינה סופרת אלא יום אחד בלבד ואינה מביאה קרבן וזבה גדול' מביאה קרבן כשתטהר אבל לעניין טומאה ואיסור ביאה שתיהן שוות ותניא בת"כ [פ' מצורע] ולאיש אשר ישכב עם טמאה להביא הבא על שומרת יום כנגד יום כיצד ראתה דם בימי זיבתה בין שראתה דם בתחילת הלילה בין שראתה בתחילת היום הרי אותו יום כולו טמא וכאילו לא פסק הדם מעת שראתה עד ששקעה החמה ומשמרת כל הליל' ואם לא ראתה כלום בלילה משכמת למחר וטובלת לאחר הנץ החמה כדתנן במגילה [דף כ'] וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה ומשמרת כל היום כולו אם לא ראתה כלום הר"ז יום א' טהור כנגד היום הטמא והרי מותרת לבעלה לערב ראתה דם גם בשני בין בלילו בין ביומו אחר שטבלה הרי היום השני טמא ומשמרת כל ליל שלישי ואם לא ראתה משכמת למחר וטובלת אחר הנץ החמה ומשמרת כל היום כולו ואם לא ראתה כלום הר"ז יום אחד טהור כנגד שני ימים טמאים ומותרת לבעלה לערב ראתה דם גם ביום ג' בין בלילו בין ביומו הרי זו זבה גדולה מאחר ששלשת הימים רצופים כדמוכח נדה [דף נ"ד] וצריך לספור שבעה ימים טהורים בלא דם שנ' וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר וטובלת ביום השביעי אחר הנץ החמה והרי היא מותרת לבעלה לערב וביום השמיני מביאה קרבנה שתי תורים או שני בני יונה [כל הסוגיא בדף ע"ב] האשה שראתה דם יום אחד עשר לבדו אינה צריכה שימור יום המחרת אלא מותרת באותו יום עצמו לערב אבל מד"ס צריכה שימור ואם ראתה יום עשירי צריכה שימור לר' יוחנן יום אחד עשר כנגדו מן התורה אבל אם ראתה יום עשירי ויום י"א שעכשיו כלו ימי זיבה ומתחילין ימי נדה צריכה שימור יום שנים עשר לרבי יוחנן מן התורה וי"א מד"ס מאחר שעברו ימי זיבה וכן מוכיח שם [דף נ"ד] זבה קטנה שטבלה בלילה של יום השימור [שם בדף ע"ב] או זבה גדולה שטבלה בליל שביעי כאלו לא טבלה והרי היא כנדה שטבלה בתוך שבעה וכל אלו החילוקין של נדות וזבות מפורשים [שם] לרבי אליעזר בן עזריה הל"מ ולרבי עקיבא מן המקראות זבה שספרה ששה ימים נקיים ובשביעי ראת' דם אפי' סמוך לשקיעת החמה סתרה הכל וחוזרת למנות מאחר היום הטמא שבעה ימים נקיים [בנדה ד' ל"ג ולקמן מביא כל הסוגיא] פלטה שכבת זרע בתוך ימי הספירה סותרת יום אחד מפני שהיא כזב שראה קרי שסותר יום אחד שם (ג) [דף ל"ב ודף ס"ד] דרשו רבותינו מריבוי המקרא שאשה בת יום אחד מטמאה בנדה ובת עשרה ימים מטמאה בזיבה ונדה וזבה שוין לעניין בחכ"ם סימן בבשרה חרדל כרת מקוה פי' בבשרה שכל הנשים מטמאות בבית החיצון [במשנה דנדה דף מ' ובגמ' בדף מ"א] אע"פ שלא יצא הדם חוץ לרחם שכותלי בית הרחם העמידוהו ושתיהן מטמאין כעין החרדל ובפחות מכן ושתיהן בכרת ושתיהן כשירה טבילתן במקוה כדתניא בתוספתא דמס' זכים [דפ"ג] חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים והזבה אפי' במי מקוה [בכמה מקומות וכן כל הסוגיא במיימו' פ"ד דהל' איסורי ביאה] אחד הבא על הנדה כל שבעת הימים ואפי' לא ראתה אלא יום ראשון ואחד הבא על היולדת זכר כל שבעה או יולדת נקבה כל ארבעה עשר או על הזבה כל ימי זובה וספירתה הכל בכרת שנ' בנדה שבעת ימים תהיה בנדתה ובזבה נאמר כל ימי זוב טומאתה בימי נדתה תהיה טמאה היא וביולדת נאמר כימי נדת דוותה תטמא ונא' וטמאה שבועיים כנדתה בד"א שהטומאה תלויה בימים בשטבל' במי מקוה אחר הימים הספורים אבל נדה זבה ויולדת שלא טבלו במי מקוה הבא על אחת מהן אפי' אחר כמה שנים חייב כרת שבימים וטבילה תלה הכתוב שנא' ורחצו במים זה (ד) בניין אב לכל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבול ועוד דרשו רבותינו בשבת [דף ס"ד] שבעה ימים תהיה בנדתה בנדתה תהא עד שתבא במים ומכאן לטבילת נדה מן התורה ורב היי גאון פירש שלמדנו טבילה לנדה מן התורה בק"ו ממגעה שנ' והנוגע במשכבה ירחץ במים ורבי' יעקב מפרש שלמדנו מכלי מדין שנ' שם אך במי נדה יתחטא ודורש בע"ז [דף ע"ה] במים שהנדה טובלת בהם ובדברי הקבלה כתוב ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד לחטאת ולנדה אמרי' ביומא [דף ו'] ובפסחים [דף צ'] כל חייבי טבילות טבילתן ביום ואפי' בועל נדה טבילתו ביום חוץ מן הנדה והיולדת שהרי הוא אומר בנדה שבעת ימים תהיה בנדתה השבעה כולן כנדה וטובלת בליל שמיני וכן יולדת זכר בליל שמיני וכן יולדת נקבה בליל חמשה עשר שביולדת נאמר וטמאה שבועיים כנדתה כל השבועיים כנדות כל שאמרנו בנדה ובזבה וביולדת בד"א בימים קדמונים שהיה ב"ד הגדול מצויין והיו שם חכמים גדולים שמכירין את הדמים אם נולד להם ספק בראיות או בימי נדה וזיבה יעלו לב"ד הגדול וישאלו כמו שהבטיחה תורה עליהם שנא' כי יפלא ממך דבר בין דם לדם בין דם נדה לדם לידה ולדם זיבה ובאותן הימים היו בנות ישראל נזהרות ומשמרות ווסתותיהם וסופרות תמיד ימי נדה וימי זיבה וטורח גדול יש במניין הימים ופעמים רבות יבאו לידי ספק שאפי' ראתה הבת דם ביום הלידה מאותו היום מתחילין לה למנות ימי נדה וידי זיבה כמו שבארנו [במצוה זו] ולפיכך לא תטמא הבת בזיבה עד עשרה ימים שאם ראתה דם ביום שנולדה הר"ז נדה שבעה ושלשה ימים סמוך לנדתה הרי עשרה ימים הנה למדת שמתחילת ראייה מתחלת למנות ימי נדה וימי זיבה כל ימיה ואפי' ראתה והיא קטנה ובימי חכמי התלמוד נסתפק דבר זה בראיית הדמים כדאמרינן בנדה [דף כ'] שרבי זירא ורבא לא היו רואים דם ונתקלקלו הווסתות לפי שלא היה כח בכל הנשים למנות ימי נדה וימי זיבה ולפיכך החמירו חכמים בדבר וגזרו שיהא כל ימי האשה כימי זיבתה ויהיה כל דם שתראה ספק דם זיבות עוד אמר ר' זירא [דף ס"ו] שמהיום ההוא בנות ישראל החמירו על עצמן חומרא יתירא על זו ונהגו בכל גליות ישראל שכל בת שתראה דם אפי' לא ראתה אלא טיפת דם כחרדל בלבד ופסק הדם סופרת לה שבעה נקיים מלבד יום שפסקה בו בין שראתה בעת נדתה בין שראתה בלא עת נדתה בין ראתה יום אחד או שנים או השבעה כולן או יותר משיפסוק הדם סופרת שבעה ימים נקיים כזבה גדולה וטובלת בליל שמיני וכן היולדת בזמן הזה הרי היא כיולדת בזוב וצריכה שבעה נקיים, יום שפוסקת בו אינו ממניין השבעה שהרי שנינו [דף ל"א ועי' בדף ל"ב] הכותים מטמאים משכב התחתון כעליון ומפרש הטעם [בדף ל"ג] משום דיום שפוסקת בו סופרתו למניין שבעה, גרסי' בנדה [דף ס"ז וכל הסוגיא בתוס' שם] א"ל רב פפי לרבא מאחר שכל הנשים בספק זבות למה אינן טובלות ביום א"ל משום דר"ש דתניא אחר תטהר אחר אחד לכולן שלא תהא טומאה מפסקת בנתיים [פירשו רש"י דף ל"ג] ר"ש אומר אחר תטהר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק פי' רבי' שלמה [דף ס"ו] שאומר ר"ש שאסור לטבול ביום שמא תבא לידי ספק שמא תשמש מטתה ויהא בספק שמא תראה דם ביום זה אחר הטבילה ונמצאת זבה למפרע וכן פירש רבינו יעקב בתשובתו אל רבינו משולם אבל רבינו משה פי' [בפ"ו דאיסורי ביאה אבל צ"ע דבסוף פי"א ובהגהתו שם משמע שהפי' בהיפך] שאסורה לשמש עד הערב שמא תבא לידי ספק וכן משמע בנדה בהלכה של טועה שאומר שם [בדף כ"ט] ביום אחד ועשרים יום למה אינה משמשת ומפרש משום דר"ש וכו' משמע דאתשמיש עומד דאילו הטבילה מצריך אותו תנא לעשות משום טבילה בזמנה מצוה כמו שמוכיח שם וקשה לפירושו מהו שמא תבא לידי ספק הלא בששמשה כבר באת לידי ספק אולי תראה ועוד שאף חכמים לא נחלקו שאסורה לשמש כמו ששנינו [בדף ע"ב] שהאשה ששמשה אחר הטבילה של אחר הנץ החמה ששומרת יום כנגד יום עושה שזו תרבות רעה ומגעתה ובעילתה תלוייה ועוד בנדה [דף ס"ו] באותה שהבאתי מביא דברי ר"ש על הטבילה וצריך לפרש אותה דהמפלת [בדף כ"ט] כן שאומר שם שהואיל ויש ספיקות רבות בעניין הטועה תהא מותרת אף לשמש ומשני הא מני ר"ש שמחמיר בספק ולכן בטועה התשמיש לכל הפחות אסור אבל בטבילה מודה ר"ש בעניין הטועה שהיא מותרת הואיל ויש בה ספקות רבות וגם מוכיח שם שעושה ל"ה טבילות בלא תשמיש כמו כן אין לחוש אם עושה גם טבילה זו, הלכה (ה) למעשה הוא שהאשה ביום שפוסקת בו מלראות תלבש בגדים לבנים נקיים מכתמי' קודם שיהיה לילה ותתחיל לספור למחרת שבעת ימי ספירתה וכל ז' ימי ספירתה צריכה ליקח בגד פשתן נקי ולבן או מוך ולהכניסו באותו מקום בעומק ולחורין ולסדקין שכן מוכיח בנדה [דף ה'] שאומר שם כשהיא ממהרת אינה מכניסתו לחורין ולסדקין ולהוציאו ולראות אם ניכר בו שום אדמומית וכן עושה שחרית וערבית בשחר כשעומדת ממטתה וערבית כשהולכת לבית הכנסת קודם שיהא לילה ואם שכחה ולא בדקה עצמה כי אם יום שפסקה בו לערב ולמחרת שהוא יום ראשון של ספירה בדקה עצמה שחרית וערבית ולא בדקה עצמה עד יום השביעי כמו כן שחרית וערבית מותרת וטובלת בלילה וטהורה כדתנן [בדף ס"ה] הזב והזבה שבדקו עצמן יום ראשון ומצאו טהור ויום השביעי ומצאו טהור ושאר הימים לא בדקו ר"א אומר הרי אלו בחזקת טהורין רבי עקיבא אומר אין להם אלא יום שביעי בלבד [בדף י'] פוסק שמואל כרבי אליעזר בארבע וזו אחת מהן אבל אבל אם בדקה יום ראשון ויום שמיני בלבד ולא ביום השביעי בזה נחלקו רב ור"ח [בדף ס"ט] ואליבא דר"א שרב מתיר הואיל ובדקה מתחילתן של ז' אע"פ שלא בדקה בסופן ור"ח אוסר הואיל ולא בדקה בסופן ואומר שם שכמו שמתיר רב תחילתן אע"פ שאין סופן כך מתיר סופן אע"פ שאין תחילתן כלו' שבדקה עצמה יום שביעי ולא בדקה יום ראשון והואיל ולא נתברר הלכה כדברי מי ראוי להחמיר כדברי ר"ח שלא יהא יותר מחמשה ימים בין בדיקה לבדיקה מלבד יום שפסקה בו שצריכה לבדוק לערב כדי להפריש בטהרה ואם בדקה עצמה לערב של יום שפוסקת בו כדי להפסיק בטהרה ולמחרת שהיא יום ראשון לא בדקה וגם ביום הז' לא בדקה עד יום השמיני בזה אפי' רב מודה שאינו מועיל כלום שהרי אין כאן לא תחילתן ולא סופן ובספר חפץ פוסק רב ור"ח הלכה כרב ומ"מ מאחר שאין זה פסק מבורר ראוי להחמיר בדבר וכל אותן הימים שהיא טמאה אסורה ליגע בבעלה אפי' באצבע קטנה כדאמרי' בשבת [דף י"ג] שאמר אליהו לאשה שמת בעלה בחצי ימיו בימי נדותיך מהו אצליך אמרה לו ח"ו אפי' בעצבע קטנה לא נגע בי ואפי' ליתן מידו לידה את המפתח או חפץ אחר היה רבי' שלמה נזהר [בתו' שם] אע"פ שמתוך ההלכה לא למדנו אלא הושטת כוס של יין שהוא דבר של חבה שאסור מיד ליד כדאמרינן בפ' אע"פ [כתובות דף ס"א ושם כל הסוגיא בתו'] רבא מנח ליה אבי סדיא רב פפא לשרשיפא הוא ספסל, בכתובות [דף ס"א] אמר רב הונא כל מלאכות שהאשה עושה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת כוס כשהכוס בידו והצעת המטה בפניו והרחצת פניו ידיו ורגליו ובסדר אליהו [פ"ק דשבת וגם כל הסוגיא בתו' שם] שכתוב שם שאמר לה שמא הבאת לו את הפך שמא הבאת לו את השמן ונגע ביך פי' שע"י כך נגע ביך כדמשמע הלשון וגם שמן לסיכה הוא דבר חיבה, וכל חומר שיש לאשה ביום שרואה כך יש להחמיר בימי ליבונה שלובשת בגדי' לבני' וסופרת שבעה נקיים ואפי' אחר הספירה אסורה לבעלה עד שתטבול ככל חומר ימים שרואה וכמעשה דאליהו [דלעיל] שאמר לאשה בימי ליבוניך מהו אצליך ואמרה לו אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר אך שסינר היה מפסיק בינו לביני ונענש אותו חסיד ומת, דרשינן בשבת [שם] המקרא שנ' אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא קרב מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגד' אסור אף אשה נדה אסורה לישן עם בעלה במט' אחת אפי' הוא בבגדו והיא בבגדה גם אסור לבעל לאכול על השלחן שאשתו אוכלת עליו כשהיא נדה אא"כ יש שם שום שינוי לחם או קנקן בין קערה שלו לקערה שלה כמו ששנינו [בשבת דף י"א] לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה וגם שם [דף י"ג] מדמה דבר זה לשני בני אדם שמכירין זה את זה שאסורים לאכול על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה אא"כ יש ביניהם שינוי והפסק להכירא ואינה מוזגת לו את הכוס ואינה מצעת לו את המטה בפניו ואינה מרחצת לו פניו ידיו ורגליו אפי' בשפיכות מים שאינה נונעת בו כדאיתא בכתובות [דף מ"א], האשה (ו) שאמרה לבעלה טמאה אני ואח"כ אמרה לא כי טהורה אני בזה אומר שם [דף כ"ב] שאינה נאמנת לומר משטה הייתי בך בתחילה וצריך הבעל לפרוש הימנה עד שתספור או מחמת טעות או מחמת שלא היתה בריאה ולא היה בה כח לתשמי' נאמנת ומותרת לבעלה מיד גרסי' (ז) בירו' [שם] שמואל רצה להזקק לאשתו אמר' לו טמאה אני למחרת אמרה לו טהורה אני אמר לה אתמול טמאה שמירון טהורה בתמיה פי' שמירון אחר המתנה מועטת כמו ואביו שמר את הדבר אמרה לו אתמול לא היה בי כח הנה דברנו ביודעת שיש שראתה דם אבל מצאת כתם בחלוקה או בסדינה אם יודעת שיש לה חבורה או גרב שאם היתה מסירה הגלד והקליפה היתה מוציאה דם טהורה דתולה כתם זה בזה או בבנה או בבעלה ששכבו עמה או אשה אחרת ויודעת שיש להם מכה או גרב שיכולה להוציא דם ע"י הוצאת הקליפה כמו כן טהורה דתולה בהן ואע"פ שעתה אינו מוציא דם מ"מ שמא חפפו וגררו את עצמן עד שהוציאו דם בלא ראות או נתעסקו בצפור או בבשר אדום או שישבה בצד העסוקין בהן שיכולה לתלות בהן שמשם בא הדם תולה בהם וטהורה ואפי' הכתם גדול מפני שאיסור כתמי' מד"ס שנ' דם יהיה זובה בבשרה ולא כתם הלכו בהן להקל. ואם אין מכה ולא גרב לא בה ולא באחר ששוכב עמה וגם לא נתעסקה בדבר אדום אם הכת' גדול כגריס של פול ועוד טמאה דמאיזה מקום בא אם לא מן המקור ואם הכתם פחות מכגריס של פול ועוד הוא חצי פול ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר תולה במאכול' ואע"פ שלא הרגה מאכולת תולה בה וטהורה שאין לך מטה ומטה שאין בה כמה טיפי דמים ואם באת להחמיר בזה לא תמצא אשה שטהורה לבעלה לכך עד כגריס תולה בדם מאכולת היא פרעוש וכנה וטהורה כל זה שנינו בנדה [דף י"ד] וכן הלכה וכן אומר [בדף נ"ח כל הסו' מתחילה ועד סוף] שצריך כגריס ועוד להוציא מספק דם מאכולת וכן סוברים רב חסדא ור' חנינא ור' ינאי ורבי אבהו [דף נ"ח ונ"ט] וכן הלכה ומכאן אני סותר מה שכתב בס' התרומה [סי' צ"ב] דדווקא פחות מכגריס תולה ומה שאמרנו שהכתם הנמצא בחלוק או בסדין טהור עד כגריס ושיעורו תשע עדשות ג' על ג' והטעם לפי שתולה במאכולת אין חילוק בדבר בין יהא כתם עגול בין יהא משוך וארוך טהורה אם אין בה כגריס ואפי' לר' אליעזר בן צדוק שאומר בנדה [דף נ"ח] משוך בכל שהו טמא ופוסק שם שמואל [בדף נ"ט] כמותו זהו דווקא אם נמצא על עד שבדקה בו אבל בכתם הנמצא בחלוק ובסדין אפי' משוך טהור עד כגריס ומביא ראייה רבי' יצחק לדבר זה מדתניא בתוספתא [דנד' וכן מביא בס"ת דלעיל] ראב"צ אומר משוך טמא בכל שהוא מפני שהוא דם הקינוח משמ' שמאחר שנ"ט לדבריו מפני שהוא דם הקינוח שהכתם הנמצא בחלוק ובסדין טהורה גרסי' בנדה [דף נ"ח] עיר שיש בה חזירים אין חוששין לכתמים פיי רבי' שמואל [בתו' שם] ואפי' יותר מכגריס ואפי' למטה מן החגו' ואפי' אין לה מכה שיכולה להגלע ולהוציא דם אמנ' אין מנהג להקל כל כך בכתמים אלא במקום שיש הוכחה שעברה ביניהם, עוד שם [בדף נ"ז] בדקה (ה) קרקע עולם וישבה עליו ומצאה דם טהורה דכל דבר שאין מקבל טומאה לא גזרו עליו משום כתמים והוא הדין אם נמצא דם על בית הכסה שישבה עליו שם [דף נ"ט] שלש נשים שלבשו חלוק אחר זו אחר זה ואח"כ נמצא עליו כתם וכן אם ישנו במטה אחת כאחת ונמצא דם תחת אחת מהן כלן טמאות [שם] והאשה שהשאילה חלוקה לנדה בין לישראלית בין לגויה תולה בה [בדף נ"ט] [שם] השאילתו לבעלת הכתם אין תולה בה, אסור לאדם שיבא על אשתו סמוך לווסתה שמא תראה דם בשעת תשמיש שנ' והזהרתם את ב"י מטומאתם וסמיך ליה והדוה בנדתה כדגרסי' בנדה [דף ס"ג] וכמה אמר ר' יהודה עונה או יום או לילה זו היא עונה ואם היה דרכה לראות ביום אסורה לשמש מתחילת היום ואם היה דדכה לראות בלילה אסורה לשמש מתחילת הלילה עבר ווסתה ולא ראתה אסורה לשמש עד שתעבור עונת הווסת כיצד היה דרכה לראות בשש שעות ביום אסור לשמש בתחלת היום עברו שש שעות ביום אסור לשמש עד הערב ואם היה דרכה לראות בלילה בשש שעות ועברו ולא ראה אסורה לשמש עד שתזרח השמש כן מוכיח שם [בדף דלעיל] בעניין שפוסק הלכה כר' יהודה גרסי' ביבמות [דף ס"ב] היוצא לדרך חייב לפקוד את אשתו אמר רבא לא נצרכה אלא אפי' סמוך לווסת, אותה פקידה אינה בתשמיש שדבר זה אסור כאשר בארנו אלא בדברי רצוי ופיוסים ואין חוששין שמא יבא עליה אמנם רבי' שמשון איש ירושלם [בתו' שם כל הסוגיא] כתב ביבמות שאותה פקידה בתשמיש ממש שכן משמע הלשון וקסבר כמאן דאמר בנדה [דף י"ו] ווסתות דרבנן וכוותיה קי"ל כמו שפוסק בשאלתות פ' אחרי מות ומדווסתות דרבנן סמוך לווסתה נמי דרבנן ובשעה שיוצא לדרך אוקמוה אדאורייתא שאם בדברים רוצה לומר אפי' באשתו נדה היה מותר ואע"פ כן המחמיר תע"ב שנינו בנדה [דף י"א וע"ש גם בדף ד'] שהאשה צריכה לבדוק עצמה פעמים ביום בשחרית ובין השמשות ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה ובגמ' [שם] אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא באשה עסוקה בטהרו' שמתוך שצריכה בדיקה לטהרו' צריכה בדיקה גם לבעלה אבל אם אינה עסוק' בטהרות אינה צריכה בדיקה לבעלה ואומר שם מאי קמ"ל תנינא [שם] כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן אי מהתם הייתי אומר באשה שיש לה וסת קמ"ל שמואל אפי' באשה שאין לה ווסת ומקשה [בפ"ק דף י"א] והא אמרה שמואל הדא זמנא דאמר רב ירמיה בר אבא אמר שמואל אשה שאין לה ווסת אסורה לשמש עד שתבדוק והעמדנוה [שם בדף י"ב] דווקא בעסוקה בטהרות ומתרץ [בדף י"א וע"ש בתו'] חדא מכלל חברתה איתמר ואומר שם תניא נמי הכי בד"א לטהרות אבל לבעלה מותרת בד"א כשהניחה בחזק' טהורה אבל הניחה בחזקת טמאה לעולם היא בטומאתה עד שתאמר לו טהורה אני [בתו' שם כל הסוגיא] ומסתמא זאת הברייתא מדברת אפי' באין לה ווסת שהרי לא מצא התנא חילוק להחמיר כי אם בהניחה בחזקת טמאה ואע"פ שיש ברייתא לפנים [שם בדף י"ב] שמחלקת כעניין זה אבל אם הניחה בחזקת טמאה וכו' ומעמיד אותה שם דווקא ביש לה ווסת ואין חושש לחלק באין לה ווסת והניחה בחזקת טהורה יש לפרש ששם משמיענו חידוש שבין ערה בין ישנה צריכה שתאמר טהורה אני אבל הניחה בחזקת טהורה אפי' אין לה ווסת אם היא ערה ותבעה לתשמיש אינה בחזקת טמאה דכיון דתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו אפי' לטהרות כמו שאומר שם [בדף י"ב ועיין גם שם בתו'] שמאחר שתבעה ומרצה אותה אם ראתה היתה נזכרת ואומרת לו ועוד יש לפרש דהכא סמיך ארישא דברייתא אחרת השנויה בתוספתא [בפ"ג דנדה ובן בתו דלעיל] מעוברת ומניקה שראתה דם בועלה טהור למפרע וכל אשה שיש לה ווסת ושאר כל הנשים פי' שאין להם וסת טמאות במגע פירוש לטהרות וטהורות לבעליהן, גרסי' שם [דף י"ו] אמר ר' זירא בעל נפש כלו' אדם חסיד לא יבעול וישנה פי' בלא בדיקה רבא אמר בועל ושונה בלא בדיקה שאין צריך בדיקה כי אם לטהרות ואומר שם תניא נמי הכי בד"א לטהרות וכו' כמו שבארנו למעלה מכל אלה יש ללמוד שאשה אינה צריכה לבדוק את עצמה לא שחרית וערבית ולא בין השמשות ולא בשעת תשמיש ואפי' אין לה ווסת וכן כתב מורי במסקנא, גרסינן בנידה [דף ט"ו] אשה שיש לה ווסת בעלה מחשב ימי ווסתה ובא עליה ואומר בירו' [שם] הדא אמרה שאסור לאשה לעמוד בימי טומאתה אלא יש לה לטבול מיד וכן ראיתי גיסי ר"ש ברבי שמשון שהיה מנהיג לבתו לטבול אף בחורף בזמנה אע"פ שאין בעלה בעיר, אמר בשבועות [דף י"ז] אדם שהיה משמש מטתו עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי לא יפרוש מיד בעוד שהוא בקושיו שהרי יציאתו הנאה לו בביאתו ואם פירש והוא בקושי חייב כרת כמי שבעל נדה והוא הדין לשאר עריות אלא כיצד יעשה [שם בדף י"ח] נועץ צפורני רגליו בקרקע ושוהה ומזדעזע ומפנה לבו בפחד ורתת גדול עד שימות האבר ואח"כ נשמט ממנה גרסינן בנדה [דף ל"ג] בעי רמי בר חמא פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה רואה הויא וסתרה או נוגעת הויא ולא סתרה אמר רבא לפום חורפא שבשתא נהי דסתרה כמה תסתור שבעה דיה כבועלה שאין קרי סותר בזיבה רק יום אחד ואם תאמר שתסתור יום א' ואם תאמר שתסתור יום אחד ואחר תטהר אמר רחמנא שלא תהא טומאה מפסקת בנתים והשיבו רמי בר חמא וליטעמיך גבי זב נמי היכי סתר יום אחד לטהרתו אמר רחמנא שלא תהא מפסקת טומאה בנתים אלא מאי אית לך למימר שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם ה"נ שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם ואומר ר"י [בתו' שם] שרבא קבל דברי רמי בר חמא וכן משמע מתוך פר"ח שפי' דבעיא דרמי בר חמא לא איפשיטא ועוד דשם [דף מ"ב] סוברים אביי ורבא ורב יוסף דרואה הויא וסתרה הילכך למדנו הלכה למעשה שהאשה ששמשה בלילה וראתה למחרת דם או כתם צריכה להמתי' שש עונו' שלמות כרבנן דשבת [דף פ"ו ועי' בתו' נדה דלעיל ובאשירי שם ג"כ כל הסוגיא] שהם שלשה ימים שלימי' לילה ויום שמא בכל יום תפלוט שכבת זרע והוי סותרת יום הפליטה לפיכך אם שמשה במו"ש וראתה בו ביום אינה מתחלת לספור עד יום ה' בשבת ובערב ד' תבדוק עצמה כדי להפסיק בטהרה ותלבש חלוק לבן או תרחץ במים הכתם ותתחיל לספור מליל חמישי ואילך ותבדוק עצמה כל ימי הספירה שחרית וערבית ותרחץ ביום ד' בחמין שהוא יום שביעי ותטבול בליל חמישי ומותר' ואם רצת' להתחיל לספור למחרת ראיית הדם או הכתם אם תרחץ בחמין ותקנח עצמה יפה במטלית או במוך שתכניס באותו מקום להסיר שכבת זרע אז תוכל להתחיל לספור למחרת וכן מוכיח בפ"ח דמקוואות ששנינו שם האשה ששמשה וירדה וטבלה ולא כבדה הבית כאילו לא טבלה משמע דקודם טבילה יכולה לכבד ולקנח וכענין זה מסתמא מדבר ביבמות שאומר שם [דף ס"ט] גבי משמשת שאם מת בעלה טובלת ואוכלת בתרומה לערב בנדה [דף מ"א] אמרינן דכי כתיב ורחצו במים וטמאו עד הערב מדבר בהטבילוה במטה ולא נתהפכה אבל נתהפכה כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה דא"א שלא תפלוט בודאי ומוכיח שם דווקא הטבילוה במטה ונתהפכה ודאי פולטת אבל אם הלכה ברגליה אין כאן ודאות אלא הדבר בספק אם תפלוט [בספר התרומה סימן כ"ה] ומה שאין מעמיד שם המקרא ע"י קינוח ורחיצ' שזה מועיל כאשר בארנו מפני שמשמעו' המקרא משמע שבלא עשיית שום מעשה טובלת וטהורה לערב, אדם הנושא את הבתולה הלכה אע"פ שראתה דם מתחילת הבעילה לא יחוש אלא יגמור כל ביאתו ואחר כך יפרוש שכך סוברים רבי ינאי ורבי יוחנן בירושלמי ובנדה [דף ס"ה] פוסקין כן רב ושמואל ומאחר שצריך לפרוש מחמת הדם תתנהג בהמתנת שש עונות לפליטה ובספירה ככל אשר בארנו למעלה, [שם דף ל"ו] מעוברת שהתחילה להצטער ואחזתה חבלי לידה והתחיל הדם לצאת קודם שתלד אותו הדם הוא הנקרא דם הקושי והיאך דינו אם בא בימי נדתה הרי הוא דם נדה והר"ז טמאה נדה ואם בא בימי זיבה הר"ז טהורה שנא' בזבה דם יהיה זובה בבשרה ודורש [שם] זובה מחמת עצמה ולא מחמת וולד ובלבד שתלד וולד חי [היינו כרבא דנדה דף ס"ו] אבל אם הפילה אין קושי לנפלים [שם] אמר רבא שאם הפילה אשה נפל ואינה יודעת אם ראתה אם לאו טמאה שא"א לפתיחת הקבר בלא דם ובפ"ד מחוסרי כפרה בכריתות [דף י'] אמר רבא שם איפשר לפתיחת הקבר בלא דם ונראה לפרש שרבא אומר כן אליבא דההיא ברייתא [שם] וליה לא סבירא ליה ובשאלתות דרב אחאי פירש שבמסכת כריתות מדבר בנפל שלא נגמרה צורתו הילכך לכל הפחות אנחנו שאין אנו בקיאין בגמר צורת הוולד אשה שילדה בין וולד של קיימא בין נפל יש לנו לפסוק שא"א לפתיחת הקבר בלא דם ונשים שלנו חשבינן להו כיולדות בזוב מדרבי זירא [בנידה דף ס"ו] דאמר בטיפת דם כחרדל יושבות ז' נקיים והמשפט כן הוא שיולדת בזוב שלא פסק דמה [עיין שם דף ל"ה ול"ו ותמצא מבואר כל הסוגי'] אין לה דם טוהר אלא כל דם שתראה כדם זיבה הוא עד שתספור ז' נקיים אחר שתשלים ז' לזכר ושבועיים לנקבה ואחר כך תטבול ואפי' ראתה דם אחרי כן בתוך ארבעים יום מלידת הזכר ושמונים מלידת נקבה הכתוב קראם דמי טהרה ובסוף ימי טוהר אסורה לשמש כדאמרינן בפסחים [דף קי"ג] וכמה אמר רב יהודה עונה ופירש רבינו שמואל [שם] לילה אחת כגון ליל ארבעים ואחד לזכר או ליל שמנים ואחד לנקיבה ואפי' לא תראה שמתוך שהורגל לשמש עד עתה כל ימי טוהר אפי' תראה דם יש לחוש שלפעמים שתראה דם ולא ירגישו בדבר אבל רבינו שלמה פירש [שם] עונה לילה ויום וזה לא מצינו בכל התלמוד שתקרא עונה כי אם יום אחד לבדו או לילה לבדה, האשה היולדת בזמן הזה וספרה ז' ימים נקיים כמשפטה ולא טבלה ואחד כך ראתה דם הר"ז טובלת ומותרת לבעלה מיד שכל ימי טוהר אין ראויין לא לנדה ולא לזיבה אבל דם עצמו טמא ומטמא כדין דם הנדה עד שתטבול כן אומרים ב"ה בנדה [דף ל"ד] שמטמא לה ויבש זה שאמרנו בראיית הדם שקודם טבילת היולדת לא תמנע האשה מלטבול מביא רבינו יעקב ראיה לדבר מדאמרי' שם [דף ל"ו ודר"ת בתו' שם] גבי יולדת נקבה בזוב שפסקה מלראות בשבוע ראשון ובשבוע שניה לא פסקה לדברי האומר ימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבתה ששבוע ראשון עולה ואין שבוע שני שראת' בו סותר הספירה אע"פ שהוא דם טמא כל שכן דם טוהר שאינו סותר שם [בדף ל"ז כל הסוגיא] תניא רבי מרינוס אומר אין לידה סותרת בזיבה פי' שאם ספרה מקצת שבעה ואחר כך ילדה ובשעת לידה לא ראתה אינה סותרת אע"פ שראתה בתוך השבע' של לידת זכר או בתוך י"ד של לידת נקבה תשלים אחר כך ותטבול ומותרת וסובר רבי מרינוס וכן סובר רבא בסמוך אליבא דרבי מרינוס שאיפשר לפתיחת הקבר בלא דם איבעיא להו מהו שתעלה פירוש אם לא ראת' בתוך השבעה של לידת זכר או בתוך י"ד של נקבה אם עולין לספירת זיבתה שראתה קודם לידה או לא או אם ילדה בזוב ובימי לידתה לא ראתה או אפי' ראתה בתחילה שבעה לזכר וי"ד לנקבה ובסופן לא ראתה בשנים או שלשה ימים מהו שיעלו למנין שבעה ותשלים אחר כך פירש רבינו שלמה בתשובה [ובתו' שם כל הסוגיא] שזו הבעיא היא אליבא דרבי מרינוס דאילו לפנים שם [דף נ"ד] שואל התלמוד ימי לידתה שאינה רואה בהן מהו שיעלו כו' ואין שיטת התלמוד לשאול בעיא אחת שתי פעמים בתוך הגמר' ונחלקו על זה אביי ורבא אליבא דר' מרינוס [שם דף ל"ז] אביי אמר כשם שאינה סותרת כך אינה עולה ואינו סובר כברייתא שם [דף נ"ד] שסוברת עולה ורבא אמר שסובר רבי מרינוס דדווקא אינה סותרת אבל עולה כבריי שם לפי זה אין לנו כח לפסוק כרבא מאחר שלא נחלקו כי אם בדעת רבי מרינוס וכן מוכיח לשון סותרת שהזכירו בדבריהם אבל לדעת עצמם יכולין לסבור שניהן דאין עולין או יסברו דעולי' כברייתא דס"פ בא סימן ובשאלתות דרב אחאי פוסק כרבא מפני שאין הלכה כאביי בשמועות אלא בי"על קג"ם וכן פסק רב סעדיה בחיבור טומאה וטהרה שיסד דעולים וכן דברי ר"ח ורב אלפס וה"ג וחולק רבינו יעקב על כולן ואומר שהלכה כאביי דאמר אין עולין דרב פפא שהוא בתראה סובר כן בפר' בא סימן (נדה דף נ"ד) ומפרש הברייתא שלשם שסוברת כן ואומר רבינו יעקב שלמ"ד של לידתה היא למ"ד של יע"ל קג"ם ולפי שכבר קדם סימן היו"ד לא אמר יע"י יאוש עד ימי שתיבת יע"ל נוחה יותר להזכיר בגירסא ועוד מדקדק רבינו יעקב בפ' המפלת (נדה דף ל') בברייתא דאשה טועה שאמר שם ש"מ ש"מ ש"מ מג' דברים ועוד היה יכול לומר ש"מ רביעי ש"מ ימי לידתה שאינה רואה בהן אין עולין לספירת זיבתה ומפר' שלכך לא חש לומר כן שלמדנו זה מתוך הברייתא מפני שזה פשוט לתלמוד אבל השלש דברים שלומד שם הם דבר חידוש ודוחה ר"י ראייה זו שלכך לא אמר זה הש"מ מפני שאין מחלוקת בדבר זה שלאביי לד"ה אין עולין ורבא נמי מודה דלרבי אליעזר [בפ' בנות כותים דף נ"ז] אין עולין ואותה ברייתא כר"א ולכך לא חש לאומרו ואדרבה קשה לפי' רבינו יעקב למה אין אביי עצמו מביא אות' ראייה דברייתא דטועה לדבריו ועוד שכל הקדמונים והגאונים וסדר תנאים ואמוראים פירשו דלמ"ד של יע"ל קג"ם היא למ"ד של לחי העומד מאליו ואע"פ כן נהגו בצרפת להחמיר כרבי' יעקב לומר שאין עולין הואיל והדבר יצא מפיו, גרסינן בנדה [דף ס"ח] אמר רבי יוחנן אשה לא תחוף בע"ש ותטבול למו"ש ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והילכתא אשה לא תחוף אלא בלילה קשיא הילכתא אהילכתא שאומר שם עוד שהילכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה ומתרץ לא קשיא הא דאיפשר הא דלא אפשר ופירש שם רבינו שלמה ותמה על עצמך היאך אשה חופפת וכו' כלו' בקושי התירו להרחיק טבילת' מחפיפתה אלא מפני שבעניין זה טוב יותר לחוף ביום שאם חופפת בלילה מתוך שתאבה לבעלה ממהרת ואין חופפת כראוי ופירש הא דאיפשר לחוף ביום כגון בימי החול חופפת ביום הא דלא איפשר לחוף ביום כי אם בלילה כגון שחל ליל טבילתה במו"ש שאם חופף ע"ש לא תהא סמוכה לטבילתה לכך חופפת ליל טבילתה במו"ש אפס במקום שאינה יכולה לחוף במו"ש כגון שאירע בו י"ט פסקינן שם כרב חסדא [בדף ס"ו] שאומר שם דהאשה חופפת בע"ש וטובלת במו"ש או בליל שני של י"ט שלאחר השבת ובשאלתו' דרב אחאי פרש' אחרי מות [בסימן צ"ו ובתו' שם בד"ה כך דף ס"ה כל הסוגיא] מפרש להיפוך הא דאיפשר לחוף בלילה לא תחוף אלא בלילה ולא ביום הא דלא איפשר לחוף בלילה כגון שהיה שבת או י"ט אז אינה חופפת בלילה ולפי"ז הפי' נשים שלנו שחופפות תמיד ביום הואיל ונכנסות שם בחמין בעוד היום גדול ושוהות שם עד הערב חשובה חפיפה זו כאלו היא בלילה לד"ה ורבי' יעקב מפרש שאין מדבר כלל בימי החול אלא כך הוא אומר במקום שאפשר לחוף במו"ש תחוף בלילה ולא תרחיק לחוף מע"ש אבל במקום שא"א לחוף במו"ש כגון שאירע בו י"ט אז חופפת בע"ש אע"פ שטבילתה בליל מו"ש או בליל שני בשבת שהוא י"ט ולכל הפירושים נשים שלנו שחופפו' ורוחצות בחמין עד הערב וטובלות בלילה מנהג כשר הוא, טוב ונכון הדבר לאש' החופפת מערב שבת וטובלת למו"ש שתרחץ מע"ש כל גופה וראשה וכשיהיה מו"ש תחמם קדירה גדולה מלאה מים חמין ותשפשף שם גופה בידים ותסרק גם ראשה עוד במסרק היטב ואם הוא י"ט במו"ש או הל טבילתה ליל שני בשבת והרי שני ימים טובים אירע באחד בשבת שאינה יכולה לרחוץ בחמין כלל ולא לסרוק כלל ראשה אז תרחוץ בחמין מע"ש ותחוף ותסרוק ותשמור עצמה בימים שבנתים בכל היכולת מכל טינוף ובליל טבילתה תנקר ותחצוץ שיניה בטוב מפני המאכל שאכלה בימים שבנתים שלא ישאר פירורין ולא בשר ולא עצם שאם היה שום דבר בין שיניה בשעת טבילת' יהיה חוצץ שאע"פ שאין צריך ביאת מים בשיניה מ"מ ראוי' לביאת מים בעינן [שם בדף ט"ו] שהרי מעשה היה בשפחתו של בית רבי שטבלה ומצאה עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת, בנדה [דף ס"ז] שוים רב ורבי יוחנן שנדה בין בזמנה כגון בשביעי בין שלא בזמנה כגון בשמיני ובתשיעי לא תטבול אלא בלילה בשביעי לא תטבול אלא בלילה מן התורה שהרי צריכה ז' ימים שלמים לילה ויום [כן הוא בפ"ת סי' ק"א וכן משמע בפרש"י שם] ובשמיני ובט' לא תטבול אלא בלילה משום סרך בתה פיר' שתהא בתה סבורה שהוא יום הז' ותעשה כך היא לעצמה ותטבול ביום הז' ואומר שם שהתקין רב אידי בר אבין בעיר נרש שיטבלו הנשים ביום הח' מפני פחד האריות וכן רב אחא בר יעקב בעירו מפני פחד הגנבים וכן רב יהוד' בעירו מפני הצינה וכן רב במחזוא מפני שומרי העיר המעלילי' על אותם ההולכים בלילות ואם לא כך היו כולם מצריכים לטבול בלילה [ע"ש בתו' בד"ה משום ותמצא מבואר] אע"פ שבימיהם היתה נוהגת חומרא דרבי זירא כדגרסינן התם אמר ליה רב פפי לרבא מכדי האידנא כולהו ספק זיבה שוינהו רבנן לטבלו ביממא והשיב לו שאין לעשות כן משום דר"ש ודבר זה בארנו למעלה, רבי' שמואל היה מצריך ללכת לטבול אחר חשיכה [בתו' דלעיל] ור"ת לא היה מצריך רק כשתשוב מן הטבילה יהיה חשיכה ומו' כתב שנכון להחמיר כרבי' שמואל משום סרך בתה שלא תאמר שאמ' מבעוד יום טבלה ורבי' משולם התיר בעיר שיש לחוש מפני גנבים או מפני שומרי העיר לחוף בערב שבת שהוא יום ז' שלה ולטבול למחרת ביום השבת שהוא יום השמיני שלה ואס' רבי' יעקב לעשות כן מפני שיש כאן שתי קולות קולא אחת לטבול ביום שיש לחוש לסרך בתה וקולא אחרת להרחיק החפיפה מן הטבילה ושתי קולות ביחד לא מצינו שיתיר התלמוד, האשה צריכה בשעת טבילה להרחיב ירכותיה שלא יגעו זה לזה ולא לגופה ולפשוט זרועותיה מעל גופה כדי שיכנסו המים בכל מקום כדברי ריש לקיש בנדה [דף ס"ז] אשה לא תטבול אלא כדרך גדילתה דתנן בנגעים האיש נראה כעודר וכמוסק זתים והאשה נראית כעורכת פת וכמניקה את בנה ובספרים בנדה [דף ס"ו] לא כתיב כעורכת אלא כאורגת אמנם פירש בערוך כי היכי דבעינן דרך גדילתה כשהיא בודקת לטהרה מנגעים ה"נ בעינן שתטבול דרך גדילתה לטהרות אבל לבעלה לא צריך ופירוש זה הדבר דרך גדילתה כמו דרך גידוליה כמו שרגילה להיות כשהיא הולכת כדמפרש והולך והמשנה מפרש בת"כ [תזריע פרשת נגעים פרשה ח'] לכל מראה עיני הכהן פרט לבית הסתרים מכאן אמרו האיש נראה כעודר בבית הסתרים וכמוסק בבית השחי כלו' צריך לכוף את עצמו כאלו הוא עודר כדי שיראנו הכהן ואם אין ראוי לראות בעניין זה טהור שאין צריך לכוף יותר שיתר על כן חשוב בית הסתרים וטהור וגם צריך לפשוט זרועותיו כמוסק זתים כדי שיראה הכהן בית השחי והאשה כעורכת פת לפשוט זרעותיה ולפסוק ירכיה כמקצת כדי להתחזק לערוך את הפת בחוזק וכמניקה את בנה לעניין להגביה הדד כאורגת בעמודים שמגבהת יד הימנית עד שמגלה בית השחי יתר על כן הוא בית הסתרים ואין קפידא אם אין מים באין שם רק שיהא ראוי לביאת מים שנינו במסכ' מקוואות נתנה שערה בפיה קרצה שפתותיה כלו' דחקה שפתותיה לא עלתה לה טבילה ואמר רבי יוחנן בנדה [דף ס"ז] עצמה עיני' ביותר פתחה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה שצריך ראוי לביאת מים ואמר רבא [שם בדף ס"ו] לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה אע"פ שאין צריכין לביאת מים צריך שיהו ראוין לביאת מים אמר רבא [שם] האשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטבול מפני שנבעתת לטבול ותמהר ולא תטבול יפה ומשום טעם זה אומר שם אשה לא תטבול בנמל מפני שנבעתת מהמון עם המתאספים שם [בדף ס"ז] ואבוה דשמואל הוה עביד מפצי לבנתיה פי' מחצלות לפורשם לצניעות שלא יראום בני אדם וימהרו לטבול כך פירש ר"ח [בתו' שם בדף ס"ו] והערוך [בערך כף] וכן אומר רבינו יעקב ולא גרסינן מה שכתו' שם בספרים ואע"ג דליכא השתא אימר ברדיוני נפל כלו' על ידי נדידה נפלו כי גירסא זו על מה שאומר שם [בדף ס"ו] נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה מפני השמנונית שעל ידיה ובספרים ישנים [בתו' שם ד"ה פתחה כל הסוגיא] ובפירוש ר"ה ובספר רב אלפס [בהל' נדה בשבועות] כתוב אחר פתחה עיניה ביותר וכו' ולית הילכתא ככל הני שמעתת' כי איתמר הני לטהרות אבל לבעלה לא כי הא דאמר ריש לקיש אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה ופירש בערוך כי היכא דבעינן דרך גדילתה כשהיא בודקת לטהרה מנגעה ה"נ בעינן שתטבול דרך גדילתה לטהרות אבל לבעל לא משמע דקאי אההיא דאשה לא תטבול אלא דרך גדילתה [שם] ואריבדא דכוסילת' ואנתנה תבשיל לבנה ואפתחה עיניה ביותר וכן גבי כלי חרס ונמל רבינו שלמה מחקה מפני שכל האמוראים שאמרו דברי' ההם היו בבבל שאין שם טהרות ועוד היה מקשה במה דברים אבל רבינו יעקב אומר כי אותה הגירסא היא בחיבור רב סעדיה ובה"ג וגם רבינו משה [פ"ט] כתבה ואין לשנותה וכן מצינו במסכת מקוואות דקאמר בפ"ב דהל' מקוואות ואלו חוצצין באדם וקחשיב בית הסתרים משמע דבעינן ביאת מים ממש ועל כרחך היינו לטהרות דאילו לבעל' לא בעינן ביאת מים ממש אלא ראוי לביאת מים כדאיתא בנדה [דף ס"ד] אמנם רואה אני בזה את דברי הרב ר"א שאומר דאף לגירסא זו אינו אומר לית הילכתא אלא בדיעבד אבל לכתחילה צריך ליזהר בכולן ואמר רבא [שם] דנידה טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול פעם אחרת ואם לאו צריכה לחוף ולטבול והא דאמרי' בחולין [דף י'] טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן בשעת טבילה יש להעמידה בשלא טבל סמוך לחפיפה ורבינו יעקב [כל הסוגי' בתו' פרק בתר' דנידה בד"ה אם דף מ"ו ובאשרי] תירץ שבמסכת חולין מדבר בגוף שאין שם חפיפה לכך צריך לומר ברי לי אבל במסכת נדה מדבר בראש שחפף ומביא ראייה שחפיפות אינה בגוף כ"א בראש מדאמר רבא [שם בדף ס"ו] אשה לא תחוף אלא בחמין ואפילו בחמי חמה תוכל לחוף משום דמשרו מזיא כך ראה מורי בפי' ר"ח ולא גרסינן אבל בקרירי לא משום דמשרו מזייא ודומה שר"ח רוצה לפרש משרו כעין שרויה כלו' שהשיער נהפך היטב על ידם עוד מביא ראיה גבי אבישי בן צרויה שהיה חופף ראשו וכן הלל שהיה חופף ראשו בשבת [דף ל"א] ובנזיר [דף כ'"ב] חופף ראשו ומפספס אבל לא סורק וכן לא יחוף ראשו באדמה [שם] עוד ראייה מהא דאמר בב"ק [דף פ"ב] גבי עזרא שתיקן חפיפה דאורייתא עיוני בעלמא דילמא מיקטר כלו' שנקשר השער ובא עזרא ותיקן חפיפה ומה שאומר בכתובות [דף י"ז] משחא דחפיפות' קאמר מר לשם מדבר בחטטין שבראש והרב רבי' שמחה כתב במחזיר ויטרי בשם רבינו שלמה כי חפיפה היא בכל הגוף מדאמרינן בנדה [דף ס"ה] גבי אשתו של ראש גולה שהיתה בכעס עם בעלה והלך רב נחמן לפייסה והיתה רוצה לדחות הטבילה עד למחר ואמר לה למה תמתיני עד למחר אטו עבדי חסרת דודי חסרת טשטקי חסרת ופירש רבינו שלמה טשטקי כסא לישב עליו במרחץ דודי להחם מרחץ ואם לא היה צריך לחוף אלא ראשה לא היה צריך כל זה אמנם ר"ח פירש דודי חסרת להחם בהן חמין ולהשליך במקוה מפני הצינה ואף לפירוש רבי' שלמה שפירש לרחוץ בחמין יש לפרש שלאחר שתעלה מן המים הצוננים תכנס בחמין להחם גופה וצשטקי פי' רבינו סעדיה מסרקות מ"מ נכון להחמיר לעשות חפיפה בבל הגוף ולסרוק ראשה במסרק פן נתקשרו השערות דא"ר הונא [שם בדף ס"ז] נימא אחת קשורה חוצצת שלש אינה חוצצות שתים איני יודע ורבי יוחנן אמר אנו אין לנו אלא אחת והלכה בר"י שהוא רבו וצריך להסיר כל גלד וכל מכה מעליה כדאמר רמי בר חמא [שם] האי ריבדא דכוסילתא פי' מכה של הקזה עד תלתא יומי לא חייצה שעדיין הגלד לח הוא מכאן ואילך חוצץ שנתייבש ונדבק בדוחק על הבשר ואפי' מצטער יסיר הגלד מעל המכה או אבעבועות שחין שעתה לא היה דעתו להסיר וקרוי אינו מקפיד מ"מ רגילות הוא להסיר הכל או ימתין עד שיתרפא ויוכל להסיר בקל כל זה פי' רבינו יצחק בתשובה אחת תניא בתוספתא דמקוואות [ספ"ו] הצואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר והטיט והבצק שתחת הצפורן אפי' כנגד הבשר הרי אלו חוצצין ופירש ר"ת [וכן הוא לקמן מ"ע כ"ז] בתשובה אחת שמדבר בטיט הדומה לבצק שנדבק מאד כגון טיט של יוצרים אבל לא בטיט אחר וצואה תדע שהרי תנן במס' מקוואות אלו שאין חוצצין לכלוכי צואה שעל בשרו וצואה שתחת הצפורן עוד אומר רבינו יעקב דאפי' בטיט ובצק אם יש ממנו כל כך מעט שאין מקפיד מיעוטו שאינו מקפיד אין חוצץ אמר מר עוקבא [בנידה דף ס"ז] ליפלוף שבעין ששנינו במס' מקוואות [פ"ט] שאינו חוצץ דווקא בלח אבל אם היה יבש חוצץ פי' ליפלוף ליחה לבנה קציא"ה בלע"ז ומה ששנינו במס' מקוואות [שם] ליפלוף שחוץ לעין חוצץ זהו מפני שסתמו יבש אבל אותו שבתוך העין סתמו לח ולא הוצרך לפרש זה בגוף המשנה ורבינו יעקב מפרש [וכן פירשו התוס' שם] שחוץ לעין חוצץ בין לח בין יבש אמנם לגירסא דגרסי' [שם] ה"מ לטהרות ליפלוף וריבדא דכוסילתא אין חוצצין לכל הפחות בדיעבד כאשר בארנו לעיל נהגו הנשים לחתוך הצפרנים קודם הטבילה מפני חששה של טיט ובצק שתחת הצפורן וכשאירע טבילה בחה"מ תחתוך צפורניה בשיניה או דרך שינוי דבמו"ק אמרינן [ד' י"ח וכל הסוגיא בתו' שם] דאין איסור לגלח הצפרנים במועד אלא בגנוסטרי פי' במספרים ושמ' ה"ה בסכין שגם בסכין רגילות הוא לגלחם או שפחתה גויה תגלחם לה וכן נכון לעשות דאע"ג דאמירה לגוי שבות במועד בכאן במקום מצוה מותר ויותר טוב בעניין זה משתעשה היא בעצמה ואם אין לה גויה תנקר בעצמה בטוב דטיט שתחת הצפורן ודייה אמנם רב אלפס [במ"ק] פסק דבח"ה מותר אף בגנוסטרי ומה שאוסר לשם זהו דווקא באבל ודבריו כתבתי בהל' חה"מ שנינו במקוואות [פ"י] חץ שהוא תחוב באדם בזמן שנראה חוצץ אם אין נראה טובל ואוכל בתרומתו ותניא בתוספתא [שם בפ' בתרא] אם קרם עליו העור ד"ה אינו חוצץ ומפרש רבינו יצחק שהחץ או הקוץ שמדברת בו הברייתא היה נראה אם לא היתה הקרימה של עור אבל אם הוא כל כך בעומק שאינו נראה אינו חוצץ אפי' בלא קרימה כדמשמע בהמשנה [שם] ואשה שהשתינה ומצאה דם בתוך מימי רגליה פסקו שמואל ורבי אבא כרבי יוסי שאומר בפ' האשה [דף נ"ט] שהיא טהורה והטעם הוא מפני שדם זה מן המקור לא בא אלא ממקום מי רגלים שם [דף ס"ה] ת"ר הרואה דם מחמת תשמיש פי' כגון שרואה דם לאחר תשמיש מיד או אחר זמן [מבואר שם דף י"ד] כדי שתרד מן המטה ותבדוק עצמה שבכך הוי חיוב אשם תלוי וכל שכן אם נמצא הדם על שלו כשפירש ממנה בזה העניין קרוי מחמת תשמיש הרי זו מותרת עוד לשמש פעם שנייה לאחר שתטהר ואם עדיין ראתה מחמת תשמיש מותרת עוד לשמש פעם שלישית ואם עדיין ראתה מחמת תשמיש אומרת הברייתא [שם בדף ס"ו] שלא תשמש עוד לזה הבעל אלא תתגרש ותנשא לאחר נישאת לשני וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושנייה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש אלא תתגרש ותנשא לשלישי נישאת לשלישי וראת' דם מחמת תשמיש משמש פעם ראשונה שנייה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק עצמה [שם] כיצד בודקת עצמה מביא שפופרת פי' קנה של אבר ופיה רצוף שיהא חלק ולא יסרט את הבשר ובתוכה מכחול ומוך מונח על ראשו אם נמצא דם על ראש המכחול בראש המוך בידוע שהוא בא מן המקור ואם לאו בידוע שהוא מן הצדדין ונאמנת אשה לומר מכה יש לה באותו מקום שממנה יוצאה דם פי' לטהרה שלא בשעת וסתה ותניא בתוספתא דנדה וכולן בודקים אותם בשפופרת חוץ מן הבתולה מפני שדמיה טהורים ומקשה התלמוד [שם כל הסוגיא בדף ס"ו] ותבדוק עצמה בביאה שלישית של בעל ראשון ומתרץ לפי שאין כל האצבעות שוות וחוזר ומקשה ותבדוק עצמה בביא' ראשונה של בעל שלישי ומתרץ לפי שאין כל כח הבעילות שוות ופירש רבי' שלמה שכן מקשה התלמוד מתחילה למה תתגרש מן הראשון אלא תבדוק עצמה ומתרץ לפי שאין כל האצבעות שוות ומאחר שמזה הטעם יכול להתירה לשני בלא בדיקה מוטב שתתגרש ותנשא לאחר עד שתתחזק בשלש אצבעות ולא השאר לראשון בשגגת כרת משמע לפירושו שאסור' לשמש עוד לבעל ראשון אפי' בבדיקה מאחר שהוחזקה לו ג"פ וגם יכולה למצא היתר לעצמה להתגרש ולינשא לשני בלא בדיקה וקשה לרבינו יצחק על זה דאם לראשון אסורה אף בבדיקה א"כ לבו של בעל שני ושלישי נוקפו ופורש ועוד מקשה רבינו יצחק לפירושו שמסתמא שכמו שקושיא שניה שמקש' התלמוד ותבדוק בביאה ראשונה של בעל שלישי ולמה מותרת לו בלא בדיקה ומתרץ לפי שאין כל הכחות שוות כמו כן מסתמא מקשה מתחיל' למה מותרת לשני בלא בדיקה הלא הוחזקה כבר ג"פ א"כ תבדוק עצמה תחילה ומתרץ אין חזקה של בעל ראשון קרויה חזקה לבעל שני דאין כל האצבעות שוות ואפי' ראתה לראשון מן המקור אולי לא תראה לשני אבל ודאי אם רוצה לבדוק את עצמה ולישאר לראשון הרשות בידה כמו שמותרת לבעלה שלישי ע"י בדיקה ומה שלא פי' התנא הבדיקה לאחר פעם שלישית של ראשון כדי שתשאר עמו כמו שפירש לבעל שלישי נראה דמשום עצה טובה דהשתא מותרת לשני בלא בדיקה מטעם ספק ספיקא שמא לא בא דם מן המקור אלא מן הצדדין ואפי' בא לראשון מן המקור שמא לא יבא לבעל שני דאין כל האצבעות שוות אבל אם היתה בודקת לראשון ותראה דם בראש מכחול שעכשיו נתברר שמן המקור בא לא תהא מותר' לשני מטעם שאין כל האצבעות שוות בלבד ולפי פירוש זה אם אוהבת בעלה הראשון ורוצה ליכנס בספק זה שתהא אסורה לכל אדם ועגונה כל ימיה אם תראה בראש המכחול הרשות בידה לבדוק עצמה תחת הראשון וכן משמע בתוספ' [דנדה] דמותרת לראשון בבדיקה ששונה שם עד כמה מותרת לינשא עד שלשה אנשים יתר מכאן אסורה לשמש עד שתבדוק ואינו מפר' שמביא' רביעית דראשון אסורה אף בבדיקה משמע שעיקר' נשנית להשמיענו היתר בלא בדיק' ועוד האריך ר"י בתשובתו להרב רבינו ברוך מריגנש"פורק ודווקא ברואה מיד לאחר תשמיש כשיעור שפירשתי בתחלת השמועה אבל אם ראת' לאחר זמן שפירשתי אינה אסורה לו בכך אפי' פעמים רבות אלא מותרת לו לאחר שבעה נקיים וטבילתה ואם יש רופא שסבור לרפאותה ולעצור הדם מלבא ע"י תשמיש טוב הדבר לנסות את הרפואה פעם ראשונה ושניה קודם שהוחזקה אבל לאחר פעם שלישית צריך להתיישב אם תוכל לסמוך על הרפואה ואפי' הוא רופא מומחה בדבר זה ולשמש אח"כ פעם רביעית פוסק רבינו יצחק [בתוס' דנדה בד"ה והילכתא דף ס"ח] דנדה שאירע טבילתה ליל תשעה באב אסורה לטבול ואין הלכה כאותה ברייתא דתניא בשבת [דף קי"א ובביצה דף י"ח] כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין בי"ה שהרי בתענית [דף י"ג] חולק רבי חנינא סגן הכהנים ואומר כדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אחת בשנה ואמרי' בירושלמי [דביצה] על זה הורה רבי לוי כחדא דרבי חנינא סגן הכהנים בנדה [דף ס"ו] אמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה ז' נקיים ואין חילוק בין גדולה לקטנה דכשם שגדולה רואה דם מחמת חימוד כן קטנה רואה דם מחמת חימוד ואם נשאת קודם הספירה החתן אסור לישן בחדר שהכלה שם אא"כ יש עמהם אחר באותו חדר כיון שעדיין לא בא מעולם אל אשה זאת אסור להתייחד עמה אולי יהא יצרו תוקפו ויבא עליה באיסור כדאמרי' בכתובות [דף ד'] שאם פירסה כלה נדה ולא בעל הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים גרסינן בנדה [דף ס"ז וכל הסוגיא תמצא שם מבואר בפרש"י] שאבוה דשמואל היה עושה לבנותיו מקוואות בימי ניסן ומפרש בשבת [דף ס"ה וגם שם מביא בפרש"י ובבכורות דף צ"ה ובנדרים דף מ'] שמא ירבו הגשמי' הנוטפין על הזוחלין הנובעים ותניא בת"כ [שמיני פ' י'] אך מעיין מיעוט לדרוש מעיין מטהר בזוחלי' פי' רבינו יעקב מכח ראיות וכן פירש בה"ג שמעיין מטהר אף כזוחלין וה"ה באשבורן אבל המקוה אינו מטהר אלא במים נחים באשבורן ולא בזוחלין וכיון דרבו נוטפים שהם מי גשמים והם זוחלין פסולי' למקוה ופוסק רבינו יעקב שאנחנו מותרין עתה לטבול בנהרות אף בימי ניסן אע"פ שהן זוחלין דאין לחוש לרבו הנוטפין דהא תניא בתענית [דף כ"ה] אין לך כל טפה וטפה שיורד מלמעלה שאין התהום עולה לקראתו טפחיים וכן אומר שמואל [שבת דף ס"ה] נהרא מכיפיה מיבריך כלו' עיקר מה שגדל הנהר גדל מסלע שלו וממקורו הוא מתברך ושאר דיני מקווה יתבארו בהלכות מקוואות [מ"ע רמ"ח] שנינו בפ' המפלת שאין צורת הוולד נגמרת פחות מארבעים יום אחד לזכר ואחד לנקבה הילכך המפלת בתוך ארבעים יום אינה טמאה לידה ואפי' ביום הארבעים הפילה ביום ארבעים ואחד מאחר התשמיש הרי זו ספק יולדת וטמאה שבועיים אפי' לא ראתה כיולדת נקיבה ואין לה ימי טוהר כלל, [שם בדף כ"ד] המפלת צורת אדם דקה ביותר ואינה נכרת יפה ה"ז תשב לזכר ולנקבה כלומר שיש לה חומר ימי טומאה דנקיבה וחומר ימי טהרה דזכר וזהו הנקרא שפיר מרוקם אבא שאול אומר [שם בדף כ"ה] איזהו שפיר מרוקם תחילת ברייתו של אדם כרשון כך גירסת ר"ת ור"ח והתוספ' [בתוס' שם] כלו' חגב דהכי מתרגמינ' סלעם רשונא ובסוטה [דף ס"ה] אומר אבא שאול שתחלת ברייתו מטיבורו ולא מראשו, [בפ' המפלת דלעיל כל הסוגיא] גוייתו כעדשה פי' רש"י הוא הגיד שתי עיניו בשתי טיפות זבוב מרוחקות זו מזו שני חוטמיו כשתי טיפי זבוב מקורבין זה לזה פיו מתוח כחוט השערה וחיתוך רגלים וידים אין לו נתבארה צורתו יותר מזה ועדיין אין ניכר בין זכר לנקבה אין בודקין אותו במים אלא בשמן שהשמן מצחצחו ומבי' קיסם שראשו חלק ומנענע באותו מקום מלמעלה למטה אם מסכסך בידוע שהוא זכר ואם ראה באותו מקום כשעור' סדוקה הרי זו נקבה ובכל אלו הרקימות של נפלים אין נותנים להם ימי טוהר עד שישעיר הולד כדמסקינן בנדה [דף כ"ד] חומרא גדולה ההמירו על עצמן בבבל ובא"י ובספרד ובארץ המערב היא ממלכת מרוק שאין נותנין דמי טוהר ליולדת כלל וכל דם שרואה בתוך מלאת סופרת לו ז' נקיים כמו אחר מלאת אבל בלונברדי"אה ואשכנז ואגפיה וצרפת וארץ האי בועלין על דם טוהר כדין התלמוד שחומרא דר' זירא [בנדה דף ס"ו ולעיל כמעט בתחילת המצוה] אינה אלא בדם טמא ולא ביושבת על דמי טהרה:
הנדה (א) מניין שנאמר בפרשת אחרי ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה והעונש כתוב בפר' קדושים ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה ערותה את מקור' הערה והיא גלתה את מקור דמיה ונכרתו שניהם מקרב עמם, ונדה (ב) נקראת כשדם יוצא מן המקור והוא הנקרא הדר בלשון משנה בנדה [דף י"ז] וע"י הדם טמאה שבעה שנ' בפרשת זאת תהיה ואשה כי תהיה זבה דם יהי' זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה [שם] חמשה דמים טמאין באשה והשאר טהורין ואלו הן האדום והשחור כקרן כרכום כמימי אדמה וכיין מזוג, האדום כיצד הוא עינו כעמוד ראשון [שם דף כ'] שיצא ראשון מדם הקזה של אדם נותן הדם בכוס ומקיף לו ורואה השחור עינו כעין הדיו היבש כקרן כרכום כיצד יביא כרכום [שם] לח בגוש אדמה שעליו ולוקח מן הברור שבו הקנה האמצעי שלו שכולו כמו קנה הוא ובכל אחד שלש קנים ובכל קנה וקנה ג' עלין ומקיף הדם לעלה האמצעי שבקנה האמצעי ורואה בו כמימי אדמה כיצד יביא אדמה מבקעת סכני [שם] וכיוצא בה שהיא אדומה ונותן עליה מים בכלי עד שיעלו המים על העפר כקליפת השום ואין שיעור לא למים ולא לעפר ומעכרם בכלי ומשער בהן לשעתו ובמקומן כשהן עכורין ואם צללו חוזר ומעכרן אמנם בתוספתא [דכירה] שנינו צללו לא יחזור ויעכרם פעם שנייה ותלמוד שלנו עיקר ארבע מראות הללו אם מראה הדם כמראה כל אחר מהן או עמוק מהן הר"ז טמא היה דיהה במראה הר"ז טהור כבר קפרא [שם בד' כ'] שהי' גדול מכל האמוראים החולקים עליו כיצד היה הדם שחור יותר יותר מן הדיו היבש הר"ז טמא היה פחות ממנו כגון שהיה מראהו כעין תאנה שחורה או כעין העורב הר"ז טהור וכן בשאר השלשה מראות ורבינו שמואל פירש בשחור עמוק ממנו טמא כגון שהוא לבן יותר ממנו כמראה חמה עמוקה מן הצל ובירושלמי [פ"ב דנדה] גרסינן שחור מקדיר טהור מצחצח טמא כיין מזוג כיצד [שם בד' כ"א] חלק אחד יין מן השרוני של א"י חי וחדש ושני חלקי מים היה מראה הדם עמוק ממנו או דיהה ממנו הר"ז טהור עד שיהא כמזג זה בלבד, דם הנדה ודם הזיבה ודם הקושי ודם היולדת ודם טוהר כולן דם אחד ומן המקור הוא בא דק"ל נדה [ד' ל"ה] כרב דאמר כולן מעיין אחד והתורה טמאתו והתור' טהרתו ובזמנים בלבד הוא שישתנה דינו ותהיה רואה דם זו טהורה וזו נדה וזו זבה כיצד כשתראה האשה דם תחילה או כשתראה בשעת ווסתה והוא העת שקבעה לנדתה הרי זו נדה כל שבעת הימים בין ראתה כל שבעה בין לא ראתה אלא טיפה ראשונה בלבד וטובלת לערב ומשמשת ראתה דם ביום השמיני ה"ז דם זיבה מפני שהוא בלא עת נדתה וכל דם ודם שתראה באותן הימים שבין ווסת נדה לווסת נדה הר"ז דם זיבה והל"מ [נדה ד' ע"ב] שאין בין זמן נדה לזמן נדה אלא אחד עשר יום בלבד כל שבעת הימים שנקבע לה ווסת בתחילתן הם נקראין ימי נדתה בין ראתה דם בין לא ראתה ומפני מה נקראין ימי נדתה מפני שהן ראויין לנדה וכל דם שתראה בהם תחשב לדם נדה וכל אחד עשר יום שאחר השבעה נקראין ימי זיבתה בין ראתה בין לא ראתה ולמה נקראין ימי זיבתה מפני שהן ראויין לזיבה וכל דם שתראה בהן דם זיבה יחשב והזהר בשתי שמות אלו שהן ימי נדתה וימי זיבתה כל ימי האשה מיום שנקבע לה ווסת עד שתמות או עד שיעקור הווסת ליום אחר תספור לעולם שבעה מתחילת יום הווסת ואחריהם אחד עשר יום ואחריהם שבעה ואחריהם אחד עשר יום ותזהר במניין כדי שתדע בעת שתראה דם אם בימי נדה ראתה אם בימי זיבה שכל ימיה של אשה כך הם שבעה ימי הנדה ואחד עשר יום שהן ימי זיבה אא"כ הפסיקה הלידה כמו שמוכיח שם [ד' ל"ז ול"ח] אשה שראתה דם בימי זיבתה יום אחד בלבד או שני ימים זה אחר זה נקראת זיבה קטנה ונקראת שומרת יום כנגד יום ואם ראתה שלשה ימים זה אחר זה הרי זו זבה גמורה והיא נקראת זבה גדולה ונקראת זבה סתם שנ' ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים מיעוט ימים שנים רבים שלשה אין בין זבה גדולה לזבה קטנה [במגילה ד' ח'] אלא ספירת שבעה והבאת קרבן שזבה גדולה צריכה לספור ז' נקיים וזבה קטנה אינה סופרת אלא יום אחד בלבד ואינה מביאה קרבן וזבה גדול' מביאה קרבן כשתטהר אבל לעניין טומאה ואיסור ביאה שתיהן שוות ותניא בת"כ [פ' מצורע] ולאיש אשר ישכב עם טמאה להביא הבא על שומרת יום כנגד יום כיצד ראתה דם בימי זיבתה בין שראתה דם בתחילת הלילה בין שראתה בתחילת היום הרי אותו יום כולו טמא וכאילו לא פסק הדם מעת שראתה עד ששקעה החמה ומשמרת כל הליל' ואם לא ראתה כלום בלילה משכמת למחר וטובלת לאחר הנץ החמה כדתנן במגילה [דף כ'] וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה ומשמרת כל היום כולו אם לא ראתה כלום הר"ז יום א' טהור כנגד היום הטמא והרי מותרת לבעלה לערב ראתה דם גם בשני בין בלילו בין ביומו אחר שטבלה הרי היום השני טמא ומשמרת כל ליל שלישי ואם לא ראתה משכמת למחר וטובלת אחר הנץ החמה ומשמרת כל היום כולו ואם לא ראתה כלום הר"ז יום אחד טהור כנגד שני ימים טמאים ומותרת לבעלה לערב ראתה דם גם ביום ג' בין בלילו בין ביומו הרי זו זבה גדולה מאחר ששלשת הימים רצופים כדמוכח נדה [דף נ"ד] וצריך לספור שבעה ימים טהורים בלא דם שנ' וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר וטובלת ביום השביעי אחר הנץ החמה והרי היא מותרת לבעלה לערב וביום השמיני מביאה קרבנה שתי תורים או שני בני יונה [כל הסוגיא בדף ע"ב] האשה שראתה דם יום אחד עשר לבדו אינה צריכה שימור יום המחרת אלא מותרת באותו יום עצמו לערב אבל מד"ס צריכה שימור ואם ראתה יום עשירי צריכה שימור לר' יוחנן יום אחד עשר כנגדו מן התורה אבל אם ראתה יום עשירי ויום י"א שעכשיו כלו ימי זיבה ומתחילין ימי נדה צריכה שימור יום שנים עשר לרבי יוחנן מן התורה וי"א מד"ס מאחר שעברו ימי זיבה וכן מוכיח שם [דף נ"ד] זבה קטנה שטבלה בלילה של יום השימור [שם בדף ע"ב] או זבה גדולה שטבלה בליל שביעי כאלו לא טבלה והרי היא כנדה שטבלה בתוך שבעה וכל אלו החילוקין של נדות וזבות מפורשים [שם] לרבי אליעזר בן עזריה הל"מ ולרבי עקיבא מן המקראות זבה שספרה ששה ימים נקיים ובשביעי ראת' דם אפי' סמוך לשקיעת החמה סתרה הכל וחוזרת למנות מאחר היום הטמא שבעה ימים נקיים [בנדה ד' ל"ג ולקמן מביא כל הסוגיא] פלטה שכבת זרע בתוך ימי הספירה סותרת יום אחד מפני שהיא כזב שראה קרי שסותר יום אחד שם (ג) [דף ל"ב ודף ס"ד] דרשו רבותינו מריבוי המקרא שאשה בת יום אחד מטמאה בנדה ובת עשרה ימים מטמאה בזיבה ונדה וזבה שוין לעניין בחכ"ם סימן בבשרה חרדל כרת מקוה פי' בבשרה שכל הנשים מטמאות בבית החיצון [במשנה דנדה דף מ' ובגמ' בדף מ"א] אע"פ שלא יצא הדם חוץ לרחם שכותלי בית הרחם העמידוהו ושתיהן מטמאין כעין החרדל ובפחות מכן ושתיהן בכרת ושתיהן כשירה טבילתן במקוה כדתניא בתוספתא דמס' זכים [דפ"ג] חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים והזבה אפי' במי מקוה [בכמה מקומות וכן כל הסוגיא במיימו' פ"ד דהל' איסורי ביאה] אחד הבא על הנדה כל שבעת הימים ואפי' לא ראתה אלא יום ראשון ואחד הבא על היולדת זכר כל שבעה או יולדת נקבה כל ארבעה עשר או על הזבה כל ימי זובה וספירתה הכל בכרת שנ' בנדה שבעת ימים תהיה בנדתה ובזבה נאמר כל ימי זוב טומאתה בימי נדתה תהיה טמאה היא וביולדת נאמר כימי נדת דוותה תטמא ונא' וטמאה שבועיים כנדתה בד"א שהטומאה תלויה בימים בשטבל' במי מקוה אחר הימים הספורים אבל נדה זבה ויולדת שלא טבלו במי מקוה הבא על אחת מהן אפי' אחר כמה שנים חייב כרת שבימים וטבילה תלה הכתוב שנא' ורחצו במים זה (ד) בניין אב לכל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבול ועוד דרשו רבותינו בשבת [דף ס"ד] שבעה ימים תהיה בנדתה בנדתה תהא עד שתבא במים ומכאן לטבילת נדה מן התורה ורב היי גאון פירש שלמדנו טבילה לנדה מן התורה בק"ו ממגעה שנ' והנוגע במשכבה ירחץ במים ורבי' יעקב מפרש שלמדנו מכלי מדין שנ' שם אך במי נדה יתחטא ודורש בע"ז [דף ע"ה] במים שהנדה טובלת בהם ובדברי הקבלה כתוב ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד לחטאת ולנדה אמרי' ביומא [דף ו'] ובפסחים [דף צ'] כל חייבי טבילות טבילתן ביום ואפי' בועל נדה טבילתו ביום חוץ מן הנדה והיולדת שהרי הוא אומר בנדה שבעת ימים תהיה בנדתה השבעה כולן כנדה וטובלת בליל שמיני וכן יולדת זכר בליל שמיני וכן יולדת נקבה בליל חמשה עשר שביולדת נאמר וטמאה שבועיים כנדתה כל השבועיים כנדות כל שאמרנו בנדה ובזבה וביולדת בד"א בימים קדמונים שהיה ב"ד הגדול מצויין והיו שם חכמים גדולים שמכירין את הדמים אם נולד להם ספק בראיות או בימי נדה וזיבה יעלו לב"ד הגדול וישאלו כמו שהבטיחה תורה עליהם שנא' כי יפלא ממך דבר בין דם לדם בין דם נדה לדם לידה ולדם זיבה ובאותן הימים היו בנות ישראל נזהרות ומשמרות ווסתותיהם וסופרות תמיד ימי נדה וימי זיבה וטורח גדול יש במניין הימים ופעמים רבות יבאו לידי ספק שאפי' ראתה הבת דם ביום הלידה מאותו היום מתחילין לה למנות ימי נדה וידי זיבה כמו שבארנו [במצוה זו] ולפיכך לא תטמא הבת בזיבה עד עשרה ימים שאם ראתה דם ביום שנולדה הר"ז נדה שבעה ושלשה ימים סמוך לנדתה הרי עשרה ימים הנה למדת שמתחילת ראייה מתחלת למנות ימי נדה וימי זיבה כל ימיה ואפי' ראתה והיא קטנה ובימי חכמי התלמוד נסתפק דבר זה בראיית הדמים כדאמרינן בנדה [דף כ'] שרבי זירא ורבא לא היו רואים דם ונתקלקלו הווסתות לפי שלא היה כח בכל הנשים למנות ימי נדה וימי זיבה ולפיכך החמירו חכמים בדבר וגזרו שיהא כל ימי האשה כימי זיבתה ויהיה כל דם שתראה ספק דם זיבות עוד אמר ר' זירא [דף ס"ו] שמהיום ההוא בנות ישראל החמירו על עצמן חומרא יתירא על זו ונהגו בכל גליות ישראל שכל בת שתראה דם אפי' לא ראתה אלא טיפת דם כחרדל בלבד ופסק הדם סופרת לה שבעה נקיים מלבד יום שפסקה בו בין שראתה בעת נדתה בין שראתה בלא עת נדתה בין ראתה יום אחד או שנים או השבעה כולן או יותר משיפסוק הדם סופרת שבעה ימים נקיים כזבה גדולה וטובלת בליל שמיני וכן היולדת בזמן הזה הרי היא כיולדת בזוב וצריכה שבעה נקיים, יום שפוסקת בו אינו ממניין השבעה שהרי שנינו [דף ל"א ועי' בדף ל"ב] הכותים מטמאים משכב התחתון כעליון ומפרש הטעם [בדף ל"ג] משום דיום שפוסקת בו סופרתו למניין שבעה, גרסי' בנדה [דף ס"ז וכל הסוגיא בתוס' שם] א"ל רב פפי לרבא מאחר שכל הנשים בספק זבות למה אינן טובלות ביום א"ל משום דר"ש דתניא אחר תטהר אחר אחד לכולן שלא תהא טומאה מפסקת בנתיים [פירשו רש"י דף ל"ג] ר"ש אומר אחר תטהר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק פי' רבי' שלמה [דף ס"ו] שאומר ר"ש שאסור לטבול ביום שמא תבא לידי ספק שמא תשמש מטתה ויהא בספק שמא תראה דם ביום זה אחר הטבילה ונמצאת זבה למפרע וכן פירש רבינו יעקב בתשובתו אל רבינו משולם אבל רבינו משה פי' [בפ"ו דאיסורי ביאה אבל צ"ע דבסוף פי"א ובהגהתו שם משמע שהפי' בהיפך] שאסורה לשמש עד הערב שמא תבא לידי ספק וכן משמע בנדה בהלכה של טועה שאומר שם [בדף כ"ט] ביום אחד ועשרים יום למה אינה משמשת ומפרש משום דר"ש וכו' משמע דאתשמיש עומד דאילו הטבילה מצריך אותו תנא לעשות משום טבילה בזמנה מצוה כמו שמוכיח שם וקשה לפירושו מהו שמא תבא לידי ספק הלא בששמשה כבר באת לידי ספק אולי תראה ועוד שאף חכמים לא נחלקו שאסורה לשמש כמו ששנינו [בדף ע"ב] שהאשה ששמשה אחר הטבילה של אחר הנץ החמה ששומרת יום כנגד יום עושה שזו תרבות רעה ומגעתה ובעילתה תלוייה ועוד בנדה [דף ס"ו] באותה שהבאתי מביא דברי ר"ש על הטבילה וצריך לפרש אותה דהמפלת [בדף כ"ט] כן שאומר שם שהואיל ויש ספיקות רבות בעניין הטועה תהא מותרת אף לשמש ומשני הא מני ר"ש שמחמיר בספק ולכן בטועה התשמיש לכל הפחות אסור אבל בטבילה מודה ר"ש בעניין הטועה שהיא מותרת הואיל ויש בה ספקות רבות וגם מוכיח שם שעושה ל"ה טבילות בלא תשמיש כמו כן אין לחוש אם עושה גם טבילה זו, הלכה (ה) למעשה הוא שהאשה ביום שפוסקת בו מלראות תלבש בגדים לבנים נקיים מכתמי' קודם שיהיה לילה ותתחיל לספור למחרת שבעת ימי ספירתה וכל ז' ימי ספירתה צריכה ליקח בגד פשתן נקי ולבן או מוך ולהכניסו באותו מקום בעומק ולחורין ולסדקין שכן מוכיח בנדה [דף ה'] שאומר שם כשהיא ממהרת אינה מכניסתו לחורין ולסדקין ולהוציאו ולראות אם ניכר בו שום אדמומית וכן עושה שחרית וערבית בשחר כשעומדת ממטתה וערבית כשהולכת לבית הכנסת קודם שיהא לילה ואם שכחה ולא בדקה עצמה כי אם יום שפסקה בו לערב ולמחרת שהוא יום ראשון של ספירה בדקה עצמה שחרית וערבית ולא בדקה עצמה עד יום השביעי כמו כן שחרית וערבית מותרת וטובלת בלילה וטהורה כדתנן [בדף ס"ה] הזב והזבה שבדקו עצמן יום ראשון ומצאו טהור ויום השביעי ומצאו טהור ושאר הימים לא בדקו ר"א אומר הרי אלו בחזקת טהורין רבי עקיבא אומר אין להם אלא יום שביעי בלבד [בדף י'] פוסק שמואל כרבי אליעזר בארבע וזו אחת מהן אבל אבל אם בדקה יום ראשון ויום שמיני בלבד ולא ביום השביעי בזה נחלקו רב ור"ח [בדף ס"ט] ואליבא דר"א שרב מתיר הואיל ובדקה מתחילתן של ז' אע"פ שלא בדקה בסופן ור"ח אוסר הואיל ולא בדקה בסופן ואומר שם שכמו שמתיר רב תחילתן אע"פ שאין סופן כך מתיר סופן אע"פ שאין תחילתן כלו' שבדקה עצמה יום שביעי ולא בדקה יום ראשון והואיל ולא נתברר הלכה כדברי מי ראוי להחמיר כדברי ר"ח שלא יהא יותר מחמשה ימים בין בדיקה לבדיקה מלבד יום שפסקה בו שצריכה לבדוק לערב כדי להפריש בטהרה ואם בדקה עצמה לערב של יום שפוסקת בו כדי להפסיק בטהרה ולמחרת שהיא יום ראשון לא בדקה וגם ביום הז' לא בדקה עד יום השמיני בזה אפי' רב מודה שאינו מועיל כלום שהרי אין כאן לא תחילתן ולא סופן ובספר חפץ פוסק רב ור"ח הלכה כרב ומ"מ מאחר שאין זה פסק מבורר ראוי להחמיר בדבר וכל אותן הימים שהיא טמאה אסורה ליגע בבעלה אפי' באצבע קטנה כדאמרי' בשבת [דף י"ג] שאמר אליהו לאשה שמת בעלה בחצי ימיו בימי נדותיך מהו אצליך אמרה לו ח"ו אפי' בעצבע קטנה לא נגע בי ואפי' ליתן מידו לידה את המפתח או חפץ אחר היה רבי' שלמה נזהר [בתו' שם] אע"פ שמתוך ההלכה לא למדנו אלא הושטת כוס של יין שהוא דבר של חבה שאסור מיד ליד כדאמרינן בפ' אע"פ [כתובות דף ס"א ושם כל הסוגיא בתו'] רבא מנח ליה אבי סדיא רב פפא לשרשיפא הוא ספסל, בכתובות [דף ס"א] אמר רב הונא כל מלאכות שהאשה עושה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת כוס כשהכוס בידו והצעת המטה בפניו והרחצת פניו ידיו ורגליו ובסדר אליהו [פ"ק דשבת וגם כל הסוגיא בתו' שם] שכתוב שם שאמר לה שמא הבאת לו את הפך שמא הבאת לו את השמן ונגע ביך פי' שע"י כך נגע ביך כדמשמע הלשון וגם שמן לסיכה הוא דבר חיבה, וכל חומר שיש לאשה ביום שרואה כך יש להחמיר בימי ליבונה שלובשת בגדי' לבני' וסופרת שבעה נקיים ואפי' אחר הספירה אסורה לבעלה עד שתטבול ככל חומר ימים שרואה וכמעשה דאליהו [דלעיל] שאמר לאשה בימי ליבוניך מהו אצליך ואמרה לו אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר אך שסינר היה מפסיק בינו לביני ונענש אותו חסיד ומת, דרשינן בשבת [שם] המקרא שנ' אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא קרב מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגד' אסור אף אשה נדה אסורה לישן עם בעלה במט' אחת אפי' הוא בבגדו והיא בבגדה גם אסור לבעל לאכול על השלחן שאשתו אוכלת עליו כשהיא נדה אא"כ יש שם שום שינוי לחם או קנקן בין קערה שלו לקערה שלה כמו ששנינו [בשבת דף י"א] לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה וגם שם [דף י"ג] מדמה דבר זה לשני בני אדם שמכירין זה את זה שאסורים לאכול על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה אא"כ יש ביניהם שינוי והפסק להכירא ואינה מוזגת לו את הכוס ואינה מצעת לו את המטה בפניו ואינה מרחצת לו פניו ידיו ורגליו אפי' בשפיכות מים שאינה נונעת בו כדאיתא בכתובות [דף מ"א], האשה (ו) שאמרה לבעלה טמאה אני ואח"כ אמרה לא כי טהורה אני בזה אומר שם [דף כ"ב] שאינה נאמנת לומר משטה הייתי בך בתחילה וצריך הבעל לפרוש הימנה עד שתספור או מחמת טעות או מחמת שלא היתה בריאה ולא היה בה כח לתשמי' נאמנת ומותרת לבעלה מיד גרסי' (ז) בירו' [שם] שמואל רצה להזקק לאשתו אמר' לו טמאה אני למחרת אמרה לו טהורה אני אמר לה אתמול טמאה שמירון טהורה בתמיה פי' שמירון אחר המתנה מועטת כמו ואביו שמר את הדבר אמרה לו אתמול לא היה בי כח הנה דברנו ביודעת שיש שראתה דם אבל מצאת כתם בחלוקה או בסדינה אם יודעת שיש לה חבורה או גרב שאם היתה מסירה הגלד והקליפה היתה מוציאה דם טהורה דתולה כתם זה בזה או בבנה או בבעלה ששכבו עמה או אשה אחרת ויודעת שיש להם מכה או גרב שיכולה להוציא דם ע"י הוצאת הקליפה כמו כן טהורה דתולה בהן ואע"פ שעתה אינו מוציא דם מ"מ שמא חפפו וגררו את עצמן עד שהוציאו דם בלא ראות או נתעסקו בצפור או בבשר אדום או שישבה בצד העסוקין בהן שיכולה לתלות בהן שמשם בא הדם תולה בהם וטהורה ואפי' הכתם גדול מפני שאיסור כתמי' מד"ס שנ' דם יהיה זובה בבשרה ולא כתם הלכו בהן להקל. ואם אין מכה ולא גרב לא בה ולא באחר ששוכב עמה וגם לא נתעסקה בדבר אדום אם הכת' גדול כגריס של פול ועוד טמאה דמאיזה מקום בא אם לא מן המקור ואם הכתם פחות מכגריס של פול ועוד הוא חצי פול ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר תולה במאכול' ואע"פ שלא הרגה מאכולת תולה בה וטהורה שאין לך מטה ומטה שאין בה כמה טיפי דמים ואם באת להחמיר בזה לא תמצא אשה שטהורה לבעלה לכך עד כגריס תולה בדם מאכולת היא פרעוש וכנה וטהורה כל זה שנינו בנדה [דף י"ד] וכן הלכה וכן אומר [בדף נ"ח כל הסו' מתחילה ועד סוף] שצריך כגריס ועוד להוציא מספק דם מאכולת וכן סוברים רב חסדא ור' חנינא ור' ינאי ורבי אבהו [דף נ"ח ונ"ט] וכן הלכה ומכאן אני סותר מה שכתב בס' התרומה [סי' צ"ב] דדווקא פחות מכגריס תולה ומה שאמרנו שהכתם הנמצא בחלוק או בסדין טהור עד כגריס ושיעורו תשע עדשות ג' על ג' והטעם לפי שתולה במאכולת אין חילוק בדבר בין יהא כתם עגול בין יהא משוך וארוך טהורה אם אין בה כגריס ואפי' לר' אליעזר בן צדוק שאומר בנדה [דף נ"ח] משוך בכל שהו טמא ופוסק שם שמואל [בדף נ"ט] כמותו זהו דווקא אם נמצא על עד שבדקה בו אבל בכתם הנמצא בחלוק ובסדין אפי' משוך טהור עד כגריס ומביא ראייה רבי' יצחק לדבר זה מדתניא בתוספתא [דנד' וכן מביא בס"ת דלעיל] ראב"צ אומר משוך טמא בכל שהוא מפני שהוא דם הקינוח משמ' שמאחר שנ"ט לדבריו מפני שהוא דם הקינוח שהכתם הנמצא בחלוק ובסדין טהורה גרסי' בנדה [דף נ"ח] עיר שיש בה חזירים אין חוששין לכתמים פיי רבי' שמואל [בתו' שם] ואפי' יותר מכגריס ואפי' למטה מן החגו' ואפי' אין לה מכה שיכולה להגלע ולהוציא דם אמנ' אין מנהג להקל כל כך בכתמים אלא במקום שיש הוכחה שעברה ביניהם, עוד שם [בדף נ"ז] בדקה (ה) קרקע עולם וישבה עליו ומצאה דם טהורה דכל דבר שאין מקבל טומאה לא גזרו עליו משום כתמים והוא הדין אם נמצא דם על בית הכסה שישבה עליו שם [דף נ"ט] שלש נשים שלבשו חלוק אחר זו אחר זה ואח"כ נמצא עליו כתם וכן אם ישנו במטה אחת כאחת ונמצא דם תחת אחת מהן כלן טמאות [שם] והאשה שהשאילה חלוקה לנדה בין לישראלית בין לגויה תולה בה [בדף נ"ט] [שם] השאילתו לבעלת הכתם אין תולה בה, אסור לאדם שיבא על אשתו סמוך לווסתה שמא תראה דם בשעת תשמיש שנ' והזהרתם את ב"י מטומאתם וסמיך ליה והדוה בנדתה כדגרסי' בנדה [דף ס"ג] וכמה אמר ר' יהודה עונה או יום או לילה זו היא עונה ואם היה דרכה לראות ביום אסורה לשמש מתחילת היום ואם היה דדכה לראות בלילה אסורה לשמש מתחילת הלילה עבר ווסתה ולא ראתה אסורה לשמש עד שתעבור עונת הווסת כיצד היה דרכה לראות בשש שעות ביום אסור לשמש בתחלת היום עברו שש שעות ביום אסור לשמש עד הערב ואם היה דרכה לראות בלילה בשש שעות ועברו ולא ראה אסורה לשמש עד שתזרח השמש כן מוכיח שם [בדף דלעיל] בעניין שפוסק הלכה כר' יהודה גרסי' ביבמות [דף ס"ב] היוצא לדרך חייב לפקוד את אשתו אמר רבא לא נצרכה אלא אפי' סמוך לווסת, אותה פקידה אינה בתשמיש שדבר זה אסור כאשר בארנו אלא בדברי רצוי ופיוסים ואין חוששין שמא יבא עליה אמנם רבי' שמשון איש ירושלם [בתו' שם כל הסוגיא] כתב ביבמות שאותה פקידה בתשמיש ממש שכן משמע הלשון וקסבר כמאן דאמר בנדה [דף י"ו] ווסתות דרבנן וכוותיה קי"ל כמו שפוסק בשאלתות פ' אחרי מות ומדווסתות דרבנן סמוך לווסתה נמי דרבנן ובשעה שיוצא לדרך אוקמוה אדאורייתא שאם בדברים רוצה לומר אפי' באשתו נדה היה מותר ואע"פ כן המחמיר תע"ב שנינו בנדה [דף י"א וע"ש גם בדף ד'] שהאשה צריכה לבדוק עצמה פעמים ביום בשחרית ובין השמשות ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה ובגמ' [שם] אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא באשה עסוקה בטהרו' שמתוך שצריכה בדיקה לטהרו' צריכה בדיקה גם לבעלה אבל אם אינה עסוק' בטהרות אינה צריכה בדיקה לבעלה ואומר שם מאי קמ"ל תנינא [שם] כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן אי מהתם הייתי אומר באשה שיש לה וסת קמ"ל שמואל אפי' באשה שאין לה ווסת ומקשה [בפ"ק דף י"א] והא אמרה שמואל הדא זמנא דאמר רב ירמיה בר אבא אמר שמואל אשה שאין לה ווסת אסורה לשמש עד שתבדוק והעמדנוה [שם בדף י"ב] דווקא בעסוקה בטהרות ומתרץ [בדף י"א וע"ש בתו'] חדא מכלל חברתה איתמר ואומר שם תניא נמי הכי בד"א לטהרות אבל לבעלה מותרת בד"א כשהניחה בחזק' טהורה אבל הניחה בחזקת טמאה לעולם היא בטומאתה עד שתאמר לו טהורה אני [בתו' שם כל הסוגיא] ומסתמא זאת הברייתא מדברת אפי' באין לה ווסת שהרי לא מצא התנא חילוק להחמיר כי אם בהניחה בחזקת טמאה ואע"פ שיש ברייתא לפנים [שם בדף י"ב] שמחלקת כעניין זה אבל אם הניחה בחזקת טמאה וכו' ומעמיד אותה שם דווקא ביש לה ווסת ואין חושש לחלק באין לה ווסת והניחה בחזקת טהורה יש לפרש ששם משמיענו חידוש שבין ערה בין ישנה צריכה שתאמר טהורה אני אבל הניחה בחזקת טהורה אפי' אין לה ווסת אם היא ערה ותבעה לתשמיש אינה בחזקת טמאה דכיון דתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו אפי' לטהרות כמו שאומר שם [בדף י"ב ועיין גם שם בתו'] שמאחר שתבעה ומרצה אותה אם ראתה היתה נזכרת ואומרת לו ועוד יש לפרש דהכא סמיך ארישא דברייתא אחרת השנויה בתוספתא [בפ"ג דנדה ובן בתו דלעיל] מעוברת ומניקה שראתה דם בועלה טהור למפרע וכל אשה שיש לה ווסת ושאר כל הנשים פי' שאין להם וסת טמאות במגע פירוש לטהרות וטהורות לבעליהן, גרסי' שם [דף י"ו] אמר ר' זירא בעל נפש כלו' אדם חסיד לא יבעול וישנה פי' בלא בדיקה רבא אמר בועל ושונה בלא בדיקה שאין צריך בדיקה כי אם לטהרות ואומר שם תניא נמי הכי בד"א לטהרות וכו' כמו שבארנו למעלה מכל אלה יש ללמוד שאשה אינה צריכה לבדוק את עצמה לא שחרית וערבית ולא בין השמשות ולא בשעת תשמיש ואפי' אין לה ווסת וכן כתב מורי במסקנא, גרסינן בנידה [דף ט"ו] אשה שיש לה ווסת בעלה מחשב ימי ווסתה ובא עליה ואומר בירו' [שם] הדא אמרה שאסור לאשה לעמוד בימי טומאתה אלא יש לה לטבול מיד וכן ראיתי גיסי ר"ש ברבי שמשון שהיה מנהיג לבתו לטבול אף בחורף בזמנה אע"פ שאין בעלה בעיר, אמר בשבועות [דף י"ז] אדם שהיה משמש מטתו עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי לא יפרוש מיד בעוד שהוא בקושיו שהרי יציאתו הנאה לו בביאתו ואם פירש והוא בקושי חייב כרת כמי שבעל נדה והוא הדין לשאר עריות אלא כיצד יעשה [שם בדף י"ח] נועץ צפורני רגליו בקרקע ושוהה ומזדעזע ומפנה לבו בפחד ורתת גדול עד שימות האבר ואח"כ נשמט ממנה גרסינן בנדה [דף ל"ג] בעי רמי בר חמא פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה רואה הויא וסתרה או נוגעת הויא ולא סתרה אמר רבא לפום חורפא שבשתא נהי דסתרה כמה תסתור שבעה דיה כבועלה שאין קרי סותר בזיבה רק יום אחד ואם תאמר שתסתור יום א' ואם תאמר שתסתור יום אחד ואחר תטהר אמר רחמנא שלא תהא טומאה מפסקת בנתים והשיבו רמי בר חמא וליטעמיך גבי זב נמי היכי סתר יום אחד לטהרתו אמר רחמנא שלא תהא מפסקת טומאה בנתים אלא מאי אית לך למימר שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם ה"נ שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם ואומר ר"י [בתו' שם] שרבא קבל דברי רמי בר חמא וכן משמע מתוך פר"ח שפי' דבעיא דרמי בר חמא לא איפשיטא ועוד דשם [דף מ"ב] סוברים אביי ורבא ורב יוסף דרואה הויא וסתרה הילכך למדנו הלכה למעשה שהאשה ששמשה בלילה וראתה למחרת דם או כתם צריכה להמתי' שש עונו' שלמות כרבנן דשבת [דף פ"ו ועי' בתו' נדה דלעיל ובאשירי שם ג"כ כל הסוגיא] שהם שלשה ימים שלימי' לילה ויום שמא בכל יום תפלוט שכבת זרע והוי סותרת יום הפליטה לפיכך אם שמשה במו"ש וראתה בו ביום אינה מתחלת לספור עד יום ה' בשבת ובערב ד' תבדוק עצמה כדי להפסיק בטהרה ותלבש חלוק לבן או תרחץ במים הכתם ותתחיל לספור מליל חמישי ואילך ותבדוק עצמה כל ימי הספירה שחרית וערבית ותרחץ ביום ד' בחמין שהוא יום שביעי ותטבול בליל חמישי ומותר' ואם רצת' להתחיל לספור למחרת ראיית הדם או הכתם אם תרחץ בחמין ותקנח עצמה יפה במטלית או במוך שתכניס באותו מקום להסיר שכבת זרע אז תוכל להתחיל לספור למחרת וכן מוכיח בפ"ח דמקוואות ששנינו שם האשה ששמשה וירדה וטבלה ולא כבדה הבית כאילו לא טבלה משמע דקודם טבילה יכולה לכבד ולקנח וכענין זה מסתמא מדבר ביבמות שאומר שם [דף ס"ט] גבי משמשת שאם מת בעלה טובלת ואוכלת בתרומה לערב בנדה [דף מ"א] אמרינן דכי כתיב ורחצו במים וטמאו עד הערב מדבר בהטבילוה במטה ולא נתהפכה אבל נתהפכה כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה דא"א שלא תפלוט בודאי ומוכיח שם דווקא הטבילוה במטה ונתהפכה ודאי פולטת אבל אם הלכה ברגליה אין כאן ודאות אלא הדבר בספק אם תפלוט [בספר התרומה סימן כ"ה] ומה שאין מעמיד שם המקרא ע"י קינוח ורחיצ' שזה מועיל כאשר בארנו מפני שמשמעו' המקרא משמע שבלא עשיית שום מעשה טובלת וטהורה לערב, אדם הנושא את הבתולה הלכה אע"פ שראתה דם מתחילת הבעילה לא יחוש אלא יגמור כל ביאתו ואחר כך יפרוש שכך סוברים רבי ינאי ורבי יוחנן בירושלמי ובנדה [דף ס"ה] פוסקין כן רב ושמואל ומאחר שצריך לפרוש מחמת הדם תתנהג בהמתנת שש עונות לפליטה ובספירה ככל אשר בארנו למעלה, [שם דף ל"ו] מעוברת שהתחילה להצטער ואחזתה חבלי לידה והתחיל הדם לצאת קודם שתלד אותו הדם הוא הנקרא דם הקושי והיאך דינו אם בא בימי נדתה הרי הוא דם נדה והר"ז טמאה נדה ואם בא בימי זיבה הר"ז טהורה שנא' בזבה דם יהיה זובה בבשרה ודורש [שם] זובה מחמת עצמה ולא מחמת וולד ובלבד שתלד וולד חי [היינו כרבא דנדה דף ס"ו] אבל אם הפילה אין קושי לנפלים [שם] אמר רבא שאם הפילה אשה נפל ואינה יודעת אם ראתה אם לאו טמאה שא"א לפתיחת הקבר בלא דם ובפ"ד מחוסרי כפרה בכריתות [דף י'] אמר רבא שם איפשר לפתיחת הקבר בלא דם ונראה לפרש שרבא אומר כן אליבא דההיא ברייתא [שם] וליה לא סבירא ליה ובשאלתות דרב אחאי פירש שבמסכת כריתות מדבר בנפל שלא נגמרה צורתו הילכך לכל הפחות אנחנו שאין אנו בקיאין בגמר צורת הוולד אשה שילדה בין וולד של קיימא בין נפל יש לנו לפסוק שא"א לפתיחת הקבר בלא דם ונשים שלנו חשבינן להו כיולדות בזוב מדרבי זירא [בנידה דף ס"ו] דאמר בטיפת דם כחרדל יושבות ז' נקיים והמשפט כן הוא שיולדת בזוב שלא פסק דמה [עיין שם דף ל"ה ול"ו ותמצא מבואר כל הסוגי'] אין לה דם טוהר אלא כל דם שתראה כדם זיבה הוא עד שתספור ז' נקיים אחר שתשלים ז' לזכר ושבועיים לנקבה ואחר כך תטבול ואפי' ראתה דם אחרי כן בתוך ארבעים יום מלידת הזכר ושמונים מלידת נקבה הכתוב קראם דמי טהרה ובסוף ימי טוהר אסורה לשמש כדאמרינן בפסחים [דף קי"ג] וכמה אמר רב יהודה עונה ופירש רבינו שמואל [שם] לילה אחת כגון ליל ארבעים ואחד לזכר או ליל שמנים ואחד לנקיבה ואפי' לא תראה שמתוך שהורגל לשמש עד עתה כל ימי טוהר אפי' תראה דם יש לחוש שלפעמים שתראה דם ולא ירגישו בדבר אבל רבינו שלמה פירש [שם] עונה לילה ויום וזה לא מצינו בכל התלמוד שתקרא עונה כי אם יום אחד לבדו או לילה לבדה, האשה היולדת בזמן הזה וספרה ז' ימים נקיים כמשפטה ולא טבלה ואחד כך ראתה דם הר"ז טובלת ומותרת לבעלה מיד שכל ימי טוהר אין ראויין לא לנדה ולא לזיבה אבל דם עצמו טמא ומטמא כדין דם הנדה עד שתטבול כן אומרים ב"ה בנדה [דף ל"ד] שמטמא לה ויבש זה שאמרנו בראיית הדם שקודם טבילת היולדת לא תמנע האשה מלטבול מביא רבינו יעקב ראיה לדבר מדאמרי' שם [דף ל"ו ודר"ת בתו' שם] גבי יולדת נקבה בזוב שפסקה מלראות בשבוע ראשון ובשבוע שניה לא פסקה לדברי האומר ימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבתה ששבוע ראשון עולה ואין שבוע שני שראת' בו סותר הספירה אע"פ שהוא דם טמא כל שכן דם טוהר שאינו סותר שם [בדף ל"ז כל הסוגיא] תניא רבי מרינוס אומר אין לידה סותרת בזיבה פי' שאם ספרה מקצת שבעה ואחר כך ילדה ובשעת לידה לא ראתה אינה סותרת אע"פ שראתה בתוך השבע' של לידת זכר או בתוך י"ד של לידת נקבה תשלים אחר כך ותטבול ומותרת וסובר רבי מרינוס וכן סובר רבא בסמוך אליבא דרבי מרינוס שאיפשר לפתיחת הקבר בלא דם איבעיא להו מהו שתעלה פירוש אם לא ראת' בתוך השבעה של לידת זכר או בתוך י"ד של נקבה אם עולין לספירת זיבתה שראתה קודם לידה או לא או אם ילדה בזוב ובימי לידתה לא ראתה או אפי' ראתה בתחילה שבעה לזכר וי"ד לנקבה ובסופן לא ראתה בשנים או שלשה ימים מהו שיעלו למנין שבעה ותשלים אחר כך פירש רבינו שלמה בתשובה [ובתו' שם כל הסוגיא] שזו הבעיא היא אליבא דרבי מרינוס דאילו לפנים שם [דף נ"ד] שואל התלמוד ימי לידתה שאינה רואה בהן מהו שיעלו כו' ואין שיטת התלמוד לשאול בעיא אחת שתי פעמים בתוך הגמר' ונחלקו על זה אביי ורבא אליבא דר' מרינוס [שם דף ל"ז] אביי אמר כשם שאינה סותרת כך אינה עולה ואינו סובר כברייתא שם [דף נ"ד] שסוברת עולה ורבא אמר שסובר רבי מרינוס דדווקא אינה סותרת אבל עולה כבריי שם לפי זה אין לנו כח לפסוק כרבא מאחר שלא נחלקו כי אם בדעת רבי מרינוס וכן מוכיח לשון סותרת שהזכירו בדבריהם אבל לדעת עצמם יכולין לסבור שניהן דאין עולין או יסברו דעולי' כברייתא דס"פ בא סימן ובשאלתות דרב אחאי פוסק כרבא מפני שאין הלכה כאביי בשמועות אלא בי"על קג"ם וכן פסק רב סעדיה בחיבור טומאה וטהרה שיסד דעולים וכן דברי ר"ח ורב אלפס וה"ג וחולק רבינו יעקב על כולן ואומר שהלכה כאביי דאמר אין עולין דרב פפא שהוא בתראה סובר כן בפר' בא סימן (נדה דף נ"ד) ומפרש הברייתא שלשם שסוברת כן ואומר רבינו יעקב שלמ"ד של לידתה היא למ"ד של יע"ל קג"ם ולפי שכבר קדם סימן היו"ד לא אמר יע"י יאוש עד ימי שתיבת יע"ל נוחה יותר להזכיר בגירסא ועוד מדקדק רבינו יעקב בפ' המפלת (נדה דף ל') בברייתא דאשה טועה שאמר שם ש"מ ש"מ ש"מ מג' דברים ועוד היה יכול לומר ש"מ רביעי ש"מ ימי לידתה שאינה רואה בהן אין עולין לספירת זיבתה ומפר' שלכך לא חש לומר כן שלמדנו זה מתוך הברייתא מפני שזה פשוט לתלמוד אבל השלש דברים שלומד שם הם דבר חידוש ודוחה ר"י ראייה זו שלכך לא אמר זה הש"מ מפני שאין מחלוקת בדבר זה שלאביי לד"ה אין עולין ורבא נמי מודה דלרבי אליעזר [בפ' בנות כותים דף נ"ז] אין עולין ואותה ברייתא כר"א ולכך לא חש לאומרו ואדרבה קשה לפי' רבינו יעקב למה אין אביי עצמו מביא אות' ראייה דברייתא דטועה לדבריו ועוד שכל הקדמונים והגאונים וסדר תנאים ואמוראים פירשו דלמ"ד של יע"ל קג"ם היא למ"ד של לחי העומד מאליו ואע"פ כן נהגו בצרפת להחמיר כרבי' יעקב לומר שאין עולין הואיל והדבר יצא מפיו, גרסינן בנדה [דף ס"ח] אמר רבי יוחנן אשה לא תחוף בע"ש ותטבול למו"ש ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והילכתא אשה לא תחוף אלא בלילה קשיא הילכתא אהילכתא שאומר שם עוד שהילכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה ומתרץ לא קשיא הא דאיפשר הא דלא אפשר ופירש שם רבינו שלמה ותמה על עצמך היאך אשה חופפת וכו' כלו' בקושי התירו להרחיק טבילת' מחפיפתה אלא מפני שבעניין זה טוב יותר לחוף ביום שאם חופפת בלילה מתוך שתאבה לבעלה ממהרת ואין חופפת כראוי ופירש הא דאיפשר לחוף ביום כגון בימי החול חופפת ביום הא דלא איפשר לחוף ביום כי אם בלילה כגון שחל ליל טבילתה במו"ש שאם חופף ע"ש לא תהא סמוכה לטבילתה לכך חופפת ליל טבילתה במו"ש אפס במקום שאינה יכולה לחוף במו"ש כגון שאירע בו י"ט פסקינן שם כרב חסדא [בדף ס"ו] שאומר שם דהאשה חופפת בע"ש וטובלת במו"ש או בליל שני של י"ט שלאחר השבת ובשאלתו' דרב אחאי פרש' אחרי מות [בסימן צ"ו ובתו' שם בד"ה כך דף ס"ה כל הסוגיא] מפרש להיפוך הא דאיפשר לחוף בלילה לא תחוף אלא בלילה ולא ביום הא דלא איפשר לחוף בלילה כגון שהיה שבת או י"ט אז אינה חופפת בלילה ולפי"ז הפי' נשים שלנו שחופפות תמיד ביום הואיל ונכנסות שם בחמין בעוד היום גדול ושוהות שם עד הערב חשובה חפיפה זו כאלו היא בלילה לד"ה ורבי' יעקב מפרש שאין מדבר כלל בימי החול אלא כך הוא אומר במקום שאפשר לחוף במו"ש תחוף בלילה ולא תרחיק לחוף מע"ש אבל במקום שא"א לחוף במו"ש כגון שאירע בו י"ט אז חופפת בע"ש אע"פ שטבילתה בליל מו"ש או בליל שני בשבת שהוא י"ט ולכל הפירושים נשים שלנו שחופפו' ורוחצות בחמין עד הערב וטובלות בלילה מנהג כשר הוא, טוב ונכון הדבר לאש' החופפת מערב שבת וטובלת למו"ש שתרחץ מע"ש כל גופה וראשה וכשיהיה מו"ש תחמם קדירה גדולה מלאה מים חמין ותשפשף שם גופה בידים ותסרק גם ראשה עוד במסרק היטב ואם הוא י"ט במו"ש או הל טבילתה ליל שני בשבת והרי שני ימים טובים אירע באחד בשבת שאינה יכולה לרחוץ בחמין כלל ולא לסרוק כלל ראשה אז תרחוץ בחמין מע"ש ותחוף ותסרוק ותשמור עצמה בימים שבנתים בכל היכולת מכל טינוף ובליל טבילתה תנקר ותחצוץ שיניה בטוב מפני המאכל שאכלה בימים שבנתים שלא ישאר פירורין ולא בשר ולא עצם שאם היה שום דבר בין שיניה בשעת טבילת' יהיה חוצץ שאע"פ שאין צריך ביאת מים בשיניה מ"מ ראוי' לביאת מים בעינן [שם בדף ט"ו] שהרי מעשה היה בשפחתו של בית רבי שטבלה ומצאה עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת, בנדה [דף ס"ז] שוים רב ורבי יוחנן שנדה בין בזמנה כגון בשביעי בין שלא בזמנה כגון בשמיני ובתשיעי לא תטבול אלא בלילה בשביעי לא תטבול אלא בלילה מן התורה שהרי צריכה ז' ימים שלמים לילה ויום [כן הוא בפ"ת סי' ק"א וכן משמע בפרש"י שם] ובשמיני ובט' לא תטבול אלא בלילה משום סרך בתה פיר' שתהא בתה סבורה שהוא יום הז' ותעשה כך היא לעצמה ותטבול ביום הז' ואומר שם שהתקין רב אידי בר אבין בעיר נרש שיטבלו הנשים ביום הח' מפני פחד האריות וכן רב אחא בר יעקב בעירו מפני פחד הגנבים וכן רב יהוד' בעירו מפני הצינה וכן רב במחזוא מפני שומרי העיר המעלילי' על אותם ההולכים בלילות ואם לא כך היו כולם מצריכים לטבול בלילה [ע"ש בתו' בד"ה משום ותמצא מבואר] אע"פ שבימיהם היתה נוהגת חומרא דרבי זירא כדגרסינן התם אמר ליה רב פפי לרבא מכדי האידנא כולהו ספק זיבה שוינהו רבנן לטבלו ביממא והשיב לו שאין לעשות כן משום דר"ש ודבר זה בארנו למעלה, רבי' שמואל היה מצריך ללכת לטבול אחר חשיכה [בתו' דלעיל] ור"ת לא היה מצריך רק כשתשוב מן הטבילה יהיה חשיכה ומו' כתב שנכון להחמיר כרבי' שמואל משום סרך בתה שלא תאמר שאמ' מבעוד יום טבלה ורבי' משולם התיר בעיר שיש לחוש מפני גנבים או מפני שומרי העיר לחוף בערב שבת שהוא יום ז' שלה ולטבול למחרת ביום השבת שהוא יום השמיני שלה ואס' רבי' יעקב לעשות כן מפני שיש כאן שתי קולות קולא אחת לטבול ביום שיש לחוש לסרך בתה וקולא אחרת להרחיק החפיפה מן הטבילה ושתי קולות ביחד לא מצינו שיתיר התלמוד, האשה צריכה בשעת טבילה להרחיב ירכותיה שלא יגעו זה לזה ולא לגופה ולפשוט זרועותיה מעל גופה כדי שיכנסו המים בכל מקום כדברי ריש לקיש בנדה [דף ס"ז] אשה לא תטבול אלא כדרך גדילתה דתנן בנגעים האיש נראה כעודר וכמוסק זתים והאשה נראית כעורכת פת וכמניקה את בנה ובספרים בנדה [דף ס"ו] לא כתיב כעורכת אלא כאורגת אמנם פירש בערוך כי היכי דבעינן דרך גדילתה כשהיא בודקת לטהרה מנגעים ה"נ בעינן שתטבול דרך גדילתה לטהרות אבל לבעלה לא צריך ופירוש זה הדבר דרך גדילתה כמו דרך גידוליה כמו שרגילה להיות כשהיא הולכת כדמפרש והולך והמשנה מפרש בת"כ [תזריע פרשת נגעים פרשה ח'] לכל מראה עיני הכהן פרט לבית הסתרים מכאן אמרו האיש נראה כעודר בבית הסתרים וכמוסק בבית השחי כלו' צריך לכוף את עצמו כאלו הוא עודר כדי שיראנו הכהן ואם אין ראוי לראות בעניין זה טהור שאין צריך לכוף יותר שיתר על כן חשוב בית הסתרים וטהור וגם צריך לפשוט זרועותיו כמוסק זתים כדי שיראה הכהן בית השחי והאשה כעורכת פת לפשוט זרעותיה ולפסוק ירכיה כמקצת כדי להתחזק לערוך את הפת בחוזק וכמניקה את בנה לעניין להגביה הדד כאורגת בעמודים שמגבהת יד הימנית עד שמגלה בית השחי יתר על כן הוא בית הסתרים ואין קפידא אם אין מים באין שם רק שיהא ראוי לביאת מים שנינו במסכ' מקוואות נתנה שערה בפיה קרצה שפתותיה כלו' דחקה שפתותיה לא עלתה לה טבילה ואמר רבי יוחנן בנדה [דף ס"ז] עצמה עיני' ביותר פתחה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה שצריך ראוי לביאת מים ואמר רבא [שם בדף ס"ו] לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה אע"פ שאין צריכין לביאת מים צריך שיהו ראוין לביאת מים אמר רבא [שם] האשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטבול מפני שנבעתת לטבול ותמהר ולא תטבול יפה ומשום טעם זה אומר שם אשה לא תטבול בנמל מפני שנבעתת מהמון עם המתאספים שם [בדף ס"ז] ואבוה דשמואל הוה עביד מפצי לבנתיה פי' מחצלות לפורשם לצניעות שלא יראום בני אדם וימהרו לטבול כך פירש ר"ח [בתו' שם בדף ס"ו] והערוך [בערך כף] וכן אומר רבינו יעקב ולא גרסינן מה שכתו' שם בספרים ואע"ג דליכא השתא אימר ברדיוני נפל כלו' על ידי נדידה נפלו כי גירסא זו על מה שאומר שם [בדף ס"ו] נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה מפני השמנונית שעל ידיה ובספרים ישנים [בתו' שם ד"ה פתחה כל הסוגיא] ובפירוש ר"ה ובספר רב אלפס [בהל' נדה בשבועות] כתוב אחר פתחה עיניה ביותר וכו' ולית הילכתא ככל הני שמעתת' כי איתמר הני לטהרות אבל לבעלה לא כי הא דאמר ריש לקיש אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה ופירש בערוך כי היכא דבעינן דרך גדילתה כשהיא בודקת לטהרה מנגעה ה"נ בעינן שתטבול דרך גדילתה לטהרות אבל לבעל לא משמע דקאי אההיא דאשה לא תטבול אלא דרך גדילתה [שם] ואריבדא דכוסילת' ואנתנה תבשיל לבנה ואפתחה עיניה ביותר וכן גבי כלי חרס ונמל רבינו שלמה מחקה מפני שכל האמוראים שאמרו דברי' ההם היו בבבל שאין שם טהרות ועוד היה מקשה במה דברים אבל רבינו יעקב אומר כי אותה הגירסא היא בחיבור רב סעדיה ובה"ג וגם רבינו משה [פ"ט] כתבה ואין לשנותה וכן מצינו במסכת מקוואות דקאמר בפ"ב דהל' מקוואות ואלו חוצצין באדם וקחשיב בית הסתרים משמע דבעינן ביאת מים ממש ועל כרחך היינו לטהרות דאילו לבעל' לא בעינן ביאת מים ממש אלא ראוי לביאת מים כדאיתא בנדה [דף ס"ד] אמנם רואה אני בזה את דברי הרב ר"א שאומר דאף לגירסא זו אינו אומר לית הילכתא אלא בדיעבד אבל לכתחילה צריך ליזהר בכולן ואמר רבא [שם] דנידה טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול פעם אחרת ואם לאו צריכה לחוף ולטבול והא דאמרי' בחולין [דף י'] טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן בשעת טבילה יש להעמידה בשלא טבל סמוך לחפיפה ורבינו יעקב [כל הסוגי' בתו' פרק בתר' דנידה בד"ה אם דף מ"ו ובאשרי] תירץ שבמסכת חולין מדבר בגוף שאין שם חפיפה לכך צריך לומר ברי לי אבל במסכת נדה מדבר בראש שחפף ומביא ראייה שחפיפות אינה בגוף כ"א בראש מדאמר רבא [שם בדף ס"ו] אשה לא תחוף אלא בחמין ואפילו בחמי חמה תוכל לחוף משום דמשרו מזיא כך ראה מורי בפי' ר"ח ולא גרסינן אבל בקרירי לא משום דמשרו מזייא ודומה שר"ח רוצה לפרש משרו כעין שרויה כלו' שהשיער נהפך היטב על ידם עוד מביא ראיה גבי אבישי בן צרויה שהיה חופף ראשו וכן הלל שהיה חופף ראשו בשבת [דף ל"א] ובנזיר [דף כ'"ב] חופף ראשו ומפספס אבל לא סורק וכן לא יחוף ראשו באדמה [שם] עוד ראייה מהא דאמר בב"ק [דף פ"ב] גבי עזרא שתיקן חפיפה דאורייתא עיוני בעלמא דילמא מיקטר כלו' שנקשר השער ובא עזרא ותיקן חפיפה ומה שאומר בכתובות [דף י"ז] משחא דחפיפות' קאמר מר לשם מדבר בחטטין שבראש והרב רבי' שמחה כתב במחזיר ויטרי בשם רבינו שלמה כי חפיפה היא בכל הגוף מדאמרינן בנדה [דף ס"ה] גבי אשתו של ראש גולה שהיתה בכעס עם בעלה והלך רב נחמן לפייסה והיתה רוצה לדחות הטבילה עד למחר ואמר לה למה תמתיני עד למחר אטו עבדי חסרת דודי חסרת טשטקי חסרת ופירש רבינו שלמה טשטקי כסא לישב עליו במרחץ דודי להחם מרחץ ואם לא היה צריך לחוף אלא ראשה לא היה צריך כל זה אמנם ר"ח פירש דודי חסרת להחם בהן חמין ולהשליך במקוה מפני הצינה ואף לפירוש רבי' שלמה שפירש לרחוץ בחמין יש לפרש שלאחר שתעלה מן המים הצוננים תכנס בחמין להחם גופה וצשטקי פי' רבינו סעדיה מסרקות מ"מ נכון להחמיר לעשות חפיפה בבל הגוף ולסרוק ראשה במסרק פן נתקשרו השערות דא"ר הונא [שם בדף ס"ז] נימא אחת קשורה חוצצת שלש אינה חוצצות שתים איני יודע ורבי יוחנן אמר אנו אין לנו אלא אחת והלכה בר"י שהוא רבו וצריך להסיר כל גלד וכל מכה מעליה כדאמר רמי בר חמא [שם] האי ריבדא דכוסילתא פי' מכה של הקזה עד תלתא יומי לא חייצה שעדיין הגלד לח הוא מכאן ואילך חוצץ שנתייבש ונדבק בדוחק על הבשר ואפי' מצטער יסיר הגלד מעל המכה או אבעבועות שחין שעתה לא היה דעתו להסיר וקרוי אינו מקפיד מ"מ רגילות הוא להסיר הכל או ימתין עד שיתרפא ויוכל להסיר בקל כל זה פי' רבינו יצחק בתשובה אחת תניא בתוספתא דמקוואות [ספ"ו] הצואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר והטיט והבצק שתחת הצפורן אפי' כנגד הבשר הרי אלו חוצצין ופירש ר"ת [וכן הוא לקמן מ"ע כ"ז] בתשובה אחת שמדבר בטיט הדומה לבצק שנדבק מאד כגון טיט של יוצרים אבל לא בטיט אחר וצואה תדע שהרי תנן במס' מקוואות אלו שאין חוצצין לכלוכי צואה שעל בשרו וצואה שתחת הצפורן עוד אומר רבינו יעקב דאפי' בטיט ובצק אם יש ממנו כל כך מעט שאין מקפיד מיעוטו שאינו מקפיד אין חוצץ אמר מר עוקבא [בנידה דף ס"ז] ליפלוף שבעין ששנינו במס' מקוואות [פ"ט] שאינו חוצץ דווקא בלח אבל אם היה יבש חוצץ פי' ליפלוף ליחה לבנה קציא"ה בלע"ז ומה ששנינו במס' מקוואות [שם] ליפלוף שחוץ לעין חוצץ זהו מפני שסתמו יבש אבל אותו שבתוך העין סתמו לח ולא הוצרך לפרש זה בגוף המשנה ורבינו יעקב מפרש [וכן פירשו התוס' שם] שחוץ לעין חוצץ בין לח בין יבש אמנם לגירסא דגרסי' [שם] ה"מ לטהרות ליפלוף וריבדא דכוסילתא אין חוצצין לכל הפחות בדיעבד כאשר בארנו לעיל נהגו הנשים לחתוך הצפרנים קודם הטבילה מפני חששה של טיט ובצק שתחת הצפורן וכשאירע טבילה בחה"מ תחתוך צפורניה בשיניה או דרך שינוי דבמו"ק אמרינן [ד' י"ח וכל הסוגיא בתו' שם] דאין איסור לגלח הצפרנים במועד אלא בגנוסטרי פי' במספרים ושמ' ה"ה בסכין שגם בסכין רגילות הוא לגלחם או שפחתה גויה תגלחם לה וכן נכון לעשות דאע"ג דאמירה לגוי שבות במועד בכאן במקום מצוה מותר ויותר טוב בעניין זה משתעשה היא בעצמה ואם אין לה גויה תנקר בעצמה בטוב דטיט שתחת הצפורן ודייה אמנם רב אלפס [במ"ק] פסק דבח"ה מותר אף בגנוסטרי ומה שאוסר לשם זהו דווקא באבל ודבריו כתבתי בהל' חה"מ שנינו במקוואות [פ"י] חץ שהוא תחוב באדם בזמן שנראה חוצץ אם אין נראה טובל ואוכל בתרומתו ותניא בתוספתא [שם בפ' בתרא] אם קרם עליו העור ד"ה אינו חוצץ ומפרש רבינו יצחק שהחץ או הקוץ שמדברת בו הברייתא היה נראה אם לא היתה הקרימה של עור אבל אם הוא כל כך בעומק שאינו נראה אינו חוצץ אפי' בלא קרימה כדמשמע בהמשנה [שם] ואשה שהשתינה ומצאה דם בתוך מימי רגליה פסקו שמואל ורבי אבא כרבי יוסי שאומר בפ' האשה [דף נ"ט] שהיא טהורה והטעם הוא מפני שדם זה מן המקור לא בא אלא ממקום מי רגלים שם [דף ס"ה] ת"ר הרואה דם מחמת תשמיש פי' כגון שרואה דם לאחר תשמיש מיד או אחר זמן [מבואר שם דף י"ד] כדי שתרד מן המטה ותבדוק עצמה שבכך הוי חיוב אשם תלוי וכל שכן אם נמצא הדם על שלו כשפירש ממנה בזה העניין קרוי מחמת תשמיש הרי זו מותרת עוד לשמש פעם שנייה לאחר שתטהר ואם עדיין ראתה מחמת תשמיש מותרת עוד לשמש פעם שלישית ואם עדיין ראתה מחמת תשמיש אומרת הברייתא [שם בדף ס"ו] שלא תשמש עוד לזה הבעל אלא תתגרש ותנשא לאחר נישאת לשני וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושנייה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש אלא תתגרש ותנשא לשלישי נישאת לשלישי וראת' דם מחמת תשמיש משמש פעם ראשונה שנייה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק עצמה [שם] כיצד בודקת עצמה מביא שפופרת פי' קנה של אבר ופיה רצוף שיהא חלק ולא יסרט את הבשר ובתוכה מכחול ומוך מונח על ראשו אם נמצא דם על ראש המכחול בראש המוך בידוע שהוא בא מן המקור ואם לאו בידוע שהוא מן הצדדין ונאמנת אשה לומר מכה יש לה באותו מקום שממנה יוצאה דם פי' לטהרה שלא בשעת וסתה ותניא בתוספתא דנדה וכולן בודקים אותם בשפופרת חוץ מן הבתולה מפני שדמיה טהורים ומקשה התלמוד [שם כל הסוגיא בדף ס"ו] ותבדוק עצמה בביאה שלישית של בעל ראשון ומתרץ לפי שאין כל האצבעות שוות וחוזר ומקשה ותבדוק עצמה בביא' ראשונה של בעל שלישי ומתרץ לפי שאין כל כח הבעילות שוות ופירש רבי' שלמה שכן מקשה התלמוד מתחילה למה תתגרש מן הראשון אלא תבדוק עצמה ומתרץ לפי שאין כל האצבעות שוות ומאחר שמזה הטעם יכול להתירה לשני בלא בדיקה מוטב שתתגרש ותנשא לאחר עד שתתחזק בשלש אצבעות ולא השאר לראשון בשגגת כרת משמע לפירושו שאסור' לשמש עוד לבעל ראשון אפי' בבדיקה מאחר שהוחזקה לו ג"פ וגם יכולה למצא היתר לעצמה להתגרש ולינשא לשני בלא בדיקה וקשה לרבינו יצחק על זה דאם לראשון אסורה אף בבדיקה א"כ לבו של בעל שני ושלישי נוקפו ופורש ועוד מקשה רבינו יצחק לפירושו שמסתמא שכמו שקושיא שניה שמקש' התלמוד ותבדוק בביאה ראשונה של בעל שלישי ולמה מותרת לו בלא בדיקה ומתרץ לפי שאין כל הכחות שוות כמו כן מסתמא מקשה מתחיל' למה מותרת לשני בלא בדיקה הלא הוחזקה כבר ג"פ א"כ תבדוק עצמה תחילה ומתרץ אין חזקה של בעל ראשון קרויה חזקה לבעל שני דאין כל האצבעות שוות ואפי' ראתה לראשון מן המקור אולי לא תראה לשני אבל ודאי אם רוצה לבדוק את עצמה ולישאר לראשון הרשות בידה כמו שמותרת לבעלה שלישי ע"י בדיקה ומה שלא פי' התנא הבדיקה לאחר פעם שלישית של ראשון כדי שתשאר עמו כמו שפירש לבעל שלישי נראה דמשום עצה טובה דהשתא מותרת לשני בלא בדיקה מטעם ספק ספיקא שמא לא בא דם מן המקור אלא מן הצדדין ואפי' בא לראשון מן המקור שמא לא יבא לבעל שני דאין כל האצבעות שוות אבל אם היתה בודקת לראשון ותראה דם בראש מכחול שעכשיו נתברר שמן המקור בא לא תהא מותר' לשני מטעם שאין כל האצבעות שוות בלבד ולפי פירוש זה אם אוהבת בעלה הראשון ורוצה ליכנס בספק זה שתהא אסורה לכל אדם ועגונה כל ימיה אם תראה בראש המכחול הרשות בידה לבדוק עצמה תחת הראשון וכן משמע בתוספ' [דנדה] דמותרת לראשון בבדיקה ששונה שם עד כמה מותרת לינשא עד שלשה אנשים יתר מכאן אסורה לשמש עד שתבדוק ואינו מפר' שמביא' רביעית דראשון אסורה אף בבדיקה משמע שעיקר' נשנית להשמיענו היתר בלא בדיק' ועוד האריך ר"י בתשובתו להרב רבינו ברוך מריגנש"פורק ודווקא ברואה מיד לאחר תשמיש כשיעור שפירשתי בתחלת השמועה אבל אם ראת' לאחר זמן שפירשתי אינה אסורה לו בכך אפי' פעמים רבות אלא מותרת לו לאחר שבעה נקיים וטבילתה ואם יש רופא שסבור לרפאותה ולעצור הדם מלבא ע"י תשמיש טוב הדבר לנסות את הרפואה פעם ראשונה ושניה קודם שהוחזקה אבל לאחר פעם שלישית צריך להתיישב אם תוכל לסמוך על הרפואה ואפי' הוא רופא מומחה בדבר זה ולשמש אח"כ פעם רביעית פוסק רבינו יצחק [בתוס' דנדה בד"ה והילכתא דף ס"ח] דנדה שאירע טבילתה ליל תשעה באב אסורה לטבול ואין הלכה כאותה ברייתא דתניא בשבת [דף קי"א ובביצה דף י"ח] כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין בי"ה שהרי בתענית [דף י"ג] חולק רבי חנינא סגן הכהנים ואומר כדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אחת בשנה ואמרי' בירושלמי [דביצה] על זה הורה רבי לוי כחדא דרבי חנינא סגן הכהנים בנדה [דף ס"ו] אמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה ז' נקיים ואין חילוק בין גדולה לקטנה דכשם שגדולה רואה דם מחמת חימוד כן קטנה רואה דם מחמת חימוד ואם נשאת קודם הספירה החתן אסור לישן בחדר שהכלה שם אא"כ יש עמהם אחר באותו חדר כיון שעדיין לא בא מעולם אל אשה זאת אסור להתייחד עמה אולי יהא יצרו תוקפו ויבא עליה באיסור כדאמרי' בכתובות [דף ד'] שאם פירסה כלה נדה ולא בעל הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים גרסינן בנדה [דף ס"ז וכל הסוגיא תמצא שם מבואר בפרש"י] שאבוה דשמואל היה עושה לבנותיו מקוואות בימי ניסן ומפרש בשבת [דף ס"ה וגם שם מביא בפרש"י ובבכורות דף צ"ה ובנדרים דף מ'] שמא ירבו הגשמי' הנוטפין על הזוחלין הנובעים ותניא בת"כ [שמיני פ' י'] אך מעיין מיעוט לדרוש מעיין מטהר בזוחלי' פי' רבינו יעקב מכח ראיות וכן פירש בה"ג שמעיין מטהר אף כזוחלין וה"ה באשבורן אבל המקוה אינו מטהר אלא במים נחים באשבורן ולא בזוחלין וכיון דרבו נוטפים שהם מי גשמים והם זוחלין פסולי' למקוה ופוסק רבינו יעקב שאנחנו מותרין עתה לטבול בנהרות אף בימי ניסן אע"פ שהן זוחלין דאין לחוש לרבו הנוטפין דהא תניא בתענית [דף כ"ה] אין לך כל טפה וטפה שיורד מלמעלה שאין התהום עולה לקראתו טפחיים וכן אומר שמואל [שבת דף ס"ה] נהרא מכיפיה מיבריך כלו' עיקר מה שגדל הנהר גדל מסלע שלו וממקורו הוא מתברך ושאר דיני מקווה יתבארו בהלכות מקוואות [מ"ע רמ"ח] שנינו בפ' המפלת שאין צורת הוולד נגמרת פחות מארבעים יום אחד לזכר ואחד לנקבה הילכך המפלת בתוך ארבעים יום אינה טמאה לידה ואפי' ביום הארבעים הפילה ביום ארבעים ואחד מאחר התשמיש הרי זו ספק יולדת וטמאה שבועיים אפי' לא ראתה כיולדת נקיבה ואין לה ימי טוהר כלל, [שם בדף כ"ד] המפלת צורת אדם דקה ביותר ואינה נכרת יפה ה"ז תשב לזכר ולנקבה כלומר שיש לה חומר ימי טומאה דנקיבה וחומר ימי טהרה דזכר וזהו הנקרא שפיר מרוקם אבא שאול אומר [שם בדף כ"ה] איזהו שפיר מרוקם תחילת ברייתו של אדם כרשון כך גירסת ר"ת ור"ח והתוספ' [בתוס' שם] כלו' חגב דהכי מתרגמינ' סלעם רשונא ובסוטה [דף ס"ה] אומר אבא שאול שתחלת ברייתו מטיבורו ולא מראשו, [בפ' המפלת דלעיל כל הסוגיא] גוייתו כעדשה פי' רש"י הוא הגיד שתי עיניו בשתי טיפות זבוב מרוחקות זו מזו שני חוטמיו כשתי טיפי זבוב מקורבין זה לזה פיו מתוח כחוט השערה וחיתוך רגלים וידים אין לו נתבארה צורתו יותר מזה ועדיין אין ניכר בין זכר לנקבה אין בודקין אותו במים אלא בשמן שהשמן מצחצחו ומבי' קיסם שראשו חלק ומנענע באותו מקום מלמעלה למטה אם מסכסך בידוע שהוא זכר ואם ראה באותו מקום כשעור' סדוקה הרי זו נקבה ובכל אלו הרקימות של נפלים אין נותנים להם ימי טוהר עד שישעיר הולד כדמסקינן בנדה [דף כ"ד] חומרא גדולה ההמירו על עצמן בבבל ובא"י ובספרד ובארץ המערב היא ממלכת מרוק שאין נותנין דמי טוהר ליולדת כלל וכל דם שרואה בתוך מלאת סופרת לו ז' נקיים כמו אחר מלאת אבל בלונברדי"אה ואשכנז ואגפיה וצרפת וארץ האי בועלין על דם טוהר כדין התלמוד שחומרא דר' זירא [בנדה דף ס"ו ולעיל כמעט בתחילת המצוה] אינה אלא בדם טמא ולא ביושבת על דמי טהרה:
164
קס״השבעה (א) אומות הזהיר עליהן הכתוב בפ' ואתחנן שנ' ונשל גוים רבים מפניך החתי והגרגשי והאמרי והכנעני והפריזי והחוי והיבוסי וכתיב אח"כ לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחרי פשוטו של מקרא שבגיותם הכתוב מדבר שהם בני הסרה יותר מכל האומות כמו שאמרו רבותי' [בחולין דף י"ג] דעכו"ם שבח"ל לא עובדי ע"ז הם אלא מנהג אבותיהן בידיה' ביבמות [דף ע"ו] דורש רבא שאותו לאו דלא תתחתן משמע דמשעת חיתון הן הקידושין עובר בלאו ואפי' לא בעל זה אינו אלא בגירותן שיש שם תפיסת קידושין ורחב (ב) הזונ' שנתגיירה ונשאה יהושע מאומה אחרת היתה ולא מז' אומות אבל בגיותן אינו עובר בלאו עד שיבעול וכשבעל עובר בלאו דכתי' לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחרי אבל שאר אומות שנתגיירו מותר להתחתן בהם שהרי מאחר שהוצרך הכתוב לאסור גר עמוני ומואכי מכלל דשאר גרי' מותרים לבא בקהל מאחר שאין הלכה כר' שמעון שדורש ביבמות [דף נ"ג] ובקידושין [דף ס"ה] שאף שאר האומות בגיותן בלאו דכתיב לא תקח לבנך שדורש כי יסיר לרבות כל המסירי' וחכמים חולקים עליו ואומרים שאין הכתוב מדבר אלא בשבעה אומות דווקא כאשר בארנו הילכך הבא על שאר גויו' משאר אומות אינו לוקה אא"כ הוא כהן שלוקה עליה משום זונה ובבעילה בלבד הוא לוקה שהרי אינה בת קידושין ואע"פ שאין ישראל הבא על הגויה לוקה מה"ת אם בועלה בפרהסיא והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יותר אם פגעו בו קנאין לשמים והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין ודכר זה הל"מ כמו שיש בסנהדרין [דף פ"ב] וראייה לדבר מעשה פנחס וזמרי ואין הקנאי רשאי לפגוע בו אלא בשעת מעשה כזמרי שנ' ואת האשה אל קבתה אבל אם פירש ממנה אין הורגים אותו ואם הרגו נהרג עליו ואם בא הקנאי ליטול רשות מב"ד להורגו אין מורי' כך אע"ג שהוא בשעת מעשה ולא עוד אלא אפי' בא הקנאי להרוג את הבועל ונשמט הבועל והרג את הקנאי כדי להציל את עצמו מידו אין הבועל נהרג עליו ובע"ז [דף ל"ו] אמרי' שב"ד של חשמונאי גזרו שהבא על הכותית אף בצינעא חייב עליה משום נשג"ז נדה שפחה גויה זונה ועון זה אע"פ שאין בו מיתת ב"ד ולא מלקות אל יהי קל בעיניך שיש בו הפסד יותר מבכל העריות כיוצא בו שהרי מוליד בן לע"ז ומתייחס אחר הכותית שאין בנו הבא מן הכותי' קרוי בנך אלא בנה כדאמר ביבמות [דף י"ו] ובקידושין [דף ס"ה] ודבר זה גור' להדבק בעכו"ם שהבדילנו הקב"ה מהם ולשוב מאחרי ה' ולמעול בו והרי שלח הקב"ה ביד נביאיו שעונשו בכר' חמור יותר מכרתה של תורה שנ' בנבואת מלאכי בגדה יהודא ותועב' נעשית בישראל ובירושלים כי חלל יהוד' את קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה' צבאות ודרשו רבותינו בסנהדרין [דף ס"ב] אם ישראל הוא לא יהיה לו ער בחכמי' ועונה בתלמידים ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות הא למדת שהבועל את הכותית כאלו נתחתן לע"ז שנ' ובעל בת אל נכר ונק' מחלל קדש לה' והארכתי בדרשות כאלו לגלו' ירושלי' אשר בספרד והוציאו נשי' נכריו' רבות בשנ' תתקצ"ו לפרט שבח לאדון הכל:
165
קס״ו[ראה מצוה קיד]:
166
קס״זמצוה קיג, קיד: בפרשת (א) תצא כתוב לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' הנה בארנו במצות שאור ודבש בל תקטירו בשם רבי' שלמה ובשם רבי יצחק שמואבי לאו בפני עצמו ועמוני לאו בפני עצמו ושנינו ביבמות [דף ע"ו] עמוני ומואבי אסורין ואיסורן איסור עולם הזכרים אפי' בני בניהם עד סוף כל הדורות אסורין לישא ישראלי' אבל (ב) הנקבות מותרת מיד כשאר אומות וכן קבלו מבית דין של שמואל הרמתי והוא קבל דבר זה הל"מ עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית והטעם מפרש המקרא על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים והרב ר' יוסי מקרטרש היה אומר כי בעמון היה טעם זה כי מתוך המקרא משמע כי מואבים קדמו כמו בני עשו שנא' אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער אבל במואב מפרש אח"כ טעם אחר ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור וגו' וכשם שטעם זה למואב לבדו כך טעם ראשון לעמון לבדו וגם משני הטעמים יש ללמוד שנשים מותרת שאין דרכם לקדם ולא לשכור וכן יש בירו' דהערל:
167
קס״חשלא (א) להרחיק זרע עשו מן הקהל מלישא בת ישראל אלא עד ג' דורות שנא' לא תתעב אדומי כי אחיך הוא:
168
קס״טשלא (א) להרחיק מצרי מלבא בקהל לישא בת ישראל אלא עד שלשה דורות שנא' לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה' [במשנה דיבמות דף ע"ו] מצרי ואדומי אחד זכר ואחד נקבה דור ראשון ודור שני אסורין לבא בקהל שנ' דור שלישי ולא דור שני ולאו הכא מכלל עשה הוא כעונש עשה ולא בעונש לאו, [שם בדף ע"ה] ומצרית מעוברת שנתגיירה בנה מצרי שני, כבר בארנו למעלה [ל"ת קי"ב] ששבעה עממין אסורין לבא בקהל אף לאחר שנתגיירו שנ' לא תתחתן בם ואמרינן ביבמות [דף ע"ו] דבגירותם אית להו איסור חתנות והדבר ידוע שלא מצינו מי שנתגייר מהם אלא הגבעונים ואמרינן בירו' [דכתובות ובפ' יוחסין] נתינים יהושע ריחקם כלום ריחקם אם לא משום פסול משפחה פי' שאסורין לבא בקהל שאם תאמ' שריחק' משום פסול עבדו' שגזרו עליהם להיות עבדים מעתה הבא על הנתינה היא הגבעונית לא יהא לה קנס ושנינו במשנה שלימה [דכתובות דף נ"ט] שיש לה קנס [כל הסוגיא ביבמות דף ע"ט] יהושע גזר על הגבעונים להיות משועבדים למקדש שנא' חוטבי עצים ושואבי מים לבית אלהים תלה שיעבודם במקדש לכך נקראים נתיני' לפי שנתנם לעבודת המקדש ואם לא היתה כאן אלא גזירת יהושע כשחרב המקדש בראשונה לא היה עליה' שום שיעבו' אלא בא דוד וגזר עליהם שיעבוד לישראל אף שלא בזמן הבית וכן מפורש בעזרא ומן הנתינים אשר נתן דוד והשרים לעבודת הלוים נתינים מאתים ועשרים הרי שקרוין נתינים אף בגולה ולמה גזר עליהם לפי שראה עזות ואכזריות שהיתה בהן בעת שבקשו שבעה בני שאול בחיר השם לתלותם והרגום ולא ריחמו עליהם ואומר רבי' יעקב [בתוס' שם בד"ה נתינים] שמה שאומר ביבמות [שם] שאמר דוד שלש סימנים יש בישראל רחמנים וביישנים וגומלי חסדים והגבעונים שאין להם סימנים הללו אינם ראויים לידבק בהן ולא בא לומר שאם היו בהם סימנים אלו שמותר לישא מהם ולהנשא להם שהרי מן התורה אסורין בדבר זה אלא לידבק במעשיהן ולהניחם משוחררים כישראל רוצה לומר מה שאמר [שם] בימי ר' בקשו להתיר נתינים רוצה לומר להתיר שיעבודם ואמרו חלקנו נתיר חלק מזבח מי יתיר וכיון שלא נוכל להתיר חלק מזבח גם חלקינו לא נתיר של ישתכח חלק מזבח כשיבנה בית המקדש [כל הסו' בתו' שם בד"ה מגיטין דף ע"ו] ועכשיו בזמן הזה כל הגרים מותרים לבא בישראל מיד דתניא בתוספתא דידים ומביאה בברכות [דף כ"ט] שבא יהודה גר העמוני לפני חכמים שאל להם מה אני לבא בקהל והמסקנא שהתירוהו לבא בקהל מפני שכבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל העולם כולו ועירבבם זה בזה והגלה כל אומה ואומה ממקומה והואיל ונתערבו האומות האסורות באומות המותרות שהן רוב הותר הכל שכל הפורש מן האומות להתגייר חזקתו שמן הרוב פורש ומה שאמרו [במגילה דף י"ב] דסנהדרין בגולה לאחשורוש כשבא ליטול עצה מהם להרוג את ושתי ואמרו לו לך קח עצה מחכמי מואב שהן מיושבין שנ' שאנן מואב מנעוריו ושקט הוא על שמריו לא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר דוחים היו את המלך פן יחרה אפו עליהם כאשר תשוב חמתו מושתי ומן המקרא אין ראיה שהרי הוא נאמר קודם בלבולו של סנחריב תניא בתוספתא דקידושין [ומביאה ביבמות דף ע"ו ובסוטה דף ט' ובתו' שם כל הסוגיא] אמר ר' יהודא מנימין גר המצרי היה לי חבר מתלמידי ר' עקיבא אמר אני מצרי ראשון אשיא לבני מצרית שניי' כדי שיהא בן בני ראוי לבא בקהל אמר לו רבי עקיבא טעית שכבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל כל העולם כולו אמנם בתוספתא דמס' ידים [פ"ב] תניא אמר לו רבן גמליאל אף גר המצרי יהא מותר אמר לו רבי יהושע למצריים נתן להם הכתוב קצבה שנ' מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפוצו שם וישבו על אדמתם פי' וחזרו לקביעותם ונאסרו וצריך להתיישב בדבר ורבינו שמשון איש ירושלם כתב כי בחלק משמע שעמון ומואב לא בלבלם סנחריב כי אם נבוכדנאצר שאומר שם עמון ומואב שכיני בישי דישראל הוו שלחו לנבוכדנאצר תא עלייהו וירמיה נמי כתב עשה לך מוסרות ומוטות ושלחתם אל מלך אדום ואל מלך מואב ואל מלך בני עמון ביד המלאכים הבאים אל ירושלם אל צדקיהו משמע שאחר סנחריב היו שכיני ישראל והיו משועבדים לצדקיהו ובלבלבם נבוכדנאצר אחרי כאן וכמו שבלבל עמון ומואב כן בלבל מצרי' אחר ששבו מבלבולו של סנחריב ולפי שהתחיל סנחריב הבלבול נקט סנחריב ועיקרו אחורבן נבוכדנאצר לא סמיך וכתיב בירמיה בחורבן שחרב נבוכדנאצר את עמון הילילי חשבון כי שודדה ער צעקנה בנות רבה ובמצרים כתיב כלי גולה עשי לך יושבת בת מצרים יש מדקדקים שאדומים לא נתבלבלו דאמרי' בע"ז [דף י'] ששאל אנטונינוס המלך לר' אם יהיה לו חלק לעולם הבא ואמר לו הן והשיב לו אנטונינוס והכתיב שמה אדום מלכיה ושריה ועוד מדקדק שם התלמוד גבי יום גינוסי"א של מלכים ומי מוקמי בני עשו מלכא והכתיב הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד שאין מעמידין מלך בן מלך משמע שאדום לא נתבלבל יש לפרש שאין בלבול מועיל בזרע המלכים שמתוך חשיבותם יש להם שם וניכרים בכל מקום בכריתות [דף ט'] אומר שבשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה ובטבילה ובהרצאת דמים של קרבן שהרי מילה היתה במצרים שנ' וכל ערל לא יאכל בו ומל אותם משה רבי' שכולם בטלו ברית מילה במצרים חוץ משבט לוי ועליהם נאמר ובריתך ינצורו וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה שנ' וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם וקרבן שנ' וישלח נערי ב"י ע"י בל ישראל הקריבום וכן לדורות כשירצה העכו"ם ליכנס בברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ולקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת דמים של קרבן ואם נקבה היא טבילה וקרבן שנ' ככם בגר מה אתם במילה וטבילה והרצאת דמים של קרבן אף הגר כן ומהו קרבן הגר עולת בהמה או שתי תורים או שני בני יונה ושניהם עולות ובזמן הזה שאין שם קרבן צריך מילה וטבילה וכשיבנה בית המקדש יביא קרבנו, ביבמות [דף מ"ו] גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל אינו גר עד שימול ויטבול וצריך שיטבול בפני ג' כמו שאומר [שם] והואיל והדבר צריך ב"ד אין מטבילין אותו לא בשבת ולא בי"ט ולא בלילה [שם] ואם הטבילוהו הר"ז גר כדאמר בירושלמי [בפ' אחד דיני ממונות] דיינין שטעו ודנו בלילה דיניהם דין שנ' ושפטו את העם בכל עת ובה"ג פסק מטבילין בשבת לכתחילה [ממשמעות הברייתא שם דף מ"ז] טבל בינו לבין עצמו אפי' בפני שנים אינו גר וכן א"ר יוחנן ור"ל בירושלמי [בפ"ק דסנהדרין] שנים שדנו אין דיניהם דין ובגר כתיב משפט שנאמר משפט אחד יהיה לכם ולגר וכתיב ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו וגר (ב) קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד שזכות הוא לו כדאמרינן בכתובות [דף י"א] ואמרינן ביבמות [דף ע"ח] מעוברת שנתגיירה וטבלה אין בנה צריך טבילה בפ' החולץ (יבמות דף מ"ו) אמרינן מי שבא ואמר גר אני יכול נקבלנו ת"ל וכי יגור אתך גר אתך במוחזק לך כלו' שיביא עדים ומפרש רבינו יעקב [בתוס' שם בד"ה במוחזק דף מ"ז] בד"א שאנו מכירים בו שהוא גוי מעיקרו אבל אם אין אנו מכירין בו נאמן במגו שהיה יכול לומר ישראל אני והיה נאמן כמו שהיו חכמים אומרים פרק החולץ [דף ס"ה] לבני אדם שהם פגומים שיגלה או יקח אשה פגומה כיוצא בו ובפסחים [דף ג'] גבי ההוא גוי דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים ולא היו בודקין אחריו ומעשים בכל יום שאורחים באים ואין אנו בודקין אחריהן ושותים אנו עמהם יין ואוכלין משחיטתם כשם שמלין ומטבילין את הגרים כך מטבילין ומלין את העבדים הנלקחים מן הגוים לשם עבדות [בפ' החולץ דף מ"ה] הלוקח עבד מן הגוי וקדם העבד וטבל לשם בן חורין קנה את עצמו והוא שיאמר בשעת טבילה [שם בדף מ"ו] הריני טובל בפניכם לשם גרות ואם טבל בפני רבו אינו צריך לפרש אלא כיון שטבל נשתחרר לפיכך צריך רבו לתקפו במים עד שיעלה וישים עליו משוי כשיעלה להראות שהו' תחת שיעבודו ואין העבד טובל אלא בפני שלשה וביום כגר שמקצת גרות הוא זה כשישתחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני ג' וביום שגומר גרותו כרבי שמעון בן אלעזר [שם בדף מ"ו] ויהיה כישראל ואין צריך לקבל עליו עול מצות [שם] ולהודיעו עיקרי הדת שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות [שם] וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה אמרינן ביבמות [דף כ"ד] שאחד גר שנתגייר לשם אשה ואחד גיורת שנתגיירה לשם איש והמתגייר לשם שלחן של מלכים ולשם עבדי שלמה הלכה כלם גרים הם ולכך קיימו שמשון הגבור ושלמה המלך את נשותיהם אע"פ שנתגיירו לשם דבר אחר ובירושלמי דסוטה [פ"ק] אמרינן בעניין דלילה אמר רבי שמואל בר נחמני דרך נישואין היו ואם כן נתגיירה ת"ר בפרק החולץ [יבמות דף מ"ו כל דסוגיא] גר שבא להתגייר אומרי' לו מה ראית שבאת להתגייר אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דווים וסחופים ומטורפים כספינה המטורפת בים אם אמר יודע אני שכן הוא ואיני כדיי מקבלין אותו מיד ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופיאה ומעשר עני פי' שמא יחזור בו מלהתגייר לפי שמקפידין על פחות משוה פרוטה ומודיעין אותו עונשין של מצות ואומרים לו הוי יודע שעד שלא באת לתורה זו אכלת חלב ואי אתה ענוש כרת חללת שבת אי אתה ענוש סקילה וכשם שמודיעין אותו מקצת עונשין של מצות כך מודיעין אותו מתן שכרן של מצות ואומר לו הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים השומרים המצות הכתובות בתורה זו ומה שתראה ישראל בצער בעולם הזה טובה צפונה להם שאינם יכולין לקבל רוב הטובה בעולם הזה כאומות העולם שמא ירום לבכם ויחטאו ויפסדו שכר עולם הבא כעניין שנ' וישמן ישורון ויבעט ואין הקב"ה מביא להם רוב פורענות כדי שלא יאבדו אלא כל האומות כלים ובישראל כתיב לא מאסתים ולא געלתים לכלותם ואין מרבין עליו הזכרת עונשין ואין מדקדקין עליו שנ' ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה ומכ"מ מזכירין לו מקצת עונשין כדי שלא יאמר אחר מכאן אלו הייתי יודע כן לא הייתי מתגייר ובפרק החולץ (יבמות דף מ"ו) אמר הטעם שמזכירין להם העונשים מפני שהוא טוב לישראל שלא יתגיירו גרים דאמר רבי חלבו קשים גרים לישראל כספחת שנ' ונספחו על בית יעקב [בתוספת שם ובתוספת פ' כל היד (נדה ד' י"ג) ותוספת פ' י' יוחסין (קידושין דף ע')] לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות ולומדים ישראל ממעשיהם צא ולמר מה אירע במדבר במעשה העגל ובקברות התאוה שהאספסוף היו בהן תחילה וגם מתערבין בישראל ואין שכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות מישראל ועוד שבכמה מקומות הזהירה תורה על אונאת הגר ואין אנו יכולין בטוב להזהר על אונאתן ויש עוד מפרשים קשים גרים לישראל כספחת מפני שהקב"ה רואה מעשיהם הטובים שעזבו כל משפחותם וכל טוב העולם הזה בשביל לעבוד הקדוש ברוך הוא וישראל אין עובדין אותו בלב שלם ואני ראיתי במדרש אמר ריש לקיש גדולים גרים בזמן הזה מישראל בעמידתן על הר סיני שהם ראו הקולות והלפידים והנפלאות הגדולות ושמעו קול אלהים חיים מדבר והגרים לא ראו מדבר זה כלל ובאים בצר ובמצוק להסתופף בצל כנפי שכינה נחזור לעניין ראשון אחר שהודיעוהו הדברים שבארנו [שם] אם קבל עליו להתגייר אין משהין את המצוה אלא מוחלין אותו מיד ומשהין אותו עד שיתרפא רפואה שלימה קודם שיטבלוהו מפני הסכנה נתרפא מטבילין אותו מיד ושלשה עומדין על גביו ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצות מצות חמורות טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבר ואם אחר כך נשתמד ואחר שנשתמד קדש אשה צריכה ממנו גט [שם] ואם היתה אשה נשים מושיבות אותה במים עד צוארה והדיינין מבחוץ ומודיעין אותה מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות בעוד שהיא יושבת במים ואחר כך טובלת בפניהם והם מחזירין פניהם ויוצאין כדי שלא יראו אותה בעלותה מן המים פסק בה"ג [בתוספת שם בד"ה דרב"י דף מ"ו] דקטן שנולד כשהוא מהול אינו צריך להטיף ממנו דם ברית וסובר כמו האמוראים שאומרי' כן בשבת [דף קל"ה] אבל גר שנתגייר כשהיא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית שסובר שהלכה כרבי יוסי שאומר כן ביבמות [דף מ"ו] וגם שם [דף ע"א] חולקים התנאים בגר שנתגייר כשהוא מהול אם נמול ביום או אפי' בלילה אבל כולם מודים שצריך הטפת דם ברית וכן ראוי לחלק בין קטן שלא היה לו ערלה מעולם לגר שהיתה לו ערלה והמילה שעשה בגיותו אינה כלום לכך צריך להטיף ממנו דם ברית ור"ח פסק בשבת להפך וכן משמע שם [דף קל"ה ופסק דר"ה בתוס' שם ובתוס' פ' החולץ דלעיל] דאמר רבי אליעזר הקפר לא נחלקו ב"ש וב"ה על נולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית על מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול שב"ה אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית ויש שם ברייתא אחרת כזו אלא שמסיים בה על מה נחלקו בקטן לחלל עליו את השבת שב"ה אומרים אין מחללין דחיישינן שמא ערלה כבושה היא כרבה שאומר שם כן [בדף דלעיל] כלו' העור דבוק בבשר ומחמת ספק זה אומר שצריך להטיף ממנו דם ברית ומדקדק רב אלפס [שם] מדאמר רבה שהוא בתראה אחדא ברייתא ש"מ שהלכה היא והלכה כרבה לגבי רב יוסף שחולק עליו הילכך צריך להטיף ממנו דם ברית בחול אבל לא בשבת וזאת השיב רב האי גאון [באלפסי שם וכן באשירי שם] וששאלתם נולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית או לא צריך להתיישב בדבר בנחת ולבדוק יפה יפה בידים ובמראות עינים ולא בברזל ואין מברכין על המילה אא"כ נראית לו ערלה כבושה ורואין ונזהרין היאך מלים אותו אם נראית לו ערלה ממתינין לו הרב' ואין חוששים לשמיני שמא יביאוהו לידי סכנה עכ"ל ומאחר שרב האי גאון ור"ח ורב אלפס בשיטה אחת אין לסור מדבריהם שבקטן צריך הטפת דם ברית:
