ספר מצוות גדול, עשין רכ״גSefer Mitzvot Gadol, Positive Commandments 223
א׳הלכות קרבן פסח
מצות עשה לשחוט (א) את הפסח במועדו ושיהא שה תמים זכר בן שנה שנאמר שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו והיו לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים. שנינו בפ׳ תמיד נשחט (פסחים דף נ״ח) שבערב פסח תמיד נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמנה ומחצה והפסח אחריו חל ערב פסח להיות בערב שבת תמיד נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה והפסח אחריו, ומפרש בגמ׳ [שם] שצריך למהר מפני צלייתו שאינה דוחה שבת, [שם דף ס״א] שחטו קודם חצות פסול שנאמ׳ בו בין הערבים שחטו קודם לתמיד כשר ובלבד שיהא אחד ממרס בדמו שלא יקרוש עד שיזרוק דם התמיד ואם נזרק קודם דם התמיד כשר. ותניא שם [בדף צ״ח] תמיד נשחט קודם לקטרת וקטרת קודם לנרות ונרות קודמו׳ לפסח יאוחר הפסח שנ׳ בו בערב ובין הערבים לתמיד שלא נאמר בו אלא בין הערבים בלבד. שנינו [בדף ס״ד] שם הפסח נשחט בג׳ כיתות שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים קהל ועדה וישראל וא״ר יצחק נפחא [שם] בגמ׳ אין הפסח נשחט אלא בג׳ כיתות של שלשים שלשים בני אדם מספקא ליה האי קהל ועדה וישראל אי בבת אחת אי בזה אחר זה הילכך עבדינן שלש כיתות של שלשים שלשים בני אדם אי בבת אחת הא איכא אי בזה אחר זה הא איכא הילכך כשאין שם אלא חמשי׳ נכנסין בתחילה שלשי׳ ושוחטין ויוצאין עשרה ונכנסין עשרה, [שם במשנה] כיצד נשחט נכנסה כת ראשונה עד שנתמלאת העזרה ונועלין דלתות העזרה ומתחילין לשחוט את פסחיהן וכל זמן שהן שוחטין ומקריבין הלוים קורין את ההלל כמו שמפורש אחרי כן במשנה [שם] אם גמרו שנו ואם שנו שלשו אע״פ שלא שלשו מימיהן רבי יהודא אומר מימיהם של כת שלישית לא הגיעו לומר אהבתי כי ישמע ה׳ מפני שעמה מועטין מפרש במשנה [שם] שתוקעין שלש תקיעות בחצוצרות תקעו והריעו ותקעו בשעת שחיטה על קריאת הלל והטעם הואיל ואין לו נסכים לתקוע בשעת ניסוך תוקעין בשעת שחיטה, [שם] הכהנים עומדין שורות שורות ובידיהם מזרקי זהב שורה שכולה כסף שורה שכולה זהב ולא היו מעורבין כדי שיהא להם נוי ולא היו למזרקין שולים רחבי׳ מלמטה שלא יניחום ויקרוש הדם, שחט השוחט וקבל הכהן נתנו לחבירו וחבירו לחבירו כדי שיתעסקו רבים במצוה עד שיגיע הדם אצל הכהן הקרוב למזבח וזורקו זריקה אחת כנגד היסוד ומקבל מזרק אחד מלא ואח״כ מחזיר את הריקן [שם] כיצד תולין ומפשיטין אונקליאות של ברזל היו קבועים בכתלים ובעמודים שבהם תולין ומפשיטין וכל מי שאין לו מקום לתלות ולהפשיט מקלות דקים וחלקים היו שם ומניחו על כתיפו ועל כתף חבירו ותולה ומפשיט קרעו ומיחה את קרביו והוציאו את אימוריו נתנן בכלי מולחן ומקטירן על גבי המזבח. [שם] אח״כ יצאה כת ראשונה ונכנסת כת שנייה יצאה כת שנייה ונכנסת כת שלישית כמעשה הראשונה כך מעשה השניה והשלישית. [שם] חל י״ד להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ומדיחין את העזרה בשבת אחר שיצאה כת שלישית כדרך שעושין בחול שלא ברצון חכמים. ומפ׳ בגמ׳ [שם דף ס״ה] דוקא לר׳ אלעזר דאמר המכבד והמרבץ בשוגג בשבת חייב חטאת אבל חכמים אומרים אינו אלא משום שבות וברצון חכמים היו עושין שאין איסור שבות במקדש ורב אשי אמר רבי נתן היא דאמר לא התירו במקדש אלא שבות שהוא