שאגת אריה החדשות, דיני חדש ו׳Sha'agat Aryeh HaChadashot, Dinei Chadash 6
א׳וצריך לברר אימתי הותר חדש. בפרק ר' ישמעאל (דף ס"ח) תנן משקרב העומר הותר החדש מיד. הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן. משחרב בהמ"ק התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור. אמר ר' יהודא והלא מן התורה הוא אסור שנאמר עד עצם היום הזה. מפני מה הרחוקין מותרין מחצות היום ולהלן. מפני שהן יודעין שאין בית דין מתעצלים בו. ובגמרא רב ושמואל דאמרי תרווייהו בזמן שבהמ"ק קיים עומר מתיר. ובזמן שאין בית המקדש קיים האיר מזרח מתיר. מ"ט תרי קראי כתיבי כתיב עד הביאכם וכתיב עד עצם היום הזה הא כיצד כאן בזמן שבהמ"ק קיים כאן בזמן שאין בהמ"ק קיים. ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו אפילו בזמן שבהמ"ק קיים האיר מזרח מתיר. והא כתיב עד הביאכם למצוה. ופריך משחרב בהמ"ק התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור מ"ט מהרה יבנה המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח השתא נמי ניכול ולא ידעו דאשתקד לא הוה עומר האיר מזרח מתיר והשתא דאיכא עומר עומר מתיר. ואי ס"ד למצוה משום מצוה ליקום ולגזור. אמר רב נחמן בר יצחק ר' יוחנן בן זכאי בשיטת ר' יהודא אמרה דאמר מן התורה אסור. שנאמר עד עצם היום עד עיצומו של יום וקסבר עד ועד בכלל. וכתבו התוס' ותימא מנא להו לר' יוחנן ולריש לקיש דפליג שום תנא עליו דר' יהודא דקאמרי אף בזמן שבהמ"ק קיים האיר מזרח מתיר (עי' מ"ש בטורי אבן באבני שהם). ולכאורה קשי' לי' לר' יוחנן לריש לקיש דסברי אפילו בזמן שבהמ"ק קיים האיר מזרח מתיר וסבירא להו עד עצם היום עד ולא עד בכלל ולדידהו לא מתוקם תקנת ריב"ז כלל מדרבנן מדפריך הגמרא משום מצוה ליקום וליגזור אלא כר' יהודא ס"ל דאמר מן התורה אסור כל יום הנף דקסבר עד ועד בכלל כדמסיק בגמרא א"כ כמאן סבירא להו לר' יוחנן ולריש לקיש דס"ל עד ולא עד בכלל. דבשלמא לרב ושמואל דסברי עד ולא עד בכלל דהא אמרי בזמן שאין בהמ"ק קיים האיר מזרח מתיר לא קשה מידי דכיון דס"ל בזמן שבהמ"ק קיים עומר מתיר לדידהו תקנת ר' יוחנן בן זכאי הוא מדרבנן. אבל מן התורה האיר מזרח מתיר בזמן שאין בהמ"ק קיים לדידהו ור' יהודא לא טעי מידי (בר' יוחנן בן זכאי) ואינהו דאמרו כר' יוחנן בן זכאי. אבל לר' יוחנן ולריש לקיש קשי'). ולדידי לא קשה דאשכחן תנאי דפליגי בעלמא בהא אי עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל. דבפרק ד' דערכין (דף י"ח) תניא מיום הראשון עד יום השביעי יכול ראשון ולא ראשון בכלל שביעי ולא שביעי בכלל כו' תלמוד לומר עד יום האחד ועשרים לחודש בערב. ר' אומר אינו צריך ראשון וראשון בכלל שביעי ושביעי בכלל ומדמי הגמרא שם עד שנת חמשים ועשרים דרבנן להא וא"כ ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי כת"ק דרבי דעד ולא עד בכלל ועד עצם היום ולא עד בכלל אלא האיר המזרח מתיר. (בהעתקה אחרת כתוב קודם וא"כ ר' יוחנן ור"ל בזה הלשון. ובפ"ק דנזיר (דף ה') תנן סתם נזירות שלושים יום המבואר להלן). אבל אי קשיא לי הא קשי' לי דהא רב ושמואל כרבי סבירא להו ואמאי אמרי דבזמן שאין בהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר דעד עצם ולא עד בכלל דבריש פרק ו' דערכין (דף כ"ד) אמרינן איתמר המקדיש שדהו בשנת היובל עצמה רב אמר קדושה ונותן חמשים. ושמואל אמר אינו קדושה כל עיקר. ואמרינן מ"ט דרב דאמר קרא ואם משנת היובל ושנת היובל בכלל ושמואל מי כתיב ואם בשנת היובל משנת היובל כתיב משנת שאחר היובל. ופריך מהא דתניא מקדישין בין לפני היובל בין לאחר היובל ובשנת היובל לא יקדיש ואם הקדיש אינה קדושה. ומסיק אמר לך הא מני רבנן ואנא דאמרי כרבי דאמר ראשון ראשון בכלל ושביעי שביעי בכלל הכא נמי בשנת ושנת היובל בכלל. ואפילו שמואל לא קאמר דאין שנת היובל בכלל אלא משום דלא כתיב בשנת היובל הא לאו הכי שנת היובל. אלמא איהו נמי כרבי סבירא להו. וי"ל דלא סבירא לי' כרבי אלא ברישא דמילתא דרבי לחוד בהא דקאמר ראשון וראשון בכלל והכא נמי קאמר רב ובשנת ושנת בכלל. וה"נ סבירא לי' לשמואל אם הוה כתיב בשנת. אבל בסיפא דמילתא דרבי דאמר שביעי ושביעי בכלל בהא לא סבירא לי' כרבי אלא ולא עד בכלל כדאמרינן גבי עד עצם היום ולא עד בכלל. והא דמסיק הגמרא ואנא דאמרי כרבי דאמר ראשון וראשון בכלל שביעי ושביעי בכלל לאו למימרא דסבירא לי' לרב בהא כרבי דשביעי בכלל אלא מסקנא דמילתא דרבי נקט הגמרא ורב לא סבירא לי' הכי. ובפרק קמא דנזיר (דף ה') תנן סתם נזירות ל' יום ובגמרא מנא הני מילי אמר רב מתנה אמר קרא יהי' יהי' בגימטריא תלתין הוי. בר פדא אמר כנגד נזיר נזירות האמורות בתורה ל' חסר א'. ואמרינן לימא כתנאי עד מלאת הימים שומעני מעוט ימים שנים ת"ל קדוש יהי' גדל פרע אין גידל שער פחות משלושים דברי ר' יאשי' ר' יונתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר עד מלאת הימים אי אלו הן ימים שצריכין למלאות הוי אומר שלושים מאי לאו ר' מתנה דאמר כרבי יאשי' ובר פדא דאמר כרבי יונתן. אמר לך רב מתנא כולי עלמא שלושים בעינן והכא בעד ועד בכלל פליגי. ר' יאשי' סבר עד ולא עד בכלל. ור' יונתן סבר עד ועד בכלל. הרי בין למאי דסלקא דעתי' בין למסקנא חד מהנך תנאי סבירא לי' עד ולא עד בכלל ור' יוחנן וריש לקיש כוותי' סבירא להו. ודע דגירסת ספרים דידן דגרסי בפרק קמא דנזיר רבי אומר אינו צריך נראה לי שבוש הוא. ור' יונתן גרסינן דהוא בר פלוגתא דר' יאשי' בכל מקום והכי גרסי התוס' דאלו רבי הא סבירא לי' שביעי ושביעי בכלל. אלמא עד ועד בכלל. ואיך הוה אמינא דרבי כבר פדא ועד מלאת עד ולא עד בכלל. ואע"ג דאיכא למידחי דכן דרך הגמרא בהרבה מקומות דהוה מצי למימר ולטעמיך ולא קאמר מ"מ לבר פדא וודאי תיקשה דע"כ אינהו אית לי' כתנאי ואיהו דאמר כמאן דיליף לה מעד מלאת. וסבירא לי' עד ולא עד בכלל דאם לא כן איהו דאמר כמאן ואי האי תנא דעד מלאת רבי היא הא סבירא גבי חמץ דעד ועד בכלל אלא וודאי ר' יונתן גרסינן ולא רבי:
1
ב׳ואהא דאמר בגמרא הא כתיב עד הביאכם למצוה כתבו התוס' משמע דאיכא עשה דאורייתא. אלא דליכא לאו. והא דדחיק משום מצוה ליקום וליגזור אף על גב דאיכא אסורא דאורייתא אין סברא לגזור ולהחמיר כיון דליכא לאו. ותימה מי גרע מביצה דאסרינן מהאי טעמא בפרק קמא דביצה (דף ה') דאמר אף מתקנת ר' יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה מ"ט מהרה יבנה כו'. ועוד תימא דאי איכא אסורא דאורייתא היכי משנינן בפרק קמא (דף ה') טעמא דר"ש בן לקיש דאמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירה דהוי מן המותר לישראל משום דקסבר האיר המזרח מתיר מכל מקום אסור מדאורייתא. ובפרק קמא (דף ה') גבי הא דריש לקיש שאינה אלא מצוה מן המובחר ואפילו עשה ליכא. ואני אומר שבתירוץ זה הוסיפו תמה על תמה. דא"כ אתה עוקר את המקרא דעד הביאכם לגמרי. ונ"ל דלא קשה מידי קושיות תוס' הראשונה דאע"ג דגבי ביצה גזרינן משום מהרה יבנה בהמ"ק משום דהתם כל אימת דיבנה בהמ"ק שייך לגזור הך גזירה שיאמרו אשתקד מי לא אכלנו ביצה ביו"ט שני השתא נמי ניכול ולא ידעי דאשתקד שתי קדושות והשתא קדושה אחת כדאמרינן התם. ולא עוד דהאי גזירה דביצה לאו בשנת הבנין לחוד איכא למיחש להאי תקלה דבכל שנה ושנה איכא למיחש לה מה"ט גזרינן. משא"כ הכא גבי חדש דליכא למיחש לתקלה דמהרה יבנה המקדש דגזרינן להא גזירה שיהא יום הנף כולו אסור אם לא שיבנה בהמ"ק בלילה בשיתסר או בחמיסר סמוך לשקיעת החמה דאם לא כן מחצות היום ולהלן לישתרי לפי שאין ב"ד מתעצלין בו יותר מחצות כדתנן הכא. והכי מוקי לה הש"ס בפ"ד דר"ה (דף ל') ובפרק ג' דסוכה (דף מ"א) ואלו יבנה בהמ"ק בשאר כל ימות השנה ליכא למיגזר השתא שיהא יום הנף כולו אסור רק עד חצות אפילו אם יבנה בהמ"ק בחמיסר סמוך לשקיעת החמה או בליל שיתסר לא שייך האי גזירה לאסור את יום הנף כולו אלא משום לתא דהאי יומא לחוד. ואלו משום לתא דשאר שני הבנין ליכא למיגזר אלא עד החצות שאין ב"ד מתעצלין יותר. ומה"ט פריך שפיר משום מצוה ליקום וליגזור גזירה רחוקה כהאי דמשום תקלת יום אחד מכל ימות עולם וגם אי אפשר לבוא לידי תקלה גם ביום. אלא א"כ יבנה הבית בלילה או סמוך לשקיעת החמה קודם לילה כולי האי משום מצוה לא גזרינן וזה פשוט. אבל קושי' שני' של התוס' צריך נגר להולמו. והי' נראה לי ליישב דלא אמרינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ולא מן האסור לישראל אלא בדבר שאסורו בלאו דומיא דערלה דאיירי בהאי קרא דמן המאתים מותר שני מאות שנשתיירו בבור. וילפינן מיני' מכאן לערלה שבטילה במאתים בפסחים פרק אלו עוברין (דף מ"ח). אבל מה שאיסורו אינו אלא בעשה בעלמא וקיל מילתי' מלא תעשה כדאמרינן ביבמות בסוגי' דעלי' כשר להקרבה. וכהאי גוונא אמרינן בריש פ"ק דמנחות (דף ו') דצריכא קרא למעוטי טריפה מן הקרבה. ולא ילפינן ממשקה ישראל דהוי אמינא למעוטי היכא (דווקא) דלא היתה לה שעת הכושר דומי' דערלה וכלאי הכרם. אבל היתה לה שעת הכושר אימא תתכשר:
2
ג׳ומסתייע לי האי מילתא מפרש"י ז"ל. דבריש פ"ק דביצה (דף ב') דמוקי רבה למתניתין דאמרי ב"ה ביצה שנולדה ביו"ט לא תאכל ביו"ט שחל להיות אחר השבת ומשום הכנה ורבה לטעמיה דאמר מאי דכתיב והיה ביום הששי והכינו אשר יביאו חול מכין לשבת וחול מכין ליו"ט ואין יו"ט מכין לשבת ואין שבת מכינה ליו"ט. ופרש"י רבה לטעמיה דאמר רבה בפסחים (דף מ"ז) ויליף מהכא דמוקצה דאורייתא והכינו והזמינו כגון מכאן אני אוכל למחר דאי משום הכנה בידים ולומר שיאפו ויבשלו מבעוד יום בהדיא כתיב את אשר תאפו אפו אלא הזמנה בפה קאמר ע"כ. ויש להקשות שהרי רבה חזר בו שם בפסחים מהא דבעי לאוקמי ברייתא דתניא המבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש דחדא מינייהו משום עצי מוקצה. ומקשה מוקצה דאורייתא היא אין דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו ואזהרתי' מהכא מלא תעשה כל מלאכה. ואקשי ליה אביי ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל. יכול לא יביא מן המוקצה אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו אף כל שאסור גופו גרם לו יצא מוקצה שאין אסור גופו גרם לו אלא איסור דבר אחר גרם לו והדר ביה רבה התם מכח קושיא זו מעצי מוקצה אלמא מוקצה לאו דאורייתא הוא. וא"כ איך מוקי רבה בביצה משום מוקצה דמוקצה דאורייתא היא. והכי מוכח שם להדי' דתניא וספקא אסורה וקאמר הש"ס לרבה ניחא דהוי ספקא דאורייתא ולחומרא וגם אפסקא שם הלכתא כרבה דאסור משום הכנה דאמר רבא הלכתא כוותיה דרב בהני תלת בין לקולא בין לחומרא. וטעמא דרב גבי שבת ויו"ט דנולדה בזה אסורה בזה משום הכנה דרבה אלא וודאי מוקצה דאורייתא היא בלאו הבא מכלל עשה דוהכינו מוכן אין שאינו מוכן לא ולאו הבא מכלל עשה עשה ולא אתותב רבה התם אלא מהא דמחייב מלקות אמוקצה משום דאזהרתי' מלא תעשה כל מלאכה א"כ לא יביא קרבן מן המוקצה דלא קרינן ביה ממשקה ישראל מהאי טעמא הדר ביה רבה דאין אסור מוקצה בכלל אזהרת לא תעשה כל מלאכה ואין במוקצה אלא עשה דוהכינו בלי לאו ואין אסור להקרבה משום משקה ישראל מטעמא דאמרן. והא