169
ק״עהזהירה (א) תורה על ממזר בפ' תצא לא יבא ממזר בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' כלו' לעולם אסורין [בפ' הערל דף ע"ח] אחד זכרים וא' נקבות באיסור זה ושנינו שם [דף מ"ט] איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דברי ר"ע ור"ש התימני אומר כל שחייבין עליו כרת בידי שמים והלכה כדבריו ורבי יהושע אומר כל שחייבים עליו מיתת ב"ד וטעם כולם מפרש בגמ' [שם] פוסק בה"ג וכן הר"י שהלכה כשמעון התימני [וכן הוא בתוס' שם] אע"פ שאין למידין מהלכה הכתובה במשנה וברייתא כדאיתא בב"ב [דף ק"ל] מ"מ הלכה כשמעון התימני שהרי שנינו סתם משנה כמותו בפ' האומר [דף ס"ו] ושנויות שם הלכות פסוקות וכיוצא באותה משנה סתמא קורא הילכתא פסיקתא בב"ק [דף ק"ב] וגם ר"א בן יעקב שמשנתו קב ונקי סובר בפר' החולץ (יבמות דף ל"ו) יש ממזר מאשת אח ותניא ראב"י אומר [שם בדף ל"ז] לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך במדינה אחרת וישא אשה אחרת שמא יזדווגו זה לזה ונמצא אח נושא אחותו ונתמלא כל העולם ממזרים ועל זה נאמר ומלאה הארץ זמה אבל מחייבי לאוין אין ממזר דפסקינן בפר' החולץ [דף ס"ה] הלכה שעכו"ם ועבד שבא על בת ישראל הוולד כשר ואמרי' [ביבמות דף י"ד] פשיטא שבני חייבי לאוין כשרים נינהו ובקדושין אומר [דף ע"ח] הכל מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה אלמא יש תפיסת קידושין אפי' בלאו דשאר וא"כ אין הוולד ממזר וטעם דשמעון התימני [דלעיל] אע"פ שמפי הקבלה אמר כן הסמיכו [שם בדף מ"ט] על המקרא שנ' ולא יגלה כנף אביו וסובר שבשומר' יבם של אביו הכתוב מדבר שהיא עליו בכרת וסמיך ליה לא יבא ממזר ללמד שיש ממזר מחייבי כריתות וזהו מכל העריות כולן אף מחייבי מיתות בית דין שבכולן כרת ואעפ"כ אומר שם שהכל מודים בבא על הנדה [והטעם מפרש שם] שהוולד אינו ממזר [בתוס' שם בד"ה וכתיב' לא יבא] ומה שאמרנו שאלו המקראות הם סמוכין והרי מפסיק לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה יש לפרש שמאחר שאינם בני בנים לא חשיב הפסק ומנין שלא יבא דכתיב גבי ממזר ופצוע דכא וכרות שפכה עמוני ומואבי מצרי ואדומי בביאת בעילה הכתוב מדבר כביאה בא אל אשת אחיו וכביאה ויבא אליה ותהר לו ולא נפרשנו כביאה ולא יבא אל תוך המחנה וכבואכם אל אהל מועד שפירושן לא יכנסו לתוך הקהל ולא יכנסו לאהל מועד אמרת צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מעניינו במה העניין מדבר בעריות ובבעילת איסור כדכתי' לא יגלה את כנף אביו אף כאן בביאת ערו' ובבעיל' איסור הכתוב מדבר, גרסינן בבימות [דף מ"ט] אמר אביי הכל מודים בבא על הנדה שאין הוולד ממזר מ"ט ותהי' נדת' עליו אפי' בשעת נדתה תהא בה הויה בקדושין (ב) פוסק כרבי יוסי שאומר ממזרים נתינים טהורים לבא בקהל לעתיד לבא [מיימו' פט"ו דא"כ] אחר ממזר שנשא ישראלית ואחד ישראל שנשא ממזרת כיון שבעלו אחר קידושין לוקה קידש ולא בעל אינו לוק' בעל ולא קדש אינו לוקה משום ממזרת שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא כ"ג באלמנה כמו שיתבאר [לקמן בל"ת קכ"ה] ביבמות [דף מ"ה] פסקינן עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הוולד כשר בין בפנוי' בין באשת איש בין באונס בין ברצון ועכו"ם ועבד הבא על ממזרת הולד ממזר וממזר הבא על הגויה הולד עכו"ם נתגייר הרי הוא כשר כשאר גרים ואם בא על השפחה הוולד עבד שחררו הוולד כשר כשאר עבדים משוחררים ומותרין בבת ישראל זה הכלל [בקדושין דף ס"ה] בן הבא מן העבד ומן העכו"ם ומן השפחה ומן הגויה הרי הוא כמוהו לפיכך פוסק בפ' האומר [דף ס"ט] כרבי טרפון שאומר יכולין ממזרין ליטהר כיצד ממזר מותר מתחילה לישא שפחה כדי לטהר את בניו שהרי כשנולד הבן הוא עבד שחררו הוולד בן חורין, בקדושין [דף ע"ב] מסקינן ממזר מותר לישא גיורת ובן הממזרת מותרת לגר והבנים משניהם ממזרים כרבי יוסי כדאיתא בפ' האומר [דף מ"ו] שהוולד הולך אחר הפגום שנאמר בקהל ה' [בקדושין דף ע"ג] וקהל גרים לא איקרי קהל ה' [בברייתא שם דף ע"ה] גיורת שנשאת לגר וילדה בן אע"פ שהורתו ולידתו בקדושה הרי זה מותר בממזרת וכן בן בנו עד שישתקע שם גיותו ממנו ולא יודע שהוא גר ואח"כ יאסר בממזרת, [פשוט ומבואר בכמה מקומות] ואחד הגרים ואחד העבדים משוחררים דין אחד לכולם [מהמיימו' פרק ט"ו דאיסורי ביאה מבואר שם במ"מ] אבל גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת הוולד ישראל לכל דבר ואסור בממזרת שלשה ממזרים הם ממזר ודאי ממזר ספק ממזר מד"ס ממזר ודאי כאשר בארנו [לעיל] ממזר ספק זה הבא מספק ערוה כגון הבא על האשה שנתקדשה ספק קידושין או שנתגרשה ספק גירושין וכיוצא בהן [ר"פ האשה רבה דף פ"ו מבואר שם בגמרא דף פ"ט] והאשה ששמעה שמת בעלה ונשא' והרי בעלה קיים ובא בעלה הראשון עליה והיא תחת השני הרי הבן ממזר מד"ס [בפ"י יוחסין דף ע"ג כל הסוגיא] דין (ג) תורה שספק ממזר מותר לבא בקהל שנ' לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר ודאי אסור ולא ממזר ספק אבל חכמים עשו מעלה ביוחסין [היינו כר"א שם דף ע"ד ורב פסק כוותיה בדף ע"ה] ואסרו כל הספיקות לבא בקהל וממזר ספק אסור בממזר' ודאי ואפי' בממזר' ספק אסור שמא אחד אין ממזר והשני ממזר ודאי דאין לספיקות תקנה אלא שישאו מן הגרים אבל ממזר של דבריה' מותר לישא ממזרת של דבריהם גרסי' בסוטה [דף כ"ז] אשת איש שיצא עליה קול שהיא מזנה והכל מרנני' אחריה אין חוששין לבניה שמא ממזרים הם שרוב בעילות אחר הבעל ומותר לישא בתה לכתחלה אא"כ היתה מפקרת עצמה לכל לכתחילה בפרהסיא [בפ' האומ' דף ע"ח ובפ' החולץ (יבמות דף מ"ז)] האב שהוחזק שזה הוא בנו ואמ' בני זה ממזר נאמן ואם יש לאותו בן בנים אינו נאמן אף על הבן כמו שמוכיח שם [בפ' החולץ דלעיל] שלא האמינה אותו תורה אלא על בנו שנ' כי את הבכור בן השנואה יכיר ודרש רבי יהודה יכירנו לאחרים וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר שהוא ממזר או בן גרושה וחלוצה כמו שאומר [שם] ובן גרושה וחלוצה שאומר ביבמות פירש רבינו אליהו [בתוס' שם הסוגיא] דנפקא ליה מדכתיב בן השנואה יכיר שדורש שם ששנואה בנישואין וכן משמע בירושלמי דקידושין ורבינו יצחק פי' מדנאמן לומר זה בני בכור אפי' בתינוק בין הבנים וכשהוא אומר על הקטן שהוא בכור א"כ עושה הגדולים ממזרים אלמא על בנו נאמן לפוסלו ולפיכך נאמן לומר בן גרושה היא והלכה כר' יהודה דאמר בב"ב [דף קכ"ז] כשאומר על התינוק בין הבנים בכור הוא נאמן עוד תניא ביבמות [דף מ"ז כל הסוגיא] מעשה בעכו"ם שבא לפני רבי יהודה אמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי אמר לו יש לך עדים שנתגיירת [ע"ש בתוס'] אמר ליה לא אמר ליה יש לך בנים אמר ליה הן אמר ליה לדבריך עכו"ם אתה ואין עדות לעכו"ם [ע"ש בתוס' בד"ה נאמן] ואי אתה נאמן לפסול את בניך כך מפרש שם רב נחמן בר יצחק דברי רבי יהודה ופוסק שם הילכתא כרב נחמן בר רבי יצחק משמע שאם יש עדות לעכו"ם שנאמן לפסול בניו אפי' שלא ע"י הכרת בכור [בתוס' שם] וכן פוסק בשאלתות פרשת וארא וכן פוסק רבי' משה [בפ' ט"ו דאיסורי ביאה] ולא כמו שפוסק בה"ג שאינו נאמן לפסול את בניו אלא במקום הכרת בכורה כמו שאמר על תינוק בין הבנים שהוא בכור:
170
קע״א[ראה מצוה קיט]:
171
קע״במצוות קיח, קיט: לא (א) יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה' ושנינו בפ' הערל (יבמות דף ע"ו) שמותרים לישא גיורת ומשוחררות ושנינו עוד שם [דף ע'] איזהו פצוע דכא כל שנפצעו ביצים שלו אפי' אחת מהן ותניא [שם בדף ע"ה] אפי' נקבו או נמקו או שחסרו פי' ניקבו נקב מפולש שכל נקבים שבתלמוד מפולשין הן דתנא [בחולין דף מ"ב] ניקבה המרה נקבו הדקין וגבי אתרוג נמי שנינו [בסוכה דף ל"ד] ניקב וחסר כל שהו ואמרינן בגמ' [שם בדף ט'] ניקב נקב מפולש בכל שהו שאינו מפולש בכאיסר [בפ' הערל דף ע'] איזהו כרות שפכה כל שנכרת הגיד שלו ואם נשתייר מן העטרה אפי' כחוט השערה מקיף לכל הגיד [שם בדף ע"ה] הר"ז כשר ומניין שפצוע דכא באותו מקום וכן כרות שפכה במתניתין תנא שלכך הם סמוכין ללא יבא ממזר ללמד מה להלן פסולו על ידי מקום ביאה אף פצוע דכא וכרות שפכה פסולו ע"י מקום ביאה פסול ובהלכות חלוצה כתוב בספר התרומה שסומכין העולם להכשיר בני אדם הנתוקי' שכורתין מהן ביצה אחת על מה שנשנה בכרם ביבנה [פ' הערל דף ע"ה ולקמן מ"ע נ"ב] שכל מי שאין לו אלא ביצה אחת הרי הוא כסריס חמה ובשר ולפי שהיו שם שירות תלמידי חכמים רבים לכך נקרא כרם אמנם בה"ג מפרש משנת הכרם באדם שנולד כן בביצה אחת אבל אם כרתו ממנו ביצה אחת מודה למשנתינו דפ' הערל (יבמות דף ע') שפוסלת ורבינו שמשון כתב [כל הסוגיא מו"ס בתוס' שם בד"ה שאין ד' ע"ה ובאשירי] חזינן כמה בני אדם שכורתין מהן ביצה אחת ומולידין לכך אומר רבי' יעקב דאפי' בידי אדם כשר והא דתנן [שם בדף ע'] כל שנפצעו בצים שלו אפי' אחד מהן יש לומר פצוע גרע מניטל כעין שמצינו בניקב הטחול בעביו דגרע מניטל [בחולין דף נ"ה] ואפי' את"ל שחולק מ"מ המשנה השנויה בכרם עיקר ואע"פ שאומר שהוא כסריס חמה מ"מ יש לו רפואה ופעמים שמוליד מדמכשר ליה ובירושלמי [פ' הערל] משמע שהוא כשר לבא בקהל אלא שאינו מוליד דאמר שמואל אם יבא לפני בעל ביצה אחת אני מכשירו [שם] כר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן ברוקה אמר רבי יודן אמר רבי יוחנן ובלבד של ימין ע"כ הירושלמי פי' אם של ימין תיבה אחת רוצה לומר כי יותר טוב נטילת ביצה שלמה מפצוע ויותר נראה לר"י שהם שני תיבות של ימין כלו' שתשאר ביצה של ימין וחומרא גדולה היא וטוב להזהיר הרופאים לחתוך של שמאל אם אפשר ומשמע שם מתוך המסקנא דרבי ישמעאל איירי בידי אדם וכולם סוברים כר' ישמעאל שכשר לבא בקהל אלא שאין מוליד, שלשה עניני אברים יש לזרע והם הגיד והבצים והשבילים שבהן תתבשל שכבת זרע והם הנקראים חוטי ביצים ואמר רבא [ביבמות דף ע"ה והמחבר נקט הסוגיא לפי סברתו] כיון שנפצע אחד משלשה אברי' אלו או נכרת או נידך אפי' אחד מן הבצים או אחד מחוטי הבצים הר"ז פסול ולפי' ר"ת [דלעיל וגם זה בתוס' דלעיל] נוכל לפרש כי כרות בכולן שאמר רבא לא דיבר על אחד מהבצים, אמר שמואל [שם] שכל פסול שאמר כענין זה כשלא היה בידי שמים אלא בידי אדם ע"י פשיעתו כגון שכרתו אדם או הכהו קוץ אבל אם נולד כך או ע"י חולי אירע לו כשר לבא בקהל ואומר שם שכל זה למדנו ממה שהסמיכו ללא יבא ממזר שפסולו לא בא בידי שמים שנינו בספרי [תצא] ומביאה בירושלמי דפ' הערל שפצוע דכא יש לו רפואה וחוזר להכשרו אכל כרות שפכה אינו חוזר וזו הלכות רופאים פירש הרב ר"א ממיץ וז"ל הא דתניא ביבמות [דף ע"ו] ניקב הגיד פסול מפני שהוא שותת [עיין בפרש"י בחולין דף מ"ח] נסתם כשר וזהו פסול החוזר להכשירו פי' פסול הוולד שנולד מאשתו שהרי הוא ממזר מאחר שבעל אשה זו אינו מוליד אבל הבעל עצמו כשר לבא בקהל ועוד אומר שם [דף ע"ה] מעשה היה בפומבדיתא באחד שנסתם שביל של שכבת זרע שלו והוציא במקום קטנים ופסק רב מרי בר רחל שהואיל שמוציא שכבת זרע שלא במקום הוצאתו אין הזרע מתבשל ואין ראוי להוליד וא"כ הבן הנולד לאשתו של זה ודאי ממזר הוא אבל הבעל עצמו כשר לבא בקהל שאינו אלא עקור [היינו רש"י דלעיל] והמפרש שזה האיש פסול לבא בקהל מפני שהוא כרות שפכה טועה שהרי שנינו [היינו ברייתא דלעיל] נסתם כשר וזהו פסול שחוזר להכשירו וכרות שפכה שנינו בספרי שאין לו רפואה וגם אין לפסול האיש הזה מפני פסולי פצוע דכא שהרי סתימה זו שנסתם שבילו בידי שמים היתה ואמר שמואל [בפ' הערל דף ע"ה] פצוע דכא בידי שמים כשר ועוד גרסינן בספרי' ישנים בבכורות [דף מ"ד] ת"ר שני נקבים יש באדם אחד מוציא שתן ואחד מוציא זרע ואין בין זה לזה אלא כדי קליפת השום נקבו זה לתוך זה נעשה עקור ולא גרסינן שם נעשה כרות שפכה והלכה למדה מעניינה שכולה מדברת בעקירות ועוד לא יתכן לומר כי נקב וכרות דבר אחד כי שני דברים הם עכ"ד:
172
קע״גכתוב (א) בפרשת אמור אל הכהנים ובארצכם לא תעשו ולמעלה ממקר' זה כתיב ומעוך וכתות ונתוק וכרות וגו' ודורש מכאן בת"כ [אמור בפ' ו'] שאסור להפסיד איברי הזרע בין באדם בין בבהמה בין בחיה ועוף אחד טמאים ואחד טהורים בין בארץ בין בחו"ל וכן קבלו מפי השמועה שזה שנ' ובארצכם לא תעשו עניין הכתוב כך הוא שלא יעשה דבר זה בישראל בכל הארצות אשר תשבו בין בגופו בין בגוף אחרים שזה הכלל בכל מצוה שהיא חובת הגוף שנוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ ואמרינן בחגיגה [דף י"ד] שאלו את בן זומא מהו לסרס את הכלב אמר להם כל שבארצכם לא תעשו ובבכורות [דף ל"ג] אמר רבי חייא בר אבא הכל מודים במסרס אחר מסרס שהוא חייב כגון שבא אחד וכרת את הגיד ובא אחר וכרת את הבצים או נתקן כולן לוקין דכתיב ונתוק וכרות אם על כורת חייב על נותק לא כל שכן אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב ומוכיח בפ' אלו מומין [דף ל"ט] כורת הוא שכורת מקצת החוטין שהביצים תלויין בהן נותק שגתקן כולן ובין כורת ובין נותק שניהם בתוך הכוס והמסרס את הנקבה בין באדם בין בבהמה בין בשאר מינים פטור והא דתניא בת"כ [בפרשה דלעיל] מניין שאף הנקבות בסירוס ת"ל כי משחתם בהם, מום בם לאיסור הקרבה מרבה אותם כמו שכתוב בסוף המקרא לא תקריבו ולא לאיסור סירוס בשבת [דף קי"א] מוכיח שהמשקה כוס של עיקרין לאדם כדי לסרס ובזכר אסור בנקבה מותר וה"ה לשאר מינין וכן משמע ביבמות [דף ס"ה] שהאשה מותרת לשתות כוס של עיקרין שמסרסין אותה שלא תלד גבי יהודית דביתהו של ר' חייא וכתב רבינו משה שסירוס סם בזכר אסור ואין לוקין עליו ואסור לומר לעכו"ם לסרס בהמה שלנו כדמוכח בב"מ [דף צ'] דס"ל כרבי חידקא שאומר בני נח מצווין על הסירוס ועובר משום לפני עור לא תתן מכשול ואם לקחה הגוי מעצמו וסירס אותה מותר ואומר שם שמרימר ומר זוטרא היו מחמירין על עצמן והיו מחליפין זה לזה כשאירע שלקחה גוי מעצמו ואע"פ שאין צריך ואומר אבוה דשמואל שאם הערים ישראל על דבר זה קונסין אותו למוכרה לישראל אחר ואפי' לבנו גדול מותר למוכרה אם הקנהו לבנו קטן רב אחי אסר ורב אסי שרי ופוסק בשאלתות [בסי' ק"ה] כרב אסי דשרי ואפי' מוטל בעריסה נמי שרי ורבי' משה [סוף פ' י"ו דלעיל] פוסק כדברי האוסר:
173
קע״דהזהיר (א) הכתוב בפרשת אמור שלא ישא כהן זונה דכתיב אשה זונה לא יקחו ומה היא זונה שנינו בת"כ [אמור פ' א'] ומביאה ביבמות [דף ס"א] זונה כשמה פי' שזנתה תחת בעלה דברי ראב"י ר"ע אומר זונה זו מופקרת רבי מתיא בן חרש אומר אפי' הלך בעלה לבית דין הגדול והוליכה להשקותה מים המרים אחר שקינא לה ונסתרה והיא אסורה לבעלה עד שתשתה ובא עליה עשאה זונה ואם מת אסורה לכהן שסובר שנעשית זונה בכל בעילת איסור ור' יהודה אומר זונה זו אילונית היא אשה עקרה שאינה יולדת והרי היא אסורה לכהן ומפרש שם הטעם [בגמ' דלעיל] דכתיב הזנו ולא יפרצו כל ביאה שאין בה פריצה וריבוי אינה אלא בעילת זנות וחכ"א [בברייתא דלעיל] אין זונה אלא גיורת ומשוחררת פי' ואפילו נתגיירה פחותה מבת שלש שנים לפי שבאתה מן הגוים השטופים בזמה וכן מוכח ביבמות [דף ס'] גבי עיר אחת שהיתה בא"י [סיפא דחכמי' דלעיל] ושנבעלה בעילת זנות פי' לאותן שאין קידושין תופסין בהן כדאמר [בתמורה דף כ"ט] מה עריות דלא תפס בהן קידושין והויא זונה עוד שם אומר רבא בהן הבא על הגויה לוקה עליה משום זונה דאורייתא [בברייתא דלעיל] ר"א אומר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה ומדאמר רב עמרם [שם] אין הלכה כר"א ש"מ הא כדברי כולן הלכ' וחוששין לדברי כולם להחמיר עוד שם [דף נ"ו] אמר רבא אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טמאה שנ' לא יוכל בעלה הראשון וגו' הכל בכלל זה שאם נבעלו נאסרו על בעליהן פרט לך הכתוב באשת ישראל שנאנסה שמותרת לבעלה שנ' והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת אבל אשת כהן באיסורא עומדת שהרי היא זונה אמר רב ששת [שם] אשת ישראל שנאנסה אע"פ שמותרת לבעלה אסורה היא לכהונה כתוב (ב) בה"ג בהל' מיאון מה ששנינו בכתובות [דף י"ג] ראוה מדברת עם איש אחד ואומרים לה מה טיבו של זה ואמרה איש פלוני וכהן הוא ר"ג ור"א אומרים נאמנת להשיאה לכהונה ומפרש בגמ' [שם] מאי מדברת זעירי אמר נסתרה ה"מ נסתרה עם ישראל אבל נסתרה עם הגוי הרי היא כשבויה ופסולה לכהונה עכ"ד אמרינן [שם ודף כ"ז ובכמה מקומות] שהשבויה שנפדית והיא בת שלש שנים ויום אחד או יותר אסורה לכהונה מפני שהיא ספק זונה שמא נבעלה לגוי [שם] ואם יש לה עד אחד שלא נתייחדה עם הגוי הרי היא כשירה לכהונה [שם] ואפי' עבד או שפחה או קרוב נאמן לעדות זו [שם בדף כ"ג] ושתי שבויות שמעידות כל אחת מהן על חברתה הרי אלו נאמנות הואיל וכל הספיקות מד"ס לפיכך הקילו בשבוייה [שם בדף כ"ו במשנה] והאשה שנחבשה בידי גוים ע"י נפשות אסורה לבעלה פי' הרי"ץ [וכן בתו' שם] מדלא קאמר אסורה לכהונה ש"מ דאף לבעלה ישראל קאמר דחיישינן שמא נתרצית למצוא חן כשנחבשה על ידי נפשות וכשיד גוים תקפה אומר [שם בגמ'] דאף ע"י ממון אסורה לבעלה משמע לבעלה דומיא לבעלה דמתניתין או שמא אגב מתניתין נקטיה ודווקא לכהונה אסורה אבל מו' רבינו יהודה כתב בשם ר"י ור"ת והרב ר"י בן ר"מ שכולה ההיא דממון מדברת באשת כהן הנה למדנו מכאן דאע"ג דרחמנ' אפקריה לזרעיה דעכו"ם ה"מ לעניין חיים אבל ביאת עכו"ם לא אפקריה ונאסרה לבעלה אמרינן נמי בסוטה [דף כ"ו] דעכו"ם מקנאין על ידו ומאחר שאסורה לבעל אסורה לבועל אף אם יתגייר הגוי אחר כך כך פסק רב אלפס ור"י בר ר' מרדכי:
174
קע״השלא יקח כהן חללה שנ' וחללה לא יקחו ותניא בפ' י' יוחסין (קידושין דף ע"ז) איזהו חללה זו שנולדה מאיסורי כהונה וכן אחת מן הנשים האסורות לכהונה שנבעלה לכהן נתחללה אבל הכהן עצמו שעובר העבירה לא נתחלל ובין שנבעלה באונס או בשגגה בין כדרכה בין שלא כדרכה משהערה בה נתחללה [מבו' יבמות דף נ"ג] [מבו' בנדה דף מ"ד] והוא שיה' הכהן בן תשע שנים ויום אחד ומעלה ותהיה זו האשה האסורה לו בת ג' שנים ויום א' ומעלה, [בקידושין דלעיל] ואם הוליד ממנה בן בין זה שחללה בין כהן אחר הוולד חלל, חלל ודאי שאינו מספק גרושה הרי הוא כזר ונושא גרושה ומטמא למתים שנ' אמור אל הכהנים בני אהרן אע"פ שהן בני אהרן עד שיהיו בכהונתם, [שם בדף ע"ג] כהן זכר הוא שאסור לישא חללה וזונה ולפיכך אסור בגיורת ומשוחררת ובנבעלה לחייבי כריתות וגם בנבעלה לחייבי לאוין אע"פ שאינה זונה הואיל ותפסו בהו קידושין מוכיח בכתובות [דף ס"ה] שאסורה לכהן מזה המקרא דכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל כיון שנבעלה למי שזר אצלה מעיקרא פסולה לכהונה אבל הכהנת מותרת לינשא לחלל ולגר ולמשוחרר כדאמר רב ביבמות [דף פ"ד] שלא הוזהרו כשירות לינשא לפסולים שנ' בני אהרן ולא בנות אהרן ודורש רבא בקדושין [דף ע"ג] הגר מותר לישא ממזרת ומותר לישא כהנת, חלל שנשא כשירה זרעו ממנה חללין כדאיתא שם [דף ע"ו] וכן בן בן בנו אפי' אחר אלף דור שבן החלל הזכר הלל הוא לעולם ואם היתה בת אסורה לכהונה שהרי היא חללה [שם] אבל ישראל שנשא חללה הולד כשר ואם היתה בת כשרה לכהונה ובן ישראל שנשא גרושה הבת כשרה לכהונה וכן גר שנשא בת ישראל בתו כשרה לכהונה כראב"י בבכורות [דף פ"ג] ובקידושין [דף ע"ז] ואין הלכה כר' יהודא שפוסל' מסקינן שם [בדף ע"ה] גר שנשא גיורת בתו אסורה לכהן לכתחלה ואם נשאת כבר מותר לקיימה כר' יוסי, מוכיחות ההלכות כתובות [דף כ"ג] שמי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה ע"פ עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו ולא יאכל קדשי הגבול כגון חלות עד שיהיה לו עד אחד אבל אוסר עצמו בגרושה זונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקח, [שם בדף כ"ו] ואם היה מסיח לפי תומו נאמן כיצד מעשה באחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר זכור אני כשהייתי תינוק והייתי מורכב על כתפו של אבי והוציאוני מבית הספר [ע"ש בתו'] והפשיטוני את כתונתי והטבילוני לאכול בתרומח לערב וחברי בדלין ממני והיו קורין אותי יוחנן אוכל חלות והעלהו רבי' הקדוש לכהונה על פיו, שלשה חללין הן חלל מן התורה כאשר בארנו וחלל ספק מספק גרושה [שם דף י"ד] וחלל של דבריהם מחלוצה שבא כהן עליה שהיא חללה וזרעה מכהן חללים מדבריהם כדאמרינן בקידושין [דף ע"ח וביבמות דף כ"ד ודף פ"ח] גרושה מד"ת חלוצה מד"ס, [כך משמע שם דף צ"ט] כל שאינו חלל מה"ת נותנין עליו חומרי כהנים שאינו מטמא למתים ונושא אשה הראוייה לכהן וחומרי ישראל שאינו אוכל בתרומה ואם אכל או נטמא או נשא גרושה מכין אותו מ"מ:
175
קע״והזהיר (א) הכתוב בפרשת אמור ואשה גרושה מאישה לא יקחו ואם אמר לה הא גיטך ותהא מגורשת ממני ולא תהא מותרת לכל אדם זהו ריח הגט שפוסל בכהונה אע"פ שאינו גט גמור שהוא פסול כדדרשינן ביבמות [דף צ"ד] ובגיטין [דף פ"ב] ואשה גרושה מאישה לא יקחו אפי' לא נתגרשה אלא מאישה פסלה מן הכהונה ובקדושין [דף ע"ח וע"ש דף ע"ז] נחלקו אביי ורבא בכ"ג בגרושה אביי אמר קדש לוקה בעל לוקה ורבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה מ"ט לא יקח משום לא יחלל וקיי"ל כרבא דאמר דצריך קידושין ובעילה ואז לוקח שתים משום לא יקח ומשום לא יחלל:
176
קע״זשלא (א) יקח כ"ג אלמנה שנ' בפ' אמור אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח ושנינו ביבמות [דף נ"ט] כ"ג לא ישא את האלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין וכהן גדול הוא בין נמשח בשמן המשחה בין מרובה בגדים ואף משוח מלחמה כדתניא בהוריות [דף י"ב] והכהן הגדול מאחיו זה כ"ג שנמשח אשר יוצק על ראשו שמן המשחה זה משוה מלחמה ומלא את ידיו ללבוש את הבגדים זה מרובה בגדים על כלם הוא אומר אחר כך את ראשו לא יפרע וגר ואלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח ותניא [שם] וכולן אין נוהגין במשוח מלחמה חוץ מה' דברים האמורים בפ' ואלו הן לא פורע ולא פורם ואין מטמא אל הקרובים ומצווה על הבתולה ואסור באלמנה ותניא בת"כ [אמור פ' א'] ומביאה ביומא [דף י"ב] נמשח יום אחד או נתרבה יום אחד דין כ"ג נוהג בו:
177
קע״חכהן (א) גדול שבעל אלמנה לוקה ואע"פ שלא קידש שנ' ולא יחלל כיון שבעלה חללה ופסלה מן הכהונה כדאמרינן בקדושין [דף ע"ח] שמודה רבא בכך אבל זונה וחללה וגרושה הרי הן מחוללות מקודם בעילתן [שם] קדש כ"ג אלמנה ובעלה לוקה שתים אחת משום אלמנה לא יקח ואחת משום לא יחלל, [שם] ובין כ"ג ובין כהן הדיוט שנשא אשה מן הארבע ולא בעל אינו לוקה וכ"מ שהוא לוקה היא לוקה וכ"מ שהוא אינו לוקה היא אינה לוקה שאין הפרש בין איש לאשה לעונשין אלא בשפחה חרופה בלבד כאשר יתבאר [בסוף המצוה] זה שאמרנו שבבעילת אלמנה לוקה והרי הכתוב אומר ולא יחלל את זרעו בעמיו ענין הכתוב שלא יחלל כשרים לא האשה ולא זרעו בעמיו זו אשתו, [ביבמות דף נ"ט] וכל פסולי כהונה גדולה אם אירס האשה בעודה כשירה לו ואחר כך נתמנה להיות כ"ג יכנוס והטעם משום דיקח הכתוב במקרא קידושין הוא, וכל העריות החמורות וקלות חייבי מיתות ב"ד וחייבי כריתות וחייבי לאוין ועשה בכולן חשובה העראה כגמר ביאה כדתנן שם [דף נ"ג] אחד המערה ואחד הגומר ולא חילק בין ביאה לביאה [שם בדף נ"ד] והעראה היכן היא כתובה אמר עולא ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקורה הערה מכאן להעראה מה"ת ושאר כל העריות למדות מנדה דאמר רבי יונה [שם] ואיתימא רב הונא בריה דרב יהושע כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה הוקשו כל העריות כולן לנדה מה נדה בהעראה אף כולן בהעראה, למדנו [שם] חייבי כריתות מנדה חייבי לאוין מניין מדגלי רחמנא שצריך שכבת זרע להלקות שפחה חרופה כמו שיתבאר [בסוף המצוה] שמענו דשאר חייבי לאוין לוקין בהעראה למדנו [שם בדף נ"ה] חייבי לאוין השוין לכל' חייבי לאוין דכהונה מניין בגזירה שוה דקיחה קיחה מחייבי מיתות וכריתות שנ' בכולן לא יקח, [שם] חייבי עשה כגון מצרי ואדומי בדור שני שהרי כתיב דור שלישי יבא להם ולא דור שני ולאו הבא מכלל עשה עשה ומניין שבהעראה בלבד עובר בעשה בגזירה שוה ביאה האמורה כאן מביאה האמורה בלאוין לעניין ממזר ופצוע דכא ופי' העראה זו הכנסת עטרה שכל האמוראים לבד רבה בר הנה סוברי' כר' יוחנן שאומר [שם] כן ואע"פ שחולק שמואל על ר"י ואומר העראה זו נשיקת אבר אין דבריו של שמואל כלום במקום רבי יוחנן כמו שאומר בשבת [דף מ"ז] שמואל ור"י הלכה כר"י וגם אומר ביצה [דף ד] דרב ור' יוחנן הלכה בר"י כל שכן שמואל שהרי רב הלכה כמותו באיסורין בכ"מ כשחולק על שמואל [כך ק"ל בפ' יש בכור (בכורות דף מ"ט) והטעם באשירי פ' שור שנגח ד' וה'] שפחה חרופה האמור בתורה שהזכרנו מפרש בפ"ד מחוסרי כפרה [דף י"א] שהיא חצייה שפחה וחצייה בת חורין ומקודשת לעבד עברי שנ' לא יומתו כי לא חופשה הא נשתחררה כולה חייבין עליה מיתת ב"ד שהרי תעשה אשת איש גמורה, [שם במשנה וגו'] ביאת שפחה זו משונה מכל ביאות האמורות בתורה שהרי היא לוקה שנא' בקורת תהיה והוא חייב קרבן אשם שנ' והביא את אשמו [שם] אחד שוגג ואחד מזיד בשפחה חרופה מביא אשם והבא עליה שלא כדרכה או הערה בה פטור האיש מאשם והאשה פטורה ממלקות שנ' ואיש אשר ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש וגו' [שם במשנה ורש"י]:
178
קע״טכל (א) הבא על הערוה מן העריות דרך אברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר ה"ז לוקה מה"ת שנ' לא תעשו מכל התועבות האלה ואלו הן חקות המתפרצים בתועבות הזימה ונאמר לא תקרבו לגלותא ערוה בקריבה המביאה לידי גילוי ערוה הכתוב מדבר ותניא בת"כ [אחרי מות פ' י"ג] יכול יהא ענוש כרת על הקריב' ת"ל ונכרתו הנפשו' העושות, העושו' בכר' ואין נענשין כרת על הקריבה אבל לאו יש שם ותניא עוד שם [לעיל מיניה] אין לי אלא שלא יגלה מניין שלא יקרב ת"ל לא תקרב אין לי אלא נדה בלא תקרב ולא תגלה מניין לשאר עריות ת"ל לא תקרבו לגלות ערוה, לפיכך אמרו חכמים [בב"ק דף ח' תנן שחוק וקלות ראש וכו' וכן באבות דרבי נתן] שאסור לו לאדם לשחוק עם הנשים ולא לקרוץ בידיו ורגליו ולא לרמוז בעיניו ולא להסתכל בהן [ע"ז דף כ'] ואפי' לשמוע קולה ולהרהר בהן ולראות שערן אסור [פ' מי שמתו דף כ"ד] וגם מטעם זה אסור להתייחד עם העריות [קדושין ד"פ ע"ו דף ל"ו] שהדברים האלו מביאין לידי גילוי ערוה ואפי' בפני אשה פנויה אסרו חכמים [ע"ז דף כ'] להסתכל דרך זנות הרי הוא אומ' ברי' כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה וכן אסור להסתכל בבגדי צבע ישנים קצת של אשה שהוא מכיר ואפילו שטוחים על גבי כותל כדאיתא בע"ז [שם] שעי"כ מהרהר בה ואומר ביומא [דף ע"ד] טוב מראה עיני' באשה יותר מגופה של מעשה לפיכך צריך ליזהר מאד בדבר ואם נתכוון להסתכל בה כדי לישא אותה אם תישר בעיניו מותר [בקדושין דף מ"א] וגם חייב הוא לעשות כן כאשר בארנו [מ"ע מ"ח] במצות קידושין שאסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה, מסקינן בקידושין [כל הסוגיא דף פ' ופ"א] שמותר לאב לחבק את בתו ולנשקה ותישן עמו בקירוב בשר וכן האם עם בנה כל זמן שהן קטנים הגדילו ונעשה הבן גדול והבת גדולה אסור והוא שיהו שדים נכונו ושער צמח זה ישן בכסותו וזו ישנה בכסותה ואם היתה הבת בושה לעמוד בפני אביה ערומה או נשאת וכן אם האם בושה לעמוד לפני בנה ערומה אע"פ שהם קטנים משהגיעו ליכלם מהם אינם ישנים עמהם אלא בכסותם [פ' הערל דף ע"ו] נשים המסוללות זו בזו אסור ומעשה מצרית הוא שהוזהרנו עליו שנ' כמעשה ארץ מצרים ואמרו חכמים בת"כ [אחרי מות פרשה י"ב] מה היו עושין איש נושא איש ואשה נושאת אשה ואע"פ שמעשה זה אסור אין מלקין עליו שאין בו לאו מיוחד והרי אין שם ביאה כלל לפיכך אינם נאסרו' לכהונה משום זנות ולא לבעלה [בפ' הערל דלעיל] וראוי להכותן מכת מרדות הואיל ועשו איסור ויש לאיש להקפיד על אשתו בדבר זה ולמנוע הנשים הידועות בכך מלהכנס לה ומלצאת היא אליהם [בפ' כל היד דף ט"ז] אמרו חכמים שאסור לשמש מטתו לאור הנר וגם אמרו שישראל קדושים הם ואין משמשים מטותיהן ביום ותלמיד חכם שהוא צנוע מאפיל עליה בטליתו והוא מותר וכן אסרו חכמים בנדרי' [דף כ'] שלא ישמש מטתו ולבו מחשב באשה אחר' ולא יבעול מתוך שכרו' ולא מתוך מריב' ולא מתוך שנאה ולא יבא עליה על כרחה והיא יריאה ממנו ולא כשיהיה האחד מנודה ולא יבא עליה אחר שגמר בלבו לגרשה ואם עשה כן הבנים אינם הגונים אלא מהן עזי פנים ומהן מורדין ופושעים וכן אסרו חכמים על האיש שידור בבית חמיו שזו עזות פנים [*) בפר"ק דקדושין דף י"ב ובפרק ר"ג ביבמות דף נ"ב ובפר' המוכר פירו' דף ל"ה וצ"ע דבגמרא לא קאמר האי טעמא וכן המחבר עצמו לקמן בשמ"ע בסימן מ"ח] היא ולא יכנס עמו למרחץ ולא יכנס עם אביו למרחץ ולא עם בעל אחותו ולא עם תלמידו ואם הוא צריך לתלמידו מותר להכנס עמו ויש מקומות שנהגו שלא יכנסו שני אחי' למרחץ כדאיתא פ' מקום שנהגו [פסחים דף נ"א כל הסוגיא מתחילתה] [בסהנדרין דף י"ט] ולא תהלך אשה בשוק ובנה אחריה גזירה שמא יתפשו בנה ותלך אחריו להחזירו ויתעללו בה הרשעים שתפשוהו דרך שחוק [פ' כל היד דף י"ג] אסור לאדם להוציא ש"ז לבטלה לפיכך לא יהא אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ [שם] ואלו שמנאפים ביד ומוציאין ש"ז לא די להם שאיסור גדול הוא אלא שהעושה זה בנידוי הוא יושב [ע"ש בתו'] ועליהם נאמר ידיכם דמים מלאו וכאילו הרגו את הנפש [שם] וכן אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הירהור [במ"מ אין זה] (והסמיכוהו על זה המקרא) ודורשו רבי פנחס ונשמרת מכל דבר רע בכתובות [דף מ"ו] ודרשה גמורה היא [תו' דע"ז דף ק'] ולא סמכתא שהרי מעמידה שם אזהרה למוציא ש"ר ואחר כך אומר אידך מבעי ליה לכדרבי פנחס וכו' אלא אם יבא לו הרהור יסיע לבו מדברי הבאי והשחת' לד"ת שהיא איילת אהבי' ויעלת חן [עירובין דף נ"ד] [פ' כל היד דף י"ד ובפ' היה קורא (ברכות ד' י"ד)] לפיכך אסור לאדם לישן על ערפו ופניו למעלה עד שיטה מעט כדי שלא יבא לידי קושי ולא יסתכל בבהמה וחיה ועוף בשעה שנזקקים זה לזה כדאיתא בע"ז [דף כ'] ומותר למרביע בהמה להכניס כמכחול בשפופרת כדאיתא בב"מ [דף צ"א] מפני שהן עסוקין במלאכתן ולא יבאו לידי הרהור, מי שפגע באשה בשוק אסור להלך אחריה אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו כדאיתא פ' עושין פסין (עירובין דף י"ח) ולא יעבור אדם על פתח אשה זונה עד שירחיק ארבע אמות שנ' אל תקרב אל פתח ביתה כדאיתא בע"ז [דף י"ז] ואסור למי שאינו נשוי לשלוח יד במבושיו [פ' כל היד ד' י"ג] שלא יבא לידי הרהור ואפי' מתחת טיבורו לא יכניס אדם ידו ואם ישתין מים לא יאחז באמה שלא יבא לידי הרהור ואם היה נשוי מותר ובין נשוי ובין שאינו נשוי לא יושיט ידו לאמה כלל אלא בשעה שהוא נצרך לנקביו אמנם אומר מורי כי הרי"ץ היה מסופק אם נשוי מותר דווקא להשתין אבל להתחכך אסור או שמא מותר להתחכך אמרו בפ' הנשרפין (סנהדרין דף ע"ו) שמצות חכמים להשיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן שאם יניחם יבאו לידי זנות או הרהור ועל זה נאמר ופקדת נוך ולא תחטא [שם] ולא ישא זקן ילדה שדבר זה גורם לזנות והזכירו על זה אל תחלל בתך להזנותה וכן אמרו חכמים בכתובות [כל הסוגיא עד סופה בדף כ"ז וכ"ח] שמי שמגרש אשתו מן הנשואין לא תינשא בשכונתו שמא יבא לידי זנות ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי פירש רש"י אף קודם שנשאת וכן יש במסכת שמחו' [פ"ב דף ל"ה ע"ב] וכפר קטן נידון כמבוי היה לה מלוה אצלו עושה שליח לתובעו וגרושה שבאה עם המגרש לדין מנדין אותן או מכין אותן מכת מרדות ואם נתגרשה מן האירוסין מותר לתובעו בדין ולדור עמו במבוי ואם היה לבו גס בה אף מן האירוסין אסור ופי' רש"י כל אלה מדבר בכהן ואין לנו ראייה בישראל שיאסר לדור עמה בחצר אחד לפירושו ומי נדחה מפני מי היא נדחת מפניו ואם היה החצר שלה הוא נדחה מפניה, אסור לאדם שישא אשה ודעתו לגרשה שנ' אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך ואם הודיעה בתחילה שהוא נושא אותה לימים ידועים מותר כדאיתא בפרק החולץ [יבמות דף ל"ו כל הסוגיא] [יבמות דף ס"ד] לא ישא אדם אשה לא ממשפחת מצורעים ולא ממשפחת נכפים והוא שהוחזקו שלשה פעמים שיבואו בניהם לידי כך [שם] פוסק כרבי שהאשה שנשאת לשני אנשים ומתו לשלישי לא תנשא ואם נשאת לא תצא ואפי' נתקדשה יכנוס לא ישא עם הארץ כהנת שזה כמו חלל לזרעו של אהרן ואם נשא אמרו חכמים בפסחים [דף מ"ט כל הסוגי' מו"ס] שאין זיויגן עולה יפה ולא ישא אדם בת ע"ה שאם מת או גולה בניו עמי הארץ שאין אמן יודעת כתר תורה ולא ישיא בתו לע"ה שכל המשיאה אותה לו כאילו כפתה אותה ונתנה לפני ארי מה ארי מכה ואוכל ואין לו בושת פנים להמתין עד שיפייסנה ולעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח שאם מת או גולה בניו ת"ח וכן ישיא בתו לת"ח שאין דבר מגונה ולא מריבה בתוך ביתו של ת"ח [בפי' יוחסין דף פ ובע"ז דף ל"ו] אסור להתייחד עם ערוה מן העריות בין זקנה בין ילדה כאשר בארנו [בתחילת המצוה] מפני שהיא קריבה המביא לידי גילוי ערוה חוץ מן האם עם בנה [שם] והאב עם בתו והבעל עם אשתו נדה אלא הכלה בלבד שפרסה נדה קודם שתתבעל כאשר בארנו [לעיל ל"ת קי"א וכן משמע בכתובות דף ד'] בהלכות נדה [בפר' י' יוחסין דף פ"ב] ולא נחשדו ישראל על משכב זכור ועל הבהמה לפיכך אין אסור להתייחד עמהן [שם בדף פ"א] ואעפ"כ גדולי החכמים היו מחמירין על עצמן ומרחיקין הבהמה כדי שלא יתייחדו עמה [בפר' כ"ב דאיסור ביאה] כתב רבינו משה שאיסור ייחוד עריות מפי הקבלה אמנם רמזוה על המקרא בפרק בתרא דקידושין [ד"פ] ובפר' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ו) אמר בפירוש ייחוד דאורייתא הוא [שם כל הסוגיא ובסנהדרין דף כ"א] בשאירע מעשה אמנון ותמר גזר דוד ובית דינו על ייחוד פנוייה ואחר כך גזרו חשמונאים על ביאת גויה אף בצינעא ואחר כך גזרו שמאי והלל על ייחוד גויה נמצא כל המתייחד עם האש' שאסור להתייחד עמה בין ישראלית בין גויה מכין אותו מכת מרדות חוץ מאשת איש שאע"פ שאסור להתייחד עמה אם נתיחד עמה אין לוקין שלא להוציא לעז על בניה שהם ממזרים כדאיתא בקידושין [דף פ"א] ושם עיקרי הלכות ייחוד, מסקי' בע"ז [דף כ"ה] כל אשה שאסור להתייחד עמה אם היתה אשתו עמו הרי זה מותר להתייחד עמה מפני שאשתו משמרתו [שם] אבל לא תתייחד ישראלית עם העכו"ם אפי' אשתו עמו מפני שהעכו"ם אינם בני בושת ובקידושין [דף פ' מן המשנה וגמ' משמע כן] לא תתייחד אשה אחת אפי' אם אנשים הרבה עד שתהיה שם אשתו של אחד מהם אלא אם כן הם כשרים כרבי חנינא בר פפי וחביריו [שם בדף פ"א] [שם במשנה דף פ' ועיי' שם בתו'] וכן לא יתייחד איש אחד עם שתי נשים אבל עם שלש מותר [שם בדף פ"ב] אבל כל שעסקיו עם הנשי' לא יתייחד אף עם נשים הרבה' אנשים הרבה עם נשים הרבה אין חוששין בייחוד [שם בדף פ"א] היו האנשים מבחוץ והנשים מבפנים או להיפוך ופירשה אשה לבין האנשים והאיש לבין הנשים אסורין משום ייחוד גרסי' בירושלמי דסוטה [פ"ק] רבי חייא ברבי יוסי שלה בתר אתתיה אמר יסקון עמה תלתא תלמידי שאם יפנה אחד מהן תתייחד עם השנים וכן המסקנא בגמרא שלנו [שם] [פ"י יוחסין דף פ"א] מותר להתייחד עם שתי יבמות או שתי צרות או עם אשה וחמותה או עם אשה ובת בעלה או עם אשה ובתה חמותה מפני ששונאות זו את זו ואין מחפות זו על זו [שם] וכן מותד להתייחד עם אשה שיש עמה תינוקת קטנה שיודע' טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה שיראה לזנות בפניה פן תגלח את סודה ולא גזרו אלא על ייחוד שיהא האיש בן י"ג והאשה בת שלשה אמר רבא אשת איש שהיה בעלה בעיר אינה חוששת לייחוד מפני שאימת בעלה עליה ואם היה זה גס בה כגון שגדלה עמו שהיתה קרובתו לא יתייחד עמה אע"פ שבעלה בעיר כמו שאומר רב יוסף שם שקולו דרגא מתותי רב ביבי וכן כל המתיחד עם האשה והיה הפתח פתוח לר"ה אין חוששין משום ייחוד כדאמר רב יוסף שם עוד אומר שם [בדף פ"ב] מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות מפני שאמות הבנים באות לבית הספר בגלל בניהם וכן אשה לא תלמד קטני' מפני אביה' שהם באים בגלל בניהם ונמצאו מתייחדים עמה [כך משמע שם ובירו' דסוף קדושין] ואין צריך שתהא אשת המלמד שרויה עמו בבית הספר אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו [בסנהדרין דף י"ט] תקנו חכמים שיהו נשים מספרות בבית הכסא זו לזו כדי שלא יכנס שם איש משום ייחוד [כך משמע בע"ז דף כ"ב] אסור לת"ח לשכון בחצר שיש בו אלמנה אע"פ שאינו מתייחד עמה מפני החשד אא"כ היתה אשתו עמו וכן אלמנה אסורה לגדל כלב מפני החשד כדאיתא [שם] ולא תקנה אשה עבדים זכרים [בב"מ דף ע"א] ואפי' קטנים מפני החשד בב"מ [דף פ"ז] גבי איה שרה אשתך משמע ששואלים בשלום אשה ע"י בעלה וכתב מורי בד"א כששואל לבעלה בשלומה אבל שיהא בעלה שליח ליתן לה שלום אסור כדאיתא בקדושין [דף ע'] [במכות דף כ"ג] אמרו חכמים גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן ואמרינן עוד [בב"ב דף קס"ה] שרוב העולם נכשלים באיסור גזל ומיעוט בעריות והכל באבק לשון הרע לפיכך ראוי לו לאדם לקדש עצמו לפנו' לבו לדברי תורה ויסיר מחשבתו מהבלי עולם ומן השחוק ומן השכרות ומן הייחוד שהוא הגורם הגדול [בקדושין דף פ"א] גדולי החכמים כגון רבי טרפון ורבי מאיר היו אומרים לתלמידיהן הזהרו בי מפני בתי הזהרו בי מפני בלתי כדי ללמד לתלמידיהן שלא יתביישו מדבר זה ויתנהגו בקדושה ובטהרה אמר רב יהודה אמר רב אסי [שם] מתייחד אדם עם אחותו ודר עם אמו ועם בתו כי אמרה קמיה דשמואל א"ל אסור להתייחד עם כל העריות שבתור' אומר הרי"ץ דשמואל מדרבנן מחמיר מהתייחד עם כלן ואפי' עם בהמה וצריך להתיישב הלכה כדברי מי דשמא הלכה כרב אסי שדומה שהיה גדול משמואל כדאמרינן במרובה [דף פ] שמואל לא על מקמי דרב אסי והמחמיר תע"ב וגם מורי רבי' יהודה כתב ואנן קיימי לן כרבנן דר' יהודה דאמרינן בפ"י יוחסין דף פ"ב] לא נחשדו ישראל על משכב זכור ועל הבהמה ואומר הרי"ץ דאע"ג דאמר שמואל [שם בדף פ"א] אין משתמשין באשה בין גדולה בין קטנה מ"מ סמכינן אהא דאמר [שם בדף פ"ב] הכל לשם שמים מותר:
179
ק״פאלו הן לאוין של איסורי מאכלות
מכלל (א) שנ' וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע מעלת גרה וגו' [מבואר בספרי פרשה ראה ובת"כ פרשת שמיני פרק ג'] שומע אני שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה לא תאכלו ולאו הכא מכלל עשה עשה הוא ובגמל ובארנבת ובשפן וחזיר נאמר את זה לא תאכלו ממעלה הגרה וממפריסי הפרסה וגו' הא למדת שהם בל"ת אע"פ שיש בהן סימן אחד ואין צריך לומר אותם שאין בהן סימן כלל שיאסור אכילתם בל"ת יתר על עשה הבא מכלל אותה תאכלו ושיעור אכילתם ללקו' בכזית [זה השיעור מבואר בכמה מקומות דסתם אכילה אינה פחותה מכזית], האדם אע"פ שנ' בו ויהי' האדם לנפש חיה אינו בכלל מיני חיה בעלת פרסה לפיכך האוכל מבשרו בין חי בין מת אינו לוקה אבל אסור הוא בעשה שהרי מנה הכתוב שבעה מיני חיה ואמר בהן זאת החיה אשר תאכלו הא כל שהוא חוץ מהן לא תאכלו ולאו הכא מכלל עשה עשה לפי זה הא דגרסי' בת"כ [שמיני פ"ד] הוא טמא ואין דם וחלב ובשר של מהלכי שתים טמא אלא טהור אינו מעניין אחד כי החלב שפירש אמרינן בכתובות [דף ס' וכל הסוגיא בתו' שם ולקמן] שאפי' מצות פרישה אין בו וכמו כן דם וחלב אינו מענין אחר כמו שאומר שם וחילופא בדם דאמרינן שעל הכבד גוררו שבין השינים מוצצו:
מכלל (א) שנ' וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע מעלת גרה וגו' [מבואר בספרי פרשה ראה ובת"כ פרשת שמיני פרק ג'] שומע אני שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה לא תאכלו ולאו הכא מכלל עשה עשה הוא ובגמל ובארנבת ובשפן וחזיר נאמר את זה לא תאכלו ממעלה הגרה וממפריסי הפרסה וגו' הא למדת שהם בל"ת אע"פ שיש בהן סימן אחד ואין צריך לומר אותם שאין בהן סימן כלל שיאסור אכילתם בל"ת יתר על עשה הבא מכלל אותה תאכלו ושיעור אכילתם ללקו' בכזית [זה השיעור מבואר בכמה מקומות דסתם אכילה אינה פחותה מכזית], האדם אע"פ שנ' בו ויהי' האדם לנפש חיה אינו בכלל מיני חיה בעלת פרסה לפיכך האוכל מבשרו בין חי בין מת אינו לוקה אבל אסור הוא בעשה שהרי מנה הכתוב שבעה מיני חיה ואמר בהן זאת החיה אשר תאכלו הא כל שהוא חוץ מהן לא תאכלו ולאו הכא מכלל עשה עשה לפי זה הא דגרסי' בת"כ [שמיני פ"ד] הוא טמא ואין דם וחלב ובשר של מהלכי שתים טמא אלא טהור אינו מעניין אחד כי החלב שפירש אמרינן בכתובות [דף ס' וכל הסוגיא בתו' שם ולקמן] שאפי' מצות פרישה אין בו וכמו כן דם וחלב אינו מענין אחר כמו שאומר שם וחילופא בדם דאמרינן שעל הכבד גוררו שבין השינים מוצצו:
180
קפ״אהאוכל (א) כזית מבשר עוף טמא לוקה מה"ת שנ' ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו ועוד עובר על עשה שנ' כל צפור טהורה תאכלו הא טמאה לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה:
181
קפ״בהאוכל (א) כזית מדג טמא לוקה שנ' ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו ועובר על עשה כל אשר לו סנפיר וקשקשת אותם תאכלו מכלל שמי שאין לו סנפיר וקשקשת לא יאכל חולין [דף ס"ז] תני דבי רבי ישמעאל במים במים שני פעמים הרי הם שני ריבויין ביחד והטל מיעוט בימים ובנחלים ביניהן ודרשיהו בריבה ומיעוט וריבה ודורש שם דווקא בימים ובנחלים מי שיש לו סימן טהרה אכול אבל מי שאין לו סימן טהרה לא תאכל הא בכלים בבורות שיחין ומערות העצורין ככלים אפי' מי שאין לו תאכל:
182
קפ״גחגב (א) טמא הרי הוא בכלל שרץ העוף והאוכל כזית משרץ העוף לוקה שנ' כל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכל ואיזה שרץ העוף כגון זבוב ויתוש ודבורה וצירעה וכיוצא בהן וכבר בארנו במ"ע [כ"ט] סימני בהמה וחיה וסימני עופות וסימני דגים וסימני חגבים:
183
קפ״דהאוכל (א) כזית משרץ הארץ לוקה שנ' וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל אבל שמנה שרצים האמורים בתורה האוכל כעדשה מבשרן לוקה שיעור אכילתן כשיעור טומאתן בד"א כשאכל מהן לאחר מיתתן אבל אכל מהן בחייהן צריך כזית כדאיתא במעילה [דף י"ו] וכל השיעורים הל"מ [בכמה מקומות ומהם בעירובין דף ד, ובסוכה דף ה'] :
184
קפ״ההאוכל (א) כזית משרץ המים לוקה מה"ת שנ' אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם הרי כלל בלאו זה שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים ומהו שרץ המים כל שאינן בצורת הדגים לא דג טמא ולא דג טהור ואע"פ שלאו שבכללות אין לוקין עליו זהו במקום שאין שם לאו אלא הוא אבל במקום שיש שם לאו שלא הוא לוקין על כל אזהרותיו ואמר מר בפסחים [דף כ"ד] אכל פוטיתא הוא שרץ המים לוקה ארבע הוא לאו זה ולא תטמאו בהן הרי שנים ובבשרם לא תאכלו הרי שלשה ולאו רביעי במשנה תורה וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו עוד אומר שם אכל נמלה לוקה חמש לאוין דשרץ הארץ תמצאו בסדר פרשת שמיני וב' מהן הן הלאוין שהזכרנו אל תשקצו נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהן והאוכל צרעה לוקה שש חמש לאוין דשרץ הארץ שהזכרנו ולאו דשרץ העוף הכתוב במשנה תורה וכל שרץ העוף שקץ לא יאכל [בתו' שם] ומה שאינו מונה בלאוין דשרץ הארץ הלאו הכתוב בקדושים ולא תשקצו את נפשותיכם בכהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה מפני שאותו המקרא מדבר כשמנה שרצים דווקא כמו שכתוב אח"כ אשר הבדלתי לכם לטמא במובדלים הכתוב מדבר וכן מפרש [במעילה דף ט"ז] [בחולין דף ס"ז] אמר שמואל קישות שהתליעה באיביה כלומר בעוד שהיא מחוברת באילן אסורה התולעת משום שרץ השורץ על הארץ ופי' רבי' שלמה שכיון שמהלכת התולעת בתוך הקישות והיא מחוברת לקרקע הרי היא כשורצת ע"ג קרקע אבל אם התליעה בתלוש מותרת התולעת ואמרינן [שם] לימא מסייע ליה דתנא חדא על הארץ להוציא זיזין שבעדשים והתולעים שבתמרים שאינן על הארץ ומותרין ותניא בברייתא אחרת כל לרבות תולעים שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים שאסורים וסובר שברייתא שמתרת בתלוש ושאוסרת בתולעת שבזיתים בעודן מחוברין בעיקרי זיתים כעין דבריו של שמואל ודוחה שלא תסייע לשמואל מכאן כי הברייתא שמתרת מדברת כשהתליעה במחובר וחולקת על שמואל והברייתא האוסרת מדברת כשהתליע האילן עצמו דיקא נימא דקתני בעיקרי זיתים דמשמע בעיקרי העץ מכאן מדקדק ר"ת והרי"ץ בר אשר שאין הלכה כשמואל שאומר התלמוד דיקא נמי לסתור דבריו, ובה"ג ובשאלתות דרב אחאי פוסק הלכה כשמואל מדקאמר רב פפא בחולין ש"מ מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליעה באיביה אסורה הני תמרי שהתליעו לבתר תריסר ירחי שתא שרו משמע שפוסק שהתמרים שהתליעו במחובר אסורים וכששהו שנים עשר חדש כשנעקרו ונמצא בהן תולעת ודאי התליעו בתלוש דאמר רב הונא [שם] כל בריה שאין לה עצם אין מתקיים י"ב חדש ויש להחמיר כדבריהם כי גם הברייתות שלמעלה יש לפרשם שלא יקשו לשמואל כאשר בארנו למעלה התולעת שהתליעה הפרי בתלוש שהתרנו בד"א שלא יצא חי אבל אם יצא חי מן חלל הפרי אפי' על גב הפרי אסור משום שרץ השורץ וגו' כמו שמפרש שם [דף ס"ז] והתולעים שנמצאו בשרביטי גוש"ש [כל סוגיו' אלו במ"ע ל"ה] של פולין ופיי"ש שאותם באו במחובר אסורין ואותן זבובים שבתוך גוף הפולין עצמן באין כתלוש ומותרין ואינם אסורין אא"כ פירשו חיים ומשפירשו אינם חוזרים ונכנסין לכך כשנמצאו בתבשיל של קדירה עם הפולין והם מתים מותרין שבתלוש גדלו בפולין ואין בהן משום השרץ השורץ על הארץ ויש שמחמירים ונותנין אותן תחילה לבשל במים רותחין כדי שימותו מיד בתוך הפולין שאם ישימו הפולין במים צוננים אולי מחמת המים יצאו הזבובים לחוץ בתוך המים ונאסרו ומתים שם בשעת רתיחה והרי אוכלם בקערה שרביטי נוש"ש של פולים ושל פויי"ש שנתבשלו ונמצא תולע באחד מהם השרביט שנמצא בה התולע זורק לחוץ והשאר יש שאוסרין ואפי' ע"י ששים של היתר שיש במחבת וכן דגים קטנים שנתבשלו ונמצא באחד מהם דג טמא הדג טמא זורק לחוץ והשאר יש שאוסרין אפי' ע"י ס' לפי שכשמערה המים חמין פעמים בסוף העירוי עם מעט מים ישנו לדג טמא עם ב' דגים או ל' דגים ונאסרו וחוזרין ונוגעין חמין לכל שאר הדגים, ואומר הרב ר' ברוך בן רבי' יצחק [בספרו שם ובס"ת קצר מבואר יותר] שהן מותרין מפני שאותן הכ' או הל' שנאסרו בטלים ברוב בתערובתם כי אין שייך לומר בריה לא בטלה אלא בבריה שאיסורה מחמת עצמה ולא מחמת בליעת איסור אחר ואינן חוזרין ואוסרין השאר שבמחבת אע"פ שנוגעין בהן חמין לפי שאיסור הנבלע ואין איסורו מחמת עצמו אינו חוזר ונפלט ביבש אע"י מים שעמהן כמו שנבאר בעזרת הבורא [ל"ת ק"מ וקמ"א] אמנם ביצים שנתבשלו ונמצא באחד מהן אפרוח או דם הכל אסור דאין רגילות לבשל בצים כל כך ביחד שיהא עשרים בצים או שלשים שנאסרו בטלין בתערובות ברוב של היתר לכן טוב להמתין עד שיצטננו קודם שיוציאם מן המים שנתבשלו שם, ואם רוצה למהר ישים מים צוננין עמהן לצננם תחילה כתב מורי רבינו יהודה כי אע"פ כן לא היה מצריך רבינו יצחק להגעיל המתכת כי אמר בשביל ספק כזה אין לחוש שנשארו בסוף אלא העמד המחבת בחזקת כשרות שהיתה מתחילה ועוד היה רבינו שמשון אומר טעם אחר להתיר שיש לנו לומר דאיסורא ברובה איתא בדאמרינן בפ' התערובות [דף ע"ד] גבי טבעת של ע"ז שנתערבה הילכך אין לתלות שבסוף העירוי עם מעט מים נשאר שם הדג טמא [בחולין דף ס"ז] תניא את נבלתם תשקצו לרבות דרנים שבבהמה פי' הם תולעים הנמצאים בכבד או בחתיכת בשר שבאו מחיי הבהמה וכן פוסק שם הילכתא קוקוני אסירי ופי' ר"ת [בתוס' שם] הם תולעים שבדג שבאו מחיי הדג שאין לפרש תולעים שבבשר שאם כן רב שישא שמתירם יקשה היאך חולק על הברייתא אמנם אם לאחר מיתה באו התולעים בחתיכת בשר מחמת סרחון או בחתיכת דג או בגבינה אז אפי' התולעים מותרין שאע"פ שאומר שם [בעיא היא שם ולא איפשיטא וכל תיקו דאורייתא לחומרא] תולעים שפירשו על גג תמרה אסורין בד"א כשפירשו מחיים אבל תולעים מתים שנמצאו בקערה שנפלו מן הבשר שהוסרח אין בכך כלום וגם אין לחוש שפירשו מחיים חוץ לחתיכה דמסתמא אותן שהיו לחוץ נפלו כשהדיחו הבשר וכן בארנו למעלה [ל"ת קכ"ט ובגמ' שם בדף ס"ו] שהמים שבכלים ושבבורות ובשיחין ובמערות שהן עצורין ככלים שהשריצו תולעים ששוחה ושותה מהן ואינו נמנע ואע"פ שבולע בשעת שתייה מאותן התולעים והוא הדין שאותן יבחושין שהן זבובים קטנים הנמצאים ביין ובשכר שהן מותרין בד"א בשלא פירשו ממקום ברייתן אבל אם פירש השרץ אע"פ שחזר לתוך הכלי או לתוך הבור אסור פירש לדופני דחבית וחזר ונפל לתוך המים או לתוך השכר מותר וכן אם פירש לדופני הבור או המערה וחזר למים מותר תניא [שם בדף ס"ז] את נבלתם תשקצו לרבות יבחושין שסיננן לפיכך אם סינן את היין או השכר ואכל היבחושין או היתושין או התולעים אחר שסיננן ורחשו על המסננת לוקה משום שרץ המים או שרץ העוף אע"פ שחזרו לתוך הכלי אחר שסיננן ומטעם זה אוסר רב הונא שם לסנן שכר על קסמים בלילה שמא לא יראה היבחושים אם יפרשו על המסננת ואחר כך יפלו לתוך הכלי ולא ירגיש זה שהזכרנו למעלה [ל"ת קל"א] שבאכילת שרצים צריך כזית בד"א כשאכל מבריה גדולה אבל האוכל בריה טמאה בפני עצמה כולה הרי זה לוקה מה"ת ואפי' היתה פחותה מחרדל בין שאכלה מתה בין שאכלה חיה כדאמר במכות [דף י"ז] ובפסחים [דף כ"ד] אכל נמלה לוקה חמש כל המאכל היוצא מן המינין האסורין שלוקה על אכילתן הרי אותו המאכל אסור באכילה מה"ת כגון חלב בהמה וחיה טמאין וביצי עוף ודג הטמא כמו שיתבאר אמר חזקיה בחולין [דף ס"ד] מניין לביצה טמאה שהיא אסורה שנ' ואת בת היענה וכי בת יש לה ליענה אלא זו היא ביצתה ואומר הרי"ץ [בתוס' שם בד"ה שאם] שמן הדין אפי' ביצת עוף טהור אסורה כאבר מן החי שלא מצינו דבר הבא מן החי שיהא מותר והתירה הכתוב בפרשת שלוח הקן שדורש שם [בפרק שילוח הקן דף ק"מ] ואת הבנים תקח לך בראויין לך כגון ביצים טהורים פרט לעוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא שאין הבנים ראויין לך אלא לכלביך והיתר זה חדוש הילכך היה לנו לומר שגם ביצי עוף טמא יהיו מותרין לכך הוצרך הפסוק לאסור ביצה טמאה ובעניין זה אומר בבכורות [דף ו'] שדורש שם הגמל הגמל לאסור חלב בהמה טמאה ואומר שם שצריך הפסוק לאסור מפני שמן הדין אפי' חלב בהמה טהורה אסור שלא מצינו דבר הבא מן החי שיהא מותר והתירו תורה שנ' זבת חלב ודבש הילכך אפי' של בהמה טמאה נמי יהא מותר הואיל וההיתר חידוש הוא לכך צריך הגמל הגמל לאסור חלבו ואע"פ שיש עתה שני דברי' הבאים מן החי דמותרין החלב והביצים מ"מ נחשבים חידוש מפני שאין שניהן באין מן החי כעניין אחד בחולין [דף ס"ג] ת"ר לוקחין ביצים מן הגוים ואין חוששין לחם לא משום נבילות ולא משום טריפות ומסיק ובלבד שיאמר הגוי משל עוף פלוני הם אלו הביצים ואנו מכירים שאותו עוף פלוני טהור ומקשה התלמוד [שם] למה צריך שיאמר הגוי כן ולבדוק בסימנים דתניא כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים ראשו אחד כך כלומר רחב ועב ועגול וראשה אחד חד חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים טהורה כן סימנין של עוברי דגים יבדוק בהן כשהן שלמים אם ראשו אחד כך וראשו אחד חד א"כ הם מדגים טהורים ומתרץ דסימני בצים אינם מה"ת לסמוך עליהם מפני שביצי עורב דומין לביצי יונה הילכך אנו צריכים לדברי הגוי כאשר בארנו [בתוס' שם דף ס"ד בד"ה סימנין כל הסוגיא] ומה שאנו לוקחין עתה ביצים מן הגוים אע"פ שאינם אומרים של עוף פלוני הם אנו סומכין על רוב ביצים המצויים בינינו שהם של עופות טהורים ומה שאנו לוקחין מן הגוים כגון או בלי"אש וקנטי"אה הם מיני פת הנילושים בביצים אע"פ שבחולין [דף ס"ד] אוסר ליקח מן הגוים בצים טרופות בקערה זהו לפי שאמרו אין מוכרין ביצים של עוף טריפה לגוי פן יחזור וימכרם לישראל אא"כ הם טרופות בקערה אבל בעיסה שנילושה בבצים אין ניכרת שום ריעותא ויש לסמוך על רוב ביצים שבינינו שאינן של עוף טריפה וגם אין לחוש שמא היה בהם דם דרוב ביצים אין להם דם ומעשים בכל יום שאוכלים ביצים צלויות אע"פ שאין יכולת ליבדק וכתב מורי רבי' יהודה דמעשה היה ואכל מהן רשב"ם ור"ת אחיו אמנם לבסוף היה ר"ת נזהר מהם מפני שאנו אומרים בע"ז [דף ל"א ועי' שם בתוס'] ביצה שצלאה עכו"ם בבית עכו"ם שאסורה משום בישולי גוים ואין גזירת בישולי גוים בכלל היתר גזירת הפת ששתי גזירות היו שגזירת הפת היתה בשמנה עשר דבר שגזרו תלמידי שמאי והילל וגזירת שלוקות בשול גוים קדמה מהם הרבה עד שהיה התלמוד ר"ל שם [דף ל"ז ועי' שם בתוס'] שהיא מה"ת ואומר הרי"ץ שאין נראה לאסור עיסה הנילושה בביצים מטעם בישולי גוים של ביצים מאחר שאין הביצים בעין שנתערבו בעיסה והעיסה עיקר שהרי אנו מברכין עליה המוציא לחם מן הארץ אפס מטעם זה אין להתיר אותם פשטידא של דגים שאפו גוים שהשמנונית הוא בעין על העיסה וגם מתחלתו נאסר משום בישולי גוים ואינו דומה לעיסה הנילושה בביצים שהביצה נתבטלה בתחילה בעודה היה ולא נאסרה מעולם אומר ר"ת [ג"כ בתוס' דחולין דלעיל] אע"פ שאמרנו כי סימני ביצים אין לסמוך עליהם מפני שביצי עורב דומין לביצי יונה מ"מ סימני עוברי דגים דאורייתא ויש לסמוך עליהם בע"ז [דף מ' וגם שם הסוגיא בתוס'] קירבי דגים ועוברן אינם נקחים אלא מישראל מומחה שלקחן מן הגוי שמאחר שהוא מומחה להכירו אין יכול הגוי להטעותו ולמכור לו עוברי דגים טמאין ומקשה התלמוד למה לו מומחה ולבדוק בסימני עוברי דגים דתניא שהם כסימני ביצים כאשר בארנו למעלה ומתרץ כשנימוחו לאחר שבאו ליד הישראל ועתה מדקדק ר"ת למה אינו מתרץ סימני עוברי דגים לאו דאורייתא כמו שמתרץ גבי ביצים אלא ש"מ שיש לסמוך עליהם ועוד סומכין העולם לאכול אותו דג שקורין ברבוט"א על סימנים של עובריה אע"פ שאין לה קשקשת ואומרים מפני כן שודאי נשרו הקשקשין כשעולין מן המים [בתוס' דליעל] והרי"ץ בן אחותו היה אומר כי יש לדחות קצת אותה ראיה ולפרש כן למה לי מומחה לבדוק בסימנים כלו' כשיאמר של דג פלוני טהור הם וגם יש סימנים שיש תרתי לטיבותא היה לו להועיל בעניין זה אפי' בביצי עוף שאינן דאורייתא ולמה לי מומחה על זה הוצרך לתרץ כשנימוחו וא"ת יעמידנה בלא אמר של דג פלוני טהור הם ובלא נימוחו ויתרץ סימנין לאו דאורייתא י"ל מפני שרוצה להעמיד בכל עניין אפי' אמר של דג פלוני טהור לכך הוצרך לומר כשנימוחו על מה שאומר שנהגו לאכול ברבוט"א לאו בכ"מ נהגו כן כי באשכנז נהגו שלא לאוכלה, שנינו בעדיות [דף ה'] ביצת נבילה אם יש כמוה נמכרת בשוק ב"ש מתירין וב"ה אוסרין ומודים בביצת טריפה שהיא אסורה מפני שהגדילה באיסור ומקשה בה"ג [בתוס' פ' הדר בד"ה אפי' דף ס"ב] שב"ה חושבין הביצה כבשר נבילה ובביצה [דף י'] תניא השוחט את התרנגולת ומצא בה בצים גמורות שאינן מעורות בגידין מותרות לאוכלן בחלב לד"ה ותירצו דגבי בשר נבילה שאיסורה מה"ת החמירו בביצים אבל גבי בשר עוף בחלב שהוא מד"ס הקילו ור"ת תירץ [בתוס' דלעיל] דבביצת נבילה החמירו מפני שנבילה דבר האסור הוא אבל בשר בחלב שכל אחד וא' היתר בפני עצמו לא החמירו אבל לתירוץ ה"ג קשה דמשמע בחולין [דף ק"ד] דבשר עוף בחלב מה"ת שגוזר שם העלאה על השלחן אטו אכילה שמא יאכלנו באילפס רותח עם הגבינה ואם בשר עוף בחלב דרבנן א"כ היא גזירה לגזירה העלאה אטו אכילה ואכילת עוף אטו אכילת בהמה, ביצת נבילה שאוסרין ב"ה מד"ס הוא שהרי ביצה זו גדילתה בהיתר בחייה אבר ביצה טריפה היא ספיקא דאורייתא דשמא משעה שנטרפה התרנגולת לא היתה הביצה כי אם בשר מעורה בגידים בלא קליפה והרי היא כמו גוף האם ואחרי כן נגמרת בקליפתה, בחולין [דף צ"ז וצ"ח] נושא ונותן התלמוד בביצי עוף טמא ששלקן עם ביצים טהורים אם יש בהן בה לאסור משום דאמרי אינשי במיא דביעי בעלמא ונשאר הדבר בדיחוי לכן טוב להחמיר והא דת"ר שם [דף ס"ד וכל הסוגיא] גיעולי בצים מותרין ופי' רש"י ביצים טהורים ששלקן עם טמאין אין פליטת הגיעול של טמאין אוסרתן כדאמרי' שם [דף צ"ז] כמים דביעי בעלמא שאין להם טעם חולק ר"ת על פי' זה שאין עניין השמועה בזה אלא נראה לו כמו שמפרש בערוך [בערך געל] שהכו התרנגולת על רחמה ומפלת ביצים שלא נגמרו ולשון גיעול נופל זה כגון שורו עובר ולא יגעיל ואשמעינן שאין חשובין כאבר מן החי אע"פ שלא נגמרו ומותרין ובזה העניין מדבר השמועה שם [בחולין דלעיל] בהיתר ביצים מוזרות שזהו בהיתר הביצים עצמן וכפי' זה משמע בתוס' דמס' תרומות ששנינו שם ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות אם יש בהן בנ"ט אסורות ואם לאו מותרות גיעולי ביצים מותרין באכילה בצים ששלקן ונמצא באחד מהן אפרוח אם יש בה בנ"ט אסורות ואם לאו מותרות בצים המוזרות נפש היפה תאכלם מצא באחד מהן דם זורק את הדם ואוכל השאר ואוכל דם דגים וחגבים בין היין בין מתים ואין חושש עכ"ל הברייתא הרי למדת שגיעולי ביצים וביצים ששלקן שני דברים הם, ובירר דתרומה [וגם בתוס' דלעיל מביאה ובהג"ה מיימו' פרק ט"ו דהלכות מאכלות אסורות] אומר מעשה בא לפני רב הונא ואמר קליפי איסור מעלין את ההיתר אמר ר' זעירא הדא דאת אמר' ששלקן בקליפיהן אבל קלופות בשאינן קלופות צריכין שיעור אחר מפני גיעולי בצים משמע שגיעולי בצים מדבר בבישול בפי' רש"י ונראה שמפני גיעולי ביצים אינה מן הגירסה ושום תלמיד הגיהו שהרי כתוב [שם בירו' דלעיל] אח"כ שורו עיבר ולא יגעיל ואין זה דומה לזה אם לא נפר' כפי' הערוך, ת"ר בחולין [דף ס"ד] נמצא על הביצה קורט דם זורק את הדם ואוכל השאר ומעמידה כשנמצא דם על הקשר ומפרש אח"כ דווקא של חלבון כלו' קשר של חלבון אבל נמצא על חלמון שלה כלו' על קשר של חלמון כל הביצה אסורה שדם שעל קשר החלמון אסור מה"ת וחשוב כבשר מפני שממנו אפרוח נוצר וכן אמר ר' זעירא במס' תרומות בירר [ובתוס' דחולין דף ס"ד] בחלמון אסור והוא שנמצא על זכרותו של חלמון על הקשר שממנו האפרוח נוצר ואם נמצא הדם במקום אחר בביצה שאין לא על קשר של חלמון ולא על קשר של חלבון אף הדם מותר כמו שמוכיח בכריתות [דף כ"א] דתניא יצא דם ביצים שאינו מין בשר יצא דם דגים וחגבים שכלו היתר משמע שכמו שדם דגים וחגבים מותר אך מד"ס [כך מסיק שם ולקמן ל"ת קל"ז מביאה] כל זמן שהוא עליהם וניכר שהוא מהם כמו כן דם ביצים ורש"י פי' [בחולין דלעיל ובתוס' שם מבואר יותר] והוא שנמצא הדם על קשר שלה אבל אם נתפשט הדם חוץ לקשר החלבון אף הביצה אסורה וזהו מפני שהדם על הקשר נתפשט חוץ לקשר אבל אם אין דם כלל על הקשר מודה שהכל מותר כאשר בארנו ויש שאין רוצים לסמוך על זה וקולפין מקום הדם אף כשנמצא במקום אחר בביצה, ביצה שמרוקמת ויש בה צורת אפרוח יש בה איסורא כל זמן שהאפרוח בתוך הקליפה, ואם יצא לחוץ מותר מיד לרבנן, ולראב"י אסור עד שיתפתחו עיניו כדאיתא בביצה [דף ו'] אע"פ שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מה"ת אין לוקין עליהם [מיימו' פ"ג דמאכלות ומבואר שם] במ"מ שנ' מבשרם לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב והרי האוכל אותה כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מה"ת ואינו לוקה [ביומא דף ע"ד] אבל מכין אותו מכת מרדות [כך משמע בחולין במשנת כשירה שינקה מן הטריפה דף קט"ו] בהמה טהורה שנטרפה חלבה אסור כחלב בהמה טמאה [במשנה פ"ה דמסכת עדיות דף ה'] וכן ביצת עוף טהור שנטרף בביצת עוף טמא אפרוח של ביצת טריפה מותרת שאין מינו טמא כדמסקינן בתמורה [דף ל"א] היה העוף ספק טריפה אומר בחולין [דף נ"ח] שכל הביצים שתלד בשחלא ראשונה כלו' ערימה ראשונה משהין אותן אם טענה ערימה שנייה והתחילה לילד הותרו הראשונות שאם היתה טריפה לא היתה יולדת עוד ואם לא ילדה הרי הן אסורות [ע"ז דף ל"ה] חלב בהמה טמאה אינו נקפה ועומד כחלב בהמה טהורה ואם נתער' חלב בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה כשתעמוד אותם יעמוד חלב הטהורה ויצא חלב הטמאה עם הקום של גבינה והם מי חלב ומפני זה יתן הדין שכל חלב הנמצא ביד גוי אסור שמא עירב בו חלב בהמה טמאה וגבינות הגוים מותרות שאין חלב בהמה טמאה מתגבן אבל בימי חכמי המשנה גזרו על גבינות הגוים ואסרוה כדאיתא [שם] ובירו' [שם] גרסי' חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רוא' רב ירמיה אומר אסור מפני שמערבין בו חלב בהמה טמאה ר' יהושע בן לוי אומר מפני הגילוי, עוד אמרו בספ' העתים בשם הירו' דשבת שחמאותיהן מי"ח דבר דקתני התם תני ר' שמעון בן יוחי בו ביום גזרו על פיתן ועל שמנן ועל כבושיהם וכל מלוחיהן וגבינותיהם וחמאותיהן אמנם בירו' שלפנינו אין שם חמאותיהן ובכל הספרים שלנו בתלמודינו בע"ז [דף ל"ה] אומר שאסור מטעם חלב טמא כר' ירמיה וכן פי' רש"י ור"ת [בתוס' שם כל הסוגיא] תפש שיטתו כר' יהושע בן לוי ופי' דאגב איטפא עומד הארס שם ואע"פ שעכשיו אין אנו נזהרין בגילוי אין להקל בגבינות הגוים מפני שנגזר במניין כמו שאומר שם [דף ל"ה] גזירה חדשה היא ואע"פ שבטל הטעם צריך מניין אחר להתירו כדמוכח בביצה [דף ה'] מדכתיב שובו לכם לאהליכם, שאלו את רבי' יצחק על הרבה גבינות שעשה ישראל בבית העכו"ם והניחום שם ארבעה ימים או הי להתייבש ונתייבש והיו חתומין בחותם בדפוס של עץ ושכחו הדפוס בבית הגוי' ויראין פן זייף העכו"ם וחתם אחרי כן כמו כן אחרים באותו דפוס והשיב כי מאחר שאיסור גבינות עכו"ם משום גילוי כר' יהושע בן לוי שדבריו עיקר ואין אנו נזהרין עכשיו משום גילוי יש להתיר הגבינות כי התורה חסה על ממונן של ישראל ויש לומר שירא העכו"ם לזייף ובהרבה ענייני' יחוש העכו"ם כיון שהיהודי רגיל לעשות חותמו במקום מיוחד שיש לו בחותמו טביעות עין או סי' וגם בשנותני' להם עורות לעבד לשם כתבי הקדש מסמנין בנקבים באמצע הדפין במרצע כגון אותיות והרבה נקל לגוי לזייף כי יכול לתת העורות הנקובים על שאינן נקובי' וינקב כעין שעשה הישראל ואע"פ כן אין חוששים לזיוף כי ירא שמא לא יכוון וגם ירא העכו"ם פן יבין הישראל הדבר מחמת שהגבינות שנעשו אח"כ לחות יותר' ועוד השיב שראה רבי' יעקב שהקפיד על אחד שהיו רחלותיו אצל עכו"ם אחד והיה שולח שם בכל בקר את בתו לראות ולא היתה מספקת לבא שם עד שחלבו רובו או כולו הורו מקצת גאונים שכל גבינות העכו"ם אסורות בין שהעמידן בדבר האוסר בין שהעמידם בדבר המותר שכללם בגזירתם הכל אפי' במקום שאין שם טעמי דאיסור המפורשים שם [בדף ל"ה] גזירה אטו במקום שיש טעמי דאיסור ועוד שם ערבו בו חלב טמא אע"פ שאינו נקפה נשאר ממנו בין חריצי הגבינה כמו שאומר שם איכא דקאי ביני אטפי לדברי ר' יהושע בן לוי, שאומר בירו' [דע"ז ובתוס' שם בד"ה לפי דף ל"ה ועי' שם] מפני הגילוי גרסי' בירו' ויעמיד פי' ויבשנה א"ר שמואל בר' יצחק מפני ארס הנתון בין הנקבים פי' ואין מניח ליבש כן כתב מורי ור"ח מפרש גם בגמרא שלנו [שם בדף ל"ט כדברי ר' יהושע בן לוי אמרינן בע"ז [שם] שישראל שישב בצד העדר של גוים והלך העכו"ם והביא לו חלב מן העדר אע"פ שיש בעדר בהמה טמאה הרי זו מותר אע"פ שלא ראה אותו חולב והוא שיכול לראותו כשהוא חולב כשיעמוד שהעכו"ם מתיירא לחלוב מן הטמא שמא יעמוד ויראה אותו' מסקי' בכתובות [דף ס'] חלב האדם מותר באכילה אע"פ שבשר האדם אסור באכילה בעשה כאשר בארנו [לע"ל קכ"ז ובתורת כהנים פ' שמיני פ' ד'] גרסי' ומביאה בכריתות [דף כ"ב] יכול יהא דם חלב ובשר של מהלכי שתים בלא תעשה על אכילתו ת"ל הוא טמא למעטם אבל אסרו חכמים [בכתובות דף ס' כל דסוגיא] לגדול לינק אותו מן השדים אלא חולבת אשה לתוך הכלי וגדול שינק מן השד כיונק מן השרץ ומכין אותו מכת מרדות עוד פוסק שם רב יוסף כדברי ר' יהושע בן לוי שיונק תינוק והולך אפי' ד' וחמש שנים ואם גמלוהו ופירש ג' ימים או יותר מחמת בוריו ולא מחמת חוליו כדאיתא בירו' [שם בדף ל' ע"א] אינו חוזר ויונק והוא שגמלהו אחר כ"ד חדש אבל בתוך זמן זה אפי' גמלוהו חדש או שנים מותר לחזור ולינק עד סוף כ"ד חדש, גרסי' בירו' דע"ז ומביאה מקצתה בגמרא שלנו ביבמות [דף קי"ד] תני יונק התינוק והולך מן הנכרית ומן הבהמה טמאה ומביאין לו חלב מ"מ ואין חוששין לא משום שקץ ולא משום טמאה, סתם משנה שנינו [בבכורות דף ה'] כל היוצא מן הנקרא טמא טמא ומן הטהור טהור הילכך פרה שילדה כמין סוס או חמור מותר וסוסיא שילדה כמין פרה אסורה [שם בדף ז'] אבל דג טהור שבלע דג טמא אסור ודג טהור הנמצא במעי דג טמא מותר כדאמר רב אשי בבכורות [שם] שאין דגים משריצים אלא במינן ואם כן ודאי בלעו תניא בבכורות מפני מה אמרו דבש דבורים מותר והרי הוא יוצא מן הטמא מפני שאינו מתמצית גופן אלא כונסין אותו מכל העשבים בתוך פיהן ומקיאות אותו בכורת בימות החמה כדי שימצאו אותן לאכול ממנו בימות הגשמים ומטעם זה היה ראוי להתיר אף דבש הצרעים וכן פוסק רבינו יעקב מדתנן סתם משנה במכשירין [פ"ו] דבש הצרעין טהור ומותר באכילה אבל רבינו יצחק בן אחותו פוסק שהוא אסור כרבי יעקב שאוסרו שם בברייתא [בפ"ק דבכורות] אע"פ שהתיר דבש דבורים מגזירת הכתוב שנ' את זה לא תאכלו מכל שרץ העוף אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ואי זה זה דבש דבורים אעפ"כ אוסר דבש הצרעין שאינו בכלל ההיתר מפני שאינו נקרא דבש סתם כדבש דבורים אלא יש לו שם לווי שנקרא דבש הצרעים ונקרא שם הטמא עליהן וכן סובר שם רב ששת כרבי יעקב שאין דבש דבורי' מותר אלא מגזירת הכתוב שהיה ראוי לאוסרו הואיל והיה בתוך גופו של טמא דבש דבורים אע"פ שגופי השרצים של דבורים שהם אסורים מעורבים על הדבש וכשמפרישין הדבש מהם מחמין אותם ומרתיחין אותן אין לחוש דקי"ל נטל"פ מותר ועוד שהדבורים הם כנבלה סרוחה מעיקרא שמותר אליבא דמ"ד נמי נטל"פ אסור כדאיתא בע"ז [דף כ"ד] אמר רב בנדה [דף מ"ח] בהמה טהורה שילדה או שנמצא בה ברייה שיש לה שני גבים ושני שדראות אסורה באכילה והלכה כרב באיסורי וזו היא השסוע' שנאסרה בתורה שנ' את זה לא תאכלו וגו' השסועה כך קבלו רבותינו בחולין מפי השמועה שזו היה בריה שנולדה שסועה לשתי בהמות::
185
קפ״והאוכל (א) כזית מבשר בהמה שמתה או חיה שמתה או עוף שמת לוקה שנ' לא תאכלו כל נבלה [במשנה דחולין דף ל"ב] וכל שלא נשחט' כראוי הרי זו נבילה ובהלכות שחיטה יתבאר [מ"ע ס"ג] השחיטה שהיא כראוי והשחיטה שאינה כראוי אין אסור משום נבילה אלא מינין טהורין בלבד מפני שהם ראויים לשחיטה [כך משמע שם ד"ק משום דאין איסור חל על איסור וע"ש בברייתא דרבי יהודא] אבל במיני' טמאין שאין שחיטה מועלת בהן בין שנשחטה בין שמתה כדרכה בין שחתך בשר מן החי ממנה ואכלה אינו לוקה לא משום נבילה וטריפה אלא משום אוכל בשר בהמה טמאה האוכל כזית מבשר נפל בהמה טהורה לוקה משום אוכל נבילה [כך משמע שם דף ע"ח] ואסור לאכול מן הבהמה שנולדה עד ליל שמיני כדאיתא בשבת [דף קל"ו] שכל שלא שהה בבהמה עד יום שמיני הרי זה כנפל ומתיר שם בליל שמיני [שם] ואם נודע שכלו לו חדשיו בבטן ואחר כך נולד שהם תשעה חדשים לבהמה גסה וחמשה לדקה הרי זה מותר ביום שנולד [כך הוא בבכורות דף ה']:
186
קפ״זהאוכל (א) כזית מבשר בהמה או היה או עוף טהורין שנטרפו לוקה שנ' ובשר בשדה טריפה לא תאכלו [במיימו' כל הסוגיא פרק ד' דמאכלת] טריפה האמורה בתורה זו שטרפה חית היער כגון ארי ונמר וכיוצא בהן וכן עוף שטרף אותו עוף הדורס ואין אתה יכול לומר שטרפה והמיתה שאם מתה הרי זו נבלה ומה לי מתה מחמת עצמה או הכה אותה בסייף והמיתה או שברה ארי והמיתה הא אינו מדבר אלא כשנטרפה ולא מתה אם הטרפה שלא מתה אסורה יכול אם בא הזאב וגרר הגדי ברגלו או בזנבו או באזנו ורדף והצילו מפיו יהיה אסור שהרי נטרף ת"ל ובשר בשדה וגו' לכלב תשליכון אותו שיעשה אותו בשר הראוי לכלב הא למדת שהטרפה האמורה היא טריפה שטרפה אותה חית היער ושברה אותה ונטת למות ועדיין לא מתה אע"פ שקדם ושחט קודם שתמות הרי זה אסורה משום טריפה הואיל ואי אפשר לחיות ממכה זו הבאה עליה הרי למדת שהתורה אסרה מתה והיא הנבלה ואסרה הנוטה למות מחמת מכותיה ואע"פ שעדיין לא מתה והיא הטריפה וכשם שלא תחלוק במתה בין מתה מחמת עצמה בין שנפלה ומתה בין שנחנקה ומתה בין שדרסה חיה והרגתה כך לא תחלק בנוטה למות בין שטרפתה חיה ושברתה בין שנפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה בין שנפלה ונתרסקו רוב איבריה בין שזרק חץ וניקב לבה או ריאתה בין שבא לה חולי מחמת עצמה וניקב לבה או ריאתה או שבר רוב צלעותיה וכיוצא בהן הואיל והיא נוטה למות מכל מקום הרי זו טריפה בין שהיה הגורם בידי בשר ודם בין שהיה בידי שמים אם כן למה נאמר בתורה טריפה דבר הכתוב בהווה שאם לא תאמר כן לא תאסור אלא בשנטרפה בשדה אבל נטרפה בחצר לא תאסור הא למדת שאין הכתוב מדבר אלא בהווה ועניין הכתוב שהנוטה למות מחמת מכותיה דא"א לחיות מחמת מכה זו אסורה, מכאן אמרו חכמים בחולין [דף מ"ב] זה הכלל כל שאין כמוה היה טריפה ובהלכות שחיטה יתבאר [מ"ע ס"ג] איזה חולי עושה טריפה ואיזה חולי אין עושה אותה טריפה כמו שאומר שם [בדף נ"ד] שאין לך להוסיף בטריפות אלא אותם שמנו חכמים [שם דף סח וכן משמע בדף ק"ב] וכן החותך בשר מן החי מן הטהורים הרי אותו הבשר טריפה והאוכל ממנו כזית לוקה משום אוכל טריפה שהרי בשר זה מבהמה שלא נשחטה ולא מתה ומה לי טרפה אותה חיה ומה לי חתכה בסכין מה לי בכולה מה לי במקצתה הרי הוא אומר ובשר בשדה טריפה כיון שנעשית הבהמה בשר בשדה הרי היא טריפה וולד הטריפה מותר כרבי יהושע דפליג על ר"א [דף נ"ח] ואומר דעובר לאו ירך אמו הוא ואומר הרי"ץ [וכן הוא בתוס' שם בד"ה והלכתא] דבכ"מ עובר ירך אמו חוץ מלעניין טריפות מפני שהטרפות תלוי בחיות והעובר יש לו חיות בפני עצמו ולא אמרינן שנטרף עם אמו [שם דף ל"ז] בהמה שהיא חולה מפני שתש כחה והיא מסוכנת ונטה למות הואיל ולא אירעה מכה באחד מאבריה הממיתין אותה הרי זו מותרת שלא אסרה תורה אלא כעין טרפות חית היער שעשה בה מכה הממיתה אותה [שם] המסוכנות שאמרנו היא כל שמעמידין אותה ואינה עומדת אע"פ שהיא אוכלת מאכל הבריאות אם שחטה ולא פירכסה כלל הרי היא נבילה ולוקין עליה ואם פירכסה הר"ז מותרת וצריך שיהא הפירכוס בסוף השחיטה אבל בתחילתה אינו מועיל כדאיתא שם [דף ל"ה] ואע"פ שהיא מותרת בעניין זה אומר שם [דף ל"ז] שגדולי ישראל מחמירין על עצמן ולא היו אוכלין ממנה, הפירכוס שאמרנו כיצד מפרש שם [דף ל"ה] שבבהמה דקה ובחיה בין דקה בין גסה בין שפשטה ידה והחזירתה כין שפשטה רגלה אע"פ שלא החזירתה או שכפפה רגלה בלבד הר"ז פירכוס ומותרת אבל אם פשטה ידה ולא החזירתה הרי זו אסורה שאין זה אלא הוצאת הנפש ובהמה גסה אחד היד ואחד הרגל בין שפשטה ולא כפפה בין שכפפה ולא פשטה הר"ז פירכוס ומותרת ואם לא פשטה לא ידה ולא רגלה ולא כפפה כלל הרי זו נבילה [בגמרא שם גר' בגפו וכן באשירי] ובעוף אפי' לא ריפרף אלא בעינו ולא כשכש אלא בזנבו הר"ז פירכוס [שם בדף ל"ז] והשוחט את המסוכנת בלילה ולא ידע אם פירכסה אם לאו הרי זו ספק נבילה ואסורה אבל השוחט את הבריאה ולא פירכסה הרי זו מותרת וכן שנינו בחולין [דף ל"ג] שהשוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא ממנו דם הרי אלו מותרין ואין אומרין שמא מתה היה שנינו שם [דף קט"ז] המעמיד חלב בעור של קיבה אם יש בו בנ"ט הר"ז אסור ואם אין בו בנ"ט כגון פחות מששים הר"ז מותר פירוש אע"פ שהעור העמיד החלב זהו מחמת חוזק וכח שלו מחמת נ"ט [שם במשנה] כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה טריפה שינקה מן הכשירה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעיה ואין החלב מגופ' אלא מן הכשיר' שזאת ינקה ממנה ובגמ' גורס ברוב הספרים [שם כל הסוגיא] והילכתא אין מעמידין בעור של הקיבה אבל מעמידין בקיבת נבילה ובקיבת שחיטת נכרי ואין חוששין שמא ינקה מן הטמאה ומעמידין בקיבה כשירה שינקה מן הטריפה וכל שכן בטריפה שינקה מן הכשירה מאי טעמא חלב המכונס בעור פירשא בעלמא הוא עכ"ל הגמרא וגם בירושלמי דע"ז [פרק אין מעמידין] גרסינן רבי יוסא בשם רבי יוחנן בראשונה היו אומרים אין מעמידין לא בקיבת נבילה ולא בקיבת גוי חזרו לומר בין בזה ובין בזה מותר רבי יוסף בר רבי אבין בשם רבי יוחנן אומר מעשה בבני שמוע שבקעו להם זאבים יותר מג' מאות צאן ובא מעשה לפני חכמים והתירו קיבותיהן אמרו ביצה גידולי גופה קיבה ממקום אחר באת ואומר ר"ת [תוס' פרק כל הבשר (חולין דף קי"א) בד"ה הכי] שאין חולק פסק זה על משנתינו ששנינו כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה ששני עניינים של חלב יש בתוך הקיבה חלב צלול וחלב קרוש ומשנתינו מדברת בחלב צלול שדין חלב גמור יש עליו ואם נמלח עם העור אסור מטעם בשר בחלב ופסק הגמרא מדבר בחלב הקרוש שאותו חשוב פירשא ואותו הקרוש אם נמלח בתוך הקיבה מותר אפס אין להקל בזה עכשיו לפי שנראה כאוכל נבילות וטריפות אם היה מעמיד בקיבת נבילה ובקיבת שחיטת נכרי אבל אם העמיד בדיעבד או נתערבה אחד באחד מותר אע"פ שלשון הירושלמי [דלעיל] והגמ' דלעיל מוכיח ודאי שמעמידין לכתחילה יש נמנעים להתיר משום מראית העין ואותם קיבות שאנו לוקחין מגדיים וטלאים שלנו ואנו מניחין הקיבה בתוך העור לאחר שחיטה ופעמים ששוהה בעור יום אחד שלם או יותר בלא מליחה יש לדקדק למה אין הקיבה נאסרת לפי שהיא נבלעת ע"י השרייה מטעמו של עור שהרי מצינו ששריית יום שלם מבלעת ומפלטת מבלע' לעניין בשר בחלב שאומר בפסחים [דף מ"ד] שחידוש הוא דאי תרו ליה כוליה יומא בחלבה שרי מן התורה ומדרבנן אסור ומפלטת לעניין עירוי ביין נסך שמערה המים מעת לעת וגם עור הקיבה תאסור החלב הצלול ואוסרין זה את זה ונראה ודאי שיש להחמיר בדבר וא"ת ששם בגמ' [בחולין דף קט"ז] וע"ז [דף ל"ג והתוס' בתו' שם] מפרש טעם איסור גבינות העכו"ם מפני שמעמידין אותם בעור קיבת נבילה משמע שאם היו מעמידין אותם בעור קיבה כשירה שאין לחוש והלא שנינו בחולין [דף קט"ז] שאסור כאשר בארנו ויש לפרש שמשום בשר בחלב לא היו אוסרין הגבינות מספק מפני שאין כאן איסור אלא מדברי סופרים שהרי לא אסרה תורה אלא דרך בישול:
187
קפ״חנאמר (א) בשור הנסקל ולא יאכל את בשרו ותניא בפסחים [דף כ"ב] ממשמע שנאמר סקול יסקל השור איני יודע שלא יאכל את בשרו שהרי היא נבילה מה ת"ל לא יאכל את בשרו מגיד לך הכתוב שאם לא סקלו ושחטו לאחר שנגמר דינו שאסור באכילה ובהנאה כמו שדורש שם ואם אכל כזית מבשרו לוקה:
188
קפ״טלא (א) תאכל הנפש עם הבשר מפרש [בחולין דף ק"כ] שזה המקרא בא לאסור אבר מן החי דאבר קרוי נפש שאם יחתכנו לא ישוב עוד כנפש הנטולה שאינה חוזרת וכן משמעות המקר' לא תאכל הנפש בעודו עם הבשר כלו' בעוד החיות עם הבשר ועל אבר מן החי הוא אומר לבני נח אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ואמר בחולין [דף ק"א] שאיסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף הטהורים אבל לא בטמאים כדברי הכמים ומסיק שם שבן נח מוזהר על הטמאים כטהורים, אמר רב אבר מן החי צריך כזית פי' משהו בשר וגידים ועצמות משלימם מ"ט אכילה כתיבה ביה וכל אכילה עד דאיכא כזית תניא [בחולין דף ל"ג] הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתי' לה עד שתצא נפשה ואחד עכו"ם ואחד ישראל מותרין בו בחולין [דף ס"ח כל הסוגיא] מסקינן הלכה כרב ושמואל דאמר שהעובר שהוציא את ידו ואת רגלו נאסר אותו אבר לעול' בין שנשחט' אמו קודם שחתכו בין שחתכו קודם שנשחט' אמו ואפי' החזיר אותו אבר למעי אמו ואחר כך נשחטה ואף אם נולד הוולד אחר שחיטת האם וחיה כמה שנים הרי אותו האבר אסור משום טריפה שכל בשר שיצא חוץ למחיצתו נאסר בבשר שפירש מן החי שנ' ובשר בשדה וגו' כיון שיצא למקום שהוא לו כשדה טריפה כמו שבארנו שדברי ר' יוחנן שמתיר האבר עלו בתיובתא' הוציא מקצת האבר ונשאר מקצתו בפנים אפי' לא נשאר אלא מיעוטו היוצא אסור ושבפנים מותר כרבי יוחנן שמדבר זה לא עלו דבריו בתיובת' שנינו בחולין [דף ע"ד] שהשוחט את הבהמה ומצא בה עובר חי אע"פ שהוא בן תשעה חדשים גמורים ואיפשר שיהיה אמרו שם חכמים ששחיטת אמו מטהרתו [שם בדף ע"ה] ואם הפריס על גבי הקרקע צריך שחיטה מפני מראית העין וכן פוסק שם רב אסי ואע"פ שר"ש בן שזורי חולק על זה מסיק שם שאין הלכה כמותו אלא במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי הם שני דברים ואע"פ שדרסו זאב לאחר שיצא קודם שנשחט התירו שם רב אשי מפני שמה"ת חשוב כשחוט מתחילתו [שם דף ע"ד ודף צ"ב] תניא ג"ה נוהג בשליל הוא העובר הנמצא בבהמה וחלבו אסור דברי ר"מ ורבי יהודה אומר חלבו וגידו מותר ומפרש שם רבי אושעיא מחלוקת בבן תשעה שרבי יהודה הוא חכמים שאומר שבן תשעה חי שחיטת אמו מטהרתו ולכך מתיר חלבו וגידו אפס דמו אסור דאמר רבי יוחנן [שם] אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו קי"ל כרבא שאומר בחולין [דף ע"ה] שארבעה סימנין הכשירה תורה בעובר בן תשעה שנמצא בבהמה שאם נמצאת האם טריפה שעכשיו אין שחיטת סימני אמו מועילי' לו יועילו לו סימני עצמו וישחטוהו ומותר אבל כן שמונה הרי הוא כנפל ואין שחיטת עצמו כלום לכך כשנמצאת האם טריפה טוב לאסור כל הוולדות הנמצאות בתוכה מספק שמא אינן בני תשעה חדשים:
189
ק״צהזהירה (א) תורה בפרשת צו וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה וחיה בכלל בהמה שנ' זאת הבהמה אשר תאכלו וכתיב אחריו איל וצבי ויחמו' וכל האוכל כזית מן הדם במזיד חייב כרת בשוגג מביא חטאת קבוע שנ' כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, תניא בת"כ [פרשה צ"ו פר' ט"ו] ומביאה בכריתות [דף כ'] כל דם לא תאכלו שומע אני דם מהלכי שתים כגון דם האדם ודם שרצים ודם בצים וחגבים הכל בכלל ת"ל לעוף ולבהמה מה עוף ובהמה מיוחדין שיש בהן טומאה קלה היא טומאת מגע וטומא' חמורה היא טומאת משא ויש בהן איסור אם לא נשחטו והיתר אם נשחטו והן מין בשר [שם דף כ"א] יצא דם מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה לאחר מיתה שאף הנוגע במת הוא אב הטומאה וכזית מן המת בחיפהו בבצק טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת יצא דם שרצים שאין בהן טומאת משא יצא דם דגים וחגבים שכולם היתר שהרי אין טעונים שחיטה יצא דם ביצים שלא נמצא על הקשר כאשר בארנו למעלה [בל"ת קל"ב] שאינו מין בשר ומסיק שם דדם דגים שכנסו בלא קשקשין שהוא אסור עוד מפרש בברייתא שאם נכתב עוף בלבד לא חיה אוסר כי אם דם עוף וכיוצא בו בלבד שאין בצמרו משום כלאים אבל לא בהמה ואם לא נכתב רק בהמה בלבד לא הייתי אוסר כי אם דם בהמה וכיוצא בה בלבד שאינה באיסור אם על בנים אבל לא עוף לכן הוצרכו שניהם ליכתב לעוף ולבהמה שנינו בכריתות [דף כ'] דם שחיטה בבהמה חיה ועוף בין טמאין בין טהורין או דם נחירה או דם עיקור [מפרש בתוס' שם] או דם הקזה שהנשמה יוצאה בו חייבין עליו כרת ותניא בברייתא [שם בדף כ"ב] איזהו דם הקזה שהנשמה תלויה בו כל זמן שמקלח יצא דם התמצית מפני שהיא שותת ומוכיח שם ששלשת גוונים דמים יורדים בשתיתה הראשון שחור והשני אדום ואחר כך מתחיל לקלח ואחר כך כשנתמעט הדם שותת בקירוב ושלשתן קרויין דם התמצית לרבי יוחנן שנינו שם [דף ק"ט] הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו וגרסינן עלה בכריתות [דף כ"ב] א"ר זירא אמר רב לא שנו אלא בלב עוף שאין בדמו כזית אבל בלב בהמה הואיל ויש בדמו כזית ענוש כרת ופירש רש"י שענוש כרת אף לאחר בישולו ורוצה לומר שאינו סובר כאותו אמורא שאומר בהקומץ רבה [דף כ"א] דם שבשלו אינו עובר עליו שנ' כי הדם הוא בנפש יכפר לא חייב הכתוב אלא על הדם הראוי לכפרה וזה הואיל וקרוש הוא ע"י בישול אינו ראוי לכפרה לכל הפחות כחטאות הפנימיות שנ' וטבל והזה ומתוך שקרוש הוא אינו ראוי לטבילה והזאה אלא סובר רב כאותו אמורא שאומר [שם] שחייב דם על שבשלו הואיל וראוי לכפרח בחטאות החיצונות שנ' ולקח ונתן ובר נתינה ולקיחה הוא אע"פ שהוא קרוש אפס יש ליישב דברי רב לד"ה ולפרש כי לא קרעו אינו עובר עליו מדבר בין אכלו חי בין אכלו מבושל ועל זה מפרש רב שבלב בהמה ענוש כרת אם אכלו חי והולך לשון הגמרא על זה בכריתות [דף כ"ב] וכן כתוב בה"ג מתיבי דם הכליות ודם הטחול ודם הלב ודם האיברים הרי אלו בל"ת ומתרץ ההוא בדם דאתי ללב מעלמא כי קאמר רב דענוש כרת בדם הלב עצמו ומקשה אי דם דאתי ללב מעלמא היינו דם האיברים ולמה הוצרך להזכיר שניהן ומתרץ וכי דם הכליות אינו דם האיברים אלא מזכיר קצת דם האיברים בפרט כגון דם הכליות ודם הלב ואח"כ שונה כל האיברים בכלל ומפרש התלמוד מהיכא אתי ללב דם מעלמא א"ר זירא בשעת יציאת נשמה דם מישרף שריף פי' מדם האיברים למסקנת גירסא זו דם הלב עצמו בכרת ודם הכנוס בתוכו בלאו ואני קבלתי הגירסא להפך שדם הלב עצמו בלאו כמו דם הטחול והכליות שמדבר בדם של עצמם ודם הכנוס בתוך הלב בשעת יציאת נשמה מישרף שריף מדם הנפש וכן כתבו הרב רבי אליעזר ממיץ תני' בחולין [דף ק"ט] הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר בפסחים [דף ע"ד] רוצה לפשוט מכאן כבולעו כך פולטו ודחה שם שאני לב דשיע פיר' שהלב חלק ולא בלע שום דבר מן הדם ואומר ר"ת [בתוס' שם בד"ה הלב] שאין לסמוך על אותו דיחוי להתיר לב שנתבשל עם דמו בקדרה לאחר שקרעוהו כי למסקנא שנפשט כבולעו כך פולטו אין צריך עוד אותו דיחוי ולא נאמר עוד שהלב שיע לפיכך קורעו לאחר בישולו פי' אחר צלייתו ששייך בו כבולעו כך פולטו דמה שבלע פלט ונפל לארץ אבל נתבשל הלב בקדירה דאין מועיל מה שפולט שנשאר הדם בקדירה צריך ששים מדם הלב ואם אין ששים מדם הלב אף הלב עצמו אסור לפי שחוזר ובולע דם שפלט [בהג"ה באשירי בחולין] מעשה בטלה אחד שנמלח ונתבשל עם הלב ולא קרעוהו תחילה והשיב הרי"ץ ברבי שמואל אם יש ששים בין המים והטלה כנגד דם הלב נראה לי שהוא מותר אם היה הלב כל שעה מכוסה במים אך לא נתיר עתה הטעם זה לפי שנ"ל שרש"י היה משער בכל החתיכה אע"פ שהכל מכוסה במים עכ"ל גרסינן בכריתות [דף ד'] אמר רבא שלש כריתות האמורות בדם למה א' לדם קדשים ואחד לדם חולין וא' לדם חיה הטעון כיסוי שאילמלי לא ריבת' תורה הייתי אומר שפטור בדם חולין ודם חיה לפי שנ' כי הדם הוא בנפש יכפר דמשמע עניין המקרא בדם המכפר, ואמר רבא [שם] ה' לאוין האמורים בדם למה אחד לדם קדשים ואחד לדם חולין ואחד לדם חיה ואחד לדם התמצית ואחד לדם האיברים ומעמיד שם איסור דם האיברים כשפי' אבל אם לא פירש מותר כמו שמוכיח בחולין [דף ט"ו] ובשבת [דף קכ"ט] שאדם מותר לאכול בשר חי בלא מליחה גרסינן בחולין [דף ק"י וכל הסוגיא סו"ס ור"ת בתוס' שם] אמר ליה רב אמי לרב ספרא כשתעלה לא"י תשאל מהן כבד מה אתם מורים בה אם מותר לבשלה בקדירה עם בשר אם לאו הרי שנינו סתם משנה בתרומות [ועי' בתוס' דלעיל] הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת ופיר' אינה נאסרת כך הוא אינה נאסרת כשמבושלת לבדה בקדירה שטרודה תמיד לפלוט אפי' שלוקח לגמרי שמסתמ' היה לה לגמור פליטתה אע"פ כן הואיל ויש בה רוב דם פולטת תמיד ואינה בולעת לעולם וכן הלכה אבל הכבד אוסרת שמא אין הפי' שתאסור בשר שמבושלת עמה בפליטת דמה כי הכבד כולו דם והתירו הקב"ה כמו שאנו אומרים בחולין [בדף ק"ט] אסר לן דמא שרא לן כבדא אלא לצדדין היא שנוייה שאם זו הכבד מנבילה או טריפה אוסרת בשר המבושל עמה מחמת שמנונית הטריפה רש"י היה מפרש שאילה זו שאמרנו בכבד שנמלחה ואע"פ כן שמא אין יוצא כל דם שבה ע"י מליחה ור"ת בן בתו פי' דאם נמלחה פשיטא שמותרת עם בשר שהרי נהגו העולם לבשלה עם בשר לאחר צלייה ומסתמא ה"ה אחר מליחה שיש לנו להתיר שפולט ע"י מליחה כמו ע"י צלייה כי מליח כרותח דצלי ולכך פי' בה"ג דשיעור מליחה לקדירה כשיעור צלייה ושאלה זו פי' ר"ת בכבד שלא נמלחה ומסתפק בזה שמאחר שהכבד כולו דם והתירו הקב"ה ואפי' הדם הפורש ממנו מותר מה"ת כדתניא בכריתות [דף כ"ב] דם הטחול ודם הכליות דם האיברים דם הלב הרי אלו בל"ת ואינו מונה דם הכבד עמהם ואפי' נאסור מדרבנן הדם היוצא ממנה ע"י מליחה לפי שהוא בעין גזירה אטו שאר דם כמו שאמרו חכמים [שם דף כ"א] בדם האדם שאע"פ שהוא מותר מה"ת אפי' פי' כמו שאמרו למעלה [ל"ת קכ"ז] מ"מ אמרו [שם ובכתובות דף ס'] דם שבין השינים מוצצו אבל שעל הכבד גוררו לפי שהוא בעין מ"מ בבישול הכבד שאין ניכר כלל שם דם בעין יהא מותר [חולין דף קי"א] כשעלה רב ספרא לא"י ושאל שאילה זו השיבו רבי זריקא אני ורבי ינאי בנו של רבי אמי נתארחנו בבית רבי יהודה בנו של ר"ש בן פזי והביאו לפנינו קניא בקופיה ואכלנוהו פי' קניא בקופיה הקנה עם כל המחובר לו הריאה והלב והכבד וכולם נתבשלו יחד וצ"ל לפי' ר"ת [בתוס' דלעיל] שיודע היה שהכבד לא נמלח אע"פ שהריאה והלב נמלחו שכמה דברים היו עושין להראות דבר חידוש לתלמידים והקשה רב אשי [שם] שאין ראיה משם כי שמא פי הקנה חוץ לקדירה היה וסימפוני הכבד שופכים דרך קנה הכבד לתוך קנה הגדול של ריאה ויוצא הדם דרך הללו חוץ לקדירה או שמא חלוט היה מתחלה בחומץ ומכה החומץ הוא נצמת ושוב אינו פולט דם עולמית ודמו הנבלע בתוכו מותר כל זמן שלא יצא ומסיק שם שאותו חומץ שנצמת בו הכבד מותר שלא פלטה הדם לתוכו שאם פלט דם לתוכו כלל היתה הכבד חוזרת ובולעת שאינה טרודה לפלוט מחמת שצמתה החומץ הרי סדרנו השאלה והתשובה שעלתה בדיחוי שאין להוכיח ההיתר ורב אלפס כתב [שם] שמנהג בכל ישראל שלא לבשל כבד בקדירה אלא אחר צלייתן אבל לא אחר מליחה כתב מורי ואי אישתלי ועבד כדברי רבינו יעקב עבד מסקינן שם [בדף קי"א] שמי שצולה כבד שלם צריך לקרוע שתי וערב והחתך יהיה למטה שיזוב ממנו הדם הכנוס בסמפונות אבל טחול אין בו סמפונות ואין צריך קריעה אפי' לקדירה שהרי לשמואל היה עושין לו תבשיל של טחול שלם ביום הקזה וכתוב בה"ג אם לא קרע הכבד מתחילה קורעו לאחר בישולו ומותר ויצא דם הכנוס בסמפונות ואין לחוש לדם הסמפונות שמא חזר ונבלע בכבד אחר כך מפני שטרודה לפלוט ועוד שכבולעו כך פולטו דרש מרימר [שם] הילכתא בין כבד בין כחל מותר לצלותו בשפוד אחד תחת בשר שהדם נשרק ונופל מעל הכבד ומעל הכחל לארץ ואין לחוש אם שמנונית הבשר נופל על הכחל ונדבק שם מאחר שקרעוהו שתי וערב וטחוהו בכותל וכל שכן בקדירה עם בשר שיש ללמוד מכאן שמותר לאחר שקרעוהו ומסקינן שם אבל אסור לצלות לכתחילה כבד או כחל על הבשר בשפוד אחד מחמת שיש בכבד רוב דם ורואין הכל הדם יורד בשפע על הבשר ומ"מ בדיעבד מותר שכל הדם הנופל על הבשר נשרק ונופל לארץ וכן כחל לכתחלה אסור שאע"פ שקרעוהו ויצא כל חלבו יוצא ממנו לבנונית כעין חלב ונסרך על הבשר ונראה כבשר בחלב ובדיעבד מותר שאין זה חלב בד"א לבני בבל שהתנורים שלהם פיהם למעלה והיה השפוד זקוף אבל שפודים שלנו שהם מושכבים ופעמים שראש זה עליון פעמים שהוא תחתון ולכך לעולם לכתחלה אסור לצלו' בשפוד אחד לא כחל ולא כבד עם בשר ובדיעבד מותר והוא הדין במליחה ויש שנותנין בלי לקבל השומן היוצא מן הצלי והוא הנקרא בי דוגי כלשון ארמי ואף בשר על הכבד אסור בעניין זה לפי שדם הכבד נוטף לתוך הבי דוגי ונמצא אוכלו ומה שמניחין כלי תחת האווזין לקבל השומן הרי מפרש התלמוד לפנים שנותנין שני גללי מלח בתוך הכלי והדם נגרר אצל המלח לשולים והשומן צף למעלה ומניחין בתוך הכלי מראה אדמומית שבשולים אבל כבד אף ע"י מלח אין לו תקנה לפי שדם שלו צף תמיד [בתוס' שם אפם אין נכון לעשות כן עתה כאווזין לפי שפי' כה"ג שתופס התלמוד לשון תרי גללי דמילחא כלו' מעט מלח אבל מלח הרבה פוסק כח הדם ועושה אותו צלול כמים ומתערב עם השומן ואין אנו בקיאין בדבר שלא להרבות ושלא למעט ואין לנו ליתן כלי לקבל השומן של צלי אא"כ שהה הצלי שיעור מליחה קודם שנתנוהו אצל האש אמר רב נחמן [שם דף קי"א] סכין ששחט בה ובלועה מדם רותח של בית השחיטה אם בא לחתוך בה דבר רותח יגעילנה ולחתוך בה צונן צריך הדחה או לקנחה בבלאי מטלניות, ואמר שמואל [שם] קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח לפי שמליח כרותח ובלועה מדם רותח מסקינן בחולין [דף צ"ג ומבואר שם באשירי] שחוטין שאנו נוטלין מן הכתף ומן הלחיים אסורין משום דם והרוצח לצלותם צריכין חתיכה לפי שהן בתוך הכתף ואין להם מקום לפלוט ולקדירה צריכין חתיכה ומליחה כתב מורי אם נצלה היד עם אותן החוטין מצאתי בשם רבי שמותר הבשר דכבולעו כך פולטו שכמו שבולע הבשר מדם החוטין כך פולטו לחוץ ואפי' קליפה נמי לא צריך אלא נטילת החוטין שהרי העור של חוטים ושל מזירקי מגין כלפי הדם ואינו אוסר הבשר וגם הדם מתיבש ואינו מלחלח לפלוט [שם] אומצא דאסמיק היא חתיכת בשר שיש בה דם מרובה וביצי זכר וכן וורידי צואר לצלי אין צריכין מליחה ושמא אפי' חתיכה אין צריך הואיל ויש להם מקום וריוח לפלוט ולקדירה צריכין חתיכה ומליחה צלי, שאמרנו אפי' בצלי של גבי הגחלים ממש מותר שכח האור שואב הדם [שם] ראש כבש וגדי שנתנוהו במים והטמינוהו ברמץ להסיר את השער אם העמידו בית השחיטה למטה שיוכל הדם לצאת מותר ואם לאו אסור המוח בלבד לפי שמתבשל בדם הקרום [בתוס' שם] אבל הראש עצמו מותר כך פסק בה"ג ודוקא בראש יש חילוק לפי שיש בו עצמות ודברי' המעכבי' את הדם מלצאת אבל תרנגולת ורגלי בהמה מותר בכל עניין:
190
קצ״אעתה נבאר בע"ה דיני מליחה מעשה היה בגוזל אחד שנשחט ונפל לתוך פרק כל הבשר כד של כותח שיש בו חלב ומלח דף קי"ב והתירו רב חנינא בריה דרב מפשרוניא שסובר שמה שאומר שמואל מליח הרי הוא כרותח זהו דווקא כשאין נאכל מחמת מלחו פי' רש"י אינו נח לאכול מחמת רוב מלח שבו עד ששורין ומדיחין אותו במים כעין מליחת בשר להצניע אבל הכותח הזה נאכל במלחו הוא והרב רבינו יעקב ישראל פי' [בתוס' שם כל הסוגיא] שקורא אינו נאכל מחמת מלחו בשר מלוח כעין עיבוד כמו שאנו אומרים בשבת [דף ע"ה] מי שמלח בשר חייב משום מעבד וכגון שצריך להוליך הבשר לדרך רחוקה שאז מולחה מאד ואין נראה לר"ת כי בהרבה מקומות מביא בחולין דברי שמואל ואין סברא לומר כי בכל המקומות שמביא דבריו נמלח הבשר כעין עיבוד שרוצין להוליכו לדרך או כעין מליחת בשר להצניע ואומר רבי' יעקב שכל מליחות שאנו עושין לקדירה חשובים אינם נאכלות מהמת מלחן מדפי' בה"ג שיעור מליחה כשיעור צלייה לפי שיוצא הדם ע"י מליחה כמו ע"י צלייה דמליח כרותח דצלי ועוד גרסינן בפ' הקומץ רבה [מנחות דף כ"א ובתוס' שם כל הסוגיא] לא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך ולא מעל דמך ומדקדק התלמוד למה לי פסוק למעט דם ממלח פשיטא שאין צריך מלח שאם היה מלוח בטל מתורת דם דאמר זעירי אמר רבי חנינא דם שבשלו אינו עובר עליו ורב יהודה אמר זעירי דם שמלחו אינו עובר עליו ורב יהודה דידיה אמר אברים שצלאם והעלן אין בהן משום ריח ויש לדקדק משם שמליחות שרגילין לעשות בקדשי' הם כבישול ועל מליחות של קדשי' אמר אביי [שם] וכן לקדירה א"כ כל מליחות של קדירה צריכין להיות כמו כמו בישול והיך? הברייתא השנויה שם תניא כל קרבן מנחתך במלח תמלח אי במלח יכול תבוננו ומפרש רב אשי [שם] שרוצה לומר יכול יתן טעם כבינה ומפרש ר"ת [בתו' שם] מעט מלח רק להסיר טעם התפל כבינה המישרת את האדם שנכנסה מעט מעט בגוף ת"ל תמלח שצריך מליחה מרובה אי תמלח יכול במי מלח פי' מי מלה מרובים סאלאמור"ה בלעז ת"ל במלח כיצד עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלה ומעליהו אמר אביי וכן לקדירה, אפס לפי' ר"ה ובסדר קדשים כתב יד רבי' גרשם מאור הגולה גריס וכן לצלי ואומר הרי"ץ בר' שמואל שאין גירסא זו מכוונת דאין צריך מליחה כלל לצלי' שהרי דם האברים כל זמן שלא פירש מותר גמור כמו שיש בכריתות [דף כ"ב] ואותו דם שנפלט אינו חוזר ונבלע אלא נופל לארץ ומטעם זה אומר שמואל בחולין [דף קי"ב] כבר שחתך עליה בשר אסור לאכלה לפי שמתוך דוחק הסכין נפלט דם שבתוך הבשר בתוך הככר אבל הבשר מותר אע"פ שלא נפלט עדיין כל דמו שדם האברים מותר כל זמן שלא פירש ומזה אין הלכה כשמואל שאוסר הככר אלא כרבא שמתירו [שם] הואיל והבשר נצלה כל צרכו, לפנים בהלכה שלנו אומר שמואל השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה ה"ז מכביד הבשר וגוזל את הבריות שלוקחין את הבשר במשקל ומבליע דם כאיברים ושאלו בני הישיבה [שם] היאך רוצה לומר מכביד הבשר וגוזל את הבריות משום דמבליע דם באיברים וכתוב בספר רבי' גרשם הא לדידיה באומצא שפיר דמי או דילמא לדידיה נמי אסור תיקו פי' באומצא לאוכלה חיה לפי שדם האיברים מותר כל זמן שרא פירש או דילמא לדידיה נמי אסור הואיל והבליע בו דם ממקום אחר מכל זה יש לדקדק דלא צלי ולא בשר חי צריכים מליחה וכן מוכיח בחולין [דף ט"ו] ובשבת [דף קכ"ח] ומה שאנו אומרים בביצה [דף י"א] ושוין שמולחין עליו בשר לצלי לא מפני שצריך מליחה לצלי [בתו' שם] אלא משמיענו שמותר למלוח בשר על העור בי"ט מליחה מועטת כמו שרגילות לעשות לצלי להסיר טעם התפל ואין כאן איסור עיבור העור' וקשה לרי"ץ בר אברהם על גירסא זו וכן לקדירה ומפרשת שתמלח בא לרבות ואין משמעות המקרא מתמלח שיהא יותר ממלח וגם ראייה שמביאין דם שמלחו הוי כמו שבישלו אינה ראיה שאין מביא התלמוד שני דברים יחד מפני זה אלא מפני סדר גירסתו שקבלם בזה הסדר שכמו כן מביא אברים שצלאן שאין עניינו דומה להם ואדרבה מביא ראיה שצריך מליחה לצלי מדאמרי' בירושלמי דנדרים על האומר הרי עלי כבשר מליח וכיין נסך אם של שמים נדר הר"ז אסור שזהו דבר הנדור ואם של ע"ז נדר הר"ז מותר ומדקדק שם מליח לעולם או מליח לשעה לישמעיניה מן הדא אם של שמים נדר ה"ז אסור א"כ מדבר במליח לשעה ואיזהו מליח לשעה כהדא דתנינן כיצד עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח ומעלהו א"ר אבא בר מדי שניא היא שאם משהין אותן הם נמלחים ואין זה מליח לשעה אם כן משמע שמליחות קדשים קורא מליח לשעה וזהו כעין מליחת צלי ותמלח בא למעט שאם היה בא לרבות מניין הוא יודע שמליחות קדשים אינו כמו מלוח לעולם אמנם לפי התירוץ אינו מליח לשעה כמו שהוא אומר שאם משהא אותן הם נמלחים ובמנחות [דף כ"א] כך הפי' יכול יתן טעם כבינה שנותנת טעם גדול באדם ת"ל תמלח שדי במליחה מועטת כדמסיק מביא את האבר ונותן עליו מלח וכו' וגרסי' וכן לצלי די במליחה זו אבל לקדירה אין די במליחה זו כי צריך לשפשף בידיו שיבלע בו המלח והטעם שאמר למעלה שצלי אין צריך מליחה מפני שדם האיברים מותר כל זמן שלא פי' ואותו שפירש נופל לארץ אין עניין טעם זה בתרנגולת או אווז שהם חלולים ופורש הדם מלמעלה למטה בתוך החלל והרי הוא כאלו פורש מהתיכה לחתיכה ופעמים שהאווז או התרנגולת נצלים יפה מצד אחד ופלטו כל דם אותו צד ואין נצלי' יפה מצד אחד ולא פלטו כל דם שלו וכמו כן אינו פולט כל דם שבא לו מלמעלה לפי' זה נכון למי שהוא רוצה לצלות עוף שלם שימלחנו מבחוץ ומבפנים וישהא כשיעור מליחה ואח"כ ידיחנו ויצלה אותו, נחזור לעניין הגוזל שנפל לכותח שאומר שם בחולין [דף קיב] בד"א שהוא מותר שנפל בו חי אבל אם היה הגוזל צלי צריך קליפה ואם יש בו בקעים אסור כולו פרש"י הואיל והוא צלי משמע שאין בקעים אמורין בדבר חי וכן אם הוא מתובל בתבלין לפי שהתבלין מרככין אותו ונבלע החלב בכולו, אמר שמואל [שם] דגים ועופות שמלחו זה עם זה אסורין מ"ט הדגים קרום שלהם רך ורפה וקודמין ופולטין ציר שלהן ועופות בשר שלהם צומת וקמוט ולאחר שנחו הדגים מלפלוט פולטין עדיין העופות וחוזר הדם ונבלע בדגים ואע"פ שמלחן בכלי מנוקב אין להתיר הדגים מטעם דדם מישרק שריק לפי שהדגים בשר שלהם רך ורפה ובולע בקל והדגים הללו אין חוזרין ואוסרין העופות בצירן שנתיר אותן מטעם משריק שריק [בתוס' שם] ומה שאינו שונה בלשון זה דגים שמלחן עם עופות אסורין לפי שהיה משמע שאפי' העופות תפל והדגים מלוחי' עמהם אסורין כמו דג טהור שמלחו עם דג טמא דבסמוך [שם בדף קי"ג] שמעמידו בטהו' מליח וטמא תפל וזה היה שקר כי בעניין זה לא היו הדגים אסורין בד"א בעופות ודגי' [גם כן בתוס' שם בד"ה ודגי'] אבל בשר ובשר מעשי' בכל יום שמולחין חתיכות הרבה זו אחר זו והדבר פשוט שכשמולחין חתיכה אחרונה שכבר שהתה הראשונה שיעור מליחה ואע"פ כן מותרות לפי שדם משרק שריק ואפי' יש גומות בחתיכות שאינו יכול להיות נשרק מ"מ הואיל ושמו חתיכה שנייה על החתיכה הראשונה עד שלא גמר' פליטת דמה וכן השלישית על השנייה הם לעולם פתוחות ומה שבולעות פולטות ועוד אומר הרי"ץ בר' שמואל כי אפי' נסתמה התיבה ראשונה מלפלוט דם מ"מ פתוחה לפלוט ציד יום או יומים ובתוך הזמן הזה כל מה שבולעת פולטת, ואם שהה הבשר במלח כדי שיעור צלייה על דף אחד ואח"כ שמוהו כגיגי' והיה שם כל הלילה ולמחר נמצא הכלי מלא מן המליחה שיצא מן הבשר אירע מעשה בבית רש"י והתיר [בתוס' דלעיל כל הסוגיא] דמאחר ששהא הבשר במלח כדי שיעור מליחה טרם אשר שמוהו בכלי והיה ראוי להדיחו ולבשלו בקדירה א"כ כל מה שפולט מכאן ואילך אין זה כי אם מוהל הבשר וליחלוחיתה ועל כרחינו אין איסור באותו מוהל אלא מחמת המלח שעל הבשר שנימוח בתוך המוהל והמלח בלוע מדם ואם מכח זה באנו לאסור את הבשר לפי שהמלח יעשה כרותח א"כ מטעם זה יאסר כל הבשר שבעולם כשמניחין אותו במים שבתוך הכלי להדיחו שנימוח המלח שעל הבשר בתוך המים ועושה אותו ברותח ובן בחתיכות המלוחות זו ע"ג זו תמצא בהן לאחר ח' ימים או יותר גומות מליאות ציר בין חתיכה לחתיכה והמלח נימוח בתוכו וכבר נסתמה כל פליטתו והיה לו לאסור כדי קליפה בחתיכה אלא ודאי צ"ל שדם המלח נתייבש בו ואין עוד בו כח לצאת ועוד טעם אחר הגון דלאחר שנתן המלח כחו בבשר והפליט דמה פסק כחו ומחמת אותו מלח לא יחשב כרותח עוד וכעניין זה אנו אומרים בפסחים [דף ע"ד] החומץ שחלטו בו פעם אחת אין חולטין בו פעם אחרת ואומר שם מאי שנא מחומץ מתמהא פי' חלט שאנו חולטין בו ואומר כי לשם יש קיוהא של פרי וכחו בעין אבל בזה שנתן כחו אין עוד קיוהא שלו בעין, ואין דומה דבר זה לגוזל שנפל בכותח שאמרנו למעלה שהיה נחשב כרותח אם לא היה הכותח נאכל מחמת מלחו אע"פ שהכותח היה מליח מימים רבים שהרי לשם לא פסק כח המלח שלא הפליט שום דבר אפס אין להקל בבשר שנמצא בציר שכבר נהגו העם הדבר לאיסור יש נוהגין בחתיכת בשר מליח כשרוצין ליתן אותה בקדירה והיה מליחה יותר מדאי וצריך לשרות אותה במים שמדיחים אותה קודם השרייה כי שרייה מבלעת דם שבמלח בתוך החתיכה אפס אין שרייה מבלע' הדם שבמלח בתוך החתיכה אם אין שורין אותה יום שלם כאשר בארנו למעלה [ל"ת קל"ד] בעניין הקיבה וכן כתב מורי כי ציר המעורב במים הרבה אין לחוש בו לעשות כרותח, ומה שעושין העולם שמולחין בשר ע"ג הקערה כפויה ואין נאסרת הקערה לפי שנשרק הדם ונופל לארץ ואם יש גומא בגב הקערה ודאי נאסרת דמליח כרותח, [בחולין דף קי"ב] ומעשה היה בבית רב מרי בר רחל שמלחו בשר שחוטה עם בשר טריפה בכלי מנוקב שאין לחוש לדם ואסרה רבא מדתניא הטמאים לאסור צידן ורוטבן וקיפה שלהן וציר נוח לבלוע יותר מן הדם פי' שכתוב בשרצים הטמאים לכם בכל השרץ והה"י יתירה לרבות כל אלו פי' קיפה דקדקת שבשולי קדירה הנלעז פונדריל"א ואומר הרי"ץ [בתוס' שם] כי ודאי ממשרת אנו למדין טעם כעיקר בכל התורה כולה בפסחים [דף ס"ד] והוצרך כאן לרוטבן וקיפה שלהן להשמיענו דמיחוי כממש אם המחה השרץ וגמעו לחייבו על השתייה כעל האכילה ולפנים בפ' העור והרוטב מביאו על הממחה את החלב וגמעו ודבר זה לא הייתי רואה מריבוי ציר שהייתי מעמידו בהקפהו ואכלו וציר ורוטב וקיפה מתרבי' מריבוי אחד כי שקולין הם, תניא [בחולין דף קי"ג] טהור מליח וטמא תפל מותר טמא מליח וטהור תפל אסור אומר הרי"ץ [בתו' שם] דגבי מליח כרותח אין שייך לומר לא עילאה גבר ולא תתאה גבר ולא שנא זה אצל זה ולא שנא שוכבין זה על זה אם הטמא תפל מותר הטהור ואפי' קליפה אין צריך ואע"פ שבחם ע"י האור אנו אומרים בפ' כיצד צולין (פסחים דף ע"ו) כשהאחד חם דאדמיקר ליה בלע וצריך קליפה [בתוספת דלעיל] יש ללמוד מכאן דאין צריך להגעיל דפוסי גביני הגוים ומותר לעשות בהן גבינה לישראל ולמולחה בתוכו שהר"ז כמו טהור מליח וטמא תפל שאין עניין מליחה בעץ ולא נעשה עץ רותח על ידי המליחה ואין כח למלח להפליט מה שבלוע בעץ ומתכת וחרס ואבן ומעשים בכל יום דמלח שבקערה שמשתמשין בה בשר לוקחין ממנו לתת בתוך החלב והמחמיר תע"ב טמא מליח וטהור תפל כבר אמרנו שהוא אסור ואין די בקליפה אפי' בכלי מנוקב כי ציר נוח ליבלע יותר מן הדם וה"ה שניהן מלוחין אע"פ שהטהור טרוד לפלוט בולע ואגב ששנה ברישא טהור מליח וטמא תפל שנה בסיפא טמא מליח וטהור תפל, [*הג"הה מעשה בא לפני מורי הר' שמואל בבני מעיים שנמלחו ושהו כדי מליחה וקודם שהודחו נפלו במי חלב שקוריו מינ"א בלעז שנתבשל על האש והסירו החלב הקרוש ונשאר הצלול וקורין דפורי"א וצונן היה והתיר הבני מעיים על ידי הדחה מטעם טהור מליח וטמא תפל שאין כח בדם של הבני מעיים ליכנס בחלב ולחזור ולאסור הבני מעיי' אמנם אסר המי חלב, ואני דנתי לפניו דבלא זה הטעם יש להתירו מאחר שאין מחזיקין דם בבני מעיים (בפ' בל הבשר ד' קי"ג ולקמן בסמוך מביאו) אם כן אין כח בדם עוד לחזור ולאסור הבני מעיים ע"כ:] מעניין הלכות אלו יש ללמוד שבשר כשרה ובשר נבילה שנגעו זה בזה אם השחוט' מלוח' לבד' הכל מות' ואם הנבילה לבדה מלוחה הכל אסור כדין טמא מליח וטהור תפל ובשר וגבינה שנגעו זה בזה כשהן לחי' אם שניהן מלוחים ואינם יבשים שניהן אסורין ואם הבשר מלוחה והגבינה תפל הגבינה אסור והבשר מותר, ואם הגבינח מלוחה והבשר תפל הבשר אסור והגבינה מותרת אבל בשר חי או צלי שנפל עליו חלב בין יש מלח בחלב לבדו או בבשר לבדו הכל אסור עד ששי' כיון שהאיסור הוא צלול רק שיהא שם מלח כראוי שיחשב כרותח מחמת אותו המלח, והגוזל שנפל לכותח שהותר זהו מפני שהגוזל היה תפל וגם הכותח לא היה בו כי אם מעט מלח ואם אין מלח לא בבשר ולא בחלב אם אין שם בקעים הכל מותר בהדחה רק שיהא הבשר חי כענין הגוזל שאמרנו [לעיל] ואם צלי הוא אפי' בלא בקעים צריך קליפה בד"א בדבר שהוא חם ע"י מליחה אבל בדבר שהוא חם ע"י האור כגון בשר או נבילה שאחד חם מחמת בישול או מחמת דבר אחר אין לה דין טהור מליח וטמא תפל אלא יש להן דין אחר שרב ושמואל נחלקו בזה בפ' כיצד צולין (פסחים דף ע"ו) לרב עילאה גבר ולשמואל תתאה גבר והלכת' כשמואל דתניא כוותיה ואם בשר נבלה החמה למטה והשחוטה הצוננ' למעלה השחוטה אסורה דתתאה גבר ואם השחוטה הצוננת למטה והנבלה החמה למעלה אז השהוטה כשירה דאין התחתון הצונן בולע מהמת החם שעליו ומ"מ קליפה מיהא צריך כדמפרש [שם] דאדמיקר ליה בלע פורתא, ובשר שחוטה שנמלח עם בשר נבילה אפי' בכלי מנוקב כבר בארנו [לעיל] שהשחוטה נאסרת מה"ת דצירן של טמאים מה"ת ואם ספק לחומרא אבל דג טהור שנמלח עם דג טמא אסור מדרבנן דציר דגים טמאין מד"ס כמו שאומר בפ' ג"ה [דף צ"ט וכל הסוגיא בתו' שם] שאני ציר דגים דזיעה בעלמא הוא ואם ספק לקולא כמו הרינג"י וציפל"י וסלמו"ן שהגוים מוכרין מלוחין וספק אם מלחן עמה דגים טמאין נהגו העם לאוכלן שמותרין מספק אע"פ שבת"כ דורש בפרש' דגים טמאים שקץ הוא לכם לאסור צירן ורוטבן וכו' אסמכתא בעלמא היא אבל הדרשה שדרשנו גבי נבילה דרשה גמורה היא כמו שמוכיח בבכורות [דף ו'] שמקשה שם למה צריך פסוק לאסור חלב בהמה טמאה מה נשתנה מציר שאנו דורשין לאסור מהטמאים שתי חתיכות בשר זו ע"ג זו והעליונה מלוחה ופולטת על התחתונה יחזור וימלח התחתונה והכל מותר [פ' כל הבשר דף קי"ג] אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מדיחו במים תחלה ומולחו יפה יפה ואחר כך מדיחו יפה יפה פיר' הדחה ראשונה היא מפני דם קרוש שעל החתיכה וע"י המלח נבלע קצת בחתיכה ואינו יכול לצאת לכך צריך הדחה ומולחו והופכו וחוזר ומולחו ולקדירה צריך לשפשף בידיו לדברי רבינו יצחק בר רבי אברהם [היינו דלעיל] ומדיחו שני פעמי' הדחה ראשונה להעביר המלח הבלוע מן הדם והדחה שנייה להעביר אותן המים האסורין מהדחת מלח שנשאר על הבשר ואם עכו"ם או עבד שם בשר בקדירה ולא ראה ישראל אם הדיחו הבשר אם לאו אע"פ שכתב רב חיי גאון שאין סומכין על דבריו של עכו"ם לא לאיסור ולא להיתר לאיסור מדאמר ביבמות [דף קכ"ב] תניא בעכו"ם שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן של עזקה הן פי' רש"י שהיא שם עיר שבא"י שפירותיה משתמרי' וצריכין להתעשר ורבותי' פי' לשון גרר כמו ויעזקהו ובשביעית מדבר דתניא בת"כ אי אתה בוצר מן המשומר של נטע רבעי הן לא אמר כלום לא נתכוון זה אלא להשביח מקחו לומר שהם מאילן בחור ולא להיתר מדאמר רב בשר שנתעלמה מן העין אסור [בפ' נ"ה דף צ"ה] מכ"מ יש להתיר כאן אם יודע העכו"ם מנהג ישראל והיה שם שום ישראל יוצא ונכנס או שום קטן בר דעת בבית שירא פן יגיד הדבר ועוד אנו אומרים בע"ז [דף ל'] עכו"ם נהי אדאיסורא לא קפדי אנקיותא קפדי וזהו נקיות להדיחם אחר המליחה ורבינו יצחק בר אברהם פי' שלא להתיר זה אלא על ידי טעימת קפילא [ועיין בתו' פ' כל הבשר דף צ"ז בד"ה סמכינן ולקמן ל"ת קנ"ח] פיר' העכו"ם הבקי בטעימת תבשילין לדעת אם יש בקדירה טעם מלח יותר מדאי אמנם בבשר יבש בימות הקיץ שנתייבש בחורף כתב מורי דלא חשיב כרותח אם אינו לח קצת, [בפ' כל הבשר דף קי"ג] אמר רב משרשיא אין מחזיקין דם בבני מעיין לאסור אם לא נמלחו באלו בני מעיים אמרו בכרכשא שקורין טבחיא' והבני מעיים כרס ובית הכוסות והמסס ודקין הסובבין הכנתא שהיא קרוייה אינטרי"ליי בלעז, אבל הלב והריאה והכבד וכנתא גופא יש בהן דם וצריכין מליחה, כתב רב יהודאי גאון שזה השומן הקרוי כנתא יש בה וורידין קטנים של דם ואע"פ שחתכה ומלחה אסורה בין בשור בין בכבש ועז עד שיוציא הוורידי' קטנים עכ"ד, ויש ליישב דבריו שאף ע"פ שפסקנו למעלה בוורידי צוואר שדיין בחתיכה ומליחה מ"מ וורידי שומן הכנתא דקין מאד ואין יוצאין מהן דם אף בחתיכה ומליחה, [שם] ואמר שמואל אין מולחין בשר אלא על גבי כלי מנוקב ויכול למלוח אפי' כמה חתיכות ביחד ואין לחוש לדם הפורש שיבלע בחבירתה כי משרק שריק וגם כל מה שבולעת פולטת הכל כאשר ביארנו למעלה [בתו' שם] ואין להתיר מטעם משרק שריק אם היו שופכים דם רותח על צלי בשעת צלייה אי נמי אפי' דם צונן היה אוסרו משום דתתאה גבר ואוסר כדי קליפה או כדי נטילה, דדווקא גבי דם הנפלט ונוטף עם הציר ע"י צלייה מצינו טעם משרק שריק וגם נכון להזהר שפעמים שחותכין בסכין את הבשר או הכבד בשעת צלייה לנסות אם צלוי הרבה ופעמים שמקום החתך מלא דם לפי שעדיין לא נגמר מלצלות ופעמים שהוא עושה שם גומא והיא מליאה דם רותח ואוסרת הסכין כי שם אין יכול להיות שריק ואפי' בלא גומא ראוי לאסור הסכין מחמת הדם שהוא חם כמו בסכין ששחט בה [שם בדף קי"א] וצריך להתיישב בדבר וכן כתב מורי, [בפ"ו דהלכות מאכלות האסורות] כתב רבינו משה וכן ראיתי כתו' בה"ג דרב יהודאי גאון אין מולחין את הבשר אלא במלח עבה כחול הגס שהמלח הדק כקמח נבלע בבשר ולא יוציא דם וצריך לנפץ כל הבשר מן המלח ואחר כך ידיחנו ושורש דבר זה לקחו בפ' כל הבשר (חולין דף קי"ג) שאומר שם רב דימי מנהרדעא מלח לה במלחא גללינתא ומנפץ לה ועוד כתב רבינו משה [בפ"ו דלעיל] שאחר מליחה והדחת הבשר שישליך מיד הבשר לתוך המים הרותחין ולא לתוך המים הפושרין כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם, עופות שהניחן שלמים ומלא חללן בשר ובצים וצלאן הרי אלו מותרין אע"פ שהבשר שבתוכו חי ואפי' פיהן למעלה כדפסקינן בפ' כיצד צולין (פסחים דף ע"ד) הילכתא מולייתא שרי שפולטת אע"פ דפומ' לעיל ואם היא בעיסה צריך למלחה קודם ולהדיחה, ומה שמתיר שם טיפול באווז בלא מליחה לא כמו שפי' רש"י שהיא פשטידא שהרי התנור יבש מתחתיו ונראה לעין שאין פולט אלא מפרש ר"י שטיפול היינו טיחא בעלמא גרסינן בחולין [דף ה'] שהרוצה להשתמש בסכין של עכו"ם צריך ללבנה באור ומפרש כן גם בתוספתא [פ' בת' דע"ז] ובירושלמי [סוף ע"ו] גרסינן הסכין שפה בקרקע קשה והיא טהורה הדא דאיתמר בסכין קטנה אבל בסכין גדולה צריכה ליבון והליבון שאמ' שיהו הניצוצות מנתזין הימנה וכן אמר בסוף ע"ז [דף ע"ו] מלבנה עד שתסיר קליפתה ופי' הרי"ץ [בתו' שם] דבסכינים גדולים שדרך לצלות בהן בשר ולהפך בשר מעל הגחלים צריך ליבון ולא בקטנים וכן בארנו במצות הגעלה לעניין חמץ [סימן ע"ז בפ' י"ז דדעיל] ורבינו משה וכן הרי"ץ פי' דבסכינים קטנים שאין דרך להיות בהן גומות די בנעיצ' עשר פעמים בקרקע קשה כמו שמפרש בירושלמי [דלעיל] בע"ז [ובירו' לא הזכיר כ"א ג"פ ועיי' שם תו' בד"ה הסכין] וגם מוכיח שם שאף בקטנים דווקא לחתוך בה צונן די בנעיצה אבל לחתוך בה רותח אפי' אין בה גומות או אפי' לחתוך בה צונן צריך ליבון וכן כתב רבינו משה [בפ' י"ז דלעיל] וכן מצאתי בתלמידי הרי"ץ ברבי אברהם שאם לא ליבנ' והשחיזה יפה בריחי' שלה שמועיל כמו הליבון שהניצוצות מנתזין ממנה גם היה ריב"א מדקדק מדמצריך ליבון שאין מועיל שפשוף בפחמים במקום הגומות, [בחולין דף ה'] ומי ששחט בסכין של עכו"ם קודם שהכשירה רב אמר קולף בית השחיטה [בתו' שם מבואר] ומדבר כשאנו יודעין בו שהוא בן יומו שהרי בכמה מקומות מוכיח בע"ז [ע' ת' ד"ה אי דף ל"ח] שסתם כלים של עכו"ם אינם בני יומן אי נמי קסבר נותן טעם לפגם אסור במקום שמשביח מעיקרו וא"ג דגבי עכברא בשיכרא [בע"ז דף ס"ח] מספקא ליה לרב שם אי נותן טעם לפגם מותר או אסור זהו מפני שפוגם מעיקרו ולפי פי' זה לא יהא הלכה כרב שהרי בכ"מ ק"ל הלכה נותן טעם לפגם מותר אלא יהא הלכח כרבה בר בר חנא שאומר [בחולין דלעיל] מדיח וכן פסק רבי' משה [בפ' י"ז דמאכלות] ובלשון אחד מפרש שסובר רב בית השחיטה רותח וללשון אחר סובר בית השחיטה צונן ומכל מקום קולף שאגב דוחק הסכין בולע ואומר הרי"ץ [בתו' שם] שמה שאומר שהסכין בולע על ידי הדחק זהו דווקא גבי בית השחיטה שהוא קצת רותח אבל עכו"ם המפשיט בהמה בסכין שלו אין כל הבהמה טעונה קליפה תדע שהרי אומר בחולין [דף קי"א] צנון שחתכו בסכין שחתכו בו בשר רותח אסור לאכלו בכותח דאגב חורפא דצנון בלע אבל משום דוחק הסכין אינו אומר שיהא בולע, סכין טריפה פליגי בה רב אחא ורבינא [בחולין דף ה'] חד אמר בחמין וחד אמר בצונן פי' סכין שבלוע משמנונית טריפה ורוצה לשחוט בה בהמה אחרת אבל לחתוך בה רותח אפי' סכין ששחט בה כשירה אמרינן בחולין [דף קי"א] שאסור לחתוך בה רותח ובה"ג מביא אותו דבר לפסק הלכה אבל לשחוט בהמה אחרת אין נאסר בסכין ששחט בה כשרה אפי' מלוכלך הרבה בדם דבלא זה יש הרבה דם בבית השחיטה מבהמה עצמה ואינה בולעת מפני שטרודה להוציא דם וגם דם משרק שריק ומסיק [שם וע"ש בתו'] הלכ' כדברי האומר שאין צריך הגעלה אלא להדיח בצונן ואם יש בלאי מטלניות לקנחה בהן די ויש חילוק בין זה לסכין של עכו"ם שחתכו בו איסור רותח ואסור תדיר ופוסק רש"י [שם] וז"ל אע"פ שפוסק כאן בית השחיטה צונן זהו דווקא לענין סכין של היתר הוא שפוסק הלכה להיתר שאין נאסר בבליעה זו שקשה היא לבלוע אע"י רתיחה אבל לעניין סכין האסור כגון של עכו"ם אינו פוסק להיתר מפני שהסכין אסור והבשר רך לבלוע אומר הרי"ץ בר אברהם שצריך לדקדק בהדחת סכין שיש בה שמנונית במים צוננים כי צריך להעביר תחילה השמנונית כולו עד שיתן מים על הסכין ויהיו המים זבים מזנבה לראשה ומראשה לזנבה שבעוד שיש שמנונית המים מתעכבין ואינן יכולין לזוב, לא תאכלנו למען ייטב לך כתוב בדם ושנינו במכות [דף כ"ג] אם הדם שנפשו של אדם קצה בו כן גזל ועריות לא כל שכן שזוכה לו ולדורותיו עד סוף כל הדורות:
191
