שאגת אריה החדשות י״אSha'agat Aryeh HaChadashot 11
א׳שאלה כהנים בזמן הזה שסתמן הם בחזקת טמאי מתים אם מוזהרים שוב על טומאת מת. או נימא כיון שכבר הם טמאים לטומאת מת שוב אין עליהם אזהרת של לנפש לא יטמא:
1
ב׳תשובה במסכת נזיר פ' ג' מינים (דף מ"ב) אמרינן אתמר אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבא להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה. אבל טומאה וטומאה לא. ורב יוסף אמר האלהים. אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה. דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב אמאי הא מיטמא וקאים אלא לאו ש"מ אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה. איתבי' אביי כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת"ל ולא יחלל במי שאינו מחולל יצא זה שהוא מחולל ועומד אמר לי' ותקשה לך מתני' דתנן הי' מיטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת ואמאי הא מיטמא וקאים אלא קשיא אהדדי. ל"ק כאן בחבורין כאן שלא בחיבורין כלומר בעודו מחובר למת אז נגע במת א' פטור מפני שהוא מחולל ועומד. אבל שלא בחיבורין דהיינו לאחר שפירש מן המת נגע במת אחר חייב מפני שמוסיף טומאה על טומאתו דלאחר שפירש מן המת הנוגע בו אינו טמא אלא טומאת ערב ובעודו עומד ונוגע במת הנוגע בו טמא טומאת ז'. ובתר הכי קאמר. אבל טומאה וטומאה לא דהא מיטמא וקאים טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאי. ואסיק ר"פ כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה. דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין. מר בר רב אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמתו אדיתיב. דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין. ופסק הרמב"ם בפ' ג' מהלכות אבילות דכהן שנגע במת ופירש וחזר ונגע. חייב על כל נגיעה ונגיעה. אבל אם נגע ולא פירש או שהיה עומד בבית הקברות ונגע במתים אחרים אינו חייב אלא אחת. דהא מחולל ועומד הוא כל זמן שלא פירש. ובטומאה וביאה בבת אחת פסק כאוקימתא דרב פפא ומר בר אשי דחייב שתים. וכן אם נטמא מקודם ואח"כ בא אל האהל חייב אף על הביאה. וכתב עליו הראב"ד הא לא מיחוור. דסוגיא דשמעתא כרבה. דטומאה וטומאה שלא בחיבורין נמי לא מחייב וכ"ש בחיבורין וטומאה וביאה נמי לא מחייב אלא היכא דאתו בבת אחת ע"כ. וכתב הכסף משנה נראה שהוא ז"ל סובר דהא דאוקימנא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין אליבא דרב יוסף הוא דאוקימנא הכי. אבל לרבה שלא בחיבורין נמי פטור. ורבינו סבר דאליבי' דכ"ע אוקימנא הכי. ואני בעניי לא ירדתי לעומק דברי הראב"ד. דהא מגו דקשיין אהדדי מתני' וברייתא אנו צריכין לחלק בין בחיבורין ושלא בחיבורין. ואין רבה ולא שום אמורא יכול להכחיש זה ע"כ. ודבריו תמוהין דאם רבה נמי מודה דיש לחלק בין בחיבורין ושלא בחיבורין. א"כ מה איכא בין רבה לרב יוסף דלתרווייהו בחיבורין פטור ושלא בחיבורין חייב. כדתנן אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת. ועוד מה שמכריח מגו דקשיין אהדדי מתני' וברייתא ע"כ אנו צריכין לחלק בין בחיבורין לשלא בחיבורין. הרי ר"י אליבי' דרב הונא מכחיש האי חילוקא להאי גיסא דאפילו בחיבורין חייב. שהרי אמר נזיר שהי' עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר חייב. והיינו טומאה בחיבורין ומחייב אנגיעת המת שהושיטו לו:
2
