שאגת אריה החדשות, דיני חדש ח׳Sha'agat Aryeh HaChadashot, Dinei Chadash 8
א׳שאלה בזמן הזה אם אסור לקצור קודם לעומר בא"י כמו בזמן שבהמ"ק קיים או לא:
1
ב׳תשובה אע"ג דאיסור קצירה קודם לעומר בעומר תליא רחמנא דכתיב ראשית קצירכם שיהי' הוא תחלה לכל הנקצרים מ"מ אפילו בזה"ז דליכא עומר אסור לקצור קודם האיר המזרח דיום הנף וכמ"ש בס"ד וראיה לזה מדתנן קוצרין בית השלחין שבעמקים אבל לא גודשין. אנשי יריחו קוצרין ברצון חכמים וגודשין שלא ברצון חכמים ולא מיחו בהם חכמים. ופירש רש"י בפרק מקום שנהגו (דף נ"ו) דאיסורא דאורייתא ליכא דמשום שאי אתה מביא הוא. ואיסור דרבנן נמי ליתא דילמא אתי למיכיל מיני' לא גזרו דהא חדש מבדל בדיל מיניה כולה שתא שאין נוהג אותו כל השנה. והכי משמע וודאי דהא דתנן אנשי יריחו קוצרין ברצון חכמים דמשום היתר קצירה קודם לעומר קתני לה ומשום שאי אתה מביא הוא ולאו משום דלא גזרינן דלמא אתי למיכיל מיניה לחוד הוא דקא משמע לן. דהא בהדי קצירה קודם לעומר תנינן לה דכולה מתניתין דלפני הא דאנשי יריחו ולאחרי' מדיני קצירה לפני העומר מיירי ומדסמיך הא דאנשי יריחו לגבי בבא דקוצרין בית השלחין שבעמקים דטעמא משום דמקום שאי אתה מביא הוא שמע מיניה דהיתרא דאנשי יריחו נמי מהאי טעמא הוא וטעמא דמקום שאי אתה מביא הוא אבל ממקום שאתה מביא אי אתה קוצר אפילו בזמן הזה דהא הא דאנשי יריחו בזמן שאין בית המקדש קיים היו כדמוכח מדברי התוספות. שהרי אמרינן התם בדר' יהודא ור' מאיר מתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה וכתבו התוספות בפרק ר' ישמעאל (דף ע"א) ואם תאמר ויחלל שוה מנה על שוה פרוטה דבזמן הזה שרי אפילו לכתחילה כדמוכח בסוף פרק המקדיש שדהו (דף כ"ט) כו' ע"כ. והרי בסוף פרק המקדיש שדהו אמרינן הני מילי בזמן שבית המקדש קיים. אבל בזמן הזה אפילו לכתחילה. אלמא אפילו בזמן הזה שאין בית המקדש קיים מכל מקום ממקום שאתה מביא אי אתה קוצר. אף על גב דלא נתברר מנא ליה להתוספות ז"ל דהני עובדי דאנשי יריחו שמביא התם היה בזמן הזה דילמא היו בזמן שבית המקדש היה קיים ובפרט למקצת רבוותא דסבירא להו דבזמן הזה שאין בית המקדש קיים מותר לעשות מלאכה בערב פסח והרי בהני עובדי דאנשי יריחו תני מרכיבין דקלים כל היום כלומר של ערב פסח ולר' מאיר ברצון חכמים היו עושין כן ולר' יהודא שלא ברצון חכמים היו עושין כן אלא שלא מיחו בידם חכמים. אם כן ע"כ הני עובדי דאנשי יריחו בזמן שבית המקדש קיים הי'. דאלו בזמן הזה הא מותר לעשות מלאכה בערב פסח. מכל מקום למאי דסבירא להו לתוספות דהני עובדי דאנשי יריחו בזמן הזה שאין בית המקדש קיים הי' שמע מיניה דאסור לקצור לפני יום הקרבת העומר אפילו בזמן הזה. והכי משמע להדיא מדברי הרמב"ם שכתב בפרק ז' מהלכות תמידין ומוספין. אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני תבואה קודם לעומר שנאמר ראשית קצירכם שיהי' תחילה לכל הנקצרים ע"כ. ומדלא כתב שאיסור זה אינו נוהג אלא בזמן שבית המקדש קיים שמע מיניה דאפילו בזמן הזה נמי אסור. ואף על גב דשם באותו פרק גבי מצות ספירה כתב בזה הלשון. מצוה זו על כל איש מישראל ובכל מקום ובכל זמן. ומדלא כתב הכי גבי איסור קצירה קודם לעומר דנוהג בכל זמן שמע מיניה דאינו נוהג אלא בזמן שבית