ספר מצוות גדול, עשין קל״אSefer Mitzvot Gadol, Positive Commandments 131
א׳לדון בערכי שדות. שנא׳ דבר אל ב״י ואמרת אליהם איש כי יפליא לנדור נדר בערכך נפשות לה׳ [עיקר פירוש כל הפרשה כפירש״י בפרשת בחקותי] פי׳ כי יפליא יפרש בפיו בערכך נפשות ליתן ערך נפשות [בפ״ק דערכין דף ד׳ ובפ״ה דף כ׳] ואפי׳ אמר ערך ראשי עלי או ערך לבי עלי נערך הואיל ונפשו תלויה באותו אבר ואין ערך זה לשון דמים שהוא שוה בשוה שאם אמר דמי עלי נותן כפי מה שראוי לימכר בשוק. אלא בין שהוא יקר בין שהוא זול נותן כפי שניו הערך הכתוב בפרשה. והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמשים שקל כסף בשקל הקדש. ואם נקבה היא והיה ערכך שלשים שקל ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה והיה ערכך הזכר עשרים שקלים ולנקבה עשרת שקלים פירוש לא שיהא הנודר קטן שאין בדברי קטן כלום אלא מדבר בגדול שאמר ערך קטן זה שהוא בן חמש שנים עלי [כדאמר שם בפ״ק דף ב׳ וה׳]. ואם מבן חדש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר חמשת שקלים כסף ולנקבה ערכך שלשת שקלים כסף. ואם מבן ששים שנה ומעלה אם זכר והיה ערכך חמשה עשר שקל ולנקבה עשרה שקלים פירוש משהגיע לימי זקנה האשה קרובה להחשב כאיש לפיכך האיש פוחת בזקנותו שאינו שוה שליש ערכו והאשה בזקנותה שוה שליש ערכה [בספ״ד דהתם דף י״ט] והיינו דאמרי אינשי סבא בביתא פחתא בביתא סבתא בביתא סימא בביתא וסימנא טבא בביתא, ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן מכאן שאם היה עני ואין ידו משגת שנותן כל אשר תשיג ידו יתר על הסידור שיתבאר [בסמוך] ובלבד שיהיה בו סלע אחד שאין בערכין פחות מסלע שנאמר וכל ערכך יהיה בשקל הקדש ואם אחרי כן העשיר אינו נותן כלום אבל פחות מסלע והעשיר שנינו בפ׳ אין בערכין [ר״פ דף ז׳ כל הסוגיא] שהוא נותן ערך הקצוב בתורה. בערכין [דף כ״ג וכ״ד כל הסוגיא עד סוף וכן בפרק המקבל (בבא מציעא דף קי״ג) וקי״ד וקצתם בפרק האומר משקלי דף כ״א] אמרינן שחייבי ערכין ודמין ממשכנין אותם ולוקחין מהם בעל כרחם מה שנדרו ואין חייבין לחזור להם המשכון ביום או בלילה. ומוכרין כל הנמצא להם מן הקרקעות ומן המטלטלין וכלי תשמיש הבית והעבדים ובהמה ונפרעים מן הכל ואין מוכרין לו כסות אשתו ובניו ולא בגדים שצבען לשמן ולא סנדלים חדשים שלקחן לשמן וכן המקדיש את נכסיו לא הקדיש את אלו. ומסדרים בערכין שנותנין לו סנדלין ותפילין ומטה ומצע לעשיר ומטה ומפץ לעני ונותנין לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש לו לבדו אבל לא לאשתו ולבניו. היו עליו כלי משי ובגדים מוזהבים מעבירין אותם מעליו ונותנין לו כסות הראויה לאיש כמותו לחול אבל לא לימים טובים ולשבתות. ואם היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין היו לו שלשה ממין אחד ואחד ממין אחר אין מוכרין מן המרובה כדי להשלים לו שנים מן המועט אלא נותנין לו שני כלים מן המרובה וכל שיש לו מן המועט. הי׳ חמר או איכר אין נותנין לו