שאגת אריה החדשות י׳Sha'agat Aryeh HaChadashot 10
א׳שאלה מי ששמע שמת לו מת שחייב להתאבל עליו ואינו יודע אם הוא תוך שלשים וחייב להתאבל עליו. או הוא לאחר שלשים. והוה לי' שמועה רחוקה. ובמקצת היום סגי לי':
1
ב׳תשובה הט"ז ביו"ד סי' שצ"ז כתב בשם מהר"מ מינץ דנראה לי להחמיר משום דתנן בפרק כל הגט (דף כ"ח) המביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהיא קיים כו'. ע"כ יש לומר העמד המת על חזקתו והשתא הוא דמת ולא החליט הפסק. ולבסוף מסיק דאין לו ראיה ברורה לא לחייב ולא לפטור. ובתשו' בן לב והב"ח פסקו לחייב מטעם חזקה דפרק כה"ג עכ"ד. ובאמת אין ראיה מההיא דפרק כה"ג לנידן זה דשאני התם דלא איתרע מחזקתו הלכך נותן לה בחזקת שהוא קיים. אבל הכא דוודאי מת רק שאינו ידוע אימתי מת אי אפשר לך להעמידו על חזקתו כיון דכבר איתרע חזקת חיים שלו כיון שכבר מת. הלכך אי אפשר להעמידו על חזקת חיים למפרע כיון דכבר איתרע חזקתו מכאן ולהבא. וכמו שאכתוב לקמן בס"ד:
2
ג׳ותדע לך בההיא דהמביא גט אם שמע שמת הבעל ואינו יודע אימתי מת. אם קודם שנתן לה השליח הגט. או אח"כ. לא מיבעי בהניחו זקן או חולה אלא אפילו בהניחו ילד או בריא. וכי תעלה על דעתך שגיטא גט ואינה זקוקה לייבום הא וודאי לא. דכיון שוודאי מת ואיתרע חזקתו אין להעמידו על חזקת חיים למפרע ה"נ אין להעמידו למפרע על חזקת חיים. ונימא דהשתא מת ומתאבלין עליו. אלא הדבר שקול והוה לי' ספק אבלות. ואזלינן לקולא ככל ספיקא דרבנן דאזלינן לקולא. וכש"כ בספק אבלות דהקילו חכמים יותר משאר ספיקא דדבריהם. דאפילו יחיד במקום רבים אזלינן להקל כדאמרינן בכמה מקומות בגמרא משא"כ בשאר איסור דרבנן. אלמא דבאבילות הקילו טפי וכמו שכתוב אצלי במקום אחר:
3
ד׳והנה בעל ט"ז כתב שיש בידו ראיות ברורות להקל ואני רואה שאינן ברורות ואינן מחוורות כלל וכמו שאכתוב לקמן. ראשונה הביא ראי' מהא דתנן במס' פסחים (דף צ"א) האונן והמפקח את הגל כו' שוחטין עליהם כו'. לפיכך אם אירע בהם פסול פטורין מלעשות פסח שני חוץ מן המפקח בגל שהוא טמא מתחילתו. וכתבו התוס' תימא מפקח את הגל נמי נימא חי הי' כשהתחיל לפקח. ויש לומר כיון שמצאו מת אית לן למימר שמתחילתו הי' מת שכל הטומאות כשעת מציאתן. הרי דלא אמרינן אוקים אותו בחזקת חי והשתא הוא מת. ואין לומר דלא ילפינן איסור מטומאה. דהא במתניתין ההיא ילפינן שחייב לעשות פסח שני ולא חשבינן לי' לספק דלמא מייתי חולין בעזרה אלא דבר וודאי חשבינן לי' דמת מעיקרא ויליף מטומאה. והכא נמי נימא לענין אבילות עכ"ד. ועוד האריך בדברים מגומגמים ואין לאבד זמן להעתיק אותם ולהשיב עליהם. גם לשונו מגומגם גלל כן אי אפשר להעתיק דבריו כהוויתן. רק מן ההכרח להעתיק תמצית כוונתו ולא לשונו ז"ל ממש. ועתה נבוא לעיקר ראיתו וראה אתה המעיין איך נשתבש בדבריו. שכתב דליכא למימר דלא ילפינן איסור מטומאה דהא בההיא מתניתין ילפינן דחייב לעשות פסח שני אלמא ילפינן איסור מטומאה וה"ה