ספר מצוות גדול, עשין רל״גSefer Mitzvot Gadol, Positive Commandments 233
א׳מצוות רלב, רלג: זאת (א) חוקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול ונתתם אותה אל אלעזר הכהן וגו׳ ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו וגו׳ ושרף את הפרה לעיניו וגו׳ ולקח הכהן עץ ארז ואזוב וגו׳ וכבס בגדיו הכהן ורחץ וגו׳ והשורף אותה יכבס בגדיו וגומר ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח וגו׳ וכבס האוסף את אפר הפרה את בגדיו וגו׳ והיתה לב״י וגו׳. הנוגע במת לכל נפש אדם יטמא שבעת ימים הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי וגו׳ ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת וגו׳ ולקח אזוב וטבל במים איש טהור וגו׳ והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וגו׳ והיתה לכם לחוקת עולם ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב. בפר׳ זו יש שתי מצות עשה דין פרה אדומה ודין טומאת מי נדה וטהרתן. וכתב בה חוקת [כל פי׳ הפרשה מפרש״י שם] לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת לכם לפיכך כתב בה חוקה גזרה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה שנינו בתחילת מסכת פרה רבי אלעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים וחכמים אומרי׳ עגלה בת שתים ופרה בת שלש או בת ארבע ואם היתה זקנה כשרה אלא שאין ממתינין לה שמא תשחיר ותפסל. ויקחו אליך לעולם היא נקראת על שמך פרה שעשה משה במדבר, [לא מצאתיו בספרי שלנו אלא בספרי זוטא שם] ועוד דורש בסיפרי שתהא פרה בשעת לקיחה ולא יקחו עגלה לגדל אותה. ויש מפרשין שמה ששנינו במס׳ פרה פרק שני [והסוגיא כפי׳ ר״ש שם] ר׳ אליעזר אומר פרת חטאת המעוברת כשרה וחכמים פוסלים שנחלקו על הבת וחכמים פוסלים מטעם שאמרו אבל באם אפי׳ ר׳ אליעזר מודה שהרי לא מצינו שנחלק על משנת עלה עליה פר פסולה השנויה באותו פ׳ [שם] אדומה תמימה שתהא תמימה באדמות כמו ששנינו [שם] בפרק שני דפרה היו בה שתי שערות שחורות או לבנות בתוך גומא אחת פסולה היו בתוך שתי גומות והן מוכיחות זו על זו פסולה היו בה שתי שערות עיקרן משחיר וראשן מאדים עיקרן מאדים וראשן משחיר הכל הולך אחר הנראה דברי רבי מאיר וח״א אחר העיקר. שנינו עוד שם [בדף מ״ו] פרה שקרניה וטלפיה שחורות יגוד כלו׳ יחתוך [שם] גלגל העין והשינים והלשון אין מראיהן פוסלין בפרה [שם ובפ״ק דחולין דף י״א ובפ׳ אין מעמידין (עבודה זרה דף כ״ג) ומבואר בתוספ׳ ובפירוש ר״ש שם] הכתוב קראה חטאת ללמד שכל הפוסל קדשים למזבח כגון אתנן ומחיר וטריפה ונרבע וכיוצא בהן פוסל בפרה אע״פ שהיא כקדשי בדק הבית, [הכי איתא בזבחים דף י״ד ובכמה דוכתי׳] והמום מפורש בה שנא׳ אשר אין בה מום. יתירה פרה על הקדשים שהעבודה פוסלת בה כמו שדורש בסוטה [פרק בתרא דף מ״ו] אשר לא עלה עליה עול ובעגלה ערופה הוא אומר אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול מה עול האמור בעגלה עשה בה שאר עבודות כעול אף עול האמור בפרה עשה בה שאר עבודות כעול אלא שהעול פוסל בה בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה שאם קשר עליה עול אע״פ שלא חרש בה פסולה ושאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת העבודה שאם הכניסה לדוש אינה נפסלת עד שידוש בה. ושנינו במסכת פרה פ״ב [דף מ״ו] רכב עליה נשען עליה נתלה בזנבה ועבר בה את הנהר קיפל עליה את המוסרה נתן טליתו עליה פסולה אבל אם קשרה במוסרה לשומרה עשה בה סנדל בשביל שלא תחליק פי׳ טליתו עליה מפני הזבובים כשרה. זה הכלל כל שהוא לצרכי׳ כשרה לצורך דבר אחר פסולה. כתיב עבד וקרינן עובד ללמוד מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה לפיכך שנינו בפ״ב דפרה [דף מ״ו] שכן עליה עוף כשרה עלה עליה זכר פסולה פיר׳ שאם באת להכשיר הוה ניחא ליה. ותניא בתוספתא [פ״ח דפרה ור״ש מביאה בפי׳ פ״ב דפרה] לעניין פרה אדומה הכניסה לרבקה עם אמה ודשה כשירה פי׳ שאין רצונו להטריח פרה בחורה הכניסה כדי שתינק ותדוש פסולה שהרי עשה רצונו וכל כל כיוצא בזה ורבינו חננאל גורס לרבקה לפטמה ומביאה בפסחי׳ [דף כ״ו] ובב״מ [ד״ל] שנינו בפ״ג דפרה שבעת ימים קודם שריפת הפרה מפרישין כהן השורף את הפרה ללשכה שעל פני הבירה הוא מקום בהר הבית צפונה מזרחה. ובריש מסכת יומא [דף ב׳] פירש כדי להזכירו שזו כחטאת הנשחטת בצפון אף על פי שהיא נשחטת בחוץ הילכך צריכה צפון וגם צריכה מזרח כאשר יתבאר. ואותה לשכה בית אבן היתה נקראת ולמה נקראת שמה לשכת בית אבן שכל מעשיה היו בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה ומפרש בתחילת מס׳ יומא [שם] מאי טעמא כיון דטבול יום כשר בפרה אע״פ שעדיין לא העריב שמשו דתנן [בפ״ג דפרה] מטמאין היו הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו כדי להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית כי חכמים קבלו מפי השמועה כי זה שנאמר בכל הפרשה איש טהור הוא טהור למעשר שני אע״פ שאינו טהור לתרומה עד שיעריב שמשו וכן כל הכלים שמכניסין לתוכן אפר הפרה כולם טבולי יום היו. ומפני מה עשו בה מעלות יתירות והרחקות גדולות פן יבאו לזלזל בה. ותניא ביומא [דף ח׳] שכל שבעת ימים לא היו אחיו הכהנים נוגעים בו כדי להרבות בטהרתו וכן מעלות אחרות עשו בה מפני חששא זו. ואומר שם [דף ב׳] מנא הני מילי שצריך הפרשת שבעת ימים בי״ה ובפרה אמר רבי יוחנן דאמר קרא כאשר עשה ביום הזה צוה ה׳ לעשות לכפר עליכם לעשות זה מעשה פרה לכפר זה מעשה יום הכיפורים שנינו במס׳ פרה [פ״ג] כל שבעת ימים מזין עליו מכל הפרות שנשרפו כבר. [שם דמ״ז] לא מצאו משבע עושין משש מחמש מארבע משלש משתי׳ מאחד ומי עשאן הראשונה עשה משה והשנייה עשה עזרא ושבעה מעזרא ואילך שמעון הצדיק עשה שתים ויוחנן שתים אליה ועיני וחנמאל המצרי וישמעאל בן פאבי עשו אחת אחד ומדקדק ביומא [דף ה׳] בשלמא ראשון מזין עליו שמא הוא שלישי לטומאה שני שמא שלישי שלישי שמא שלישי חמשי שמא שביעי ששי שמא שביעי שביעי שמא שביעי אלא רביעי למה לי הזאה לא בשלישי איכא לספוקי ולא בשביעי איכא לספוקי שאם הוא שביעי נמצא שלא הזו עליו בשלישי וליטעמך הזאה כל שבעה מי איכא והא קיימא לן הזאה