ספר יראים שמ״דSefer Yereim 344
א׳סימן שדמ (שפג)
כל מום לא יהיה בו. ויראת מאלהיך לשמור קדשיו שלא להטיל בהם מום דכתיב בפ' אמור ואיש כי יקריב זבח שלמיו וגו' בל מום לא יהיה בו ותניא בת"כ שלמים אין לי אלא שלמים מנין לרבות העולה ת"ל נדר מניין לרבות התודה ת"ל נדבה מניין לרבות היולדת נזיר ומצורע ת"ל לפלא מנין לרבות הוולדות והתמורות ת"ל בבקר מנין לרבות הבכור והמעשר והפסח ת"ל בצאן מנין לרבות חטאת ואשם ת"ל או בבקר או בצאן. תמים יהיה לרצון מצות עשה מצות לא תעשה מנין ת"ל כל מום לא יהיה בו (נפל מן הגג ונשתכר יכול יהא עובר עליו ת"ל כל מום לא יהיה בו) אל תתן בו מום פי' לא יִהַיֶה בו מכאן אמרו הא דתניא בבכורות פ' כל פסולי המוקדשין (בכורות ל"ג ב') בכור שאחזו דם אפי' מת אין מקיזין דברי ר' יהודה וחכמים אומרים יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחוט עליו ר"ש אומר יקיז אע"פ שהוא עושה בו מום וקיי"ל דיקיז דקיי"ל כר' שמעון בכל איסורים שבתורה דאמרינן דבר שאין מתכוין מותר אך שלא יהא פסיק רישיה ולא ימות. תניא בבכורות פ' כל פסולי המוקדשין בבור שאחזו דם מקיזין לו דם במקום שאינו עושה בו מום ואין מקיזין בו במקום שעושה בו מום דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אף מקיזין במקום שעושה בו מום ואמרינן התם בקראי פליגי במטיל מום בבע"מ ר"מ סבר כל מום לא יהיה בו ורבנן סברי תמים יהיה לרצון פי' בראוי להקרבה הכתוב מדבר ורבנן כל מום לא יהיה בו מאי עבדי ליה מיבעי לגרמא דתניא כל מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יהיה בו מנין שלא יביא דבילה ובצק ויתן על גבי האוזן כדי שיבא הכלב ויטלנו ת"ל כל מום יאמר מום ואמר כל מום ור"מ דדריש ליה למטיל מום בבעל מום לית ליה איסור גרסא הלכך ר"מ לקולא נמי דריש הלכך אע"ג דקי"ל בכתובות (נ"ז א') הלכה כר"מ במידותיו הכא כרבנן קיי"ל דהא ר' מאיר נמי להקל דריש ואע"ג דסוגיא דתלמודא כר"מ דאמר בע"ז פ"א (י"ג א') אין מקדישין בזמן הזה ואם הקדיש בהמה תעקר ומקשינן ויהא מטיל מום בבע"מ ומתרצינן הני מילי בזמן שנית המקדש קיים דחזו דמיה להקרבה אבל בזמן הזה לא מיהו כרבנן קיי"ל במס' יו"ט פ' אין צדין (ביצה כ"ז ב') ומייתי רבא ברייתא דאסרא גרמא ראיה לדבריו דאמרינן התם א"ל את גרמת ליה. יש לשאול אחרי דאמרינן בע"ז דלא אסרינן להטיל מום בבע"מ אלא במקום דחזו דמיה להקרבה היכי אמרינן בבכורות בבכור בעל מום דהא לאו בר הקרבה הוא ולאו בר דמים הוא יש לתרץ מדרבנן. ואסרו בבכורות גזירה אטו שאר קדשים בעלי מומין דחזו דמיהן להקרבה. תירוץ אחר נכון (יותר) דבבכור שאחזו דם עסקינן בבכורות דחזי גופו להקרבה על ידי רפואה. תניא יכול נפל מן הגג ונשבר יהא עובר עליו ת"ל כל מום לא יהיה בו לא יתן בו מום ולאו עשיית מום בלבד אסור אלא אף גרמא נמי אסורה באשר פירשנו דהלכה כרבנן והיכי דמי גרמא שלא יתן דבילה או בצק על גבי האוזן כדי שיבא הכלב ויטלנו ת"ל כל מום. תולדה שלא להטיל מום בבכור בעל מום אע"ג דלאו בר דמים הוא ולא חזי איהו להקרבה באשר פירשתי וכל העובר ומטיל מום או גורם קונסין אותו חכמים שלא לישחט עליו כדתנן בבכורות פ' כל פסולי המוקדשין (בכורות ל"ה א') זה הכלל לדעת אסור שלא לדעת מותר ובפ' אין צדין אמריגן דקנסיה רבא לגורם מום שלא לשחוט.