בהמתו אע״פ שאין לו מזונות אלא ממנה היה ספן אין נותנין לו ספינתו אלא ימכור הכל היו בנכסים בהמה ועבדים ומרגליות ואמרו תגרים מי שימתין עד זמן פלוני אם יוליכם למקום פלוני יהיו שוים הרבה ובזמן הזה או במקום זה אינם שוים כי אם מעט אין שומעין להם אלא כיצד עושין מוכרין הכל במקומו ובשעתו כמה שהוא שנאמר ונתן הערכך ביום ההוא קדש לה׳ לרבות כל דבר של הקדש שאין מפרכסין אותו ואין ממתינין אותו לשוק ואין מוליכין אותו ממקום למקום אין להקדש אלא מקומו ושעתו, [שם פרק שום היתומים (ערכין דף כ״א)] בד״א במטלטלין ובעבדים אבל הקרקעות מכריזין עליהם ששים יום רצופין בקר וערב בשעת הכנסת פועלין ובשעת הוצאת פועלים ומסיימין המצרים אומר כך וכך היא שומה וכל הרוצה ליקח יבא ויקח ואחר כך מוכרין אותו [בחולין דף קל״ט] המפריש ערכו או דמיו ונגנבו או אבדו אע״פ שלא אמר עלי חייב באחריותו עד שיגיעו ליד הגזבר שנאמר ונתן הערכך ביום ההוא קדש לה׳ הרי הן חולין אע״פ שהפרישן עד שיגיעו ליד הגזבר, [במיימוני ריש הלכות ערכין ממשמעות הגמ׳ דערכין דף ו׳] הערכין חייבין עליהם משום לא יחל דברו ומשום לא תאחר לשלמו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה. ואין ערך לפחות מבן חדש ואפילו הוא בן שלשים יום עד שיהא בן שלשים ואחד יום וכן בכל השיעורים בן חמש שנים ויום אחד וכן בן עשרים שנה ויום אחד וכן בן ששים ויום אחד וכל השנים מעת לעת מיום הלידה כדאיתא בפ׳ השג יד בנודר [דף י״ח], [במיימוני דלעיל וכן משמע בפרק יש בכור (בכורות דף מ״ט) ודף נ׳] וכל השקלים בשקל הקדש והוא משקל ג׳ מאות ועשרים שעורה מכסף טהור וכבר הוסיפו עליו ארבע מעות שכל מעה משקל שש עשרה שעורה ונעשה סלע, [בס״פ שום היתומים דף כ״ד] וכל הערכין וחרמין סתמן לבדק הבית ויפלו הכל ללשכה שהיתה במקדש מוכנת לקדשו בדק הבית [בפ״ה דשקלים] ובפ״ק דערכין [דף ה׳] בדברי רבי מאיר שתופשן שם עיקר הגוי נערך אבל אינו מעריך כיצד גוי שאמר ערכי עלי או ערך ישראל זה עלי לא אמר כלום וישראל שאמר ערך גוי זה עלי נותן לפי שני הגוי הנערך [שם ובדף ב׳] וכן המעריך את החרש ואת השוטה חייב ונותן כפו שניו. מסקינן בערכין [דף ה׳ ודף ו׳ כל הסוגיא] גוי שאמר דמי עלי נותן כפו נדרו ואינו נופל ללשכה שאין מקבלין מן הגוים נדר או נדבה לחזק בדק הבית או בדק ירושלים שנ׳ לא לכם ולנו לבנות את הבית ונא׳ ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים וכן מביאה בירושלמי דשקלים [פ״ק] ומה יעשה בהן יבדק הגוי על דעת מי נדר אם נדר על דעת ישראל יוציאוהו בבית דין מה שנראה להם חוץ מבדק הבית ובדק ירושלים ואם אמר לשמים נדרתי יגנזו. עוד שם בערכין [דף ו׳] הגוסס אין לו ערך ואין דמים הואיל ורוב גוססין למיתה הרי הוא כמת וכל מי שנגמר דינו בבית דין של ישראל להרגו על עבירה שעבר והעריכו אחר או שהעריך עצמו או שאמר דמי עלי או שאמר א׳ דמי זה עלו אינו חייב כלום שזה כמת הוא והמת אין לו ערך ואין לו דמים ועל זה נאמר כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה כלו׳ אין פדיון אלא הרי הוא כמת [שם] זה היוצא ליהרג וכן הגוסס שהעריך אחרים או נדר דמיהן או הזיק חיוב לשלם וגובין הכל מנכסיו. עוד שם [בדף ב׳] כהנים ולוים מעריכין ונערכין כשאר כל ישראל [שם] וקטן שהגיע לעונת נדרים והעריך או נדר דמים חייב לשלם שהרי נדריו קיימין [כדאיתא בנידה דף מ״ה ומ״ו], ת״ר בפרק האומר משקלי עלי [דף ב׳] האומר ערכי עלי ומת קודם שיעמוד בדין אין היורשין חייבין שנא׳ והעמידו לפני הכהן והעריך אותו עמד בדין ומת יתנו היורשין אבל האומר דמי עלי אע״פ שעמד בדין ומת קודם שיקצצו את דמיו ויאמרו הדייני׳ כמה ישוה אין היורשין חייבין ליתן ואם קצבו דמיו ואחר כך מת יתנו היורשים ומה בין דמים לערכין שהערכין קצובין מן התורה והדמים אינם קצובים. עוד שם [בדף כ׳] האומר דמי ראשי עלי נותן דמי כולו [בדף י״ט] האומר משקלו עלי נותן משקל כסף או זהב או נחושת כמו שפירש. [שם] אמר משקל ידי או רגלי עלי רואין כמה היא ראויה לישקל ונותן ממין שפירש ועד היכן הוא היד לעניין זה עד העציל וברגל עד הארכובה לפי שבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם. [שם] אמר משקלו עלי ולא פירש אם מופלג בעשירות נותן זהב אם אין מופלג בעשירות נותן מדברים שדרכן לשקול באותו מקום ואפי׳ פירות שנינו במס׳ שקלים [פ״ה] שתי לשכות הוו במקדש אחת ללשכת חשאים ואחת ללשכת הכלים לשכת חשאים יראי חטא נותנין לתוכה בחשאי ועניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי לשכת הכלים כל מי שהתנדב כלי זורק לתוכה ואחד לשלשים יום הגזברים פותחין אותה כל כלי שנמצא צורך לבדק הבית מניחין אותו והשאר נמכרין ודמיהן נופלין ללשכת בדק הבית. בפרק האומר משקלי [דף כ׳] מוכיח כי המפרש את הערך ואומר ערכי עלי חמשים סלעים או ערך פלוני עלי שלשים סלעים אינו נידון בהשג יד אלא לוקחין כל הנמצא בידו והשאר עליו חוב עד שיעשיר ויתן וכן האומר דמי עלי או דמי פלוני עלי אינו נידון בהשג יד שהרי פירשו נדרן והרי הוא כמו שאמר מנה עלי הקדש שהוא חייב ליתן מנה גמור:
1
ב׳אלו הן ערכי בהמה
2
ג׳ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה׳ כל אשר יתן ממנה לה׳ יהיה קדש אפילו אמר רגלה של זו עולה דבריו קיימין ותמכר לצרכי עולה ודמיה חולין חוץ מדמי אותו האבר כדתניא בערכין [דף ד׳], [בתמורה דף ו׳] המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדק הבית אע״פ שעבר על עשה מה שעשה עשוי וחלה עליה קדושה ונפדית כשהיא תמימה ומעריך הכהן אותה הבהמה בדמים והדמים יפלו לבדק הבית ואין הפודה אותה פודה אלא ע״מ להקריבה למזבח למה שהיא ראויה שכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מיד מזבח לעולם כדתניא בפרק המנחות והנסכים (מנחות דף ק״א) ומנין שאסור להקדיש תמימים לבדק הבית שנא׳ שור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו דרשו רבותינו [בתמורה דף ז׳] על פי הקבלה נדבה לבדק הבית וכן הדברים מראין שאינה אלא קדושת דמים