ספר יסודי התורה י״טSefer Yesodei HaTorah 19
א׳והנה התורה הזאת אשר שם משה לפני בני ישראל היא מדריכה אותנו בדרך החמלה והחנינה, על ידי מה שצותה להניח לקט שכחה ופאה לעני ולגר ליתום ולאלמנה. ועל ידי מה שאסרה לקחת מן העני נשך ותרבית, ומה שאסרה לבוא אל ביתו לעבוט עבוטו, ומה שצותה לבלתי חבול רחים ורכב ולבלתי חבול בגד אלמנה. ומה שצותה אם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו. והתבונן במה שכתוב אחר הצווי הזה. כי היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב? – הנה הנושה אשר הלוה לחברו מעותיו ורואה שהעביר המועד ואינו משלם, בדין הוא ממשכנו, ואם אינו נותן לו דבר אחר לערבון, בדין הוא חובל שלמתו, ואם בכל ערב ישיבנה לו אין ספק כי לעולם לא ישלם לו את חובו – אם שאל ממני במתנה אולי הייתי נותן לו. אבל הוא שאל על מנת להחזיר, ועכשו שאיננו מחזיר הרי הוא איש מרמה המבקש לגזול ולעשוק את רעהו, ועכשו שחבלתי שמלתו למה אשיב אותה אליו? ואיך אוציא מתחת ידו מה שהלויתיו? ומה לי לדעת במה ישכב? כן יאמר הנושה, וכל הפילוסופים וכל עובדי הכבוד יאמרו שהדין עמו. אבל התורה מלמדת החמלה והחנינה, ואמרת אל הנושה, במה ישכב? – וכן אחר שצותה תורה להשמיט הלואות בשנה השביעית, אין ספק כי יש לכל בעל שכל להזהר בסוף השנה הששית לבלתי הלוות כספו, כי יודע הוא שהלוה בזמן ההוא כבר חשב בלבו שלא להחזיר. ומי הפילוסוף, ומי מעובדי הכבוד יגנה האיש הנמנע מהלוות בעת ההיא? ואמנם התורה מה אמרה? "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו – נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו".
1