ג׳אבל באמת נעלם מהכסף משנה דברי הראב"ד ושכח דברי עצמו. שבפרק ה' מהלכות נזירות פסק הרמב"ם גבי נזיר נמי כהאי גוונא וכתב עליו הראב"ד עיינתי בשמועה במס' נזיר וראיתי דלדעת ר"י טומאה וטומאה בחיבורין של אדם במת אפילו התרו בו על כל א' וא' אינו חייב אלא א' כדתניא נזיר שהי' מת על כתיפו והושיטו לו מת אחר ונגע בו פטור. אבל פירש וחזר ונגע חייב שתים וטומאה וביאה אפילו בחיבורין חייב שתים. ודווקא בב"א כגון שנכנס לבית שיש בה גוסס והיה שם עד שמת הואיל והם שני מיני שמות ובאין בב"א חייב שתים. ורבה פליג עלי' בכל טומאה וטומאה אפילו שלא בחיבורין אינו חייב אלא א' הואיל וטמא הוא. ומתני' דקתני אל תטמא והוא מטמא חייב על כל א' וא' מוקים לה בטומאה וביאה. והא דאמר ר"ה נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו את המת ונגע בו חייב ליתא דהא בחיבורין הוא וכיון דקיי"ל רבה ור"י הלכתא כרבה מעתה טומאה וטומאה אפילו פירש וחזר ונגע פטור והכהנים בזמן הזה טמאי מת הן ועוד אין עליהם חיוב טומאה והמחייב אותם עליו להביא ראיה ע"כ. הרי מוקי הראב"ד למתני' דחייב על כל א' וא' אליבא דרבה בטומאה וביאה ובב"א איירי וברייתא בטומאה וטומאה ואפילו שלא בחיבורין אינו חייב אלא א'. והתם הסכים הכסף משנה לדברי הראב"ד שדבריו נכונים אליבא דרבה אלא שכתב שהרמב"ם פסק כר"י אליבא דר"ה. וא"א דהדבר פשוט שהרמב"ם פסק כרבה אליבא דר"ה והראב"ד ז"ל לא שם עין עיונא היטיב בזה. דליכא לפרש דהאי דקא פסיק כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין דאליבא דר"י אתי' שהרי משתבע האלקים אמר ר"ה אפילו טומאה וטומאה ומייתי ראיה למילתא מהא דר"ה נזיר שהי' עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב והא מלתא לטומאה וטומאה בחיבורין דמי וכמ"ש הראב"ד גופיא בסוף דבריו אלמא לרב [הונא] אליבא דר"י אפי' בחיבורין חייב. אלא ע"כ פירש דשמעתתא דרבה דאמר אבל טומאה וטומאה לא סתום דבריו ולא פירש אי דווקא בחיבורין הוא דטומאה וטומאה לא. אבל שלא בחיבורין אפי' טומאה וטומאה נמי חייב שתים והא דנקט להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה ולא חילק בטומאה וטומאה גופא בין בחיבורין לשלא בחיבורין. היינו משום דקרא בטומאה וביאה איירי ולא בטומאה וטומאה שלא בחיבורין. או דלמא הא דקאמר אבל טומאה וטומאה לא איירי בין בחיבורין בין לשלא בחיבורין ור"י אשתבע דאפי' בטומאה וטומאה אמר ר"ה חייב שתים ומדמייתי ראיה למלתי' להא דאמר ר"ה נזיר שהיה עומד בבה"ק והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב והא לטומאה וטומאה בחיבורין דמי אלמא לר"ה אדר"י אפילו טומאה וטומאה בחיבורין חייב שתים. ולא אמרינן יצא זה שמחולל ועומד ואקשי לי' אביי לר"י מברייתא דאמר יצא זה שמחולל ועומד וא"ל ר"י לאביי תקשה לך מתני' אמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל א' וא' ואמאי הא מיטמא וקאים אלמא לא אמרינן יצא זה שמחולל ועומד. וכיון דמתני' פליג אברייתא סמי ברייתא מקמי מתניתין ואפי' בטומאה וטומאה חייב שתים ומקשי סתמא הש"ס אלא קשי' אהדדי ולא מדברי ר"י ואביי הוא אלא סתמא הש"ס קאמר לה ומשני כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין וא' דרבה הוא דקא משנינו לה הכי והא דאמר רבה אבל טומאה וטומאה לא איירי בחיבורין דווקא כברייתא. ומתניתין בטומאה וטומאה כשלא בחיבורין דווקא. ואפי' אליבא דרבה חייב על כ"א ואחת אבל ר"י איתותב מהאי ברייתא דאלו לדידי' אר"ה אפילו בטומאה בחיבורין חייב שתים כדאמר ר"י משמי' דר"ה נזיר שהיה עומד בבה"ק והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב והא טומאה בחיבורין הוא וכיון דאיתותב ר"י אליבא דר"ה דלדידי' קשיא מתניתין וברייתא אהדדי אע"ג דאמר האלקים. הלכתא כוותי' דרבה כדקי"ל בכל מקום רבה ור"י הלכה כרבה. ועוד דהא איתותב ר"י. וא"כ כהנים בזמן הזה חייבין על הטומאה אפי' לרבה דכל שלא בחיבורין מחייב שתים וכ"ש לר"י דאפילו בחיבורין חייב שתים והרוצה לפוטרן אינו אלא מן