כל מום לא יהיה בו. ויראת מאלהיך לשמור קדשיו שלא להטיל בהם מום דכתיב בפ' אמור ואיש כי יקריב זבח שלמיו וגו' בל מום לא יהיה בו ותניא בת"כ שלמים אין לי אלא שלמים מנין לרבות העולה ת"ל נדר מניין לרבות התודה ת"ל נדבה מניין לרבות היולדת נזיר ומצורע ת"ל לפלא מנין לרבות הוולדות והתמורות ת"ל בבקר מנין לרבות הבכור והמעשר והפסח ת"ל בצאן מנין לרבות חטאת ואשם ת"ל או בבקר או בצאן. תמים יהיה לרצון מצות עשה מצות לא תעשה מנין ת"ל כל מום לא יהיה בו (נפל מן הגג ונשתכר יכול יהא עובר עליו ת"ל כל מום לא יהיה בו) אל תתן בו מום פי' לא יִהַיֶה בו מכאן אמרו הא דתניא בבכורות פ' כל פסולי המוקדשין (בכורות ל"ג ב') בכור שאחזו דם אפי' מת אין מקיזין דברי ר' יהודה וחכמים אומרים יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחוט עליו ר"ש אומר יקיז אע"פ שהוא עושה בו מום וקיי"ל דיקיז דקיי"ל כר' שמעון בכל איסורים שבתורה דאמרינן דבר שאין מתכוין מותר אך שלא יהא פסיק רישיה ולא ימות. תניא בבכורות פ' כל פסולי המוקדשין בבור שאחזו דם מקיזין לו דם במקום שאינו עושה בו מום ואין מקיזין בו במקום שעושה בו מום דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אף מקיזין במקום שעושה בו מום ואמרינן התם בקראי פליגי במטיל מום בבע"מ ר"מ סבר כל מום לא יהיה בו ורבנן סברי תמים יהיה לרצון פי' בראוי להקרבה הכתוב מדבר ורבנן כל מום לא יהיה בו מאי עבדי ליה מיבעי לגרמא דתניא כל מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יהיה בו מנין שלא יביא דבילה ובצק ויתן על גבי האוזן כדי שיבא הכלב ויטלנו ת"ל כל מום יאמר מום ואמר כל מום ור"מ דדריש ליה למטיל מום בבעל מום לית ליה איסור גרסא הלכך ר"מ לקולא נמי דריש הלכך אע"ג דקי"ל בכתובות (נ"ז א') הלכה כר"מ במידותיו הכא כרבנן קיי"ל דהא ר' מאיר נמי להקל דריש ואע"ג דסוגיא דתלמודא כר"מ דאמר בע"ז פ"א (י"ג א') אין מקדישין בזמן הזה ואם הקדיש בהמה תעקר ומקשינן ויהא מטיל מום בבע"מ ומתרצינן הני מילי בזמן שנית המקדש קיים דחזו דמיה להקרבה אבל בזמן הזה לא מיהו כרבנן קיי"ל במס' יו"ט פ' אין צדין (ביצה כ"ז ב') ומייתי רבא ברייתא דאסרא גרמא ראיה לדבריו דאמרינן התם א"ל את גרמת ליה. יש לשאול אחרי דאמרינן בע"ז דלא אסרינן להטיל מום בבע"מ אלא במקום דחזו דמיה להקרבה היכי אמרינן בבכורות בבכור בעל מום דהא לאו בר הקרבה הוא ולאו בר דמים הוא יש לתרץ מדרבנן. ואסרו בבכורות גזירה אטו שאר קדשים בעלי מומין דחזו דמיהן להקרבה. תירוץ אחר נכון (יותר) דבבכור שאחזו דם עסקינן בבכורות דחזי גופו להקרבה על ידי רפואה. תניא יכול נפל מן הגג ונשבר יהא עובר עליו ת"ל כל מום לא יהיה בו לא יתן בו מום ולאו עשיית מום בלבד אסור אלא אף גרמא נמי אסורה באשר פירשנו דהלכה כרבנן והיכי דמי גרמא שלא יתן דבילה או בצק על גבי האוזן כדי שיבא הכלב ויטלנו ת"ל כל מום. תולדה שלא להטיל מום בבכור בעל מום אע"ג דלאו בר דמים הוא ולא חזי איהו להקרבה באשר פירשתי וכל העובר ומטיל מום או גורם קונסין אותו חכמים שלא לישחט עליו כדתנן בבכורות פ' כל פסולי המוקדשין (בכורות ל"ה א') זה הכלל לדעת אסור שלא לדעת מותר ובפ' אין צדין אמריגן דקנסיה רבא לגורם מום שלא לשחוט.
1