המקדש היה קיים הא לא קשיא דהיינו טעמא דכתב דמצוה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן גבי ספירת העומר. משום דאיכא למ"ד בפרק ר' ישמעאל (דף ס"ו) דאין מצוה זו נוהגת אלא בזמן שבית המקדש קיים שהיו מקריבין עומר דאמרינן התם אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש כתב כן דלאו הלכתא כאמימר אלא אפילו בזמן הזה הוי מצות עשה דאורייתא נמי. אבל גבי קצירה קודם לעומר אי אמרת דס"ל דבזמן הזה מותר לקצור קודם לעומר הוי מפרש לה בהדיא. ואל תטעה לומר בהא דכתב אסור לקצור כו' קודם לעומר דמשמע דווקא בשעת הקרבת העומר הוא דאסור אבל לא בזמן הזה דלשון המשנה דפרק ר' ישמעאל נקט דתנן ואסורים בחדש מלפני הפסח ומלקצור מלפני העומר תדע שהרי בפרק עשירי מהלכות מאכלות אסורות כתב נמי כל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר לוקה מן התורה בכל מקום ובכל זמן בין בארץ בין בחוץ לארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית ע"כ. הרי אף על גב דחדש נוהג מן התורה בזמן הזה מכל מקום כתוב כל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר ותלה לה בהקרבת העומר. אלא וודאי משום דלשון המשנה כן הוא נקט לה. ואף על גב דגבי אכילת חדש כתב בין בפני הבית בין שלא בפני הבית ואלו גבי איסור קצירה שיירי ולא כתב כן. יש לומר משום דלענין אכילה איכא חילוק בין בפני הבית לשלא בפני הבית כמו שמסיים התם אלא בזמן שיש מקדש משקרב העומר הותר החדש בירושלים והמקומות הרחוקים מותרין לאחר חצות שאין ב"ד מתעצלין בו עד אחר חצות ובזמן שאין בית המקדש קיים כל היום כולו אסור מן התורה ע"כ. ומתניתין היא. אבל לענין קצירה ליכא שום חילוק מפורש בגמרא בהדיא אע"ג דוודאי גם לענין קצירה יש לחלק בין בפני הבית לשלא בפני הבית וכמש"כ בס"ד. מכל מקום כיון דאין חילוק זה מבואר בגמרא בהדיא אין דרך הרמב"ם לכתוב דינים שלא נאמרו בהדיא בגמרא. וזה דבר ברור לדעת הרמב"ם למי שאינו מתעקש. ודבר ברור ופשוט הוא דאיסור קצירה קודם לעומר נוהג גם בזמן שאין בית המקדש קיים. דאי אמרת דאיכא חילוק בין בזמן הבית לשלא בזמן הבית לא הוי שתיק הגמרא מיניה. וזה דבר פשוט יותר מכביעתא בכותחא. אלא שמטעם זה יש לדון לפטור את בני אנשי יריחו בזמן הזה מדין איסור קצירה קודם לעומר. דהואיל דאין אסור לקצור קודם לעומר אלא בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ כמש"כ הרמב"ם. וכמש"כ בתשובה סימן והרי מצינו פלוגתא בגמרא בהרבה מקומות אי קדושה שניה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא לענין תרומות ומעשרות. והוא הדין לענין שאר דברים התלוים בקדושתה אי קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא. וא"כ אי נימא לא קידשה לעתיד לבא ובזמן הזה בטלה קדושת הארץ ודינה כחוץ לארץ והוי לי' מקום שאי אתה מביא ואתה קוצר. ואף על גב דאפילו למאן דאמר לא קידשה לעתיד לבא מכל מקום נוהג בה תרומות ומעשרות ושביעית מדברי סופרים כדמוכח בהרבה מקומות. מכל מקום מאי דאשכחן אשכחן ומאי דלא אשכחן לא אשכחן ועל כיוצא בזה תנן (ידים פ"ג) אין דנין דברי סופרים מדברי סופרים. וכיון דלא מצינו שגזרו בזה"ז על קצירה קודם לעומר יש לומר דאפילו בארץ ישראל נמי מותר לקצור בזמן