המתמיהין דאפילו לרבה חייבו כל שכן לר"י. ותדע דע"כ מודה רבה בטומאה שלא בחיבורין דחייב שתים דאל"כ תקשה נמי לדידי' מהאי ברייתא גופא דאותבי אביי לר' יוסף דמה אירי' דנקט שפטור כהן שהי' מת מונח על כתיפו והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו הוה ליה למתני רבותא יותר. דאפילו בטומאה וטומאה שלא בחיבורין פוטר משום שהוא מחולל ועומד כש"כ הא דהוה ליה טומאה בחיבורין דבעוד שהמת מונח על כתיפו נגע במת אחר אלא ע"כ כל שלא בחיבורין רבה מודה נמי דחייב שתים. וכבר שמענו למצות הראב"ד שכתב והמחייב עליו להביא ראיה. דכבר בררנו בראיה ברורה שהם חייבים:
3
ד׳ועוד ידי נטויה לברר הדבר בעז"ה בראיות ברורות שהן חייבין בזמן הזה על טומאת מת שהרי בפ"ב דשבועות (דף י"ז) ובפ"ג דנזיר (דף י"ז) בעי ר' אשי נזיר בקבר בעי שהייה למלקות*ובזמן הזה דאין בית דין סמוכים אין דנין דיני מלקות ודיני מכות מרדות וגם חדלו הלכות נזירות וטומאות לישראל או א"צ בפנים גמירי שהייה. בחוץ לא גמירי שהייה. או דלמא באונס גמירי שהייה ל"ש בפנים ל"ש בחוץ ועלתה בתיקו. והקשה בתוספת למה ילקה על שהייה כל זמן שלא פירש הא הוי טומאה בחיבורין. ותרצו דהא דפטר לי' כשהושיטו לו מת אחר היינו בשלא הספיק להשליך מת הראשון מעליו לפיכך אינו מוסיף טומאה אבל הכא הוא מוסיף טומאה שבכל שעה הוא מוזהר לפרוש מן הקבר עכ"ל. ולדברי הראב"ד לא משכחת לה להאי איבעי אליבא דרבה דהלכתא כוותיה. דלדעתו ז"ל דפטור ליה בטומאה וטומאה אפי' פירש וחזר ונגע כ"ש כששהה כדי לפרוש מן הקבר. והיותר מן התימא שיש לי על הראב"ד ז"ל שהרי הרמב"ם כתוב בפ"ו מה' נזירות נכנס לשם בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה ונטמא אע"פ ששהה שם אין לוקה אבל מכין אותו מכות מרדות אם שהה. והשיג עליו הראב"ד אין דרך הסוגיא כן אלא הסוגיא כך הוא. נכנס בשידה תיבה ומגדל ונזר שם ובא חבירו ופרע עליו את התקרה ונטמא מי בעי' שהיה או לא בעי' וכו' אלמא היכי דשהה לית בה ספקא דחייב מלקות ואם לא שהה הוי ספקא ע"כ. אלמא לדידי' ז"ל היכי דשהה חייב מלקות ואמאי הא ס"ל דבטומאה אפי' פירש וחזר ונגע פטור וכ"ש בטומאה בחיבורין א"כ מלקות דנזיר בקבר היכי משכחת לה בשהיה. וגם מה שפירשו התוס' שם בשם ר"ת שמפרש דהכא איירי בשנטמא סמוך לחשיכה דכשלא פי' נמי מוסיף לו יום א' ע"י שהייה ע"כ לדברי הראב"ד לא א"ש שהרי לדבריו כהנים בזמה"ז טמאי מתים הן ועוד אין עליהם חיוב טומאה כלל. אלמא לדידי' כיון שנטמא זה ימים רבים כמו כהנים בזה"ז שוב אין עליהם חיוב טומאה לעולם. אם לא תדחוק לומר דמפרש דרך הסוגיא וליה לא ס"ל אלא לדידי' כיון שפסק כרבה אפילו בשהה פטור. ולא השיג על הרמב"ם אלא למאי דס"ל להרמב"ם דבטומאה וטומאה שלא בחיבורין חייב. וא"כ איכא לפרש סוגיא זו כתירץ קמא של תוספות והיה לו לחייב בוודאי באם שהה. דכל כהאי צריך נגר להולמו ואין ראוי לסתום אלא לפרש. אבל לפי מה שפירשתי א"ש. דע"כ לא פטור רבה וקי"ל כוותיה בטומאה וטומאה בחיבורין אלא בשהיה עומד בבה"ק והושיטו לו מת ונגע בו עד שלא הספיק לצאת ממקום טומאה של בה"ק אבל בשהספיק לצאת ממקום טומאה לא. והשתא שפיר קא מבעי ליה נזיר בקבר צריך שהייה למלקות או א"צ ועוד קשה לי דבפ"ג דנזיר (דף ט"ז) פליגי ר' יוחנן ור"ל במי שנזר והוא בבה"ק. ומסיק במסקנא במיחל נזירות עלי' בבה"ק כ"ע לא פליגי דחיילי כי פליגי למילקי. ר"י סבר כיון דחיילי לקי ור"ל סבר לא לקי וחיילי ואיתותב ר"ל התם מהא דתנן מי שהיה טמא ונזיר אסור לגלח ולשתות יין ולטמא למתים ואם גילח ושתה יין ונטמא למתים הרי זה סופג את הארבעים ואסיק בתיובתא. והשתא אי כדברי הראב"ד דאפי' בטומאה וטומאה שלא בחיבורין אינו חייב ואפילו לזמן ארוך כמו כהנים בזמה"ז