שבות ואינה דוחה שבת אלא מאי אית לך למימר לבד משבת הא נמי לבד מרביעי [שם] אמר רבא הילכך כ״ג בי״ה דלאו בדידן תליא מילתא זמן הפרשתו אלא בקבועא דירחא תליא מילתא דבתלתא בתשרי בעינן לאפרושי כל אימת דמתרמי תלתא בתשרי מפרשין ליה וכהן השורף את הפרה דבדידן תליא מילתא מפרשינן ברביעי כי היכי דתרמי רביעי שלו בשבת. נחזור לסדר המשנה [דף מ״ז] חצרות היו בנויות בירושלם על גבי הסלע ותחתיהן חלל מפני קבר התהום ומביאין נשים עוברות ויולדות שם ומגדלות שם את בניהם וכשירצו להזות על הכהן השורף מביאים שוורים מפני שכריסיהן רחבות ומניחין על גביהן דלתות ויושבין עליהן התינוקות על גבי הדלתות כדי שיהי׳ אהל מבדיל שם בינם ובין הארץ מפני קבר התהום וכוסות של אבן בידם והולכין עד לשילו׳ הגיעו לשילוח יורדין שם וממלאין שאין לחוש שם מפני קבר התהום שאין דרך בני אדם לקבור בנהרות ועולין ויושבין על גבי הדלתות והולכין עד שמגיעין להר הבית באו להר הבית יורדין ומהלכין על רגליהם מפני שכל הר הבית והעזרו׳ תחתיהן היה חלול מפני קבר התהום ומהלכים עד פתח העזרה ובפתח העזרה היה קלל של אפר ונוטלי׳ את האפר ונותנין במים שבכוסו׳ ומזין על הכהן השורף את הפרה אף על פי שהתינוקות לא היו צריכין להזות כדברי ר׳ עקיבא [שם] שהרי לא נטמאו במת מעולם מכל מקום היו מטבילין אותם שמא נטמאו בטומאה אחרת כדתניא בתוספתא [שם פ״ב דף בשע״א במתני׳ דלעיל] וכבש היו עושין מהר הבית להר המשחה כיפין על גבי כיפין כיפה כנגד האוטם כדי שיהי׳ תחת הכל חלול מפני קבר התהום שבו הכהן השורף את הפרה. ופרה וכל המסעדין בשריפתה יוצאין על גבי כבש זה להר המשחה ששם היה מקום שריפתה שנא׳ והוציא אותה אל מחוץ למחנה, [שם] זקני ישראל היו מקדימין ברגליהם להר המשחה ובית הטבילה היה שם ומטמאין היו הכהן השורף את הפרה מפני הצדוקין שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית. סמכו ידיהם עליו ואמרו לו אישי כ״ג טבול אחת ירד וטבל עלה ונסתפג ועצים היו מסודרין שם עצי ארזים וברושים ועצי תאנה חלקה ועושין מערכה כמין מגדל ומפתחי׳ בה חלונות להצית את האור דרך שם וחזיתה מערבה. פי׳ בערוך שבזה הסמיכה היו מטמאין אותו שהרי אמרנו למעלה [בעמוד שבסמוך] שאפי׳ אחיו הכהנים אין נוגעין בו. ויש מי שאומר בירושלמי דיומא [פ״ק דף ל״ה ע״א] כי מעלה בעלמא היא בפרה כי בלא זה הוא טמא מחמת הזיותיו ורבי חנינא אומר לשם שלא היו נוגעין בו שלא יטמאו ממנו. [במתניתין דלעיל] כפתוה בחבל של מגג ונתנוה על גבי המערכה ראשה לדרום ופניה למערב והכהן עומד במזרח ופניו למערב והוא שוחט בימינו ומקבל את הדם בשמאלו ומזה באצבעו הימנית מן הדם שבכפו השמאלית שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים על כל הזייה טובל אצבעו בדם ושירי הדם שבאצבעו פסולין להזאה לפיכך על כל הזאה מקנח אצבעו בשפת המזרק כדאיתא בפ״ק דמנחות [דף ז׳], [במתני׳ דלעיל ומה שכתב שהכהן עומד ומשמר לה וכו׳ בספרי פרשה חקת דף כ״א ע״א] גמר מלהזות קינח את ידיו בגופה של פרה ויורד מן המערכה והצית את האש באליתות פירוש בעצים קטנים והכניסם