קצ״בכל (א) חלב שור וכשב ועז לא תאכלו מקרא זה כתוב בפרשת צו ותניא בת"כ [פרשה צו פ' ט"ו] שור או כשב או עז פרט לבהמה טמאה לחיה ולעופות, [במשנה קמא דכריתות] והאוכל כזית חלב במזיד ענוש כרת בשוגג מביא חטאת קבועה ועוד שנינו שם [בגמ' דף ד'] בברייתא פחות מכזית שאינו בכלל עונש יכול לא יהא בכלל אזהרה ת"ל כל חלב וברייתא זאת היא סייעתא לר' יוחנן שאומר חצי שיעור אסור מה"ת ביומא [דף ע"ד] שנינו בת"כ [בפר' דלעיל] כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' אין לי אלא חלב תמימים הראויין ליקרב חלב בעלי מומין מניין ת"ל מן הבהמה, חלב חולין מניין ת"ל כי כל אוכל חלב א"כ למה נאמר אשר יקריבו ללמדך שדווקא חלב שכמותו כשר ליקרב אסרתי לך יצא חלב שעל גבי דפנות עכ"ד הברייתא, ונראה שמה שהוצרך למעט חלב שעל גבי דפנות זהו לפי שהוא דומה לשאר חלב גמור שהוא כשמלה פרושה וקרום דק יש עליו ונקלף החלב מעל הבשר בקל שאלו הם סימני הלב בחלב המכסה את הקרב אבל שומן אליה ושומן יותרת אין צריכין מיעוט אע"ג שכמותו כשר ליקרב לפי שהם אינן דומין כלל לשאר חלב האסור, או כשהן קריבין אינן קריבין בתורת חלב אלא בכלל אליה ויותרת המה ולא הוצרכנו לטעם זה להתיר חלב האליה שהרי נלמד זה ממה שנ' כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו למה הוצרך אם לומר פרט לחיה מאשר יקריבו נלמד זה, [בכריתות דף ד'] אלא ללמדך שכל חלב שאין שוה בשור או כשב ועז אינו חלב וחלב האליה אינו קרב אלא בכבש בלבד וכן מפרש בחולין [דף קי"ו] אבל לשומן יותרת הוצרכנו לטעם שביארנו, [בחולין דף צ"ג] אמר שמואל חלב המכוסה במתניים שקורין לונביי"ש בלעז אסור אע"פ שחלב שהבשר חופה אותו מותר אין זה חשוב חיפוי בשר לפי שכשהבמה הולכת אבריה נעים והמתניים פעמים שנמשכין למעלה והכסלים נמשכים למטה ואין החלב נכסה בהן, חלב שעל המסס ובית הכוסות חלב שעל הקרב הוא וחייבין עליו כרת [שם] תרבא דקליבוסתא פי' רבי' שלמה חלב הקליבוסת שהוא עצם קטן ומונח על העצם שקורין הנקנ"ה ומחובר לקולית האליה מלמעלה ועליו יש חלב תחת המתן שקורין לונבי"ל בלעז ומחלב שעל הכסלי' הוא וחייבין עליו כרת על זה כתב ר' אליעזר ממי"ץ וז"ל סמוך לזנב יש שומן האליה ועליה יש חלב הקילבוסת שאמרנו ואותו חלב ושומן האליה דבוקים זה בזה ואין ביניהן אלא גיד אחד לבן כעין הקרום ומראהו כמראה שומן מה שעל אותו גיד שהוא כעין קרום לבן אסור בכרת ומה שתחתיו מותר מטעם חלב שהבשר חופה אותו וצריך לגרוד אותו הגיד יפה יפה ולפי שהוא לבן טועים בו כמה בני אדם ואין יודעין להפריש בין חלב לשומן עכ"ד, ובשאלתות דרב אחאי וכה"ג כתבו חלב שעל הכסלי' הוא חלב שעל הקילבוסת במקום שהירכים מתחברות וכן כתב רבינו משה [בפ"ז דמאכלות] חלב שבעיקרי היריכות מבפנים חייבי' עליו כרת והוא החלב שעל הכסלים החלב המכסה את הקרב מונח על הקרב כשמלה פרושה, והלב שעל דד הטחול בעוביו ממנו הוא ולכך הוא אומר בחולין [דף צ"ב] בהלכות אלו שחייבים עליו כרת והוא כעין קרום אבל הקרום שבטחול למטה מזה אין אסור אלא מד"ס, ואת כל החלב אשר על הקרב תניא בת"כ [ויקרא פרשה י"ו] ומביאה בחולין [דף מ'"ט] רבי ישמעאל אומר להביא חלב שעל גבי הקיבה רבי עקיבא אומר להביא חלב שעל גבי הדקין וקי"ל הלכה כדברי שניהם כיצד כי בקיבה יש שני עניני חלב שחלב שעל הקיבה עקום כמו הקשת אומר בחולין [דף ג'] שלדברי הכל אסור אבל חלב שבמקום היתר והיא חוט משוך כמו יתר בני א"י מתירין אותו, ובני בבל אוסרים אותו, וכל בני ח"ל נמשכין אחר תלמוד בבלי נמצא שחלב דאקשתא ודאיתרא שניהם אסורין לנו, ובחלב שעל הדקין נמי הלכה כרבי עקיבא דאמר רב יהודה [בחולין דף צ"ג] ראש המעיים באמה צריך לגרור החלב שעליה וזהו חלב שעל הדקין ופי' שם רש"י משהקיבה מתחלת להתקצר והדקין יוצאין ממנה צריך לגרור החלב שלהן עד אמה נמצאת אומר החלבין שענוש עליהן כרת הם החלב המכסה את הקרב והחלב שעל הכליות וחלב שעל הכסלים וחלב שעל המסס ובית הכוסות והחלב שבעיקרי המתנים והלב שעל הקיבה דאייתרא ודאקשתא וחלב שעל הדקין עד אמה משהקיבה מתחלת להתקצר אבל שאר חלב המעיים הנשארו הן הדקין המלופפין וחלב חלב מותר ויש מן הגאונים שאומרים שראש המעיים הזה שצריך לגררו הוא המעי שיצא בו הרעי שהוא סוף המעי' כך כתב רבינו משה [בפ"ז דמאכלות] בחלב שעל הכליות [בחולין דף צ"ג] יש שני קרומין אחד עליון מלמעלה לחלב קרום דק וחייבין עליו כרת שהוא מגוף חלב הכליות אבל קרום התחתון המפסיק בין החלב לכליות אינו אסור כי אם מד"ס [שם] קרום שבכסלים סמוך לחזה עם קרום הבשר שסביב לדפנות שחותכין כדי לתחוב ידו שם כדי לבדוק את הריאה אסור משום חלב מד"ס נמצאו הקרומים האסורין משום חלב שלש' קרום שעל הטחול, קרום שעל הכסלים, קרום שעל הכליות, לובן כוליא שבתוך החריץ מתפשט והולך בתוך הכוליא ויש מחמירין בחולין [דף צ"ב] לחטט אותו לובן מעיקרו אבל אומר שם אביי שנראה שאין לאסור אלא אותו הנראה מבחוץ, אבל המובלע בתוך הכליות לא אסרה תורה שנ' על הכליות ולא שבתוך הכליות וכיוצא בדבר זה אומר שמואל שם [בדף צ"ג] שהחלב שהבשר חופה אותו מותר כמו חלב שעל הכסלים שתחת הכליות הנראה בגובה הכסלים ולמטה מאותו מקום נבלע אותו חלב תחת בשר אדום דק ומתפשט תחת אותו בשר בכל הכסלים ומשהבשר חופה מותר שנ' על הכסלים ולא שבתוך הכסלים ומטעם זה פוסק בשאלתות פרשת וישב כאביי המתיר לובן כוליא שבתוך החריץ ופיר' ישנים של רבי' שלמה נמצא כתוב [שם וכן הסוגי' בתו' שם בד"ה אמר] כדברי שמואל שכשכלה למטה אותו בשר החופה יוצא ממנו קרום לבן ועב מלבד קרום דק מאוד ההולך בכל הכסלים שאסור משום חלב ותחת אותו קרום עב יש לובן חלב ויש שנוהגין איסור באותו חלב לפי שאין חושבין אותו קרום חיפוי בשר אבל בארץ אשכנז נוהגים בו היתר ועוד כתוב שם ובלובן כוליא הלך אחר המחמיר מאחר שלא פסק התלמוד הלכה כדברי מי והמיקל לא הפסיד, חוטין שבחלב אסורין מד"ס ולא מה"ת שהרי חלב אמר הכתוב ולא חוטין ואותן החוטין נמצאים בטחול ובכסלים ובכליות, כל הלכות שאמרנו בעניין זה עיקרן בחולין [דף צ"ג] ואומר עוד שם שחמשה חוטין יש בכסלים והם אסורין משום חלב מד"ס, ג' חוטין בימין ושני חוטין יש בשמאל השלשה מתפצלים לשנים שנים והשנים מתפצלין לשלשה שלש' וסמוך לשחיטה כשהבהמה המה יכול להסיר אותם בקל אבל לאחר שנצטננה קשה יותר וצריך לחטט אחריהם עד שימצאם במספר הזה וראשו אחד מחובר למעלה לשדרה וראשי הפיצולים נמצאים תחת החזה בראשי הצלעות, בפ"ק דשחיטת חולין אומר שם סכין שחתך בה חלבים לא יחתוך בה בשר וכלי שהדיחו בו חלבים לא ידיחו בו בשר' לפיכך צריך הטבח להתקין שלשה סכינין אחד ששוחט בה וא' שמחתך בה בשר ואחד שמחתך בה חלבים ואם הוא מנהג הטבחי' להדיח הבשר בחנות צריך להתקין שני כלים של מים אחד שמדיח בו בשר ואחד שמדיח בו חלבים, עוד אומר שם שאסור לטבח לפרוש חלב הכסלים על הבשר כדי לנאותן שהקרום שעל החלב דק ויתמעך ביד הטבחים ויזוב החלב ויבלע בבשר, וכתב רבינו שמשון דווקא מיד לאחר ניתוח שעודו חם אבל בשנתקרר יפה מותר שהרי נאמר וישימו החלבי' על החזות עוד אמרינן בחולין [דף צ"ג] שהטבח נאמן על חטיטת הגיד וניקור החלב וטבח שנמצא אחריו חלב אם היה כשעורה מעבירין אותו ואם נמצא אחריו כזית חלב אפי' במקומות הרבה מכין אותו מכת מרדות ומעבירין אותו עוד בפ' גיד הנשה [דף כ"ו] אמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול מן הבשר אפי' מראש אזנו פי' לפי שחלב מפעפע אפי' מלמטה למעלה שהרי בשר צונן על חלב רותח אסור לדברי האומר בפסחים [דף ע"ו] שהתחתון מתגבר ואין די בקליפה, [בתו' דחולין דף צ"ו בד"ה אפי'] ומה שנוהגין כשמולחים בשר הרבה ומניחין בגיגית ופעמים שחתיכה אחת חציה בתוך הציר וחציה חוץ לציר וחותכין מה שבתוך הציר ומשליכין לחוץ ומעט למעלה כדי קליפה מפני שחשוב ככבוש בתוכו ומה שחוץ לציר מותר לפי שאין דם מפעפע ואפי' יש שומן בבשר שבתוך הציר אין אנו אומרים שיעשה השומן נבלה מחמת הדם ויפעפע למעלה שזה הכלל שאין לומר חתיכה עצמה נעשית נבילה לאסור אלא במקום שהאיסור שהיא נעשית נבילה על ידו יכול לילך עם טעם החתיכה וכאן אין הדם יכול לפעפע עם השומן למעלה ומטעם זה שבארנו דבר הנאסר כדי קליפה אין חוזר ואוסר כדי קליפה ומלח הבלוע מן הדם אין אוסר הבשר אע"פ שלאחר שנעשה נבילה נ"ט בבשר שהרי כל בשר שנמלח כששוהא במלחו יום או יומים יש בו טעם מלח יותר וצ"ל אע"פ שנבלע בבשר טעם המלח טעם הדם שבמלח לא נבלע בו כלל [שם דף צ"ז] וגדי כחוש שצלאו בחלבו קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו לפי שאין חלבו מפעפע ואפי' מפעפע מעט יש בו חלב ובטל בששים ואומר רבינו יצחק בר שמואל [וכן בתו' שם ד' צ"ו בד"ה עד] דלאו דווקא עד שמגיע לחלבו שהרי צריך להניח כדי קליפה סמוך לחלב ואפי' כדי נטילת מקום בעומק צריך שיניח, וכן מוכיח בפסחים [דף ע"ה] שאומר שם נטף מרוטבו של פסח כשצולין אותו על החרס וחזר אליו אותו טיף שנתחמם מן החרס יטול את מקומו מן הפסח לפי שמתבשל על ידי חמימות אותו טיף והרי הכתוב אומר צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר ואין לנו שום הוכחה שיהא רותח לצלי די בקליפה [ובחולין דף קי"ב] שאו' על הגוזל שנפל לכותח שאם הוא צלי צריך קליפה לשם בצלי צונן מדבר ואעפ"כ צריך קליפה לפי שהגוזל רך ובולע א"ר הונא בר רב יהודא [בחולין דף י"ז] מעשה היה והתיר ר' יוחנן כוליא שנצלית בחלבה ופי' רבינו שלמה שהתירה מפני שמפסיק הקרום והקרום אינו אוסר בכוליא שום דבר לפי שאיסורו מד"ס וכן לובן כוליא שאמר למעלה שרבי יוחנן מחמיר שם [בדף צ"ב] לשרש אחריו ואעפ"כ סובר כאן שאין אוסר הכוליא לפי שאיסורה מד"ס עוד בחולין [דף צ"ו וכל הסוגיא מו"ס מבואר שם בתו' באריכות] אמר רבא מין בשאינו מינו שאדם יכול להבחין טעמו ושניהן של היתר שיכול בן ברית לטעמו כגון תרומה שנפלה בתבשיל חולין יטעימנו כהן ואם אין התרומה נותנת טעם בחולין יאכל אף התבשיל לזרים, מין בשאינו מינו של איסור כגון חלב שנפל בקדירה או בשר בחלב מותר לסמוך על הקפילא הוא גוי בקי בטעימה שיטעום אותו לפי תומו ולא יודיעוהו שצריכין לו לדבר איסור והיתר, ובמקום שלא ימצא אותו גוי סתם נותן טעם שיערו חכמים בששים, וכן מין במינו שאין אדם יכול להבחין טעמו בששים ע"כ דברי רבא, ומדקדק רבינו יעקב שבלא מין במינו מצא רבא שני החילוקים שאמר חילוק ששים וחילוק טעימה ולא היה מפרש חילוק ששים במין ומינו אם לא שסובר שכך הלכה ויש לתמוה שהרי במס' ע"ז [דף ס"ו] על יין של איסור המעורב בענבים וחמץ של חיטי איסור שנתערב בעיסת שעורין של היתר וסובר שם רבא שמין במינו במשהו. ואומר רבינו יעקב דביין נסך מדבר שם בע"ז, ואותו חמץ הוא של טבל שהרי רבי יוחנן וריש לקיש אומרים שניהם בע"ז [דף ע"ג] כל איסורין שבתורה בנ"ט חוץ מטבל ויין נסך ומביא שם ברייתא שנוייה כדבריהם ופסק רבי' יעקב שהלכה כן במין במינו בששים שהרי רבא שהוא מן האמוראים האחרונים פוסק כך, וכן שאלו לפני רב יהודאי גאון כל איסורין שבתורה מין במינו במשהו כרב ושמואל שאומר כן בסוף ע"ז [שם] או בנ"ט כרבי יוחנן וריש לקיש והשיב להם מדאמר רבא בפסחים [דף ל'] גבי חמץ במשהו כרב משם יש לדקדק שבשאר איסורין סובר כרבי יוחנן וריש לקיש, אפס בחמץ יש להחמיר לפי שחמור מאד שחייבין עליו כרת ועוברין עליו בבל יראה ובל ימצא ואין בני אדם רגילין להיות בדילין הימנו בשאר ימות השנה הילכך מחמיר אף בשלא במינו במשהו, שלא יבא להקל במינו, מה שאין כן בטבל ויין נסך שהן שלא במינו בנותן טעם ולענין חמץ הארכנו בדבר זה [בל"ת ע"ז] ועוד יש להביא ראייה שכן הלכה דמין במינו בששים דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ור"י סובר בששים ועוד מצינו רבי יהושע בן לוי שסובר לפנים [בחולין דף צ"ה] כל איסורין שבתורה בששים אפי' מין במינו שמביא סעד לדבריו מזרוע בשלה המבושלת עם האיל, ובסדר תנאים ואמוראים כתב יד רבי יוסף טוב עלם וכן ר"ח וה"ג פוסקין ברבי יהושע בן לוי בכ"מ אפי' לגבי רבי יוחנן וכל שכן לגבי רב ושמואל, ועוד יש להביא ראיה מפרק התערובות [דף ע"ט] בשמועה של חרסן של זב וזבה שסובר רבי אליעזר בן יעקב מין במינו בטל בששים ומשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי כלומר במקומות מועטין נזכר אבל הלכה כמותו בכ"מ וכן סתם התלמוד סובר בביצה [ד' ל"ח] בענין חטין בחטין שמין במינו בטל בששים, וכן ה"ג של אספמיא פוסקות חתיכות בחתיכות בנ"ט מכח דבריו של רבא מכל אלה יש ללמוד שכך הלכה שמין במינו בששים פסק בה"ג דשרץ אין טעמו בטל אלא באלף ואין זה אמת שהרי פוסק התלמוד בע"ז [דף ס"ח] גבי עכברא בשיכרא שהוא בששים ומה שיש בירושלמי דתרומות [פ"י] הורה רבי יוסי בר רבי בון בעכברא אחד כאלף עכברא שם מקום הוא ועומד שם על דג טמא שכבשו עם דג טהור, עוד בחולין [דף צ"ו] אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח דצלי כבוש בחומץ ובתבלין וכבש בהן איסור והיתר יחד ובלעז קרוי שוצ"י הרי הוא כמבושל חלב או איסור אחר שנפל בקדירה וצריך לשער ששים [שם] ומשערים ברוטב ובחתיכות ובקיפה הוא דקדקת שבשולי הקדירה ובלעז פונדריל"ה, [שם בדף כ"ה] ואין מסייע עובי הקדירה לשער ששים ולא מה שבלעה הקדירה מן ההיתר כי כמו כן בלעה הקדירה מן האיסור ואין לעמוד על הדבר וששים שאמרנו הוא מלבד האיסור שאין האיסור ממניין ששים [שם בדף צ"ז]:
192
קצ״גּבעזרת הבורא נפרש שמועה זו של זרוע בשילה בקוצר וממנה נלמד הלכה למעשה. דתניא בפ' גיד הנשה (חולין דף צ"ח) ולקח הכהן הזרוע בשלה מן האיל אין בשילה אלא שלימה פי' כמו בשלה בלמ"ד דגושה במה שיש לה כלו' כמו שהוא ר"ש אומר אין בשלה אלא שנתבשלה עם האיל וזה היתר שבמקום אחר אסור כיוצא בו ומפרש רבא [שם] כגון טעם כעיקר ובקדשים אסור וכאן מותר פי' טעם חשוב שהוא כעיקר ממשו של איסור במינו כקדשים כגון בפחות מרוב שהרי מה"ת בטל ברוב בין בחולין בין בקדשי' כמו שאומר ריש לקיש בפ' התערובת (זבחים דף ע"ה) הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור שכל אחד בטל ברוב ועוד אנו אומרים בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ"ב) בעניין שתי מנחות שנקמצו ונתערבו זו בזו בטלות ברוב לדברי חכמים שאומרים מין במינו בטל ואין לחלק בין התערובת ההוא לדבר שיש בו רוטב שהרי קמח בקמח הוא ומתערב יפה ולכך חולק שם רבי יהודה ואומר שאינו בטל אע"פ שאין אומר כן כי אם בדבר לח שהרי בשבת [דף קכ'"ב] מודה ר' יהודה שתרומת חטין עולה באחד ומאה ודבר לח למד ממה שכתוב בפ' אחרי ולקח מדם הפר ומדם השעיר וסובר ר' יהודה [בפ' הקומץ דלעיל ובחולין דף צ"ח] שמערה דם שניהם לכלי אחד והדבר ידוע שדם הפר מרובה משל שעיר ועדיין קורא אותו דם השעיר הא למדת שאינו בטל, וחכמים אומרים [שם] דווקא בדם שהוא עצמו עולה למזבח אינו בטל אבל בשאר קדשים וחולין בטל הרי הביאנו לך ראיות שמין במינו בטל ברוב אפי' בקדשים, ומה שאמר רבא דטעם כעיקר בקדשים אסור זהו בפחות מרוב כאשר בארנו, ובזרוע בשלה מותר אף פחות מרוב שפעמים שהזרוע מקצת מן האיל חוץ לרוטב ונותן הזרוע טעם במה שחוץ לרוטב שבכל עניין שיבשל התירו הכתוב, וששים שמזכיר התלמוד [בחולין דף צ"ח] על זרוע בשלה אין זה אלא רמז ואסמכתא בעלמא, ועיקר הדבר מפי הקבלה, נחזור לסדר השמועה שמדקדק התלמוד [שם דף צ"ט] למה לא נלמד שטעם כעיקר יהא מותר מזרוע בשלה והשיבו על כן שכתוב לעניין חטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל הנוגעת, ואם היא כשירה תאכל כחמור שבה, ופי' ר"ח כגון שבישל שלמים של אתמול בקדירה שבישל בה חטאת היום שנותן עליו הכתוב חומר חטאת ואסור לזרים לנשים ולעבדים, וחומר שלמים שאין מושך זמן אכילתן כי אם עד הלילה, וחטאת דהיום זמן אכילתן עד למחר, ומפרש רבינו יצחק בן רבינו שמואל [וכן הוא בתו' שם בד"ה גלי] שאע"פ שבפסחים [דף מ"ד] אנו דורשין טעם כעיקר ממשרת דכתוב בנזיר, וזה המקרא של חטאת אנו דורשין שם להיתר מצטרף לאיסור יכול להיות שסובר כאן כמו גירסא אחת בנזיר [דף ל"ז] שדורש שם שני המקראות חטאת ומשרת לטעם כעיקר, ומפרש שם למה הוצרכנו שניהן ומדקדק עדיין התלמוד [בחולין דף צ"ט] מה ראית ללמוד מחטאת יותר מזרוע בשלה, ומשיב לפי שזרוע בשלה הוא חידוש שצוה הכתוב לבשל איסור עם ההיתר לכתחילה ואין למדין מחידוש ע"כ שיטת השמועה, אבל רבי' שלמה פי' [שם בדף צ"ה] לא נצרכה לטעם כל שהו שהוא כעיקר ממשו של איסור בקדשים ואינו בטל אפי' בששים או במאה, ובזרוע בשלה מותר בששים או בק', ואע"פ שאין ללמוד קדשים להתיר בס' או בק' מזרוע בשלה מדגלי רחמנא גבי חטאת וכו' מ"מ חולין נלמד מזרוע בשלה להתיר בששים או בק' שהרי מאחרי רבים להטות אנו למדין שבטלי' ברוב ונלמד מזרוע בשלה להחמיר שלא יבטלו אלא בס', שסובר רבא טעם כעיקר בחולין דרבנן, ולכך תפס דבקדשים אסור מפני שבחולין מותר' ובפסחים [דף מ"ד] שדורש ממשרת שטעם כעיקר אסמכתא היא, ועוד מביא ראייה שלפנים בחולין [דף ק"ח] בעניין טיפת חלב שנפלה על החתיכה שאוסרת בנ"ט ומדקדק אביי שם מאחר שצריך נתינת טעם א"כ אין בשר בחלב חידוש ולמדין ממנו לאסור טעם כעיקר במקום אחר ומשיב לו רבא שלעולם הוא חידוש ואין למדין ממנו ומה שצריך נתינת טעם לפי שדרך בישול אסרה תורה ואין יכול להיות בישול שלא יהא בו נתינת טעם עכ"ד וכבר סתרנו דבר זה שאמר כי טעם כל דהו אסור בקדשים שהרי הוכחנו [לעיל] שמין במינו בקדשים בטל ברוב ומה שאומר כי דרשה דמשרת אסמכתא היא אין נראה לרבי' יעקב [בתו' דחולין דף צ"ד בד"ה רבא ובאשרי שם] שהרי כמו שר' עקיבא שדורש [בפסחים דף מ"ה] להיתר מצטרף לאיסור שלוק' עליו כמו כן לחכמים שדורשין משרת לטעם כעיקר לוקה עליו וראייתו מדרבא דיחוי הוא שאמר רבא ואין לסמוך עליו וכן פסק בח"ג דטעם כעיקר מה"ת דמין שאינו מינו מקרא דמשרת, ועוד מביא שם דברי אביי שאומר טעם כעיקר דאורייתא ודיחוי רבא אינו מביא כלל ורבא שתפס דבריו בקדשים מפני שבקדשים עומד והוא הדין לחולין סוף דבר זה לפי דברי ר' יעקב וה"ג כי מין במינו בטל ברוב מה"ת אף בקדשים, וכ"ש בחולין, ומד"ס אינו בטל עד שיהא בששים, ומין בשאינו מינו מה"ת טעם כעיקר מקרא דמשרת וזהו כשיש כזית בכדי אכילת פרס ללקות עליו אף בחולין וכ"ש בקדשים, וזהו מה שאומר בע"ז [דף ס"ז] אמר ר' יוחנן טעמו וממשו של איסור אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס אבל טעמו ולא ממשו שהקדירה כל כך גדולה שלא יוכל לאכול כל הזית של איסור בכדי אכילת פרס אסור עד ששים ואין לוקין עליו, והא לך הירושלמי שראיתי בנזיר [דף נ"ד] וממנו תלמוד מה בין טעם כעיקר להיתר מצטרף לאיסור וגם משמע שם לכאורה שיש מחלוקת אמוראים אם טעם כעיקר מד"ת או מד"ס וכן כתב שם ר' זעירא אמר כל נותנין טעמין אין לוקין חוץ מנותן טעם דמנזיר פי' שסובר בכ"מ טעם כעיקר מד"ס חוץ מנזיר אבל הית' מצטרף לאיסור אינו אפי' בנזיר שסובר שהמקרא של חטאת הנדרש בפסחים [דף מ"ה] להיתר מצטרף לאיסור אינו נדרש אלא לטעם כעיקר וכן מקרא של נזיר הוא משרת לטעם כעיקר, והרי נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין במקום אחד לאסור טעם כעיקר מה"ת ובעניין זה רוצה התלמוד לומר בפסחים [שם] אליבא דדבנן וחולק עליו ר' אבא וז"ל ר' אבא בר ממל אומר כל נותני טעמים אין איסור והיתר מצטרפין ובנזיר איסור והיתר מצטרפין פי' שסובר בכ"מ טעם כעיקר מה"ת אבל היתר מצטרף לאיסור אינו אלא בנזיר ומסיים בה מתניתין מסייעתא לר' זירא כזית יין שנפל לקדירה ואכל ממנו כזית פטור עד שיאכל את כולה פי' בכדי אכילת פרס על דעתיה דר' אבא כיון שאכל ממנה כזית יהא חייב פי' אם היה אמת כדעתו של ר' אבא שבנזיר איסור והיתר מצטרפין מכיון שאכל ממנה כזית בין איסור בין היתר יהא חייב ואח"כ אומר מתני' מסייעתא לר' אבא ומביא ברייתא דפסחים [שם בדף מ"ד] דת"ר שנכתב משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין אסור ומכאן אתה דן בכל התורה כלה עכ"ד הירו' [בפ' השוחט דף ל"ו ובחולין דף ק"ג] אמרה תורה חלב נבילה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו ולמה הוצרך להזהיר לא תאכלוהו וכי מפני שהוא נבילה הות' איסורו אלא אמרה תורה יבא איסור נבילה וטריפה ויחול על איסור חלב והאוכל מחלב נבילה וטריפה חייב משום אוכל חלב ומשום אוכל נבילה וטריפה ולזה קורא התלמוד [שם] איסור מוסיף שמתוך שנוסף האיסור בבשרה שהיה מותר נוסף על החלב לפיכך לוקה שתים:
193
קצ״דכתוב (א) בפ' וישלח על כן לא יאכלו ב"י את גיד הנשה אשר על כף הירך ואמרו חכמים בחולין [דף ק'] שבסיני נצטוו ישראל על כך אלא שנכתבה במקומה להודיע מאיזה טעם נאסר ומפרש עוד שם [בדף צ"א] ששני גידין הם פנימי סמוך לעצם אסור וחייבין עליו מלקות ופי' רבי' שלמה כי הגיד הזה הוא גיד ארוך וראשו מחובר בעצם האליה ויורד ומתפשט על הכף הוא עוגל בשר הנתון על עצם הקולית וכשמגיע למקום חיבור הקולית ועצם הירך שם הוא סמוך לעצם ומשם ואילך נכנס לצד פנימי של ירך שתחת הבשר לאורך הירך על הארכובה התחתונה לצומת הגידין, ועוד יש גיד אחר והוא חיצון סמוך לבשר ואסור ואין חייבין עליו והגיד הזה הוא גיד קצר ואינו על הכף אלא מובלע בתוך בשר הכף ולכך אין חייבין עליו שהרי לא אסרה תורה אלא שעל הכף וקורהו בתלמוד [שם] חיצון על שם שהוא נתון כולו בצד חיצון של ירך, שנינו שם [דף פ"ט] גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה בירך של ימין ובירך של שמאל ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף הירך בעוגל כבהמה הילכך אם ימצא עוף שיש לו כף כבהמה ראוי להחמיר בו [בגמ' דף צ"ב], הלכה כר"מ שאומר שם [בדף צ"ב] שגיד הנשה מחטט אחריו שרשיו וקנוקנותיו בכ"מ שהן שכך הורה שמואל [בדף צ"ו] לבר פאלי וגם חותך שומן הגיד מעיקרו בכ"מ שהוא נתפשט ונשרש בבשר שאע"פ ששומן הגיד מותר מה"ת וגם קנוקנותיו שהרי גיד אסרה תורה ולא שומן וקנוקנות אף ע"פ כן אסורין מד"ס כמו שאומר שם [בדף צ"א] שומנו מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור ובבראשית רבה [פ' ע"ח דף ג'] גרסי' הני פקקוליתא דגיד הנשה שריין וישראל קדושים נהגו בו איסור פי' פקקיליתא הם קנוקנות כמו ששנינו בסדר זרעי' הפקולית שבגפן, אמר (ב) ר' אבהו א"ר אליעזר [בכמה דוכתי ובפ' כל שעה (פסחים דף כ"א)] כ"מ שנ' בתורה לא יאכל לא תאכל ולא תאכלו ולא יאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב היתר הנאה כדרך שפרט לך בנבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ובטריפה לכלב תשליכון אותו ובחלב נא' יעשה לכל מלאכה ומקשה בפסחים [דף כ"ב] על זה והרי גיד שהזהירה תורה לא יאכלו ושנינו בחולין [דף צ"ג] שמותר אדם לשלוח לנכרי ירך שגיד הנשה בתוכו ונותן לו הירך שלימה בפני הישראל ואין חוששין שמא יאכל ממנה הישראל זה קודם שינטל הגיד ממנו שהרי מקומו ניכר לפיכך אם היתה הירך חתוכה לא יתגנה לעכו"ם בפני ישראל עד שיטול הגיד שמא יאכל ממנה ישראל הרי למדת שגיד הנשה מותר בהנאה ובמסקנת ההלכה שמה שגיד הנשה מותר בהנאה זהו לדברי האומר [כך הוא פסחים דף כ"ב] יש בגידין בנ"ט וכשהותרה נבילה בהנאה היא וחלבה וגידה הותרה בהנאה שהרי הגיד כמו הבשר אבל לדברי האומר אין בגידין בנ"ט אין הגיד כבשר ואסור בהנאה מתוך (ג) כך היה פוסק הרב רבי אליעזר ממי"ץ שגיד הנשה אסור בהנאה שהרי בחולין [דף צ"ט וכן הוא בתו' שם] פוסק הלכה אין בגידין בנ"ט לפי מה שפוסק אין בגידין בנ"ט ירך שנתבשל בה גיד הנשה מותר וחולץ הגיד וזורקו אפס שומנו של גיד פי' רש"י [שם] שיש בו בנ"ט ואסור והרב ר"י בן בתו פי' [בתו' שם כל הסוגיא בד"ה שאני דף צ"ו] שמאחר שאין איסור בשומנו של גיד כי אם מחמת הגיד אוסר אין השומן אוסר [בדף צ"ו במשנה וגמ' וכל הסוגיא ע"ס המצוה בתו' שם בד"ה מאי] האוכל כזית מגיד הנשה לוקה אוכלו כולו ואין בו כזית חייב מלקות מפני שהגיד בריה איסור בפני עצמה היא וזה הכלל אומר ר' יצחק שכל דבר ששמו עליו בעודו שלם וכשאינו שלם אבד שמו זה קרוי בריה כגון גיד אם אינו שלם אינו קרוי גיד כי אם חתיכת גיד וכן חצי נמלה אין קרוי שרץ וכשהזהיר הכתוב מלאכול הרי הוא כאלו פי' לא תאכלנו בין גדול בין קטן וכן הוא אומר בשבועות [דף כ"א] שהמפרש שבועה שלא אוכל כל שהו הרי הוא כבריה מטעם שפירשתי שגם בריה אסור בכל שהו מטע' שהיא כאילו פי' הכתוב כך ולשון אכילה הכתובה בגיד ושרצים ולא כתב תשקצו ללמדינו שאם יש בהן ארבעה וחמשה זיתים ואכל זית אחת חייב אבל חתיכת נבילה קרויה נבילה ולכך אין דין בריה עליה וצריך כזית אפי' באוכלה כולה שכך כתוב בסוף זה הפרק [היינו בחולין דף ק"ב] אכל צפור טהור בחייה בכל שהו אכלה במיתת' צריך כזית וטמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא וכן חצי חטה וחצי אגוז קרוי טבל ולכך אין דין בריה עליהם ולכך אנו אומרים בפ' אלו הן חלוקין [דף י"ג] כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב בכזית ר"ש חולק לשם ואומר בכל שהו מפני שמחשיבו בריה ומחלקין לשם חכמים [בדף י"ז וגם שם בתו' זאת הסוגיא] בין בריית נשמה לדבר שאין בו נשמה ולא היו צריכין לחילוק זה כי אף אם היתה בחטה נשמה אין דין בריה עליה מטעם שביארנו, אבל חכמים אינם אלא כמתווכחים על דברי ר"ש שמחשיב בריה לעניין מלקות והלא אתה בעצמך אין אתה מחשיבה בריה לענין בטול שהרי הכל מודים שתרומת חיטין עולה באחד ומאה:
194
קצ״ה[ראה מצוה קמא]:
195
קצ״ומצוות קמ, קמא: ולא (א) תבשל גדי בחלב אמו כתוב בתורה ג"פ בפרשת משפטים ובפר' תשא ובפ' ראה ותניא דבי ר' ישמעאל [בפ' כל הבשר דף קט"ו ועי' לקמן ל"ת קמ"ב] אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול ומי שכישל חצי זית בשר חצי זית חלב לוק' לדברי לוי אע"פ שלא אכלו וגם האוכל כזית משניהם מן הבשר ומן החלב שנתבשלו כאחד לוקה יש להסביר לתשובת המינין שלא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסור הבישול כלו' אפי' בישולו אסור ואין צ"ל אכילתו והנאתו כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת, וגדי ג"פ דורש שמואל בפ' כל הבשר [דף קי"ג] אחד להשמיענו שאיסור בשר בחלב חל על איסור נבילה וחלב אם בישלו בחלב ואחד לרבות השליל שבישלו בחלב שמתחייב עליו ואחד למעט בהמה טמאה שלא יתחייב עליה משום בשר בחלב, [שם] ושלשה בחלב אמו דורש בחלב אמו ולא בחלב זכר אם נשתנה הוא והיו לו דדין בחלב אמו ולא בחלב שחוטה שאינה ראויי' להיות אם בחלב אמו ולא בחלב בהמה טמאה [שם בדף קי"ד] ואין לי אלא בחלב אמו גדי בחלב פרה ורחל מניין ת"ל בחלב אמו דמאחר שכתוב באחד מהן בחלב אמו היה יכול לכתוב בשנים האחרים באמו והייתי יודע שרוצה לומר בחלב אמו היא עצמה בחלבה מניין ת"ל בחלב אמו כל הדברים שאומר בתורה שבעל פה נמסרו והסמיכום על המקרא בכלל גדי נכלל ולד השור ולד העז ולד השה עד שיפרוט ואומר גדי עזים ולא נאמר גדי בחלב אמו אלא שדבר הכתוב בהוה תניא [שם] המבשל במי חלב פטור דם שבשלו בחלב פטור העצמות והגידין והקרנים והטלפים שבשל בחלב פטור שנינו בפ' כל הבשר [דף ק"ג] אסור לבשל בחלב מהם מד"ת מהם מד"ס לדברי רבי עקיבא שאומר [בדף ק"ד] חיה ועוף אינו מה"ת ובשר דגים וחגבים מותרין לבשל בחלב ואסור להעלות בשר עם הגבינה על השלחן אפי' בשר עוף כדברי בית הילל ומפרש שם באיזה שלחן אמרו בשלחן שאוכל עליו אבל שלחן שסודר עליו את התבשיל נותן זה בצד זה ואינו חושש [שם בדף ק"ז] וצורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהיו נוגעים זה בזה שאע"פ שצוננין הן יצטרך בהן הרחקה רשב"ג אומר [שם] שני אכסנאים שנתארחו לפונדוק אחד זה בא מן הצפון וזה בא מן הדרום וזה בא בחתיכתו וזה בא בגבינתו אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין מאחר שאין מכירין זה את זה ולא אסרו אלא מעין תפיסה אחת ופי' רבינו שלמה תפיסה אחת מעין כרך אחד כלומר שמכירין זה את זה ואין שום דבר מפסיק ביניהן ומנהג הוא להשים לחם או קנקן להפסיק בין אוכלי בשר לאוכלי גבינה וכן מוכיח בע"ז [דף נ'] בעניין אבני מרקוליס שקרוי תפיסה אחת שתי אבנים ואין שום דבר גבוה מפסיק ביניהם וכשיש דבר גבוה מפסיק בנתים קרוי שתי תפיסות אמר רב חסדא [בפר' כל הבשר דף ק"ה] אכל בשר אסור לאכול גבינה פי' עד סעודה אחרת שכן היה נוהג מר עוקבא ובשר שבין השינים נדון כבשר גמור שנ' הבשר עודנו בין שיניהם אכל גבינה מותר לאכול בשר פי' אף באותה סעודה רק שיעשה קנוח והדחה דתניא [שם] ששוין בית שמאי ובית הילל שמדיח והוא הדין למקנח ומפרש ר"ח ורבינו שלמה [שם] שרוצה לומר שצריך שניהם הדחה וקינוח ומנהגו של רבינו יצחק ברבי אברהם לאחד שאכל גבינה היה עושה הדחה לידיו ולפיו ומשים אצבעותיו לתוך פיו כדי לבדוק יפה שלא ישאר שום דבר בפיו ואחר כך עושה קנוח בפת ומסקנא פוסק שם בפ' כל הבשר [דף ק"ה] שבכל דבר יכולין לקנח לבד מקמח ותמרים וירקות אבל מורי רבינו יהודה כתב שהיה נוהג ר"י בר' שמואל ששורה פת במים או ביין ואוכל שעולה בשביל שניהן קנוח והדחת הפה או כשאכל דבר שמקנחין בו ושתה מים או יין אחר כך, [שם בדף ק"ד] רב יצחק בנו של רב משרשיא נתארח בבית רב אשי והביאו לו גבינה ואכל הביאו לו בשר ואכל ולא נטל ידיו אמר לו והתני אגרא עוף וגבינה נאכלים באפיקורן כלו' דרך הפקר בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים אבל בשר וגבינה לא פי' אבל בשר וגבינה צריך קינוח הפה ונטילת ידים ואינו מדבר [כל הסוגיא מו"ס ור"ת בתו' שם בד"ה עוף] באוכל בשר ואחר כך גבינה שבזה לא יהא די בקינוח והדחה ואין מותר לאכול גבינה עד סעודה אחרת אלא ודאי בגבינה ואחר כך בשר מדבר ולפי שתפש אגרא עוף בדבריו תחילה תפש גם כאן בשר תחילה והשיב להם רבי יצחק כי הדברים שאמרתם שצריך נטילת ידים זהו בלילה אבל ביום שיש אורה גדולה הרי אני רואה שאין שום דבר נדבק בידי ומ"מ הדחת הפה וקנוח בפת עושה ורבינו יעקב מפרש וכן בה"ג אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה פי' עד שיעשה קנוח הפה ונטילת ידים ומר עוקבא שהיה נוהג שלא היה אוכל גבינה עד סעודה אחרת מחמיר על עצמו היה אכל גבינה מותר לאכול בשר בלא קינוח הפה שהרי גבינה אין נדבקת בין השיני' וגם בלא נטילת ידים ביום אבל בלילה צריך נטילת ידים ומקשה כך לרב יצחק עוף וגבינה דווקא אבל בשר וגבינה לא אע"פ שאין צריך לגבינה ואחר כך בשר בקינוח הפה לכל הפחות צריך נטילת ידים והעולם נהגו כשאכלו בשר אפי' בשר עוף שלא לאכול גבינה עד סעודה אחרת ומפרש רבינו יצחק שאינו מדבר בסעודה שרגילין לעשות אחת שחרית ואחת ערבית אלא אפי' אם סילק מיד ובירך מותר שלא חלקו חכמי' ורבינו משה כתב [בסוף פ"ט דמאכלות] שצריך שש שעות בין סעודה לסעודה ומפר' רבינו יעקב [בתו' דלעיל] טעם דברי אגרא לפי שעוף אינו נדבק בידים ובשיני' ובחנכיים ויש לפרש עוד דבריו לפי שסובר בשר עוף בחלב מד"ס שסובר כרבי עקיבא שאומר שם [בדף ק"ד] חיה עוף אינו מה"ת ותפש עוף כדבריו לפי שמצוי יותר מהיה ומתוך זה הפירוש מתיישב מה שלא נהגו העולם כמותו כי יכולין לסבור שבשר עוף בחלב אסור מה"ת מדמחמירין בית הילל כל כך שאוסרין אפי' להעלותן עם הגבינה על השולחן פן יבא לאוכלן באילפס רותח עם הגבינה וגרסינן בירושלמי דפ' אלו דברים אמר רבי יוסי הדא אמרה הדא דאכל חוביץ ובעי למיכל קופר צריך למבעריה פתיתין פי' מי שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר צריך למבער מעל השלחן שיורי הפת שנאכל עם הגבינה, שנינו בפ' כל הבשר [דף ק"ח] טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר אם יש בנ"ט באותה חתיכה אסור ניער את הקדירה אם יש בנ"ח בקדירה אסור עד כאן המשנה לדברי רבי חנינא ורבי יוחנן שאומר [שם בגמרא] אפשר לסוחטו אסור כיצד חתיכת בשר שנאסרה מחמת טיפת חלב או דבר אחר ונעשי' נבילה ואחר כך נתן אותו חתיכה בתוך הקדירה שיש בה הרבה חתיכות בשר והאיסור נסחט ממנה ואוסר החתיכות שבקדירה עד ששים ואם יש ששים חתיכות של היתר לבטל אותה חתיכה אע"פ שהאיסור נסחט ממנה ונתבטל בשאר חתיכות אמר רבי יוחנן שאותה חתיכה לעולם אסורה והלכה כמותו לגבי שמואל וריש לקיש שאומרי' [שם] מותרת ולפי עניין זה כך פי' המשנה טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר ואין ששים באותה חתיכה לבטל הטיפה נאסרת החתיכה ונעשית נבלה לפי שיש בה נתינת טעם של חלב ואם אחר כך ניער את הקדירה בכף ועל ידי כן נכנסה החתיכה בתוך הרוטב אז צריך ששים בקדירה לבטל החתיכה שנאסרה ומ"מ אותה חתיכה אסורה עולמית ואם מיד שנפלה הטיפה ניער הקדירה אין צריך כי אם ששים בקדירה לבטל הטיפה מתוך פי' רבינו שלמה שפי' בגמרא [שם] מוכיח שרוצה לומר שאפי' החתיכה בתוך הרוטב כשנפלה טיפת חלב עליה אם לא ניער וכיסה אין מסייע הרוטב לבטל טעם הטיפה אבל כשניער את הקדירה מוליך הוא את הטיפה בכל הקדירה ומסייע כל מה שבתוכה לבטל הטיפה וכן כשכסה הקדירה עולות הרתיחות משוליה לפיה אפס נראה לפרש שאם החתיכה שנפל עליה האיסור מקצתה בתוך הרוטב מתערב הטעם בכל מה שבקדירה ואפי' לא ניער ולא כיסה וכל מה שבקדירה מסייע לבטל טעם האיסור ומשנתינו מדברת כגון שיש חתיכה אחרת לגמרי חוץ לרוטב ומונחת עם שאר חתיכות שמקצתן בתוך הרוטב ומקצתן חוץ לרוטב ונפלה הטיפה על אותה חתיכה שכולה חוץ לרוטב ואין מתפשט טעם החלב ויוצא לחוץ מן החתיכה ואין מפעפע מחתיכה לחתיכה אא"כ ניער וכיסה ולפיכך זה היה יכול לחלק בלא ניער וכיסה ולשנות אם היתה החתיכה בתוך הרוטב אם יש נ"ט בקדירה אלא שונה ניער מפני שדבר פשוט הוא שבכל עניין שתהא אותה חתיכה מונחת שנפלה עליה הטיפה מצטרף כל מה שיש בקדירה לבטל החתיכה עם הטיפה ואם לא ניער את הקדירה וסילק את החתיכה שנעשית נבילה אינה נאסרת אפי' אותה חתיכה שהיתה נוגעת בה ובעניין זה אומר התלמוד בגמר' [שם] שכשלא ניער כלל מבלע בלע מיפלט לא פליט שאע"פ שחתיכה שאיסורה מחמת עצמה כגון של נבילה היתה אוסרת חברתה במגעה אם היתה חמה כמו שאומ' בפ' כיצד צולין [דף ע"ו] חם לתוך חם דברי הכל אסור מ"מ הואיל ואין חתיכה זו נאסרה אלא מחמת בליעה אינה אוסרת הנוגעת בה ביבש אע"י רוטב בנוער וכיס' וגרסינן בזבחים [דף צ"ו] דם לא מפעפע בשול מפעפע כלו' מתפשט בכל הכלי כתב מורי מכאן נוהג רבי שאם נפלה טיפת חלב על גבה של קדירה רותחת באור שמפעפע בכל חרס של קדירה וחתיכה עצמה נעשית נבילה ובכולה קדירה משערינן שהחלב מתפשט בכל הקדירה ואין לו מקום להתבטל בששים עכ"ל [כל הסוגי' מו"ס בתו' פ' גיד הנשה ד"ק בד"ה כשקדם] פי' הרב רבי אפרים הגדול מריגנשבור"ק שמה שאנו אומרים חתיכה עצמה נעשית נבילה וצריך ששים לבטל כל החתיכה ואין די בששים לבטל הבליעה כמו שמוכיח בגמרא [בפ' כל הבשר דף ק"ה] על טיפת חלב שנפלה על החתיכה שחכ"א עד שיתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות שהם סוברים איפשר לסוחטו אסור ומין במינו בטל שיהיה פי' דבריהם עד שתתן החתיכה טעם ולא הטיפה בד"א בבשר בחלב שכל אחד לבדו היתר וכשנתערבו נאסרו כל החתיכות גוף האיסור ושרשו שאם אכל חצי זית מן הבשר וחצי זית מן החלב מצטרף ללקות עליו אבל בשאר איסורין שאינו חייב עד שיאכל מן היתר כל כך שיהא בו כזית איסור בכדי אכילת פרס שאין ההיתר מצטרף לאיסור ולכך אם נפלה אותה חתיכה אחר כך ברוטב לא יצטרך רק ששים לבטל האיסור הבלוע ואע"פ שחתיכה לעולם אסורה כי הלכה היא שאיפשר לסוחטו אסור מכ"מ הרוטב ושאר החתיכות מותרים אם יש ששים מן האיסור הבלוע ומביא ראיה מדאמר התם [בחולין דף צ"ה] ההוא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא ובכל התלמוד דיקולא הוא סל והיה שם סל מלא חתיכות של בשר רותח ואומר שם שנשער הזית בכל הבשר שבסל ואין אומר שם חתיכה עצמה שנפל החלב עליה נעשית נבילה שאין בה כדי לבטלה ותאסור שאר החתיכות ואין ראיה משם כלל שאם נאמר שהחלב כחלב שאמרנו למעלה שאין מפעפע מהתיכה לחתיכה ביבש אם כן אותה חתיכה שנפל עליה החלב אסורה והשאר מותרות ואם הוא מפעפע מחתיכה לחתיכה אם כן בדין הוא שכל החתיכות מסייעות לבטלן ועוד הביא ראיות לדבריו ודחויותיהן לפיכך נראה דאין לעשות מעשה להקל כדבריו כי כל רבותינו הקדמונים חולקין עליו ומקשה ר' יצחק על פירושו מדאמר רב בחולין [דף ק' כל הסוגיא] חתיכה של נבילה ושל דג טמא כיון שנתנה טעם בחתיכה שאצלה פי' דבר זה הוא כעין שביארנו למעלה שיש חתיכה של היתר כולה חוץ לרוטב ושוכבת חתיכה של נבילה עליה ונותנת בה טעם ונעשית החתיכה של היתר נבילה שאין בה ששים לבטל הטעם ואחר כך ניער את הקדירה בכף ועירב הכל אוסרת כל החתיכות שבקדירה אפי' הם אלף שסובר רב כרבי יהודה שאומר מין במינו אינו בטיל, ומדקדק שם למה לי שתתן טעם בחתיכה של היתר הלא החתיכה של נבילה בתוך הקדירה של היתר שניער אותה ובכך יש די לאסור כל החתיכות ואומר שם רבא מפני שהייתי אומר מין במינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו פי' מין במינו כגון נבילה ושחוט' ודבר אחר הוא רוטב סלק חתיכות היתר כמי שאינו שאינו מבטל את האיסור ולא מוסיפו אלא סלקהו כמי שאינו בקדירה זו ונשארו הנבילה והרוטב ויש ברוטב כדי לבטל חתיכה אחת ואין בו כדי לבטל שתי חתיכות הילכך כשלא נתנה הנבילה טעם בחתיכה הנוגעת בה אין כאן אלא חתיכת הנבילה ובטלה ברוטב אבל כשנתנה טעם הרי יש כאן שתי חתיכות של איסור ואין ברוטב כדי לבטל שתיהם עד כאן שיטת ההלכה, [בתו' שם בדיבור דלעיל] ועתה קשה לפי' הרב רבי אפרים כי לפירושו אפי' נתנה הנבילה טעם בחתיכה הנוגעת בה אין צריך לבטל החתיכה הבלועה כי אם שיעור הבליעה ואין צריך רוטב אלא כדי לבטל חתיכה הנבילה כמו שהיתה קודם שנתנה טעם ומתרצים בדוחק ואין לי להאריך, אמר רב [בחולין דף ק"ה] איפשר לסוחטו אסור ומקשה הספר והא איתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור חלב מותר פי' שיש ששים בחלב לבטל טעם הבשר ואין ששים בבשר לבטל טעם החלב ואם איתא שרב סובר איפשר לסוחטו אסור למה החלב מותר והלא חלב נבילה הוא פי' מעט החלב הנבלע בבשר ונאסר באותה שעה וכשחוזר ונסחט מן הבשר ונפלט לחוץ עם שאר החלב הוא אסור ואוסר כל החלב שביורה שהרי סובר רב [שם] כרבי יהודה שאומר מין במינו בטל ומתרץ כגון שנפל לתוך יורה של חלב רותח דמיבלע בלע מיפלט לא פליט פי' שמה שבולע השתא אינו פולט שכל זמן שאינו נח מרתיחותיו אינו פולט אבל מה שבלע קודם לכן הוא פולט שהרי דבר הנראה לעינים כשנותנים ירק בקדירה רותחת משתנה מראית המים ומוריק ובשר שמן נימוח בתוכה ונראית השמנונית על הרוטב ומעשים בכל יום כשמגעילים כלי בתוך יורה רותחת לפי שפולט בה בטוב האיסור שבלעו קודם לכן כך פירש רש"י ורבי יעקב [בתו' שם בד"ה שנפל] מזאת השמועה מוכיח רבינו שמואל ורבינו יעקב של מעלה [שם בד"ה אמאי כל הסוגיא] בעניין חתיכת נבילה שהרוטב הבלוע בה נעשית נבילה וכשחוזר ונסחט ונפלט לחוץ ברוטב אוסר כל הרוטב מפני שהיא מינו כעניין שאנו אומרים כאן גבי חלב וצריך עוד ששים בחתיכת היתר לבטל הרוטב הנבלע בחתיכות נבילה ע"י סלק את הרוטב מינו כמי שאינו וחתיכות שאינו מינו רבין עליו ומבטלין אותו ואומר רבי' יצחק שחילוק גדול יש ביניהם שהרי החלב הנפלט איסורו מחמת עצמו שבין הבשר ובין החלב גוף האיסור ושרשו אבל ברוטב הנבלע בנבילה שאין אסור אלא מחמת הנבילה אין להחמיר בו יותר ממה שאם היה כולו נבילה שהיה בטל בשאינו מינו ברוטב ובספר התרומה [בסימן פ"ג] פוסק מתוך כך שמלח הבלוע מדם כגון שיורי מליחת בשר ונתנוהו בקדירה או שמו בקדירה בשר מליח בלא הדחה בעוד המלח בלוע מן הדם עליו אם יש ששים כדי שיעור של מלח הכל מותר ואין צריך יותר אע"פ שהמלח נעשה נבילה וגם נותן טעם בקדירה ביותר מאלף הכל מותר לפי שהמלח אין לו כח לאסור יותר מאילו היה כלו דם שאין להחמיר בנאסר יותר מן האיסור ואין למלח הזה הנאסר מחמת בליע' דין מלח של הקדש ושל ע"ז שאוסר עד נתינת טעמו שזהו יותר מאלף מפני שאיסורו מחמת עצמו ורבי' יצחק ברבי אברהם וגיסו רבינו שמשון חולקין עליו בדבר ואומרים שמאחר שהמלח נימוח עם הדם כולו ומתערב בכל הקדירה ומוליך איסורו עמו יש לשער כאילו הדם כלו מלח ומביאין ראיה ממה שאנו אומרים בפ' גיד הנשה [דף צ"ט] רבי יהודה אומר רביעית ציר דגים טמאין צריך סאתים של ציר טהור לבטלו ולמה צריך כל כך הלא אין החומץ והמלח שבציר אסור אלא מחמת שמנונית דג טמא והשמנונית היה בטל בששים אלא מאחר שהחומץ והמלח והשמנונית מתערבין יחד ומוליכים את האיסור עמהן יש לנו לשער כאילו השמנונית כולו חומץ ומלח ודווקא בציר וכיוצא בו מתבטל טעמו אבל בקדירה של מים ובשר אין בטל החומץ והמלח אפי' באלף ונחזור לתירוץ שבארנו למעלה שנפל לתוך יורה רותחת שמקשה הספר סוף סוף כי ניח הדר פליט פי' כשנח היורה מרתיחתה פולט הכזית חלב שנבלע בה ואוסר כל חלב שביורה מפני שהוא מינו ומתרץ בשקדם וסילק הכזית בבשר טרם תנוח היורה מרתיחתו [עיין לעיל ל"ת קל"ח] ומסקינן שאין הלכה כרבי יהודה שאומר מין במינו אינו בטל:
196
קצ״זדין כחל שנינו [בחלין דף ק"ט] הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו ובגמר' שם יש שני לשונות מעניין זה אליבא דרב בלשון ראשון אומר אינו עובר עליו ומותר לפי ששנה למעלה באותה משנה לעניין הלב שאם לא קרעו אינו עובר עליו אבל איסור יש בדבר שנה גם כאן אינו עובר עליו אע"פ שגם איסור אין כאן ובלשון שני אומר אינו עובר ואסור ותניא כלשון ראשון כחל שבשלו בחלבו מותר א"ר אלעזר אין הכחל צריך קריעה שתי וערב וטחוי בכותל אלא לקדירה אבל לצלי אין צריך כ"א קריעה קצת [שם] אמרה ילתא אשת רב נחמן לר"נ כל מה שאס' לנו הקב"ה התי' לנו דוגמתו אסר לנו דם התיר לנו כבד אסר לנו חזיר התיר לנו מוח של דג הקרוי שיבוטא וספרו לי הבאים מבבל שהוא מצוי שם והוא דג גדול מאוד ונקרא שיבוטא אסר לנו אשת איש התיר לנו גרושה בחיי בעלה ועתה אני רוצה לאכול דבר שיהא דוגמא כבשר בחלב אם אוכל למצוא דבר זה ואמר רב נחמן לשמשיה זויקו לה כחלי פי' תצלו לה כחל נפוח מחלב אמו כמו ארמאי זווקנאי [בע"ז דף ל"א] ומתיר בלא קריעה אף לכתחילה ומקשה הספר והתנן הכחל קורעו ומוציא חלבו ומתרץ שזהו לקדירה ומה ששונה אינו עובר עליו הפי' הוא אבל איסור יש ומקשה והתנן כחל שבשלו בחלבו מותר דמשמע בשלו דיעבד אבל לכתחילה צריך קריעה ומתרץ שאגב שרוצה לשנות בסיפ' קיבה שבשלה בחלבה אסורה לפי שהחלב כנוס בתוכה דאפי' בדיעבד אסור שונה גם כאן לשון דיעבד ע"כ שיטת הגמ' ומפרש רבינו שלמה כל השמועה לצלי ולכך אומר בלשון ראשון אינו עובר עליו ומותר אפי' לא יעשה קריעה לבסוף דמה שנפלט הוא נופל לארץ ומה שלא פירש מותר שאיסור חלב שחוטה מד"ס כשפי' וכשלא פירש לא גזרו בה איסור אבל לקדרה אסור אפי' קרעו לבסוף דנפלט וחוזר ונבלע ואוסר הכחל ומ"מ צריך קריעה לכתחילה אף לצלי רק שאין צריך כל כך קריעה לצלי באשר מפורש בדברי רבי אלעזר [דלעיל] והלכה כלשון ראשון דתניא כוותיה כחל שבשלה בחלבה מותר ופי' שמבשלו שצלאו כמו ויבשלו הפסח בדברי הימים ע"כ פירושו יראה לי שיכול להיות שהלכה כרב נחמן [דלעיל] שמיקל עדיין יותר ואומר שאין צריך קריעה לכתחילה בצלי שהרי עשה מעשה כן ומעשה רב ועוד שבשל סופרים הלך אחר המיקל ורבינו יעקב מפרש [כל הסוגיא בתו' שם בד"ה ההוא] שאין חילוק בין צלי לקדירה ואין בשר עמו שאע"פ שפי' החלב וחוזר ונבלע אין אוסר הכחל מאחר שלא נשתנה טעמו מכמות שהיה תחילה ולקדירה שאומר [שם] התלמוד בדברי רבי אלעזר ורב נחמן זהו לקדירה עם בשר וכן ישנו בסדר קדשים שכתב רבינו גרשם מאור הגולה שאומר החלב הפורש קולט טעם הבשר וחוזר ונבלע ומשתנה טעם הכחל וכן פי' המשנ' הכחל קורעו שתי וערב וטחו בכותל לקדירה עם הבשר ולצלי ולקדירה בלא בשר קריעה מקצת ולכך לא הזכיר במשנה שתי וערב שאין עניין זה בצלי לא קרעו לקדירה כי אם מקצת ולצלי כלל אמר בלשון ראשון שמותר ותניא כוותיה כחל שבשלו בחלבו מותר ומדבר בצלי או בקדירה בלא בשר דמשמע לשון הברייתא שאין כאן איסור אלא הכחל בחלבו ומזה לבד מביא תניא כוותיה אבל לא לקדירה עם בשר ויכול להיות שאין הלכה כמותו בזה ורב נחמן מפרש משנתינו לקדירה עם בשר דווקא ושני לשונות דרב הם בקדירה עם בשר אבל לצלי או לקדירה בלא בשר אין צריך קריעה כלל אף לכתחילה ולכל דפירושים כחל שקרעו שתי וערב וטחו בכותל מותר לבשלו עם בשר ואין חילוק מן כחל שהוא מבהמה מניקה לכחל שאינה מבהמה מניקה כמו שמצינו ברמי בר תמרי [שם בדף ק"י ועיין בטור אורח חיים סי' תר"ה] שליקט כל הכחלים בעירו של רב חסדא ואכלם צלויים ותניא בתוספתא [דחולין] כחל של מניקה קרעו ומוציא חלבה ומה שאסר רב בסורא [שם בגמ' דלעיל] כחל לאכול אפי' צלי ואפי' בקריעה הא אמר רב כהנא רב בקעה פרוצה מצא וגדר בה גדר כלו' ראה שמזלזלין היו בבשר בחלב והחמיר עליהן, בחולין [דף צ"ז כל הסוגיא בגמרא ותו'] מפרש אע"פ שבשאר איסורין צריך שיהא ששים של היתר לבטל האיסור ואין האיסור ממניין ששים הכחל שנתבשל בקדירה עם בשר הואיל וכחל מין היתר הוא וגם חלב הנבלע בו אינו אסור מה"ת כי חלב שחוטה מד"ס שיעורו בששים וכחל מן המניין אפס אין להתיר על ידי ביטול זה כי אם הקדירה והתבשיל אבל הכחל עצמו אסור לפי שעד שלא נצטמך נתנה הקדירה טעם בכחל ונבלע טעם הבשר והחלב בגומות שבכחל ולא יסחט משם האיסור לעולם לפי שעשוי גומות ואם הכחל הזה נפל אחר כך לקדירה אחרת אוסר אותה אע"פ שיש לו לתלות להקל כל מה שסופו לפלוט יצא בקדירה ראשונה כמו שאנו מקילין בו לעניין ששים מטעם שאמרנו מ"מ הואיל ואסרוהו חכמי' עשאוהו כחתיכה נבילה לעניין לאסור קדירה אחרת וששים שאנו משערין בכחל זהו ששים כמות כולו לפי שכמה פעמים בלע ופלט ואין לעמוד על הדבר כמה איסור יצא ממנו עד כאן שיטת התלמוד וכן הדין אם הכניסו כף חולבת בתוך קדירה של בשר רותחת או להיפוך שבכל מה שנכנס מן הכף בקדירה יש לשער שאין לעמוד על הדבר כמה איסור יצא ממנה אבל מה שלא נכנס בקדירה אין צריך לבטל אפי' היא של מתכת שכשחם מקצתו הם כולו כדאיתא בפסחים [דף ע"ד] מ"מ אינו מוליך בליעתו בכולו, והרי יש לך כאן חמשה דינין, הראשון כף חולבת בת יומא בקדירה של בשר אם יש ששים ממה שתחב מן הכף בקדירה הקדירה והתבשיל מותרין והכף אסור' מפני שבלועה הוא מבשר ומחלב ואם אין ששים הכל אסור והכלים הללו שאסרנו מותר לתת לתוכן צונן ופירות אע"פ שבלועים מאיסור הנאה שהרי החבית הבלועה מיין נסך אמרינן בע"ז [דף ל"ג] שמותר לתת לתוכה שכר אע"פ שחרס הדרייני שהוא שברי חרסים חדשים הבלועין מיין נסך ואומר שם [בדף ל"ב] שאסור לסמוך בו כרעי המטה זהו לפי שרוצה בקיומו מפני היין הבלוע בו שמפליטין אותו במים ע"י שרייה, הדין השני כשאין הכף בת יומא הכל מותר הקדירה והתבשיל ואפי' אין ששים לבטל אבל הכף מ"מ אסורה שהרי בלועה מטעם בשר לכך אסור לתוחבה בקדירה של חלב ואוסרתה ואף בדיעבד בתוך מעת לעת וגם בקדירה של בשר אסור לתוחבה לכתחילה שיש בה איסור אע"פ שאינה בת יומא שגזרו חכמים פן יבא להקל בבת יומא ואין סברא לומר שנגעלה כשנתחבה בקדירה של בשר ופלטה החלב, הדין השלישי שצריך החכם לחקור ולדרוש אם משנתחבה הכף בקדירה נתנו מים בקדירה דאין מצטרף לששים המים ששמו אחר כך, הדין הרביעי אם נשפכו המים שבקדירה והדבר עומד בספק אם היה ששים אם לאו לדברי רבינו שלמה שאומר [בחולין דף צ"ה] טעם כעיקר מד"ס דנין בספיקא זו להקל ולדברי רבי יעקב [בתוס' שם ולעיל סי' קל"ח הביא כל הסוגיא] שאומר טעם כעיקר מה"ת דנין בספיקא זו להחמיר אפס אדם שאינו בקי לשער זה אינו קרוי ספיקא, הדין החמישי כתוב בספר התרומה [סי' ע"ה ובתו' דע"ז מביאו בד"ה בת דף מ"ו] כשהחכם בא להתיר תבשיל המבושל בכלי אסור על ידי שהקדירה אינה בת יומא או פעמים שכבר עבר שבוע צריך להקור אם בכלי הוחמו בו מים בתוך מעת לעת שעשו בו האיסור שכך שוין המים לבדם כמו האיסור עצמו שכל המים נעשו נבילה מאחר שלא היה בהן ששים לבטל פליטת האיסור שבכל הקדירה יש לשער וחזרו ונבלעו אמנם אם לא נשתמש בתוך הקדירה כי אם דבר היתר כגון בשר היתר ואחר מעת לעת בשלו בו חלב ובנתים נתנו מים המין בקדירה זה אין החמין אוסרים הקדירה להחשיבה לחלב הבא אחרי כן כבת יומא:
197
קצ״חדין ביטול ביצה אסורה
198
קצ״טביצה שיש בה אפרוח או דם על הקשר של חלמון בששים והיא אסורה בששים ואחד והיא מותרת כך המסקנא בחולין [דף צ"ח והטעם באשירי שם ובמימוני פ' ט"ו דמאכלות טעם אחר] בד"א בזמן שמכירה אבל אם אין מכירה אינה בטילה אם הלכה כאותו תנא האומר בביצה [דף ג'] שכל דבר שמונין אותו בשום פעם אינו בטל וכן פוסק בספר התרומה [סי' כ'] אבל רבינו יצחק ברבי אברהם אומר שהלכה כרבי יוחנן האומר בפ' הערל (יבמות דף ע"ב) ובפ' התערובת (זבחים דף פ"א) את שדרכו לימנות שנינו שאינו בטל כלו' אין דבר חשוב שבמניין אלא דבר המיוחד למנין לעולם ולא דבר שפעמים מונין אותן ופעמים אין מונין אותן וביצים פעמים מוכרין סל מלא באומד ומתוך כך התיר קורקבן של תרנגולת נבילה שנתערבה בקורקבנין כשרין ואומר שבטל ברוב ואומר שאין זה הדבר שבמניין וגם אין לאסור הקורקבן מכח דבר הראוי להתכבד שאינו בטל שאין הקורקבן ראוי להתכבד דאמרי' בנדרים קרבים לא בני מיכל נינהו ואוכליהון לאו בר אינש ובביצה [דף ז'] גרסינן מידי דהוה אקורקבנין ובני מעיים אע"ג דבישרא נינהו כיון דאיכא אינשא דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי כו' ורבי' משה פסק [בפ' ט"ז דמאכלות] שאין הלכה לא כרבי יוחנן ולא כריש לקיש כי שניהם אליבא דרבי מאיר נחלקו בביצה [דף ג'] אלא הלכה כחכמים שחולקין עליו ואומרים שאף דבר שדרכו למנות בטל ושבעה דברים הן בלבד שאינן בטלים אגוזי פרך ורימוני באדן כו', תניא בביצה [שם] ספק ביצה טריפה אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות ואומר רבינו יעקב [בתו' שם] דנתערבה עומד על ודאי ביצה טריפה שבתחלת הברייתא דאילו אספיקה למה כולן אסורות והלא ספק ספיקא הוא ואמר שמואל בפ' התערובות [דף ע"ד] ספק ספיקא אסור בע"ז ולא בשאר איסורין ואף בע"ז אין הלכה כמותו אלא כרב באיסורי ורב שרי וכן בכתובות [דף ט'] האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ומקשה שם נאמן והלא ספק ספיקא הוא ספק אם זינתה תחתיו ואם לאו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון ורבינו ברוך כתב [בספרו סי' ע"ו] בשם רבינו יצחק דנתערבה קאי אספיקה שכן פשט הברייתא שמאחר שהיא אסורה מה"ת ומתחייב עליה אשם תלוי אם היה כרת בוודאה לכן כשנתערבה אין נחשבת אלא ספיקא אחת ואינה בטילה אפי' באלף לאותו תנא ואע"פ שפסק רבינו יצחק ברבי אברהם למעלה שאין הלכה כאותו תנא מ"מ אתה יכול ללמד מכאן לבריה ודבר שבמנין ודבר הראוי להתכבד אם קודם שנתערב אסור הספק מה"ת שלא נתבטל ברוב שאין להתירם על ידי טעם ספק ספיקא לפי עניין זה תרנגולת או בהמה או ביצה והם ספק טריפה או חתיכה שנאסרה מספק ונתערבה עם אחרת של היתר וכיוצא בהן שכל אחת היא ספק דאורייתא כיון שלא נתערבו ברוב אם הספיקה נתערבה באלף כולן אסורות כדין דבר שבמניין שאינו בטל כמו אם נתערב בודאי של איסור אבל אם האיסורין נתערבו בודאי תחילה בשנים דהשתא מותר הכל מה"ת מטעם רוב אבל מדרבנן אסור משום דהוי דבר שבמניין אם נפל אחד מן התערובת ברוב הכל מותר מטעם ספק ספיקא [בפ' דתערובות כל הסוגיא דף ע"ד] כגון מרבויא לריבויא שיש שם שני בטולים ברוב או ספק ספיקא שהכל בגוף הדבר בלא תערובות נמי מותר ומורי כתב בזבחים ומכח זה לא רצה ר"י להתיר על ישראל אחד שהיו לו רגלי בהמה בבית טבח גוי והיו הרוב חתומין ומקצתם לא היו חתומים ושכחן והביאום ונתערבו כולן ולא הוכרו ולא רצה ר"י להתירם לו מטעם ספק ספיקא ספק הוחלפו בבית העכו"ם או לא ואם ת"ל הוחלפו נתבטלו הן ברוב הכשרים דכיון דליכא שני בטולין ברוב אין להתיר כיון דהוי כל שדרכו למנות עכ"ל, [בכתובות דף ט"ו ובחולין דף צ"ה] תשע חניות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחד מהן ואינו יודע מאיזה לקח ספיקו אסור שכל איסור הקבוע בין היתר נדון כמחצה על מחצה, ושני ענייני' קבוע הן הקבוע הזה שהאיסור מבורר מקומו מה"ת ויש עוד קבוע מד"ס איסור והיתר המעורבים יחד [ר"פ התערובות דף ע"א] כגון שור הנסקל שנתערב מחיים עם שאר שוורים וחטאת המתה שנתערבה עם שאר חטאות שמה"ת בטלה ברוב ואמרינן בזבחים [דף ע"ג] שבעלי חיים חשובין ואינן בטילין וקרהו לשם קבוע וכן כל דבר שיש לו מתירין [בביצה דף ג' וד'] כגון ביצה שנולד' ביו"ט שיש לה היתר אחר יום טוב שאומרים חכמים שאפי' באלף כמותה אינה בטילה וכן תניא בנדרים [דף נ"ז] כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש לא נתנו כו חכמים שיעור וגרסינן בירושלמי דנדרים בד"א במינו אבל שלא במינו בנ"ט ובסוף ביצה [במשנה דף ל"ז ובגמ' דף ל"ה ול"ט] שאומר לעניין תחומים שמים ומלח אינן בטלין בעיסה מפני שיש להם מתירין לשם המים והמלח שהעיסה נעשית מהן נחשבין מן העיסה, [בכמה מקומות] וכן יין נסך וחתיכה הראויה להתכבד ובריה שלימה ודבר שבמניין בעודו שלם כל אלה אינן בטלין וחשובין קבוע מדרבנן וכן כתב מורי בשם ר"י שמפורש בירו' דשביעית דקתני התם זה הכלל שהיה רבי שמעון אומר משום ר' יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו לו חכמים שיעור אלא מן במינו במשהו שלא במינו בנ"ט ודבר שאין לו מתירין בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם והגירסא כך היא נכונה מדפריך עלה דהא מילתא בירו' [שם] והרי שביעית דאין לה מתירין ולא נתנו לה חכמים שיעור דתנן בשביעית [סוף פ"ו דף כ"ג] דשביעית אסורה בכל שהו במינו ושלא במינו בנ"ט ודין שנים קבועין הללו חלוקין שהרי בקבוע דתשע חנויות שהוא מה"ת אם פירש ממקום הקביעות שלא בפנינו מותר מטעם שסברא היא שכל הפורש מן הרוב פורש שאם פי' בפנינו לא הפסיד קביעותיו כמו שמוכיח בפסחים [דף ט'] ואין לגזור שמא יקח מן הקבוע מאחר שהקבוע ניכר ויודע האיסור היכן הוא אבל בקבוע שהוא מד"ס מאהר שמה"ת בטל ברוב אף הפורש אסור שאם היינו מתירין הפורש יבא להתיר הקבוע כמו בזבחים [דף ע"ג] על אותה שכתבתי למעלה כך פי' רבי' יצחק [בתוס' דפסחים דף ט' בד"ה היינו ודר' יעקב בתו' דחולין דף צ"ה בד"ה הכא] ורבי' יעקב היה מחלק דווקא בקדשים יש להחמיר בפורש כמו שאומר בזבחים [דף ע"ג] אבל לא בחולין וכשנכנס זאב לעדר ודרס בהם שנים או ג' היה מתיר הפורש מפני שיש לו לומר מן הרוב פי ואין נראה לרבי' יצחק בן אחותו אלא כמו שאמרנו, כל רבותינו שבצרפת הקדמונים שוין שאין הלכה כרב שאומר בחולין [דף צ"ה] בשר שנתעלם מן העין אסור שמא נתחלף בבשר אסור שהרי כמה משניו' חלקו עליו שמביא שם בגמ' והוא מתרצם בתירוצים דחוקין ואין לסמוך עליהם ועוד לשון התלמוד שואל ורב היכי אכיל בישרא ומשיב בצרורה וחתומה ואין שואל היאך אנו אוכלים בשר לפי שאין אנו תופסין הלכה כמותו ומסיק שם לעניין בשר שאבד' דבין בסימן בין בטביעות עין מותרת, שנינו בחולין [דף ל"ו] ג"ה שנתערבה עם שאר הגידין כולן אסורין ומקשה התלמוד [בדף צ"ט] ולבטיל ברובה פי' שמין במינו בדברי יבש בטל ברוב אפי' מד"ס לבל הפחות לשני בני אדם אבל לאדם אחד שיאכל בודאי האיסור יש להחמיר ומשני [בדף ק'] שאני הגיד דבריה הוא [במשנה דלעיל] וכן חתיכה של נבילה ושל דג טמא שנתערבה עם שאר חתיכות אינה בטילה ומקשה התלמוד [בדף ק'] וליבטיל ברובה ומתרץ שאני החתיכה הואיל וראויה להתכבד לפני האורחין [פי' בתו' שם כל הסוגיא מו"ס] אם תתבטל יהא ראויה להתכבד לפני האורחין אפי' ישראל ואין הטעם מפני שעד שלא נתערבו ראויה להתכבד לפני האורחין עכו"ם שהרי חתיכת בשר בחלב שאסורה בהנאה ואין רשאי ליתנה לעכו"ם שני' בע"ז [דף ע"ד] שאינה בטילה ואין יכול להיות שם הטעם אלא מפני שאם תתבטל תהא ראויה להתכבד לפני האורחין אפי' ישראל ומזה הטעם עצמו שנינו בפרק הערל (יבמות דף פ"א) בברייתא שחתיכת חטאת טהורה שנתערבה בחתיכת חולין שאינה בטילה אבל חתיכת חטאת טמאה שנתערבה עם שאר חתיכות של חטאת טהורה אומר לשם שהיא בטל' שאין זה קרוי ראוי להתכבד כיון שאסורה לזרים ולנשים ואינה ראויה אלא לזכרי כהונה אפי' כשתבטל, בד"א בבריה ודבר שבמניין ודבר הראוי להתכבד שאסורין מחמת עצמן אבל נאסרו מחמת בליעת איסור אין זה הדין עליהם ובטלין ברוב וחתיכת בשר בחלב חשובה כאיסורא מחמת עצמו הואיל וכל אחד בפני עצמו של היתר וכשתבשלם יחד נאסרין תרומה עולה באחד ומאה במינו ודורש בספרי [סוף פ' קר"ח] מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם חזר ונפל בתוכו מה שאתה מרי' ממנו הרי הוא מקדשו ובתרומת מעשר שהוא אחד ממאה מדבר בעניין ומלמדינו שאם חזרה לתוך התשעים ותשעה מקדשי מכאן אמרו תרומה במאה עם האיסור אסורה במאה והיא מותרת ואסמכת' בעלמא היא שהרי מה"ת בטלה ברוב כדמוכח ביבמות [דף פ"ב] גבי שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה וכו' שאני או' חולין לתוך חולין נפלו אמר ר' יוחנן והוא שרבו חולין על התרומה הערלה וכלאי הכרם הואיל שכפל איסורן שהן אסורין בהנאה כפלו בעלייתן ואמרו [ביבמות דף פ'] שעולין באחד ומאתים אמנם מה"ת בטלים ברוב כדאיתא בגיטין [דף נ"ד] גבי אגוזי פרך של ערלה שנפלו לתוך של היתר ונתבצעו, ודרשה [בפסחים דף מ"ח] דמן המאתים אסמכתא היא בד"א כשנתערב במינו אבל שלא במינו יש בהן בנ"ט אינו בטל אין בהן בנ"ט בששים, שנינו [ביבמות דף פ'] התרומה ותרומת מעשר החלה והביכורים שכולם נקראים תרומה עולי' באחד ומאה וצריך להרים מן המדומע כשיעור התרומה שנפלה והשאר מותר ומפרש בירו' [שם בדף ס"א] מפני גזל השבט כלו' מפני גזל הכהן ומעלה היא בתרומה ואין צריך לעשות כן לאיסור אחר שנתבטל, בריה ודבר שבמניין ודבר הראוי להתכבד שנתערבו ביבש כבר ביארנו דינם, [כך משמע בחולין דף ק'] אבל אם נתבשלו ברוטב עם כיוצא בהן אם יש ששים ברוטב לבטל החתיכה הגדולה שבקדירה הרוטב מותר שהרי מן הדין אף החתיכות מותרות רק מתוך שאין האיסור ניכר אנו מספקין בכל חתיכה וחתיכה שהיא של איסור, גרסי' בחולין [דף קי"א] אמר חזקיה משמיה דאביי הלכה דגים שעלו מן הצלי לתוך הקערה שאכלו בה בשר רותח מותרים הדגים לאוכלן בכותח שיש בה חלב לפי שנ"ט בר נ"ט הוא שהבשר נותן טעם בקערה והקערה בדגים ועדיין שני טעמים הללו של היתר וכל שכן נתבשל ובמחבת שיש כאן שלשה טעמים של היתר הבשר נ"ט במחבת והמחבת במים והמים בדגים ואע"פ שהדגים נוגעין קצת במחבת מכל מקום רוב הטעם נפלט במים [בתו' שם כל הסוגיא בד"ה הלכתא] קערות מקונחות שמשתמשין בהן בשר שהודחו במחבת שמשתמשים בה חלב ושניהן בני יומן אם המחבת על האש הכל אסור ואין דומה כלל לדגי' שעלו בקערה שלשם כשהטעם השני של בשר בדגים עדיין הכל היתר ואותו טעם שני נכנס בכותח אבל בכאן מיד כשהטעם שני של בשר ושל חלב נכנס במים מיד נאסרין המים וחוזרין ואוסרין הקערות והמחבת אבל אם המחבת אינה בת יומא אינה אוסרת שום דבר והרי היא כמו שאינה ולא עוד אלא שאין נאסרת לבשל בה חלב שהרי יש כאן ג' נ"ט של היתר מן הבשר בקערה ומשם למים ומן המים למחבת ועדיין היתר הוא כיון שאינה בת יומא אפס דגי' שצלאן בשפוד שצלו בו בשר שמא יש להחמיר בהן יותר מדגים שעלו בקערה ומה שאומר שם בע"ז [דף ע"ו] כל יום ויום נעשה גיעול לחברו ומותר לצלות שלמים של היום בשפוד שצלו בו שלמים אתמול ולא נאמר שממעט באכילת שלמים שהרי נאכלין לשני ימים ולילה אחד ועתה שבלעו שלמים של היום משלמים של אתמול אין נאכלין אלא עד הלילה וזה לא נאמר ומותרין עד הלילה של מחר אין ללמוד משם היתר לנצלה שהרי שם הטעם מפני שמין במינו בטל ברוב מה"ת ובכלי המקדש העמידוהו על של תורה וגם אין להביא ראיה לאסור לנצלה ממה שאומר בפסחים [דף ל'] אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיסיק את התנור פעם שנייה פן יבא לאכול הפת ההוא עם חלב ולשם שני טעמים יש האליה בתנור והתנור בפת ויש לחלק כי לשם שמנונית בתנור אי איפשר להתקנח יפה והוא נ"ט הבא מן הממש ולכך אסור' עוד גרסי' בחולין [דף קי"א] צנון שחתכו בסכין שחתך בו בשר רותח אסור לאכלו בכותח לפי שמתוך חריפות הצנון ודוחק הסכין בולע יותר מדגים הרותחין ועוד שפעמים שיש על הסכין שמנונית קרוש ואינו ניכר וכשחותך הצנון הרי הוא נ"ט הבא מן הממש אכל סתם קערה רגילין לקנח משומן הקרוש שעליה מחמת מיאוס וצריך להזהיר כמו כן בשומים ובצלים החריפים [בתו' שם דף קי"ב] וכתב רבי' ברוך [בספרו סי' ס'] שיכול להיות שנדמה אותם לקורט של חלתית שנפסק בסכין של עכו"ם [בע"ז דף ל"ט] דאגב חורפא מחליא ליה והוי לשבח אמנם אף לפי דבדיו בד"א שחתכו בו הבצלים דק דק כדרך שעושין לקדירה אבל לא חתכו כ"א מצד אחד אע"פ שאין די בגריד לבי פסקיה מ"מ יחתוך מקומו בעומק ודיו ואם אירע הדבר שחתכו בצלים ושומים בסכין חולבת בת יומא ונתנו בקדירה די בששים מן הבליעה לבד כי אין לומר בבליעת היתר חתיכה עצמה נעשית נבילה ומחמיר התלמוד [בפ' כל הבשר דף קי"ב] בקלחין תרדין כמו בצנון אבל בקישואים אין מצריך כ"א לגרור מקום החתך ובקלחי לפת מיקל לגמרי לפי שחלפ' מתוק ואין טעם שומן ניכר בו ועוד מיקל אם חתך חתך אחד של לפת וחתך אחד של תרדין וכן תמיד לפי שמתיקות הלפת מבטל טעם השמנונית מן הסכין ואין התרדין מקבלין טעם הימנו אמר רב נחמן [שם כל הסוגיא] אסור להניח כד של מלח אצל כד של חלב בתיבה אחת פן יפול מן החלב לתוך המלח בלא ראות וימלחו ממנו קדירות של בשר אבל כד של בשר ממש אצל כד של חלב מותר שנזהרין בני בית מזה אבל במלח אין נזהרין כל כך וכן מותר להניח כד של חומץ אצל כד חלב אע"פ שדרך חומץ לתת לתוך התבשיל ואין חוששין שמא יפול מן החלב בחומץ ויחזור ויתן ממנו לתבשיל לפי שאפי' יפול מן הכותח בחומץ מתבטל שם וגם אין נ"ט בחומץ אבל הלב או כותח הנופל במלח נראה וניכר הוא מפני שהוא עבה תניא בפסחים [דף ע"ו] פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאוכלה בכותח ופי' רבי' שלמה שאין הלכה כן דהא ק"ל כרבא דאמר בע"ז [דף ס"ו ובתו' שם כל הסוגיא] גבי ההיא בת תיהא דריחא לאו מילתא היא פי' ר"ח חננאל קנה שקוע בפי חבית ומאותה קנה בולט קנה קטן כמין דד ומריח היין דרך אותה דד זה קרוי בת תיהא ור' יעקב פוסק שכן הלכה ומודה רב' מכאן שאסור דריחא דאית ביה פטומ' שאני ועוד אומר רבינו יעקב דווקא בתנורים קטנים דנפיש טעם פטומייהו שהתנורים שבימי חכמים קטנים היו אבל בתנורים גדולין כעין שלנו מותר לאפות פת עם צלי שיש שם אויר גדול וכן כתב הר"ר אליעזר ממי"ץ מפי רבי' יעקב עוד אומר שם [בפ' כיצד צולין דלעיל] דג שנצלה עם בשר אסור לאוכלו בכותח רב אשי אמר אפי' במילחא נמי לא דקשי לריחא ולדבר אחר, תניא בפ' כל שעה (פסחים דף ל') אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה ומסיק [שם בדף ל"ו] דכעינא דתורא שרי פי' מותר ללוש בחלב עוגה קטנה כעינו של שור מפני שנאכלת מיד ולא יבא לידי שכח' שיאכלנה עם בשר גרסינן בפ' כל הבשר (חולין דף ק"ה) מים שבאמצע סעודה רשות היא אותה הנטילה אמר רב נחמן לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל מפ' ר' יעקב [בתו' שם] כי בין תבשיל של בשר לתבשיל של גבינה שאין הבשר בעין ולא הגבינה בעין ואין שם אלא הטעם אבל בין תבשיל לגבינה חובה פי' מן תבשיל של בשר לגבינה של אחריו חובה, בירושלמי [פ' ז' דשביעית] אומר כללו של דבר כל שאיסורו מה"ת אסור לעשות בו סחורה וכל שאיסורו מד"ס כגון חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו ובגבינות העכו"ם מותר לעשות בהן סחורה ומקשה הירושלמי והלא נהגו העולם לעשות סחורה בסוס וחמור וכגמל ומתרץ למלאכתו הוא גדל עוד שנינו במסכת שביעית [דף כ"ג] ומביאה בפ' כל שעה (פסחים דף מ"ב) הצייד שנזדמנו לו חיה או עוף ודגים טמאים מותרים למוכרן אבל לא יכוון מלאכתו לטמאין ומכאן הורו הגאונים לאדם שגבה חבית של יין של עכו"ם בחובו שיכול למוכרו, בהמה ששחטו ונמצאת טריפה מעשה היה והתיר רבינו שמואל כל הגבינו' שעשאו ממנה כל השנה מטעם שנעמידנה על חזקתה והשתא היא דנטרפה וא"ת א"כ בחולין [בדף י"א וכל הסוגיא בתו' שם בד"ה אתיא] שאומר מניין שהולכין אחר הרוב ולמד מפרה אדומה ומעדי' זוממין כמו שאומ' שם ומקשה דילמא טריפה נינהו אלא לאו משום דאזלינן בתר רובה ומה הוכחה עושה שהרי אין לומר שהם טריפה שיש לי לומר העמיד על חזקתה שלא נולדה טריפה למאן דאמר טריפה אינה חיה וי"ל [בחולין דף נ"ז] שמקשה למאן דאמר טריפה חיה ואומר מורי בשם זקני רבינו היים דכיון שלא נתבררה אותה חזקה מעולם אין לסמוך עליה והרב רבי יוסף איש ירושלים פי' שכל זמן שלא הוכחנו שהולכין אחר הרוב אין חזקה זו שאמרנו כלום כיון שלא נתבררה מעולם אבל למסקנא שהוכיח ממקום אחר שהולכין אחר הרוב הרוב עושה חזקה מבוררת הלכך הגבינות מותרין וכן התירם רב יהודאי גאון בהלכות אותו ואת בנו אלא במקום שנודע שקודם שנשחטה היתה טריפה כמו ביתרת שלא בדרא דאוני וכיוצא בזה שהוא טרפות הבא מן הבטן אז הגבינות אסורין:
199
ר׳[ראה מצוה קמד]:
200
ר״א[ראה מצוה קמד]:
201
ר״במצוות קמב–קמד: לחם (א) קלי וכרמל הנה סדרנו לאוין של איסורי מאכלות ממיני נפש חיה וספרנו בבשר בחלב שני לאוין [ק"מ וקמ"א] אחד שלא לבשלו והשני שלא לאוכלו ואע"פ שדורשין לא תבשל שלישי לאיסור הנאה בכל התורה נחשבין איסור אכילה והנאה בלאו אחד ובעניין זה יסדם רבינו משה [בספ' מניין המצות סימן קפ"ו וקפ"ז] ויש איסורים אחרים של תורה בזרע הארץ והם החדש וכלאי הכרם והערלה והטבל והחדש נבאר תחילה בע"ה, [במשנה מנחות דף ע'] החטים הכוסמין והשעורין ושיבולת שועל והשיפון מאלה חמשה המינין בלבד הזהירה תורה שלא לאכול מהחדש שלהם קודם שיקרב העומר בששה עשר בניסן שנ' בפרשת אמור ולחם וקלי וכרמל לא תאכל עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם והאוכל (ב) כזית קלי כזית כרמל כזית לחם לוקה שלש מלקיות תניא בת"כ [אמור פרשה י"א] אילו נאמר קלי וכרמל לא תאכלו הייתי אומר אף הקטניות בכלל ת"ל לחם מה לחם מיוחד של חמשת מינין אף כאן של חמשת מינין איסור חדש נוהג בכ"מ וכל זמן בין בא"י בין בח"ל ומושב הכתוב בחדש רוצה לומר כ"מ שאתם יושבים וכן סובר רבינא בפ' רבי ישמעאל (מנחות דף ס"ה) ונוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית אלא בזמן שבית המקדש קיים משיקרב העומר הותר החדש בירושלם והמקומות הרחוקין מותרין אחר חצות שאין ב"ד מתעצלין בו עד אחר חצות כדאיתא בפ' רבי ישמעאל [שם] משחרב בית המקדש דרש רבי יוחנן בן זכאי [שם] שיום הנף כולו אסור שנ' עד עצם היום הזה עד עצומו של יום וסובר עד ועד בכלל ומקרא זה מדבר אחר החורבן שבזמן שבית המקדש קיים אמרה תורה עד הביאכם את קרבן וגומר הא למדת שיום הנף העומר שהוא יום ששה עשר בניסן אסור מה"ת בזמן הזה לפיכך במקומות שעושין שני ימים טובים אסור בכל יום שבעה עשר בניסן עד לערב מד"ס כדאמר רבינא בפרק רבי ישמעאל [שם] [שם דף ע'] כל תבואה שהשרישה קודם הקרבת העומר אע"פ שלא נגמרה אלא אחר שקרב העומר מותרת באכילה ותבואה שהשרישה אחר שיקרב העומר הר"ז אסור עד שיקרב העומר של שנה הבאה ודין זה בכ"מ ובכל זמן מה"ת השיב רבינו יצחק ברבי שמואל בתשובה אחת כי החדש הזרוע בחו"ל אסור אבל מספק אין לנו לאסור כי רוב תבואות שלנו נזרעות ונשרשות קודם העומר בין חרפי בין אפלי ובלומבר"דיאה רובן זורעין שבולת שועל אחר הפסח ואעפ"כ מותר מאחר שאין דלתות מדינות נעולות ויכול לבא שם מצרפת שרובן זורעין קודם הפסח מותר.
202
ר״גכלאי (א) הכרם הן מי שזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כיחד בין שזרען ישראל בין שזרען עכו"ם בין שעלו מאליהן שניהן (ב) אסורים באכילה ובהנאה [בכמה מקומות ובקדושין דף ל"ט ועי' לקמן ל"ת ר"פ] שנ' פן תקדש המלאה הזרע כלו' פן תרחק ותאסור את שתיהם ודרשינן בפ' כל הבשר (חולין דף קט"ו) פן תוקד אש וגם תניא נאמר כאן פן תקדש ונאמר להלן כל זר לא יאכל קדש מה להלן איסור אכילה והנאה אף כאן איסור אכילה והנא' לפיכך האוכל כזית מכלאי הכרם בין מן התבואה בין מן הענבים לוקה מה"ת ושניהם מצטרפין זה עם זה [בפרק ב' דערלה] בד"א שנזרעו בא"י שנ' כרמך אבל בח"ל כלאי הכרם מד"ס [בקדושין דף ל"ט] בלאו לא תזרע כלאים יתבאר [לקמן ל"ת ר"פ] איזה מין אסור בכלאי הכרם ואיזה מין מותר וכל ענייני שרשי איסוריהם יתבארו שם בע"ה:
203
ר״דהנוטע (א) אילן מאכל הפירות שעושה אותו אילן כל שלש שנים משהיה נטוע הרי אלו אסורין באכילה ובהנאה שנ' שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל וכל האוכל מהן כזית לוקה מה"ת בד"א בנוטע בא"י שנ' כי תבאו אל הארץ אבל איסור ערלה בחו"ל הל"מ כדאמר בקידושין [דף ל"ז] וכן הל"מ שודאי ערלה בחוצה לארץ אסורה וספיקה מותרת ובהלכות נטע רבעי יתבאר [במ"ע קל"ו] דברים האסורים משום ערלה ודברים המותרין ותניא בקידושין [דף ל"ח ובפר' בתר' דערלה] ומסקנא כך היא שספק ערלה וכלאי הכרם בארץ אסור ובסוריא שהוא ארם צובה שכבש דוד מותר כיצד היה כרם ערלה וענבים נמכרים חוצה לו היה ירק זרוע בכרם וירק נמכר חוצה לו שמא ממנו הוא זה שמא מאחר בסוריא מותר ובה"ל אפי' ראה הענבים יוצאין מכרם הערל או ירק יוצא מן הכרם לוקח מהן והוא שלא יראה אותו בוצר מן הערלה או לוקט מן הירק בידו, כרם שהוא ספק ערלה או ספק כלאים בא"י אסור ובסוריא מותר ואין צ"ל בחוצה לארץ כדאיתא בפ' בתרא דערלה [דף פ"ג] שנינו בקידושין [דף ל"ו] מצוה שאינה תלויה בארץ נוהגת בארץ ובח"ל וכל שהיא תלויה בארץ אינם נוהג' אלא בארץ חוץ מן הערלה וכלאי הכרם רבי אליעזר אומר אף החדש, שנינו סתם משנה בסוף מסכת ערלה [דף פ"ג] החדש אסור מה"ת בכ"מ והערלה הלכה והכלאי' מד"ס וגרסינן בירושלמי [שם ובתוס' דקדושין מביא בד"ה כד דף ל"ו] רבי יונה בעי למה לא תנינן אף החלה פי' אפי' היא מדרבנן שהרי שונה כלאים שהן מדרבנן ומתרץ שם אמר רב יוסף לא נשנית משנתינו אלא בדברי' הנוהגים בישראל ובעכו"ם אבל חלה אין נוהגת בעכו"ם הא למדת שערלה וכלאי הכרם וחדש נוהגין בח"ל אף בשל גוים וגם אומר ביבמות [דף קכ"ב] גוי שהיה מוכר פירו' בסוף ואמר פירו' הללו של ערלה הן של נטע רבעי הן לא אמר כלום לא נתכוין זה אלא להשביח מקחו שהפירות מאילן בחור הם טובים יותר ועוד אומר בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ה) שהגבינות העכו"ם אסורין מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה וצריך לדקדק מאחר שערלה וכלאים נוהגים בשל עכו"ם היאך מתירין לשתות יין עתה לפי שנוהגין עכשיו בכרמים שלנו כשזומרים אותם בכל שנה ושנה שנועצים ראש הגפנים בארץ וקורין לזה פרובנ"ירה בלעז ואחר שהשריש ראש הגפנים בארץ חותכין אותו להבדילן מן השרשים ונעשה כשני גפנים ועניין זה קרוי הברכה ותניא בר"ה [דף ט'] לעניין ערלה אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב והא דתניא בת"כ [קדושים פ' ה'] ונטעתם פרט למבריך ומרכיב זה כשלא חתכו באמצע שעדיין מחובר הוא באילן הזקן ונותן רבינו יצחק טעם להיתר מפני שאני דן בכל אחד שאינו ערלה וספק מותר מאחר שלא ראינוהו לוקט ואף על פי שמסיק בקידושין [דף ל"ט] סתם ספיקה שלא להורות ברבים מ"מ אמת הוא שספק מותר וגם פי' שם רבינו גרשם כי לא אמר לסתם ספיקה אלא להם שהיו מקילין גם בודאי שהיו אומרים אין ערלה בה"ל וגם כשנותנין הענבים בגיגית גדולה שמא נתבטל באחד ומאתיים אחרי כן כתב רבי' שמשון בן ר' אברהם [בתו' דקדושין דף ל"ו] וז"ל שוב בדקתי בעובדי כרמים ואמרו לי כי רוב כרמים מוברכים שרוב הכרם באות עשר ידות כמעט ע"י הברכה שקורין פרובני"ר ושאלתי היאך מבריכין ואמרו לי כשיש לשרש שלש ראשים או ארבעה שיוצא מן השרש ועושין הפירות סמוך לשרש מכסין בעפר כל אותם ראשים מלמטה ואין ניכר השורש הראשון כלל ונראה הראשון כששה גפנים יוצאין כל אחד מן הקרקע ואין דומה בעניין זה איסור ערלה כלל שלעולם קיים שורש הראשון ולא גרע במה שנתכסה ונטמן בארץ עכ"ד נראה לרבי' משה [בפר' י' דאיסורי מאכלות] שאין דין נטע רבעי נוהג בח"ל, אבל אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל שלא אסרו אלא הערלה וק"ו הדברים ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם אינה חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהלכות נטע רבעי [מ"ע קל"ז] ח"ל לא שכן שלא יהא נטע רבעי נוהג בה וגם ר"י דקדק בתשובה אחת מההיא [ברכות דף ל"ז] דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל שאין נטע רבעי נוהג בח"ל משום דבארץ איכא דלית ליה רבעי [שם בדף ל"ו ודסוגי' בתו' שם] אלא בכרם ושוב מצא כן בתשובת דשאלתות דרב אחאי [בסימן ק'] אבל בארץ נוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית ובהלכות נטע רבעי [דלעיל] יתבאר משפטי פדיונו ודין אכילתו מאימתי מונין לערלה ולרבעי כיצד פודין פירות רבעי בזמן הזה אחר שאוסף אותם מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון נטע רבעי ואחר כן פודה אותן אפי' בפרוטה אחת ואומר הרי אלו פדויין בפרוטה זו ומשליך אותה פרוטה לים המלח או מחללו על שוה פרוטה מפירות אחרות ואומר כל פירות אלו מחוללים על חטין אלו על שעורין אלו וכיוצא בהן ושורף אותן כדי שלא יהא תקלה לאחרים וכן בכרם רבעי השיב רבינו יצחק בתשובה אחת אחרי ששאלתות דרב אחאי שהוא בר סמכא וקדמון וגם רב יהודאי גאון מביא מדבריו ראיה בהרבה מקומות פוסק שיכול לחלל שוה מנה על שוה פרוטה ראוי הוא לסמוך עליו וכן בכל הקדשות אמר שמואל [בב"מ דף נ"ז] הקדש שוה מנה שחלל על שוה פרוטה מחולל, ואומר התלמוד בערכין דף כ"ט אימר דאמר שמואל שחללו בדיעבד לכתחילה מי אמר ומתרץ בד"א בזמן שבית המקדש קיים ומשום פסידא דהקדש אבל בזמן הזה אפי' לכתחילה:
204
ר״הכל (א) אוכל שהוא חייב להפריש ממנו תרומה ומעשר נקרא טבל קודם הפרשה ואסור לאכול ממנו שנ' ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה' ודורש בסנהדרין [דף פ"ג] בעתידין ליתרם הכתוב מדבר שכן משמע ירימו להבא ופי' הכתוב כך היא שלא ינהגו בו מנהג חולין ועדיין קדשים שעתידין ליתרם מהם לא הורמו והאוכל כזית מן הטבל קודם שיפרוש ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר חייב מיתה בידי שמים כמו שאומר [שם] גמר חילול חילול מתרומה שנ' בה ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו ובת"כ [אמור סוף פ"ו] דורש כל זה מן המקרא שנ' אחר זה המקרא של ולא יחללו שכתוב אחר כך והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם ותניא בספרי [דמכו' דף מ'] ומביאה במכות [דף ט"ז] יכול לא יהיו חייבין אלא על הטבל שלא הורמו ממנו כלום הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון ומעשר שני ואפי' מעשר עני מניין ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ולהלן הוא אומר ואכלו בשעריך ושבעו מה להלן מעשר עני אף כאן מעשר עני ואין בטבל זה מיתה אלא מלקות שאין מיתה אלא בטבל הטבול לתרומה גדולה או לתרומת מעשר ובהלכות תרומות ומעשרות יתבאר כל משפטי תרומות ומעשרות דברים שהם עיקרי המצוה, והאוכל כזית מטבל של דבריהם כגון דבר הגדל בעצוץ שאינו נקוב ושאר פירות שאינן דגן ותירוש ויצהר וכן האוכל מכלאי הכרם וערלה של ח"ל מכין אותו מ"מ וכל עונשי טבל אין חילוק בין כהן ללוי וישראל כי כולם שוין בדבר ואיסורי מאכלות שבקדשים ואיסור יוצא מן הגפן לנזיר יתבאר כל אחד במקומו והל"מ [ביומא דף כ"ו ובכמה מקומות בפ' שבועות תניין] ששיעור כל האכילות בכזית למלקות לכרת ולמיתה ואיסור חמץ בפסח ודיניו ואיסור אכילה ביום הכפורים נתבארו במקומן:
205
ר״והלכות יין נסך וכלים האסורים
כתוב (א) בפ' כי תשא השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו וכשם שהזהירה תורה שלא לאכול מזבח ע"ז בכלל איסור זה שלא לשתות מיין שנתנסך לע"ז שזהו עיקר שמחתם בזבח ע"ז והכתוב משוה אותם בעונש שנ' אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מאחר שאיסור זה משום ע"ז איסורו בכל שהו ואסור בהנאה שנ' ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה דגמרינן שם שם מעגלה ערופה כדאיתא בע"ז [דף כ"ט כל הסוגיא] אף זבח ע"ז אסור בהנאה והיין בכלל כאשר ביארנו יין העכו"ם שאין אנו יודעין אם נתנסך אם לא נתנסך הוא הנקרא סתם יינם והרי הוא אסור בשתייה ובהנאה מד"ס [בע"ז דף ל"א ול"ו] והשותה מסתם יינם רביעית מכין אותו מ"מ וכל יין שיגע בו העכו"ם הר"ז אסור שמא נסך אותו שמחשבת העכו"ם לע"ז [כך משמע בע"ז דף נ"ח] ויינו של ישראל שנגע בו העכו"ם דינו כסתם יינם שהוא אסור בהנא' ויינן של ישמעאלי' ומגען שאומרים עליהן שאין מנסכין אסור בשתייה שגזרו על יינן משום בנותיהן כדאיתא בשבת [דף י"ו] ובמסכת ע"ז [דף ל"ו] צא ולמד מה אירע בתקלת פעור ע"י היין ובדניאל כתיב וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתם ובני דורו שלא שמו לבן על זאת ושתו מיין העכו"ם כולם נתערבו בעמי הארץ ולקחו להם נשים אשדודיות ועמוניות חתיות ויד השרים והסגנים היתה במעל זה ראשונה כך דרשתי בספרד, [שם דף כ"ט] אין מתנסך לע"ז אלא יין שראוי להקריבו על גבי המזבח לפיכך לא גזרו במגעו של יין מבושל [שם דף ל'] מדשתי ליה שמואל ואבלט שהיה עכו"ם ויש לו גבול לאחר שהרתיח על האור קרוי מבושל, [שם דף כ"ט ובתו' שם הסוגי' בד"ה אי] חומץ אע"פ שהתלמוד מתיר ליגע בו עכו"ם מ"מ לדידן אסור דאין אנו בקיאים בשיעור חזוקו מתי קרוי חומץ ומתי קרוי יין ואמר רב יוסף חומץ שכר של עכו"ם אסור מפני שמערבים בהן שמרי יין [בדף ל"ב] אמר רבא ומאוצר מותר שאם ערבו בה היה מסריח [בתו' דף כ"ט כל הסוגיא בדבור דלעיל] וכן בוסר אסור לומר לעכו"ם לסוחטו וליגע בו אחר שנסחט דאין אנו בקיאי' בשיעורו מתי קרוי בוסר ומתי קרוי ענבים, ויש שהיו רוצים לסמוך להיתר מדתנן במסכת שביעית [פ' ד' דף ל"ח] הבוסר משהביא מים אוכל בו פתו בשדה כו' הרי שנקרא לחלוחית שבבוסר מים מ"מ אומר רבינו יעקב אין אנו בקיאים מתי קרוי מים ומתי קרוי יין ופעם אחת היו כל היינות של שנה אחת בוסר ולא נתבשלו יפה וכי תאמר שלא נהג יין נסך באותה שנה, ועוד ללשון שני שפירש רש"י בפ' כל הגט (גיטין דף ל"א) משעת כניס' המים לבוסר בכל עניין אסור, יין שנתנו בתבשיל או עם משקי' אחרים ונגע בו גוי קודם שהרתיח על האור מותר וראייה מדתניא [בע"ז דף ל'] ומייתי לה בחולין [דף ו'] אלונתית כברייתא מותרת פי' כברייתא שלקחה עכו"ם מישראל עשוייה מיינו של ישראל ואיזו היא אלונתית יין ישן ומים צלולין ואפרסמון שהיוצאין מן המרחץ רגילין לשתותו כדי לצנן ותניא נמי רישא בתוספתא [שם] אלונתית של עכו"ם אסורה מפני שתחילות יין פירוש שתחילתו יין של עכו"ם משמע הא תחילות יין של ישראל אינו נאסר במגע עכו"ם, שכר של עכו"ם אסור לשתותן בבית העכו"ם משום גזרת חתנות דהא רב פפא [דף ל"א] אפקא ליה אבבא דחנותא ואם נתאכסן בבית העכו"ם מותר אבל דבש ושאר משקין מותרין אפי' בבית הגוי ומי תותים וכל משקין שיקרים יותר מיין אוסרין לשתות אם לא ראוהו ישראל כשמשכו עכו"ם מן החבית שמא עירב בו יין להגדיל המדה אבל בחבית אין לחוש שמא ערבו בו יין שהרי היה מתקלקל ואם היין יותר יקר מן המשקה אין לחוש שערבו יין להרשיע כדמוכח שם [דף ל"ד] גבי קיסתא דמוריסא כלומ' קיסת' דחמרא בארב' לומא, מתוך ההלכות שבפ' אין מעמידין [עבודה זרה דף ל"ב ול"ג] למדנו דין נודות העכו"ם וקנקניהם שאם הם חדשים זפותים אסורין פיר' רבינו משה [בפ' י"א דמאכלות אסורות] שהתירה בהדחה בלבד ואם הן ישנים זפותים מיישנן שנים עשר חדש או יחזירם לאור עד שיתרפה זפת שעליהן או יתן לתוכה מים שלשה ימים ומערה ומחליף מים אחרים כל מעת לעת וישנים שאינם זפותים כמו כן מיישנן או מערן שאין לחשב אין מכניסו לקיום אלא כגון כוסו' או משפך וכיוצא בהן כתוב בספר התרומה [סימן קס"א] שנודות וקנקנים של ישראל הזפותין ויש בהן יין ומשקה טופח עליהם ונגע בהם עכו"ם צריכין לכתחילה עירוי או הגעלה ולא סגי בהדחה שפעמים שנשר הזפת ממקומו ויש בהן מקומות מליאות יין [ע"ז דף ע"ד] כמו מעצרתא דבי רב דפלי פלויי ומלי חמרא תותיה ואמר לא סגי בניגוב אמנם אף בדיעבד קשה בעיני להתיר שהרי אומ' שם [בב"ק אין מעמידין דף ל"ג] ל"ש נודות ול"ש קנקנים ול"ש דידן ול"ש דידהו במסקנא מיישנן או מערן או יחזירם לאור ער שיתרפה הזפת שעליהן ומורי רבינו יהודא פירש בשם ר"ת [בתו' שם כל הסוגיא מוע"ס בד"ה כך היא גירסת הספרים] שנראה לו גירסת התוספ' שמחלק בין נודות לקנקנים וזו היא הגירסא בקוצר ופירושו נודות העכו"ם גרודין מותרים חדשים זפותין אסורין פי' גרודין שאין בהם זפת מותרין אפי' ישנים דכיון דאין מכניסין לקיום משכשכה במים ומותרין ואפי' היה בהן זפת אלא שנקלף דיין בשכשו' סגי כדמוכ' [בע"ז דף ע"ד] גבי הא דמקשה מההוא דאע"פ שקלף את הזפת אסורה לההיא דגת ומחץ שאינן זפותין, חדשים זפותין אסורין פי' חדשים שדומה לחדשים שלא היה בהן יין מעולם אע"פ כן אסורין שמאחר שהן זפותין אין ניכר בהן כל כך ואע"פ שאין מכניסן לקיום צריכין עירוי מפני שזפת בולע אפי' בפעם אחת ולא משום יין הנתון בשעת זפיתה דהא איכא למ"ד [בע"ז דף נ"ג] דהוי כזורק מים לטיט [שם] תניא אחר כך קנקנים של עכו"ם חדשים מותרין ישנים זפותין אסורין פי' חדשים מותרין דודאי לא היה שם יין מעולם שמאחר שאינן זפותים היה ניכר מיד וישנים או זפותין אסורין פי' אפי' פעם אחת נקראין ישנים או זפותין אפי' נראין חדשים אסורין מפני שאין ניכר כל כך אם שמו בהן יין לפי שיטה זו סובר שנודות אין מכניסין לקיום אבל קנקנים מכניסין לקיום אמנם אמרינן בירושלמי [שם] קנקני העכו"ם חדשים מותרין אע"פ שהן זפותין וישנים אסורין אע"פ שאינן זפותין ור"ת [בתו' דלעיל] התיר לסוף ימיו בוט"ש וקאנ"ש שלנו אע"פ שזפותים וחושבן אין מכניסן לקיום ואמר כי מנהג קדמון הוא להתירם בשכשוך לפי שיש בהן תרתי לטיבותא חדא שהן של עץ ואין נבלע בהן היין כל כך ע"י זפיתה ועוד שאין תדירות כל כך כיין ולא דמי לכלי הגת שהן של עץ הזפותין שאסורין שהן תדירות מאד מיין [שם בדף ל"ג] חביות של גוים אע"ג דקנסא אסור פי' לכפות החבית על האש מכ"מ אם האש גדול כל כך וחזק בפנים שידו סולדת בחוץ מותר וחשוב כמו הגעלה [שם] חביות של עכו"ם מותר לתת לתוכן שכר ושאר משקין אבל יין אסור לתת לתוכן אפי' לאחר שנותן בהם שאר משקין ואם נתן בהם ציר או מורייס ששורף היין האסור הכלוע אז מותר לתת אחרי כן יין של היתר, [שם בדף ל"ד] ההרצנים והזגין של עכו"ם מותרים לאחר שנים עשר חדש, [שם דף ע"ד] והגת של גוי שדרך בה אם אינה זפותה של עץ ושל אבן ינגב ואם זפותה צריך קילוף זפת ודין זה באבן כשדרך בה ובשל עץ אף בלא דרך בה ואם הגת של חרס דרש רבא [שם] נעוה ארתחו פי' הגת הרתיחו ברותחי' תרגומו של גת הוא נעוה ואם היה זפותה תנן [שם] של חרס אע"פ שקלף את הזפת הר"ז אסור אלא מיישנה או מערה או מחזירה לאור עד שיתרפה הזפת [שם] ואם הגת של ישראל ודרך בה תחילה ואח"כ נגע עכו"ם ביין שבגת או אפי' דרך בה אין צריך רק הדחה ואם זפותה צריכה קלוף זפת, [שם] גת ומחץ ומשפך משפט אחד להן כמו שמצינו דרבנן אסרי שם כשהן של חרס אף בניגוב ומשוי' אותם והוא הדין כלי המדה כגון המוריא וההין שמשפט אחד להם ובשל עץ ובשל אבן ינגבן ואם זפותין יקלוף הזפת, [כך משמע שם] וגת שיש בה נעורת של פשתן או בלאי בגדים בין נסר לנסר במו שרגילו' לדבקן יחד אפי' אינה זפותה אין די בניגוב, [עיין באשירי שם] גיגיות גדולות אם רגילות לדרוך בהן ודרך בהן עכו"ם תחילה יש להן דין גת להצריך ניגוב כי אין לומר כי בגת דווקא צריך ניגוב שנכנס בה היין בדוחק וכובד הקורה אין לומר בן שהרי בגיתות שלהן לא היו דורכין כי אם ברגל ולא היה בהן קורה כי אם בבית הבד כדאמרינן שם [בע"ז דף נ"ו] מהו לדרוך עם הנכרי בגת ומקשה והא קמנסך ברגל ואפי' הכי מצריך ניגוב והוא הדין בגיגיות גדולות, ודין ניגוב מים ואפר ארבע פעמים ואם יש בהם לחלוחית ומקדים האפר למים ואם הם יבשין צריך להקדים המים כדאיתא [בע"ז דף ע"ד] ולפי' רבינו שלמה מים נחשבין אחר ואפר אחד ואין צריך לכל היותר כי אם שני פעמים מים ואפר [שם] אותן גיגיות גדולות או גיתות שלא דרך בהן נוי מאשתקד צריכות ניגוב או שהיו שנים עשר חדש מסוף ימי הבציר דאשתקד עדהאידנא, גת או גיגית שדרך בהן עבדים היום וישראל דרך בהן אחר כך וגם המשיך בהן היין היה מתיר רבי יעקב מטעם דיין שלא נתנסך לע"ז בטל בששים או משום חמרא חדתא בעינבי דאמר רבא [שם בדף ס"ו] בתר שמא אזלינן והוה ליה מין בשאינו מינו ואפי' לאחר שנתן בה הגרגותני מותר מטעם סלק מינו במי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ורב אדא אמר [בע"ז דף צ"ו וע"ש בתו'] החזיר הגורגותני לגת אסורה ל"ל סלק את מינו במי שאינו או אית ליה כאביי דאמר [שם דף ס"ו] בתר טעמא אזלינן ומין במינו הוא ואם הגיגית שהיא אסורה מלאה ענבים דרוכין אם עדיין לא נמשך ממנה כלום טוב לפנותה בגיגית כשירה ולהמשיך היין שם ולא נצטרך לטעם רבינו יעקב [בתו' פרק בתרא דף ע"ג בד"ה יין] דאמר יין ביין בששים מסקינן בע"ז [דף ע"ד] לעניין יין נסך כלי הגת שדרך בהן הנכרי הדפין והעדשין והלולבין מדיחן העקלין של נצרין פי' בערוך [בערך נצר] שוטים כמו ונצר משרשיו יפרה ופי' [בע' טלפח] עדשים גלגל כעדשה של טיט ומכבידו על הדפין של ענבים אבל גת עצמה צריכה ניגוב כן פר"ת אבל לפי התוספתא [בע"ז] שגורס מנגבן יכול להיות בפרש"י שפי' עדשים גת עצמו, ושל בצבוץ פי' קנבוס מנגבן של שיפה ושל גמי מיישנן שנים עשר חדש רבי יוסי אומר הרוצה לטהרן מיד מגעילן ברותחין או חולטן במי זתים או מניחן תחת הצנור שמימיו מקלחין או במעיין שמימיו רודפין שתים עשרה שעות ואח"כ יותרו שק שמשמרין בו יין של צמר מנגבה של שער מדיחה של שש מיישנה י"ב חדש, ואם יש בו קשרים מתירן וכן הסלים והכפיפות שדורכין בהם אם היו תפורין בחבלים מנגבן ואם תפורין בפשתן מיישנם שנים עשר חדש ואם יש בהן קשרים מתירן כדמסיק בע"ז [דף ע"ה כל הסוגיא] כתב מורי כי ר"ת [בתי' דע"ז דף ל"ג בד"ה קינסיה] התיר כשפותח החבית משוליה ושופך לתוכה מכלי ראשון אפי' מגלגל אחר כך החבית כדי שיעברו המים בכולה ושמא יש להקל משום דתשמישו בצונן כדאמרי [שם דף ל"ד] גבי מאני דקוניא ומצינו למעלה [היינו שם דף ע"ה] חולטן במי זתים ובשאר איסורין צריכין הגעלה, [שם] סל וגרגותני אם היו של עכו"ם והם של שיפה ושל גמי מיישנן כמו עקלין או שמא אפי' הן של קנים נחמיר בהן כמו בשל שיפה ושל גמי ואם של ישראל הם ונגע בהן עכו"ם כשהיה בהן יין משקה טופח שמא סגי בהדחה כמו גת של ישראל שנגע בה עכו"ם אי שמא כיון שהוא חמור יותר מגת של עכו"ם שאין די לו בניגוב כשהוא של עכו"ם גם של ישראל אין די לו בהדחה, בלי חרס חדש צריך שיתן בהן מים בתחילה שלשה פעמים כדפי' רש"י גבי כוסות של חרס בע"ז [דף ל"ג] שפוסק שם פעם ראשון ושני אסור ושלישי מותר וה"ה שמועיל אם ישהא בהן המים זמן גדול עד שיהו המים בלועים בהן ואם לא עשה כן לא זה ולא זה אם נתן בהן עכו"ם יין אסורין וצריכי' עירוי מים שלשה ימים ורבינו יעקב פי' [בתו' שם] שלשם מדבר כשנתנו בכוסות של יין העכו"ם ופוסק התלמוד שדי לו בהדחה שלשה פעמים לאחר שיהיה בהן יין נסך, יש מקומות שהעכו"ם מחמיצין העיסה משמרי יין שמייבשין אותו בתנור תחילה ויש מתירין הפת כמו דורדיא דארמאי דשרי לבתר תריסר ירחי שתא ורבינו יעקב [בתו' שם כל הסוגיא] אסר דהיינו דווקא שמרים שנתמדו במים ונסחטו ואותן קרויין דורדיא אבל שמרים קרוי אותו שלא היה בהן מים מעולם ואותן אינן מועיל לייבש בתנור ולא שנים עשר חדש וכן ראיתי בתוספתא שמרי יין שיבשו אסורים בהנאה בירושלמי [דדמאי] קאמר שמרים של ע"ז לאחר שנתייבשו מותרין גיגית של ענבים דרוכים מותר להניח ליגע בהן עכו"ם אפי' לכתחילה דאמר רב הונא [בע"ז דף נ"ד] אינו נעשה יין נסך עד שימשך וזהו עד שיתן סל וגורגותני לשם ולקח ישראל מן היין שבסל מאותה שעה ואילך אם נגע עכו"ם ביין שבגיגית נאסר הבל ואם לא נגע רק בזגים ובחרצנים אין הכל נאסר אא"כ טופח כדי להטפיח עליהן שמחבר את הכל ואפי' לא לקח הישראל מן היין שבסל נקראת המשכה כיון שהיין צלול נכנס בתוך הסל ונבדל מן הזגין ומן החרצנין לדברי רבינו שלמה [שם] אפי' כלא נתינת סל אלא שפינה הענבי' אילך ואילך ויין צלול כנוס באמצע נקראת המשכה ושמא לדבריו זהו כשלא נשאר ענבי' עד שולי הגיגית במקום שהיין צלול כנוס שם, כתב מורי רבינו יהודה [בתו' שם] יש שהיו רוצים למצא חן בעיני הגוים והיו דורכי' עמם בגיגית קודם המשכה שמע רבינו יעקב והקפיד ורצה לנדותם כי אסרו לפי משנה אחרונה לדרוך עם העכו"ם בגת קודם המשכה אטו אחר המשכה ואע"פ שאינו גוזר שם [דף נ"ו] כשיד העכו"ם צרורה וקשורה ואינו יכול לנסך אטו שאינה צרורה ומתוך דברי רבי', משה [בפ"א דמאכלות אסורות] משמע שאותו תינוק בן ששה שהורה להתיר כשידו צרורה [שם בדף נ"ו] טעה כי בכל עניין שונה אין דורכין, [מספר התרומה סי' קס"ה] גיגית שהיא דרוכה ועדיין לא המשיכו ממנו ורוצה ישראל או עכו"ם ליקח ממנו בכיס לנסות אם הוא טוב אם לאו יקח יין וענבים יחד כדי שלא תחשב המשכה ותאסר כל הגיגית אם יגע בה עכו"ם אחר כך אמנם אפי' לקח בכוס יין צלול יכול להיות שאינו נחשב המשכה בשביל דבר מועט כזה וגם לא נתכוין להמשיך כי אם לנסות אבל אותו שבכוס חשוב יין ונאסר במגע עכו"ם ואם אחרי שנאסר אותו שבכוס החזירו לגיגית דרוכה הכל מותר ואפי' נמשך מן הגיגית מטעם סלק את מינו כמי שאינו וזגים וחרצנים שקרויין אינו מינו לרבא דאמר [בע"ז דף ס"ו] בתר שמא אזלינן רבין עליו ומבטלין אותו ואפי' לאביי דאמר [שם] חמרא חדתא בענבי בתר טעמא אזלינן והכל מין במינו הוא מ"מ מותר בששים לפירוש רבינו יעקב דמפרש [בתו' שם בד"ה יין דף ע"ג] דווקא יין שנתנסך לע"ז אסור במשהו דומי' דמים במים דתנן התם וכן כתוב בתשובת הגאונים כתב יד רבי' יוסף טוב עלם שמדבר ביין שנתנסך לע"ז, [בתו' פ' ר' ישמעאל כל הסו' בד"ה אמר רב הונא דף נ"ה] גיגיות מלאות ענבים דרוכין ובעוטין ושוהין בבית העכו"ם שבוע או יותר ויש הרבה מקומות שישראל קונים אחר כך יין שם ואין חוששין שמא המשיך העכו"ם ממנה ונאסר כל מה שנשאר שם וגם בירו' [שם] אמרי' דאם העלים אינו אסור ודוחק הוא לומר שבירושלמי מיירי בגיגית שאינה מלאה שלשם אם המשיך ממנה אין החסרון ניכר אבל אם הגיגית מלאה שאם המשיך ממנה קצת ניכר החסרון לשם אין לחוש שמא לאחר שהמשיך חזר ומלאה והמחמיר טוב הדבר לתת בגד על פי הגיגית ועושה חותם מיד שבצד הענבים ודרכן עכו"ם שנגע ביין ונתכוון ליגע וגם היה יודע שהוא יין אע"פ שלא נתכוון לנסך אסור בהנאה כי ההוא עכו"ם דשיכשך בידיה בדוילא להראות שהוא יין ואסור שמואל ורבי יוחנן בהנאה [שם] וגם ראייה מאגר דמים גוי שקדח במינק' והעלה שמציץ בפיו דרך קנה ואסרו בהנאה, אם נגע בידו ליין שלא נתכוין אפי' ליגע כגון שהלכה ידו על היין בלא ידיעתו אסור בשתיי' ומותר בהנאה כי ההוא דסליק לדיקלא בהדי דנחית נגע בחמרא שלא בכוונה ושרי רב לזבוני לעכו"ם ולא גרסי' התם נגע ברישא דלוליב' [שם דף נ"ו] ועוד יש ראיה להתיר בהנאה אפי' כי נגע בידו בלא כוונת מגע מהא דתניא [שם] מדדו ביד ימכר ואפי' לר' נתן דאמר אסור בהנאה זהו מפני שמתכוין ליגע ביין וגזר טרוד למדוד אטו מתכוין ליגע בלא טירדא, נגע עכ"ם בידו ביין וסבור שהוא משקה אחר כמו כן מותר בהנאה ואסור בשתייה כדתניא התם [שם בדף נ"א] עכו"ם שהושיט ידו לחבית של יין וכסבור שהוא של שמן זה היה מעשה ואמרו ימכר וכ"ש היכא דלא נתכוון ליגע שמותר בהנאה נגע גוי ביין בקנה או בדבר אחר שאינו ידו אם יודע שהוא יין ונתכוין ליגע אסור בהנאה אע"פ שלא נתכוין לנסך ואם טרוד בדבר אחר כגון למדוד וכיוצא בזה תנן [שם בדף ט'] מדדו בקנה ימכר ואין הלכה כר"ש דשרי בשתייה ואם לא נתכוין כלל ליגע ביין כמו כן אסור בשתייה דגרסי' [שם בדף נ"ז] ברישא דלוליבא שלא בכוונה ושרייה רב לזבוני לעכו"ם אבל לשתות אסור וכן מקשה שם [דף נ"ח] והא קא נגע בנטלא פי' שתחב הנטלא בתוך היין שבדוולא ואסור אע"פ שהיה סבור שהוא שכר ולגירסא זו צריך לחלק בין זה לזורק חבית לבור בהמתו [שם דף ס'] דשאני התם שאינו אוחזה בירו ואינו קל להזיז יין שבבור ולכך מותר ולפי' ר' יעקב [בתו' שם כל התו' דף נ"ו] והגאונים דלא גרסי' ברישא דלוליבא אלא בידו היה ולכך אסרו בשתייה אבל אם בדבר אחר נגע היה מותר אף בשתייה כיון שלא נתכוין כלל ליגע ליין כמו זרק חבית לבור בהמתו מותר אף בשתייה אע"ג דאזיל מיני' מיני' [עי' שם בפי' רש"י דף ס"א] ומה שמקשה שם והא קא נגע בנטלא לא גרסי' ברוב ספרים בנטלא ומי שגרסו כך הפי' והא קא נגע ביין כששואב בנטלא מתוך כובא והוה ליה מגעו שלא בכוונה שהוא סובר שהוא שכר ואסור אם שפך עכו"ם יין מכלי אל כלי אם היה סבור שהוא שכר או משקה אחר מותר אף בשתייה כעובדא דר' יוחנן בן ארזא [שם בדף נ"ח] דאתא עכו"ם ואוריק אורוקי ושרא אף בשתייה מפני שהיה סובר הגוי שהוא שכר והוא הדין אם נושא גוי יין בגיגי' מליאה יין במוט ובלכתו נפל מן היין לחוץ שלא בכוונתו מותר אף בשתייה אפי' מה שנפל וכן פי' רבי' שמואל בפ' בתרא [בתו' דף ע"ב] אם שפך גוי ויין מכלי אל כלי בכוונה וגם היה יודע שהוא יין מה שנפל לחוץ אסור אף בהנאה כעובדא דר' יוחנן כן ארזא דחד אסר אפי' בהנאה לפי שהעכו"ם היה יודע שהוא יין ומוקמינן לה באוריק אורוקי וכן אמר רב פפא [בפ' ר' ישמעאל דף ס'] גוי אדנא של יין וישראל אכובא ריקנית ושפך עכו"ם האדנא בתוך הכובא חמרא אסור אפי' בהנאה כדפרישי' אבל מה שנשא' בכלי' שלא עירה עדיין מותר אפי' בשתייה למ"ד [בפרק בתר' דף ע"ב] נצוק אינו חיבור ולמ"ד נצוק חיבור מותר אי מיקטף אקטופי כדאמר [שם] גבי מערה חבי' של יין כשר לבור של יין נסך קילוח שמחבית לבור אסור ומה שבחבית מותר באיקטף ולדברי האומ' דנצוק אינו חכור מוקי לה בגוי המערה דמה דלבראי גזור רבנן שיצא ע"י כחו ומה דלגואי לא גזור ומה שנפל לחוץ דאמרי' דאסור היינו דווקא כי עירה גוי לבדו אבל סייע לו ישראל לערות מותר הכל ישראל שבא לערות כלי גדול מלא יין אל כלי אחר אסור לומר לגוי לבא לסייעו כדאמר רב [שם] לשיפכאי לא לסייעי עכו"ם בהדייכו דילמא מישתליתו וסמכיתו עליה אמנם אם סייע עכו"ם עם ישראל כשר היין ואמר רב פפא [בע"ז דף ס'] גוי אכובא ריקנית וישראל אדנא וישראל מוריק היין מותר ואם העכו"ם מצדד הכובא אסור דילמא נגע כך פי' רבי' שלמה והרב ר' יצחק בר' מאיר פי' [בתו' שם] דאסור מפני שמצדד הכובא בשעה שהיין מקלח לתוכה הוה ליה כנוגע בקנה פסק רבי' שלמה במכשירין ובשם רבינו יעקב [והסו' בתו' שם] קבלנו דנצוק אינו חיבור שהרי רב נחמן ורב ששת ור' חייא לכאורה סוברין [שם] אינו חיבור ודוחין כל ראיות רב הונא שאומר חיבור וכן גבי גישתא [שם] אמר ליה רב פפא לרבא ש"מ נצוק חיבור אמר ליה לא וכו', ועוד דרבה בר רב הונא [שם בד' ע"ג] אשתי בקנישקנים הוא כלי מוקף קנים מתוכם וכשמוצצין אחד מן הקנים מתמלאין כל הקנים ויכולין כמה בני אדם לשתות ביחד זה בקנה זה וזה בקנה זה ומותר ישראל וגוי לשתות יחד כשקדם ופסק ישראל מלשתות אבל קדם גוי ופסק אסור שחוזר היין שנוגע בו העכו"ם ונתערב באחר דאי לאו דשמיע מאביו דהדר ביה לא היה חולק על ישיבתו של אביו ורבו, וכן משמע בפ' ר' ישמעאל [עבודה זרה דף נ"ו ובתו' שם] שמדקדק על דברי רב הונא ש"מ נצוק חיבור ואין אומר אין הכי נמי דרב הונא לטעמיה דאמר נצוק חיבור אלמא משמע דפשיטא ליה דהדר ביה, המשפיל קורה כבידה של גת על גבי תפוח של ענבים לא יניח לעכו"ם לגלגל לבדו דר"ה פסק כמאן דאסר [שם בדף ס' והסוגיא בתו' שם בדברי המתחיל הוה] אפי' בכח כחו ואע"ג דבמעצרתא שלנו יש שלש כחות אין חילוק בין שנים לשלשה [בפ' בתרא דף ס"ד] יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם ואם מבוקעות או שנטל העוקץ הרי הן כמבוקעות כדאמרי' בירושלמי [שם דף מ"ד ע"ד] ואסורות בנ"ט כרבא [שם דף ס"ו] והוא הדין בחטין שהן מבוקעות ומתיר רבא [שם] למכור לגוים החטין שנפל עליהן היין נסך, אסור להניח לעכו"ם לישא כלי מלא יין פן יגע ביין דאמר רב פפא [בפ' ר' ישמעאל דף ס'] כובא חסירא שריא מליא אסורה והני מילי כשנושא הדלי בין ידיו או על כתיפו אבל במוט או לישא הדלי דרך טבעתו מותר ולא גזרינן דילמא נגע ביין אבל נוד שפיו סתום או עקום אמר רב אשי [שם ובס"ת סי' קע"ט מבואר יותר] זיקא בין מליאה בין חסירה שרי דאין דרך ניסוך בכך וכן הלכה ולא כרב פפא דאסר מכאן התיר רבינו יעקב [בתו' שם] על ברזא שהיתה רפויה בחבית ועל סתימת המגופה שהיתה רפויה על פי חבית ובא עכו"ם והדקה בפנים וגם בפיטום גדול שלא היו השולי' מהודקי' ובא יהודי ושם נעורת של פשתן והיה תופש כנגד הנקב ומנע קצת היין מלצאת ולא כל כך ובא הנגר עכו"ם והעמידו בהדוק כנגד הסדק בסכין עד שסתם הפיטם כל זה התיר שאין זה דרך ניסוך בכך ויראה לי דהא דגרסינן בירושלמי דסנהדרין אמר רב יהודה אין מדקדקים ביין נסך שעל כיוצא בעניינים אלו אמר כן, עכו"ם שזרק צרור או שום דבר בתוך היין מרחוק ואפי' בכוונה מותר אפי' בשתייה דאמרינן בירושלמי [פ' רבי ישמעאל] תני שמואל בשם ר' אבהו אין זריקה אוסרת ביין נסך, ועכו"ם המטפח על פי החבית מרותחת כשהיין תוסס אסור בשתייה כמו ששנינו בפ' רבי ישמעאל (עבודה זרה דף ס'), [תו' שם ד"ה מהו דף נ"ט] גיגית שיש בה ענבים דרוכין והמשיכו ממנה אסור להניח שיביא העכו"ם ענבים בסלים ולשופכן בגיגית מפני שהאשכולות דבוקות זו בזו והוו כמו אזיל מיניה ומיניה שלא בחמתו דאסור [שם בדף ס"א] וצריך שיסייע לו הישראל לשפוך ואם שפך ולא סייע אסור אם לא זרק מרחוק, [שם בדף נ"ח] ואסור שישפוך עכו"ם מים לתוך כלי של יין משום לך לך אמרי' נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב חבית שהיין יוצא דרך סדקין מותר להניח לעכו"ם לתת בו חשוקין ולהדקה ולא דמי לחבית הנבקעה לאורכה ואתא גוי וחבקיה דאסור [שם בדף ס' והסו' בתו' שם בד"ה מעשה] אבל לתחוב נעורת או מטלית בסדקין שהיין יוצא בו אם הוא סביב השולי' מקום שמתחברים אל דופני החבית שם מותר לפי שאינו תוחב כנגד חלל החבית שראשי השולי' מפסיקין שתחובין בחריצין שבדופני החבית סביב סביב והוה לי טפי מקטפרס [בפרק בתרא דף ע"ב] ואפי' באמצע חבור השולים אם אין חלל בסדק אך הנסרים אין מחוברין ודבוקין בחוזק זה לזה כמו כן מותר לעכו"ם לתחוב שם מטלית או נעור' ובלבד שלא יתחבם ויכנסם עד חלל החבית, עכו"ם שתחב אצבע בתוך נקב חבית של יין שהיין יוצא דרך שם הכל אסור בהנאה או תחב שם ברזא לסתום כמו חבית של תרומה [בפ' שני דטבול יום ד' ע"ג ומביאה שם בפ' רבי ישמעאל (עבודה זרה דף ס')], שנקבה בין מפיה בין משוליה ונגע בה טבול יום דהכל טמאה וכן אם נענע הברזא שהיה כבר בתוך נקב של יין הכל אסור בהנאה ואם הניח ידו על הנקב שלא יזוב אבל לא נכנס בתוך החלל מעשה היה ואמר רב פפא [שם] לחד לישנא דעד ברזא חמרא אסור ופי' רבי' שלמה ורבי' משה [בפרק י"ב דמאכלות] דעד ברזא אסור חמרא בהנאה משם ולמטה מותר בשתייה ודבר נפלא הוא זה שיין ישכב זה על זה וחציו יהא אסור אף בהנאה וחציו יהא מותר אף בשתייה אלא נפרש דעד ברזא אסור בהנאה ומשם ולמטה מותר בהנאה אבל אסור בשתייה פסקו ר"ח ורש"י [כל הסו' בתו' שם בד"ה אמר] שאין הלכה כרב פפא שהרי העמיד' [שם] רב יימר כתנאי ודברי רב פפא כיחידאה אלא הכל אסור בהנאה וגם ר"י פסק שאין הלכה כרב פפא שהרי רבא חולק עליו בפ' אחרון גבי ההוא גברא דאסיק חמרא בגישתא ובת גישתא פי' ב' קני' חלולין וחתוכין בשיפוע ומדבקין ראשיהם מלמעלה ושני ראשין פוני' מלמטה כזה ומניחים א' מן הראשין בחבי' המלאה עד שמגיע לשולים וראש הקנה השניה נותן בפיו ומוצץ מעט עד שעולה היין ושומטו מפיו ומניח חבית ריקנית כנגד הקילוח והיין עולה כולו מחבית לחבית והניח העכו"ם ידו עליו ומנעו מלצאת ואסר רבא כל היין אע"פ שלא היתה הגישתא מגעת עד שולי החבית כך פי' ר"ת א"ל רב פפא ש"מ נצוק חיבור א"ל לא שאני הכא דכולי חמרא בתר גישתא גריר ומפרש שם רבי' יעקב שהגישת' לא היתה מגעת לשולי החבית ורבא אסר כל היין אפי' מה שתחת הגישתא כיון שכל היין מתנענע תחילה לצאת ובנחת ידו שם הרי נינוח הכל וחשוב כאלו נגע בכולן הרי שרבא חולק על רב פפא והלכה כמותו, פוסקים רבותי' שבצרפת הקדמונים שיין של עכו"ם בזמן הזה אסור בשתייה ומותר בהנאה שהרי פוסק רבינו יעקב כרב [בפר' רבי ישמעאל דף ל"ז וכל הסוגיא בתוספות שם בד"ה לאפוקי] שמחמי' בתינוק ומיקל בעבדים שאומר שם תינוק בן יומו עושה יין נסך ליאסר בשתייה ועבדי' שמלו וטבלו מותרין בנגיעת יין ישראל אע"פ שלא נשתקע שם ע"ז מפיהם ואין הלכה כשמואל שמיקל בתינוק בן יומו ומתיר מגעו בשתייה ומחמיר בעבדים שמלו וטבלו ואוסר מגען בשתייה עד שישתקע שם ע"ז מפיהם ופי' רבינו שמואל והריב"ן בשם רבינו שלמה כי כתוב בתשובת הגאונים שהעכו"ם בזמן הזה אין רגילין לנסך והרי הן בתינוק בן יומו ומותר בהנאה אמנם לדברי הה"ג ור"ח שפוסקין כשמואל מדקאמר רבי יהושע בן לוי כוותיה [שם] אם נשוה מגע עכו"ם לתינוק יהא מותר אף בשתייה אבל אין נראה לרבינו יעקב לפסוק אלא כרב והראיה שמביאין מרבי יהושע בן לוי שאומר על דברי שמואל בכמה נשתקע שם ע"ז מפיה' בשנים עשר חדש עיקר דבריו נאמר בהחולץ [דף מ"א] גבי לוקח עבדים מן העכו"ם שמגלגל עמו שנים עשר חדש והתלמוד הביא [בפ' רבי ישמעאל דלעיל] לפרש דברי שמואל בכמה הוי שקוע לפיכך אין ראיה משם לפי מה שאמר' יכול הישראל ליקח אותו מן העכו"ם בחובו ויין של ישראל שנגע בו עכו"ם מותר למוכרו והמחמיר שלא ליקח אותו מן העכו"ם בחובו מ"מ אם נגע עכו"ם ביינו של ישראל מכרו לאותו עכו"ם שנסכו מאי טעמא שקל מיניה מאי דאזקי' כדאמר רב אשי [שם בדף נ"ט] וכן נכון לעשות אם יכול, נכרי שקנח יין כשר מישראל ומחתימו הישראל חותם בתוך חותם כגון שמילא כל החבית חשוקים ועשה שולים כפילים משני צדדין ומוליכן העכו"ם למקום אחר למכור ופעמי' מתאכסן בעיר שכולה עכו"ם וגם הפתח נעול מותר בשתייה דברייתא [שם בדף ס"א] דמטהר יינו של נכרי בחצר אחרת אסור אע"פ שיש ביד ישראל מפתח וחותם היינו דווקא כשעשה העכו"ם את היין מכרמיו ודרכו ישראל אבל קנה מישראל יין עשוי כיון שטורח כל כך לא טרח ומזייף ועוד התיר רבינו יעקב [בתו' שם] אפי' יינו של עכו"ם מכרמיו שטהרו ישראל משום דברייתא לא אסרה אלא מפתח אחד או חותם אחר אבל חותם בתוך חותם מותר דבפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"א) חזינא דאיכא חילוק בין חותם אחד לחותם בתוך חותם, ואם העכו"ם המוליך חביות של יין נתאכסן בעיר שכולה עכו"ם והיה פתח פתוח לר"ה אז מותר אפי' בחותם אחד דמירת' מישראלים שעוברים שם לפעמים כעין שאומר [בפ' רבי ישמעאל דף ס"א] שם דמרתת מרוכלים ישראל שעוברין שם לפעמים, יין שהוא של ישראל ושולחו ביד עכו"ם בעיר אחרת ופעמים שלן בעיר שכולה עכו"ם מותר אפי' בחותם אחד כרבי אלעזר [בפ' אין מעמידין דף ל"א] יין משתמר בחותם אחד ורב פסק כוותיה וגם בפ' בתרא [דף נ"ט] אמרינן האידנא ק"ל כר' אלעזר דלא חייש לזיופא אבל מצא החותם נשבר או המפתח נסתר היין אסור ולא קשיא ממסכת טהרות פ"ח [דף נ"ח] דשרי בטהרות כ"ש ביין נסך דתנן חבית שהניחה מכוסה ומצא מגולה ר' מטמא וחכמים מטהרין שהגנבים נמלכו והלכו להם דהתם מיירי ביוצא ונכנס ומחמת כן נמלכו והלכו להם, וכשהחותם שלם צריך שיכיר חותמו לבסוף לאחר שהוא בא כמו שמחלק שם בפ' אין מעמידין [עבודה זרה דף ל"א וכל הסוגיא בתו' שם בד"ה דאסר] בין מכיר חותמו לאין מכיר או שמא די שישלח לישר' חבירו היאך החותם עשוי ובאיזה עניין וזה יודיע לעכו"ם תחילה שישלח לישראל חבירו עניין החותם ואז מירתת מלזייף תדע שיש לחלק בזה שהרי רב עצמו אומר בסוף פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ט)] חבי"ת אסור בחותם אחד פירוש סימן חתיכת דג שאין בה סימן ובשר או יין או תכלת המפ"ג פי' חלתית מורייס פת וגבינה מותרין בחותם אחר ולפי זה קשה דרב אדרב שהרי פוסק רב כרבי אליעזר דאמר [שם בדף ל"א] יין משתמר בחותם אחד אלא ההיא דחבי"ת מדברת באין חוזר ורואה לבסוף וכן פי' לנו מורי רבי יהודה אבל רבינו יעקב פי' דההיא דאין מעמידין מדברת בישראל חשוד שכך מדברת עניין ההלכה ההיא למעלה [שם דף ל"ט] וישראל חשוד אינו ירא כל כך כמו העכו"ם שסובר שיאמינוהו אבל בירושלמי [שם] משמע שבגוי מדבר, עוד אמר לנו מורי כי רבינו יצחק היה שותה מיין הבא בחביות שלנו ביד עכו"ם ושולים כפולים רק בביתו היה מחמיר על זה ופעם אחת לא היה לו יין ושלח לאלצור"א ושמע שלא היו נזהרים יפה מניגוב ואע"פ כן שתה ממנו כל ימות הקיץ מפני שלא היה בריא ואחר כך צוה להכשיר את החבית, [כל הסוגי' מו"ס בתו' פרק בתרא דף ס"ט בד"ה מאי ובתו' פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"א) בד"ה השולח] ונכון הדבר לסתום פי החבית בנעורת או בשום דבר ולתת עור על הסתימה קבוע במסמרות ולכתוב אותיות חציין על העור וחציין על דופני החבית שאם יגביה העכו"ם העור לא ידע ליישבו כבתחילה ועוד יתן חשוק אחד שקורין צירקו"לייה בלעז סביב השולים במקום שמתחברין אל דופני החבית ולקבעו במסמרות מפני הנעורת התחובה שם סביב שלא יוציאם העכו"ם להוציא היין דרך שם ולתוחבה אחר כך אל מקומו הראשון, וכל הברזות לחותכן ולקבוע עליהן עור במסמרות או לקבוע עליהן נסרים במסמרות לכסות כל השולים והברזות וצריך שישלח הישראל כתבו מזה וגם יודיע לעכו"ם היאך חתמו ובאיזה עניין, יש מחמירין לאסור אפי' על ידי חותם על המגופה ועל הברזות ואפי' בהכרת חותם פן ינעוץ העכו"ם מסמר או חודו של סכין בין הנסרים ויוציא מעט יין, [בפר' בתרא דף ס"ט] והתלמוד שמתיר זהו בחביותיהן שהיו של חרס שאין לחוש לכך ואין להחמיר כל כך לחוש לזה, ויש מקילין להתיר בחותם אחר בלא הכרת חותם וגם אין שולחין לחביריהן היאך עשוי וכשהמעשה בא בדיעבד אין לנו ראיה ברורה לאסור, שולח אדם חביותיו ריקניו' כדי לתקנן בבית העכו"ם ושוהין שם יום או יומים ואין צריכין חותם שבכלים גדולים כאלה אין רגילות שישתמש בהן עכו"ם לשעה, והא דאמרינן בסוף ע"ז [דף ע"ד] רבא כי הוה משדר חביותיו להרפניא סחיף להו אפומייהו והתי' להו אברזונייהי קסבר כל דבר שמכניסו לקיום אפי' שעה אחת גזרו ביה רבנן פי' סחיף להו כו' נותנם בדיסקיא פיה למטה וחותם פי השק כלפי שוליהם משום חותם בתוך חותם [בפירוש רש"י פ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"א) מבואר יותר] זהו להם דווקא מפני שהיו חביותיהם של חרס קטנות, [בע"ז דף ס"א] יינו של ישראל שהניחו ברשות עכו"ם ופתח פתוח לר"ה והישראל הלך לחוץ מותר אם לא הודיעו היכן הלך אבל אם הודיעו שהפליג ובתוך כך יוכל העכו"ם ליגע ביין אסור אבל אם ישראל אחר דר בעיר מותר דמירתת מיניה, ובמקום שאסור פי' רבינו שמואל [בתו' פרק בתרא דלעיל] זהו דווקא במקום שיוכל להביא מים תחת חסרון היין שהוציא או להחליף טוב ברע אבל כדי ליגע בחנם לא חיישינן ושמא הני מילי בחבית אבל בגיגית או כוס של יין נראה דאסור בלא שתיית שיעור למלאות החסרון שכן דרך ליגע ליין שלפניו דרך מתעסק אבל אם יש מגיפה על החבית מקרקע יבשה או נסר או עור קבוע במסמרות מותר ולא חיישינן לסתימה פי' לנקוב המגופה ולסותמה דהא הלכה כרשב"ג [בפ' בת' דף ס"ט] דלא חייש להכי וגם לא חיישינן להסיר כל המגופה ולעשות אחרת כמוה דהא הלכה כר' אלעזר [שם] דלא חייש לזיופא ושני הפסקי' צריכי [מבואר שם בתו' בד"ה והאידנא ובס"ת סימן קפ"ב] אבל נעורת או מטלית תחוב בפי חבית אפי' תחוב בדוחק אין זה חותם דגוי לא מירתת להסירו ולהחזירו ואסור לשלוח חביות מעיר לעיר בעניין זה, [בס"פ רבי ישמעאל דף ס"א ועי' שם בתו' ובפי' רש"י דף ע'] יינו של ישראל שהוא ברשות ישראל בלא שום חותם והפתח נעול והלך לו הישראל לחוץ ובשובו מצא שם גוי אם אינו נתפש כגנב היין אסור פי' שיכול לומר בשביל כן נכנסתי במרתף לבקש תרנגולת או טענה אחר' ואם אין לו שום טענה שיוכל לומר מדוע הלך לשם היין מותר [שם] ואם יש שם חלון או סדק בכותל או חוץ לכותל יש מקום גבוה שיוכל לראות שם היין כפתח פתוח דמי ומותר כדפסק שם רבא בפרק בתרא דע"ז [דף ע'] בהלכות אלו בגיטין בפ' הניזקין (גיטין דף נ"ד) ובקידושין [דף ס"ה] גבי אמ' לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלא שותק נאמ' ואמרי' עליה בפ' האשה רבה (יבמות דף פ"ז) ממאי משום דעד אחד מהימן דילמא משום דשתיקה כהודאה דמיא אבל אם אמר איני יודע אינו נאמן כיון שאינו בידו על זה אומר רבינו יעקב שכשאדם אומר לחבירו שנתנסך יינו צרי' ליזהר שלא ישתוק או יכחישנו או יאמר אינו יודע אמנם אם ידענו בו ששתק מחמת שאינו יודע אין שתיקתו הודאה וכן בכל דיני שבעולם לא תחשב שתיקתו הודאה בכיוצא בזה והא לך לשון מורי רבינו יהודה שכתב בפ' הניזקין פסק רבינו יעקב [והוא בתו' שם בד"ה אמר דף נ"ד] שאם עשה אדם יין לחבירו ומצאו ולא אמר לו דבר ואחר כך אמר לו יינך נתנסך אינו נאמן אבל אם בפעם ראשונה אמר כן נאמן אפי' מכחישו כיון שהיה בידו כרבא [שם ועי' גם בתו' פ' האומר דלעיל] ואם לא היה בידו ואמר לבעל היין שנתנסך אינו נאמן אם הכחישו או אם אמר לו איני יודע אבל אם שתק נאמן וסעד מצא לדבריו בתשובת רבינו משולם בר' קלונימוס כאשר כתב בספר הישר ואומר הרב רבינו אלחנן על זה שלא תחשוב שתיקתו כהודאה אלא בדבר שרגלים לדבר שהיה לו לידע עכ"ל סיפר לנו מורי רבינו יהודה שמעשה היה והלכו היהודים מישוב אחד למניין ביום הכפורים והניחה יהודית אחת מפתח המרתף כיד שכינתה גויה או ביד שפחתה אין זכור אני איזו והתיר רבינו יעקב את היין מפני שאומרה הגויה דיהודאי לא מנטרי שבתא כדאיתא בפ' בתרא דע"ז [דף ע'] אמרינן בירושלמי [שם] מעשה שהפליגו קרנות של בית רבי הטעונות יין ארבעה מילין בין טבריא לציפורי והתירו את היין מפני שיש בדרך כוכין ואטדים וסוברין שהן בני אדם ויראין ליגע ביין, בפרשת כלי מדין אמרה תורה שבכל כלי מתכות כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים המקרא הזה אינו מדבר בטהרתן מידי טומאה שאין לך טומאה שעולה על ידי האש אלא על ידי טבילה בנהר או במי מקוה ומשמעות המקרא שמדבר בכלי סעודה שכל דבר שתשמישו באש כגון השפודין והאסכלאות תעבירו באש ומפרש במסכת ע"ז [דף ע"ו] בסופה מלבנן באש עד שתסיר קליפתן ואח"כ אמר הכתוב וטהר [שם בדף ע"ה] כל' הוסיף להם טהרה אחרת והוא להטבילן במים אחר הליבון ובכמה מים פי' הכתוב אך במי נדה יתחטא כלו' במים שהנדה טובלת בהן [שם] והם ארבעים סאה וכל אשר לא יבא באש כלו' שאין עיקר תשמישו על ידי האש לבדו אלא על ידי המין [בברייתא שם] כגון הקדירות והיורות תעבירו במים כלומר מגעילן במים רותחין ואח"כ מטבילן כמו שפיר' הכתוב לענין הליבון וכן פי' רבינו שמואל דדווקא מנעילן תחילה ואח"כ מטבילן לשון הברייתא אבל הטביל ואח"כ הגעיל הוי כטובל ושרץ בידו ואין נראה לרבינו יצחק [וכן הו' בתו' שם בד"ה מגעילין] שהרי אפי' כלים חדשים צריכין טבילה ואם כן אין הטבילה בשביל הטומאה, אמר רב נחמן [שם] אפי' כלים חדשים צריכין טבילה דהא ישנים ולבנן כחדשים דמו ואפי' הכי בעי טבילה וכתב מורי דספרי תניא המטביל סכין צריך להעביר חלודה וטעמא אמר רבינו יצחק משום חציצה ובמקפיד עליה אמר רב חייא בריה דרב הונא [שם] לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא בלבד שהקדרה שבשל בה העכו"ם היום בשר נבלה צריך הגעלה עם הטבילה אבל שאינה בת יומא אינה צריכה הגעלה שכבר נפגם טעם השומן שבקדירה ונ"ט לפגם מותר ואינה צריכה אלא טבילה בלבד כמו הלוקח כלי מתכות חדשים שמטבילן ומותרין ואמר רב אשי [שם] שכלי זכוכית הואיל וכשנשתברו יש להם תקנה הם ככלי מתכות וצריכין טבילה, [שם] וכן במסקנא שכלי חרס השועין באבר צריכין טבילה, [שם] כלי מתכות של סעודה אמורים בפרשה אבל כלי עץ כלי אבנים אין טעונין טבילה אא"כ נשתמשו בהן עכו"ם בצונן מדיחן ואם בחמין מגעילן וכלי חרס שנשתמש בו עכו"ם בחמין אין להם תקנה שהרי התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם שנ' וכל כלי חרס אשר תבושל בו ישבר אמר רבה בר אבוה [שם] לא שנו שכלי מתכות צריכין טבילה אלא בלקוחין וכמעשה מדין אבל שאולין אין צריכין טבילה ושאלו בני הישיבה [שם] מה נא' בממושכנים והשיב מר בר רב אשי כי מעשה היה ומשכן עכו"ם כוס של כסף לרב אשי אבי והלך אבי והטבילו ושתה בו אבל איני יודע אם הטבילו מפני שסובר ממושכנין כלקוחין או מפני שראה שאין בדעת העכו"ם לפדותו עוד והרי לא נפשטה שאלה זו ופסק רבינו משה [בפי"ז דמאכלות] להקל ומקצת רבותי' שבצרפת כמו כן [בתו' שם] ויש מטבילין אותן בלא ברכה, אע"פ שלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא אסרו חכמים קדירה שאינה בת יומה אטו בת יומא בד"א לכתחילה אבל בדיעבד התבשיל שנתבשל בה מותר מפני שנ"ט לפגם, יש דברים אחרים שאסרו אותן חכמים ואע"פ שאין לאיסורן עיקר מה"ת גזרו עליהן כדי להתרחק מן העכו"ם שלא יתערבו בהן ישראל ויבאו לידי חתנות ואלו הן אסרו לשתות עמהן בבתיהם אפי' שכר של תמרים ושל שעורין כאשר בארנו למעלה ואומר שם רב פפא [בפ' אין מעמידין דף ל"א] כשהיה רוצה לשתות משכר העכו"ם היה מצוה להביאו לפתח החנות שלא יראה בשותה עם העכו"ם ותניא בתוספתא דת"כ [מביאה בע"ז דף מ'] יין תפוח מן האוצר מותר היה נמכר בשוק אסור מפני שמזויף פי' מערבין בו יין הנראה דווקא במקום שהיין יותר בזול מיין תפוחים אז צריך שיראה ישראל כשמושכין אותו מן החבית ואומר רבינו משה [בפ"יז דלעיל] כי על יין תפוחים לא גזרו כי דבר שאינו מצוי הוא, [במשנה דע"ז דף ל"ה] וגזרו על פתן ועל בשוליהם ואע"פ שגזרו על פתן אמרי' בירושלמי [דע"ז ובשבת] פת טעמו עליו והתירוהו מפני חיי נפש כגון שהתענה שלשה ימים [בפסחים דף כ"ה ע"ד] עוד אומר בירושלמי גבי חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה משמע אבל באכילה אסורה הדא דאת אמרת במקום שנהגו שלא לאכול פת של עכו"ם אבל במקום שנהגו לאכול פת של עכו"ם אף באכילה מותר ואותה שהבאתי למעלה שבמקום שהתענה שלשה ימים התירוה זה במקום שנהגו שלא לאכול ואפי' במקום שנהגו איסור אמרינן בע"ז [דף ל"ח] שאם הדליק העכו"ם את התנור ואפה בו ישראל או שהדליק ישראל ואפה בו עכו"ם או שהדליק עכו"ם ואפה עכו"ם ובא ישראל ובער את האש מעט הואיל ונשתתף במלאכ' הפת הר"ז מותרת [בתו' שם] ואפי' לא זרק אלא עץ אחד לתוך התנור התיר כל הפת שבו כדאיתא בדברים שבין בני בבל לבני א"י שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסור ובירושלמי דע"ז גרסינן [בפרק אין מעמידין] רבינו יהודא הנשיא התיר חלוט של עכו"ם מפני שמחוסר מעשה האור ועוד כתב מורי שרבינו יצחק [בתו' שם דף ל"ה בד"ה מכלל] היה מיקל להתיר שיאכל הנזהר מפת של עכו"ם עם שאינו נזהר בקערה אחת ואין לחוש על טעם פת של עכו"ם כמו שלא גזרו על התערובת של דמאי גרסינן בע"ז [דף ל"ח] אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עכו"ם לפיכך הדבש שבשלוהו עכו"ם מותר שאומר סתם התלמוד [שם דף ל"ט] דבש למאי ניחוש לה אי משום בישולי עכו"ם נאכל כמו' שהוא חיי ואמשום גיעולי עכו"ם נ"ט לפגם הוא שמותר ולשון אחר אומר, [בדף ל"ח] אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב כל שאינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בישולי עכו"ם ואומר רבינו יעקב [בתו' שם בד"ה איכא] שזה הלשון בא להקל כמו שאומר אחר כך איכא בנייהו דגים קטנים שאע"פ שאין נאכלים כמות שהן חיין הואיל ואינן עולין על שלחן מלכים אין בהן משום בישולי עכו"ם אבל לא בא להחמיר ולומר שאפי' בדבר שנאכל כמו' שהוא חי כמו הדבש יש בו משום בישולי עכו"ם הואיל ועולה על שלחן של מלכים שאם כן היה התלמוד אומר איכא בנייהו דבש וגבינה אלא ודאי לשון אחרון מודה לקולות של לשון ראשון אבל לשון ראשון אינו מודה לקולות של לשון אחרון הילכך הלכה כקולות של ראשון שהכל מודין בהם וגם סתם התלמוד אומר כן בעניין הדבש כאשר ביארנו והלכה כלשון אחרון שהרי רבי יוחנן תופסו עיקר וסובר כן ביבמות [דף מ"ו] ובע"ז [דף נ"ט] לפיכך לא תמצא דבר שיאסר משום בישולי עכו"ם אא"כ אינו נאכל כמות שהוא חי וגם שיהא עולה על שולחן של מלכים כגון בשר דגים גדולים ובצים כן פסקו רבי' יעקב ורבינו משה [בפר' י"ז דמאכלות] שהרי עיקר הגזירה משום חתנות שמא יזמיננו העכו"ם בסעודה ודבר שאינו עולה על שולחן של מלכים לאכול בו את הפת אין אדם מזמן חבירו עליו ביצה שצלאה עכו"ם פסקינן הלכה בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ה) כר' יוחנן דאסר, גרסינן בביצה [דף ט"ו] אמר רב דגים קטנים שמלחן ישראל או עכו"ם הרי הם כמי שנתבשלו מקצת בישול ונאכלין כמות שהן חיין ואם צלאן עכו"ם אחר כך מותרין דאיתמר בע"ז [דף ל"ח] דג מליח חזקיה ובר קפרא שרו ור' יוחנן אסר ופסק רב אלפס בשם גאון דהלכה כחזקיה ובר קפרא דאינהו רבים לגבי רבי יוחנן, כל שבשלו ישראל מעט בין בתחילה בין בסוף מותר לכך אומר בע"ז [שם] הניח העכו"ם בשר או קדירה על גבי האש והפך הישראל בבשר והגיס בקדירה או שהניח ישראל וגמר העכו"ם הר"ז מותר משמע אפי' בשלו העכו"ם הרבה יותר ממאכל בן דרוסאי הואיל וגמרו ישראל מותר וכן קבלתי מרבי' יהודה, [בתו' שם דף ל"א בד"ה ותרווייהו] עוד קבלנו ממנו דשכר אין בו משום בישולי עכו"ם כמו שהתבואה בטילה במים לעניין ברכה, [שם דף ל"ה] שמן של עכו"ם רב אמר דניאל גזר עליו ושמואל אמר זליפתן של כלים אוסרתן והמסקנא בע"ז [דף ל"ו] דר' יהודה הנשיא ובית דינו נמנו עליו והתירוהו משום שסובר נ"ט לפגם מותר לפי זה משנתינו [שם דף ל"ה שאוסרה השמן סובר' שנ"ט לפגם אסור וקשה היאך יתכן לומר כן והלא שנינו שם [בדף ל"ט] משנה שלמה שמתרת הדבש ומפרש בגמ' [שם] שאין לחוש לגיעולי עכו"ם מפני שנ"ט לפגם מותר וצריך לחלק דודאי בעניין הדבש הכל מודים בו מפני שאפי' היה בן יומו שמנונית בדבש פוגם מעיקרו אבל שמנונית בשמן שאם היה בן יומו היה משביחו יש לנו לאסור לפיכך היה צריך לומר שמח שחשבו בעניין השמן נ"ט לפגם [בתו' שם דף ל"ה מפרש טעמא בד"ה אי] מפני שסתם כלים של עכו"ם אינן בני יומן וגם מטעם זה מתיר שם [בדף ל"ה] חמין של עכו"ם שחממו עכו"ם בין ביורה קטנה בין ביורה גדולה עוד בע"ז [במשנה דף נ"ה והטעם בגמ' דף ל"ט] אומר קורט של חלתית של גוים אסור באכילה מפני שמחתכין אותן בסכין שלהן ואע"ג דנ"ט לפגם מותר אגב חריפות החלתית ממתקו אותו שמנונית שבסכין והרי הוא נ"ט לשבח, אמרינן ביבמות [דף קי"ד] קטן אוכל נבילות וטריפות אין ב"ד מצווין להפרישו אלא שלא יאכילנו בידים אפי' דברים שאיסורן מד"ס וכן קטן שבא לכבות הדליקה אין ב"ד מצווין להפרישו ומה ששנינו בשבת [דף קכ"א] קטן שבא לכבות הדליקה אין שומעים לו מפני ששביתתו עליך הרי מעמידו ר' יוחנן ביבמות [דף קי"ד] בקטן שהוא בן דעת קצת ועושה לדעת אביו, ואעפ"כ מצוה להרגילו בקדושה ובטהרה שנ' חנוך לנער על פי דרכו, אמרינן בסנהדרין [דף ט"ז] מי ששותה מים בכלים המאוסים כגון בכלי זכוכית של מקיזי דם וכיוצא בהן עובר משום בל תשקצו את נפשותיכם ומטעם זה יש ליזהר מכל מאכלות ומכל משקין שחי בכלים מאוסין או שנתערב בהן דבר מיאוס וכן אומר שם שהמשהא נקביו עובר משום בל תשקצו מלבד חולאין קשים שמביא על עצמו ומתחייב בנפשו וכן לא יאכל בידים מזוהמות וצריך ליזהר בכל הדברים האלה ולהתנהג בקדושה ובטהרה כמו שנ' והתקדשתם והיתם קדושים.