לדבריו ז"ל. א"כ אם נטמאו למתים בימי טומאתם אמאי לוקה לרבה והרי נזיר וכהן שניהם שווין בזה כדמוכח כולא סוגי' דפ"ג מינים דמקשה מכהן אנזיר ומנזיר אכהן. ולדברי הראב"ד הוי תיובתא דרבה מהאי ברייתא. ועוד קשה דא"כ הוי ההיא דרבה ור' יוסף לדברי הראב"ד דלא כר"י ודלא כר"ל דאלו לר"י אפילו נזיר בבה"ק לוקה. ואילו לרבה אפילו בטומאה שבבה"ק קא פטור ליה ולר"י בטומאה בחיבורין מיהא פליגא. ואפילו לר"ל דס"ל דאינו לוקה היינו דווקא משום שנטמא כבר קודם שנזר הא אם נזר בטהרה ונטמא וחזר ונטמא ואפילו בטומאה בחיבורין דומיא דנזר והוא בבה"ק אפילו ר"ל מודה דלוקה על כל טומאה וטומאה. כמ"ש לקמן. ולא אמרינן הא מיטמא וקאים. וליכא למימר דהא דלוקה לר"י ולתנא דברייתא. משום לאו דבל יחל. וה"ה משום בל תאחר. דאיתני בנזיר וליתני גבי כהן. וכדדרשינן בפ"ק דנדרי' דף ג'. מלנדור נדר נזיר להזיר מקיש נזירות לנדר. מה נדרים עובר בבל יחל ובבל תאחר. אף נזירות עובר בב"י ובב"ת. ומוקי לה ראב"י לב"ת דנזירות דמשכחת לה. כגון דנדר והוא בבה"ק ועובר בב"ת דנזירות טהרה. ואמר רב אשי הואיל וכן נזיר שטימא עצמו במזיד עובר בב"ת דנזירות טהרה. וה"נ איכא למימר דהא דבעי ר"א נזיר בקבר בעי שהי' למלקות או א"צ מיירי ממלקות דבל יחל או בל תאחר ולא ממלקות דלא יטמא דהא מחולל ועומד. אבל גבי כהן שלא שייך גבי' לאו דב"ת ולאו דב"י דברו שהרי קדושתו מרחם ואין איסור טומאה חל עליו ע"פ מעשה ודיבורו. דהא ליתא דא"כ מאי קאמר ליה ר"י לאביי תקשה לך ממתניתין. א"ל אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת. ואמאי הא מיטמא וקאים. מאי קושיא דילמא מתניתין דחייב על כ"א ואחת לאו משום לא יטמא הוא אלא משום בל יחל שהרי גבי נזיר תנינן לה להאי מתניתין. אלא ע"כ כל היכא דלא לקי הנזיר על לא יטמא מטעמא דמחולל ועומד לא לקי נמי על ב"י:
4
ה׳ועוד ראיה לדברי שהרי שם בנדרים פריך אהאי הקישא דנזירות לנדרים בשלמא ב"י דנדרים משכחת לה כגון דאמר ככר זו אוכל ולא אכלה עובר משום בל יחל דברו. אלא ב"י דנזירות היכי משכחת לה כיון דאמר הריני נזיר ה"ל נזיר. אכל קם לי' בבל יאכל. שתה קם ליה בבל ישתה. ומשני רבא לעבור עליו בשנים. ובתר הכי פריך ב"ת דנזירות היכי משכחת לה כיון דאמר הריני נזיר ה"ל נזיר. אכל קם לי' בבל יאכל. באומר לכשארצה אהא נזיר. ואי אמר לכשארצה ליכא בל תאחר. ומשני רבא כגון דאמר לא איפטר מן העולם עד שאהא נזיר. ור' אחא ב"י משני כגון דנדר והוא בבה"ק וקם ליה בב"ת משום דקא מאחר נזירות דטהרה. ומשמע דר"א ב"י לא שני שנויי דידי' אלא אקושיא דב"ת דנזירות היכי משכחת לה. אבל בב"י דנזירות איהו נמי כשנויי דרבא ס"ל דלעבור עליו בשנים. והשתא אס"ד דכל היכא דמחולל ועומד אע"ג דלא לקי על לא יטמא מכל מקום לקי על לאו דבל יחל א"כ לא קשה מידי בל יחל דנזירות היכי משכחת לה אכל קם בבל יאכל שתה קם ליה בבל ישתה הרי מ"מ משכחת לה ב"י דנזירות לגבי טומאה כדמפרש ראב"י לב"ת דנזירות לענין טומאה לחוד. ואע"ג דכשאמר הריני נזיר ה"ל נזיר נטמא קם ליה בבל יטמא נ"מ כגון שנטמא כבר ואי חוזר ומטמא בל יטמא ליכא לרבה לפי' הראב"ד (לרבה אפילו שלא בחבורין ולר"י פטור בחבורין) שהרי הוא מחולל ועומד ואלו ב"י איכא ואין כאן לעבור עליו בשנים. אלא לאו ש"מ דכל היכא שמחולל ועומד. דליכא משום בל יטמא. איסור ב"י נמי ליתא. וטעמא דמילתא נראה לי. משום שהרי האי לא יחל דברו דמייתינן לה בהיקשא דנזירות לנדרים. הרי אע"ג כשמקבל נזירות על עצמו אינו מפרש בהדיא שאוסר א"ע ביין ובתגלחת ובטומאה. מ"מ כיון שאסרה תורה עליו שלשה דברים הללו. כשאמר הריני נזיר והוא יודע שקבלת נזירות גורם לאסור עליו אותן שלשה דברים כמפרש בהדיא דמי. וכשעובר עליהם עובר על בל יחל