צורך עבודה, [במשנה דלעיל] אין כל אחד וא׳ מוליך פסחו לביתו בשבת אלא כת הראשונה יוצאין בפסחיהן ויושבין בהר הבית שנים יוצאין בפסחיהן ויושבין בחיל והשלישית עומדת במקומה בעזרה ושוהין עד מוצאי שבת והולך כל אחד בפסחו לביתו, שנינו בפרק אילו דברים [דף ס״ה] ואילו דברים בפסח דוחין את השבת שחיטתו וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו והטעם הוא שהרי אי אפשר לעשותו מערב שבת שהרי קבוע לו זמן שנא׳ במועדו. אבל הרכבתו על כתפו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו בכלי אין דוחין את השבת שהרי איפשר לעשותן קודם השבת ואם יכול לחתוך יבלתו בידו בשבת חותך ואם היתה יבשה חותכה אפי׳ בכלי שאין שבות במקדש כלל, וכן צלייתו והדחת קרביו אין דוחין את השבת שהרי איפשר לעשותן מערב שבת [שם דף ס״ח] ובגמרא מפרש מאי מיחוי קרביו רב הונא אמר מנקבן בסכין חייא בר רב אשי אמר שירקא דמיעיא דנפיק אגב דוחקא [שם דף ס״ו] ת״ר הל׳ זו נעלמה מבני בתירה שפעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת ושכחו ולא ידעו אם פסח דוחה שבת אם לאו אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה שבת אם לאו אמרו להן אדם אחד יש שעלה מבבל והילל שמו ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שלחו בשבילו ושאלוהו אמר להם נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד מה מועדו האמור בתמיד דוחה שבת שנאמר עולת שבת בשבתו אף מועדו האמור בפסח דוחה שבת מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם והי׳ יושב ודורש בהלכות הפסח כל היום כולו והתחיל מקנטרן אמר להם מי גרם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. אמרו לו שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו אמר להם הלכה זו שמעתי ושכחתי אלא הנח להם לישראל אם אינם נביאי׳ בני נביאי׳ הם למחר מי שפסחו טלה תחב לו בצמרו את הסכין מי שפסחו גדי תחב לו בין קרניו ומכישו עד שמביאו לעזרה ומקדישו שם ואף ע״פ שהוא מחמר בשבת מחמר כלאחר יד הוא, ובמקום מצוה מותר ראה ונזכר הלכה ואמר כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון, מכאן אמרו [שם] כל המתייהר חכמתו מסתלקת ממנו. ומפ׳ שם בד״א שעשו כמו שביארנו וכן הי׳ הילל נוהג [שם] דתניא אמרו עליו על הילל הזקן מימיו לא מעל אדם בעולתו אלא מביאה כשהיא חולין לעזרה ומקדישה בעזרה וסומך עליה ושוחטה, אבל אם הקדישה תחילה לא יביא סכין עליה מפני שהיא עבודה בקדשי׳ [יבב] ומקשינן והא אנן תנן לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב אמרו ק״ו בשבת ומתרץ ה״מ בחובות שאין קבוע להם זמן אבל בחובות שקבוע להן זמן מותר דאמר רבי יוחנן מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב [במיימוני רפ״ב דהלכות קרבן פסח] ממשמעות הגמרא פרק תמיד נשחט [פסחים דף ס״א ופ׳ האשה דף פ״ט] אין שוחטין את הפסח אלא למנויו שנ׳ תכוסו על השה מלמד שהן מתמנין עליו כשהוא חי ואלו המתמנין על הפסח הם הנקראין בני חבורה. ובפסחי׳ פ׳ האשה [דף פ״ז] שנינו האשה (ב) שהיא בבית בעלה שחט עליה אביה שחט עליה בעלה תאכל משל בעלה היתה רדופה לילך בבית אביה ברגל הראשון הסמוך לנשואיה כדרך כל הבנות ושחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל משל אביה וכן א״ר יוסי בר׳ אבין [שם] בירושלמי דרגל ראשון הוא רגל רדופין מכאן ואילך תאכל במקום שהיא רוצה והוא שתברר לה מקום שתרצה בשעת שחיטה. וכן [במשנה דלעיל] יתום ששחטו עליו אפוטרופין יאכל ממקום שהוא רוצה ומפ׳ בירושלמי [דלעיל] בד״א ביתום שהוא עצמו קטן אבל גדול נעשה כממנה עצמו על שתי פסחים והממנה עצמו על שתי פסחי׳ אינו אוכל אלא מן הנשחט ראשון. שנינו שם [בדף פ״ט] לעולם נמנין עליו עד שיהא בו כזית לכל אחד ואחד. נמנין ומושכין ידיהם ממנו עד שישחט אבל משנשחט אינו יכול למשוך ידו ממנו שהרי נשחט עליו, עוד שנינו שם [בדף פ״ט] הממנה אחרים בחלקו ולא ידעו בהן בני החבורה הרי בני החבורה רשאין ליתן לו חלקו אחר שיצלה בעת האכילה ובני חבורה אוכלין משלהם ואוכל הוא את חלקו עם מנויו אשר מינה על חלקו, עוד שם [דף צ״א כל הסוגיא] אין שוחטין את הפסח אלא על מי שראוי לאכול הי׳ אחד מבני החבורה קטן או זקן או חולה אם יכול לאכול כזית שוחטין את הפסח עליו ואם לאו אין שוחטין עליו שנאמר איש לפי אכלו עד שיהא ראוי לאכול. אפי׳ חבורה של מאה ואין אחד מהן יכול לאכול כזית אין שוחטין עליו. אין שוחטין את הפסח על היחיד שנאמר יעשו אותו דברי ר׳ יהודא ור׳ יוסי מתיר. ותניא [שם] וגם בירושלמי [שם] מביאה אין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים מפני קלות ראש שביניהם אבל עושין חבורה כולה נשים או כולה עבדים. עוד שם [בדף כ״א דלעיל] אין שוחטין על חבורה שכולם חולין בפני עצמן וכן אם היו כולם זקנים או אוננין אע״פ שהם יכולין לאכול הואיל ואכילתן מועטת שמא ישאירו את הפסח ויביאוהו לידי פסול ואם עברו ושחטו על חבורה זו כשר. תניא עוד בפ׳ האשה [דף פ״ח] שוחט אדם ע״י בנו ובתו הקטנים ע״י עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן אבל אינו שוחט ע״י בנו ובתו הגדולים ע״י עבדו ושפחתו העברים אלא מדעתן ואם שתקו ולא מיחו הר״ז מדעתן. שנינו בפר׳ תמיד נשחט (פסחים דף ס״א) שחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו לערלים ולטמאין פסול. ובגמרא [שם] ת״ר כיצד שחטו שלא לאוכליו שחטו לחולה ולזקן וכיצד שלא למנוייו נמנו עליו חבורה זו ושחטו לחבורה אחרת. ות״ר [שם] במכסת נפשות מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנוייו יכול שחט שלא למנוייו יהא עובר המצוה וכשר ת״ל במכסת תכוסו שינה הכתוב לעכב רבי אומר לשון סורסי הוא זה כאדם שאומר לחבירו כוס לי טלה זה פירוש סורסי הוא מלשון סוריא לשון לבן הארמי אינו תרגום ממש שהרי גל מתרגמינן דגורא ולבן קרא לו יגר אשכחן שלא למנוייו שלא לאוכליו מניין אמר קרא איש לפי אכלו תכוסו ואיתקש אוכלין למנוייו. שנינו בזבחים [דף כ׳] ובפ׳ תמיד נשחט (פסחים דף נ״ט) שהפסח בזמנו ששחטו שלא לשמו פסול, [בפרק התודה דף פ״ג ובפ״ב דשקלים] המפריש מעות לפסחו והותירו המותר יביא שלמים. [בפסחים דף צ״ו וצ״ז וכן בתו׳ שם ומה שכתב והשני יקריב שלמים מלשון המיימוני פ״ד דקרבן פסח ע״ש בהשגות] מי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש פסח אחר והרי שניהן עומדין יקריב איזה מהן שירצה לשם פסח והשני יקריב שלמים. מצאו אחר ששחט פסח הר״ז יקריב שלמים. תניא בסוף פ׳ התודה [מנחות דף פ״ג וכן בדף צ״ו וצ״ז דלעיל] פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת פסח הרי הן כשלמים לכל דבר וטעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק מה שאין כן בפסח:
מצות עשה לשחוט (א) את הפסח במועדו ושיהא שה תמים זכר בן שנה שנאמר שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו והיו לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים. שנינו בפ׳ תמיד נשחט (פסחים דף נ״ח) שבערב פסח תמיד נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמנה ומחצה והפסח אחריו חל ערב פסח להיות בערב שבת תמיד נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה והפסח אחריו, ומפרש בגמ׳ [שם] שצריך למהר מפני צלייתו שאינה דוחה שבת, [שם דף ס״א] שחטו קודם חצות פסול שנאמ׳ בו בין הערבים שחטו קודם לתמיד כשר ובלבד שיהא אחד ממרס בדמו שלא יקרוש עד שיזרוק דם התמיד ואם נזרק קודם דם התמיד כשר. ותניא שם [בדף צ״ח] תמיד נשחט קודם לקטרת וקטרת קודם לנרות ונרות קודמו׳ לפסח יאוחר הפסח שנ׳ בו בערב ובין הערבים לתמיד שלא נאמר בו אלא בין הערבים בלבד. שנינו [בדף ס״ד] שם הפסח נשחט בג׳ כיתות שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים קהל ועדה וישראל וא״ר יצחק נפחא [שם] בגמ׳ אין הפסח נשחט אלא בג׳ כיתות של שלשים שלשים בני אדם מספקא ליה האי קהל ועדה וישראל אי בבת אחת אי בזה אחר זה הילכך עבדינן שלש כיתות של שלשים שלשים בני אדם אי בבת אחת הא איכא אי בזה אחר זה הא איכא הילכך כשאין שם אלא חמשי׳ נכנסין בתחילה שלשי׳ ושוחטין ויוצאין עשרה ונכנסין עשרה, [שם במשנה] כיצד נשחט נכנסה כת ראשונה עד שנתמלאת העזרה ונועלין דלתות העזרה ומתחילין לשחוט את פסחיהן וכל זמן שהן שוחטין ומקריבין הלוים קורין את ההלל כמו שמפורש אחרי כן במשנה [שם] אם גמרו שנו ואם שנו שלשו אע״פ שלא שלשו מימיהן רבי יהודא אומר מימיהם של כת שלישית לא הגיעו לומר אהבתי כי ישמע ה׳ מפני שעמה מועטין מפרש במשנה [שם] שתוקעין שלש תקיעות בחצוצרות תקעו והריעו ותקעו בשעת שחיטה על קריאת הלל והטעם הואיל ואין לו נסכים לתקוע בשעת ניסוך תוקעין בשעת שחיטה, [שם] הכהנים עומדין שורות שורות ובידיהם מזרקי זהב שורה שכולה כסף שורה שכולה זהב ולא היו מעורבין כדי שיהא להם נוי ולא היו למזרקין שולים רחבי׳ מלמטה שלא יניחום ויקרוש הדם, שחט השוחט וקבל הכהן נתנו לחבירו וחבירו לחבירו כדי שיתעסקו רבים במצוה עד שיגיע הדם אצל הכהן הקרוב למזבח וזורקו זריקה אחת כנגד היסוד ומקבל מזרק אחד מלא ואח״כ מחזיר את הריקן [שם] כיצד תולין ומפשיטין אונקליאות של ברזל היו קבועים בכתלים ובעמודים שבהם תולין ומפשיטין וכל מי שאין לו מקום לתלות ולהפשיט מקלות דקים וחלקים היו שם ומניחו על כתיפו ועל כתף חבירו ותולה ומפשיט קרעו ומיחה את קרביו והוציאו את אימוריו נתנן בכלי מולחן ומקטירן על גבי המזבח. [שם] אח״כ יצאה כת ראשונה ונכנסת כת שנייה יצאה כת שנייה ונכנסת כת שלישית כמעשה הראשונה כך מעשה השניה והשלישית. [שם] חל י״ד להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ומדיחין את העזרה בשבת אחר שיצאה כת שלישית כדרך שעושין בחול שלא ברצון חכמים. ומפ׳ בגמ׳ [שם דף ס״ה] דוקא לר׳ אלעזר דאמר המכבד והמרבץ בשוגג בשבת חייב חטאת אבל חכמים אומרים אינו אלא משום שבות וברצון חכמים היו עושין שאין איסור שבות במקדש ורב אשי אמר רבי נתן היא דאמר לא התירו במקדש אלא שבות שהוא צורך עבודה, [במשנה דלעיל] אין כל אחד וא׳ מוליך פסחו לביתו בשבת אלא כת הראשונה יוצאין בפסחיהן ויושבין בהר הבית שנים יוצאין בפסחיהן ויושבין בחיל והשלישית עומדת במקומה בעזרה ושוהין עד מוצאי שבת והולך כל אחד בפסחו לביתו, שנינו בפרק אילו דברים [דף ס״ה] ואילו דברים בפסח דוחין את השבת שחיטתו וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו והטעם הוא שהרי אי אפשר לעשותו מערב שבת שהרי קבוע לו זמן שנא׳ במועדו. אבל הרכבתו על כתפו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו בכלי אין דוחין את השבת שהרי איפשר לעשותן קודם השבת ואם יכול לחתוך יבלתו בידו בשבת חותך ואם היתה יבשה חותכה אפי׳ בכלי שאין שבות במקדש כלל, וכן צלייתו והדחת קרביו אין דוחין את השבת שהרי איפשר לעשותן מערב שבת [שם דף ס״ח] ובגמרא מפרש מאי מיחוי קרביו רב הונא אמר מנקבן בסכין חייא בר רב אשי אמר שירקא דמיעיא דנפיק אגב דוחקא [שם דף ס״ו] ת״ר הל׳ זו נעלמה מבני בתירה שפעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת ושכחו ולא ידעו אם פסח דוחה שבת אם לאו אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה שבת אם לאו אמרו להן אדם אחד יש שעלה מבבל והילל שמו ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שלחו בשבילו ושאלוהו אמר להם נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד מה מועדו האמור בתמיד דוחה שבת שנאמר עולת שבת בשבתו אף מועדו האמור בפסח דוחה שבת מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם והי׳ יושב ודורש בהלכות הפסח כל היום כולו והתחיל מקנטרן אמר להם מי גרם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. אמרו לו שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו אמר להם הלכה זו שמעתי ושכחתי אלא הנח להם לישראל אם אינם נביאי׳ בני נביאי׳ הם למחר מי שפסחו טלה תחב לו בצמרו את הסכין מי שפסחו גדי תחב לו בין קרניו ומכישו עד שמביאו לעזרה ומקדישו שם ואף ע״פ שהוא מחמר בשבת מחמר כלאחר יד הוא, ובמקום מצוה מותר ראה ונזכר הלכה ואמר כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון, מכאן אמרו [שם] כל המתייהר חכמתו מסתלקת ממנו. ומפ׳ שם בד״א שעשו כמו שביארנו וכן הי׳ הילל נוהג [שם] דתניא אמרו עליו על הילל הזקן מימיו לא מעל אדם בעולתו אלא מביאה כשהיא חולין לעזרה ומקדישה בעזרה וסומך עליה ושוחטה, אבל אם הקדישה תחילה לא יביא סכין עליה מפני שהיא עבודה בקדשי׳ [יבב] ומקשינן והא אנן תנן לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב אמרו ק״ו בשבת ומתרץ ה״מ בחובות שאין קבוע להם זמן אבל בחובות שקבוע להן זמן מותר דאמר רבי יוחנן מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב [במיימוני רפ״ב דהלכות קרבן פסח] ממשמעות הגמרא פרק תמיד נשחט [פסחים דף ס״א ופ׳ האשה דף פ״ט] אין שוחטין את הפסח אלא למנויו שנ׳ תכוסו על השה מלמד שהן מתמנין עליו כשהוא חי ואלו המתמנין על הפסח הם הנקראין בני חבורה. ובפסחי׳ פ׳ האשה [דף פ״ז] שנינו האשה (ב) שהיא בבית בעלה שחט עליה אביה שחט עליה בעלה תאכל משל בעלה היתה רדופה לילך בבית אביה ברגל הראשון הסמוך לנשואיה כדרך כל הבנות ושחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל משל אביה וכן א״ר יוסי בר׳ אבין [שם] בירושלמי דרגל ראשון הוא רגל רדופין מכאן ואילך