שאגת אריה החדשות ז׳Sha'agat Aryeh HaChadashot 7
א׳כהן שמת לו ולד ספק אם עברו עליו שלשים יום ספק אם עדיין לא עברו עליו שלשים יום מהו שיטמאו לו אביו או אחיו כהן:
1
ב׳תשובה אע"ג דתניא בת"כ לבנו ולבתו כו' יכול אפילו נפלים ת"ל לאביו ולאמו מה אביו ואמו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא יצאו נפלים וכתבו להא ברייתא הרי"ף בהלכות טומאה ושארי רבוותא ז"ל ומסיים הרא"ש הלכך אין כהן מטמא לקטנים אלא א"כ מת ביום ל"א ואם קים ליה שכלו חדשיו מטמא לו ע"כ וכן פסקו האחרונים ז"ל ביו"ד סי' שע"ד. והנה דבר זה למדו ז"ל מהא דאמר רשב"ג במסכת שבת פרק ר"א דמילה (דף קל"ו) כל ששהא למד יום באדם אינו נפל מדייקינן מיני' הא לא שהה ספיקא הוי ואיפסקא התם הלכתא כוותיה ומ"מ הא דפסקינן בדלא שהה דלמא נפל הוא אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אזלינן בתר רובא ורוב וולדות אינן נפלים כמש"כ במקום אחר באריכות וא"כ הכא נמי מדאורייתא כהן מטמא לתינוק בן יומו דאזלינן בתר רובא אלא דרבנן גזרו שלא לטמא לנפל שלא שהה שלשים יום ולחוש למיעוטי דנפלים אי משום דמיעוטי דנפלים שכיחי וחשו רבנן למיעוט המצוי או משום שלא לבוא (להתיר) בערוה החמורה כמש"כ שם בשם התוספת ושאר רבוותא ז"ל (ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ועקרו חיוב טומאת קרובים דקים לן לה יטמא מצוה לחוש למיעוטא עד דשהא שלשים יום) א"כ בספק אם שהה שלשים יום (אם) לא הוה אלא ספיקא דרבנן וכל ספיקא דרבנן לקולא אזלינן וכיון דלא גזרו רבנן על ספק ומותר לטמא לספק שהא שלשים יום ממילא חייב לטמא לו שהרי מן התורה בתר רובא אזלינן אפילו בדלא שהא וזה נ"ל ברור. אלא שהרמב"ן מספק עלינו שכתב בתה"א (אהא שאמרו) הגאונים ז"ל דאבילות יום ראשון דאוריית' והקשו עליהם חכמי צרפת מהא דלא שהא שלשים יום באדם וקי"ל דהוה ספק נפל ואין מתאבלין עליו ואי אבילות יום ראשון דאורייתא וכי היכן מצינו שלא נחוש לרוב להחמיר בשל תורה ולילך אחר המיעוט להקל והשיב הרמב"ן ז"ל וזו שהקשינו למה הקילו בספק וולדות (נראה בעיני) שלא מפני ספק של דבריהם הקילו בהם אלא שכל ספק בן שלשים אין לבו של אדם דוה עליו ולא מקיים ביה ואחריתה כיום מר הלכך אינו מתאבל עליו ותניא בספרי יכול בבנו ובבתו הנפלים ת"ל לאביו ואמו מה אביו ואמו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא יצאו בנו ובתו הנפלים שאינם בני קיימא ומינה דלגמרי מיעטנהו רחמנא מה אביו ואמו ב"ק יצאו נפלים ואין הולכין בהם אפילו אחר הרוב אלא כל שלא הוחזק בן קיימא אינו מטמא (לו) וכיון שאין כהן מטמא לו אין מתאבלין עליו דנפלים לאו משום ספיקא קא ממעט רחמנא דהא בנו הוא וודאי אלא (גזירת הכתוב) הוא שלא יטמא לנפלים ולמדו חכמים אבילות מטומאה וכן לענין אבילות עכ"ל הרי לפי דעתו ז"ל מיעט רחמנא לכל שלא שהה דלא אזלינן בתר רובא לענין טומאת כהן אלא דווקא אם הוא וודאי שיצא מספק (וכל הא) דמותר לכהן לטמא לו