דברו וכיון דכל היכא שמחולל ועומד. תו לא אסרה תורה עליו מחמת קבלת נזירות איסור לא יטמא. א"כ אין אסור טומאה מעתה נכלל בקבלת הנזירות וכשנטמא מעתה אינו מחלל דבריו ואין כאן איסור ב"י דברו. אלא שאכתי קשה לי נהי דכל היכא שמחולל ועומד תו ליכא איסור בל יטמא. מ"מ איסור ב"ת איכא היכא דחזר ונטמא אע"פ שמחולל כבר. חדא שהרי גבי ב"ת לא שייך האי טעמא דאמרן גבי ב"י. דהא אע"ג שמחולל ועומד מ"מ כשחוזר ונטמא הא מאחר נזירות דטהרה ואיכא משום ב"ת. ועוד שהרי ראב"י מוקי לב"ת דנזירות כגון שנדר והוא בבה"ק. אלמא אע"ג דנטמא כבר קודם שקבל עליו הנזירות וכשקבל עליו הנזירות הרי הוא מחולל ועומד וליכא משום בל יטמא. ואפ"ה קם ליה בבל תאחר משום דקא מאחר נזירות דטהרה. ולפנינו נאריך בזה בס"ד ליישב הדבר על מכונו. ועוד קשה לי למאי דמפרש הראב"ד למתניתין אליבי' דרבה דא"ל אל תטמא אל תטמא חייב על כ"א וא' דמיירי בטומאה וביאה דא"כ חייב על כ"א ואחת דקתני משמע דחייב הרבה מלקות. חייב שתים מבעי' ליה למיתני. דהא לא משכחת לה אלא ב' מלקות לחוד ותו לא. דאע"ג דהאי מתניתין תני ברישא נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת. א"ל אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל א' ואחת. היה מגלח כל היום אינו חייב אלא אחת. א"ל אל תגלח אל תגלח והוא מגלח חייב על כ"א ואחת. ליכא למימר דאגב דתני גבי שותה יין והיה מגלח כל היום לישנא דחייב על כ"א ואחת. והתם וודאי חייב הרבה מלקות בהרבה התראות. תני נמי גבי מטמא למתים כל היום חייב על כ"א ואחת אע"ג דלא משכחת לה אלא ב' מלקות ואפי' בהתראות הרבה. הא לאו מילתא היא למיתני מחמת אגב מילתא דליתא בדידי'. דכיון דאינו חייב אלא ב' מלקות לא שייך למתני בדידי' חייב על כ"א ואחת אגב אחרינא. וגם לישנא דכל היום לא שייך למתני גבי היה מטמא למתים אלא גבי יין ותגלחת לחוד לדברי הראב"ד אליבא דרבה ולא אמרינן אגב בכל דוכתא אלא אע"ג דלא צריך למיתני בדידי' תני ליה אגב אחרינא. אבל מילתא דליתא בדידי' לא שייך למתני אגב אחרינא. אבל למאי שפרשתי א"ש דאפילו רבה מודה דבטומאה וטומאה שלא בחיבורין לקי על כל התראה והתראה אפי' פעמים הרבה. וכ"ש לר"י אליבא דר"ה דאפי' בטומאה בחיבורין לקי על כל טומאה וטומאה (דמצי לאשכוחי) הרבה מלקות:
5
ו׳הרי נתברר לנו דכהנים בזמה"ז אע"פ שכולן טמאי מתים מוזהרין על הטומאה. וטעמא דמילתא כמ"ש למעלה שאע"פ שדרשינן ולא יחלל במי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד. מ"מ בחיבורין מוסיף טומאה על טומאתו. שלאחר שפירש מטומאה ראשונה הנוגע בו אינו טמא אלא טומאת ערב. וכשנוגע בטומאה שנית עד שלא פירש ממנה הנוגע בו טמא טומאת שבעה. וכן פי' התוס' שם בשבועות ובמסכת נזיר דהיינו טעמא דשאני לן בין טומאה בחיבורין לשלא בחיבורין. ואיכא למידק דשם בפ' ג' מינים מקשה עלה דהאי אוקימתא דכאן בחיבורין וכאן שלא בחיבורין. וטומאה בחיבורין דאורייתא הוא הא אמר ר' יצחק בר יוסף א"ר ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא ואי אמרת דאורייתא מ"ש. ומשני כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת. וכתב התוס' בד"ה בחיבורי אדם באדם פי' ר"י שהשלישי הנוגע בנוגע במת דההוא וודאי מדרבנן טמא שבעה. דכי אמר דיקרב בדיקרב דאורייתא דווקא דנגע בנוגע במת ופרק אין מעמידין (דף ל"ז) אמר עלה העיד יוסף בן יועזר דיקרב בדיקרב מסאב ופריך דאורייתא היא כל אשר יגע בו הטמא יטמא ומסיק דאורייתא בחיבורין טמא שבעה שלא בחיבורין טמא טומאת ערב ע"כ. אבל חיבורי אדם במת הוי דיקרב בדיקרב וטמא שבעה מדאורייתא מש"ה אם נטמא למת ופירש וחזר ונגע חייב משום לא יטמא בין כהן בין נזיר ואע"פ שמחולל ועומד שהרי משפירש הנוגע בו