הזה כמו בחוץ לארץ. אף על פי דלענין שביעית נוהג בזמן הזה בארץ ישראל מדברי סופרים אף שאינו נוהג בחוץ לארץ כלל אפילו מדברי סופרים על קצירה קודם לעומר לא גזרו. ואל תשיבני דאפילו קדשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא מכל מקום אסור לקצור בארץ ישראל אפילו בזמן הזה קודם יום הנף. דהא אמרינן בפרק ב' דמסכת כתובות (דף כ"ה) ובפרק יוצא דופן (דף מ"ז) אמר רב הונא ברי' דרב יהושע אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאורייתא. שהרי שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה. ומני' יש ללמוד נמי דאפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן משום דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא כדאמרינן התם בפרק יוצא דופן. מכל מקום אסור לקצור קודם יום הנף מהאי טעמא גופי' שהרי בשבע שכבשו ושבע שחלקו איסור חדש נהגו בה לדידן דקיימא לן חדש בחוץ לארץ דאורייתא. ומושב דכתיב גבי חדש לאו לאחר ירושה וישיבה משמע אלא כל מקום שאתם יושבין ואפילו בחוץ לארץ. והוא הדין דעומר קרב באותן י"ד שנים. וכדאמר בפרק קמא דראש השנה עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבו כו' אלמא שהקריבו עומר בכניסתן לארץ מיד וממילא ינהג נמי איסור קצירה קודם לעומר בכניסתן לארץ. א"כ אסור בקצירה קודם לעומר מן התורה כמו דס"ל להני רבנן גבי חלה. ואף על גב דמסיים לה הגמרא התם ואמינא להו אנא אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן. דתניא אי בבואכם יכול משנכנסו שנים או שלשה מרגלים תלמוד לומר בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליק. ופסקו רבוותא כדרב הונא ברי' דרב יהושע דחלה בזמן הזה דרבנן. מכל מקום ע"כ רב הונא לא קאמר דחלה דרבנן אלא מטעמא דכי אסקינהו עזרא לא כולהו סליק. אבל בהאי סברא דאמרי רבנן דבי רב דחלה עדיפא מתרומה משום שבע שכבשו ושבע שחלקו אפשר לומר דאפילו רב הונא מודה. ואי סלקי כולהו בימי עזרא הוי חלה דאורייתא אפילו למ"ד תרומה דרבנן משום דלא קדשה לעתיד לבא והוא הדין לענין שאר דברים שאינו נוהג אלא בארץ ישראל אף דלא קדשה לע"ל כל היכא דנהגו בשבע שכבשו ושבע שחלקו נוהגין בזמן הזה. ואם כן הוא הדין דאיסור קצירה קודם יום הנף עדיין במקומו עומד ואסור מן התורה בזמן הזה אפילו למאן דאמר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. דהא וודאי ליתא אלא לרבנן דבי רב אבל רב הונא דפליג עלייהו וסבירא ליה דחלה בזמן הזה דרבנן משום דלא כולהו סליק. ע"כ סבירא ליה דאפילו דברים שנהגו בשבע שכבשו ושבע שחלקו נמי אינו אלא מדרבנן למ"ד לא קדשה לעתיד לבא והא דצריך לטעמא דלאו כולהו סליק גבי חלה היינו דווקא למאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא דסבירא ליה קדשה לעתיד לבוא. דאי סבירא ליה דברים שנהגו בשבע שכבשו ובשבע שחלקו אפילו למאן דאמר לא קדשה לע"ל מ"מ נוהגין בארץ ישראל מן התורה אף על גב דבטלה קדושת הארץ בזמן הזה. א"כ תקשה לך אמאי חלה בזמן הזה דרבנן משום דלאו כולהו סליק בימי עזרא. כלומר וכשקידש עזרא את ארץ ישראל לא חל עליו קדושה לענין חלה. דהא מהאי טעמא תלי הדבר בימי עזרא משום דהוא קידש הארץ פעם שניה. מה בכך הא כיון דחלה נהגו בשבע שכבשו