דקאמר ואי אמרת איסור מוקצה דאורייתא פירושו דאורייתא ללקות עליו ולשנא קטיעה נקט וכהנה רבות בש"ס כל זה נראה לי לשיטת התוספות ז"ל. אבל דברי תוספות אלו תמוהין בעיני מאוד לאמר שיש עשה לחוד מהאיר המזרח עד הקרבה שהרי הכתוב הוציאו בלשון לאו עד יום הביאכם כמו עד עצם היום הזה מאי שנא דלהא קרי ליה לאו ולהא קרי ליה עשה. ועוד שבירושלמי מקשה ומובא בתו' אהא דאמרינן בסוף פ"ק דקדושין ממחרת הפסח אכיל מעיקרא לא אכיל דאקריב עומר והדר אכיל דאמאי לא אכלי מצה בליל ראשון של פסח דליתא עשה דמצה ולידחה לא תעשה דחדש. מאי קושיא הא חדש עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה אלמא ליכא שום אזהרת עשה בחדש כלל. ונראה בעיני לפרש סוגיא זו על פי סוגיא דזבחים פרק השוחט ומעלה (דף ק"י) דאמרינן התם בעי ר"י נפחא קומץ מהו שיתיר כנגדו בשירים משרי שרי או קלושי מקליש ופירש רש"י הקטיר קומץ לבד ע"מ להתיר חצי שירים ובוררן לחלקן מהו לאכלן. משרי שרי פלגא לגמרי או קלושי מקלש לאיסורא דלכולהו שירים וקומץ ולבונה תרווייהו אכולהו שירים רמו וכי מקטיר לחד מקליש ליה איסוריהו ומיהו לא אישתרי מידי מינייהו לגמרי ע"כ. כתבו התוספות תימה דאפילו למאן דאמר משרי שרי לה איך מתברר חלקו של קומץ. ונראה לפרש דלאו לאשתרוי באכילה קאמר אלא דאי משרי שרי פלגא אידך פלגא באיסורא קיימא ואי אכיל לה לקי כמו אוכל בשר חטאת ואשם קודם זריקה. ואי אקלושי מקלש לכולה מנחה לא לקי כלל. אי נמי לענין מעילה. וכהאי גוונא אמרינן בנדרים בר"פ נערה המאורסה (דף ס"ח) בעל מיגז גייז או אקלושי מקליש הכי קמבעי ליה כגון דנדרה מתרין זיתין ושמע ארוס והיפר לה ואכלתנו אי אמרינן מיגז גייז לקיא ואי אמרינן מקליש קליש איסורה בעלמא הוא. והכא נמי איכא למימר דסבירא לי לר"י וריש לקיש דאפילו בזמן שבית המקדש קיים אע"ג דתלה רחמנא לשריותא דחדש בעומר דכתיב עד הביאכם את קרבן אלהיכם מ"מ לא בטול רחמנא לגמרי את שריותא דהאיר המזרח. אלא תלי רחמנא בשני מתירין בעומר והאיר המזרח. ואע"ג דהכא לא שייך למימר משרי שרי לגמרי לחדא פלגא דחדש ואידך פלגא באיסורא קיימא כדמעיקרא. דבשלמא בדבר שיש שיעורא והוא לפנינו כגון שירי מנחה. וכן נדרה משני זיתים שהשירים משני זיתים ידיעה שיעורייהו אצלינו ויכילנא למפלגינהו פלגא להתירא ופלגא לאיסורא. אבל איסור חדש שאין לה שיעור קצוב אלא שאסור בכל מיני דגן שבכל העולם כולו לא שייך למפלג את כל מין דגן שבעולם ופלגא להתירא ופלגא לאיסורא וע"כ איקלושי מקליש לאיסורו דכל מין דגן אחר שהאיר המזרח וקודם הקרבת העומר ואיסורא בעלמא איכא. אבל לא לאו גמור ללקות עליו. ואפילו אם תמצא לאמר דשייך הכא נמי למימר משרי שרי לגמרי לחדא פלגא. מ"מ סבירא ליה לר"י ולריש לקיש דאקלושי מקליש. שהרי מסיק שם בנדרים גבי נדרה משני זיתים דלבית שמאי מיגז גייז ולבית הלל מקלש קליש וקים לן כבית הלל. הכא נמי גבי חדש דתלא רחמנא לר"י ולריש לקיש בהאיר המזרח והקרבת העומר להתירא דידיה בזמן שבית המקדש קיים האיר המזרח קודם הקרבת העומר מקליש קליש לכולי' איסורא דחדש וליכא לאו גמור אלא מצוה בעלמא אחר האיר המזרח וקודם הקרבת העומר. והיינו פירוש דלמצוה דאמרינן בשמעתין כלומר והאיר המזרח מקלש קליש לאיסור חדש בזמן שבית המקדש קיים ולא נשתייר לאו גמור באיסורא אחר האיר המזרח וקודם הקרבת העומר אלא מצוה בעלמא להמתין עד הקרבת העומר שהוא המתיר השני שתלה רחמנא שריותא דחדש בהו. וכיון דליכא אלא איסורא בעלמא למצוה ולא לאו גמור אם כן אתי שפיר הא דפ"ק דמנחו' מנחת עומר שקמצו שלא לשמה מקרב קרבה דכיון דהאיר המזרח מקלש קליש לאיסורא תו לא הוי דומי' דערלה וכלאי הכרם דאיסורא מעלי' המה מה שאין כן בחדש לאחר שהאיר המזרח דכיון דאיקלש מקליש לאיסורא דידיה כבר בהאיר המזרח אינו אסור בהקרבה משום ממשקה ישראל מן המותר לישראל ולא מן האסור לישראל. כיון דעכשיו לאו איסור מעלי' הוא דהא אקלש כבר מהאיר המזרח. מ"מ קשה לי לרב ושמואל דאמרי בזמן שבית המקדש קיים עומר מתיר ולא האיר המזרח א"כ אם לא הקריבו לעומר בזמן שבית המקדש קיים מאן מתיר חדש. כיון דשקלי רחמנא לכח שריותא דחדש מהאיר המזרח בזמן שבית המקדש קיים ואוקמא לשריותא דידיה אעומר. ע"כ אין היתר לחדש דהאיר המזרח אינו מתיר ועומר לא נתקרב. בשלמא לר"י וריש לקיש דאית להו עד ועד בכלל. ובזמן שאין בית המקדש קיים איסור חדש כל היום אלמא דבשקיעת החמה דיום הנף תלה רחמנא להתירא דחדש בזמן שאין בית המקדש קיים איכא למימר דאפילו שבזמן שבית המקדש קיים לא קא שקיל רחמנא להתירא דחדש משקיעת החמה דיום הנף. אלא תלי רחמנא להתירא דחדש בעומר גרידא נמי. ואם הקריבו את העומר מתיר לאיסור חדש בשעת הקרבתו ואם לא נתקרב העומר התירא דשקיעת החמה דבתרי' כדקאי קאי ושקיעת החמה מתירו. אבל [לרב ושמואל] כיון דבזמן שאין בית המקדש קיים לא תלא רחמנא מידי בשקיעת החמה אלא בהאיר המזרח דקדים ובזמן שבית המקדש קיים שקלי' רחמנא לכח התירא דהאיר המזרח וקיימי אהקרבת עומר דבתרי' לחוד א"כ אם לא נתקרב העומר בזמן שבית המקדש קיים מאן מתיר לחדש. דשקיעת החמה אינו מתיר דשקיעת החמה מאן דכר שמיה הא לא תלי' רחמנא לעולם בהאי שקיעת החמה דיום הנף מידי. ומה לשקיעת החמה דיום הנף ומה לשקיעת החמה דשאר יומי. וליכא למימר דכיון דלא נתקרב העומר כל יום הנף הוי ליה כמו שאין בית המקדש קיים וכאלו אין עומר בעולם ושרי למפרע האיר המזרח ולא תלי רחמנא שריותא דחדש בזמן שבית המקדש קיים בעומר אלא א"כ נתקרב העומר ביום הנף. אבל אם לא נתקרב העומר חוזר וניעור שריותא