לענין אבילות נמי ילפינן מיני'. וזה שבוש גדול (דאי אמרת) דלא ילפינן איסור מטומאה הא וודאי דלא אפשר למילף לענין אבילות מכאן. והא דחייב לעשות פסח שני לאו משום דבזה ילפינן איסור מטומאה. אלא משום דהא בהא תליא דכיון דאמרינן גבי טומאה. דכל הטמאות כשעת מציאתן. וכיון שמצאו מת אית לך למימר שמתחלתו הי' מת והוה לי' טמא וודאי. א"כ ההיא דטומאה גופי' ממילא גורם שחייב לעשות פסח שני כיון שהיו בוודאי טמא מתחילתו ואין פסח שעשה בראשון עולה לו. דהא טמא נפש רחמנא דחיי' לפסח שני. ואין זה נקרא יליף איסור מטומאה אלא הטומאה עצמה גורמת לו זאת. אבל לענין אבילות הא וודאי איכא למימר דלא ילפינן איסור מטומאה שאין טומאה גורמת לאבילות כמו שגורמת לפסח שני. וזה דבר ברור שאפילו תינוקת של בית רבן יודעים. ועוד שהרי תנן בפרק ה' ממסכת טהרות ומייתי לה הגמרא בריש נדה (דף ד') נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת. ולמחר עמד ומצא מת ר"מ מטהר. וחכמים מטמאין. שכל הטמאות כשעת מציאתן. והרי ר"מ לית לי' שכל הטמאות כשעת מציאתן וסתם משנה ר"מ היא. ועוד דאפילו לחכמים דמטמאין משום דכל הטמאות כשעת מציאתן הא לא (מטמא) אלא לתרומה וקדשים בלבד ולא לחולין כמו שכתבו התוס' בעירובין בפ"ב (דף ל"ה) בשם ר"י אלמא לא אמרינן מדהשתא מת אית לן למימר שמתחלתו הי' מת. דא"כ אף בחולין הי' טמא. וע"כ הא דאמרינן במפקחין את הגל מדהשתא מת מתחילתו הי' מת הטעם משום דאיתרע לי' חזקת חיים משעה שנפל עלי' הגל. הלכך אם מצאו מת אמרינן וודאי מדהשתא מת ה"נ מת מעיקרא ונטמא המפקח עליו את הגל והי' טמא מתחלתו וחייב לעשות פסח שני בוודאי. אבל באבילות איכא למימר דהשתא מת ועדיין הוה לי' שמועה קרובה וחייב להתאבל עליו והא דנקטי התוס' שכל הטמאות כשעת מציאתן רהיטא דלישנא דמתניתין דמס' טהרות נקטא. ולאו דווקא מה"ט לחוד שהרי בחולין לא אזלינן בתר שעת מציאתן אפילו לענין טומאה וש"מ הא דאזלינן בתרומה וקדשים אחר שעת מציאתן אינו אלא חומרא בעלמא. דהא וודאי מן התורה אין לחלק בין איסור לטומאה. וא"כ במפקח את הגל ומצאו מת אמאי אזלינן להקל לעשות פסח שני. אלא וודאי ה"ט משום דמשעה שנפל עליו הגל איתרע חזקת חיים דידי'. ולפיכך אפילו להקל אזלינן בתר שעת מציאתן ואמרינן מדהשתא מת משעה שנפל עליו הגל הוה נמי בחזקת מת וחייב לעשות פסח שני ואין כאן משום חולין בעזרה. עוד יש לי דקדוקי דברים בדברי התוס' אלא שאין כאן מקומו ודי במה שכתבתי לסתור ראיות של בעל ט"ז מההיא דמפקח את הגל:
4