תחת עצי המערכה והתחיל האש בה והכהן עומד ברחוק ומשמר לה עד שיצית האש ברובה ותבקע בטנה אח״כ נטל עץ ארץ ואזוב ושני תולעת הוא צמר הצבוע בתולעת ואומר לעומדים שם עץ ארז זה עץ ארז זה עץ ארז זה אזוב זה אזוב זה אזוב זה שני תולעת כו׳ שלשה פעמים על כל דבר ודבר והם אומרים לו שלשה פעמים הן הן הן על כל אחד ואחד פי׳ כל זה היו עושין לפי שמיני ארזים הם שבעה ומיני אזוב ארבעה והצבע אדום יש שצובעין אותו בפא״ה שקורין אותו גרנצ״א בלע״ז ויש שצובעין אותו בלכ״א פרק״א בלעז ויש שצובעים אותו בתולעת והתולעת היא גרגרים אדומים ביותר דומים לגרעיני החרובים והם כמו החוג והתולעת כמו יתוש ויש בכל גרגיר מהן לפיכך מודיע לכל ומגלה להם שהן המינין האמורין בתורה. והאזוב האמור הוא האזוב שאוכלין בעלי בתים ומתבלין בו הקדירות וקרוי בלעז אישופא״י תניא בתוספתא דמנחות [פ״ט דף תשמ״ו ע״ד] שני תולעת הוא התולע שבהרי׳ שלא מן התולעת שבהרים פסולה, [במתניתן דלעיל] כרכן בשירי הלשון והשליך לתוך שריפת הפרה נגמרה שריפתה חובטין אותה במקלות היא וכל עצי המערכה שנשרפה בהן וכוברין הכל וכל שחור שאיפשר שיכתש ויהיה אפר בין מבשרה בין מן העצם כותשין אותו עד שיעשה אפר ושאין בו אפר מניחין אותו וכל עצם מעצמה שנשאר בלא שריפה בין כך ובין כך היה נכתש. [בתוספתא ספ״ב דפרה דף תשע״א ור״ש מביא בפי׳ מתני׳ דלעיל] אין מניחין מעפרה כלום להניח בעזרה שנ׳ והניח מחוץ למחנה וכל האפר מחלקין אותו לג׳ חלקין אחד נותן בחיל ואחד נותן בהר המשחה ואחד הי׳ מתחלק לכל המשמרות זה שמתחלק לכל המשמרות היה ליטול ממנו בני העיירות וכל הצריכין ליטהר זה שבהר המשחה כהנים גדולים מקדשין ממנו לפרות אחרות וזה שבחיל נתן למשמרת מגזרת הכתוב שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת. שנינו בפ״ד דפרה [דף מ״ז] פרת חטאת ששחטה וקבל והזה שלא לשמה פסולה ושלא רחץ ידים ורגלים פסולה ככהן גדול פסולה פירוש שסובר שמצותה בסגן שנאמ׳ ונתתם אותה אל אלעזר הכהן ועדיין אהרן קיים ורבי יהודא מכשיר. ובמחוסר בגדים פסולה ובכלי לבן היתה נעשית. גרסינן במנחות [דף ו׳] שחיטת פרה בזר פסולה מפני שנאמ׳ בה אלעזר וחוקה [במתניתן דלעיל דף מ״ח] כל העוסקים בפרה מתחילה ועד סוף כתוב בהן תכבוסת בגדים בשוחט ומשליך עץ ארז ואזוב והשורף והאוסף ופוסלין אותה במלאכה וכל מעשיה ביום ובכהן והמלאכה פוסלת במים עד שיטילו לתוכן את האפר. ותניא בסיפרי [פר׳ חקת] אין לי אלא שתהא מלאכה פוסלת אלא בפרה. במים מנין ת״ל למשמרת למי נדה יכול אפי׳ קידשו ת״ל וכו׳, [שם ובפ׳ טרף בקלפי (יומא דף מ״ג)] הכל כשרין לאסוף את אפר הפרה אפילו ישראל חוץ מחש״ו שנא׳ ואסף איש טהור מכלל שאינה צריכה כהן וכאילו נא׳ אדם טהור בין איש בין אשה. וכן שנינו [בפר״ב דפרה דף כ״ג] הכל כשרין לחזות וכו׳. וביומא [דף מ״ג] דרשו רבנן לעניין הזאה וטבל במים איש טהור איש ולא אשה טהור להכשיר את הקטן ואומר שם כי כל הפרשה משמע מוציא מיד משמע ומשמע ממילא פירוש כשתדקדק בה אינך יכול להשוות שיטת פרשת הפרה אלא במקראותיה יש מהן שמשמע מקרא זה מוציא מכלל מקרא