אינו טמא אלא טומאת ערב וכשחוזר ונוגע במת יש כאן תוספות טומאה שהנוגע בו בעוד שנוגע במת עד שלא פירש טמא השני טומאת שבעה. וטעמא כדמפרש בע"ז (פרק ב' דף ל"ז) דכתיב הנוגע במת לכל נפש אדם יטמא שבעת ימים וכתיב כל אשר יגע בו הטמא יטמא. ומדלא כתיב וטמא עד הערב טומאת שבעה במשמע כסתם טומאת מת. וכתיב נפש הנוגעת תטמא עד הערב. הא כיצד כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין. והרי הרמב"ם פסק בפ"ה מהלכות טומאת מת. אדם שנגע באדם שנטמא במת. בין שנגע בו אחר שפורש מטמאין בין שנגע בו כשהוא עדיין נוגע במת. הרי זה השני טמא טומאת ערב. שנאמר והנפש הנוגעת תטמא עד הערב. זהו ד"ת. אבל מד"ס הנוגע במת ונגע באדם אחר. ועדיין הוא מחובר במת. שניהם טמאים טומאת שבעה. וכאלו נגע זה השני במת עצמו. במה דברים אמורים לענין תרומה וקדשים. אבל לנזיר ולעושה פסח בין בשעת חיבור בין אחר שפורש אינו טמא אלא טומאת ערב כדין תורה ע"כ. הרי שפסק דטומאה בחיבורין לאו דאורייתא ואפי' השני הנוגע בראשון בעוד שלא פירש מן המת אינו טמא אלא טומאת ערב ורבנן גזרו עליו טומאת שבעה לתרומה וקדשים. אבל לא לנזיר ולעושה פסח. וטעמא דידי' משום דאמרינן שם בע"ז גבי עדות של יוסף בן יועזר שהעיד ועל דיקרב למיתה מסאב. ופריך דאורייתא היא דכתיב כל אשר יגע בו הטמא יטמא אמרו רבנן קמי' דרבא משמי' דמר זוטרא ברי' דר"נ דאמר משמי' דר"נ דאורייתא דיקרב בדיקרב בחיבורין טומאת שבעה שלא בחיבורין טומאת ערב ואתו אינהו וגזרו אפי' שלא בחיבורין טומאת שבעה ואתו איהו ואוקמה אדאוריית'. ודייק הש"ס דאורייתא מאי היא ומפרש מקראי דכתיבנא למעלה. הדר קאמר אמר להו רבא לא אמינא לכו לא תיתלו בי' בוקי סריקי בר"נ הכי אמר ר"נ ספק טומאה בר"ה התיר להם. וכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס דסבר הרמב"ם מאחר שאמר רבא כן ממילא נתבטל כל מה שאמרו תחלה משמי' דר"נ. והאי דרשה דדריש התם מדכתיב הנוגע במת גו' יטמא ז' ימים וכתיב כל אשר יגע בו הטמא יטמא דמשמע ליה יטמא שבעת ימים כסתם טומאת מת ליתא. אלא יטמא עד הערב קאמר ע"כ. א"כ אדחי לגמרי האי שנויי דכאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין דאפי' לאחר שפירש מן המת כשחוזר ונוגע בו אין כאן תוספת טומאה לטמא את השני טומאת שבעה. ואפי' בכה"ג איכא למפטרא לתנא דברייתא משום דיצא זה שמחולל ועומד. ואכתי תקשה מתניתין וברייתא אהדדי. ועוד דתקשי גם להרמב"ם דידי' אדידי' דכיון דפסק דטומאה בחיבורין לאו דאורייתא א"כ אמאי פסק בכהן ונזיר פירש וחזר ונגע חייב אמאי הא מחולל ועומד הוא. וכמו שהנוגע ולא פירש פטור על הנגיעה שני' משום דמחולל ועומד הוא ה"נ בשפירש מחולל ועומד הוא ואין כאן תוספ' טומאה בנגיעה שניה. וע"כ האי שנויי דכאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין דמשני הש"ס במס' נזיר הוא למאי דאמרו רבנן קמי' דרבא משמי' דמר זוטרא ברי' דר"נ דאמר משמי' דר"נ. אבל הרמב"ם דס"ל דלית ליה לרבא טומאה בחיבורין כלל והלכתא כוותי' ליתא להאי שנויי כלל. ובאמת התוס' כתבו שם דיקרב בדיקרב בחיבורין פי' כגון ראובן שנגע במת ובא שמעון ונגע בו בעודו נוגע במת וטומאה בחיבורין וודאי הוי מדאורייתא. והא דאמר רבא לא תיתלו בי' בוקי סריקי בר"נ. לאו משום דאית ליה טומאה בחיבורין לאו דאורייתא אלא משום דקסבר ר' יוסף בן יועזר לא איירי בהכי. וכן משמע בנזיר פ' שלשה מינים עכ"ל. וסבירא להו ז"ל דרבא נמי מודה דטומאה בחיבורין הוי דאורייתא. אבל לשיטת הרמב"ם קשה לי שהרמב"ם אינו מפרש כפי' התוס' אלא כפי' המפרש שכתוב כאן שלא בחיבורין דנגע במת זה והלך ונטמא במת אחר ודכוותי' נמי במתניתין דמחייב על כל אחת ואחת כגון שנטמא בזה והלך ונגע במת אחר וכי תנן