דהאיר המזרח למפרע למקומו ואיגלאי מלתא למפרע דבהאיר המזרח הוין תלה התירא דחדש דההוא יומא ומשעת האיר המזרח הותר חדש. אי אפשר לומר כן שהרי בפרק ד' דר"ה (דף ל') וגם בפרק ג' דסוכה (דף מ"א) קא שקיל וטרי הש"ס אהאי טעמא דמפרש לתקנת ר' יוחנן בן זכאי שהתקין משחרב בה"מ שיהא יום הנף כולו אסור משום מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח עכשיו נמי ניכול ולא ידעי דאשתקד לא הוי עומר האיר המזרח היתיר השתא דאיכא עומר עומר מתיר. דאיבני אימת אילמא דאיבני בשיתסר הרי האיר מזרח היתיר. אלא דאיבני בחמיסר מחצות היום ולהלן לשתרי. דהא תנן הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן שלפי שאין ב"ד מתעצלין בו ומשני לא צריכא דאיבני בחמיסר אי נמי דאיבני בלילה ומדמקשי אילימא דאיבני בשיתסר הרי האיר המזרח היתיר ולא אמרינן כיון דאיבני בה"מ ביום הנף ואיכא עומר ויחזור איסור חדש למקומו. שהרי בזמן שבה"מ קיים דאיכא עומר בדידיה תלי רחמנא להתירא דחדש אלמא דאפילו לקולא אמרינן כיון דבשעת האיר המזרח לא הוי עומר האיר המזרח היתיר ושוב אינו חוזר וניעור לאיסור חדש מחמת שנבנה בהמ"ק בו ביום דיום הנף עצמו כל שכן בזמן שבית המקדש קיים דלא תלי רחמנא כלל בהאיר המזרח אלא בעומר תלי התירא דחדש דנימא לחומרא האי סברא גופי' דכיון שנתבטל בשעת האיר המזרח שריותא דידי' דהא איכא עומר ובדידי' תליא שריותא דחדש דההוא יומא ושוב לא נימא לקולא דמחמת שלא נתקרב העומר חוזר וניעור למפרע כח התירא דהאיר המזרח ושרי' למפרע משעת האיר המזרח ולקולי'. ויש לומר כיון דלרב ושמואל האיר המזרח נמי מתיר שהרי בזמן דליכא עומר האיר המזרח מתיר. אם כן אע"ג דבזמן דאיכא עומר עומר מתיר ואסור חדש עד זמן הקרבתו היינו דווקא כל יום הנף שראוי להקרבת עומר אבל בשקיעת החמה דיום הנף כיון דעבר שעת הקרבת העומר שוב אין כח לאסור אחר זמן הקרבתו ומכאן ואילך שרי ולאו משום דשקיעת החמה דיום הנף מתיר דלא תלי מידי בשקיעת החמה אלא כיון דאסור מהאיר המזרח עומר אוסרן שהרי בזמן שאין עומר האיר המזרח מתירו אין כוחו של עומר לאוסרו אלא כל זמן הקרבתו שהוא יום הנף. אבל משקיעת החמה של יום הנף שעבר זמן הקרבתו ממילא הותר חדש ושוב אין בו כח לאוסרו שלא בזמנו וממילא הותר חדש להבא מעצמו:
3
ד׳ולפי זה איכא לספוקי לר' יוחנן ולריש לקיש דאמרי אפילו בזמן שבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר ועד יום הביאכם למצוה. ופירושו דהאיר המזרח מקליש קליש לאיסורו והקרבת העומר גומר היתירא לגמרי. אם לא נתקרב העומר כל יום הנף אם הותר למפרע כל האסור מהאיר המזרח והוא גומר להתירא לגמרי הואיל דכבר התירו במקצת דמקליש קליש. משא"כ לרב ושמואל אין שום כחא דהתירא כלל להאיר המזרח בזמן העומר. ועוד יש לומר דלרב ושמואל נמי בזמן העומר אם לא נתקרב העומר כל יום הנף הותר חדש למפרע מהאיר המזרח כיון שיש כח להאיר המזרח להתיר בזמן דליכא עומר אפילו לרב ושמואל. ולא דמי להא דאמרינן דהיכא דאיבני בשיתסר אחר האיר המזרח דהותר בהאיר המזרח ואינו חוזר לאיסורו. משום דהתם בשעת האיר המזרח הוי אכתי מחוסר מעשה דבנין בהמ"ק והקרבת העומר משום הכי אמרינן הואיל והותר הותר ואינו חוזר לאסורו ע"י מעשה למפרע. כיון דבשעתי' מחוסר מעשה הוי הוא מתיר בשעתי' ואינו חוזר לאסורו למפרע ע"י מעשה. משא"כ בזמן שבהמ"ק קיים ולא נתקרב העומר הרי שפיר אמרינן שהותר למפרע מאליו שלא ע"י מעשה ואדרבה שהרי האסור מהאיר המזרח ביום הנף הוא מחמת מעשה של הקרבת העומר. וכיון שלא הוקרב העומר כל יום הנף ועבר זמן הקרבתו ממילא היתר דהאיר המזרח במקומו עומד. ונ"מ בין הני תרתי שינויי אע"ג דלשינויא בתרא נמי אסור לאכול חדש כל היום בזמן העומר עד שקיעת החמה דלמא יקרב העומר עוד. מ"מ נפקא מינה לרב ושמואל אם הושרש איזה תבואה אחר האיר המזרח קודם שקיעת החמה דיום הנף בזמן שבהמ"ק קיים ולא נתקרב העומר דלשינוי' קמא שרי ולשינויא בתרא אסור כמו שאכתוב לקמן בס"ד ומשם תבין זאת. ואם תאמר א"כ דאפילו בזמן העומר אם לא הוקרב העומר שרי חדש למפרע משעה שהאיר המזרח אם כן הא דתניא בפרק קמא דמנחות (דף ה') כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין תלמוד לומר אלא להוציא את הטריפה. ופריך והלא דין הוא מה בעל מום שמותר להדיוט אסור לגבוה טריפה שאסורה להדיוט אינו דין שאסורה לגבוה. ואם הישבתה כשהוא אומר מן הבקר שאין תלמוד לומר למטה להוציא את הטריפה. ופריך מאי אם הישבתה אמר רב משום דאיכא למימר מנחת עומר תוכיח שאסורה להדיוט ומותרת לגבוה. ופריך מה למנחת העומר שכן מתרת חדש ומשני בשביעית שביעית נמי שכן מתרת ספיחין בשביעית כר' עקיבא דאמר ספיחין אסורין בשביעית. אמר רב אחא בר אבא לרב אשי לר' עקיבא נמי לפרוך מה למנחת העומר שכן מתרת חדש בחוץ לארץ ואפילו למאן דאמר חדש בחוץ לארץ לאו דאורייתא שכן בא להתיר לאו שבתוכה ומאי קאמר דעומר מתיר לאו שבתוכה כלומר שבתוך מנחת עומר עצמה שבאכילת שירים אינו עובר על לאו דחדש הרי אפילו אם לא נתקרב העומר כלל הותר חדש למפרע מהאיר המזרח אליבא דרב ואינו מועיל עומר כלום להתיר לאו שבתוכה דבלא הקרבתו שריא למפרע משעת האיר המזרח דמתיר אם לא הוקרב העומר. וכן נמי מאי מקשה מה למנחת העומר שכן מתיר חדש הלא בלא דידי' נמי שרי חדש מזמן האיר המזרח דמתיר אם לא נתקרב כל יום הנף. ויש לומר משום דההיא ברייתא מתנייא בתורת כהנים וקים לן סתם ספרא ר' יהודא ור' יהודא אית לי' במתניתין דמן התורה הוא אסור כל יום הנף דעד ועד בכלל ואם כן שפיר אפשר לומר לדידי' שכן