ושבע שחלקו נוהגת בארץ ישראל אף לאחר שבטלה קדושתה הראשונה שבימי יהושע. ומה איכפת לן בהא דלא כולהו סליק בימי עזרא הא לענין דברים שנהגו בשבע שכבשו ושבע שחלקו אין נ"מ בקדושת הארץ כלל. אלא ע"כ שמע מיניה לרב הונא ברי' דרב יהושע דסבירא ליה חלה בזמן הזה דרבנן משום דכי סליק בימי עזרא לאו כולהו סליק. אע"ג דחלה נהגו בשבע שכבשו ושבע שחלקו. מכל מקום כיון דקדושה ראשונה דבימי יהושע לא קדשה לע"ל וקדושת עזרא לענין חלה לא אהני מידי משום דלאו כולהו סליק חלה בזמן הזה דרבנן. הוא הדין למאן דאמר קדושה שני' דעזרא נמי לא קדשה לעתיד לבא והלכך סבירא ליה דתרומה בזמן הזה דרבנן. הוא הדין כל הדברים שנהגו בשבע שכבשו ושבע שחלקו לא נהגו בזמן הזה הואיל ובטלה קדושת הארץ. ואם כן הוא הדין איסור קצירה קודם לעומר למאן דאמר לא קדשה לעתיד לבא אינו נוהג בזמן הזה אף על פי שנהג בשבע שכבשו ושבע שחלקו [אף] למאי דקי"ל חדש בחוץ לארץ דאורייתא הואיל ובטלה קדושת הארץ:
2
ג׳ודע דבשו"ע יו"ד (סי' של"א) כתב. בזמן הזה אפילו במקום שהחזיקו בו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה אלא מדבריהם מפני שנאמר כי תבואו ומשמע ביאת כולכם ולא ביאת מקצתן כמו שהיתה בימי עזרא. ויש חולקין וסבירא להו דחייבין עכשיו בארץ ישראל בתרומות ומעשרות מדאורייתא. אך לא נהגו כן. וכתב (על זה) הט"ז דעת הטור שכתב על הרמב"ם דסבירא ליה גבי תרומה נמי דרשינן ביאת כולכם דווקא דזה אינו. דדוקא גבי חלה אמרינן כן דגבה כתיב בבואכם. ואינו יודע מה קושיא דהא דדרשינן כן בפ"ב דכתובות גבי חלה. הא אמרינן התם בלשון זה אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן. דכתיב בבואכם בביאת כולכם וכיון דלמ"ד תרומה דאורייתא אנו מוכרחים לחלק בזה בין תרומה לחלה. ואמרינן דדוקא גבי חלה הקפידה תורה על ביאת כולכם. ממילא למ"ד תרומה בזה"ז דרבנן כדקי"ל להלכה הוה תרומה וחלה שוין בזה וצ"ע על הטור בזה ע"כ. ואני תמה איך טעה בדבר פשוט כזה הא מאי דאמרינן בפ"ב דכתובות למ"ד תרומה בזה"ז דאורייתא או דרבנן היינו (פלוגתא) אם קדושה שני' של עזרא קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא או לא קידשה לעתיד לבוא. וזה מבואר להדי' שם בפרק יוצא דופן דאמר קסבר ר' יוסי תרומה בזה"ז דרבנן ופריך וכי סבר ר' יוסי תרומה בזה"ז דרבנן והתניא בסדר עולם אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושניה יש להם שלישית אין להם. ואמר ר' יוחנן מאן תנא סדר עולם ר' יוסי. ומשני ר' יוסי תני לה ולא סבר לה. ורוצה הגמרא שם להוכיח מדאשכחן דסבר ר' יוסי חלה דרבנן ה"ה נמי תרומה דרבנן בזה"ז. ודחי דלמא אע"ג דתרומה דאורייתא חלה בזה"ז דרבנן מטעמא דלאו כולהו סליק וכדאהדר רב הונא בריה דרב יהושע. והרי הרמב"ם פסק בפ"ק דהלכות תרומות כמ"ד קדושה שניה דעזרא קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא אלא שפוטר מדאורייתא מן תרומה בזה"ז משום דלאו כולהו סליק. ולטעם זה אפילו בימי עזרא וכל ימי בית שני היו פטורין מן התורה מן התרומה כמו מן החלה. והא ליתא דדווקא על חלה הקפידה תורה בביאת כולכם. ואפילו בימי עזרא היה פטורין מן החלה מן התורה. אבל בתרומה היו חייבים מן התורה לכולה עלמא בימי עזרא דתרומה לא תליא