כתוב (א) בפ' כי תשא השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו וכשם שהזהירה תורה שלא לאכול מזבח ע"ז בכלל איסור זה שלא לשתות מיין שנתנסך לע"ז שזהו עיקר שמחתם בזבח ע"ז והכתוב משוה אותם בעונש שנ' אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מאחר שאיסור זה משום ע"ז איסורו בכל שהו ואסור בהנאה שנ' ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה דגמרינן שם שם מעגלה ערופה כדאיתא בע"ז [דף כ"ט כל הסוגיא] אף זבח ע"ז אסור בהנאה והיין בכלל כאשר ביארנו יין העכו"ם שאין אנו יודעין אם נתנסך אם לא נתנסך הוא הנקרא סתם יינם והרי הוא אסור בשתייה ובהנאה מד"ס [בע"ז דף ל"א ול"ו] והשותה מסתם יינם רביעית מכין אותו מ"מ וכל יין שיגע בו העכו"ם הר"ז אסור שמא נסך אותו שמחשבת העכו"ם לע"ז [כך משמע בע"ז דף נ"ח] ויינו של ישראל שנגע בו העכו"ם דינו כסתם יינם שהוא אסור בהנא' ויינן של ישמעאלי' ומגען שאומרים עליהן שאין מנסכין אסור בשתייה שגזרו על יינן משום בנותיהן כדאיתא בשבת [דף י"ו] ובמסכת ע"ז [דף ל"ו] צא ולמד מה אירע בתקלת פעור ע"י היין ובדניאל כתיב וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתם ובני דורו שלא שמו לבן על זאת ושתו מיין העכו"ם כולם נתערבו בעמי הארץ ולקחו להם נשים אשדודיות ועמוניות חתיות ויד השרים והסגנים היתה במעל זה ראשונה כך דרשתי בספרד, [שם דף כ"ט] אין מתנסך לע"ז אלא יין שראוי להקריבו על גבי המזבח לפיכך לא גזרו במגעו של יין מבושל [שם דף ל'] מדשתי ליה שמואל ואבלט שהיה עכו"ם ויש לו גבול לאחר שהרתיח על האור קרוי מבושל, [שם דף כ"ט ובתו' שם הסוגי' בד"ה אי] חומץ אע"פ שהתלמוד מתיר ליגע בו עכו"ם מ"מ לדידן אסור דאין אנו בקיאים בשיעור חזוקו מתי קרוי חומץ ומתי קרוי יין ואמר רב יוסף חומץ שכר של עכו"ם אסור מפני שמערבים בהן שמרי יין [בדף ל"ב] אמר רבא ומאוצר מותר שאם ערבו בה היה מסריח [בתו' דף כ"ט כל הסוגיא בדבור דלעיל] וכן בוסר אסור לומר לעכו"ם לסוחטו וליגע בו אחר שנסחט דאין אנו בקיאי' בשיעורו מתי קרוי בוסר ומתי קרוי ענבים, ויש שהיו רוצים לסמוך להיתר מדתנן במסכת שביעית [פ' ד' דף ל"ח] הבוסר משהביא מים אוכל בו פתו בשדה כו' הרי שנקרא לחלוחית שבבוסר מים מ"מ אומר רבינו יעקב אין אנו בקיאים מתי קרוי מים ומתי קרוי יין ופעם אחת היו כל היינות של שנה אחת בוסר ולא נתבשלו יפה וכי תאמר שלא נהג יין נסך באותה שנה, ועוד ללשון שני שפירש רש"י בפ' כל הגט (גיטין דף ל"א) משעת כניס' המים לבוסר בכל עניין אסור, יין שנתנו בתבשיל או עם משקי' אחרים ונגע בו גוי קודם שהרתיח על האור מותר וראייה מדתניא [בע"ז דף ל'] ומייתי לה בחולין [דף ו'] אלונתית כברייתא מותרת פי' כברייתא שלקחה עכו"ם מישראל עשוייה מיינו של ישראל ואיזו היא אלונתית יין ישן ומים צלולין ואפרסמון שהיוצאין מן המרחץ רגילין לשתותו כדי לצנן ותניא נמי רישא בתוספתא [שם] אלונתית של עכו"ם אסורה מפני שתחילות יין פירוש שתחילתו יין של עכו"ם משמע הא תחילות יין של ישראל אינו נאסר במגע עכו"ם, שכר של עכו"ם אסור לשתותן בבית העכו"ם משום גזרת חתנות דהא רב פפא [דף ל"א] אפקא ליה אבבא דחנותא ואם נתאכסן בבית העכו"ם מותר אבל דבש ושאר משקין מותרין אפי' בבית הגוי ומי תותים וכל משקין שיקרים יותר מיין אוסרין לשתות אם לא ראוהו ישראל כשמשכו עכו"ם מן החבית שמא עירב בו יין להגדיל המדה אבל בחבית אין לחוש שמא ערבו בו יין שהרי היה מתקלקל ואם היין יותר יקר מן המשקה אין לחוש שערבו יין להרשיע כדמוכח שם [דף ל"ד] גבי קיסתא דמוריסא כלומ' קיסת' דחמרא בארב' לומא, מתוך ההלכות שבפ' אין מעמידין [עבודה זרה דף ל"ב ול"ג] למדנו דין נודות העכו"ם וקנקניהם שאם הם חדשים זפותים אסורין פיר' רבינו משה [בפ' י"א דמאכלות אסורות] שהתירה בהדחה בלבד ואם הן ישנים זפותים מיישנן שנים עשר חדש או יחזירם לאור עד שיתרפה זפת שעליהן או יתן לתוכה מים שלשה ימים ומערה ומחליף מים אחרים כל מעת לעת וישנים שאינם זפותים כמו כן מיישנן או מערן שאין לחשב אין מכניסו לקיום אלא כגון כוסו' או משפך וכיוצא בהן כתוב בספר התרומה [סימן קס"א] שנודות וקנקנים של ישראל הזפותין ויש בהן יין ומשקה טופח עליהם ונגע בהם עכו"ם צריכין לכתחילה עירוי או הגעלה ולא סגי בהדחה שפעמים שנשר הזפת ממקומו ויש בהן מקומות מליאות יין [ע"ז דף ע"ד] כמו מעצרתא דבי רב דפלי פלויי ומלי חמרא תותיה ואמר לא סגי בניגוב אמנם אף בדיעבד קשה בעיני להתיר שהרי אומ' שם [בב"ק אין מעמידין דף ל"ג] ל"ש נודות ול"ש קנקנים ול"ש דידן ול"ש דידהו במסקנא מיישנן או מערן או יחזירם לאור ער שיתרפה הזפת שעליהן ומורי רבינו יהודא פירש בשם ר"ת [בתו' שם כל הסוגיא מוע"ס בד"ה כך היא גירסת הספרים] שנראה לו גירסת התוספ' שמחלק בין נודות לקנקנים וזו היא הגירסא בקוצר ופירושו נודות העכו"ם גרודין מותרים חדשים זפותין אסורין פי' גרודין שאין בהם זפת מותרין אפי' ישנים דכיון דאין מכניסין לקיום משכשכה במים ומותרין ואפי' היה בהן זפת אלא שנקלף דיין בשכשו' סגי כדמוכ' [בע"ז דף ע"ד] גבי הא דמקשה מההוא דאע"פ שקלף את הזפת אסורה לההיא דגת ומחץ שאינן זפותין, חדשים זפותין אסורין פי' חדשים שדומה לחדשים שלא היה בהן יין מעולם אע"פ כן אסורין שמאחר שהן זפותין אין ניכר בהן כל כך ואע"פ שאין מכניסן לקיום צריכין עירוי מפני שזפת בולע אפי' בפעם אחת ולא משום יין הנתון בשעת זפיתה דהא איכא למ"ד [בע"ז דף נ"ג] דהוי כזורק מים לטיט [שם] תניא אחר כך קנקנים של עכו"ם חדשים מותרין ישנים זפותין אסורין פי' חדשים מותרין דודאי לא היה שם יין מעולם שמאחר שאינן זפותים היה ניכר מיד וישנים או זפותין אסורין פי' אפי' פעם אחת נקראין ישנים או זפותין אפי' נראין חדשים אסורין מפני שאין ניכר כל כך אם שמו בהן יין לפי שיטה זו סובר שנודות אין מכניסין לקיום אבל קנקנים מכניסין לקיום אמנם אמרינן בירושלמי [שם] קנקני העכו"ם חדשים מותרין אע"פ שהן זפותין וישנים אסורין אע"פ שאינן זפותין ור"ת [בתו' דלעיל] התיר לסוף ימיו בוט"ש וקאנ"ש שלנו אע"פ שזפותים וחושבן אין מכניסן לקיום ואמר כי מנהג קדמון הוא להתירם בשכשוך לפי שיש בהן תרתי לטיבותא חדא שהן של עץ ואין נבלע בהן היין כל כך ע"י זפיתה ועוד שאין תדירות כל כך כיין ולא דמי לכלי הגת שהן של עץ הזפותין שאסורין שהן תדירות מאד מיין [שם בדף ל"ג] חביות של גוים אע"ג דקנסא אסור פי' לכפות החבית על האש מכ"מ אם האש גדול כל כך וחזק בפנים שידו סולדת בחוץ מותר וחשוב כמו הגעלה [שם] חביות של עכו"ם מותר לתת לתוכן שכר ושאר משקין אבל יין אסור לתת לתוכן אפי' לאחר שנותן בהם שאר משקין ואם נתן בהם ציר או מורייס ששורף היין האסור הכלוע אז מותר לתת אחרי כן יין של היתר, [שם בדף ל"ד] ההרצנים והזגין של עכו"ם מותרים לאחר שנים עשר חדש, [שם דף ע"ד] והגת של גוי שדרך בה אם אינה זפותה של עץ ושל אבן ינגב ואם זפותה צריך קילוף זפת ודין זה באבן כשדרך בה ובשל עץ אף בלא דרך בה ואם הגת של חרס דרש רבא [שם] נעוה ארתחו פי' הגת הרתיחו ברותחי' תרגומו של גת הוא נעוה ואם היה זפותה תנן [שם] של חרס אע"פ שקלף את הזפת הר"ז אסור אלא מיישנה או מערה או מחזירה לאור עד שיתרפה הזפת [שם] ואם הגת של ישראל ודרך בה תחילה ואח"כ נגע עכו"ם ביין שבגת או אפי' דרך בה אין צריך רק הדחה ואם זפותה צריכה קלוף זפת, [שם] גת ומחץ ומשפך משפט אחד להן כמו שמצינו דרבנן אסרי שם כשהן של חרס אף בניגוב ומשוי' אותם והוא הדין כלי המדה כגון המוריא וההין שמשפט אחד להם ובשל עץ ובשל אבן ינגבן ואם זפותין יקלוף הזפת, [כך משמע שם] וגת שיש בה נעורת של פשתן או בלאי בגדים בין נסר לנסר במו שרגילו' לדבקן יחד אפי' אינה זפותה אין די בניגוב, [עיין באשירי שם] גיגיות גדולות אם רגילות לדרוך בהן ודרך בהן עכו"ם תחילה יש להן דין גת להצריך ניגוב כי אין לומר כי בגת דווקא צריך ניגוב שנכנס בה היין בדוחק וכובד הקורה אין לומר בן שהרי בגיתות שלהן לא היו דורכין כי אם ברגל ולא היה בהן קורה כי אם בבית הבד כדאמרינן שם [בע"ז דף נ"ו] מהו לדרוך עם הנכרי בגת ומקשה והא קמנסך ברגל ואפי' הכי מצריך ניגוב והוא הדין בגיגיות גדולות, ודין ניגוב מים ואפר ארבע פעמים ואם יש בהם לחלוחית ומקדים האפר למים ואם הם יבשין צריך להקדים המים כדאיתא [בע"ז דף ע"ד] ולפי' רבינו שלמה מים נחשבין אחר ואפר אחד ואין צריך לכל היותר כי אם שני פעמים מים ואפר [שם] אותן גיגיות גדולות או גיתות שלא דרך בהן נוי מאשתקד צריכות ניגוב או שהיו שנים עשר חדש מסוף ימי הבציר דאשתקד עדהאידנא, גת או גיגית שדרך בהן עבדים היום וישראל דרך בהן אחר כך וגם המשיך בהן היין היה מתיר רבי יעקב מטעם דיין שלא נתנסך לע"ז בטל בששים או משום חמרא חדתא בעינבי דאמר רבא [שם בדף ס"ו] בתר שמא אזלינן והוה ליה מין בשאינו מינו ואפי' לאחר שנתן בה הגרגותני מותר מטעם סלק מינו במי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ורב אדא אמר [בע"ז דף צ"ו וע"ש בתו'] החזיר הגורגותני לגת אסורה ל"ל סלק את מינו במי שאינו או אית ליה כאביי דאמר [שם דף ס"ו] בתר טעמא אזלינן ומין במינו הוא ואם הגיגית שהיא אסורה מלאה ענבים דרוכין אם עדיין לא נמשך ממנה כלום טוב לפנותה בגיגית כשירה ולהמשיך היין שם ולא נצטרך לטעם רבינו יעקב [בתו' פרק בתרא דף ע"ג בד"ה יין] דאמר יין ביין בששים מסקינן בע"ז [דף ע"ד] לעניין יין נסך כלי הגת שדרך בהן הנכרי הדפין והעדשין והלולבין מדיחן העקלין של נצרין פי' בערוך [בערך נצר] שוטים כמו ונצר משרשיו יפרה ופי' [בע' טלפח] עדשים גלגל כעדשה של טיט ומכבידו על הדפין של ענבים אבל גת עצמה צריכה ניגוב כן פר"ת אבל לפי התוספתא [בע"ז] שגורס מנגבן יכול להיות בפרש"י שפי' עדשים גת עצמו, ושל בצבוץ פי' קנבוס מנגבן של שיפה ושל גמי מיישנן שנים עשר חדש רבי יוסי אומר הרוצה לטהרן מיד מגעילן ברותחין או חולטן במי זתים או מניחן תחת הצנור שמימיו מקלחין או במעיין שמימיו רודפין שתים עשרה שעות ואח"כ יותרו שק שמשמרין בו יין של צמר מנגבה של שער מדיחה של שש מיישנה י"ב חדש, ואם יש בו קשרים מתירן וכן הסלים והכפיפות שדורכין בהם אם היו תפורין בחבלים מנגבן ואם תפורין בפשתן מיישנם שנים עשר חדש ואם יש בהן קשרים מתירן כדמסיק בע"ז [דף ע"ה כל הסוגיא] כתב מורי כי ר"ת [בתי' דע"ז דף ל"ג בד"ה קינסיה] התיר כשפותח החבית משוליה ושופך לתוכה מכלי ראשון אפי' מגלגל אחר כך החבית כדי שיעברו המים בכולה ושמא יש להקל משום דתשמישו בצונן כדאמרי [שם דף ל"ד] גבי מאני דקוניא ומצינו למעלה [היינו שם דף ע"ה] חולטן במי זתים ובשאר איסורין צריכין הגעלה, [שם] סל וגרגותני אם היו של עכו"ם והם של שיפה ושל גמי מיישנן כמו עקלין או שמא אפי' הן של קנים נחמיר בהן כמו בשל שיפה ושל גמי ואם של ישראל הם ונגע בהן עכו"ם כשהיה בהן יין משקה טופח שמא סגי בהדחה כמו גת של ישראל שנגע בה עכו"ם אי שמא כיון שהוא חמור יותר מגת של עכו"ם שאין די לו בניגוב כשהוא של עכו"ם גם של ישראל אין די לו בהדחה, בלי חרס חדש צריך שיתן בהן מים בתחילה שלשה פעמים כדפי' רש"י גבי כוסות של חרס בע"ז [דף ל"ג] שפוסק שם פעם ראשון ושני אסור ושלישי מותר וה"ה שמועיל אם ישהא בהן המים זמן גדול עד שיהו המים בלועים בהן ואם לא עשה כן לא זה ולא זה אם נתן בהן עכו"ם יין אסורין וצריכי' עירוי מים שלשה ימים ורבינו יעקב פי' [בתו' שם] שלשם מדבר כשנתנו בכוסות של יין העכו"ם ופוסק התלמוד שדי לו בהדחה שלשה פעמים לאחר שיהיה בהן יין נסך, יש מקומות שהעכו"ם מחמיצין העיסה משמרי יין שמייבשין אותו בתנור תחילה ויש מתירין הפת כמו דורדיא דארמאי דשרי לבתר תריסר ירחי שתא ורבינו יעקב [בתו' שם כל הסוגיא] אסר דהיינו דווקא שמרים שנתמדו במים ונסחטו ואותן קרויין דורדיא אבל שמרים קרוי אותו שלא היה בהן מים מעולם ואותן אינן מועיל לייבש בתנור ולא שנים עשר חדש וכן ראיתי בתוספתא שמרי יין שיבשו אסורים בהנאה בירושלמי [דדמאי] קאמר שמרים של ע"ז לאחר שנתייבשו מותרין גיגית של ענבים דרוכים מותר להניח ליגע בהן עכו"ם אפי' לכתחילה דאמר רב הונא [בע"ז דף נ"ד] אינו נעשה יין נסך עד שימשך וזהו עד שיתן סל וגורגותני לשם ולקח ישראל מן היין שבסל מאותה שעה ואילך אם נגע עכו"ם ביין שבגיגית נאסר הבל ואם לא נגע רק בזגים ובחרצנים אין הכל נאסר אא"כ טופח כדי להטפיח עליהן שמחבר את הכל ואפי' לא לקח הישראל מן היין שבסל נקראת המשכה כיון שהיין צלול נכנס בתוך הסל ונבדל מן הזגין ומן החרצנין לדברי רבינו שלמה [שם] אפי' כלא נתינת סל אלא שפינה הענבי' אילך ואילך ויין צלול כנוס באמצע נקראת המשכה ושמא לדבריו זהו כשלא נשאר ענבי' עד שולי הגיגית במקום שהיין צלול כנוס שם, כתב מורי רבינו יהודה [בתו' שם] יש שהיו רוצים למצא חן בעיני הגוים והיו דורכי' עמם בגיגית קודם המשכה שמע רבינו יעקב והקפיד ורצה לנדותם כי אסרו לפי משנה אחרונה לדרוך עם העכו"ם בגת קודם המשכה אטו אחר המשכה ואע"פ שאינו גוזר שם [דף נ"ו] כשיד העכו"ם צרורה וקשורה ואינו יכול לנסך אטו שאינה צרורה ומתוך דברי רבי', משה [בפ"א דמאכלות אסורות] משמע שאותו תינוק בן ששה שהורה להתיר כשידו צרורה [שם בדף נ"ו] טעה כי בכל עניין שונה אין דורכין, [מספר התרומה סי' קס"ה] גיגית שהיא דרוכה ועדיין לא המשיכו ממנו ורוצה ישראל או עכו"ם ליקח ממנו בכיס לנסות אם הוא טוב אם לאו יקח יין וענבים יחד כדי שלא תחשב המשכה ותאסר כל הגיגית אם יגע בה עכו"ם אחר כך אמנם אפי' לקח בכוס יין צלול יכול להיות שאינו נחשב המשכה בשביל דבר מועט כזה וגם לא נתכוין להמשיך כי אם לנסות אבל אותו שבכוס חשוב יין ונאסר במגע עכו"ם ואם אחרי שנאסר אותו שבכוס החזירו לגיגית דרוכה הכל מותר ואפי' נמשך מן הגיגית מטעם סלק את מינו כמי שאינו וזגים וחרצנים שקרויין אינו מינו לרבא דאמר [בע"ז דף ס"ו] בתר שמא אזלינן רבין עליו ומבטלין אותו ואפי' לאביי דאמר [שם] חמרא חדתא בענבי בתר טעמא אזלינן והכל מין במינו הוא מ"מ מותר בששים לפירוש רבינו יעקב דמפרש [בתו' שם בד"ה יין דף ע"ג] דווקא יין שנתנסך לע"ז אסור במשהו דומי' דמים במים דתנן התם וכן כתוב בתשובת הגאונים כתב יד רבי' יוסף טוב עלם שמדבר ביין שנתנסך לע"ז, [בתו' פ' ר' ישמעאל כל הסו' בד"ה אמר רב הונא דף נ"ה] גיגיות מלאות ענבים דרוכין ובעוטין ושוהין בבית העכו"ם שבוע או יותר ויש הרבה מקומות שישראל קונים אחר כך יין שם ואין חוששין שמא המשיך העכו"ם ממנה ונאסר כל מה שנשאר שם וגם בירו' [שם] אמרי' דאם העלים אינו אסור ודוחק הוא לומר שבירושלמי מיירי בגיגית שאינה מלאה שלשם אם המשיך ממנה אין החסרון ניכר אבל אם הגיגית מלאה שאם המשיך ממנה קצת ניכר החסרון לשם אין לחוש שמא לאחר שהמשיך חזר ומלאה והמחמיר טוב הדבר לתת בגד על פי הגיגית ועושה חותם מיד שבצד הענבים ודרכן עכו"ם שנגע ביין ונתכוון ליגע וגם היה יודע שהוא יין אע"פ שלא נתכוון לנסך אסור בהנאה כי ההוא עכו"ם דשיכשך בידיה בדוילא להראות שהוא יין ואסור שמואל ורבי יוחנן בהנאה [שם] וגם ראייה מאגר דמים גוי שקדח במינק' והעלה שמציץ בפיו דרך קנה ואסרו בהנאה, אם נגע בידו ליין שלא נתכוין אפי' ליגע כגון שהלכה ידו על היין בלא ידיעתו אסור בשתיי' ומותר בהנאה כי ההוא דסליק לדיקלא בהדי דנחית נגע בחמרא שלא בכוונה ושרי רב לזבוני לעכו"ם ולא גרסי' התם נגע ברישא דלוליב' [שם דף נ"ו] ועוד יש ראיה להתיר בהנאה אפי' כי נגע בידו בלא כוונת מגע מהא דתניא [שם] מדדו ביד ימכר ואפי' לר' נתן דאמר אסור בהנאה זהו מפני שמתכוין ליגע ביין וגזר טרוד למדוד אטו מתכוין ליגע בלא טירדא, נגע עכ"ם בידו ביין וסבור שהוא משקה אחר כמו כן מותר בהנאה ואסור בשתייה כדתניא התם [שם בדף נ"א] עכו"ם שהושיט ידו לחבית של יין וכסבור שהוא של שמן זה היה מעשה ואמרו ימכר וכ"ש היכא דלא נתכוון ליגע שמותר בהנאה נגע גוי ביין בקנה או בדבר אחר שאינו ידו אם יודע שהוא יין ונתכוין ליגע אסור בהנאה אע"פ שלא נתכוין לנסך ואם טרוד בדבר אחר כגון למדוד וכיוצא בזה תנן [שם בדף ט'] מדדו בקנה ימכר ואין הלכה כר"ש דשרי בשתייה ואם לא נתכוין כלל ליגע ביין כמו כן אסור בשתייה דגרסי' [שם בדף נ"ז] ברישא דלוליבא שלא בכוונה ושרייה רב לזבוני לעכו"ם אבל לשתות אסור וכן מקשה שם [דף נ"ח] והא קא נגע בנטלא פי' שתחב הנטלא בתוך היין שבדוולא ואסור אע"פ שהיה סבור שהוא שכר ולגירסא זו צריך לחלק בין זה לזורק חבית לבור בהמתו [שם דף ס'] דשאני התם שאינו אוחזה בירו ואינו קל להזיז יין שבבור ולכך מותר ולפי' ר' יעקב [בתו' שם כל התו' דף נ"ו] והגאונים דלא גרסי' ברישא דלוליבא אלא בידו היה ולכך אסרו בשתייה אבל אם בדבר אחר נגע היה מותר אף בשתייה כיון שלא נתכוין כלל ליגע ליין כמו זרק חבית לבור בהמתו מותר אף בשתייה אע"ג דאזיל מיני' מיני' [עי' שם בפי' רש"י דף ס"א] ומה שמקשה שם והא קא נגע בנטלא לא גרסי' ברוב ספרים בנטלא ומי שגרסו כך הפי' והא קא נגע ביין כששואב בנטלא מתוך כובא והוה ליה מגעו שלא בכוונה שהוא סובר שהוא שכר ואסור אם שפך עכו"ם יין מכלי אל כלי אם היה סבור שהוא שכר או משקה אחר מותר אף בשתייה כעובדא דר' יוחנן בן ארזא [שם בדף נ"ח] דאתא עכו"ם ואוריק אורוקי ושרא אף בשתייה מפני שהיה סובר הגוי שהוא שכר והוא הדין אם נושא גוי יין בגיגי' מליאה יין במוט ובלכתו נפל מן היין לחוץ שלא בכוונתו מותר אף בשתייה אפי' מה שנפל וכן פי' רבי' שמואל בפ' בתרא [בתו' דף ע"ב] אם שפך גוי ויין מכלי אל כלי בכוונה וגם היה יודע שהוא יין מה שנפל לחוץ אסור אף בהנאה כעובדא דר' יוחנן כן ארזא דחד אסר אפי' בהנאה לפי שהעכו"ם היה יודע שהוא יין ומוקמינן לה באוריק אורוקי וכן אמר רב פפא [בפ' ר' ישמעאל דף ס'] גוי אדנא של יין וישראל אכובא ריקנית ושפך עכו"ם האדנא בתוך הכובא חמרא אסור אפי' בהנאה כדפרישי' אבל מה שנשא' בכלי' שלא עירה עדיין מותר אפי' בשתייה למ"ד [בפרק בתר' דף ע"ב] נצוק אינו חיבור ולמ"ד נצוק חיבור מותר אי מיקטף אקטופי כדאמר [שם] גבי מערה חבי' של יין כשר לבור של יין נסך קילוח שמחבית לבור אסור ומה שבחבית מותר באיקטף ולדברי האומ' דנצוק אינו חכור מוקי לה בגוי המערה דמה דלבראי גזור רבנן שיצא ע"י כחו ומה דלגואי לא גזור ומה שנפל לחוץ דאמרי' דאסור היינו דווקא כי עירה גוי לבדו אבל סייע לו ישראל לערות מותר הכל ישראל שבא לערות כלי גדול מלא יין אל כלי אחר אסור לומר לגוי לבא לסייעו כדאמר רב [שם] לשיפכאי לא לסייעי עכו"ם בהדייכו דילמא מישתליתו וסמכיתו עליה אמנם אם סייע עכו"ם עם ישראל כשר היין ואמר רב פפא [בע"ז דף ס'] גוי אכובא ריקנית וישראל אדנא וישראל מוריק היין מותר ואם העכו"ם מצדד הכובא אסור דילמא נגע כך פי' רבי' שלמה והרב ר' יצחק בר' מאיר פי' [בתו' שם] דאסור מפני שמצדד הכובא בשעה שהיין מקלח לתוכה הוה ליה כנוגע בקנה פסק רבי' שלמה במכשירין ובשם רבינו יעקב [והסו' בתו' שם] קבלנו דנצוק אינו חיבור שהרי רב נחמן ורב ששת ור' חייא לכאורה סוברין [שם] אינו חיבור ודוחין כל ראיות רב הונא שאומר חיבור וכן גבי גישתא [שם] אמר ליה רב פפא לרבא ש"מ נצוק חיבור אמר ליה לא וכו', ועוד דרבה בר רב הונא [שם בד' ע"ג] אשתי בקנישקנים הוא כלי מוקף קנים מתוכם וכשמוצצין אחד מן הקנים מתמלאין כל הקנים ויכולין כמה בני אדם לשתות ביחד זה בקנה זה וזה בקנה זה ומותר ישראל וגוי לשתות יחד כשקדם ופסק ישראל מלשתות אבל קדם גוי ופסק אסור שחוזר היין שנוגע בו העכו"ם ונתערב באחר דאי לאו דשמיע מאביו דהדר ביה לא היה חולק על ישיבתו של אביו ורבו, וכן משמע בפ' ר' ישמעאל [עבודה זרה דף נ"ו ובתו' שם] שמדקדק על דברי רב הונא ש"מ נצוק חיבור ואין אומר אין הכי נמי דרב הונא לטעמיה דאמר נצוק חיבור אלמא משמע דפשיטא ליה דהדר ביה, המשפיל קורה כבידה של גת על גבי תפוח של ענבים לא יניח לעכו"ם לגלגל לבדו דר"ה פסק כמאן דאסר [שם בדף ס' והסוגיא בתו' שם בדברי המתחיל הוה] אפי' בכח כחו ואע"ג דבמעצרתא שלנו יש שלש כחות אין חילוק בין שנים לשלשה [בפ' בתרא דף ס"ד] יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם ואם מבוקעות או שנטל העוקץ הרי הן כמבוקעות כדאמרי' בירושלמי [שם דף מ"ד ע"ד] ואסורות בנ"ט כרבא [שם דף ס"ו] והוא הדין בחטין שהן מבוקעות ומתיר רבא [שם] למכור לגוים החטין שנפל עליהן היין נסך, אסור להניח לעכו"ם לישא כלי מלא יין פן יגע ביין דאמר רב פפא [בפ' ר' ישמעאל דף ס'] כובא חסירא שריא מליא אסורה והני מילי כשנושא הדלי בין ידיו או על כתיפו אבל במוט או לישא הדלי דרך טבעתו מותר ולא גזרינן דילמא נגע ביין אבל נוד שפיו סתום או עקום אמר רב אשי [שם ובס"ת סי' קע"ט מבואר יותר] זיקא בין מליאה בין חסירה שרי דאין דרך ניסוך בכך וכן הלכה ולא כרב פפא דאסר מכאן התיר רבינו יעקב [בתו' שם] על ברזא שהיתה רפויה בחבית ועל סתימת המגופה שהיתה רפויה על פי חבית ובא עכו"ם והדקה בפנים וגם בפיטום גדול שלא היו השולי' מהודקי' ובא יהודי ושם נעורת של פשתן והיה תופש כנגד הנקב ומנע קצת היין מלצאת ולא כל כך ובא הנגר עכו"ם והעמידו בהדוק כנגד הסדק בסכין עד שסתם הפיטם כל זה התיר שאין זה דרך ניסוך בכך ויראה לי דהא דגרסינן בירושלמי דסנהדרין אמר רב יהודה אין מדקדקים ביין נסך שעל כיוצא בעניינים אלו אמר כן, עכו"ם שזרק צרור או שום דבר בתוך היין מרחוק ואפי' בכוונה מותר אפי' בשתייה דאמרינן בירושלמי [פ' רבי ישמעאל] תני שמואל בשם ר' אבהו אין זריקה אוסרת ביין נסך, ועכו"ם המטפח על פי החבית מרותחת כשהיין תוסס אסור בשתייה כמו ששנינו בפ' רבי ישמעאל (עבודה זרה דף ס'), [תו' שם ד"ה מהו דף נ"ט] גיגית שיש בה ענבים דרוכין והמשיכו ממנה אסור להניח שיביא העכו"ם ענבים בסלים ולשופכן בגיגית מפני שהאשכולות דבוקות זו בזו והוו כמו אזיל מיניה ומיניה שלא בחמתו דאסור [שם בדף ס"א] וצריך שיסייע לו הישראל לשפוך ואם שפך ולא סייע אסור אם לא זרק מרחוק, [שם בדף נ"ח] ואסור שישפוך עכו"ם מים לתוך כלי של יין משום לך לך אמרי' נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב חבית שהיין יוצא דרך סדקין מותר להניח לעכו"ם לתת בו חשוקין ולהדקה ולא דמי לחבית הנבקעה לאורכה ואתא גוי וחבקיה דאסור [שם בדף ס' והסו' בתו' שם בד"ה מעשה] אבל לתחוב נעורת או מטלית בסדקין שהיין יוצא בו אם הוא סביב השולי' מקום שמתחברים אל דופני החבית שם מותר לפי שאינו תוחב כנגד חלל החבית שראשי השולי' מפסיקין שתחובין בחריצין שבדופני החבית סביב סביב והוה לי טפי מקטפרס [בפרק בתרא דף ע"ב] ואפי' באמצע חבור השולים אם אין חלל בסדק אך הנסרים אין מחוברין ודבוקין בחוזק זה לזה כמו כן מותר לעכו"ם לתחוב שם מטלית או נעור' ובלבד שלא יתחבם ויכנסם עד חלל החבית, עכו"ם שתחב אצבע בתוך נקב חבית של יין שהיין יוצא דרך שם הכל אסור בהנאה או תחב שם ברזא לסתום כמו חבית של תרומה [בפ' שני דטבול יום ד' ע"ג ומביאה שם בפ' רבי ישמעאל (עבודה זרה דף ס')], שנקבה בין מפיה בין משוליה ונגע בה טבול יום דהכל טמאה וכן אם נענע הברזא שהיה כבר בתוך נקב של יין הכל אסור בהנאה ואם הניח ידו על הנקב שלא יזוב אבל לא נכנס בתוך החלל מעשה היה ואמר רב פפא [שם] לחד לישנא דעד ברזא חמרא אסור ופי' רבי' שלמה ורבי' משה [בפרק י"ב דמאכלות] דעד ברזא אסור חמרא בהנאה משם ולמטה מותר בשתייה ודבר נפלא הוא זה שיין ישכב זה על זה וחציו יהא אסור אף בהנאה וחציו יהא מותר אף בשתייה אלא נפרש דעד ברזא אסור בהנאה ומשם ולמטה מותר בהנאה אבל אסור בשתייה פסקו ר"ח ורש"י [כל הסו' בתו' שם בד"ה אמר] שאין הלכה כרב פפא שהרי העמיד' [שם] רב יימר כתנאי ודברי רב פפא כיחידאה אלא הכל אסור בהנאה וגם ר"י פסק שאין הלכה כרב פפא שהרי רבא חולק עליו בפ' אחרון גבי ההוא גברא דאסיק חמרא בגישתא ובת גישתא פי' ב' קני' חלולין וחתוכין בשיפוע ומדבקין ראשיהם מלמעלה ושני ראשין פוני' מלמטה כזה ומניחים א' מן הראשין בחבי' המלאה עד שמגיע לשולים וראש הקנה השניה נותן בפיו ומוצץ מעט עד שעולה היין ושומטו מפיו ומניח חבית ריקנית כנגד הקילוח והיין עולה כולו מחבית לחבית והניח העכו"ם ידו עליו ומנעו מלצאת ואסר רבא כל היין אע"פ שלא היתה הגישתא מגעת עד שולי החבית כך פי' ר"ת א"ל רב פפא ש"מ נצוק חיבור א"ל לא שאני הכא דכולי חמרא בתר גישתא גריר ומפרש שם רבי' יעקב שהגישת' לא היתה מגעת לשולי החבית ורבא אסר כל היין אפי' מה שתחת הגישתא כיון שכל היין מתנענע תחילה לצאת ובנחת ידו שם הרי נינוח הכל וחשוב כאלו נגע בכולן הרי שרבא חולק על רב פפא והלכה כמותו, פוסקים רבותי' שבצרפת הקדמונים שיין של עכו"ם בזמן הזה אסור בשתייה ומותר בהנאה שהרי פוסק רבינו יעקב כרב [בפר' רבי ישמעאל דף ל"ז וכל הסוגיא בתוספות שם בד"ה לאפוקי] שמחמי' בתינוק ומיקל בעבדים שאומר שם תינוק בן יומו עושה יין נסך ליאסר בשתייה ועבדי' שמלו וטבלו מותרין בנגיעת יין ישראל אע"פ שלא נשתקע שם ע"ז מפיהם ואין הלכה כשמואל שמיקל בתינוק בן יומו ומתיר מגעו בשתייה ומחמיר בעבדים שמלו וטבלו ואוסר מגען בשתייה עד שישתקע שם ע"ז מפיהם ופי' רבינו שמואל והריב"ן בשם רבינו שלמה כי כתוב בתשובת הגאונים שהעכו"ם בזמן הזה אין רגילין לנסך והרי הן בתינוק בן יומו ומותר בהנאה אמנם לדברי הה"ג ור"ח שפוסקין כשמואל מדקאמר רבי יהושע בן לוי כוותיה [שם] אם נשוה מגע עכו"ם לתינוק יהא מותר אף בשתייה אבל אין נראה לרבינו יעקב לפסוק אלא כרב והראיה שמביאין מרבי יהושע בן לוי שאומר על דברי שמואל בכמה נשתקע שם ע"ז מפיה' בשנים עשר חדש עיקר דבריו נאמר בהחולץ [דף מ"א] גבי לוקח עבדים מן העכו"ם שמגלגל עמו שנים עשר חדש והתלמוד הביא [בפ' רבי ישמעאל דלעיל] לפרש דברי שמואל בכמה הוי שקוע לפיכך אין ראיה משם לפי מה שאמר' יכול הישראל ליקח אותו מן העכו"ם בחובו ויין של ישראל שנגע בו עכו"ם מותר למוכרו והמחמיר שלא ליקח אותו מן העכו"ם בחובו מ"מ אם נגע עכו"ם ביינו של ישראל מכרו לאותו עכו"ם שנסכו מאי טעמא שקל מיניה מאי דאזקי' כדאמר רב אשי [שם בדף נ"ט] וכן נכון לעשות אם יכול, נכרי שקנח יין כשר מישראל ומחתימו הישראל חותם בתוך חותם כגון שמילא כל החבית חשוקים ועשה שולים כפילים משני צדדין ומוליכן העכו"ם למקום אחר למכור ופעמי' מתאכסן בעיר שכולה עכו"ם וגם הפתח נעול מותר בשתייה דברייתא [שם בדף ס"א] דמטהר יינו של נכרי בחצר אחרת אסור אע"פ שיש ביד ישראל מפתח וחותם היינו דווקא כשעשה העכו"ם את היין מכרמיו ודרכו ישראל אבל קנה מישראל יין עשוי כיון שטורח כל כך לא טרח ומזייף ועוד התיר רבינו יעקב [בתו' שם] אפי' יינו של עכו"ם מכרמיו שטהרו ישראל משום דברייתא לא אסרה אלא מפתח אחד או חותם אחר אבל חותם בתוך חותם מותר דבפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"א) חזינא דאיכא חילוק בין חותם אחד לחותם בתוך חותם, ואם העכו"ם המוליך חביות של יין נתאכסן בעיר שכולה עכו"ם והיה פתח פתוח לר"ה אז מותר אפי' בחותם אחד דמירת' מישראלים שעוברים שם לפעמים כעין שאומר [בפ' רבי ישמעאל דף ס"א] שם דמרתת מרוכלים ישראל שעוברין שם לפעמים, יין שהוא של ישראל ושולחו ביד עכו"ם בעיר אחרת ופעמים שלן בעיר שכולה עכו"ם מותר אפי' בחותם אחד כרבי אלעזר [בפ' אין מעמידין דף ל"א] יין משתמר בחותם אחד ורב פסק כוותיה וגם בפ' בתרא [דף נ"ט] אמרינן האידנא ק"ל כר' אלעזר דלא חייש לזיופא אבל מצא החותם נשבר או המפתח נסתר היין אסור ולא קשיא ממסכת טהרות פ"ח [דף נ"ח] דשרי בטהרות כ"ש ביין נסך דתנן חבית שהניחה מכוסה ומצא מגולה ר' מטמא וחכמים מטהרין שהגנבים נמלכו והלכו להם דהתם מיירי ביוצא ונכנס ומחמת כן נמלכו והלכו להם, וכשהחותם שלם צריך שיכיר חותמו לבסוף לאחר שהוא בא כמו שמחלק שם בפ' אין מעמידין [עבודה זרה דף ל"א וכל הסוגיא בתו' שם בד"ה דאסר] בין מכיר חותמו לאין מכיר או שמא די שישלח לישר' חבירו היאך החותם עשוי ובאיזה עניין וזה יודיע לעכו"ם תחילה שישלח לישראל חבירו עניין החותם ואז מירתת מלזייף תדע שיש לחלק בזה שהרי רב עצמו אומר בסוף פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ט)] חבי"ת אסור בחותם אחד פירוש סימן חתיכת דג שאין בה סימן ובשר או יין או תכלת המפ"ג פי' חלתית מורייס פת וגבינה מותרין בחותם אחר ולפי זה קשה דרב אדרב שהרי פוסק רב כרבי אליעזר דאמר [שם בדף ל"א] יין משתמר בחותם אחד אלא ההיא דחבי"ת מדברת באין חוזר ורואה לבסוף וכן פי' לנו מורי רבי יהודה אבל רבינו יעקב פי' דההיא דאין מעמידין מדברת בישראל חשוד שכך מדברת עניין ההלכה ההיא למעלה [שם דף ל"ט] וישראל חשוד אינו ירא כל כך כמו העכו"ם שסובר שיאמינוהו אבל בירושלמי [שם] משמע שבגוי מדבר, עוד אמר לנו מורי כי רבינו יצחק היה שותה מיין הבא בחביות שלנו ביד עכו"ם ושולים כפולים רק בביתו היה מחמיר על זה ופעם אחת לא היה לו יין ושלח לאלצור"א ושמע שלא היו נזהרים יפה מניגוב ואע"פ כן שתה ממנו כל ימות הקיץ מפני שלא היה בריא ואחר כך צוה להכשיר את החבית, [כל הסוגי' מו"ס בתו' פרק בתרא דף ס"ט בד"ה מאי ובתו' פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"א) בד"ה השולח] ונכון הדבר לסתום פי החבית בנעורת או בשום דבר ולתת עור על הסתימה קבוע במסמרות ולכתוב אותיות חציין על העור וחציין על דופני החבית שאם יגביה העכו"ם העור לא ידע ליישבו כבתחילה ועוד יתן חשוק אחד שקורין צירקו"לייה בלעז סביב השולים במקום שמתחברין אל דופני החבית ולקבעו במסמרות מפני הנעורת התחובה שם סביב שלא יוציאם העכו"ם להוציא היין דרך שם ולתוחבה אחר כך אל מקומו הראשון, וכל הברזות לחותכן ולקבוע עליהן עור במסמרות או לקבוע עליהן נסרים במסמרות לכסות כל השולים והברזות וצריך שישלח הישראל כתבו מזה וגם יודיע לעכו"ם היאך חתמו ובאיזה עניין, יש מחמירין לאסור אפי' על ידי חותם על המגופה ועל הברזות ואפי' בהכרת חותם פן ינעוץ העכו"ם מסמר או חודו של סכין בין הנסרים ויוציא מעט יין, [בפר' בתרא דף ס"ט] והתלמוד שמתיר זהו בחביותיהן שהיו של חרס שאין לחוש לכך ואין להחמיר כל כך לחוש לזה, ויש מקילין להתיר בחותם אחר בלא הכרת חותם וגם אין שולחין לחביריהן היאך עשוי וכשהמעשה בא בדיעבד אין לנו ראיה ברורה לאסור, שולח אדם חביותיו ריקניו' כדי לתקנן בבית העכו"ם ושוהין שם יום או יומים ואין צריכין חותם שבכלים גדולים כאלה אין רגילות שישתמש בהן עכו"ם לשעה, והא דאמרינן בסוף ע"ז [דף ע"ד] רבא כי הוה משדר חביותיו להרפניא סחיף להו אפומייהו והתי' להו אברזונייהי קסבר כל דבר שמכניסו לקיום אפי' שעה אחת גזרו ביה רבנן פי' סחיף להו כו' נותנם בדיסקיא פיה למטה וחותם פי השק כלפי שוליהם משום חותם בתוך חותם [בפירוש רש"י פ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"א) מבואר יותר] זהו להם דווקא מפני שהיו חביותיהם של חרס קטנות, [בע"ז דף ס"א] יינו של ישראל שהניחו ברשות עכו"ם ופתח פתוח לר"ה והישראל הלך לחוץ מותר אם לא הודיעו היכן הלך אבל אם הודיעו שהפליג ובתוך כך יוכל העכו"ם ליגע ביין אסור אבל אם ישראל אחר דר בעיר מותר דמירתת מיניה, ובמקום שאסור פי' רבינו שמואל [בתו' פרק בתרא דלעיל] זהו דווקא במקום שיוכל להביא מים תחת חסרון היין שהוציא או להחליף טוב ברע אבל כדי ליגע בחנם לא חיישינן ושמא הני מילי בחבית אבל בגיגית או כוס של יין נראה דאסור בלא שתיית שיעור למלאות החסרון שכן דרך ליגע ליין שלפניו דרך מתעסק אבל אם יש מגיפה על החבית מקרקע יבשה או נסר או עור קבוע במסמרות מותר ולא חיישינן לסתימה פי' לנקוב המגופה ולסותמה דהא הלכה כרשב"ג [בפ' בת' דף ס"ט] דלא חייש להכי וגם לא חיישינן להסיר כל המגופה ולעשות אחרת כמוה דהא הלכה כר' אלעזר [שם] דלא חייש לזיופא ושני הפסקי' צריכי [מבואר שם בתו' בד"ה והאידנא ובס"ת סימן קפ"ב] אבל נעורת או מטלית תחוב בפי חבית אפי' תחוב בדוחק אין זה חותם דגוי לא מירתת להסירו ולהחזירו ואסור לשלוח חביות מעיר לעיר בעניין זה, [בס"פ רבי ישמעאל דף ס"א ועי' שם בתו' ובפי' רש"י דף ע'] יינו של ישראל שהוא ברשות ישראל בלא שום חותם והפתח נעול והלך לו הישראל לחוץ ובשובו מצא שם גוי אם אינו נתפש כגנב היין אסור פי' שיכול לומר בשביל כן נכנסתי במרתף לבקש תרנגולת או טענה אחר' ואם אין לו שום טענה שיוכל לומר מדוע הלך לשם היין מותר [שם] ואם יש שם חלון או סדק בכותל או חוץ לכותל יש מקום גבוה שיוכל לראות שם היין כפתח פתוח דמי ומותר כדפסק שם רבא בפרק בתרא דע"ז [דף ע'] בהלכות אלו בגיטין בפ' הניזקין (גיטין דף נ"ד) ובקידושין [דף ס"ה] גבי אמ' לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלא שותק נאמ' ואמרי' עליה בפ' האשה רבה (יבמות דף פ"ז) ממאי משום דעד אחד מהימן דילמא משום דשתיקה כהודאה דמיא אבל אם אמר איני יודע אינו נאמן כיון שאינו בידו על זה אומר רבינו יעקב שכשאדם אומר לחבירו שנתנסך יינו צרי' ליזהר שלא ישתוק או יכחישנו או יאמר אינו יודע אמנם אם ידענו בו ששתק מחמת שאינו יודע אין שתיקתו הודאה וכן בכל דיני שבעולם לא תחשב שתיקתו הודאה בכיוצא בזה והא לך לשון מורי רבינו יהודה שכתב בפ' הניזקין פסק רבינו יעקב [והוא בתו' שם בד"ה אמר דף נ"ד] שאם עשה אדם יין לחבירו ומצאו ולא אמר לו דבר ואחר כך אמר לו יינך נתנסך אינו נאמן אבל אם בפעם ראשונה אמר כן נאמן אפי' מכחישו כיון שהיה בידו כרבא [שם ועי' גם בתו' פ' האומר דלעיל] ואם לא היה בידו ואמר לבעל היין שנתנסך אינו נאמן אם הכחישו או אם אמר לו איני יודע אבל אם שתק נאמן וסעד מצא לדבריו בתשובת רבינו משולם בר' קלונימוס כאשר כתב בספר הישר ואומר הרב רבינו אלחנן על זה שלא תחשוב שתיקתו כהודאה אלא בדבר שרגלים לדבר שהיה לו לידע עכ"ל סיפר לנו מורי רבינו יהודה שמעשה היה והלכו היהודים מישוב אחד למניין ביום הכפורים והניחה יהודית אחת מפתח המרתף כיד שכינתה גויה או ביד שפחתה אין זכור אני איזו והתיר רבינו יעקב את היין מפני שאומרה הגויה דיהודאי לא מנטרי שבתא כדאיתא בפ' בתרא דע"ז [דף ע'] אמרינן בירושלמי [שם] מעשה שהפליגו קרנות של בית רבי הטעונות יין ארבעה מילין בין טבריא לציפורי והתירו את היין מפני שיש בדרך כוכין ואטדים וסוברין שהן בני אדם ויראין ליגע ביין, בפרשת כלי מדין אמרה תורה שבכל כלי מתכות כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים המקרא הזה אינו מדבר בטהרתן מידי טומאה שאין לך טומאה שעולה על ידי האש אלא על ידי טבילה בנהר או במי מקוה ומשמעות המקרא שמדבר בכלי סעודה שכל דבר שתשמישו באש כגון השפודין והאסכלאות תעבירו באש ומפרש במסכת ע"ז [דף ע"ו] בסופה מלבנן באש עד שתסיר קליפתן ואח"כ אמר הכתוב וטהר [שם בדף ע"ה] כל' הוסיף להם טהרה אחרת והוא להטבילן במים אחר הליבון ובכמה מים פי' הכתוב אך במי נדה יתחטא כלו' במים שהנדה טובלת בהן [שם] והם ארבעים סאה וכל אשר לא יבא באש כלו' שאין עיקר תשמישו על ידי האש לבדו אלא על ידי המין [בברייתא שם] כגון הקדירות והיורות תעבירו במים כלומר מגעילן במים רותחין ואח"כ מטבילן כמו שפיר' הכתוב לענין הליבון וכן פי' רבינו שמואל דדווקא מנעילן תחילה ואח"כ מטבילן לשון הברייתא אבל הטביל ואח"כ הגעיל הוי כטובל ושרץ בידו ואין נראה לרבינו יצחק [וכן הו' בתו' שם בד"ה מגעילין] שהרי אפי' כלים חדשים צריכין טבילה ואם כן אין הטבילה בשביל הטומאה, אמר רב נחמן [שם] אפי' כלים חדשים צריכין טבילה דהא ישנים ולבנן כחדשים דמו ואפי' הכי בעי טבילה וכתב מורי דספרי תניא המטביל סכין צריך להעביר חלודה וטעמא אמר רבינו יצחק משום חציצה ובמקפיד עליה אמר רב חייא בריה דרב הונא [שם] לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא בלבד שהקדרה שבשל בה העכו"ם היום בשר נבלה צריך הגעלה עם הטבילה אבל שאינה בת יומא אינה צריכה הגעלה שכבר נפגם טעם השומן שבקדירה ונ"ט לפגם מותר ואינה צריכה אלא טבילה בלבד כמו הלוקח כלי מתכות חדשים שמטבילן ומותרין ואמר רב אשי [שם] שכלי זכוכית הואיל וכשנשתברו יש להם תקנה הם ככלי מתכות וצריכין טבילה, [שם] וכן במסקנא שכלי חרס השועין באבר צריכין טבילה, [שם] כלי מתכות של סעודה אמורים בפרשה אבל כלי עץ כלי אבנים אין טעונין טבילה אא"כ נשתמשו בהן עכו"ם בצונן מדיחן ואם בחמין מגעילן וכלי חרס שנשתמש בו עכו"ם בחמין אין להם תקנה שהרי התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם שנ' וכל כלי חרס אשר תבושל בו ישבר אמר רבה בר אבוה [שם] לא שנו שכלי מתכות צריכין טבילה אלא בלקוחין וכמעשה מדין אבל שאולין אין צריכין טבילה ושאלו בני הישיבה [שם] מה נא' בממושכנים והשיב מר בר רב אשי כי מעשה היה ומשכן עכו"ם כוס של כסף לרב אשי אבי והלך אבי והטבילו ושתה בו אבל איני יודע אם הטבילו מפני שסובר ממושכנין כלקוחין או מפני שראה שאין בדעת העכו"ם לפדותו עוד והרי לא נפשטה שאלה זו ופסק רבינו משה [בפי"ז דמאכלות] להקל ומקצת רבותי' שבצרפת כמו כן [בתו' שם] ויש מטבילין אותן בלא ברכה, אע"פ שלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא אסרו חכמים קדירה שאינה בת יומה אטו בת יומא בד"א לכתחילה אבל בדיעבד התבשיל שנתבשל בה מותר מפני שנ"ט לפגם, יש דברים אחרים שאסרו אותן חכמים ואע"פ שאין לאיסורן עיקר מה"ת גזרו עליהן כדי להתרחק מן העכו"ם שלא יתערבו בהן ישראל ויבאו לידי חתנות ואלו הן אסרו לשתות עמהן בבתיהם אפי' שכר של תמרים ושל שעורין כאשר בארנו למעלה ואומר שם רב פפא [בפ' אין מעמידין דף ל"א] כשהיה רוצה לשתות משכר העכו"ם היה מצוה להביאו לפתח החנות שלא יראה בשותה עם העכו"ם ותניא בתוספתא דת"כ [מביאה בע"ז דף מ'] יין תפוח מן האוצר מותר היה נמכר בשוק אסור מפני שמזויף פי' מערבין בו יין הנראה דווקא במקום שהיין יותר בזול מיין תפוחים אז צריך שיראה ישראל כשמושכין אותו מן החבית ואומר רבינו משה [בפ"יז דלעיל] כי על יין תפוחים לא גזרו כי דבר שאינו מצוי הוא, [במשנה דע"ז דף ל"ה] וגזרו על פתן ועל בשוליהם ואע"פ שגזרו על פתן אמרי' בירושלמי [דע"ז ובשבת] פת טעמו עליו והתירוהו מפני חיי נפש כגון שהתענה שלשה ימים [בפסחים דף כ"ה ע"ד] עוד אומר בירושלמי גבי חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה משמע אבל באכילה אסורה הדא דאת אמרת במקום שנהגו שלא לאכול פת של עכו"ם אבל במקום שנהגו לאכול פת של עכו"ם אף באכילה מותר ואותה שהבאתי למעלה שבמקום שהתענה שלשה ימים התירוה זה במקום שנהגו שלא לאכול ואפי' במקום שנהגו איסור אמרינן בע"ז [דף ל"ח] שאם הדליק העכו"ם את התנור ואפה בו ישראל או שהדליק ישראל ואפה בו עכו"ם או שהדליק עכו"ם ואפה עכו"ם ובא ישראל ובער את האש מעט הואיל ונשתתף במלאכ' הפת הר"ז מותרת [בתו' שם] ואפי' לא זרק אלא עץ אחד לתוך התנור התיר כל הפת שבו כדאיתא בדברים שבין בני בבל לבני א"י שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסור ובירושלמי דע"ז גרסינן [בפרק אין מעמידין] רבינו יהודא הנשיא התיר חלוט של עכו"ם מפני שמחוסר מעשה האור ועוד כתב מורי שרבינו יצחק [בתו' שם דף ל"ה בד"ה מכלל] היה מיקל להתיר שיאכל הנזהר מפת של עכו"ם עם שאינו נזהר בקערה אחת ואין לחוש על טעם פת של עכו"ם כמו שלא גזרו על התערובת של דמאי גרסינן בע"ז [דף ל"ח] אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עכו"ם לפיכך הדבש שבשלוהו עכו"ם מותר שאומר סתם התלמוד [שם דף ל"ט] דבש למאי ניחוש לה אי משום בישולי עכו"ם נאכל כמו' שהוא חיי ואמשום גיעולי עכו"ם נ"ט לפגם הוא שמותר ולשון אחר אומר, [בדף ל"ח] אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב כל שאינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בישולי עכו"ם ואומר רבינו יעקב [בתו' שם בד"ה איכא] שזה הלשון בא להקל כמו שאומר אחר כך איכא בנייהו דגים קטנים שאע"פ שאין נאכלים כמות שהן חיין הואיל ואינן עולין על שלחן מלכים אין בהן משום בישולי עכו"ם אבל לא בא להחמיר ולומר שאפי' בדבר שנאכל כמו' שהוא חי כמו הדבש יש בו משום בישולי עכו"ם הואיל ועולה על שלחן של מלכים שאם כן היה התלמוד אומר איכא בנייהו דבש וגבינה אלא ודאי לשון אחרון מודה לקולות של לשון ראשון אבל לשון ראשון אינו מודה לקולות של לשון אחרון הילכך הלכה כקולות של ראשון שהכל מודין בהם וגם סתם התלמוד אומר כן בעניין הדבש כאשר ביארנו והלכה כלשון אחרון שהרי רבי יוחנן תופסו עיקר וסובר כן ביבמות [דף מ"ו] ובע"ז [דף נ"ט] לפיכך לא תמצא דבר שיאסר משום בישולי עכו"ם אא"כ אינו נאכל כמות שהוא חי וגם שיהא עולה על שולחן של מלכים כגון בשר דגים גדולים ובצים כן פסקו רבי' יעקב ורבינו משה [בפר' י"ז דמאכלות] שהרי עיקר הגזירה משום חתנות שמא יזמיננו העכו"ם בסעודה ודבר שאינו עולה על שולחן של מלכים לאכול בו את הפת אין אדם מזמן חבירו עליו ביצה שצלאה עכו"ם פסקינן הלכה בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ה) כר' יוחנן דאסר, גרסינן בביצה [דף ט"ו] אמר רב דגים קטנים שמלחן ישראל או עכו"ם הרי הם כמי שנתבשלו מקצת בישול ונאכלין כמות שהן חיין ואם צלאן עכו"ם אחר כך מותרין דאיתמר בע"ז [דף ל"ח] דג מליח חזקיה ובר קפרא שרו ור' יוחנן אסר ופסק רב אלפס בשם גאון דהלכה כחזקיה ובר קפרא דאינהו רבים לגבי רבי יוחנן, כל שבשלו ישראל מעט בין בתחילה בין בסוף מותר לכך אומר בע"ז [שם] הניח העכו"ם בשר או קדירה על גבי האש והפך הישראל בבשר והגיס בקדירה או שהניח ישראל וגמר העכו"ם הר"ז מותר משמע אפי' בשלו העכו"ם הרבה יותר ממאכל בן דרוסאי הואיל וגמרו ישראל מותר וכן קבלתי מרבי' יהודה, [בתו' שם דף ל"א בד"ה ותרווייהו] עוד קבלנו ממנו דשכר אין בו משום בישולי עכו"ם כמו שהתבואה בטילה במים לעניין ברכה, [שם דף ל"ה] שמן של עכו"ם רב אמר דניאל גזר עליו ושמואל אמר זליפתן של כלים אוסרתן והמסקנא בע"ז [דף ל"ו] דר' יהודה הנשיא ובית דינו נמנו עליו והתירוהו משום שסובר נ"ט לפגם מותר לפי זה משנתינו [שם דף ל"ה שאוסרה השמן סובר' שנ"ט לפגם אסור וקשה היאך יתכן לומר כן והלא שנינו שם [בדף ל"ט] משנה שלמה שמתרת הדבש ומפרש בגמ' [שם] שאין לחוש לגיעולי עכו"ם מפני שנ"ט לפגם מותר וצריך לחלק דודאי בעניין הדבש הכל מודים בו מפני שאפי' היה בן יומו שמנונית בדבש פוגם מעיקרו אבל שמנונית בשמן שאם היה בן יומו היה משביחו יש לנו לאסור לפיכך היה צריך לומר שמח שחשבו בעניין השמן נ"ט לפגם [בתו' שם דף ל"ה מפרש טעמא בד"ה אי] מפני שסתם כלים של עכו"ם אינן בני יומן וגם מטעם זה מתיר שם [בדף ל"ה] חמין של עכו"ם שחממו עכו"ם בין ביורה קטנה בין ביורה גדולה עוד בע"ז [במשנה דף נ"ה והטעם בגמ' דף ל"ט] אומר קורט של חלתית של גוים אסור באכילה מפני שמחתכין אותן בסכין שלהן ואע"ג דנ"ט לפגם מותר אגב חריפות החלתית ממתקו אותו שמנונית שבסכין והרי הוא נ"ט לשבח, אמרינן ביבמות [דף קי"ד] קטן אוכל נבילות וטריפות אין ב"ד מצווין להפרישו אלא שלא יאכילנו בידים אפי' דברים שאיסורן מד"ס וכן קטן שבא לכבות הדליקה אין ב"ד מצווין להפרישו ומה ששנינו בשבת [דף קכ"א] קטן שבא לכבות הדליקה אין שומעים לו מפני ששביתתו עליך הרי מעמידו ר' יוחנן ביבמות [דף קי"ד] בקטן שהוא בן דעת קצת ועושה לדעת אביו, ואעפ"כ מצוה להרגילו בקדושה ובטהרה שנ' חנוך לנער על פי דרכו, אמרינן בסנהדרין [דף ט"ז] מי ששותה מים בכלים המאוסים כגון בכלי זכוכית של מקיזי דם וכיוצא בהן עובר משום בל תשקצו את נפשותיכם ומטעם זה יש ליזהר מכל מאכלות ומכל משקין שחי בכלים מאוסין או שנתערב בהן דבר מיאוס וכן אומר שם שהמשהא נקביו עובר משום בל תשקצו מלבד חולאין קשים שמביא על עצמו ומתחייב בנפשו וכן לא יאכל בידים מזוהמות וצריך ליזהר בכל הדברים האלה ולהתנהג בקדושה ובטהרה כמו שנ' והתקדשתם והיתם קדושים.
206
ר״זהלכות אותו ואת בנו
כתוב (א) בפ' אמור בעניין הקדשים ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד [בחולין דף ע"ח] אותו ואת בנו נוהג בין בארץ בין בחו"ל בחולין ובמוקדשין ואינו נוהג בחיה ובעוף, כדתניא בת"כ [אמור פ' ח'] שור ולא חיה שה ולא עוף שאם היינו לומדין שור שור משבת לרבות את הכל אם כן שה למה נכתב [שם] והשוחט אותו ואת בנו ביום אחד הבשר מותר באכילה והשוחט לוקה ואינו לוקה אלא על שחיטת האחרון לפיכך אם שחט אחד משניהם ובא חבירו ושחט את השני חבירו לוקה ושנינו שם [בדף פ"ב] שנים שלקחו פרה ובנה זה שלקח ראשון ישחוט ראשון תניא בת"כ [אמור פ' ח'] לא תשחטו פרט לשוחט ונתנבלה בידו שמותר לשחוט את השני, [שם דף פ"א] וכן הנוחר והמעקר פטור מאותו ואת בנו אבל השוחט לכלבים או לרפואה או לעכו"ם חייב ת"ר [שם דף ע"ט] אותו ואת בנו נוהג בכלאים כגון כבש שבא על העז ושחט את העז ובנה לוקה או להפך אבל (ב) בכוי נחלקו שחכ"א נוהג ור"א אומר אינו נוהג בו ומפ' רב חסדא [שם] איזהו כוי שנחלקו בו חכמים ור"א [שם] ומפרש במסקנא שנחלקו בין נולד מתיש הבא על הצביה בין נולד מצבי הבא על העז [שם] ובין רבי אליעזר ובין חכמים מסופקין אם חוששין לזרע האב או אין חוששין אלא שחכמים אומרי' [שם בדף פ'] שם ואפי' מקצת שה אמרי' ור"א סובר שאין אומרים כן וכן מפרש בפ' הזרוע (חולין דף קל"ב) ובפ' אותו ואת בנו (חולין דף ע"ט) מסקינן שר' יהודה מסופק כמו כן אם חוששין לזרע האב, ואוסר לקשור בקרון שתי פרדות להנהיגם עד שיהו שוות מאב ומאם ובכתובות [דף קי"א] פוסק הלכה כרבי יהודה בפרדות וגם ר' אבא [בפ' אותו ו"ב דף ע"ט] מצינו שצוה לשמש שלו שלא יביא פ' פרדות בקרון אא"כ דומות יחד וגם רב פפא שאומר [שם] שכשאזניו גדולות וזנבו קטן שהוא בן חמור וכשאזניו קטנו' וזנבו גדול הוא בן הסוס משמע שהיה אוסר אם אין דומין זה לזה [שם דף ע"ח] תניא אותו ואת בנו נוהג בנקבות שזה בנה ודאי וכתיב בנו שמשמע מי שבנו כרוך אחריו זהו האם אבל האב והבן מותר לשחוט ביום אחד וחנניה אמר אף באב ובבן נוהג שסובר חוששין לזרע האב אמר שמואל [שם דף ע"ט] הלכה כחנניה ובנו לאו דווקא דהוא הדין בתו ומסיק שם שלדברי חנניא כל מיני פרדות אחד הן ומותרין לקושרן בקרון אע"פ שאינן שוות מאב ומאם כיון שחוששין לזרע האב וכן חשוב צד אב כמו צד האם, פסקו ה"ג ורב אלפס [שם] שאין הלכה כחנניה לא באותו ואת בנו ולא בפרדות מאחר שמצינו בכתובות [דף קי"א] שפוסק הלכה כרבי יהודה בפרדות וגם האמוראים היו נוהגים כן כאשר ביארנו למעלה אמנם פסק שפסק שמואל כחנניה יכול להתקיים לאסור מספק מאחר שרבי אלעזר וחכמים ורבי יהודה מסופקין אם חוששין לזרע האב אבל אינו לוקה מאחר שאנו מסופקים בדבר ואונקלוס שתרגם ושור או שה ותורתא או שיתא תפס דבריו באם ללקות עליו אבל מודה שאף באב ובבן אסור מספק כאשר בארנו, שנינו [בחולין דף פ"ג] בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו לומר כבר מכרתי לאחר או בתה או אמה לשוחטה כדי שימתין זה האחרון ולא ישחוט עד למהר ואלו הן ערב י"ט האחרון של חג וערב יום טוב הראשון של פסח וערב עצרת וערב ראש השנה אמר ר' יהודה אמתי בזמן שראה זה שלקח באחרונה נחפז לקנות והיה בסוף היום שחזקתו שהוא שוחט בתה אבל אם היה ריוח ביום אינו צריך להודיע שמא לא ישחוט אלא למחר ומודה רבי יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיעו שהדבר ידוע ששניהם שוחטין ביום אחד [שם] תניא אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע, פי' למדת מכאן שאע"פ שרבי יהודה אוסר באב ובבן מספק תפש בדבריו האם מפני שהוא הודאי ללקות עליו כאשר בארנו על תרגומו של אונקלוס שנינו (ג) יום אחד האומר באותו ואת בנו הלילה הולך אחר היום כמו ביום אחד האמור במעשה בראשית לפיכך שחט הראשון בתחילת לית רביעי לא ישחוט השני עד תחילת ליל חמישי ואין חילוק בין שחט הבן תחילה לשחט האב תחילה:
כתוב (א) בפ' אמור בעניין הקדשים ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד [בחולין דף ע"ח] אותו ואת בנו נוהג בין בארץ בין בחו"ל בחולין ובמוקדשין ואינו נוהג בחיה ובעוף, כדתניא בת"כ [אמור פ' ח'] שור ולא חיה שה ולא עוף שאם היינו לומדין שור שור משבת לרבות את הכל אם כן שה למה נכתב [שם] והשוחט אותו ואת בנו ביום אחד הבשר מותר באכילה והשוחט לוקה ואינו לוקה אלא על שחיטת האחרון לפיכך אם שחט אחד משניהם ובא חבירו ושחט את השני חבירו לוקה ושנינו שם [בדף פ"ב] שנים שלקחו פרה ובנה זה שלקח ראשון ישחוט ראשון תניא בת"כ [אמור פ' ח'] לא תשחטו פרט לשוחט ונתנבלה בידו שמותר לשחוט את השני, [שם דף פ"א] וכן הנוחר והמעקר פטור מאותו ואת בנו אבל השוחט לכלבים או לרפואה או לעכו"ם חייב ת"ר [שם דף ע"ט] אותו ואת בנו נוהג בכלאים כגון כבש שבא על העז ושחט את העז ובנה לוקה או להפך אבל (ב) בכוי נחלקו שחכ"א נוהג ור"א אומר אינו נוהג בו ומפ' רב חסדא [שם] איזהו כוי שנחלקו בו חכמים ור"א [שם] ומפרש במסקנא שנחלקו בין נולד מתיש הבא על הצביה בין נולד מצבי הבא על העז [שם] ובין רבי אליעזר ובין חכמים מסופקין אם חוששין לזרע האב או אין חוששין אלא שחכמים אומרי' [שם בדף פ'] שם ואפי' מקצת שה אמרי' ור"א סובר שאין אומרים כן וכן מפרש בפ' הזרוע (חולין דף קל"ב) ובפ' אותו ואת בנו (חולין דף ע"ט) מסקינן שר' יהודה מסופק כמו כן אם חוששין לזרע האב, ואוסר לקשור בקרון שתי פרדות להנהיגם עד שיהו שוות מאב ומאם ובכתובות [דף קי"א] פוסק הלכה כרבי יהודה בפרדות וגם ר' אבא [בפ' אותו ו"ב דף ע"ט] מצינו שצוה לשמש שלו שלא יביא פ' פרדות בקרון אא"כ דומות יחד וגם רב פפא שאומר [שם] שכשאזניו גדולות וזנבו קטן שהוא בן חמור וכשאזניו קטנו' וזנבו גדול הוא בן הסוס משמע שהיה אוסר אם אין דומין זה לזה [שם דף ע"ח] תניא אותו ואת בנו נוהג בנקבות שזה בנה ודאי וכתיב בנו שמשמע מי שבנו כרוך אחריו זהו האם אבל האב והבן מותר לשחוט ביום אחד וחנניה אמר אף באב ובבן נוהג שסובר חוששין לזרע האב אמר שמואל [שם דף ע"ט] הלכה כחנניה ובנו לאו דווקא דהוא הדין בתו ומסיק שם שלדברי חנניא כל מיני פרדות אחד הן ומותרין לקושרן בקרון אע"פ שאינן שוות מאב ומאם כיון שחוששין לזרע האב וכן חשוב צד אב כמו צד האם, פסקו ה"ג ורב אלפס [שם] שאין הלכה כחנניה לא באותו ואת בנו ולא בפרדות מאחר שמצינו בכתובות [דף קי"א] שפוסק הלכה כרבי יהודה בפרדות וגם האמוראים היו נוהגים כן כאשר ביארנו למעלה אמנם פסק שפסק שמואל כחנניה יכול להתקיים לאסור מספק מאחר שרבי אלעזר וחכמים ורבי יהודה מסופקין אם חוששין לזרע האב אבל אינו לוקה מאחר שאנו מסופקים בדבר ואונקלוס שתרגם ושור או שה ותורתא או שיתא תפס דבריו באם ללקות עליו אבל מודה שאף באב ובבן אסור מספק כאשר בארנו, שנינו [בחולין דף פ"ג] בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו לומר כבר מכרתי לאחר או בתה או אמה לשוחטה כדי שימתין זה האחרון ולא ישחוט עד למהר ואלו הן ערב י"ט האחרון של חג וערב יום טוב הראשון של פסח וערב עצרת וערב ראש השנה אמר ר' יהודה אמתי בזמן שראה זה שלקח באחרונה נחפז לקנות והיה בסוף היום שחזקתו שהוא שוחט בתה אבל אם היה ריוח ביום אינו צריך להודיע שמא לא ישחוט אלא למחר ומודה רבי יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיעו שהדבר ידוע ששניהם שוחטין ביום אחד [שם] תניא אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע, פי' למדת מכאן שאע"פ שרבי יהודה אוסר באב ובבן מספק תפש בדבריו האם מפני שהוא הודאי ללקות עליו כאשר בארנו על תרגומו של אונקלוס שנינו (ג) יום אחד האומר באותו ואת בנו הלילה הולך אחר היום כמו ביום אחד האמור במעשה בראשית לפיכך שחט הראשון בתחילת לית רביעי לא ישחוט השני עד תחילת ליל חמישי ואין חילוק בין שחט הבן תחילה לשחט האב תחילה:
207
ר״חצפור (א) טהורה הרובצת על האפרוחים שאין מפריחין או על ביצי עוף טהור ולקח האם על הבנים ושחטן הבשר מותר באכילה ולוקה על שחיטת האם שנ' לא תקח האם על הבנים וכן אם מתה קודם שישלחנה לוקח ואם שלחה אחר שלקחה אמרו חכמים בפ' שלוח הקן [דף קמ"א] דאינו לוקה, זה הכלל בכל מל"ת שבתורה שניתק לעשה חייב לקיים העשה שבה ואם קיימו הר"ז פטור ואם (ב) לא קיימו לוקה, [שם] לא יקח אדם האם על הבנים אפי' לטהר בה את המצורע שאין עשה דטהרת מצורע דוחה ל"ת ועשה ושאר דיני שילוח הקן מפורשים בסמ"ע [מ"ע ס"ה] ומה במצוה קלה שהיא כשוה איסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים ק"ו במצות חמורות שבתורה:
208
ר״טסדר לאוין של נזיקין
לא (א) תעשו עול:
לא (א) תעשו עול:
209
ר״ילא (א) יהיה בכיסך כתוב בפ' קדושים לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה ותניא בת"כ [קדושים פ' ח'] אם בדין הרי הדין אמור א"כ למה נ' במשפט במדה מלמד שהמודד נקרא דיין שאם שיקר במדה נקרא ע"ס שח"ת סי' פי' עוול משוקץ שנוי חרם תועבה כי בכל אלה נכתב תועבה וכתיב במשקולת כי תועבת ה' כל עושה אלה כל עושה עוול וגורם חמשה דברים מטמא את הארץ ומחלל את השם ומסלק את השכינה ומפיל את ישראל לחרב ומגלה אותם מארצם ומדה זו מדת הארץ במשקל זו טורטוני ותניא בב"ב [דף פ"ט] ובב"מ [דף ס"א] במדה זו מדת קרקע שלא ימדוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים פי' רבי' שמואל שבימות החמה החבל יבש וקצר יותר מבימות הגשמים ור"ח פי' שבימות הגשמים הקרקע קווץ ובימות החמה מתבקע ומוסיף במדתו, במשקל שלא יטמין משקלותיו במלח פי' רבינו שמואל מפני שהוא מכביד ואין נראה לר"ת [בתו' שם] דהא משמע דבמוכר איירי דומיא דבמשורה שלא ירתיח לכן מפרש ר"ת שהוא מיקל המשקולת ושואב את הכובד, וכן יש בירו' מפני שהמלח שואב את המשקל ובמשורה (ב) שלא ירתיח שלא ישפוך לתוך המדה במקום גבוה כדי שיעלה הקצף אישקומא בלעז ונראה כמלא ולעניין זה יש בה שוה פרוטה כגון בדבר יקר הוצרך ליכתוב לעבור משעת הרתחה כדאמר נמי בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס"א) לאו דכתב רחמנא גבי משקלות למה לי לטומן משקלותיו במלח ומקשינן האי גזילה מעליית' הוא ומשני לעבור עליו משעת עשייה והדברים ק"ו ומה משורה שהיא קטנה כ"כ שלשי' וששה יש מהן בלוג הקפידה תורה על רתיחת' שהיא פחות ממאה בלוג ק"ו ברתיחת כלי גדול, [מיימוני פ"ז דהלכות גניבה עיין שם במ"מ] אע"פ שהמודד או השוקל חסר גונב אינו משלם תשלומי כפל אלא משלם לו המדה או המשקל ואין לוקין על לאו זה מפני שהוא חייב בתשלומין, כל שמשהא בביתו או בחנותו מדה חסרה או משקל חסר עובר בל"ת שנ' בפר' תצא לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה בב"ב [דף פ"ט] שאסור אפי' לעשות המדה עביט של מימי רגלים ואע"פ שאינו לוקה ומוכר בה שמא יבא מי שאינו יודע שהיא חסרה וימדוד בה ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה, [שם] היו המדות והמשקלות של בני העיר חתומות בחותם ידוע וזו המדה או המשקל בלא חותם הר"ז מותר להשהותם לשאר תשמישי הבית ותניא בספרי [תצא] יכול לא יעשה אדם ליטרא רביע ליטרא סאה וחצי סאה ת"ל גדולה או קטנה גדולה שמכחשת את הקטנה ומסקינן בב"ב [דף צ'] שטועין בני אדם ברובע הילכך עושה אדם מדותיו סאה ותרקב [שם] דהיינו חצי סאה ורביע סאה וקב וחצי קב ורובע הקב ותומן פי' ג' ביצים מדה המחזקת שמינית הקב וחצי תומן הם ביצה ומחצה ועוכלא [בדף צ' כל הסוגיא] וכמה היה עוכלא אחר מחמשה ברובע דהיינו ביצה וחומש ביצה כך הגירסא בתוספתא ובפירש ר"ח, אבל לא יעשה קביים שלא יתחלף ברובע הסאה שהוא קב ומחצה ומקשה התלמוד א"כ לא יעשה חצי תומן ועוכלא שהן אינם יתירין זה על זה כי אם חומש וחצי חומש והוא פחות מרביע וכל שכן שנוח לטעות בהן שהרי העוכלא ששה חומשין ואם היה חצי תומן יתר שני חומשין מעוכלא אז היה יתר רביע והוא אינו יתר אלא חצי חומש בל זה פי' ר"ח ועיקר ומתרץ דבמדות קטנות בקיאין בני אדם ולא יבאו לטעות וכן במדות הלח עושה הין וחצי הין ורביעית ההין לוג חצי לוג רביעית הלוג שמינית הלוג דהיינו חצי ביצה ורביע ביצה וחצי שמינית כך הגירסא בתוספתא [היינו בגמ' שם] אבל בספרים שלנו גורס ואחד משמנ' בשמינית ומדה זו שמה קורטב וכן היא בתוספתא שלפנינו [בב"ב דף רס"ג] ואמר ר' חיים כהן אבי אמי שזאת הגירסא עיקר מדגרי' בסוטה [דף ה'] כל אדם שיש בו גסות הרוח עוכרתו ק"ו מים ומה ים שיש בה כמה רביעיות הרוח עוכרתו אדם שאין בו אלא רביעי' לא כ"ש פי' רביעית דם ואומר שם ותלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמנה בשמינית ואם אין אנו גורסי' כאן אחד משמונה בשמינית היכן מצא זה השיעור ואומר אני שאין זה הוכחה שהר"ז השיעור במקום אחר בסוף תוספתא דתרומה [דף ס"ב] גבי תרומת מעשר והבאתיה במצות התרו' [מ"ע קל"ד] וכן במשנה בפ' בתרא דתרומות [דף ס'] ומ"מ שמענו שהיא מדה כדברי זקני' ולא אסרו לעשות רביעית ההין ושלישית ההין אע"פ שמתחלפין זה בזה הואיל והיו במקדש מימות משה רבי' [דיני גזל הגוי בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ג)] אחד הנושא ונותן עם ישראל או עם עכו"ם עובד ע"ז אם מדד או שקל בחסר עובר בל"ת וחייב להחזיר, וכן אסור להטעות את העכו"ם בחשבון אלא ידקדק עמו שנ' וחשב עם קונהו ואע"פ שהוא כבוש תחת ידך קל וחומר לעכו"ם שאינו כבוש תחת ידך והרי הכתוב כלל כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה כל עושה עול ואף על פי לדברי האומר בגיטין [דף קי"א] שגזלו של גוי מותר זהו בגוי שצערו לישראל ואף בזו אין הלכה כמותו אבל בחנם אף הוא מודה שאסור לגזול הגוי והקפידה תורה על גזל הרשעים כמו שנ' ותמלא הארץ המס וכן ראיתי בתוספתא דב"ק הגוזל את העכו"ם חייב להחזיר לו וחמור גזל הגוי מגזל יהודי מפני חילול השם, אמר ר' לוי [בב"ב דף פ"ח] גדול עונשן של מידות מעונשן של עריו' ומסיק [שם כל הסו' בתו'] שעריות איפשר בתשובה כל זמן שלא הוליד ממזר אבל אם הוליד ממזר ה"ז מעוות לא יוכל לתקון כדאמ' ביבמות [דף כ"ד] וגבי מדות שגוזל את הרבים לא אפשר בתשובה דאינו יודע למי ישיב ואע"ג דאמרי' בביצה [דף כ"ט] יעשה בהן צרכי רבים לאו תשובה גמורה היא כיון שאינו משיב לבעלי' אלא מה שאפשר לו לעשות עושה ומ"ע של צידוק המאזני' והמשקלות נתבארו בסמ"ע [מ"ע ע"ב]:
210
רי״אכתוב (א) בפ' שופטים אל תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך אשר תנחל ותניא בספרי [שופטים] מה ת"ל אם בפרהסיא הרי כבר נאמר לא תגזול ואם בסתר הרי כבר נא' לא תגנובו הא למדת שהעוקר תחומו של חברו בא"י עובר בשני לאוין ואינו עובר על לאו זה דלא תסיג אלא בא"י שנ' בנחלתך אשר תנחל:
211
רי״בכתוב (א) בעשרת הדברות לא תגנוב ותניא בסנהדרין [דף פ"ו] בגונב נפשות הכתוב מדבר לא תגנובו בגונב ממון צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מעניינו לא תגנובו כתוב אצל לא תכחשו ולא תשקרו דמיירי בממון ואין העניין מדבר בנפשות אבל לא תגנוב דענין מדבר בנפשות לא תרצח ולא תנאף אע"פ שגם בממון מדבר העניין לא תענה לא תחמוד מ"מ אם אינו עניין לממון שהרי כבר אמור תנהו עניין לנפשות כעין אותם הכתובים למעלה הימנו וכן המוכר נפשות הרי בכלל לא ימכרו ממכר' עבד, [שם] ואין לוקין על שני לאוין הללו מפני שהן לאו הניתן לאזהרת מיתת ב"ד שנ' וכי ימצא איש גונב נפש וגומר ומיתתו בחנק, [במשנה שם דף פ"ה] ואין הגנב חייב מיתת חנק עד שיגנוב את הישראל ויכניסנו לרשותו וישתמש בו וימכרנו לאחרים שנא' והתעמר בו ומכרו וחכמים שחולקין על ר' יהודא [מבואר שם בגמ'] אומרים אפי' לא נשתמש בו אלא בפחות משוה פרוטה הר"ז שימושו [כל הסוגיא בברייתא שם] גנבו ונשתמשו בו ומכרו ועדיין הנגנב ברשות עצמו שלא הכניסו גנב לרשותו פטור, גנבו והוציאו לרשותו ונשתמש בו ולא מכרו או מכרו קודם שנשתמש בו או נשתמש בו ומכרו לאחד מקרוביו של גנוב כגון שמכרו לאביו או לאחיו ה"ז פטור שנ' גונב נפש מאחיו עד שיבדילנו מאחיו ומקרובין במכיר', הגונב את בנו או אחיו הקטן ובעל הבית שגנב אחד מבני ביתו הסמוכין על שולחנו ומלמד תינוקות שגנב אחד מן הלומדים אצלו אע"פ שנשתמש בו ומכרו פטור שנ' ונמצא בידו פרט לאלו שהיו מצויין בידו כבר' אחד הגונב את הגדול או הגונב את הקטן בן יומו שכלו לו חדשיו בין זכר בין נקבה בין שהיה הגנב איש או אשה הרי אלו נהרגין שנ' גונב נפש מאחיו מ"מ ואחד הגונב את ישראל או שגנב גר או עבד משוחרר שנ' נפש מאחיו מ"מ ואלו בכלל אחינו הם לתורה ולמצוה גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין חכמים פוטרין ועיקרי הלכות אלו בסנהדרין [דף פ"ה ופ"ו]:
212
רי״גבפרשת (א) קדושים כתוב לא תגנובו כבר בארנו למעלה [בל"ת שבסמוך] שבממון הכתוב מדבר ותניא בת"כ [קדושים פ' ג'] מכלל שנ' בגנבה שנים ישלם למדנו עונש אזהרה מניין ת"ל לא תגנבו [בב"ב דף ס"א] לא תגנובו ע"מ למיקט ולא תגנובו ע"מ לשלם תשלומי כפל ד' וה' בן בג בג אומר לא תגנובו משלך מבית אחרים אלא שבור את שיניו ואומר לו שלי אני נוטל ותניא בתוספתא דב"ק [פ' ו'] שלשה גנבים הם הראשון שבכולם גונב דעת הבריות מרבה לו בתקרובת ויודע שאינו מקבלו ומסרב בו לאכול ויודע בו שאינו אוכל ותניא במסכת סוטה [דף ט'] לפי שגנב אבשלום שלש גנבות לב אביו ולב בית דין ולב כל ישראל נתקעו בו שלשה שבטים שנ' ויקח שלשה שבטים בכפו ויתקע' בלב אבשלום וגונב דעת הבריות נקרא גנב שנ' ויגנוב אבשלום את לב אנשי ישראל וכתיב ותגנוב את לבבי, גרסי' בחולין [דף צ"ד] אמר שמואל אסור לגנוב דעת הבריות ואפי' דעת העכו"ם ויש ליתן טעם אע"ג דכתיב לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו לא תגנובו לא קאי אבעמיתו במליצת הלשון דא"כ היה לו לומר מעמיתו ועוד כי ניגון טעם מפסיקו כדאמרי' בנדרים [דף ל"ז] ושום שכל אלו פסוקי טעמים משמע שפסוקי טעמים מה"ת, כל הגונב ממון משוה פרוטה ומעלה עובר על לא תגנובו ואין לוקין על לאו זה שהרי ניתן לתשלומין, [פ' הגוזל בתרא דף קי"ג] אחד הגונב ממון לישראל ואחד הגונב ממון עכו"ם עובד ע"ז [כך משמע בסנהדרין דף נ"ו ונ"ט] ואסור לגנוב כל שהו דין תורה, איזהו גנב זה הלוקח ממון חברו בסתר בלא ידיעת הבעלים כדאמר בפ' הכונס (בבא קמא דף נ"ז) כיון דמיחבא מאינשי גנב הוא אבל אם לקח בגלוי ובפרהסיא ובחוזק יד אין זה גנב אלא גזלן, [עי' במיימוני ובביאוריו פ"א דהלכות גניבה] ולסטים מזויין שגנב אין זה גנב אלא גזלן אע"פ שאין הבעלים יודעין בעת שגנב ומצות עשה לדון בדיני הגנבה מפורש בסמ"ע [מ"ע ע"א]:
213
רי״ד[ראה מצוה קנז]:
214
רי״המצוות קנו, קנז: כתוב (א) בפרשת קדושים לא תעשוק את רעך ולא תגזול [פ' מרובה דף ע"ט] איזהו גוזל זה הלוקח ממון חבירו בחזקה כגון שחטף מטלטלין מידו או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלי' ונטל כלים משם או שתקף בעבדיו ובהמתו ונשתמש בהן או שירד לתוך שדהו ואכל פירותיו וכל כיוצא בזה הוא הגזל כעניין שנ' ויגזול החנית מיד המצרי [בגיטין דף קי"א] איזהו עושק זה שבא ממון חברו לידו ברצון הבעלים וכיון שתבעו כבש הממון אצלו ולא החזירו כגון שהיה לו ביד חברו פקדון או הלואה או שכירות והוא תובעו ואין יכול להוציאו בדיינין מפני שהוא אלם וקשה אע"פ שפשוטו כך הוא מ"מ אמר רבא בפ' המקבל (בבא מציעא דף קי"א) זהו עשוק זהו גזל להכי אפקיה רחמנא בתרי לישני לעבור עליו בשני לאוין לפי עניין זה לאו אחד הוא ונמנה תחתיו הא דגרסי' בפ' חלק (סנהדרין דף ק"י) אמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנ' ולא יהיה כקרח וכעדתו וגו', הגוזל או עושק שוה פרוט' עובר על ל"ת ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה שחייב להחזיר כאשר בארנו בסמ"ע [מ"ע ע"ג] ואפי' שרף את הגזילה אשר גזל אינו לוקה שהרי חייב לשלם דמיה וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו ואסור (ב) לגזול כל שהוא דין תורה ואפי' מגוי עובד ע"ז אסור לגוזלו או לעושקו ואם גזלו או עשק יחזיר כמו שהבאתי למעלה [מל"ת קנ"ב] מן התוספתא וכל דיני הגזילה מפורשין בסמ"ע [מ"ע ע"ג]:
215
רי״וכתוב (א) בי' הדברות לא תחמוד וכתוב שם עוד לא תתאוה והכל אחד ותניא במכילתיה [יתרו פ' ד'] לא תחמוד יכול אפי' בדברי' ת"ל לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך עד שיעשה מעשה ובב"מ [דף ה'] גרתי' דא"ר הונא שומר שאמר הריני משלם ואיני נשבע משביע' אותו שבועה שאינה ברשותו ומקשה היאך ישבע והלא חשוד הוא לעבור על לא תחמוד, ומתרץ לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו פי' רבינו משה והר' אליעזר ממיץ ואינו חשוד על לא תחמוד לפי דעתו ואע"פ שעיקר לא תחמוד בדמים לפי' זה משמע אע"פ שנתן לו דמים יקרים הר"ז עובר בלא תחמוד, וקשה לפי' זה שהרי בפ' זה בורר [סנהדרין דף כ"ה וכל הסוגיא בתוספת שם] אומר דחמסן שנותן דמי אינו פסול אלא מד"ס ויש לפרש בלא דמי משמע להו וכך הוא אמת, כתב רבינו משה [כל הסוגיא מוע"ס בפ"א דהלכו' גזילה] לא תתאוה אין תאוה אלא בלב ומשעת שהתאוה בלבו עובר בלאו דלא תתאוה אע"פ שלא עשה מעש' התאוה מביאו לידי חימוד והחימוד לידי גזל כמו שנ' וחמדו בתי' וגזלו שאם לא יתננה לו ברצון יגזלנה בחזקה וגזל מביא לידי שפיכות דמים כמו שמצינו במעשה אחאב ונבות, הנה למדת שהמתאוה עובר בלאו אחד, עשה מעשה כגון שהפציר ברעים ובקש שיתננה לו ונתנה לו עובר בב' לאוין לא תתאוה ולא תחמוד ואם גזל עובר בשלשה לאוין עכ"ד, ולא יתכן לומר כן כי כן כתוב בדברות לא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך ולפי דבריו החמיר בבית מבאשת איש אלא החמוד והתאוה הכל אחד וכן פירשו אונקלוס לא תרוג, וכן ונחמד למראה מתרגמינן דמרגג' למיחזי וכן פי' רבינו שלמה כי הכל אחד [בפי' חומש פרשה ואתחנן] :
216
רי״זכתוב (א) בפרשת תצא כן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאת לא תוכל להתעלם וכתיב לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחי' והתעלמת מהם והרי עניין זה אם תראה לא תתעלם ופי' רבא בפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ו) ראובן שראה סלע שנפלה משמעון ונטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה עובר בכולן משום בל תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם ואפי' החזיר לו הסלע לאחר הייאוש זו מתנה הי' וכבר עבר על האיסורין נטלה לפני יאוש על מנת להחזיר' ולאחר יאוש נתכוון לגוזלה עובר משום השב תשיבם המתין עד שנתייאשו הבעלים ונטל אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד וכל דיני השבת אבדה יתבארו בסמ"ע [מ"ע ע"ד] :
217
רי״חלא (א) תרצח צוה הקב"ה בדברות ראשונות ואחרונות ועונש בפרשת אלה מסעי שנ' כל מכה נפש לפי עדים ירצח הרוצח ואם רצח הרוצח בזדון בפני עדים מיתתו בסייף שנ' נקום ינקם ודרשו רבותינו [בפ' ד' מיתות דף נ"ב] על פי הקבלה זו מיתת סייף כמו שנ' חרב נקמת נקם ברית, ורציחה נקראת בכל עניין שאדם נהרג בו כמו שנ' ואם בכלי ברזל הכהו וימת רוצח הוא מות יומת הרוצח ונ' אם בכלי עץ הכהו וימות רוצח הוא ונאמר אם בשנאה יהדפו או השליך עליו בצדיה ותנא בספרי [מסעי] הרי את דן בניין אב מביניהם הצד השוה שבהן שמחמת הממיתין מת וחייב אף כל שמחמת הממיתין מת חייב ואפי' גוסס דאמרי' רוב גוססין למיתה ההורגו חייב כדאיתא בפ' הנשרפין (סנהדרין דף ע"ח) בגוסס בידי שמים דכ"ע לא פליגי דחייב והיינו דתנן בשבת [דף קנ"א] המעמץ עיניו של מת עם יציאת נפש הר"ז שופך דמים ואומר בסנהדרין [בפ' אחד דיני ממונות דף ל"ז] שלכך נברא אדם יחידי שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבה עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא והרודף אחר חבירו להורגו או בא לגזול ממונו בכלי זיינו רשאי הנרדף להורגו שנ' אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים ושנינו בפ' בן סורר ומורה (סנהדרין בדף ע"ב) הבא במחתרת נידון על שם סופו והטעם מפרש רבא בגמ' [שם] אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ויודע שיעמוד בעל הממון בפניו ועל דעת להורגו הוא הולך ואמרה תורה אם בא להורגך השכם להורגו היה הדבר ברור לבעל הבית שזה הגנב הבא עליו אינו בא להורגו ולא בא אלא על עיסקי ממון אסור להורגו ואם הרגו הרי הוא הורג נפש שנ' אם זרחה השמש עליו דמים לו אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו אבל בסתמא הרגהו לפיכך אב הבא במחתרת על בנו אינו נהרג שודאי שלא יהרגהו אבל הבן הבא על האב נהרג וגרסינן בסנהדרין [שם] אמר רב כל מאן דאתי עלאי במחתרתא קטילנא ליה לבר מרב חנינא בר שילא דקי' לי בגויה דמרחם עלאי כאב על בן, [שם] ת"ר אין לי אלא מחתרת גגו חצירו וקרפיפו מניין ת"ל ימצא הגנב מ"מ א"ב כן מה ת"ל מחתרת מפני שרוב גנבי' מצויים במחתרת, [כך משמע שם בירושלמי] הגנב שגנב ויצא או שלא גנב ומצאו יוצא מן המחתרת הואיל ופנה עורף ואינו רודף יש לו דמים, וכן אם הקיפוהו עדים או בני אדם אע"פ שעדיין הוא ברשות זה שבא עליו אינו נהרג ואין צ"ל אם בא לב"ד שאינו נהרג וזהו שתירגם אונקלוס אם זרחה השמש וגר אם עינא דסהדא נפלת עלוהי [* כך משמע מן הברייתא דלעיל דלא ריבתה אלא גגו וכו' שבע"ה מצוי בהם] וכן הבא במחתרת לתוך גינתו או לתוך שדהו או לתוך הדיר יש לו דמים שחזקתו שבא על הממון בלבד לפי שאין הבעלים מצויין במקומות אלו, הרב רבי אליעזר ממי"ץ היה מדמה עניין המסור לבא במחתרת לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ולכך מותר להרגו כדאמרינן בפ' הגוזל אחרון [דף קי"ז] רב כהנא שמטיה לקועיה דההוא מסור:
218
רי״טמוזהרין (א) ב"ד שלא ליקח כופר מן הרוצח ואפי' נותן כל ממון שבעולם ואפי' רצה גואל הדם לפוטרו שנ' לא תקחו כופר לנפש רוצח ונ' לא תחניפו את הארץ כי הדם הוא יחניף:
219
ר״כהזהירה (א) תורה שלא ליקח כופר להציל מגלות הרוצח בשגגה שנ' ולא תקחו כופר לנפש רוצח לנוס אל עיר מקלטו וגו':
220
רכ״א רוצח (א) שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואין עד שיבואו לב"ד וידונוהו למיתה שנ' ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט והוא הדין לכל מחוייבי מיתות ב"ד שעברו ועשו שאין ממיתין אותו עד שיגמור דינו בב"ד [מיימו' פ"ב דהלכות רוצח] אמרה תורה שופך דם האדם באדם דמו ישפך זה ההורג בעצמו שלא ע"י שליח, אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה ההורג את עצמו, ומיד כל חיה אדרשנו זה המוסר את חבירו לפני חיה לטרפו, מיד האדם מיד איש אחיו דרוש את נפש האדם זה השוכר אחרי' להרוג את חבירו, ובפי' נאמר בשלשתן לשון דרישה הרי דינו מסור לשמים אעפ"כ [בפ' הנשרפי' דף פ"א] חייבין ב"ד להכותו מכה רבה ולאסור אותו שנים רבות במצור ובמצוק לשבור את זרוע הרשעים ואם היתה השעה צריכה לכך הרשות בידן להרגו להוראת שעה, [פ' יוצא דופן דף מ"ד] ההורג את הקטן בן יומו שכלו לו חדשיו הר"ז נהרג עליו, אמר רבא בפ' הנשרפים (סנהדרין דף ע"ח) ההורג את הטריפה אע"פ שאוכל ושותה ומהלך בשוק פטור מדיני אדם וכל אדם בחזקת שלם עד שיודע בודאי שהוא טריפה אבל אדם טריפה שהרג את הנפש נהרג שנ' ובערת הרע מקרבך והוא שהרג בפני ב"ד אבל בפני עדים פטור שמא יוזמו העדים ואם הוזמו אין נהרגין שהרי לא זממו אלא להרוג טריפה וכל עדות שאינה ראויה להזמה בדיני נפשות אינה עדות [מימוני פ"ב דהלכות רוצח] אחד ההורג את ישראל או ההורג עבד כנעני הר"ז נהרג עליו שהרי העבד קבל עליו מצות והרי הוא נוסף על נחלת השם, חילוק יש בין עבדו לעבד אחרים שעבדו יש לו רשות להכותו לפיכך אם הכה את עבדו הכאה שיש בה כדי להמית ונטה למות ועמד כ"ד שעות ואחר כך מת אינו נהרג עליו אע"פ שמת מחמת המכה שנ' אך אם יום או יומים יעמוד לא יוקם איזהו יום שהוא כיומים הוי אומר זה מעת לעת אבל המכה עבד שאינו שלו אפי' מת לאחר כמה ימים מחמת המכה הואיל והכהו ויש בו כדי להמית הר"ז נהרג עליו בשאר בני חורין, נר' לרבי' משה [בפר' דלעיל] שהמכה עבדו בסכין ובסייף או באבן ובאגרוף וכיוצא בהן ואמדוהו למיתה ומת אינו בדין יום או יומים אלא אפי' מת לאחר שנה נהרג עליו לכך נא' בשבט שלא נתנה לו התורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכיוצא בהן בלא רציחה, המכה חבירו בזדון באבן או בעץ והמיתו אומדין [בפר' הנשרפים דף ע"ט] דבר שהכהו בו ומקום שהכהו עליו אם ראוי אותו חפץ להמיתו באבר זה או אינו ראוי שנא' באבן יד אשר ימות בה הכהו או בכלי עץ יד שיהא בהן מלא היד וראויה להמית ונאמר אשר ימות בה מכאן שאומדין מקום המכה וכח ההכאה וכח המוכ' וכח המכה שאינו דומה חולה וחלש המכה לפח בריא וגבור המכה, [שם דף ע"ו] תניא רבי אומר כלי ברזל לא נתנה תורה שיעור שממית בכל שהו שנ' אם בכלי ברזל הכהו וימות רוצח הוא ואפי' במחט והוא שיהיה לו חד כמו מחט או שפוד או סכין ושאין כיוצא בהן אומדין אותו כמו העץ והאבן, ולא בכלי לבד אלא אפי' הכהו בידו או ברגליו והרגו אומדי' כח המכה וכח הנהרג ומקום המכה, [שם] וכן אם דחפו מראש הגג ונפל אומדי' גובה המקום שהפילו מעליו שנ' או באיבה הכהו בידו וימות מות יומת המכה אע"פ שנ' בידו הצריך הכתוב להיות ההכאה באיבה מכלל שמשערין כח ההכאה וכן לעניין הדחופה נאמר אם בשנאה יהדפנו וכתב רבינו משה [בפ"ג דרוצח] יראה לי שכל שאין בגובהו עשר טפחים אין בו כדי להמי' כדרך שאמרו בבור לעניין בהמ' [בב"ק דף ג'] תנא דבי חזקיה בפ' הנשרפי' [דף ע"ט] נא' מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת הקיש מכה אדם למכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בין שוגג למזיד בין מתכוין לאינו מתכוין בין דרך יריד' לדרך עליה לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין בשוגג בין במזיד בין מתכוין לשאינו מתכוין בין דרך עליה לדרך ירידה בכל אלה לחייבו ממון אלא לפוטרו בממון, [כל הסוגיא בתו' שם] בשלש' ענייני ממון מדבר תנא דבי חזקיה כי בין שוגג למזיד מדבר בממון אחד עם המיתה ואומר שכמו שמזיד פטור שנ' ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש כך שוגג פטור מן התשלומין ובזאת ודאי הלכה בתנא דבי חזקיה שעל זה מביאה בפרק אלו נערות (כתובות דף ל"ה) ובפ' המניח (בבא קמא דף ל"ה) ואומר שם בפ' אלו נערות (כתובות דף ל"ה) ומי איכא דלית להו לתנא דבי חזקיה אבל בין מתכוין לשאין מתכוין מדבר לפטור מדמי הנהרג שכמו המתכוין פטור שנ' אם כופר יושת עליו ולא על האדם כדדרשינן בב"ק [דף כ"ו] כך שאין מתכוין לזה אלא לזה ועל זה אומר שם [בפ' הנשרפים דף ע"ט] כי הך דתנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומפקא מדרבנן כי רבי אומר שם נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב ממון ופטור מן המיתה, ורבנן אומרים כי מתכוין להרוג זה והרג את זה חייב מיתה ופטור מממון ואומר כי לתנא דבי חזקיה לאו בר קטלא הוא ולאו בר ממונא הוא שאם היה חייב מיתה לא היה צריך להביא פסוק לפוטרו מממון, מאחר שרבי ורבנן חולקין עליו יראה לי שאין הלכה כמותו אלא כרבנן, ורבינו משה פסק [ריש פ"ד דרוצח וע"ש במגדל עוז] הלכה לגמרי כתנא דבי חזקיה, ובין דרך ירידה לדרך עליה בא לומר שכמו שהרגו במזיד בדרך עלייה שלא נתנה שגגתו לכפרה לא שקלינן מיניה ממונא ומפטריה מקטלא כך דרך ירידה אע"פ שנתנה שגגתו לכפרה לא שקלינן מיניה ממונא וניפטריה מקטלא ובעניין זה אומר בכתובות [דף ל"ז], [בסנהדרין דף ע"ה] ת"ר הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות וכל אחד יש בו כדי להמית ומת [כך משמע שם מברייתא שאחרי'] בין שהכוהו בזה אחר זה בין שהכוהו כאחד כולן פטורין ממיתת ב"ד שנ' כל נפש אדם שיהיה אחד שהרג כל הנפש והוא הדין לדחפוהו שנים לתוך המים או שהיו רבים יושבים ויצא חץ מביניהן והרג כולן פטורין כמו שאומר שם [דף פ'] אחר כך זרקו בו עשרה אבני' זה אחר זה וכל אחד מהן אין בו כדי להמית וזרק אחד אבן באחרונה ויש בו כדי להמית ומת הר"ז האחרון נהרג עליו, אמרינן בסנהדרין [דף פ"א] שההורג נפשות בעדות מיוחדת כגון שלא היו השני עדים רואים אותו כאחד אלא ראהו האחד אחר האחד או שהרג בפני שני עדים בלא התראה או שהוכחשו העדים בבדיקות ולא הוכחשו בחקירות כל אלו רצחנים הן וכונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן לחם צר ומים לחץ עד שיצאו מעיהן ואחד כך מאכילין אותן שעורין עד שכריסן נבקעת מכובד החולי ואין עושין דבר זה לשאר מחוייבי מיתות ב"ד שכשאינם חייבין מיתה פוטרין אותן, אע"פ שיש עונות חמורות משפיכות דמים אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים אפי' ע"ז ואין צ"ל עריות או חילול שבת שאינו כשפיכות דמים שאלו עונות הם הן מעבירות שבין אדם להקב"ה אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה מן הדין שנ' במשלי אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו, צא ולמד מאחאב עובד ע"ז שהרי נאמר רק לא היה כאחאב וגו' וכשנסדרו עונותיו וזכיותיו לפני אלהי הרוחות לא נמצאו דבר שחייבו כליה ולא היה דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי נבות שנ' ותצא הרוח ותעמוד זו רוח נבות ויאמר לו תפתה וגם תוכל והרי אותו הרשע לא הרג בידו אלא סבב ק"ו להורג ביד' המינין ועושין עבירות להכעיס והאפיקורסין הם שכופרין בתורה ובנביאים מורידין לבור ולא מעלין אבל העכו"ם עובדי ע"ז והרועים בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין אבל ישראל העושין עבירות להנאתן מצוה להצילן ואסור לעמוד על דמן כדאיתא במסכת ע"ז [דף כ"ו]:
221
רכ״בהזהירה (א) תורה שלא לחוס על הרודף כמו שדורש בספרי [תצא] ממקרא שנ' וקצותה את כפה ולא תחוס עיניך לרבנן דרבי יהודה עניין הכתוב שכל החושב להכות את חבירו הכאה שממיתה אותו אחד במבושיו ואחד בכל דבר שיש בו סכנת נפשות מ"ע להציל הנרדף בכפו של רודף כאשר בארנו בסמ"ע [מ"ע ע"ז] ואם אין יכולין מצילין אותו אף בנפשו שנ' לא תחוס עיניך לפיכך שנו חכמים במסכת אהלות [דף ל'] כך שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה ואם משהוציא את ראשו אין נוגעין בו מפני שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם, ולפי ברייתא שהביא רבינו שלמה בפירוש חומש [פרש' כי תצא] וקצותה את כפה ממון בגזירה שוה דלא תחוס לא תחוס מעדי' זוממין ורבי יהודה שנאה בספרי [בברייתא דלעיל] וחולק על תנא קמא גם בזה יש בו עשה ול"ת:
222
רכ״גהזהירה (א) תורה בפרשת קדושים לא תעמוד על דם ריעך ותניא בת"כ מניין שאם ראית את חבירך טובע בנהר או לסטים או חיה רעה באין עליו שאתה חייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם ריעך ומניין שאף לרודף אחר חבירו להורגו או רודף אחר נערה המאורסה שאתה חייב להצילה בנפשו ת"ל לא תעמוד על דם ריעך עד כאן הברייתא [בסימן דלעיל מיניה] ולמעלה הביאנו דבר זה מלא תחוס עיניך וצריך להתיישב בדבר כי לפי הנראה יש כאן שני לאוין בדבר זה וכן כתב רבינו משה [בסוף פ"א דהלכות רוצח] אמנם בפ' בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע"ג) דוחה שאין זו הברייתא אמת וניתן להצילו בנפשו דורש מדהוקש רוצח לנערה המאורסה שנאמר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו וגו' ברודף אחר נערה המאורסה כתוב אין מושיע לה הא אם יש לה מושיע מושיעה בכל דבר שהוא יכול להושיעה ואפי' בהריגת הרודף והוא הדין לשאר כל העריות חוץ מן הבהמה [שם דף ע"ב] אבל הזכור מצילין אותו בנפש הרודף כשאר כל העריות אבל הרודף אחר בהמה לרובעה או שרדף לעשות מלאכה בשבת או לע"ז אע"פ ששבת וע"ז עיקרי הדת אין ממיתין אותו עד שיעשה ויביאוהו לב"ד וידונוהו וימות כך המסקנא בסנהדרין [דף עד] כל היכול להציל באחד מאבריו ולא טרח בכך אלא להציל בנפשו של רודף והרגו הר"ז שופך דמים וחייב מיתה אבל ב"ד אין ממיתין אותו, שנינו בתרומות [דף נ"ז] נשים שאמרו להם עכו"ם תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה ואם לאו הרי אנו מטמאים את כולכם יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל וכן לעניין הריגת שונא בתוספתא [שם פ' ו' דף ס"ב] יהרגו את כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל וגרסינן עלה בירושלמי [שם פ"ח] יחדו להם אחד ימסרוהו אמר ר"ל והוא שחייב מיתה כשבע בן בכרי ואמר ר' יוחנן אע"פ שאינו חייב מיתה:
223
רכ״דהזהירה (א) תורה שלא לעבוד ושלא לזרוע בגופו של קרקע במקום שנתערפה שם העגלה המובאה על החלל הנמצא שנ' בפרשת שופטים והורידו את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע פיר' אשר צויתי שלא לעבוד ושלא לזרוע ושנינו בסוטה [דף מ"ה] מקומה אסור לזרוע ולעבוד ומותר לסרוק שם פשתן ולנקר שם אבנים ותניא שם [דף מ"ו] ובספרי לא יזרע זרועה בכלל לא יעבוד היתה [שופטים] ולמה יצאה להקיש אליה ולומר לך מה זריעה מיוחדת עבודת קרקע אף כל עבודת קרקע יצאו ניקור אבנים וסריקת פשתן שאינם עבודת קרקע:
224
רכ״הלא (א) תשים דמים בביתך לא לעניין מעקה בלבד דבר הכתוב אלא כל דבר המזיק כדאמרינן בכתובות [דף מ"א] רבי נתן אומר מניין שלא יעמיד אדם סולם רעוע בתוך ביתו ולא יגדל כלב רע בתוך ביתו ת"ל לא תשים דמים בביתך אבל כלב שאינו רע מותר לגדל כדאמרינן בע"ז [דף כ"ב] האי ארמלתא לא תרבי כלבא באושפיזה מפני החשד ומשמע דאחר מותר:
225
רכ״וכתוב (א) בפרשת קדושים לפני עור לא תתן מכשול בכלל אזהרה זו כל דבר שאדם מוזהר והוא עור באותו דבר שאינו יודע, או אפילו יודע ואינו יכול לעשות איסור זה ובא חבירו והמציא לו עובר בלפני עור לא תתן מכשול כדתנן במסכ' ע"ז [דף י"ג] אלו דברים אסורין למכור לעכו"ם וכו', בחולין [דף צ"ג] שנינו שולח אדם ירך לנכרי שגיד הנשה בתוכו מפני שמקומו ניכר הא אין מקומו ניכר אסור שמא יאכילנה לישראל, ושנינו עוד בתוספתא דמסכת כלאי' [בפרק בתרא ומביא בניד' דף ס"א ובע"ז דף ס"ה] בגד שאבד בו כלאי' ואינו ניכר שם לא ימכרנו לעכו"ם שמא ימכרנו לישראל אבל לא אבד שהוא ניכר מותר למוכרו כדתנן [בפ' ט' דכלאים] מוכרי כסות מוכרים כדרכן פי' כסות כלאי' אחרי שישראל רואה ויכול ליזהר, עוד (ב) תניא בע"ז [דף ו'] ובפסחים [דף כ"ב] מניין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ת"ל לפני עור לא תתן מכשול ומעמידין דקאי בתרי עברי נהרא שאינו יכול ליקחנה אם לא יושיטנה לו ולכך תפס לשון הושטה וה"ה [בתו' דע"ז דף ו'] שאסור להושיט דבר איסור למשומדים כעניין זה עוד דרשו רבותינו [בת"כ פרשת קדושים סוף פרק ג'] מלאו זה הבא לשאול עצה ממך תן לו עצה הוגנת:
226
רכ״זכתוב (א) בפרשת תצא לא תראה חמור אחיך או שורו נופלי' בדרך והתעלמת מהם הקים תקים עמו פי' אל תעמוד מנגד בראותך אלא תלך ותסייענו ה"ז מל"ת וכל דיני פריקה וטעינה נתבארנו בספר מ"ע [מ"ע פ' ופ"א]:
227
רכ״חהלכות אונאות
וכי (א) תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו ותניא בת"כ באונאת ממון הכתוב מדבר שהרי באונאת דברים כתוב מקרא אחר לא תונו איש את עמיתו, ושיעור אונאת ממון לא נתפרש בתורה אבל שנינו בפ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ט) האונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע שתות למקח' [שם] ואיתמר רב אמ' שתות מקח שנינו ושמואל אמר שתות מעות נמי שנינו והלכה כשמואל בדינא לגבי רב ועוד דתניא [שם] כוותיה הילכך מי שמכר שוה שש בחמש או שוה ה' בשש ונתאנה לוקח משתות המעות וחומש המקח או שוה שש בשבע הר"ז אונאה, ואמר רבא [שם בדף ג' וכל הסוגיא בתו' שם] הילכתא פחות משתות נקנה מקה והר"ז מחילה פי' לאלתר כדמוכח שם גבי מכירת וורשכי [דף נ"א] יתר משתות בטל מקח ושניהן חוזרין ויש אומרים שאין חוזר אלא המתאנה אבל המאנה אינו חוזר אא"כ המתאנה תובע אונאתו כך אמרינן בפ' הספינה (בבא בתרא דף פ"ד) גבי שתות אי לאו דאוניתו לא מצית הדרת בך השתא מצית הדרת בך, ויש לחלק דיתר משתות אין ראוי המקח להתקיים והרי הוא כאילו לא מכר כלל ושניהן חוזרין, שתות קנה ומחזיר האונאה פי' רבינו יעקב [בתו' דלעיל] שתות רצה קנה וכן סובר רב חסדא בפ' הספינה (בבא בתרא דף פ"ג) ולא הוצרך רבא לפרש רצה משום דקאי על משנה דהתם [בפ' הזהב דף נ"א] מי שהוטל עליו ידו על העליונה רצה כו' וזה וזה פי' שתות ויתר משתות בכדי שיראה לתגר או לקרובו, [שם דף נ'] ומזה בלבד מביא תניא כוותיה דרבא ולא מדרבי נתן שהרי רבי נתן ר"ל קנה בעל כרחו בשתות לרבא כדמסיק בסוף ההלכה [שם דף נ"א ועי' בתו' דלעיל] דכיון דלא קאי אמתניתין היה לרבי נתן לפרש רצה, אמר רב נחמן [שם דף ג'] לא שנו שיש לו זמן זה אלא לוקח שנתאנה שהרי המקח בידו ומראהו אבל מוכר שנתאנה לעולם חוזר ואמר רבא [שם דף נ"א] ל"ש אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית כלי תשמישו שיקרין בעיניו אין לו עליו אונאה, [שם במשנה] כשם שיש אונאה להדיוט שנתאנה כך יש אונאה לתגר שנתאנה, כתב רבינו משה [ר"פ י"ג דהלכות מכיר'] כי המחליף כלים בכלים או בהמה בבהמה אפי' מחט בשיריים או טלה בסוס אין לו אונאה שזה רוצה במחט יותר מן השיריים אבל המחליף פירות בפירות בין ששמו אותם קודם המכירה בין ששמו אותם אחר המכירה יש להן אונאה ונראה טעמו מפני שאין עושין חליפין כי אם מכלים ובהמות ודרך חליפין שבנעל קטן קונין דבר גדול, אמר רב הונא [בפ' הזהב דף מ"ז] היו לו מעות בכיסו ואמר לו מכור לי פרתך באלו קנה ומחזיר אונאה וכן לקח סל מלא פירות שאין ידועה מדתו ואמר לו מכור לי אלו בסלע או כשתים קנה ומחזיר אונאה, תניא [שם דף נ"א] בד"א שיש דין אונאה בסתם אבל מפרש כגון מוכר שאומר ללוקח חפץ שאני מוכר לך במאתים יודע אני שאינה שוה אלא מנה ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה וכן הלוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני לוקח ממך במנה יודע אני ששוה מאתים ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה, ובסתם נמי אתמר [שם] האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה א"ר ענן [שם] פי' לי מר שמואל בד"א שאומר אין לך עלי אונאה אבל אמר ע"מ שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה ונחלקו גאונים בזה יש שפוסק כשמואל שהרי בבכורות פוסק כמותו בדינין לגבי רב ויש שפוסק כרב מפני שזו איסורא היא והלכה כמותו באיסורים וכן פסק רבינו משה [בפ' י"ג דמכירה והסוגיא בהגה"ה שם והשאלתות בסי' קי"ג] וכן פסק בשאלתות מכח ברייתא של מעלה דיש אונאה בסתם, ודווקא דטעה בכדי שהדעת טועה אמרינן דחוזר אבל בכדי שאין הדעת טועה אמרינן בפ' הספינה (בבא בתרא דף ע"ה) כי אמרינן אונאה בטול מקח ה"מ בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה, אימר מתנה הוא דיהיב ליה, שנינו שם [בפ' הזהב דף נ"ו] אלו דברים שאין להם אונאה הקרקעות והעבדים והשטרות וההקדשות ודורש בגמרא [שם] מנין לנו דבר זה דתניא או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד יצאו קרקעות שאינם מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאין גופן קנוי ומכור שאין עומדין אלא לראייה שבהן עמיתך ולא הקדש פי' רבא בקידושין [דף ס"ב] דבקרקעות לא יבטל המקח אפי' ביתר משתות וכן אמר רב נחמן דבתראה הוא והילכתא כוותיה בדינא בפ' המקבל (בבא מציעא דף ק"ח) וכן במאתן ושוה מאה אין אונאה לקרקעות וכן אמר רבה בר עולא בב"ק [דף י"ד] שקרקע הוא הדבר השוה לכל כסף מכל אלה יש ללמוד שאין הלכה כרבי אמי ור' יוחנן שאמרו [בפ' הזהב דף נ"ז] ביטול מקח יש לקרקעות וכן פסק רב אלפס [שם] בד"א במוכר נכסי עצמו [בפ' האיש מקדש דלעיל] אבל שליח שטעה בכל שהו בין במטלטלין בין קרקעות אומר שם שהוא חוזר, ופוסק רבינו משה [בפ' י"ג דמכירה] שאפוטרופס של יתומים בשליח ומה שאומר רבא בכתובות [דף ק' והסוגיא בתו' שם ובאשירי פ' הזהב דף קמ"א ע"ב מבואר יותר] דשליח כדיינים אומר ד"ת דבשליח של דיינים מדבר שם, אמנם גרסינן בירושלמי דכתובות [דף ל"ד] גבי אלמנה שכתובתה מאתים ומכרה שוה מאתים במנה או להפך נתקבלה כתובתה ומקשה ואין סופה לחזור משום מקח טעות ומעמידה שם לרבי יוחנן כשהוקיר המקח אם כן סובר רבי יוחנן בשוה מאתים במנה שיש להם ביטול מקח, וכן אמר רב נחמן משמיה דחסא שאומר בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ז) יש ביטול מקח לקרקעות איפשר שסובר בזה כרבי יוחנן וגם איפשר דרב נחמן משמיה דנפשיה סובר כן ומה שהזכיר בפ' המקבל (בבא מציעא דף ק"ח) מאה במאתן לאו דווקא אלא מעט פחות כך פי' ר"ת ור"ח, אמר רבא אמר רב נחמן בקידושין [דף מ"ב] האחין שחלקו מטלטלין הרי הן כלקוחות פחות משתות קנה מקח יתר על שתות בטל מקח כשתות קנה מקח ומחזיר אונאה ואם התנו ביניהן שיחלקוה בשוה וטעו הדיינים בשתות בטלה חלוקה שדיינין ששמו ופחתו שתות או התירו שתות מכרן בטל כרבנן שרב נחמן פוסק כמותן [שם ובכתובות דף ק'] ושיטה זו כתבתי לפי גירסת ר"ח [ה"ג שתופש' רבי' יעקב עיקר [בתו' שם בשניהם] ומדקדק ר"ת דמדאמר רבא אמר רב נחמן דלקוחות הן מחזירין זה לזה ביובל שהלכה דאין ברירה, אין הלכה כרבי יהודה שאמר שם [בפ' הזהב דף נ"ו] אף המוכר ס"ת בהמה ומרגלית אין להם אונאה אלא כחכמים שאומרים אין לך דבר שאין בה אונאה חוץ מד' דברים שאמרנו וכן פסק רב האי בספר מקח וממכר [שם] כשם שאין אונאה לקרקע כך שכירות קרקע אין לו אונאה ואפי' שכר טרקלין גדול בדינר בשנה או רפת קטנה בדינר בכל יום ויום אין לו אונאה, [שם] השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקעות בין במטלטלין אין לו אונאה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין בהם אונאה, תניא בב"מ [דף נ"א ומבואר בתו' שם] הנושא והנותן באמנה ואמר כך וכך אני משתכר אין לו עליו אונאה [בב"ב דף פ"ט] אבל ב"ד מעמידים אגרדמי' פי' שוטר ממונה בין למדות בין לשערים לקרנא ולרבי יצחק והורה גאון כך, ולא ישתכר המוכר יתר על שתות כדאיתא בב"ב [שם דף צ'] בד"א בדברים שיש בהן חיי נפש [שם ד' צ"א] כגון יינות שמנים וסלתות אבל העיקרים כגון הכמון והקושט והלבונה וכיוצא בהן משתכר כל מה שירצה, [שם] ואין משתכר פעמים בבצים אלא התגר הראשון הוא מוכרן בשכר והלוקח ממנו מוכרן בקרן בלבד, [שם דף צ'] אין אוצרין פירות שיש בהן חיי נפש בא"י וכן בכ"מ שרובן ישראל שהרי דבר זה גורם צער לישראל בד"א בלוקח פירות מן השוק אבל במכניס משלו מותר לו לעשות אותם אוצר כדאיתא בב"ב [דף ה'], בב"ב [שם] אמרינן רשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ולהסיע מדת דין תורה ולקנוס העובר על קיצתן, [שם דף ט'] ורשאין בני העיר לפסוק ביניהן שלא יעשה אחד ביום שיעשה בו חבירו וכן כיוצא כזה וכל מי שיעבור על התנאי יענשו אותו כך, וכך [שם] בד"א במדינה שאין בה אדם חשוב ונשמע לתקן את העיר אבל יש בה אדם חשוב אין תנאי שלהן מועיל כלום ואין רשאי' לענוש אדם אע"פ חכם אמר רבא בקידושין [דף מ"ב ובפ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ו) מוכיח בתוס' דמיירי אף בקרקעות] המוכר לחבירו במשקל או במדה או במניין בין במטלטלין בין בקרקעות וטעה בכל שהוא חוזר לעולם שאין אונאה אלא בדמים אבל בחשבון חוזר שזה קנין בטעות הוא וכן כתב רב אלפס [בפ' הזהב דף ע"ט] בשם רב האי גאון כי המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין ונמצא במקח מום שלא ידע בו מחזירין אפי' אחר כמה שנים שזה מקח טעות הוא והוא שלא ישתמש במקח זה אחר שידע בו מום אבל אם נשתמש בו אחר שראה בו מום הר"ז מחל ואינו יכול לחזור, [כל הסוגיא במיימוני פ' ט"ו דמכירה] כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזירים בו מקח זה מחזירים וכל שהסכימו עליו שאינו מום הרי זה אינו מחזיר בו אא"כ פי' שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך, כל הלוקח סתם אינו לוקח אלא דבר השלם מכל מום ואם פי' המוכר ואומר על מנת שאין אתה חוזר עלי במום הר"ז חוזר עד שיפרוש המום שיש בו בממכרו וימחול הלוקח או עד שיאמר לו כל מום שימצא במקח זה הפוחת דמיו כך וכך קבלתי אותו שהמוחל צריך לידע דבר שימחול בו ויפרש אותו כמו המפרש באונאה תניא בפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ב) המוכר עבד או שפחה אין בו מקח טעות אלא במום המבטלו ממלאכתו או נמצא בו חולי מאוס אבל נמצא גנב או קוביוסטוס אין זה מקח טעות שסתם עבדים יש בהן הרעות האלו אא"כ פי' בב"ב [דף צ"ג כל הסוגיא] מסקינן המוכר זרעוני גינה שאין עצמן של זרעונין נאכלין וזרען ולא צמחו חייב באחריותן ומחזיר הדמים שלקח ממנו שחזקתן לזריעה אמנם אם לקתה הארץ בברד תולין בברד וכן כל כיוצא בזה, מכר לו זרעים הנאכלים אפי' זרע פשתן שהרוב קונין אותו לזריעה הואיל ויש אוכלין אותו אינו חייב באחריות זריעתו ואם הודיעו שהוא קנה לזרע חייב באחריותו והוא הדין לדברים אחרים הנמכרים לרפואה ולצביעה וכן כל כיוצא בזה, [מיימוני פ' ט"ז דמכירה ע"ש במגדל עוז] מכאן אתה למד שכל הלוקח מקח מחבירו והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלוני' למוכרו שם ואחר שהוליכו שם נמצא בו מום אינו יכול לומר לו החזר לי מקחי לכאן אלא מחזיר לו הדמים והמוכר מטפל להביא ממכרו או למוכרו שם אפי' אבד או נגנב אחר שהודיעו הרי הוא ברשות המוכר אבל אם לא הודיעו שיוליכו למדינה אחרת והוליכו ונמצא שם בו מום הרי הוא ברשות הלוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר' הלוקח מקח ונמצא בו מום ואבד אח"כ או נגנב ה"ז ברשות הלוקח עד שיחזירו ואם התליע ונפסד מחמת אורך הזמן אחר שהודיעו ה"ז ברשות מוכר ואם היה לו להודיעו למוכר ולא הודיעו ה"ז ברשות לוקח, המוכר שור לחברו ונמצא נגחן יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך שהלכה כשמואל שאומר כן שם בפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ב), בד"א כשהיה הלוקה קונה לשחיטה ולחרישה ואם היה יודע שקנה לחרישה בלבד ה"ז מקח טעות חוזר וכן כל כיוצא בזה, שנינו בזבחים [דף ל"ז] המוכר בהמה לטבח ושחטה ונמצאת טריפה אם נודע בודאי שהיתה טריפה כשלקחה ה"ז מחזיר לו את השחוטה ויחזיר המוכר את הדמים, בביצה [דף ז'] אמרי' שהמוכר ביצי תרנגולת שחוטה בכלל של היה אם לאכילה קנה מחזיר אונאה ואם לאפרוחים מקח טעות הוא, מוכיח בב"מ [דף מ"ב] שהמוכר שור לחברו שאין לו טוחנו' והניחו הלוקח עם הבקר שלו והיה מניח המאכל לפני כולן ואוכלין ולא היה יודע שזה לא היה אוכל עד שמת ברעב ה"ז מחזיר לו את הנבילה ויחזיר לו הדמים וכן כל כיוצא בזה, [שם] היה המוכר סרסור שלוקח מזה ומוכר לזה ואינו משהא המקח עמו ולא ידע במום זה הרי הסרסור נשבע שבועת היסת שלא ידע במום זה ויפטר מפני שהיה על הלוקח לבדוק את השור בפני עצמו ולהחזיר לו קודם שימות והיה הסרסור מחזירו על המוכר ראשון והואיל ולא עשה הוא הפסיד את עצמו, עוד אומר שם [בדף דלעיל] שאם היה הלוקח אפוטרופוס של יתומים ואחר שלקחו מסרו לבקרו לשמרו ואומר שם נימא לאפוטרופוס זיל שלים יאמר אני מסרתיו לבקרא ולא פשעתי בו משמע [בתו' שם] שהאפוטרופוס של יתומים משלמין אם פשעו ובב"ק [דף ל"ט] אומר שור של יתומין שנגח משל' מעליי' יתומי' אבל לא מעליית אפוטרופוס דילמא מימנע ולא עביד' התם שאני שכל עיקר מינוי האפוטרופוס לא היה מפני תקנת היתומים אלא מפני תקנת העולם לשלם להן הזיקן כמו שאומר [שם] מעמידים להן אפוטרופוס ומעידי' בהן בפני אפוטרופוס לפיכך נמנעין יותר בקל בבכורות מוכיח שהמוכר בשר לחברו ונמצאו בשר בכורות פירו' ונמצא טבלי' יין ונמצא יין נסך מה שאכלו אכלו ומחזי' להם את הדמי', וכן כל המוכר דבר שאסור לאוכלו מן התורה כך הוא דינו בין שהיה איסורו בכרת בין שהיה איסורו בלאו בלבד אבל המוכ' דבר שאיסו' אכילתו מד"ס אם היו הפירות קיימין מחזיר את הפירות ונוטל דמיו ואם אכלן אין המוכר מחזיר לו כלום וכל איסורי הנאה בין מה"ת בין מדבריהם מחזיר הדמים ואין בהן דין מכירה כלל, בפ' הספינה [בבא בתרא דף פ"ג כל הסוגיא] אמרי' ארבע מדות במוכרין מכר לו חטין יפות ונמצאו רעות הלוקח יכול לחזור בו ולא המוכר רעות ונמצאו יפות, המוכר יכול לחזור ולא הלוקח רעות ונמצאו רעות יפות ונמצאו יפות אע"פ שאינן יפות שאין למעלה מהן ולא רעות שאין למטה מהן והרי יש שם אונאה שתות אין אחד מהן יכול לחזור בו אלא קנה ומחזיר אונאה ורבי' שמואל פי' בבבא זו שאין שם אונאה כלל ומה שאומר שאין אחד מהן יכול לחזור בו משנה שאינה צריכה היא ואגב שאר חבבות נשנית שאילו יש שם אונאה רצה קנה רצה חוזר וכן פר"ת לעיל [בתחילת המצוה] בדין אונאת שתות אבל המוכר חטין שחמתית ונמצאת לבנה או לבנה ונמצאת שחמתית יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין כל אחד משניהם יכול לחזור בחברו שאין זה חמין שאומר לחברו שימכור לו וכן כל כיוצא בזה, מסקינן בפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ח) במוכר יין לחברו ונתנו הלוקח בקנקני' והחמיץ מיד אין חייב באחריותו אע"פ שאמר לו לתבשיל אני צריך מכר לו את היין והרי הוא בקנקני המוכר והחמיץ אם אמר לו למקפה אני צריך והחמיץ מחזיר ואומר לו הרי יינך וקנקנך שאני לא קניתי לשתותו אלא לבשל מעט מעט ואם לא אמר לו למקפה אני צריך אינו יכול לחזור שהרי אומר לו למה לא שתי' אותו ולא היה לך להשהותו עד שיחמיץ, [שם דף צ"ו] המוכר חבית של שכר לחברו והחבית של מוכר והחמיצה בתוך שלשה ימים הראשונים הר"ז ברשות המוכר ומחזיר את הדמים מכאן ואילך ברשות לוקח דעבד רב יוסף [שם] עובדא בשיכרא כוותיה דרב ובחמרא כוותי' דשמואל שאפי' בג' ימים הראשונים הוא ברשות לוקח דחמרא אכתפה דגברי שוורא כלו' ע"י נדנוד המשא מקלקל כך פי' ר"ת [בתו' שם] עוד שם [בדף צ"ח] אמר רבא המוכר חבית של יין לחברו כדי למוכר' מעט מעט והחמיצה במחציתה או בשליש' חוזרת למוכר ואם שינה הלוקח נקב שלה או שהגיע יום השוק ושהה ולא מכר הרי היא ברשות לוקח וכן אמר רבא [שם] המקבל חבית של יין מחברו למחצי' שכר כדי להוליכה למקום פלו' למוכרה שם וקודם שהגיע לשם הוזל היין או החמיצה הר"ז ברשות המוכר כדברי ר"א בר' יוסי [שם] מפני שהחבית והיין שלו וכן כל כיוצא בזה, [מבואר באריכות בחולין דף צ"ד] אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתן אפי' דעתו של עכו"ם ואחד עכו"ם ואחד ישראלים שוים בדבר זה ואם היה יודע שיש בממכר מום יודיעו ללוקח ואפי' לגנוב דעת הבריות בדברים אסור, שנינו בפ' הזהב (בבא מציעא דף ס') ביין התירו לערב קשה ברך בין הגתות בלבד מפני שמשביחו ואם היה טעמו ניכר תניא ר' אחא אומר מותר לערב בכ"מ שכל דבר שניכר טעמו הלוקח מרגיש אותו לפיכך מותר לו לערב אותו, [שם] אסור לערב שמרים בין ביין בין בשמן ואפי' כל שהו ואפי' שמרים של אמש בשמרים של יום אסור אבל אם עירה היין מכלי אל כלי נותן שמרים לתוכו, יש מקומות שנהגו שיהיו כל הפירות ברורים ומנוקים מכל דבר ושיהיו היינות והשמנים צלולים ולא ימכרו שמרים כלל ויש מקומות שנהגו אפי' היו בהן מחצ' שמרי' או שהיה בפירות מחצה עפר או תבן או מין אחר ימכור כמו' שהוא הכל בזה וכיוצא בזה כמנהג המדינה לפיכך או' בירו' דכלאים [דף כ"ז], ובביצה [דף ל"ח] ובגמ' שלנו, ובפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ג) הבורר צרור מתוך גרנו של חברו נותן לו דמי חטין כשיעור צרור שבירר שאילו הניחו היה ניכר במדת החטין, וא"ת יחזירנו הרי אמר שמואל ואשר לא טוב עשה בעמיו זה הלוקח שדה שיש עליה עסיקין וכן מן הדין אסור למכור לחברו קרקע או מטלטלין שיש עסיקין פי' עוררין ויש בהן דין עד שודיעוהו שאע"פ שאחריותו עליו אין אדם רוצה שיתן מעותיו וירד לדין ויהיה נתבע מאחרים פסק רבא בב"מ [דף ט"ו] אחריות ט"ס הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר הילכך כל המוכר קרקע או עבד או שאר מטלטלין ח"ז חייב באחריותו כיצד אם הוציאו המקח מן הלוקח מחמת המוכר חוזר הלוקח ונוטל כל הדמים שנתן למוכר שהרי נלקח המקח מחמתו כך הוא הדין בכל ממכר אע"פ שלא פי' הלוקח דבר זה אלא קנה סתם אפי' מכר קרקע בשטר ולא הזכיר בו אחריות הר"ז באחריות בד"א כשהוציאו המקח מיד הלוקח בב"ד של ישראל כגון שהיה המקח מטלטלין והיו גנובים או גזולי' או שהיתה הקרקע גזולה או שבא ב"ח של מוכר וטרפה מיד הלוקח והכל בב"ד של ישראל אבל אם עכו"ם הוא שהוציא המקח מיד הלוקח בין בדין מלך בין בערכאות שלהן אין המוכר חייב באחריותו כך פסק אמימר [דף מ"ה] מסקינן בגיטין [דף ע"ג] שהמוכר קרקע לחברו והתנה עמו שכל אונס שיולד בקרקע זו יהא חייב לשלם אפי' בא עכו"ם וגזלה מחמת המוכר חייב לשלם אבל אם נפסק הנהר שהיה משקה אותה או שחזר הנהר לעבור בתוכה ונעשית בריכ' וכן כל כיוצא בזה פסק שם רבא שהר"ז פטור שאונס שאינו מצוי הוא זה ואינו בכלל תנאי זה שלא עלה על לב המוכר שיבא דבר זה, מסקינן שם [דף מ"ד] המוכר קרקע לחברו והתנה המוכר שלא יהא עליו אחריות אפי' נודע בודאי שזו הארץ גזולה ויצאה מיד הלוקח אין המוכר חייב לשלם כלום כרב זביד שאומר כן שם ואין צ"ל אם בא ב"ח וטרפה שאינו מחזיר לו כלום שכל תנאי שבממון תנאו קיי' זו דברי ר"מ [בפ' י"ט דמכירה] אבל ר"י פסק כרב פפא שחולק על רב זביד ואומר דנמצאת שאינה שלו חוזר עליו דאינו מכר כלום מאחר שנגזל טורף קרן ופירות אבל ב"ח שאינו טורף פירות כל זמן שלא טרפה נחשב המכר מכר' וכן מוכיח בב"מ [דף ט"ו] גבי הכי' בה שאינה שלו ולקחה שנחלקו שם רב ושמואל ואמרו שהמעות פקדון או מתנה, וא"כ מדבר שלא באחריות, מכלל דדומיא דהכי בלא הכיר בה לדברי הכל יש לו מעות מן המוכר' גרסי' בב"ק [דף ח'] ובב"מ [דף י"ד] אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ובא לוי ב"ח דראובן והוציאה מיד שמעון אם אין שמעון כל כך פקח לעמוד עמו בדין ולסתור דבריו או שאמר לב"ד הגדול אני רוצה לילך ושמעון אינו יכול לילך ורצה ראובן לעשות דין עם לוי עושה ואין יכול לומר לו מה לי ולך והלא אין עליך אחריות לאו בעל דברים דידי את שהרי ראובן אומר לו אין רצוני שתהיה לשמעון תרעומת עלי שהרי הפסיד בגללי, בכתובות [דף צ"ב] אמר רבא ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר ולקחה משמעון באחריות ובא ב"ח של ראובן לטרוף אותה ממנו אינו יכול לחזור על שמעון שאע"פ שלא קבל ראובן אחריות לשמעון אחריות של עצמו קבל עליו שלא יהא הוא המוכר והוא המוציא לעצמו אבל אם בא ב"ח של יעקב אביהם וטרפה מיד ראובן חוזר בכל הדמים על שמעון מפני ששמעון קבל עליו אחריות וראובן לא קבל לשמעון אחריו' של אחרים כלל:
וכי (א) תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו ותניא בת"כ באונאת ממון הכתוב מדבר שהרי באונאת דברים כתוב מקרא אחר לא תונו איש את עמיתו, ושיעור אונאת ממון לא נתפרש בתורה אבל שנינו בפ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ט) האונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע שתות למקח' [שם] ואיתמר רב אמ' שתות מקח שנינו ושמואל אמר שתות מעות נמי שנינו והלכה כשמואל בדינא לגבי רב ועוד דתניא [שם] כוותיה הילכך מי שמכר שוה שש בחמש או שוה ה' בשש ונתאנה לוקח משתות המעות וחומש המקח או שוה שש בשבע הר"ז אונאה, ואמר רבא [שם בדף ג' וכל הסוגיא בתו' שם] הילכתא פחות משתות נקנה מקה והר"ז מחילה פי' לאלתר כדמוכח שם גבי מכירת וורשכי [דף נ"א] יתר משתות בטל מקח ושניהן חוזרין ויש אומרים שאין חוזר אלא המתאנה אבל המאנה אינו חוזר אא"כ המתאנה תובע אונאתו כך אמרינן בפ' הספינה (בבא בתרא דף פ"ד) גבי שתות אי לאו דאוניתו לא מצית הדרת בך השתא מצית הדרת בך, ויש לחלק דיתר משתות אין ראוי המקח להתקיים והרי הוא כאילו לא מכר כלל ושניהן חוזרין, שתות קנה ומחזיר האונאה פי' רבינו יעקב [בתו' דלעיל] שתות רצה קנה וכן סובר רב חסדא בפ' הספינה (בבא בתרא דף פ"ג) ולא הוצרך רבא לפרש רצה משום דקאי על משנה דהתם [בפ' הזהב דף נ"א] מי שהוטל עליו ידו על העליונה רצה כו' וזה וזה פי' שתות ויתר משתות בכדי שיראה לתגר או לקרובו, [שם דף נ'] ומזה בלבד מביא תניא כוותיה דרבא ולא מדרבי נתן שהרי רבי נתן ר"ל קנה בעל כרחו בשתות לרבא כדמסיק בסוף ההלכה [שם דף נ"א ועי' בתו' דלעיל] דכיון דלא קאי אמתניתין היה לרבי נתן לפרש רצה, אמר רב נחמן [שם דף ג'] לא שנו שיש לו זמן זה אלא לוקח שנתאנה שהרי המקח בידו ומראהו אבל מוכר שנתאנה לעולם חוזר ואמר רבא [שם דף נ"א] ל"ש אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית כלי תשמישו שיקרין בעיניו אין לו עליו אונאה, [שם במשנה] כשם שיש אונאה להדיוט שנתאנה כך יש אונאה לתגר שנתאנה, כתב רבינו משה [ר"פ י"ג דהלכות מכיר'] כי המחליף כלים בכלים או בהמה בבהמה אפי' מחט בשיריים או טלה בסוס אין לו אונאה שזה רוצה במחט יותר מן השיריים אבל המחליף פירות בפירות בין ששמו אותם קודם המכירה בין ששמו אותם אחר המכירה יש להן אונאה ונראה טעמו מפני שאין עושין חליפין כי אם מכלים ובהמות ודרך חליפין שבנעל קטן קונין דבר גדול, אמר רב הונא [בפ' הזהב דף מ"ז] היו לו מעות בכיסו ואמר לו מכור לי פרתך באלו קנה ומחזיר אונאה וכן לקח סל מלא פירות שאין ידועה מדתו ואמר לו מכור לי אלו בסלע או כשתים קנה ומחזיר אונאה, תניא [שם דף נ"א] בד"א שיש דין אונאה בסתם אבל מפרש כגון מוכר שאומר ללוקח חפץ שאני מוכר לך במאתים יודע אני שאינה שוה אלא מנה ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה וכן הלוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני לוקח ממך במנה יודע אני ששוה מאתים ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה, ובסתם נמי אתמר [שם] האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה א"ר ענן [שם] פי' לי מר שמואל בד"א שאומר אין לך עלי אונאה אבל אמר ע"מ שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה ונחלקו גאונים בזה יש שפוסק כשמואל שהרי בבכורות פוסק כמותו בדינין לגבי רב ויש שפוסק כרב מפני שזו איסורא היא והלכה כמותו באיסורים וכן פסק רבינו משה [בפ' י"ג דמכירה והסוגיא בהגה"ה שם והשאלתות בסי' קי"ג] וכן פסק בשאלתות מכח ברייתא של מעלה דיש אונאה בסתם, ודווקא דטעה בכדי שהדעת טועה אמרינן דחוזר אבל בכדי שאין הדעת טועה אמרינן בפ' הספינה (בבא בתרא דף ע"ה) כי אמרינן אונאה בטול מקח ה"מ בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה, אימר מתנה הוא דיהיב ליה, שנינו שם [בפ' הזהב דף נ"ו] אלו דברים שאין להם אונאה הקרקעות והעבדים והשטרות וההקדשות ודורש בגמרא [שם] מנין לנו דבר זה דתניא או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד יצאו קרקעות שאינם מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאין גופן קנוי ומכור שאין עומדין אלא לראייה שבהן עמיתך ולא הקדש פי' רבא בקידושין [דף ס"ב] דבקרקעות לא יבטל המקח אפי' ביתר משתות וכן אמר רב נחמן דבתראה הוא והילכתא כוותיה בדינא בפ' המקבל (בבא מציעא דף ק"ח) וכן במאתן ושוה מאה אין אונאה לקרקעות וכן אמר רבה בר עולא בב"ק [דף י"ד] שקרקע הוא הדבר השוה לכל כסף מכל אלה יש ללמוד שאין הלכה כרבי אמי ור' יוחנן שאמרו [בפ' הזהב דף נ"ז] ביטול מקח יש לקרקעות וכן פסק רב אלפס [שם] בד"א במוכר נכסי עצמו [בפ' האיש מקדש דלעיל] אבל שליח שטעה בכל שהו בין במטלטלין בין קרקעות אומר שם שהוא חוזר, ופוסק רבינו משה [בפ' י"ג דמכירה] שאפוטרופס של יתומים בשליח ומה שאומר רבא בכתובות [דף ק' והסוגיא בתו' שם ובאשירי פ' הזהב דף קמ"א ע"ב מבואר יותר] דשליח כדיינים אומר ד"ת דבשליח של דיינים מדבר שם, אמנם גרסינן בירושלמי דכתובות [דף ל"ד] גבי אלמנה שכתובתה מאתים ומכרה שוה מאתים במנה או להפך נתקבלה כתובתה ומקשה ואין סופה לחזור משום מקח טעות ומעמידה שם לרבי יוחנן כשהוקיר המקח אם כן סובר רבי יוחנן בשוה מאתים במנה שיש להם ביטול מקח, וכן אמר רב נחמן משמיה דחסא שאומר בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ז) יש ביטול מקח לקרקעות איפשר שסובר בזה כרבי יוחנן וגם איפשר דרב נחמן משמיה דנפשיה סובר כן ומה שהזכיר בפ' המקבל (בבא מציעא דף ק"ח) מאה במאתן לאו דווקא אלא מעט פחות כך פי' ר"ת ור"ח, אמר רבא אמר רב נחמן בקידושין [דף מ"ב] האחין שחלקו מטלטלין הרי הן כלקוחות פחות משתות קנה מקח יתר על שתות בטל מקח כשתות קנה מקח ומחזיר אונאה ואם התנו ביניהן שיחלקוה בשוה וטעו הדיינים בשתות בטלה חלוקה שדיינין ששמו ופחתו שתות או התירו שתות מכרן בטל כרבנן שרב נחמן פוסק כמותן [שם ובכתובות דף ק'] ושיטה זו כתבתי לפי גירסת ר"ח [ה"ג שתופש' רבי' יעקב עיקר [בתו' שם בשניהם] ומדקדק ר"ת דמדאמר רבא אמר רב נחמן דלקוחות הן מחזירין זה לזה ביובל שהלכה דאין ברירה, אין הלכה כרבי יהודה שאמר שם [בפ' הזהב דף נ"ו] אף המוכר ס"ת בהמה ומרגלית אין להם אונאה אלא כחכמים שאומרים אין לך דבר שאין בה אונאה חוץ מד' דברים שאמרנו וכן פסק רב האי בספר מקח וממכר [שם] כשם שאין אונאה לקרקע כך שכירות קרקע אין לו אונאה ואפי' שכר טרקלין גדול בדינר בשנה או רפת קטנה בדינר בכל יום ויום אין לו אונאה, [שם] השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקעות בין במטלטלין אין לו אונאה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין בהם אונאה, תניא בב"מ [דף נ"א ומבואר בתו' שם] הנושא והנותן באמנה ואמר כך וכך אני משתכר אין לו עליו אונאה [בב"ב דף פ"ט] אבל ב"ד מעמידים אגרדמי' פי' שוטר ממונה בין למדות בין לשערים לקרנא ולרבי יצחק והורה גאון כך, ולא ישתכר המוכר יתר על שתות כדאיתא בב"ב [שם דף צ'] בד"א בדברים שיש בהן חיי נפש [שם ד' צ"א] כגון יינות שמנים וסלתות אבל העיקרים כגון הכמון והקושט והלבונה וכיוצא בהן משתכר כל מה שירצה, [שם] ואין משתכר פעמים בבצים אלא התגר הראשון הוא מוכרן בשכר והלוקח ממנו מוכרן בקרן בלבד, [שם דף צ'] אין אוצרין פירות שיש בהן חיי נפש בא"י וכן בכ"מ שרובן ישראל שהרי דבר זה גורם צער לישראל בד"א בלוקח פירות מן השוק אבל במכניס משלו מותר לו לעשות אותם אוצר כדאיתא בב"ב [דף ה'], בב"ב [שם] אמרינן רשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ולהסיע מדת דין תורה ולקנוס העובר על קיצתן, [שם דף ט'] ורשאין בני העיר לפסוק ביניהן שלא יעשה אחד ביום שיעשה בו חבירו וכן כיוצא כזה וכל מי שיעבור על התנאי יענשו אותו כך, וכך [שם] בד"א במדינה שאין בה אדם חשוב ונשמע לתקן את העיר אבל יש בה אדם חשוב אין תנאי שלהן מועיל כלום ואין רשאי' לענוש אדם אע"פ חכם אמר רבא בקידושין [דף מ"ב ובפ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ו) מוכיח בתוס' דמיירי אף בקרקעות] המוכר לחבירו במשקל או במדה או במניין בין במטלטלין בין בקרקעות וטעה בכל שהוא חוזר לעולם שאין אונאה אלא בדמים אבל בחשבון חוזר שזה קנין בטעות הוא וכן כתב רב אלפס [בפ' הזהב דף ע"ט] בשם רב האי גאון כי המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין ונמצא במקח מום שלא ידע בו מחזירין אפי' אחר כמה שנים שזה מקח טעות הוא והוא שלא ישתמש במקח זה אחר שידע בו מום אבל אם נשתמש בו אחר שראה בו מום הר"ז מחל ואינו יכול לחזור, [כל הסוגיא במיימוני פ' ט"ו דמכירה] כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזירים בו מקח זה מחזירים וכל שהסכימו עליו שאינו מום הרי זה אינו מחזיר בו אא"כ פי' שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך, כל הלוקח סתם אינו לוקח אלא דבר השלם מכל מום ואם פי' המוכר ואומר על מנת שאין אתה חוזר עלי במום הר"ז חוזר עד שיפרוש המום שיש בו בממכרו וימחול הלוקח או עד שיאמר לו כל מום שימצא במקח זה הפוחת דמיו כך וכך קבלתי אותו שהמוחל צריך לידע דבר שימחול בו ויפרש אותו כמו המפרש באונאה תניא בפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ב) המוכר עבד או שפחה אין בו מקח טעות אלא במום המבטלו ממלאכתו או נמצא בו חולי מאוס אבל נמצא גנב או קוביוסטוס אין זה מקח טעות שסתם עבדים יש בהן הרעות האלו אא"כ פי' בב"ב [דף צ"ג כל הסוגיא] מסקינן המוכר זרעוני גינה שאין עצמן של זרעונין נאכלין וזרען ולא צמחו חייב באחריותן ומחזיר הדמים שלקח ממנו שחזקתן לזריעה אמנם אם לקתה הארץ בברד תולין בברד וכן כל כיוצא בזה, מכר לו זרעים הנאכלים אפי' זרע פשתן שהרוב קונין אותו לזריעה הואיל ויש אוכלין אותו אינו חייב באחריות זריעתו ואם הודיעו שהוא קנה לזרע חייב באחריותו והוא הדין לדברים אחרים הנמכרים לרפואה ולצביעה וכן כל כיוצא בזה, [מיימוני פ' ט"ז דמכירה ע"ש במגדל עוז] מכאן אתה למד שכל הלוקח מקח מחבירו והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלוני' למוכרו שם ואחר שהוליכו שם נמצא בו מום אינו יכול לומר לו החזר לי מקחי לכאן אלא מחזיר לו הדמים והמוכר מטפל להביא ממכרו או למוכרו שם אפי' אבד או נגנב אחר שהודיעו הרי הוא ברשות המוכר אבל אם לא הודיעו שיוליכו למדינה אחרת והוליכו ונמצא שם בו מום הרי הוא ברשות הלוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר' הלוקח מקח ונמצא בו מום ואבד אח"כ או נגנב ה"ז ברשות הלוקח עד שיחזירו ואם התליע ונפסד מחמת אורך הזמן אחר שהודיעו ה"ז ברשות מוכר ואם היה לו להודיעו למוכר ולא הודיעו ה"ז ברשות לוקח, המוכר שור לחברו ונמצא נגחן יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך שהלכה כשמואל שאומר כן שם בפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ב), בד"א כשהיה הלוקה קונה לשחיטה ולחרישה ואם היה יודע שקנה לחרישה בלבד ה"ז מקח טעות חוזר וכן כל כיוצא בזה, שנינו בזבחים [דף ל"ז] המוכר בהמה לטבח ושחטה ונמצאת טריפה אם נודע בודאי שהיתה טריפה כשלקחה ה"ז מחזיר לו את השחוטה ויחזיר המוכר את הדמים, בביצה [דף ז'] אמרי' שהמוכר ביצי תרנגולת שחוטה בכלל של היה אם לאכילה קנה מחזיר אונאה ואם לאפרוחים מקח טעות הוא, מוכיח בב"מ [דף מ"ב] שהמוכר שור לחברו שאין לו טוחנו' והניחו הלוקח עם הבקר שלו והיה מניח המאכל לפני כולן ואוכלין ולא היה יודע שזה לא היה אוכל עד שמת ברעב ה"ז מחזיר לו את הנבילה ויחזיר לו הדמים וכן כל כיוצא בזה, [שם] היה המוכר סרסור שלוקח מזה ומוכר לזה ואינו משהא המקח עמו ולא ידע במום זה הרי הסרסור נשבע שבועת היסת שלא ידע במום זה ויפטר מפני שהיה על הלוקח לבדוק את השור בפני עצמו ולהחזיר לו קודם שימות והיה הסרסור מחזירו על המוכר ראשון והואיל ולא עשה הוא הפסיד את עצמו, עוד אומר שם [בדף דלעיל] שאם היה הלוקח אפוטרופוס של יתומים ואחר שלקחו מסרו לבקרו לשמרו ואומר שם נימא לאפוטרופוס זיל שלים יאמר אני מסרתיו לבקרא ולא פשעתי בו משמע [בתו' שם] שהאפוטרופוס של יתומים משלמין אם פשעו ובב"ק [דף ל"ט] אומר שור של יתומין שנגח משל' מעליי' יתומי' אבל לא מעליית אפוטרופוס דילמא מימנע ולא עביד' התם שאני שכל עיקר מינוי האפוטרופוס לא היה מפני תקנת היתומים אלא מפני תקנת העולם לשלם להן הזיקן כמו שאומר [שם] מעמידים להן אפוטרופוס ומעידי' בהן בפני אפוטרופוס לפיכך נמנעין יותר בקל בבכורות מוכיח שהמוכר בשר לחברו ונמצאו בשר בכורות פירו' ונמצא טבלי' יין ונמצא יין נסך מה שאכלו אכלו ומחזי' להם את הדמי', וכן כל המוכר דבר שאסור לאוכלו מן התורה כך הוא דינו בין שהיה איסורו בכרת בין שהיה איסורו בלאו בלבד אבל המוכ' דבר שאיסו' אכילתו מד"ס אם היו הפירות קיימין מחזיר את הפירות ונוטל דמיו ואם אכלן אין המוכר מחזיר לו כלום וכל איסורי הנאה בין מה"ת בין מדבריהם מחזיר הדמים ואין בהן דין מכירה כלל, בפ' הספינה [בבא בתרא דף פ"ג כל הסוגיא] אמרי' ארבע מדות במוכרין מכר לו חטין יפות ונמצאו רעות הלוקח יכול לחזור בו ולא המוכר רעות ונמצאו יפות, המוכר יכול לחזור ולא הלוקח רעות ונמצאו רעות יפות ונמצאו יפות אע"פ שאינן יפות שאין למעלה מהן ולא רעות שאין למטה מהן והרי יש שם אונאה שתות אין אחד מהן יכול לחזור בו אלא קנה ומחזיר אונאה ורבי' שמואל פי' בבבא זו שאין שם אונאה כלל ומה שאומר שאין אחד מהן יכול לחזור בו משנה שאינה צריכה היא ואגב שאר חבבות נשנית שאילו יש שם אונאה רצה קנה רצה חוזר וכן פר"ת לעיל [בתחילת המצוה] בדין אונאת שתות אבל המוכר חטין שחמתית ונמצאת לבנה או לבנה ונמצאת שחמתית יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין כל אחד משניהם יכול לחזור בחברו שאין זה חמין שאומר לחברו שימכור לו וכן כל כיוצא בזה, מסקינן בפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ח) במוכר יין לחברו ונתנו הלוקח בקנקני' והחמיץ מיד אין חייב באחריותו אע"פ שאמר לו לתבשיל אני צריך מכר לו את היין והרי הוא בקנקני המוכר והחמיץ אם אמר לו למקפה אני צריך והחמיץ מחזיר ואומר לו הרי יינך וקנקנך שאני לא קניתי לשתותו אלא לבשל מעט מעט ואם לא אמר לו למקפה אני צריך אינו יכול לחזור שהרי אומר לו למה לא שתי' אותו ולא היה לך להשהותו עד שיחמיץ, [שם דף צ"ו] המוכר חבית של שכר לחברו והחבית של מוכר והחמיצה בתוך שלשה ימים הראשונים הר"ז ברשות המוכר ומחזיר את הדמים מכאן ואילך ברשות לוקח דעבד רב יוסף [שם] עובדא בשיכרא כוותיה דרב ובחמרא כוותי' דשמואל שאפי' בג' ימים הראשונים הוא ברשות לוקח דחמרא אכתפה דגברי שוורא כלו' ע"י נדנוד המשא מקלקל כך פי' ר"ת [בתו' שם] עוד שם [בדף צ"ח] אמר רבא המוכר חבית של יין לחברו כדי למוכר' מעט מעט והחמיצה במחציתה או בשליש' חוזרת למוכר ואם שינה הלוקח נקב שלה או שהגיע יום השוק ושהה ולא מכר הרי היא ברשות לוקח וכן אמר רבא [שם] המקבל חבית של יין מחברו למחצי' שכר כדי להוליכה למקום פלו' למוכרה שם וקודם שהגיע לשם הוזל היין או החמיצה הר"ז ברשות המוכר כדברי ר"א בר' יוסי [שם] מפני שהחבית והיין שלו וכן כל כיוצא בזה, [מבואר באריכות בחולין דף צ"ד] אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתן אפי' דעתו של עכו"ם ואחד עכו"ם ואחד ישראלים שוים בדבר זה ואם היה יודע שיש בממכר מום יודיעו ללוקח ואפי' לגנוב דעת הבריות בדברים אסור, שנינו בפ' הזהב (בבא מציעא דף ס') ביין התירו לערב קשה ברך בין הגתות בלבד מפני שמשביחו ואם היה טעמו ניכר תניא ר' אחא אומר מותר לערב בכ"מ שכל דבר שניכר טעמו הלוקח מרגיש אותו לפיכך מותר לו לערב אותו, [שם] אסור לערב שמרים בין ביין בין בשמן ואפי' כל שהו ואפי' שמרים של אמש בשמרים של יום אסור אבל אם עירה היין מכלי אל כלי נותן שמרים לתוכו, יש מקומות שנהגו שיהיו כל הפירות ברורים ומנוקים מכל דבר ושיהיו היינות והשמנים צלולים ולא ימכרו שמרים כלל ויש מקומות שנהגו אפי' היו בהן מחצ' שמרי' או שהיה בפירות מחצה עפר או תבן או מין אחר ימכור כמו' שהוא הכל בזה וכיוצא בזה כמנהג המדינה לפיכך או' בירו' דכלאים [דף כ"ז], ובביצה [דף ל"ח] ובגמ' שלנו, ובפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ג) הבורר צרור מתוך גרנו של חברו נותן לו דמי חטין כשיעור צרור שבירר שאילו הניחו היה ניכר במדת החטין, וא"ת יחזירנו הרי אמר שמואל ואשר לא טוב עשה בעמיו זה הלוקח שדה שיש עליה עסיקין וכן מן הדין אסור למכור לחברו קרקע או מטלטלין שיש עסיקין פי' עוררין ויש בהן דין עד שודיעוהו שאע"פ שאחריותו עליו אין אדם רוצה שיתן מעותיו וירד לדין ויהיה נתבע מאחרים פסק רבא בב"מ [דף ט"ו] אחריות ט"ס הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר הילכך כל המוכר קרקע או עבד או שאר מטלטלין ח"ז חייב באחריותו כיצד אם הוציאו המקח מן הלוקח מחמת המוכר חוזר הלוקח ונוטל כל הדמים שנתן למוכר שהרי נלקח המקח מחמתו כך הוא הדין בכל ממכר אע"פ שלא פי' הלוקח דבר זה אלא קנה סתם אפי' מכר קרקע בשטר ולא הזכיר בו אחריות הר"ז באחריות בד"א כשהוציאו המקח מיד הלוקח בב"ד של ישראל כגון שהיה המקח מטלטלין והיו גנובים או גזולי' או שהיתה הקרקע גזולה או שבא ב"ח של מוכר וטרפה מיד הלוקח והכל בב"ד של ישראל אבל אם עכו"ם הוא שהוציא המקח מיד הלוקח בין בדין מלך בין בערכאות שלהן אין המוכר חייב באחריותו כך פסק אמימר [דף מ"ה] מסקינן בגיטין [דף ע"ג] שהמוכר קרקע לחברו והתנה עמו שכל אונס שיולד בקרקע זו יהא חייב לשלם אפי' בא עכו"ם וגזלה מחמת המוכר חייב לשלם אבל אם נפסק הנהר שהיה משקה אותה או שחזר הנהר לעבור בתוכה ונעשית בריכ' וכן כל כיוצא בזה פסק שם רבא שהר"ז פטור שאונס שאינו מצוי הוא זה ואינו בכלל תנאי זה שלא עלה על לב המוכר שיבא דבר זה, מסקינן שם [דף מ"ד] המוכר קרקע לחברו והתנה המוכר שלא יהא עליו אחריות אפי' נודע בודאי שזו הארץ גזולה ויצאה מיד הלוקח אין המוכר חייב לשלם כלום כרב זביד שאומר כן שם ואין צ"ל אם בא ב"ח וטרפה שאינו מחזיר לו כלום שכל תנאי שבממון תנאו קיי' זו דברי ר"מ [בפ' י"ט דמכירה] אבל ר"י פסק כרב פפא שחולק על רב זביד ואומר דנמצאת שאינה שלו חוזר עליו דאינו מכר כלום מאחר שנגזל טורף קרן ופירות אבל ב"ח שאינו טורף פירות כל זמן שלא טרפה נחשב המכר מכר' וכן מוכיח בב"מ [דף ט"ו] גבי הכי' בה שאינה שלו ולקחה שנחלקו שם רב ושמואל ואמרו שהמעות פקדון או מתנה, וא"כ מדבר שלא באחריות, מכלל דדומיא דהכי בלא הכיר בה לדברי הכל יש לו מעות מן המוכר' גרסי' בב"ק [דף ח'] ובב"מ [דף י"ד] אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ובא לוי ב"ח דראובן והוציאה מיד שמעון אם אין שמעון כל כך פקח לעמוד עמו בדין ולסתור דבריו או שאמר לב"ד הגדול אני רוצה לילך ושמעון אינו יכול לילך ורצה ראובן לעשות דין עם לוי עושה ואין יכול לומר לו מה לי ולך והלא אין עליך אחריות לאו בעל דברים דידי את שהרי ראובן אומר לו אין רצוני שתהיה לשמעון תרעומת עלי שהרי הפסיד בגללי, בכתובות [דף צ"ב] אמר רבא ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר ולקחה משמעון באחריות ובא ב"ח של ראובן לטרוף אותה ממנו אינו יכול לחזור על שמעון שאע"פ שלא קבל ראובן אחריות לשמעון אחריות של עצמו קבל עליו שלא יהא הוא המוכר והוא המוציא לעצמו אבל אם בא ב"ח של יעקב אביהם וטרפה מיד ראובן חוזר בכל הדמים על שמעון מפני ששמעון קבל עליו אחריות וראובן לא קבל לשמעון אחריו' של אחרים כלל:
228
רכ״טבפרשת (א) בהר אל תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך אני ה' ותניא בת"כ [בהר רפ"ד כל הסוגיא] ומביאה בפרק הזהב [דף כ"ח] שבאונאת דברים הכתוב מדבר שאם לאונאת ממון הרי כבר אמר לא תונו איש את אחיו כיצד אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים אם הוא בן גרים לא יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות יבא וילמד תורה שנתנה למשה מסיני מפי הגבורה אם היו ייסורין באין עליו או היה מקבר בניו לא יאמר לו כדרך שאמרו חביריו לאיוב הלא יראתך כסלתך זכור נא מי הוא נקי אבד [מבואר שם בתוס' ועי' באשירי שם] [זה אינו מן הברייתא והוא מן המיימו' עי' שם במ"מ פי"ד דהלכות מכירה] ובכלל לאו זה השואל דבר חכמה למי שאינו יודע אותה חכמה שזה דבר המסור ללב, [בברייתא דלעיל] ותניא רבי יהודה אומר אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים שהוא דבר המסור ללב וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך, תניא בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ט) לא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך עם שאתך בתורה ובמצוה אל תונו למדנו שלא הזהיר הכתוב באונאת דברים אלא על יראי ה' ואמרינן במדרש שאם הונה אותך אתה רשאי להנותו שאינו קרוי עמיתך ואמרינן במגילה [דף ל"ה] האי מאן דסני שומעניה פי' שיצא עליו ש"ר בודאי שרי לבזוייה בגימ"ל ושי"ן פי' גייפא שיטא פי' אחר בן גויה או בן שפחה פי' אחר גערת שמת' כמו ששנינו במועד קטן [בדף י"ז] ברב יודה שנדה לאותו תלמיד דסני שומעניה ואמרי' [בפר' כירה דף ט'] נמי האי מאן דעבד אדרבנן שרי למיקריה עבריינא [בפר' הזהב דף נ"ח] בשלשה דברים גדולה אונאת דברי' מאונאת ממון שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון זה בממונו וזה בגופו זה לא נאמר בו ויראת וזה נאמר בו ויראת וכל הצועק מאונאת דברים נענה מיד שנ' כי אני ה' ואמר רב חסדא [שם דף נ"ט] כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה:
229
ר״ל[ראה מצוה קעג]:
230
רל״אמצוות קעב, קעג: בפרשת (א) משפטים כתוב וגר לא תונה ולא תלחצנו ובפרשת קדושים כתוב וכי יגור אתכם גר בארצכם לא תונו אותו כאזרח מכם יהיה לכם ולגר הגר אתכם מפרש בפר' עד כמה [בבכורות דף ל'] בזמן שקיבל עליו כל התורה כולה כאחד מכם לא תונו אותו ויש ספרים הרבה שאינו כלל שם בפר' עד כמה אלא כך הוא שם גר שבא לקבל עליו ד"ת חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, האונה את הגר אף בדברים עובר בשני לאוין משום לא תונו איש את עמיתו ומשום וגר לא תונה והאונה אותו בממון עובר משום אל תונו איש את אחיו ומשום לא תונו ומה שאומ' בפר' הזהב (בבא מציעא דף נ"ט) שעובר בשלשה לאוין כולל כל הלאוין יחד וכן אם לחצו בממון תניא בפ' הזהב [שם] שעובר משום לא תלחצנו וגר לא תלחץ ולא תהיה לו כנושה, וילך עם הגר לפנים משורת הדין ולא יעמיד עצמו על ד"ת:
231
רל״בובאחיכם (א) בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך בפרשת בהר מכאן אסרה תורה שלא לעבוד בעבד עברי בפרך ותניא בת"כ [בהר פרק ז'] בו אי אתה רודה בפרך אבל אתה רודה בבן חורין ונלמד פרך זה מפרך האמור במצרים ויעבידו מצרים את ב"י ישראל בפרך [שם] ותניא בפרך שהיו מחליפין עבודת נשים לאנשים ועבודת אנשים לנשים עבודת יום לעבודת לילה ועבודת לילה לעבודת יום, [שם] ותניא לא תרדה בו בפרך לא יאמר לו החם לי כוס הזה והוא אינו צריך צנן את הכוס הזה והוא אינו צריך וא"ת לעצמי אני עושה דבר זה המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך:
232
רל״גכתוב (א) בפרשת בהר כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד פירוש לא ימכרו בהכרז' לומר ולהכריז כאן יש עבד לימכר כדתניא בת"כ [שם] לא יעמידנו בסימטא ולא יעמידנו על אבן הלקח:
233
רל״דכתוב (א) בפרשת בהר וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך לא תעבוד בו עבודת עבד פי' עבודות של גנאי שיהא נראה כעבד כדתניא בת"כ [שם] שלא ינעול לו מנעליו ולא יחלוץ ולא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ בו אי אתה עובד אבל אתה עובד בבני חורין עבודת עבד שהרי אין לו בושת בזה שאינו עובדו אלא ברצונו:
234
רל״העבד (א) עברי הנמכר לעכו"ם אם רודהו העכו"ם בפרך הרי ישראל מצווין למונעו ואם הניחוהו עוברין בל"ת שנ' לא ירדנו בפרך לעיניך ואין אנו זקוקים ליכנס ברשותו של עכו"ם לראות ולבדוק אחריו שלא יעבדנו בפרך שנ' לעיניך:
235
רל״וכל (א) המשלח עבדו ואמתו העברי' ריקם בצאתם מאתו עובר בל"ת שנ' וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם והרי הכתוב נתקו לעשה שנ' העניק תעניק לו וכתיב ואף לאמתך תעשה כן והיוצא בגרעון כסף אין מעניקין אותו כדאיתא בקידושין [דף ט"ז] וכי תשלחנו חפשי וגו' מי ששלחו חפשי מעמך כגון היוצא בשש או ביובל או במיתת האדון ואמה העבריה בסימנין אבל זה אין שילוחו חפשי מעמך כי העבד נתן שאר הדמים שנשאר לו לעבוד בהן ועל ידי כן יצא:
236
רל״זבפרשת (א) משפטים אשר לא יעדה והפדה לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה תניא בקידושין [דף י"ח והסוגיא בתו' שם] לגירסת ספרים ישנים וכן גורס רבינו יעקב בבגדו בה כיון שפירס טליתו עליה שוב אינו רשאי למוכרה דברי רבי אלעזר בן יעקב רבי עקיבא אומר בבגדו בה כיון שבגד בה האב שמכרה אפי' יצאה מרשות האדון בעודה קטנה שוב אינו רשאי למוכרה אבל לשפחות אחר אישות יכול למוכרה ולר' אלעזר הפירוש שאין האדון יכול למכרה לאחר וגם האב אינו יכול למכרה לשפחות אחר אישות כדמסקינן התם ונראין הדברים לרבינו משה [בפ' ד' דהל' עבדים] שהוא הדין לעבד עברי שאין אדון יכול למוכרו ולא הוצרך הכתוב לאסור דבר זה באמה אלא מפני שיש לו לייעדה לבנו לכך נאמר לעם נכרי לא ימשול למכרה:
237
רל״חכתוב (א) בפרשת תצא לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו בפרק השולח [גיטין דף מ"ה כל הסוגיא] מפרש ר' אחאי ברבי יאשיה שמדבר בעבד שברח מח"ל לארץ שאין מחזירין אותו לעבדו ואומרי' לרבו שיכתוב לו גט שיחרור ויכתוב עליו שטר חוב בדמיו עד שתשיג ידו ויתן לו ואם לא רצה האדון לשחררו בית דין מפקיעין שיעבודו מעליו וילך לו עבד זה שברח לא"י הר"ז גר צדק והוסיף לו הכתוב אזהרה אחרת למי שאונה אותו מפני שהוא שפל רוח יותר מן הגר לכך צוה עליו הכתוב שנ' עמך ישב בקרבך וגומר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו ומכל מקום בכלל אזהרת הגר הוא והכל עניין לאו אחד הוא והדעת מכרעת שהם שני לאוין ולא נמנה כל אלמנה ויתום לא תענון כי אם בלאו אחד [והוא לעיל בסימן ח'] :
238
רל״טהזהירה (א) תורה בפרשת קדושים לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר מפרש בפ' המקבל (בבא מציעא דף ק"י) שזהו שכיר יום שגובה כל הלילה שאח' יום השכירות ועל שכי' לילה הזהיר בפרשת כי תצא לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשערך ביומו תתן שכרו זה שכיר לילה שגובה כל היום שאחר ליל השכירו' ושכיר שעות של יום גובה כל היום ושכיר שעות של לילה גובה כל הלילה וכל היום דקיימ' לן כשמואל בדיני שמפ' כן [שם דף דף קי"א] ושכיר חדש שכיר שנה יצא ביום גובה כל היום יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום [כך מצאתי בספר מדוייק וכן משמע שם אליבא דשמואל שפסק המחבר כמותו וכן הוא גם בסת' מתניתי' שם דף ק"י], [שם דף קי"ב] כל הכובש שכר שכיר כאלו הוא נוטל נשמתו ממנו שנא' ואליו הוא נושא את נפשו [שם דף קי"א] ועובר בארבע אזהרות ועש' משום לא תעשוק, ומשום לא תגזול, ומשום לא תלין פעולת שכיר, ומשום לא תבא עליו השמש, ומשום ביומו תתן שכרו, [שם] וגר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו, ואם איחרו אינו עובר בל"ת [שם דף ק"י] תניא ממשמע שנאמר לא תלין פעולת שכיר איני יודע עד בקר מה ת"ל עד בקר מלמד שאינו עובר אלא עד בקר ראשון בלבד, מכאן ואילך עובר בלאו של דבריהם אל תאמר לרעך לך ושוב, שנינו שם [בדף קי"א] אחד שכר אדם ובהמה וכלי' יש בהן משום ביומו תתן שכרו ומשום לא תלין שנ' בארצך כל אשר בארצך כך מפרש בגמרא [שם] ואע"פ שזה המקרא אינו מדבר בשכיר לילה מ"מ שכיר לילה לומד שם בגזירה שוה שכיר שכיר ובת"כ (ב) [קדושים פרק ג'] תניא אין לי אלא שכר האדם שכר הבהמה וכלים וקרקעות מניין תלמוד לומר לא תלין פעולת שכיר פעולת כל דבר במשמע לא תבעו או אין לו במה לפרוע או המחאו אצל חנווני ואצל שלחני דורש שם [בפרק המקבל דף קי"ב] מלא תלין פעולת שכיר אתך שאינו עובר בלאו והלכתא כרבה שאומר שם שאם לא פרעו החנווני שחוז' הפועל על הבעל הבי' וכן פסק רב אלפס ורב מתתיה גאון [שם] דדיוק המשנה כמותו ואינו עובר מיעבר הוא דלא עבר הא מהדר מצי הדר ומה שאומר בירושלמי [פ' ז' דשבועות] העמיד בעל הבית פועלים אצל השלחני אין להן אצל הבעל הבית כלום ההיא כרב ששת ואנן כרבה ק"ל כל זה פי' רב אלפס [דלעיל] נתן טליתו לאומן וגמרו והודיעו אפי' איחרו עשרה ימים כל זמן שהכלי ביד האומן אינו עובר עליו נתנה לו בחצי היום כיון ששקע' עליו החמה עובר משום בל תלין שהקבלנות כשכירות הו' וחייב ליתן לו בזמנו וכן מסיק רב ששת [שם]:
239
ר״מכתוב (א) בפרשה תצא כי תבא בכרם רעיך ואכלת ענבים כנפשיך שבעך ואל כליך לא תתן ותניא בב"מ [שם] בביאת פועל הכתוב מדבר וכן תניא כי תבא בכרם רעיך ואכלת ולא מוצץ ענבים ולהשליך הפסולת ענבים ולא ענבים ודבר אחר שלא יאכלם לא בפת ולא במלח בנפשך מה נפשך אם חסמת פטור אף החוסם את הפועל פטור שבעך ולא אכילה גסה ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכלים של ב"ה אתה אוכל וזהו דווקא בשעת גמר מלאכה בשעה שאין אתה נותן לכליו של בעל הבית אי אתה אוכל כדתנן ואלו אוכלין מה"ת העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה הרי למדנו מכאן אזהרה שלא יקח הפועל יתר על אכילתו ואין לוקין על לאו זה שהרי אם עשה כן חייב לשלם:
240
רמ״אכתוב (א) בפרש' תצא כי תבא בקמת רעיך וקטפת מלילות בידך וחרמש לא תניף על קמת רעיך ותניא [בספרי פרש' תצא] בידך ולא במגל ולא' בחרמש וכאשר הזהיר לפועל שלא לקטוף קמה ולאכל כ"א ביד כך הזהיר בכרם שלא לבצור לצורך אכילתו כדבר שדרכו לבצור שהרי סמוכים זה לזה ואפי' רבי יהודה ביבמות דף ד'] דלא דריש סמוכין במשנה תורה דריש ועוד דכתיב כי תבא בכרם רעיך וכתיב וכי תבא בקמת רעיך וי"ו מוסיף על עניין ראשון ולמדין זה מזה אמנם בספרי ספרד אין שם וי"ו ורבי' משה כתב [בהלכות שכירות] שלא יאכל הפועל כשיבצור הכרם עד שימלא סלו ואח"כ אוכל עד שיעריהו למקום אחר ושאר הילכות פועל ושכירות יתבארו בסמ"ע [מ"ע צא] :
241
רמ״בלא (א) תחסום שור בדישו כתוב בפרשה תצא מכאן הזהירה תורה שבהמה העושה מלאכה בגידולי קרקע בין במחובר בין בתלוש שלא יחסמנה ואם חסמה לוקה ותנן בפר' הפרה [דף נ"ד] אחד השור ואחד כל בהמה היה ועוף לפריקה ולחסימה שלמדנו שור שור משבת שכתוב שם וכל בהמתך לרבות את הכל ובב"מ [דף פ"ט] תניא מה דישה מיוחד בגידולי קרקע גמר מלאכתו ולא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה אף כל כיוצא בזה איתמר [שם דף צ'] חסמה (ב) בקול רבי יוחנן אמר חייב וריש לקיש אמר פטור והלכה כר' יוחנן והטעם מפני שבדבורו נעשה מעשה, וכן מצינו בתמורה [דף ג'] דאמר רבי יוחנן רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם אמר רבי יוחנן [שם] לתנא אל תשנה מימר מפני שבדבורו נעשה מעשה, אמר (ג) לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה היא בעיא שם [פרק הפועלים דף צ'] ולא נפשטה הילכך אסור ואינו לוקה.