מתרת חדש דבלא עומר כל יום הנף אסור מן התורה. ובעל כרחך צריך לומר כן דאליבא דר' יהודא קא אתיא סוגיא זו דאם לא כן מאי קאמר רב משום דאיכא למימר מנחת עומר תוכיח שאסורה להדיוט ומותרת לגבוה ואם האיר המזרח מתיר בזמן דליכא עומר אם כן מאי יוכיח הוא מהקרבת העומר למשרי טריפה להקריב דהרי איסור חדש אחר האיר המזרח הקרבת העומר הוא דקא גרים ליה דהא בזמן דליכא עומר האיר המזרח מתיר אם כן לא שייך למפרך מעומר שאסור להדיוט ומותר לגבוה דהרי הא דיקרב העומר ושרי לגבוה הוא דקא גרים לאסור להדיוט דאי לאו עומר שקרב לגבוה כבר הי' שרי להדיוט משעה שהאיר המזרח. מה שאין כן טריפה דלאו הקרבתו הוא דאוסר להדיוט דבלאו הכי אסורא אלא על כרחך אדר' יהודא קיימינן דאית ליה דכל יום הנף אסור חדש מדאורייתא כשאין עומר ועומר שרי ליה מהקרבתו ואילך והשתא שפיר אפשר לומר מנחת העומר יוכיח כן נראה לי פירש דשמעתא זו:
4
ה׳תו אמרינן התם רב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע אכלי חדש באורתא דשיתסר נגהי שיבסר קסברי חדש בחוץ לארץ דרבנן ולספיקא לא חיישינן. ורבנן דבי' רב אשי הוי אכלו בצפרא דשבסר קסברי חדש בחוץ לארץ דאורייתא. ור' יוחנן בן זכאי מדרבנן קאמר וכי תיקון ליום הנף לספיקא לא תיקון. אמר רבינא אמרה לי אם אביך לא הוי אכיל חדש אלא באורתא דשבסר נגהי תמניסר דסבר לה כר' יהודא וחייש לספיקא. נמצא בזמן שאין בית המקדש קיים רב ושמואל ור' יוחנן וריש לקיש בחדא שיטתא קיימא דמדאורייתא האיר המזרח מתיר. ומתקנות ר' יוחנן בן זכאי כל יום הנף אסור וכתנא קמא דמתניתין. ורבנן דבי רב אשי קיימא נמי בהאי שיטתא דמשום הכי הוי אכלי חדש בצפרא דשבסר מיד ולא המתינו עד לאורתא דשבסר. לבד מרבינא משמיה דאבוה כר' יהודא סבירא לי' דבזמן שאין עומר כל יום הנף אסור משום דדריש עד יום הביאכם עד ועד בכלל ומדאורייתא אסור משום הכי לא הוי אכיל אלא באורתא דשיבסר נגהי תמניסר. ומרב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע דהוי אכלי באורתא דשתסר נגהי שבסר ליכא לאוכוחי מידי מאי סבירא להו ביום הנף אי כולו אסור מדאורייתא בזמן דליכא עומר כר' יהודא אי מתקנות ר' יוחנן בן זכאי לא הוי אכלי כל יום הנף עד אורתא ואף על גב דחדש בחוץ לארץ מדרבנן סבירא להו מכל מקום חיישי לתקנות ר' יוחנן בן זכאי ולאסור כל יום הנף בחדש דרבנן משום גזירה דההוא יומא שיבנה בית המקדש במהרה בימינו. ואף על גב דמתמה הגמרא למעלה ואי משום מצוה משום מצוה ליקום וליגזור אלמא אפילו באיסור מצוה דאורייתא כמו שכתבתי למעלה לא גזרינן כל שכן למאי דסבירא להו חדש בחוץ לארץ דרבנן בעלמא אי לאו דיום הנף כולו אסור דאורייתא בחדש דאורייתא בזמן דליכא עומר לא הוי גזרי בחדש דרבנן לאסור כל יום הנף משום גזירה דההוא יומא דאי נמי אי אכלי חדש בחוץ לארץ לא עבד איסורא דאורייתא. יש לומר דבשלמא אי אמרת חדש ביום הנף אפילו בארץ ישראל אינו אסור אלא משום מצוה כיון דליכא לאו גמור בשום דוכתא אפילו בזמן דאיכא עומר לא שייך למגזר משום מצוה לחוד. אבל כיון דבארץ ישראל אסור מדאורייתא בלאו גמור כל יום הנף בזמן דאיכא עומר אם לא הוקרב העומר ושייך למיגזר בארץ ישראל לאסור בזמן הזה כל יום הנף משום גזירה תו לא פליג רבנן בין ארץ ישראל לחוץ לארץ ואפילו באיסור חדש דרבנן נמי אסרי כל יום הנף. ופסקו הרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקים כאבוה דרבינא דאסור לאכול חדש עד אורתא דשבסר נגהי תמניסר. ומסתברא לי דאיכא בהא מילתא קולא וחומרא דאי אמרת דבזמן שבית המקדש קיים מדאורייתא אסור כל יום הנף וצריכין אנו לחוש לספיקא דשיתסר לחומרא לאוסרו כל היום. איכא נמי קולא דתנן בפרק ר' ישמעאל אם השרישו קודם לעומר העומר מתירן ואם לאו אסורין עד שיבא עומר הבא והדבר ברור דכמו שבזמן שבית המקדש קיים התירו דחדש תליא בהשרשה דקודם עומר שהוא המתיר חדש בזמן הבית. הוא הדין בזמן שאין בית המקדש קיים למאן דאמר כל יום הנף אסור מדאורייתא עד שקיעת החמה דשיתסר בדידי' תליא התיר השרשה וכל שהשריש קודם שקיעת החמה דשיתסר שקיעת החמה דשיתסר מתירו. ולמאן דאמר האיר המזרח מתיר אי לא השריש קודם האיר המזרח דשתסר אף על פי דהשריש קודם שקיעת החמה אחר שהאיר המזרח אסור לאכלו עד שקיעת החמה בשיתסר דשנה הבאה. ואני תמה על הפוסקים מה ראו לפסוק כאבוה דרבינא אי משום דבתרא הוא גם רבנן דבי' רב אשי בתראי נינהו כרבינא ורבים נינהו. ועוד דקיימא לן בכל דוכתא דמעשה רב נינהו עבדי עובדא להקל ועובדא דאבוה דרבינא לא מכריעי מידי דכל להחמיר לא אמרינן מעשה רב אלא להקל. ואי משום מסקנא דשמעתא הא נמי לא מכריעי מידי דהש"ס סידר עובדא דרבנן דבי' רב אשי אצל רב פפא ורב הונא דקמאי נינהו ולא חיישי לספיקא כוותייהו אלא דרבנן קמאי לספיקא דלילה נמי לא חיישי. ורבנן בתראי מחמרי יותר דלספיקא דלילה חיישי ואבוה דרבינא מחמיר יותר וחייש אפילו לספיקא דיממא דשבסר גופי' והש"ס סידר כסדר המחמירין דכל אחד ואחד מחמיר יותר מחבירו הקודם. ונראה לי דלא פסקו ז"ל כאבוה דרבינא אלא לחומרא. אבל לענין השרשה אם השרישו אחר האיר המזרח וקודם שקיעת החמה דיום הנץ חיישינן לרבנן דבי רב אשי דדלמא האיר המזרח מתיר מדאורייתא ואסור עד שנה הבאה כיון דלא השרישו קודם האיר המזרח דהאידנא אף על גב דהשריש קודם שקיעת החמה לית לן בה דדילמא בהאיר המזרח תליא מילתא ור' יוחנן בן זכאי מדרבנן קאמר וכתנא קמא דמתניתין:
5