מידי בביאת כולהו. ומאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן היינו דוקא לאחר חורבן בית שני. משום דסבירא ליה לא קידשה לעתיד לבוא. והרי בהדיא אמרינן שם אפילו למאן דאמר חלה בזמה"ז לאו דאורייתא מטעמא דלא כולהו סליק. מ"מ סבירא ליה להאי מאן דאמר דתרומה דאורייתא. ואפילו למ"ד דתרומה בזמן הזה דרבנן ע"כ וודאי אינו מטעם דלאו כולהו סליק דאם כן אפילו בימי עזרא פטורים. אלא משום דקדושת עזרא קידשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא הוא דסבירא ליה דתרומה בזמן דרבנן ולאחר חורבן הבית דווקא. ותדע דאם לא כן למה לי' לשנויי אהא דפריך ר' יוסי תרומה בזמן הזה דרבנן מהא דסדר עולם קדושה ראשונה ושניה יש להם שלישית אין להם דר' יוסי תנא לה ולא סבר לה. מאי קושיא דאע"ג דירושה שלישית אין להם וקדושת עזרא קדשה לעתיד לבוא מ"מ תרומה בזמן דרבנן משום דלאו כולהו סלקא. אלא ע"כ ש"מ דגבי תרומה לא שייך האי טעמא דלאו כולהו סלקא אלא גבי חלה לחוד. וטעמא דמ"ד תרומה בזמן הזה דרבנן היינו משום דלא קידשה לעתיד לבוא וזה וודאי קושיא עצומה על הרמב"ם. וכן בטור בהדיא שכתב כמה שכתבתי וכתב הרמב"ם שאינו אלא מדרבנן שאפילו בימי עזרא לא היה דאורייתא כיון שלא עלו כולם ולא היה כל יושביה עליה. ונראה לי דלא שייך האי טעמא אלא גבי חלה דכתיב בה בבואכם ודרשינן מינה בביאת כולכם. אבל לענין תרומות ומעשרות לא בענין שיהא כל יושביה עלי'. ומ"מ איכא למ"ד דהאידנא אינו אלא מדרבנן שבטלה קדושת הארץ משגלה ממנה. אבל ר"י פירש שהם דאורייתא דקדושה שניה שקדשה בימי עזרא לא בטלה ע"כ. הרי מפרש להדיא להרמב"ם אפילו בימי עזרא לא היה תרומות ומעשרות נוהג בארץ ישראל אלא מדברי סופרים ולמאן דאמר קדושה שניה לא קידשה לעתיד לבוא כתב משגלו אינו אלא מדרבנן. ולפירש ר"ל אפילו משגלו נוהג מן התורה דקדושה שניה של עזרא לא בטלה וקידשה נמי לעתיד לבוא. ושלש מחלוקת בדבר. וכבר הקשיתי קושי' עצומה על הרמב"ם מהא דפרק יוצא דופן. והבית יוסף כתב יש קצת הוכחה לדבריו מדאמרינן בפ' הפועלים (פ"ז) דשבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא במעשר. והשתא איכא למימר ומה אם בזמן שנתחייבו בחלה לא נתחייבו במעשר בזמן שלא נתחייבו בחלה אינה דין שלא נתחייבו במעשר ע"כ. וקשה לי הא דברים אילו מבוארים בפ"ב דכתובות ובפ' יוצא דופן להדיא לרבנן דבי רב ורב הונא פליג עליה והוא סבירא ליה דאע"ג דחלה בזמן הזה דרבנן משום דלא כולה סליק בימי עזרא. מ"מ תרומה דאורייתא דלא ילפינן לה משבע שנים שכיבשה. ועוד איך שכח סוגי' זו במקומה בפ"ב דכתובות ובפ' יוצא דופן וממרחק יביא לחמו בפרק הפועלים. ויתר דבריו שכ' שם אינם מעלים ואינם מורידין. ואין בהם דבר נכון להציל את הרמב"ם ממשיגיו כאשר יראה הרואה. וראיתי להרמב"ם בפ' ך' מהלכות איסורי ביאה שכתב חלה בזמן הזה ואפילו בארץ ישראל אינה של תורה. שנאמר בבואכם אל הארץ ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם. וכשעלו בימי עזרא לא עלו כולם. וכן תרומה בזמן הזה של דברי סופרים. ולפיכך אוכלים אותה הכהנים שבזמננו שהן בחזקה ע"כ. הדבר ברור שלטעמי' אזיל וסבירא ליה תרומה נמי בביאת כולכם תלוי ולא בביאת מקצתכם כמו גבי חלה אבל לא משום דקדושת שני' של עזרא