דדומיא דאביו ואמו בעינן שהם ודאין בני קיימא וא"כ בנידן שלנו שהוא ספק אם שהה ל' יום אין כהן מטמא לו דהוה לי' ספיקא דאורייתא כיון דבלא שהה וודאי אסור לכהן לטמא לו מן התורה ואין הולכין בתר רובא לענין נפלים לגבי טומאת כהן. אלא שאני תמה על הרמב"ן ז"ל דמנלן הא דלגמרי מיעט רחמנא בנו ובתו משום דדומיא דאביו ואמו בעינן שהם בני קיימא וודאי ואין הולכין בהם בתר רובא הא כיון דקי"ל דאזלינן בתר רובא מן התורה כדאמרינן בחולין (דף י"א) ואפילו בדיני נפשות שהתורה אמרה ושפטו העדה והצילו העדה מ"מ אזלינן בתר רובא וקטלינן לי' לגברא כדמסקינן בסנהדרין בפרק בן סורר ומורה (דף ס"ט) אלא רובא כוודאי (דאורייתא) וסמכינן עליו להקל ואפילו בדיני נפשות דיינינן לי' כוודאי א"כ סתם וולדות שלא שהא שלושים יום כיון דרוב וולדות לאו נפלים הם אזלינן בתר רובא ולא חיישינן למיעוטי ומותר לכהן לטמא לסתם וולדות דלא שהה ל' יום ולא מיעט רחמנא מהאי הקישא אלא שלא לטמא לוודאי נפל דסד"א נפלים נמי בנו ובתו הם ויטמא להם קמ"ל הקישא דדומיא דאביו ואמו בעינן שהם בני קיימא. אבל בסתם וולדות אע"פ שלא שהו ל' יום מ"מ כיון דרוב וולדות אינם נפלים ומן התורה אזלינן בתר רובא וכוודאי דמיא אפילו להקל (א"כ דסתם וולדות) הוה לי' כוודאי מחמת רובא דמיא לאביו ואמו דלא נפלים נינהו אלא מדרבנן החמירו לחוש למיעוטי דנפלים כל שלא שהה. וא"כ בספק שהה הוה לי' ספיקא דרבנן ואין כאן איסור טומאה וממילא שמחויב לטמא להם כיון דקי"ל לה יטמא מצוה ורבנן נמי לא גזרו על ספק שהה. וגדולה מזו נ"ל דאפילו בספק שקול אם ולד זה נפל או לא כגון בוודאי בן ח' וכגווני דאיתא בפ' הערל (דף פ') דלכו"ע ספק נפל הוא מ"מ אם נטמא לו אביו או אחיו כהן אינו לוקה דדלמא בן קיימא הוא דלא חידש לן רחמנא בהאי הקישא דבנו ובתו לאביו ואמו אלא למעוטי וודאי נפלים דסד"א שמטמא להם דהא מ"מ אף נפלים בנו ובתו הם קמ"ל דומיא דאביו ואמו בענין דלאו נפלים נינהו ומינה דספק נפל אינו אלא כשאר ספק איסורי דקיי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא לאיסורי בעלמא מחומרי ספיקא ואין לוקין עליו. ומה שדחקו לרמב"ן לומר כן הוא משום דקשי' לי דברי הגאונים דאבילות יום ראשון דאורייתא א"כ אמאי קא אמרינן שאינו מטמא בספק שהה. ומש"ה חידש לן דבעינן גבי טומאה וודאי ב"ק. ואפילו בתר רובא לא אזלינן. אבל שתי תשובות בדבר חדא דדברי הגאונים בזה דחו רוב רבוותא ז"ל וכמש"כ שם. ועוד הרי אפילו לדברי הגאונים אינו מוכרח לומר כן דהא איהו ז"ל תירץ להאי קושי' מטעמא דאין לבו של אדם דוה עליו ועוד שהרי בדעבד אם מת הבן בתוך ל' יום ועמדה ונתקדשה לכהן סמכינן אדרבנן דאמרי אע"פ שלא שהה בן קיימא הוא. אם כן אף בדלא שהה הוה ודאי ב"ק ואין לנו להחמיר אפילו בספק שהה אפילו להרמב"ן לענין טומאת כהן (והא שכתבתי בספק שקול דנפלים אין לוקין לכהן שנטמא לו בתשובה שאחר זו תראה למאי נ"מ) הלכך נ"ל דבספק שהה כהן מטמא לו כן נראה לי:
2