ו׳ולענין הלכה אף על גב דקיימא לן דהלכה כר' יוחנן נגד רב ושמואל מכל מקום בהא הלכה כרב ושמואל דאמרו בזמן שבית המקדש קיים עומר לחוד הוא דמתיר ולא האיר המזרח. ולא מיבעי' למאי דפירשו התוס' דלר' יוחנן וריש לקיש מהאיר המזרח ועד הקרבת העומר אינו אסור אלא מדרבנן דוודאי לאו הלכה כוותיהו שהרי רב נחמן ורב ששת על כרחך נמי לא סבירא להו בהא כוותייהו והוי לי' רב ושמואל ורב נחמן ורב ששת רבים לגבי ר' יוחנן וריש לקיש וקיימא לן הלכה כרבים. שהרי בפרק ג' דעירובין (דף לב) אמרינן אמר רב נחמן בשל תורה אין חזקה שליח עשה שליחותו. בשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו. ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה חזקה שליח עושה שליחותו. אמר רב ששת מנא אמינא לה דתנן משקרב העומר הותר החדש מיד והרחוקים מותרים מחצות היום ואילך והא חדש דאורייתא הוא וקתני הרחוקים מותרים מחצות היום ואילך לאו משום חזקה שליח עושה שליחותו ואי סבירא ליה כר' יוחנן וריש לקיש דאפילו בזמן שבית המקדש קיים האיר המזרח מתיר מן התורה אינו ראיה מכאן דבשל תורה חזקה שליח עושה שליחותו הא אין כאן אלא של סופרים ואפילו רב נחמן (מודה) דסמכינן בשל סופרים על חזקה זו. וגם אדרב ששת דחי הש"ס ורב נחמן התם כדקתני טעמא לפי שיודעין שאין בית דין מתעצלין ולמה לי' לדחויי מהאי טעמא תיפוק ליה דאפילו גבי שליח נמי הוה אמינא הכי אפילו לרב נחמן דהא של סופרים הוא. ועוד אמרינן התם איכא דאמרי אמר רב נחמן מנא אמינא לה דקתני טעמא לפי שיודעין שאין בית דין מתעצלין בו. בית דין הוא דאין מתעצלין הא שליח מתעצל בו ושמע מינה דסבירא ליה דאיכא איסור דאורייתא עד שקרב העומר. דאי דרבנן אפילו שליח נמי לרב נחמן איכא חזקה אלא וודאי שמע מינה דסבירא לרב נחמן ורב ששת כרב ושמואל דאמרו בזמן שבית המקדש קיים עומר מתיר. וגם מסתמא דגמרא מוכח הכי מדקאמר ורב נחמן התם כדקתני טעמא כו' וכמו שכתבתי. אבל למאי שפירשתי דלר' יוחנן וריש לקיש נמי איכא איסור דאורייתא משהאיר המזרח עד הקרבת העומר אלא שהאיר המזרח איקלושי מיקלש איסורו לחוד א"כ אין ראי' מפרק ג' דעירובין. מכל מקום נראה לי דקיימא לן כרב ושמואל ואפילו לקולא. ונפקא מינה דאם השרישו בין האיר המזרח להקרבת העומר דהעומר מתיר כרב ושמואל. דאלו לר' יוחנן וריש לקיש אסור עד שהאיר המזרח של שנה הבאה וכמש"כ. שהרי לר' יוחנן וריש לקיש גם כן הא דהתקין ר' יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור על כרחך לאו משום גזירה הוא כדפריך הגמרא אליבא דידהו משום מצוה ניקום ונגזור. ואם כן בזמן הזה אין לאסור כל יום הנף מדרבנן. ומן התורה נמי אין לאסור כדמוקי לה רב נחמן בר יצחק ומאי התקין דרש והתקין. הא לדידהו סבירא להו עד ולא עד בכלל ואם כן אין מקום לתקנת ר' יוחנן בן זכאי אדר' יוחנן וריש לקיש אלא אפילו מדרבנן שרי קודם שקיעת החמה של יום הנף. ואי משום גזירה שמא יבנה בית המקדש הא משום ההיא גזירא אין לגזור אלא עד חצות אבל מחצות ואילך ולחוש לשמא יבנה בשיתסר אי נמי בחמיסר סמוך לשקיעת החמה לא גזרינן גזירה רחוקה כולי האי וכדכתיבנא למעלה. והרי ראינו להגמרא דקאמר גבי רבנן דבי רב אשי דהוי אכלי בצפרא דשבסר דקסברי חדש בחוץ לארץ דאורייתא ור' יוחנן בן זכאי מדרבנן קאמר וכי תיקנו ליום הנף לספיקא לא תיקנו מדאיתא לתקנת ר' יוחנן בן זכאי מדרבנן שמע מינה דלאו הלכה כר' יוחנן וריש לקיש. דאלו לדידהו אין מקום לאסור כל יום הנף מדרבנן וכדאמרן. וכש"כ לאבוה דרבינא דליתא להא דר' יוחנן וריש לקיש. הלכך בזמן הבית עומר מתיר כרב ושמואל והאיר המזרח לא אהני מידי ואפילו איקלושי לא מיקלשי ואם השרישו לאחר שהאיר המזרח קודם הקרבת העומר העומר מתיר. וכן פסק הרמב"ם פרק י' מהלכות מאכלות אסורות. ועוד ראי' לפי מאי דפירשו התוספת דלר' יוחנן וריש לקיש מהאיר המזרח ועד הקרבת העומר אינו אסור אלא מדרבנן מהא דבעי חברייא דרב כהנא מרב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו ואמרינן ממאי דאקריבו דלמא לא אקריבו ואמרינן לא ס"ד דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח. ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דאקריבו עומר והדר אכול ש"מ דבזמן עומר אי אקריב עומר אסור מן התורה. דאל"כ אע"ג דלא אקריב עומר הי' מותר לאכול ממחרת הפסח מנא לן להוכיח דאקריבו עומר. ואי משום דרבנן אסור דלמא אכתי לא גזרי עלה. וכיון דחברייא דרב כהנא ורב כהנא כרב ושמואל סבירא להוא (דאילו לר' יוחנן ולריש לקיש האיר המזרח מתיר אפילו בזמן שיש עומר) הוה לי' ר' יוחנן וריש לקיש יחידאי לגבייהו. וכן כתב שם הרמב"ם וכל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר לוקה מן התורה ע"כ. והיינו כרב ושמואל דאמרי בזמן שבהמ"ק קיים עומר מתיר ולא האיר המזרח: אלא שאין זה ראי' מדבריו ז"ל. דהא פסק אפילו בזמן שאין בהמ"ק קיים האיר המזרח אינו מתיר אלא כל יום הנף אסור משום דעד עצם היום הוה עד ועד בכלל וכמש"ל בשמו. אבל למ"ד עד ולא עד בכלל. ובזמן הזה האיר המזרח מתיר אכתי יש לומר דאיתא לדר' יוחנן וריש לקיש ואפילו בזמן עומר האיר המזרח מתיר מ"מ ראי' זו מדרבנן דבי רב אשי מכרעת:
6