תאכל במקום שהיא רוצה והוא שתברר לה מקום שתרצה בשעת שחיטה. וכן [במשנה דלעיל] יתום ששחטו עליו אפוטרופין יאכל ממקום שהוא רוצה ומפ׳ בירושלמי [דלעיל] בד״א ביתום שהוא עצמו קטן אבל גדול נעשה כממנה עצמו על שתי פסחים והממנה עצמו על שתי פסחי׳ אינו אוכל אלא מן הנשחט ראשון. שנינו שם [בדף פ״ט] לעולם נמנין עליו עד שיהא בו כזית לכל אחד ואחד. נמנין ומושכין ידיהם ממנו עד שישחט אבל משנשחט אינו יכול למשוך ידו ממנו שהרי נשחט עליו, עוד שנינו שם [בדף פ״ט] הממנה אחרים בחלקו ולא ידעו בהן בני החבורה הרי בני החבורה רשאין ליתן לו חלקו אחר שיצלה בעת האכילה ובני חבורה אוכלין משלהם ואוכל הוא את חלקו עם מנויו אשר מינה על חלקו, עוד שם [דף צ״א כל הסוגיא] אין שוחטין את הפסח אלא על מי שראוי לאכול הי׳ אחד מבני החבורה קטן או זקן או חולה אם יכול לאכול כזית שוחטין את הפסח עליו ואם לאו אין שוחטין עליו שנאמר איש לפי אכלו עד שיהא ראוי לאכול. אפי׳ חבורה של מאה ואין אחד מהן יכול לאכול כזית אין שוחטין עליו. אין שוחטין את הפסח על היחיד שנאמר יעשו אותו דברי ר׳ יהודא ור׳ יוסי מתיר. ותניא [שם] וגם בירושלמי [שם] מביאה אין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים מפני קלות ראש שביניהם אבל עושין חבורה כולה נשים או כולה עבדים. עוד שם [בדף כ״א דלעיל] אין שוחטין על חבורה שכולם חולין בפני עצמן וכן אם היו כולם זקנים או אוננין אע״פ שהם יכולין לאכול הואיל ואכילתן מועטת שמא ישאירו את הפסח ויביאוהו לידי פסול ואם עברו ושחטו על חבורה זו כשר. תניא עוד בפ׳ האשה [דף פ״ח] שוחט אדם ע״י בנו ובתו הקטנים ע״י עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן אבל אינו שוחט ע״י בנו ובתו הגדולים ע״י עבדו ושפחתו העברים אלא מדעתן ואם שתקו ולא מיחו הר״ז מדעתן. שנינו בפר׳ תמיד נשחט (פסחים דף ס״א) שחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו לערלים ולטמאין פסול. ובגמרא [שם] ת״ר כיצד שחטו שלא לאוכליו שחטו לחולה ולזקן וכיצד שלא למנוייו נמנו עליו חבורה זו ושחטו לחבורה אחרת. ות״ר [שם] במכסת נפשות מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנוייו יכול שחט שלא למנוייו יהא עובר המצוה וכשר ת״ל במכסת תכוסו שינה הכתוב לעכב רבי אומר לשון סורסי הוא זה כאדם שאומר לחבירו כוס לי טלה זה פירוש סורסי הוא מלשון סוריא לשון לבן הארמי אינו תרגום ממש שהרי גל מתרגמינן דגורא ולבן קרא לו יגר אשכחן שלא למנוייו שלא לאוכליו מניין אמר קרא איש לפי אכלו תכוסו ואיתקש אוכלין למנוייו. שנינו בזבחים [דף כ׳] ובפ׳ תמיד נשחט (פסחים דף נ״ט) שהפסח בזמנו ששחטו שלא לשמו פסול, [בפרק התודה דף פ״ג ובפ״ב דשקלים] המפריש מעות לפסחו והותירו המותר יביא שלמים. [בפסחים דף צ״ו וצ״ז וכן בתו׳ שם ומה שכתב והשני יקריב שלמים מלשון המיימוני פ״ד דקרבן פסח ע״ש בהשגות] מי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש פסח אחר והרי שניהן עומדין יקריב איזה מהן שירצה לשם פסח והשני יקריב שלמים. מצאו אחר ששחט פסח הר״ז יקריב שלמים. תניא בסוף פ׳ התודה [מנחות דף פ״ג וכן בדף צ״ו וצ״ז דלעיל] פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת פסח הרי הן כשלמים לכל דבר וטעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק מה שאין כן בפסח:
1