הכא דאינו חייב אלא אחת בטומאת חיבורין שבעוד שמונח לו מת על כתיפו נגע במת אחר וכדתני לה בהדיא דהכא הוא דאינו חייב אלא אחת דכטומאה אחת דמי' הואיל ולא נסתלק מטומאה ראשונה. עוד פי' קושיא המקשה. וטומאה בחיבורין מי הוי לה דאורייתא כחדא טומאה משום דהוי מחובר עדיין במת ראשון קאמרת לה דכי הדר נגע במת זה הוי לה לכולה חדא טומאה מדאורייתא. והא אר"י ב"י לא אמרו טומאה בחיבורין אם אדם נוגע ידו במת ואוחז בו וידו אחרת נתונה ביד חבירו לא אמרת שיהא גם אותו חבירו כמו שהוא מחובר ונוגע בטומאה זו. ואהא דמשני כאן בחיבורי אדם באדם פי' כלומר מי דמי ההוא בחיבורי אדם באדם שזה נוגע במת והוא בחבירו ומש"ה לא חשובה ליה טומאת חיבורין לענין נזיר ועושה פסח. אבל הכא טומאה חיבורי מת במת הוי. ומש"ה ה"ל טומאת חיבור חשובה כחדא ואין חייב אלא אחת דהא מיטמא וקאים. ואמר מר שמי שאינו מחולל יצא זה שמחולל והוקשו נזיר וכהנים כאחת לענין הפרשת טומאה ע"כ פירושו. אבל קשה לי לפירש המפרש דהאיך ס"ד דמקשה לדמות הא טומאה בחיבורין דשמעת דמיירי בעודו מחובר במת נגע במת אחר. לטומאה בחיבורין דמיירי ר' ינאי דמיירי שבעוד שאדם נוגע במת נגע בו אדם אחר הא לא דמי להדדי אפי' כאוכלא לדנא. אבל לפי' התוס' אתא שפיר דה"פ מדאמר כאן בחיבורין אם נגע במת אחר פטור משום דמחולל ועומד הוא. כאן שלא בחיבורין חייב על כל טומאה וטומאה. וטעמא דכשהוא חוזר ונוגע במת לאחר שפירש מוסיף חילל על חילולו דעכשיו אדם הנוגע בו טמא שבעה פריך שפיר וטומאה בחיבורין דאורייתא מדמחייבת ליה שלא בחיבורין על כל טומאה וטומאה. ומטומאה שלא בחיבורין דחייב מוכיח המקשה דע"כ טומאה בחיבורין דאורייתא הלכך מפשטא דשמעתא משמע כפי' התוס' דטומאה בחיבורין. דיקריב בדיקריב דאורייתא. וטמא השני טומאת שבעה. ועוד שהרי התם בע"ג סתמא הש"ס הוא דפריך לה. דיקרב בדיקרב נמי דאורייתא הוא אלמא כ"ע קי"ל הכי. ואין לנו לדחות כולי סוגיא מפני דברי רבא. שאמר לא תיתלי בי' בוקי סריקי בדרב נחמן. דאפשר דאיהו נמי לא פליג אדיקרב בדיקרב אלא דסבירא ליה דעדותו של יוסף ב"י לא פירשו רב נחמן הכי אלא כדמפרש איהו משמי' דר"נ ספק טומאה ברה"ר התיר להם. ובכ"מ דרך מפרש הש"ס לדחוק בכל מה דאפשר כדי למעט במחלוקת. ואיך יפרש הכא להיפך מכל דוכתא ונעשה מחלוקת חנם. מה שאין פשט הסוגיא מוכיח הכי ובפרט להקל לטהר דיקרב בדיקרב מדאורייתא. וכל כי האי גוונא אין דרך הש"ס לסתום אלא לפרש:
6
ז׳ועוד ברייתא שבתלמוד ירושלמי הביאו הרמב"ן בס' ת"ה והתוס'. מוכח להדיא דיקריב בדיקרב הוי דאורייתא. דתנן התם יצא ונכנס ר"ט פוטר ור"ע מחייב אמר ליה ר"ט וכי מה הוסיף זה חילל על חילולו. א"ל ר"ע בשעה שהיה הוא שם טמא טומאת ז'. פירש טמא טומאת ערב. חזר ונכנס טמא טומאת שבעה [פירש הנוגע בו] א"ל ר"ט לר' עקיבא כל הפורש ממך כפורש מחיים. וזה מבואר להדיא כדברי התוס' ז"ל. גם ההיא סוגיא דכל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע דפ"ק דשבת (דף י"ז) מוכח להדיא דיקרב בדיקרב הוה דאורייתא. וכמו שפירשו התוס' שם. ולפי מ"ש דיקרב בדיקרב הוה דאורייתא. מדמקשי הש"ס מהא דר' ינאי דאמר לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים. אבל לנזיר ועושה פסח לא ואי טומאה בחיבורין דאורייתא מ"ש כלומר ואפי' לנזיר ועושה פסח נמי טמא. והאי לנזיר פירשו לסתור נזירתו ולגלח ולהביא קרבן ומוקי הש"ס בחיבורי אדם באדם כלומר שהשלישי אינו טמא טומאת ז' אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא. אבל דיקרב בדיקרב שהוא השני טמא טומאת ז' מדאורייתא ואפי' לנזיר ועושה פסח נמי טמא וסותר נזירתו ומגלח ומביא קרבן. ש"מ דכהן מוזהר על דיקרב בדיקרב ואסור ליגע באדם הנוגע במת בחיבורין עד