ה׳עוד הביא ראי' בעל ט"ז מפרק המדיר (דף ע"ו) דאמר רב יהודא אמר שמואל המחליף פרה בחמור. ומשך בעל החמור את הפרה. ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור. על בעל החמור להביא ראי' שהי' חמורו קיים בשעת משיכת הפרה. וקשה למה יביא ראי' לזה אמאי לא נוקי אותו בחזקת שהי' חי תחלה. והשתא הוא דמת. וכן במסקנא שם. דאמר רמי בר יחזקאל על בעל הפרה להביא ראי' שמת תחלה כיון שהספק נולד ברשותו. פירש שבעל החמור עשה כבר משיכה בפרה. אמאי הוצרך לומר דהספק נולד ברשותו. הוה למימר דמוקמינן בחזקת חי. כההיא דפרק כל הגט דלעיל דמ"ש חזקת אדם חי או בהמה חי עכ"ל. ואין זה ראי' כלל דשאני התם דחזקת הגוף דחמור לא מהני לבעלי'. והרי דיליף התם מכלה בבית אבי' ולקדושין. וכמו שפירשו התוס' התם ד"ה כלה בבית אבי'. ואדרבה משם ראי' להיפוך לפום רהיטא. שהרי מתחילה מייתי ראי' להא דרב יהודא אמר שמואל מכלה בבית חמי' ואמרינן ואכתי לא דמי התם בעל מייתי ראי' ומרע לי' לחזקה דאב. הכא בעל החמור מייתי ראי' ומוקי לה לחזקה בידי' וכדפירש"י שאף חזקת הגוף מיפה את כוחו שכשתאמר העמד החמור בשעת משיכה על חזקתו הקודמת בחזקת חי תעמידנו וברשות בעל הפרה מת ולמה אתה מצריכו ראי' עכ"ל אלא דכל ההיא שקלא וטרי' לא קם במסקנא ולרווחא דמלתא קאמר לה דחזקת הגוף מסייע לבעל החמור וזה ברור למעיין היטב בסוגיא זאת. מ"מ עכ"פ אין ראית הט"ז ראי' מכאן וכמו שכתבתי: עוד הביא ראי' מהא דאיתא בא"ע סי' י"ז מצאו הרוג ומכירין אותו בטביעת עין ואינו ידוע מתי נהרג דאשתו אסורה להנשא משום דחיישינן דלמא נהרג יותר משלשה ימים וקי"ל דאין מעידין אלא עד שלשה ימים. ואמאי לא אמרינן דהשתא הוא דנהרג. ונוקמי בחזקת חי כמעיקרא עד השתא עכ"ד. ואין זה ראי' כל עיקר דאדרבה מוקי לאשתו בחזקת איסור כמו שהיתה עד עכשיו בחזקת אשת איש וחזקת חי של הרוג זה אתרעי דהרי מת לפניך. וכה"ג קרי לה תרתי לריעותא גבי המניח את החביות להיות מפריש עליו והולך ואח"כ נמצאת חומץ כל ג' ימים וודאי מכאן ואילך ספק משום דהוה תרתי לריעותא העמד טבל על חזקתו וחזקת יין אתרעי דהרי החמיץ לפניך. וה"נ אמרינן כן גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר. וגם (חולין י') גבי טבל ועלה אמרי' הכי. וה"נ יש לומר העמד אשה זו בחזקת א"א ואין זה בעלה. דאע"ג דמכירין אותו בטביעת עין שהוא בעלה של אשה זו הא איכא למימר שמת קודם שלשה ימים ונשתנה צורתו ואין זה בעלה. וחזקת חי של הרוג זה ליתא דנימא נעמיד אותו על חזקת חיים דמעיקרא ועכשיו מת בתוך ג' ימים ולא נשתנה צורתו והרי הוא בעל אשה זו. דהא חזקת חיות של הרוג זה איתרעי שהרי מת לפניך. וגם אין ראי' להיפך מדיש מקילין בנמצא הרוג ואינו ידוע מתי נהרג כמו שמבואר בא"ה סי' י"ז וש"מ דמעמידין אותו על חזקת חי והשתא הוא דנהרג. וה"נ נימא גבי אבילות דעכשיו מת ומתאבלין עליו. דהא ליתא דע"כ במצאו הרוג אי אפשר להעמידו בחזקת חי דמעיקרא דהא הוה לי' תרתי לריעותא וכדאמרן אלא ה"ט דמקילין משום דס"ל דהא דתנן בשלהי יבמות אין מעידין אלא עד ג' ימים משום דלאחר שלשה ימים חיישינן שמא נשתנה צורתו היא אינו אלא חששא דרבנן ומדאורייתא לא חיישינן שמא נשתנה צורתו. כדמוכח למעיין בדבריהם היטב. וכבר נתבאר אצלי זה במקום אחר כל הצורך בע"ה בתשו' ואין זה מקומו:
5