שלפניו מה שפוסל זה מכשיר זה ויש בהן משמע ממילא כלו׳ שהמשמע עומד במקומו ואינו מוציא מכלל חבירו, [מלשון המיימוני פ״ה דהלכות פרה אדומה וכן בתוספ׳ פ״ק דבב״ב דף ט׳ בד״ה דהא ממשמעות ת״כ פ׳ שמיני ספ״ה] כ״מ שנא׳ בתורה יכבס בגדיו לא בא ללמדנו מן הבגדים שעליו בלבד שהם טמאים אלא ללמד שכל בגד או כלי שיגע בו הטמא הזה בשעת חיבורו במטמאין הרי הן טמאין אבל אחר שיפרוש ממטמאין אינו מטמא בגדים. כיצד הנושא את הנבלה אחד בגד שעליו או כלי שיגע בו כל זמן שהוא נושא אותה הרי הן טמאין פירש ממטמאין אינו מטמא בגדים מפני שאינו אב הטומאה אלא ראשון לטומאה ואין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה. שנינו בפ״א דפרה [ד״נ ומה שכתב עד שיעשו אפר וכו׳ בת״כ פרשה אחרי פ״ו ובפ׳ י״ב דזבחים דף ק״ו וגם הבניין אב בת״כ שם ובזבחים דף פ״ג]. השורף הפרה ופרים הנשרפין והמשלח את השעיר מטמאין הבגדים עד שיעשו הנשרפין אפר ושידחה את השעיר שהרי הוא אומר בפר ושעיר של יום הכיפורים והשורף אותם יכבס בגדיו זה בניין אב לכל הנשרפי׳ שמטמאין בגדי׳ עד שיעשו אפר והפרה והפרים עצמן אינן מטמאין לא אדם ולא כלים הנוגעין בהן אלא המתעסקין בהן בלבד הן טמאין וטעונין טבילה ומטמאין בגדים כל זמן שעוסקין בהן פרשו אין מטמאין בגדי׳ והרי אילו הבגדי׳ שקבלו טומאה מן המתעסקין אומרים למתעסק מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני הארכתי בלשון המשנה כדי לפרשה [בספרי פרשה חקת] אין ממלאין לקידוש אלא מן המעיינות הנובעין והנהרות המושכים מהן שנאמר מים חיים ונתינת אפר הפרה על המים שנתמלאו הוא הנקרא קידוש ואותן המים שנתן עליהן האפר נקראין מי חטאת ומי נדה כלו׳ מי הזאה בתרגומו מי אדיותא. ותניא בפ״ק דתמורה [דף י״ב] הקדים אפר למים פסול דבעינן מים חיים אל כלי וזה שכתוב ונתן עליו מים חיים שיערב האפר במים ור״ש מכשיר. ושנינו בפ״ה [דמ״ח כל הסוגיא] הכל כשרין לקדש חוץ מחש״ו ובכל הכלים מקדשין אפי׳ בכלי גללים בכלי אבנים בכלי אדמה משמע כ״ש בשאר הכלים ומה שאמרנו [למעלה] שכל מעשיה בכלי גללים בכלי אבנים זהו עד שתעשה אפר אבל אין מקדשין לא בדופנות הכלים ולא בשולי המחץ ולא במגופת חבית ולא בדופניו מפני שאין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין ממי חטאת אלא בכלי׳ ושנינו בסוף מסכת פרה [דף נ״ג] אין מזין אלא ביום משתנץ החמה וכולם שעשו משעלה עמוד השחר כשר. שנינו בפ״ו דפרה נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו מים לחבית של קידוש מן הקילוח היורד מההר פסולין. עלי קנים ועלי גפנים ועלי אגוזים כשרין זה הכלל כל דבר שמקבל טומאה פסול שאינו מקבל טומאה כשר. ודרשינן במסכת זבחים [דף כ״ח] מנא ה״מ אמר קרא אך מעיין ובור מקוה מים יהי׳ טהור הוייתן דמים המטהרין על ידי דבר טהרה תהא. שנינו בפרק ח׳ [דף נ׳] כל הימים כמקוה שנאמר ולמקוה המים קרא ימים דברי ר״מ ר׳ יהודא אומר הים הגדול בלבד כמקוה לא נא׳ ימים אלא שיש בו מיני ימים הרבה. [שם] מי קרמיון ומי פוגה פסולין מפני שהן מי בצעים. מי ירדן מי ירמוך פסולים מפני שהן