242
רמ״גאם (א) כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה מכאן שכל הנוגש את העני והוא יודע שאין לו מה יחזיר עובר בל"ת וגם מפורש בב"מ [דף ע"ה] שאסור לאדם להראות לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו ואפי' לעבור לפניו שלא יפחידו בלבו שבא לנגשו ולתובעו:
243
רמ״דכי (א) תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה, ושנינו בפ' המקבל (בבא מציעא דף קי"ג) המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב"ד ולא יכנס לביתו ליטול את משכונו שנא' בחוץ תעמוד, [שם דף קט"ו] ותניא לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לשכר חמר, שכר כתף, שכר פונדוק, יכול אפי' זקפן עליו במלוה ת"ל כי תשה ברעך משאת מאומה, ותניא בספרי [תצא דף נ"א ע"ד עי' שם] יכול לא ימשכננו מבפנים אבל ממשכנו מבחוץ ת"ל לעבוט עבוטו בחוץ, כשהוא אומר והאיש לרבות שליח בית דין, ואמרינן בפ' המקבל (בבא מציעא דף קי"ג) ששליח ב"ד אינו רשאי ליכנס בביתו של לוה למשכנו מבפנים אבל מבחוץ ממשכנו בזרוע ובעל חוב אף בחוץ לא ימשכננו כך אמר שמואל, ואע"פ שיש תנאים [שם] חולקין בדבריו הלכה כמותו, ומה שאנו אומרים והאיש לרבות שליח בית דין זהו לעניין שלא ימשכננו בפנים כבעל חוב שבדבר הנראה יש לנו להעמיד הריבוי [מיימו' פ"ג דהלכות שכירות וע"ש במגדל עוז] עבר המלוה ומשכן הלוה אינו לוקה שהרי ניתק לעשה דהשבת העבוט ואם אבד המשכון לוקה הואיל ואי איפשר לו לקיים העשה:
244
רמ״השלא (א) יאחר המשכון מבעליו העני בעת שהוא צריך לו שנא' בפרשת תצא ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו ותניא לא תשכב ועבוטו עמך ואמר רב ששת בפרק המקבל (בבא מציעא דף קי"ד) עני לא תשכב ועבוטו עמך הא עשיר שכב ועבוטו עמך וכבר בארנו בסמ"ע [מ"ע צ"ד] שמקרא זה מדבר בכסות לילה שניתן למשכן ביום ומקרא שכתוב עד בא השמש תשיבנו לו מדבר בכסות יום שניתן למשכן בלילה וכדתנן שם [דף קי"ג] מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום ותניא [שם דף קי"ד] בד"א שמשכנו שלא בשעת הלואתו שבזה מדבר העניין שמדבר בשליח בית דין אבל משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו:
245
רמ״ולא (א) תחבול בגד אלמנה ושנינו בפרק המקבל (בבא מציעא דף קט"ו) אלמנה בין ענייה בין עשירה אין ממשכנין אותה וסתם משנה זו מפורש בגמרא [שם] בברייתא שהיא דברי רבי יהודה ואע"פ שרבי שמעון חולק עליו הלכה כרבי יהודה כדאמ' ביבמות [דף מ"ב] סתם משנה ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם משנה ועוד דאמר בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ו) רבי יהודה ור"ש הלכה כרבי יהודה:
246
רמ״ז[ראה מצוה קצ]:
247
רמ״חמצוות קפט, קצ: המלוה (א) את חבירו ובא למשכנו על ידי שליח ב"ד לא ימשכננו בדברי' שעושין בהן אוכל נפש שנ' לא יחבול ריחים ורכב כי נפש הוא חובל ותניא בפ' המקבל [בבא מציעא דף קט"ו ואי הברייתא שם כשיטה זו אלא שגם במשנה שם בדף קט"ו משמע כך ועקר' מצאתי בספרי פרשת תצא] אין לי אלא ריחים ורכב מניין לרבות כל דבר כגון הערבות של עץ והיורו' והקדירות וסכין של שחיטה וכיוצא בזה ת"ל כי נפש הוא חוב' א"כ מה ת"ל ריחים ורכב לומר לך מה ריחים ורכב שהן שני כלים ועושין מלאכה אחת וחייבי' שני לאוין על זה בעצמו וע"ז בעצמו אף כל שהן שני כלים אע"פ שאין המלאכה נעשית אלא מבין שניהם כגון זוג של מספריים לגזוז ירק וצמד של פרות לדוש בתבוא' חייבין על זה בעצמו ועל זה בעצמו, אבל מחרישה מותר לחבול כדתנן [שם דף קי"ג] ואת המחרישה ביום, ואוכל נפש עצמו פוסק רבי יצחק [בתו' שם דף קט"ו בד"ה כלים] שמותר לחבול:
248
רמ״ט[ראה מצוה קצג]:
249
ר״נ[ראה מצוה קצג]:
250
רנ״אהלכות רבית
מצוות קצא–קצג: בעניין (א) הרבית יש שלשה לאוין האחד שלא להלות ברבית שנ' את כספך לא תתן לו בנשך השני שלא ללות מישראל ברבית שנא' לא תשיך לאחיך אזהרה ללוה שלא ינשך למלוה, השלישי שלא להשית יד בין מלוה ללוה בריבית לא להיות ערב ולא לכתוב ביניהם שטר שנ' לא תשימון עליו נשך, שנינו בב"מ [דף ע'] מקבלין צאן ברזל מן העכו"ם ולוין מהם ומלוין אותן בריבית וכן בגר תושב שאע"פ שכתוב כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך גר ותושב וחי עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית אין גר תושב בכלל הלאו כדמפרש רב נחמן בר יצחק [שם דף ע"א] דלא כתיב מאתם אלא מאתו משמע מישראל לבדו, שני לשונות יש [שם דף ע'] הראשון אוסר רב הונא מדבריה' ריבית העכו"ם אלא בכדי חייו ובשני מתירו [בדף ע"א] ופוסק ר"ת כלשון שני שמיקל בשל סופרים [בתו' שם דף ע' בד"ה תשיך] ואמר רבא [שם דף ס'] אי אתה מוצא נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך ולמה חלקו הכתוב לעבור עליו בשני לאוין, ואע"ג דכסף ואוכל כתובים במקרא לאו דווקא היא דה"ה לכל דבר דתניא [שם דף ס"א] מניין לרבות כל דבר ת"ל נשך כל דבר אשר ישך ואפילו נשך דבור אסור [שם דף ע"ה] כגון הקדמת שלום למי שאינו רגיל או כגון שאמר לו דע כי בא איש פלוני ממקום פלוני [כן הוא שם] כשתדקדק בדברי' תמצא שהמלוה בריבית עובר בששה לאוין לא תהיה לו כנושה את כספך לא תתן לו בנשך בנשך ובמרבית לא תתן אכלך אל תקח מאתו נשך ותרבית לא תשימון עליו נשך ולפני עור לא תתן מכשול והלוה עובר בשלשה לאוין ועשה אחד והם לא תשיך לאחיך ולאחיך לא תשיך ולפני עור לא תתן מכשול ועשה דלנכרי תשיך הא לאחיך לא תשיך ולאו הבא מכלל עשה עשה ובספרי [תצא] דורש לנכרי תשיך זו מ"־ע אבל בתלמוד שלנו סותר דבר זה בפ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע') ואומר לא סגי דלאו הכי ומפרש שלא בא אלא לומר הא לאחיך לא תשיך כאשר ביארנו והערב והעדים עוברין משום לא תשימון עליו נשך ומשום לפני עור לא תתן מכשול אע"פ שהלו' והמלוה עוברין על כל אלו הלאוין אין לוקין מפני שניתן להשבון שכל המלוה בריבי' אם היתה ריבית קצוצה שהיא אסורה מה"ת הר"ז יוצאה בדיינין כרבי אלעזר [דף ס"א] שפוסק שם [דף ס"ב] הלכה כמותו ומוציאין אותה מן המלוה ומחזירין ללוה, [שם] ואם מת המלוה אין מוציאין מיד הבנים שנ' אל תקח מאתו נשך ותרבית לאב דווקא הזהיר ולא לבנים אמנם על לא תשימון פיר' ר"י שלוקה כשגובה שהרי נגמרה השימה, וכן מוכיח שם [דף ס"ב], [שם] הניח להם אביהם פרה או טלית של רבית וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם ומקשה שם והני מי מיחייב בכבוד אביהם קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ומתרץ שעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת כבר ביארנו בספר מ"ע [מ"ע ע"ג] מה ששנינו בפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף צ"ד) הגזלנין ומלוי בריבית שהחזירו אין מקבלין מהן וחולק רבי' יעקב ע"ז שטר שכתוב בו ריבית בין קצוצה בין של דבריה' גובה את הקרן ולא את הריבית כרבנן דרבי מאיר [בב"מ דף ע"ב ובתו' שם] שאין הלכה כרבי מאיר בקנסותיו כמו שפסקו הגאונים [היינו כרבי אלעזר דלעיל] קידם וגבה הכל מוציאין ממנו הריבית קצוצה אבל אבק ריבי' שהוא מדבריהם אינו גובה מן הלוה למלוה ואין מחזירין אותו מן המלוה ללוה' [שם דף ע"א] כל הכותב שטר ריבית ככותב ומעיד עליו עדים שכפר באלהי ישראל, וכן הלוה והמלוה בריבית בינם ובין עצמו הרי הם ככופרים באלהי ישראל וכופרים ביציאת מצרים [היינו בהשגחה שמורה עליה יציאת מצרים כמבואר שם דף ס"א] שנא' את כספך לא תתן לו בנשך וגו' אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, [שם דף ע"ה כל הסוגיא] אסור לאדם להלוות בניו ובני ביתו בריבית אע"פ שאינו מקפיד ומתנה הוא שנותן להם הרי הוא אסור שמא ירגילם בדבר זה, אבל תלמידי חכמים שהלוו זה לזה ונותנים לו יתר על מה שהלוה ממנו הר"ז מותר שהדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה בלב שלם שהרי הם יודעין חומר איסור הרבית וחרדין יותר מכל אדם ואעפ"כ אינו הגון לת"ח להיות רגילין בדבר זה שלא ירגילו המון העם בזה, ואף לת"ח אמר רבינו יעקב [וכן הוא בתו' שם] שאינו מתיר אלא בדבר מועט שידוע שבלא זה היה נותן לו אבל לא בדבר מרובה, אמר רב נחמן [שם דף ס"ג כ־ל הסוגיא] המלוה את חבירו ומצא הלוה יתר או שהחזיר לו חובו ומצא יתר אם בכדי שהדעת טועה חייב להחזיר ואם לאו מתנה הוא שנתן לו או גזילה היתה לו והבליע לו בחשבון בכמה הדעת טועה באחד ובשתים או בחמש או בעשר לאותן שדרכן למנות בחמישיות או בעשיריות בפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף צ"ז) המלוה את חבירו על המטבע פי' רבינו שלמה בסוף ימיו בתשובה אחת כגון שהלווהו מעות ע"מ שישלם לו מעות ולא שאר סחורה והוא הדין למוכר לחבירו לזמן על המטב' על מנת שישלם לו מטבע, וכן הכותב לאשתו בכתובתה מטבע ידוע ופי' משקלו והוסיפו על משקלו אם הוזלו הפירות מחמת התוס' מנכה לו שיעור התוס' מפני איסור ריבית אפי' הוסיפו עליו כל שהו ואם לא הוזלו מחמת התוספת אין כאן ריבית ואינו מנכה לו אלא נותן לו ממטבע היוצא באותו שעה בד"א כשהוסיפו עליה' עד חמשיתו כגון שהיה משקלו ארבע ועשאוהו ה' שעד השיעור הזה אין קפידא ודעת הלוה לכך אם ישתנה המטבע אבל אם הוסיפו עליו יתר על חמשיתו מנכה לו כל התוספת אע"פ שלא הוזלו הפירות, והוא הדין למלוה על המטבע ופיחתו ממנו וכן פי' ר"ח ורב אלפס [שם דף מ"א] אמר שמואל [בדף צ"ז דליעיל] המלוה את חבירו על המטבע ונפסל אם יכול להוציאו במדינה אחרת ויש לו דרך לאותה מדינה נותן לו ממטבע שהלוהו ואומר לו לך והוציאו במקום פלוני, וכל שכן אם סוחרי אותה מדינה מצויין לכאן שדי במטבע שהלוהו ואם אין לו דרך לשם הוא נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה, וכן בכתובה, אע"פ ששנינו שם במשנה [דף צ"ו] גזל מטבע ונפסל אומר לו הרי שלך לפניך ואינו משלם לו מטבע חדש זהו מפני שבתורת גזלנו, היה אצלו וכיון שמחזיר אותו מטבע עצמו שגזל פטור אבל מלוה להוצאה ניתנה ומחזיר לו מעות אחרים הילכך אפי' מחזיר לו אותן מעות עצמן אין זה פרעון עד שישלם מטבע חדש ובלבד שלא יהא שם צד ריבית כאותו עניין שביארנו למעלה כך פי' רבי' שלמה בתשובה אחת, הורה רבינו משה [בפ"ד דהלכות מלוה ולוה] שהלוה שמחל למלוה הריבית שלקח ממנו או שעתיד לקחת ממנו וקנו מידו שמחל שהמחילה מועלת כדאמר [בפ' הגוזל קמא דף צ"ד] הגזלנים ומלוי בריבית שהחזירו אין מקבלין מהן ואין נראה לי זאת הראיה שלשם הפקיעו ב"ד ממון הלוה מפני תקנת השבים, וגם הוא כתב שהגאונים חולקין עליו בזה, אמר רב ששת [בב"מ דף ע'] נכסי יתומים מותר להלוותם לאדם נאמן שיש לו נכסים טובים קרוב לשכר ורחוק להפסד כיצד אומר לו תהיה נושא ונותן בהן ואם יהיה שם ריוח תן להם מן הריוח חלק ואם יש שם הפסד אתה תפסיד לבדך שזה כאבק ריבית וכל אבק ריבית אינה אסורה אלא מדבריהם ובנכסי יתומין לא גזרו, שנינו שם [דף ע"א] ישראל שלוה מעות מן העכו"ם בריבית ובקש להחזירם לו ומצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לעכו"ם הר"ז ריבית קצוצה, ואם העמידו אצל העכו"ם מותר, מפרש לה רב פפא [שם] בנושא ונותן ביד שנטל העכו"ם מעותיו וחזר ונתנם לישראל אחר מותר אע"פ שנראה קצת שלדעת הישראל עושה כן, [שם] ועכו"ם שלוה מעות מישראל ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לישראל הר"ז מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור פי' רבינו שלמה ור"ח וגאוני המערב [כל הסוגיא בתו' שם] שאף על פי שנתן העכו"ם המעות בידו הואיל ומדעת הישראל נתן הר"ז ריבית קצוצה ומכאן פסק ר"ח שיש שליחות לעכו"ם מדבריהם לעניין חומרא אבל רבינו יעקב פסק שאין שליחות לעכו"ם אף לחומרא, ורב פפא שהעמידה בנושא ונותן ביד עונה גם על הסיפא שאינו אסור אלא בנושא הישראל ונותן ביד הישראל אחר אמנם הרב ר' אליעזר ממיץ הביא ראייה מן התוספתא [בפ"ה דב"מ] שיש שליחות לעכו"ם לחומרא דתניא ישראל שאמר לעכו"ם הא לך שכרך וצא הלוה מעותי בריבית אסור, ועכו"ם שאמר לישראל הא לך שכרך והלוה מעותי בריבית מותר אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין אבל נראה בעיניו שהיא כתובה בשיבוש שהיאך יהא מותר בסיפא עכו"ם שאמר לישראל וכו' אם כן מצינו שליחות לעכו"ם לקולא וכן ראוי להיות שם ישראל שאומר לעכו"ם הא לך שכרך וצא הלוה מעותי בריבית מותר אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין ועכו"ם שאמר לישראל הלוה מעותי אסור מ"מ למדנו שיש שליחות לעכו"ם לחומרא וכן משמע גם מתוך דברי רב יהודאי גאון בה"ג ונראה לי כי גירסא ראשונה עיקר ומה שמותר זהו כשהדבר ידוע שהמעות באחריות העכו"ם וראיה עוד מדתניא בירושלמי [דב"מ והתוס' בפ' דלעיל] ובתוספתא מעות ישראל המופקדות ביד עכו"ם מותר להלוותן בריבית כו' זה הכלל כל שבאחריות ישראל אסור באחריות עכו"ם מותר ישראל שנעשה אפוטרופא לעכו"ם או סנטירו מותר ללות ממנו בריבית ועכו"ם שנעשה אפוטרופא לישראל או סנטירו אסור ללות ממנו בריבית הרי משמע כגירסא ראשונה שבתוס' של מעלה, אמר רבא [בב"מ דף ס"א וע"ש בתו'] יציאת מצרים דכתיב גבי ריבית למה אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לשאינה של בכור אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בעכו"ם ומלוה אותם לישראל ברבית פי' כגון שאומר לו ראובן לשמעון קח משכוני ולוה לי מעות מעכו"ם פלוני הרגיל אצלך והלך שמעון ולקחם משלו ומטעה את ראובן לומר מן העכו"ם לקחתים יש פירושים אחרים וזה עיקר מסקינן שם [דף ע"א] כי עכו"ם שהלוה לישראל בריבית אסור לישראל אחר להיות לו ערב שכיון שבדיניהם שתובע את הערב תחילה נמצא הערב תובע את הישראל בריבית שישראל ערב חייב בה לעכו"ם לפיכך אם קבל עליו העכו"ם שלא יתבע הערב תחילה הר"ז מותר אם כסף תלוה את עמי עמי ועכו"ם עמי קודם שמצוה להקדים הלואת ישראל בחנם מהלואת העכו"ם בריבית שנינו שם [דף ס"ח] אין מושיבין חנווני למחצית שכר ולא יתן לו מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר אלא אם כן נותן לו שכרו כפועל בטל, וכל דיני העסק בארנו בסמ"ע במצות וכי תמכרו ממכר לעמיתך [סי' פ"ב] בדיני השותפות פסקינן שם [דף ס"ח] שהמשתתף עם חבירו במעות או בקרקע או הנותן לו עסק לא יצרף השכר עם הקרן שמא יהיה שם שכר ונמצאו באין לידי ריבית, שנינו שם [דף ע"ה] ר"ג אומר יש ריבית מוקדמת ויש ריבית מאוחרת כיצד נתן עיניו ללות והיה משלח לו דורון בשביל שילוונו הר"ז ריבית מוקדמת, לוה ממנו והחזיר לו מעותיו ואח"כ שלח לו דורון מפני מעותיו שהיו בטילות אצלו הר"ז ריבית מאוחרת, ואין ריבית מוקדמת ומאוחרת אסורה אלא במפרש מפני ההלואה אבל בסתם מותר ודווקא מתנה מועטת שאין כאן פירסום שמפני ההלואה נותן לו אבל מתנה מרובה אפי' בסתמא אסור, יש דברים שהן כמו ריבית ומותרין כיצד לוקח אדם שטרותיו של חבירו ומלווהו בפחות ואינו חושש משום ריבית כדאיתא בירושלמי [שם ומבואר בהגה באשרי שם] ובתוספתא [דב"מ] ובתלמודינו בב"מ [דף ס"ט] אומר שמותר לתת לחבירו דינר כדי שילוה לפלוני מאה דינרין שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה וכן אומר אדם לחבירו הילך דינר זה ואמור לפלוני שילויני שלא נתן לו אלא שכר אמירה [שם דף ס"ב] תני רבי חייא אומר יש דברים שהן מותרים ואסור לעשותן מפני הערמת ריבית כיצד אמר לו הלויני מנה אמר לו מנה אין לי חטין במנה יש לי ונתן לו חטין במנה וחזר ולקח ממנו בתשעים הר"ז מותר אבל אסרוהו מפני הערמת ריבית שהרי נתן לו תשעים ולקח ממנו מנה, ואם עבר ועשה כן הר"ז מוציא ממנו מנה בדין שאפי' אבק ריבית אין כאן [שם דף ס"ט] רב חמא היה רגיל להשכיר מעותיו פי' רבינו יצחק [בתו' שם כל הסוגיא] שהיה מקבל עליו אחריות אונסין ולכך היה עולה על דעתו שיהיה מותר וכלו מעותיו למדנו שאסור להשכיר הדינרין שאין זה דומה למשכי' שהכלי חוזר בעצמו וזה מוציא דינרין אלו ומביא דינרין אחרים נמצא זה אבק ריבית, והא דתני' בתוספ' [בפ"ה דב"מ] מותר אדם להשכיר מעותיו לשולחני להתנאות בהן לשם המעות חוזרין בעצמן ולכך מותר ועוד מפרש שם בגמ' דלעיל] טעם אחר כלי ניכר פחת שלו והשכר נראה מפני שמקבל עליו הפחת הילכך אפי' היה נותן לו חמרא לכולתא במלאכתו ולשלם אחרת מותר, אבל מעות אינו ניכר פחת שלהן משבאו לידו ואין נראה השכר שלהן אלא שכר מלוה, מצאתי בשם רבי' יעקב שהמקבל מעות לחצי ריוח וכופר ואומר כי מלוה בריבית היא אע"ג דאיבעי פטר נפשיה בפרעתי או באומר לא לויתי ואיכא מגו אע"פ כן אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע, כל הלואה בתוספת בין נשך כסף בין נשך אוכל ה"ז ריבית של תורה ויוצאה בדיינין, [שם דף ס"ד] וכן המלוה את חבירו והתנה עמו שידור בחצרו חנם עד שיחזיר לו הלואתו או ששכר ממנו בפחות וקצב לו הדבר שפוחת לו מן השכר עד שיחזיר לו הלואתו או שמשכן בידו מקום שפירותיו מצויין בעת ההלואה כגון שמשכן חצירו ע"מ שידו' בו בחנם הר"ז ריבית של תורה ויוצאה בדיינין וכיוצא במשכנתא זו קורא התלמוד [בדף ס"ח] משכנתא בלא גבייתא, אבל המלוה את חברו ומשכן לו שדהו על מנת שיאכל פירותיה כל ימי המשכונתא אע"פ שאין מנכה לו כלום ה"ז אבק ריבית ואינה יוצאה בדיינין שאין המשכן שדהו דומה לממשכן חצרו שהרי אין בשדה פירות מצויין בעת ההלואה ואיפשר שירויח ויהיה שם פירות ואיפשר שיפסי' בזריעתו ובעבומתה ולפיכך הוא אבק ריבית, וזהו מה שאמר שם רבינא לרב אשי [בדף ס"ב] הרי משכנתא בלא נכייתא בדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה, ועוד אמר רב אשי [שם דף ס"ז] המלוה את חברו ומשכן לו את השדה עד זמן קצוב או עד שיביא לו מעות ויסתלק והיה המלוה אוכל כל פירותיו אפי' אכל כשיעור חובו אין מסלקין אותו בולא כלום שאם תסלקנו בלא מעות ה"ז כמו שהוצי' ממנו בדיינין, לפיכך אין הלכה כאותו רבינא [שם] דחשיב ואפיק פירי במשכנתא דשדה, ואין זה אותו רבינא שהיה תלמיד חבר לרב אשי שאותו אמרנו למעלה שהוא סובר במשכנתא דשדה שהוא אבק ריבית אלא רבינא אחר שהיה קדמון הוא רבינא בחולין [דף מ"ח והסו' בתו' שם] בעניין טרפות הריאה שבא רב יוסף להשיב על דבריו, [בב"מ דף ס"ז] עוד יש משכנתא אחרת הקרויה משכנתא בנכייתא כגון שהלוהו ק' דינרים ומשכן לו בהן חצירו או שדהו ואמר לו המלוה הריני מנכה לך מעה כסף כל שנה בשכר קרקע זו כדי שיהו כל פירותיה שלי בחצר וכיוצא בו אסור, אבל בשדה וכיוצא בו מותר, [שם והסו' בתו'] כי הא דרבינא אכיל בנכייתא ואע"פ דאמר רב האי צורבא מרבנן אפי' בנכייתא לא ניכול רבינא לא היה רוצה להחזיק עצמו כצורבא מרבנן, כך הורו גאוני המערב וכל רבו' שבצרפת רבי' שלמה ובית דינו, אבל ר"ת אומר [בתו' שם דף ס"ד בד"ה ולא ישכור] שאין חילוק בין בית לחצר ושדה דבית נמי פעמים שנופל או נשרף ובדבריו יש תמיהות ומפרש עוד דווקא המלוה את חברו בלא משכון החצר שלו לא ידור בו חנם או בפחות, אבל מלווהו על חצרו, שהלוה אינו יכול להשכי' חצרו ומותר להשכיר בפחות שהרי כל מה שנותן לו המלוה ריוח הוא לו, ומפרש שזו היא נכייתא דרבינא הוה אכיל, אמנם בשדה ובכר' לא יתכן טעם זה שהרי בעל כרחו של מלוה יקח הלוה את הפירות וימכרם או יקחם המלוה כשוויים, שנינו [שם בדף ס"ד] המלוה את חברו לא ידור בחצירו חנם ולא ישכור ממנו בפחות אע"פ שאין החצר עשויה לשכור ואין דרך בעל החצר להשכיר ואם דר צריך להעלות לו שכר ואם לא העלה לו ה"ז אבק רבית לפי שלא התנה עמו שילוהו וידור בחצירו כדאמר שם רב נחמן ללשון הראשון ואע"ג שבלשון שני אומר שאינו אסור אלא באומר לו הלויני ודור בחצירי שמתחיל' לשם כך הלווהו מ"מ כלשון ראשון הלכה שהרי רבא סובר שם [בדף ס"ה] כאותו לשון, [בתו' שם בד"ה אבל חצר] ודווקא דירת חצר שהיא בפרהסיא יותר מדאי אבל סוכו וכליו אי לא קיימו לאגרא ומתחילה היה רגיל להשאילו אינו דומה שיהא אסור, [מן המיימו' פ"ו דמלוה וע"ש בביאוריו] וכן הורו הגאונים שהמלוה חברו ולאחר זמן תבע חובו ואמר הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך את חובך ה"ז אבק ריבית לפי שלא קצץ לו בשעת הלואה שנא' לא תתן לו בנשך, [שם דף ס"ז ועי' שם בתו' בד"ה במישלם] משכנת' דסורא הותר אפי' לצורבא מרבנן כיצד כגון שהלוהו ק' דינרים ומשכן לו בית או שדה והתנה עמו שאמר שאחר י' שנים תחזור קרקע זו לבעליה חנם ה"ז מותר לאכול פירותיה כל עשר שנים ואפי' היו שוין אלף דינר בכל שנה שאין זה הלואה אלא כמי שלקח פירותיה בפחות, וכן אם התנה בעל השדה עמו כל זמן שיביא לו מעות יחשב לו לכל שנה ויסלקנו ממנה ה"ז מותר, [שם דף ס"ח] הממשכן סתם אינו יכול להוציאו עד שנים עשר חדש, [בדף ס"ז] וכל מקום שאינו יכול לסלקו עד סוף זמנו, בעל חוב של מלוה גובה ממנה מן היתומים שנחשבת כקרקע, והבכור נוטל פי שנים ואין שביעית משמטתה, ומקום שמנהגם לסלק המלוה בכל עת שיביא לו מעותיו אין ב"ח של מלוה גובה ממנה מן היתומין ואין הבכור נוטל בה פי שנים ושביעית משמטתה, אמנם במשכון של מטלטלין שהן לגמרי ברשותו אמרי' בב"מ [דף מ"ח] [בסוף שבועת הדיינין דף מ"ד] [בפ' איזהו נשך דף ס"ה] המוכר בית או שדה ואמר המוכר ללוקח לכשיהיו לי מעות תחזור לי הקרקע לא קנה ואומר שם היינו כרבינו שם [דף ס"ז וע"ש בתו' בד"ה פירי ובאשירי שם וכן דעת המיימוני וע"ש בפ"ו דלעיל במגיד משנה ובד"ה שם בראש הפרק] שכל הפירות שאכל ריבית קצוצה היא ויוצאה בדיינין, שנינו שם [דף ס"ה] מרבין על השכר ולא על המכר כיצר השכיר לו חצרו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך בעשר סלעין לשנה ואם של חדש בחדש סלע בחדש מותר, מכר לו שדהו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך באלף זוז ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור, והטעם מפרש בגמ' [שם] דשכירות אינו משתלמת אלא לבסוף אבל במכר שזמן פרעון מיד אגר נטר לי הוא ואסור, ואמר רב נחמן [שם דף ס"ג] כללא דריביתא כל אגר נטר לי אסור, אמנם דבר ששמו שכך שוה לגורן ותחילת המכר לגורן יכול לומר לו תן לי בפחות מיד ואינו חושש משום ריבית כדתניא בתוספתא [דב"מ] אסור להרבות בשכר אדם כיצד לא יאמר אדם לחברו עשה עמי מלאכה שהיא שוה דינר היום ואני אעשה עמך בשבוע האחרת מלאכה שהיא שתים לפיכך אומר שם שלא יאמר אדם לחברו נכש עמי היום ואעדור עמך, עדור עמי ואנכש עמך, ולא יאמר חרוש עמי בגריד ואני אחרוש עמך ברביעה שהרי טורח החרישה בימות הגשמים יותר, אמר רב חמא [שם בדף ס"ה כל הסו'] טרשא דידי ודאי שרי פי' טרשא למכור סחורה בהמתנה יותר מדמיה והיה מוכר במקום הזול כשעה שהיה נמכר במקום היוקר וממתין להם והם מעלין אותה למקום היוקר והוא מקבל עליו אחריות הדרך בהליכה והלקוחות משתכרים בפרקמטיא שלוקחים שם במעותיו ומביאין לכאן ואחריות החזרה עליהן ומאחר שאינן מקבלים עליהן אחריות אינו מלוה אצלם עד שהפרגמטיא נמכרת והן מקבלין את המעות ואותן המעות נעשות מלוה ואין כאן ריבית, ועוד אומר שם מ"ט ניחא להו דליקו ברשות רב חמא דכל היכא דאזלי שבקי להו מכסא ונקטין להו שוקא [עיין שם בתו'] ומסקינן והלכתא כטרשא דרב חמא' אמר רב נחמן [שם] טרשא דידי שרי פי' למכור סחורה בהמתנה יותר מכדי דמיה ובלבד שלא יפרוש לו אם מעכשיו הרי היא לך בפחות אלא ימכור סתם בכך וכך ליום פלוני ולכך אינו דומה לההיא דאין מרבין על המכר דהתם במפרש [שהביא דלעיל] ואפי' בסתם שמתיר רב נחמן אינו מתיר אלא בדבר שאין דמיו ידועין כגון חפץ הנמכר בחמש לכל ומכרו לשנה בשש שאין זה דומה לאגר נטר כי גם עתה יכול למצוא בן אדם שצריך לו שיתן לו שש אבל שוה ה' בי' היה מודה דאסור אפי' בסתם וגם בטרשא זו פסקו רב האי [בתו' שם בד"ה והלכתא] ורבי' יעקב [שם בדף ס"ה] הלכה מדקאמר ולית הילכתא כטרשא דרב פפא מפני שמדבר כטרשא דרב נחמן [שם דף ע"ג] פרדיסא רב אסר ושמואל שרי והלכתא כרב באיסורי פי' אסור להקנות פרי הפרדס קודם שיגמר ויתבשל מפני שזהו קנה עתה בדינר שוה שני דנרין כשיגמר נמצאת התוספת בשביל ההקפה ומודי רב בתורא דנפיש פסידייהו פירוש ר"ח [בתו' שם] אם קנה עגל בזול ויהיה אצל הבעלים עד שיגדיל הר"ז מותר שהרי אם מת או כחש ברשות הלוקח הוא והמיתה מצויה תמיד, אמר אביי [שם דף ס"ד] מותר לאדם לתת דמי חבית של יין לחברו ולומר לו אם החמיצה מכאן ועד יום פלוני הרי היא ברשותך אבל הוקרה או הוזלה הרי היא שלי שרי כיון שקבל עליו הזול הר"ז קרוב לשכר ולהפסד וכן כל כיוצא בזה, מותר להשכיר סיר של נחשת וכיוצא בו ונוטל השכר ודמי מה שפיחת ממשקלה וכן כל כיוצא בזה כדמוכח [שם דף ע'] גבי דודא דהוה לבני מר עוקבא רק שיקבל עליו חוסכא דנחשא פי' חסרון של נחשת כלומר מה ששוה הנחשת פחות מפני שנשרף אבל בקבלת זולא אין די [בתו' שם] ומכאן למדנו שאסור ליתן עסקא למחצית שכר קרוב לשכר ורחוק להפסד אפי' במקום שמקבל עליו זולא ואינו דומה לחבית של יין של מעלה שהרי שם הוא מכר גמור, שנינו [שם דף ע'] אין מקבלים צאן ברזל מישראל פי' רבי' שלמה ורבי' משה [בפ' ה' דמלוה ולוה] מפני שזה אבק ריבית וכיצד הן צאן ברזל הרי שהיו לו ק' צאן וקבלם ממנו להטפל בהן ויהיו הגיזות והוולדות והחלב לאמצע עד זמן אחד כמו שהתנו ביניהם ואם מתו או הוזלו הצאן הרי המקבל משלם דמיהן כמו שאומר שם דקביל עליה אונסא וזולא ה"ז אסור שבעל הצאן קרוב לשכר ורחוק להפסד לפיכך אם קבל עליו בעל הצאן שאם הוקרו או הוזלו או נטרפו יהיו ברשותו ה"ז מותר וכן כל כיוצא בזה אבל בקבלת זול בלבד אין די באשר בארנו למעלה, ורבי' יעקב פי' [בתו' שם כל הסוגיא] ריבית של תורה וכן מוכיח בירושלמי [שם] שאומר איזהו צאן ברזל אמר לו האיך הרי מאה צאן עשויות עליך במאה דינרים וולדן וגיזתן וחלבן שלך ואם מתו חייב אתה באחריותן ואתה מעלה לי סלע מכל אחת ואחת באחרונה משלך הר"ז אסור [שם דף ס"ה] משכרת אשה לחברתה תרנגולת לישב על הבצים בשני אפרוחים ואין בהן משום ריבית, שנינו [דף ע"ב] אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה, [בברייתא שם] כיצד היה השער לחטי' קבוע בשוק ארבע סאים בסלע הר"ז פוסק עמו על מאה סאין ונותן לו כ"ה סלעים ואם יתן לו מאה סאין של חטים לאחר זמן בעת שיהו החטין סאה בסלע אין בזה ריבית כלל אע"פ שלא היה למוכר חטין כלל בעת שפסק, בד"א כשלא היה לו כלום מאותו המין שפסק עליו אבל אם היה למוכר מאותו המין כלומר אע"פ שלא נגמרה מלאכתו הרי זה מותר לפסוק עליו אע"פ שעדיין לא יצא השער [במשנה דלעיל] כיצד היה הוא תחילה לקוצרים הר"ז פוסק עמו על החטין אע"פ שעדיין הן גדיש, ופוסק על היין משיבצור הענבים ויתנם בעביט, ועל השמן משנתן הזתים במעטן וכן כל כיוצא בזה רק שלא יהא מחוסר שלש מלאכות [שם דף ע"ד] כגון גדיש לח שמחוסר הנחה בשמש כדי שייבש ודישה וזרייה, בזה אינו פוסק עליו אא"כ יצא השער וכן כל כיוצא בזה, ודווקא כפי השער פוסקין אבל לזלזל אצלו באין לו אסור, כמו שאומר שם רב נחמן [בדף ס"ג וע"ש בתו'] האי מאן דיהיב זוזי לקיראה פי' מוכר חלות שעוה וקאזלי ארבעה בזוזא ואמר ליה יהיבנא לך חמשא חמשא בזוזא, איתנהו גביה שרי ליתנהו אסור דטרשא בדבר שדמיו ידועין אסור כמו שבארנו למעלה [שם בדף ע"ב] אמר רבי יוסי אמר רבי יוחנן ואין פוסקין אלא על שער של דורומוס הוא איטליז רב וגדול של מדינ' אע"פ שאינו גדול כשער הבא על ידי אוצרו' שנפתחו וספינות הבאות דרך הנהר, אבל בשוק של עירות אין פוסקין שאין שערי' שלהן נמשך וקבוע ויש גאונים שפוסקין כרבי יוחנן, אבל נראה שאין הלכה כרבי יוחנן וראייה דאמר רב [שם דף ס"ג] עושין אמנה בפירות פיר' המוכר יכול לקיים נאמנותו לשלם פירות אחר שהוקרו מאחר שפסקו עליו אחר שיצא השער ואין עושין אמנה בדמים פי' אין יכול לקיים נאמנות לשלם דמי הפירות אחר שהוקרו דכיון דזוזי יהב וזוזי שקל מיחזי כריבית, שקבל סלע ומחזיר שתים וחולק ר' ינאי [שם] על זה ואומר מה לי הן מה לי דמיהן ועושין אמנה אף בדמים שכמו שמותר לקבל הן כך מותר לקבל דמיהן ומטעם זה משמע בהגוזל קמא [דף ק"ג וכל הסוגיא בתו' שם] דרב כהנ' יהב זוזי אכיתנא ואייקר כיתנא של רבי ינאי היה מותר ליטול את דמיו [בפ' איזהו נשך דף ס"ג וכל הסוגי' בפיר' רש"י וע"ש בתו' בד"ה ופוסקין] ואמר רבא השתא דאמר רבי ינאי מה לי הן מה לי דמיהן מה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרינן ופוסקים על השע' אע"פ שאין לו שכמו שאילו היו לו דמי המעות שמקבל שהן דחטין היה מותר לפסוק כך מאחר שיש לו הן המעות מותר לפסוק מפני שבדמי' אלו יכול ליקח. ועתה קשיא מה משמיענו רבא מתניתי' היא [היינו מתניתין דלעיל] יצא השער פוסקין אלא בא לחדש שאף בשער של עיירות פוסקין, והלכה כרבא שלמד כן כר' ינאי רבו של ר' יוחנן שפוסק שם [בדף ס"ה] כמותו בד"א בפוסק על חשבון הסאין כאשר בארנו אבל בפוסק על חשבון המעות שאמר לו הא לך כ"ה סלעי' ותפרנסני מדי חדש בחדשו כל השנה צריך לפסוק עמו כשער הגבוה שאם יוזלו יותר משער של עכשיו שיתן לו כשער הזול של אמצע השנה או סופה [שם דף ע"ד] אבל אם לא פסק עמו כשער הגבוה והוזלו נותן לו כשער שהיו שוין כשנתן לו המעות ומי שיחזור בו מקבל מי שפרע [שם] רש"י פירש דפוסק על שער הגבוה אכולה מתניתין קאי בד"א בפוסק על דעת עצמו אבל היה שליח [שם] לאחרים בין המוכר בין הלוקח אינו נוטל אלא כשער הזול או מחזיר הדמי' ואינו מקבל מי שפרע שהרי המשלח אומר לתקוני שלחתיך ולא לעוותי, כשם שמותר למוכר לפסוק על השער שבשוק כך מותר ללוות הפירות סתם ופורעין סתם בלא קביעות זמן ובלא קציצת מעות על שער שבשוק שהלכ' כרב הונא ור"א שאומרים כן [שם דף ע"ב] כיצד היה השער קבוע וידוע לשניהם ולוה מחבירו עשרה סאין חייב להחזיר לו עשרה סאין אף ע"פ שהוקרו החטין שהרי כשלוה ממנו היה השער ידוע ואילו רצה היה קונה ומחזיר לו שהרי לא קבע לו זמן, ואפי' לא יצא השער אם היה לו מאותו המין שלוה הר"ז מותר ללוות סתם בלא קביעות זמן ופורעין סתם [היינו כר' יצחק שם דף ע"ה] ואפי' לא היתה לו אלא סאה בלבד לוה עליה כמה סאין, היתה לו טיפה אחת של שמן או יין לוה עליה כמה גרבי יין או שמן [כן הוא במיימוני פרק י' דמלוה ולוה וכן נכון לפי שיטת הספר אכן בכל הספרים או לא וצ"ע] לא היתה לו מאותו המין כלום ולא יצא השער הר"ז אסור ללוות סאה בסאה עד שיעשו דמים' אם לוה ולא עשאם דמים והוזלו [שם] מחזיר לו הפירות במדה שלוה או במשקל ואם הוקר נוטל דמים שהיו שוים בשעת הלואה, אע"פ שיש לו מאותו המין או שיצא השער הר"ז אסור ללות סאה בסאה עד זמן קבוע אלא לוה סתם ופורע באיזה זמן שיפרע דתנן [שם] לא יאמר אדם לחברו הלויני כור חטין ואני נותן לך לגורן אבל אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח, כשם שאסרו חכמי' ללוות סאה בסאה כך אסרו ללוות כסף בכסף וזהב בזהב וכל דבר שאין תורת מטבע עליו כדמוכח בב"מ [דף מ"ד] וגם דינרי זהב בדנרי זהב אומר שם שאסור ללות דחשיב פירי אלא אם כן אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח, [שם דף ס"ו] וכן מטבע שפסלו המלך ואין נמכר אלא במשקל חשוב פירי ומה שזהב נחשב פירי זהו לגבי נפשיה או לגבי כסף דחריף כדמסיק שם [בדף מ"ד] אבל לגבי כל מטלטלין חשוב מטבע דק"ל [שם דף מ"ה] אין דינר זהב קונה טלית אין מעמידין מלוה על גבי פירות באין לו אפילו יצא השער דתני רבי אושעיא [ב"מ דף ס"ג] הרי שהיה נושה בחבירו מנה והלך ועמד על גרנו ואמר לו תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהן חיטין אמר לו חיטין יש לי שאני נותן לך צא ועשאם עלי כשער של עכשיו יש לו מותר אין לו אסור מדקתני כשער של עכשיו אלמא כיצא השער מיירי ואפי' הכי קתני אין לו אסור וק"ל כרבי אושעיא שהרי מעמיד סתם משנה כמותו [שם וסתם מתניתין בריש פירקא] :
מצוות קצא–קצג: בעניין (א) הרבית יש שלשה לאוין האחד שלא להלות ברבית שנ' את כספך לא תתן לו בנשך השני שלא ללות מישראל ברבית שנא' לא תשיך לאחיך אזהרה ללוה שלא ינשך למלוה, השלישי שלא להשית יד בין מלוה ללוה בריבית לא להיות ערב ולא לכתוב ביניהם שטר שנ' לא תשימון עליו נשך, שנינו בב"מ [דף ע'] מקבלין צאן ברזל מן העכו"ם ולוין מהם ומלוין אותן בריבית וכן בגר תושב שאע"פ שכתוב כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך גר ותושב וחי עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית אין גר תושב בכלל הלאו כדמפרש רב נחמן בר יצחק [שם דף ע"א] דלא כתיב מאתם אלא מאתו משמע מישראל לבדו, שני לשונות יש [שם דף ע'] הראשון אוסר רב הונא מדבריה' ריבית העכו"ם אלא בכדי חייו ובשני מתירו [בדף ע"א] ופוסק ר"ת כלשון שני שמיקל בשל סופרים [בתו' שם דף ע' בד"ה תשיך] ואמר רבא [שם דף ס'] אי אתה מוצא נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך ולמה חלקו הכתוב לעבור עליו בשני לאוין, ואע"ג דכסף ואוכל כתובים במקרא לאו דווקא היא דה"ה לכל דבר דתניא [שם דף ס"א] מניין לרבות כל דבר ת"ל נשך כל דבר אשר ישך ואפילו נשך דבור אסור [שם דף ע"ה] כגון הקדמת שלום למי שאינו רגיל או כגון שאמר לו דע כי בא איש פלוני ממקום פלוני [כן הוא שם] כשתדקדק בדברי' תמצא שהמלוה בריבית עובר בששה לאוין לא תהיה לו כנושה את כספך לא תתן לו בנשך בנשך ובמרבית לא תתן אכלך אל תקח מאתו נשך ותרבית לא תשימון עליו נשך ולפני עור לא תתן מכשול והלוה עובר בשלשה לאוין ועשה אחד והם לא תשיך לאחיך ולאחיך לא תשיך ולפני עור לא תתן מכשול ועשה דלנכרי תשיך הא לאחיך לא תשיך ולאו הבא מכלל עשה עשה ובספרי [תצא] דורש לנכרי תשיך זו מ"־ע אבל בתלמוד שלנו סותר דבר זה בפ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע') ואומר לא סגי דלאו הכי ומפרש שלא בא אלא לומר הא לאחיך לא תשיך כאשר ביארנו והערב והעדים עוברין משום לא תשימון עליו נשך ומשום לפני עור לא תתן מכשול אע"פ שהלו' והמלוה עוברין על כל אלו הלאוין אין לוקין מפני שניתן להשבון שכל המלוה בריבי' אם היתה ריבית קצוצה שהיא אסורה מה"ת הר"ז יוצאה בדיינין כרבי אלעזר [דף ס"א] שפוסק שם [דף ס"ב] הלכה כמותו ומוציאין אותה מן המלוה ומחזירין ללוה, [שם] ואם מת המלוה אין מוציאין מיד הבנים שנ' אל תקח מאתו נשך ותרבית לאב דווקא הזהיר ולא לבנים אמנם על לא תשימון פיר' ר"י שלוקה כשגובה שהרי נגמרה השימה, וכן מוכיח שם [דף ס"ב], [שם] הניח להם אביהם פרה או טלית של רבית וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם ומקשה שם והני מי מיחייב בכבוד אביהם קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ומתרץ שעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת כבר ביארנו בספר מ"ע [מ"ע ע"ג] מה ששנינו בפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף צ"ד) הגזלנין ומלוי בריבית שהחזירו אין מקבלין מהן וחולק רבי' יעקב ע"ז שטר שכתוב בו ריבית בין קצוצה בין של דבריה' גובה את הקרן ולא את הריבית כרבנן דרבי מאיר [בב"מ דף ע"ב ובתו' שם] שאין הלכה כרבי מאיר בקנסותיו כמו שפסקו הגאונים [היינו כרבי אלעזר דלעיל] קידם וגבה הכל מוציאין ממנו הריבית קצוצה אבל אבק ריבי' שהוא מדבריהם אינו גובה מן הלוה למלוה ואין מחזירין אותו מן המלוה ללוה' [שם דף ע"א] כל הכותב שטר ריבית ככותב ומעיד עליו עדים שכפר באלהי ישראל, וכן הלוה והמלוה בריבית בינם ובין עצמו הרי הם ככופרים באלהי ישראל וכופרים ביציאת מצרים [היינו בהשגחה שמורה עליה יציאת מצרים כמבואר שם דף ס"א] שנא' את כספך לא תתן לו בנשך וגו' אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, [שם דף ע"ה כל הסוגיא] אסור לאדם להלוות בניו ובני ביתו בריבית אע"פ שאינו מקפיד ומתנה הוא שנותן להם הרי הוא אסור שמא ירגילם בדבר זה, אבל תלמידי חכמים שהלוו זה לזה ונותנים לו יתר על מה שהלוה ממנו הר"ז מותר שהדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה בלב שלם שהרי הם יודעין חומר איסור הרבית וחרדין יותר מכל אדם ואעפ"כ אינו הגון לת"ח להיות רגילין בדבר זה שלא ירגילו המון העם בזה, ואף לת"ח אמר רבינו יעקב [וכן הוא בתו' שם] שאינו מתיר אלא בדבר מועט שידוע שבלא זה היה נותן לו אבל לא בדבר מרובה, אמר רב נחמן [שם דף ס"ג כ־ל הסוגיא] המלוה את חבירו ומצא הלוה יתר או שהחזיר לו חובו ומצא יתר אם בכדי שהדעת טועה חייב להחזיר ואם לאו מתנה הוא שנתן לו או גזילה היתה לו והבליע לו בחשבון בכמה הדעת טועה באחד ובשתים או בחמש או בעשר לאותן שדרכן למנות בחמישיות או בעשיריות בפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף צ"ז) המלוה את חבירו על המטבע פי' רבינו שלמה בסוף ימיו בתשובה אחת כגון שהלווהו מעות ע"מ שישלם לו מעות ולא שאר סחורה והוא הדין למוכר לחבירו לזמן על המטב' על מנת שישלם לו מטבע, וכן הכותב לאשתו בכתובתה מטבע ידוע ופי' משקלו והוסיפו על משקלו אם הוזלו הפירות מחמת התוס' מנכה לו שיעור התוס' מפני איסור ריבית אפי' הוסיפו עליו כל שהו ואם לא הוזלו מחמת התוספת אין כאן ריבית ואינו מנכה לו אלא נותן לו ממטבע היוצא באותו שעה בד"א כשהוסיפו עליה' עד חמשיתו כגון שהיה משקלו ארבע ועשאוהו ה' שעד השיעור הזה אין קפידא ודעת הלוה לכך אם ישתנה המטבע אבל אם הוסיפו עליו יתר על חמשיתו מנכה לו כל התוספת אע"פ שלא הוזלו הפירות, והוא הדין למלוה על המטבע ופיחתו ממנו וכן פי' ר"ח ורב אלפס [שם דף מ"א] אמר שמואל [בדף צ"ז דליעיל] המלוה את חבירו על המטבע ונפסל אם יכול להוציאו במדינה אחרת ויש לו דרך לאותה מדינה נותן לו ממטבע שהלוהו ואומר לו לך והוציאו במקום פלוני, וכל שכן אם סוחרי אותה מדינה מצויין לכאן שדי במטבע שהלוהו ואם אין לו דרך לשם הוא נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה, וכן בכתובה, אע"פ ששנינו שם במשנה [דף צ"ו] גזל מטבע ונפסל אומר לו הרי שלך לפניך ואינו משלם לו מטבע חדש זהו מפני שבתורת גזלנו, היה אצלו וכיון שמחזיר אותו מטבע עצמו שגזל פטור אבל מלוה להוצאה ניתנה ומחזיר לו מעות אחרים הילכך אפי' מחזיר לו אותן מעות עצמן אין זה פרעון עד שישלם מטבע חדש ובלבד שלא יהא שם צד ריבית כאותו עניין שביארנו למעלה כך פי' רבי' שלמה בתשובה אחת, הורה רבינו משה [בפ"ד דהלכות מלוה ולוה] שהלוה שמחל למלוה הריבית שלקח ממנו או שעתיד לקחת ממנו וקנו מידו שמחל שהמחילה מועלת כדאמר [בפ' הגוזל קמא דף צ"ד] הגזלנים ומלוי בריבית שהחזירו אין מקבלין מהן ואין נראה לי זאת הראיה שלשם הפקיעו ב"ד ממון הלוה מפני תקנת השבים, וגם הוא כתב שהגאונים חולקין עליו בזה, אמר רב ששת [בב"מ דף ע'] נכסי יתומים מותר להלוותם לאדם נאמן שיש לו נכסים טובים קרוב לשכר ורחוק להפסד כיצד אומר לו תהיה נושא ונותן בהן ואם יהיה שם ריוח תן להם מן הריוח חלק ואם יש שם הפסד אתה תפסיד לבדך שזה כאבק ריבית וכל אבק ריבית אינה אסורה אלא מדבריהם ובנכסי יתומין לא גזרו, שנינו שם [דף ע"א] ישראל שלוה מעות מן העכו"ם בריבית ובקש להחזירם לו ומצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לעכו"ם הר"ז ריבית קצוצה, ואם העמידו אצל העכו"ם מותר, מפרש לה רב פפא [שם] בנושא ונותן ביד שנטל העכו"ם מעותיו וחזר ונתנם לישראל אחר מותר אע"פ שנראה קצת שלדעת הישראל עושה כן, [שם] ועכו"ם שלוה מעות מישראל ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לישראל הר"ז מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור פי' רבינו שלמה ור"ח וגאוני המערב [כל הסוגיא בתו' שם] שאף על פי שנתן העכו"ם המעות בידו הואיל ומדעת הישראל נתן הר"ז ריבית קצוצה ומכאן פסק ר"ח שיש שליחות לעכו"ם מדבריהם לעניין חומרא אבל רבינו יעקב פסק שאין שליחות לעכו"ם אף לחומרא, ורב פפא שהעמידה בנושא ונותן ביד עונה גם על הסיפא שאינו אסור אלא בנושא הישראל ונותן ביד הישראל אחר אמנם הרב ר' אליעזר ממיץ הביא ראייה מן התוספתא [בפ"ה דב"מ] שיש שליחות לעכו"ם לחומרא דתניא ישראל שאמר לעכו"ם הא לך שכרך וצא הלוה מעותי בריבית אסור, ועכו"ם שאמר לישראל הא לך שכרך והלוה מעותי בריבית מותר אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין אבל נראה בעיניו שהיא כתובה בשיבוש שהיאך יהא מותר בסיפא עכו"ם שאמר לישראל וכו' אם כן מצינו שליחות לעכו"ם לקולא וכן ראוי להיות שם ישראל שאומר לעכו"ם הא לך שכרך וצא הלוה מעותי בריבית מותר אבל אסור לעשות כן מפני מראית העין ועכו"ם שאמר לישראל הלוה מעותי אסור מ"מ למדנו שיש שליחות לעכו"ם לחומרא וכן משמע גם מתוך דברי רב יהודאי גאון בה"ג ונראה לי כי גירסא ראשונה עיקר ומה שמותר זהו כשהדבר ידוע שהמעות באחריות העכו"ם וראיה עוד מדתניא בירושלמי [דב"מ והתוס' בפ' דלעיל] ובתוספתא מעות ישראל המופקדות ביד עכו"ם מותר להלוותן בריבית כו' זה הכלל כל שבאחריות ישראל אסור באחריות עכו"ם מותר ישראל שנעשה אפוטרופא לעכו"ם או סנטירו מותר ללות ממנו בריבית ועכו"ם שנעשה אפוטרופא לישראל או סנטירו אסור ללות ממנו בריבית הרי משמע כגירסא ראשונה שבתוס' של מעלה, אמר רבא [בב"מ דף ס"א וע"ש בתו'] יציאת מצרים דכתיב גבי ריבית למה אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לשאינה של בכור אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בעכו"ם ומלוה אותם לישראל ברבית פי' כגון שאומר לו ראובן לשמעון קח משכוני ולוה לי מעות מעכו"ם פלוני הרגיל אצלך והלך שמעון ולקחם משלו ומטעה את ראובן לומר מן העכו"ם לקחתים יש פירושים אחרים וזה עיקר מסקינן שם [דף ע"א] כי עכו"ם שהלוה לישראל בריבית אסור לישראל אחר להיות לו ערב שכיון שבדיניהם שתובע את הערב תחילה נמצא הערב תובע את הישראל בריבית שישראל ערב חייב בה לעכו"ם לפיכך אם קבל עליו העכו"ם שלא יתבע הערב תחילה הר"ז מותר אם כסף תלוה את עמי עמי ועכו"ם עמי קודם שמצוה להקדים הלואת ישראל בחנם מהלואת העכו"ם בריבית שנינו שם [דף ס"ח] אין מושיבין חנווני למחצית שכר ולא יתן לו מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר אלא אם כן נותן לו שכרו כפועל בטל, וכל דיני העסק בארנו בסמ"ע במצות וכי תמכרו ממכר לעמיתך [סי' פ"ב] בדיני השותפות פסקינן שם [דף ס"ח] שהמשתתף עם חבירו במעות או בקרקע או הנותן לו עסק לא יצרף השכר עם הקרן שמא יהיה שם שכר ונמצאו באין לידי ריבית, שנינו שם [דף ע"ה] ר"ג אומר יש ריבית מוקדמת ויש ריבית מאוחרת כיצד נתן עיניו ללות והיה משלח לו דורון בשביל שילוונו הר"ז ריבית מוקדמת, לוה ממנו והחזיר לו מעותיו ואח"כ שלח לו דורון מפני מעותיו שהיו בטילות אצלו הר"ז ריבית מאוחרת, ואין ריבית מוקדמת ומאוחרת אסורה אלא במפרש מפני ההלואה אבל בסתם מותר ודווקא מתנה מועטת שאין כאן פירסום שמפני ההלואה נותן לו אבל מתנה מרובה אפי' בסתמא אסור, יש דברים שהן כמו ריבית ומותרין כיצד לוקח אדם שטרותיו של חבירו ומלווהו בפחות ואינו חושש משום ריבית כדאיתא בירושלמי [שם ומבואר בהגה באשרי שם] ובתוספתא [דב"מ] ובתלמודינו בב"מ [דף ס"ט] אומר שמותר לתת לחבירו דינר כדי שילוה לפלוני מאה דינרין שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה וכן אומר אדם לחבירו הילך דינר זה ואמור לפלוני שילויני שלא נתן לו אלא שכר אמירה [שם דף ס"ב] תני רבי חייא אומר יש דברים שהן מותרים ואסור לעשותן מפני הערמת ריבית כיצד אמר לו הלויני מנה אמר לו מנה אין לי חטין במנה יש לי ונתן לו חטין במנה וחזר ולקח ממנו בתשעים הר"ז מותר אבל אסרוהו מפני הערמת ריבית שהרי נתן לו תשעים ולקח ממנו מנה, ואם עבר ועשה כן הר"ז מוציא ממנו מנה בדין שאפי' אבק ריבית אין כאן [שם דף ס"ט] רב חמא היה רגיל להשכיר מעותיו פי' רבינו יצחק [בתו' שם כל הסוגיא] שהיה מקבל עליו אחריות אונסין ולכך היה עולה על דעתו שיהיה מותר וכלו מעותיו למדנו שאסור להשכיר הדינרין שאין זה דומה למשכי' שהכלי חוזר בעצמו וזה מוציא דינרין אלו ומביא דינרין אחרים נמצא זה אבק ריבית, והא דתני' בתוספ' [בפ"ה דב"מ] מותר אדם להשכיר מעותיו לשולחני להתנאות בהן לשם המעות חוזרין בעצמן ולכך מותר ועוד מפרש שם בגמ' דלעיל] טעם אחר כלי ניכר פחת שלו והשכר נראה מפני שמקבל עליו הפחת הילכך אפי' היה נותן לו חמרא לכולתא במלאכתו ולשלם אחרת מותר, אבל מעות אינו ניכר פחת שלהן משבאו לידו ואין נראה השכר שלהן אלא שכר מלוה, מצאתי בשם רבי' יעקב שהמקבל מעות לחצי ריוח וכופר ואומר כי מלוה בריבית היא אע"ג דאיבעי פטר נפשיה בפרעתי או באומר לא לויתי ואיכא מגו אע"פ כן אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע, כל הלואה בתוספת בין נשך כסף בין נשך אוכל ה"ז ריבית של תורה ויוצאה בדיינין, [שם דף ס"ד] וכן המלוה את חבירו והתנה עמו שידור בחצרו חנם עד שיחזיר לו הלואתו או ששכר ממנו בפחות וקצב לו הדבר שפוחת לו מן השכר עד שיחזיר לו הלואתו או שמשכן בידו מקום שפירותיו מצויין בעת ההלואה כגון שמשכן חצירו ע"מ שידו' בו בחנם הר"ז ריבית של תורה ויוצאה בדיינין וכיוצא במשכנתא זו קורא התלמוד [בדף ס"ח] משכנתא בלא גבייתא, אבל המלוה את חברו ומשכן לו שדהו על מנת שיאכל פירותיה כל ימי המשכונתא אע"פ שאין מנכה לו כלום ה"ז אבק ריבית ואינה יוצאה בדיינין שאין המשכן שדהו דומה לממשכן חצרו שהרי אין בשדה פירות מצויין בעת ההלואה ואיפשר שירויח ויהיה שם פירות ואיפשר שיפסי' בזריעתו ובעבומתה ולפיכך הוא אבק ריבית, וזהו מה שאמר שם רבינא לרב אשי [בדף ס"ב] הרי משכנתא בלא נכייתא בדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה, ועוד אמר רב אשי [שם דף ס"ז] המלוה את חברו ומשכן לו את השדה עד זמן קצוב או עד שיביא לו מעות ויסתלק והיה המלוה אוכל כל פירותיו אפי' אכל כשיעור חובו אין מסלקין אותו בולא כלום שאם תסלקנו בלא מעות ה"ז כמו שהוצי' ממנו בדיינין, לפיכך אין הלכה כאותו רבינא [שם] דחשיב ואפיק פירי במשכנתא דשדה, ואין זה אותו רבינא שהיה תלמיד חבר לרב אשי שאותו אמרנו למעלה שהוא סובר במשכנתא דשדה שהוא אבק ריבית אלא רבינא אחר שהיה קדמון הוא רבינא בחולין [דף מ"ח והסו' בתו' שם] בעניין טרפות הריאה שבא רב יוסף להשיב על דבריו, [בב"מ דף ס"ז] עוד יש משכנתא אחרת הקרויה משכנתא בנכייתא כגון שהלוהו ק' דינרים ומשכן לו בהן חצירו או שדהו ואמר לו המלוה הריני מנכה לך מעה כסף כל שנה בשכר קרקע זו כדי שיהו כל פירותיה שלי בחצר וכיוצא בו אסור, אבל בשדה וכיוצא בו מותר, [שם והסו' בתו'] כי הא דרבינא אכיל בנכייתא ואע"פ דאמר רב האי צורבא מרבנן אפי' בנכייתא לא ניכול רבינא לא היה רוצה להחזיק עצמו כצורבא מרבנן, כך הורו גאוני המערב וכל רבו' שבצרפת רבי' שלמה ובית דינו, אבל ר"ת אומר [בתו' שם דף ס"ד בד"ה ולא ישכור] שאין חילוק בין בית לחצר ושדה דבית נמי פעמים שנופל או נשרף ובדבריו יש תמיהות ומפרש עוד דווקא המלוה את חברו בלא משכון החצר שלו לא ידור בו חנם או בפחות, אבל מלווהו על חצרו, שהלוה אינו יכול להשכי' חצרו ומותר להשכיר בפחות שהרי כל מה שנותן לו המלוה ריוח הוא לו, ומפרש שזו היא נכייתא דרבינא הוה אכיל, אמנם בשדה ובכר' לא יתכן טעם זה שהרי בעל כרחו של מלוה יקח הלוה את הפירות וימכרם או יקחם המלוה כשוויים, שנינו [שם בדף ס"ד] המלוה את חברו לא ידור בחצירו חנם ולא ישכור ממנו בפחות אע"פ שאין החצר עשויה לשכור ואין דרך בעל החצר להשכיר ואם דר צריך להעלות לו שכר ואם לא העלה לו ה"ז אבק רבית לפי שלא התנה עמו שילוהו וידור בחצירו כדאמר שם רב נחמן ללשון הראשון ואע"ג שבלשון שני אומר שאינו אסור אלא באומר לו הלויני ודור בחצירי שמתחיל' לשם כך הלווהו מ"מ כלשון ראשון הלכה שהרי רבא סובר שם [בדף ס"ה] כאותו לשון, [בתו' שם בד"ה אבל חצר] ודווקא דירת חצר שהיא בפרהסיא יותר מדאי אבל סוכו וכליו אי לא קיימו לאגרא ומתחילה היה רגיל להשאילו אינו דומה שיהא אסור, [מן המיימו' פ"ו דמלוה וע"ש בביאוריו] וכן הורו הגאונים שהמלוה חברו ולאחר זמן תבע חובו ואמר הלוה דור בחצרי עד שאחזיר לך את חובך ה"ז אבק ריבית לפי שלא קצץ לו בשעת הלואה שנא' לא תתן לו בנשך, [שם דף ס"ז ועי' שם בתו' בד"ה במישלם] משכנת' דסורא הותר אפי' לצורבא מרבנן כיצד כגון שהלוהו ק' דינרים ומשכן לו בית או שדה והתנה עמו שאמר שאחר י' שנים תחזור קרקע זו לבעליה חנם ה"ז מותר לאכול פירותיה כל עשר שנים ואפי' היו שוין אלף דינר בכל שנה שאין זה הלואה אלא כמי שלקח פירותיה בפחות, וכן אם התנה בעל השדה עמו כל זמן שיביא לו מעות יחשב לו לכל שנה ויסלקנו ממנה ה"ז מותר, [שם דף ס"ח] הממשכן סתם אינו יכול להוציאו עד שנים עשר חדש, [בדף ס"ז] וכל מקום שאינו יכול לסלקו עד סוף זמנו, בעל חוב של מלוה גובה ממנה מן היתומים שנחשבת כקרקע, והבכור נוטל פי שנים ואין שביעית משמטתה, ומקום שמנהגם לסלק המלוה בכל עת שיביא לו מעותיו אין ב"ח של מלוה גובה ממנה מן היתומין ואין הבכור נוטל בה פי שנים ושביעית משמטתה, אמנם במשכון של מטלטלין שהן לגמרי ברשותו אמרי' בב"מ [דף מ"ח] [בסוף שבועת הדיינין דף מ"ד] [בפ' איזהו נשך דף ס"ה] המוכר בית או שדה ואמר המוכר ללוקח לכשיהיו לי מעות תחזור לי הקרקע לא קנה ואומר שם היינו כרבינו שם [דף ס"ז וע"ש בתו' בד"ה פירי ובאשירי שם וכן דעת המיימוני וע"ש בפ"ו דלעיל במגיד משנה ובד"ה שם בראש הפרק] שכל הפירות שאכל ריבית קצוצה היא ויוצאה בדיינין, שנינו שם [דף ס"ה] מרבין על השכר ולא על המכר כיצר השכיר לו חצרו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך בעשר סלעין לשנה ואם של חדש בחדש סלע בחדש מותר, מכר לו שדהו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך באלף זוז ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור, והטעם מפרש בגמ' [שם] דשכירות אינו משתלמת אלא לבסוף אבל במכר שזמן פרעון מיד אגר נטר לי הוא ואסור, ואמר רב נחמן [שם דף ס"ג] כללא דריביתא כל אגר נטר לי אסור, אמנם דבר ששמו שכך שוה לגורן ותחילת המכר לגורן יכול לומר לו תן לי בפחות מיד ואינו חושש משום ריבית כדתניא בתוספתא [דב"מ] אסור להרבות בשכר אדם כיצד לא יאמר אדם לחברו עשה עמי מלאכה שהיא שוה דינר היום ואני אעשה עמך בשבוע האחרת מלאכה שהיא שתים לפיכך אומר שם שלא יאמר אדם לחברו נכש עמי היום ואעדור עמך, עדור עמי ואנכש עמך, ולא יאמר חרוש עמי בגריד ואני אחרוש עמך ברביעה שהרי טורח החרישה בימות הגשמים יותר, אמר רב חמא [שם בדף ס"ה כל הסו'] טרשא דידי ודאי שרי פי' טרשא למכור סחורה בהמתנה יותר מדמיה והיה מוכר במקום הזול כשעה שהיה נמכר במקום היוקר וממתין להם והם מעלין אותה למקום היוקר והוא מקבל עליו אחריות הדרך בהליכה והלקוחות משתכרים בפרקמטיא שלוקחים שם במעותיו ומביאין לכאן ואחריות החזרה עליהן ומאחר שאינן מקבלים עליהן אחריות אינו מלוה אצלם עד שהפרגמטיא נמכרת והן מקבלין את המעות ואותן המעות נעשות מלוה ואין כאן ריבית, ועוד אומר שם מ"ט ניחא להו דליקו ברשות רב חמא דכל היכא דאזלי שבקי להו מכסא ונקטין להו שוקא [עיין שם בתו'] ומסקינן והלכתא כטרשא דרב חמא' אמר רב נחמן [שם] טרשא דידי שרי פי' למכור סחורה בהמתנה יותר מכדי דמיה ובלבד שלא יפרוש לו אם מעכשיו הרי היא לך בפחות אלא ימכור סתם בכך וכך ליום פלוני ולכך אינו דומה לההיא דאין מרבין על המכר דהתם במפרש [שהביא דלעיל] ואפי' בסתם שמתיר רב נחמן אינו מתיר אלא בדבר שאין דמיו ידועין כגון חפץ הנמכר בחמש לכל ומכרו לשנה בשש שאין זה דומה לאגר נטר כי גם עתה יכול למצוא בן אדם שצריך לו שיתן לו שש אבל שוה ה' בי' היה מודה דאסור אפי' בסתם וגם בטרשא זו פסקו רב האי [בתו' שם בד"ה והלכתא] ורבי' יעקב [שם בדף ס"ה] הלכה מדקאמר ולית הילכתא כטרשא דרב פפא מפני שמדבר כטרשא דרב נחמן [שם דף ע"ג] פרדיסא רב אסר ושמואל שרי והלכתא כרב באיסורי פי' אסור להקנות פרי הפרדס קודם שיגמר ויתבשל מפני שזהו קנה עתה בדינר שוה שני דנרין כשיגמר נמצאת התוספת בשביל ההקפה ומודי רב בתורא דנפיש פסידייהו פירוש ר"ח [בתו' שם] אם קנה עגל בזול ויהיה אצל הבעלים עד שיגדיל הר"ז מותר שהרי אם מת או כחש ברשות הלוקח הוא והמיתה מצויה תמיד, אמר אביי [שם דף ס"ד] מותר לאדם לתת דמי חבית של יין לחברו ולומר לו אם החמיצה מכאן ועד יום פלוני הרי היא ברשותך אבל הוקרה או הוזלה הרי היא שלי שרי כיון שקבל עליו הזול הר"ז קרוב לשכר ולהפסד וכן כל כיוצא בזה, מותר להשכיר סיר של נחשת וכיוצא בו ונוטל השכר ודמי מה שפיחת ממשקלה וכן כל כיוצא בזה כדמוכח [שם דף ע'] גבי דודא דהוה לבני מר עוקבא רק שיקבל עליו חוסכא דנחשא פי' חסרון של נחשת כלומר מה ששוה הנחשת פחות מפני שנשרף אבל בקבלת זולא אין די [בתו' שם] ומכאן למדנו שאסור ליתן עסקא למחצית שכר קרוב לשכר ורחוק להפסד אפי' במקום שמקבל עליו זולא ואינו דומה לחבית של יין של מעלה שהרי שם הוא מכר גמור, שנינו [שם דף ע'] אין מקבלים צאן ברזל מישראל פי' רבי' שלמה ורבי' משה [בפ' ה' דמלוה ולוה] מפני שזה אבק ריבית וכיצד הן צאן ברזל הרי שהיו לו ק' צאן וקבלם ממנו להטפל בהן ויהיו הגיזות והוולדות והחלב לאמצע עד זמן אחד כמו שהתנו ביניהם ואם מתו או הוזלו הצאן הרי המקבל משלם דמיהן כמו שאומר שם דקביל עליה אונסא וזולא ה"ז אסור שבעל הצאן קרוב לשכר ורחוק להפסד לפיכך אם קבל עליו בעל הצאן שאם הוקרו או הוזלו או נטרפו יהיו ברשותו ה"ז מותר וכן כל כיוצא בזה אבל בקבלת זול בלבד אין די באשר בארנו למעלה, ורבי' יעקב פי' [בתו' שם כל הסוגיא] ריבית של תורה וכן מוכיח בירושלמי [שם] שאומר איזהו צאן ברזל אמר לו האיך הרי מאה צאן עשויות עליך במאה דינרים וולדן וגיזתן וחלבן שלך ואם מתו חייב אתה באחריותן ואתה מעלה לי סלע מכל אחת ואחת באחרונה משלך הר"ז אסור [שם דף ס"ה] משכרת אשה לחברתה תרנגולת לישב על הבצים בשני אפרוחים ואין בהן משום ריבית, שנינו [דף ע"ב] אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה, [בברייתא שם] כיצד היה השער לחטי' קבוע בשוק ארבע סאים בסלע הר"ז פוסק עמו על מאה סאין ונותן לו כ"ה סלעים ואם יתן לו מאה סאין של חטים לאחר זמן בעת שיהו החטין סאה בסלע אין בזה ריבית כלל אע"פ שלא היה למוכר חטין כלל בעת שפסק, בד"א כשלא היה לו כלום מאותו המין שפסק עליו אבל אם היה למוכר מאותו המין כלומר אע"פ שלא נגמרה מלאכתו הרי זה מותר לפסוק עליו אע"פ שעדיין לא יצא השער [במשנה דלעיל] כיצד היה הוא תחילה לקוצרים הר"ז פוסק עמו על החטין אע"פ שעדיין הן גדיש, ופוסק על היין משיבצור הענבים ויתנם בעביט, ועל השמן משנתן הזתים במעטן וכן כל כיוצא בזה רק שלא יהא מחוסר שלש מלאכות [שם דף ע"ד] כגון גדיש לח שמחוסר הנחה בשמש כדי שייבש ודישה וזרייה, בזה אינו פוסק עליו אא"כ יצא השער וכן כל כיוצא בזה, ודווקא כפי השער פוסקין אבל לזלזל אצלו באין לו אסור, כמו שאומר שם רב נחמן [בדף ס"ג וע"ש בתו'] האי מאן דיהיב זוזי לקיראה פי' מוכר חלות שעוה וקאזלי ארבעה בזוזא ואמר ליה יהיבנא לך חמשא חמשא בזוזא, איתנהו גביה שרי ליתנהו אסור דטרשא בדבר שדמיו ידועין אסור כמו שבארנו למעלה [שם בדף ע"ב] אמר רבי יוסי אמר רבי יוחנן ואין פוסקין אלא על שער של דורומוס הוא איטליז רב וגדול של מדינ' אע"פ שאינו גדול כשער הבא על ידי אוצרו' שנפתחו וספינות הבאות דרך הנהר, אבל בשוק של עירות אין פוסקין שאין שערי' שלהן נמשך וקבוע ויש גאונים שפוסקין כרבי יוחנן, אבל נראה שאין הלכה כרבי יוחנן וראייה דאמר רב [שם דף ס"ג] עושין אמנה בפירות פיר' המוכר יכול לקיים נאמנותו לשלם פירות אחר שהוקרו מאחר שפסקו עליו אחר שיצא השער ואין עושין אמנה בדמים פי' אין יכול לקיים נאמנות לשלם דמי הפירות אחר שהוקרו דכיון דזוזי יהב וזוזי שקל מיחזי כריבית, שקבל סלע ומחזיר שתים וחולק ר' ינאי [שם] על זה ואומר מה לי הן מה לי דמיהן ועושין אמנה אף בדמים שכמו שמותר לקבל הן כך מותר לקבל דמיהן ומטעם זה משמע בהגוזל קמא [דף ק"ג וכל הסוגיא בתו' שם] דרב כהנ' יהב זוזי אכיתנא ואייקר כיתנא של רבי ינאי היה מותר ליטול את דמיו [בפ' איזהו נשך דף ס"ג וכל הסוגי' בפיר' רש"י וע"ש בתו' בד"ה ופוסקין] ואמר רבא השתא דאמר רבי ינאי מה לי הן מה לי דמיהן מה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרינן ופוסקים על השע' אע"פ שאין לו שכמו שאילו היו לו דמי המעות שמקבל שהן דחטין היה מותר לפסוק כך מאחר שיש לו הן המעות מותר לפסוק מפני שבדמי' אלו יכול ליקח. ועתה קשיא מה משמיענו רבא מתניתי' היא [היינו מתניתין דלעיל] יצא השער פוסקין אלא בא לחדש שאף בשער של עיירות פוסקין, והלכה כרבא שלמד כן כר' ינאי רבו של ר' יוחנן שפוסק שם [בדף ס"ה] כמותו בד"א בפוסק על חשבון הסאין כאשר בארנו אבל בפוסק על חשבון המעות שאמר לו הא לך כ"ה סלעי' ותפרנסני מדי חדש בחדשו כל השנה צריך לפסוק עמו כשער הגבוה שאם יוזלו יותר משער של עכשיו שיתן לו כשער הזול של אמצע השנה או סופה [שם דף ע"ד] אבל אם לא פסק עמו כשער הגבוה והוזלו נותן לו כשער שהיו שוין כשנתן לו המעות ומי שיחזור בו מקבל מי שפרע [שם] רש"י פירש דפוסק על שער הגבוה אכולה מתניתין קאי בד"א בפוסק על דעת עצמו אבל היה שליח [שם] לאחרים בין המוכר בין הלוקח אינו נוטל אלא כשער הזול או מחזיר הדמי' ואינו מקבל מי שפרע שהרי המשלח אומר לתקוני שלחתיך ולא לעוותי, כשם שמותר למוכר לפסוק על השער שבשוק כך מותר ללוות הפירות סתם ופורעין סתם בלא קביעות זמן ובלא קציצת מעות על שער שבשוק שהלכ' כרב הונא ור"א שאומרים כן [שם דף ע"ב] כיצד היה השער קבוע וידוע לשניהם ולוה מחבירו עשרה סאין חייב להחזיר לו עשרה סאין אף ע"פ שהוקרו החטין שהרי כשלוה ממנו היה השער ידוע ואילו רצה היה קונה ומחזיר לו שהרי לא קבע לו זמן, ואפי' לא יצא השער אם היה לו מאותו המין שלוה הר"ז מותר ללוות סתם בלא קביעות זמן ופורעין סתם [היינו כר' יצחק שם דף ע"ה] ואפי' לא היתה לו אלא סאה בלבד לוה עליה כמה סאין, היתה לו טיפה אחת של שמן או יין לוה עליה כמה גרבי יין או שמן [כן הוא במיימוני פרק י' דמלוה ולוה וכן נכון לפי שיטת הספר אכן בכל הספרים או לא וצ"ע] לא היתה לו מאותו המין כלום ולא יצא השער הר"ז אסור ללוות סאה בסאה עד שיעשו דמים' אם לוה ולא עשאם דמים והוזלו [שם] מחזיר לו הפירות במדה שלוה או במשקל ואם הוקר נוטל דמים שהיו שוים בשעת הלואה, אע"פ שיש לו מאותו המין או שיצא השער הר"ז אסור ללות סאה בסאה עד זמן קבוע אלא לוה סתם ופורע באיזה זמן שיפרע דתנן [שם] לא יאמר אדם לחברו הלויני כור חטין ואני נותן לך לגורן אבל אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח, כשם שאסרו חכמי' ללוות סאה בסאה כך אסרו ללוות כסף בכסף וזהב בזהב וכל דבר שאין תורת מטבע עליו כדמוכח בב"מ [דף מ"ד] וגם דינרי זהב בדנרי זהב אומר שם שאסור ללות דחשיב פירי אלא אם כן אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח, [שם דף ס"ו] וכן מטבע שפסלו המלך ואין נמכר אלא במשקל חשוב פירי ומה שזהב נחשב פירי זהו לגבי נפשיה או לגבי כסף דחריף כדמסיק שם [בדף מ"ד] אבל לגבי כל מטלטלין חשוב מטבע דק"ל [שם דף מ"ה] אין דינר זהב קונה טלית אין מעמידין מלוה על גבי פירות באין לו אפילו יצא השער דתני רבי אושעיא [ב"מ דף ס"ג] הרי שהיה נושה בחבירו מנה והלך ועמד על גרנו ואמר לו תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהן חיטין אמר לו חיטין יש לי שאני נותן לך צא ועשאם עלי כשער של עכשיו יש לו מותר אין לו אסור מדקתני כשער של עכשיו אלמא כיצא השער מיירי ואפי' הכי קתני אין לו אסור וק"ל כרבי אושעיא שהרי מעמיד סתם משנה כמותו [שם וסתם מתניתין בריש פירקא] :
251
רנ״באלו הן משפטי הדיינים
כתוב (א) בפרשת דברים לא תכירו פנים במשפט ותניא בספרי [דברים כל הסוגיא] אזהרה זו לממונה להושיב דיינים שלא יאמר איש פלוני נאה או גבור אושיבנו דיין איש פלוני קרובי אושיבנו דיין בעיר והוא אינו בקי בדינין נמצא מחייב את הזכאי ומזכה את החייב מעלה הכתוב על שמינהו כאילו הכיר פנים בדין כקטן כגדול תשמעון שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של ק' מנה אם קדם ובא לפניך חתכהו תחילה כדמפרש בפר"ק דסנהדרין [דף ה'] ד"א שלא תאמר זה עני וחברו עשיר ומצוה לפרנסו אזכה את העני ונמצא מתפרנס בנקיות, ד"א שלא תאמר היאך אני פוגם כבודו של עשיר גדול זה כשכיל דינר אזכנו עכשיו ולכשיצא לחוץ אומר לו תן לו שאתה חייב לו:
כתוב (א) בפרשת דברים לא תכירו פנים במשפט ותניא בספרי [דברים כל הסוגיא] אזהרה זו לממונה להושיב דיינים שלא יאמר איש פלוני נאה או גבור אושיבנו דיין איש פלוני קרובי אושיבנו דיין בעיר והוא אינו בקי בדינין נמצא מחייב את הזכאי ומזכה את החייב מעלה הכתוב על שמינהו כאילו הכיר פנים בדין כקטן כגדול תשמעון שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של ק' מנה אם קדם ובא לפניך חתכהו תחילה כדמפרש בפר"ק דסנהדרין [דף ה'] ד"א שלא תאמר זה עני וחברו עשיר ומצוה לפרנסו אזכה את העני ונמצא מתפרנס בנקיות, ד"א שלא תאמר היאך אני פוגם כבודו של עשיר גדול זה כשכיל דינר אזכנו עכשיו ולכשיצא לחוץ אומר לו תן לו שאתה חייב לו:
252
רנ״ג[ראה מצוה קצו]:
253
רנ״דמצוות קצה, קצו: הזהירה (א) תורה בפ' משפטים שלא להרוג אם המחייבי' רבו על המזכין באיש אחד עד שיהא יתר שנים [ריש פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל"ב)] ועוד אזהרה שאם ידבר מופלא שבדיינים בדיני נפשות שאסור לנטות מדבריו לפיכך מתחילין [שם] בדיני נפשות מן הצד, לקטנים שבהן שואלים תחילה שיאמרו דעתן שנאמ' לא תהיה אחרי רבים לרעות לחייב מיתה בשביל שירבו המחייבין על המזכין ולא תענה על הרב לנטות מדבריו ולפי שהו' חסר יו"ד דרשו בו כן [שם דף ל"ו] ופעמים שתלך אחרי רבים להטות ואימתי כזמן שהן שני' המכריעין המחייבין יותר מן המזכין ושנינו בפר"ק דסנהדרין משמע שנ' לא תהי' אחרי רבים לרעות שומע אני שתהיה עמהם לטובה מכאן אמרו דיני נפשות מטין על פי דיין אחד לזכות וע"פ שנים לחובה, ועיקר זה המקרא משמע בדיני נפשות שאמר לרעות דאילו בדיני ממונות מה שהוא טוב לזה רע לזה, ומפני שאמרו רבותינו [בכמה מקומות ומהם בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל"ד) ועש בתו'] שבכל התורה כולה אע"פ שהדרשה אמת שנא' וכפטיש יפוצץ סלע שהפטיש מתחלק לכמה ניצוצות, מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו שגם בפשוטו צריך לדרוש לא תהיה אחרי רבים לרעות אם ראית רשעים מטי משפט אל תאמר הואיל והן רבים אהיה אחריהם ואם ישאלך הנדון מה דעתך בדין זה לא תעננו על אותו הריב לנטות אחר אותן הרבים להטות את המשפט מאמתו אלא אמור המשפט כאשר הוא וקולר יהא תלוי בצואר הרבים:
254
רנ״הוכי (א) יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ לא תלי' נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא ושנינו בפרק נגמ' הדין [דף מ"ו] לא הרוגי ב"ד בלבד אמרו אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר עליו ואמר' בגמרא [שם] אמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מניין למלין את מתו שעובר בל"ת שנא' כי קבר תקברנו מה ת"ל תקברנו מכאן למלין את מתו שעובר בל"ת ואית דאמרי א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי רמז לקבורה מה"ת מניין ת"ל כי קבר תקברנו מת"ל תקברנו מכאן רמז לקבורה מה"ת:
255
רנ״וכתוב (א) בפרשת משפטים מכשפה לא תחיה, ותניא בסנהדרין [דף ס"ז] אחד האיש ואחד האשה ולא נאמר מכשפה אלא שדבר הכתוב בהווה שנשים כשפי' מצויין בהן, [שם] ומיתתן (ב) במה אוב וידעוני בכלל כל המכשפים היו ולמה יצאו לומר לך מה אוב וידעוני בסקילה אף כל המכשפים בסקילה כל מחוייב מיתת בית דין שלא המיתו אותו ב"ד לא עברו על מל"ת חוץ מן המכשף:
256
רנ״זכתוב (א) בפרש' תצא לא יוסיף להכותו על אלה מכה רבה ותניא בספרי [תצא וסיפא דברייתא בפר' אלו הן הלוקין דף כ"ב] אם הוסיף עובר בלאו אין לי אלא בזמן שמוסיף על מניין הכתוב על כל אומד שאמדוהו ב"ד מניין ת"ל לא יוסיף מ"מ אין לי אלא מכה רבה מכה מועטת מניין ת"ל על אלה, לפיכך אמר במכות [דף כ"ב] שאם הוסיף רצועה אחת על האומד ומת הר"ז גולה ואם לא מת הרי עבר החזן על מל"ת והוא הדין לכל מכה חבירו שעובר בל'"ת ומה אם זה שנתנה התורה רשות להכותו צוה הקב"ה שלא להכותו יתר על רשעו קל וחומר לשאר בני אדם לפיכך אמרינן בכתובות [דף ל"ג] שכל המכה את חבירו אפי' הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה אבל אם יש בה שוה פרוטה הואיל וחייב לשלם ממון שבפי' רבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין אין אדם משלם ולוקה שנ' כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות ואמרינן בפ' ד' מיתות [דף ל"ח כל הסוגיא] אמר רבי שמעון בן לקיש כל המגביה ידו על חבירו נקרא רשע שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך, רב הונא אמר תקצץ ידו שנ' וזרוע רמה תשבר רב הונא קץ ידא רבי אלעזר אומר אין לו תקנה אלא בקבורה שנ' איש זרוע לו הארץ, והמכה לשם מוסר אינו עובר על בל תוסיף כמו ששנינו בפ' אלו הן הגולין (מכות דף ח') מה חטיבת עצים ביער רשות אף כל רשות יצא האב הרודה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין ונאמר בספר עזרא ואכה מהם אנשים ואמרטם וגו':
257
רנ״חכתוב (א) בפרשת משפטים ונקי וצדיק אל תהרוג, בסנהדרין [דף ל"ג] תניא מניין ליוצא מב"ד חייב ואמר אחד יש לי ללמוד עליו זכות שמחזירין אותו ת"ל ונקי אל תהרוג וזה אע"פ שאינו צדיק שלא נצטדק בב"ד מ"מ נקי הוא מדין מיתה שהרי יש לזכותו, ומניין ליוצא מבית דין זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה להמיתו שאין מחזירין אותו לב"ד לחייבו ת"ל וצדיק אל תהרוג זה שנצטדק בדין אע"פ שיכול להיו' שאינו נקי אל תהרוג אותו כי לא אצדיק רשע אם מידך יצא זכאי מידי לא יצא זכאי יש לי הרבה שלוחים ליפרע ממנו, ותניא שם [בדף דלעיל] דה"ה חייבי גליות וחייבי מלקיות, ובכלל לאו זה הא דת"ר בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל"ז) שאומר בית דין לעידי נפשות שמא ראיתם שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתם אחריו ומצאתן חרב בידו דם מטפטף והרוג מפרפר א"כ ראיתם אין בדבריכם כלים אין הורגין בעדות זו אלא על פי ראיית שני עדים ועל זה וכיוצא בזה נאמר ונקי וצדיק אל תהרוג כלומר הואיל ויש צד לנקותו ולהצדיקו אל תהרגו:
258
רנ״טכל (א) מי שעשה דבר שחייבים עליו מיתת בית דין באונס אין ממיתין אותו, ואפי' היה מצוה שיהרג ולא יעבור אע"פ שחילל את השם הואיל והוא אנוס אינו נהרג [בע"ז דף נ"ד] שנא' ולנערה לא תעשה דבר אזהרה לבית דין שלא יעשו משפט בדבר שנעשה באונס, ביבמות [דף נ"ג וע"ש בתו'] אמרינן שהאיש שאנסוהו עד שבא על הערוה חייב מיתת ב"ד שאין קישוי אלא לדעת אבל האשה שנבעלה באונס [בכתובות דף נ"א] אפי' אמר' אחר שנאנסה הניחו לו הר"ז פטורה מפני שיצר' תקפה בסוף הביאה ונתגבר עליה:
259
ר״סאסור (א) לב"ד לחוס על ההורג שלא יאמרו כבר נהרג זה [ספרי פרש' שופטים] ומה תועלת יש בהריגת האחר ונמצאו מתרשלים בהריגתו שנ' ולא תחוס עיניך עליו ובערת דם הנקי וכן אסור לב"ד לחוס מי שנתחייב קנס שלא יאמרו עני הוא זה שלא בכוונה עשה אלא מגבין ממנו כל מה שיש לו בלא חנינה שנאמר לא תחוס עינך עליו:
260
רס״א[ראה מצוה רג]:
261
רס״במצוות רג, רד: הזהירה (א) תורה שלא לרחם העני בדין ושלא להדר גדול שנ' ודל לא תהדר בריבו, תירגם אונקלוס בדיניה נאמר לא תשא פני דל אזהרת לאו על עשה שפירשנו למעלה [בל"ת קצ"ד] לעניין כקטן כגדול תשמעון [בת"כ פרשת קדושים פרק ד'] שלא יאמר זה עני הוא וחבירו עשיר מצוה לפרנסו אזכנו כדין ונמצא מתפרנס בנקיות, וגם לא יהדרנו בדברים מפני שסבור לעשות מצוה יותר מן האחר, ולא תהדר פני גדול שלא יאמר גדול הוא זה ובן גדולים הוא היאך אביישנו בשביל דינר אחד אזכנו ולכשיצא לחוץ אומר לו תן לו שאתה חייב לו ד"א שלא יאמר גדול הוא חזקתו שאינו משקר יש לי להאמינו יותר מן האחר ולהדר פניו, אע"פ שלא יפסוק הדבר כי אם על פי עדים מפני שעל ידי כן מסתתמים טענותיו של עני:
262
רס״ג[ראה מצוה רו]:
263
רס״דמצוות רה, רו: כתוב (א) בפרש' קדושים לא תעשו עול במשפט ותניא בת"כ [קדושים פרק ד'] המעול משפט נקרא ה' שמות עוול משוקץ שנאוי חרם תועבה, וכנגדן גורם חמשה דברים מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה ומפיל את ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם, וכולם דורש שם מן המקרא והרי לאו זה בכלל לא תטה משפט, כל המטה משפט אחד מישראל עובר בשני לאוין לא תעשו עול במשפט ולא תטה משפט, ואם היה אביון עובר בשלשה לאוין שנ' לא תטה משפט אביונך בריבו, ואם היה גר עובר בד' לאוין שנ' לא תטה משפט גר ואם היה יתום עובר בה' לאוין שנ' משפט גר יתום וראוי למנות כאן שני לאוין בלבד לא תטה משפט גר עניין לאו בפ"ע וכל השאר בלאו אחד:
264
רס״הבפ"ק (א) דסנהדרין [דף י'] דורש שנים שבאו לפניו לדין אחד רך ואחד קשה עד שלא תשמע את דבריהם או משתשמע דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר איני נזקק לכם שמא יתחייב חזק' ונמצא רודף לדיין אבל משתשמע דבריהם ותדע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר איני נזקק לכם שנ' לא תגורו מפני איש ר' יהושע בן קרחה אומר מניין לתלמיד היושב בפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר מניין שלא ישתוק ת"ל לא תגורו מפני איש, [שם] ויהיו הדיינין יודעים מי הם דנים ומי עתיד ליפרע מהם שנאמר אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט, וכן ביהושפט ויאמר לשופטים ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי לה' שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה ת"ל עמכם בדבר המשפט אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:
265
רס״וכתוב (א) בפרשת שופטים לא תקח שוחד תניא בספרי [ריש פרשת שופטים דף מ"ד] ומייתי לה בכתובות [דף ק"ה] לא תקח שוחד מה ת"ל אם לזכות החייב ולחייב את הזכאי הרי כבר נאמר לא תטה משפט אלא אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב ושנינו בבכורות הנוטל שכר לדון דיניו בטלין להעיד עדותו בטלה ואמר רב פפא בכתובות מאי שחד שהוא חד כלומר הרי הוא כגופו ואין אדם רואה חוב' לעצמו ותני' בכתובות [דף ק"ה כל הסוגיא] ושוחד לא תקח אינו אומ' שחד ממון אלא אפי' שוחד דברים כמו שמספר שם מעשה בשמואל שהיה עובר כספינה ופשט אחד ידו וסייעו בעלייתו והיה לו דין וא"ל הריני פסול לך לדון, וכן באחד שהעבי' נוצה של עוף מעל הדיין וכן אחד שכס' רוק לפני הדיין וכן א' שהביא מתנה אחת ממתנות כהונה לדיין בכולן מחשיבו שם שוחד דברים וכן בסנהדרין [דף ח'] רב שאמר לאושפיזכנו פסילנא לך לדינא אמנ' אומר שם ר"י [וכן בתו' שם] שמרחיק היה את עצמו אבל מן הדין אינו נפסל ומד"ס אסור שכר בטלה דלא מוכח כדתניא בכתובות [דף ק"ד] מכוער הדיין שנוטל שכר לדון אלא שדינו דין ומעמיד' בשכר בטלה דלא מוכח' אבל בשכר בטלה דמוכחא מותר כמו שאמ' [שם] בקרנא שהיה דיין הוה שקיל איסתירא מזכאי ואיסתירא מחייב ודאין דינא, ומסיק שהיתה שכר בטלה דמוכח, דקרנא הוה תהי חמרא ויהבו ליה זוזא פירוש תהי מריח איזהו טוב וראוי להתקיים [שם] ודייני גזלות שהיו נוטלין שכרם מתרומת הלשכה פי' רבי' יצחק [בתו' שם] דהתם שלא בתור' שכר היו נוטלין אלא מפני שכל שעה היו יושבים בדין ולא היו עסוקין בשום מלאכה ולא היו להם במה להתפרנס והיה מוטל על הציבור לפרנסם, גרסינן בירו' דסנהדרין רב הונא הוה רעי תורין והוה ידע סהדותא לבר אנש אמר ליה תא מסהדי עלואי אמ"ל הב לי אגרי, ותני כך נותנין לדיין שכר בטלונו ולעד שכר בטלונו עוד אומר שם [בכתובות דף ק"ה] שכל דיין ששואל שאלה פסול לדין זה שהשאילו בד"א כשלא היה לו לדיין להשאיל אבל היה לו לדיין להשאיל כשר שהרי גם הוא שואל ממנו ועוד אומר שם לא לידון איניש לא למאן דרחי' ליה ולא למאן דסני ליה למאן דרחים ליה לא חזי ליה חובת' למאן דסני ליה לא חזי ליה זכותא ואומר רבינו שמשון [וכן הוא בתו' שם] שאין מדבר באוהב גמור כגון שושבינו ולא בשונא גמור שלא דבר עמו ג' ימים שאין זה חידוש ובסנהדרין [דף ל"ט] אמר ששני תלמידי חכמים ששונאים זה את זה שאין יושבין בדין זה עם זה, כל דיין שנוטל ממון מזה ונותן לזה שלא כדין הקב"ה גובה ממנו נפשו שנ' וקבע את קובעיהם נפש [בריש פ"ק דאבות ובפ"ק דסנהדרין דף ז'] לפיכך צוו חכמים הוו מתונים בדין, וכן באיוב הוא אומר ודין לא ידעתי אחקרהו, וכן [ביבמות דף ק"ט] תבא רעה לתוקע עצמו בדבר הלכה כמו דיינא דאתא דינא קמיה וגמר הילכתא ומדמי מילתא למילתא ואית ליה רב ולא אזיל למישאל ואמר רבי יוחנן [בסנהדדין דף ז'] לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגהינם פתוח' מתחתיו, וגרסינן בירושלמי [שם פ"ג ובאשירי שם מביאו] רב הונא כי הוה ידע זכותא לאיניש ולא ידע ליה פתח ליה איהו על שם פתח פיך לאלם, [בסנהדרין דף ז'] אסור לדיין לשמוע דברים מבעלי דינין זה שלא בפני זה שנ' שמוע בין אחיכם ואם עבר ושמע עובר משום לא תשא שמע שוא ובכלל לאו זה אזהרה למעיד עדות שקר ומקבל לה"ר ומספר לשון הרע והזכרתיו למעלה [ל"ת י'] אצל לא תלך רכיל, [בסנהדרין דלעיל] וכן בעל דין מוזהר שלא ישמיע דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו קרי ביה לא תשיא אע"פ שאמרה תורה לא תטה משפט הרשות ביד בית דין לגדור פרץ להוראת שעה כפי הצורך דתניא בפ' נגמר הדין [דף ס"ו] א"ר אב"י שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מה"ת ולא לעבור על ד"ת אלא כדי לעשות סייג לתורה ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יווני' והביאוהו לבית דין וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך ושוב מעשה באחד שבא על אשתו תחת התאינה והביאוהו לבית דין והלקוהו לא מפני שראוי לכך אלא מפני שהשעה צריכה לכך [שם דף מ"א והסיבה כדפרש"י שם דף ס"ד] ומעשה היה ותלה שמעון בן שטח שמונים נשים באשקלון ביום אחד ולא היה שם כל דרכי הדריש' והחקירה וההתראה ולא עדות ברורה אלא הוראת שעה היתה כפי מה שראה וכן אמרינן [בקדושין דף פ"א] שמלקין על לא טובה השמועה ואמרינן במגילה [דף כ"ה] האי מאן דסני שומעניה שרי לבזוייה וכו' וגרסינן בס"ס [דף ט"ז כל הסוגיא] אמר רב מנלן דקבעינן בי דינא ומשדרינן שליחא שנא' וישלח משח ויקרא לדתן ולאבירם בני אליאב ומנלן דמזמנינן לדינא דכתיב ויאמר משה לקרח אתה וכל עדתך היו וגו' לקמי רבה פלני' דכתיב לפני ה', את וגברא פלניא דכתיב אתה והם דקבעינן זימנא מנלן דכתב מחר, ומנלן דאי מתפקר גבי שליחא דבי דינא ואתא ואמר לא מיחזי כלישנא בישא דכתיב העיני האנשים ההם תנקר וגו' ומנלן דמשמתינן דכתיב אורו מרוז דהכי סבר גברא רבא פלני מנלן דכתיב אמר מלאך ה' [ע"ש בפירש"י] ומנלן דמחרמינן דכתיב אורו ארור, דקאי בד"א דיליה מנלן דכתיב יושביה דפרטינן חטאיה בציבורא דכתיב כי לא באו לעזרת ה' תלמיד שנדה לכבוד שמים מנודה לרב כדמוכח במ"ק [דף ט"ז] ובסנהדרין [דף ח'] דקאמר מפינקא לך רב מאונך והא דאמרינן במ"ק [דף י"ז] מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב זהו כשנדהו התלמיד לכבודו כדמסקי' שם, [דף י"ד] מסופק אם מנודה נוהג נידוי ברגל [שם דף ט"ו] ואם חייב אף בחול בעטיפת הראש, ובהנחת תפילין ובקריעה, ובכפיית המטה, ואם הוא מותר ברחיצה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ואם הוא מותר בשאלת שלום ולא נפשטו, ומביא ברייתא [שם] מנודה שונה ושונה לו, נשכר ונשכרין לו, מוחרם לא שונה ולא שונין לו לא נשכר ולא נשכרין לו אבל שונה הוא לעצמו שלא יפסיד מתלמודו, ואסור לספר ולכבס, ומסקינן [שם דף ט"ז] כי מנדין ומתירין לאלתר לממון אבל לאפקירותא אין מתירין אלא לאחר שלשים יום, ושם אמר אמימר הילכתא הני בי תלתא דשמתי אתו בי תלתא אחרינא ושרו, [שם דף י"ז] ואמר רב ת"ח מנדה לעצמו ומפר לעצמו, [שם דף ט"ז] ומנלן דמפקרינן נכסי דכתיב בעזרא וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרי' והזקנים יחרם כל רכושו מכאן שהפקר בית דין הפקר, [שם] וכן יש לדיין להריב ולהכות ולקלל לצורך שעה שנ' ואריב עמהם ואקללם ואכה כהם אנשים ואמרטם ואשביעם באלהים, [שם] וכן יש רשות לדיין לכפות ידים ורגלים ולאסור בבית האיסורין ולדחות ולסחוב על הארץ שנ' הן למות הן לשרושי הן לענוש נכסין ולאיסורין, במ"ק [שם] מפרש לשרושי שמנדין לאלתר ושונין לאחר שלשים יום ומחרימין לאחר ששים יום, ואע"פ שיש רשות לדיין לכל זה אסור לו להטיל אימה יתירה על הצבור [בסנהדרין דף ז'] ולא יפסיע על ראשי עם קדש, וגרסינן בסנהדרין [דף ח'] כתיב ואצוה את שפטיכם וכתי' ואצוה אתכם א"ר שמלאי אזהר' לצבור שתהא אימת דיין עליהם ואזהרה לדיין שיסבול את הציבור ועד כמה כאשר ישא האומן את היונק, לפי שהוזהרו ישראל להיות אימת הדיין עליהם כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור לעשות מלאכה בפני שלשה כדאיתא בקדושין [דף ע'] ולא לאכול ולשתות בסעודת הרשות ובכנסיות עמי הארץ ויזהר מן השחוק וקלות ראש בפני רבים, וגרסי' במכות [דף י"א] קללת חכם אפי' בחנם אפילו על תנאי היא באה ונידוי על תנאי אפי' מעצמו צריך הפרה וכל זה לומד שם ממקראות, בקידושין [ד"ב] אמרינן שכל המצער שליח ב"ד יש לבית דין להכותו מכת מרדות וגרסי' בהגוזל בתרא [דף קי"ב] אמר רבא שליח בית דין מהימן כבי תרי לומר שלא רצה לבא לעניין שמנדין אותו אבל אין כותבין שטר שמתא הנקרא בתלמוד [שם דף קי"ג] פתיחא אלא על פי שנים מפני שעליו ליתן שכר הסופר בטרם יקרעו השטר כשיתפייסו עמו ויש כאן הוצאת ממון, בסנהדרין [דף ח'] אמר רבא הני בי תלתא דיתבי בדינא ואזל שליחא דבי דינא ואזמין מפומא דחד לא אמר כלום והני מילי בלא יומא דדינא אבל ביומא דדינא לית לן בה, ואמר רבא בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ב) קבעינן זימנא אפי' על פי אשה או על פי השכנים לאדם שאינו בשעת הזמנה בעיר ויש לו לבא בו ביום, שלא ישכחו מלהזמינו וגם כשאין דרכו לפני פתח ב"ד שאם היה דרכו לפני פתח ב"ד לא יחושו להזמינו כי יאמרו ב"ד יראוהו כשיעבור שם, ואומר שם [בדף קי"ג] דכתבינן פתיחה עילויה על דלא אתא לדינא כי אתא לדינא קרעינן לפתיחה וכמו כן כתבינן על דלא ציית כיון דאמר צייתנא קרעינן, אמר רב חסדא קבעינן זמן שני וחמישי ושני למחר כתבינן פתיחא אבל איתתא דשכיחא במתא אי קבעו לה זמן בצפרא ולא אתת כתבי' עלה פתיחא לאורתא אמר רב חסדא [שם] לא מקבעינן זימנא לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי ולא בערבי שבתות וימים טובים אבל מניסן לבתר ניסן קבעינן וכן מתשרי לבתר תשרי קבעינן זימנא אבל ממעלי שבתא לבתר שבתא לא מקבעינן משום דטריד, גרסינן בפ' הבית והעליה (בבא מציעא דף קי"ח) אמר רבי יוחנן זמן בית דין שלשים יום ואמר רבינו יצחק זהו דווקא בדבר שיש בו טורח כגון סתירת כותל וקציצת אילן השנויים שם וכן בסתם מלוה [בתו שם]:
266
רס״ז[ראה מצוה ריב]:
267
רס״ח[ראה מצוה ריב]:
268
רס״ט[ראה מצוה ריב]:
269
ר״עמצוות רט–ריב: הזהירה (א) תורה שלא לקלל את הדיין מישראל שנ' אלהים לא תקלל:
270
רע״אוכן (ב) הזהירה תורה [בפ"ד מיתות דף ס"ו] שלא לקלל ראש סנהדרי גדולה או המלך שנ' ונשיא בעמך לא תאור:
271
רע״בוכן (ג) הזהירה תורה שלא לקלל אחד מישראל הכשרים שנא' לא תקלל חרש, ולמה נאמר חרש שאפי' זה שאינו שומע ולא נצטער בקללה זו לוקה על קללתו, ותניא בפ' שבועת העדות [שבועות דף ל"ו וע"ש בתו'] ובת"כ [קדושים ס' פ"ג] מה חרש מיוחד שהוא בחיים אף כל שהוא בחיים, יצא המקלל את המת שהוא פטור:
272
רע״גוכן (ד) הזהירה תורה שלא לקלל עצמו כדאיתא בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל"ו) שנ' השמר לך ושמור נפשך מאד ואמר רבי אבין אמר רבי אילעא [שם] כל מקום שנ' השמר פן ואל אינו אלא ל"ת, לא הזהירה תורה על כלן אלא בכשרים שנ' ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך [בסנהדרין דף פ"ד] ונמצא למד שהמקלל אחד מישראל בין איש בין אשה בין קטן בין גדול לוקה אחת, ואם קלל דיין לוקה שתים, ואם קלל נשיא לוקה שלש, אע"פ שהמקלל אביו ואמו אינו חייב אלא עד שיקללם בשם [במשנה פ' ד' מיתות דף מ"ו] המקלל עצמו או חברו או דיין או נשיא אפי' בכל הכינויין כגון חנון או רחום וכיוצא בהן חייב כמו ששנינו בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל"ה) לפיכך אם קלל בכל לשון חייב שהשמות שקורין בהן הגוים להקב"ה הרי הם בכלל הכינויין ואינו לוקה עד שיתרו בו בפני עדים כשרים כשאר כל חייבי לאוין בכלל ארור בו נידוי דכתיב אורו ארור יושביה, בו קללה דכתיב ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, בו שבועה דכתיב וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש וגו' כדאיתא בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל"ו):
273
רע״דכתוב (א) בפרשת שופטים לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא ותניא בספרי [שופטים] לא יקום עד אחד באיש אין לי אלא בדיני ממונות בדיני נפשות מניין ת"ל לכל עון, קרבנות מניין ת"ל ולכל חטאת, למכות מניין ת"ל בכל חטא אשר יחטא לכל ולכל בכל לרבות להעלות לכהונה ולהוריד מן הכהונה [היינו כרבי יהודה דכתובות דף כ"ג ולעיל בל"ת פסק כרבנן דמעלין] ולרבות את האשה, וכי מאחר שסופינו לרבות לכל דבר מה ת"ל באיש לומר לך באיש אינו קם אבל קם הוא באשה להשיאה דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר לעון אינו קם אבל קם הוא לשבועה [וכן הוא גם בשבועות דף מ'] ולמדנו מכאן שעד אחד שיודע בחבירו עון דבר שאין ראוי להשביעו שלא יקום להעיד עליו ואם קם והעיד עליו לוקה דשום ביש הוא דקא מפיק עליה כדאמרי' בפסחים [דף קי"ג] טוביה חטא אתא זיגיד קמסהיד עליה נגדיה רבא לזיגוד פי' משום לאו דלא יקום, אמנם אותו מלקות מדרבנן היה שהרי בסנהדרין [דף י'] למדין מכות מדיני נפשות בגזירה שוה דרשע רשע ודיני נפשות אין דנין אלא בזמן שסנהדרין נוהגת ומה שמצינו בקידושין [דף ס"ו] באותו סומא שהעיד שליח שזינתה אשתו א"ל מר שמואל אי מהימן ליה כבי תרי זיל אפקה ולא גער ביה מר שמואל על מה שהעיד ביחידי' ובפ' הניזקין (גיטין דף נ"ד) גרסי' ההוא דאתא לקמיה דר' אמי א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שלו לא כתבתים לשמן, ובגיטין [דף פ"ה] דאמרה ליה בת רב חסדא לרבא ידענא בה בההיא אתתא דחשודא אשבועתא ולא גער בה י"ל הפרשת איסורא שאני, בשני מקומות האמינה תורה עד אחד בסוטה [דף י"ב] שלא תשתה מים המרים ובעגלה ערופה שלא תערף [פ' האשה רבה דף פ"ח וע"ש בתו' בד"ה מתוך] וכן מדבריהם בעדות אשה שיעיד לה שמת בעלה ואמרי' בסוטה [דף מ"ז] ובפ' האשה שהלכה (יבמות דף קי"ז) ובכמה מקומות שכ"מ שעד אחד מועיל אשה ופסול מועילים, חוץ מעד אחד המחייבו שבועה דאמר מר [בשבועות דף מ' ובמיימו' רפ"ה דהלכות עדות מבואר יותר] כל מקום שב' מחייבי' אותו ממון עד א' מחייבו שבועה, שנינו במכות [דף ה'] ע"פ שנים עדים או על פי שלשה עדים אם עדות מתקיימת בב' למה פרט לך הכתוב ג' אלא להקיש ג' לב' מה ג' מזימין את השנים אף שנים מזימין את הג' ומניין אפי' הן מאה ת"ל עדים, רבי שמעון בן יוחי אומר מה שנים אין נהרגים עד שיזומו כולן, אף שלשה אין נהרגים עד שיזומו כולן, ומניין אפי' הן ק' ת"ל עדים ר' עקיבא אומר לא בא שלישי להקל עליו אלא להחמיר עליו כחבריו פי' דלהקל לא הוצרך שהרי כתוב במקום אחר והנה עד שקר העד עד שתשקר כל העדות כולה, ואם ענש הכתוב למטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה שישלם שכר טוב למטפל לעושה מצוה כעושה מצוה ומה שנים נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטילה אף שלשה אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה, ומניין אפי' הן מאה ת"ל עדים, ומפרש רבא בגמ' [שם דף ו' וע"ש בתו' ובהג"ה מיימו' פ"ה, דעדות] והוא שיעיד כל אחד ואחד בתוך כדי דבור של חברו אמר ר' יוסי [שם במשנה ועי' במשנה וע"ש בתו'] בד"א בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר, ר' אומר א' דיני ממונות ואחד דיני נפשות בזמן שהתרו בהן אבל בזמן שלא התרו בהן מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש, ומפ' רבא בגמ' [שם] אליבא דר' שיילינן להו אי למיחזי אתיתו אי לאסהידו אתיתו וכל אותם שיאמרו שבאו לאסהידו כשנקבצו לראות זה שהרג אם נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטילה, [שם] רב יהודא אמר שמואל הלכה כר' יוסי, ורב נחמן אמר הלכה כר' ונר' לי שהלכה כרב נחמן אע"פ ששמואל רבו שהרי בסנהדרין [דף ט'] מעמיד רבינא שהוא בתראה דברי ר' מאיר כר' יוסי ודברי רבנן כר' וכן פוסק רבי' משה [שם] ורב אלפס [בפ"ה דעדות] אבל לא פירשו הטעם:
274
רע״ההרשעים (א) פסולין לעדות מה"ת שנא' אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ודרשו רבותינו בפ' זה בורר [דף ע"ב] ובמרובה [דף כ"ה וכ"ז] אל תשת רשע עד, ובפשוטו אפי' עד כשר שיודע בחברו שהוא רשע ואין הדיינין מכירין רשעו אסור להעיד עמו אע"פ שהוא עדות אמת מפני שמצטרף עמו ונמצא זה הכשר השית ידו עם הרשע עד שנתקבלה עדותו, ואין צ"ל עד כשר שהוא יודע בעדות חברו ויודע שהעד השני עד שקר שאסור לו להעיד שנא' אל תשת ידך עם רשע, ובפ' זה בורר (סנהדרין דף כ"ג) אמר רב אין העדים חותמין אא"כ יודעין מי חות' עמהן [כך משמע שם דף כ"ה] איזהו רשע כל מי שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול לעדות שהרי התורה קראה למחוייב מלקות רשע שנא' והי' אם בן הכות הרשע, ואין צ"ל למחוייב במיתת ב"ד שהוא פסול שנ' אשר הוא רשע למות, עבר על עבירה שחייב מלקות מה"ת ה"ז פסול מה"ת ואם היה החיוב שבה מדבריהם ה"ז פסול מדבריהם, [שם] ועוד יש רשעים שהן בני תשלומין ואינם בני מלקות הואיל ולוקחין ממון שאינו שלהם בחמס פסולין שנ' כי יקום עד חמס באיש כגון הגנבים והחמסנים אע"פ שהחזיר ה"ז פסול לעדות מעת שגזל או שגנב [שם דף כ"ז] וכן עד זומם אע"פ שהוזם בעדות ממון ושילם הר"ז פסול מה"ת לכל העדיות, ומאימתי הוא נפסל אביי אמר [שם] למפר, הוא נפסל כלו' מעת שהעיד בבית דין אעפ"י שלא הוזם על אותו עדות אלא אחר כמה ימים מ"ט מעידנא דאסהיד הוה ליה רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד [שם] והלכה באביי [שם דף כ"ה] וכן המלוה בריבית אחד המלוה ואחד הלווה שניהם פסולים לעדות אם ריבית קצוצה עשו הרי הם פסולים מה"ת ואם אבק ריבית עשו הרי הן פסולין מדבריהם ועיקר הלכות אלו כולן בפ' זה ברור [דף פ"ד] עוד מפרש שם [בד' כ"ה] שכל העובר על גזל של דבריהם הרי הוא פסול מדבריהם כגון החמסנין הלוקחין קרקע או מטלטלין שלא ברצון בעלים אע"פ שנותנין הממון הרי אלו פסולין מדבריהם, [שם] וכן הרועים אחד הרועה בהמה דקה ואחד הרועה בהמה גסה של עצמו הרי אלו פסולים שחזקתן פושטין בגזל ומניחין בהמתן לרעות בשדות ופרדיסות של אחרים ולפיכך אמר רב יהודא שם סתם רועה בהמה פסול לעדות [שם] ומגדלי בהמה דקה בא"י פסולין, אבל בח"ל לארץ כשרים, [שם ובפי' מרובה דף ע"ט] ומותר לגדל בהמה גסה בכ"מ [בסנהדרין דף ס"ה] וכן המוכסין סתמן פסולין מפני שחזקתן לוקחין יותר מדבר הקצוב להן בדין המלכות ולוקחין היותר לעצמן, אבל גבאי מנת המלך סתמ' כשרין עד שיודע שגבו יותר מן הראוי, [שם] וכן מפריחי יונים ביישוב פסולים מפני שחזקתן שגוזלין יונים של אחרים בחנם [שם דף כ"ו] וכן סוחרי שביעית והם בני אדם שיושבין בטלין כל ששת השנים כדאיתא בירו' דשבועות [ובסנהדרין] וכיון שבאת שביעית פושטין ידיהם ומתחילין לישא וליתן בפירות שביעית [בסנהדרין דף כ"ד ושם בתו' תמצא כל דיני שחוק] וכן המשחק בקוביא והוא שלא תהא לו אומנות אחרת אלא היא כר' יהודא שפוסק ר' אבהו כמותו [שם דף כ"ו] ואע"פ שאומר שמואל בפ' שואל (שבת דף קמ"ט) דלשחק בקוביא אף בחול אסור אומר רבי' יעקב [וכן הוא בתו' שם] מדאינו מביאה בפ' זה בורר (סנהדרין דף כ"ו) במקום דברי ר' יהודה ש"מ שאינה עיקר ואין כך הלכה, [שם דף כ"ה] וכן הדין בבל מיני קוביא בקליפי אגוזים ורימונים, א"ר נחמן [שם דף כ"ו] גנב בניסן וגנב בתשרי לא שמיה גנב והני מילי באריסא ודבר מועט ודבר שנגמרה מלאכתו, ועשרה מיני פסלות הן הנשים [בריש פרק שבועת העדות (שבועות דף ל')] שנא' על פי שנים עדים לשון זכר, [בפרק החובל דף פ"ה] ועבדים ועכו"ם שנא' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו מכלל שאחיו כמוהו, [כך משמע בפ' מי שמת (בבא בתרא ד' קנ"ה) ובפ"ב דכתובות דף נ"ח] והקטנים פסולין שנא' ועמדו שני האנשים ולא הקטנים, [בפ' יוצא דופן דף מ"ו] והרי היא קטן עד שיביא שתי שערות אחר שלשה עשר שנה גמורות, [שם ובפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ה)] ואם הגיע לעשרים שנה ולא הביא שתי שערות ונולד בו סי' מסימני סריס ה"ז סריס ויעיד ואם לא נולד בו סימני סריס לא יעיד עד רוב שנותיו, [כך משמע ברי' פ' בא סי' ד' מ"ח והוא מלשון המיימ' דפ"ט דעדות] קטן שהגיע לכלל שנותיו שנראו בו סימני גדלו' מלמעלה אינו צריך בדיקה ואם לאו אין מקבלין עדותו עד שיבדק, ובפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ה) אמר רב הונא בריה דרב יהושע בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות עדותו עדות אע"פ שאין יודע בטיב משא ומתן, אמר מר זוטרא [שם] לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי לא, [שלשתם בברייתא פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ה)] וכן השוטים, והחרשים והסומים, [בפ' חזקת הבתים דף ס"ג] ובכמה מקומות והנוגעים בעדות, והרשעים כאשר בארנו והקרובים כאשר יתבאר [לקמן ל"ת רט"ו], וכן הבזויין כדאמרי' במס' קדושין [דף ט'] ת"ר האוכל בשוק ה"ז ככלב ויש אומרים אף פסול לעדות אמר רב אידי בר אבין הלכה כיש אומרים, ופי' רבי' יעקב [בתו' שם כל הסו'] דווקא באוכל פת, ור"ח מפרש אף בפירות בחוטף פחות פחות משוה פרוטה ואוכל, והא דאמרי' בירו' [דמעשרות] דר' שמעון בר' הוה קאכיל בשוקא חזייה ר' מאיר אמר אין שבח לת"ח לעשות כן לשם באוכל פירות משלו שאין לחוש כל כך באדם אחר, גרסי' בסנהדרין [דף ל"ד] הסומא באחת מעיניו כשר דקרינן ביה או ראה, וגרסינן בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ה) שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נסתמא ונסתמא פסול, ושמואל אמר כשר אפשר דמתכוון מצרנא, ואין הלכה כשמואל דמותבינן ליה [שם] מברייתא דקתני זה הכלל כל שתחילתו וסופו בכשרות כשר כגון פתח ונסתמא וחוזר ונפתחה אבל כל שתחילתו או סופו בפסול פסול' אעפ"י שסומ' כשר לדון כאשר בארנו [בסמ"ע מ"ע צ"ז] פסול להעיד והא דתנן בנדה [דף מ"ט] כל הכשר לדון כשר להעיד ההיא ר"מ היא דפסל סומא לדון [שם דף נ'] גרסי' בסנהדרין [דף נ"ו] א"ר נחמן אוכלי ד"א פירו' מקבלי צדקה מן העכו"ם פסולין לעדות מדבריהם וה"מ בפרהסיא אבל בצינעא לא ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא דאיפשר לאיתזוני בצינעא וקמבזי נפשיה בפרהסיא אבל לא איפשר ליה, לא חיותיה היא עוד שם [בדף כ"ו] החשוד על העריות כשר לעדות, פי' רבינו יעקב [בתו' שם] שבא על הערוה ודאי מפני שיצרו תקפו, מה בין פסול מה"ת לעדות לפסול מדבריהם שהפסול מה"ת שהעיד עדותו בטילה אע"פ שלא הכריזו עליו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות והפסול מדבריהם צריך הכרזה וכל עדות שהעיד קודם שהכריזו עליו מקבלין אותה כך אמר רבא שם בסנהדרין [דף כ"ה] עוד שם [בדף כ"ו] בר בייתוס אסהידו בי' תרי סהדי חד אמר קמי דידי אוזיף בריביתא וחד אמר לדידי אוזפן בריבית פסליה רבא לבר בייתוס, והא רבא הוא דאמר לוה בריבית פסול לעדות דהוה ליה רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד, רבא לטעמיה דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דיבוריה שהלוה בריבית ולא שהלוה לו, [כך משמע שם מהנהו קבוראי דאכשרינהו רב הונא בדף כ"ו] כל הנפסל בעבירה אם העידו עליו שני עדים שעשה עבירה פלונית אע"פ שלא התרו בו הר"ז פסול לעדות אא"כ אותה עבירה אינה ידועה כל כך וקרוב העושה להיות שוגג שצריכין להזהירו ואחר כך יפסל, משומד לדבר אחד לא הוי משומד לכל התורה כולה כדאיתא במס' חולין [דף ד'] לפיכך רשע בעבירה אחת ששחט שחיטתו כשירה שעד אחד נאמן באיסורים אבל החשוד על הדבר אינו נאמן על שלו אבל נאמן על של אחרים חזקה אין אדם חוטא כדי שיהנו אחרים כרשב"ג דפסקי' כוותיה ביומא [דף ע"ה] כל מי שנתחייב מלקות כיון שלקה בב"ד חוזר לכשרותו כדאמרי' במכות [דף כ"ג] ונקלה אחיך לעיניך אחר שלקה הרי הוא אחיך אבל שאר פסול עדות שהם פסולין משום ממון שחמסו או שגזלו ששלמו צריכים תשובה והרי הן פסולין עד שיודע בהם שחזרו מדרכם הרע, מאימתי חזרת מלוה בריבית אמרינן בפר' זה בורר [סנהדרין דף כ"ה כל הסוגיא] משיקרעו את שטרותיהם מעצמן ויחזרו בהן חזרה גמורה שלא ילוו ברבית אפי' לגוי, מאימתי חזרת המשחקים בקוביא משישברו פספסיהן ויעשו בהן חזרה גמורה שלא ישחק עוד אפי' בחינם, מאימתי חזרת מפריחי יונים משישברו את הכלים שצדין בהם ויחזרו בהם חזרה גמורה שאפי' במדבר לא היו עושין, מאימתי חזרת סוחרי שביעית משתגיע שביעית אחרת ויבדלו ולא חזרת דברים בלבד אלא כותב אני פלוני בן פלוני כנסתי מאתי' זוז מפירות שביעית והרי הם נתונים במתנה לעניים, גרסי' בירושלמי [בפ"ו דשבועות] מאמתי חזרת המועל בשבועה משיבא לבית דין שאין מכירין אותו ויאמר להם חשוד אני או יתחייב שבועה בב"ד שאין מכירין אותו בממון חשוב וישלם ולא ירצה לישבע וכן טבח שהיה בודק לעצמו ויצתה טריפה מתחת ידו הר"ז פסול לעדות עד שיראה ממעשיו שיעשה תשובה שילבש שחורים ויתכסה שחורים וילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבדה בממון חשוב או יוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב כדאיתא בפ' זה בורר (סנהדרין דף כ"ה) :
275
רע״וגרסינן (א) בפ' זה בורר [דף כ"ז] ת"ר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות מה ת"ל אם ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים הרי כבר נאמר איש בחטאו יומת אלא שלא יומתו אבות בעדות בנים ובנים לא יומתו בעדות אבות, [שם דף כ"ה כל הסוגיא] אשכחן קרובי האב דפסולין לעדות קרובי האם מנלן אמר קרא אבות אבות תרי זימני אם אינו עניין לקרובי האב תניהו עניין לקרובי האם לפסול עדותם, אשכחן לחובה לזכות מנלן יומתו יומתו תרי זימני אם אינו עניין לחובה תניהו עניין לזכות, אשכחן אבות לבנים ובנים לאבות וכ"ש אבות להדדי בנים להדדי שהם שני בשני מנלן א"כ לכתוב קרא לא יומתו אבות על בן מאי בנים דאפי' בנים להדדי בנים לעלמא מנלן שלא יעידו אם כן לכתוב קרא בן על אבות אי נמי הם על אבות מאי ובנים דאפי' בנים לעלמא, אשכחן בדיני נפשות בדיני ממונות מנלן אמר קרא משפט אחד יהיה לכם, ובירו' גרסי' [שם ובאלפסי שם] ורב אלפס הביאו מניין שלא יהיו העדים קרובים זה לזה מפני שאם הוזמו נהרגין זה בעדות זה שהרי אין נהרגין עד שיזומו שניהם, ומניין שלא יהיו העדים קרובים לדיינים מפני שלא ירצה הדיין לקבל הזמה על קרובו והוה ליה עדות שאי אתה יכול להזימה, ומניין פסול קורבא בדיינים כמו בעדים מפני שאמרה תורה הרוג ע"פ עדים וע"פ דיינים מה בעדים שלא יהא שם צד קורבא אף בדיינין לא יהא שם צד קורבא והלכתא אפי' אין שם קורבא כי אם לערב פסולין דאי לית לי' בתר ערבא אזל כדאיתא בפ"ק דמכות [דף ז'] עכ"ל, לפי עניין ההלכה האחין זה עם זה ראשון בראשון ובניהם זה עם זה שני בשני ובני בניהם זה עם זה שלישי בג' שני בשני ואין צ"ל שני בראשון שניהם פסולין, וגר' בפ' יש נוחלין [דף קכ"ח] שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא הלכה שלישי בשני כשר, רבא אמר אף בראשון, מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכת' כוותיה [ע"ש בתו' בדף דלעיל] משמע אבל באבא דאבא דאבא דאיתפלג דרא כשר לד"ה ושם פוסק הלכה כר' אבא פוסק רבינו יעקב שאי' הלכה כרבא דמכשר שלישי בראשון והא דקא' התם [בדף קכ"ט ופסק דר' יעקב וכל הסוגיא בתו' שם ובתו' פר' זה בורר דף כ"ה בד"ה רב] הלכה דפסקי' כר' אבא לאפוקי ממאי אי לאפוקי מדרבא מוסיף הוי, כך הפי' כיון שאינו אלא מוסיף לא היה לו לומר הילכתא כר' אבא לאפוקי מדרבא דאינו מוציא בלשון הזה מאחר שאינו אלא מוסיף אלא הוה ליה למימר לית הלכתא כרבא, וכן משמע בירושלמי [פ"ג דסנהדרין וגם באשירי שם מביא כל הסוגיא] דקאמר משה מהו באשת פנחס לעדות, אמר רבי יוחנן מותר לכתחילה, מדנקט אשת פנחס מכלל דלפנחס לא יעיד דהוה ליה שלישי בראשון, ומה שאינו אומ' אשה כבעלה כדאמ' בפ' זה בורר [דף כ"ט] באשת חורגו משום דהתם אתפלג דרא, וכן פס' בה"ג דג' בראשון פסו' מדרבנן, ונראה דהאי מדרבנן טעות סופר הוא אלא כתוב היה שם מדרב שדורש [שם וכן פסק רש"י שם] מיתורא דוי"ו ובנים לרבות דור שלישי לפסול על הראשון, ובפ' יש נוחלין [דף קכ"ח] פוסק רבי שמואל וכן רבי' משה [בפר' י"ג דעדו'] הלכה כרבא וכמתני' דפ זה בורר [דף כ"ז] דפסלה שני בשני ושני בראשון וטפי לא, ואי' להקל בדבר מאחר שחולק עליהם ר"ת וה"ג ובירושלמי, כדרך שמנית ראשון בראשון ושני בשני ושלישי בשלישי בזכרים כך תמנה בנקבות באחיו' או באח ואחותו [שם דף כ"ה] וכל אשה שאתה פסו' לה כך אתה פסו' לבעלה, וכל בעל שאתה פסול לו כך אתה פסו' לאשתו שהאשה כבעלה חוץ משלישי בראשון כאשר בארנו למעלה, ותרי בעל כאשתו לא אמרי' בקורבא שנתרחק' קצת ואפי' אם לקח זה האשה וזה לקח בת אחותה שהרי מסקי' בפ' זה בורר [שם] הלכה כר' יוסי דאמר גיסו לבדו ובא למעט התנו דאלו בנו ליכא למעט דהא ברייתא [היינו דתני ר' חייא שם] ר' יוסי היא דקתני בה בעל אחות אמו פסולין זה בזה וגיסו הוא שני' הנשואי' לשתי אחיות, וא"כ יש ללמוד דכ"ש שנים הנשואים לבנות שתי אחיות דכשרים כך פסק ר"י [כן הסוגיא בתו' שם בד"ה גיסו] אבל לקח זה האשה וזה בתה וכן בעלי אחיות פסולין זה לזה ורב אלפס כתב [שם ועי' באשירי שם] שלא בא גיסו לבדו למעט בנו וחתנו מאחות אשתו אלא למעט בנו וחתנו של גיסו מאשה אחרת והכי מפרש בירושלמי [שם] גיסו אית תנא תני יש לו בנים וחתנים ואית תנא תני אין לו בנים וחתנים מאן דאמר יש לו בנים וחתנים מאחות אשתו ומאן דאמר אין לו בנים וחתנים מאשה אחרת, [מיימו' פי"ג דעדות] כל איש שאין אתה מעיד עליו מפני שהוא בעל קרובתך הרי אתה מעיד לשאר קרוביו כגון בנו ואחיו וכל אשה שאין אתה מעיד עליה מפני שהיא אשת קרוביך הרי אתה מעיד לשאר קרוביה', א"ר חסדא [בפ' זה בורר דף כ"ח] אבי חתן ואבי כלה מעידי' זה לזה, [שם] רב אכשר באחי האח מן האם שיעידו זה לזה שהרי אין ביניהם קורבה כלל [שם] האיש פסול לחורגו לבדו וחורגו לו, [שם] ומסקי' דאשת חורגו כחורגו, וחורגו הוא בן אשתו מאיש אחר אבל הוא כשר לבן חורגו, ובפ' זה בורר [שם] מדקדק מתוך המשנה אחי חמותי לא יעיד לי ובן אחי חמותי לא יעיד לי בן אחות חמותי לא יעיד לי' ובן אחי חמי ובן אחות חמי לא יעידו לי, [שם] ומסקי' שאין מעיד אדם לאשתו ארוסה משום דאיקרבה דעתי' לגבה אבל לקרוביה כשר עד שישאנה, זה שפסלה תורה עדות קרובים גזירת המלך היא ולא מפני שהם בחזקת אוהבים זה את זה [כך משמע שם ובמ"ס מצאתי שהרי אף לקרובו שונאו אינו מעיד (שהרי אינו מעיד לו אף לחובתו)] לפיכך שנינו בפ' זה בורר שהאוהב והשונא אע"פ שלא דבר עמו שלש ימים באיבה כשירים לעדות אע"פ שהן פסולין לדין [הטעם באשירי שם], שנינו שם [דף כ"ז] שכל הקרוב לו באותה שעה ונתרחק הר"ז כשר, וכן הלכה [במשנה דלעיל] ואין הלכה כרבי יהודה שאומר שם [דף כ"ח] אפי' מתה בתו ויש לו בנים ממנה הרי חתנו קרוב לו, תניא בפ' יש נוחלין [דף קכ"ח] היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הר"ז פסול שכל שתחילתו או סופו בפסול פסל לפיכך היה יודע בעדות כשהיה קטן והגדיל אין עדותו עדות, ושנינו בכתובות [דף כ"ח] שיש דברים מדבריהם שאדם נאמן להעיד בגודלו על מה שראה בקטנו נאמן לומר זה כתב ידו של אבי או של אחי מפני שקיום שטרות מדבריהם זכור אני בפלונית שנשאת ונעשה לה מנהג בתולות הואיל ורוב נשים בתולות נשאות, ועד כאן היינו באין בשבת שצמצום התחום עד אלפים אמה בלבד מדבריהם [שם בברייתא] אבל אם היה עכו"ם או עבד כשראה דברים אלו והעיד אחר שנתגייר ונשתחרר אינו נאמן, כל עדות שיראה לדיין שיש לזה העד שום הנאה בעולם בעדות זו לא יקבל עדותו לפיכך בני העיר שבא שום מערער עליהם בדבר שהוא לכל בני העיר כגון המעיין והמרחץ אין דנין אותו בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיי' מאנשי אותה העיר עד שיסלק עצמו ממנו בקניין גמור ואחר כך יעיד או ידין כדתניא בפ' חזקת הבתים [דף ס"ג ושם משמעות כל הסוגי' ועי' בהג"ה מיימו' פט"ו דעדות] האומר דין ודברים אין לי על שדה זו אינו כלום אלא אם כן קנו מידו דמדין ודברים סילק את עצמו ולא מגוף השדה, תניא בפ' חזקת הבתים [דף ס"ג] בני העיר שנגנב ס"ת שלהם הואיל ולשמיעה הוא עשוי שא"א לאדם לסלק את עצמו ממנו אין דנין אותו בדייני אותה העיר ואין מביאין ראייה מאנשי אותה העיר [שם] וכן האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין אותו בדייני אותה העי' ואין מביאין ראייה מאנשי אותה העיר וכן כל כיוצא בזה.