ו׳ומ"ש הט"ז וע"כ לתרץ הני שלשה קושיות אלימתות דע"כ לא אמרינן בפרק כה"ג דמוקמינן לנו בחזקת חי אלא כל שלא ידענו עדיין שמת. משא"כ בהנך תלת מילי דהשתא וודאי שפיר אמרינן דכבר הי' מת וכמשמעות לשון התוס' בפסחים שזכרנו שכתבו. כיון שמצאוהו מת אית לן לומר שמתחלתו הי' מת. ואין להקשות מ"ש משאר חזקות שאסרינן חזקה אפילו בכה"ג כגון במקוה. דפרכינן בריש נדה דנימא השתא הוא דחסר. וכן בסימן פ"א לעיל בגבינות שנעשו מחלב בהמה ונמצאת טריפה. דאמרינן השתא הוא דנטרפה וכן בהרבה דוכתי. נראה לע"ד לומר דשאני במיתה דכל חי הוא עומד למות והוא עומד לכך בלי ספק ע"כ אמרינן שפיר דוודאי כל זמן שאינו מבורר שמת אמרינן חי הוא. אבל כשמבורר שמת אזלא החזקה לענין שנאמר השתא הוא דמת דאדרבה אמרינן שמעיקרא הי' מת כיון שעומד לכך עכ"ל. והא וודאי ליתא שנימא לענין מיתה מדהשתא מת מעיקרא נמי מת הי' בוודאי. מפני שכל חי עומד למות. וכמו שהוכחתי למעלה מהא דתנן נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת כו'. דאפילו חכמים דפליגי עלי' דר"מ ואזלא בתר שעת מציאתן אינו אלא לתרומה וקדשים. אבל לא לחולין. וש"מ דלא אמרינן גבי מיתה דמדעכשיו מת מעיקרא נמי מת הי' בוודאי ועוד היכא דראוהו חי בערב אפילו לרבנן טהור כמש"כ הר"ן בפ"ק דנדה. ועוד מהאי דפרק המדיר (דף ע"ו) קשה עליו שהרי אמילתא דרב יהודה א"ש דאמר גבי המחליף פרה בחמור כו' דעל בעל החמור להביא ראי' שהי' חמורו קיים בשעת משיכת הפרה ואיתותב שמואל התם מהא דתניא גבי מחט שנמצא כו' הוגלד פי המכה בידוע שהוא ג' ימים קודם שחיטה. לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראיה ואי לא יהיב דמי בעי להביא ראי' ומפיק כו' ומאי קושי' בשלמא גבי מחליף פרה בחמור שפיר אמרינן על ב"ה להביא ראי' שהי' חמורו קיים במשיכת הפרה דהרי ליכא למימר העמד חמור בחזקת חי בשעת משיכת הפרה דגבי מיתה כל בעל חי עומד למיתה. לכך אמרינן מדהשתא מת מעיקרא קודם משיכת הפרה נמי מת. אבל גבי מחט בבה"כ דאין בהמה עומדת לטרוף. ואדרבה רוב בהמות אין טריפות הלכך בעי טבחי לאתויי ראי' בדיהיב דמי שכבר נטרפה בשעת מכירה. ואי לא מייתי ראי' אמרינן העמד אותה בחזקת שלא נטרפה עד עכשיו שהרי רוב בהמות אינם טריפות. ולא שייך כלל לומר כיון מדהשתא טריפה מעיקרא נמי טריפה הייתה בשעת מכירה. אלא אמרינן השתא ברשות הטבח נטרפה ועוד דאמרינן התם במסקנא גבי מחליף פרה בחמור הכי אמר שמואל כל הנולד ספק ברשותו עליו להביא ראי' ותנא תונא כלה. ופירשו התוס' היינו כלה בבית חמי' דכי היכא דמוקמינן לה בחזקת שלימה והשתא הוא דאתי מום אע"ג דמוחזק הבעל. ה"נ אוקי החמור בחזקת שהיא קיימת והשתא היא מתה ע"כ. והיאך יליף להא דהמחליף דמוקי החמור בחזקת שהוא קיים מכלה בבית חמי' דמוקמינן לה בחזקת שהיא שלימה עד השתא. דלמא כלה בבית חמי' שאני דהרי אין אדם מיועד ועומד למום. הלכך שפיר איכא למימר דהשתא היא דנולדה בה מומין אלו. ועד עכשיו מוקמינן לה בחזקת שהיא שלימה. אבל גבי חמור הא כיון דבעלי חיים מועדין