מי תערובת פירוש בכל אלה מעורב טיט ועפר וחוצץ בין מים לכלי ואין כאן מים חיים אל כלי. שנינו בפ״ז [דף מ״ט] הממלא בידו אחת ועושה מלאכה בידו אחרת או הממלא לו ולאחר או שמילא לשנים כאחד שניהם פסולין וכיוצא בזה שנינו למעלה [בפ״ד] שהמלאכה פוסלת במים עד שיטילו במים את האפר. עוד שנינו בפ׳ ז׳ מי שהיו מימיו על כתיפו והורה הוראה לאחרי׳ או דן דין או שהראה לאחרים את הדרך או שהרג נחש ועקרב או נטל אוכלין מן השוק להצניען הרי אותן מים פסולים מפני שנתעסק בדבר אחר קודם שיתן את האפר על המים המקדיש צריך שיכוון ויתן את האפר בידו על המים שנ׳ ולקחו לטמא עד שיהא מתכוון לקידוש למילוי ולהזאה לפיכך שנינו בפרק ו׳ [דף מ״ט] המקדש ונפל קידוש על ידו או על הצד ואחר כך נפל לשוקת פסול. וכן המזה צריך להתכוון ולהזות על הטמא לטהרו ואם הזה שלא בכוונה הזאתו פסולה אבל זה שמזין עליו אין צריך כוונה אלא מזין על האדם לדעתו ושלא מדעתו. נתכוון המזה להזות לפניו והזה לאחריו לאחריו והזה לפניו הזייתו פסולה כמו ששנינו במסכת פרה פרק י״ב. שנינו בפרק ט׳ [דף נ׳] מי חטאת ששתתה מהן בהמה או חיה פסולי׳ וכל העופות פוסלין במי חטאת חוץ מן היונה מפני שהיא מוצצ׳ ואין הריר יוצא מפיה ומתערב במים וכל השרצים אין פוסלין חוץ מן החולדה מפני שהיא מלקלקת בלשונה ונמצאת הליחה יוצאת מפיה במים. עוד שנינו שם [דף נ״א] מי חטאת ואפר חטאת לא יעברום ממקום למקום בנהר ובספינה ולא ישיטם על פני המים ולא יעמוד בצד הנהר מכאן ויזרקם בצד השני אבל עובר אדם עד צוארו במים ובידו אפר פרה או מים מקודשין וכן אדם וכלים הריקנים שהן טהורין לחטאת ומים שנתמלאו לחטאת ועדיין לא נתקדשו מעבירין אותן בנהר ובספינה. אבל מעבירין מים מקודשין בספינה בים הגדול ושטין בהן על פני המים לפי שלא גזרו על מים המקודשין ועל האפר אלא בנהר כעין מעשה שהי׳ שפעם אחת הוליכו כלי שהיה בו מי חטאת בספינה בירדן ונמצא כזית מן המת בקרקע הספינה ונטמאו המים באותה שעה גזרו ב״ד הגדול גזרה זו ומביא את הדברים בפ׳ האשה שהלכה (יבמות דף קט״ז) ובפרק חומר בקדש [דף כ״ג] ובפרק במה אשה (שבת דף ס׳). שנינו בפרק י״א [דף נ״ב] ומביאה בחולין [דף ט׳] צלוחית שיש בה מי חטאת שהניחה מגולה ומצאה מכוסה פסולה שמא אדם שאינו טהור לחטאת נגע בהן שהרי בודאי אדם כסה אותה הניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה אם יכולה חולדה לשתות מהם או שירד בה טל בלילה פסולה ואם לאו כשרה מפני שיש בה ספק ספיקא ספק אדם גילה אותה ספק בהמה או שרצים גילו אותה ואם תמצא לומר אדם גילה אותה שמא טהור הי׳ לחטאת. עוד שנינו שם [דף נ״ב] מצות אזוב לטהר טמאי מתים לוקח איש טהור ג׳ וקלחי׳ של אזוב ואוגדן אגודה אחת וקלח שיש בו ג׳ בדין מפסגן ואוגדן פסגו ולא אגדו אגדו ולא פסגו לא אגדו ולא פסגו כשר רבי יוסי אומר מצות אזוב שלשה קלחים ובהן שלשה גבעולין שיריו שנים וגרדומיו כל שהו פי׳ גרדומיו קורא באזוב ובציצית כשנפל ונשר עד שלא נשתייר כי אם כל שהוא ובציצית שישתייר כשיעור שביארנו שם. [בהלכות ציצית לעיל] שנינו בפ׳ י״ב [דף צ״ב] האזוב