276
רע״זכתוב (א) בדברות הראשונות והאחרונות לא תענה ברעך עד שקר, ובמעיד עדות בב"ד במקום שאינו יכול לחזור ולהגיד הכתוב מדבר, וכן כל עדות שבתורה דילמד סתום מן המפורש דכתיב גבי שמיעת קול אלה בפרשת ויקרא נפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו, ואמרינן בת"כ ובשבועת העדות [ויקרא פרק י"א] השביע עליהן חוץ לבית דין וכפרו פטורין, וטעמ' אמר אביי [שם דף ל"ב] אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי אלא במקום שאילו מגיד זה מתחייב זה ממון, בפ' זה בורר (סנהדרין דף כ"ט) מפרש במשנה שמאיימין על עידי ממון ובגמ' אומר [שם] שאומרים להם סהדי שקרי אפי' אאוגרייהו זילי שנ' והושיבו שני אנשים בני בליעל נגדו ויעידוהו וגו' ועונש המעידין שקר מזכירים להן ובמשנה דלעיל] ואח"כ מוציאין כל אדם לחוץ ומשיירין גדול שבעדים ואומרים לו אמור היאך אתה יודע שזה חייב לזה אם אמר שהוא אמר לי שהוא חייב לו, או איש פלו' אמר לי שהוא חייב לו' לא אמר כלום, עד שיאמר בפנינו הודה לו שהוא חייב לו, ואז מכניסין את העד השני ובודקין אותו אם נמצאו דבריהם מכוונים נושאין ונותנים בדבר וגומרין את הדין:
277
רע״חכי (א) יפלא ממך דבר למשפט וגו' וקמת ועלית אל המקום וגו' לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע וגר ומת האיש ההוא בחנק, והוא הנקרא זקן ממרא, זקן ממרא האמור בתורה הוא ת"ח שהגיע להוראה ואין נעלם ממנו דבר אלא דבר מופלא שנא' כי יפלא ממך דבר, וזהו מה ששנינו בפ' הנחנקין (סנהדרין דף פ"ו) תלמיד שהורה לעשות פטור ועיקר דיני זקן ממרא מפורשין שם, ותניא שם [בדף פ"ו] אינו חייב אא"כ חולק עליהן בדבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת או בדבר המביא לכך דברי ר"מ, שאפי' דיני ממונות יכול לבא לכך, [מבוארים שם בגמ' ורש"י דף ס"ה] כגון לקדש בו את האשה שאם הדין דין אמת אין הממון שגבו ב"ד גזל והאשה מקודשת, ואם בעיבור השנה נחלקו יכול לבא לידי חמץ בפסח ואם בטומאה נחלקו לעניין ליכנס למקדש [שם בדף פ"ז כל הסוגי'] מ"ט דר"מ גמר דבר דבר כתוב כאן כי יפלא ממך דבר ונאמר שם ונעלם דבר מעיני העד' ושם מדבר בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, רבי יהודה אומר בדבר שעיקרו מה"ת ופירושו מד"ס שנ' על פי התורה אשר יורוך עד דאיכא תורה ויורוך ורבי שמעון אומר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אפי' דקדוק אחד מד"ס [שם דף פ"ה] א"ר אלעזר א"ר אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מד"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף וגרע ואין לנו אלא תפילין ואליבא דר' יהודה פי' ר"מ [בהלכות ממרי'] אינו חייב בדבר שאין בו כרת וחטא' כ"א בתפילין, ומקש' הספר [בדף פ"ה דלעיל] והאיכא לולב דעקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו להוסיף וכל המוסיף גורע ומתרץ בלולב מאי סביר' לן איסביר' לן דאין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואין כאן תוספת ואי סביר' לן דצריך אגד גרוע ועומד הוא [עי' שם בתו' בד"ה אי] ומקשה עוד והאיכא ציצי' דעקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו להוסיף וכל המוסיף גורע ומתרץ בציצית מאי סבירא לן אי סבירא לן דקשר העליון לאו דאורייתא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואי סבירא ליה דקשר העליון מדאורייתא גרוע ועומד הוא ומקשה [שם דף פ"ט] אם כן תפילין נמי תאמר כן אי עבד ארבע בתי ואייתי אחריני ואנח גבייהו האי לחוד' קאי והאי לחודיה קאי ואי עבד חמשה בתי גרוע ועומד הוא ומתרץ הא א"ר זירא בית החיצון שאינו רואה את האויר פסול אע"ג דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי' שנינו בסנהדרין [דף פ"ו] שזקן ממרא והחולקין עמו עולין לב"ד שעל פתח הר חבית ואומר כך דרשתי וכן דרשו חבריי כך למדתי וכך למדו חבריי אם שמעו אמרו להם ואם לאו באין לזה שעל פתח העזרה אם שמעו אמרו להם ואם לאו אלו ואלו באין לב"ד שבלשכת הגזית שמש' תורה יוצאה לישר' שנ' אל המקום אשר יבחר ה', חזר לעירו ושנה ולמד כדרך שלמד פטור ואם הורה לעשות חייב שנ' והאיש אשר יעשה בזדון וגומ' אינו חייב עד שיעשה מעשה או יורה לעשות, כיון שרא' עדים שעשה כן גומרים דינו למיתה בב"ד שבעירו' [שם דף פ"ט] ואין ממיתין אותו בעירו אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלם ומשמרים אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל שנאמ' וכל ישראל ישמעו וייראו, [בדף פ"ח] רבי אלעזר אומר אפי' היה הזקן ממרא אומר מפי השמועה והן אומרים כן נראה בעינינו נהרג שלא ירבו לעשות מחלוקת בישראל, וכן אומר שם [בדף דלעיל] אם רצו למחול לו אינם יכולין שלא ירבו מחלוקת בישראל, [בדף פ"ו ובפ"ק שם דף י"ד] מכאן חוץ ללשכת הגזית והמרה עליהן פטור שנא' וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם הכופר בתורה שבע"פ הם המינין שמורידין ולא מעלין [בע"ז דף כ"ו] ופסק ר"מ [בפ"ג דממרים] בבני אדם שהם מינים על ידי שגדלים אבותיהם בעניין זה הרי הן אנוסין וכתינוק שנשבה לבין העכו"ם ומצוה להמשיכם בדרכי שלום ולהחזיר' בתשובה ואין להורידה כל כך במהרה:
278
רע״טאזהרה (א) למקלל אביו ואמו מלא תקלל חרש כמו שדורש בשבועות [דף ל"ו] מה חרש מיוחד שהוא בחיים אף כל שהוא בחיים, והמקלל אביו או אמו נסקל שנ' אביו ואמו קלל דמיו בו לפיכך נחשב בלאו בפני עצמו שבקללת חרש אין שם מיתת ב"ד, ותניא בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף ס') איש איש כי יקלל אביו ואמו איש איש לרבות את האשה ואין לי אלא אביו ואמו, אביו לבד או אמו לבד מניין ת"ל אביו ואמו קילל פי' בסוף המקרא סמך הקללה אצל האם ובראש המקרא סמך הקללה אצל האב דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר אינו צריך משמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד עד שיפדוט לך הכתוב יחדיו, שנינו שהמקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקלל בשם מן השמות המיוחדין אבל אם קללם בכינוי פטור מן הסקילה ומ"מ לוקה כדרך שלוקה על קללת כל אדם כשר מישראל וכן המקלל אבי אביו ואבי אמו הרי הוא כמקלל לא' משאר ישראל:
279
ר״פאזהרה (א) למכה אביו ואמו בכלל אזהרה לא יוסיף שהוא לאו דהואיל והוא מוזהר שלא להכות שום אדם מישראל הרי אביו ואמו בכלל וכבר כתבנו למעלה [בל"ת רצ"ט] לאו זה ופירושו וכן לאו של מקלל [לעיל בל"ת ר"ט] הוא ופירושו מ"מ נחשבי' מקלל אביו ואמו ומכ' אותם שני לאוין בפני עצמן הואיל וחייבין עליהן מיתת ב"ד כי אפי' לא מצינו שם שום אזהרה המיתה או הכרת היא האזהרה וכן המבר' השם מזה הטעם נחשב לאו בפני עצמו [עי' לעיל בל"ת ט"ו] אע"פ שאזהרתו מאלהים לא תקלל שלמדנו גם ממנו אזהרה למקלל דיין, [כדאמרי' בקדושין דף ל"ה השוה הכתוב אשה לאיש וכו'] בין איש בין אשה המכה אביו ואמו מיתתו בחנק שנאמר מכה אביו ואמו מות יומת ומיתה [פרק הנחנקין דף פ"ד] האמורה בתורה סתם אינו אלא חנק ושנינו בפ' הנחנקין [סנהדרין דף פ"ה כל הסוגי'] המכה אביו ואמו אינו חייב מיתה עד שיעשה בהם חבורה והמכה אותה לאחר מיתה פטור וזה חומר שבמקלל מבמכה שהמקלל לאחר מיתה חייב סקילה וכגמרא דורש כל זה מן המקראות ומקשה שם וליתני נמי חומר במכה מהמקלל שהמכה נפש ענש בו בשלא בעמך כבעמך מה שאין כן במקלל שנ' ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ומתרץ קסבר מקשי' הכאה לקללה, וכן שנינו ביבמות [דף כ"ב] מי שיש לו אפי' בן ממזר חייב על קללתו ועל הכאתו ובנו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרי' ומקשה שם איקרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ומתרץ כשעשה תשובה, ואע"פ שיש מחלוקת בדבר זה בברייתא [בפ' הנחנקין דף פ"ה] אי מקשינן הכאה לקללה אי לא סתמי המשניות עיקר כדאיתא ביבמות, [דף מ"ב] אבעיא להו [בפ' הנחנקין דף פ"ד] בן מהו שיקיז דם לאביו רבי חנינא אמר מותר דכתיב ואהבת לרעך כמוך ואע"פ שמותר לכתחילה לא יעשה אלא אם כן אין שם שיקיז לו ומצטער כמו שאומר בסנהדרין [דף פ"ד] רב פפא לא שביק ליה לבריה למשקל ליה סלוא פיר' קוץ התחוב בבשרו שמא יחבול בו, מר בריה דרבינא לא שביק ליה לבריה למיפתח ליה בעותא פירוש מורסא ואע"פ שאמר שבאדם רשע אין מתחייב הבן מיתה על הכאתו ועל קלקלתו מ"מ אסור לו לעשות כן דתנא דבי רבי ישמעאל [שם דף פ"ה] לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו הורו הגאונים שמי שנתחייב שבועה לבנו אינו משביעו בשבועת האלה כמו שרגילים להחרים באלה ובנידוי בשמתא וכיוצא בזה שהר"ז בא לקללת אביו אלא משביעו שבועה שאין בה אלה, ולא על ההכאה והקללה בלבד הקפידה תורה אלא אפי' על הבזיון שכל המבזה אביו ואמו אפי' בדברים ואפי' ברמיזה הר"ז ארור מפי הגבורה שנ' ארור מקלה אביו ואמו וגו' הרי הוא אומר עין תלעג לאב, ותבוז ליקהת אם פי' לקיבוץ קמטים שבפניה:
280
רפ״אלא (א) תאכלו על הדם בפ"ד מיתות [דף ס"ג כל הסוגיא] דורש מכאן אזהרה לבן סורר ומורה כלו' לא תאכל אכילה המביאה לידי שפיכות דמים שהרי אינו נהרג אלא על אכילה מכוערת שאכל שנא' זולל וסובא ואין לוקין על לאו זה לפי שהוא לאו שבכללות שכמה דרשות דורש מזה, שסנהדרין שהרגו את הנפש לא טעמו כלום כל אותו היום, ועוד אזהרה שאין מברין על הרוגי ב"ד, ועוד אזהרה שלא יאכל אדם קודם שיתפלל על דמו כדאיתא בברכות [פ"ק דף י"א] ולכך הוצרך שם בפרק סורר ומורה [דף ע"א] ללמוד מלקות מויסרו, שנינו בפ' בן סורר ומורה [ריש פירקא] מאימתי נעשה בן סורר ומורה משיביא שתי שערות עד שיקיף זקן התחתון ולא העליון אלא שדברו חכמים בלשון נקייה שנא' כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, כי יהיה לאיש בן בן הסמוך לגבורתו של איש וזהו כשהביא שתי שערות, בן ולא בת בן ולא איש וכשהקיף הרי הוא איש, קטן פטור שלא בא לכלל המצות, ובגמ' [שם דף ס"ח] א"ר כרוספדאי א"ר שבתאי כל ימיו של בן סורר ומורה אינו אלא שלש חדשים בלבד שהרי משהביא שתי שערות ראוי להוליד ואחר ג' חדשים ניכר העובר ואמרה תורה בן ולא הראוי לקרותו אב, ואע"פ שלא הקיף הזקן עדיין, או אם הקיף אפי' קודם שלשה חדשים פטור שנא' בן ולא איש, מסקנו' ההלכות שם [דף ע' וע"א כל הסוגיא מו"ס] שאין בן סורר ומורה חייב סקילה עד שיגנוב משל אביו ויקנה בשר בזול ויין בזול ויאבל אותם חוץ לרשות אביו בחבורה שכולם סריקים פי' ריקים תרגומו סריקים, ויאכל בשר חי ואינו חי מבושל ואינו מבושל כדרך שהגנבים אוכלין וישתה היין מזוגו אינו מזוג כדרך שהגרגרנים שותים, שבכל העניין הזה הוא נמשך יותר, והוא שיאכל תרטימר בשר פי' חצי מנה וישתה חצי לוג יין האיטלקי בסעודה אחת, אבל בסעודת מצוה אפי' כולם ריקים אינו נמשך אחר זה ופטור, אכל נבילות וטריפות פטור שנ' איננו שומע בקולינו זולל וסובא ולא בקולו של מקום, אכל כל מאכל ולא אכל בשר, שתה כל משקה ולא שתה יין אינו נעשה בן סורר ומורה שנא' זולל וסובא, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו, כיצד דנין בן סורר ומורה מביאין אותו אביו ואמו תחילה לב"ד של שלשה ואומרים להם בנינו זה סורר ומורה, ומביאין שם שני עדים שגנב משל אביו וקנה בשר ויין במה שגנב, ואכל אותה האכילה ברשות אחרי' באותו העניין שאמרנו ומלקין אותו שנ' ויסרו אותו, חזר וגנב משל אביו ואכל אכילה זו אביו ואמו מביאין אותו לב"ד של עשרים ושלשה ומביאין שנים ומעידין עליו שגנב ואכל אכילה זו האמורה, אחר שהותרו בו, וזו היא עדות אחרונה אפי' היו שנים הראשונים הם האחרונים, ואחר שמקבלין עדותן בודקים אותו שמא הקיף השער את כל הגיד אם לא הקיף ולא שלמו לו ג' חדשים, גומרים את כל דינו כדרך כל הרוגי בית דין וסוקלין אותו, ואינו נסקל עד שיהיו שם שלשה הראשונים שנא' בנינו זה זהו שלקה בפניכם, עוד שנינו שם [בדף ע"א] היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה אמו רוצה ואביו אינו רוצה אינו נעשה בן סורר ומורה שנ' ותפשו בו אביו ואמו, [שם] היה אחד מהם גידם או חיגר או אילם או סומא או חרש אינו נעשה בן סורר ומורה שנ' ותפשו בו ולא גידמין, והוציאו אותו ולא חיגרין, ואמרו ולא אילמין, בנינו זה ולא סומין, אינו שומע בקולינו ולא חרשין, וכבר בארנו במקום אחר [בסמ"ע מ"ע ק"י הוא מפ' הנחנקין (סנהדרין דף פ"ט)] שבן סורר ומורה אחד מן הארבעה שצריכין הכרזה שכותבין לכל ישראל פלוני נסקל על שהיה בן סורר ומורה שהרי כתוב בו וכל ישראל ישמעו ויראו:
281
רפ״בלא (א) תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא [ביבמות דף ס"ה ובפ' החובל (בבא קמא דף פ"ח)] מכאן שאין מעמידין שום שררה ולא דיין על ישראל אלא מישראל ולא מגרים, ובפ' החולץ (יבמות דף מ"ה) אומר שאם אמו מישראל אחיך קרינא ביה בד"א בשאר שררות אבל (ב) במלכות תניא בתוספתא [ספ"ד דסנהדרין] אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה והטעם משום שנ' מקרב אחיך תשים עליך מלך ממובחרין שבאחיך, ולכך נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה שהחניפו לאגריפס ואמרו לו אחינו אתה כדאמרינן בסוטה [דף מ"א], וזהו מה שאומר בב"ב [דף נ' ומבואר שם בתו'] בעניין הורדוס שאמר מאן דריש מקרב אחיך תשים עליך מלך רבנן שהרגם מפני שדורשין ממובחרים שבאחיך:
282
רפ״גלא (א) ירבה לו נשים רבות אמרו בפ' כהן גדול (סנהדרין דף כ"א) שמותר לישא עד שמנה עשר נשים בין נשים בין פלגשים וזהו מה שנא' לדוד שהיו לו שש נשים ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה, ואמר רבא שם נשים בכתובה וקידושין פלגשים בלא כתובה וקדושין, וגרסינן בירושלמי דכתובות רבי מאיר אומר פלגש אין לה כתובה רבי יהודה אומר יש לה כתובה אבל לא תנאי כתובה, כתב רבינו משה [פ"ד דהלכות מלכים] שהדיוט אסור בפלגש אלא באמה העברייה בלבד אחר הייעוד:
283
רפ״דמלך (א) לא ירבה לו סוסים ושנינו בסנהדרין [דף נ"א כל הסוגיא] סוסים בטלין הוא דאינו מרבה לו אבל מרבה לו כדי רכבו ופרשיו, ומניין שאפי' סוס אחד והוא בטל שעובר בלא ירבה ת"ל למען הרבות סוס, וכי מאחר שאפי' על סוס אחד עובר בלא ירבה למה לי למיכתב סוסים לעבור בלא ירבה על כל סוס וסוס:
284
רפ״המלך (א) כסף וזהב לא ירבה לו מאד, ושנינו בפ' כ"ג (סנהדרין דף כ"א) לו הוא דאינו מרבה כלומר להניח בבית גנזיו אבל מרבה הוא כדי ליתן לאכסניא של מלך הוא ליתן לחיילותיו ופרשיו ועבדיו, ויביא את הכסף לאוצר בית ה' תחת ידי נאמני ישראל להיות מוכן, לצרכי ישראל ולמלחמותיהם, בפ' בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע') ובדברי קבלה מלך אסור לשתות דרך שכרות שנ' אל למלכים שתו יין, והמלך אסור לחיות שטוף בנשים לכלות כחו שנ' אל תתן לנשים חילך וכל זה ליישרו לדרך האמת:
285
רפ״וכל (א) מי שבא לידו אחד מן השבעה עממים החתי והגרגשי וגו' ולא הרגו עובר בל"ת בעוד שישראל שוכנים בא"י שנ' לא תחיה כל נשמה וכבר נמחה זכרם מתחת השמים:
286
רפ״זכשם (א) שנמחה שבעת עממים כך נצטוו ישראל למחות את זכר עמלק שנ' תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח ובשתי מצות אלו גם יש מצות עשה כאשר בארנו בסמ"ע [מ"ע קט"ו וקי"ז] מצוה זו אינה נוהגת אלא לימות מלך המשיח לאחר כיבוש הארץ שנ' והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך וגו' תמחה את זכר עמלק מתחת השמים:
287
רפ״חצוה (א) הקב"ה שלא ישובו ישראל למצרים שנא' לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד, וגרסי' בירושלמי [בס"פ חלק ובאלפסי] לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרגמטיא ולכבוש הארץ ויש (ב) תימה על כמה קהילות השוכנים שם וגם רבינו משה בר מיימון הלך לשם לגור ושמא טעמו משום שעלה סנחרב ובילבל כל העולם כולו וגם מצרים נתבלבלו כדתני' בתוס' דקידושין [פ"ה] אמר לו רבי עקיבא למנימין גר המצרי טעית כבר עלה סנחריב וכו', אמנם מצינו רבי יהושע שנחלק עליו במס' ידים בתוספתא [פ"ב] ואומר שם למצרים נתן להם הכתוב קצבה שנא' מקץ ארבעים שנה אקבץ מצרים מן העמים אשר נפוצו שם וישובו על אדמתם, וגם בסוכה אומר ואלכסנדריא מ"ט דאיענוש משום דעברו אהאי קרא דלא תוסיפו לשוב וגו' ואותו מעשה היה אחר בלבול של סנחריב ואין (ג) טעם להתיר אם לא נפרש כפירוש הרב ר"א ממיץ לא תוסיפו וגו' לא אסרה תורה אלא בדרך הזה כלו' מארץ ישראל למצרים אבל משאר ארצות מותר:
288
רפ״טכתוב (א) בעמון ומואב לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם, [בספרי פ' תצא] לפי שבשאר מלחמות כתיב וקראת אליה לשלום יכול אף אלו כן ת"ל לא תדרוש שלומם ואע"פ שאין שואלין בשלומם השלימו מעצמן תחילה מקבלין אותן, ובספרי [שם] תניא מכלל שנא' בטוב לו לא תוננו יכול אף אלו כן ת"ל וטובתם אמנם אומר הרב ר' אליעזר ממיץ בד"א בדרישת שלום אבל תשלומי שלום מותר כגון אם עשו עמך חסד מותר לפקדם לשלום שנא' וימת מלך עמון וימלוך חנון בנו תחתיו וכתיב ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון כאשר עשה אביו עמי חסד וישלח דוד לנחמו וגו':
289
ר״צכי (א) תצור על עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדוח עליה גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור מכאן שאסור לכרות ולהשחית כל אילני מאכל ולא במצור בלבד דהא אמרינן בפ' החובל (בבא קמא דף צ"א) דקלא דטעין קבא אסיר למקצייה ואם היה מעולה כדמים לבניין מלפירות מותר וגם כשהשרשים מכחישים את הגפנים ביניקתם צוה שמואל בב"ק [דף צ"ב] לקצץ האילן, ופירש רבינו שמואל כי זה כמו אלא כלומר אלא אותו עץ מאכל שהאדם יכול לבא שם בין האילנות מפניך במצור ולירות בחיצים מבין האילנות אותו עץ אתה מותר לכרות, רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת, וגרסינן בפ' החובל (בבא קמא דף צ"א) רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל, כי לא עץ מאכל זה אילן סרק ודורש כן מפני שהיה לו ליכתוב רק עץ אשר לא עץ מאכל הוא, ופירש רבינו משה [בפ"ו דמלכים] אשר תדע כלו' שידעת שהיה עץ מאכל מתחילה ועתה הזקין ואינו עושה אלא דבר מועט אבל רבינו שלמה פי' [בגמרא שם] אם אינך יודע קרוב למצור אלא הוא קחנו ואפילו של מאכל הוא' ומכאן למדנו איסור השחתה בכל דבר דהא גרסינן במס' קידושין [כן הוא בגמרא שם דף ל"ב] דרב הונא קרע מאניה באפיה בריה למיחזי אי קפיד אי לא קפיד ומקשה שם והא קעבר משום בל תשחית, וגרסינן בשבת [דף קכ"ט] רבא בקעו ליה ספסל אחת לעשות לו אש להתחמם א"ל אביי והא קעבר מר משום בל תשחית א"ל בל תשחית דגופאי עדיף, וכן ביבמות [דף מ"ד] גרסינן אמר רב יוסף כאן שנה ר' לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין להם, ואם אדם משחית שום דבר להטיל אימה על בני ביתו כדי שיראו ממנו ויהיה שלום בביתו מותר ששכר הטלת יראתו מרובה על השחתו כדאמרינן בשבת [דף ק"ה] רב ששת שדי מוניני ארישא דאמתיה רב הונא תבר נכתמא:
290
רצ״אבפרשת (א) תצא כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר נקי יהיה לביתו שנה אחרת ושמח את אשתו אשר לקח מכאן שנינו בסוטה [דף מ"ג] שמי שנטע כרם וחללו או בנה בית וחנכו והנושא את ארוסתו והכונס את יבמתו שלא יצא בצבא כלל ולא יעבור עליהם שום עול מן הצבא לא לספק מים ומזון ולא לתקן את הדרכים ודורש [שם] נקי יהיה לרבות כרמו לביתו כמשמעו, אשתו זה שכונס ארוסתו, אשר לקח להביא את יבמתו, ויש כאן גם עשה דנקי יהיה לביתו כאש' בארנו בסמ"ע [מ"ע קכ"א] ושני (ב) לאוין אלו עניין אחד הוא:
291
רצ״בכתוב (א) בפ' שופטים אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ד' לאוין הללו עניין אחד הם והן כנגד ארבע דברים שמלכי אומות העולם עושין במלחמות מגיפין בתריסיהן להקישן זה לזה [בפ' משוח מלחמה דף מ"ב] כדי להשמיע קול שיפחדו שכנגדם וינוסו, ומצהלין בסוסיהן להשמיע שעטת סוסיהן. וצווחין בקול' ותוקעין בשופרות ובמיני משמיעי קול, והזהירה תורה לכך אל ירך לבבכם מצהלות סוסים ואל תראו מהגפת תריסין, ואל תחפזו מקול הקרנות, ואל תערצו מקול הצווחה כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם, ונ' לא תערוץ מפניהם כי ה' אלהיך בקרבך אל גדול ונורא:
292
רצ״ג[ראה מצוה רלג]:
293
רצ״דמצוות רלב, רלג: יפת (א) תואר שלא חפץ בה אדוניה משלחה לנפשה ואם ימכר אותה עובר בל"ת שנ' והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף, וכן אם כבש אותה אחר שנבעלה לשום שפחות משישתמש בה לוקה שנ' לא תתעמר בה לא תשמש בה ופי' רבינו שלמה בשם רבינו משה הדרשן [בפירוש חומש פ' תצא] שכן בלשון פרסי קורא לעבודת שימוש עמרא:
294
רצ״ה[ראה מצוה רלה]:
295
רצ״ומצוות רלד, רלה: אמור (א) אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו ותניא [באלפסי ריש הלכות טומאה מביאה וע"ש בפירושיו] אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים, ובפ' חרש [דף קי"ד] אמרינן מאי לאו דאמרינן להו דלא ליטמו ומסיק לא, אלא שלא יטמאו אותן בידים, [באלפסי דלעיל ובת"כ פרשת אמור] בני אהרן יכול חללים ת"ל הכהנים, בני אהרן אף בעלי מומין במשמע, בני אהרן ולא בנות אהרן, לא יטמא בעמיו בעוד שהמת בתוך עמיו יצא מת מצוה, לנפש תניא בת"כ [ריש פרשת אמור ובאלפסי דלעיל] לרבות את הדם, מניין לרבות כל הטומאות הפורשות מן המת ת"ל לנפש, [בסמ"ע מ"ע רל"א] ובהלכות טומאת מת יתבאר כל ענייני טומאות מת ויש כאן ב' לאוין שלא יטמא למתים ושלא יכנס עם המת באהל דתניא בת"כ [פרשת אמור] נאמר לא יטמא בכהן גדול ונא' לא יטמא בכהן הדיוט מה לא יטמא האמור בכהן גדול חייב בבל יבא ובבל יטמא, אף לא יטמא האמור בכהן הדיוט חייב בבל יבא ובבל יטמא, ובן מצינו בנזיר [לקמן בל"ת רמ"ג] שאין קדושתו אלא לשעה שחייב בשניהם ביבמות (ב) פוסק רבינו יעקב שאין הלכה כר"ש בן יוחי שאומר [שם] קברי עכו"ם אין מטמאין באהל דהא רשב"ג חולק עליו במשנה דאהלות [פ' י"ח דף ל"ו] [בפ' גט פשוט דף קע"ד ובפ' מי שאחזו (גיטין דף ע"ה) ובפ' זה בורר (סנהדרין דף ל') ובשאר מקומות] וכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה במותו חוץ מערב וכו' וצריכין כהנים ליזהר מקברי עכו"ם, [בגיטין דף קי"ג] וההיא עובדא דאליהו שהיה עומד בבית הקברות של עכו"ם ואמר לו רבה בר אבוה לאו כהן ניהו מר ואמר ליה הך דר"ש בן יוחי דחוי הוא שאמר לו ועיקר טעמו היה סומך על רוב ארונות שיש בהן פותח טפח, ובסדר אליהו מצינו שאמר אליהו שהו מזרעו של רחל שכן כתוב בייחוסו של בנימן ואליהו וזכריה בני ירוחם, [בת"כ ריש פרשת אמור ובאלפסי דלעיל] כי אם לשארו הקרוב אליו לשארו זו אשתו, הקרוב ולא הארוסה, אליו ולא הגרושה, לאמו לאביו ולבנו ולבתו מה אמו ואביו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא, יצא נפלים, ומה בנו ובתו שהן יורשין אף לאחיו ולאחותו מן האב שהם יורשין, ואחותו ארוסה אמרינן בפ' הבא על יבמתו [יבמות דף ס' כל הסוגיא ע"ש] רבי מאיר ורבי יהודה אומר מטמא לה ורבי יוסי ור"ש אומרים אין מטמא לה והלכה כרבי יוסי ור"ש וטעמייהו מדכתיב ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא ודרשינן אשר לא היתה לאיש פרט לארוסה והקרובה לרבות ארוסה שנתגרשה, אליו לרבות הבוגרת, ולרבי מאיר ולרבי יהודא ולרבי יוסי מרבינן אף מוכת עץ, אבל אנוסה ומפותה אין מטמא לה ד"ה דכתיב הבתולה, [בת"כ דלעיל וגם באלפסי דלעיל כל הסוגיא מו"ס ומעשה דיוסף הכהן בזבחים דף ק'] לה יטמא מצוה ומטמאין אותו בעל כרחו, כמו שטמאו את יוסף הכהן על אשתו שמתה בערב פסח לה יטמא על הודאי הוא מיטמא ואינו מיטמא על הספק, ובה"ג מביא ברייתא [וברייתא דה"ג במסכת שמחות פ"ד] ספק אחיו ספק אינו אחיו ספק בנו ספק אינו בנו מתאבל ואונן ואינו מיטמא, איזהו אנינות מיום המיתה עד יום הקבורה דברי רבי וחכ"א אין לו איסור באנינות אלא יום המיתה בלבד לה יטמא ואינו מטמא לאחרים עמה שלא יאמר הואיל ונטמאתי בשביל אבא אלקט עצמות פלוני, לה יטמא ואינו מטמא על איבריה, אין הכהן מיטמא לאבר מן החי מן אביו ולא לעצם מעצמות אביו, וכן המלקט עצמות אביו אין מטמא להם אע"פ שהשדרה קיימת, נקטע ראשו של אביו אין מטמא לו כדדרשינן במס' נזיר [דף מ"ג ומ"ד כל הסוגיא] לאביו ולאמו שלמים ולא חסרים והוא הדין שאר קרובים, מת תופס ארבע אמות לטומאה ומסקינן בפ' משוח מלחמה (סוטה דף מ"ד) דאם יש מחיצה מותר, ועל הגוסס פסק בה"ג ורב אלפס [בהלכות טומאה והמשנה בפ"ח דאהלות] כדתנן במשניות אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו אפי' מגויד אפי' גוסס, ואפי' לדברי האומר בנזיר [דף כ"ג כל הסוגיא] גבי להחלו דרבנן אומרים עד שעת מיתה ורבי אומר במותם עד שעה שימות, ואיכא מאן דאמרי גוסס איכא בינייהו דרבנן אמרי להחלו אפי' גוסס מטמא, מ"מ הלכה כרבי דהוי סתם משנה ומחלוקת בברייתא והרב רבי אליעזר ממיץ היה מחמיר בגוסס שהרי המשנה דוחה שם בנזיר [דף מ"ג] הני מילי לעניין אהל אבל לעניין אחולי מתחיל ואפי לרבי יוחנן דאמר [שם] משמעות דורשין איכא בינייהו שמא אין חולק על ריש לקיש בזה שרבנן יהיו אוסרין בגוסס, [ממשמעות ת"כ דלעיל ובפ' האשה רבה (יבמות דף צ')] לא יטמא בעל בעמיו להחלו לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחולל בה בעודה עמו וכן פשוטו של מקרא לא יטמא בעל בשארו בעוד שהוא בתוך עמיו שיש לה קוברין אחרי' שאינו מת מצוה ובאיזה שאר אמרתי באותו שאר שהוא להחלו להתחלל הוא מכהונתו, כהן שנכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שידע התרו בו אם קפץ ויצא פטור ואם ישב שם כדי השתחואה ה"ז לוקה אמנם היא בעיא בשבוע' [דף י"ו] אי גמירי שהייה למלקות אי גמירי שהייה בחוץ לעזרה ולא נפשטה וכתב מורי דבשהייה אין שם מלקות אלא איסור מלקות דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו [כך משמע בנזיר דף מ"ב] ונכנס ויצא וחוזר ונכנס ויצא התרו בו על כל פעם ופעם לוקה על כל כניסה וכניסה בע"ז [דף י"ג] א"ר יוחנן הלכה כר' יוסי שאומר מותר לכהן ליטמא בבית הפרס או בח"ל לדבר מצוה בזמן שאין שם דרך אלא הוא כגון שהלך לישא אשה או ללמוד תורה אע"פ שיש שם מי שילמדוהו בא"י לא מן כל אדם זוכה ללמוד, וכן אמר בברכות [דף כ'] שמדלגין על גבי ארונות של מתים לצאת לקראת מלכים ואפי' לקראת מלכי גוים להבחין בינם לבין מלכי ישראל כשיחזור כבודם למקומן, וכן מטמא בטומאה של דבריהם לדון עם העכו"ם ולערער עמהם מפני שהוא כמציל מידים:
296
רצ״ז[ראה מצוה רלו]:
297
רצ״חמצוות רלו, רלז: כהן (א) גדול אינו מטמא לקרובים שנ' לאביו ולאמו לא יטמא וכן אינו נכנס עם מת באהל אפי' עם קרוביו שנ' על כל נפשות מת לא יבא הא למדת שחייב בלא יבא וחייב בלא יטמא, כיצד נגע או נשא לוקה אחת נכנס לאהל וישב שם עד שמת המת עליו או שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חברו ופרע עליו גג השידה והרי הטומאה וביאה באין כאחת ה"ז לוקה שתים משום לא יבא ומשום לא יטמא כדאיתא בנזיר [דף מ"ג] עוד שם [בנזיר דף מ"ז] כהן שפגע במת מצוה בדרך מטמא לו ואפי' כ"ג חייב ליטמא לו ולקוברו, [בנזיר דף מ"ג] ואיזהו מת מצוה זה אחד מישראל שהיה מושלך בדרך ואין לו קוברין והיה הכהן לבדו ואין עמו אחר אפי' קרא שם בדרך אין לו עונה אבל אם כשקר' אחרי' עונין אותו אין זה מת מצוה אלא קורא לאחרי' ויבואו ויתעסקו בו, [שם דף מ"ז] ואפי' היה עמו נזיר יטמא הנזיר שאין קדושתו קדוש' עול' ולא יטמא אפי' כהן הדיוט היה שם כ"ג וכהן הדיוט יטמא כהן הדיוט ואל יטמא כ"ג וכן ישנו במס' שמחות:
298
רצ״טאלו הן לאוין משבועות ונדרים
כתוב (א) בדברות הראשונות והאחרונות לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא ובשבועות [דף כ"ט שלשתם] מפרש בשבועות שוא שלשה חילוקין האחד שנשבע לשנו' את הידוע כמו על עמוד של שיש שהוא של זהב, וכן כל כיוצא בזה והוא שיהא ידוע לשלשה בני אדם כדברי עולא, החילוק השני שנשבע שראה גמל פורח באויר דבר שאינו יכול להיות [שם דף כ"ה] ובכלל זה נשבע על דבר שאין בו כח לעשותו כגון שנשבע שלא יישן ג' ימים לילה ויום רצופין או שלא יטעום כלום שבעה ימים רצופין, החילוק השלישי שנשבע לבטל את המצות כגון שנשבע שלא להתעטף בציצית ושלא יניח תפילין ושלא ישב בסוכה בחג הסכות ולא יאכל מצה בליל פסח, והורה גאון שבכלל זה הנשבע שלא יכנס בתקנת הקהל, וכן ראיתי בתשובת רבינו יוסף טוב עלם ובתשובת הגאונים ור"י בר יהודה ורש"י, עוד יש שם חילוק רביעי בירו' [שם] ההן דמישתבע על תרין דאינון תרין חייב משום שבועת שוא, [בתלמודינו שם דף כ"א] כל הנשבע אחד מארבע שבועות הללו עובר בל"ת ואם היה מזיד לוקה שנ' כי לא ינקה ה' אבל ב"ד מלקין אותו ומלקין אותו, ומותר במה שנשבע כדאמר רבי יוחנן בשבועות [דף כ"ה] גבי שינה, ואם היה שוגג פטור מכולם:
כתוב (א) בדברות הראשונות והאחרונות לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא ובשבועות [דף כ"ט שלשתם] מפרש בשבועות שוא שלשה חילוקין האחד שנשבע לשנו' את הידוע כמו על עמוד של שיש שהוא של זהב, וכן כל כיוצא בזה והוא שיהא ידוע לשלשה בני אדם כדברי עולא, החילוק השני שנשבע שראה גמל פורח באויר דבר שאינו יכול להיות [שם דף כ"ה] ובכלל זה נשבע על דבר שאין בו כח לעשותו כגון שנשבע שלא יישן ג' ימים לילה ויום רצופין או שלא יטעום כלום שבעה ימים רצופין, החילוק השלישי שנשבע לבטל את המצות כגון שנשבע שלא להתעטף בציצית ושלא יניח תפילין ושלא ישב בסוכה בחג הסכות ולא יאכל מצה בליל פסח, והורה גאון שבכלל זה הנשבע שלא יכנס בתקנת הקהל, וכן ראיתי בתשובת רבינו יוסף טוב עלם ובתשובת הגאונים ור"י בר יהודה ורש"י, עוד יש שם חילוק רביעי בירו' [שם] ההן דמישתבע על תרין דאינון תרין חייב משום שבועת שוא, [בתלמודינו שם דף כ"א] כל הנשבע אחד מארבע שבועות הללו עובר בל"ת ואם היה מזיד לוקה שנ' כי לא ינקה ה' אבל ב"ד מלקין אותו ומלקין אותו, ומותר במה שנשבע כדאמר רבי יוחנן בשבועות [דף כ"ה] גבי שינה, ואם היה שוגג פטור מכולם:
299
ש׳ולא (א) תשבעו בשמי לשקר ותניא [בת"כ פרשת קדושים פ' ג'] לפי שנאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא אין לי אלא בשם המיוחד בלבד מניין לרבות כל הכנויין ת"ל לא תשבעו בשמי לשקר בכל השמות שיש לי [בשבועות דף כ'] ולמדנו מכאן אזהרה לשבועת ביטוי האמור במקרא או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב כלו' אוכל ולא אוכל ומריבוי לכל אשר יבטא מתרבה לשעבר כגון אכלתי ולא אכלתי ברבי עקיבא בשבועות [דף כ"ה] נשבע על אחת מאלו ושיקר כגון שנשבע שלא יאכל ואכל או נשבע שאכל ולא אכל הרי זה שבועת שקר כרבין אמר רבי יוחנן בשבועות [דף כ"א] ולוקה אם במזיד היה, ואם בשוגג מביא קרבן עולה ויורד שנ' ונעלם ממנו והוא ידע ואשם.
300
ש״א[ראה מצוה רמא]:
301
ש״במצוות רמ, רמא: לא (א) תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו מפרש בת"כ בפרשת קדושים [פ' נ' ובפ' הגוזל מביאה דף ק"ה] לפי שנ' עונש בעניין כפירת הפקדון ומלוה וגזל ועשק או מצא אבידה וכחש בה עונש שמענו אזהרה מניין, ת"ל לא תכחשו הרי זו אזהרה לכפירת ממון ולפי שנאמר בעניין הכפירה או מכל אשר ישבע עליו לשקר עונש שמענו אזהרה מניין ת"ל לא תשקרו איש בעמיתו זו היא שבועת הפקדון שהכתוב מפרש שמשלם קרן ומוסיף חומש ומקריב אשם ודאי אף במזיד שאין כתוב שם ונעלם לפטור את המזיד לפיכך בין מזיד בין שוגג מקריב אשם בפ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל"ו) מפרש שהמזיד שאמרנו הוא שיזיד בפקדון או בממון שנתחייב בו וידע בו בשעת שבועה, אבל אם שגג ושכח שיש אצלו ממון וכפר ונשבע ואחר כך ידע הר"ז אנוס ופטור מכלום, וכן אם לא ידע שאסור לישבע לשקר על כפירת ממון הר"ז פטור, אם כן היאך היא שגגת שבועת הפקדון כגון שנעלם ממנו אם חייבין עליה קרבן אם לאו וידע שאסורה ושיש לו אצלו ממון וזו היא שגגתה וזדונה שידע שחייבין עליה קרבן:
302
ש״גשבועת העדות אזהרתה בכלל לא תשבעו בשמי לשקר [בפ' שבועת העדות דף ל"א] וכיצד היא העדים שידעו עדות ממון ותבעם בעל העדות להעיד לו וכפרו בעדות, ולא העידו ונשבעו לו שאין יודעים לו עדות זו היא שנקראת שבועת העדות [במתני' שם דף ל'] וחייבין על שבועה זו קרבן עולה ויורד בין שהיו שוגגין בין שהיו מזידין כדמפרש בפ' שבועת העדות [שבועות דף ל"א שנ' נפש כי תחטא ושמעה קול אלה וגומר ולא נאמר שם ונעלם לפטור את המזיד [במתני' דלעיל] כיצד שגגת שבועת העדות כגון שנעלם ממנו שחייבין עליה קרבן אבל אם לא ידע שהיא אסורה או ששכחו העדות ונשבעו על שקר הרי אלו אנוסין ופטורין אף מן הקרבן, אחד הנשבע אחד מארבע מיני שבועות אלו מפי עצמו, ואחד המושבע מפי אחרים וענה אמן, ודורשו שמואל בשבועות [דף כ"ט וכן תמצא דף ל"ו] מואמרה האשה אמן אמן ולאו דווקא אמן אלא אפי' אמר דברים שעניין שלחן כאמן כגון שאמר הן או מחוייב אני שבועה זו קבלתי עלי שבועה זו וכיוצא בהן הרי זה כנשב' גמו' [בשבוע' העדות דף ל"ה] אחד הנשבע או שהשביעו אחר בשם המיוח' או באחד מן הכנויין כגון שנשבע במי ששמו חנון או במי ששמו רחום במי ששמו ארך אפים וכיוצא בהן בכל לשון הר"ז שבועה גמורה, ותנן בסוטה [דף ל"ה] אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר, ק"ש ותפלה, ברכת המזון, ושבועת העדות, ושבועת הפקדון, עוד מפרש בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל"ה) שאלה וארור הרי הן כשבועה והוא שיזכיר שם מן השמות או כינוי מן הכינויין כיצד כגון שאמר יהא באלה או בארור למי ששמו חנון מי שיאכל דבר פלוני ואכל הר"ז נשבע על שקר, וכן בשאר מיני שבועות וכן האומר שבועה ביי' או ששמו חנון שלא אוכל ואכל, שאיני יודע עדות לך והוא יודע הר"ז חייב, [מיימו' פ"ב דהל' שבועות] אמר אלה או ארור או שבועה ולא הזכיר שם ולא כינוי הר"ז אסור כדבר שנשבע עליו אבל אינו לוקה ולא מביא קרבן אם עבר על שבועתו עד שיהיה בה שם מן השמות המיוחדים או כינוי מן הכינויין כמו שבארנו [בנדרי' דף י'] ותנן כל כינוי שבועה כשבועה כגון שבותה שקוקה והוא שיהו אנשי המקום עלגין וקורין לשבועה כן, וכן אומר בשבועות [דף ל"ו] האומר לאו לאו שני פעמים דרך שבועה או הן הן והזכיר שם או כינוי הר"ז כנשבע, [בנדרים דף ג'] וכן ימין שבועה ושמאל שבועה שנא' נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו, וכן המסקנא [בשבועות דף ל"ה] שבכל האלות והשבועות צריך שם או כינוי וגם מביא שם [בדף ל"ו] דברים אלו על מה שאמר שבשבועות צריך שם או כינוי, השיב ר"י הבטחה בתקיעת כף היה אומר רבי' תם שהיא ככריתות ברית והיה נראה להחמיר בה יותר מבנדר ושבועה והיה דורש מן הפסוק ובזה באלה להפר ברית והנה נתן ידו בכל אלה לא ימלט, ואע"פ שלא מצינו בשום מקום מפורש שתהיה זו הנתינת יד תקיעת כף אלא איפשר להיות שהיה נתינת יד לישבע בס"ת מ"מ איפשר שתקיעת כף היתה שם ואעפ"כ אם יש מכשול רב והפסד מרובה בדבר ויבא בכך לעבור מוטב לאכול בשר תמותות שחוטות ולא לאכול בשר תמורות נבלות ויתירנה חכם כי קצת הדעת מכרעת דלא חמירא משבועה ולא נהגו הדורות להחמיר בה יותר אלא להקל להמנע מעונש שבועה ועושין תקיעת כף עכ"ד, אמר רבא בפ"ג דשבועות שמע חברו נשבע ואמר ואני כמותך הואיל ולא יצתה שבועה מפיו ולא השביעו חבירו הר"ז פטור וזהו מתפיס בשבועה שהוא פטור, וכן אם נשבע שלא אוכל בשר זה וחזר ואמר הרי הפת זה כבשר זה הר"ז פטור על הפת שהרי לא הוציא שבוע' עליה אלא התפיסה ואע"פ שהוא פטור מן המלקות או מן הקרבן אסור לו לאכול אותה הפת שהתפיסה בשבועה, [בשבועות דף כ"ו] מי שנתכוון לשבועה וגמר בלבו שלא יאכל היום או שלא ישתה היום ושדבר זה אסור עליו בשבועה ולא הוציא בשפתיו הר"ז מותר שנ' לבטא בשפתים אין הנשבע חייב עד שיוציא עניין השבועה בשפתיו [שם] וכן אם גמר בלבו להשבע וטעה והוציא בשפתיו דבר שלא היה בלבו הר"ז מותר ובכל מיני שבועות צריך שיהא פיו ולבו שוין וכן כתב הר' יצחק בר מאיר כי הנשאל לחכם יהא נזהר שלא יאמר מתחרט אני על תחילת הנדר אא"כ פיו ולבו שוין, גמר בלבו שלא לאכל פת חטין ונשבע שלא לאכל פת סתם אין אסור אלא בפת חיטין ודרשו בשבועות [דף כ"ו ובתו' שם כל הסוגיא מכל אשר יבטא וגו' [דף כ"ז] וקשה על זה דבפ"ד נדרים תנן נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהן של תרומה כו' שהן של בית המלך וכו' ומסקינן שם [בדף כ"ח] שאף נשבעין ואף פותחין להם לבית הילל אם תרצו אעשה נדר זה או שבועה זו [שם] ומפרש בגמרא דאמר יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם אינן של בית המלך ואומר בלבו היום ומוציא משפתיו סתם וא"ע גב דק"ל דברים שבלב אינן דברים לגבי אונסין שאני ואם כן בכאן שאינו אנוס יאסר בכל פת ויש לחלק ששם מדבר בעם הארץ שאין להתיר לו אלא באונסין שלא ינהוג קלות ראש בנדרים אבל בת"ח אפי' שלא במקום אונס מותר כמו שמצינו במסכת כלה [עמוד ב'] ברבי עקיבא שהיה נשבע בשפתיו ומבטל בלבו, וגם בפ' ואלו מותרין (נדרים דף כ') תנן נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו' וכולן אין נשאלין עליהן ומפרש שם בגמרא שאין צריכין שאלה בד"א בת"ח אבל בע"ה שבא לישאל עונשין אותו ומחמירין עליו [כך משמע בפ' שבוע' העדות דף ל"ב ובנדרים דף כ"ז ובפי' רבי' נסים שם] והנשבע וחזר בו בתוך כדי דיבור והוא כדי שיאמר תלמיד לרב שלום עליך ר' הר"ז מותר ונעקרה השבועה והוא שיפרש בפיו החזרה כמו שפירש השבועה, [כך משמע בפ"ד דנדרים דף נ"ג דמקשה וכיון דאמר כל נדר וכו' ע"ש באשירי ותמצא מבואר בשם הר"א ממיץ] כל הנשבע אחת מד' מיני שבועות אלו באונס פטור מכלום דת"ר בשבועות [דף כ"ו ובתו' שם כל הסוגיא] לכל אשר יבטא האדם בשבועה פרט לאנוס כדרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמיה דרב מר משתבע דהכי אמר רב ומר משתבע דהכי אמר רב ומסיק דשרי משום דליביה אנסיה ובפ"ד נדרים [דף כ"ה] נמי קאמר היכי דמי שבועות דשגגות דמותרין כדרב כהנא ורב אסי, ולא דמי לההיא דפר' השולח [גיטין דף ל"ה וגם שם בתו' כל הסוגיא] שאמרה יהנה סם המות באחד מבניה ונענשה דשאני התם שמתחילה היה לה לדקדק שסופה לבא לידי שבועה אם יאבד' וההיא דסוף ד' אחין דקאמר לרבי חייא [דף ל"ג] בר קפרא שקורי משקר, לא לעניין עונש שבוע' אמר כן אלא כמה שטעה רוצה לומד [בנדרים דף נ"ד] וכן נדרי הבאי מותרין כיצד כגון שראה חיילות גדולות וחומה גבוהה ונדר ואמר קונם שראיתי חיל פלו' והם כיוצאי מצרים ושראיתי חומת עיר פלוני גבוהה עד לרקיע שזה לא גמר בלבו שהדבר כן לא פחות ולא יותר ולא נתכוון אלא לספר שיש שם עם רב מאד והחומה גבוהה מאר אבל שבועות הבאי אסורות כדפסקינן התם [בדף כ"ה] אם אמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי בדרך הזה ביוצאי מצרים מפני שבשבועה על דעת העומדים שם נשבע וצריך לדקדק יותר, ובתוספתא אומר [בנדרים] ששבועות הבאי מותרות ומקשה לה בירושלמי [פ"ד דנדרים] ומתרץ דההיא באין מעמידין והכא במעמידין פי' שבמתכוין אומר כך ואין דעתו להבאי כך פי' הרב ר' אלחנן, ורבי' יעקב כתב בספרו דשבועות הבאי אסורות היינו משום דהוי שבועות שוא ומותר בפירות העולם ולוקה והיינו ממש ההיא דשבועות עכ"ל [היינו דמוקמינן נמי התם מתניתין דאיזו היא שבועת שוא וכו' באומר יאסרו עלי כל פירות וכו' ועיין שם בתי' דף כ"ט ובאשירי פ"ד נדרים] ולפי' זה מותרות דתוספתא אפירות קאי עוד בשבועות [דף כ"א] מי שנשבע שלא יאכל היום ואכל פחות מכזית פטור שאין אכילה פחותה מכזית והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבילות וטריפות ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה ואכלו חייב ואפי' היה דבר שנשבע עליו כזרע חרדל או נשבע שלא יטעום כלום ואכל כל שהו חייב, [שם דף כ"ב] מי שנשבע שלא יאכל ושתה חייב ששתייה בכלל אכילה לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא אחת, [שם] שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים שגלה בדעתו שלא כלל השתייה עם האכילה עוד בשבועות [שם דף כ"א וכ"ב וכ"ג] שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין האסורים מה"ת פטור משום שבועת ביטוי דמושבע ועומד מהר סיני הוא ואין שבועה הלה עליהן, כבר בארנו [לעיל בל"ת רל"ח] שהנשבע לבטל המצוה חייב משום שבועת שוא אבל פטור משבועת ביטוי וכן נשבע לקיים המצוה ולא קיים פטור משבועת ביטוי שאין שבועת ביטוי חלה אלא על דברי הרשות שאם רצה עושה ואם לא רצה אינו עושה שנא' להרע או להטיב [כל הסוגי' שם דף כ"ו] לפיכך כל הנשבע להרע לאחרים פטור משבועת ביטוי כגון שנשבע שיכה פלוני או יקללנו מפני שהוא מוזהר שלא לעשות, נשבע להרע לעצמו כגון שנשבע שיחבול עצמו אע"פ שאינו רשאי שבועה חלה עליו ואם עבר ולא עשה חייב משום שבועת ביטוי נשבע להטיב לאחרים בדבר שיש בידו לעשות ועבר ולא עשה חייב משום שבועת ביטוי גרסינן בירושלמי [פר' ג' דשבועות] נשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתים הר"ז אסור לאכול מצה בלילי פסח ואם אכל חייב משום שבועת ביטוי ואין זו שבועת שוא שהרי לא נשכע שלא יאכל מצה בליל הפסח אלא כלל כל העתים שאכילת מצה בהן רשות עם עת שאכילת מצה בה חובה ומתוך שחלה שבועה על שאר הימים חלה על ליל הפסח וכן כל כיוצא בזה כגון שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם מי שנשבע שבועת ביטוי ונתחרט על שבועתו ונתהפכה דעתו לדעת אחרת או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו בשעת השבועה ונתחרט ע"י כן הר"ז נשאל לחכם אחד או לג' הדיוטות במקום שאין שם חכם כדאיתא בבכורות פ' כל הפסולין [דף ל"ז ודרב נחמן שם דף ל"ז] ובנדרים [דף ע"ד ודף כ"א ובפי' רבי' ניסים] [שם דף כ"ג] ומתירין לו שבועתו ואומר שם חכם כגון מאן אמר רב נחמן כגון אנא ודבר זה אין לו עיקר בתורה שבכתב לפיכך אמרו רבותינו [בחגינה דף י'] היתר נדרים פורחים באויר אלא כך אמרו רבותינו רב מפי רב מפי משה רבי' שז"ש הכתוב לא יחל דברו כלומ' הוא לא יחלל נדרו דרך קלות ראש בשאט הנפש כעניין שנ' וחללת את שם ה' אלהיך אני ה' אבל אחרים מוחלין לו כלו' יש להם רשות להתיר שבועתו כדאיתא במסכת נדרי' [דלעיל וכן משמע נמי בנדרים דף פ"א] ובחגיגה ואין אדם רשאי להתיר שבועה או נדר במקום שיש גדול ממנו בחכמה ובמקום רבו אסור להתיר לו אלא מדעת רבו כדאמר בנדרים [דף ח' גבי דקאמר ש"מ תלת] זה שנשבע צריך שיבא לפני החכם להתיר לו בין איש ובין אשה ואין עושה שליח להשאיל לו על נדרו והבעל נעשה שליח לחרטת אשתו כדאיתא בנדרים [דף ח' ודאחר אינו נעשה שליח מבואר שם בפי' ר' נסים] ומתירין לה ובלבד שיהו השלשה מקובצים אבל לא יקבץ אותם להתיר לה לכתחילה [בתו' שם הטעם בדף נ' ע"א] אמנם שיטה זו לפי גירסת הספרים שכתוב שם רבינא הוה ליה נדרה לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי ובעא מיניה אם הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו והיא גירסת ה"ג [היינו גירסת רשב"ם בתו' שם דף ג' ע"א] אבל לא לגירסא אחרת דגרסינן ה"ל נדויא לדביתהו ובמקום חרטת גרסינן להתרת אשתו והיא נראית עיקר שעל עניין נידוי מדברת כל ההלכה וגם אין עניין נדרי נשים כי אם בפרקים אחרונים דנדרים, [שם בפר' נערה דף ע"ח ובפ' כל הפסולים (זבחים דף ל"ו)] כיצד מתירין יבא הנשבע לחכם מומחה או לג' הדיוטות אם אין שם מומחה, [בפ' השולח דף ל"ה ובפ' מומין אלו (בכורות דף מ"ה)] וצריך לפרט הנדר או השבועה ואומר אני נשבעתי על כך ונחמתי ואלו הייתי יודע שאני מצטער בדבר זה עד כה או שיארע לי כך וכך לא הייתי נשבע ואילו היתה דעתי כמו עתה לא הייתי נשבע והחכם או גדול השלשה אומר וכבר נחמת והוא אומר הן ולשון התלמוד אומר [בנדרים דף כ"א] וכדו תהית או לבך עלך ואח"כ החכם אומר שרי לך או מותר לך או מחול לך וכל כיוצא בעניין זה בכל לשון אבל אם אמר לו מופר לך או נעקרה שבועתך לא אמר כלום [שם בפ' נערה דף ע"ז] שאין מפר אלא הבעל או האב רבינו שמואל פירש הטעם בב"ב [דף ק"כ] כי הפרה היא בלא שום טעם כמו בריתי הפר אבל בלשון היתר צריך טעם הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות ובפ' נער' [דף ע"ז] פוסק רב נחמן הלכה נשאלין בנדרים מעומד יחידי ובלילה, ובקרובים וגם נשאלים נדרים בשבת לצורך השבת [שם בשבת דף קנ"ז] ראובן שהשביע לשמעון וענה אמן או קבל לו השבועה ונחם שמעון על שבועתו ונשאל עליה אין מתירין אלא בפני ראובן שהשביעו כדגרסינן בנדרים [דף ס"ה] במדין נדרת במדין לך והתר נדרך ואומר רבינו יצחק כי דוקא לכתחילה צריך בפניו אבל לא בדיעבד כדמוכח בגיטין [דף ל"ה וכל הסוגיא בתו' שם בד"ה ליחוש] וגם ראייה מצדקיה [דף ס"ה דלעי' ומבואר שם בפיר' רבי' נסים] שהיה צדיק גמור ונשאל שלא בפני נבוכדנצר ולכתחילה נמי לא אמרן אלא באדם שעשה לו טובה כגון משה שנתן לו יתרו בתו על ידי שבועתו וכן נבוכד נצר הוציא את צדקיה ממאסר על ידי כן אבל באדם אחר אפי' לכתחילה כדמוכח [בסוטה דף ל"ו] דקאמר ליה פרעה ליוסף זיל איתשיל אשבועתיך שהשביעך אביך ובירושלמי [פר' השותפין בנדרים] משמע שצריך שיודיע לו שהתירוהו מפני החשד, גרסינן בנדרים [דף כ"ב] אמר רב נחמן הלכה פותחין בחרטה ונזקקין להתיר שבועה שנשבע באלהי ישראל ופיר' רבינו יעקב פותחין בחרטה לבדה בלא טעם כגון שיאמר החכם כדי תהית כלומר מתחרט אתה עכשיו על שנדרת כל עיקר ולשון כדו עכשיו כמו וכדו פטרית או לבך עלך כלומר אם היתה דעתך בעת השבועה כמו עתה היית נשבע כאשר בארנו למעלה ובספר העתים כתב בי מר יהודאי גאון היה נמנע מלהתיר אחריו שבועות ואשר נשאו ק"ו בעצמן זולתי לדבר מצוה ואמר כי נדרים לא נשנית בבית המדרש לפניו יותר ממאה שנה ואין מי יודע לדקדק בה כראוי גרסינן במכות [דף ט"ז] אמר אמימר הילכת' נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה ואפי' ללישנא דגרסינן בגיטין [דף ל"ו עיין שם בתו'] אפי' למ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה מ"מ לא בא לפסוק שלא יהא הפרה אלא בעל דעת רבים אבל להודר ברבים יש לו התרה וכן פסקו הגאונים ונדר שהודר על דעת רבי' אין לו הפרה אלא לדבר מצוה דאנן סהדי דרבים ניחא להו לקיים המצוה כי ההו' מלמד תינוקו' דהוה פשע בינוקי להכותם מכה רבה ואדריה רב אחא על דעת רבי' ואהדריה דלא אישתכח דדייק כוותיה וגרסי' בגיטין [דף מ"ו] וכמה רבים רב נחמן אמר שלשה ר' יצחק אומר עשרה ופי' [בתו' שם דף ל"ו בד"ה אבל] רבים שמזכיר שם פלוני ופלוני אבל רבים סתמא או יחיד יכול חכם להתירו והא לך לשון רבינו שמשון [וכן היא בתו' שם דף מ"ו] נראה דעל דעת רבים לא בעי אלא שנים דבפר' שבועת תניין [דף כ"ט] כשאמר להם משה לישראל הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי ופי' רש"י דהיינו על דעת רבים אמנם לפי טעם זה אין היתר לחרמות שגוזרין על דעת המקום ועל דעת הקהל, ונראה דלא אמר משה כן אלא כדי שלא יערימו כדמפרש שם [בדף דלעיל] גבי ב"ד משום קניא דרבא ואם תתמה על דעת יחיד נמי לא יהא לו הפר כיון דתלה בו נדרו יש לומר שמבטל דעתו משום רבי' ולא משום יחיד עוד כתב בשם ר"י מה טעם נדר על דעת רבים אין לו הפרה פני שאין חכם מתיר אלא על ידי חרטה או פתח של נדר טעות כדאיתא בנדרים [דף כ"ב] ועל דעת רבים אין לו הפרה מפני שאין חרטתם שוה אבל לדבר מצוה כולם מסכימים ונחרטים בדעת אחת אבל בעל שגזירת הכתוב הוא שמפר בלא פתח וחרטה אין לחלק כנדרי אשתו בין ברבים בין על דעת רבים עכ"ל, ור"י חולק על זה במצות קדושין [היינו לקמן בסמ"ע מ"ע מ"ה גבי שבועת האלמנה מביאו] [בנדרים דף ס"ה] מי שנשבע ולא ניחם על שבועתו וראו ב"ד שהיתר שבועה זו גורם למצוה ולשלום בין איש לאשתו בין אדם לחבירו ושקיום שבועה זו גורם לעבירה ולקטטה פותחין לו פתח ונושאין ונותנין עמו בדבר ומודיעים לו דברים שגורמת שבועתו עד שיתנחם ואם ניחם בדבריהם מתירין לו ואם לא ניחם ועמד במריו הר"ז יקיים שבועתו, אין פותחין בנולד כדאיתא בנדרים [דף נ"ג ועיקר הסוגיא שם בפ' ר' אלעזר (נדרים דף ס"ד) והטעם בפי' הרא"ש שם] כיצד נשבע שלא יהנה מפלוני ונעשה סופר העיר הואיל ולא ניחם על שבועתו אין פותחין לו בדבר זה אפי' אמר הוא עצמו אילו הייתי יודע כן לא הייתי נשבע אין מתירין לו הואיל ועדיין לא ניחם אלא רצונו שלא יהנה לו ושלא יעשה זה סופר אבל אם ניחם הוא בעצמו מעיקרו מפני הנולד מתירין לו וכן כל כיוצא בזה, ודווקא בנולד שאינו מצוי ותדיר אבל בנולד המצוי ותדיר מסיק בנדרים [דף כ"ג] דפותחין, וכמו שכתבתי פסק רבינו משה [בפ' דשביעית] בעניין הנולד וגם הרב רבי אליעזר ממיץ פסק דההיא דאין פותחין בנולד זהו כשאינו מתחרט אלא מנולד ואילך אבל אם מתחרט מעיקרו אפי' בנולד דלא מסיק אדעתיה יבטל הנדר וראיה מההיא [שם דף כ"א] דכדו תהית ולבך עלך שלא חקר אם חוזר בו מחמת נולד שאינו מצוי ומטעם זה אינו מקשה בנדרים [דף כ"ב וכ"ג] בכמה מקומות והא אין פותחין בנולד, גרסינן בנזיר [דף ל"ב] אמר רבא אע"ג דאמור רבנן אין פותחין בנולד אבל פותחין בתנאי נולד ואמר שם כגון נזירים שנדרו קודם שחרב בית המקדש ואח"כ חרב שאין אומרים להם אילו הייתם יודעים שיחרב בית המקדש כלום הייתם נודרים אבל פותחין בתנאי נולד כלו' אומרים להם אילו בא לכם אדם בשעת הנדר שהיה משקר לכם ואומר שמאותה שעה חרב בית המקדש כלום הייתם נודרים וכן כל כיוצא בזה, [בנדרים דף צ' כל הסוגיא] מי שנשבע על דבר ונשבע שלא יתיר שבועה זו וניחם הר"ז נשאל על השבועה האחרונה תחילה שנשבע שלא יתיר ואח"כ ישאל על הראשונה, נשבע שלא ידבר עם פלוני ונשבע אחר כך שאם ישאל על שבועה זו ויתירוה יהא אסור לשתות יין לעולם וניחם הר"ז נשאל על השבועה הראשונה ומתירה ואח"כ ישאל על השנייה שאין מתירין נדר או שבועה שעדיין לא חלו לפיכך אם היה עומד בניסן ונשבע שלא יאכל בשר מאייר ואילך עד סוף החדש אינו נשאל עד שיכנס אייר, תניא בנדרים [דף צ'] קונם שאני נהנה מפלוני והריני נזיר לכשאשאל עליו נשאל על נדרו, ואחר כך על נזרו, שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכלנה שלש פעמים ונשאל על שבועה ראשונה והותרה הר"ז חייב משום שבועה שנייה וכן אם ישאל על השנייה חייב על השלישית נשאל על השלישית בלבד חייב משום ראשונה ושנייה אם כן, מפני מה אמרו אין שבועה חלה על שבועה שאם לא נשאל ואכלה אינו חייב אלא אחת כדאיתא בנדרים [כל הסוגיא בדף י"ח] בשבועות [במשנה ל"ו ובגמ' דף ל"ח] מפרש שאם תבעו בממון שאם יודה לו ויאמר כן הדבר לא יהיה חייב לשלם כגון שתבעו בקנס שאין אדם משלם קנס על פי עצמו וכפר ונשבע הר"ז פטור משבועת הפקדון וחייב משום שבועת ביטוי וכן אם תבעו בקרקע או בעבד או בשטר וכפר ונשבע פטור משבועת הפקדון וחייב בשבועת ביטוי שהרי נשבע על שקר, [שם דף ל"ו] ולמה נפטר משבועת הפקדון לפי שנא' בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבידה הכל מטלטלין שאם יודה בהן יוציא ממון מתחת ידו' יצאו קרקעות שאינן מטלטלין והרי הן לפני בעליהן ובחזקתן ויצאו עבדי' שהוקשו לקרקעות ויצאו שטרות שאין גופן ממון, [שם] וכן בשבועת העדות אם העדות מקרקעות או מעבדים או משטרות וכפרו ונשבעו פטורים משבועת העדות שאין חייבין אלא על כפירת ממון שדומה לפקדון וכן. [*כך פסק במיימ' פרק ט' דשבועת דף שצ"ה ע"ש ובעיא היא בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל"ג) ולא אפשיטה] המשביע עדי קנס וכפרו פרוטין משבועת העדות, [גם זה מפסק המיימו' שם מפרק ז' ובעיא היא בשבועות דף ל"ז] הנשבע שבועת הפקדון במזיד אע"פ שנשבע לשקר והתרו בו עדים בשעת שבועתו אינו לוקה אבל מביא אשמו בלבד שהרי הכתוב הוציאו מכלל חייבי מלקיות וחייבו אשם בין במזיד בין בשוגג [כך משמע שם בדף ע"ז ובתו' בד"ה הזיד] וכן בשבועת העדות אינו חייב אלא קרבן בלבד, אין העדים חייבים בשבועת העדות עד שיכפרו עדותן בב"ד, בין שנשבעו או השביען בב"ד בין שנשבעו או שהשביען חוץ לב"ד הכפירה בב"ד בלבד שנ' אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי אלא במקום שאילו מגיד זה מתחייב זה ממון כדאיתא בשבועות [דף ל"ב] [שם] היה עד אחד והשביעו פטור משבועת העדות שאין עד אחד מחייב ממון, [בשבועות דף ל"א ודף ל"ט] אע"פ שהנשבע לשוא ולשקר לוקה והנשבע שבועת העדות או שבועת הפקדון מביא קרבן אין מתכפר להן עון השבועה כולו שנ' כי לא ינקה ה' אין לזה נקיות מדין שמים עד שיפרע ממנו על השם הגדול שחלל שנ' וחללת את שם ה' אלהיך אני ה' לפיכך צריך אדם להזהר בעון זה יותר מכל העבירות, [בשבועות דף ל"ח] מי שנשבע בשמים ובארץ אע"פ שאין כוונתו אלא למי שבראם אין זו שבועה, [מיימוני פי"ב דשבועות] וכן הנשבע בנביאים ובכתובים אע"פ שאין כוונתו אלא למי ששלח נביא זה או למי שצוה בכתב זה אין זו שבועה, ואע"פ שאין אלו שבועות מאיימין עליהם ומלמדין את העם ומראין בעיניהם שזו שבועה שלא ינהגו קלות ראש בכך ומתירין להן, ומסקי' בנדרים [דף י"ד] שהנשבע בתורה אם נשבע במה שכתוב בה דעתו על האזכרות, ואם נשבע בה סתם דעתי על הגויל ואין כאן שבועה, נטלה בידו נשבע במה שכתוב בה ואסור, [שם] הנשבע בתורה סתם אם ת"ח הוא אינו צריך שאילה לחכם ואם עם הארץ הוא צריך שאילה לחכם כדי שלא ינהגו קלות ראש בשבועות, [במיימו' דלעיל כל הסוגיא] קטנים שנשבעו והן יודעים טעם השבועה כופין אותן לעמוד בדבריהם שלא ינהגו קלות ראש בשבועות אע"פ שאינן חייבין, ואם נשבע בדבר שאין יכול לעמוד בו אלא אם כן נזוק כגון שנדר להתענות מכין אותו וגוערין בו ומראין לו שהותרה שבועתו כדי שלא יהא רגיל להקל ראש בשבועות, צריך להזהר בקטנים הרבה וללמד לשונם דבר אמת בלא שבועה כדי שלא יהיו רגילים להשבע תמיד כעכו"ם וזה הדבר כמו חובה הוא על אבותיהם ועל מלמדי תינוקות בנדרים [דף ז' כל הסוגיא] אמר ר' יוחנן השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו לשקר או שברך ברכה שאינה צריכה שהוא עובר משום נושא שם ה' לשוא כמו שבארנו בהלכות ברכות [בסמ"ע מ"ע מ"ז] הר"ז חייב לנדותו ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי וצריך להתיר אותו מיד כדי שלא יהא מכשול לאחרים שהרי אינו ידוע שנידוהו, ואם תאמר יודיעו נמצא כל העולם בנידוי שהרי למדו לשונם העוה ושבוע' תמיד בד"א בשהיה הנשבע הזה או המברך לבטלה מזיד אבל אם היה שוגג ולא ידע שהוא אסור אינו חייב לנדותו, ואומר רבינו משה [בפי"ב דשבועות] שאסור לנדותו מפני שהוא שוגג אלא מזהירו ומתרה בו שלא ירגיל לשונו בכך, ולא שבועה לשוא בלבד היא אסורה אלא אפי' להזכיר שם אחד מן השמות המיוחדין לבטלה אסור אפי' בלא שבועה כדדרשינן [בתמורה דף ד] מאת ה' אלהיך תירא, ואם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר ויאמר ברוך הוא לעולם ועד או שבח אחר, וכעניין זה אומר בירושלמי דברכות ההוא דנסיב פוגלא ומברך עילויה והוא לא אתא בידיה צריך לברוכי עליה תניינות וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא להזכיר שם שמים לבטלה, אע"פ שמותר להשאל על השבועה ואין בזה דופי ומי שלבו נוקפו בדבר זה אינו אלא שמץ מינות אע"פ כן ראוי להזהר בדבר זה ואין נזקקין להתיר אלא מפני דבר מצוה או צורך גדול וטוב לו לאדם שלא ישבע כלל ואם עבר ונשבע צריך שיצטער ויעמוד בשבועתו שנ' נשבע להרע ולא ימיר וכתיב עושה אלה לא ימוט לעולם, ומצינו בכתובות [פ' המדיר דף ע"ז] בר' יהושע בן לוי שזכה על ידי כך ליכנס בג"ע חי שלא התיר מעולם שבועתו, גרסי' בנדרים [דף ה'] אמר רב מניין שנשבעין לקיים המצוה לזרז עצמו אע"פ שהוא מושבע ועומד מהר סיני שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך:
303
ש״דאיש (א) כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו [בשבועות דף כ"ב משמעות כל הסוגיא] לפיכך אם אמר פרי זה אסור עלי אפי' ענב אחד ואפי' פרי קטן ממנו ואכלו לוקה מה"ת ואפי' אכל ממנו כל שהוא שאין לנדרים שיעור שכל הנודר מן הדבר הרי הוא כמפרש כל שהו, אבל אם אמר אכילה מפרי פלוני אסורה עלי אינו לוקה עד שיהא בו כזית, ארבעה דברים יש בין נדרים לשבועות ביטוי, [בנדרים דף י"ז] ששבועות ביטוי אין שבועה חלה על שבועה ובנדרים יחל נדר על נדר, המתפיס בשבועה פטור כדאיתא בשבועות [דף כ'] ובנדרים חייב כדאיתא בנזיר [דף כ'] אין שבועת ביטוי חלה אלא על דבר הרשות כדאיתא בשבועות [דף כ"ה וכ"ז] ובנדרים [דף ט"ז] ונדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, [בשבועות דף כ"ה ובנדרים דף ט"ו וי"ז] שבועת ביטוי חלה על דבר שיש בו ממש על דבר שאין בו ממש ונדרים אינן חלים אלא על דבר שיש בו ממש כיצד יחול נדר על נדר האומר הרי עלי קרבן אם אוכל ככר זו הרי עלי נדר אם אוכלנה הרי עלי קרבן אם אוכלנה ואכלה חייב על כל אחת ואחת כדאיתא בנדרים [דף י"ז] וכן כל כיוצא בזה, כיצד המתפיס בנדרים חייב [בפ' מי שאמר תניין דף כ'] שמע חבירו שנדר ואמר ואני כמוך בתוך כדי דיבור הר"ז אסור במה שנאסר בו חבירו, שמע השלישי את זה שאמר ואני ואמר ואני אפי' היו מאה וכל אחד מהן אמר ואני כמוך בתוך כדי דיבורו של חבירו הרי כלן אסורין, וכן האומר הבשר הזה אסור עלי וחזר ואמר אפי' אמר כמה ימים והפת זו כבשר הזה הרי הפת נתפסת ונאסרת חזר ואמר ודבש זה כפת זו ויין זה כדבש הזה אפי' היו מאה בעניין זה כולן אסורי', הרי שמת אביו או רבו ונדר שיצו' אותו היום וצם ולאחר כמה שנים אמר הרי יום זה עלי כיום שמת בו אביו או רבו הר"ז אסור לאכול בו ביום כלום שהרי התפיס יום זה ואסרו כיום האסור לו וכן כל כיוצא בזה, ודורשו שמואל בשבועות [דף כ' ושם כל הסו'] מכי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור, עוד שם [בדף כ"ה וכל הסו' בתו' שם בד"ה מה] בנדרים [דף ט"ז] מפרש שחלין הנדרים על דבר מצוה כדבר הרשות כגון האומר הרי מצה בלילי פסח אסור' עלי או ישיבת סוכה בחג אסורה עלי או תפילין אסורין כנטילה עלי הרי אלו אסורין עליו, ואם אכל או ישב או נטל לוקה וכן כל כיוצא בזה, ואין צ"ל במי שאמר הרי עלי קרבן אם אוכל מצה בלילי הפסח שחייב בקרבן, ומפני מה נדרים חלים על דבר מצוה והשבועה אינה חלה על דכר מצוה מפני שהנשבע אוסר עצמו על דבר שנשבע עליו, והנודר אוסר דבר הנדור על עצמו, נמצא הנשבע לבטל את המצוה אוסר את עצמו בה וכבר עצמו מושבע עליה מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה, אבל האוסר דבר זה בנדר אותו הדבר הוא שנאסר ואותו הדבר אינו מושבע ועומד מהר סיני' ומוכיח בנדרים [דף ט"ז] שאם אמר ישיבת סוכה עלי שבועה שדומה לנדר שחל בעניין זה, מדכתיב לה' גם בשבועה כמו כן יחול שנא' לה' או השבע שבועה אבל שבועה שלא אשב בסוכה אין זה חל, וכן פי' [שם ובפ' ג' דשבועות דף כ"ה] חומר בנדרים מבשבועות שהנדר בכל אותו עניין שחל על דבר הרשות חל על דבר המצוה כגון שאמר ישיבת סוכה קונם עלי אבל אם אמר קונם שלא אשב בסוכה אינו חל אפי' בסוכת הרשות [בתו' דלעיל מבואר] אבל בשבועה יש עניין שחל על דבר הרשות ואינו חל על דבר מצוה כגון שבועה שלא אשב בסוכה, כשאתה מתבונן בפסוקים תמצא שהדברים מראין כן כמו שקיבלו חכמים מפי השמועה שהרי הוא אומר בשבועת בטוי להרע או להיטיב שמשמעו בדבר הרשות שיאכל וישתה היום או שיצום היום וכיוצא בהן ובנדרים הוא אומר ככל היוצא מפיו יעשה ולא חלק בין לדבר מצוה בין לדבר הרשות, [כך משמע שם בפ' ר"א דף כ"ו] הנודר שיצום בשבת או בי"ט חייב לצום שהנדרים חלים על דבר מצוה, וכן הנודר שיצום שני וחמישי כל ימיו ופגע בהן ימים טובים חייב לצום, פגע בה חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני שהימים האלו הואיל ואיסור הצום בהם מד"ס הרי הן צריכין חיזוק וידחה נדרו מפני גזירת חכמים כדאיתא בתענית [דף י"ט] וכן מחלק בר"ה [דף י"ב] בין חנוכה ופורים לשאר ימ"ט מטעם זה ואומר שם שבטלה מגילת תענית חוץ מחנוכה ופורים פי' מגילת תענית היא מגילה שכתוב בה אילין יומיא דלא להתענאה בהון, כיצד אין הנדרים חלין אלא על דבר שיש בו ממש האומר דבורי עליך קרבן אינו אסור לדבר עמו שהדיבור אין בו ממש וכן אם אומר לו דיבורי אסור עליך ואין זה כאומר פירותי עליך קרבן או פירותי אסורין עליך שהן אסורין עליו [בכולהו גריס רבי' נסים שאני בלא יו"ד עי' בפירושו פ"ב דנדרים במשנה] לפיכך האומר לחברו קרבן שאני מדבר עמד או שאני מהלך עמך או שאמר קרבן שאני ישן שאני מדבר שאני מהלך אין הנדרים חלין בכל אלו מפני שאין בהן ממש כדאיתא בנדרים [דף ט"ו וט"ז] והא דתניא בשבועות [דף כ' ע"ש בתו' בד"ה שלא] איזהו איסור נדר האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר, דקדק בלשונו, אבל האומר יאסר פי לדיבורו וידי למעשיה ורגלי להילוכן ועיני לשינתן הרי הנדר חל עליהם לפיכך האומר לחברו קרבן פי מלדבר עמך וידי מלעשות עמך ורגלי מלהלך עמך ה"ז אסור כדאיתא בנדרים [דף י"ג] הנודר בדברים שאין בהם ממש ואסרן אע"פ שאין הנדר חל עליהן אין מורין לו להקל הואיל ובדעתו שהנדר חל עליהם ומתירין לו נדרו אע"פ שלא נאסר שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, וגם הרב, אלחנן כתב בפ' ואלו מותרים צריך להחמיר לאדם שנדר קונם שאני ישן קונם שאני מדבר משום דרבינא לכל הפחות אשכחן דאית ליה בל יחל מדרבנן בדבר שאין בו ממש [בנדרים דף ט"ו] מסקינן בנדרים [דף כ"א] שנדרי אונסים ונדרי שגגות ונדרי הבאי הרי אלו מותרין, כדרך שבארנו בשבועות [לעיל ל"ת רמ"א] הרי שהדירוהו האונסין או המוכסין ואמרו לו נדור לנו שהבשר אסור עליך אם יש עמך דבר שחייב במכס ונדר ואמר הרי הפת והבשר והיין אסורין עלי ה"ז מותר בכל אע"פ שהוסיף על מה שבקשו ממנו [שם דף כ"ח כל הסו'] וכל הנדרים האלו צריך שיכוין בלבו לדבר המותר כגון שישים בלבו שיהו אסורין עליו אותו היום בלבד או אותה שעה וכיוצא בזה וסומך על דברים שבלבו הואיל והוא אנוס ואינו יכול להוציא בשפתיו ונמצא בשעה שידור להם אין פיו ולבו שוין כמו שבארנו בשבועות [בל"ת דלעיל] ולשון הבאי פירש ר"ת שהוא לשון המקרא מה הבמה אשר אתם הבאים שמה תירגם יונתן הבאים משתטן [שם דף כ' וכ"ג] וכן נדרי זרוזין מותרין, כיצד כגון שהדיר חברו שיאכל אצלו ונדר זה שלא יאכל מפני שאינו רוצה להטריח עליו בין אכל בין לא אכל שניהן פטורין, [שם דף כ'] וכן המוכר שנדר שלא ימכור חפץ זה אלא בסלע והלוקח נדר שלא יקחנה אלא בשקל רצו בג' דינרי שניהן פטורים וכן כל כיוצא בזה לפי שכל אחד מהם לא גמר בלבו ולא נדר אלא כדי לזרז את חברו, נראה שהלכה כשמואל שאומר שם [דף כ"א] ארבעה נדרים אלו הן צריכין התרת חכם שהרי בירו' [שם וכן כל הסוגיא באשירי שם] סובר רב כמותו וחולקין על רב אסי וגם לשון המשנה, [בדף כ'] ששונה התירו משמע כן וגם רב יוסף מתני לה [בדף כ"א] לקולא וגרסי' בירו' דנדרים ובתוספתא [והתוספ' שם בפרק ד'] מניין שאפי' ארבעה מיני נדרים אלו שהן מותרין שאסור לו לאדם להיות נודר בהן על מנת לבטלן תלמוד לומר לא יחל דברו לא יעשה דברו חולין מי שנדר וניחם על נדרו הר"ז נשאל לחכם ומתירו, ודין היתר נדרים כדין היתר שבועות שאין מתיר אלא חכם מובהק או שלשה הדיוטות במקום שאין חכם וכלשון שמתירין השבועה מתירין הנדר וכן כל שאר העניינים שבארנו בשבועות [בל"ת דלעיל] כולן בנדרים כדרך שהן בשבועות, ואין מתירין הנדר עד שיחול כמו בשבועה [גם כן בל"ת דלעיל] וכשם שנשאלין על נדרי האיסור כן נשאלין על נדרי הקדש [בפ' נערה דף ע"ה ובפרק ו' דערכין דף כ"ג] לבית הילל דאמרי' בנזיר [דף ל"א ומבואר יותר בסמ"ע מ"ע קל"ד] אין הקדש טעות הקדש ומתירין אותו בין נדרי קדשי בדק הבית בין נדרי קדשי מזבח, ואין נשאלין על התמורה [כך משמע בנדר דלעיל] וכשם שאב ובעל מיפר נדרי האיסור כך מיפר נדרי ההקדשות הדומין לנדרי האיסור [פשוט ומבואר הוא] אמרי' בנזיר [דף כ'] מי שנדר ושמע חברו ואמר ואני ושמע הג' ואמר ואני ונשאל הראשון על נדרו או על שבועתו והותר הותרו כולן אבל אם נשאל האחרון האחרון מותר וכולן אסורין נשאל הב', השני והג' מותר והראשון אסור, וכן שנינו בנדרים [דף ס"ו] הנשבע או הנודר שאיני נהנה לכולכם ונשאל על נדרו או על שבועתו על אחד מהם והותר הותרו כולם שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו, אמר שאיני נהנה לא לזה ולא לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן הותרו האחרון והאחרון מותר וכולן אסורין האומר הרי פירות אלו אסורין עלי היום אם אלך למקום פלוני למח' ה"ז אסור לאכול אותו היום גזיר' שמא ילך למחר לאותו מקום כדאמר רב יהודא גבי שינה בפ' אלו מותרין (נדרים דף י"ד) ואם עבר ואכלן אותו היום והלך למחר לאותו מקום לוקה, [בה"ג מודה רב יהודא] אמר הרי הן אסורין עלי למחר אם אלך היום למקום פלוני ה"ז מותר לילך היום לאותו מקום ויאסרו עליו אותן הפירות למחר וכן כל כיוצא בזה מפני שהאדם זהיר בדבר האסור שלא לעשותו ואינו נזהר בתנאי שגורם לאסור דבר המותר, בתעני' [דף י"ב] הנודר לצום בי' ימים באיזה יום שירצה והיה מתענה בא' מהן והוצרך לדבר מצוה או מפני כבוד אדם גדול ה"ז אוכל ופורע יום אחר שהרי לא קבע הימים בתחילת הנדר, [בנדרים] גרסי' בירו' תני חדא המתענ' ושכח ואכל ישלי' ותניא אידך איבד תעניתו לא קשיא הא דקאמר ישלים כגון דאמר יום זה והא דקאמר איבד תעניתו כשנדר להתענות יום סתם, בברכות [דף י"ד] מסקי' שהשרוי בתענית טועם עד רביעית ואין בכך כלום ופי' ר'"ח בתו' שם כגון שחוזר ופולט, האומר הרי פירות האלו עלי קרבן או שאמר הרי הן עלי כקרבן הרי אלו אסורין עליו, ומפני שאיפשר שידור אדם קרבן ויעשה בהמה שהיתה חול ותאסר, אבל האומר מאכל פלוני עלי כבשר חזיר כנבילות וטריפות אין כאן נדר שנ' כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור כדאיתא בנדרים [דף י"ד] החטאת והאשם אע"פ שאינן באין בנדר או בנדבה איפשר לנודר להביא אותם מחמת נדרו, שהנודר בנזיר מביא חטאת ואם נטמא מביא אשם לפיכך האומר פירות אלו עלי כחטאת וכאשם או שאמר הרי הן חטאת או הרי הן אשם הרי אלו אסורין שנינו בנדרים [ריש פירקא] כל כינוי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים וכו' פי' יש מקומות שהאנשים עלגים ומפסידין הלשון ומכנין דבר בדבר אחר הולכין שם אחר הכינוי, [שם דף י'] כיצד כל כינוי קרבן כקרבן האומר הרי עלי קונם קונח קונס הרי אלו כינוי לקרבן, חרק חרף חרך הרי אלו כינויין לחרם, וכן כל כיוצא בזה הולכין אחר לשון כלל העם שבאותו מקום, וכן אמר רבי יוחנן [שם] כינויין לשון עכו"ם הם, [בירו' שם] וכשם שאוסר עצמו בכינויין כך אם הקדיש בכינויין הרי הן הקדש, וכינויי הכינויין מותרין בין בנדרי איסור בין בנדרי הקדש, עוד אומר שם [דף ה'] האומר לחבירו מודר אני הנאה ממך משמע דבר זה שלא ידבר עמו, מופרש אני ממך משמע שלא ישא ויתן עמו, מרוחק אני ממך משמע שלא ישב עמו בארבע אמות, וכן אם אמר לו מנודה אני לך, או משומת אני לך משמעו בן אבל אם אמר לו מודר אני ממך שלא אוכל לך או מרוחק אני ממך שלא אוכל לך או מופרש אני ממך שלא אוכל לך הר"ז אסור לאכול לו, מסקינן בנדרים [דף י"ד] הנודר בתורה כגון שאמר פירות אלו עלי כזו לא אמר כלום ואיננו צריך שאלה לחכם אלא אם כן היה עם הארץ כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים נדר במה שכתוב בתורה הר"ז אסור שהרי כתוב איסור ונדר ואם נטלה בידו ונדר בה הר"ז כמו שנדר במה שכתוב בה, בנדרים [דף ח'] אמר רב גידל אמר רב האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק אחד עליו להשכים ולשנו' שזה הוא כמו נרר, וכן האומר אשנה פרק זה, ומקשה שם והלא מושבע ועומד מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה ומאי קמ"ל דשרי ליה לזרוזי נפשיה היינו דרב גידל קמייתא דאמר [שם] שנשבעין לקיים המצוה ומשני כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע דשחרית וערבית משום הכי חלה עליה שבועה ומדקדק ר"י [וכן הוא בתו' שם דף ב' ע"ד] מדמקשה היינו דרב גידל קמייתא דאמר שנשבעים לקיים את המצוה משמע שגם כאן נשבע אשנה פרק זה, אחד הנודר מפי עצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן או דבר שעניינו כעניין אמן שהוא קבלת דברים אסור ואין הנודר נאסר בדבר שאסר על עצמו עד שיוציא בשפתיו ויהא פיו ולבו שוין כאחד כמו שנתבאר בשבועות [לעיל בל"ת רמ"א] וכן שנינו במסכת תרומה [דף נ"א] המתכוין לומר עולה ואמר שלמי' שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה שאיני נהנה לזה ואומר לזה לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוים, שנינו בנדרים [דף כ"ג] ראב"י אומר הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה כולה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור כל השנה יהא בטל ובלבד שיהא זכור התנאי בשעת הנדר [שם כל הסוגיא מתחילה וע"ס] ומקשה הספר אדרבה כשהוא זוכר את התנאי בשעת הנדר הרי נדרו קיים שהרי ביטל את התנאי בנדר זה ומתרץ אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר מן התנאי ואח"כ נזכר מן התנאי הרי נדרו בטל, [בפירוש רבינו נסים מבואר שם יותר] ורבא אינו חולק על שיטת התלמוד ותירוצו של אביי אלא מחזר להעמיד לשון המשנה כמו שעושה במקום אחר שם [דף כ"ד] גבי שבועת הבאי, ומפרש לשון המשנה כגון שהתנה בר"ה ואחר כך נדר ונזכר בשעה שנדר שיש לו תנאי ושכח על איזה דבר התנה אם מאכילה ושתייה או מדברים אחרים אם אמר על דעת הראשונה אני עושה ואח"כ נזכר שמזה הדבר התנה אין נדרו נדר שהרי בטלו, ואם לא אמר על דעת הראשונה אני עושה כבר בטל התנאי וקיים הנדר שהרי זכר בשעת הנדר שיש שם תנאי ואעפ"כ נדר, ואומר שם סבר רב הונא בר חנינא למידרשיה בפירקא כלומר לדרוש ברבים המשנה כפי' של אביי א"ל רבא תנא מסתם לה סתומי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים נר' לפי דבריו [מבואר שם בפי' הרא"ש] שאינו מפרש ואת בעי למדרשה לה בפירקא, ונהגו העולם לומר בכל נדרי מיום הכפורים זה עד יום כפורים הע"ל, ודנדרנא להבא משמע כדאמרינן בשבועות [דף י"ט] שאוכל דאכילנא משמע כראב"י וכדפירש ליה אביי ואין בית התפלה כמו בית דרשה בפירקא מאחר שלא אמר בפי' מותרין אתם, ואומר אותו ג"פ לפרסם הדבר כעין שבארנו בתרומת הלשכה [בסמ"ע מ"ע מ"ה] ובקצירת העומר [שם מ"ע קצ"ט ולא משתרי בהכי אלא בנדרי יחיד דאיכא רגילותא וקילותא אבל חרמו' דרבי' ושבועות ב"ד שמשביעי' על דעתם אינן בכלל הזה שאי איפשר שלא יהא אחד מהם זכור מן התנאי בשעת החרם או השבועה כל זה פירש רבינו יעקב [בתו' שם כל הסוגיא באריכות דף ה' ודף ו' ושם תמצא טעם למנהגינו שאומרים כל נדרי בליל יום כפור] כתב רבינו משה [בפ"ב דהלכות נדרים] יש גאונים אומרי' שאין כל הדברים האלו נוהגין אלא בנדרים ולא בשבועות, ויש שמורי' שדין הנדרים והשבועות בעניינים אלו אחד הן וכי יש לו להקדים תנאי לשבועתו כדרך שאמר בנדרים ואני ראיתי בירושלמי [פ"ד נדרי'] על עניין זה תנאי בנדרים ואין תנאי בשבועות [כך משמע בפר' אין בין המודר דף מ"ג ובירושלמי שם] ההפקר אע"פ שאינו נדו הרי הוא כמו נדר שאינו יכול לחזור בו ומה הוא ההפקר הוא שיאמר אדם נכסים אלו הפקר לכל בין בקרקעות בין במטלטלין וכיצד דין ההפקר כל הקודם וזכה בו קנהו לעצמו ונעשה שלו ואפי' זה שהפקירו דינו בו כדין כל אדם אם קדם וזכה בו קנהו, שנינו במסכת פיאה [פ"ו דף ה'] שבית הילל אומר המפקיר לעניים אבל לא לעשירים אינו הפקר עד שיפקיר לכל כשמיטה ודרשו בירושלמי [שם] מתשמטנה ונטשתה מה ת"ל ונטשתה יש לך נטישה אחרת שהיא כזו ואיזו הוא זו הפקר' בסוף פרק אי' בין המודר [דף ס"ד] א"ר יהושע בן לוי דין תורה אפי' הפקיר בפני אחד הר"ז הפקר אבל מד"ס אינו הפקר עד שיפקיר בפני שלשה כדי שיהא אחד זוכה אם ירצה והשני' עדים עוד שם [בדף מ"ג ע"ש בפי' הרא"ש] תני' המפקיר שדהו ולא זכה בו אדם כל ג' ימים יכול לחזור בו אחר ג' ימים אינו יכול לחזור בו אבל אם קדם וזכה בו הרי הוא כזוכה מן ההפקר בין הוא בין אחר' מסקינן בפרק הנודר מן המבושל [דף ל"ב] מי שאסר עליו מין ממיני מאכל בין בנדר בין בשבועה ונתבשל עם מינין אחרים או נתערב עמהם הר"ז מותר במינין המותרין אע"פ שיש בהן טעם המין האסור, ואם אסר עצמו בפירות אלו ונתערבו באחרים אם יש בהם טעם דבר האסור אסורין ואם לאו מותרין, כיצד נאסר בבשר או ביין הר"ז מותר לאכול מרק וירקות שנשבשלו עם הבשר ועם היין אע"פ שיש בהן טעם הבשר או טעם היין ואינו אסור אלא באכילת בשר בפני עצמו או לשתות יין בפני עצמו, נאסר בבשר זה או ביין זה ונתבשל עם הירק אם יש בירקות טעם בשר או טעם יין אסורין ואם לאו מותרין שזה הבשר וזה היין נעשה כמו בשר נבילות ושקצים, [*הכי איתא בפרק ז' דנדרי' דף נ"ט קונמו' מצוה לאיתשולי עלייהו וכו' ועיקר הסוגי' בירושלמי שם בפ"ו דף ל"ט ע"ד ובפי' רבינו נסים מביא שם בדף נ"ב במשנה] נתערב יין זה שאסרו על עצמו ביין אחר אפי' טיפה בחבית נאסר הכל מפני שיש לו להשאל על נדרו נעשה כדבר שיש לו מתירין שאינו בטל במינו, שנינו בפ' אין בין המודר [נדרים דף ל"ג מביאה בשר' בפר' דכתובות דף ק"ה] ראובן שנאסרה עליו הנאת שמעון בין בנדר בין בשבועה מותר לו לשמעו' לפרוע חוב שעליו שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום אלא מנע ממנו התביעה ומניעת התביעה אינו בכלל איסור הנאה וקורהו שם הבריח ארי אע"פ שיש הפסד למבריח וצריך להתיישב בההיא דהכונס [דף נ"ט ובתו' שם מבואר יותר] שאומר מבריח ארי לית ליה פסידא ומפרש דמיירי שם במבריח שלא מדעתו של מבריח כגון שתקפו חבירו לכך ובעניין זה מדבר שם במבריח שהוא עצמו לא ידע, [בסוף מתני' דלעיל דף ל"ה ובגמ' דף ל"ו] ומלמדו תורה שבעל פה שהרי אסור ליטול עליה שכר אבל לא תורה שבכתב שנוטלין עליה שכר, ומותר ללמד את בנו ומקריב את קרבנותיו דאמר רב הונא בריה דרב יהושע ביומא [דף י"ט] ובקדושין [דף כ"ג] הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו, שנינו בפ' השותפין (נדרים דף מ"ו) היה לשמעון מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר אם היה לשמעון בהן תפיסת יד כגון שהניח מהן כל שהוא לעצמו ולא שכרו אפי' הניח במרחץ אמבטי אחד ובבית הבד עקל אחד אסור לראובן להכנס לאותו מרחץ ולדרוך בגת, ואם לא הניח לעצמו כלום אלא שכר הכל הר"ז מותר שאין אני קורא בזה איש כי יקדיש את ביתו, אע"פ שנקרא ביתו לעניין לא תביא תועבה אל ביתך בע"ז [דף ט"ו] דשכירות אינה קונה, ויש חילוק בין נדר להקדש גמור שהרי אומר בערכין בפרק האומר משקלי עלי (ערכין דף כ"א) המשכיר בית לחבירו והקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש וכן ישנה בתוספתא דב"מ [פ"ח] ובירושלמי דפרק מקום שנהגו מסיים בד"א בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל הקדים לו שכרו הר"ז דר בתוכו בחנם והטעם הוא שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואין נקרא ביתו כשהשאילו או השכירו וכן השיב רבינו יעקב והא דאמרינן בנדרים [דף נ"ט] ובפרק אע"פ [דף פ"ו] שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה משמע משום דאמר ליה לכשאפדנה אבל אמר מעכשיו אינה קדושה, זה פירש רבינו יצחק ברבי אברהם מפני שממשכן דומה למשכיר שהקדים לו שכרו שאין יכול להקדיש כדאיתא בירושלמי [שהבי' לעיל] ואע"פ שבפ' איזהו נשך (בבא מציעא בדף ע"ג) גבי רב מרי בר רחל שמשכן לו עכו"ם בית אחד משמע שאדם יכול למכור דבר הממושכן ביד אחרים ומסתמא הוא הדין למושכר ביד אחרים אפי' הקדים לו שכרו אומר אני דגבי הקדש שאני דכתיב ביתו, תניא בפרק אין המודר [דף ל"ה] המדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה ונאסר בהניית אביו הר"ז האב מותר למלאת לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ולצלות לו דג קטן שאין כוונתו אלא להנאה גדולה ודברים אלו לגבי הבן אינן חשובין, הורו הגאונים שמי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו הר"ז מותר לכתוב לו בכתב ולדבר עם אחר והוא שומע העניין שירצה להשמיעו ראיתי תשובה שהשיב ר"י על המדיר את חבירו על דעת רבים והיה בה"כ בתוך ביתו של מדיר ואין מניין בעיר אפי עם המודר והשיב שדבר מצוה הוא להתירו מאחר שכבר קבעו שם מקום לתפילתן, הלכות אלו מבוארות בנדרים בפ' השותפין [נדרים דף מ"ו ומ"ח] חוץ מבבא ראשונה זו היא משנה בפ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ג) שנים שנאסרה הנאת כל אחד ואחד מהם על גבי חבירו בין בנדר בין בשבועה הרי אלו מותרין להחזיר אבידה זה לזה מפני שהוא מצוה ובמקום שדרכו שנוטל שכר להחזיר אבדה יפול השכר להקדש שאם יטול שכר נמצא נהנה ואם לא יטול נמצא מהנה [בפ' השותפין דף מ"ח] ומותרים בדברים שהם בשותפות כל ישראל כגון הר הבית והלשכות והעזרות והבאר שבאמצע הדרך ואסורין בדברים שהם בשותפות כל אנשי העיר כגון הרחבה שבעיר, והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים וכיצד יעשו כדי שיהו מותרים בדברים אלו כל אחד מהם כותב חלקו לנשיא או לאחד משאר העם ומזכה לו בחלקו על ידי אחר ונמצא כל אחד מהם כשיכנס למרחץ שהוא לכל אנשי העיר או לבית הכנסת אינו נכנס לרשות חבירו אלא לרשות אחרים שהרי כל אחד מהם נסתלק מחלקו במקום זה ונתנו במתנה, [במשנה שם דף מ"ה ודין הלוקח דף ס"ו] היו שותפין בחצר אם יש בה דין חלוקה הרי אלו אסורים ליכנס לה עד שיחלוקו ויכנס כל אחד ואחד לחלקו, ואם אין בה דין חלוקה כל אחד ואחד נכנס לביתו והוא אומר בתוך שלי אני נכנס, [במתני' דלעיל דף ס"ו ומבואר בפירוש רבינו נסים ובתו' שם דף ע"ג] ובין כך ובין כך שניהם אסורין מלהעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולין בחצר זו, ב' שהיו שותפין בחצר ונדר אחד מהם שלא יהנה בו השני כופין את הנודר למכור חלקו [במתני' דלעיל וע"ש בפירושיו ובאשירי] נדר שלא יהנה הוא בחלק שני ה"ז מותר ליכנס בביתו מפני שברשותו הוא נכנס אבל אינו יכול להשתמש בחצר כמו שביארנו, היה אחד מן השוק אסור בהנאת אחד משניהם הר"ז מותר ליכנס לחצר זו מפני שהוא אומר לתוך של חברך אני נכנס ואיני נכנ' לתוך שלך שהלכה כראב"י שאומר שם כן בפ' השותפין [נדרים דף מ"ו וסוגית ר"י ור"ת בתו' שם דף ט' עמוד ד' ובפי' רבינו נכנס בדף ס"ה ע"ש] ואומר רבינו יצחק דמכח שיש ברירה בדאוריי' פוסק כמותו, [שם] וכן משמע בפ' הפרה [דף נ"א] ורבינו יעקב אומר שמכח שחושבו ויתור והרי ויתור מותר פוסק כמותו וזהו כהלכתיה ולא כטעמיה שודאי רבי אלעזר סובר יש ברירה, שנינו בפ' אין המודר [דף ס"ג] מי שהיית' הנאתו אסורה על חבירו ואין לחברו מה יאכל הולך אצל חנוני ואומ' איש פלו' אסור בהנאתי ואיני יודע מה אעשה אם הלך החנוני ונתן לו ובא ונטל מזה הר"ז מותר היה ביתו לבנות גדרו לגדור שדהו לקצור והלך אצל פועלים ואמ' איש פלו' אסור בהנאתי ואיני יודע מה אעשה והלכוהן ועשו עמו ובאו לזה ונתן להם שכרם הר"ז מותר שנמצא זה פורע לו חובו וכבר בארנו [לעיל] שזה מותר לפרוע לו חובו [במתניתין דלעיל] היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר במתנה והלה מות' בה ואם אין עמהן אחר מניח על הסלע ואומ' הרי הן מופקרי' לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל שנינו בפ' השותפין (נדרים דף מ"ח) נתן לאחר מתנה ואמ' לו הרי סעוד' זו נתונה לך במתנה ויבא פלו' שהוא אסור בהניתי ויאכל עמנו הר"ז אסר ולא עוד אלא אפי' נתן לו סתם וחזר ואמ' רצונך שיבא איש פלו' ויאכל עמנו אם הוכיח סופו על תחילתו שלא נתן לו אלא על מנת שיבא פלו' ויאכל הר"ז אסור כגון שהיתה סעודה גדולה והו' רוצה שיבא אביו או רבו וכיוצא בהן לאכול בסעודה זו שהרי סעודתו מוכחת עליו שלא להקנות לו נתכוון, [*במתני' שם וכן היה גירסת רש"י ורבינו ניסים עיין שם רס"ג שאם הקדישה מקודשת והיינו הך עיין שם בפי' דרא"ש דף מ"ז] וכן כל כיוצא בזה, ועל מה שאומר על זה כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה כבר בארנו בהלכות אתרוג בסמ"ע [מ"ע מ"ה] בשם רבינו יצחק שכך הפי' שאינה מתנה חשובה כלל לענין שום כח שיהא לו בה דבר שלא נתנה לו כלל אלא כדי שיבא אביו ויאכל, שעל ידי שהיא גרועה כל כך אם הקדישה אינה מקודשת, אינה מתנה ואינו מזכיר שם הקדש אלא מפני שעל הקדש היה אותו מעשה דבית חורון, אבל ודאי אפי' במקום שאינו יכול להקדישה הויא המתנה מתנה כאשר הבאתי שם ראיות הרבה על זה, בפ' רבי אלעזר (נדרים דף ס"ה) בנדרים מסקינן מי שנדר או שנשבע ופי' בשעת נדרו דבר שנדר או נשבע בגללו הר"ז כמי שתלה נדרו או שבועתו באותו דבר ואם לא נתקיים אותו דבר שנשבע בגללו הר"ז מותר כיצד נדר או נשבע שלא ישא אשה פלונית שאביה רע שאיני נכנס לבית זה שכלב רע בתוכו, מתו או שעשה האב תשובה הר"ז מותר שזה כמי שנדר או נשכע שלא ישא אשה פלונית ולא יכנם לבית זה אלא אם כן נסתלק ההיזק, וכן כל כיוצא בזה, אמרינן בנדרים [דף ס"ה כל הסוגיא ובפ' ר' אליעזר (נדרים דף ס"ו)] הנודר או הנשבע שאינו נושא אשה פלונית הכעורה ונמצאת נאה, שחורה ונמצאת לבנה, קצרה ונמצאת ארוכה או שאין אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי, ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתה הר"ז מותר מפני שהוא נדר טעות והוא בכלל נדרי שגגות דמותרין ואין זה כתולה נדרו בדבר ולא נתקיים הדבר שהרי הסבה שבגללה נדר לא הייתה מצוייה וטעות היה, ולא עוד אלא מי שראה אנשים מרחוק אוכלים תאנים שלו ואמר להם הרי הם עליכם קרבן, וכיון שקרב אליהם והביט והר"ז אחיו ואביו הרי אילו מותרין ואע"פ שלא פי' הסיבה שהדירן בגללה הרי זה כמי שפיר, שהדבר מוכיח שלא אסר עליהם אלא מפני שהיה בדעתו שהן זרים וכן כל כיוצא בזה, עוד שם [בדף כ"ה דלעיל] כל נדר שהותר מקצתו הותר כולו וכן בשבועה כיצד ראה אנשים מרחוק אוכלי פירותיו ואמר הרי הן עליכם קרבן וכשהגיע אליהם ראה והנה הם אביו ואנשים זרים הואיל ואביו מותר כולם מותרים ואפי' אמר אילו הייתי יודע כן הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבי מותר הרי אלו מותרין אבל אם אמר כשהגיע אליהם אילו הייתי יודע שאבי ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבי הרי כולם אסורים חוץ מאביו שהרי גילה דעתו שלא התיר מקצת הנדר לרבה ולרבא אף בזה כולם מותרין לבית הילל וכן שנינו האומר יין קרבן עלי מפני שהיין רע לבני מעי אמרו לו הרי המיושן יפה לבני מעי' אם אמר אילו הייתי כן יודע הייתי אומר החדש אסור והישן מותר מותר בחדש ובישן אבל אם אמר אילו הייתי יודע כן הייתי אומר כל היינות אסורות עלי חוץ מן המיושן הר"ז מותר במיושן בלבד וכן כל כיוצא בזה בפ' קונם [דף ס"ג] שנינו כי כל הנודר או הנשבע רואין בדברים שבגללן נשבע או נדר ולמדין מהם לאיזה דבר שנתכוון והולכין אחר העניין ולא אחר כל משמעות הדיבור כיצד הקורא לחבירו שיסעד אצלו ומיאן ונשבע או נדר שלא יכנס לביתו או לא ישתה לו טיפת צונן הר"ז מותר ליכנס לביתו ולשתות לו צונן שלא נתכוון זה אלא שלא יאכל עמו בסעודה זו וכן כל כיוצא בזה תניא בתוספת' דב"ק ומביאה בפר' מרוב' [פ"ח דף נ"ו ע"ד] מי שנשבע או נדר שישא אשה או שיקנה בית או שיצא בשיירא או שיפרוש בים אין מחייבין אותו לישא או לקנות או לצאת מיד אלא עד שימצא דבר ההגון לו [שם] מעשה באחת שנדרה שכל מי שיתבע אותה תנשא לו וקפצו עליה בני אדם ואמרו חכמים לא נתכוונה זו אלא לכל מי שיתבע אותה מן ההגונים לה וכן כל כיוצא בזה, בנדרים [דף ס"ג] המדיר את חבירו או שנשבע ואמר לו שתבא ותטול לבניך כור אחד של חטין הר"ז יכול להתיר נדרו בלא שא' לחכם ויאמר לו כלום נתכוונת אלא לכבדני כבודי שלא אטול וכבר הגיע אלי כבוד שנדרת בשבילי, וכן הנודר או הנשבע שאין אתה נהנה לי אם אין אתה נותן לבני כור של חיטים ושתי חביות של יין הר"ז יכול להתיר נדרו שלא בשאלת חכם ויאמר הריני כאלו התקבלתי והגיעו לידי וכן כל כיוצא בזה כלל גדול יהא בידך שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם שבאותו מקום, באותו לשון, ובאותו זמן, ועל פי עיקר זה תורה ותאמר זה הנודר אסור בדבר פלוני ומותר בדבר פלוני לפיכך שנינו בפר' הנודר מן המבושל (נדרים דף נ"ב) כי הנודר מן הענבים מותר ביין מן הזתים מותר בשמן, הנודר מן התמרים [שם דף נ"ג] מותר בדבש תמרים [שם] מן היין מותר ביין תפוחים, מן השמן מותר בשמן שומשמין, מן הדבש מותר בדבש תמרים, מן הירק מותר בירקות שדה מפני שכל אלו שם לווי יש להם והוא לא נדר אלא ממה שאין לו שם לווי באותו מקום וכן כל כיוצא בזה, הלכות אלו מפר' בפ' קונם [בדף ס' וע"ש בפי' רבי' נסים ותמצא היתר למנהגינו שאוכלים בתעניות לער' בלא שאלה] שהנודר שאינו טועם היום אע"ג שהוא מותר משתחשך לא יאכל משתחשך עד שישאל לחכם גזירה שמא ישבע פעם אחרת יום אחד שלם ויאכל משתחשך והוא אסור לארבעה ועשרים שעות שהוא יום אחד שלם משעת נדרו שאין כל העם יודעים הפרש דבר שבין זה לזה, נדר שאינו טועם יום הר"ז ספק ואסור מעת לעת כאומר יום אחד ואם אכל אחר שחשכ' אינו לוקח, שאינו טועם שבת זו הר"ז אסור בשאר ימי השבת וביום השבת והרי הוא מותר באחד בשבת, שאינו טועם שבת אחת הר"ז אסור שבעה ימים מעת לעת, אמר שבת סתם ולא פירש לא אחת ולא זו הר"ז ספק ואסור שבעת ימים מעת לעת ואם אכל אחר השבת אינו לוקה כמו שבארנו שאינו טועם חדש זה אסור בשאר ימי החדש אבל בראש חדש יהיה מותר אע"פ שהיה חדש זה חסר שאינו טועם חדש אחד אסור שלשים יום גמורים מעת לעת, נדר חדש סתם אסור שלשים יום מעת לעת מספק, שאינו אוכל בשר שנה זו אפי' לא נשאר מן השנה אלא יום אחד אינו אסור אלא אותו היום וביום ראש השנה מותר וראש השנה לנדרים הוא יום ראש חדש תשרי, שאינו אוכל שנה אחת הר"ז אסור שנה תמימה מיום ליום [שם ועיקרו במשנה דף ס"ג] ואם נתעברה השנה אסור גם בעיבורה שאינו אוכל שנה א' ה"ז אסור שנה תמימה מיום ליום מספק כמו שביאר ועוד [שם דף ס'] שנינו האוסר עצמו בדבר עד הפסח או לכל דבר שזמנו קבוע אין אסור אלא עד שיגיע בלבד, נדר עד שיהא הר"ז אסור עד שיצא [שם דף ס"א] וכל שאין לו זמן קבוע כגון שאסר עצמו עד הקציר או עד הבציר בין שנדר עד שיגיע בין שנדר עד שיהא אינו אלא עד שיגיע, הנודר ואומר קונם כל פירות שבעולם עלי אומר רבינו יעקב [בתו' דשבועות דף כ"ט בד"ה באוסר] שבענין זה אין הנדר חל הואיל ואי איפשר שלא יעבור כעניין שאנו אומרים בשינה בתחילת נדרים [דף ט"ו וגם בתו' שם הסוגיא בדף ד' ע"ב בד"ה והא"ר יוחנן] אלא ידור מכל פירות שבעולם חוץ ממין אחד, אפס אם אמר אדם קונם עלי כל פירות שבעולם אם אעשה דבר זה נראה שמועיל כיון שיכול להיות שלא יעבור התנאי גרסי' בנדרים [דף מ"ז] בעי רמי בר חמא האומר קונם פירות האילן על פלוני מהו בחלופיהן פי' רבינו יצחק [וכן הוא שם בפי' רבינו נסים ובתו' בדף ט' ע"ד] כשהחליפן המודר עצמו שואל, אבל אם החליפן אדם אחר או אפי' המדיר עצמו מותרין למודר כמו שמצינו בחליפי חמץ שמותרין לאותם שלא החליפו בחולין [דף ד'] ואומר [בדף מ"ז דלעיל] ת"ש המקדש בערלה אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן מקודשת, ודחי ליה דילמא לכתחילה הוא דלא אבל בדעבד עבד, מסקינן בנדה [דף מ"ד ומ"ו כל הסוגיא] כי קטן בן שתים עשרה שנה ויום אחד וקטנה בת י"א שנה ויום אחד שנשבעו או שנדרו בין נדרי איסור בין נדרי הקדש בודקים ושואלים אותן אם יודעים לשם מי נדרו או לשם מי הקדישו ונשבעו נדריהן קיימים והקדשן הקדש ואם לא ידעו אין דבריהם כלום, וצריכין בדיקה כל השנה כולה שהיא שנת שתים עשרה לקטנה ושנת שלש עשרה לקטן כיצד הרי שנדרו או הקדישו בתחילת שנה זו ושאלו אותם ונמצאו יודעין ונדרו נדר אחר אפי' בסוף שנה זו צריכין בדיקה ואח"כ יתקיים ואין אומרי' הואיל ונמצאו יודעין בתחילת השנה אין צריכין בדיקה אלא בודקין כל השנה כולה, קודם הזמן הזה אע"פ שאומרי' יודעין אנו לשם מי נדרנו אין נדריהם נדר ואין הקדשן הקדש ואחר הזמן הזה שנמצא הבן בן שלש עשרה שנה ויום אחד והבת בת שתים עשרה שנה ויום אחד אע"פ שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרו נדרן והקדישן קיים אע"פ שלא הביאו שתי שערות וזו עונת נדרים האמורה [בגיטין דף ס"ה] ובכ"מ הואיל והגיע לשני הגדולים נדריהן קיימין אע"פ שלא הביאו סימנים ודבר זה מד"ת [בנדה דף מ"ו] שהמופלא סמוך לאיש הקדשו הקדש ונדרו נדר כך פירשו בה"ג בהלכות מיאון [בפ' התקבל דלעיל] אבל רבינו שלמה פי' כי עונת נדרים הוא שנה שלפני גדלו' ועל הה"ג יש תימה שהרי בנדה [דף ס"ו] אומר איש כי יפליא מה ת"ל איש לרבות בן י"ג שנה ויום אחד שאע"פ שאין יודע להפלות נדריו קיימים היכי דמי אי דלא אייתי ב' שערות קטן הוא וכו' אע"פ שנדרן קיים בעונת נדרים [שם] אם הללו נדרים או נשבעו והחליפו אינם לוקין עד שיגדילו ויביאו שתי שערות, א"ר יוחנן וריש לקיש הקדישו ובא הגדול ונהנה מן ההקדש שהקדישו לוקה מפני שנדריהם נדר והקדשן הקדש מן התורה כמו שביארנו, בד"א שבת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קיימין כשלא היתה ברשות האב או ברשות הבעל בכתובות דף מ"ו ובנדרים דף ג' וד'] אבל אם היתה ברשות האב אפי' הגדילה והרי היא נערה אביה מפר כל נדריה וכל שבועות שתשבע ביום שמעו שנא' כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה [בנדרים דף ע'] ועד מתי האב מפר עד שתבגר בגרה אינו מפר לה והרי כל נדריה ושבועותיה בנדר אלמנה וגרושה שנ' בהן כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה, [שם דף ע"ג] ואימתי הבעל מפר נדרי אשתו ושבועותיה משתכנס לחופה [כך משמע שם דף ע"א וע"ג] והוא מפר לעולם עד שיגרשנה ויגיע הגט לידה, בפ' נערה [שם דף ס"ז] מפרש הלכות אלו שנערה המאורסה אין מפר נדריה אלא האב עם הבעל כאחד ואם מפר האחד לבדו אינו מופר [שם דף ס"ח וס"ט] הפר הבעל לבדו ועברה על נדריה קודם שיפר האב אינה לוקה, [שם דף ע'] מת הארוס חזרה לרשות אביה וכל שתדור האב מפר כמו שהיתה קודם שנתארסה, [שם] מת האב אחר שנתארסה ונדרה אחרי מותו אין הבעל מפר [שם דף ע"ג] שאין הבעל מפר נדרי אשתו עד שתכנס להופה, נדרה והפר לה אביה לבדו ולא שמע הארוס עד שנכנסה לרשותו אינו יכול להפר שאין הבעל מפר נדרי ארוסתו אחר שנשאת אפי' ביום שמוע האב אלא קודם שתכנס לרשותו הוא שמפר בשותפות האב' [שם דף ע"ב כל הסוגיא] לפיכך היה דרך ת"ח עד שלא תצא בתו מרשותו אומר לה כל נדרים שנדרת בתוך ביתי הרי הן מופרים, וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו אומר לה כל הנדרים שנדרת משארסתיך עד שלא תכנסי בתוך ביתי הרי הן מופרים שהבעל מפר נדרי אשתו אע"פ שלא שמע אותם כפשוטן של משניות [היינו הני דמייתי שם בדף ע"ב לפשוט בעיא דרמי בר חמא ודחי] אמנם התלמוד דוחה שם ומסופק בדבר אם מפר נדרים שלא שמע ואינו פושט כלום מסקינן בנדרים [דף כ"ט] נערה שהשיאה אביה ונתארמלה או נתגרשה מן הנישואין הרי זו כיתומה בחיי האב ואין אביה מפר נדריה ואע"פ שעדיין היא נערה, נערה המאורסה שנדרה ולא שמעו אביה ובעלה את נדריה עד שבגרה או עד שנעשית יתומה בחיי האב נדריה קיימן [דין זה ממשמעות מתני' וגמ' דפ' נערה דף ע"א ע"ש] ואין הבעל יכול להפר שהרי יצתה מרשות אביה שהוא מפר עמו בשותפות ועדיין לא נכנסה לרשות הבעל, כל הנדרים והשבועות האב מפר ביום שמעו שנא' ואם הניא אביה אותה ביום שמעו כל נדריה וגומ' אבל הבעל אינו יכול להפר אלא נדרים ושבועות שיש בהן ענוי נפש שנ' כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפירנו והוא הדין שמפר בנדרים שבינו לבינה שנ' אלה החוקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו וגו' כדאמרינן בנדרים [דף ע"ט] ונפלאתי על ההיא דתניא בספרי פרשת מטות בין איש לאשתו בין אב לבתו הוקשו יחד מה הבעל אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אף האב כן, ופי' הרב רבינו יחיאל בארוס' שמת בעלה ונתרוקנה רשות לאב אבל קודם שתתארס מפר כל נדריה עוד מסקינן שם [בדף ע"ט דלעיל] כי דברים שיש בהן עינוי נפש מפר לעצמו ולאחר כיצד נדרה שלא לאכול בשר עם שום אדם מפר לה ותהא מותרת לאכול עם כל אדם שבעולם אבל דברים שבינו לבינה לעצמו מפר לאחרים אינו מפר כיצד אסרה עליה תשמיש כל אדם שבעולם מפר חלקו ותהא משמשתו וכשימות או יגרשנה היא אסורה בתשמיש כל אדם, וכן כל כיוצא בזה, [ממשמעות משנה וגמ' שם דף ע"ט ודף פ'] אחד עינוי גדול ואחד עינוי קטן בין שהוא לזמן מרובה או לפי שעה הכל מפר הבעל כיצד נדרה או נשבעה שלא תרחץ היום או שלא תשתה יין היום או שלא תאכל היום דבש וכן אם נדרה שלא תכחול או שלא תלבש רקמה היום מפר לה, וכן כל כיוצא בזה [שם דף פ"ג] נדרה שלא ליהנות מן הבריות אע"פ שאין הבעל בכלל, לא יפר משום עינוי נפש [כדמסיק שם דף פ"א אפי' לר' יוסי] אבל מפר משום דברים שבינו לבינה שלא יהא זקוק להאכילה משלו בלבד עוד בפ' אחרון [דף פ"א] אמר רב כהנא האשה שאמרה לבעלה הנאת תשמישי אסורה עליך אינו צריך להפר הא למה זה דומה לאוסר פירות חבירו על בעל הפירות, וכן הוא שאמר לה הנאת תשמישי אסורה עליך לא אמר כלום מפני שהוא משועבד לה בשאר כסות ועונה אבל אם אמרה לו הנאת תשמישך אסורה עלי צריך להפר ואם לא הפר הר"ז אסור לשמשה שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו, עוד שם [בדף פ"ה] אמרה יקדשו ידי לעושיה, או שנדרה שלא יהנה במעשה ידיה אינו נאסר במעשה ידיה מפני שידיה משועבדים לו, אע"ג דאמר רבא [שם דף פ"ו] הקדש חמץ ושיחרור מפקיעי' מידי שיעבוד [כך משמע שם ועי' בפי' רבינו נסים והעיקר בכתובות] דף פ"ט] חכמים עשו חיזוק לשיעבוד הבעל שאינה יכולה להפקיעו ממנו מפני שהוא מדבריהם [כרבי יוחנן בדף פ"ה דלעיל] אבל צריך לו להפר שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזור לו עוד שם [בדף פ"א] תניא נשבעה או נדרה שלא יהנה בה לא אביבעלה ולא אחיו ושאר קרוביו אינו יכול להפר וצ"ע דלעיל ל"ת פ"א כתב דהוי מלאכה שהיא חייבת] וכן נדרה שלא אתן מים לפני בקרך וכיוצא בהן שאין בהן עינוי נפש ואינו מדברים שבינו לבינה ואינו ממלאכות שהיא חייבת בהן הר"ז אינו יכול להפר, עוד מסקינן בפ' בתרא [דף פ'] לרבנן שיש לבעל ולאב להפר נדרים שעדיין לא חלו ולא נאסרה בהן כיצד כגון שאמרה יין אסור עלי אם אלך למקום פלוני הר"ז מפר אע"פ שעדיין לא הלכה ולא נאסרה וכן כל כיוצא בזה, מסקי' בפ' נערה (נדרים דף ע"ג) כי האב והבעל שאין שומעין כגון שהם חרשים אינם מפירין אע"פ שהבעל מפר בנדרים שלא שמע כמו שבארנו למעלה בבא דדרך ת"ח מ"מ כיון שראוי לשמוע אין השמיעה מעכבת בו, עוד מסקי' בפרק נערה (נדרים דף ע"ו) הפרת נדרים כל היום ואינה מעת לעת שאין הלכה כאותו הזוג שאומר מעת לעת, כיצד נדרה בתחילת ליל שני הר"ז מפר כל אותו הלילה וכל יום השני' נדרה ביום שני בתחילת היום מפר כל אותו היום, נדרה בסוף היום עם חשיכה אם הפר לה עד שלא תחשך מופר ואם לא הפר לה עד שחשכה אינו יכול להפר לה [שם] ומה הוא שכתוב בתורה מיום אל יום ללמד שמפר בלילה אם נדרה בלילה וכן מפר כל היום אם נדרה ביום כמו שבארנו, נדרה ושהתה כמה ימים ואחר כך שמע האב או הבעל הרי זה מפר ביום שמעו כאילו נדרה בעת ששמע שנ' ביום שמעו לא ביום שנדרה בלבד, [מיימו' פי"ב דנדרים] נערה המאורסה שנדרה ושמע אביה והפר לה ולאחר ימים שמע הארוס והפר ביום שמעו אין זה מופר שנ' ואם הניא אביה אותה וגו' ואם היה תהיה לאיש ונדריה עליה וגומר ושמע אישה ביום שמעו וגומר הא למד' שאם הפר האב ושמע הארוס הר"ז מפר ביום שמוע האב וכן מוכיח בתוספתא וגם בגמ' שלנו [דף ע"ב] אומר כגון דלא שמע הארוס ושמע האב דבו ביום מצי הארוס מפר מכאן ואילך לא מצי מפר [שם דף ס"ז] ומניין שבנערה המאורסה הכתוב מדבר שהרי אומר למטה ואם בית אישה נדרה וגו' ושמע אישה והחריש לה מכלל שאישה האמור למעלה זהו ארוס כמו שביארנו [בנזיר דף כ"ג ובפ' י' יוחסין (קידושין דף פ"א)] נדרה והפר לה האב או הבעל והיא לא ידעה שהפר ועברה על נדרה או על שבועתה בזדון הר"ז פטורה ואע"פ שנתכוונה לאיסור הואיל ונעשה לה היתר פטורה ועל זה נאמר וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה [שם] ומכין אותה מכת מרדות מפני שנתכוונה לאיסור [שם] נדרה ועברה על נדרה קודם שיפר לה אביה או בעלה אע"פ ששמע בו ביום והפר לה הר"ז חייבת על דבר שעברה אם מלקות מלקות אם קרבן קרבן [בנדרים דף פ"ז] שמע אביה או בעלה שנדרה ושתק מפני שלא היה יודע שיש לבעל או לאב להפר או שידע שיש להם להפר אבל לא ידע שנדר זה צריך הפרה ולאחר זמן ידע הר"ז יפר בשעת ידיעתו כאלו הוא שעת הנדר או שעת שמועתו ומפר כל היום, [מן המיימו' ריש פי"ג דנדרים כל הסו' וממשמעות דגמרא פ' נערה דף ע"ז והירושלמי שם] מפר אדם או מקיים נדרי אשתו או בתו בכל לשון אעפ"י שאינה מכרת שאין האשה צריכה לשמוע ההפרה או הקיום, וכיצד מפר אומר מופר או בטל או אין נדר כלום וכיוצא בדברים שעניינ' עקירת הנדר מעיקרו בין בפניה בין באחריה, אבל אם אמר לה א"א שתדרי או אין כאן נדר זה הר"ז לא הפר, וכן האומר לאשתו או לבתו מחול לך או מותר לך או שרי לך וכל כיוצא בעניין זה לא אמר כלום שאין האב והבעל מתירין כמו החכם שנא' זה הדבר לעכב שהבעל בלשון הפרה והחכם בלשון התרה כדתניא בכתובות [דף ע"ז וע"ח] וכיצד מקיים כגון שיאמר לה קיים ליכי או יפה נדרת או אין כמותך או אילו לא נדרת הייתי מדירך וכל כיוצא בדברים אלו שמשמעו שרצה בנדר זה כדאיתא בכתובות [דף ע"ו] עוד שם המבטל נדרי אשתו או בתו אין צ"ל כלום ונתבטלו כל הנדרים ומה הוא הביטול שיכוף אותה לעשות דבר שאסרה אותו אבל ההפרה אינו כופה אותה אלא מפר לה ומניחה אם רצתה לעשות עושה ואם לא רצתה אינה עושה, כיצד נדרה או נשבעה שלא תאכל או שלא תשתה ואמר לה מופר לך הר"ז מופר ומותרת לאכול ולשתות נטל ונתן לה טלי ואכלי טלי ושתי הרי זו אוכלת ושותה והנדר בטל מאליו, אמר רבי יוחנן [שם] וצריך שיבטל בלבו, [שם דף ע"ט] המפר נדרי אשתו או בתו צריך להוציא בשפתיו, אבל המבטל אינו צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו בלבד וכופה אותה לעשות [*היינו כב"ה שאמר שם בדף ע"ז דאפילו בחול מועיל ביטול בלב בשכופ' אותה ואומר טלי ואכלי לפי' רבינו נסים והרא"ש ע"ש, ומה שכתב המחבר ובין עשתה בין לא עשתה וכו' היינו דאיתא במתני' ר"פ בתרא דנדר דף ס"א שאינו יכול לכוף את אשתו אם לא רצתה לאכול, ועיין במגדל עוז פי"ג דנדרים דף ת"ו ותמצא קצת מזה בתשובתו להראב"ד.] ובין עשתה בין לא עשת' בטל הנדר, עוד מסקינן שם [בדף דלעיל] שמפיר נדרים בשבת בין לצורך שבת בין שלא לצורך שבת [שם] ולא יאמר בשבת מופר לך כדרך שאומר בחול אלא מבטל בלבו ואומר לה טלי ואכלי טלי ושתי וכן כל כיוצא בזה עוד שם [דף ע"ה] תנן האומר לאשתו או לבתו כל נדרים שתדרי מכאן ועד שאבא ממקום פלוני הרי הן קיימין או הרי הן מופרין לא אמר כלום [שם דף ע"ב] עשה שליח להפר לה או להקם לה אינו כלום שנא' אישה יקימנו ואישה יפירנו וכן האב בעצמו ולא בשלוחו' מסיק רבי יוחנן בנדרים [דף פ"ו] לדברי חכמי' שאם אסרה עצמה בתאנים וענבים בין בנדר בין בשבועה בין שאסרה עצמה בכל המין בין שאסרה עצמה בתאנים וענבים אלו וקיים לתאנים והפר בענבים מה שקיים קיים ומה שהפר מופר וכן כל כיוצא בזה ואין אומרים בהפרה נדר שהופר מקצתו הופר כולו כדרך שאומרים בהתרה [כדלעיל בדף ע"ב] תניא בכתובות [דף ע"ט] המקיים בלבו ה"ז קיים, המפר בלבו אינו מופר כמו שבארנו [לעיל] לפיכך אם הפר בלבו יכול לחזור ולקיים ואם קיים בלבו אינו יכול לחזור ולהפר אא"כ חזר בו בתוך כדי דיבור שלא יהא כח דברים שבלבו גדול מכח המוציא בשפתיו, עוד שם [בדף ע"ט] אמר רבי יוחנן המקיים נדרי אשתו או בתו וניחם ה"ז נשאל לחכם ומתיר לו הקמתו וחוזר ומפר לה בו ביום אבל אם הפר לה וניחם אינו יכול לישאל לחכם כדי שיחזור ויקיים [שם דף ס"ז] נערה המאורסה שנדרה וקיים לה אביה לבדו או בעלה לבדו והפר לה האחד אע"פ שנשאל לחכם והתיר לו הקמתו אינו חוזר ומפר לה עם האחר שכבר הפר שאין להם להפר אלא שניהם כאחד, בפ' קונם [דף ס'] תניא ר' נתן אומר כל הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליה קרבן [עיין בפ"ד נדרים בגמ' ופי' רבי' נסים דף כ"ב] לפיכך לא ירגיל אדם עצמו בנדרי איסור והרי אמרו בירו' דנדרים פ' רבי אלעזר לא דייך מה שאסרה עליך תורה אלא שאתה בא לאסור עצמך בדברים אחרים, ואם נדר מצוה להשאל על נדרו פן יבא לידי מכשול [*הגה"ה ונדר של קוביא משמ' מן הירו' דנדרים פרק השותפין [ד' לט ע"ב] דאין להתיר דאמר התם חד בר נש נדר דלא מרווח אתא לקמיה דר' יודן אמר ליה ממאי אישתבע' אמר ליה דלא מרווחנא אמר ליה וכי בר נש עביד כדי אמר ליה בקובייסט' קאמינא אמר ברוך שבחר בדברי חכמי' שאמר שצריך לפרוט את הנדר אבל נוהגים להתיר באנשי' קלים פן יכשלו לעבור על שבועותיהם כי יצר קוביא גדול מאוד לרגילים בו, וכן היה אומר רבינו טוביה דכל נדר של קוביא עתה יש להתיר כי השוגי' בו אינם יכולי' להתאפ' ולמשול ברוחם עכ"ל.] אמנם אם נדר לצדקה או להקדש מצוה לקיימו ולא ישאל עליהם אלא מדוחק שנ' נדרי לה' אשלם וזה שאמרו חכמים [בפ' ג' דאבות] סייג לפרישות נדרים זהו שנודר לפי שעה דבר שאיפשר לקיים כגון שיאמר לא אשתה היום יין אם לא אעשה מצוה זו בבקר או לא אוכל עד שאשלים הלכה זו ובבראשית רבה [פרשה ע'] אומר בעניין וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורו' שיהו נודרין בשעת צרה:
304
ש״ה[ראה מצוה רנ]:
305
ש״ו[ראה מצוה רנ]:
306
ש״ז[ראה מצוה רנ]:
307
ש״ח[ראה מצוה רנ]:
308
ש״ט[ראה מצוה רנ]:
309
ש״י[ראה מצוה רנ]:
310
שי״א[ראה מצוה רנ]:
311
שי״במצוות רמג–רנ: דבר (א) אל ב"י ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' פירו' מצות נזיר מפורש במס' נזיר ואומר שם [דף ב'] למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה ללמדך שכל הרואה סוטה בקילקולה יזיר עצמו מן היין שהוא מביא לידי ניאוף, כי יפליא כי יפריש ונזיר לשון פרישה שפורש עצמו מן היין לשם שמים, מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל, פי' מיין ושכר כתרגומו מחמר חדת ועתיק שהיין ישן משכר, וכל משרת לשון שרייה וכן בלשון משנה [ופ"ג מינין דף ל"ד] נזיר ששרה פתו ביין, ותנן [שם] ר' יוסי אומר החרצנים הם הפנימים שזורעין אותן, והזגין הם הקליפה החיצונה שלא תטעה כזוג של בהמה החיצון זוג והפנימי ענבל, כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הימים אשר יזיר לה' קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו פירוש קדוש יהיה השער לגדל פרע של שער ראשו, ופירו' של פרע גידול של שער וכן את ראשו לא יפרע ואין קרוי פרע פחות משלשים יום, כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם כי נזר אלהיו על ראשו כל ימי נזרו קדוש הוא לה' זו קדושת הגוף מלטמא למתים הרי יש כאן שמנה לאוין בנזיר: א) שלא ישתה יין ושכר ולא שריית' ולא חומץ שלהם. ב) שלא יאכל גוף הפרי כגון ענבים לחים. ג) שלא יאכל ענבים יבשים הנקראים צימוקין. ד) שלא יאכל פסולת הפרי כגון החרצנים. ה) שלא יאכל הזגים. ו) שלא יכנס באהל המת. ז) שלא יטמא למתים. ח) תער לא יעבור על ראשו. שנינו בנזיר [דף ל"ד כל הסוגיא] שלשה מינין אסורין לנזיר הטומא' והתגלחת והיוצא מן הגפן ובפרשה מפורש פרי ופסולת פרי כאשר בארנו, הראוי לאכילה שיעורו בכזית, והראוי לשתייה ברביעית, דתניא בתוספתא דנזיר מביא כוס מלא יין ונותן זית איגור לתוכו ושופע ואם שתה כיוצא בו חייב ואם לאו פטור דברי ר"ע ר"א בן עזריה או' אינו חייב עד שישתה רביעית יין וסוגי דעירובין [דף ד'] שאומ' גפן כדי רביעית יין לנזיר כראב"ע אמנם בירו' דנזיר גרסינן משנה ראשונה עד שיתה רביעית יין דהוו דרשי שכר מה להלן רביעית אף כאן רביעית, חזרו לומר לא יאכל ולא ישתה מה אכילה בכזית אף שתייה בכזית, [בפ' שלש מינין דף ל"ד] אבל העלי והלולבין ומי גפנים וסמדר הרי אלו מותרין לנזיר שאינן לא פרי ולא פסולת אלא מן העץ הם נחשבין, וכן שכר של תמרים ושל גרוגרות מותר לנזיר, זה שנאמר בתורה כל משרת ענבים דרשוהו רבותינו בנזיר [פ"ג מינין דף ל"ו] ובפסחים [דף מ"ה] לאסור טעם בעיקר שכל דבר שנתערב בו יין וטעמו כטעם יין אסור לנזיר ולוקה עליו והוא שיאכל כזית מן האיסור בכדי אכילת פרס, ותניא בירושלמי דנזיר [פ"ג מינין] כזית יין שנפל לקדירה ואכל ממנה כזית פטור עד שיאכל את כולה פירו' בכדי אכילת פרם ולמד משם שאין אומרים בנזיר היתר מצטרף לאיסור שאם כן מכיון שאכל כזית ממנה יהא לוקה, תניא בפרק ג' מינין (נזיר דף ל"ז) מכל אשר יעשה מגפן היין מלמד שכל איסורי נזיר מצטרפין זה עם זה כיצד הרי שצירף ענבים לחים עם יבשים או עם בוסר וחרצן וזג ואכל מן התערובת כזית לוקה וכן אם שתה כזית או רביעי' תערובת יין וחומץ לוקה, עוד שם [בדף ל"ח] תניא נזיר שאכל כזית ענבים וכזית חרצן וכזית זג, וכזית צימוקין, ושתה רביעית יין הר"ז לוקה חמש מלקיות, ולוקה מלקות ששי משום לא יחל דברו השוה בכל הנדרים, וכן אם אכל כזית זג או כזית ענבים לוקה שתים אחד משום זג ומשום ענבים, ואחד משום לא יחל דברו השוה בכל הנדרים [מיימו' פ"ה דהלכות נזירות ועי' שם במגדל עוז] נזיר ששתה רביעית יין ורביעית חומץ אינו לוקה אלא אחת שמשמעות המקרא לא ישתה יין ושכר ואפי' החמיצו שנינו בפ"ג מינין [דף מ"ב] נזיר שהיה שותה יין כל היום כולו אע"פ שהוא חייב לשמים על כל כל רביעי, ורביעי' אינו לוקה אלא אחת משום יין ואחת משום לאו דלא יחל דברו ואם התרו בו על כל רביעית ורביעית ואמרו לו אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת, אמרו חכמים [בפ' כל שעה דף מ' ובע"ז דף נ"ט ובכמה דוכתי] לך לך אמרין נזיר סחור סחור לכרמא לא תקרב פן ישכח ויאכל מן הענבים, וכן יתרחק ממושב שותי יין פן יבא לידי מכשול, עוד שם בפ"ג מינין [דף מ"ב] נזיר שגלח שערה אחת לוקה בין בתער בין בזוג והוא שקצצה מעיקרה כעין תער, [שם דף ל"ט] העביר על ראשו סם שמשיר את השער והשיר שערו אינו לוקה אבל ביטל מ"ע שנ' קדוש יהיה גדל פרע וגומ' כאשר יתבאר בסמ"ע [מ"ע קכ"ז] עוד שנינו שם [דף מ"ב] נזיר החופף על שערו בידיו וחוכך בצפרניו ואם השיר שער אינו חושש שהרי אין כוונתו להשיר שער ואפשר שלא ישיר אבל לא יסרוק במסרק ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער, אמנם אם עשה כן אינו לוקה, עוד שנינו שם בפ"נ מינין [דף מ'] נזיר שגלח כל ראשו אינו לוקה על התגלחת אלא אחת ואם התרו בו על כל שער ושער ואמרו לו אל תגלח והוא מגלח לוקה על כל אחד ואחד, שנינו בנזיר [ריש פירקא] כל כנויי נזירות כנזירות כיצד מקומות העלגים שמשני' את הדיבור ואומרים הריני נזיק נזיח פזיח הר"ז נזיר, [שם דף ג'] האומר הריני נזיר מן החרצנים בלבד או מן הזגין בלבד או הריני נזיר מן התגלחת או הריני נזיר מן הטומאה בלבד הר"ז נזיר גמו' וכל דקדוקי נזירות עליו ואע"פ שלא הי' בלבו להזיר אלא מדבר זה בלבד הואיל והדבר שנדר עליו ממנו אסור על הנזיר הר"ז נזיר גמור, בנזיר [כל הסוגי' ממשמעו' המשנה וגמ' שם דף י"א וע"ש בפיר' המשניות דף ס"ז ע"א] מסקינן מזגו לו כוס של ין ונתנו לו לשתות, ואמר הריני נזיר ממנו הר"ז נזיר גמור, ואם היה מר נפש או כעוס או מתאבל והיו מבקשין ממנו שישתה כדי לשכח עמלו ואמר הריני נזיר ממנו הר"ז אסור באותו כוס בלבד ואינו נזיר שלא נתכוון זה אלא שלא ישתה כוס זה, וכן שכור שנתנו לו כוס ואמר הריני נזיר ממנו הר"ז באותו הכוס בלבד ואינו חייב כנזירות שלא נתכוין זה אלא שלא ישכרו אותו יותר מדאי, ואם הגיע לשכרותו של לוט אין דבריו כלום ואינו חייב על כל עבר' שיעשה שמשהגיע לשכרותו של לוט אינו בן חיוב עור שנינו שם [בדף דלעיל כל הסוגיא] האומר הריני נזיר על מנת שאהיה שותה יין או מטמא למתי' או מגלח שערו הר"ז נזיר ואסר בכולם מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, עוד שם נדר בנזיר ואומר לא הייתי יודע שהנזיר אסור ביין או בטומא' או בתגלחת ואלו הייתי יודע כן לא הייתי נודר ה"ז נזיר וחייב בכולן כרבנן דר שמעון שהרי הוא יודע שאסר עצמו באחד משלשה מינין, וכבר בארנו [לעיל] שאפי' לא נדר אלא מאחד מהם אסור בכולן עוד שם אומר ידרע אני שהנזיר אסור בכל אלו אבל היה בדעתי שמות' לי לשתות יין מפני שאינו יכול להיות בלא יין הר"ז אינו נזיר לרבנן מפני שאלו בכלל נדרי שגגות [מבוארים לעיל בסי' רמ"א ע"ג ובסימן רמ"ב] שאינן צריכין שאלה לחכם [בנזיר דף כ"א] האומר הרי ידי נזירה הרי רגלי נזירה לא אמר כלום הרי ראשי נזיר כבדי נזירה הר"ז נזיר מפני שנדר באבר שאם יטול מן החי שימות [בנזיר דף י"א] הנודר בנזיר בשוגג או באונס או שנדר לזרז חבירו או דרך הבאי הר"ז פטור כשאר נדרים ומי שנדר בנזיר וניחם על נדרו הר"ז נשאל לחכם ומתיר לו נזירותו כדרך שמתירין שאר הנדרים כדאיתא בפ' שני דנזיר, [דף ט'] קטן שהגיע לעונת הנדרי' ונדר בנזיר הר"ז נזיר ומביא קרבנותיו אע"פ שעדין לא הביא שתי שערות כשאר נדרים, ושנינו בנזיר [דף כ"ח] האיש מדיר את בנו הקטן בנזיר אע"פ שלא בא לעונת נדרי' ואין האשה מדרת את בנה בנזיר ודבר זה אמר רבי יוחנן שהיא הלכה מפי הקבלה ואינו נוהג בשאר נדרים, נזירות נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית לפיכך מי שנדר בנזיר בזמן הזה הר"ז נזיר לעול' שאין לנו בית כדי שיביא קרבנותיו במלאת ימי נדרו, אין נזירות נוהגת אלא בא"י ומי שנדר בה"ל קונסין אותו ומחייבין אותו לעלות לא"י להיות נזיר כא"י כמניין הימים שנדר כמו שהורו בית הילל להילני המלכה בנזיר [דף י"ט וכל הסוגיא מו"ס במיימוני פ"ג דנזיר וע"ש במגדל עוז] לפיכך מי שנדר בזמן הזה בח"ל כופין אותו לעלות לא"י ויהי' נוהג נזירות שם עד שימות או עד שיבנה בית המקדש ויקריב קרבנותיו במלאת ימי נזרו וכל זמן שהוא בח"ל הר"ז אסור לשתות יין ולהטמא למתים ולגלח וכל דקדוקי נזירות עליו אע"פ שאין ימים אלו עולין לו' ואם עבר ושתה או גלח או נטמא לוקח מסקי' בנזיר [דף ז' כל הסוגיא סתם נזירו' שלשים יום כיצד מי שאמר סתם הריני נזיר אין פחות מל' יום, אפי' אמר הריני נזיר נזירות גדולה הרבה מאד הר"ז נזיר ל' יום שהרי לא פירש זמן, פירש זמן פחות משלשים יום כגון שאמר הריני נזיר יום אחד או עשרה ימים או כ' יום הר"ז נזיר שלשים יום שאין נזירו' פחות משלשים יום ודבר זה הלכה מפי הקבלה, פירש זמן יותר משלשים יום הר"ז נזיר ככל מה שפי'. עוד שם [דף ח'] מי שאמר הריני נזיר לעולם או כל ימי חיי הר"ז נזיר כל ימי חייו [שם דף ד' כל הסוגיא מו"ס] ומה בין נזיר לעולם לזמן קצוב שהנזיר לזמן קצוב אסור לגלח עד סוף ימי נדרו שנ' כל ימי נדר נזרו תער לא יעבו' וגומר, אבל נזיר לעולם אם הכביד עליו שערו מיקל בתער מי"ב חדש לי"ב חדש ומביא קרבנותיו שלש בהמו' כשיגלח שנ' באבשלום והיה מקץ ימים לימים וגו' ואבשלום נזיר עולם היה ודבר זה הלכה מפי הקבלה, ונזיר עולם שנטמא הר"ז מביא קרבן טומאה ומגלח תגלחת טומאה כמו נזיר לזמן קצוב, עוד אומר שם כי שמשון לא היה נזיר גמור שהרי לא נדר בנזיר אלא המלאך הפרישו מן הטומאה. וכיצד היה דינו היה אסור ביין ואסור בתגלחת ומותר היה ליטמא למתים ודבר זה הלכה מפי הקבלה, לפיכך מי שאמר הריני נזיר כשמשון הר"ז נזיר מן היין ומן התגלחת לעולם, ואינו מגלח כל שנים עשר חדש כשאר נזיר עולם ומותר לטמא למתים ואם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר ששמו שמשון אינו נזיר, ומי שנדר נזיר כשמשון אינו יכול להשאל על נדרו שנזירות שמשון היתה לעולם, האומר הריני נזיר בשמשון בן מנוח כבעל דלילה כמי שעקר דלתות עזה כמי שנקרו פלשתים עיניו הרי זה נזיר כנזירות שמשון ואף ע"פ שאיפשר שנעשו מעשים אלו לאיש אחר, שמואל הרמתי נזיר עולם היה כמו ששנינו בנזיר [דף ס"ו] לפיכך האומר הריני נזיר כשמואל הרמתי כבן חנה בן אלקנה כמי ששסף את אגג בגלגל וכיוצא באלו הר"ז נזיר עולם ואין אומרים שמא לאיש אחר שמעשיו כאלו נתכוון [מיימו' פ"ד דנזירות] מי שאמר הריני נזיר יום אחד לפני מיתתי הר"ז נזיר לעולם ואסור לשתות יין ולהטמא למתים ולגלח לעולם [בנדרים דף י"ז] האומר הריני נזיר אם אוכל ככר זו הריני נזיר אם אוכלה הריני נזיר אם אוכלנה ואכלה חייב כנזירות כמניין שאמר ומונח אחת אחת כל אחת מהן שלשים יום' ומגלח בסוף כל שלשים יום ומביא קרבנותיו, ומצות תגלחת הנזיר והבאת קרבנותיו יתבאר בסמ"ע מסקינן בפ"ג מינים [סימן קכ"ז] נזיר שנכנס לבית ושהה שם עד שמת שם המת, או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גג התיבה מעליו מדעתו, הר"ז לוקה שתים אחת משום לא יבא, ואחת משום לא יטמא, שהרי טומאה וביאה באין כאחד אבל אם נכנס כדרכו טומאתו קודמת לביאתו שמעת שיכניס חוטמו או אצבעות רגליו נטמא ואינו חייב משום ביאה עד שיכנס כולו, תניא בתוספתא ומביאה בפרק כיצד צולין [פסחים דף פ"א וגם בנזיר דף ס"ג] המוצא מת מושכב לרחבו של דרך והוא שלם שאין לומר בין פרקיו עבר, לנזיר ועושה פסח טהור, ולתרומה טמא ולא הותרה בה טומאת התהום, בד"א שאין שם מקום לעבור ומ"מ קורהו טומאת התחום מפני שלא נודע לאדם עד שנשחטו קרבנותיו, אבל אם יש מקום לעבור אף לתרומה טהור, ומפורק טהור אף לתרומה בד"א במהלך ברגליו אכל בטעון או ברכוב טמא שמהלך ברגליו אפשר שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל שיעבור בין פרקיו והרי היא ספק טומאה ברשות הרבים אבל טעון משאוי על כרחו נע ונד לכאן ולכאן ומאהיל על צדדיו, נכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שנודע לו התרו בו ולא קפץ ויצא אלא עמד שם הר"ז לוקה והוא שישהא שם כדי השתחואה כמו טמא שנכנס למקדש שיבנה במהרה בימינו כדמפרש בשבועות [דף י"ז] אמנם היא בעיא שלא נפשטה אי גמירי שהייה חוץ לבית המקדש ונשאר בתיקו בנזיר [דף י"ז] ובפרק כהן גדול אמרינן כי הנזיר מותר בטומאת מת מצוה שנ' לאביו ולאמו לא יטמא אבל' מטמא למת מצוה ומפרש בגמרא בפ"ג מיני' [דף ס"ג] כל שקורא ואחרים עונים אותו אין זה מת מצוה [שם דף מ"ד] ומותר בתגלחת מצוה ואסור ביין מצוה כיין הרשות כיצד כדאמר רב פפא בפ"ק דנזיר [דף ד] מי שנשבע שישתה היום יין והרי מצוה עליו לשתות ואחר כך נדר בנזיר חלה הנזירות, על השבועה ואסור ביין ואין צריך לומר שהוא אסור ביין קידוש והבדלה שאינו אלא מד"ס:
312
שי״ג[ראה מצוה רנא]:
313
שי״דנכסים (א) שהחרימו אותם ונתנו לכהנים אין להם פדיון לעולם אלא נתנין לכהנים כתרומה ועל החרמים נאמ' כל חרם בישראל לך יהיה ונחלקו רבותינו יש אומ' שהמקרא הזה מדבר בחרמי' סתם ויש אומרים שמדבר במפר' שיהא החרם הזה לכהנים כאשר בארנו בדיני חרמי' בסמ"ע [מ"ע קל"ב] ולדברי הכל על חרם הכהנים הוא אומר לא ימכר ולא יגאל לא ימכר לאחרים ולא יגאל לעולם לבעלים:
314
שי״ההלכות תרומות
שנינו (א) מסכת תרומות [דף נ"א] המקדים תרומה לביכורים ומעשר ראשון לתרומה ומעשר שני לראשון אע"פ שהוא עובר בל"ת מה שעשה עשוי ומניין שהוא עובר בל"ת שנ' מלאתך ודמעך לא תאחר כלומ' לא תאחר דבר שראוי להקדימו:
שנינו (א) מסכת תרומות [דף נ"א] המקדים תרומה לביכורים ומעשר ראשון לתרומה ומעשר שני לראשון אע"פ שהוא עובר בל"ת מה שעשה עשוי ומניין שהוא עובר בל"ת שנ' מלאתך ודמעך לא תאחר כלומ' לא תאחר דבר שראוי להקדימו:
315
שי״ו[ראה מצוה רנה]:
316
שי״זמצוות רנד, רנה: הזר (א) אסור בתרומה לאכול שנ' וכל זר לא יאכל קדש תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש [בת"כ פרש' אמור פ"ד ומביאה בקידושין דף ד' ובפ' הערל (יבמות דף ע')] תושב זה קנוי קנין עולם שכיר זה קנוי קניין שנים, [ביבמות דף ס"ח] וכהנת אשת הזר הרי היא כזר שנ' וכל זר בין הוא בין אשתו ודרשינן בפר' הערל [יבמות דף ע' וע"א] זר וכל זר זרות אמרתי לך ולא אנינות, תרומה ותרומת מעשר נאכלת לכהנים בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקבות [בפר' אלמנה לכ"ג דף ס"ו] הן ועבדיהם הכנענים ובהמתם שנ' וכהן כי יקנה נפש קניין כספו ואמרינן בגיטין [דף י"ב] עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה הרי אלו אוכלין תרומה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס אבל כהני חזקה אוכלין בתרומה של דבריהם בלבד כדאיתא בכתובות [דף כ"ד וכ"ה] ותרומה טהורה בין תרומה גדולה בין תרומת מעשר בין של תורה בין של דבריהם אינה ניתנת אלא לכהן ת"ח [בתוס' דתרומות דף ס"א] מפני' שאסו' לאכול תרומה טמאה [כך משמע בניד' דף ל"ג ול"ד] וכל עמי הארץ בחזקת טומאה לפיכך נותן תרומה טמאה לכל כהן שירצה [מיימוני פר' ו' דהל' תרומות ע"ש] ישראלית שנישאת לכהן אפי' קטנה בת שלש שנים ויום אחד תאכל בתרומה ובחזה ושוק ודין תורה שתאכל משנתארסה שהרי היא קנינו אבל אסרו חכמים שלא תאכל עד שתכנס לחופה גזירה שמא תאכיל תרומה לאביה ולאחיה כשהיא ארוסה בבית אביה כדאיתא בכתובות. [*דף נ"ז ודנקט דווקא בת ג' שנים ויום אחד היינו משום דפחות מזה אין לה חופה כמבואר בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף נ"ז)] חרשת ושוטה שנישת לכהן אינה אוכלת אפי' השיא' אביה גזירה שמא ישא כהן חרש לחרשת ומאכיל אותה לפיכך גזרו שלא תאכל חרשת בת ישראל כלל כדאיתא בפ' חרש [דף קי"ג] זר שאכל תרומה בזדון בין שהיה טמא בין שהיה טהור בין שאכל תרומה טמאה בין שאכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים שנ' ומתו בו כי יחללוהו כדתניא בסנהדרין [דף פ"ג] ואלו הן שבמיתה כהן טמא שאכל תרומה טהורה וזר שאכל תרומה משמע שאינו מחלק לזר בין טמאה לטהורה ולוקה על אכילתו ואינו משלם דמי תרומה שאכל שאינו לוקה ומשלם ואם אכל בשגגה יוסיף חומש שנ' ואיש כי יאכל קדש וגו':
317
שי״חחללה (א) לא תאכל קדש שנ' ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל שני עניינים נכללו בלאו זה שאם תבעל לאסור' לה ותעשה זונה וחללה כמו שבארנו בהלכות איסורי ביאה [סי' קכ"א וקכ"ב] הרי היא אסורה לאכול בתרומה לעולם כדין כל חלל שהחלל כזר לכל דבר [משמעות כל הסוגיא במשנה פ"ז דתרומות ובפירושיה] ושאם תינשא לישראל הרי היא אסורה לאכול במורם מן הקדשים שהיא חזה ושוק לעולם אפי' גרשה או מת אבל התרומות אוכלת אחר שגרשה הישראלי או מת אם לא הניח ממנה בן שנא' ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה וגו' מלח' אביה תאכל דרשו רבותי' ביבמות [דף פז] מלחם ולא כל לחם חוזרת היא לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק ולא הכהנת בלבד אלא לויה וישראלית שנבעלה לאסור לה ונעשית זונה אסורה לאכול בתרומה לעולם ואע"פ שיש לה זרע מכהן ישראלית שיש לה זרע מכהן אוכלת בשביל בניה בין זכרים בין נקבות ואפי' טומטום ואנדרוגינוס ואפי' זרע הזרע עד סוף העולם שנאמר וזרע אין לה כשם שזרע ישראל מכהנת פוסל אותה כך זרע כהן מישראלית מאכיל אותה ואפילו זרע פסול כדאיתא ביבמות [דף ס"ט] עוד שנינו בפ' אלמנה [דף ע'] בת כהן שניסת לישראל וילדה ממנו בת והלכה הבת וניסת לכהן וילדה ממנו בן הר"ז ראוי להיות כ"ג מאכיל את אמו ופוסל את אם אמו אע"פ שמתה אמו וזאת אומרת לא כבני כהן גדול שפוסלני מן התרומה [שם] והעבד אינו פוסל משום זרע ואינו מאכיל מפני שאין לו חייס כלומ' יחס, שנינו בפ' יש מותרות (יבמות דף פ"ו) בת ישראל שניסת לכהן ומת ולה ממנו בן וחזרה וניסת לישראל לא תאכל בתרומה מת הישראל ולה הימנו בן לא תאכל בתרומה מת בנה מישראל אוכלת בשביל בנה הראשון [שם דף פ"ז] בת כהן שניסת לישראל ויש לה בן ממנו וחזרה וניסת לכהן תאכל בתרומה מת ולה ממנו בן תאכל בתרומה מת בנה מכהן אסורה לאכול מפני בנה של ישראל מת בנה מישראל חוזרת לבית אביה בנעוריה חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק:
318
שי״טכהן (א) טמא אסור לאכול בתרומה בין טמאה בין טהורה שנ' איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל וגו' ודרשינן בפ' הערל (יבמות דף ע"ד) איזהו קדש שאוכלין כל זרע אהרן בין זכרים בין נקבות הוי אומר אלו תרומות אלא שהאוכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים לפיכך לוקה שנ' ושמרו משמרתי ולא ישאו עליו חטא, וטמא שאכל תרומה טמאה אע"פ שהוא בלאו אינו לוקה ואינו במיתה שהרי אינו קדש לכהן כדדריש בסנהדרין [דף פ"ג] ומתו בו כי יחללוה פרט לזו שמחוללת ועומדת, אין הטמאין אוכלים בתרומה עד שיעריבו שמשן ויצאו שלשה כוכבים בינונים וזה העת כמו שליש שעה, אחר שקיעת החמה שנ' ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים עד שיטהר הרקיע מן האור כדמפרש בברכו' [דף ב'] כהן טהור שאכל תרומה טמא' אינו לוקה מפני שהיא בעש' שנ' ואחר יאכל מן הקדשים מדבר שהוא בקדושה הוא שיאכל כשיטהר אבל דבר טמא לא יאכל אע"פ שטהר ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא ביבמות [דף ע"ג] דורשו מבשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו דווקא פסולי המוקדשי' שנפדו כתב תאכלנו בטומאת עצמו ולא בתרומה, גרסינן בבכורות [דף כ"ז] אמר שמואל אין תרומת ח"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצא עליו מגופו והני מילי באכילה אבל בנגיעה לית לן בה אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן [עי' שם בתו'] שלא ראה קרי מימיו כו':
319
ש״ככהן (א) ערל אסור לאכול בתרומה מה"ת כדתניא ביבמות [דף ע'] נאמר תושב ושכיר בתרומה ונאמר תושב שכיר בפסח מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו ואם אכל לוקה, גרסי' ביבמות [דף ע"ב] אמר רב הונא משוך מותר לאכול בתרומה ואע"פ שנראה כערל ומד"ס צריך שימול אותו שנייה עד שיראה מהול ותניא שם [בדף ע"ב ?ושהאגדר ג' חייב לימול מבואר בפר' רבי אליעזר דמילה דף קל"ד] הנולד מהול אוכל בתרומה והטומטום אינו אוכל בתרומה מפני שהוא ספק ערל ואנדרוגינוס מל ואוכל שנינו ביבמות [דף ע'] הערל וכל הטמאים אע"פ שהם אסורים מלאכול בתרומה נשיה' ועבדיהם אוכלין פצוע דכא וכרות שפכה הם ועבדיהם אוכלים ונשיהם לא יאכלו ואם לא ידע את אשתו משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה הרי אלו יאכלו וכן מסקי' בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף נ"ז) וכן אם נשא בת גרים [שם] הרי זו אוכלת [שם דף ה"ו] פצוע דכא כהן שקידש בת כהן אינה אוכלת כך הגירסא בפי' רב"ח [בתו' שם בד"ה מן] ואומר שם שנחלקו בה ולא נפסק הלכה כדברי מי, שנינו בפרק אלמנה ביבמות [דף ט"ז] העובר והיבם והאירוסין והחרש ובן תשע שנים ויום אחד פוסלין ולא מאכילין [כל הסוגיא ע"ס שם בגמ' דף ס"ז וס"ח] העובר כיצד בת ישראל המעוברת מכהן לא תאכל בשביל העובר ובת כהן המעוברת מישראל אסורה לאכול מפני העובר שנאמר ושבה אל בית אביה בנעוריה פרט למעוברת, היבם כיצד בת ישראל הזקוקה ליבם כהן לא תאכל שנ' וכהן כי יקנה נפש וזה עדין לא קנה אותה ובת כהן הזקוקה ליבם ישראל אסורה מפני יבמה שנ' ושבה אל בית אביה בנעוריה פרט לשומרת יבם, האירוסין כיצד בת כהן שנתארסה לישראל אסורה לאכול שהרי יש לו בה קניין ובת ישראל שנתארסה לכהן לא תאכל עד שתכנס לחופה שמא תאכיל לבני בית אביה כמו שביארנו [לעיל בל"ת רנ"ה] החרש כיצד כהנת שנשאת לחרש ישראל לא תאכל שהרי קונה בתקנת חכמים שתקנו לו נישואין ובת ישראל שנשאת לכהן חרש לא תאכל שהרי אינו קונה מה"ת שאינו בן דעת, [פשוט ומבואר הוא דלא גרעה מאנוסה ומפותת כהן שילדה דאוכלת כדאיתא התם בדף ס"ט] ואשת חרש שילדה ממנו הרי זו אוכלת בשביל בנה בן תשע שנים ויום אחד כיצד מי שנשאת לכהן והוא בן תשע שנים ויום אחד אע"פ שביאתו ביאה אינה אוכלת בתרומה בשביל הקטן שאינו קונה עד שיגדיל ואם נבעלה לבן תשע הפסול לה הואיל וביאתו ביאה נפסל המן הכהונה ואסורה לאכול [פ' חרש דף קי"ג ובגיטין דף נ"ד] וכל אלו שאין מאכילין אותה בתרומה של תורה כך אין מאכילין בתרומה של דבריהם גזירה שמא יאכילנה בשל תורה מסקינן בגיטין [דף ס"ה] האשה אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה או ליד שלוחה שעשתה לקבלו וכל שהיא ספק גרושה הר"ז לא תאכל לפיכך האשה שעשתה שליח לקבל גיטה אסורה לאכול בתרומה מיד מספק ואם אמרה לו קבל גיטי במקום פלוני אינה אסורה עד שיגיע שליח לאותו מקום, שלחה שליח להבאת גיטה אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה, שנינו בתרומות [דף ס' וע"ש בפי' ר"ש] ישראל ששכר בהמה מכהן מאכילה בתרומה וכהן ששכר בהמה מישראל אע"פ שהוא חייב במזונותיה לא יאכילנה תרומה מפני שאינה קניין כספו, ישראל ששם פרה מכהן לפטמה ולהיות השכר ביניהם לא יאכילנה תרומה אע"פ שיש לו לכהן חלק בשבחה אבל כהן ששם פרת ישראל לפטמה אע"פ שיש לישראל חלק בשבחה הואיל וגופה לכהן שהרי שמה לעצמו הר"ז מאכילה בתרומה, מי שאכל תרומה בשגגה משלם קרן וחומש אפי' ידע שהיא תרומה ושהוא מוזהר עליה אבל לא ידע אם חייב עליה מיתה אם לאו הר"ז שגגה ומשלם קרן וחומש [מבואר בשבת דף ס"ט] אחד האוכל דבר שדרכו לאכול ואחר השותה דבר שדרכו לשתות ואחד הסך דבר שדרכו לסוך שנ' ולא יחללו את קדשי ב"י לרבות את הסך, [בנדה דף ל"ב] ואחד האוכל תרומה טמאה ואחד האוכל תרומה טהורה בשגגה משלם קרן וחומש כדתנן בתרומה [דף נ"ד כל הסוגיא ומבואר שם בפי' ר"מ ור"ש] עוד שנינו שם [בדף נ"ה ובת"כ פ' אמור פו'] אינו חייב בחומש עד שיאכל כזית שנ' ואיש כי יאכל קדש בשגגה ואין אכילה פחותה מכזית, וכשם שאכילת תרומה בכזית כך שתייתה בכזית [בתו' פ"ו דתרומות דף ס"א] [במעילה דף ט"ו ובתרומות דף פ'] התרומה ותרומת מעשר בין של דמאי בין של ודאי והחלה הביכורים כולן מצטרפין לכזית לחייב עליהם מיתה וחומש שכולן נקראו תרומה, [ירושלמי דדמאי] ומן הדין היה שאין חייבין חומש על תרומת מעשר של דמאי כמו שאין חייבין חומש על מעשר שני שלו כמו שיתבאר [בסמ"ע מ"ע קל"ו] אבל אמרו חכמים שאם לא יתחייבו עליה חומש יזלזלו בה [*בירושלמי ריש פ"ז דתרומ' וממשמעות מתניתין דרפ"ז דתרומות דף נ"ה ומבואר שם בפי' ר"ש באריכות] כדאיתא בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ד), אכל תרומה. במזיד אם התרו בו לוקה ואינו משלם ואם לא התרו בו אם היתה טהורה משלם את הקרן ואינו משלם את ההומש, [בתוס' פ"ו דתרומות דף ס"א וכן משמע בפסחים דף ל"ב] ואם היתה טמאה משלם דמי עצים אם ראויה להסקה [בפסחים דף ל"א ול"ב] האוכל תרומת חמץ בפסח בין בזדון בין בשגגה בין טמאה בין טהורה פטור מן התשלומין ואפילו הפרישה כשהיא מצה והחמיצה פטור ואפי' דמי עצים אינו משלם שהרי אינה ראוייה להסקה מפני שהיא אסורה בהנאה אין לה דמים שנינו בתרומות [דף נ"ד] האוכל את החומש בשוגג הרי זה מוסיף עליו חומשו שהחומש כקרן לכל דבר וכן מוסיף חומש על חומש לעולם שנינו עוד בתרומות [שם ודגידוליהם חולין בירושלמי שם דף מ"ד] כל המשלם קרן וחומש הרי התשלומין כתרומה לכל דבר אלא שאם נזרעו גידוליהן חולין ואם רצה הכהן למחול אינו מוחל, [שם דף נ"ד] וכל המשלם את הקרן בלבד הרי התשלומים חולין ואם רצה הכהן למחול מוחל [שם דף נ"ד] כל האוכל תרומה בין בשוגג בין במזיד אינו משלם אלא מן החולין המתוקנים שהוציאו מהן תרומות ומעשרות, ומשלמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפיאה ומן ההפקר וממעשר ראשון שניטלה תרומתו אע"פ שעדיין לא ניטלה תרומה גדולה שיש בו כגון אם הקדים המעשר לתרומה ומשלמין ממעשר שני והקדש שנפדו אע"פ שנפדו שלא כהלכה כדבנן דרבי מאיר [שם בדף נ"ה] ומשלמין מן החדש על הישן אבל אין משלמין ממין על שאינו מינו כדברי רבי עקיבא [שם] שנא' ונתן לכהן את הקדש כקדש שאכל, תניא בגיטין [דף נ"ד] אכל תרומה טמאה משלם חולין בין טמאין בין טהורין אכל תרומה טהורה משלם חולין טהורים ותניא בתוספתא דתרומות שאם שילם חולין טמאין בין בשוגג בין במזיד תשלומין תשלומין ויחזור וישלם מן הטהורים, הגוזל את התרומה ואכלה משלם קרן וחומש אחד וכעין זה שנינו במסכת תרומות [דף נ"ה ומביאה בב"מ דף נ"ד] כעניין הגונב תרומה שאינו משלם אלא חומש אחד שהחומש שחייב בו משום תרומה יצא בו משום ידי גזלות שנאמר ונתן לכהן את הקדש אינו חייב אלא בחומש של קדש בלבד, גזלה והאכילה לאחר האוכל משלם קרן וחומש וכ"מ שאמרנו משלם קרן וחומש אם אכל שוה ארבעה משלם שוה חמשה ממין שאכל, התרומה ניתנת לאכילה ולשתיה ולסיכה שהסיכה כשתייה [בשבת דף פ"ו וביומא דף ע"ו וע"ש בתו'] שנ' ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו [שם] והשתיה בכלל אכילה שנאמר ואכלת לפני וגו' מעשר דגנך תירושך ויצהרך [בתוספתא דתרומות פ"ה כל הסוגיא וכן במשנת שביעית דף ס"ג] לאכול דבר שדרכו לאכול לשתות דבר שדרכו לשתות ולסוך דבר שדרכו לסוך ולא יסוך יין וחומץ אבל כך הוא השמן הטהור ומדליק את הטמא וזהו הנקרא שמן שריפה בכ"מ [הכי איתא בשבת דף כ"ג] תמרים של תרומה מותר להכין אותם ולקבצם בעיגול הדבילה ואסור לעשות מהם שכר וכן אין עושין תמרים דבש ולא תפוחים יין ולא פירות הסתיו לחומץ וכן כל שאר הפירות אין משנין אותן מברייתן בתרומה חוץ מזתים וענבים בלבד ואין מבשלין יין של תרומה מפני שהוא ממעיטו כמו ששנינו כתרומות [דף נ"ט כל הסוגיא], [בחלה דע"ד ובבכורים דב"ד ובחגיגה דף י"ח] כל האוכל תרומה אפי' פירות צריך נטילת ידים אע"פ שהיו ידיו טהורות ואינה נאכלת עם הזר על השלחן גזירה שמא יאכל ממנה ותרומת חוצה לארץ נאכלת עם הזר על השלחן כדאי' בחלה [דף ע"ז] ואינה צריכה נטילת ידים כחולין, ואין סכין שמן של תרומה בידים מסואבות וכהן שסך שמן של תרומה בן בתו של ישראל מתעגל בו ואינו חושש כדאיתא בתוס' [דתרומות דף ס"ב] ובכריתות [דף ו ] תניא בתוספתא דתרומות [בפ"ט דלעיל כל הסוגיא] ממלא כהן נר שמן שריפה ונותנו לישראל לעלות בו לעלייה ולהכנס בו לחדר לעשות בו צרכי הכהן אבל לא צרכי ישראל ואם היה שותף עמו מותר וישראל שהיה אורח אצל כהן והדליק לו שמן שרפה ועמד הכהן והלך לו אינו חייב לכבות את הנר עד שיתכבה מאליו וטובל הישראל פתילה בנר הכהן ומדליקה לילך בה כדאיתא בירושלמי [מתרומות] שנינו בתרומות [דף ס' כל הסוגיא] מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות ובתי מדרשות ובמבואות האפילין על גבי החולים ברשות כהן שהנאה של כילוי אסורה לזר, בת ישראל שנשאת לכהן והיא למודה לבא אצל אביה אביה מדליק ברשותה מדליקין בבית המשתה אבל לא בבית האבל דברי ר"י ר' יוסי אומר בבית האבל אבל לא בבית המשתה ר"מ אוסר כאן וכאן ר"ש מתיר כאן וכאן וטעמא של ר"ש מפרש בירו' [שם] שאין חוששין שמא יסתפקו ממנו בבית המשתה מפני נקיון כליהם אין נוגעין בו, ובבית האבל מפני שאין להם פנאי מפני האיבול ובירושלמי פוסק כרבי שמעון [שם] גדולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבר כדתניא בתוספתא דטהרות ומפרש רבינו ניסים גאון על פי' הירושלמי [דתרומות] שהיא כחולין להתחייב עליהם בלקט שכחה ופיאה ומעשרות ועניי ישראל ועניי כהנים מלקטים אותם ועניי ישראל מוכרים את שלהם לכהנים בדמי תרומה אלא שאסורים לזרים משמנה עשר דבר בשבת [דף י"ו] שגזרו עליהן חכמים שיהו אסורין לזרים כתרומה משום תרומה טמאה שביד כהן שלא ישהה אותה אצלו כדי שיזרענה ותצא לחולין ונמצא בא לידי תקלה לפיכך מותר לאכול הגידולים בידים טמאות ומותרין לטבול יום כחולין אבל גידולי גידולין חולין לכל דבר כמו ששנינו בתרומות [דף נ"ז ושם כל הסוגיא בפי' ר"ש] אמרי' בפסחי' [דף ל"ה] הזורע תרומ' טמאה אע"פ שהגידולין טהורין הרי הן אסורין באכילה הואיל והתרומה שנזרעה אסורה באכילה היתה כבר נדחו, אסור לטמא את התרומה שבא"י כשאר קדשים ולא יביא אותה לידי טומאה ולא יפסיד אותה אלא אוכל הטהורה ומדליק הטמאה [במשנה דתמורה דף ל"ג] ומותר לטמא תרומת חוצה לארץ בטמאות של תורה אע"פ שאינה טמאה אלא בארץ העמים שהיא מדבריהם כדאמרי' [בשבת דף י"ד וט"ו] בההיא דבכורות שהבאתי למעלה [בל"ת רנ"ז נדה קוצה לה חלה וכו' הורה רבי יצחק בתרומה בזמן הזה בא"י אם היא טהורה כגון פירות שלא הוכשרו הואיל ואין לה אוכלין מאחר שאין לנו אפר הפרה וגם חיוב התרומה אינה אלא מדבריהם [בפ' אלו עוברין דף מ"ד ובפ"ג מינין דף ל"ז ובפ' הערל (יבמות דף פ"א) ופ"ב] טוב שיקברנה כדתנן בחלה [דף קי"א] גבי עיר הנידחת התרומות ירקבו ולא ישרפו עם שלל העיר ולא יתננה בכלי פן יאכלוה וטוב מכולם להכשיר במים ואח"כ יסיקנה הכהן, תרומה שנטמאת בספק לא אוכלין ולא שורפין אלא תהא מונח' עד שתטמא טומאה ודאית ותשרף כדתנן בתרומות [דף נ"ז] ויש ספיקות ששורפין עליה את התרומ' כדתנן בטהרו' [דף נ"ו] כעניין טמאה וטהור' מסקי' בפסחי' [דף ל"ג] פת תרומה שנטמא' משליכה לבית העצים עד שישרפנה וכן השמן שנטמא נותנו בכלי מאוס עד שידליקנו כדי שלא יהא בו תקלה לאחרים ויאכלוהו [שם] חטין שנטמאו שולקן ומניחן בכלי מאוס כדי שלא יהיו ראויין לאכיל' ואח"כ יסיק בהן תנור וכירים [בתמור' דף ל"ג] ומשקין שאין ראוין להדלקה שנטמאו כגון היין קוברין אותו [מיימו' דתרומו'] אסור לכהן ליטול תרומה ושאר מתנות שלו עד שיפרישו אותן הבעלים שנ' ראשית אשר יתנו לה' לך נתתי וגו' ונא' אשר ירימו בני ישראל לה' נתתי לך עד שירימו הם ואח"כ יזכה בהם [מספרי פ' נשא] ולא יטול אותם אחר שהורמו אלא מדעת הבעלים שהרי הן לבעלים ליתן אותם לכל כהן שירצה שנ' ואיש את קדשיו לו יהיו, [במיימו' פי"ב דלעיל] ואם לקחן שלא מדעת הבעלים זכה בהן שאין לבעלים בהן אלא טובת הנאה וטוב' הנאה אינה ממון, תניא בפ' הזרוע (חולין דף קל"ד) אין ישר' חייבין להטפל בתרומה ולהביא אותה מן הגורן לעיר ומן המדבר ליישוב אלא כהנים יוצאים לגרנות וישרא' נותני' להם חלקם שם ואם לא יצאו ה"ז מפרישה ומניחה בגורן, ואם הייתה חיה או בהמה אוכלת שם ואינה משתמרת שם מהם התקינו חכמי' שיטפל בה ויביאנה לעיר ויטול שכר הבאתה מכהן שאם הפרישה להניחה לחיה ובהמה הרי חילל השם [בבכורות דף כ"ו] אסור לכהני' וללוים לסייע בכית הגרנות כדי ליטול מתנותיהם וכל המסייע חילל קדשי ה' ועליהם נאמר שחתם ברית הלוי ואסור לישראל להניחם שיסייעו אלא נותן להם חלקם בכבוד בקידושין [דף ו'] מסקי' נתן תרומה לכהן ע"מ להחזירה יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות וכן אסור להם שיחטפו תרומו' ומעשרות כדאי' בפ' הזרוע [חולין דף קל"א וקל"ג] ואפי' לשאול בפיהם אסור אלא נוטלים בכבוד שעל שלחן המקום הם אוכלים ועל שלחנו הם שותים ומתנו' אלו לאלהי' הם והוא זיכה להם שנ' ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי' תניא בפ' עד כמה (בכורות דף כ"ו) לא יתן אדם תרומה לשומר גתו ולא בכור לשומר עדרו ולא מתנות לרועה בהמתו ואם נתן חלל אא"כ נתן שכר שמירתו תחילה, ורשאי ישראל לומר לישראל אחר הילך סלע זה ותן תרומ' או בכור או שאר מתנו' לפלוני הכהן בן בתי או בן אחותי [מיימו' דתרומות] בד"א כשהיו הבעלים רוצים ליתן אותה לאחד משני הכהנים אלו בחנם ואו' לו חברו הילך ותן לזה אבל בעלים שאמרו לכהן או ללוי הילך חלק זה בטובת הנאה ה"ז אסור וכן אסור לעשות סחורה בתרומה אע"פ שהוא לוקח מכהן ומוכר לכהן כדתנן בשביעית [דף צ"ט וק'] ומסקי' בכתובות [דף מ"ב] שאין חולקין תרומה בבית הגרנות לעבד שמא יראו אותן העוברים בשדה ויעירו עליו שהוא כהן ולא לאשה שמא תתגרש וגם מפני הייחוד וגם לא לחרש שוטה וקטן וכולם משלחין לחם בבתיהם, וחולקין להם בשאר קדשי הגבול והנושא אשה שאינה הוגנת לו קנסו אותו שלא יחלוק בבית הגרנות עד שיגרשנה וגם לא ישלחו לביתו כלל תניא בספרי [קרח] מכל חלבו את מקדשו ממנו למדך הכתוב שבתרומת מעשר שהרמתה אחד ממאה שאם חזרה ונפלה לתוך התשעים ותשעה מקדשתן אבל עולה באחד ומאה ומפריש מן הכל חלק אחד כאותו חלק אחד שנפל ונותנה לכהן והשאר מותר לזרים אבל אם אין שם אחד וק' ימכר הכל בדמי תרומה חוץ מדמי אותו חלק, בד"א כשנתערב מין במינו שבזה הכתוב מדבר [ביבמות דף נ"א] אבל נתערב מן בשאין מינו בנ"ט אם יש בכל טעם תרומה הכל מדומע וימכר לכהנים חוץ מדמי תרומה שבו ואם טעם חולין הכל מותר לזרים, תרומ' ח"ל מותר לבטל אותה ברוב ואוכל אותה בימי טומאתו כדאית' בבכורות [דף כ"ז] ולא עוד אלא אם היה לו יין של תרומת ח"ל נוטל ממנו לוג אחר ונותן עליו שני לוגין של חולין ונמצא הכל ג' ואח"כ נוטל מיין של תרומה לוג ונותן לתוך השלשה ומגביה מארבעתן לוג ושותה וכן נותן לוג א' ונוטל א' ושותה וכן עד שיכלה כל היין של תרומה והן עתה שנים בשני' כעניין שאמר ר' זעירא בירו' [דחלה] שמבטל אפי' א' בא' רק שעניין זה שבארנו התירו ע"י ביטול ברוב ביבמות [דף פ"ב] תניא שתי קופות אחת של חולין וא' של תרומה ולפניהם שני סאין אחת של הולין וא' של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו תרומה לתוך תרומה נפלה וא"ר יוחנן אע"פ שלא רבו חולין על התרומ' בד"א אליבא דרבנן שאומרי' תרומ' בזמן הזה מדבריהם כדאי' בפסחים [דף מ"ד] ובנזיר [דף ל"ז] אבל אליבא דר' יוסי דסדר עולם עד שירבה חולין על התרומה ואומר שם [ביבמות דלעיל] כי ר' יוחנן סובר כר' יוסי שנינו בתרומות [דף נ"ג] סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורין וכן סאה תרומה טהורה שנפלה למאה חולין טמאים תעלה באחד וק' וצריך לתרום ותאכל קליות או תלוש כמי פירות או פחות מכביצה שאין הסאה שנפלה היא עצמה שעלתה כדברי חכמי' [שם] סאה תרומה טמאה שנפלה לק' סאין של תרומה טהור' בטלה במיעוטה ואוכלין הכל בטהר' ואם נפלה לפחות מק' יניח הכל עד שירקב עוד שנינו בתרומה [שם] תרומה טהורה שנפלה לפחות מק' של חולין טמאים ימכר הכל לכהני' חוץ מדמי תרומ' והכהן אוכל מדומע זה קליות או ילוש אותו במי פירות שאין מכשירין כדי שלא תטמא את התרומ' מן החולין הטמאין או ילוש מדומע זה פחות פחות מכביצה שאין אוכל טמא מטמא אוכל אחר עד שיהא כביצה [בתרומות דף נ"ט] מי כבשים ומי שלקות של תרומה הרי הן אסורין לזרים, יין של תרומה שנפל על גבי פירות ידיחם והם מותרות וכן שמן של תרומה שנפל על גבי פירות ידיחם והם מותרות כדתניא בתו' דתרומות [דף ס"ב], [שם ובזבחים דף צ"ו] קדירה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנ"ט ואם שטף את הקדירה במים או ביין אחר מריקה ה"ז מותר לבשל בה, בשל במקצת הכלי אין צריך לשטו' את כולו אלא שוטף מקום הבישול בלבד כדאי' בזבחים [דף צ"ו] מה שאין כן בקדשים, תרומה גדולה ותרומת מעשר והחלה והביכורים כולם נקראין תרומה בתרומ' מעשר הוא אומר והרמותם ממנו תרומ' ה' ואומר כתרומת גורן וגו' [בספרי פ' ראה] ובחלה הוא אומר חלה תרימו תרומה ונאמר לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ותרומ' ידך אלו הביכורים שהרי אין לך דבר שטעון הבאת מקום שלא פרטו בפסוק זה חוץ מן הביכורים, [הכי איתא ביבמות דף פ' ובבכורים דפ"ד] לפיכך דין ארבעתם לעניין אכילה ודימוע אחד הוא ואם נטמאו ישרפו, ודין תרומת מעשר של דמאי בכל אלו הדברים כתרומת מעשר של ודאי אלא שאין לוקין על אכילתה כתב רבי', משה [בסוף הלכות תרומות] כל האוכל תרומה מברך ברכ' אותו מאכל ואח"כ מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה וכן קבל מרבותיו וכן ראה שנוהגי' שמברכי' אפי' בחלת ח"ל שגם אכילת קדשי הגבול בעבודה שנ' עבודת מתנה אתן את כהונתכם:
320
שכ״א[ראה מצוה רסד]:
321
שכ״ב[ראה מצוה רסד]:
322
שכ״ג[ראה מצוה רסד]:
323
שכ״ד[ראה מצוה רסד]:
324
שכ״ה[ראה מצוה רסד]:
325
שכ״והלכות מעשר שני
מצוות רנט–רסד: כל (א) האוכל כזית מעשר שני או ששתה ממנו רביעית יין חוץ לחומ' ירושלי' לוקה שנ' לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהריך, ולוקה על כל א' וא' בפני עצמו לפיכך אם אכל שלשתן חוץ לחומה לוקה שלש מלקיות שנ' ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ולמה פרטם ולא אמר לא תאכלום כשעריך לחייב על כל א' וא' בפני עצמו כדאי' במכות [דף י"ח], [שם דף י"ט] אינו לוקה מה"ת עד שיאכל אותו אחר שנכנס לחומת ירושלים שנ' לא תוכל לאכול וגו' ואכלת לפני ה' אלהיך כיון שנכנס למקום אכילתו ואכל כחוץ לוקה [ה"נ משמעות התו' שם] אבל אם אכלו קודם שיכנס לירושל' מכין אותו מכת מרדות מדבריהם [שם כל הסו'] האוכל מעשר שני בטומאה לוקה שנ' ולא בערתי ממנו בטמא בין שהמעשר טמא והאוכל טהור בין שהמעשר טהור והאוכל טמא והוא שיאכל אותו בירושל' קודם שיפדה שאינו לוקה על אכילתו בטומאה אלא במקום אכילתו אבל אם אכלו בטומאה חוץ לירושלים מכין אותו מ"מ [בשבת דף כ"ה] ואפי' להדליק בו את הנר אחר שנטמא עד שיפדה אסור שנ' ולא בערתי ממנו בטמא' ומפרש ביבמות [דף ע"ג] היכן הוזהר שלא לבערו בטמא ומסיק דכתיב במקום אחר בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו ומפרש שטמא וטהור אוכלין בקערה אחת ומה שהתרתי לך שם אסרתי לך כאן מלא תוכל לאכול בשעריך, משמע שלא בערתי אינו לאו שהוצרך למצוא לאו במקום אחר על כן צריך להתיישב על לא אכלתי באוני ממנו ועל לא נתתי ממנו למת היכן הוזהר שיהא ראוי למנותו בחשבון הלאוין וגם על זה הלאו דלא תוכל לאכול ראוי להסתפק אם נמנהו ללאו יתר שכב' מנינו לא תוכל לאכול בשעריך ללאוין אחרים או שמא לוקה עליו כמו שלוקה על דגן ותירוש ויצהר על כל א' לבד כמו כן לוקה על בשעריך לבד וראוי למנותו, בסמ"ע [מ"ע קל"ו] בארנו שמעשר שני שנטמא פודין אותו אפי' בירושלים ואוכלין דמיו בטהרה בתורת פירות מעשר אפי' נטמאו הפירו' כולן כשהן טבל מפריש מעשר שני בטומאה ופודה, [מיימו' דמעשר שני] הערל כטמא ואם אכל מעשר שני לוקה מה"ת כדרך שלוקה על אכילת תרומה שהתרומה קרויה קדש ומעשר שני קרוי קדש שהרי נאמר בו קדש לה' [שם דף ע"ד ובפ' בתר' דנגעי' דף מ"ה] וטמא שטבל אוכל במעשר שני אע"פ שלא העריב שמשו, [עיקר סוגיא מיימו' דפ"ג דלעיל ממשמעו' מתני' דבכורים דף פ"ד כמבואר שם בפירושו ועי' לקמן בסוף המצוה] האוכל מעשר שני באנינות של תורה לוקה שנא' לא אכלתי באוני ממנו והוא שיאכל אותו במקום אכילתו בירושלם אבל אינו לוקה אם אכלו בחוץ ובאנינות של דבריהם מכין אותו מ"מ איזהו אונן זה המתאבל על אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם וביום המיתה בלבד הוא אונן מה"ת ובלילה הוא אונן מדבריהם שנא' ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' היום הוא אסור ובלילה מותר כדאיתא בזבחים פ' טבול יום [זבחים דף ק"א כל הסוגיא מו"ס] נשתהא המת ימים רבים ואח"כ נקבר כל אותן הימים שאחר יום המיתה עד יום הקבורה הוא אונן מדבריהם ואין יום הקבורה תופש לילו עמו, ולא מעשר שני בלבד אלא כל הקדשים כולם [כדמשמע שם] אם אכלן באנינות של תורה לוקה ובאנינות מדבריהם מכין אותו מ"מ [כך משמע בפ"ג דמעשר שני משנה ג' ובירוש' שם ובפ"ק דדמאי] אין נותנין פירות מעשר שני לעם הארץ ולא פירות הנלקחו' במעות מעשר ולא מעות מעשר מפני שהוא בחזקת טמאה [פ"ק דדמאי דף י"ב] ומותר לאכול מעשר שני של דמאי באנינות וליתנו לע"ה והוא שיאכל כנגדו [רפ"ב דמעשר שני] מעשר שני ניתן לאכילה ושתייה שנ' ואכלת לפני ה' אלהיך, דסיכה כשתייה כדאמר ר' סימאי בפרק הערל (יבמות דף ע"ד) ולא נתתי ממנו למת הא לחי דומיא דמת נתתי והיא סיכה ששוה בחיי' ובמתי' ומקשינן ואימא ליקח לו ארון ותכריכין אמר רב אשי בעינן לא נתתי דומיא דלא אכלתי מה להלן מגופו אף כאן מגופו, [כך משמע בירושלמי פ"ב דמעשר שני ומבואר בפי' ר"ש פר' כרם רבעי במשנה י"ב] ואסור להוציאו בשאר צרכיו כגון שיקח בו כלים או עבדים או בגדי' וקרקעות שנאמר לא נתתי ממנו למת כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף ואם הוציא ממנו בשאר דברים אפי' בדבר מצוה כגון שלקח ממנו ארון ותכריכין למת מצוה הר"ז אוכל כנגדן בתורת מעשר כמו ששנינו בפ"ק דמעשר שני, שנינו בפ' ב' דמעשר שני [שם] אוכל דבר שדרכו ליאכל ושותה דבר שדרכו לשתות וסך דבר שדרכו לסוך ולא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן [בפ' י"א דתרומו'] ולא יסחוט את הפירו' להוציא מהם משקין חוץ מזתים וענבים בלבד, בקידושין [דף נ"ד] מסקינן כר"מ שאומ' מעשר שני ממון גבוה הוא שנ' לה' הוא לפיכך אינו נקנה במתנה אא"כ נתן לו הטבל והמקבל מפריש המעשר, [שם דף נ"ג] ואין מקדשין בו את האשה, ואין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין מחליפין אותו כמו ששנינו בתחילת מעשר שני ומפרש בירושלמי [שם] כיצד אין ממשכנים אותו לא יכנס לביתו וימשכננו מעשר שני שלו, עבר ומשכן מוציאין אותו מידו, כיצד אין מחליפין אותו לא יאמר לו הא לך יין מעשר ותן לי שמן מעשר אבל אומר לו הא לך יין, שאין לי שמן ואם רצה חברו ליתן לו שמן מותר שהרי לא החליף עמו אלא הודיעו שאין לו ואם רצה הלה ליתן יתן, [במשנה וירוש' דלעיל] וגם אין שוקלין כנגדן אפי' דינרי זהב ואפי' לחלל עליהם מעשר שני אחד כמו שמפרש הטעם בפ' במה מדליקין (שבת דף כ"ב) גזרה שמא לא יכוין משקלותיו ויניח הדינרים בחוליהן ונמצא שבזה מעשר שני שלא לצורך [בתוספת' ריש מעשר שני] וכן מעות מעשר שני אין שוקלין כנגדן ולא מוכרין אותן ולא מחליפין אותן ולא יתנם לשולחני להתנאות בהן ולא ילוה אותן להתגדל בהן ואם הלוון שלא יעלו חלודה מותר, תניא בירושלמי [רפ"ג דדמאי] שאין פורעין מהן המלוה ואין משלמים מהן תגמולין ואין פוסקין מהן צדקה בבית הכנסת אבל משלמין מהן דברי' של גמילות חסדים וצריך להודיע וכן בפירות שביעית וכן ראיתיה בתוספת' דשביעית [פ"ו] הרי יש כאן שש מל"ת, א) שלא לאכול מעשר שני של דגן חוץ לירושלם, ב) שלא לאכול מעשר תירוש חוץ לירושלם, ג) שלא לאכול בטומאה, ד) שלא לאכול מעשר יצהר חוץ לירושלם, ה) שלא לאכול באנינות, ו) שלא להוציא דמיו בשאר צרכי בני אדם חוץ מאכילה ושתייה וסיכה, אם נחסר אלו השני לאוין מטעם דמשמע בפ' הערל (יבמות דף ע"ג) שאינו לאו ואולי שניהם יוצאים ממקרא שנ' במעשר שני ואכלת שם לפני ה' אלהיך ושמחת ומלשון שמח' יש לאסור אונן כעין שמצינו בביכורים [בפ"ב דמסכ' בכורים דפ"ד ע"א בפי ר"מ] ולאסור שאר צרכים שכל הפרשה מדברת בצרכי אכילה וכיוצא בה ואינן כי אם באזהרת עשה, נמנה לא תבשל גדי שלישי לאיסו' הנאה ולא נכלול אותו בכלל האכילה כאשר כללנו, ונמנה שלא לאכול בשר פסולי המוקדשין שהוטל בהן מום בכוונה שנ' לא תאכל כל תועבה ומנאו רבי' משה [בספר מניין המצות סימן ק"מ] ואין נראה לי למנות זה הלאו שאין זו דרשה גמורה שהרי בפר' כל פסולי המוקדשין (בכורות דף ל"ד) משמע גבי בכור שהטילו בו מום שלא ישחוט עליו משום קנס ולי נראה למנות שלא יאכל ערל במעשר דגרסינן בפ' הערל (יבמות דף ע"ד) מניין לערל שאסור במעשר נאמר ממנו בפסח ונאמר ממנו במעשר מה ממנו האמור בפסח ערל אסור בו אף ממנו האמור במעשר ערל אסור בו ולא כמו שביארנו למעלה מלשון קדש, [בפ' טבול יום דף ק"א] ולאו שני שלא לאכול קדשי מזבח באנינות שנ' ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' וא"ת שזה אינו לאו אלא איסורו יוצא ממה שנאמר בקדשים למשחה לגדולה כדרך מלכים, נמנה הא דגרסינן בירושלמי דסנהדרין בפ' אחד דיני ממונות וגם בגמרא מביאה [שם בדף ל"ג] העד שהעיד בדיני נפשות לא ילמד באותו הדין לא זכות ולא חובה שנ' ועד אחד לא יענה בנפש למות ומקרא יתר הוא לדרשה זו שהרי כבר נאמר לא יקום עד אחד באיש וכן פירוש המקרא העד שהעיד בנפש למות לא יענה אחר כך לא זכות ולא חובה אלא יעיד וישתוק אבל בדיני ממונות מלמד זכות וחובה:
מצוות רנט–רסד: כל (א) האוכל כזית מעשר שני או ששתה ממנו רביעית יין חוץ לחומ' ירושלי' לוקה שנ' לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהריך, ולוקה על כל א' וא' בפני עצמו לפיכך אם אכל שלשתן חוץ לחומה לוקה שלש מלקיות שנ' ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ולמה פרטם ולא אמר לא תאכלום כשעריך לחייב על כל א' וא' בפני עצמו כדאי' במכות [דף י"ח], [שם דף י"ט] אינו לוקה מה"ת עד שיאכל אותו אחר שנכנס לחומת ירושלים שנ' לא תוכל לאכול וגו' ואכלת לפני ה' אלהיך כיון שנכנס למקום אכילתו ואכל כחוץ לוקה [ה"נ משמעות התו' שם] אבל אם אכלו קודם שיכנס לירושל' מכין אותו מכת מרדות מדבריהם [שם כל הסו'] האוכל מעשר שני בטומאה לוקה שנ' ולא בערתי ממנו בטמא בין שהמעשר טמא והאוכל טהור בין שהמעשר טהור והאוכל טמא והוא שיאכל אותו בירושל' קודם שיפדה שאינו לוקה על אכילתו בטומאה אלא במקום אכילתו אבל אם אכלו בטומאה חוץ לירושלים מכין אותו מ"מ [בשבת דף כ"ה] ואפי' להדליק בו את הנר אחר שנטמא עד שיפדה אסור שנ' ולא בערתי ממנו בטמא' ומפרש ביבמות [דף ע"ג] היכן הוזהר שלא לבערו בטמא ומסיק דכתיב במקום אחר בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו ומפרש שטמא וטהור אוכלין בקערה אחת ומה שהתרתי לך שם אסרתי לך כאן מלא תוכל לאכול בשעריך, משמע שלא בערתי אינו לאו שהוצרך למצוא לאו במקום אחר על כן צריך להתיישב על לא אכלתי באוני ממנו ועל לא נתתי ממנו למת היכן הוזהר שיהא ראוי למנותו בחשבון הלאוין וגם על זה הלאו דלא תוכל לאכול ראוי להסתפק אם נמנהו ללאו יתר שכב' מנינו לא תוכל לאכול בשעריך ללאוין אחרים או שמא לוקה עליו כמו שלוקה על דגן ותירוש ויצהר על כל א' לבד כמו כן לוקה על בשעריך לבד וראוי למנותו, בסמ"ע [מ"ע קל"ו] בארנו שמעשר שני שנטמא פודין אותו אפי' בירושלים ואוכלין דמיו בטהרה בתורת פירות מעשר אפי' נטמאו הפירו' כולן כשהן טבל מפריש מעשר שני בטומאה ופודה, [מיימו' דמעשר שני] הערל כטמא ואם אכל מעשר שני לוקה מה"ת כדרך שלוקה על אכילת תרומה שהתרומה קרויה קדש ומעשר שני קרוי קדש שהרי נאמר בו קדש לה' [שם דף ע"ד ובפ' בתר' דנגעי' דף מ"ה] וטמא שטבל אוכל במעשר שני אע"פ שלא העריב שמשו, [עיקר סוגיא מיימו' דפ"ג דלעיל ממשמעו' מתני' דבכורים דף פ"ד כמבואר שם בפירושו ועי' לקמן בסוף המצוה] האוכל מעשר שני באנינות של תורה לוקה שנא' לא אכלתי באוני ממנו והוא שיאכל אותו במקום אכילתו בירושלם אבל אינו לוקה אם אכלו בחוץ ובאנינות של דבריהם מכין אותו מ"מ איזהו אונן זה המתאבל על אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם וביום המיתה בלבד הוא אונן מה"ת ובלילה הוא אונן מדבריהם שנא' ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' היום הוא אסור ובלילה מותר כדאיתא בזבחים פ' טבול יום [זבחים דף ק"א כל הסוגיא מו"ס] נשתהא המת ימים רבים ואח"כ נקבר כל אותן הימים שאחר יום המיתה עד יום הקבורה הוא אונן מדבריהם ואין יום הקבורה תופש לילו עמו, ולא מעשר שני בלבד אלא כל הקדשים כולם [כדמשמע שם] אם אכלן באנינות של תורה לוקה ובאנינות מדבריהם מכין אותו מ"מ [כך משמע בפ"ג דמעשר שני משנה ג' ובירוש' שם ובפ"ק דדמאי] אין נותנין פירות מעשר שני לעם הארץ ולא פירות הנלקחו' במעות מעשר ולא מעות מעשר מפני שהוא בחזקת טמאה [פ"ק דדמאי דף י"ב] ומותר לאכול מעשר שני של דמאי באנינות וליתנו לע"ה והוא שיאכל כנגדו [רפ"ב דמעשר שני] מעשר שני ניתן לאכילה ושתייה שנ' ואכלת לפני ה' אלהיך, דסיכה כשתייה כדאמר ר' סימאי בפרק הערל (יבמות דף ע"ד) ולא נתתי ממנו למת הא לחי דומיא דמת נתתי והיא סיכה ששוה בחיי' ובמתי' ומקשינן ואימא ליקח לו ארון ותכריכין אמר רב אשי בעינן לא נתתי דומיא דלא אכלתי מה להלן מגופו אף כאן מגופו, [כך משמע בירושלמי פ"ב דמעשר שני ומבואר בפי' ר"ש פר' כרם רבעי במשנה י"ב] ואסור להוציאו בשאר צרכיו כגון שיקח בו כלים או עבדים או בגדי' וקרקעות שנאמר לא נתתי ממנו למת כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף ואם הוציא ממנו בשאר דברים אפי' בדבר מצוה כגון שלקח ממנו ארון ותכריכין למת מצוה הר"ז אוכל כנגדן בתורת מעשר כמו ששנינו בפ"ק דמעשר שני, שנינו בפ' ב' דמעשר שני [שם] אוכל דבר שדרכו ליאכל ושותה דבר שדרכו לשתות וסך דבר שדרכו לסוך ולא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן [בפ' י"א דתרומו'] ולא יסחוט את הפירו' להוציא מהם משקין חוץ מזתים וענבים בלבד, בקידושין [דף נ"ד] מסקינן כר"מ שאומ' מעשר שני ממון גבוה הוא שנ' לה' הוא לפיכך אינו נקנה במתנה אא"כ נתן לו הטבל והמקבל מפריש המעשר, [שם דף נ"ג] ואין מקדשין בו את האשה, ואין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין מחליפין אותו כמו ששנינו בתחילת מעשר שני ומפרש בירושלמי [שם] כיצד אין ממשכנים אותו לא יכנס לביתו וימשכננו מעשר שני שלו, עבר ומשכן מוציאין אותו מידו, כיצד אין מחליפין אותו לא יאמר לו הא לך יין מעשר ותן לי שמן מעשר אבל אומר לו הא לך יין, שאין לי שמן ואם רצה חברו ליתן לו שמן מותר שהרי לא החליף עמו אלא הודיעו שאין לו ואם רצה הלה ליתן יתן, [במשנה וירוש' דלעיל] וגם אין שוקלין כנגדן אפי' דינרי זהב ואפי' לחלל עליהם מעשר שני אחד כמו שמפרש הטעם בפ' במה מדליקין (שבת דף כ"ב) גזרה שמא לא יכוין משקלותיו ויניח הדינרים בחוליהן ונמצא שבזה מעשר שני שלא לצורך [בתוספת' ריש מעשר שני] וכן מעות מעשר שני אין שוקלין כנגדן ולא מוכרין אותן ולא מחליפין אותן ולא יתנם לשולחני להתנאות בהן ולא ילוה אותן להתגדל בהן ואם הלוון שלא יעלו חלודה מותר, תניא בירושלמי [רפ"ג דדמאי] שאין פורעין מהן המלוה ואין משלמים מהן תגמולין ואין פוסקין מהן צדקה בבית הכנסת אבל משלמין מהן דברי' של גמילות חסדים וצריך להודיע וכן בפירות שביעית וכן ראיתיה בתוספת' דשביעית [פ"ו] הרי יש כאן שש מל"ת, א) שלא לאכול מעשר שני של דגן חוץ לירושלם, ב) שלא לאכול מעשר תירוש חוץ לירושלם, ג) שלא לאכול בטומאה, ד) שלא לאכול מעשר יצהר חוץ לירושלם, ה) שלא לאכול באנינות, ו) שלא להוציא דמיו בשאר צרכי בני אדם חוץ מאכילה ושתייה וסיכה, אם נחסר אלו השני לאוין מטעם דמשמע בפ' הערל (יבמות דף ע"ג) שאינו לאו ואולי שניהם יוצאים ממקרא שנ' במעשר שני ואכלת שם לפני ה' אלהיך ושמחת ומלשון שמח' יש לאסור אונן כעין שמצינו בביכורים [בפ"ב דמסכ' בכורים דפ"ד ע"א בפי ר"מ] ולאסור שאר צרכים שכל הפרשה מדברת בצרכי אכילה וכיוצא בה ואינן כי אם באזהרת עשה, נמנה לא תבשל גדי שלישי לאיסו' הנאה ולא נכלול אותו בכלל האכילה כאשר כללנו, ונמנה שלא לאכול בשר פסולי המוקדשין שהוטל בהן מום בכוונה שנ' לא תאכל כל תועבה ומנאו רבי' משה [בספר מניין המצות סימן ק"מ] ואין נראה לי למנות זה הלאו שאין זו דרשה גמורה שהרי בפר' כל פסולי המוקדשין (בכורות דף ל"ד) משמע גבי בכור שהטילו בו מום שלא ישחוט עליו משום קנס ולי נראה למנות שלא יאכל ערל במעשר דגרסינן בפ' הערל (יבמות דף ע"ד) מניין לערל שאסור במעשר נאמר ממנו בפסח ונאמר ממנו במעשר מה ממנו האמור בפסח ערל אסור בו אף ממנו האמור במעשר ערל אסור בו ולא כמו שביארנו למעלה מלשון קדש, [בפ' טבול יום דף ק"א] ולאו שני שלא לאכול קדשי מזבח באנינות שנ' ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' וא"ת שזה אינו לאו אלא איסורו יוצא ממה שנאמר בקדשים למשחה לגדולה כדרך מלכים, נמנה הא דגרסינן בירושלמי דסנהדרין בפ' אחד דיני ממונות וגם בגמרא מביאה [שם בדף ל"ג] העד שהעיד בדיני נפשות לא ילמד באותו הדין לא זכות ולא חובה שנ' ועד אחד לא יענה בנפש למות ומקרא יתר הוא לדרשה זו שהרי כבר נאמר לא יקום עד אחד באיש וכן פירוש המקרא העד שהעיד בנפש למות לא יענה אחר כך לא זכות ולא חובה אלא יעיד וישתוק אבל בדיני ממונות מלמד זכות וחובה:
326
שכ״זכהן (א) שאכל ביכורים חוץ לירושלם מאחר שנכנסו לפנים מן החומה [בפ' הלוקין דף י"ט] לוקה מה"ת שנ' לא תוכל לאכול בשעריך מעשר וגומר ותרומת ידך ואמר מר [שם דף י"ו] ותרומת ידך אלו הביכורים, וכן אם אכלן הכהן בירושלים קודם הנחה בעזרה לוקה מה"ת כמי שאכלן בחוץ לפי שהן טעונים הנחה בעזרה שנא' והנחת לפני ה' ומשהניחן המביא אותן לעזרה הותרו לכהן ואע"פ שעדיין לא התוודה עליהן כדמסיק בפ' ואלו הן הלוקין [דף י"ז וי"ח] שאין הקריאה מעכבת אכילתם, [בחולין דף ס"ח] וביכורים שיצאו חוץ למחיצתם וחזרו מותרים באכילה [רפ"ב דבכורים דפ"ד ובפ' הערל (יבמות דף ע"ג) כל הסוגיא] אכילת ביכורים כאכילת תרומה לבל דבר יתר עליהן הביכורים שהן אסורין לאונן וטעונות הבאת מקום וכהן טהור שאכל ביכורי' טמאים לוקה כשם שלוקה ישר' טהור שאכל מעשר שני טמא מה שאין כן בתרומה ומניין שהביכורים אסורין לאונן [בפי' ר"מ פ"ב דלעיל משנה ב'] שהרי נאמר בהן ושמחת בכל הטוב מכלל שהוא חייב לאוכלן בשמחה ולא באנינות והאוכלן באנינות מכין אותו מ"מ:
327
שכ״ח[ראה מצוה רסז]:
328
שכ״טהלכות שמיטה
מצוות רסו, רסז: בשנה (א) השביעית שנת השמיטה כל העושה בה מלאכה מעבודת קרקע או מעבודת האילנות בטל מ"ע המפורשת בסמ"ע [מ"ע קמ"ז] ועבר על ל"ת שנ' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור ואינו לוקה מה"ת אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה ועל הבצירה אחד הכרם ואחד שאר האילנות, ודרשינן במו"ק [דף ג' כל הסוגיא] זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה ולמה פרטן הכתוב לומר שעל שתי תולדות אלו בלבד ואבות שלהם חייב אבל שאר עבודת שלא בפרשו בעניין זה אינו לוקה עליהן אבל מכין אותו מ"מ כיצד החורש או החופר לצורך קרקע או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודות הארץ וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן משאר עבודות הארץ מכין אותו מ"מ למדנו מתוך המשנה דשביעית [דף ל"ה ול"ו כל הסוגיא] שאין נוטעין בשביעית אפי' אילן סרק ולא יחתוך היבלת מן האילנות ולא יפרק העלין והבדים היבשי' ולא יעשן תחתיו כדי שתמות התולעת ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמא כדי שלא יאכל אותן העוף כשהוא רך ולא יסוך את הפגין ולא ינקוב אותן ולא יכרוך את הנטיעות ולא יקטום אותם ולא יפסג את האילנות וכן כל שאר עבודות האילן ואם עשה אחד מאלו בשביעית מכין אותו מ"מ [מ"ק דף ב'] משקין בית השלחין בשביעית והיא שדה הזרעים שהיא צמאה ביותר [שם דף ו' ועשר לבית סאה דנק' תמצ' מבואר בירושלמי סוף פר' ב' דשביעית] וכן שדה האילנות אם היו מרוחקין זה מזה יותר מעשר לבית סאה מושכין את המים מאילן לאילן אבל לא ישקו את השדה ואם היו מקורבים זה לזה עשר לבית סאה משקין כל השדה בשבילה [בשביעית דף ל"ז במ"ק ד"ו] וכן עפר הלבן מרביצין אותו במי' בשביעית בשביל האילנות שלא יפסידו [שם דף ג, ובתוס' דשביעית דף ס"ג ע"ב] ועושין עוגיאו' לגפנים ועושין אמת המי' לכתחילה וממלאין את הנקעי' מים ומפני מה התירו כל אלה להשקות שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה והואיל ואיסור הדברים האלה וכיוצא כהן מדבריהם לא גזרו על אלו שאין איסור מה"ת אלא אותן שתי אבות ושתי תולדות שלהם כמו שבארנו [בתחילת המצוה] משרבו האנסין והטילו מלכי עכו"ם על ישראל לעשות מזונו לחיילותיהן התירו לזרוע להם בשביעית דברים שצריכין להם עבדי המלך בלבד כדאמר בפר' זה בורר (סנהדרין דף כ"ו) פוקו זרעו בשביעיתא משום ארנונא וגם גרסינן בירושלמי דשביעית כראשונה כשהיתה המלכות אונסת הורה ר' ינאי לחרוש חרישה ראשונה בשביעית וכן מי שכפה אותו אנס לעשות בשביעית בחנם כמו עבודת המלך וכן כל כיוצא בזה ה"ז עושה שנינו בתרומה [דף ס"ט] הנוטע בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור מפני שישראל חדושין על השביעית וא"ת בשוגג יקיים יאמר המזיד שוגג הייתי, החורש שדהו או נרה או זבלה בשביעית כדי שתהא יפה לזריעה במוצאי שביעית קונסין אותו ולא יזרענה במוצאי שביעית אבל אם מת בנו זורעה כדמסקי' במ"ק [דף י"ג] שנינו בשביעית [דף ל"ח ומה שכתב משדה חבירו וכולי בירושל'] בראשונה היו אומרים מנקט אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שדהו והוא שיטול הגס הגס כדי שלא יתכוין לנקות הארץ אבל משדה חבירו נוטל בין גם בין דק משרבו עוברי עבירה שמתכונין לנקות ואומרים הגס אנו נוטלין אסרו שלא יטול אדם כלום משדהו אלא מתוך שדה חבירו והוא שלא ילקט בטובה שלא יאמר לו ראה כמה טובה עשיתי לך שהרי נקיתי לך שדך [בירושלמי דלעיל] הייתה בהמתו עומדת בתוך שדה מלקט ומבי' לפניה שבהמתו מוכחת עליו, וכן אם הייתה שם כירתו מלקט הכל ומדליק שכירתו מוכחת עליו, עבודת הארץ בשנה השישית שלשים יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני מפני שהוא מתקנה לשביעית ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים הוא שנאסר מפי השמועה וגזרו חכמים שלא יהא חורשין שדה אילן בערב שביעית בזמן המקדש אלא עד עצרת ושדה לבן עד הפסח ובזמן שאין ב"ה קיים מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה כדאמרינן בפ"ק דמ"ק [דף ג' וד' כל הסוגיא סו"ס] רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים האלו והתירום דקסברי כי גמירי הלכה בזמן שבית המקדש קיים אבל האידנא לא, אף בזמן הזה אין נוטעין אילנות ואין מרכיבין ערב שביעית אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהא אחר הקליטה שלשים יום קודם ראש השנה של שביעית וסתם קליטה שתי שבתות כרבי יוסי ור"ש שהלכה כמותן לגבי רבי יהודה החולק עליהם בשביעית [דף ל"ו] ודבר זה אסור לעולם מפני מראית העין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו נמצאת אומר [בר"ה דף י"ב] שהנוטע או המבריך או המרכיב ערב שביעית קודם ר"ה מ"ד יום יקיים פחות מכן יעקור, [בירושלמי דשביעית] ואם לא עקר הפירות מותרין, [שם] ואם מת קודם שיעקור מחייבין את היורש לעקור שנינו בשביעית [דף ל"ה] עשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה אף בזמן בית המקדש ודבר זה הל"מ [במ"ק דף ג']:
מצוות רסו, רסז: בשנה (א) השביעית שנת השמיטה כל העושה בה מלאכה מעבודת קרקע או מעבודת האילנות בטל מ"ע המפורשת בסמ"ע [מ"ע קמ"ז] ועבר על ל"ת שנ' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור ואינו לוקה מה"ת אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה ועל הבצירה אחד הכרם ואחד שאר האילנות, ודרשינן במו"ק [דף ג' כל הסוגיא] זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה ולמה פרטן הכתוב לומר שעל שתי תולדות אלו בלבד ואבות שלהם חייב אבל שאר עבודת שלא בפרשו בעניין זה אינו לוקה עליהן אבל מכין אותו מ"מ כיצד החורש או החופר לצורך קרקע או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודות הארץ וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן משאר עבודות הארץ מכין אותו מ"מ למדנו מתוך המשנה דשביעית [דף ל"ה ול"ו כל הסוגיא] שאין נוטעין בשביעית אפי' אילן סרק ולא יחתוך היבלת מן האילנות ולא יפרק העלין והבדים היבשי' ולא יעשן תחתיו כדי שתמות התולעת ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמא כדי שלא יאכל אותן העוף כשהוא רך ולא יסוך את הפגין ולא ינקוב אותן ולא יכרוך את הנטיעות ולא יקטום אותם ולא יפסג את האילנות וכן כל שאר עבודות האילן ואם עשה אחד מאלו בשביעית מכין אותו מ"מ [מ"ק דף ב'] משקין בית השלחין בשביעית והיא שדה הזרעים שהיא צמאה ביותר [שם דף ו' ועשר לבית סאה דנק' תמצ' מבואר בירושלמי סוף פר' ב' דשביעית] וכן שדה האילנות אם היו מרוחקין זה מזה יותר מעשר לבית סאה מושכין את המים מאילן לאילן אבל לא ישקו את השדה ואם היו מקורבים זה לזה עשר לבית סאה משקין כל השדה בשבילה [בשביעית דף ל"ז במ"ק ד"ו] וכן עפר הלבן מרביצין אותו במי' בשביעית בשביל האילנות שלא יפסידו [שם דף ג, ובתוס' דשביעית דף ס"ג ע"ב] ועושין עוגיאו' לגפנים ועושין אמת המי' לכתחילה וממלאין את הנקעי' מים ומפני מה התירו כל אלה להשקות שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה והואיל ואיסור הדברים האלה וכיוצא כהן מדבריהם לא גזרו על אלו שאין איסור מה"ת אלא אותן שתי אבות ושתי תולדות שלהם כמו שבארנו [בתחילת המצוה] משרבו האנסין והטילו מלכי עכו"ם על ישראל לעשות מזונו לחיילותיהן התירו לזרוע להם בשביעית דברים שצריכין להם עבדי המלך בלבד כדאמר בפר' זה בורר (סנהדרין דף כ"ו) פוקו זרעו בשביעיתא משום ארנונא וגם גרסינן בירושלמי דשביעית כראשונה כשהיתה המלכות אונסת הורה ר' ינאי לחרוש חרישה ראשונה בשביעית וכן מי שכפה אותו אנס לעשות בשביעית בחנם כמו עבודת המלך וכן כל כיוצא בזה ה"ז עושה שנינו בתרומה [דף ס"ט] הנוטע בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור מפני שישראל חדושין על השביעית וא"ת בשוגג יקיים יאמר המזיד שוגג הייתי, החורש שדהו או נרה או זבלה בשביעית כדי שתהא יפה לזריעה במוצאי שביעית קונסין אותו ולא יזרענה במוצאי שביעית אבל אם מת בנו זורעה כדמסקי' במ"ק [דף י"ג] שנינו בשביעית [דף ל"ח ומה שכתב משדה חבירו וכולי בירושל'] בראשונה היו אומרים מנקט אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שדהו והוא שיטול הגס הגס כדי שלא יתכוין לנקות הארץ אבל משדה חבירו נוטל בין גם בין דק משרבו עוברי עבירה שמתכונין לנקות ואומרים הגס אנו נוטלין אסרו שלא יטול אדם כלום משדהו אלא מתוך שדה חבירו והוא שלא ילקט בטובה שלא יאמר לו ראה כמה טובה עשיתי לך שהרי נקיתי לך שדך [בירושלמי דלעיל] הייתה בהמתו עומדת בתוך שדה מלקט ומבי' לפניה שבהמתו מוכחת עליו, וכן אם הייתה שם כירתו מלקט הכל ומדליק שכירתו מוכחת עליו, עבודת הארץ בשנה השישית שלשים יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני מפני שהוא מתקנה לשביעית ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים הוא שנאסר מפי השמועה וגזרו חכמים שלא יהא חורשין שדה אילן בערב שביעית בזמן המקדש אלא עד עצרת ושדה לבן עד הפסח ובזמן שאין ב"ה קיים מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה כדאמרינן בפ"ק דמ"ק [דף ג' וד' כל הסוגיא סו"ס] רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים האלו והתירום דקסברי כי גמירי הלכה בזמן שבית המקדש קיים אבל האידנא לא, אף בזמן הזה אין נוטעין אילנות ואין מרכיבין ערב שביעית אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהא אחר הקליטה שלשים יום קודם ראש השנה של שביעית וסתם קליטה שתי שבתות כרבי יוסי ור"ש שהלכה כמותן לגבי רבי יהודה החולק עליהם בשביעית [דף ל"ו] ודבר זה אסור לעולם מפני מראית העין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו נמצאת אומר [בר"ה דף י"ב] שהנוטע או המבריך או המרכיב ערב שביעית קודם ר"ה מ"ד יום יקיים פחות מכן יעקור, [בירושלמי דשביעית] ואם לא עקר הפירות מותרין, [שם] ואם מת קודם שיעקור מחייבין את היורש לעקור שנינו בשביעית [דף ל"ה] עשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה אף בזמן בית המקדש ודבר זה הל"מ [במ"ק דף ג']:
329
ש״לכל (א) שתוציא הארץ בשנה השביעית בין מזרע תבואה שנפל בה מקודם שביעית בין מן העיקרין שנקצרו מקודם וחזרו ועשו שניהם נקראים ספיחים, בין מן העשבים והירקות שעלו מאליהן ואין מהם זרע הכל מותר לאכול מה"ת שנ' והייתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו' [בשביעית דף ל"ה] אפי' שדה שנטייב' בשביעית וצמחה מותרין פירותיה לאכלה ומה שאמרה תורה את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך הקוצרים שבכל שנה כדתניא בת"כ [פרש' בהר פ"א] ואם קצר לוקה כיצד כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר אלא קוצר מעט וחובט ואוכל ומד"ס שיהו כל הספיחים אסורין באכילה [בשביעית דף מ"ד] ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה שלא ילך ויזרע תבואה וקטנית וזרעוני גינה בתוך שדהו וכשיצמחו יאכל מהן ויאמר ספיחי' הם לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחין בשביעית, הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותן רוב בני אדם אבל הדברים שדרך רוב בני אדם לזרוע כל הצומח מהן אסור מדבריהם והמלקט אותן מכין אותו מ"מ ויש מפרשים כי הספיחים אסורין מה"ת [בת"כ פרשת בהר פ"ד ובפ' מקום שנהגו (פסחים דף נ"א)] דתניא הן לא נזרע ולא נאסוף אמר ר' עקיבא וכי מאחר שאין זורעין מהיכן אוספין לימד אל הספיחים שהם אסורין, [בתו' שם כל הסוגי' באריכות] ובספיחין הגדלין בשביעית קודם הביעור מדבר כדמוכח במנחות [דף ה'] וגם הלשון מוכיח כן שעונה על וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית ואליבא דר' עקיבא נחלקו בספיחים [בפ' מקום שנהגו דלעיל] דתניא רבי שמעון אומר כל הספיחים אסורין חוץ מספיחי כרוב פיר' שלא אסרה תורה אלא ספיחים שהן כמו זרעים אבל קלחי כרוב הן כעין אילן וחכמים אוסרין אף ספיחים של כרוב דגזרו אטו שאר ספיחים, ובשביעית [דף מ"ד] שנינו להפך ר' יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין מפני שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה ר"ש אומר כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות השדה וחכמים אומרים כל הספיחין אסורין ולשון ראשון שביארנו שהספיחים אסורין מד"ת מפני עוברי עבירה זהו בלשון המשנה ואליבא דחכמים ובפי' תניא בת"כ בפרש' בהר [פר' ד'] אחר דברי ר"ע וחכ"א אין הספיחין אסורין מד"ס אלא מד"ס ודורש הן לא נזרע אמרת לנו אל תזרעו ומה שאנו אוספין מן ההפקר אין מכניסו לקיום פיר' שצריך לבערו בשביעית ורבי' ניסים גאון מפרש המשנה שמדברת בספיחים של ששית שנשתהו עד שנת השמיני' אחר הביעור ולכך אותן ספיחין מותרין שהרי גדלו כהיתר, חוץ מספיחי כרוב לפי שהכרוב הוא גדל מאד וענפיו רבים ואין להכיר בו בין אותן שגדלו בשביעית לאותן שגדלו ערב שביעית, הילכך אסורים לאחר הביעור מפני חשד עוברי עבירה, וחכמים אוסרין כל הספיחים אטו אותן של כרוב ומביא ראייה מן הירושלמי [שם] שאמר כל ירק אתה יכול לעמוד עליו בין חדש בין ישן ברם הכא שלא יביא מן האיסור ויאמר מן האמהו' הבאתי מסקינן בירושלמי דכלאים [וע"ש והטעם במיימו' פ"ד דהל' שמיטה] שספיחים העולים בשדה בור ובשדה ניר ובשדה כרם ובשדה זרע מותרים באכילה ומפני מה לא גזרו עליהם לפי שאין דרך לזרוע במקומות אלו [בירושלמי דשביעית] וכן התבן של שביעית מותר בכ"מ ולא גזרו עליו [כל הסוגי' מהמיימ' פ"ד דלעיל וקצת משמעות בשביעית משנה ז' ועי' בהשגת הראב"ד שם] ספיחין של שביעית שצמחו למוצאי שביעית אסורים באכילה ואין תולשין אותן ביד אלא חורש כדרכו ובהמה רועה כדרכה ועד מתי אסורין ספיחי שביעית במוצאי שביעית מראש השנה ועד חנוכה ומחנוכה ואילך מותרין, [בד"ה דף ב'] באחד בתשרי ראש השנה לשמיטין וליובלות, [כך משמע בד"ה דף י"ג ועונת המעשרות יתבאר בסמ"ע מ"ע קל"ה] פירות ששית שנכנסו לשביעית אם היו תבואה או קטנית או פירות האילן והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה הרי אלו מותרין ואע"פ שאוסף אותן בשביעית הרי הן כפירות ששית לכל דבר, ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה הרי הן כפירות שביעית בתוספתא דשביעית] התבואות והקטניות אסורין באכילה משום ספיחין [יתבאר בסמ"ע מ"ע קמ"ח] ופירו' האילן אוכלין אותן בקדושת שביעית, [בשביעית דף ל"ו ובפ"ה דף י"ג ודנקט אחר גמר פרי היינו כשמואל שם] האורז והדוחן והפרגים והשומשמין ופול המצרי שזרעו לזרע הולכין בהן אחר גמר הפרי אם נגמר פריו קודם ראש השנה הרי אלו מותרין בשביעית כפירות ששית ואם נגמרו אחר ראש השנה אע"פ שהשרישו קודם ראש השנה הרי אלו אסורין משום ספיחים [שם] והירק הולכין אחר לקיטתו. [*פשו' ומבוא' הוא שהנגמ' הוא לשעבר ושלא נגמר הוא להבא וכן משמע נמי התם שלהי דף י"ב ובתו' פר' קמא דמעשרות דף מ"ו] וכן פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית בתבואה וקטניות ואילנות הולכין אחר עונת המעשרות, והאורז והדוהן והפרגין והשומשמין ופול המצרי שזרעו לזרע אחר גמר הפרי והירק אחר לקיטתו:
330
של״אואת (א) ענבי נזירך לא תבצור כלו' הפירות שהנזרת והפרשת בני אדם מהם ולא הפקרת לא תבצור אותם אינך בוצר אלא מן ההפקר וגם בזו לא תבצור כדרך הבוצרים אלא ישנה כדאיתא בת"כ [פרש' בהר פ"א] ובירושלמי דשביעית וכן ספיח קצירך לא תקצור פירושו גם בענין זה שהרי הזהירה תורה שלא ינעול אדם כרמו ולא שדהו בשביעית אלא יהא הפקר לכל שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה כאשר יתבאר בסמ"ע [מ"ע קמ"ח] :
331
של״בהתובע (א) חוב שעברה עליו שביעית עובר בל"ת שנ' לא יגוש את רעהו ובטל מ"ע כאשר יתבאר בסמ"ע [מ"ע קמ"ט] שנ' שמוט כל בעל משה ידו, אין שמיטת כספים נוהגת מה"ת בשביעית אלא בזמן שהיובל נוהג בו שיש שם שמיטת קרקע שישוב הקרקע לבעליו בלא כסף כדתניא [במ'"ק דף ב'] ר' אומר וזה דבר השמיט' שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים בכל מקום בין בארץ בין בח"ל ובזמן שאין אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים בשביעית אפי' בארץ ומד"ס [שם] שתהיה שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכ"מ ואע"פ שאין היובל נוהג [והטעם בתו' שם] כדי שלא תשתכח תורת השמטת כספים מישראל [בספרי פ' ראה וכן משמע בשביעית דף מ"ו משנה ב' ע"ש בפי' ר"ש] אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה שנ' מקץ שבע שנים תעשה שמטה וזה דבר השמטה וגומר ושם הוא אומר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות מה שם אחר שבע אף השמטת כספים אחר שבע לפיכך המלו' את חברו בשביעית עצמה גובה כל חובו כל השנה וכשתשקע החמה בליל ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב מסקינן [בגיטין דף ל"ז] שביעית משמטת המלוה ואפי' מלוה בשטר שיש בו אחריות נכסים הר"ז משמט, ואם סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט, גרסינן בירושל' דשביעית מלוה שעשאה כפרנית פי' הלוה שכפר במלוה והגיעה שמיטה והוא עומד בכפירתו והודה אחר השביעית אינה משמטת כופרנית ונעשית מלוה שהודה בשביעית משמטת, שנינו בשבועות [דף מ"ה] השביעית משמטת את השבועה שנא' לא יגוש מ"מ פירוש לא לשלם ולא לישבע, ורב גידל אמר רב דורשו בגמרא [דף מ"ט] מוזה דבר השמיטה אפילו דבור משמטת [כך משמע בתוספתא דשביעית פ"ז] בד"א בשבועת הדיינין וכל כיוצא בה מדברים שאם יודה בהן שביעית משמטתן אבל שבועת השותפין והשומרין וכיוצא בהן משבועות שאם יודה בהם ישלם הר"ז ישבע אחר השמיטה, במכות [דף ג' ומבואר שם בתו'] אמר שמואל המלוה חבירו והתנ' עמו שלא תשמטנו שביעית הר"ז משמט שאינו יכול לבעל דין השביעית התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה ואפי' בשביעית תנאו קיים שכל תנאי שבממון קיים ונמצא שזה חייב את עצמו בממון שלא חייבה אותו בו תורה, [בשביעית דף מ"ו כל הסוגיא ודין הכתובה בגיטין דף י"ח] הקפת חנות ושכר שכיר אינו משמט אא"כ זקפה עליו במלוה, והמגרש את אשתו קודם השמיטה אין כתובתה נשמטת, ואם פגמה אותה או זקפה עליו במלוה שביעית משמטת, והמלוה על המשכון אינו משמט והוא שיהיה החוב כנגד המשכון ואם היה בחוב יותר משמט את היתר על המשכון כדאיתא בשבועות [דף מ"ד] וכן המוסר שטרותיו לבית דין ואמר להם אתם גבו לי חובי זה אינו משמט כדאיתא במכות [דף ג'] שנ' ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך וזה בית דין תובעין אותו וכן בית דין שפסקו את הדין וכתבו איש פלוני אתה חייב ליתן לזה כך וכך אינו משמט שזה כגבוי וכאילו בא לידו ואינו כמלוה כדתנן בשביעית [דף מ"ו]:
332
של״גגזרו (א) חכמים שהשביעית נוהגת בכספים לאחר חורבן הבית בין בארץ בחוצה לארץ דתנן בשביעית [דף מ"ו] הילל תקן פרוזבול ומעמידה בגיטין [דף ל"ו] בשביעית בזמן הזה דתקון רבנן דתשמט זכר לשמיטה ושנינו בשביעית [שם] ומביאה בגיטין [שם] פרוזבול אינו משמט וזה אחד מן הדברים שתקן הילל הזקן שראה שמונעין העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון מלהלוות לו עמד והתקין פרוזבול וזהו גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין כל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה והדיינין חותמין למטה או העדים ושוב איני קורא בו לא יגוש שהרי ב"ד נוגשין אותו והלכה למעשה ששמיטת כספים נוהגת בחוצה לארץ כדאיתא בגיטין [דף ל"ו] אבא בר מניומי הוה מסיק בי רבא זוזי אייתינהו ניהליה בשביעית אמר ליה משמט אני ומסיק שם [דף ל"ז] שאין כותבין פרוזבול אלא בי דינא דר' אמי ור' אסי דאלימי לאפקועי ממונא אבל שאר בתי דינין לא ומעשה היה וכתב רבינו יעקב בתו' [שם] פרוזבול מפני שהיה גדול הדור וכן בכל דור ודור הרשות ביד גדול הדור לכותבו, שנינו בשביעית [דף מ"ו] ומביאה בגיטין [דף ל"ז ושם כל הסוגי'] אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע מפני שזו מלוה מצויה פי' מפני שאינו יכול להשמט ממנו שאפי' לא ישוה הקרקע כנגד החוב יכול להיות גובה וחוזר וגובה כמעשה דקטינא דאביי [בכתובות דף צ"א ועי' בתו' דגיטין דף ל' בד"ה וכמעשה] ואם אין לו קרקע מזכה לו בתוך שדהו כל שהו, וכמה כל שהו א"ר חייא בר אשי אפי' קלח של כרוב, דתניא אין לו קרקע ולערב לו יש קרקע כותבין עליו פרוזבול, לו ולערב אין להם קרקע ולחייב לו יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבל מדר' נתן דא"ר נתן מניין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מניין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו, אמר רב נחמן [בפ' השולח דלעיל] נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד ממני לא שביק היתירא ואכל איסור' אומר רבי' יעקב [בתו' שם] דמטעם זה נאמן אף שלא בשבועה, ונראין הדברים דווקא במקום שרגילין ליכתוב פרוזבול אבל במקום שאין רגילין אינו נאמן, מסקינן עוד שם [בדף דלעיל] שפותחין לו תחילה כיצד טען הנתבע ואמר איה הפרוזבול שלו אומרים לתובע כלום היה לך פרוזבול ואבד אם אמר כן היה לי ואבד נאמן, [שם] [מיימ' פ"ט דשמיטה] ואין היתומים צריכים פרוזבול טען הנתבע ואמר מלוה יש לו אצלי ומשמטת והתובע אמר הקפת חנות היא שאינה משמטת נאמן במגו דאי בעי אמר מלוה היא ופרוזבול היה לי ואבד, ת"ח שהלוו זה את זה ומסר דבריו לתלמידים ואמר מוסרני לכם שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה אינו צריך לכתוב פרוזבול מפני שהם יודעין שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם ובדברים בלבד היא נדחית כדאיתא בגיטין [דף ל"ז] רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו אהדדי, שנינו בשביעית [דף מ"ו] המחזיר חוב בשביעית יאמר להם משמט אני אמר לו אעפ"כ יקבל ממנו שנא' וזה דבר השמיטה שמוט ובגיטין [דף ל"ז] מוכיח שלא יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר שלי הן ומתנה אני נותן לך החזיר לו ולא אמר לו כלום בית דין מסבבין לו בדברים עד שיאמר לו שלי הן ובמתנה אני נותן לך ואם לא אמר לו לא יקבל ממנו אלא יטול מעותיו וילך לו ומה שאמר שם ותלי ליה עד דאמר פי' בירושלמי [דשביעית] תולה לו עיניו וידיו פשוטות לקבל מעותיו:
333
של״דכל המונע מלהלוות לחבירו קודם השמיטה שמא ישמט החוב נקרא בליעל וחוטא ועובר בשני לאוין ועשה שנ' השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך ואמרינן [בכמה דוכתי ומהם במכות דף י"ג ובהגהות דף ל"ו] כל מקום שנ' השמר פן ואל אינו אלא ל"ת וכל זה אנו מונים בעניין לאו אחד:
334
של״ה[ראה מצוה עדר]:
335
של״ו[ראה מצוה עדר]:
336
של״זמצוות ערב–עדר: כתוב (א) בפ' בהר יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה ותניא בת"כ [פ' בהר פ"ג] כשם שנ' בשביעית כך נאמר ביובל פי' שכשם שהשביעית אסורה בעבודת אדמה ובעבודת אילן כך ביובל כשם שדרשנו על הספיחים בשביעית שלא לקצור ושלא לבצור כדרך הקוצרים והבוצרים כך נדרש ביובל ועניין בניין אב הוא:
337
של״חצוה (א) הקב"ה פ' בהר והארץ לא תמכר לצמיתות וזהו משפט מכירת' במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך במספר שני תבואות ימכר לך מכאן שנינו בערכין [דף נ"ט] שאין המוכר רשאי לגאול עד שיאכלנה הלוקח שני תבואות בשתי שנים ואין שנת שדפון מן המניין [שם דף ל'] ואפי' יש לו שלש תבואות באותן שתי שנים כגון שמכרה לו בקמותיה, זהו מדרש רבותינו, ולפי פשוטו כמו שהולך ומפרש לפי רוב השנים תרבה מקנתו ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו כי מספר תבואות היא מוכר לך לפי שחוזרת ביובל ואינו מוכר לך אלא מספר התבואות שיש לו עד היובל והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי כל הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי בא הכתוב ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל שלא יהא הלוקח כובשה, ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ דרשינן בקידושין [דף כ"א] לרבות בתים וחצרים ועבד עברי הנמכר לעכו'"ם שיהא הקרוב גואל וזה שנ' דודו או בן דודו וגו' בנמכר לעכו"ם ההוא לקובעו חובה שלא יטמע בגוים אבל הנמכר לישראל בעיא היא שם ולא נפשטה אם נגאל בקרובים ולפי פשוטו כמשמעו סמוך לפרשה שאחריו שהמוכר אחוזתו רשאי לגאלה לאחר שתי שנים או הוא או קרובו ואין הלוקח יכול לעכב שנ' וכי ימוך אחיך ומכר מאחזתו ובא גאלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו, ולמדה תורה עוד שלא ימכור אדם אחוזתו אלא מחמת דוחק עוני וכן מפרש בתוספתא דערכין ואף גם זאת לא ימכור כל אחוזתו שנאמר מאחוזתו ואיש כי לא יהיה לו גואל והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו וחשב את שני ממכרו והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו ושב לאחוזתו פי' [שם] שלא יהיה לו גואל שיכול לגאול את ממכרו והשיגה ידו וגר יחשוב כמה שנים היו עד היובל כך וכך ובכמה מכרה לו כך וכך ומחלק דמי המקח כמה עולה לכל שנה והשיב המוכר את העודף מדמי המקח על האכילה שאכלה ויתנם ללוקח, ואם לא מצאה ידו די השיב לו, והיה המקח מונח ביד הקונה אותו עד שנת היובל ויצא ביובל ושב לאחוזתו [שם ובפ' המקדיש שדהו (ערכין דף כ"ח)] עד שנת היובל שהיובל משמט בתחלתו [בערכין דף ל' כל הסוגיא] המוכר שדה אחוזה והיו לו שדות אחרות ומכר מאותן השדות כדי לגאול שדה שמכר אין שומעין לי שנ' ומצא כדי גאולתו עד שימצו דבר שאינו מצוי לו בשעה שמכר, וכן אם לוה לגאול אין שומעין לו שנ' והשיגה ידו ולא שילוח, מצא מעט ורצה לגאול חצי השדה שמכר אין שומעין לו שנ' ומצא כדי גאולתו, ואם לא מצאה ידו די השיב לו והיה ממכרו ביד הקונה אותו וגו' [שם דף ל"א] הנותן שדהו מתנה הרי היא חוזרת לו ביובל שנא' תשובו איש אל אחוזתו לרבות המתנה [בבכורות דף נ"ב] והאחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל חלק שנטל ונוטל חלק שכנגדו:
338
של״ט[ראה מצוה רעז]:
339
ש״ממצוות רעו, רעז: לא (א) יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל חלק בבזה בשעה שכובשין את הערים ולא נחלה בארצם [בספרי פ' שופטים] וכן הוא אומר מקרא אחר בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכ' בבזה, נראה (ב) לרבי' משה [בשמיטה] שאם כבש מלך ישראל ח"ל שהכהנים ולוים נוטלים שם חלק ונחלה, ולעתיד לבוא נוטלין חלק אף בארץ שנא' שער לוי אחד כדאי' בב"ב [דף קכ"ב]:
340
שמ״אושדה (א) מגרש עריהם לא ימכר כי אחוזת עולם היא להם ותניא בת"כ [פ' בהר פ"ו] לא ימכר מכר הגזבר שאם הקדיש בן לוי את שדהו ולא גאלה ומכרה גזבר אינה יוצאה לכהנים ביובל כמו בישראל אלא גואל לעולם אף לאחר היובל כי אחוזת עולם היא להם כך פי' רש"י בפי' חומש [שם] אבל בסוף ערכין [דף ל"ג] שנינו אין עושין שדה מגרש, ולא מגרש שדה [בגמ' שם] שנא' ושדה מגרש עריהם לא ימכר, מאי לא ימכר אילימא לא ימכר כלל, והא מדכתב גאולת עולם תהיה ללוי' מכלל שנמכר אלא מאי לא ימכר לא ישונה:
341
שמ״בהלכות כלאים
כתוב (א) בפ' קדושים שדך לא תזרע כלאים שלא יזרע שני מיני זרעים כאחד בא"י ואמרי' בקדושין [דף ל"א] שדך למעוטי זרעים שבח"ל ואע"פ שהיא מצוה התלויה בארץ הוצרך למעטה משום דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים וסד"א דתיהוי כהרבעת בהמה שהיא חובת הגוף ונוהגת אף בח"ל ואומר שם כי רב יוסף היה מערב הזרעי' לכתחילה וזורען בח"ל' ותניא בסנהדרין [דף כ"א] המנכש והמחפה כלאי זרעים בקרקע לוקה רבי עקיבא אומר אף המקיים שנ' שדך לא תזרע כלאים כדדרשינן בת"כ [קדושים פ"ד] יש בכלל לאו זה מה ששנינו בכלאים אין מביאין אילן באילן ולא ירק בירק ולא ירק באילן ולא אילן בירק, ואע"פ שבכללן הוא הרכבת אילן באילן וירק באילן שאמרנו נוהגת אף בח"ל ללקות עליה כדאיתא בקידושין [דף ל"ט] שנא' בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף בח"ל אף שדך בהרכבה אף בח"ל [כך משמע שם דלא אסר אלא הרכבה דומיא דהרבע' דבהמ'] ואין לך כלאים באילנות אלא בהרכבה בלבד, אבל מותר להביא הזרעים זה בזה של אילן ושל ירק לזורעם באחד, [*מהמיימוני ריש הלכות כלאים וע"ש בהשגת הראב"ד ובכלאי אילנות שכת' אסור היינו כדאמר בפי חולין ד' קלט דאפי' כשות בכרמ' אסו' להניח לנוי לזורעו בכרמו] עוד יש חילוק בין כלאי זרעים לכלאי אילנות כי בכלאי זרעים מותר. לומר לעכו"ם לזורעם ובכלאי אילנות אסור, הזורע זרעים כלאים וכן המרכיב אילנות כלאים אע"פ שהוא לוקה הרי אלו מותרין באכילה ואפי' לזה שעבר וזרעו שלא נאסר אלא זריעתן בלבד כמו ששנינו בכלאים, שנינו בתחילת מסכ' כלאי' החטין והזונין אינם כלאים זה בזה השעורין והשיבולת שועל והכוסמין והשיפון והפול והספיר הפרקדן והטופח פול הלבן והשעועי' אינן כלאים זה בזה וכיוצא בזה מפרש במינים רבים שאע"פ שאין דומין זה לזה הואיל והן מין אחד אינן כלאים זה בזה, ויש מינין אחרים אע"פ שדומין זה לזה הרי אלו כלאים זה בזה כמו ששנינו שם התפוח והחזרת והאפרסקין והשקדין והשזפין והרימון אע"פ שהם דומין זה לזה הרי הם כלאים זה בזה, וכן הצנון והנפוס החירדל והלפסן דלעת יוונית עם המצרית והרמוצה אע"פ שהן דומין זה לזה הם כלאים זה בזה ולפי שאין המון העולם מכירין רוב המינין טוב ליזהר מכולם, שנינו בכלאים כל סאה שיש בו רוב הקב זרע ממין אחר ימעט פירוש כגון רובע הקב של חיטין שנתערב בב"ג רביעי קבין של שעורים ובין הכל יש סאה והרי המעורב יש אחד מעשרים וארבע ה"ז אסור לזרוע את המעורב עד שימעט את החטין או יוסיף על השעורים כדאיתא בירושלמי [שם] ואם זרע לוקה, וכל שהוא כלאים עם הזרע מצטרף לאחד מכ"ד כמו שמסיים במשנה [דלעיל] במין אחד בין בשני מינין בד"א תבואה בתבואה קטנית בקטנית תבואה בקטני' וקטני' בתבואה אבל זרעוני גינה שאין נאכלין מצטרפין אחד מעשרים וארבעה בנופל לבית סאה פי' שיעורו אחד מכ"ד ממה שזורעין בבית סאה מאותו המין כיצד חרדל שנתערב בתבואה והרי החרדל זורעין ממנו קב בכל בית סאה אם נתערב ממנו אחד מן הכ"ד של הקב בסאה של תבואה או של קיטני' חיי' למעט ולאו דווקא חרדל שהרי הם מזרעי' הנאכלים ומפרש בירו' בד"א בשלא נתכוון לערב ובשלא נתכוון לזרוע הב' מינין שנתערבו אבל אם נתכוון לערב או לזרוע הב' מינין לא מצי' היתר בזה ואפי' הייתה חטה אחת בתוך כרי של שעורה אסור לזורעם, וכמה מרחיקין בין שני מיני זרעים שהן כלאים זה מזה נראין מובדלין זה מזה אין חוששין ליניקתן אפי' הן זה בצד זה כדמוכח בההיא דנוטע אדם קישות שנביא בסמוך [בכלאים] ובזמן שיש בין שני המינין שיעור הרחקה הראויה להם כדי שלא ינקו זה מזה אין חוששין למראית העין שנראין מעורבין כמו שמוכיחות משניות כלאים [ספ"ב] כדתנן תבואה נוטה על גבי ירק וירק על גבי תבואה הכל מותר חוץ מדלעת יונית, שנינו [שם] ערוגה שהיא ששה טפחים על ו' טפחים זורעים בתוכה ה' זרעונים ד' בד' רוחות הערוגה ואחד באמצע, כתב רבי' משה [בפ"ד דהלכות כלאים] מרחיק בין כל מין ומין כמו טפח ומחצה כדי שלא ינקו זה מזה אבל יתר על ה' מינין לא יזרע אע"פ שמרחיק ביניהן לפי שמינין הרבה בערוגה כזו הרי הן כנטועין בערבוביא, גם רבי' שמשון פי' בפי' זרעים [בכלאים] שאין צריך להרחיק כי אם טפח ומחצה בין מין ומין כדי שלא ינקו זה מזה ואע"ג דתנן בפ' לא יחפור [דף צ"ג] מרחיקין הזרעים מן הכותל ג' טפחים דווקא זרעים אבל ירקות שאנו מדברין בו כאשר יתבאר די להם בטפח ומחצה ומותר, בד"א בערוגה שהיא בחורבה ואין שם ערוגה חוצה לה כדמפרש בשבת [דף פ"ד] אבל ערוגה בין הערוגות אסור שאם יזרע לכל רוח מערוגה זו ולכל רוח מערוגה שסיבותיה יראה הכל מעורב ואם הטה עלין שבערוגה זו לכאן ועלין שבערוגה זו לכאן עד שיראו מובדלין מותר, וכן אמר רב אשי שם אם עשה תלם בין ערוגה לערוגה מותר ואסור לזרוע חוץ לערוגה בלא תלם ובלא נטייה ואפי' כנגד הקרנות של ערוגה שאין בה זרע גזירה שמא יזרע ד' מינין בד' זויות הערוגה ויזרע מינין אחרים חוצה לה כנגד הזויות ונמצא הכל מעורב, אמנם רש"י פי' שם [דף פ"ד] שצריך ג' טפחים בין מין ומין טפח ומחצה לכל אחד וא' שלא תתערב יניקת מין זה ביניקת מין אחר, וגם ר"י קבל מרבי' יעקב כן והא לך לשונו [בתו' שם דף פ"ה] כדברי רב שהם עיקר באיסורין לגב שמואל שחולק עליו אמר רב ערוגה בחורבה שנינו ועלה על דעתו עתה שאינו ממלא כל הרוח אלא באמצע רוח מזרחית זורע טפח וג' חומשין ממין אחד ומניח ב' טפחים וחומש חרב לצד צפון וכן שני טפחים וחומש חרב לצד דרום וכן לכל רוח ורוח מין אחד ואין זרעוני המין שברוח מזרחי יונקים מזרעוני המין שברוח צפוני שמאחר שמניח שני טפחים וחומש חרב לצד הקרן רואין אותו כטבלא מרובעת של שני טפחים וחומש על שני טפחים וחומש, בדוק באלכסון ותמצא שלשה טפחים ושני חומשים של חומש טפח לפי חשבון כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשין באלכסונא וזו היא שיעור הרחקה של זרעוני רוח זה לזרעוני רוח אחר, ומקשה הספר [היינו בגמרא שם] והאיכא מקום קרנות שיכול לעשות ערוגות לשם אע"פ שלא הרחיק אלא שיעור הגבולים ויש שם הרחקה גדולה, שהרי בקרנות של ערוגה הוא חרב ולשם יעשה ערוגה שעכשיו יש בין זרע ערוגה לערוגה שני הגבולים של שתי הערוגות שהם שני טפחים, וטפחיים וחומש על שני טפחיים וחומש חרב, ומתרץ דמה שאמר רב ערוגה בחורבה שנינו זהו בממלא הערוגה משתי רוחותיה מזרחי ומערבי וברוח צפון ודרום גרעין לכל רוח ורוח ויש עתה הרחקה שלשה באותה ערוגה, ואם באתה לסכה בערוגות לא יהיו ג' טפחים בין זרעוני ערוגה אמצעית לזרעוני ערוגה של קרנות, ומסיק [שם] דאפי' אינו ממלא הערוגה משתי רוחותיה צריך שתהא בחורבה גזירה שמא ימלא, ומקשה הספר והלא אפי' ימלא הקרנות אין כאן עירבוב שמאחר שקרנות ערוגה אמצעית באות כנגד ריבוע אותה שבביבותיה יש שם היכירא גדולה שהן כעין ראש תור באלכסון כראש חשוד וניכר שאין הערוגות כאחד. ומתיר שם כמסכת כלאים [פרק שלישי] בעניין זה בלא הרחקה שלש טפחים ומתרץ אין היתר ראש תור בדבר קטן כמו מערוגה לערוגה אלא דווקא בשדה גדולה נוהג זה ההיתר עכ"ל ומפרש שם במסכת כלאים כל מין זרעים אין זורעין בערוגה וכל מין ירקות נזרעים בערוגה פירוש שאסור לזרוע בערוגה מיני זרעים ובעניין זה מפני שהן נראין כלאים אבל מיני ירקות הואיל ואין דרך בני אדם לזרוע מהן אלא מעט מעט מותר חמשה כערוגה ששה כאשר בארנו, ובשבת [דף פ"ה] בשמעתין דערוגה גבי חמשה בשיתא לא ינקי, אבל פחות משיתא ינקי פי' רבינו שלמה שם ואע"ג דלעניין כלאים היכרא בעלמא בעינן דלא חיישינן ליניקה אפי' בכלאי הכרם [בפ' לא יחפור דף כ"ו וע"ש בתו' בד"ה אח' גפנים ובפירו' רש"י בדף י"ח] כדתנן היה גדר בינתים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן אע"פ שיונקין מתחת הקרקע וכל שכן גבי כלאי זרעים דלא חיישינן ליניקה כדתנן גבי ראש תור לקמן [היינו שם בפ' רבי עקיבא] בשמעתין מיהו הפרשת זרעוני גינה דלא ליהוו ערבוב ליכא היכירא בפחות משיעור יניקה שנינו בפ"ג דכלאים הנוטע שתי שורות של קישואים ושתי שורות של דילועין ושתי שורות של פול המצרי מותרין פירוש [בפי' ר"מ שם] ויעשה תלם בין מין ומין אבל לא יזרע שורה אחת של קישואין ושורה אחת של דלועין ושירה אחת של פול המצרי אע"פ שהתלם מבדיל בין כל מין ומין מטני שמינין אילו עלין שלהם ארוכין ונמשכין ומסתברין ואם זרען שורה בצד שורה יתערב הכל ויראו כנזרעין בערבובי' עוד שנינו שם נוטע אדם קישו' ודלעת בתוך גומא אחת ובלבד שתהא זו נוטה לצד זו וזו נוט' לצד זו, שנינו בכלאים הרחקה בין תבואה לתבואה בית רובע, וירק בירק ששה טפחים, תבואה בירק וירק בתבואה בית רובע, ובית רובע הוא כעשר אמות וחצי אמה על עשר אמות וחצי אמה, שלשה חלוקין יש בהרחקת מין זה מהרחקת מין אחר בירק, כי מה ששנינו ירק בירק ששה טפחים זהו בין שתי שורות, ופירש רבינו שמשון [שם] שצריך רוחב ששה טפחים על פני כל אורך השורות ורבינו משה כתב [בהלכות כלאים] שאין צריך רק ו' טפחים על ו' טפחים מרובעות וכן משמע קצת לשון התוספתא [בכלאים] ומביאה בפי' רבי עקיבא (שבת דף פ"ה) עבודת ירק בירק אחר ששה טפחים בין מן האמצע בין מן הצד ורואין אותה כטבלא מרובעת, אמנם רבינו שלמה ורבינו יצחק [בתו' שם] פירשו שם עבודת ירק בירק אחר כמה שיעור עבודתו להרחיק חברו ממנו ששה טפחים לה' זרעונים החלוק השני בכלאים היתה שדהו זרועה ירק ומבקש ליטע באותה שדה שורה של ירק אחר רבי עקיבא אומר אורך ו' טפחים ורוחב מלואו, פירש רבי' שמשון ו' על ו' בריבוע אע"פ שאינו מפסיק על פני כל אורך השורו' ורבינו משה פירש [שם ובמיימו' דלעיל] רוחב מלואו כלו' רחבו כעומקו, ר' יהודה אומר טפח על פני כל הגבול, ונראה שהלכה כרבי יהודה שסתם התלמוד מביא דבריו לראיה בפר' ר' עקיבא (שבת דף פ"ה) הדין הג' בערוגה שאין שם לא שדה שלם ולא שורו' שלמות כי אם מעט מכל מין יכול לעשות ה' זרעונין בערוגה ששה [בכלאים] היה בין שני המינין גדר גבוה י' טפחים או חריץ עמוק י' טפחים או אילן שהוא מיסך על הארץ זה סומך מכאן וזה סומך מכאן, היינו כרבי יוסי ור"ש שאמרו אין אדם מקדש וכו' בפ"ז דכלאי' דפסק שמואל ורב אח' משמיה דרב כוותייהו בפ' הערל (יבמות דף פ"ג) בד"א שצריך הרחקה או דבר המבדיל כשזרע בתוך שדהו אבל אם היתה שדהו זרועה חיטין מותר לחברו לזרוע בצדה שעורין שנ' שדך לא תזרע כלאים אין האיסור אלא למי שזרע שדהו כלאים ולא נאמר הארץ לא תזרע כלאים:
כתוב (א) בפ' קדושים שדך לא תזרע כלאים שלא יזרע שני מיני זרעים כאחד בא"י ואמרי' בקדושין [דף ל"א] שדך למעוטי זרעים שבח"ל ואע"פ שהיא מצוה התלויה בארץ הוצרך למעטה משום דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים וסד"א דתיהוי כהרבעת בהמה שהיא חובת הגוף ונוהגת אף בח"ל ואומר שם כי רב יוסף היה מערב הזרעי' לכתחילה וזורען בח"ל' ותניא בסנהדרין [דף כ"א] המנכש והמחפה כלאי זרעים בקרקע לוקה רבי עקיבא אומר אף המקיים שנ' שדך לא תזרע כלאים כדדרשינן בת"כ [קדושים פ"ד] יש בכלל לאו זה מה ששנינו בכלאים אין מביאין אילן באילן ולא ירק בירק ולא ירק באילן ולא אילן בירק, ואע"פ שבכללן הוא הרכבת אילן באילן וירק באילן שאמרנו נוהגת אף בח"ל ללקות עליה כדאיתא בקידושין [דף ל"ט] שנא' בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף בח"ל אף שדך בהרכבה אף בח"ל [כך משמע שם דלא אסר אלא הרכבה דומיא דהרבע' דבהמ'] ואין לך כלאים באילנות אלא בהרכבה בלבד, אבל מותר להביא הזרעים זה בזה של אילן ושל ירק לזורעם באחד, [*מהמיימוני ריש הלכות כלאים וע"ש בהשגת הראב"ד ובכלאי אילנות שכת' אסור היינו כדאמר בפי חולין ד' קלט דאפי' כשות בכרמ' אסו' להניח לנוי לזורעו בכרמו] עוד יש חילוק בין כלאי זרעים לכלאי אילנות כי בכלאי זרעים מותר. לומר לעכו"ם לזורעם ובכלאי אילנות אסור, הזורע זרעים כלאים וכן המרכיב אילנות כלאים אע"פ שהוא לוקה הרי אלו מותרין באכילה ואפי' לזה שעבר וזרעו שלא נאסר אלא זריעתן בלבד כמו ששנינו בכלאים, שנינו בתחילת מסכ' כלאי' החטין והזונין אינם כלאים זה בזה השעורין והשיבולת שועל והכוסמין והשיפון והפול והספיר הפרקדן והטופח פול הלבן והשעועי' אינן כלאים זה בזה וכיוצא בזה מפרש במינים רבים שאע"פ שאין דומין זה לזה הואיל והן מין אחד אינן כלאים זה בזה, ויש מינין אחרים אע"פ שדומין זה לזה הרי אלו כלאים זה בזה כמו ששנינו שם התפוח והחזרת והאפרסקין והשקדין והשזפין והרימון אע"פ שהם דומין זה לזה הרי הם כלאים זה בזה, וכן הצנון והנפוס החירדל והלפסן דלעת יוונית עם המצרית והרמוצה אע"פ שהן דומין זה לזה הם כלאים זה בזה ולפי שאין המון העולם מכירין רוב המינין טוב ליזהר מכולם, שנינו בכלאים כל סאה שיש בו רוב הקב זרע ממין אחר ימעט פירוש כגון רובע הקב של חיטין שנתערב בב"ג רביעי קבין של שעורים ובין הכל יש סאה והרי המעורב יש אחד מעשרים וארבע ה"ז אסור לזרוע את המעורב עד שימעט את החטין או יוסיף על השעורים כדאיתא בירושלמי [שם] ואם זרע לוקה, וכל שהוא כלאים עם הזרע מצטרף לאחד מכ"ד כמו שמסיים במשנה [דלעיל] במין אחד בין בשני מינין בד"א תבואה בתבואה קטנית בקטנית תבואה בקטני' וקטני' בתבואה אבל זרעוני גינה שאין נאכלין מצטרפין אחד מעשרים וארבעה בנופל לבית סאה פי' שיעורו אחד מכ"ד ממה שזורעין בבית סאה מאותו המין כיצד חרדל שנתערב בתבואה והרי החרדל זורעין ממנו קב בכל בית סאה אם נתערב ממנו אחד מן הכ"ד של הקב בסאה של תבואה או של קיטני' חיי' למעט ולאו דווקא חרדל שהרי הם מזרעי' הנאכלים ומפרש בירו' בד"א בשלא נתכוון לערב ובשלא נתכוון לזרוע הב' מינין שנתערבו אבל אם נתכוון לערב או לזרוע הב' מינין לא מצי' היתר בזה ואפי' הייתה חטה אחת בתוך כרי של שעורה אסור לזורעם, וכמה מרחיקין בין שני מיני זרעים שהן כלאים זה מזה נראין מובדלין זה מזה אין חוששין ליניקתן אפי' הן זה בצד זה כדמוכח בההיא דנוטע אדם קישות שנביא בסמוך [בכלאים] ובזמן שיש בין שני המינין שיעור הרחקה הראויה להם כדי שלא ינקו זה מזה אין חוששין למראית העין שנראין מעורבין כמו שמוכיחות משניות כלאים [ספ"ב] כדתנן תבואה נוטה על גבי ירק וירק על גבי תבואה הכל מותר חוץ מדלעת יונית, שנינו [שם] ערוגה שהיא ששה טפחים על ו' טפחים זורעים בתוכה ה' זרעונים ד' בד' רוחות הערוגה ואחד באמצע, כתב רבי' משה [בפ"ד דהלכות כלאים] מרחיק בין כל מין ומין כמו טפח ומחצה כדי שלא ינקו זה מזה אבל יתר על ה' מינין לא יזרע אע"פ שמרחיק ביניהן לפי שמינין הרבה בערוגה כזו הרי הן כנטועין בערבוביא, גם רבי' שמשון פי' בפי' זרעים [בכלאים] שאין צריך להרחיק כי אם טפח ומחצה בין מין ומין כדי שלא ינקו זה מזה ואע"ג דתנן בפ' לא יחפור [דף צ"ג] מרחיקין הזרעים מן הכותל ג' טפחים דווקא זרעים אבל ירקות שאנו מדברין בו כאשר יתבאר די להם בטפח ומחצה ומותר, בד"א בערוגה שהיא בחורבה ואין שם ערוגה חוצה לה כדמפרש בשבת [דף פ"ד] אבל ערוגה בין הערוגות אסור שאם יזרע לכל רוח מערוגה זו ולכל רוח מערוגה שסיבותיה יראה הכל מעורב ואם הטה עלין שבערוגה זו לכאן ועלין שבערוגה זו לכאן עד שיראו מובדלין מותר, וכן אמר רב אשי שם אם עשה תלם בין ערוגה לערוגה מותר ואסור לזרוע חוץ לערוגה בלא תלם ובלא נטייה ואפי' כנגד הקרנות של ערוגה שאין בה זרע גזירה שמא יזרע ד' מינין בד' זויות הערוגה ויזרע מינין אחרים חוצה לה כנגד הזויות ונמצא הכל מעורב, אמנם רש"י פי' שם [דף פ"ד] שצריך ג' טפחים בין מין ומין טפח ומחצה לכל אחד וא' שלא תתערב יניקת מין זה ביניקת מין אחר, וגם ר"י קבל מרבי' יעקב כן והא לך לשונו [בתו' שם דף פ"ה] כדברי רב שהם עיקר באיסורין לגב שמואל שחולק עליו אמר רב ערוגה בחורבה שנינו ועלה על דעתו עתה שאינו ממלא כל הרוח אלא באמצע רוח מזרחית זורע טפח וג' חומשין ממין אחד ומניח ב' טפחים וחומש חרב לצד צפון וכן שני טפחים וחומש חרב לצד דרום וכן לכל רוח ורוח מין אחד ואין זרעוני המין שברוח מזרחי יונקים מזרעוני המין שברוח צפוני שמאחר שמניח שני טפחים וחומש חרב לצד הקרן רואין אותו כטבלא מרובעת של שני טפחים וחומש על שני טפחים וחומש, בדוק באלכסון ותמצא שלשה טפחים ושני חומשים של חומש טפח לפי חשבון כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשין באלכסונא וזו היא שיעור הרחקה של זרעוני רוח זה לזרעוני רוח אחר, ומקשה הספר [היינו בגמרא שם] והאיכא מקום קרנות שיכול לעשות ערוגות לשם אע"פ שלא הרחיק אלא שיעור הגבולים ויש שם הרחקה גדולה, שהרי בקרנות של ערוגה הוא חרב ולשם יעשה ערוגה שעכשיו יש בין זרע ערוגה לערוגה שני הגבולים של שתי הערוגות שהם שני טפחים, וטפחיים וחומש על שני טפחיים וחומש חרב, ומתרץ דמה שאמר רב ערוגה בחורבה שנינו זהו בממלא הערוגה משתי רוחותיה מזרחי ומערבי וברוח צפון ודרום גרעין לכל רוח ורוח ויש עתה הרחקה שלשה באותה ערוגה, ואם באתה לסכה בערוגות לא יהיו ג' טפחים בין זרעוני ערוגה אמצעית לזרעוני ערוגה של קרנות, ומסיק [שם] דאפי' אינו ממלא הערוגה משתי רוחותיה צריך שתהא בחורבה גזירה שמא ימלא, ומקשה הספר והלא אפי' ימלא הקרנות אין כאן עירבוב שמאחר שקרנות ערוגה אמצעית באות כנגד ריבוע אותה שבביבותיה יש שם היכירא גדולה שהן כעין ראש תור באלכסון כראש חשוד וניכר שאין הערוגות כאחד. ומתיר שם כמסכת כלאים [פרק שלישי] בעניין זה בלא הרחקה שלש טפחים ומתרץ אין היתר ראש תור בדבר קטן כמו מערוגה לערוגה אלא דווקא בשדה גדולה נוהג זה ההיתר עכ"ל ומפרש שם במסכת כלאים כל מין זרעים אין זורעין בערוגה וכל מין ירקות נזרעים בערוגה פירוש שאסור לזרוע בערוגה מיני זרעים ובעניין זה מפני שהן נראין כלאים אבל מיני ירקות הואיל ואין דרך בני אדם לזרוע מהן אלא מעט מעט מותר חמשה כערוגה ששה כאשר בארנו, ובשבת [דף פ"ה] בשמעתין דערוגה גבי חמשה בשיתא לא ינקי, אבל פחות משיתא ינקי פי' רבינו שלמה שם ואע"ג דלעניין כלאים היכרא בעלמא בעינן דלא חיישינן ליניקה אפי' בכלאי הכרם [בפ' לא יחפור דף כ"ו וע"ש בתו' בד"ה אח' גפנים ובפירו' רש"י בדף י"ח] כדתנן היה גדר בינתים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן אע"פ שיונקין מתחת הקרקע וכל שכן גבי כלאי זרעים דלא חיישינן ליניקה כדתנן גבי ראש תור לקמן [היינו שם בפ' רבי עקיבא] בשמעתין מיהו הפרשת זרעוני גינה דלא ליהוו ערבוב ליכא היכירא בפחות משיעור יניקה שנינו בפ"ג דכלאים הנוטע שתי שורות של קישואים ושתי שורות של דילועין ושתי שורות של פול המצרי מותרין פירוש [בפי' ר"מ שם] ויעשה תלם בין מין ומין אבל לא יזרע שורה אחת של קישואין ושורה אחת של דלועין ושירה אחת של פול המצרי אע"פ שהתלם מבדיל בין כל מין ומין מטני שמינין אילו עלין שלהם ארוכין ונמשכין ומסתברין ואם זרען שורה בצד שורה יתערב הכל ויראו כנזרעין בערבובי' עוד שנינו שם נוטע אדם קישו' ודלעת בתוך גומא אחת ובלבד שתהא זו נוטה לצד זו וזו נוט' לצד זו, שנינו בכלאים הרחקה בין תבואה לתבואה בית רובע, וירק בירק ששה טפחים, תבואה בירק וירק בתבואה בית רובע, ובית רובע הוא כעשר אמות וחצי אמה על עשר אמות וחצי אמה, שלשה חלוקין יש בהרחקת מין זה מהרחקת מין אחר בירק, כי מה ששנינו ירק בירק ששה טפחים זהו בין שתי שורות, ופירש רבינו שמשון [שם] שצריך רוחב ששה טפחים על פני כל אורך השורות ורבינו משה כתב [בהלכות כלאים] שאין צריך רק ו' טפחים על ו' טפחים מרובעות וכן משמע קצת לשון התוספתא [בכלאים] ומביאה בפי' רבי עקיבא (שבת דף פ"ה) עבודת ירק בירק אחר ששה טפחים בין מן האמצע בין מן הצד ורואין אותה כטבלא מרובעת, אמנם רבינו שלמה ורבינו יצחק [בתו' שם] פירשו שם עבודת ירק בירק אחר כמה שיעור עבודתו להרחיק חברו ממנו ששה טפחים לה' זרעונים החלוק השני בכלאים היתה שדהו זרועה ירק ומבקש ליטע באותה שדה שורה של ירק אחר רבי עקיבא אומר אורך ו' טפחים ורוחב מלואו, פירש רבי' שמשון ו' על ו' בריבוע אע"פ שאינו מפסיק על פני כל אורך השורו' ורבינו משה פירש [שם ובמיימו' דלעיל] רוחב מלואו כלו' רחבו כעומקו, ר' יהודה אומר טפח על פני כל הגבול, ונראה שהלכה כרבי יהודה שסתם התלמוד מביא דבריו לראיה בפר' ר' עקיבא (שבת דף פ"ה) הדין הג' בערוגה שאין שם לא שדה שלם ולא שורו' שלמות כי אם מעט מכל מין יכול לעשות ה' זרעונין בערוגה ששה [בכלאים] היה בין שני המינין גדר גבוה י' טפחים או חריץ עמוק י' טפחים או אילן שהוא מיסך על הארץ זה סומך מכאן וזה סומך מכאן, היינו כרבי יוסי ור"ש שאמרו אין אדם מקדש וכו' בפ"ז דכלאי' דפסק שמואל ורב אח' משמיה דרב כוותייהו בפ' הערל (יבמות דף פ"ג) בד"א שצריך הרחקה או דבר המבדיל כשזרע בתוך שדהו אבל אם היתה שדהו זרועה חיטין מותר לחברו לזרוע בצדה שעורין שנ' שדך לא תזרע כלאים אין האיסור אלא למי שזרע שדהו כלאים ולא נאמר הארץ לא תזרע כלאים:
342
שמ״גכתוב (א) בפרשת תצא לא תזרע כרמך כלאים וק"ל כרבי יאשיה דאמ' [בקדושין דף ל"ט ובתוספו' שם] אינו לוקה עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כדאמר רב נחמן בפ' ראשית הגז [דף קנ"ו] דמשמע לא תזרע כרמך עם כלאים ובירושלמי [דכלאים] מפרש שלוקה שתים אחת משום שדך לא תזרע כלאים ואחת משום לא תזרע כרמך כלאים, פירש הר"ר משה וכן הרב רבי אלעזר ממיץ דכי בעי רבי שיאיה שלשה מינין זהו לחייב את הזורע מלקו' אבל הכרם והמלאה נאסרין בלא זה דמסתמ' לא פליג רבי יאשיה על כמה משניות, [אינה משנה בשום מקום אך תוספתא בכלאם] אהא דתנן מחיצת הכרם שנפרצ' קדש וחייב באחריותו, ואהא דתנן [בפ"ז דכלאי'] המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו קדש, ואהא דתניא במנחות [דף ט"ו] מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו סמדר ואסרו את הזרעים ועוד אהא דתנן [בכלאי] המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף מאתים אסורין ודריש ליה רבא בחולין [דף קט"ז] מדכתיב המלאה דמשמע מילואו. ותוספתו וכתיב הזרע דמשמ' כשנזרעו ונשרשו נאסר מיד הא כיצד זרוע מעיקרו בכרם בהשרשה, זרוע ובא בהיתר הוסיף אין לא הוסיף לא, ובשם ר"י פירשו [בתו' דקדושין דלעיל] שכל אלה דלא כרבי יאשיה, וצ"ע [בבכורות דף נ"ד] דמשמע שם דרבי יאשיה אין אוסר בכלאים כלל אף בכלאי זרעים אלא בג' מינין שאומר שם לרבי יאשיה תירוש ודגן דגן ודגן שהם כלאים זה בזה ע"י דבר אחר אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה משמע דדגן ודגן שהם חטה ושעורה אינן כלאי' אלא ע"י דבר אחר לרבי יאשי' אומר רבינו יצחק [בתו' שם] דהאי דבר אחר לא קאי אדגן ודגן אלא אתירוש ודגן אבל דגן ודגן הוו כלאים בלא דבר אחר, אומר במנחות [דף ט"ו] קנבוס ולוף אסרה תורה ושאר זרעים אסורים מדרבנן פי' לא למעט חמשת המינין בא אלא כך הפי' קנבוס ולוף וכיוצא בהן כגון התבואה שנגמרה עם שאר גמר תבואות הכרם וגם יש להם אשכולות ושורש מתקיים בימות החמה ובימות הגשמים בכרם כך פי' רבינו שלמה שם, כלאי הכרם אסורים בח"ל מד"ס כדאיתא בקידושין [דף ל"ט] מפני שאסורין בארץ איסור הנאה מה שאין כן בכלאי זרעים [שם] ואין אסור בח"ל כלל אלא לזרוע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, ואם אמר לתינוק גוי לזרוע לו בחוצ' לארץ מותר אבל לא יאמר לעכו"ם גדול שלא יתחלף בישראל כדאיתא בשבת [דף קל"ט] ואע"פ שמותר לזרוע ירק בצד הכרם בחוצה לארץ הרי אותו ירק הזרוע שם אסור באכילה ואפילו בח"ל והוא שיראה אותו לוקט ומוכר אבל ספיקו מותר [בסוף מסכת ערלה עיין שם בפי' ר"ש בהלכות קטנות הלכות כלאי' מבואר יותר], [תוספת' ספ"ב דכלאי' ומביאה בע"ז דף ס"ג] אין עודרין עם העכו"ם בכלאים אבל עוקרין עמו כדי למעט התפלה, אחד הנוטע ואחד המקיים כגון שראה כלאים צמחו בכרמו והניחן הר"ז קדש כדתנן [בכלאים] הרואה ירק בכרם ואמר לכשאגיע שם אלקטנו מותר כשאחזור אלקטנו אם הוסיף במאתים אסור מפני שדומה שמתייאש, [שם] והמקיים קוצים בכרם רבי אלעזר אומר קדש וחכמים אומרי' הר"ז לא קדש עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימין רוב העם באותו מקום כיצד המקיים קוצים בכרם בארץ מערב שרוצים בקוצים לגמלים הר"ז קדש, כיצד משערין שיעור תוספת מאתים רואין אם נחתוך יקר זה או מין תבואה זה מן הארץ בכמה זמן ייבש הגע עצמך, שייבש עד שלא תשאר בו לחה במאה שעה אם נשתהא בארץ משהגיע לו חצי שעה הרי הוסיף במאתי' לאיסור ואם נשתהא פחות מחצי שעה מותר, ובירושלמי [שם] גרסי' דבי רבי ינאי משערין בהדין ירבתא לוקט אחד ומניח אחד ומה שזה פוחת זה מוסיף פירו' כשילקט ירבת אחד ומניח אחד בכרם ויגדל אותו שהניח עד שהראשון פוחת אחד ממאתים שבו, שנינו בכלאים [דף ל"א] המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו הר"ז קדש וחייב באחריותו רבי יוסי ור"ש אומרים אין אדם אוסר דבר שאינו שלו פי' דכתיב כרמך, אמר רבי יוסי מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית ובא מעשה לפני רבי עקיבא ואמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו והלכה כרבי יוסי ורבי שמעון כדפסק שמואל ביבמות [דף פ"ג] עוד שנינו שם הרוח שעלעלה הגפנים על גבי תבואה יגדור מיד ואם ארעו אונס מותר, התבואה שהיא נוטה תחת הגפן וכן בירק מחזיר פי' לצד אחד ואינו מקד' [שם] מאימתי תבוא' מתקדשת משתשליש [היינו כר' יוחנן דתני הכי בירושלמי שם עי' בפי' ר"ש] וענבי' משיעשו כפול הלבן, תבוא' שיבשה כל צרכה וענבים שבשלו כל צרכן אינן מתקדשות, פי' תבוא' שיבשה כל צרכה ובא ונטע גפן בתוכה וכן ענבים שבשלו כל צרכן וזרע תבואה או ירק בצדה אע"פ שזה אסור ומקדשות אחרים כדאיתא בירושלמי [שם מבואר בפי' ר"ש שם] מ"מ אינן מתקדשות, כרם שלא הגיעו ענביו להיות כפול הלבן אלא עדיין הם בוסר וזרע בתוכו ירק או תבואה והשרישו הר"ז לא קדש וקונסין אותו ואוסרין אותו הזרע אבל הבוסר מותר כדאיתא במנחות [דף ט"ו] גפן שיבשו העלין שלה ונפלו כדרך שתיבש הגפן בימי הקור אסור לזרוע בצדה ירק או תבואה ואם זרע לא קדש כדתנן בכלאים [שם] וכן הזורע בעציץ שאינו נקוב המונח בכרם לא קדש, ומכין אותו מ"מ, אבל עציץ נקוב הרי הוא כארץ [תוספתא בכלאים ומביא' בעירובין דף ל"ד] הקנים והוורד והאטדין מיני אילן הם ואינם כלאים בכרם זה הכלל כל המוציא עלין מעיקרו הר"ז ירק וכל שאינו מוציא עלין מיעקרו הר"ז אילן, ואין אסור משום כלאים אלא מיני תבואה ומיני ירקות בלבד אבל שאר מיני זרעים מותר לזורעם בכרם כדתנן בכלאים האירוס והקיסום ושושנת המלך מיני זרעים הם ואינם כלאים בכרם, אמנם מדרבנן אסירי כדאמרי' במנחות שאר זרעי' מדרבנן אסירי, שנינו בפ"ד דכלאים הנוטע שתי גפני' כנגד שתי' ואח' יוצאת זנב הר"ז כרם, פירו' והבא לזרוע בצדן צריך להרחיק ד' אמות לכל רוח, אבל נטען שתים כנגד שתים ואחת באמצע או שלש בשורה זו ושתים כנגדן בשורה שנייה אינו כרם פי' דאין לו אלא דין גפן יהודית שהבא לזרוע בצדה אין צריך להרחיק אלא ששה טפחים לכל רוח כדתנן בפ"ג שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב שאמרנו שהם כרם אחד אין הדברים אמורים אלא כשיש בין כל גפן וגפן מארבע אמות ועד שמנה [בתוספתא ריש פר"ג דכלאים] אבל אם היה בין שתי השורות שמנה חוץ ממקום הגפנים עצמן [כירושלמי שם] הרי אלו כמובדלות זו מזו ואינם כרם אחד ואינו מרחיק אלא ו"ט מכל שורה, וכן אם הייתה ביניהם פחות מארבע אמות הרי אלו כגפן אחת ומרחיקין ו' טפחים לכל רוח היו ג' שורות אע"פ שיש ביניהם פחות מד' אמות על זה שנינו בפ"ה [וטעם שניהם מבואר שם בפי' ר"ש] כרם שהוא נטוע על פחות פחות מארבע אמות ר"ש אומר אינו כרם וחכ"א שהוא כרם ורואין את האמצעיות כאלו אינן וכן אם היו ג' שורות וכין כל שורה ושורה שמנה אמות או יותר הר"ז זורע בין השורות, לפיכך הנוטע כרמו מתחילה והרחיק בין כל שורה ושורה שמנה אמות מותר להביא זרע בתוכו וירחיק מכל שורה ושורה ששה טפחים, ואין דין בין השורות של זה הכרם ככרם שחרב באמצעו [שם דף כ"ה] שצריך שש עשרה אמה שהרי נטעו מתחלה מרוחקין, וכן שנינו בפ"ד [בדף כ"ו] הנוטע שתי שורות אם אין ביניהן שמנה אמות לא יביא זרע לשם, היו שלש אם אין בין שורה לחבירתה שש עשרה אמה לא יביא זרע לשם, ראב"י אומר משום רבי חנינא בן חכינאי אפי' הרבה האמצעית ואין בין שורה לחברתה שש עשרה אמה לא יביא זרע לשם שאילו מתחילה נטען היה מותר בשמנה אמות, והלכה כראב"י שמשנתו קב ונקי, ותנן עוד [שם דף כ"ח] ר' מאיר ורבי שמעון אומרים אף הנוטע כרמו על ח' אמות מותר ובירושלמי דכלאים [שם] פוסק רב כרבי מאיר וכר"ש והלכה כרב באיסורי לגבי שמואל שחולק עליו בפ' הספינה (בבא בתרא דף פ"ב) אמנם לעניין מכר פוסק שם רבא [בדף פ"ג] מארבע אמות עד ט"ז וט"ז בכלל לא חשיבי מפוזרין, [בתו' שם] ומה שלעניין כלאים חשיבי מפוזרין בי"ו זה מפני שאמות כלאים שוחקות, שנינו בכלאים אליבא דבית הילל כרם שחרב באמצעו אם אין שם שש עשרה אמה לא יביא זרע לשם היו שם ט"ז אמה נותנין לו כדי עבודתו וזורע את המותר פי' מרחיק מעיקרי גפנים ארבע אמות לכל רוח וזורע באמצע הקרחת ובמחול הכרם אומרים בית הילל [שם] שתי' עשרה אמה, ואיזהו מחול הכרם מקום שנשאר פנוי בין סוף הכרם ובין הגדר אם יש שם י"ב אמה מרחיק ד' אמות וזורע את המותר היו פחות מי"ב אמה לא יביא זרע לשם, [שם] גדר שהוא גבוה י' טפחים וכן חריץ שהוא עמוק י' טפחים הר"ז מותר ליטע כרם בצדו מכאן וירקות בצדו מכאן, עוד שנינו [שם] מחיצת הקנים אם אין בין קנה לחבירו ג' טפחים כדי שיכנס הגדי הרי זו כמחיצה וגדר שנפרץ עד עשר אמות הר"ז כפתח ומותר, יתר מעשר כנגד הפרצה אסור לזרוע עד שירחיק כשיעור, נפרצו בו פרצות הרבה אם היה העומד מרובה על הפרוץ ואפי' עומד כפרוץ מותר כדמוכח בעירובין [דף ט"ו] וכאילו אין שם פרצה היה הפרוץ מרובה על העומד כנגד הפרצה אסור וכנגד העומד מותר, [תוספתא דכלאים ומביאה בהגוזל קמא דף ק' ובבא בתרא דף ב'] מהיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור חזרה ונפרצה אומרים לו גדור נתיאש הימנה ולא גדרה הר"ז קידש, מוכיח בפ"ה שגפן יחידית שהיתה בתוך נקע פיר' חריץ או מוקפת גדר גבוה עשרה ורחב ארבעה לא יזרע בכל המחיצה אע"פ שהרחיק ששה עד שירחיק ד' אמות לכל רוח ואח"כ יזרע שאר החריץ או שאר המקום המוקף גדר כי גפן יחידית אין לה דין מחול, [כך משמע שם משנה ו'] שביל שבין שני כרמים הר"ז הוא ככרם שחרב באמצעו אם יש ביניהם ששה עשר אמות מרחיק מזה ארבע אמות ומזה ארבע אמות וזורע את המותר ואם היה פחות מכאן לא יביא זרע לשם, שנינו בפרק ה' הנוטע ירק בכרם או המקיים הר"ז מקדש ארבעים וחמשה גפנים אימתי בזמן שהיו נטועות על ד"ד או על ה"ה, היו נטועות על שש שש או על שבעה שבעה הר"ז מקדש שש עשרה אמה לכל רוח עגולות ולא מרובעות בד"א בזורע או מקיים בתוך הכרם אבל הזורע חוץ לכרם וסמך לו הר"ז מקדש שתי שורות של גפנים הסמוכו' לזרע באורך כל הזרע ויתר ד' אמות חוץ לזרע ומתקדש מן הזרע רחב ד"א באורך כל השורה של הכרם ואם זרע בצד גפן יחידית אינו מתקדש את הזרע אלא ששה טפחים בלבד לכל רוח כדתנן בפ"ד [ד' כ"ז] הנוטע שורות של חמש גפני' ב"ש אומרים כרם וב"ה אומרי' אינו כרם עד שיהא שם שתי שורות לפיכך הזורע ד"א שבכרם ב"ש אומרים קדש שורה אחת וב"ה או' קדש שתי שורות, שנינו בפ' שני [דף כ"ג] הית' שדהו זרועה ירק או תבואה ונמלך לנוטעה גפנים הופך אותה במחרישה ואח"כ נוטע ולא יטע ואח"כ הופך היתה נטועה ונמלך לזורעה לא יאמר אזרע ואחר כך אשרש הגפנים אלא משרש ואחר כך זורע או גומם הגפנים עד פחות מטפח וזורע ואה"כ משרש, שנינו בפ"ז המבריך גפן יחידית בארץ אם אין עפר על גבה ג' טפחים לא יביא זרע עליה אבל בצדה מותר כדתניא עלה בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף י"ט) לפי שאינו משתרש לצדדין ואין נוגע בגפן אע"פ שיונק מן הקרקע בתוך ג' טפחים עם הגפן אין לחוש ובירו' דכלאי' מפרש דעל גבה משום מגע זרעים בגפן נגעו בה שהם כלאי הכרם שנוקב השורש אבל בשא' אילן שהשורש קשה אין לחוש לכלאי' מאח' שאינו נוקב השורש, [במתני' דלעיל] אפי' הכריכה בדלעת ובסילון אסור ומפ' בירושלמי [דלעיל] דווקא בסילון של חרס אבל בסילון של אבר אין צריך עפר ג"ט מלמעלה, ומיירי בדלעת יבשה, הבריכ' בסלע אע"פ שאין עפר על גבה אלא שלש אצבעות מותר להביא זרע עליה, [בירושלמי דלעיל] ואין הדברים אמורים אלא כשאין עיקר הגפן נראה אבל אם היה עיקר הגפן נראה צריך להרחיק ששה טפחים לכל רוח, מוכיח בפרק ששי דכלאים בירושלמי שהזורע תחת השריגים והעלין היוצאין מן הגפן הר"ז קדש ואע"פ שהזרע רחוק מעיקר הגפן כמה אמות, הירק או התבואה והגפנים המתקדשין שורפין את שתיהן [בתמורה דף ל"ג ודרשה דפן תיקדש בפר' כל הבשר דף קט'"ז] שנא' פן תוקדש המלאה פן תוקד אש, [כך משמע בפר' כל שעה דף כ"ו וכן בתו דכלאים דתני כל הגפן אסורה היא ופירותיה] ואפי' הקש של תבואה והעצים של גפנים אלו אסורין בהנאה ושורפין אותן ולא יסיק בהם את התנור וכירים ולא יבשל בהן בשעת שריפתן, אע"פ שמרחיקין בין הזרע ובין הגפנים כשיעור צריך להזהר שלא תסתכך הגפן על הירק או יסכך הירק על הגפן, [כך משמע בכלאים] זרע ירק או זרע תבואה וצמחה ואה"כ סיכך עליה את הגפן הקשים מותרין והדגן ידלק, [בתוספת דכלאים] היו שרשי הכרם יוצאין לתוך ארבע אמות שבין הכרם והתבואה יעקור היו שרשי התבואה יוצאין לתוך ארבע אמות מותרין כל הרחקות והשיעורין האמורים בכלאים באמה בת ששה טפחים שוחקות ולא יצמצם במדות הכלאים שאין מצמצמין אלא להחמיר כדאיתא בעירובין [דף ג' וד']:
343
שמ״דבהמתך (א) לא תרביע כלאים הר"ז אזהרה שלא ירביע בהמה עם בהמה וחיה עם חיה בהמה עם חיה וחיה עם בהמה טמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה וטהורה עם טמאה טמאה עם טהורה אסורין בהרבעה זה עם זה ותניא בת"כ [קדושים פ"ד] אין לי אלא בהמתך על בהמתך בהמתך על בהמת אחרים בהמת אחרים על בהמתך בהמת אחרים על בהמת אחרים מניין ת"ל את חוקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים, ומניין שחיה ועוף ביוצא בהן דתנן בבב"ק [דף נ"ד] אחד השור ואחד כל הבהמה לכלאים וכן חיה ועוף וכיוצא בהן ומפרש בגמ' [שם] אי כלאים דהרבעה יליף בהמתך בהמתך משבת מה להלן חיה ועוף כיוצא בהן אף כאן חי' ועוף כיוצא בהן וגבי שבת מנלן דתניא ר' יוסי אומר משום ר' ישמעאל בדברות הראשונות נאמר עבדך ואמתך ובהמתך ובדברות אחרונות נאמר שורך וחמורך וכל בהמתך והלא שור וחמור בכלל בהמה היו ולמה יצאו לומר לך מה שור האמורים כאן חיה וחמור ועוף כיוצא בהן אף כאן חיה ועוף כיוצא בהן [בת"כ דלעיל] ותניא אין לי אלא שני מיני חיות שני מיני עופות בהמה על חיה וחיה על בהמה טמאה על טהורה טהורה על טמאה חיה או בהמה על עוף מניין ת"ל את חוקותי תשמרו בהמתך לא תרביע פיר' שממנו למד גזרה שוה משבת כאשר בארנו, ולוק' על לאו זה בכל מקום בין בארץ בין בח"ל [בקדושין דף ל"ט] ואומר בב"ק [דף נ"ה] שאפי' הרביע על מיני חיה שבים לוקה מה"ת ואמר שמואל בפרק הפועלי' [דף צ"א] אינו לוקה עד שיכניס בידו כמכחול בשפופרת אבל אם העלם זה על זה בלבד מכין אותו מ"מ ואמר רב יהודה אמר רב [שם] מין במינו מותר להכניס כמכחול בשפופרת ואפי' משום הירהור פריצות אין בו שטרוד במלאכתו עוד שם אמר רב פפא מותר להכניס שני מינין בדירה אחת ואם ראה אותן שרבעו אין זקוק להפרישן, שני מיני בהמה או חיה שדומין זה לזה אע"פ שמתעברין זה מזה ודומין זה לזה הואיל והן שני מינין הרי הן כלאים כדאיתא בכלאים ואסור להרכיבן כגון הזאב והכלב והצבאים עם העזים והסוס עם הפרד והפרד עם החמור והחמור עם הערוד הוא חמור הבר הרי הן כלאים זה בזה, שור ישוב עם שור הבר מין אחד הן כרבנן דרבי יוסי בכלאי' ודלא כר' יוסי שאמר שהוא מין חיה אבל אווז עם אווז הבר כלאי' זה בזה שהאווז בייתי ביציו מבפני' והאווז הבט ביציו מבחוץ מכלל דשני מינין הן כדאמר שמואל בבכורות [דף ח'] הנה בארנו במצות אותו ואת בנו [לעיל ל"ת קמ"ט] עניני איסור פרדות לקשור בקרון וממנו תלמד להרכבה ואין להאריך כאן בדבר הזה, שנינו בכלאים כלאי הכרם אסורין מלזרוע ומלקיים ואסורין בהנאה כלאי זרעים אסורין מלזרוע ומלקיים ומותרין באכילה וכל שכן בהנאה כלאי בגדים מותרין לכל דבר ואינן אסורין אלא מללבוש כלאי בהמה מותרין לגדל ולקיים ואינם אסורין אלא מלהרביע:
344
שמ״הכתוב (א) בפ' תצא לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו ותניא בספרי [פ' תצא] מניין לרבות שאר בהמה חיה ועוף ת"ל לא תחרוש מ"מ ובפ' הפרה [דף נ"ד] לומדה בגזירה שוה שור שור משבת, ומסיים בברייתא בספרי אם כן למה נאמר שור וחמור לומר לך בשור וחמור אי אתה חורש אבל אתה חורש בשור ואדם, ומניין לרבות הדש והמנהיג ת"ל יחדיו מכל מקום ולהוציא קושר סוס בצידי הקרון או לאחר הקרון שאינו יחדיו, ר' מאיר פוטר את היושב בקרון, ובב"מ [דף ח'] מהפך שמואל ותני חכמים פוטרין היושב בקרון דסבר דהכי הילכתא, ואע"פ שהקושר סוס בצידי הקרן אינו לוקה מדרבנן אסור כדתני בתוספות דכלאים אין קושרין סוס לא בצידי הקרון ולא לאחר הקרון ורבי יהודה מתיר ואם היו מסייעין זה את זה בירידה ובעלייה הכל מודים שאסור והלכה כחכמים ועוד דסתם לן בכלאים סתם משנה כחכמים ואין שם דברי ר' יהודה, גרסי' בב"מ [דף צ'] הנהיגה בקול ר"י אמר לוקה פי' משום דבדיבוריה מתעביד מעשה כדאמר ליה ר' יוחנן לתנא [בתמורה דף ג'] לא תיתני מימר משום דבדיבוריה מתעביד מעשה וכתב רבי' משה [בפ"ט דהלכות כלאים] שאין חייבין מלקות אלא על שני מינין אחד טמא ואחד טהור דומיא דשור וחמור אבל אם שניהם טמאים אין שם איסור מה"ת ואעפ"כ אסור מד"ס ויש להביא ראיה לדבריו מדתניא בתוספתא דכלאים לא יקשור סוס לפרד ופרד לחמור וחמור לערוד מפני שמנהיגים זה את זה, עשה כן רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים פי' ממלקות אבל אסור הוא שהרי לא יקשור דרישא דברי הכל הוא, ועוד שנינו בכלאים בהמה עם בהמה וחיה עם וחיה בהמה עם חיה וחיה עם בהמה טמאה עם טהורה וטהורה עם טמאה טהורה עם טהורה טמאה עם טמאה אסורין לחרוש למשוך ולנהוג:
345
שמ״וכתוב (א) בפ' תצא לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו וכתוב בפ' קדושים ובגד כלאים שטנז לא יעלה עליך, ושנינו בכלאים אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים ומפרש בירושלמי [שם] שאין נקרא צמר אלא של רחלים ואלים כדכתיב במלכי' ומישע מלך מואב היה נוקד ומפרש שם מהו נוקד רועה והשיב למלך ישראל מאה אלף אלים צמר ומאה אלף כרים צמר, שנינו עוד שם אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז רבי ישמעאל ברבי אליעזר אומר גלוז ומליז הוא את אביו שבשמים עליו ביבמות [דף ה'] מפרש רבינו שלמה שמה"ת אינו חייב על הכלאים עד שיהו הצמר והפשתן יחד מתוקנין במסרק, שוע לשון חלק דמתרגמינן שעיע, טווי שיהו שניהם טווין יחד, ונוז שיהו שניהם ארוגים יחד, [בתו' שם קצת מזה] וקשה לפירושו למה לי נוז הלא אפי' שתי תכיפות חיבור שנ' יחדיו [בגמ' שם] ועוד אמרו רבותינו [שם דף ד' ובפ"ה התכלת דף ל"ט] שנסמכה פרשת כלאים לפרשת ציצית להתיר כלאים בציצית ולפי זה היאך ימצא מה"ת כלאים בציצית והלא אין ציצית ארוג בטלית ופי' רבינו יעקב בספר הישר דנוז הוא משזר כדתנן נלוז ומליז נלוז מעוקל כמו חוט משזר אטור"ש בלעז, וכן פי' רבינו שלמה בפי' חומש [פ' קדושים] כמו חזיין לנזי דאית בהו [בס"ק דף י"ב] ועיקר כלאים מה"ת כשהצמר שוע וטווי ומשזר לבדו והפשתן שוע טווי ומשזר לבדו ואחר כך יחדיו דהיינו שתי תכיפות ולפי זה יתיישב שמצינו כלאים בציצית דבסוף הטלית מקום הנחת הציצית היה רגיל להיות שזור כדאמרינן בעירובין [דף צ"ו] המוציא חוטי תכלת שזורין כשרין, ומקשה ודילמא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו ושזרן, ומשם נמי יש ראיה דחוטי הציצית היו שזורין, ואמרינן נמי בספרי [פרשת שלח] פתיל תכלת טווי ושזור אין לי אלא תכלת לבן מניין אמרה תורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור ומה ששנינו בכלאים אין חייבין משום כלאים אלא על טווי וארוג שנאמר שעטנז אומר רבינו יעקב דאין מביא דרשא זו אלא להזכיר טווי תדע שלא הזכיר שוע אם כן לא בא לדרוש כל לשון שעטנז אמנם בירושלמי [שם] גרסינן על ההיא משנה ניתני שוע ולא ניתני נוז אילו כן הוה אמינא נוז מותר ומתני' לא אמרה כן אלא פיף של צמר ושל פשתן אסורין מפני שהן חוזרין [מבואר שם בפי' רבי' שמשון] פי' פיף צלצול בינדי"ל בלעז משמע דנוז הוא ארוג, וצריך להתיישב בפירוש הירושלמי' גרסי' בנדה [דף מ"א] אמר מר זוטרא האי מאן דאבד ליה חיטא דכיתנא בגלימא דעמרא ולא ידעינן אי נתקיה אי לא נתקיה שרי דספיקא דרבנן היא דשעטנז אמר רחמנא, פירוש החוט הזה הוא חוט יחידי שאינו שזור, מתקיף לה רב אשי ואימא או שוע, פירוש וחברו כעין לבדין או טווי בלא בלא שוע ונוז, פי' וחברו כעין בגדים גרועים או נוז, פי' ששזר פתילה של צמר ופתילה של פשתן וחבר' יחד, ומסיק [שם] דהלכה כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא דשעטנז בעינן בצמר ושעטנז בעינן בפשתים, אמנם מד"ס אסור אפי' אחד מהם כדתנן בכלאים הלבדים אסורין משום שהן שועין, וגרסינן בתמיד [דף כ"ו] ובביצה [דף ט"ו] האי נמטא גמדא דנרש שריא פירוש הלבדים הקשין מותרין אף בלבישה מפני שאפי' לבדים הרכים אינם אלא מד"ס ומסקינן בתמיד [שם] דבגדי כהונה שהן שעטנז וקשים הותר בהן הצעה דרבני כדתניא [שם ובביצה דף י"ד וביומא דף ס"ט] לא יעלה עליך אבל אתה מותר להציעו תחתיך אבל אמרו חכמים אסור לעשות בן שמא תכרך לו נימ' על בשרו, תניא בספרי [תצא] לא תלבש שעטנז שלא יתכסה מניין ת"ל לא יעלה עליך, יכול לא יפשילנו בקופה לאחריו ת"ל לא תלבש לבישה בכלל העלאה היתה ולמה יצתה להקיש אליה ולומר לך מה לבישה מיוחדת שהיא הנאת הגוף אף כל שהוא הנאת הגוף, יכול חלוק של צמר על חלוק של פשתן יהא אסור ת"ל יחדיו, רבי חנינא בן גמליאל אומר מניין שלא יקשור סרק פי' גדיל של צמר בשל פשתן לחגור בו מתניו אע"פ שהרצועה באמצע ת"ל יחדיו מ"מ פי' שסובר חבור על ידי דבר אחר שמו חיבור, ותניא נמי בתוספתא דכלאים ההיא דר' חנינא בן גמליאל דספרי וכן שנינו בכלאים ולא הוזכר שם רבי חנינא בן גמליאל ועוד תניא בבריייתא אחרת בתוספתא [בפ' בתרא דלעיל] חלוק שכולו צמר גמלים וצמר ארנבים וארג בו חוט אחד של פשתן בצד זה וחוט של צמר בצד זה אסור, מכל אלה משמע שכך הלכה אפי' ימצא חכמים חלוקין עליו שהר"ז סתם במשנה ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם משנה והרב ר' אליעזר ממיץ דוחה שאינה סתם משנה שיכול להיות שכולה ר' יוסי היא השנוי בראש הדבר דתנן [במתני' דלעיל] רבי יוסי אומר משיחות של ארגמן אסורות מפני שהוא מולל עד שלא קושר, סרק כו' ורבי' שמשון בר' אברהם פי' [שם ובסוף משנה קמיית' דההיא פירקא] בההיא דתוספתא ששני החוטין הן זה בצד זה, ולא גרסי' וחוט של צמר בצד אחר, וכן סרק שהיא חגורה אסור מפני שכשחוגר קושר שני ראשים של צמר ושל פשתן ביחד לפירוש זה אותן בגדים שאנו לובשין ובתוכן עורות שתפורין קודם בפשתן אע"פ שמדבק העור לבגד מאחר שאינו מדבק הפשתן לצמר מותר אפי' לרבי חנינא בן גמליאל, וכל שכן לחכמים אם חולקין עליו ועוד כי אפי' לרבי חנינא בן גמליאל לא אמר דבר זה אלא בכלאים דאוריית' כמו שמביא מן המקרא אבל בכלאים דרבנן לא החמירו, ובגדים שלנו אינן שזורין, שנינו במסכת כלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר, פי' מותר להביא פשתן לשם, ואם רוב מן הרחלים אסור, מחצה על מחצה, אסור, וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה, ותני עלה בתוספתא [שם] בד"א שהביא פשתן וטרף ביניהן אבל הביא חוטי צמר של רחלים וטרף בין חוטי צמר של גמלים אסור, פי' חוטי חשיבי ולא בטלי, עוד שנינו שם [בדף ל"ג] השיראי' והכלך אין בהן משום כלאים אבל אסורין משום מראית העין, ואין לאסור לולאו' של משי בבגדי צמר שהרי משי מצוי בינינו ואילו שיראי' אינו דבר מצוי בינינו שר"ל בשבת [דף כ'] ושירים זו היא שירא פרנדא, ובסוטה [דף מ"ה] אומר משחרב בית המקדש בטלה שירא פרנדא [במתני' דלעיל] הכרים והכסתות אין בהן משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן, ודווקא שהן ריקנין מונחין על איצטבא כדאיתא בירושלמי [שם] אבל כר מלא נכפף על צידי האדם, וכן ריקן ומונח על תבן אדם נשקע באמצעיתו ונכפפין הצדדין עליו, [בתו' פ' בא לו (יומא דף ס"ט) ובביצה דף ט"ו בד"ו קשין] ועל קוטרא פוי"ינט השיב ר"י לרבינו שמשון מאיי"נבילא שאם אין בתוכה כלאי בגדים אלא גיזי צמר בין בגד לבגד אין זה חיבור שאם היו פותחים שני הבגדים היו יכולין למשוך הצמר מבין התפירה, [סוף מתני' דלעיל] אין עראי לכלאים ולא ילבש את הכלאים אפי' על גבי עשרה בגדים ואפי' לגנוב את המכס, אמנם בהגוזל בתרא [דף קי"ג] תניא רבי שמעון בן יהודה אומר לובש אדם את הכלאים להבריח את המכס וכן הלכה אע"פ שהוא סתם במשנה דלא כר"ש ומחלוקת בברייתא מ"מ הלכה כמותו שהרי מפרש שם שסובר כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר, וכן שנינו דהעלאת כלאים כשאין מתכוין ליהנות מותר דתנן [בכלאים] מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמי' והצנועים השומרין עצמן מן הכיעור מפשילין אותן לאחוריהן במקל ומעמידה בשבת [דף כ"ט ודף מ"ו] כרבי שמעון, שנינו עוד שם [בכלאים] מטפחות הידים מטפחות הספרים מטפחות הספג אין בהן משום כלאים ורבי אליעזר אוסר, ובתוספתא [שם] מסיים דברי ר"מ, רבי יהודא אומר רבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרין, [במתני' דלעיל] מטפחות הספרי' אסורה משום כלאים מפני שלובשין סביבות כתיפיו של אדם המסתפר ומפרש בירו' [שם] הדא דאת אמר במתכוון לשם מלבוש וטעמו של רבי אלעזר שאוסר באחרים מפני שהידים נוגעות בהן והן נכרכות תמיד על היד ומחממו' אותן, פיר' מטפחות הידים שמקנחין בהן את הידים, ומטפחות של ס"ת ומטפחות הספוג שמספגין בהן את הכלים או היוצא מבית המרחץ מסתפג בה ובירו' [שם] פוסק הלכה כרבי אלעזר לאיסור וכן פסק רבי' משה [בהלכות כלאים] לאיסו' עוד שם [במתני' דלעיל] תכריכי המת ומרדע' של חמו' שיושב עליהם אין בהן משום כלאים, פי' [כדתנן לעיל מינה] גבי כרים וכסתות ובלבד שלא יהיה בשרו נוגע בהן, אע"פ שאסרו חכמים [בביצה דף י"ד] הצעה שמא תכרך לו נימא ה"מ במידי דאורחיה בלבישה אבל מרדעת וכרים וכסתות דלאו אורחייהו בלבישה לא גזור, ואם לחשך אדם לומר מאי שנא מציצית שאומ' בפ' התכלת (מנחות דף מ"א) שכשמת יניחו לו ציצית אומר רבי' יצחק [בתו' דנדה דף ס"א בד"ה אבל] מפני שבימיה' היו לכולם ציצית בחייהם אבל עכשיו שאין לכולם ד' כנפות רגילין להסירן קודם קבורה שלא יתביישו אות' שלא היו להם ציצית בחייהם כדאי' בנדה [דף ע"א] בתחילה היו מטבילין כלים ע"ג נדות מתות והיו נדות חיות מתביישות התקינו שיהו מטבילין על הכל, אמרי' בשבת [דף נ"ד] שאם החבלים מבהמה אחת צמר ומבהמה אחרת פשתים אסור לכרוך החבלים בידו משום כלאי חבלים, שנינו בכלאים ר' יוסי אומר כלים הבאים ממדינת הים אינן צריכין בדיקה מפני שחזקתן מן הקנבוס ומפרש בירו' [שם] הדא דאת אמר בראשונה שאין הפשתן מצויה בכ"מ אכל עכשיו שהיא מצוי' בכ"מ צריכה בדיקה וכתב רבי' שמשון בר' אברהם [בפי' מתני' דלעיל] שיש להתיר בצרפת מפני שהקנבוס בזול יותר וגם חזק יותר לתפו' וגם מורי רבי' יהודא בר' יצחק היה אומר כן מפני שרובן תופרין בקנבוס, אמרי' בפסחים [דף מ'] בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לעכו"ם שמא ימכרנו לישראל [בתו' דנדה דף ס"א] ואין שייך בטול ברוב אלא בדבר שהיה אסור קודם שנתערב ובשר בחלב שבטל בנ"ט זהו מפני שלא אסרה תורה אלא דרך בשול מפני נתינת טעם, וגם לא יעשנה מרדעת לחמור פי' שמא ימצא אותו אחר ויקרענה מעל המרדעת שהרי אין הכלאים ניכרין בו, וכיצד היא תקנת בגד זה צובעו שאין הצמר והפשתן עולין בצבע אחד כדאי' בנדה [דף ס"א] ומיד הוא ניכר לו ושומטו ואם לא ניכר מותר שמא נשמט והלך לו שהרי בדקו ולא מצאו, [מיימו' דכלאים] הרוא' כלאים של תורה על חברו אפי' היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו מעליו מיד, ואפי' היה רבו שלמדו חכמ' שאין כבוד חבריו דוחה איסור ל"ת המפורש בתורה, ולמה נדחה בהשב' אבידה מפני שהוא לאו של ממון, ולמה נדחה בטומאת מת הואיל ופרט דכתוב ולאחותו לדרוש ולאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה, אבל דבר שאסור מד"ס הרי הוא נדחה מפני כבוד הבריות בכל מקום אע"פ שכתב בתורה לא תסיר מכל הדברים הרי לאו זה נדחה מפני כבוד הבריות כדאי' במנחות [דף ל' ועיקר כל הסוגיא] לפיכך אם היה עליו שעטנז של דבריהם אינו קורעו מעליו בשוק ואינו פשטו בשוק עד שמגיע לביתו ואם היה של תורה פושטו מיד, וגרסי' בירו' דכלאים [דף ל"ג ומבואר בפי' ר"ש] תני אין מדקדקין במת כדקא' ר' יוסי הוה יתיב ומתני ולא הודיעוהו שהיה שם מת עד שיצא, ואין מדקדקין בכלאים כדקאמר רבי יוסי הוה יתיב ומתני אמר חד לחבריה את לביש כלאים אמר ליה רבי אמי שלח מאנך והב ליה פירוש בכלאים מדבריהם הוא מדבר:
346
שמ״זאילו הן לאוין של מתנות עניים
כתוב (א) בפ' קדושים ובקצרכם את קציר ארצרכם לא תכלה פאת שדך לקצור ובפרשה אמור כתיב ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ותניא בת"כ בפ' אמור [פ' י"ג] א"ר וורדימס בר' יוסי מה ראה ליתנם באמצע הרגלים פסח ועצרת מכאן ר"ה וי"ה מכאן והלא כבר נאמר בפר' קדושים לא תכלה וכו' אלא ללמדך שכל מי שמניח לקט שכחה ופאה ומעשר עני מעלה עליו הכתוב כאלו בית המקדש קיים והקריב קרבנות בתוכו, שנינו בפאה ומביאה בשבת [דף ס"ח] ובפסחים [דף נ"ו] כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחד ומכניסו לקיום חייב בפאה והקטניות בכלל הזה, ובאילן האוג והחרובין והאגוזי' והשקדים והגפנים והרמונים והזתים והתמרים חייבים בפאה, פי' אוג הוא פרי המתקיים והוא אדום כדתניא בריש מעשרות האוג והתותים משיאדימו ואמרו לי בספרד שהוא פרי ששמו סומ"ק ומוכרין אותו הבשמים, ותניא בת"כ בפ' קדושים [פ' א'] אין לי אלא הקוצר מניין אף התולש ת"ל קציר מנין אף העוקר ת"ל לקצור אין לי אלא תבואה קטנית מנין ת"ל ארצכם, אילנות מנין ת"ל שדך, פי' מקראות יתרים דורש לרבות שהיה יכול לכתוב ובקצרכם לא תכלה פאה ולא יותר, ועוד שהדבר הזה כתוב בשני מקראות ובא לרבות כל אלה כאשר בארנו, סוף הברייתא [שם] יכול הירק והקישואין והדילועין והאבטיחים בכלל ת"ל קציר מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר כו', יצאו ספחי סטיס וקוצה שאינן אוכל פי' סטיס וקוצה צובעין בהן והוא גיר"א בלעז וקוצה גרנצ"א בלעז, יצא ההפקר שאינו נשמר, יצאו כמהין ופטריות שאין גידולן מן הארץ, יצאו תאנים שאין לקיטתן כאחד, יצאו ירקות שאין מכניסין אותן לקיום, שנינו בפ' שני שדה שקצרוה גוים קצרוה ליסטים קרסמוה נמלים שברתה הרוח או בהמה פטורין פירוש שאין כאן ובקצרכם, שנינו בפאה אילו דברים שאין להם שיעור הפאה והביכורים והראיון וגמילת חסדים ותלמור תורה ומביאה בחגיגה [דף ו'] ובפ' ראשית הגז (חולין דף קל"ז) ושונה אחר כן [שם] אין פוחתים לפאה מששים אע"פ שאמרו אין לפאה שיעור הכל לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי רוב הענבה פי' מה"ת אין להם שיעו' ואפי' בשיבולת אחת יצא ידי חובתו אבל מדבריהם אין פחות מאחד מששים בין בארץ בין בח"ל כדאי' בחולין [בדף קל"ז דלעיל] ומוסיף על האחד מן הששים לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי ברכת הזרע כי גרגירי תבואה וענבים הכל נקרא ענבה וכן שנינו בפ' ששי דפאה ענבה של שעורין, כיצד שדה שהיא קטנה ביותר שאם הניח ממנה אחד מששים אינו מועיל לעני ה"ז מוסיף על השיעור, וכן אם היו העניים מרובים מוסיף, ואם זרע מעט ונתברך ואסף הרבה מוסיף לפי הברכה, שנינו בפ' ב' ומביאה בפ' חזקת הבתים [דף ד'] ובפ' הכונס [דף ע"א] ובמנחות [דף ס"א] אילו מפסיקין לפיאה פי' כדדריש בת"כ [פ' קדושים פ"א וב'] שדך לחייב על כל שדה ושדה מכאן אמרו אלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית, ומפרש בירו' [דפאה] נחל אע"פ שאינו מושך שלולית שהיא מושכת, וכמו שמפרש שם שתהא אמת המים רחבה ועמוקה עד שאינו יכול לקצור שני צדדיה כאחת וכן אם היה מפסיק בה דרך היחיד שהוא רחב ד' אמות, או דרך רשות הרבים רחב ט"ז אמות ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים ושביל הוא פחות מדרך, עוד שם [בפאה] שדה בור שבנתים או שדה ניר או זרע אחר כגון חיטים בשני צדדין ושעורין באמצע והקוצר לשחת פי' קודם שתביא שליש מפסיק דברי ר"מ וחכ"א אינו מפסיק אא"כ חרש בכל ההפסקות אלו חייב על כל שדה ושדה, [שם] וכל ההרים אשר במעד' יעדרון אע"פ שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פאה לכל אחת פי' אע"פ שאין יכול לחרוש כולם כאחד מפני תלים גבוהים או מקומות עמוקות, [שם] הכל מפסיק לזרעים ואין מפסיק לאילן אלא גדר עוד שנינו שם הזורע שדהו מין אחד אע"פ שהוא עושהו שתי גרנות נותן פאה אחת, זרע שני מינין אע"פ שעשאו גורן אחת נותן שני פאות, מעשה שזרע ר"ש איש המצפה לפני רבן גמליאל ועלו ללשכת הגזית ושאלו את נחום הלבלר ואמר מקובל אני מר' מיאשא שקיבל מאביו שקבל מן הזוגו' שקיבלו מן הנביאים הל"מ בזורע את שדהו שני מיני חיטין אם עשאן גורן אחת נותן פאה אחת שתי גרנות נותן שתי פאות, שנינו בפ"ג האחין שחלקו נותנין שתי פאות חזרו ונשתתפו נותנין פאה א' שנים שלקחו את האילן נותנין פאה א' לקח זה צפונו וזה דרומו זה נותן פאה לעצמו וזה נותן פאה לעצמו, עוד שם ר' עקיבא אומר קרקע כל שהו חייבת בפאה ומקשה בירו' [שם] והלא צריך בקוצרך שיקצר לעצמו שום דבר, ולפיכך שני' בתו' [דפאה] העושה כל שדהו פאה אינה פאה והא דתניא בנדרי' [דף ו'] מנין שאם רוצה לעשות כל שדהו פאה שהרשות בידו ת"ל פאת שדך כל שדהו לאו דווקא, ומתרץ [בירו' דלעיל] תפתר כגון שעלו חמש שבולת בקנ' א' שיקצו' הד' ויניח הה' פאה שנינו [שם] הפאה נתנת במחובר לקרקע, בדלי' ובדקל בעל הבית מוריד ומחלק לעניי' פי' מפני שאין העניי' יכולים לבוז אותה אלא בסכנה וגם נשים וזקנים אין יכולין לעלות שם, בשדה אפי' תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין שאומר כהלכה, ודורש בת"כ [פרשה קדושים פ"ג] שנא' תעזוב הנח להם שיבוזו, בדלית ובדקל אינו כך אפי' תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק לזה שומעין שאומר כהלכה עוד שם נטל מקצת פאה וזרק לו על השאר אין לו בה כלום נפל לו עליה פירש טליתו עליה מעבירים אותו הימנה וכן בעומר השכחה, [שם] הפאה אין קוצרין אותה במגלות ואין עוקרין אותה בקרדומות כדי שלא יכו איש את רעהו, [שם] שלש אבעיות ביום בשחר ובחצו' ובמנחה, פירו' בשלש עתות הללו נוטלין עניים את הפאה ומתגלה בעל הבית ליתן פאה מלשון נבעו מצפוניו כמו שמפרש בירושלמי [שם] ועני שבא בלא זמן זה אין מניחין אותו ליטול כדי שיהא עת הקבועה לעניים שיתקבצו בו כולם ליטול, ולמה לא קבעו להם עת אחד ביום מפרש בירושלמי [שם] בשחר מפני המניקות פי' מפני שיש עניות מניקות צריכות לאכול בתחלת היום, בחצות מפני התינוקות, פירוש שיש בני עניים שאינם נעורים בבקר ולא יגיעו לשדה עד חצי היום, [מבואר לקמן ל"ת רפ"ח] במנחה מפני הגמושות שיש זקני' שאין מגיעים עד המנחה, עוד שם [בפ"ד דלעיל דף ו'] מי שליקט את הפאה ואמר הר"ז לאיש פלוני רבי אלעזר אומר זכה לו וחכמי' אומרי' יתננה לעני הנמצא ראשון, תניא בפ' הגוזל קמא [דף כ"ד] מצות פאה להפריש מן הקמ' לא הפריש מן הק' מפריש מן העומרים לא הפריש מן העומרים מפריש מן הכרי עד שלא מרחו מרחו מעשר ונותן לו, ר' ישמעאל אומר אף מפריש מן העיסה ונותן לו, ועוד מביאה בתמורה [דף ו'] ובפ' הנחנקין (סנהדרין דף פ"ח) ובמכות [דף ט"ז] ואומר שם אין לוקין על לאו זה של לא תכלה אא"כ אבד ונשרף כל הקציר שקצר שמעתה אין יכול לקיים העשה שבה שניתק לו, וכן בלקט ובפרט ובעומר השכחה שבכולן כתוב עשה או לעני ולגר תעזוב אותם, או לגר ליתום ולאלמנה יהיה, תניא בת"כ [פרש' קדושים פ"א] ומביאה בפ' במה מדליקין (שבת דף כ"ג) אמר רבי שמעון מפני ארבעה דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף השדה מפני גזל עניים שלא יראה בעל הבית שעה פנויה ויאמר לקרובו עני הר"ז פיאה, ומפני ביטול עניים שלא יהיו עניים יושבין ומשמרין ואומרין מתי יניח בעל הבית פאה ומפני החשד שיהא המקום ניכר לעוברים ושבים ולא יחשד ומפני הרמאים העוברים על לא תכלה ואומרים כבר הנחנוה, ומה ששנינו בפאה [פ"ק] נותנין פאה מתחילת השדה ובאמצעה ר"ש אומר ובלבד שיתן לבסוף כשיעור זהו בעבר והפריש הפאה מתחילתה או מאמצעיתה ששם פאה עליה:
כתוב (א) בפ' קדושים ובקצרכם את קציר ארצרכם לא תכלה פאת שדך לקצור ובפרשה אמור כתיב ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ותניא בת"כ בפ' אמור [פ' י"ג] א"ר וורדימס בר' יוסי מה ראה ליתנם באמצע הרגלים פסח ועצרת מכאן ר"ה וי"ה מכאן והלא כבר נאמר בפר' קדושים לא תכלה וכו' אלא ללמדך שכל מי שמניח לקט שכחה ופאה ומעשר עני מעלה עליו הכתוב כאלו בית המקדש קיים והקריב קרבנות בתוכו, שנינו בפאה ומביאה בשבת [דף ס"ח] ובפסחים [דף נ"ו] כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחד ומכניסו לקיום חייב בפאה והקטניות בכלל הזה, ובאילן האוג והחרובין והאגוזי' והשקדים והגפנים והרמונים והזתים והתמרים חייבים בפאה, פי' אוג הוא פרי המתקיים והוא אדום כדתניא בריש מעשרות האוג והתותים משיאדימו ואמרו לי בספרד שהוא פרי ששמו סומ"ק ומוכרין אותו הבשמים, ותניא בת"כ בפ' קדושים [פ' א'] אין לי אלא הקוצר מניין אף התולש ת"ל קציר מנין אף העוקר ת"ל לקצור אין לי אלא תבואה קטנית מנין ת"ל ארצכם, אילנות מנין ת"ל שדך, פי' מקראות יתרים דורש לרבות שהיה יכול לכתוב ובקצרכם לא תכלה פאה ולא יותר, ועוד שהדבר הזה כתוב בשני מקראות ובא לרבות כל אלה כאשר בארנו, סוף הברייתא [שם] יכול הירק והקישואין והדילועין והאבטיחים בכלל ת"ל קציר מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר כו', יצאו ספחי סטיס וקוצה שאינן אוכל פי' סטיס וקוצה צובעין בהן והוא גיר"א בלעז וקוצה גרנצ"א בלעז, יצא ההפקר שאינו נשמר, יצאו כמהין ופטריות שאין גידולן מן הארץ, יצאו תאנים שאין לקיטתן כאחד, יצאו ירקות שאין מכניסין אותן לקיום, שנינו בפ' שני שדה שקצרוה גוים קצרוה ליסטים קרסמוה נמלים שברתה הרוח או בהמה פטורין פירוש שאין כאן ובקצרכם, שנינו בפאה אילו דברים שאין להם שיעור הפאה והביכורים והראיון וגמילת חסדים ותלמור תורה ומביאה בחגיגה [דף ו'] ובפ' ראשית הגז (חולין דף קל"ז) ושונה אחר כן [שם] אין פוחתים לפאה מששים אע"פ שאמרו אין לפאה שיעור הכל לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי רוב הענבה פי' מה"ת אין להם שיעו' ואפי' בשיבולת אחת יצא ידי חובתו אבל מדבריהם אין פחות מאחד מששים בין בארץ בין בח"ל כדאי' בחולין [בדף קל"ז דלעיל] ומוסיף על האחד מן הששים לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי ברכת הזרע כי גרגירי תבואה וענבים הכל נקרא ענבה וכן שנינו בפ' ששי דפאה ענבה של שעורין, כיצד שדה שהיא קטנה ביותר שאם הניח ממנה אחד מששים אינו מועיל לעני ה"ז מוסיף על השיעור, וכן אם היו העניים מרובים מוסיף, ואם זרע מעט ונתברך ואסף הרבה מוסיף לפי הברכה, שנינו בפ' ב' ומביאה בפ' חזקת הבתים [דף ד'] ובפ' הכונס [דף ע"א] ובמנחות [דף ס"א] אילו מפסיקין לפיאה פי' כדדריש בת"כ [פ' קדושים פ"א וב'] שדך לחייב על כל שדה ושדה מכאן אמרו אלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית, ומפרש בירו' [דפאה] נחל אע"פ שאינו מושך שלולית שהיא מושכת, וכמו שמפרש שם שתהא אמת המים רחבה ועמוקה עד שאינו יכול לקצור שני צדדיה כאחת וכן אם היה מפסיק בה דרך היחיד שהוא רחב ד' אמות, או דרך רשות הרבים רחב ט"ז אמות ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים ושביל הוא פחות מדרך, עוד שם [בפאה] שדה בור שבנתים או שדה ניר או זרע אחר כגון חיטים בשני צדדין ושעורין באמצע והקוצר לשחת פי' קודם שתביא שליש מפסיק דברי ר"מ וחכ"א אינו מפסיק אא"כ חרש בכל ההפסקות אלו חייב על כל שדה ושדה, [שם] וכל ההרים אשר במעד' יעדרון אע"פ שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פאה לכל אחת פי' אע"פ שאין יכול לחרוש כולם כאחד מפני תלים גבוהים או מקומות עמוקות, [שם] הכל מפסיק לזרעים ואין מפסיק לאילן אלא גדר עוד שנינו שם הזורע שדהו מין אחד אע"פ שהוא עושהו שתי גרנות נותן פאה אחת, זרע שני מינין אע"פ שעשאו גורן אחת נותן שני פאות, מעשה שזרע ר"ש איש המצפה לפני רבן גמליאל ועלו ללשכת הגזית ושאלו את נחום הלבלר ואמר מקובל אני מר' מיאשא שקיבל מאביו שקבל מן הזוגו' שקיבלו מן הנביאים הל"מ בזורע את שדהו שני מיני חיטין אם עשאן גורן אחת נותן פאה אחת שתי גרנות נותן שתי פאות, שנינו בפ"ג האחין שחלקו נותנין שתי פאות חזרו ונשתתפו נותנין פאה א' שנים שלקחו את האילן נותנין פאה א' לקח זה צפונו וזה דרומו זה נותן פאה לעצמו וזה נותן פאה לעצמו, עוד שם ר' עקיבא אומר קרקע כל שהו חייבת בפאה ומקשה בירו' [שם] והלא צריך בקוצרך שיקצר לעצמו שום דבר, ולפיכך שני' בתו' [דפאה] העושה כל שדהו פאה אינה פאה והא דתניא בנדרי' [דף ו'] מנין שאם רוצה לעשות כל שדהו פאה שהרשות בידו ת"ל פאת שדך כל שדהו לאו דווקא, ומתרץ [בירו' דלעיל] תפתר כגון שעלו חמש שבולת בקנ' א' שיקצו' הד' ויניח הה' פאה שנינו [שם] הפאה נתנת במחובר לקרקע, בדלי' ובדקל בעל הבית מוריד ומחלק לעניי' פי' מפני שאין העניי' יכולים לבוז אותה אלא בסכנה וגם נשים וזקנים אין יכולין לעלות שם, בשדה אפי' תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין שאומר כהלכה, ודורש בת"כ [פרשה קדושים פ"ג] שנא' תעזוב הנח להם שיבוזו, בדלית ובדקל אינו כך אפי' תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק לזה שומעין שאומר כהלכה עוד שם נטל מקצת פאה וזרק לו על השאר אין לו בה כלום נפל לו עליה פירש טליתו עליה מעבירים אותו הימנה וכן בעומר השכחה, [שם] הפאה אין קוצרין אותה במגלות ואין עוקרין אותה בקרדומות כדי שלא יכו איש את רעהו, [שם] שלש אבעיות ביום בשחר ובחצו' ובמנחה, פירו' בשלש עתות הללו נוטלין עניים את הפאה ומתגלה בעל הבית ליתן פאה מלשון נבעו מצפוניו כמו שמפרש בירושלמי [שם] ועני שבא בלא זמן זה אין מניחין אותו ליטול כדי שיהא עת הקבועה לעניים שיתקבצו בו כולם ליטול, ולמה לא קבעו להם עת אחד ביום מפרש בירושלמי [שם] בשחר מפני המניקות פי' מפני שיש עניות מניקות צריכות לאכול בתחלת היום, בחצות מפני התינוקות, פירוש שיש בני עניים שאינם נעורים בבקר ולא יגיעו לשדה עד חצי היום, [מבואר לקמן ל"ת רפ"ח] במנחה מפני הגמושות שיש זקני' שאין מגיעים עד המנחה, עוד שם [בפ"ד דלעיל דף ו'] מי שליקט את הפאה ואמר הר"ז לאיש פלוני רבי אלעזר אומר זכה לו וחכמי' אומרי' יתננה לעני הנמצא ראשון, תניא בפ' הגוזל קמא [דף כ"ד] מצות פאה להפריש מן הקמ' לא הפריש מן הק' מפריש מן העומרים לא הפריש מן העומרים מפריש מן הכרי עד שלא מרחו מרחו מעשר ונותן לו, ר' ישמעאל אומר אף מפריש מן העיסה ונותן לו, ועוד מביאה בתמורה [דף ו'] ובפ' הנחנקין (סנהדרין דף פ"ח) ובמכות [דף ט"ז] ואומר שם אין לוקין על לאו זה של לא תכלה אא"כ אבד ונשרף כל הקציר שקצר שמעתה אין יכול לקיים העשה שבה שניתק לו, וכן בלקט ובפרט ובעומר השכחה שבכולן כתוב עשה או לעני ולגר תעזוב אותם, או לגר ליתום ולאלמנה יהיה, תניא בת"כ [פרש' קדושים פ"א] ומביאה בפ' במה מדליקין (שבת דף כ"ג) אמר רבי שמעון מפני ארבעה דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף השדה מפני גזל עניים שלא יראה בעל הבית שעה פנויה ויאמר לקרובו עני הר"ז פיאה, ומפני ביטול עניים שלא יהיו עניים יושבין ומשמרין ואומרין מתי יניח בעל הבית פאה ומפני החשד שיהא המקום ניכר לעוברים ושבים ולא יחשד ומפני הרמאים העוברים על לא תכלה ואומרים כבר הנחנוה, ומה ששנינו בפאה [פ"ק] נותנין פאה מתחילת השדה ובאמצעה ר"ש אומר ובלבד שיתן לבסוף כשיעור זהו בעבר והפריש הפאה מתחילתה או מאמצעיתה ששם פאה עליה:
347
שמ״חכתוב (א) בפרשת קדושים ובפרשת אמור ולקט קצירך לא תלקט, ולקט אינו נוהג באילן דמארצכם דכתיב בפאה [בסימן דלעיל הביאו מת"כ] מרבינן אילן ובלקט אין כתוב אלא קצירך, ואין נקרא קציר אלא תבואה שדרכה ליקצר, ושנינו בפאה [פ"ד] איזהו לקט זהו הנושר בשעת קצירה, פירו' ולא בשעת קיטוף אם הולך בתוך שדהו וקוטף מלילות ונושר מידו אין זה לקט, כדתניא בת"כ בפרשת קדושים [פרק כ'] ולקט קצירך ולא לקט קיטוף ולקט קצירך אין לקט אלא מחמת הקציר מכאן אמרו היה קוצר וקצר מלא ידו דברים הראוי' ליקצר תלש מלא קומצו דברים הראוים ליתלש הכהו הקוץ ונפל מידו על הארץ הר"ז של בעל הבית, הנופל מתוך היד בשעה שיקבץ השבלי' ויקצור או מתוך המגל לעניים לאחר היד ואחר המגל לבעל הבית, והטעם שכל נשירה שהיא דרך אונס אינו לקק שלקט דרך קציר אמרה תורה [שם] תניא לא תלקט לעני לא תסייע לעני לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו, ושנינו בפ"ז המניח כלכלה תחת הגפן לקבל הפרט הנושר הר"ז גוזל את העניים ועל זה נאמר לא תשיג גבול עולם, ולמדנו כמו כן שהמניח כלכלה תחת הקציר לקבל הלקט הר"ז גוזל לעניים עוד במסכת פאה פר' ה' המוכר את שדהו מוכר מותר אם הוא עני ולוקח אסור' ולא ישכור אדם את הפועל על מנת שילקט בנו אחריו, [שם] מי שאינו מניח את העניים ללקט או שהוא מניח את אחד ואת אחד לא או שמסייע את אחד מהן הר"ז גוזל את העניים ועל זה נאמר לא תשיג גבול עולם:
348
שמ״טכתוב (א) בפרש' קדושים ופרט כרמך לא תלקט ושנינו בפ' שביעי דפאה איזהו פרט זה הנושר בשעת הבציר פי' גרגיר אחד או שני גרגרים ותניא בת"כ [פרש' קדושים פ"ג] ופרט כרמך אין פרט אלא בשעת הבציר מכאן שנינו בפאה [פ"ז] היה בוצר עוקר האשכול והוסבך בעלים ונפל לארץ ונפרט הרי היא של בעל הבית ושנינו עוד בפ"ו שני גרגרים פרט שלשה אינו פרט, שני שבלים לקט ושלש אינו לקט כדברי בית הילל:
349
ש״נכתוב (א) בפרשת קדושים וכרמך לא תעולל ובפר' תצא כתיב כי תבצו' כרמך לא תעולל אחריך עוללות הן אשכולות קטנות כמו עולל כדכתיב אם בוצרים באו לך הלא ישאירו עוללות, ושנינו בפאה [פ"ז] איזהו עוללות כל שאין לה לא כתף ולא נטף ואם ספק לעניים, ומפר' בירו' [שם] איזהו כתף כל שאין לה פסיגין זה על זה נטף אלו התלויות בשדרה ויורדות והוא שיחו כל הענבים שבעוללות נוגעות בפס ידו, שנינו עוד שם [בדף י' דלעיל] כרם שהוא כולו עוללו' ר' אליעזר או' לבעל הבית ור' עקיבא או' לעניים, א"ר אליעזר כי תבצור כרמך לא תעולל אם אין בציר מניין עוללות א"ל רבי עקיבא וכרמך לא תעולל אפי' כולן עוללות, אם כן למה נאמר כי תבצור לא תעולל אין לעניים בעוללות קודם הבציר, תניא בת"כ [פרשת קדושים סוף פרק ג'] מניין שספק לקט, לקט ספק עוללות עוללות ספק שכחה שכחה ספק פאה פאה תלמוד לומר לעני ולגר תעזוב אותם, ושכחה כדי נסבה, שבספרי [פרשת תצא] דורשו מליתום ולאלמנה יהיה הכתוב בה כאשר יתבאר [בסימן שבסמוך] ובחולין [דף קל"ד] אמר ריש לקיש עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו מכאן שהספק לעניים:
350
שנ״אכתוב (א) בפרשת תצא כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה ותניא בספרי [פרשת תצא] קצירך פרט לשקצרוהו עכו"ם קצרוהו לסטי' כו', קצירך פרק להקדש בשדך פרט להקדש בשדך פרט למעמר בשדה אחר דברי ר"מ וחכ"א כי תקצור קצירך בשדך מכאן אמרו, שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלין שכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית אינו שכחה, פי' כדדריש בירוש' דפאה [פ"ה] כי תקצור זה פועל קצירך בשדך זהו בעל הבית ועל שניהם הוא אומר ושכחת, ושנינו בפ"ו דפאה ומביאה בב"מ [דף ח'] יחיד שהתחיל לקצור מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו שלפניו אינו שכחה של אחריו הוי שכחה שהוא בבל תשוב זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה שאינו בבל תשוב אינו שכחה, [שם] שני עומרים שכחה שלשה אינו שכחה, [שם] העומר שיש בו סאתים ושכח אינו שכחה שנ' עומר ולא הגדוש אע"פ שכל העומרי' סאתי' ובסוף המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע"ב) אמרינן שגם זה תורת העומר עליו שאם שכח שני עומרים קטנים מצטרף עמהם להחשב שלש עומרים ואינו שכחה, שני עומרים אע"פ שיש בשניהם סאתים הואיל ואין בכל אחד ואחד סאתים הרי אלו שכחה כדברי חכמים בפ"ו דפיאה, [שם] קמה שיש בה סאתים ושכחה אינו שכחה, השוכח עומר בצד הקמה אינה שכחה שנ' כי תקצור וגומ' ושכחת עומר שסביבותיו קציר שכחה אבל עומר שסביבותיו קמה אינה שכחה, וכן אם שכח קמה בצד קמה שאינה שכוחה אפילו היתה זו שאינה שכוחה קלח אחד הר"ז מצלת השכוחה ויהא מותר לקחתה אכל אם שכח עומר או קמה בצד עומר שאינו שכוח אפי' היה בו סאתים אינו מציל אותו והרי השכוח לעניים כמו ששנינו בפ' ו' דפאה [שם] עוד שנינו שם כל הטמונים בארץ כגון הלוף והשום והבצלים רבי יהודה אומר אין להם שכחה וחכ"א יש להם שכחה והלכה כחכמים, כבר בארנו שצריך שכחת בעל הבית ושכחת פועלים ותניא בב"מ [דף י"א] היה בעל השדה עומד בעיר ואומר יודע אני שעומר שיש לי בשדה פועלין שכחוה לא יהא שכחה ואחר כך שכחוהו שניהם הר"ז שכחה אבל אם היה בשדה ואחר כן שכחוחו אינה שכחה שנ' ושכחת עומר בשדה השכוח מעיקרו בשדה על ידי פועלים ובעל הבית הר"ז שכחה אבל זכור ולבסוף שכוח אינו שכחה אבל בעיר אפי' זכור אחד מהן ולבסוף שכחו כולם הוי שכחה ומפרש מזה הטעם בב"מ [שם] שבעיר הוי שכחה בקל יותר מבשדה מפני שאינו אצלו שיזכה בו ומקשה התלמוד למה לא נ' שגזירת הכתוב הוא שבעיר לא תהיה שכחה כלל ומתרץ רב אשי לגר ליתום ולאלמנה יהיה לרבות שכחת העיר והשכחה נוהגת באילן ותניא בספרי [פרשת תצא] ומביאה בפ' הזרוע (חולין דף קל"א) כי תחבוט זיתיך לא תפאר אחריך לא תטול תפארתו ממנו זו פאה אחריך זו שכחה, ושנינו בפ"ז [ריש פירקא] כל זית שיש לו שם בשדה כזית הנטופה בשעתה אינו שכחה בד"א שהו' משונה בשמו ובמעשיו ובמקומו בשמו שהו' שופכני או בוישני, במעשיו שהוא עושה הרבה ברוב השנים כדאיתא בירושלמי [שם] במקומו שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה, ושאר כל הזתים שנים שכחה שלש אינן שכחה ושאר כל האילנות נלמד מזית, והטעם מפרש בירושלמי [שם] מפני שנ' ושכחת דבר שאתה שוכחו לעולם ואי אתה יודע בו אלא אם כן תשוב ותראהו יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן, [במשנה דלעיל] בד"א כשלא התחיל באילן זה המפורסם אבל אם התחיל בו ושכח מקצתו הר"ז שכחה אע"פ שהוא מפורסם ובלבד שיהא הנשאר בו פחות מסאתים אבל סאתים אינו שכחה והשוכח אילן שאינו מפורסם אפי' היה בו כמה סאים פירות הר"ז שכחה ותניא בספרי [דלעיל] מנין שספק שכחה שכחה, ת"ל לגר ליתום ולאלמנה יהיה א"ר אלעזר מניין למאבד סלע מתוך כיסו ומצאו עני והלך ומתפרנס בו מעלה עליו הכתוב כאילו זכה לו ת"ל לגר ליתום ולאלמנה יהיה הא למדת שהכתוב קבע לו ברכה, תניא בתוספתא דפאה ד' מתנות לעניים בכרם ואלו הם הפרט והעוללות והפאה והשכחה וג' מתנות בתבואה הלקט והשכחה והפאה, ושתים בשאר אילנות השכחה והפאה, אמרינן בפ' הזרוע (חולין דף קל"ד) מעשה באחד שזרע בעיר אחת ולא היו שם עניים ליטול בא לפני רב פפא אמר לו לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים, אבל תרומה מתנות דכתיב בהם נתינה אמרינן התם דתרומה ניטלת ומביאה במקום כהן מתנות מעלן בדמים ואוכלן, שנינו בפ"ח דפאה מאימתי כל אדם מותרין בלקט משיהלכו בה נמושות בב"מ מפרש [דף כ"א] שהם לקוטי בתר לקוטי מאותה שעה נתייאשו העניים בפרט ובעוללות משיהלכו העניים בכרם ויבאו, ובשכחה של זתים משתרד רביעה שנייה, נראה לרבינו משה [בהלכות מתנות עניים] שכמו שפאה נוהגת בח"ל מד"ס כדאיתא בפ' ראשית הגז (חולין דף קל"ז) לשאר מתנות עניים שכולם נוהגות בח"ל מד"ס תניא בת"כ [פרש' קדושים] לעני ולגר תעזוב אותם יכול אף לעני מעכו"ם ת"ל לגר אי לגר יכול אפי' לגר תושב ת"ל ללוי פי' במקום אחר כתיב גר ולוי דכתיב ובא הלוי והגר והיתום והאלמנה מקיש גר ללוי מה לוי בן ברית אף גר בן ברית, אי ללוי ולגר יכול בין חסרין בין שאינן חסרין ת"ל לעני מה עני מחוסר ובן ברית אף כל מחוסר ובן ברית וכמה שיעור חסרונו שיטול כדתנן במסכת פאה מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני היו לו מאתים זוז חסר דינר אפי' אלף נותנין לו בבת אחת הר"ז יטול, היו ממושכנין לכתובת אשתו או לבעל חוב הר"ז יטול, ואין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו [שם] מי שיש לו חמשים זוז ונושא ונותן בהם הר"ז לא יטול, שנינו בפ"ה בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני יטול וכשיחזור לביתו ישלם דברי רבי אלעזר וחכ"א עני היה באותה שעה פיר' ולא ישלם אע"פ שהוא עשיר בתוך ביתו:
351
שנ״בשלא (א) יעלים עיניו מן הצדקה וכל המעלי' עיניו מן הצדקה עובר בל"ת שנ' ולא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון ותניא בספרי [פרשה ראה] יש לך אדם שמצטער אם יתן אם לא יתן פיר' על אימוץ הלב מוזהר אדם כשלבו נוטה לרחם שלא יסוב את לבבו ולא יאמץ להסב הרחמנות מלבו ויש לך אדם שפושט ידו וחוזר וקופצה על זה נאמר לא תקפוץ, והנותן צדקה בעין רעה עובר משום אל ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך וענין הצדקה מפורשת בסמ"ע [מ"ע קס"ב]:
352
שנ״גאלו הן מצות לא תעשה התלויות במקדש
שלא (א) לבנות אבני מזבח גזית דכתיב בפרשת יתרו ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית וגו' וכתיב בפרש' תבא על עניין הר עיבל ובנית שם מזבח לה' אלהיך מזבח אבנים לא תניף עליהן ברזל אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלהיך הרי הכתוב הזה מלמד על אם מזבח אבנים שאינו רשות אלא חובה, גרסינן בזבחים [דף נ"ד] תני לוי כיצד בונין את המזבח מביא מלבן שהו' שלשים ושתים על שלשים ושתים וגבהו אמה ומביא חלוקי אבנים מפולמות בין גדולות בין קטנות פי' לחות כמו דגים מפולמין בביצה [דף כ"ד] ומביא סיד וזפת וקוניא וממחה ושופך וזהו יסוד, וחוזר ומביא מלבן שהוא שלשים על שלשים וגבהו חמשה ומביא חלוקי אבנים מפולמות בין גדולות בין קטנות ומביא סיד וזפת וקוניא וממחה ושופך וזהו סובב, וחוזר ומביא מלבן שהיא כ"ח על ב"ח וגבהו שלשה ומביא חלוקי אבני' מפולמות בין גדולות בין קטנות ומביא סיד וזפת וקוניא וממחה ושופך וזהו מקום המערכה, וחוזר ומביא מלבן שהוא אמה על אמה וגבהו אמה ומביא חלוקי אבנים מפולמו' בין גדולות בין קטנות ומביא סיד וזפת וקוניא וממחה ושופך וזהו קרן וכן כל קרן וקרן ומקשה שם מדתניא במסכת מדו' [דף ל"ה] היסוד היה מהלך על פני כל הצפון ועל פני כל המערב אוכל בדרום אמה אחת ובמזרח אמה אחת אבל קרן דרומית לא היה לו יסוד ובכאן משמע שהיה לו יסוד ומתרץ דמחית מידי תותיה ושקיל ליה פי' נתן בתוך המלבן חתיכות של עץ או אבן כמד' היסוד ואחר שגמר המזבח נוטלן, ואומר שם דאי לא תימא הכי הא דאמר רב כהנא קרנות המזבח חלולות היו שנאמר ומלאו כמזרק בזויות המזבח, וכאן משמע שלא היו חלולות אלא ודאי מחית מידי תותי ושקיל ליה דאין לשבר הבניין אחר כך כי אבנים שלמות אמר רחמנא כל אבן שנפגמה כדי שתחגור בה הצפורן כסכין של שחיטה הרי היא פסולה לכבש למזבח שנ' אבנים שלמות תבנה והסיד שנפגם משנבנה טפח, ר' אלעזר בן יעקב אומר כזית כדאיתא בחולין [דף י"ח], שנינו במסכת מדות [דף ל"ז] אחד אבני מזבח ואחד אבני הכבש היו חופרין מבקעת בית כרם פי' הוא מקום אשר לא עובד בו ולא נזרע וחופרין שם למטה ומביאים משם אבנים שלמות שלא הונף עליהם ברזל שהברזל פוסל בנגיעה ובפגימה, נפגמה אחת מהן היא פסולה וכולן כשרות, ומלבנין אותו פעמים בשנה אחת בפסח ואחת בחג, וההיכל פעם אחת בפסח ולא היו סדין אותם בכפים של ברזל שמא יגע בו, כשבונין את ההיכל והעזרה בונים באבנים גדולות שנ' אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית ואין מפצלין את אבני הבניין בהר הבית אלא מפצצין אותן ומסתתין אותן מבחוץ שנ' ומקבות הגת וכל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו ותניא במכילתא [יתרו פרש' י"א] ובתוספתא דסוט' לא נשמע בבית אבל נשמע בחוץ ואין עושין אכסדראות של עץ בכל העזרה כדאיתא בתמיד [דף כ"ח]:
שלא (א) לבנות אבני מזבח גזית דכתיב בפרשת יתרו ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית וגו' וכתיב בפרש' תבא על עניין הר עיבל ובנית שם מזבח לה' אלהיך מזבח אבנים לא תניף עליהן ברזל אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלהיך הרי הכתוב הזה מלמד על אם מזבח אבנים שאינו רשות אלא חובה, גרסינן בזבחים [דף נ"ד] תני לוי כיצד בונין את המזבח מביא מלבן שהו' שלשים ושתים על שלשים ושתים וגבהו אמה ומביא חלוקי אבנים מפולמות בין גדולות בין קטנות פי' לחות כמו דגים מפולמין בביצה [דף כ"ד] ומביא סיד וזפת וקוניא וממחה ושופך וזהו יסוד, וחוזר ומביא מלבן שהוא שלשים על שלשים וגבהו חמשה ומביא חלוקי אבנים מפולמות בין גדולות בין קטנות ומביא סיד וזפת וקוניא וממחה ושופך וזהו סובב, וחוזר ומביא מלבן שהיא כ"ח על ב"ח וגבהו שלשה ומביא חלוקי אבני' מפולמות בין גדולות בין קטנות ומביא סיד וזפת וקוניא וממחה ושופך וזהו מקום המערכה, וחוזר ומביא מלבן שהוא אמה על אמה וגבהו אמה ומביא חלוקי אבנים מפולמו' בין גדולות בין קטנות ומביא סיד וזפת וקוניא וממחה ושופך וזהו קרן וכן כל קרן וקרן ומקשה שם מדתניא במסכת מדו' [דף ל"ה] היסוד היה מהלך על פני כל הצפון ועל פני כל המערב אוכל בדרום אמה אחת ובמזרח אמה אחת אבל קרן דרומית לא היה לו יסוד ובכאן משמע שהיה לו יסוד ומתרץ דמחית מידי תותיה ושקיל ליה פי' נתן בתוך המלבן חתיכות של עץ או אבן כמד' היסוד ואחר שגמר המזבח נוטלן, ואומר שם דאי לא תימא הכי הא דאמר רב כהנא קרנות המזבח חלולות היו שנאמר ומלאו כמזרק בזויות המזבח, וכאן משמע שלא היו חלולות אלא ודאי מחית מידי תותי ושקיל ליה דאין לשבר הבניין אחר כך כי אבנים שלמות אמר רחמנא כל אבן שנפגמה כדי שתחגור בה הצפורן כסכין של שחיטה הרי היא פסולה לכבש למזבח שנ' אבנים שלמות תבנה והסיד שנפגם משנבנה טפח, ר' אלעזר בן יעקב אומר כזית כדאיתא בחולין [דף י"ח], שנינו במסכת מדות [דף ל"ז] אחד אבני מזבח ואחד אבני הכבש היו חופרין מבקעת בית כרם פי' הוא מקום אשר לא עובד בו ולא נזרע וחופרין שם למטה ומביאים משם אבנים שלמות שלא הונף עליהם ברזל שהברזל פוסל בנגיעה ובפגימה, נפגמה אחת מהן היא פסולה וכולן כשרות, ומלבנין אותו פעמים בשנה אחת בפסח ואחת בחג, וההיכל פעם אחת בפסח ולא היו סדין אותם בכפים של ברזל שמא יגע בו, כשבונין את ההיכל והעזרה בונים באבנים גדולות שנ' אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית ואין מפצלין את אבני הבניין בהר הבית אלא מפצצין אותן ומסתתין אותן מבחוץ שנ' ומקבות הגת וכל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו ותניא במכילתא [יתרו פרש' י"א] ובתוספתא דסוט' לא נשמע בבית אבל נשמע בחוץ ואין עושין אכסדראות של עץ בכל העזרה כדאיתא בתמיד [דף כ"ח]:
353
שנ״דשלא (א) לפסוע על המזבח שנ' לא תעלה במעלות על מזבחי ותניא במכילתא מכאן אמרו עשה כבש למזבח פירו' שלא יעשה מדרגות שגורמין לגילוי ערוה מחמת הרחבת הפסיעות אין לי אלא עלייה ירידה מניין ת"ל אשר לא תגלה ערותך עליו רבי ישמעאל אומר אינו צריך והלא כבר נאמר ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה מה ת"ל אשר לא תגלה שלא יפסיע פסיעה גסה אלא עקב בצד גודל ולאו (ב) דווקא עקב בצד גודל שהרי לא אסר אלא הרחבת פסיעות [ביומא דף כ"ב] ותנן נמי היו רצין ועולין בכבש:
354
שנ״ה[ראה מצוה רצג]:
355
שנ״ומצוות רצב, רצג: שלא (א) לסוך משמן המשחה שעשה משה רבינו שנ' על בשר אדם לא ייסך וכן ענוש כרת שנ' ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו פירוש על זר שאינו צורך כהונה ומלכות, ובמתכונתו לא תעשו כמוהו בסכום סימנין שלו לפי חשבון מדת הין שמן וענו' כרת שנ' איש אשר ירקח כמוהו ונכרת מעמיו הא אם פטמה לחצאין פטור כדאיתא בכריתות [דף ה'] שאין זה כמהו תניא בכריתות [שם] אין חייבין כרת אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה בלבד שנאמר ממנו והמפטם (ב) את השמן על מנת להתלמד בה או למוסר' לציבור לאח' פיטומה פטור ולא מצינו שמעולם נמצא אחר חוץ מאותו שעשה משה ונגנז בימי יאשיהו כמו שאומר שם ואת סדר עשייתו בארנו במקום אחר במצות עשה [מ"ע קס"ו]:
356
שנ״זשלא (א) לעשו' במתכונת הקטור' שנ' ובמתכונתו לא תעשו והעושה קטרת מאחד עשר סמנים שלה כדי להריח בה אע"פ שלא הריח בה חייב כרת על עשייתה אע"פ [בכריתות דף ו'] שלא עשה המשקל כולו אלא חציו או שלישו הואיל ועשה לפי משקלות אלו חייב שנ' והקטורת אשר תעשה במתכונתה לא תעשו איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו, אמר הכתוב אשר תעשה כל עשייה דקטרת איפשר דמפטם פרס שחרית ופרס בין הערבים הא למדת שאם פטמה לחצאין חייב, עשאה להתלמד בה או למוסרה לצבור לאחר פיטומה פטור כדאיתא בכריתות [שם] הריח בה ולא עשאה אינו ענוש כרת אלא שמעל, וסדר עשייתו מבואר בסמ"ע [מ"ע קס"ז]:
357
שנ״חשלא (א) להקטיר על המזבח הזהב שבהיכל אלא קטרת בלבד שמקטירים עליו בכל יום ואם הקטיר עליו קטרת נדבת יחיד או נדבת רבים או הקריב עליו קרבן או הסך נסך לוקה, שנ' לא תעלה עליו קטרת זרה ועולה ומנחה ונסך לא תסכו עליו:
358
שנ״טשלא (א) להוציא בדי ארון שנאמר בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו, וכשנושאין אותו בכתף צריך להזהר שלא ישמטו הבדים מן הטבעות שהמסיר אחד מן הבדים מן הטבעות לוקה שנ' בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו וכן אמר רבי אלעזר ביומא [דף ע"ב]:
359
ש״סכל (א) הלוים [בספרי פרש' קרח] מוזהרין על עבודת המזבח שנא' אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו, לא יקרבו לעבודה אבל ליגע מותרין וכש' שהלוים מוזהרין שלא לעבוד עבודת כהנים כך הכהנים מוזהרים שלא לעבוד עבודת הלוים שנ' גם הם גם אתם, וכן הלוים מוזהרין שלא יעשה אחר במלאכת חבירו שלא יסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר שנ' איש איש על עבדתו ואל משאו [מהמיימוני פרק ג' דהלכו' כל כלי המקדש] ותניא בערכין [דף י"א כל הסוגי'] גם הם גם אתם בשלכם ואתם בשלהם במיתה הם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה אמר אביי נקיטינן משורר ומשוער בשל חבירו במיתה שנא' והחונים לפני המשכן קדמה וגו' וכתיב והזר הקרב יומת מאי זר אילימא זר ממש הא כתיב חדא זימנא אלא לאו זר מאותו עבודה מיתיבי משורר ששער ושוער ששרר אינו במיתה אלא באזהרה ומתרץ תנאי היא ודוחה שם ודילמא דכ"ע באזהרה ודומה שנדחו שם דברי אביי מאחר שאינו מתרץ כלום ורבינו משה כתב [בספ"ג דלעיל] כאביי ועוד כתב שכהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה אלא בל"ת כברייתא אחרת אשר שם [לא מצאתי שם ובספר מניין המצות לרבינו משה מביא ברייתא ממכילתא בדבריו ע"ש בסי' ע"ב]:
360
שס״אשלא (א) יקרע פי המעיל של כ"ג שנ' לא יקרע וה"ה לכל בגדי כהונה שהקורע אותם דרך השחתה לוקה וכן אמר רב יהודה ביומא [דף ע"ב]:
361
שס״בשלא (א) יפרק החשן מעל האפוד בשעת עבודה שנ' ולא יזח החשן וגו' ולוקה ובמכות [דף כ"ב] מביאו ללאו וכן ביומא [דף ע"ב] :
362
שס״גשלא (א) יכנס במקדש ולא יורה בתורה שתוי יין יין ושכר אל תשת וגו' ולהורות את ב"י ותניא בת"כ [שמיני פרש' ד'] ומביאה ביומא [דף י"ג] יין ושכר אל תשת יכול אפי' כל שהו יכול מגתו ת"ל שכר לא אמרתי אלא הראוי לשכר וכמה כדי לשכר רביעית יין בן ארבעים יום רבי יהודה אומר יין אל תשת אין לי אלא יין מניין לרבות כל המשכרין ת"ל ושכר א"כ למה נאמר יין לומר לך על היין במיתה ועל שאר המשכרי' באזהרה, רבי אלעזר אומר יין ושכר אל תשת אל תשתהו כדרך שכרותו הא אם הפסיק בו או נתן לתוכו מים כל שהו פטור וביומא [דף ד'] ובנזיר [דף ע"ו] ובכמה מקומות אומר אכל דבילה קעילית ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש חייב ומעמידה כרבי יהודה ופוסק רב ביומא [דף י"ג] כרבי אלעזר ודווקא ברביעית אבל ביתר מרביעית אפי' נתן מים חייב, [בת"כ דלעיל] אתה ובניך אתה מה אתה כשר אף בניך הכשרים, יצאו חללים ובעלי מומין, אין לי אלא בביאה מניין אף ביציאה ת"ל אתה ובניך פי' אפי' אחד מהן יוצא, מניין לעשות המזבח כאהל מועד ת"ל אתך ובניך פי' בדבר שאתה ובניך חלוקין משאר ישראל, רבי אומר נאמר כאן בבאכם אל אהל מועד ונאמר בקדוש ידים ורגלים בבואם אל אהל מועד מה להלן עשה גישת מזבח כביאת אהל מועד ועשה בו יציאה כביאה אף כאן כן, ולהבדיל כדי שיבדיל בין עבודה קדושה למחוללת הא למדת שאם עבד פסל, ולהורות לימד ששיכור אסור להורות יכול יהא חייב מיתה ת"ל אתה ובניך אתך ולא תמותו כהנים בעבודתם במיתה ואין חכמים בהוראתן במיתה, עוד תניא שם [בת"כ דלעיל] חוקת עולם לרבות יציקות ובלילות תנופו' והגשות והקמיצות וההקטרות והמליקות והקבלות וההזאות, אמרי' בעירובין [דף ס"ד] שתה כדי רביעית בלבד ואף לא היה בו מים כל שהו אם ישן מעט או הלך כדי מיל מפיג את היין אבל שתה יתר מרביעית כל שכן שדרך הרגל טורחתו ושינה משכרתו אבל רוכב לא:
363
שס״ד[ראה מצוה שב]:
364
שס״המצוות שא, שב: שלא (א) לגדל כהן גדול פרע שנא' את ראשו לא יפרע וזהו מפני שהוא תמיד במקדש ותניא בפ' הנשרפין (סנהדרין דף פ"ג) פרועי ראש ששמשו במיתה שנ' ופרע לא ישלחו וכתיב בתריה ויין לא ישתו כל כהן הוקשו יחד ללמד מה שתוי יין במיתה אף פרועי ראש במיתה ומה שתוי יין בעבודה אף פרוע ראש בעבודה [דף כ"ב] ואין פרועי ראש מחללין העבודה אלא עבודתן כשרה, פרועי ראש פירוש כהנים שגדלו שערותיהן יותר מן הדין כדתניא בסנהדרין מלך מסתפר בכל יום משום מלך ביופיו תחזינה עיניך, כהן גדול מערב שבת לערב שבת, כהן הדיוט אחד לשלשים יום מ"ט דכתיב וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו וילף פרע מנזיר דכתיב ביה גדל פרע שער ראשו מה להלן שלשים אף כאן שלשים והתם מנלן דכתיב קדוש יהיה בגימטריא שלשים, דין פרועי ראש ודין קרועי בגדים אחד הוא שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו הא אם עבד והוא קרוע בגדים חייב מיתה בידי שמים ואע"פ שעבודתו כשרה ולא חללה, וכהן גדול אסור לגדל פרע ולקרוע בגדיו לעולם שהרי תמיד הוא במקדש ולכך נאמר בו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום, אזהרת כל אלו היא שלא יכנסו מן המזבח ולפנים לצד האולם כדתנן בכלים בין האולם ולמזבח מקודש ממנה שאין בעלי מומין ופרועי ראש וקרועי בגדים נכנסין לשם:
365
שס״ושלא (א) יכנס כ"ג בכל עת אל קדש הקדשים כי אם מיום הכפורים ליום הכפורים שנ' אל יבא בכל עת אל הקדש וזהו קדש הקדשים וכהן הדיוט נכנס בכל יום לקדש בהיכל לעבוד, והוזהרו כל הכהנים שלא יכנסו למקדש או לקדש הקדשים שלא בשעת עבודה שנ' אל יבא בכל עת אל הקדש זה קדש הקדשים עכשיו שנא' מבית לפרכת מיותר אל הקדש להזהיר על כל הבית אומר רבי' יצחק דהא דתניא בירושלמי דיומא ומביאה בפטום הקטרת חסר מכל סמן וסמן או שלא נתן לתוכה מעלה עשן כל שהו או שחסר אחת מכל סממניה חייב מיתה ואמ' ר' זעירא ועובר משום הכנסה יתרה פי' חייב משום ואל יבא בכל עת אל הקדש שנכנס להיכל בחנם, כהן שנכנס לקדש הקדשים בשאר ימות השנה בין כ"ג בין כהן הדיוט או כ"נ שנכנס לשם ביום הכפורים שלא בשעת עבודה חייב מיתה בידי שמים שנ' ולא ימותו וכמה פעמים הוא נכנס לשם ביום הכפורים ד' פעמים ואם נכנס ה' חייב מיתה בידי שמים כדתניא בת"כ [אחרי פ"ח משמעו כל הסוגיא מו"ס] והנכנס להיכל חוץ לקדש הקדשים שלא לעבודה או להשתחוייה בין גדול בין הדיוט לוקה ואינו חייב מיתה שנא' אל פני הכפרת ולא ימות על קדש הקדשים במיתה ועל שאר הבית בלאו ולוקה אליבא דרבנן במנחות [דף צ"ז] ומה ששנינו במסכת תמיד [דף ל"ג] בזמן שכהן גדול נכנס להשתחוות כו' בגמ' עבודה מדבר, כהן הדיוט שהיה במקדש בעבודתו ושמע שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו אינו עובד מפני שהוא אונן ואם עבד והוא אונן של תורה חילל עבודתו בין בקרבן יחיד בין בקרבן ציבור כדמסקינן בזבחים [דף ט"ו] אבל כהן גדול עובד כשהוא אונן שנא' ומן המקדש לא יצא ולא יחלל כלומר אינו צריך לצאת מן המקדש ולהניח עבודתו שהרי אם עבד לא חילל, ותניא ביומא [דף י"ג] כ"ג מקריב אונן ואינו אוכל, ועוד תניא [שם] היה כהן הדיוט עומד ומקריב ושמע שמת לו מת ר' יוסי אומר יגמור עבודתו והלכה כר' יוסי לגבי ר' יהודה שחולק עליו, ומניין שעבודת האונן פסולה דבי ר' ישמעאל תנא בזבחים [דף ט"ז] אתיא בק"ו אם בעל מום שאוכל בקדשים אם עבד חילל אונן שאסור לאכול בקדשים שנ' לא אכלתי באוני ממנו אינו דין שיחלל, ואע"פ שכ"ג עובד אונן אסור לאכול בקדשים כאשר ביארנו שנ' ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' וכן אינו חולק לאכול לערב כדאיתא בזבחים [דף צ"ט וק"א עוד מסקינן שם [בדף ק' וק"א] כי ביום המיתה בלבד נקרא אונן מה"ת ובלילה הוא אונן מדבריהם, וביום הקבורה כולו אפי' אינו ביום המיתה הוא אונן מדבריהם אבל אינו תופס לילו ואפי' מדבריהם, וטובל ואוכל בקדשים לערב, ויום שמועה קרובה ויום ליקוט עצמות הרי הוא כיום הקבורה שאינו תופס לילו, [במ"ק דף ט"ו] האבל אינו משלח קרבנותיו כל שבעה וכן המצורע כל זמן שאינו ראוי לביאה אל המחנה [בזבחים דף כ"ב וכ"ג] וטמא שרץ וכיוצא בו שולחין קרבנותיו ומקריבין עליהן, חוץ מפסח דאין שוחטין אותו על טמא שרץ לדברי רב בפסחי' [דף צ'] ושם [דף פ'] אבל טמא מת אין מקריבין עליו קרבן כלל עד שיטהר [כך משמע בכלהו דלעיל ועיין בתו' דמ"ק בד"ה אחרי]:
366
שס״זשלא (א) יכנסו מצורעין למחנה ישראל שנא' ולא יטמאו את מחניהם ותניא בספרי [ריש פ' נשא] למה נאמר בפרשה זו לפי שנ' ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מישראל כי את מקדש ה' טמא עונש שמענו אזהרה מניין ת"ל ולא יטמאו את מחניהם הר"ז אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש, ותניא בפסחים [דף ס"ז כל הסוגיא] יכול יהיה זבים וטמאי מתים משתלחים חוץ למחנה אחת ת"ל ולא יטמאו את מחניהם תן מחנה לזה ומחנה לזה דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר אינו צריך הרי הוא אומר וישלחו מן המחנה וגו' יאמר טמא נפש ואל יאמר זב ואני אומר ומה טמא נפש משתלח זב לא ב"ש מה ת"ל זב תן לו מחנה שניה יאמר זב ואל יאמר מצורע ואני אומר זב משתלח מצורע לא כל שכן מה ת"ל מצורע תן לו מחנה שלישית כשהוא אומר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו נותקו הכתוב לעשה אינו לוקה אם נכנס לירושלם כן פירש רבינו יצחק [בתו' שם] ורבי יהודה דורש בדד ישב שלא ישבו אפילו טמאים עמו, ושם תופס רב חסדא שיטתו כר"ש אבל משמע שלא שמע ברייתא זאת מדלא אמר הלכה כר"ש ואולי אם שמע אותה היה תופס שיטתו כר' יהודה שהלכה כמותו לגבי רבי שמעון כן נראה לי גם רבינו משה תופס [בפ"ג דהלכות ביאת המקדש ושם כל הסוגיא דלקמיה ועיקרה מספרי פרשה דלעיל ומפ"ק דכלים] שיטתו כרבי יהודה, מה מצורע שטומאתו חמורה חמור שלוחי משילוח חבירו אף כל שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חבירו לפיכך משלחין המצורע חוץ לשלשה מחנות שהוא חוץ לירושלם מפני שהוא מטמא בביאה מה שאין כן בזב, ומשלחי זבים וזבות נדות ויולדות חוץ לשתי מחנות שהוא חוץ להר הבית מפני שהן מטמאין במשכב ובמושב אפילו מתחת האבן מה שאין המת מטמא, [בפסחים דלעיל] טמא מת ואפי' המת עצמו מותר ליכנס בהר הבית שנ' ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו במחנה הלויה שהוא הר הבית אבל החיל מקודש הימנו משלחים ממנו גוים וטמאי מתים ובועלי נדות אבל טבול יום נכנס לשם שכבר טבל, ועזרת נשים משלחין ממנה טבול יום אבל לא מחוסר כפורים שמחוסר בפורים העריב שמשו, ואיסור טבול יום במחנה לויה מד"ס [בזבחים דף ל"ב] מעזרת ישראל ולפנים אפי' מחוסר כפורים לא יכנס לשם שעדיין לא טיהר טהרה גמורה שנ' וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שעדיין לא גמרה טהרתה, ואפי' אחד מאצבעותיו לא יכניס דדרשי' בזבחים [דף ל"ב] בכל קדש לא תגע מה נגיעה במקצ' שמה נגיעה אף ביאה במקצ' שמה ביאה' שני' ביומא [דף ל'] אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפי' טהור עד שהוא טובל, ופי' רש"י לעבודה לאו דווקא ויש מפרש לעבודה דווקא, ומסקי' שם [בדף ל"א] אם הכניס שם אחד מאבריו שמה ביאה, שני' בסדר טהרות שאין חייבין על ביאת מקדש בטומאה מן המת אלא אדם שנגע במת שהוא אב הטומאה ובטמא מת שהוא ראשון, וכן תניא בתו' [דאהלות] שאין הנזיר מגלח אלא על המת בלבד ולביאת מקדש בראשון שנגע במת והשני שנגע בו בלבד, ומה ששני' [באהלות וכל הסו' מבוארת שם בפירוש ר"ש באריכות] ד' טמאין במת וה' טמאים במת זהו לתרומה וקדשים אמרי' בפסחים [דף ס"ה] תני תנא קמי דרב יצחק בר אבודימי ויצא אל מחוץ למחנה זה מחנה שכינה ולא יבא אל תוך המחנה זה מחנה לויה לימד על בעל קרי שאסור במחנה לויה ועניין לאו אחד הוא בכלל ולא יטמאו את מחניהם תן מחנה לזה ומחנה לזה, גרסינן בעירובין [דף ק"ד] אמר שמואל המכניס טמא שרץ למקדש חייב שרץ עצמו פטור שנא' מזכר ועד נקבה תשלחו מי שיש לו טהרה במקוה יצא שרץ ונדחו שם דבריו אלא אפי' הכניס שרץ עצמו ענוש כרת שהרי טמא מקדש ה' אבל הזורק כלים טמאי' למקדש אפי' הם כלים שנגעו במת פטור מן הכרת אבל חייב מלקות שנ' ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו ודרשו רבותינו בת"כ [פ' אחרי פ' י"א] על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים לוקה מ' [בשבועות דף י"ז] וטמא שנכנס למקדש דרך גגות פטור שנ' ואל המקדש לא תבא דרך ביאה חייבה תורה, אחד טמא שנכנס למקדש טהור או טהור שנכנס למקדש שיש בו טומאה כגון שהיה מת תחת אהל במקדש ונכנס הוא תחת האהל ה"ז חייב כרת שהרי ביאתו וטומאתו באים כאחד, נכנס למקדש ונטמא שם אחר שנכנס אפי' טימא עצמו שם במזיד ימהר ויבהל ויצא בדרך קצרה ואסור לו להשתחוו' ולשהות או לצאת בדרך ארוכה, ואם שהה או שיצא בארוכה אע"פ שלא שהה או שהחזיר פניו להיכל והשתחוה אע"פ שלא שהה חייב כרת אם היה שוגג מביא קרבן כדאי' בשבועות [דף י"ד כל הסו'] וכמה שיעור שהייתו כדי לקרות ויכרעו אפים ארצה [להשתחו'] על הרצפ' וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו וזהו שיעור השתחויה והוא פסוק בדברי הימים, ואיזהו דרך ארוכה כל שאיפשר לצאת מן המקדש בדרך קצרה ממנה, יצא בקצרה אע"פ שלא רץ אלא הלך עקב בצד גודל אפי' כל היום כולו פטור יצא בארוכה אע"פ שרץ ורחק עצמו בכל כחו ונמצא שיעור זמן שהלך בו בארוכה פחות מכשיעור הזמן שמהלך כל אדם בקצרה הואיל ויצא בארוכה חייב כל עניין זה מפרש בשבועות [דף י"ז] :
367
שס״ח[ראה מצוה שו]:
368
שס״טמצוות שה, שו: שלא (א) יעבוד כהן טמא שנ' בפ' אמור וינזרו מקדשי ב"י ולא יחללו, ולא יעבוד כהן טבול יום עד שיעריב שמשו שנ' קדושים יהיו וגו' תניא בפ' הנשרפין (סנהדרין דף פ"ג) אלו הן שבמית' טמא ששמש וטבול יום ששימש טמא מנ"ל דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי ב"י ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי אני ה' ותניא בת"כ [אמור פ' ג'] אין נזירה אלא פרישה וכן הוא אומר וינזרו מאחרי וכן נזורו אחור כלו' יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן, אשר הם מקדישים לי לרבות קדשי כהנים עצמן וסרס המקרא וינזרו מקדשי ב"י אשר הם מקדישים לי, ולא יחללו וגו' [שם ובסנהדרין דלעיל] נאמר כאן לא יחללו ונאמר בתרומה ומתו בו כי יחללוהו מה חילול האמור שם במיתה בידי שמים אף חילול האמור כאן בידי שמים, וכל לאו שחייבין עליו מיתה בידי שמים לוקין עליו, אע"פ שאם עבד בטומאה אינו חייב בבית דין אלא מלקות שני' בסנהדרין [דף פ"א] שאחיו הכהנים לא היו מביאין אותו לב"ד אלא מוציאין אותו לחוץ ופוצעין את מוחו בגיזרין ואין מוחין עליהם בכך, [בשבועות דף י"ז] והיאך איפשר לעבוד שלא ישהא עד שלא יתחייב כרת אלא במיתה בידי שמים כגון שנטמא בעזרה ויצא בקצרה וביציאתו היה צינור' בידו והפך בו אבר על גבי האש במזבח וקירב שריפתו שכל קירוב העבודה הרי היא כעבודה, טבול יום מנלן לומדו בסנהדרין [דף פ"ג] מקדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו וגמר חילול חילול מתרומה אם אינו עניין לטמ' ששימש דנפקא לן מוינזרו תנהו עניין לטבול יום, מכאן דקדק רבי' חיים כהן אבי אמי דטבול יום שאכל תרומה במית' ולא הוצרך לשנותו עם טמא שאכל תרומה מפני ששניהם יוצאים ממקרא א' [שם בדף פ"ג והסו' בתו' בד"ה ויליף] דהכי כתיבי קראי בפ' אמור ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וגו' ומתו בו כי יחללוהו, וכן מחוסר כפורים שעבד תניא שם שהוא במיתה ועבודתו פסולה וחלל, [שם] ומניין שעבודתו פסולה שנא' וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שעדיין לא נגמרה טהרתה והוא הדין לכל מחוסר כפורים, כהן שעבד ואח"כ נודע שהוא טמא אם היית' טומאה ידועה כל הקרבנות שהקריב פסולין שהרי עבודתו חולין ואם היא טומאת התהום בנזיר ועושה פסח הציץ מרצה כדאי' בזבחים [דף כ"ג] וכל הזבחים שהקריב נראה ואפי' נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה כדאי' בפסחים [דף פ'] שהציץ מרצה על טומאת התהום בנזיר ועושה פסח, ואו' בנזיר [דף ס"ג] ובתוספתא [דזבחים] איזהו טומאת התהום כל שאין אדם מכירה אפי' בסוף העולם ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד ולא להרוג שהרי יודע בו זה שהרגו, נמצא המת גלוי אין זה טומאת התהום, נמצא משוקע בקרקעית מערה והמים על גביו וכן היה טמון בתבן או בעפר או בצרורות הר"ז טומאת התהום היה נקבר במים באפילה ובנקיקי הסלעים אינה טומא' התהום פי' שהרי המציץ שם יכול לראות, וכן הציץ מרצה על טומאת הדברים הקרבים שנ' והיה על מצח אהרן את עון הקדשים אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין לר' יוסי במנחות [דף כ"ה] ולא על טומאת אדם שנטמא בטומאה ידועה אא"כ הייתה הטומאה דחויה בציבור שהציץ מרצה עליה, וק"ל כר' יהודא שאומר בסנהדרין [דף י"ב] וביומא [דף ז'] שאין הציץ מרצה אלא על מצחו שנ' והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה' ולשון תמיד שלא יסיח דעתו ממנו דר' יהודא ור' שמעון הלכה כר' יהודא כדאי' בשבת [דף מ"ו] וגרסי' ביומא [דף ו'] ומשנה היא בתמורה [דף י"ד] כל קרבן שאין לו זמן קבוע אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה שאם לא יקרב היום יקרב למחר וכל קרבן שקבוע לו זמן בין קרבן ציבור בין קרבן יחיד כגון פסח וחביתי כ"ג דוחה את השבת ודוחה את הטומאה ולא כל טומאות הוא דוחה אלא טומאת המת בלבד כדאי' ביומא [דף ו] כל קרבנות הציבור קבוע להם זמן לפיכך כולן דוחין את השבת ואת הטומא' מחמת כל קרבן מהם שיקריב בטומאה אינו נאכל חוץ מן הפסח בלבד כדאי' בפסחים [דף ע"ו] אלא מקטירין ממנו דברים הראוי' להקטרה והשאר הראוי' לאכילה נשרף כשאר קדשים שנטמאו [שם דף ע"ט] כיצד דוחה את הטומאה הגיע זמנו של אותו קרבן והיו רוב הקהל שמקריבים טמאין למת או שהיו הקהל טהורים והיו הכהנים המקריבין טמאין למת או שהיו אלו ואלו טהורים והיו הכלי שרת טמאין למת ה"ז יעשה בטומא' ויתעסקו בו בין טמאים בין טהורים כאחד ויכנסו כולם לעזרה, [כך משמע שם דף פ'] אבל הטמאין בטומאה אחרת כגון זבין וזבות נדות ויולדות וטמא שרץ ונבילה וכיוצא בהן לא יתעסקו בו ולא יכנסו לעזרה אע"פ שנעשה בטומאה ואם עברו ועשו ונכנסו חייבין כרת על הביאה ומיתה על העבודה שלא נדחית אלא בטומאת מת בלבד, ולעולם מחזירין אחר כהנים טהורים אפי' מבית אב אחר מפני שהטומאה לא הותר' בציבו' אלא באיסורה עומדת ודחויה היא עתה מפני הדחק כרב ששת שאו' כן ביומא [דף ו'] וגם מסקי' שם [בדף ח'] שר' מאיר ור' חנינא סגן הכהנים כולם סוברין דחויה היא בציבור ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שא"א ומפני זה צריכה ציץ לרצות עליה [בפסחים דף ס"ז] ומניין שטומאת מת דחויה היא בציבור שנ' ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' איש כי יהיה טמא איש נדחה ואין ציבור נדחין אלא הטומאה נדחית מפניהם ויעשו הפסח בטומא' והרי מפורש בכתובים כי דבת הקהל אשר לא התקדשו והלוים על שחיטת הפסח לכל לא טהור, ומה הוא שנא' שם כי אכלו את הפסח בלא ככתוב בתורה מפני שעיבר אותה השנה מפני הטומא' שנ' ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלם לעשות פסח בחדש השני כי לא יכלו לעשותו בעת ההי' כי הכהנים לא נתקדשו והעם לא נאספו לירושלם, ותניא בסנהדרין [דף י"ב] שאין מעברים השנה לכתחילה מפני הטומאה ועוד אחרת היתה שם באותה השנה שעיבר חזקיה המלך את השנה ביום שלשים של אדר שראוי להיות ראש חדש ניסן ועשה אותו החדש אדר השני ולא הודו לו חכמים לפי שאין מעברין ביום זה כדאמרי' בסנהדרין [שם] ולפיכך בקש רחמים על עצמו ועל שריו שהסכימו עמו שנ' כי התפלל חזקיה וגו' ונאמר וישמע ה' אל חזקיה וירפא את העם שנרצה את קרבנם:
369
ש״עשלא (א) יכנסו בעלי מומין אל הפרוכת ואל המזבח דכתיב בפרשת אמור אך אל הפרוכת לא יבא ואל המזבח לאיגש להקריב כי מום בו ותניא בת"כ אם נאמר מזבח למה נאמ' פרוכת אילו נאמר מזבח הייתי אומר אל המזבח שהוא כשר לעבודה יהיה אסור אל הפרוכת שאינו כשר לעבודה לא יהא אסור לכך צריך פרוכת ואילו נאמר פרוכת הייתי אומר אל הפרוכת שבפנים יהא אסור למזבח שבחוץ לא יהא אסור לכך נאמר שניהם יכול לא יכנס לעשות ריקועים ת"ל אך כך היא מצותו הכהנים נכנסין אם אין הכהנים נכנסין לוים ואם אין לוים נכנסין ישראלים אם אין טהורים נכנסים טמאים אם אין תמימים נכנסין בעלי מומין ומל"ת אחת היא שלא ליכנס לפנים מן המזבח:
370
שע״אשלא (א) יעבוד כהן עבודה אם הוא בעל מום שנ' איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב ותניא בת"כ [אמור פ' ב'] איש אמר ר' אלעזר ברבי צדוק למדנו תינוק פסול אפי' תמים עד מתי עבודתו פסולה עד שיביא שתי שערות, אין לי אלא שנולד בו מום לאחר הדיבור כלומר לאחר שנאמרה אזהרה זו היה בו מום לפני הדיבור מניין ת"ל אשר בו מום, אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום בעל מום ממעי אמו מניין ת"ל אשר היה בו מום אין לי אלא תמידים שנקראו לחם שנ' את קרבני לחמי לאישי מניין לרבות שאר קרבנות ציבור ת"ל לחם אלהיו לא יגש להקריב, ומלשון הקרבה מרבה שם את הדם שנ' ויקריבו בני אהרן את הדם, מניין לרבות אימורי חטאת ואימורי אשם ואימורי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים ת"ל לא יקריב, מניין לרבות את הקומץ והלבונה והקטרת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים ת"ל לא יגש להקריב, מניין לרבות אף היציקו' והבלילות והתנופות וההגשות והקמיצות וההקטרות והמליקות והקבלות וההזאות ת"ל לא יגש להקריב, יכול יהא חייב על כולן ת"ל לחם מה לחם מיוחד שהוא משום עבודה אף כל שהוא משום עבודה יצאו אותן שאינן משום עבודה עד כאן הברייתא, תניא בת"כ [שם] אין לי אלא מום קבוע מום עובר מניין ת"ל אשר בו מום, וגרסינן בפ' האומר [דף ס"ו] מניין שאם עבד פסול שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום וי"ו דשלום קטועה ללמד כשהוא שלם יעבוד ולא כשהוא חסר, עוד תניא בת"כ [בפ"ג דלעיל] מניין שאם עבד בעל מום שחילל ת"ל ולא יחלל את מקדשי, רבי אומר מניין שבעל מום במיתה נלמד חילול חילול מתרומה, וחכ"א אין בעל מום במיתה אלא באזהרה ודברי חכמים עיקר, יש מום קבוע מפורש בתורה כגון שבר יד ושבר רגל ויש מום עובר כגון גרב או ילפת והיא חזזית ולא המומין הכתובין בתורה בלבד הם פסולים אלא כל המומין הנראים בגוף שנ' כל אשר בו מום מ"מ ואלו הכתובין בתורה דוגמא הם, במסכת בכורות בפ' על אילו מומין ובפ' מומין אלו עיקרי מצוה זו ושם [בדף מ"ג] מוכיחות ההלכו' שג' מיני מומין הם יש מומין שפוסלין בכהנים מלעבוד והבהמה מליקרב ויש מומין שפוסלין את האדם בלבד מלעבוד ויש מומין שאין פוסלין אלא משום מראית העין, [שם כל הסוגיא] אמרו שכל כהן שיש בו אחד מהן אינו עובד, כל מי שיש בו מום שפוסל באדם ובבהמה ועובד בין בשוגג בין במזיד עבודתו פסולה, ואם היה מזיד לוקה, וכל מי שיש בו מום מן המומים המיוחדים לאדם בלבד ועבד אעפ"י שהוא לוקה לא חילל עבודתו, ואם היה בו דבר שהוא מפני מראית העין אינו לוקה ועבודתו כשירה, [הכי איתא לגבי מומי בכור וקדשים בפר' על אלו מומין דף ל"ה] אין פסול באדם אלא מומין שבגלוי אבל מומין שבחלל הגוף כגון שניטלה כולייתו או הטחול או שניקבו מעיו אע"פ שנעשה טריפה עבודתו כשירה שנ' שבר רגל או שבר יד מה אלו בגלוי אף כל בגלוי:
371
שע״בכל המומין הנאמרין באדם תשעים וזהו פרטן:
חמשה באזן ואלו הן, א' מי שנפגם שחום אזנו כדי שתחגור בו צפורן בפגם אבל בעור המוקף לשחום האזן אין בו מום בין נפגם בין ניקב בין נסדק, ב' מי שנסדק שחום אזנו בכל שהוא אע"פ שלא חסר, ג' מי שניקב שחום אזנו ניקב בכרשינה בין נקב עגול בין נקב ארוך אם מצטרף לכרשינה הר"ז מום, ד' מי שיבשה אזנו כדי שתנקב ולא תוציא דם, ה' מי שהייתה אזנו כפולה לשני' אפי' בגדי שדרך אזנו להיות כפולות נוטו' ובלבד שיהיו לו שני שחומים אבל אם אין לו אלא שחום אחד הרי הוא כגוף אחד שנכפל וכשר ויש ספרים גרסינן להפך והיא גירסת רש"י [שם דף מ'] אבל בתוספתא [פ"ד דבכורות] ראיתי כגירסא שכתבנו אזניו מגופפו' בחסיסה אחת לא ישחט בשתי חסיסות ישחט פי' חסיסה ושחומים הכל אחד עוד נקר' חסכום כשני סמכין ובדל אזן מתרגמינן חסכום דאונא:
חמשה באזן ואלו הן, א' מי שנפגם שחום אזנו כדי שתחגור בו צפורן בפגם אבל בעור המוקף לשחום האזן אין בו מום בין נפגם בין ניקב בין נסדק, ב' מי שנסדק שחום אזנו בכל שהוא אע"פ שלא חסר, ג' מי שניקב שחום אזנו ניקב בכרשינה בין נקב עגול בין נקב ארוך אם מצטרף לכרשינה הר"ז מום, ד' מי שיבשה אזנו כדי שתנקב ולא תוציא דם, ה' מי שהייתה אזנו כפולה לשני' אפי' בגדי שדרך אזנו להיות כפולות נוטו' ובלבד שיהיו לו שני שחומים אבל אם אין לו אלא שחום אחד הרי הוא כגוף אחד שנכפל וכשר ויש ספרים גרסינן להפך והיא גירסת רש"י [שם דף מ'] אבל בתוספתא [פ"ד דבכורות] ראיתי כגירסא שכתבנו אזניו מגופפו' בחסיסה אחת לא ישחט בשתי חסיסות ישחט פי' חסיסה ושחומים הכל אחד עוד נקר' חסכום כשני סמכין ובדל אזן מתרגמינן חסכום דאונא:
372
שע״גשלשה דברים הם בריסי העין ואלו הן, א' מי שנקב ריס אחד מריסי עיניו בכל שהו, ב' מי שנסדק ריס מריסי עיניו בכל שהוא, ג' מי שנפגם ריס מריסי עיניו בכל שהוא וג' מומין אלו בכלל חרוץ האמור בתורה.