ועומדים למיתה נימא מדהשתא מת מעיקרא מקודם משיכת הפרה כבר מת. ועל בעל החמור להביא ראי'. אלא וודאי ש"מ דליתא להאי סברא כלל. ולא אמרינן מדהשתא מת מעיקרא נמי מת הי'. ועוד היאך לא השמיע בעל ט"ז לאזניו מה שיצא מפיו שהרי התם מביא ראי' מהא דמצאו הרוג ואינו ידוע מתי נהרג דאי אפשר להנשא הרי דהתם אי אפשר לומר טעמא דידי' משום דכל ב"ח מועדין ועומדין למיתה דהא תינח היכא שמת במיתה טבעית איכא למימר הכי. אבל בנהרג לא שייך לומר כן וכי אדם מועד ועומד ליהרג הא וודאי לא. וא"כ אמאי לא מוקמינן לי' בחזקת חי כמעיקרא אלא וודאי טעמא דפירשתי עיקר דלא שייך לומר העמד אותו בחזקת חי כיון דהרי מת לפניך אתרע חזקתו וחיישינן דלמא מת כבר. ולא אמרינן מדהשתא מת מעיקרא נמי מת הוה אלא הוה לי' ספק שקול אם השתא מת או מת כבר. והא דאמרינן גבי מקוה דנימא השתא הוא דחסר הא וודאי לא קשי' מידי דהתם פריך אהא דמטמא אפילו ברשות הרבים אע"ג דקי"ל ספק טומאה בר"ה ספיקו טהור אלמא בוודאי חסר מחזקינן להמקוה למפרע. והא דקאמר התם גבי הי' בודק את החביות התם נמי (נימא) השתא הוא דאחמיץ לאו משום חזקה דמעמידין החביות בחזקת יין עד השתא קאמר הכי. אלא קאי אהא דאמר התם גבי דם נדה השתא היא דחזי' פריך דנימא נמי השתא היא דאחמיץ והא דאמרינן (בנדה השתא הוא דחזי וקם) גבי גבינות שמביא בעל ט"ז. כבר עמדו התוס' על זה שם בנדה וכמבואר בהרבה פוסקים ואכמ"ל בזה:
6
ז׳והנה אף על פי שנתברר דלא אמרינן מדעכשיו מת מעיקרא נמי מת הוה אלא הוה לי' ספק שקול. א"כ באבילות הוה לי' ספיקא דרבנן. ולקולא אזלינן. מ"מ אכתי איכא למידק דכיון דקי"ל דשמועה רחוקה מיהו נוהג אבילות יום אחד. וכאן דאפילו אם ת"ל דהא ששמע שמת כבר קודם ל' יום לשמועתו (הי') והוה לי' שמועה רחוקה מ"מ כיון דחל עליו אבילות יום אחד עכ"פ ונחית לתורת אבילות במאי לסלקא מיני' וחייב להתאבל כל שלשים יום וכהאי גוונא אמרינן (פ"ק דנזיר דף ח') דתנן התם הריני נזיר מלא הבית או מלא הקופה בודקין אותו אם אמר אחת גדולה נזרתי נזיר שלשים יום ואם אמר סתם נזרתי רואין את הקופה כאלו היא מלאה חרדל ונזיר כל ימיו ופריך בגמ' ואמאי לחזי' כאלו הוא מלאה קשואין ודלועין ותהוי לי' תקנתא אמר חזקי' כו' ור"ש כו'. דתניא הריני נזיר על מנת שיהי' בכרי זה מאה כור כו' שספק נזירות להחמיר ור"י מתיר שספק נזירות להקל. ר' יוחנן אמר אפ"ת ר' יהודה התם לא נחית לי' לנזירות הכא נחית לי' לנזירות במאי לסלוקי מיני'. ופריך אמאי לא לחזי' לקופה כמו קשואין ודלועין ותהוי לי' תקנתא הא ס"ד נזירות הוא דקביל עלי'. כלומר היאך אמרינן הכא נזיר לעולם דהא בין מלאה חרדל בין מלאה קשואין נזירות חל עליו ממ"נ. במאי לסלוקי מיני' הרי נימא כאלו קבל עליו קשואין. וכי שלים מנין נזירות דמלאה קשואין הוה לי' מסולק ועומד וכאלו לא נחית לנזירות דמי'. ומשני ר' יהודה סבירא לה כר' כו'. כלומר דהך נזירות חדא נזירות ארוכה היא ולא מצי לגלח לעולם הלכך