הקצר מספקו בחוט ובכוש ואוגדו שם וטובל במים את הגבעולין ואוחז באזוב ומזה נסתפק לו אם מן החוט הזה או מן הכוש או מן הגבעול הזיותו פסולה. בפר׳ י״א [דף צ״ב] שנינו כל אזוב שיש לו שם לווי פסול כגון אזוב יון אזוב כותלית אזוב רומי אזוב מדברי פסול ואין כשר אלא הנקרא אזוב סתם ואזוב שהזה בו כשר לטהר בו את המצורע. [בתוספות בפ׳ החולץ (יבמות דף מ״ו) בד״ה דאין] פי׳ רבינו יעקב כי כל המקבל הזאה הי׳ טובל תחילה לקבל הזאה בטהרה כדאמרי׳ בכריתות [דף ט] מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת הזאת דמים והוא ששנינו במס׳ פרה [ס״פ י״ב דף צ״ג] אין טובלין האזוב בלילה ומזה ביום אבל האדם עצמו טובל בלילה ומזה ביום. ולאחר ההזאה טובל מפני שנטמא בהזאה והוא ששני׳ בספרי [בפרשת חקת וקצת נשמט מן הדפוסים] וכבס בגדיו ורחץ במים הקדים טבילה להזאה לא יצא. [שם] טמא מת שהזה עליו בשלישי ובשביעי טובל אחר ההזאה ביום השביעי ומעריב שמשה והרי הוא טהור לערב. מסקינן ביומא [ד״ח] דרבי מאיר ורבי יוסי ור׳ חנינא סגן הכהנים סוברין טבילה בזמנה מצוה ולא מקשינן הזאה לטבילה לבד רבי מאיר שסובר מקשינן. וכן פייט רבי אליהו הזקן באזהרות טבילה בזמנה מצוה, [וכן בתו׳ שם בד״ה דכולי עלמא] אמנם מורי רבי׳ יהודא כתב דהאידנא ק״ל כרבי יוסי בר׳ יהודא דאמרה בפרק המפלת [נדה דף ל׳ וגם בתוספ׳ שם הסוגיא בד״ה וש״מ] דלא אמרינן טבילה בזמנה מצוה תדע שהרי נשים שלנו אינן טובלות אחד שבעה ימי נידות בפר׳ י״ב [דף צ״ב] שנינו מזין הזאה אחת על כמה בני אדם ועל כמה כלים כאחד ואפי׳ הן מאה נתכוון להזות על דבר המקבל טומאה או על אדם והזה מאותה טבילה על דבר שאינו מקבל טומאה או על הבהמה אם נשאר מים באזוב אינו צריך לחזור ולהטביל אלא מזה מן השאר על האדם או על הכלים הטמאין שהרי תחילת טבילתו בכשרות היתה אבל אם תחילת טבילתו היתה להזות על דבר שאינו מקבל טומאה צריך להטביל את האזוב פעם שנייה. וכן מפרש בתוס׳ [שם פי״א ור״ש מביאה בפירושו] דתניא טבל האזוב לשם דבר שאינו ראוי להזות והזה על דבר שהוא ראוי להזות הואיל ותחילת טבילתו פסול כך הזייתו פסולה כולה. ורש״י פי׳ ביומא [דף י״ד] להפך נתכוון להזות על הבהמה והזה על האדם יש באזוב ישנה כלו׳ ראויים השירים להזות על זה שצריך הזאה דלא נתכוון לו וחוזר ושונה ואין צריך לחזור ולהטביל אבל להפך לא ישנה דהזאת בהמה אין שם הזאה עליה והוו להו כמים שנעשית בהן מלאכה. כל הטמאין מקבלין הזאה כיצד זבין וזבות ונדות ויולדות שנטמאו במת מזין עליהן שלישי ושביעי והרי הן טהורין מטומאת מת ואע״פ שהן טמאין בטומאה אחרת שנאמ׳ והזה הטהור על הטמא הא למדת שהזאה מועלת לו אע״פ שהוא טמא וכן אומר בפ׳ דם חטאת (זבחים דף צ״ג) שהרי נדה מזין עליה והיא טהורה אדם שנטמא במת והוזה עליו כיון שנגע כל שהו מימי נדה בכל מקום מעור בשר של טמא עלתה לו הזאתו אפי׳ נפלה לו מן ההזאה על ראש אצבעו או על שפתו אבל אם נגע בלשונו אינה כלום לרבנן דר׳ אע״פ שהלשון כאיברים שבגלוי לעניין טומאה כדאי׳ במסכת קידושין [דף כ״ה] אינה כאיברים שבגלוי לעניין הזאה וטבילה. וכן