ז׳עוד תנן בפרק ר' ישמעאל (דף ע') החטין והשעורין והכוסמין והשבולת שועל והשיפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפים זה עם זה ואסורין בחדש מלפני הפסח. ומלקצור מלפני העומר. אם השרישו קודם לעומר העומר מתירן. ואם לאו אסורין עד שיבוא עומר הבא. ולפי מסקנת הש"ס הכי פירושו ואסורין בחדש מלפני העומר דהיינו הבאת העומר אסור לאכול חדש. אבל אחר הקרבה שרי' לאכול חדש מיד. דבזמן שבית המקדש קיים עומר מתיר ולקצור לפני העומר דהיינו קצירת עומר שהוא בליל ט"ז דניסן אבל לאחר קצירת עומר מיד שרי' שאר קצירה. ואהא דתנן אם השרישו קודם לעומר עומר מתירן קא בעי מאי קודם לעומר ר' יונה אמר קודם קצירת העומר ר' יוסי בר זבדא אומר קודם הבאת העומר. וקשה לי במאי פליגי הני אמוראי אם השרשה דקודם קצירת העומר מתירן או קודם הבאת העומר כיון דקצירה והבאה דעומר שניהם היו ביום אחד. אלא שהקצירה דיו בליל ט"ז בניסן והבאה היו באותו יום. איך משכחת לה שתשרש בין קצירה להבאה. שהרי אמרינן במס' פסחים בפ' מקום שנהגו (דף נה) דמקשה וסבר ר' יהודא ארבעה עשר מותר בעשית מלאכה והתניא ר' יהודא אומר המנכש בשלשה עשר ונעקרה בידו שותלה במקום הטיט ואינו שותלה במקום הגריד. בשלשה עשר אין בארבעה עשר לא מכדי שמעינן לי' לר' יהודא דאמר כל השרשה שאינו קולטת לשלשה ימים שוב אינה קולטת ואי ס"ד ארבעה עשר מותר בעשית מלאכה למה לי שלושה עשר והא איכא ארביסר וחמיסר ומקצת שיתסר אמר רבא בגליל שנו. והא איכא לילה אמר רב ששת כב"ש. רב אשי אמר לעולם כבית הלל לפי שאין דרכם של בני אדם לנכש בלילה. רבינא אמר לעולם ביהודא ובהשרשה חד מקצת היום ככולו אמרינן תרי מקצת היום ככולו לא אמרינן. זו היא סוגיא דהתם. הרי לרבא ולרב ששת ולרב אשי אם זרע בי"ד בניסן אמרינן תרי מקצת היום ככולו שהוא ארביסר וחמיסר ומקצת שיתסר. ולרבינא חד מקצת היום ככולו תרי לא אמרינן ועד דזרוע קודם ארביסר אין עומר מתירו והשתא במאי פליגי ר' יונה ור' יוסי בן זבדא אי השרשה דקודם קצירה מתירו או דקודם הבאה. אי דזרע קודם ארביסר אפילו תימא דהשרשה דקודם קצירה מתיר והאיכא כולו ארביסר וחמיסר ומקצת הלילה דשיתסר עד לקצירה שהיתה בליל שיתסר ולכולי עלמא שרי. ואי אמרת שזרע בארביסר לרבא ולרב ששת ורב אשי דס"ל דאמרינן גבי השרשה אפילו תרי מקצת היום ככולו ואכתי נשרש בליל שיתסר קודם קצירת העומר. ואי לרבינא הא לא אמרינן תרי מקצת היום ככולו ועד דשלים כל היום דשיתסר לא תשרש ואכתי שתשרש בין קצירה להבאה (האיך משכחת לה). ומדוחק קושיא זו נראה לי דאפילו דחד מקצת היום ככולו אמרינן מ"מ מקצת הלילה ככל היום לא אמרינן. אלא דווקא מקצת היום הוא דחשיב מקצתו ככולו ולא מקצת הלילה. וכהאי גוונא אמרינן במגילה סוף פ"ב (דף כ') לענין ספירת זבה דמקצת היום ככולו אמרינן ומקצת לילה ככולו לא אמרינן והכא נמי דכוותי'. ומשכחת לה לפלוגתא דהני אמוראי בענין שזרע בארביסר להני רבנן דאית להו תרי מקצת היום ככולו דלמ"ד השרשה דקודם קצירה מתיר אין כאן אלא מקצת ארביסר וחמיסר ומשיתסר אפילו מקצתו ליכא דמקצת הלילה ככולו לא אמרינן. ולמ"ד השרשה דקודם הבאה מתירו הרי כאן מקצת ארביסר וחמיסר ומקצת היום דשיתסר עד הקרבה והקרבת העומר מתירו. אבל לרבינא דאית לי' תרי מקצת היום לא אמרינן בהשרשה. לא משכחת לה לפלוגתייהו אליבי' כלל. דאם זרע בארביסר הא לא נשרש כלל עד דשלים היום דשיתסר דאיכא מקצת ארביסר וחמיסר וכולו שיתסר דבמקצת שיתסר לא סגי כיון דלא אמרינן תרי מקצת היום ככולו. וליכא שום נ"מ אי השרשה דקודם קצירה מתירו או דקודם הבאת העומר דכמו שלא נשרש קודם קצירה הכי נמי לא יושרש קודם הבאת העומר. ואי דזרע בתליסר הא איכא מקצת תליסר וארביסר וחמיסר כולו ונשרש קודם ליל שיתסר ואכתי ליכא נ"מ בפלוגתייהו כלל. דהרי נשרש קודם קצירת העומר. אם לא שנאמר אליבא דרבינא דכמו דלא אמרינן מקצת הלילה ככולו הכי נמי אין הלילה מגריע את היום כלל וכיון דאיכא יום שלם בלא לילה אין זה קרוי מקצת היום אלא כולה יומא איכא והלילה אין עולה לחשבון היום למימר דאם עבר עליו מקצת הלילה או אפילו כולה לילה שוב נחשב היום לחוד בלא לילה למקצת היום. ומשכחת לה כגון שזרע בליל ארביסר דאיכא כל היום דארביסר בלא כל לילה ובלילה לא אכפת לן לחשוב היום במקצת כיון דעבר הלילה קודם הזריעה וכדאמרן. ולמ"ד השרשה דקודם הבאת העומר מתירו הא איכא נמי מקצת דשיתסר וחד מקצת היום ככולו אמרינן ולמ"ד השרשה דקודם קצירה בעינן ליכא אלא ארביסר וחמיסר וליל שיבסר אין עולה למנין דמקצת לילה ככולו לא אמרינן וכדפרישית:
7
ח׳ולענין פלוגתא דפרק מקום שנהגו אי אמרי' תרי מקצת יום ככולו או לא איכא לספוקי כמאן מינהו קיי"ל. והנה לפי רהיטא דשמעתא משמע דקיימא לן כמאן דאמר אפילו תרי מקצת היום ככולו אמרינן ודלא כרבינא אלא כרבא דמשני בגליל שנו שלא עשו מלאכה כלל כל יום י"ד דאילו ביהודא שהי' עושין מלאכה בו ביום עד חצות בי"ד נמי דינא הכי ושרי' לי עומר דהאי שתא. משום דאפילו תרי מקצת היום ככולו אמרינן וע"כ הא דשני רב ששת אקושיא והאיכא לילה דאתיא כב"ש. וכן רב אשי דשני לפי שאין דרכן של בני אדם לנכש בלילה ע"כ נמי כרבא סבירא להו דבהשרשה תרי מקצת היום ככולו אמרינן. דאילו סבירא להו כרבינא דתרי מקצת היום ככולו לא אמרינן מאי קשיא להו דהא איכא לילה הא מכל מקום כיון שעבר עליו מקצת לילה קודם ששתלה הוי להתרו מקצת היום ככולו ואין עומר מתירו. ובע"כ צריך למתני המנכש בי"ג דליהוי תרי יומא שלימא ארביסר וחמיסר ואיכא נמי מקצת י"ג. והכי משמע לי נמי מדברי רש"י שכתב רבינא אמר לעולם ביהודא. ודקשי' לך לתני' בארביסר ובהשרשה חד מקצת אמרינן תרי מקצת לא אמרינן לענין השרשה (חד מקצת היום ככולו אמרינן) אם היו מנכש בין השמשות של כניסת י"ד הוה אמרינן דקלטה בי"ד שלם ובט"ו שלם ומקצת ט"ז. אבל תרי מקצת כגון דמנכש בי"ד דמיבעי לן למימר תרי מקצת לא אמרינן. ע"כ סבירא ליה ז"ל דאי מנכש בליל י"ד הוה ליה תרי מקצת היום ככולו דמקצת הלילה שעברה קודם הנכוש נחשב למקצת והנותר מן הלילה עם כל