שהרי אין מקריבין בעל מום למזבח ונאמר אותו אותו אתה עושה נדבה לבדק הבית ואי אתה עושה תמימים נדבה לבדק הבית ולאו הבא מכלל עשה עשה. שנינו במסכת שקלים [פ״ד] המקדיש את נכסיו סתם רואין כל בהמה טמאה תמכר ויפלו דמיהן לבדק הבית ובהמה טהורה תמימה הראויה ליקרב על גבי המזבח הזכרים ימכרו לצרכי עולות ויקריבו אותם עולות הנקבות ימכרו לצרכי שלמים ויקריבו אותן שלמים והדמים יפלו לבדק הבית שסתם הקדשות לבדק הבית דברי רבי אליעזר ואמר ר׳ עקיבא רואה אני את דברי ר׳ אליעזר [שם] הקדיש נכסיו סתם והיו בהן יינות שמנים וסלתות ועופות הראויין ליקרב על גבי המזבח יקרבו וימכרו לצרכי אותו המין ויקרבו והדמים ילקח בהם זכרים ויקרבו עולות, [בפירוש הרמב״ם שם ובמיימוני פ״ה דהלכות ערכין] ומפני מה יקרבו דמי אלו לעצמן ודמי בהמה תמימה יפלו לבדק הבית מפני שהבהמה הקדושה לגבי המזבח אם נפל בה מום יש לה פדיון כמו שיתב׳ [לקמן מ״ע קע״ז] והסלת והיין והעופות שנפסלו אין להם פדיון שנאמר והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן אותה כל שישנו בכלל העמדה והערכה יש לו פדיון ושאינו בכלל העמדה והערכה אין לו פדיון. וכן שנינו בכריתות [דף כ״ז] שאין לעוף פדיון וכן בפרק המנחות והנסכים [מנחות דף ק׳ וק״א] במנחות שלא נאמר פדיון אלא בבהמה. המקדיש בהמה תמימה למזבח ונפל בה מום ונפסלה הר״ז נערכת ונפדית ואמרינן בפ׳ המנחות והנסכים [דף ל״ב] ובתמורה [דף ק״א] כי על זה נאמר ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה׳ והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן אותה בין טוב בין רע כערכך הכהן כן יהיה לכל אדם הבא לקנותה מיד ההקדש ולימדך הכתוב שאין קדשים תמימים יוצאין לחולין בפדיון אא״כ הוממו ויביא בדמיה של זו שנפדית קרבן אחר כמותה שאם רוצה לומר בבהמה טמאה ממש הרי כבר נאמר ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך אלא ודאי בבעל מום הכתוב מדבר שקורהו טמא ומפני זה בכל התלמוד תחת לשון יוממו אומר עד שיסתאבו [בת״כ בחקותי ספ״ט וכן מזה בפרק אין מקדשין (ערכין דף כ״ה)] ואם גאל יגאלנה ויסף חמישיתו על ערכך וכן המקדיש בית וכן המקדיש שדה ופדיון מעשר שני הבעלים או אשתו ויורשיו מוסיפין חומש ולא שאר כל אדם [בתמורה דף ל״ב ובבכורות דף ד׳] כל המקדיש בהמה בחייה בין טמאה בין טהורה בין קדשי מזבח שנפל בהם מום הר״ז צריכה העמדה בדין שנא׳ והעמיד את הבהמה לפיכך אם מתה הבהמה קודם שתערך ותפדה אין פודין אותה אחר שמתה אלא תקבר, ובמיימוני דלעיל ממשמעות מתניתין וגמ׳ דתמורה דף ל״א ול״ג] אבל אם הקדיש שחוטה או נבילה לבדק הבית הרי זה תפדה כשאר מטלטלין, [בחולין דף ל׳] שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דברים ונערכה הרי היא בכלל והעמיד והעריך עד שתמות, אמר רבה בשבועות [דף י״א] המקדיש בהמה תמימה לדמיה הרי זה נתקדש גופה כיצד דמי בהמה זו הקדש למזבח היא עצמה תקרב וכן אמר רב בתמורה [דף י״ט]:
3
ד׳אלו הן ערכי בתים
4