373
שע״דשמנה בעין ואלו הן, א' העיור בין באחד מעיניו בין בשתיהם, ב' מי שאינו רואה בשתי עיניו או באחת מהן אע"פ שאינו נראה בהן שינוי כלל מחמת שירדו מים קבועין כנגד מאורותיו, ג' מי שאינו רואה בשתי עיניו או באחת מהן ראייה ברורה מחמת שהיו בה סנוירים קבועים, ד' מי שבעיניו כמו עצב מעיי"לא בלעז אע"פ שאינו נראה, ה' מי שיצא בשר יותר בעיניו עד שחופה מעט מן השחור שבעין, ו' מי שנמשך הלובן שבעי' ונכנס ממנו מעט בשחור עד שנמצא השחור מעורב בלובן וזהו תבלול האמור בתורה אבל אם יצא מן השחור לתוך הלובן אינו מום שאין מום בלובן ותרגום של תבלול חיליז וכן כנוה חכמים בבכורות [דף לח] חלזון נחש מפני שאותו החוט הנמשך כמין תולעת דומה לנחש כך פי' רש"י [בפי' חומש פרש' אמור] וי"מ שחלזון נחש האמור בבכורות הוא אותו בשר יתר הנכנס על השחור שביארנו למעלה ואע"פ כן הוא בכלל תבלול כמו שאומר רבא [בפ' מומין אלו דף מ"ג] כל מחמת מיבלבליתא אתיא מתבלול ז' מי שהיית' נקודה לבנה בתוך השחור וזהו דק האמור בתורה והוא שתהיה צפה על גבי השחור אבל אם לא הייתה צפה שהייתה משוקעת בשחור אינו מום וכן אם הייתה נקודה שחורה בתוך הלובן אפי' צפה אינו מום שאין מומין בלבן, ח' מי שהייתה נקודה שחורה שוקעת בתוך השחור אף זה נקרא דק אבל אם הייתה צפה הואיל והיא שחורה בשחור אינו מום:
374
שע״השלשה בחוטם ואלו הן. א. מי שניקב חוטמו אפי' מצד אחד. ב. מי שנסדק חוטמו. ג. מי שנפגם חוטמו:
375
שע״וששה בפה ואלו הן. א. מי שניקבה שפתיו ואפי' אחד מהן ב. מי שנפגמה שפתו. ג. מי שנסדק' שפתו והוא שנסדק חוד שלה עד שתחלק לשני ראשין. ד. מי שעצם לחייו התחתון עודף על העליון כל שהו. ח'. מי שפיו בלום מחמת גופו וברייתו אבל מחמת הרוח אינו מום פי, בלום במם כמו [בפ' כסוי הדם דף פ"ט] בולם עצמו בשעת מריבה וכמו אוצר בלום שהוא לשון חתימה מחמת שהוא מעוקם. ו. מי שנטל רוב המדבר שבלשונו:
376
שע״זשנים עשר באיברי הזרע ואלו הן, א. מי שנמעך הגיד שלו, ב. או שנכתת, ג. או ניתק, ד. או נכרת. ה. מי שנמעכו ביצים שלו או אחד מהם. ו. או נכתתו אחד מהן. ז. או נכרתו מקצתן, ח. או נתקו כולם ובין נתוק ובין כרות הביצים בתוך הכיס כן מוכיח שם [בפ' על אלו מומין דף ל"ט] אמנם יש חולקין ואומרים כי נתוק וכרות בבצים אינו מום מאחר שהם בתוך הכיס. ט. מי שאין לו אלא ביצה אחת אע"פ שיש לו ב' כיסין. י. מי ששני בציו בכיס אחד. יא. הטומטום. יב. האנדרוגינוס:
377
שע״חששה בידים וברגלים ואלו הן, א. הפיסח, ב. מי שנשמטה ירכו עד שהיא ארוכה מחברתה והוא שרוע האמור בתורה, ג. מי שאחת מיריכותיו גבוהה מחברתה, ד. מי שנשבר עצם ידו והוא שיהי' ניכר. ה. מי שנשבר עצם רגלו והוא שיהיה ניכר אע"פ שאינו ניכר כשעומד אם ניכר כשיהלך הר"ז מום, ו. מי שרגליו מבולמות מחמת עצמן וברייתן אבל אם היו מבולמו' מחמת הרוח אינו מום:
378
שע״טארבע ראוין להיות בכל הגוף ואלו הן, א. מי שהיה לו גרב יבש כל שהוא וזהו גרב האמור בתורה, ב. מי שיש לו יבלת שיש בו עצם וזהו יבלת ווירוא"ה בלעז האמורה בתורה, ג. מי שיש לו חזזית המצרית וחיא חזזית קשה וכעורה וזו היא ילפת האמור' בתורה. ד. כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חריץ הר"ז מום שהוא בכלל חרוץ האמור בתורה ואין הצלעים בכלל העצמו' שבגלוי:
379
ש״פועוד שם [בדף מ"א] שלשה מומין אחרי' ואלו הן, א. הזקן שהגיע להיות רותת ורועד כשהוא עומד כדמסקינן בחולין [דף כ"ד], ב. החולה שהוא רועד מחמת חוליו וכשלון כחו, [בפ' מומין אלו דף מ"ה] אבל הטריפה בשר באדם ופסול בבהמה וכן יוצא דופן, ג. מי שהוא מזוהם, וכהן המזוהם בזיעתו רוחץ ושף כל גופו בבושם ועובד, היה ריח בפיו נותן בפיו פלפל או זנגביל וכיוצא בהן ועובד ואם עבד בזיהום פה הר"ז חלל עבודתו כשאר בעלי מומין כולן:
380
שפ״אשמנה בראש ואלו הן, א. מי שאמצע קדקדו שקוע למטה כמו שדחקו בידו, ב. מי שאמצע קדקדו עולה למעלה כמו ביצה. ג. מי שפאת ראשו יוצא כנגד פניו כמו מקבת, ד. מי שראשו יוצא מאחוריו כנגד ערפו, ה. מי שראשו רחב ויוצא מכאן ומכאן עד שנמשך ראשו על צוארו כמו ראש הלפת על העלין שלו, ו. מי שהוא קרח שאין בכל ראשו שער כל עיקר ואם יש בו שיטה של שער מוקפ' מאחוריו מאזן לאזן כשר, ז. מי שהיה השער מקיף מאזן לאזן מלפניו ושאר הראש קרח הר"ז פסול. ח. מי שהיה השער מקיף את כל הראש סביב מלפניו ומלאחריו ואם אין שם שער באמצע גם זה קרה ופסול:
381
שפ״בשנים בצואר ואלו הן, א. מי שצוארו שוקע הרבה עד שנמצא ראשו כאלו מונח על כתיפיו. ב. מי שצוארו ארוך הרבה עד שיראה נשמט מבין כתיפיו:
382
שפ״גארבעה באזן ואלו הן, א. מי ששתי אזניו קטנות הרבה, ב. מי ששתי אזניו נפוחות הרבה דומה לספוג, ג. מי שאזניו מדולדלו' למטה. ד. מי שאחת מאזניו משונה מחבירתה במראה:
383
שפ״דחמשה בגבינין ואלו הן. א. מי שאין לו שער בגביניו וזהו גבן האמור בתורה, ב. מי שגביניו שוכבין, ג. מי שאין לו אלא גבן אחד. ד. מי שיש לו גבינין יותר על שנים, ה. מי שא' מגביניו משונה מחבירו בין ששערו של זה ארוך בין ששערו של זה קצר בין ששערו של אחד שחור ושער השני לבן או אדום הואיל ויש בין שניהן שינוי הר"ז פסול:
384
שפ״הארבעה בריסי העין ואלו הן, א. מי שאין לו שער כלל בריסי עיניו, ב. מי ששער עיניו מרובה מעובה הרבה, ג. מי ששער אחד מריסי עיניו משונה משער ריס אחד כגון שאחד שחור ואחד לבן או אחר נושר ואחד מעובה, ד. מי שעפעפיו סגורות מעט ואינן נפתחות הרבה כשאר בני אדם:
385
שפ״ואחד עשר בעינים ואלו הן, א. מי שהיו שתי עיניו למעלה מן המקום הראוי להם קרובות מפדחתו. ב. מי שהיו שתי עיניו למטה מן המקום הראוי להם. ג. מי שהיו שתי עיניו עגולות ואינן נמשכות באורך מעט כשאר העינים, ד. מי שעיניו מזורות והם יוצאות כעיני הנמר וכמי שהוא מסתכל בעת שכועס כעס הרבה, ה. מי שעיניו גדולות הרבה כשל עגל, ו. מי שעיניו קטנות כשל אווז. ז. מי שדמעיו זולפות תמיד, ח. מי שלחלוחית נמשכת מראש עיניו מכנגד החוטם או מזנב עיניו מצד צדעיו, ט. מי שמקבץ ריסי עיניו ועוצמן מעט מעט כשעה שרואה או בשעת שהוא רוצה לדקדק בראייה, י. מי שראיית עיניו מעורבבת עד שרואה את החדר ואת העליה כאחד ויודע לך דבר זה בעת שידבר עם חבירו נראה כאילו הוא מסתכל באיש אחר, יא. מי שאחת מעיניו משונה מחבירת' בין בקומה בין במראה כגון שהיתה אחת שחורה ואחת פתוכה או אחת גדולה ואחת קטנה הואיל ויש ביניהם שינוי מ"מ פסול:
386
שפ״זששה בחוטם ואלו הן, א. מי שעיקר חוטמו שקוע אע"פ שאינו כוחל שתי עיניו כאחת וזהו חרום האמור בתורה ב. מי שאמצע חוטמו בולט ועולה למעלה, ג. מי שעוקץ חוטמו נוטה למטה, ד. מי שחוטמו עקום לצד אחד. ה. שחוטמו גדול מאיבריו, ו. מי שחוטמו קטן מאיבריו וכיצד משערין באצבע קטנה של ידו אם היה חוטמו גדול ממנה או קטן ממנה הרי זה מום:
387
שפ״חשלשה בשפתים ואלו הן, א. מי ששפתו עליונה עודפת על התחתונה, ב. מי ששפתו התחתונה עודפת עליו העליונה, ג. מי שפיו רפוי ורירו יוצא מפיו:
388
שפ״טשלשה בבטן ואלו הן, א. מי שכריסו צבה, ב. מי שטבורו יוצא ואינו שוקע כשאר בני אדם, ג. מי שדדיו שוכבות על בטנו כדדי אשה:
389
ש״צשלשה בשדרה ואלו הן, א. מי ששדרתו עקומה, ב, מי שיצאה חוליא משדרתו בין שפלטה לחוץ בין שנכנסה לפנים או נטתה לצדדין וזהו בעל חטוטרת, ג. מי שנפתח בשר מגבו ונעשה כחטוטרת אף על פי שלא זזה חוליא ממקומה הר"ז מום:
390
שצ״אששה בידים ואלו הן, א. מי שיש לו אצבע יתרה באצבעות ידיו אפי' היו שש ושש ואם חתך היתירה כשר ואם היה בה עצם אפי' חתיכה פסול, ב. מי שחסר אצבע מידו, ג. מי ששתי אצבעות ידיו קולטות עד למעלה מן הפרק ואם חתכן והפרישן עד הפרק כשר באיזה פרק אמרו בפרק ראשון הסמוך לכף היד, ד. מי שאצבעותיו מורכבן' זו על זו, ה. מי שפיקה יוצאת מגודלו, ו. מי שהו' אטר יד ימינו ואם היה שולט בשתי ידיו כשר:
391
שצ״בארבעה באברי הזרע ואלו הן, א. מי שכיס הבצים גדול וארוך עד שמגיע לארכובותיו, ב. מי שהגיד שלו ארוך עד שמגיע לארכובותיו, ג. מי שנימוחו מבושיו והוא הכיס של בצים שנימוחו הבצים שלו בתוכו. ד. מי שהרוח במבושיו ונפחו והוא מרוח אשך האמור בתורה:
392
שצ״גחמשה עשר בשוקים וברגלים ואלו הן, א. מי ששוקיו עקומו' עד שמחבר רגל לרגל ואין ארכובותיו נוגעות זו בזו, ב. מי שפיקתו יוצאו' והפיקה הוא העצם הגדול העגול שלמעלה מן העקב מצד פנים והוא דומה לפיקה שטוות הנשים בה, ג. מי שעקבו יוצא לאחוריו עד שנמצא השוק כאילו הוא באמצע רגלו עומד, ד. מי שפרסתו רחב' כשל אווז אע"פ שאין קלוט' כשל אווז, ה. מי שפיקה יוצאה מגודלו פי חתיכת בשר עגולה כפיקה, ו. מי שיש לו אצבע יתירה אפי' יש לו שש ושש ואם חתכה כשר והוא שלא יהיה בה עצם, ז. מי שחסר אחת מאצבעו' רגליו, חי מי שאצבעותיו מורכבות זו על גב זו, ט. מי שהיו אצבעות רגליו קולטות עד למטה מן הפרק ואם היו עד הפרק או שחתכן והפרישן כשר, י. מי שרגלו כולה שוה שנמצא רוחב פס אצבעו כרוחב עקבו וכאילו היא חתיכה שוה, י"א מי שרגלו עקומה ודומה למגל שנמצא פס רגלו שיש בו אצבעות עם עקבו כאלו הן שני ראשי הקשת, י"ב בעל הקיפן ומפרש בערוך [בערך כסת שהוא מי שרגלו חלול והוא שיהיה אמצעה גבוה מעל הארץ ונמצא כשעומד עומד על עקבו ועל אצבעות רגליו, י"ג המקיש בקרסוליו בעת שמהלך, י"ד מי שהוא מקיש בארכובותיו בעת שמהלך, ט"ו מי שהוא אטר ברגלו ימינו:
393
שצ״דארבעה בכל הגוף ואלו הן, א. מי שגופו גדול מאיבריו, ב. מי שגופו קטן מאיבריו, ג. ארוך ביותר, ד. הננס והוא קצר ביותר עד שיהיה מופלג משאר העם:
394
שצ״הששה בעור הבשר ואלו הן, א. הכושי, ב. הלבן ביותר כמו גבינה, ג. האדום כשני, הד. בעלי נגעים שנשתנה העור מחמת עצמו כגון הבוהק, ה. נשתנה העור מחמת דבר אחר כגון צרבת המכוה וזה בכלל נגעים טהורים, ו. מי שהייתה בעור פניו שומא שיש בה שער אע"פ שאינה כאיסר אלא בכל שהו, ז' ח' בעלי הדולדלים והוא שידלדל העור והבשר או הלחלוחית שיש בעור שנדלדל באיזה מקום שיהיה מכל הגוף ה"ז מום ורבי' שלמה פירש [בבכורות דף מ"ה] בעלי התלתולים כמו חתיכת בשר יוצאות ותולות בהם:
395
שצ״וועוד יש שם [דף מ"ד ומ"ה] באדם ארבעה מומין אחרים ואלו הן, א. החרש, ב. השוטה, ג. הנכפה אפי' לימים רבים, ד. מי שרוח רעה מבעתת אותו תמיד או בעתים ידועים נמצאו כל המומין הפסולין בכהנים מאה וארבעים:
396
שצ״זואילו פסולין מפני מראית העין [שם דף מ"ד] מי שנשרו ריסי עיניו אע"פ שנשאר השער בעיקרן ומי שניטלו שיניו אמרינן בפסחים [דף ע"ב] ובקדושין [דף ס"ו] שחלל אף על פי שאינו עובד אם עבד לא חילל שנ' ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה אפי' חולין שבו מרצה שנינו בפ"ב דזבחים כל הזבחים שקבל דמו וכו' ערל וטמא יושב ועומד על גבי כלים על גבי בהמה על גב רגל חבירו פסול ואמרינן בגמרא [דף כ"ב] כהן ערל מניין שפסול א"ר חסדא דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו שנ' כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני ומפרש שם בברייתא דלאו בבן נכר ממש אלא בכהן משומר שנתנכרו מעשיו לשמים ונתערל לבו או ערל בשר ומניין שמחללין עבודה דכתיב בהביאכם בני נכר ערלי לב וערלי בשר במקדשי לחלל את ביתי ובפ' הנשרפין (סנהדרין דף פ"ג) אמרינן דערל אונן ויושב אינן במיתה אלא באזהרה:
397
שצ״חשלא (א) יעבוד זר במקדש שנ' וזר לא יקרב אליכם והזר הקרב יומת תניא בסנהדרין [דף פ"ג] אלו הם שבמיתה זר ששימש מנא הני מילי דכתיב בפרשת קרח והזר הקרב יומת [בספרי שם] בעבודה אתה אומר בעבודה או אינו אלא שלא בעבודה אמרת ק"ו ומה בעל מום שלא ענש בו מיתה לא ענש בו אלא לעבודה זר שענש בו מיתה אינו דין שלא יענש בו אלא לעבודה אתה אומר בטומאה או אינו אלא אפי' בטהרה אמרת ומה הנכנס בטומאה שלא לעבוד חייב קל וחומר לעבודה ומה ת"ל והזר הקרב יומת אפי' עבד בטהרה, יומת בידי שמים [היינו כר' ישמעאל בסנהדרין דף פ"ד] שלא מצינו מיתת ב"ד בקדש ומקדש ובספרי [דלעיל] נחלקו על זה דתניא רבי שמעון אומר נאמר כאן יומת ונאמר במקלל אביו ואמו מות יומת מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה ור' יוחנן בן נורי לומד מנואף ונואפת דכתיב יומת שהוא בחנק [שם] ותניא עונש שמענו אזהרה מניין ת"ל וזר לא יקרב אליכם, מסקינן במסכת יומא [דף נ"ד כל הסוגיא ודרב הונא בפ"ק דף י"ב בשבועות דף י"ז] שאין הזר חייב מיתה אלא על הזריקה ועל ההקטרה ואמר רב הונא שמהפך בצינורא בכלל הקטרה ועל ניסוך המים בחג ועל ניסוך היין תמיד שהם עבודה תמה, ומרבה עוד שם מכלל דבר המזבח שבע הזאת של פר כהן משיח ופר העלם דבר ולוג שמן של מצורע, ואומר שם ר' יוחנן זר שסדר שני גזרי עצים חייב הואיל והיא עבודה תמה, אבל כל עבודה שיש אחריה עבודה אע"פ שפסל ולוקה כמו שאומר בזבחים [דף ט"ו] אינו חייב מיתה, תניא בזבחים [דף ל"ב] ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן זו קבלת הדם ללמדך מקבלה ואילך זו מצות כהונה מכאן שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים ובעבדים ובטמאין ואפי' בקדשי קדשים ומסיק דאפי' לכתחילה שוחטין חוץ מן הטמאים דלכתחילה לא שמא יגעו בבשר, [משמעות כל הסוגיא ביומא, דף כ"ד] הולכת עצים אינה צריכה כהונה וכן אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר הזר להדליקן, הרמת הדשן צריכה כהן שנ' ולבש הכהן מדו בד וגו' ואם הרים ישראל לוקה ואינו חייב מיתה אע"פ שאין אחריה עבודה שנ' עבודת מתנה אתן את כהונתכם עבודת מתנה היא שתהיה בכהן לבדו ואם קרב לה זר חייב מיתה, אבל עבודת סילוק חייבין עליה מיתה, וכן אם דישן מזבח הזהב והמנורה אינו חייב מיתה [בזבחים במשנה דף קי"ב ?ובברייתא שם דף קט"ו] הטמא ובעל מום ושלא רחצו ידים ורגלים ששמשו במקדש אין חייבין מיתה אלא על העבודה שהזר חייב עליה מיתה ועל שאר עבודות באזהרה, הנה שנינו בזבחים [בדף כ"ג] שיושב פסול, דת"ר [בדף כ"ד] לעמוד לשרת מצוה כשהוא אומר העומדים שם שנה עליה הכתוב לעכב, וכן עומד על גבי כלים פסול, דתנא דבי ר' ר' ישמעאל [בדף כ"ד] הואיל ורצפה מקודשת וכלי שרת מקודשין מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת אף הרצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה, וכן קבל בשמאל פסול, דת"ר [שם] ולקח באצבעו מלמד שלא תהא קבלה אלא בימין, באצבעו ונתן מלמד שלא תהא נתינה אלא בימין, דאמר ריש לקיש [שם] כ"מ שנ' אצבע או כהונה אינה אלא ימין דגמרינן ממצורע דכתיב וטבל הכהן את אצבעו הימנית, וכל אלו הפסולים שעבדו חללו ואינם לוקין, שנינו במנחות [דף ק"ט] כהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלם ואין צ"ל לדבר אחר פירוש לע"ז שנ' אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלם כי אם אכלו מצות בתוך אחיהם הרי אלו כבעלי מומין וחולקים ואוכלים ולא מקריבים מכאן פסק רבינו גרשון שכהן שנשתמד ועשה תשובה אע"פ שפסול לעבודה הרי הוא כבעל מום ונושא את כפיו כאשר בארנו [מ"ע כ']:
398
שצ״ט[ראה מצוה שיג]:
399
ת׳[ראה מצוה שיג]:
400
ת״א[ראה מצוה שיג]:
401
ת״בנשלמו אזהרות האסורין להקריב ואלה האסורין להיות קרבים:
מצוות שי–שיג: שלא (א) להקדיש בעל מום למזבח ושלא לשוחטו ושלא לזרוק דמו ושלא להקטיר חלבו שנ' עורת או שבור וגומ' וכתיב בתריה ואשה לא תתנו מהם על המזבח ותניא בת"כ [אמור פר' ז'] ומביאה בתמורה [דף ג'] ואשה לא תתנו מהם אלו אישים, אין לי אלא כולם מקצתן מניין ת"ל מהם זריקת דמים מניין ת"ל על המזבח, לשחוט מניין ת"ל עורת או שבור וגומ' וכתיב לא תקריבו אלה לה' ותניא בת"כ. [שם] מביאה בתמורה [שם] לא תקריבו מה ת"ל אי משום כל תקדישו הרי כבר נאמר למעלה ואם להקרבה הרי כבר נאמר למטה פי' דכתיב ואשה לא תתנו מהם הא אינו אומר כאן לא תקריבו אלא לא תשחטו, להקדיש מניין דכתיב שם באותו עניין כל אשר בו מום לא תקריבו ותניא שם [בתמורה דלעיל] מה ת"ל אם לבל תשחטו הרי כבר נאמר למטה פירוש לא תקריבו דכתיב גבי עוורת או שבור וגו' הא אין אומר לא תקריבו אלא בל תקדישו מכאן אמרו המקדיש בעלי מומין פי' שוחטן ומקריבן עובר משום ה' שמות בל תקדישו ובל תשחטו ובל תזרקו ובל תקטירו כולן ובל תקטירו מקצתן, ורש"י פירש בפירוש חומש [שם] ג' לא תקריבו כתובין בפרשה להזהיר על הקדשן ושחיטתן וזריקת דמן כשהוא אומר ואשה לא תתנו מהן להזהיר על הקטרה, ובת"כ [בפ' ו'] דורש זריקת הדם מעל המזבח, ובתמורה [דף ו'] מקשה לה ואומר כי על המזבח אורחיה דקרא הוא ולא בא לזריקת דמים, ובתמורה [דף ו' ונשמטו זה מן הדפוסים ובספר מוגה מצאתיו וכ' הוא גם בת"כ פ"ו דלעיל] ת"ר כל אשר בו מום לא תקריבו אין לי אלא מום קבוע מום עובר מניין ת"ל כל אשר בו מום, ורבי' משה הביא [בפ"א דהלכות איסורי מזבח] ברייתא אחרת לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום הר"ז אזהרה לבעל מום עובר והיא שנויה בספרי דתניא אין לי אלא נולד תם ונעשה בעל מום ממעי אמו, מניין ת"ל כל, גרב וילפת שהוא מום עובר מניין ת"ל כל דבר רע, עוד למד שם מכל דבר רע וחכ"א אף השוחט חטאת בדרום עובר בל"ת שנ' כל דבר רע ועוד למד ממנו בפרק כל הפסולים [לא מצאתיו שם אלא בספרי דלעיל] אזהרה למפגל בקדשים על ידי דבור רע.
מצוות שי–שיג: שלא (א) להקדיש בעל מום למזבח ושלא לשוחטו ושלא לזרוק דמו ושלא להקטיר חלבו שנ' עורת או שבור וגומ' וכתיב בתריה ואשה לא תתנו מהם על המזבח ותניא בת"כ [אמור פר' ז'] ומביאה בתמורה [דף ג'] ואשה לא תתנו מהם אלו אישים, אין לי אלא כולם מקצתן מניין ת"ל מהם זריקת דמים מניין ת"ל על המזבח, לשחוט מניין ת"ל עורת או שבור וגומ' וכתיב לא תקריבו אלה לה' ותניא בת"כ. [שם] מביאה בתמורה [שם] לא תקריבו מה ת"ל אי משום כל תקדישו הרי כבר נאמר למעלה ואם להקרבה הרי כבר נאמר למטה פי' דכתיב ואשה לא תתנו מהם הא אינו אומר כאן לא תקריבו אלא לא תשחטו, להקדיש מניין דכתיב שם באותו עניין כל אשר בו מום לא תקריבו ותניא שם [בתמורה דלעיל] מה ת"ל אם לבל תשחטו הרי כבר נאמר למטה פירוש לא תקריבו דכתיב גבי עוורת או שבור וגו' הא אין אומר לא תקריבו אלא בל תקדישו מכאן אמרו המקדיש בעלי מומין פי' שוחטן ומקריבן עובר משום ה' שמות בל תקדישו ובל תשחטו ובל תזרקו ובל תקטירו כולן ובל תקטירו מקצתן, ורש"י פירש בפירוש חומש [שם] ג' לא תקריבו כתובין בפרשה להזהיר על הקדשן ושחיטתן וזריקת דמן כשהוא אומר ואשה לא תתנו מהן להזהיר על הקטרה, ובת"כ [בפ' ו'] דורש זריקת הדם מעל המזבח, ובתמורה [דף ו'] מקשה לה ואומר כי על המזבח אורחיה דקרא הוא ולא בא לזריקת דמים, ובתמורה [דף ו' ונשמטו זה מן הדפוסים ובספר מוגה מצאתיו וכ' הוא גם בת"כ פ"ו דלעיל] ת"ר כל אשר בו מום לא תקריבו אין לי אלא מום קבוע מום עובר מניין ת"ל כל אשר בו מום, ורבי' משה הביא [בפ"א דהלכות איסורי מזבח] ברייתא אחרת לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום הר"ז אזהרה לבעל מום עובר והיא שנויה בספרי דתניא אין לי אלא נולד תם ונעשה בעל מום ממעי אמו, מניין ת"ל כל, גרב וילפת שהוא מום עובר מניין ת"ל כל דבר רע, עוד למד שם מכל דבר רע וחכ"א אף השוחט חטאת בדרום עובר בל"ת שנ' כל דבר רע ועוד למד ממנו בפרק כל הפסולים [לא מצאתיו שם אלא בספרי דלעיל] אזהרה למפגל בקדשים על ידי דבור רע.
402
ת״גשלא (א) להקריב בעל מום מיד העכו"ם שנ' ומיד בן נכר לא תקריבו ודורש בת"כ [בפ"ז דלעיל] מכאן שאין מקבלים שקלים מן הגוים לקנות מהן תמידין אין לי אלא תמידין שנקראו לחם את קרבני לחמי לאשי מניין לרבות שאר קרבנות ציבור ת"ל מכל אלה כלומר תמימין ובעלי מומין שנזכרו במקרא למעלה, והא דתניא בחולין [דף י"ג] איש איש לרבות העכו"ם שנודרין נדרים ונדבות כישראל זהו בקרבנות יחיד ומרבה עכו"ם שיהא כישראל שלא יביא אלא תמים אבל קרבן צבור אפי' תמים אין מקריבים אע"פ שמסרו העכו"ם לצבור, ועל קרבן יחיד עונה פשוטו של מקרא שלא יקבלו ממנו בעל מום:
403
ת״דשלא (א) ליתן מום בקדשים שנ' ואיש כי יקריב זבח שלמים לה' לפלא נדר או לנדבה בבקר ובצאן תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו, ותניא בת"כ אין לי אלא שלמים מניין לרבות העולה ת"ל נדר מניין ' לרבות התודה ת"ל נדבה מניין לרבות יולדות ונזיר ומצורע ת"ל לפלא מניין לרבות התמורות והוולדות ת"ל בבקר ומניין לרבות הבכור והמעשר והפסח ת"ל בצאן מניין לרבות חטאת ואשם ת"ל בבקר או בצאן תמים יהיה לרצון זו מ"ע מל"ת מניין ת"ל כל מום לא יהיה בו אל תתן בו מום פי' לא יהיה בו מום מכאן אמרו הא דתנן בבכורות [דף ל"ג] בכור שאחזו דם אפי' הוא מת אין מקיזין לו דם דברי רבי יהודה וחכ"א יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום הר"ז לא ישחוט עליו רבי שמעון אומר יקיז אע"פ שהוא עושה בו מום, וקי"ל [בביצה דף כ"ג ובכמה דוכתי] כרבי שמעון בכל איסורין שבתורה דדבר שאין מתכוין מותר ובלבד שלא יהא פסיק רישיה ולא ימות ובבכורות [דף ל"ג] נחלקו המטיל מום בבעל מום רבי מאיר אוסר שנא' כל מום לא יהיה בו ורבנן סברי תמים יהיה לרצון בראוי להקרבה הכתוב מדבר ודורש כל מום לא יהיה לגרמא, דתניא כל מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יתן בו מום מניין שלא יביא דבילה ובצק ויתן על גבי האוזן כדי שיבא כלב ויטלנו ת"ל כל מום אמר מום ואמר כל מום וכרבנן ק"ל וכן אמר רבא בביצה [דף כ"ז] דילמא את גרמת ליה ומנלן דגרמא אסור דכתיב כל מום כתב רבינו משה [בפ"א דהלכות איסורי מזבח] שאי מטיל מום בקדשים בזמן הזה לוקה אלא בזמן שבית המקדש קיים שאז היה ראוי לקרבן ופסלו אבל בזמן הזה אע"פ שעבר קל"ת אינו לוקה, וחילוק כזה מפרש התלמוד בע"ז [דף י"ג] גבי ויהא כמטיל מום בבעל מום ומתרץ ה"מ בזמן שבית המקדש קיים דחזו דמים להקרבה אבל בזמן הזה לא:
404
ת״היש מומין מיוחדין בבהמה ואין ראויין להיות באדם והם עשרים ושלשה וזהו פרטן ועיקרן בבכורות [פרק על אלו מומין] א' אם היה גלגל עיניה עגול כשל אדם, ב' עינים אחת גדולה כשל עגל ואחת קטנה כשל אווז אבל אם היתה לה אזן קטנה ואזן גדולה אפי' היתה הקטנה קטנה כפול כשרה, ג' אם יש בלובן עיניה יבלת שיש בה שיער, ד' אם ניקב העור שבין חוטמיה במקום הנראה, ה' פיה דומה לשל חזיר, ו' חטיה החיצונות שניקבו פי' חיטיה זינזיב"א בלעז, ז. או שנגממו אע"פ שנשארו מקצתן, ח' או שנפגמו, ט' אם נעקרו חיטיה הפנימיות שהשינים הגדולות קבועות שקורין מישלייר"ש ובעת שפותחת פיה וצווחת הן נראין חסירין, י' אם ניטלו קרניה וזכרותיה עמהן ולא נשאר בהם כלום, י"א אם נפגם עור שחופה גיד הנשה, י"ב אם נפגמה הערוה, י"ג אם נפגם הזנב מן העצם אבל לא מן הפרק, י"ד אם היה הזנב קצר ועד כמה בגדי חוליא אחת מום שתים כשר, ובטלה שתי חליו' מום ג' כשר, ט"ו מפרש בתוס' [פ"ד דבכורות] אם היה ראש הזנב מפוצל לשנים כשני עצמות, י"ו אם היה בין חוליא לחוליא מלא אצבע בשר, י"ז אם היה זנב הגדי רך ומדולדל כשל חזיר, י"ח אם נשבר עצם הזנב אבל נשבר עצם מצלעותיו כשר מפני שאינו בגלוי, י"ט בעל חמש רגלים, כ' אם אין לו אלא ג' רגלים, כ"א אם היה אחד מרגליו וידיו פרסתו עגולה כשלן חמור אע"פ שהיא סדוקה ופרוסה, כ"ב אם היתה ידו או רגלו קלוטה כשל חמור וזהו קלוט האמור בתורה, כ"ג אם נגממו טלפיה וזכרותו עמהן אע"פ שנשאר מזכרותן מעט קרוב לבשר [בבכורות] כל מום מע"ג המומין המנויין בבהמה פוסלין אותה מן הקרבן ואם נפל אחד מהם בתמימה שהיא קדש תפדה ותצא לחולין, חוץ מזקן וחולה ומזוהם שאע"פ שאינו כשר אינו נפדה אלא יהיה קיים וירעה עד שיפול בו מום אחר קבוע משאר המומין ויפדה, [שם דף ל"ו] וכן בהמת קדשים שנולד בה מום עובר אינה קרבה ולא נפדית:
405
ת״ווארבע מומין עוברין יש בבהמה ובאדם [שם דף מ"א] ואלו הן, א' גרב לח, ב' חזזית שאינה מצרית, ג' מים שיורדין בעין ואינם קבועים, ד' סנורים שאינם קבועין:
406
ת״זויש ארבע חלאים אם נמצא אחד מהם בבהמה אין מקריבין אותה לפי שאינה מן המובחר והכתו אומ' מבחר נדריהם ואלו הן, א' מי שיש לו בלובן עיניו יבלת שאין בה שער אם נגממו קרניו אע"פ שנשאר מזכרותו מעט סמוך לבשר, ג' אם נפגמו חיטים הפנימיות, ד' אם נגממו [במשנה פ' מומין אלו (בכורות דף מ"ה)] בהמה שנולד בה אחת מן הטרפיות האוסרין אותה באכילה אסורה לגבי מזבח הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך [שם דף ל'] ואע"פ שאינה ראויה לקרבן אין פודין אותה שאין פודין הקדשים להאכילם לכלבים אלא ירעו עד שימותו ויקברו נשחטה ונמצאת טריפה ה"ז תצא לבית השריפה [משמעות כל הסו' בפ' על אלו מומין (בכורות דף ל"ח)] וכן אם נמצא אבר מאברי' הפנימיי' חסר אע"פ שאינה טריפה כגון שנמצאת בכוליא אחת או שניטל הטחול ה"ז אסורה למזבח ותשרף לא מפני שהיא בעלת מום שאין חסרון שבפני' מום אלא מפני שאין מקריבין חסר כלל שנ' תמימים יהיו לכם, וכל היתר כחסר לפיכך אם נמצא ג' כוליות או ב' טחולים פסולה, [בת"כ פ' אמור פ' ו'] אין מומין פוסלין בעוף ולא נקבות שנא' תמים זכר בכשבים וגו' תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרו' בעופר בד"א במומין קטנים אבל מחוסר אבר פסול וכן אם נולד אחד מן הטרפות שאוסרין אותה באכילה הר"ז נפסל לקרבן, בחולין [דף כ"ב] אמרי' תורים קטנים פסולים ובני יונה גדולים פסולים שנ' מן התורים או מן בני היונה תחלת הצהוב שבזה ושבזה פסול פי' שמתחילי' להביא כנפי' מוצהבו' שיצאו מכלל קטנים ולכלל גדולים לא באו, ועד מתי יהיו בני היונה כשרין כל זמן שעוקר כנף ומתמלא מקום עיקרו דם והתורים כשרין משיצהיבו, [בת"כ פ' אמור פ"ז ומביאה בבכורות דף נ"ו] הכלאים ויוצא דופן ומחוסר זמן כפולין אע"פ שאין בהן מום שנא' שור או כשב או עז כי יולד שור או כשב פרט לכלאים לא שיהא מעורב מכשב ועז, כי יולד פרט ליוצא דופן, והיה שבעת ימי' פרט למחוסר זמן תחת אמו פרט ליתום שנולד אחר שנשחטה אמו, [שם] הנדמה הרי הוא פסול כבעל מום כיצד כגון רחל שילדה מן העז, וכן הרובע והנרבע והמקצה לע"ז והנעבד אע"פ שהן מותרין באכילה הרי הם פסולין לגבי מזבח, כדתניא בת"כ [פ' ויקרא פ"ב] אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן יכול חיה בכלל ת"ל בקר וצאן מן הבהמה ולא כולה להוציא הרובע והנרבע מן הבקר להוציא את הנוגח שהמית כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין ת"ל להוציא את הטריפה, ועוד אמר הכתוב כי משחתם בהם מום בם, ודורש בברייתא אחרת כל שיש בו השחתה הרי הוא כמום [בחולין דף כ"ג ובבכורות דף נ"ו] ובערוה הוא אומר כי השחית כל בשר את דרכו ובע"ז כתיב כי שחת עמך, ומדאסרינהו רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, ושתי ברייתות אלו מביאין בתמורה [דף כ"ה] אמרי' בע"ז [דף כ"ב] לוקחין כל הקרבנות מן העכו"ם ואין חוששין לו משום רובע ונרבע ולא משום מוקצה ונעבד עד שיודע בודאי שזה נפסל הרי הוא אומר מעמלקי הביאום למען זבוח לה' אלהיך, כל האסורי' לגבי מזבח וולדותיהן מותרים חוץ מולד נרבעת ונעבדת ומוקצת ושהמיתה את האדם שאם נעבד בה עבירה או המיתה כשהי' מעוברת וולדן אסור כדאי' בתמורה [דף ל'] [שם דף כ"ה] אין צ"ל ברובע ונרבע וכיוצא בהן שאסורין לגבי מזבח אלא כשהן מותרין להדיוט כמו על פי עד אחד או ע"פ הבעלים:
407
ת״ח[ראה מצוה שיז]:
408
ת״טמצוות שטז, שיז: שלא (א) להקריב אתנן זונה ושלא להקריב מחיר כלב שנ' לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם, ומפרש (ב) בתמורה [דף כ"ט] איזהו אתנן האומר לזונה הילך דבר זה בשכרך, אחד זונה גויה או שפחה או ישראלי' שהיא ערוה עליו כדאמר רבא בב"מ [דף ע'] ובמרוב' [דף ז' צ"א] אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו פי' שעיקר אתנן כתוב בזונה, ועריות גם הם בכלל זונה כדאמרי' בתמורה [דף כ"ט] מה עריות דלא תפשי קדושין והויא זונה, וגם אנו למדין שם תועבה תועבה מעריות, [שם דף ל'] איזהו מחיר כלב האומר הילך טלה זה תחת כלב וכן אם החליף כלב בכמה בהמות או עופות, בית ה' אלהיך לרבות את הריקועין שלא יעשו רקועין לבית מגופו של אתנן, [במתני' שם] ואתנן כלב ומחיר זונה מותרין שנ' שנים ולא ד' ודורשין בית הילל שם ובמרובה [דף ס"ה] הם ולא שינוייהן כגון נתן לה חיטין ועשאן סלת שמותר למזבח הם ולא וולדותיהן, וגם לב"ה קשיא מה בא לרבות כי לב"ש בא לרבות שינוייהם כגון נתן לה חטין כו':
409
ת״י[ראה מצוה שיט]:
410
תי״אמצוות שיח, שיט: שלא (א) להקטיר שאור ושלא להקטיר דבש שנ' כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח, פי' קרבן ראשית שתי הלחם מן השאור שנ' חמץ תאפנה, וביכורים מן הדבש כגון ביכורי תאנים ותמרים ותניא במנחות [דף נ"ה] שאור ודבש לא תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מניין ת"ל כל עירובו מניין ת"ל כי כל, מקצתו פי' אביי חצי זית, ורבא פי' חצי קומץ, ותניא [שם בדף נ"ז] ואל המזבח לא יעלו לרבות הכבש, לריח ניחוח לפטור את המעלה שלא לעבודה, ותניא [שם] מניין למעלה מבשר החטא' מבשר אשם מבשר קדשים קלים מותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים והקטרת שעובר בלא תעשה ת"ל לא תקטירו ממנו אשה כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו והרי יש באן חמשה אזהרות, שאור, ודבש, ועירוביו, כל שממנו לאישים, ואל המזבח לא יעלו, [במנחות דף ס"ח] כל המנחות אין מביאין מן החדש קודם שתי הלחם לכתחילה שנ' בכורים לה' ואם הביא כשר, ואין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן המדומע ואין צ"ל מערלה וכלאי הכרם ואם הביא לא נתקדשו להיותם ראוים לקרבן אבל נתקדשו ליפסל ויהיו כקדשים שנפסלו, והקב"ה שונא גזל בעולה ותניא אדם כי יקרב מה אדם לא הקריב מן הגזל אף אתה כן, ואמר מר בפ' מרובה (בבא קמא דף ס"ו) קרבנו ולא מן הגזל' ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר, ומפני תקנת מזבח אמרו שחטאת גזולה אינה מכפרת אם נודעה לרבים אע"פ שנתייאשו הבעלים כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות, כמו ששני' בגיטין [דף נ"ה] ומפרש ר"ל בירו' [שם] כמה רבים שלשה, גרסי' במנחות [דף נ"ה] איתמר המעלה משאור ומדבש על גבי המזבח א"ר לוקה משום שאור, ולוקה משום דבש ולוקה משום עירוב שאור ולוקה משום ערוב דבש, אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות, א"ד חדא מיהא לקי וא"ד חדא נמי לא לקי דלא מיחד לאויה כלאו דחסימה עכ"ל הגמ' פי' רבינו שמשון בר' אברהם בשם רבי' יצחק בר' שמואל וז"ל, נראה לפרש שמיירי שמעלה שאור בפני עצמו ודבש בפני עצמו, ושאור ודבש מעורבין יחד דאשאור ודבש דבעין לוקה ב" ואתערובת ב', חדא משום עירובי שאור וחדא משום ערובי דבש, ואע"ג דלא כתיב בדבש כי כל ומוכח התם [בדף נ"ח] דצריך כי כל, וי"ו דוכל דבש מוסיף על עניין ראשון, ואביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות פי' דוקא ערובי שאור וערובי דבש דנפקינן מכי כל חשיב לאו שבכללו' לד"ה וכן לאו דכי אם צלי אש שכולל כל דבר שאינו צלי אש כמו נא ומבושל, וכן מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצני' ועד זג וכן כי נפש הוא חובל דגבי ריחי' ?ורכב אבל שאור ודבש עצמן אע"פ שאין כתוב כי אם לאו אחד בשניהם אין חשוב לאו שבכללות לד"ה וכן זג וחרצן ונא ומבושל וריחים ורכב שלאו הכתוב בהם עול' לכל אחד וא' בפני עצמו, וא"ת ולר' יאשיה [בסנהדרין דף ס"ו] דבעי או לחלק לא יתחייב בא' לבדו עד שיעשה שניהם יש להשיב דשאור ודבש ונא ומבושל כתיב בהן ממנו, ונזיר נמי מדכתיב מחרצנים ועד זג ולא כתיב חרצנים וזג, וריחים ורכב מדלא קרינן ורכב בחטף, ואם תשאל למה יתחייב שנים הא אמרי' בחולין [דף ק"ב] גבי בשר מן החי ובשר מן הטריפה שאינו מתחייב אלא אחת מפני שיוצאין מלאו אחד יש להשיב כי אינו דומה כי בכאן מאחר שהאיסורי' מפורשים בפסוק עולה הלאו על כל א' וא' על שאור ודבש וזג וחרצן וכן כול' כמו אלמנה וגרושה וחללה זונה שאם עשאן כולן חייב על כל אחת וא' מפני שלא יקח עולה על כל א' וא' וביבמות [דף ע"ו] שמצריך פסוק לחלק זהו מפני שגוף אחד הוא וכן פי' רש"י במכות דמעשר דגן תירוש ויצהר ובכור בקר וצאן וביכורים אע"פ שכולם כתובין בלאו אחד לוקח על כל א' וא' מאחר שמפורשים וכתובים בפסוק לא תוכל לאכול עולה על כולם אבל בשר מן החי ובשר מן הטריפה אינן מפורשים בפסוק בפי' שנא' לא תאכלו עולה על כולם ואם תשאל מה בין זג וחרצן נא ומבושל ריחים ורכב שאור ודבש אלמנה וגרושה וחלל' זונה שחייב על כל אחת וא' ואלו חלב שור וכשב ועז אינו חייב אלא אחת ונקרא לאו שבכללות כדאי' בכריתו' [דף ד'] וכן לחם וקלי וכרמל לא לקי אלא חדא אי לאו משום יתורא [שם דף ה'] וכן מעש' דגן תירוש ויצהר לא לקי אלא חדא אי לאו משום יתורא כדאי' בכריתות [דף ד'] יש להשיב דזג וחרצן שתי שמות הן וכן שאור ודבש וכן כולם תדע דכי אתי לאתרויי בהו צריך להזכיר כל אחד בשמו אבל חלב שור וכשב ועז שם חלב הוא וכן לחם וקלי וכרמל שם חדש הוא וכן מעשר עכ"ל, ואני ראיתי בירו' דנזיר ממשמע שנ' רכב איני יודע שריחים בכלל מה ת"ל ריחים ורכב לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, הנה למדת מתוך דברי רש"י ודברי רבינו יצחק ברבי שמואל שהם עמודי ההוראה כי שאור ודבש שנים הן, וכן אתנן ומחיר שני' הם, ונא ומבושל שנים הם, וזג וחרצן שנים הם, וריחים ורכב שנים הם, ועמוני ומואבי שנים הם, וכל אחד מאלו נחשב לאו בפני עצמו, אחר שמצינו האסורים למזבח בל"ת יחשוב אדם להקריב שאר דברים אע"פ שאינן מובחרין אל יחשוב אדם כן כי אע"פ שאינו בל"ת הרי אתה מוצא והבל הביא גם הו' מבכורות צאנו ומחלבהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, אלא כל שיביא אדם מן המובחר יביא, וכן הוא אומר בהרימכם את חלבו ממנו, ואומר מבחר נדריכם, וכן שנינו בפ' כל קרבנות ציבור (מנחות דף פ"ז) תמימים יהיו לכם ונסכיהם יש במשמע שגם הנסכים יהיו תמימים ונבחרים, [שם דף פ"ו] ולא יביא יין מעושן ומתוק והמבושל שהרי מחמת הבישול נשתנה מטעמו, [דף פ"ה] ולא סלת שהתליעו, ולא בלולה בשמן שריחו רע וטעמו רע [דף פ"ו] וכן עצי המערכה לא יהיו אלא נבחרים ולא יהיה בהן תולעת [שם דף פ"ה ובמסכת מידות פ"ב] ואין מביאים עצים מבניין שנסתר אלא לא יביאו לעולם אלא חדשים, ושנינו במסכת תמיד [פ"ב דף כ"ט] שכל העצים כשרים למערכה חוץ משל זית ושל גפן, [בגמרא שם] משום ישוב א"י בפר' כל קרבנות ציבור [מנחות דף פ"ו כל הסוגיא עד סוף] שנינו שבזית יש תשעה מיני שמן כיצד זית שגרגרו בראש חזית ובררו אחד אחד וכתשו ונתנו לסל השמן שיצא ממנו הוא ראשון, חזר אחר כך וטענו בקור' השמן שיצא ממנו הו' השני, ואם חזר אחר שטענו וטחנו וטענו שניה השמן שיצא ממנו הוא שלישי, זתי' שמסקן כולם בערבוביא והעלן לגג וחזר ובירר גרגיר גרגיר וכתשן ונתנן לסל השמן שיצא ממנו הוא הרביעי, ואם טענו בקורה אחר כך השמן שיצא ממנו הוא החמשי' חזר וטחן וטען פעם שניה השמן שיצא ממנו הוא הששי' זתים שמסקן וטענן בתוך הבית עד שלקן והעלן ונגבן ואחר כך כתש ונתן לסל השמן שיצא ממנו הוא השביעי, חזר וטען בקורה השמן שיצא ממנו הוא השמיני, חזר וטחן וטען פעם שני' השמן שיצא ממנו הוא התשיעי, אע"ג שכולם כשרים למנחות הראשון אין למעלה הימנו ואחריו השני והרביעי ושניהן שוין ואחריו שלישי וחמשי והשביעי ושלשת' שוין ואחריה הששי והשמיני ושניהן שוין והתשיעי אין למטה הימנו ומצוה לעולם להביא מן המובחר כאשר בארנו, אין כשר למנורה אלא ראשון ורביעי ושביעי בלבד שנא' זך כתית למאור אין כשר למנורה אלא היוצא מן הכתית בלבד אבל למנחות הכל כשרין:
411
תי״בשלא (א) להקריב קרבן בלא מלח שנ' לא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך על קרבנך תקריב מלח והמקריב בלא מלח לוקה ואע"פ כן שנינו בפ' הקומץ רבה לא מלח כשר:
412
תי״גשלא (א) לאכול כזית מבשר העולה שנ' לא תוכל וגומר נדריך אשר תדור ודרשינן במס' מכות [דף י"ז] כל האוכל כזית מבשר עולה בין לפני זריקת דמה בין לאחר זריקת דמה לוקה מדכתיב לא תוכל לאכול וגו' ונדריך אשר תדור, וכן כל האוכל כזית מכל האימורי' בין לפני זריקה בין לאחר זריק' בין כהן בין ישר' לוקה שהאימורים כליל למזבח כמו עולה:
413
תי״דשלא (א) לאכול מנחת כהן שנ' וכל מנחת כהן כליל תהי' לא תאכל ולוקין (ב) עליה בכזית וכן במנחת חובה כמו חביתין שנ' כליל תקט' ולמדה בפ' התכלת (מנחות דף נ"א) בג"ש כליל כליל שנינו בסוטה [דף כ"ג] מנח' כהנ' נאכלת, בת כהן שנשאת לישראל מנחתה נאכלת בת ישראל שנשאת לכהן מנחתה נשרפת לפי שהמנחה באה מממונו של כהן ומסיק התם שהקומץ קרב בפני עצמו מפני חלק האשה והשיריי' מתפזרין על גבי הדשן ומכהן יתירא מממעט כהנת ולא מן המשמעות שהרי גבי טומאה כהן כתיב ולא ממעט שם כהנת אלא משום דכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן:
414
תי״השלא (א) לאכול כזית מבשר החטאת הנעשית בפנים שנ' וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד וגומר לא תאכל באש תשרף:
415
תי״ושלא (א) לאכול כזית מבשר הקדשים אפי' קדשים קלים קודם זריקת דמן שנ' לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ונדבותיך וגו' ותניא בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י"ז) שזו אזהרה לאוכל תודה או שלמים קודם זריקת דמים והוא הדין לשאר קדשים בין קדשי הקדשים בין קדשים קלים:
416
תי״זשלא (א) יאכלו כהנים כזית מבשר קדשי קדשים חוץ לעזרה שנ' לא תוכל לאכול וגו' ובקרך וצאנך ותניא בפ' אלו הן הלוקין (מכות דף י"ז) שזו אזהרה לאכלו מבשר חטאות ואשמות חוץ לעזרה, והוא הדין לאכלו קדשים קלים חוץ לירושלם שהוא לוקה שחומת ירושלם לקדשים קלים כחומת העזרה לקדשי קדשים, וחטאת ואשם ושירי המנחות משפט אחד לחם, בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לחומת העזרה ובשר קדשים קלים שיצא חוץ לירושלם נפסל ונאסר לעולם אע"פ שחזר למקומו אסור לאוכלו והאוכל ממנו כזית לוקה שנאמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו הרי הוא כטרפה [שם דף י"א ובחולין דף ס"ח] וכבר מנינו לאו זה בהלכות איסור והיתר [ל"ת קל"ד]:
417
תי״חשלא (א) יאכל זר כזית מבשר קדשי קדשי' בעזרה אחר זריקת דמים שנ' ואכלו אותם אשר כופר בהם וגו' וזר לא יאכל כי קדש הם אבל אם אכלו בחוץ או בעזרה קודם זריקת דמים אינו לוקה משום לאו זה אלא מפני הלאוין המבוארים למעלה [בפרק הלוקין דף י"ח כל הסוגיא]:
418
תי״טשלא (א) יבדיל בחטאת שנ' ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל פרש"י שאין מולק אלא בסימן אחד תניא בפרק קדשי קדשים (זבחים דף ס"ה) כיצד מולקין חטא' העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה הגיע לוושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו ובעולה שנים או רוב שנים ורבינו משה פירש לאו זה שלא יבדיל הראש מן הגוף ואני מביא ראיה לדבריו בפ' קדשי קדשים (זבחים דף ס"ה) שלמד שם סתם מליקה האמורה בעולת העוף ממליקה המפורשת בחטאת העוף מה להלן ממול עורף אף כאן ממול עורף אי מה להלן בחטאת העוף מולק ואינו מבדיל אף כאן מולק ואינו מבדיל ת"ל ומלק והקטיר מה הקטר' הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו ומניין שבהקטרה הראש בעצמו שהרי שני פעמים כתיב והקטיר בפרשה אחד לראש ואחד לגוף וכתיב ושסע בינתים:
419
ת״כשלא (א) ישים שמן במנחת חוטא שנ' לא ישים עליה שמן:
420
תכ״אשלא (א) יתן עליה לבונה שנ' ולא יתן עליה לבונה ושנינו בפר' כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ"ט) שחייב על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה נתן עליה שמן פסלה לבונה ילקטנה נתן שמן על שיריה אינו עובר בל"ת נתן כלי על גבי כלי לא פסלה:
421
תכ״בשלא (א) לעשות שיורי מנחות חמץ שנ' לא תאפה חמץ חלקם וגומר שנינו במסכת מנחות [דף כ"ב] כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם שהן באות חמץ [שם דף נ"ה] וכל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו כדמפרש בפרק כל שעה (פסחים דף ל"ו) שהואיל שאפייתן מבפנים שנ' זה המקום אשר יבשלו שם אשר יאפו את המנחה אנשי פנים זריזין הם לשומרן ?מחימוץ ואם החמיצו שיריה עובר בל"ת ואומר שם בגמרא בפ' כל המנחות באו' מצה [דף נ"ה] מנא הני מילי אמר קרא לא תאפה חמץ חלקם אפי' חלקם לא תפאה חמץ ועוד לימד שם מלא תאפה למה הוצרך והלא כבר נאמר לא תעשה חמץ אלא אפייה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו לומר לך מה אפייה מיוחדת שהו' מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה אף אני אביא לישתה ועריכתה וכל מעשה יחידי שבא לאתויי קיטוף שמחליק פניה במי' לאחר העריב' שחייב עליה בפני עצמה, [שם דף נ"ז כל הסוגיא ע"ש] ת"ר המחמיץ את הכשרה חייב ואת הפסולה פטור שנ' וכל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ פי' מכל מנחה לה' דורש, ומאשר תקריבו דורש דבר אחר דתניא אשר תקריבו לה' לרבות מנחת נסכים לחימוץ דברי רבי יוסי הגלילי ר' עקיבא אומר לרבות לחם הפנים לחימוץ, ומקשה מנחת נכסים מי פירות הן שיש בהן שמן הרבה ומי פירות אין מחמיצין כשהן בפני עצמן, אמר ריש לקיש אומר היה ר' יוסי הגלילי מנחת נסכים מגבלה במים וכשרה פירוש וכשיש במי פירות תערובת מים כל שהו מחמיצין, ומקשה עוד לחם הפני' מדת יבש היא ושמעינן ליה לר' עקיבא דאמר מדת יבש לא נתקדשה ואין שם לחם הפנים עליו בשעה שהוא ראוי לחימוץ, ומתרץ שם שנחליף דברי ר' יוסי הגלילי לדברי רבי עקיבא אבל אינו רוצה לתרץ שסובר רבי עקיבא תנור מקדש בקרימת פנים כדתנן במעילה [פ"ב דף ט'] קרמו בתנור הוכשרו כו' ואחר קרימת פנים יזהר מחימוץ, ויש ללמוד מכאן שלאחר קרימת פנים אין חששא לחימוץ שחשובה אפייה כמו שביארנו במצות שבת [לעיל] תניא בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ"ג) תבלה בקצח בשומשמין ובכל מיני תבלין כשרה מצה היא אלא שנקרא' מצה מתובלת, עוד תניא בתוספ' [פרק ב' דפסחים] יוצאין במצה מתובלת בפסח:
422
תכ״גשלא (א) לאחר נדרים דכתיב כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו וגו' תניא בר"ה [דף ה'] נאמר כאן נדר ונאמר להלן אם נדר או נדבה מה להלן נדבה עמו אף כאן נדבה עמו, לה' אלהיך אילו הערכין והחרמין וההקדשות לא תאחר לשלמו הוא ולא חליפיו פי' שאם בתוך הזמן נפל מום בבהמה הראשונה שנדר ופדאה על גבי בהמה אחרת נותנין לבהמה שנייה זמן אחר כאילו היא בהמה ראשונה, כי דרש ידרשנו אלו החטאות והאשמות עולות ושלמים' ה' אלהיך זה הקדש בדק הבית צדקות ומעשרו' בכור ומעשר ופסח, מעמך זה לקט שכחה ופאה, וכמה (ב) יאחר ויעבור [שם דף ד'] רבי שמעון אומר ג' רגלים כסדרן וחג המצות תחילה ר' מאיר אומר כיון שעבר עליהם רגל אחד עובר בלא תאחר ראב"י אומר כיון שעברו עליו שני רגלים עובר בלא תאחר ולכאורה (ג) משנת ראב"י עיקר שהוא קב ונקי ואפי' בברייתא כדמוכח בפ' החולץ [יבמות דף ל"ז ומ"ט] אמנם אומר רב' שם [בר"ה דף ו] כיון שעברו עליו שלש רגלים עובר על בל תאחר בכל יום, [שם] ובצדקה עובר לאלתר דהא קיימי עניים, וכבר בארנו בהלכות צדקה בשם רבינו תם [בסמ"ע מ"ע קס"ב] כי הנדרים שאנו נודרין עכשיו אנו נודרין לדעת עצמנו ואנו כגזברים עליהם ואם אנו ממתינין עד שנמצא הגון לקבל צדקה אין כאן בל תאחר, שנינו בערכין [דף כ"א] כל חייבי עולות ושלמים שעבר זמנן ממשכנים אותם אע"פ שאין מתכפר לו עד שירצה שנ' לרצונו כופין אותי עד שיאמר רוצה אני אבל חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם הואיל והן מעוכבי כפרה אין חוששין להן שמא יפשעו וישהו קרבנותיהם חוץ מחטאת נזיר הואיל ואינה מעכבת אותו מלשתות יין כדאמר שם [בדף כ"א] שמא יאחר אותה לפיכך ממשכנים אותו עליה.
423
תכ״ד[ראה מצוה שלג]:
424
תכ״המצוות שלב, שלג: שלא (א) לשחוט וכן שלא להעלות קדשים בחוץ וגם שתי מצות שנ' איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור וגומר כל הפרשה עד ונכרת האיש ההוא מקרב עמו ואליהם תאמר איש איש וגו' ואל פתח אהל מועד וגו' ובפרשת ראה כתיב השמר לך פן תעלה עולותיך וגו' שנינו במסכ' זבחים [דף ק"ו] השוחט והמעלה בחוץ חייב על השחיטה וחייב על ההעלאה ואמרינן בגמר' [שם] בשלמא העלאה כתיב עונש אשר יעלה וגו' ונכרתה ואזהרה בפרשת ראה השמר לך פן תעלה עולותיך ואמר (ב) ר' אלעזר כ"מ שנ' השמר פן ואל אינו אלא ל"ת אלא שחיטה בשלמא עונש כתיב אשר ישחט ונכרתה אלא אזהרה מנלן ומסיק רבא [בדף ק"ו] כדברי יונה דאמר ר' יונה אתיא שם שם פיר' ג"ש זו גם הקש בכללה שנ' שם תעלה עולותיך ושם תעשה מה בהעלאה ענש והזהיר אף בעשייה שהשחיטה בכללה ענש והזהיר, ואף על גב דשור או כשב ועז כתיב עוף כיוצא בהם כדתנן בהשוחט ומעלה [דף קי"א] המולק את העוף בפנים והעלה בחוץ חייב מלק בחוץ והעלה בחוץ פטור שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב מנא ה"מ דתניא בת"כ [פרש' אחרי פ"ח] אין לי אלא השוחט הבהמה שחייב מניין לשוחט את העוף שהוא חייב שנאמ' או אשר ישחט יכול המולק את העוף יהא חייב ת"ל אשר ישחט על השחיטה הוא חייב ואינו חייב על המליקה, שנינו עוד שם [דף ק"י] הזורק מקצת דמים בחוץ חייב, מנלן מדתניא [שם דף ק"ז] דם יחשב לרבות את הזורק רבי עקיבא אומר או זבח לרבות את הזורק תניא בת"כ [בפ' דלעיל] יכול יהא חייב על החולין בפנים ת"ל קרבן על קרבן הוא חייב ואינו חייב על החולין, יכול יהא חייב על הקדש בדק הבית ת"ל ואל פתח אהל מועד לא הביאו יצא הקדש בדק הבית שאין בה לפתח אהל מועד ותניא [שם פ' י'] אשר יעלה עולה אין לי אלא עולה מניין לרבות אימורי חטאת ואימורי אשם ואימורי ק"ק ואמורי קדשים קלין ת"ל זבח, מניין לרבות את הדם ת"ל או זבח מניין לרבות הקומץ והלבונה והקטרת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח והמנסך ג' לוגים מים וג' לוגים יין ת"ל ואל פתח אהל מועד לא יביאנו כל הבא אל פתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ אין לי אלא קדשים כשרין קדשים פסולים מניין כגון הלן והיוצא והטמא ושנשחט במחשבת חוץ למקומו וחוץ לזמנו ושקבלו פסולין וזרקו את דמו הניתנים למטה שנתנן למעלה והנתנים למעלה שנתנן למטה והניתנים בפנים שנתנם בחוץ או להפך והפסח והחטאות ששחטן שלא לשמן מניין ת"ל לעשות אותו כל המתקבל לבא לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ שנינו בזבחים [דף קי"ב] הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד אתנן ומחיר כלב כלאים וטריפה ויוצא דופן ובעלי מומין שהקריבו בחוץ פטור שנ' לפני משכן ה' כל שאינו ראוי לבא לפני משכן ה' אין חייבין עליו, עוד שם [בדף קט"ו] ת"ר מניין למעלה מבשר חטאת מבשר אשם וכיוצא בהן שפטור ת"ל עולה מה עולה שראויה להעלאה אף כל שראוי להעלאה מנין לרבות היוצק והבולל הפותת והמולח והמניף והמגיש והמסדר את השלחן והמטיב את הנרות והקמץ והמקבל דמים בחוץ שפטור ת"ל אשר יעלה עולה מה העלאה שהיא גמר עבודה אף כל שהוא גמר עבודה יצאו אלו, גרסינן בפ' השוחט והמעלה (זבחים דף ק"ו) איתמר המעלה בחוץ בזמן הזהר' יוחנן אומר חייב מפני שהוא ראוי לבא לפתח אהל מועד כדתנן [במסכת עדיות סוף פ' ח'] אמר ר' יהושע שמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית ואוכלין קדשי קדשים בעזרה אע"פ שאין קלעים ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בירושלם אף על פי שאין חומה מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, ופירש הר"י שלא דבר ר' יוחנן בדבר שצריך מזבח כגון זבחים דהא אמרינן בפ' קדשי קדשים (זבחים דף נ"ט) מזבח שנפגם כל קדשים שנשחטו שם פסולין שנ' וזבחת עליו את עולותיך וכי עליו אתה זובח והלא כבר נאמר ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח השם וגומר הבשר והדם על המזבח ולא הזביחה אלא עליו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר אלא ר"י מדבר בקטרת ובקמצי' כדאמר רב שם [בדף נ"ט] מזבח שנעקר מקטירין קטרת במקומו וראוי להקריבו בזמן הזה ולכך המעלהו בחוץ חייב ולכך לא אמר השוחט בחוץ אלא המעלה:
425
תכ״והמכבה (א) אש שעל המזבח לוקה שנא' בפ' צו אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה ואומר במסכ' זבחים [דף צ"א] שאפי' הוריד גחלת אש אחת מעל המזבח וכבה אותה לוקה ויש (ב) כאן שני לאוין שהרי שני פעמים כתיב בפרשה לא תכבה ועניין לאו אחד הוא:
426
תכ״ז[ראה מצוה שלז]:
427
תכ״ח[ראה מצוה שלז]:
428
תכ״טמצוות שלה–שלז: הזהירה (א) תורה שלא יאכל אדם מן הקדשים שניתותרו לאחר זמן אכילתם שנ' בפרש' תצוה ואם יותר מבשר המילואים ומן הלחם עד הבוקר ושדפת הנותר באש לא יאכל כי קדש הם וגרסינן בפסחים [דף כ"ד] א"ר אלעזר כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו הלכ' כל נותרות קדשים ופסוליהם בכלל אזהרה זו ואין לוקי' על לאו זה על שאר פסולי קדש שהרי חשבו שם לאו שבכללות אמנם פירש הר"י [וכן הוא בתו' שם] דנותר לגבי דידיה לא הוי לאו שבכללות דאינו קרוי לאו שבכללות מה שמפורש' במקרא כאשר בארנו במצות שאור ודבש לא תקטירו, וכן פיגול לוקין עליו על אכילתו דיליף עון עון מנות' בין למלקות בין לכרת כדאיתא בכריתות [דף ה] וכן שנינו בפרק אלו הן הלוקין דנותר ופיגול לוקין עליהם, אזהרה שמענו עונש מניין דכתיב בפרשת קדושים ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר ביום השלישי באש ישרף וכתיב ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרת' הנפש ההיא מעמיה ונאמר להלן ושרפת את הנותר באש כי קדש הם מה קדש האמור להלן נותר אף כאן נותר כדדרשי' בכריתות ושאר קדשים הוקשו לשלמי' כמו שמצינו בזבחים [דף צ"ז] אשכחן חטאת קדשים מנלן דכתיב זאת התורה לעולה ולמנחה וגו' ולזבח שלמים הוקשו כל הקדשים זה לזה, וכן בל הקדשים למדין מתוד' שהיא שלמים להיות בבל תותירו אחר זמן אכילתן ונאמר בקרבן תודה לא יניח ממנו עד בקר [בפ' כיצד צולין דפ"ד בכמה דוכתי] והמותיר אינו לוקה שהרי הוא לאו הניתק לעשה שנ' והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו, הנה בארנו כאן שלש לאוין, שלא להותיר קדשים אחר זמן אכילתן שלא לאכול נותר שלא לאכול פיגול ומהו הפיגול כדתנן בזבחים [דף כ"ח] השוחט את הזבח לזרוק את דמו או מקצת דמו בחוץ או להקטיר אימוריו בחוץ או מקצת אימוריו בחוץ לאכול בשרו בחוץ או כזית מבשרו בחוץ, פסול ואין בו כרת, פי' מחשבה זו היא נקראת מחשבת חוץ למקומו ופוסלת בין באכילת מזבח כמו הדם והאימורים בין באכילת אדם כגון הבשר כאשר ביארנו [סוף מתני' דלעיל] לזרוק דמו למחר או מקצת דמו למהר להקטיר אימוריו למחר או מקצת אימוריו למחר לאכול בשרו למחר או כזית מבשרו למחר פיגול וחייבין עליו כרת אפי' אכלו בזמנו פי' מחשבה זו היא נקראת מחשבת פיגול בכ"מ [שם דף כ"ט] זה הכלל כל השוחט והמקבל והמהלך והזורק לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דב' שדרכו להקטיר חוץ למקומו פסול ואין בו כרת חוץ לזמנו פיגול וחייבים עליו כר' ובלבד שיקריב המתיר כמצותו לפיגולו פי' אין שם עירוב מחשבה אחרת כמו שמפרש והולך כיצ' קרב המתיר כמצותו שחט בשתיקה קבל והלך וזרק חוץ לזמנו או ששחט חוץ לזמנו וקבל והלך וזרק בשתיקה או ששחט וקבל והלך וזרק חוץ לזמנו. זהו קרב המתיר כמצותו כיצד לא קרב המתיר כמצותו שחט חוץ למקומו קבל והלך וזרק חוץ לזמנו או ששחט חוץ לזמנו קבל והלך וזרק חוץ למקומו או הפסח והחטאת והאשם ששחטן שלא לשמן שהן פסולין כאשר יתבאר [בסוף המצוה] וקבל והלך וזרק במחשבת חוץ לזמנו או ששחט חוץ לזמנו וקבל והלך וזרק שלא לשמן או ששח' וקבל והלך וזרק שלא לשמן זהו שלא קרב המתיר כמצותו לפיגול ודורש רבא דבר זה בגמ' [שם דף כ"ח] מזה המקרא האמור בפרשת צו ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פיגול יהיה והנפש האוכל' ממנו עונה תשא ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח, מבשר זבח שלמיו, מה שלמים יש בו מפגלין ומתפגלין כלו' שיש בו שירים להתפגל מחמת עבודת מתיריהם אף כל מפגלין ומתפגלין, וכן ת"ר בזבחים [דף מ"ד] מה שלמים מיוחדין שיש להן מתירין בין לאדם בין למזבח וחייבין עליהן משום פיגול אף כל כיוצא בהן חייבין עליהן משום פיגול [שם] העולה עבודת דמה מתיר בשרה למזבח ועורה לכהנים, עולת העוף דמה מתיר בשרה למזבח חטאת העוף דמה מתיר בשרה לכהנים פרים הנשרפים דמם מתיר את אימוריהם ליקרב, ומוציא אני את הקומץ והלבונה והקטרת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים והדם שאין להם מתירין אלא הם מתירין את עצמן ואין חייבין עליהם משום פיגול, נחזור לדרשת הפסוק שדורש רבא בפרק שני [דף כ"ט כל הסוגיא עד סוף] ביום הג' זו מחשבת חוץ לזמנו, לא ירצה לא תהא זריקה זו מרצה אם על מנת פיגול הקריבו משמע שמחשבת פיגול תלויה ועומדת עד שעת זריקה נזרק הדם הוקבע הפיגול לא נזרק הדם בטל הפיגול וכהרצאת כשר כך הרצאת פסול מה הרצאת כשר עד שיקריבו כל מתיריו אף הרצאה הנזכרת בפסול עד שיקריבו כל מתיריו לפסול כמו שהמשנה מפרש, המקריב במחשבת ההקרבה הוא פסול ואינו נפסל בשלישי ממש אם נותר עד הג' ממש אין הקרבן נפסל מאחר שהוכשר בעבודת הדם לא יחזור ויפסל אותו בזבח הכתוב מדבר ואינו מדבר בכהן שהכהן המחשב אינו נפסל, לא יחשב לא יערב בו מחשבות אחרות, פיגול זו מחשבת חוץ למקומו, יהיה עשה הכתוב הוויית חוץ למקומו וחוץ לזמנו אחת מלמד שמצטרפין זה עם זה לפסול אם חשב בחצי זית חוץ למקומו ובחצי זית חוץ לזמנו כמו ששונה במשנה [שם] והנפש האוכלת ממנו אחד ולא שנים ואיזה זה חוץ לזמנו דגמרינן עון עון מנותר דדמי ליה בפסול זמן ובפסול בבמה אבל חוץ למקומו אין פסול זמן וגם אין פסול חוץ למקומו בבמה שהרי כולו יוצא מכאן אני אומר שאין למנות בלאוין הא דאמר רב מרי בשם רבי ינאי בזבחים בפ' כל הזבחים שקיבל דמן [שם] שמחשב בקדשים עובר בל"ת שנ' לא יחשב קרי ביה לא יחשב שהרי רבא תופש עיקר כאידך שאומר [שם] בשם רבי ינאי שלא יחשב בא ללמד שלא יערב בו מחשבות אחרות שאם עירב אינו פיגול אינו לאו, ארבע עבודות יש במנחה כנגד ארבע עבודות הדם ופוסלת מחשבה בארבעתן בין באכילת מזבח כגון הקומץ ובין באכילת אדם כגון השיריים כדאיתא במסכת מנחות [דף י"ג] קמיצה כנגד שחיטה קידוש הקומץ בכלי שרת כנגד הקבלה הולכה כנגד הולכת הקטרת הקומץ כנגד זריקת הדם, שנינו בזבחים [דף ל"ו] כל הניתנין על מזבח ההיצון שנתנן במתנה אחת כפר שנ' ודם זבחיך ישפך כשפיכה אחת, וכחטאת שתי מתנות, וב"ה אומרים אף חטאת שנתנה מתנה אחת כפר לפיכך אם נתן הראשונה בתקנה ואת השנייה חוץ לזמנה כפר נתן את הראשונה חוץ לזמנה ואת השניה חוץ למקומה פגול וחייבין עליה כרת כל הניתנין על מזבח הפנימי אם חיסר אחת מכל המתנות כולן לא כפר לפיכך אם נתנן כולם כתקנם לפיגול ואחד שלא כתקנה פסול ואין בו כרת, שנינו בזבחים [במשנה קמייתא] כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כגון עולה או אשם לשם שלמים כשרים להקטיר אימוריהן ולאכול איבריהם הנאכלים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת ומפרש שם בגמרא [דף ז'] שהרי בחטאת הוא אומר ושחט אותה לחטאת שתהא שחיטתה לשם חטאת וכן שאר עבודותיה לשמה ונאמר על חטאתו שתעשה לשם אותו החטא' וכן נפסלת בשינוי שם בעלים שנ' וכפר עליה שתהא לשם בעליה, [שם] ונאמר בפסח ועשית פסח לה' שתהא כל עשייתו לשם פסח ונאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה' שתהא זביחה לשם פסח ולא הוצרך כי אם לשינוי בעלים, וכן שנינו במנחות [במשנה קמייתא] כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כגון מחבת לשם מרחשת כשרין להקטיר קומצו ולאכול השירים חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות ומפרש שם בגמרא [דף ד'] מנחת חוטא דכתיב בה חטאת היא לשמה כשירה שלא לשמה פסולה, וכן במנחת קנאות כתיב היא, ומחשבת הקדשים היא דבור כמחשבה דשליחות יד [בסמ"ע מ"ע ע"ג] ואמרינן נמי במסכת זבחים [דף ל"א] גבי מחשבת קדשים אי דאפקי בלשון אכילה הכי נמי הכא במאי עסקינן דאפקיה בלשון הקטרה וזה הלשון דאפקיה משמע בלשון דיבור:
429
ת״להזהירה (א) תורה שלא לאכול בשר קדשי מזבח בטומאת עצמן בין קדשי קדשים בין קדשים קלים שנ' בפרשת צו ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגומר וסמיך ליה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל:
430
תל״אטמא (א) שאכל את הקדש נחלקו בו במכות [דף י"ד] על אזהרתו ריש לקיש אמר בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל דבר שיש בו נטילת נשמה דומיא דביאת מקדש ורבי יוחנן אמר תני ברדלא אתיא טומאתו ממטמא מקדש מה להלן הזהיר אף כאן הזהיר ובטמא מקדש כתיב אזהרה ולא יטמאו את מחניהם אבל אינו יכול למצוא אזהרה ממקרא שנאמר בפרשת אומר איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר שהרי אותו מקרא דורשו במסכת מכות [שם] וביבמות [דף ע"ד] בתרומה אזהרה שמענו עונש מניין דכתיב בפרשת אמור כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו ב"י לה' וטומאתו עליו ונכרתה ובטומאת הגוף הכתוב מדבר כמו שאומר בפרשת צו ונפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם וגו' ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה הנפש ההיא, עוד דרשו בזבחים [דף מ"ג] טומאתו טומאתו ממטמא מקדש מה להלן טומאת הגוף שנ' איש אשר יטמא ולא יתחטא אף כאן טומאת הגוף ועוד עושה הוכחות אחרות תניא בת"כ [ריש ויקרא פ"א] ומביאה ביבמות [דף ז'] דבר שהיה ככלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמוד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא כיצד והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו דכתיב בפרשת אמור כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו ב"י לה' אלא יצאו ללמד על הכלל כולו ולומר מה שלמים מיוחדין קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית שאם אכלן בטומאת הגוף פטור, ותניא [בת"כ פרשה אמור ספ"ג] אין לי אלא בדומה לשלמים שחייבין עליהן משום פיגול הקומץ והלבונה וכיוצא בה שאמרנו למעלה [ל"ת של"ז] שאין חייבים עליהם משום פגול מניין שחייבין עליהן משום טומאה ת"ל אל הקדשים אשר יקדישו לרבות את כולן. ותניא [שם] יכול מיד שהוקדשו יתחייבו עליהן משום טומאה ת"ל יקרב אמר רבי אליעזר וכי יש נוגע שהוא חייב אלא מה ת"ל יקרב בהוכשר ליקרב הא כיצד יש לו מתירין משיקרבו מתיריו, אין לו מתירין משיקדשו בכלי שהוא מכשירו לאכילה האמורה בה עוד שנינו במסכת מעילה [דף י'] זה הכלל כל שיש לו מתירין אין חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא עד שיקריבו מתיריו וכל שאין לו מתירין כיון שקדשו בכלי חייבין עליו משום נותר וטמא, ופיגול אין בו, עוד תניא במנחות [דף כ"ח] יכול יהיו חייבין עליו משום טומאה על בשר לפני זריקת דמים ת"ל כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל וגו' מי שהיתה לו שעת הכושר להיות ניתר לטהורין חייבין עליו משום טומאה מי שלא היתה לו שעת הכושר להיות ניתר לטהורים כגון לפני זריקות דמים אין חייבים עליו משום טומאה, שנינו במסכת זבחים [דף ק"ו] טמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור חייב ואע"פ שרבי יוסי הגלילי חולק [שם] בדבר דברי הרבים עיקר:
431
תל״בשלא (א) לעבוד בקדשים שנא' לא תעבוד בבכור שורך:
432
תל״גשלא (א) לגוז שנ' ולא תגוז בכור צאנך והוא הדין להפך כדתניא בחולין [דף קל"ז] אין לי אלא שור בעבודה וצאן בגיזה מניין ליתן האמור של זה בזה ת"ל לא תעבוד ולא תגוז פירוש הוקשו זה לזה ודינם שוה ותניא בספרי [פרשת ראה] אין לי אלא בכור שאר קדשים מניין ת"ל בקרך וצאנך תקדיש אם כן למה נאמר בכור לומר לך מה בכור מיוחד קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית, רבי יהודה אומר בכורך שורך אי אתה עובד וגוזז אבל אתה עובד בשלך ושל אחרים פי' עכו"ם, רבי שמעון אומר בבכור שורך אי אתה עובד, אבל אתה עובד בפטר חמור, וכן מביאה בבכורות [דף ט'] ואע"פ שימעט קדשי בדק הבית מ'"מ מד"ס אסורין בגיזה ובעבודה כדאיתא בבכורות [דף י"ד] תניא על משנת טהרות פרק ד' [סוף פירקא] ומביאה בבבא מציעא [דף ו'] ספק קדשים כגון בהמה שהיא ספק בכור וכיוצא בה הרי אלו אסורים בגיזה ועבודה והגוזז או העובד בהן אינו לוקה, [בכורות דף י"ד] בהמת הקדש שנפל בה מום ונפדית אינה מותרת בגיזה ועבודה והרי היא באיסורה עד שתשחט ואז הותרה באכילה שנאמר רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וגומר, [בגמרא שם דף ט"ו] המקרא הזה בא ללמד על פסולי המוקדשין שאין לך בהן אלא היתר זביחה שנא' תזבח ולא גיזה ועבודה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך, בד"א כשקדם הקדשן למומן או קדם מום עובר להקדשן אבל המקדיש בעל מום קבוע למזבח אינה אסורה בגיזה ובעבודה אלא מדבריהם, נפדית הרי היא כחולין לכל דבר ותצא לחולין ליגזז וליעבד כדאיתא בבכורות [דף י"ד כל הסוגיא] ובמסכת חולין [ריש [פירקא דף ק"ל] חוץ מן הבכור והמעשר שהקדושה חלה על גופן אע"פ שהן בעלי מומין קבועים מתחילתן ואינם יוצאים לחולין ליגזז וליעבד לעולם:
433
תל״דשלא (א) לאכול בשר תמים חוץ לירושלם שנ' לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ובכורות בקרך מכאן שכהן שאכל כזית בשר מבכור תמים חוץ לירושלם לוקה מה"ת במכות [דף י"ז] אומר שמכאן אזהרה אף לזר שאכל את הבכור בין לפני זריקה בין לאחר זריקה:
434
תל״השלא (א) לפדות בכור בהמה טהורה שנ' אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה וכן אין מוכרין אותו כשהוא תם שכיון שהוא תם ועומד לקרבן אין לכהן בו זכות כדי למוכרו ובזמן הזה שאין בית המקדש קיים הואיל ולאכילה עומד הרי הוא מותר למוכרו ואע"פ שהוא תמים בין לכהן בין לישראל כדמסיק במסכת תמורה [דף ז' וח'] אבל בכור בעל מום יש לכהן רשות למוכרו בכל זמן בין בפני הבית בין שלא בפני הבית בין חי בין שחוט:
435
תל״ושלא (א) לבקר מעשר בהמה שנ' לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל ותניא בת"כ [סוף פרשת בחוקתי] לא יבקר מה ת"ל לפי שנ' וכל מבחר נדריכם יכול יהא בורר ומוציא את היפה ת"ל לא יבקר בין טוב לרע בין תם בין בעל מום וחלה עליו קדושה ולא שיקרב בעל מום אלא יאכל בתורת מעשר ואסור ליגזז וליעבד, במסכת בכורות [דף ל"ב] תניא בבכור נאמר לא תפדה ונמכר חי במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט ולא תם ולא בעל מום ומפרש רב אשי [שם] דלא יגאל דמעשר לא ימכר הוא דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים ואימתי אינו נגאל מחיים, הא לאחר שחיטה נגאל ומי איכא מידי דמחיים דאלים למיתפס פדיונו לא מיפריק ולאחר שחיטה דלא אלים למיתפס פדיונו מיפריק אלא ש"מ לא יגאל לא ימכר הוא ומקשה ולכתוב רחמנא לא ימכר אי כתוב רחמנא לא ימכר הוה אמינא איזדבוני הוא דלא מיזדבן דהא קעביד עובדא דחול אבל איפרוקי מיפריק להכי כתב רחמנא לא יגאל דלא איזדבוני מיזדבן ולא איפרוקי מיפרק:
436
תל״זשלא (א) להמיר שנ' לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב ואם המר ימיר בהמה בבהמה יהיה הוא ותמורתו יהיה קדש, שנינו במסכת תמורה [דף ב'] הכל מתפיסין בתמורה אחד אנשים ואחד נשים [שם] ואפי' יורש מימר שנאמר ואם המר ימיר לרבות את היורש ואת האשה אע"פ שכל הפרשה נאמרת בלשון זכר, [במשנה דלעיל] לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים, [שם דף ז'] הכהנים ממירים את שלהם והישראלים ממירים את שלהם ואין הכהנים ממירין לא בחטאת ולא באשם ולא בבכור בחטאת ובאשם לפי שלא זכו בהם מחיים ובבכור לפי שלא זכו בו בתחילה שהרי תחילתו בבית ישראל הוא אבל הבעלים שהמירו בבכור כל זמן שהוא בביתם וכן כהן שנולד לו בכור בעדרו הרי אלו עושין תמורה, כדתניא בגמרא דתמורה [שם דף ח'] עוד שנינו שם [דף ט'] ממירין מן הצאן על הבקר ומן הבקר על הצאן ומן הכבשים על העזים ומן העזים על הכבשים ומן הזכרים על הנקבות ומן הנקבות על הזכרים ומן התמימים על בעלי מומין ומן בעלי מומין על התמימים שנ' לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב ואיזהו טוב ברע בעלי מומין שקדם הקדשן למומן, אבל קדם מום קבוע להקדשן אין עושין תמורה מפני שאין בהן קדושת הגוף אלא קדושת דמים, [שם] וממירין אחד בשנים ושנים באחד אחד במאה ומאה באחד ולוקה כמניין הבהמות שהמיר שנ' בהמה ומשמע כמה בהמות שנ' ובהמה רבה [בגמרא שם] עוד שנינו שם [בדף י"ב] אין התמורה עושה תמורה ולא ולד בהמת הקדש עושה תמורה שנ' והיה הוא ותמורתו יהיה קודש הוא ולא ולדו תמורתו ולא תמורת תמורתו [בגמרא שם דף י"ג] אבל המימר בהמה וחזר והמיר בה אפי' מאה כולן מתפיסין בתמורה כמו ששנינו למעלה, עוד שנינו שם [בדף י"ג] העופות והמנחות אין עושין תמורה שלא נאמר אלא בהמה קדשי בדק הבית והציבור והשותפין אין מתפיסין בתמורה לפי שנ' במעשר בהמה לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו אמר רבי שמעון והלא מעשר בכלל כל הקדשים היה ולמה יצא ללמד על הכלל כולו מה מעשר קרבן יחיד יצאו קרבן ציבור והשותפין מה מעשר קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית, גרסינן בתמורה [דף ג'] אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי הגלילי כל ל"ת שבתורה עשה מעשה לוקה לא עשה מעשה פטור חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם ושם מפרש הטעם, עוד גרסינן שם [בדף ד'] וכל לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו והרי מימר דניתק לעשה ואם המר ימיר ולקי ומתרץ התם הוו תרי לאוי ולא אתי חד עשה ודחי תרי לאוי, [גירסת רש"י שם] ועוד שאני מימר דה"ל לאו ששוה בכל שאפי' אחד מן השותפין שהמיר או מי שהמיר בקרבן בין קרבנות ציבור שיש לו בהן שותפות הר"ז לוקה משום לא ימיר אבל אין העשה שוה בכל שאע"פ שלוקה אינו מתפיס בתמורה ואין כח לעשה שאין שוה בכל להוציא מלאו השוה בכל, ועוד גרסינן שם [בדף ג'] אמר רבי יוחנן לתנא לא תתני מימר דבדיבוריה איתעביד מעשה, עוד בפ"ק [דף ט'] ת"ר לא יחליף בשל אחרים ולא ימיר בשל עצמו ומפי' שם בשל אחרים שאף על פי שאין אדם מימר בהמה בקרבן שאינו שלו אם אמר בעל הקרבן כל הרוצה להמיר בהמה זו יבא וימיר הר"ז ממיר, שנינו במסכת תמורה [דף כ"ו] שהתמורה הוא שיאמר בעל הקרבן על בהמת חולין שיש לו הר"ז תחת זו הר"ז חליפת זו הר"ז תמורת זו, ואין צ"ל אם אמר הר"ז תחת חטאת זו או הרי זו תחת עולה זו שהיא תמורה, [שם דף כ"ז] הרי זו תחת חטאת הרי זו תחת עולה לא אמר כלום תחת חטאת שיש לי בבית תחת עולה שיש לי בבית דבריו קיימים, [בדף כ"ו] אבל בלשון חילול שאמר הרי זו מחוללת על זו לא אמר כלום, שנינו במסכת תמורה [דף י"ו] אלו קדשים שולדותיהן ותמורותיהן כיוצא בהן ולד שלמים ותמורתן ולדן ולד ולדן עד סוף העולם הרי הן כשלמים וטעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, [שם בדף י"ח] רבי אלעזר אומר ולד שלמים לא יקרב שלמים וחכ"א יקרב אמר רב שמעון לא נחלקו חכמים על רבי אלעזר בולד ולד שלמים ועל ולד ולד תמורה שלא יקרב כדמפרש רבי יהושע בן לוי בגמרא [שם] משום דגלי דעתיה דמתוך מעשיו נכרת מחשבתו דלגדל עדרים קבעי, לפי דברי רבי שמעון ולד ולד תודה כולד ולד שלמים אבל ולד תודה ולד תמורתה הרי אלו יקריבו כתודה אלא שאין טעונים לחם שנ' על זבח תודה זבח תודה צריך לחם ולא ולדה ותמורתה וחליפתה כדאיתא במסכת תמורה [שם] ובמסכת מנחות [דף ע"ט] תמורת העולה ולדה ולד ולדה עד סוף העולם הרי היא כעול' וטעונה הפשט וניתוח וכליל לאישי' [דף י"ח דלעיל] הפריש נקבה לעולה וילדה אע"פ שילדה זכר ירעה עד שיפול בו מום ויביא בדמיו עולה, שנינו במסכת מעילה [דף י'] ובמסכת תמורה [דף כ"א] ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה וחטאת שאבדה ונמצאת אחר שנתכפרו בעלים באחרת הר"ז מכניס אותם לבית ונועל אותם עד שימותו, והמפריש חטאתו ועברה שנתה תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא אחרת בדמיה וכן אם הפריש חטאתו ונפל בה מום יביא בדמי' אחרת ורבי שמעון אומר בתמורה [דף ט"ו וט"ז] שעברה שנתה היא מחטאות המתות וסימן להם ותמנע ולד חטאת, תמורת חטאת, מתו בעליה נתכפרו בעליה באחרת, עברה שנתה, [שם פרק ד' דף כ"ב] כל חטאת שאבדה ונמצאה קודם כפרה אע"פ שנמצאת בעלת מום או שנמצאת אחר שעברה שנתה אינה מתה אלא תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה, נמצאת אחר כפרה אע"פ שנמצאת בעלת מום או שעברה שנתה הואיל והייתה אבודה בשעת כפרה הר"ז תמות הייתה גזולה או גנובה בשעת כפרה ואחר כך חזרה אינה מתה אלא תרעה שחטאות המתות הל"מ ולא קבלו הלכה אלא מאבודה כדאיתא בתמורה [שם] [שם פרק ג' דף י"ח] וכל שבחטאת מתה באשם רועה, לפיכך שנינו במסכתא תמורה [דף כ'] תמורת האשם ולד תמורת האשם ולדן לדן ולדן עד סוף העולם ירעו עד שיפול בהם מום וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה ואם ילדה אחר שהקריב אשמו הולד עצמו יקרב עולה, וכן שנינו במסכת תמורה [דף י"ט] שאם הפריש נקבה לאשמו וילדה תרעה היא ובנה עד שיפול בהם מום וימכרו ויביא בדמי שניהם אשמו ואם כבר הקריב אשמו יפלו דמיהן לנדבה, והוא שיתן המעות לשופרות שהיו במקדש ובית דין מקריבין באותן המעות עולת נדבה ונסכיהם משל ציבור ואינם טעונות סמיכה וכן כל יפלו לנדבה שבתלמוד, [*במשנה שם דף ב' ועניין השופרות בפרק ו' דשקלי' ומביאו בפרק ד' דתמור' דף כ"ג] במסכת פסחים [דף צ"ו] אמרינן תמורת הפסח אם המיר בה קודם חצות יום י"ד אין תמורתו קרבה אלא תרעה עד שיפול בה מום ויביא בדמיה שלמים ואם המר בה אחר חצות הרי התמורה עצמה תקרב שלמים ויש מחלקין שם בהמיר קודם שחיטת הפסח להמיר אחר שחיטת הפסח, ודין ולד תמורת הפסח כדין התמורה עצמה, ותניא במסכת תמורה [דף י"ט] הפריש נקבה לפסחו וילדה היא וולדה ירעו עד שיפול בהן מום ויביא בדמיהן פסח [שם] אבל אם נשתהתה נקבה זו עד אחר הפסח או שילדה אחר הפסח היא וולדה ירעו עד שיפול בהן מום ויביא בדמיהן שלמים [בת"כ פרש' בחקותי סוף פרק י"א] תמורת הבכור והמעשר ולד ולדן אינם קרבין לעולם שנ' אם שור אם שה לה' הוא הוא קרב ולא ולדן ותמורתן קרבין, במסכת תמורה [דף כ"א] דורשו מלא תפדה כי קדש הם הם קרבים ואין תמורתן קרבים [במשנה שם] ודין המעשר כבכור והולדות והתמורות ירעו עד שיפול בהם מום ויאכלו של בכור לכהנים ושל מעשר לבעלים כבר בארנו [בתחילת המצוה מפ' קמא דתמורה דף ט"] שהתמורה חלה על בעל מום קבוע, לפיכך אינו יוצא לחולין על ידי פדיון לעניין שיהא מותר בגיזה ובעבודה, מה שאמרו בולד קדשים והתמורות שהן קרבין דורשו במסכת תמורה [דף י"ז] מריבוי המקראות ויש דורשו מזה המקרא רק קדשיך אלו התמורות אשר יהיו לך אלו הולדות ונדריך זה נדר בכולן אני קורא בהם תשא ובאת:
437
תל״חשלא (א) לשנות קדשים שנ' בבכור לא יקדיש איש אותו שנינו במסכת תמורה [דף ל"ב] אחד קדשי בדק הבית ואחד קדשי מזבח אין משנין אותן מקדושה לקדושה ועיקר דבר זה למד מבכור שנ' לא יקדיש איש אותו ותניא בת"כ [בחקותי פר' י"א] וכן בערכין [דף כ"ט] אתה מקדישו קדושת חביבות ואי אתה מקדישו קדושת מזבח שאין לשנותו מקדושתו והוא הדין לכל דבר הקדש, שנינו במסכת תמורה [דף כ"ד] כיצד מערימין על הבכור להקדישו למזבח מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה [בגמרא שם דף כ"ה] אבל בשאר קדשים אין יכול לעשות כן כי ולדות קדשים במעי אמן הן קדושין אבל בכור אינו קדוש עד שיצא מן הרחם:
438
תל״טשלא (א) לשחוט פסח ועדיין חמץ קיים שנ' לא תשחט על חמץ דם זבחי ומניין שבפסח הכתוב מדבר צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מענינו במה העניין מדבר בפסח שנאמר בסוף המקרא לא ילין לבקר זבח חג הפסח, ועוד איזהו קרבן שקרב ביום איסור חמץ הוי אומר זה פסח ומניין שבי"ד הכתוב מדבר שנאמר לא תשחט ולא ילין, ודורש בפ' תמיד נשחט (פסחים בדף ס"ג) לא תשחט אותם שעוברין בלא ילין, שנינו שם [דף ס"ג] השוחט הפסח על החמץ הר"ז עובר בל"ת [בגמ' שם] אחד השוחט ואחד הזורק את הדם ואחד המקטיר האימורים, ואם היה ברשות אחד מהם או ברשות אחד מן בני החבורה שאוכלים פסח זה כזית חמץ בשעת הקרבה הר"ז לוקה והפסח כשר:
439
ת״משלא (א) ילין אימורי פסח עד הבקר שנ' לא ילין חלב חגי עד בקר הא למדת שהמלין האימורים מלהעלות למזבח עד הבקר עובר בל"ת ואינו לוקה לפי שאין בו מעשה ואין לינה מועלת בראשו של מזבח כדאיתא בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ"ז) ותניא אברים שלנו בעזרה מקטיר והולך כל הלילה לנו בראשו של מזבח מקטיר והולך לעולם, בפ' תמיד נשחט (פסחים דף נ"ט) מקשה כתיב לא ילין חלב חגי עד בקר הא כל הלילה ילין וכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב ותירץ רבי אבהו הכא בי"ד שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קרבין ביום טוב:
440
תמ״אשלא (א) ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר ותניא במסכת פסחים [דף ע"א] לימד על חגיגת י"ד שבאה עם הפסח בזמן שהחבורה מרובה כדי שיהא הפסח נאכל על השבוע [*כדאמר במשנה שם דף ס"ט] שאותה חגיגה נאכלת לשני ימים ולילה אחד או אינו אלא ליום ולילה כשהוא אומר מיום הראשון לבקר הרי בקר שני אמור, אף על פי שבן תימא חולק שם [בדף ע'] על ברייתא זו ברייתא זו עיקר שהיא שנויה סתם, זה שאמרה תורה וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר נחלקו שם [דף ע' כל הסוגיא] יש אומרים צאן לפסח בקר לחגיגה ורבא בר אבוה דורשו שם וכי פסח בא מן הבקר אלא לימד על מותר פסח שקרב שלמים שהם דברים הבאים בין מן הצאן בין מן הבקר, ומסקינן שם שבי"ד שחל להיות בשבת שאין מביאין חגיגה עם הפסח לפי שאינה דוחה שבת:
441
תמ״ב[ראה מצוה שנא]:
442
תמ״גמצוות שנ, שנא: שלא (א) לאכול פסח נא שנ' אל תאכלו ממנו נא וכן שלא לאכול פסח מבושל שנאמר ובשל מבושל במים כי אם צלי אש ומפרש במסכת פסחים [דף מ"א] מאי נא כדאמרי פרסאי אברנים פיר' לא חי ולא צלי כל צרכו ותניא [שם] יכול אכל כזית חי יהא עובר בל"ת ת"ל נא ובשל וגומר נא ומבושל אמרתי לך ולא חי יכול יהא מותר ת"ל כי אם צלי אש והנה בארנו במצות שאור ודבש לא תקטירו [לעיל בל"ת שי"ח] שנא' ובשל שני לאוין הן למלקות על פי רש"י והר"י בראיות ואמר רבא בפר' כל שעה (פסחים דף מ"א) אכל נא לוקה שנים משום נא ומשום כי אם צלי אש מבושל לוקה שתים משום מבושל ומשום כי אם צלי אש נא ומבושל לוקה שלש אם התרו בו משום שלשתן אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות, אכי אם צלי אש בלבד חולק כאשר ביארנו למעלה כמצות שאור ודבש [ל"ת שי"ח] תניא במסכת פסחים [דף מ"א] אכל כזית נא מבעוד יום פטור שנ' אל תאכלו וגומר כי אם צלי אש בשעה שאינו בקר אכול צלי אש אינו בבל תאכל נא [שם] ותניא אין לי אלא במים שאר משקין מניין אמרת קל וחומר ומה מים שאין מפיגין טעמו אסור שאר משקין שמפיגין טעמו לא כל שכן שאסור רבי אומר מים אין לי אלא מים שאר משקין מניין ת"ל ובשל מבושל מכל מקום [שם] תניא יכול צלאו כל צרכו יהא חייב ת"ל נא ובשל נא ובשל אמרתי לך ולא שצלאו כל צרכו היכי דמי כל צרכו דשויה חרוכא פי' צלי יותר מדאי, [שם] ותני' יכול יהא פסח בכל הקדשים הנאכלים ביום ת"ל ואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה הוא נאכל ואינו נאכל ביום ולאו הבא מכלל עשה עשה, ותניא [שם] בשלו ואחר כך צלאו צלאו ואחר כך בשלו חייב שנינו במסכת פסחים [ע"ד] כיצד צולין אותו מביא שפוד של רימון ותוחבו דרך פיו עד בית נקובתו ותולה אותו בתנור והאש למטה ואומר רבי עקיבא שם שתולה קרביו ומעיו בתנור חוצה לו ולא יתנם בתוכו שזה כמין בישול הוא ושפוד של רמון מפרש בירושלמי [שם] שהם היו בוררים אותו לצלייתו כדי שלא יזרוק מימיו ויבשלנו ומפרש בגמרא [בדף ע"ד דלעיל] שאין צולין אותו בשפוד של מתכת שהרי השפוד של מתכת חם כולו וצולה את מקומו ורחמנא אמר צלי אש ולא צלי דבר אחר שנינו במשנה [שם] אין צולין את הפסח לא בשפוד של מתכת ולא על האסכלא אמר רבי צדוק מעשה בר"ג שאמר לטבי עבדו צא וצלה לי את הפסח על גבי האסכלא מנוקבת פירוש מפני שאור שולטת בכולו, [שם דף ע"ה] נגע הבשר בחרסו של תנור יקלוף את מקומו מפני שהוא צלי החרש נטף מרוטבו על החרש וחזר על הבשר יקלוף את מקומו שזה כעין בישול:
443
תמ״דשלא (א) להוציאו בשר הפסח מחבורה לחבורה ואינו נאכל אלא בחבורה אחת שנ' בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה ומתרגמינן בבית אחד בחבורה חדא יתאכל דברי רבי שמעון [שם דף פ"ו] אבל ר' יהודה חולק כאשר יתבאר, תניא [שם דף פ"ה] לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה אין לי אלא מבית לבית מחבורה לחבורה מניין ת"ל חוצה חוצה לאכילתו, עוד אומר שם בפרק כיצד צולין (פסחים דף פ"ה) אמר רבי אמי המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח הוצאה כתובה בו כמו בשבת, עוד שם [בדף פ"ה] המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה האוכלה הר"ז עובר בל"ת בין לרבי יהודה בין לרבי שמעון כדאמר בפרק כל שעה (פסחים דף כ"ד) לא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו, שנינו שם [בפ' כיצד צולין דף פ"ו] שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד אלו הופכין פניהם אילך ואלו הופכין את פניהם אילך ואוכלים והמיחם באמצע ופירש שם רש"י אם רוצים לעשות כן הרשות בידם וכשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו עד שמגיע לחבורתו לפי שאסור לאכול בשתי חבורות, ומותר לכלה להחזיר פניה מחבורתה ואוכלת מפני שהיא בושה לאכול בפניהם ואומר בגמרא [שם] מתני' מני רבי יהודה היא דתניא על הבתים אשר יאכלו אותו בהם מלמד שהפסח נאכל בשתי חבורות כעי ן שני בתים יכול אף נאכל משתי מקומות ת"ל בבית אחד יאכל וגו' דברי רבי יהודה לפיכך צריך שתהא כעין מחיצה בין חבורה לחבורה, לדברי רבינו שלמה אם רוצים לעשות כן הרשות בידם, ולרבי שמעון דרשינן [שם] על הבתים שהאוכל אוכל בשני מקומות כגון שהיה אוכל בחצר וירדו גשמים שיכנס לבית:
444
תמ״השלא (א) יאכל משומד בפסח שנ' כל בן נכר לא יאכל בו ומפרש בפ' הערל (יבמות דף ע"א) ובפסחים [דף צ"ו] שבן נכר הוא משומד שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ובפרק הערל (יבמות דף ע"א) דרשינן בו משמדות פוסלת ואין משמדות פוסלת בתרומה [עיין שם בתו' בד"ה ואין]:
445
תמ״ושלא (א) יאכל תושב ושכיר בפסח שנ' תושב ושכיר לא יאכל בו ותני (ב) במכילתי' [בא פרש' ט"ו] תושב זה גר תושב שכיר זה העכו"ם ואומר שם רבי יצחק למה נאמרו והלא כתיב כל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לא יאכל בו אלא שאם הוא ערבי מהול או גבעוני מהול שאינו ערל וגם שומר שבע מצות שקבלו עליהם בני נח שאינו בן נכר יכול יאכל בו ת"ל תושב ושכיר לא יאכל בו, לפי ענין זה אין פירושו כתושב ושכיר האמור בתורה [לעיל בל"ת רנ"ד] :
446
תמ״זשלא (א) יאכל ערל בפסח שנ' וכל ערל לא יאכל בו ומפרש רש"י בכל מקום ערל זהו שמתו אחיו מחמת מילה ומניח לימול מפני הסכנה ור"ת מפרש ערל משומד לערלות מבעט במצוה זו ומה שקורא אותו ערל לבו לשמים במסכת יבמות [דף ע"א] זהו מפני שאין מניח למול אלא מפני צער המילה, ודורש במסכת פסחים [דף כ"ח] בו אינו אוכל אבל הוא אוכל במצה ומרור, [כך משמע במסכת יבמות דף ע"א] כשם שמילת בניו ועבדיו מעכבת אותו מלשחוט הפסח כך מעכבת אותו מלאכול שנא' ומלתה אותו אז יאכל בו:
447
תמ״חשלא (א) ישבור עצם בפסח ראשון שנ' ועצם לא תשברו בו:
448
תמ״טשלא (א) ישבור עצם בפסח שני שנ' בפ' בהעלותך ועצם לא ישברו בו שנינו כפ' כיצד צולין (פסחים דף פ"ד) השובר עצם בפסח טהור סופג את הארבעים אבל המותיר בטהור והשובר בטמא אינו סופג את הארבעים ואומר בגמ' [שם] שובר בטמא מנלן אמר קרא ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול, מותיר בטהור מנלן [שם] דתניא לא תותירו ממנו עד בקר והנותר וגומר בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו, אומ' שם [בדף פ"ד] שאם שבר העצם מבעוד יום הר"ז לוקה שהר"ז פסח כשר הוא וכן אם שבר אחר כמה ימים הר"ז לוקה לפיכך שנינו [שם דף פ"ב] העצמות והגידים והנותר ישרפו לשש' עשר כדי שלא יבאו לידי תקלה ומסיק שם [דף פ"ד] שאין חייבין אלא על שבירת עצם שיש עליו כזית בשר או שיש בו מוח, [שם] והשורף בעצמות והמחתך בגידין אין בו משום שבירת עצם:
449
ת״נ[ראה מצוה שנט]:
450
תנ״אמצוות שנח, שנט: שלא (א) להותיר מבשר הפסח שנא' לא תותירו ממנו עד בקר וכן בפסח שני שנ' לא ישאירו ממנו עד בקר וכבר בארנו [בסימן דלעיל] שהמותיר ממנו אינו לוקה מפני שניתק לעשה:
451
תנ״בשלא (א) לעלות לחג בלא קרבן שנ' ולא יראו פני ריקם ודורשו בחגיג' [דף ז' ודין התשלומין בדף ט'] בעיקר הרגל שזהו ביום טוב ראשון או תשלומין כל שבעה ומי שלא הביא עולת ראייה ביו"ט ראשון וגם לא הביאה בתשלומין בטל מ"ע שבארנו בסמ"ע [מ"ע רכ"ה] ועובר על מצות ל"ת:
452
תנ״גשלא (א) לעזוב הלוים אלא נותנין להם מזונותיהם וגם לשמח אותם בכל רגל ורגל שנ' השמר לך פן תעזוב את הלוי, מצוה לשמח ברגל בניו ובני ביתו בשלמי חגיגה ושלמי שמחה, ולא בניו ובני ביתו בלבד, שנ' והלוי והגר והיתום והאלמנה כמו שבארנו בסמ"ע [מ"ע רכ"ט] ומצוה בלוי ויותר מן הכל לפי שאין לו חלק ונחלה עמו ואין לו מתנות בבשר וכל העוזב את הלוי מלשמחו או ששיהה מעשרותיו ברגלים הר"ז עובר בל"ת שנ' השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתיך כלומר בזמן שישראל על אדמתן ואמר רבי אילעא [בר"פ אילו הן הלוקין דף י"ג ובכמה מקומות] כ"מ שנא' השמר פן ואל אינו אלא ל"ת:
453
תנ״דשלא (א) לגלח את הנתק שנ' ואת הנתק לא יגלח ותניא בת"כ [תזריע בפרש' נגעים פ"ט] והתגלח בכל אדם לפי שמצינו שתגלחת האחרונה בכהן יכול אף זו בכהן ת"ל והתגלח בכל אדם, והתגלח בכל דבר לפי שמצינו שתגלחת האחרונה בתער יכול אף זו בתער ת"ל והתגלח בכל דבר, יכול כשם שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי כך תהא תגלחת הנזיר דוחה לתגלחת הנתק ת"ל ואת הנתק לא יגלח, ומפרש שם כיצד עושה מגלח חוצה לו ומניח שתי שערות סמוך לו כדי שתהא ניכר אם פשה ומניין לתולש סימני טומאה מתוך נתקו שעבר בל"ת ת"ל ואת הנתק לא יגלח עכ"ל ת"כ ודיני טומאת נתקים בארנו בסמ"ע [מ"ע רל"ד]:
454
תנ״ההקוצץ (א) בהרתו והכווה מחיתו שאינו עוד סימני טומאה והתולש סימני טומאה בכל הנגעים בין בנגעי אדם בין בנגעי בגדים בין בנגעי בתים הר"ז עובר בל"ת שנ' השמר בנגע הצרעת לשמור מאוד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלויים כאשר צויתים תשמרו לעשות אם לא להסגיר אם להחליט אם לטהר [סימנתי לעיל] אמר רבי אילעא כ"מ שנ' השמר פן ואל אינו אלא ל"ת, תניא בת"כ [מצורע פרשה ה'] השמר בנגע הצרעת וכתיב בסמוך זכור אשר עשה ה' אלהיך למרים מה ענין זה לזה אלא ללמד שלא נענשה אלא על לשון הרע והלא דברים ק"ו ומה מרים שלא דברה בפניו של משה כך המדבר בגנותו של חברו בפניו על אחת כמה וכמה ועל כיוצא בזה אמר הכתוב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום:
455
תנ״ושלא (א) להוסיף על התורה שנ' את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסיף עליו כלו' אל תוסיף על התורה שבכתב ולא על תורה שבעל פה ולומר שזה התוספת מה"ת כגון שאומר על ארבע בתים של תפילין שיש לעשותם מה"ת שבעל פה חמשה אבל יש רשות לבית דין לאסור דבר המותר שהרי כדי לעשות סייג לתורה אסרוהו ולא שיהא איסורו מן התורה, תניא בסיפרי [ראה] מניין שאין מוסיפין על הלולב ועל הציצית ת"ל לא תוסיף עליו, ומניין שאין פוחתין מהן ת"ל לא תגרע ממנו, מניין שאם פתח לברך ברכת כהנים לא יאמר הואיל ופתחתי לברך אומר ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם וגו' ת"ל דבר אפי' דבר לא תוסף עליו, אותה ברייתא דספרי כמאן דאמר בסוכה [בפ' לולב הגזול דף ל"ג ובפ"ק דף י"א ובמנחות בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ"ז)] לולב צריך אגד אבל אנו סוברין כרבנן שאומרים לולב אין צריך אגד לפיכך אין לחוש בתוספת כדמפרש במסכת סנהדרין [דף פ"ח] דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ויש מפרש שמה שאומר באותו פרק [שם] והאיכא לולב וציצית שיש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ודוחה שאין דבר זה בהם, לעניין זקן ממרא דווקא הוא, [לעיל בל"ת רי"ז] ובמצות זקן ממרא הבאתי דבר זה השיב רבינו יצחק בר שמואל בתשובה אחת על עניין שאומר שם במס' סנהדרין [דף פ"ח] בתפילין דאיכא תורה ויורוך דמשמע ליה תורה ויורוך תורה שלמה של מצוה כגון ארבע טוטפות של תפילין דהיינו תורה שלמה ומצוה כהלכתא שלא יוסיף עליה דבר הפוסל אלא כמו שיורוך חכמים תעשנה, ואם מתחילת עשיית המצוה עושה בה יתור ותוספת לא היה כאן תורה מעולם, אבל אם המצוה בהכשרה והוא מוסיף עליה דבר הפוסלה כגון שמוסיף על ארבע טוטפות של תפילין טוטפת חמישית הרי שהיתה כאן מצוה בהכשרה והוא מקלקלה על ידי שאינה משמרה כמו שהורו חכמים עכ"ל, שנינו (ב) במסכת זבחים [דף פ'] דמים הניתנים במתנה אחת שנתערבו בניתנין במתנת ארבע רבי אליעזר אומר ינתנו במתנות ארבע רבי יהושע אומר ינתנו במתנה אחת אמר לו רבי אליעזר לדבריך הרי הוא עובר על בל תגרע אמר לו רבי יהושע לדבריך הרי הוא עובר על בל תוסיף ועוד אמר לו רבי יהושע כשנתת ועברת על בל תוסיף עשית מעשה בידיך כשלא נתת ועברת על בל תגרע לא עשית מעשה בידיך:
456
תנ״זשלא (א) לגרוע מכל מצות שבתורה כגון בארבע לעשות שלש ובדמים הניתנין במתן ארבע ליתנם במתן שלש וכן כל כיוצא בזה שנ' ולא תגרע ממנו:
457