לא קידשה לעתיד לבוא. דוודאי סבירא ליה דקידשה לעתיד לבוא וכדאמרינן כתב עליו הראב"ד אף בזמנינו אין כהן אוכל תרומה אלא תרומת חוץ לארץ וכהן קטן אבל תרומת הארץ לא. דסבירא לן כר' יוחנן אליבא דר' יוסי דאמר ירושה שלישית אין להם ע"כ. איהו גם כן לטעמי' אזיל שבפ"ק דהלכות תרומות השיג על הרמב"ם דלמד תרומה מחלה שאינה נוהג אלא בביאת כולכם ואיהו ז"ל סבירא ליה דלא אמרינן הכי אלא גבי חלה. אבל בתרומה אין צריך ביאת כולכם. וכן דעת הטור. וה"ה שם כתב על דברי הרמב"ם מחלוקת ר' יוסי ורבנן ביבמות פ' הערל (דף פ"ב) ובשאר מקומות ורבנן סבירא ליה דתרומה בזמן הזה דרבנן. ושם בפ' הערל נחלקו ר"ל ור' יוחנן וס"ל כר' יוסי דעת רבינו דאע"ג דר"ל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן הני מילי במאי דפליגי אליבא דנפשייהו. אבל במאי דפסקי הלכתא בפלוגתא דתנאי כיון דר"ל סבירא ליה כרבנן וקיים לן דיחיד ורבים הלכה כרבים הלכה כרבנן ע"כ. סבר ה"ה דהיינו טעמא דפסק הרמב"ם דתרומה בזמן הזה דרבנן משום דלא קיימא לן כר' יוסי דאמר ירושה ראשונה ושניה יש להן שלישית אין להן אלא כרבנן דסבר להו דקדושת שניה של עזרא לא קידשה לעתיד לבוא דבזה פליגי בפ' הערל וזה וודאי ליתא. ונעלם ממנו דברי הרמב"ם בפ"א מהלכות תרומות דפסק כר' יוסי דירושת שלישית אין להם. אלא בתרומות ומעשרות סבירא ליה דאינו נוהג אלא מדרבנן משום דבעינן ביאת כולכם ואפילו בימי עזרא לא הי' נוהגין בתרומות ומעשרות אלא מדרבנן. ומהתימא על הרב המגיד איך עלתה על דעתו כן בהאי דכתב הרמב"ם תרומה בזה"ז דרבנן משום דקדושה שניה של עזרא לא קידשה לעתיד לבוא. א"כ למה תלה הטעם דחלה בזה"ז דרבנן משום ביאת מקצתם תיפוק לי' דקדושה שניה לא קדשה לעתיד לבוא ואי משום דס"ל כרבנן דבי רב דאמרי אפילו תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאורייתא דילפי לה משבע שכיבשו ושבע שחלקו. הרי אף על פי שבטלו קדושת הארץ ותרומה דרבנן מ"מ חלה דאורייתא. אלא משום טעמא דלא סלקי כולהו בימי עזרא הוא דהווי לה דרבנן. דא"כ דאין הדין חלה נוהגת אע"פ שבטלה קדושת הארץ מאי מהני טעמא דביאת מקצתה נפטר מן החלה כיון דמצות חלה לאו בקדושת הארץ תליא וכמה שכתבתי. הרי שבמקומו הוא מוכרע כדעת הרמב"ם דפסק תרומה בזה"ז דרבנן הוא מטעם דלא כולה סלקי ולא משום דבטלו קדושת הארץ. וזה מן התימא על בעל סברא נכונה כהרב המגיד איך לא שת לבו לדייק מדברי הרמב"ם בפרק ך' מהלכות איסורי ביאה שהוא מוכרע דליתא להאי פירש שפי' הוא ז"ל בדברי הרמב"ם. ונחזור לענינו מכל מקום מדחזינן להרמב"ם והרא"ש והטור והשו"ע שפסקו שחלה בזמן הזה דרבנן משום טעמא דכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלקא. ואע"ג דחלה נהגה בשבע שכיבשו ושבע שחילקו. מ"מ כיון דקדושה ראשונה של יהושע קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא לכולה עלמא וכי קידשה עזרא בקדושת שניה. לחלה לא אהני קידוש דידי' כיון דלאו כולהו סלקי אין חלה נוהגת מן התורה ה"ה לשאר דברים שאהני קדושת עזרא מ"מ למ"ד קדושת עזרא לא קידשה לעתיד לבוא אע"ג שהי' נוהגין בשבע שכיבשו ובשבע שחילקו כיון שבטלה קדושת הארץ אין אותן הדברים נוהגין בזמן הזה ואחד מהן הוא איסור קצירה קודם לעומר בא"י וכדכתיבנא:
3