ה׳ואיש כי יקדיש את ביתו קדש לה׳ והעריכו הכהן בין טוב בין רע כאשר יעריך אותו הכהן כן יקום ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו, [בת״כ בחקותי פי״ב] והוא הדין בבהמה טמאה ממש שנאמר ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ויסף חמישיתו עליו. [שם ובפרק ו׳] ואם לא יגאל פירוש על ידי בעלים ונמכר בערכך לאחרים והדמים לבדק הבית, בין שהיה הבית מבתי ערי חומה בין שהיה מבתי ערי החצרים הרי זה נגאל לעולם גאלו אחר מיד המקדיש אם היה בתי ערי חומה וקם ביד הגואל י״ב חדש נחלט כדתניא בערכין [דף ל״א] ואם היה בית החצרים והגיע היובל והוא ביד הגואל חוזר לבעליו ביובל כדתניא שם בברייתא אחרת [בדף ל״ג]:
5
ו׳אלו הן ערכי שדות
6
ז׳ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה׳ והיה ערכך לפי זרעו זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, עיקר מצוה זו במסכת ערכין. [שם דף כ״ה ובפרק יש בערכין (ערכין דף י״ד)] אחת שדה טובה ואחת שדה רעה פדיון הקדשו שוה והחומר הוא הכור והם שלשים סאין וחמשים על חמשים הוא בית זרע סאה כאשר למדנו [בפ׳ עושין פסין דף נ״ב] מחצר המשכן שהי׳ מאה על חמשים והיה בית זרע סאתים, [בפרק אין מקדישין דף כ״ד וכ״ה כל הסוגיא עד סוף] גזירות הכתוב הוא אם בא לגאלה בתחילת היובל לפדותה בחמשים שקלים ואם בא לגאול באמצעו נותן לפי החשבון סלע ופונדיון לשנה לפי שאין הקדש אלא למניין היובל שאם נגאלה הרי טוב ואם לאו הרי הגזבר מוכרה בדמים הללו לאחר ועומדת ביד הלוקח עד היובל כשאר כל מכירות וכשהיא יוצאה מידו חוזרת אל יד הכהנים של אותו משמר שהיובל פוגע ומתחלקת ביניהם. וכן תלמוד מן המקראות שנאמר ואם משנת היובל יקדיש שדהו כערכך יקום פירוש ערך שאמרנו כשהקדישה משעברה שנת היובל מיד ובא לגאלה מיד. ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות עד שנת היובל ונגרע מערכך מכאן שאינה נפדית בגרעון של כסף אלא קודם ליובל ב׳ שנים ואם בא לגאלה בפחות משתי שנים לפני היובל צריך שיתן חמשים שקל כסף לכל חומר וללמדך בא ששנים אתה מחשב להקדש ולא חדשים לפיכך המקדיש שדה אחר היובל אינה נפדית בגרעון של כסף אלא יתן כל החמשים שקל עד שיגמר שנה אחר היובל [בפרק יש בכור דף ל׳ משמעות כל הסוגיא] השקל האמור בתורה הוא הנקרא סלע בלשון חכמים והגרה האמור בתורה הוא המעה בדברי חכמים והוסיפו על השקל שתות ועשו אותו סלע והסלע ד׳ דינרים והדינר שש מעין והמעה שני פונדיונין ונמצא לכל שנה סלע ופונדיון שאע״פ שהסלע שמנה וארבעים פונדיונין כשיתן פונדיונים ליקח סלע מן השולחני נותן תשעה וארבעים פונדיונים, [בת״כ בחקותי פי׳ י׳] ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו וה״ה אפי׳ אשתו או יורשיו שמוסיפין חומש שהוא רביע הקרן כדאיתא בפ׳ הזהב (בבא מציעא דף נ״ד) כל חומש האמור בתורה צריך שיהא הקרן עם התוספת חמשה. ותניא בקידושין [דף כ׳] ואם גאול יגאל מלמד שלוה וגואל לחצאין. ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד והיה השדה בצאתו ביובל קדש ליי׳ כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו וכן המסקנא במסכת ערכין [דף כ״ה] שהמקדיש שדה אחוזתו והגיע היובל ולא נפדית אלא הרי היא תחת יד ההקדש הכהנים נותנים דמיה ותהיה אחוזה להם שאין הקדש יוצא בלא פדיון ואותן הדמים יפלו להקדש בדק הבית [שם וכן הוא במיימוני פ״ד דהלכות ערכין ועיין שם בהשגות] גאלה המקדיש קודם שהגיע היובל הרי זו חוזרת לבעליה והערך שנתן יהיה לבדק הבית [בגמ׳ שם] וכן אם גאלה בנו של מקדיש הר״ז חוזרת לאביו ביובל, [שם] אבל אם גאלה בתו או שאר קרוביו או נכרי לקחה מיד ההקדש אם חזר המקדיש וגאלה מידו חוזרת לו לעולם ואם לא גאלה מידו אלא הגיע היובל והיא תחת יד הבת או שאר קרובים או נכרי הרי היא יוצאה מתחת ידו להקדש ואינו חוזרת לבעליה לעולם אלא תהיה אחוזה לכהנים שנא׳ והיה השדה בצאתו וגו׳ ואין הכהנים צריכין ליתן דמים שכבר נפדית מיד ההקדש ולקח ערכה מאחר אלא תחזור לכהנים כאילו הן בעליה. [שם דף כ״ז] בד״א בישראל אבל אם היה המקדיש כהן או לוי הרי זה גואל לעולם ואפי׳ עבר עליה היובל ולא נפדית מן ההקדש פודה אותה אחר היובל שנא׳ גאולת עולם תהיה ללוים. וכן אמרו [שם ובדף כ״ד] הקדיש שדהו בשנת היובל עצמה אינה מקודשת וכהן ולוי שהקדישו בשנת היובל עצמה הרי זה מקודשת כשם שגואלים לעולם כך מקדישין לעולם [שם דף כ״ה] המקדיש שדהו ופדה אותה כהן מיד ההקדש והגיע היובל והרי היא תחת יד הכהן לא יאמר הואיל והרי היא יוצאה לכהנים הרי היא תחת ידי וזכיתי בה אלא יוצאה לכל אחיו הכהנים [בפרק המקדיש דף כ״ח] כשתצא השדה לכהנים ביובל תנתן לכהנים למשמר שפגע בו יובל ואם היה ראש השנה של יובל בשבת שהיה משמר יוצא ומשמר נכנס תנתן למשמר היוצא. [בפרק יש בערכין דף י״ד] המקדיש שדה שאינה ראויה לזריעה והיא הנקראת טרשין פודין אותה בשוייה. וכן המקדיש אילנות בלבד פודין אותם בשוויהן הגיע היובל ולא פדו האילנות אינם יוצאין לכהנים שנאמר והיה השדה בצאתו ביובל ואין אילן קרוי שדה. המקדיש שדה מקנתו שמין אותה בדמיה כרבנן דרבי אליעזר בפ׳ יש בערכין [ערכין דף י״ד כל הסוגיא וקצתה בפרק אין מקדישין (ערכין דף כ״ו)] ורואין כמה היא שוה עד היובל ופודין אותה כל מי שירצה ואם פדה אותה המקדיש אינו מוסיף חומש ופדיונה לבדק הבית כשאר ערכין ודמים וכשיגיע היובל תחזור לבעלים הראשונים שמכרוה בין שנפדית מיד הגזבר והרי היא יוצאה מתחת יד אחר בין שלא נפדית והרי היא יוצאה מתחת יד ההקדש הרי זו חוזרת למוכר ואינה יוצאה לכהנים שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו שנאמר ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יקדיש לה׳ וחשב לו הכהן את מכסת הערכך עד שנת היובל ונתן הערכך ביום ההוא קדש לה׳ בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחוזת הארץ אבל רבינו שלמה פירש בפי׳ חומש [פרשת בחקותי] שדמי שדה מקנה בדמים הקצובים לשדה אחוזה ולא דקדק שזהו לר׳ אליעזר וחכמים חולקים עליו:
7