הכא נחית עכ"פ לחד נזירות. וכיון שאתה מורידו לנזירות אפילו לר' יהודא תו לא מצי להסתלק מיני' דשמא חרדל קיבל עליו ונידון עד יום מותו חד נזירות ארוכה עליו. ולא דמי לההיא דכרי דהתם אינו יורד לנזירות כלל לר' יהודא והכא נמי אע"ג דקי"ל ספק אבילות להקל הני מילי דלא נחית לאבלות כלל מספיקא כגון בלא שהה שלשים יום באדם דהוה ספק נפש ואינו מ"ע כלל. אבל הכא נחית ממ"נ לתורת אבילות דאפילו אי הוה שמועה רחוקה מכל מקום מקצת היום חייב להתאבל ככל דיני אבילות. וכיון דעכ"פ נחית לאבילות אי אפשר לסלוקי מיני' בספק דדלמא שמועה קרובה היא ונוהג שבעה ושלשים. ובכה"ג ספק אבילות להחמיר כדאמרינן גבי נזיר לר"י דס"ל ספק נזירות להקל. מ"מ היכא דממ"נ נחית לנזירות מודה דאזלינן בספיקא להחמיר. ועוד דאית לן לאוקמי על חזקת חי עד עכשיו. והשתא הוא דמת והוה לי' שמועה קרובה ונוהג ז' ושלשים. וכמ"ש התוס' בריש מס' נדה גבי הא דתנן שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן והלל אומר מפקידה לפקידה ואפילו לימים הרבה. ואמרינן בגמרא מ"ט דשמאי כו' ואשה בחזקת טהרה כו' כי אמרינן העמד דבר על חזקתו היכא דליכא ריעותא מגופי'. אבל אתתא כיון דמגופה קא חזי לא אמרי' אוקמי על חזקתה וכתבו התוס' אבל אי לאו האי טעמא הוה מוקמינן לה אחזקת טהרה אע"ג דהשתא וודאי טמאה כמו שנגע באחד דמטהרין אף רבנן בראוהו חי מבערב. ואע"ג דהשתא הוא מת וליכא עוד חזקת חיות עכ"ל. ודברי התוס' אלו נעלם מבעל הט"ז. הרי נתברר דאע"ג דעכשיו מת מ"מ לא אמרי' מדהשתא מת כו' אלא מעמידין אותו בחזקת חי. ה"נ לענין אבילות נעמידנו בחזקת חי עד השתא והוה לי' שמועה קרובה. ונוהג ז' ושלשים. מ"מ נראה לי דהא לא תברא. דאע"ג דאמרינן בכל דוכתא דאזלינן בתר חזקה דחזקת חיים עד השתא. והשתא הוא דמת ואפילו לקולא אזלינן בתר חזקה זו כדאשכחינן גבי נגע באחד בלילה דאפילו לרבנן בחולין טהור. וכמו שכתבתי לעיל ובראוהו חי מבערב נמי מודו רבנן דאפילו בתרומה וקדשים טהור וכמו שכתבו התוס'. מ"מ אבילות קיל טפי שהרי לא אזלינן באבילות להחמיר משום חזקה שהרי בכל התורה כולה אזלינן בתר רובא ואפילו בדיני נפשות דחמיר אזלינן נמי בתר רובא וקטלינן לי' כדאמרינן בר"פ בן סורר ומורה (דף מ"ז). ואלו גבי אבילות אמרינן כל שלא שהה שלשים יום אין מתאבלין עליו. אף על גב דרוב וולדות בני קיימא נינהו מ"מ אזלינן בתר מיעוטי דנפלים להקל באבילות. ולסברת הרי"ף דס"ל בטבע במים שאין להם סוף דמתאבלין עליו. אע"ג דרוב אין נמלטין דהא קי"ל אם נשאת לא תצא ש"מ דלא אזלינן להחמיר באבילות אפילו בתר רובא. אלא אפילו להני רבוותא דס"ל דטבע במים שאין להם סוף מתאבלין. מ"מ בלא שהה אין מתאבלין עליו משום דמיעוטי דנפלים מצוי הוא אזלינן להקל בתרא גבי אבילות ולא חיישינן לרובא ואזלינן להקל בתר מיעוטי כש"כ דלא אזלינן בתר חזקה דגרע מרובא להחמיר באבילות. הלכך לא חיישינן לחזקה ואין צריך מחמת זה להתאבל כן נראה לי:
7