כלי שנטמא במת והוזה עליו כיון שהגיע לגופו של כלי כל שהו ממי נדה עלתה לו הזאה, [בפרק אין דורשין דף י״ח] הטהור לקודש בין אדם בין כלים אינו טהור למי חטאת עד שיטבול לשם חטאת. וכן כל האוכלים והמשקים אע״פ שהן טהורין הרי הן לענין חטאת כאוכלין ומשקין הטמאים. וכן כלי הראוי למשכב או למושב אע״פ שהוא טהור לגבי הקודש הרי הוא לגבי חטאת כמדרס הזב עד שיטבלוהו לשם חטאת [שם] ור׳ יוחנן בן גודגדא היה אוכל בטהרת הקודש כל ימיו והיה מטפחתו כמו מדרס לחטאת. כל ולד הטמאות אע״פ שאינו מטמא אדם ולא כלים לקודש הרי הוא מטמא כלים לחטאת. לפיכך שנינו במסכת פרה בפ׳ ח׳ [דף צ׳] המקדש מי חטאת לא ינעול את הסנדל שמא יפלו משקין כל שהו על הסנדל ונמצא הסנדל טמא שכל המשקין אפי׳ טהורי׳ טמאין הן לגבי מי חטאת ויתטמא זה המקדש בנגיעתו בסנדל ונמצאו מי החטאת טמאי׳ והר״ז המקדש אומר לסנדל מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני פי׳ שאילו משקין טהורי׳ נופלי׳ על האדם לא טמאוהו עד שיהו שלשה לוגין ויפלו על ראשו ועל רובו כדאי׳ בשבת [דף י״ג] כך פי׳ בערוך פי׳ משנה זו [בעיר ר״ס]. שנינו בפר׳ עשירי [דף נ״א] קלל של חטאת שנגע בשרץ טהור נתנו על גביו רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין פי׳ שנא׳ והניח מחוץ למחנה במקום טהור ואין זה מקום טהור ולא על גבי שרץ בלבד אלא אפי׳ הניחו על גבי אוכל שני נטמא וגם מטעם זה שנינו בפרק י״א [דף נ״ב] שמי חטאת אין מצילין בצמיד פתילן עוד שנינו בפרק י״א כל הטעון ביאת מים מד״ס מטמא מי חטאת ואת אפר חטאת ואת המזה מי חטאת במגע ובמשא וכן מטמא את האזוב המושכר ואת המים שנתמלאו ועדיין לא נתקדשו ואת הכלי הריקן הטהור לחטאת נטמא כל אחד ואחד מאילו במגע ולא במשא. שנינו בפ׳ י״ב [דף נ״ג] הטהור לחטאת שנטמאו ידיו נטמא כל גופו ומטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפי׳ הן מאה וכן עניין זה בתוס׳ דפרה [פי״א ר״ש מביא בפי׳ פי״ב] הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה אם אין שם כשיעור הזאה על זה נאמר והנוגע במי נדה יטמא עד הערב ואין טעונין תכבוסת בגדים ואם היה בהן כדי הזאה מטמאין במגע ובמשא והנוגע בהן או הנושאן שלא לצורך מטמא בגדים בשעת מגעו או בשעת משאו עד שיפריש ממנה שנ׳ ומזה מי הנדה יכבס בגדיו. ותניא בספרי [פרשת חקת] וגם בפ״ק דנדה [דף ט׳] שאינו מדבר במזה ממש שהרי אם טיהר את הטמא ק״ו שיהא טהור הוא, ועוד אומר רבי׳ יצחק [וכן בתוס׳ שם בד״ה מאי] כי והזה הטהור משמע שאינו מקבל טומאה על ידי הזאה. אלא בא ליתן שיעור לנוגע ולנושא שלא לצורך כשיעור הזאה שיהא טעון תכבוסת בגדים [בפי״ב דפרה דף נ״ג] וכמה יהא בכלי ויהא בו שיעור הזאה כדי שיטבול ראשי גבולים ויזה וכן פירש רבינו משה [רפט״ו דהלכות פרה אדומה] שמה ששנינו בתחילת מסכת כלים [דף ד׳] שאין נוגע צריך שיעור זהו לקבל טומאה לעצמו אבל לטמא אחרים צריך שיעור. שנינו פרק אחרון דמס׳ פרה [דף צ״ב] שמי חטאת שעשו מצותן אין מטמאין שאם הזה על הטמא ומי ההזאה שתתו לארץ אותן מים הנוגע בהן והנושאן טהור:
1