שלא פירש דתניא באבל רבתי כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליו כהן מוזהר עליו כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליו אין כהן מוזהר עליו וכן פסקו כל הפוסקים כהאי ברייתא דאבל רבתי ואע"ג דכתבו התם בפ' מי שמתו (ד' י"ט) בשם ר"ת דליתא להני כללא דאמרינן התם רביעית דם אין הנזיר מגלח עליו עד שיהא חצי לוג ואפי' הכי כהן מוזהר עליו כדאמרינן בפ' בהמה המקשה דרביעית דם הבא מב' מתים טמא ומפקינן ליה מעל כל נפשות מת לא יבא וכ"כ התוס' בשמו בכמה מקומות מ"מ אף ר"ת לא נחלקו אלא אסיפא דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליו אין כהן מוזהר עליו משום דקשה לי' האי דרביעית דם אבל ארישא דכל טומאה שהנזיר מגלח עליו כהן מוזהר עליו אפי' לר"ת איתא להאי כללא וכיון שהנזיר מגלח על דיקרב בדיקרב כהן מוזהר עליו מ"מ בזה אני מודה לדברי הראב"ד ז"ל דבזמן הזה שהכהנים טמאי מתים הם מותרים בדיקרב בדיקרב שהרי טעמא דטומאה וטומאה שלא בחיבורין דחייב עליו משום דכשהוא חוזר ונוגע מוסיף חילל על חילולו לטמא את הנוגע בו טומאת ז' אבל דיקרב בדיקרב אין מטמא את השלישי הנוגע בו אפי' בחיבורין וא"כ כשהוא טמא כבר. וכן כהנים בזמה"ז שהם סתמן בחזקת טמאי מתים דאע"ג שאסורים ליגע בטומאה מפני שמוסיפין חילל לטמא את אחרים טומאת שבעה מ"מ דיקרב בדיקרב שרי שאין כאן תוספ' טומאה לא לעצמו שהרי בלא"ה טמאי מתים הן ולא לאחרים שהנוגע בדיקרב בדיקרב אפי' בחיבורין אינו טמא אלא טומאת ערב ובלבד שלא יהי' בו אסור משום הא דאמרינן בסוטה פרק משוח מלחמה (דף מ"ד) מת תופס ד' אמות לטומאה דאסור לכהן להלך ולעמוד בתוך ד' אמות של מת מדרבנן גזירה שמא יגע בו ומשכחת לה כגון שאדם אחד הוא באהל עם המת ופשט ידיו חוץ לאהל מותר לכהן טמא ליגע בידיו שחוץ לאהל דהיכי דמסיימי מחיצות לא גזרו רבנן משום ד' אמות של מת כדאמרינן התם בסוטה. כן נראה לכאורה אבל אכתי יש לעיין בזה שהרי תניא באבל רבתי פ"ד היה עומד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחריו וקובר פי' הרי זה לא יטמא נטמא בו ביום ר"ט מחייב ור"ע פוטר נטמא לאחר אותו היום הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום אחד ור"ת סמוך אבריית' זו להקל ומתיר לטמא בו ביום (שבועות י"ז) וכל הפוסקים וכן בתו' בפ' דם הנידה (ד' נ"ז) חולקין עליו וסומכין אההיא דבפ"ג מינים דמחלק בין בחיבורין בין שלא בחיבורין כמ"ש כל זה באר היטיב הרמב"ן ז"ל בס' ת"ה והעתיקו הרא"ש ז"ל מ"מ איכא למימר דע"כ לא נחלקו עליו אלא משום דס"ל דאפי' בו ביום אסור לחזור ולטמא ואע"ג דאין סותר כלום מ"מ מוסיף חילול על חילול שבעוד שהוא חוזר ונוגע במת עד שלא פירש מטמא לאחרים טומאת שבעה משום דיקרב בדיקרב אבל מ"מ בסברא זו דבנטמא יום שלאחריו שיש תוספ' טומאה וחילול משום שסותר יום אחד כ"ש בנטמא לאחר כמה ימים עד שלא נטהר מטומאה ראשונה שסותר יותר שאסור לטמא ולוקה משום שמוסיף ימים בטומאה שסותר את ימים הקודמים ונ"מ לנידן דידן דאם היה כהן טמא מ"מ אסור ליגע בדיקרב למת בחיבורין אחר אותו יום שנטמא בראשונה ואע"ג דאין כאן תוספ' טומאה לא לעצמו שהרי הוא מחולל ועומד ולא לאחרים שהרי דיקרב בדיקרב אינו מטמא לאחרים טומאת ז' מ"מ כיון דיקרב בדיקרב הוי דאורייתא וכהן מוזהר עליו שהרי נזיר מגלח עליו וכדכתיבנא אכתי איכא תוספ' חילל על חילולו שהרי בטומאה זו של דיקרב בדיקרב סותר את ימים הקודמים ומתחיל למנות מהיום שבעה ימי טומאה והימים הראשונים יפלו. וא"כ כהנים בזמה"ז אע"פ שחזקתן טמאי מתים הם מ"מ אינו אלא טומאה ישנה ואם יטמא א"ע עכשיו דיקרב בדיקרב איכא תוספ' ימים של ימי טומאה שהרי סותר את ימים הקודמים ואין להתיר דיקרב בדיקרב בכהן:
7