יום י"ד הוה נמי מקצת היום דכל הלילה וכל היום נחשב ליום אחד. ואם נחסר אפילו מקצת מן הלילה תו לא חשיב הנותר אלא למקצת היום. משום הכי פירש אם הי' מנכש בין השמשות דכל ליל י"ד עברה עליו אחר הניכוש הוא דחשבינן ליה י"ד ליום שלם. אבל אם הי' מנכש בתחלת ליל י"ד כיון שעברה עליו מקצת מן הלילה קודם הניכוש תו לא חשיב כל יום י"ד אלא למקצת היום והוי לי תרי מקצת היום ככולו דלא אמרינן להו לרבינא. וכיון דרב ששת ורב אשי קיימי בשיטת רבא דאפילו תרי מקצת היום ככולו אמרינן הלכתא כוותייהו לגבי דרבינא דרבים נינהו. ועוד דבכל דוכתא פסקו הפוסקים כרב אשי לגבי רבינא. וכיון דבהא ע"כ לפירש רש"י פליג רב אשי אדרבינא מדאצטריך לשנוי' אקושיא דהא וליכא לילה לפי שאין דרכן של בני אדם לנכש בלילה. ואלו לרבינא אם הי' מנכש בלילה אין עומר מתירו דהוה לי תרי מקצת היום ככולו דלא אמרינן ליה לרבינא. הלכתא כרב אשי ואפילו תרי מקצת היום ככולו אמרינן. אבל למאי דפירשתי דהלילה אינה עולה מן החשבון ואי איכא כולו יום בלא לילו חשבינן לי' ליום שלם ואם כן המנכש בליל י"ד אפילו לרבינא הוה ליה חד מקצת היום ככולו ואמרי' ליה ולדידי' נמי תקשה לי והא איכא לילה. וע"כ צריכים אנו נמי אליבא דרבינא לשנויא דרב ששת ורב אשי ואם כן איכא למימר דרב ששת ורב אשי נמי כרבינא סבירא ליה בהא דאמר בהשרשה חד מקצת היום ככולו אמרינן תרי מקצת היום ככולו לא אמרינן. אע"ג דבהא דמוקי לה רבינא לעולם ביהודא לא ס"ל רב ששת כוותיה דהא מוקי לה כבית שמאי דאסרי לעשות מלאכה אפילו בליל י"ד ואלו ביהודא היו עושין מלאכה אפילו ביום י"ד עד חצות. מ"מ בעיקר דבריו דס"ל תרי מקצת היום ככולו לא אמרינן סבירא ליה כוותיה. שהרי לדידי' נמי איכא לאקשוי' הא איכא לילה כמו לרבא והש"ס קבעי לשנוי' דלרב ששת ורב אשי לגבי שנוי' נמי דשני רבא בגליל שנו משום דגם לדידי' נמי קשיא והא איכא לילה וכיון דשנוי' דרבא קדים קבע הש"ס להאי קושיא דרב ששת ורב אשי עלי' ואינהו אפילו תימא דס"ל לרבינא אפילו הכי הוכרחו לשנוי' דידהו כיון דאפילו לשיטת רבינא נמי קשה והא איכא לילה וכהנה רבים דהש"ס מסדר שנוי' דאיכא אמורא על דברי אמורא הנאמר בתחלה אע"ג דהאי שנוי' צריך נמי לשנוי' לדברי אמורא שסידר הש"ס את דבריו לבסוף. ותדע לך שע"כ שנויא דרב ששת לאו על דברי רבא דווקא נאמרה שהרי רב ששת קדים לרבא טובא אלא וודאי לרב ששת בדורו נמי היה קשה לו הא איכא לילה. אלא שלא ידענו כמאן סבירה ליה אי כרבינא דסבירא ליה תרי מקצת היום ככולו לא אמרינן או כרבא שהרי לשיטת שניהם קשה דהא איכא לילה. והש"ס קבעי לשנוי' דידי' אצל דברי רבא הנאמר בש"ס קודם דברי רבינא ואשנוי' דרבינא נמי קאי וכדפרישית. והכי נמי איכא למימר בשנוי' דרב אשי וכיון דלפי זה אינה מוכרח לומר דרב ששת ורב אשי כרבא סבירא להו הוה לפלוגתא דרבא ורבינא אי אמרינן תרי מקצת היום ככולו או לא והלכתא כרבינא לגבי רבא דבתראי הוא וקים לן מאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי. וא"כ תרי מקצת היום ככולו בהשרשה לא אמרינן. וכן נראה לי עיקר דיום בלא לילה כולו יומא איקרא לגבי השרשה ואין לילו מעכב בו. וכמו שמקצת לילה לא הוה ככולו בסופו אע"ג דביום הוי מקצתו ככולו. וכמו שכתבתי למעלה דאם לא כן לא איכא בין למאן דאמר קודם קצירת העומר בין למאן דאמר קודם הבאה. ה"ה נמי בתחלתו מן לילה נחשב לאחד עם היום ולמימר דאם היום כולו בלא לילו מקרי מקצת היום. ולא שייך כאן הא דרבא (בפרק קמא דר"ה דף י') דקאמר ומה נידה שאין תחילתה עולה לה בסופה סוף היום עולה לה בתחלתה דלית לך למילף מהתם לא תיובתא ולא סיעתי' לנידן דידן. וגם מדברי רש"י דנקט אם היה מנכש בין השמשות של י"ד אין ללמוד אם היה מנכש תחלת ליל י"ד תו אינה עולה לו המותר מיום י"ד ליום שלם אלא למקצתו. דרש"י מלתא פשיטתי' נקט ולאו דווקא. דרש"י לא נחית לזה באותו סוגיא כיון שאין שום נ"מ לפירושו דסוגי' זו. וכן דרך רש"י במקומות רבים בפירושו דאינו מדקדק מה שמוכח ממקום אחר רק יהיה הסוגיא מתפרשת במקומה על נכון. ואל תדחה את דברי אלה בקש ותאמר דהא דפליגי הני אמוראי בפירושא דמתניתין ואם השרישו קודם לעומר אי פרושו קודם קצירת העומר או קודם הבאת העומר דמיירי דנזרע במקום הגריד דאין ממהר להשריש בכדי שיעור השרשה כדאמר ר' יהודא שותלה במקום הטיט ואינה שותלה במקום הגריד. משום דבמקום הגריד אינו ממהר להשריש בג' ימים ותאמר דבמקום הגריד בהשרשה לאו ביומא תליא מילתא דשייך למימר מקצת היום ככולו ואפשר להיות נשרש בין קצירת העומר להבאה. וא"כ אזדא לה כולה מילתא שכתבתי בזה. אשיבך לו יהבינא לטעותך דבמקום הגריד לאו ביומא תליא מילתא דהשרשה. מ"מ אי אפשר למיקם אהא מילתא דהשרשה במראית עין כל אחד על פי המסורת שמסרו לנו רז"ל. לר' יהודא כדאית ליה ג' ימים להשרשה ולשאר תנאים כדאית להו עד שלר' מאיר הוי זמן קליטה שלשים יום כדאמרינן (בפ"ק דר"ה דף י') וה"ה להשרשה בתבואה נמשך זמנה שוה לקליטה כמ"ש לקמן בס"ד. הרי לר' מאיר נמשך זמן קליטה והשרשה עשר ידות כמו לר' יהודא דלמר ג' ימים ולמר שלשים יום ובמאי פליגא בפלוגתא רחוקה כל כך. נחזי אנן או נשאל לעובדי אדמה לאימת נקלט ונשרש. אלמא אפילו תנאי לא הוי להו אפשר למיקם על בירור הדבר במראית עין לפיכך נחלקו על פי מסורות שבידם כל אחד ואחד מרבותיו. כל שכן שאי אפשר לאמוראי לעמוד על דבר זה במראית עין אם נשרש ונקלט כבר או לא. ואין בידינו אלא מנין הימים שמסרו לנו חכמי המשנה. ובמנין הימים ע"כ אמרינן מקצת היום ככולו א"כ הושבו דברי על כנם וזה ברור:
8