שאגת אריה החדשות ח׳Sha'agat Aryeh HaChadashot 8
א׳שאלה למה דקי"ל לה יטמא מצוה שמצוה לטמא לשבעה מתי מצוה האמורים בפ'. אם דווקא כהנים מצויים על זה ולא ישראל. או דלמא אפילו ישראלים חייבים לטמאות לשבעה מתי מצוה הללו:
1
ב׳תשובה הרמב"ם כתב בפרק ב' מהלכות אבילות לה יטמא מ"ע שאם לא ירצה להטמא מטמאין אותו בע"כ בד"א בזכרים שהם מוזהרים על הטומאה. אבל הכהנת שאין מוזהרות על הטומאה אינן מצוות להתטמא לקרובים אלא אם רצו מתטמאות ואם לאו לא מתטמאות ע"כ ולפי זה ה"ה בישראל נמי שאין מוזהרין על הטומאה אינם מצווים להטמא לקרובים שהרי הרמב"ן ז"ל בתה"א פירש טעמו שכתב אבל לא נתברר מהיכן יצא לרבינו זה הסברא ושמא הוא דורש כל שישנו בלא יטמא ישנו ביטמא והני נשי הואיל וליתניהו בלא יטמא ליתניהו במצות יטמא א"נ כי כתיב בני אהרן ולא בנות אהרן על כולא ענינא כתיב ע"כ. וא"כ הני תרי טעמי שייכי נמי בבני ישראל שהרי ליתניהו בלא יטמא וה"ה אי כתיב בני אהרן אכולא ענינא אין לוים וישראלים בכלל. והראב"ד ז"ל כתב על דברי הרמב"ם הנזכרים קשי' הא דתניא אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה. וכן היא לא אוננת ולא מטמאת לו הא נשואה מטמאת לו ע"כ. והרמב"ן שם כתב עליו ולפ"ז הא דתניא ולא מתטמאת לו לאו דווקא אלא שיטפי' נקט עכ"ל ודברי תימה הם דאם כן למה נקט כלל לא מטמאה לו כיון דלא שייך לגבה לא איסור טומאת מת. ולא מצות טומאת קרובים. וא"כ לא שייך למתני כלל לא מטמאה לו לא משום איסורא ולא משום חיובא. ורש"י פירש ספ"ק דב"מ (דף י"ח) ולא מטמאה לה לאו משום כהונה קאמר דאין כהנות מוזהרות על הטומאה דכתיב בני אהרן אלא שאינו זקוקה לטמא לו לא כהנת ולא ישראלית שמצוה להתעסק בשבעה מתי מצוה האמורים בפרשה דכתיב לה יטמא. ותניא לה יטמא מצוה כו' עכ"ל. וקצת ק"ל שעל לא מטמא לה פירש אם כהן הוא דכתיב כי אם לשארו והיינו אשתו והיא לאו שארו היא דלא באו עדיין לידי קירוב בשר עכ"ל. הרי שפירש לא מטמא לה דרישא בכהן ומשום איסור טומאה נגע בה והיינו שאסור לטמא לה ולא מטמאה לו דסיפא פירש בישראלית וקמ"ל דאינו זקוקה לטמא לו דהא לגבי אשה לא מצי למימר איסור טומאה לעולם לא בכהנת ולא בישראלית הוה לי' לפרש רישא וסיפא בחד גווני ולא מטמא לה דרישא מיירי נמי בישראל וקמ"ל דאין זקוק לטמא לה כמו בסיפא שהרי לפי פרושו ישראל נמי מצוה לטמא לשבעה מתי מצוה האמורים בפרשה דלא גרע מישראלית ולמה פירש בתרי גווני דלא מטמא דרישא מיירי בכהן שאסור לטמא לה ואינו מטמאה לו דסיפא ע"כ פירש שאינה זקוקה לטמא לו דהא לגבי דידה ליכא איסורא אפילו בכהנת. ובסנהדרין פ' זה בורר (דף כח ע"ב) פרש"י ואינו מטמאה לו אינה מצווה להתעסק בו ואיידי דתני לא אוננת תני לה ולאו דווקא דנשים דכהונה לא הוזהרו על הטומאה ע"כ והא דפירש לאו דווקא היינו כדברי הרמב"ן שכתב אלא שיטפי' דלישני' נקט מ"מ תמי' לי כיון שפירש אינה מצווה להתעסק בו משמע שנשים מצוות להתעסק בשבעה מתי מצוה האמורים בפרשה א"כ למה מסיים איידי דתני כו' ולאו דווקא הא דווקא ודווקא הוא ואיידי למה לי אלא קמ"ל טובא שאינה מצווה להתעסק בו מה שא"כ בנשואה מצווה להתעסק בו ואי משום שפירש ואין מטמא לה דרישא בכהן מש"ה ע"כ הסיפא מיירי בדבר וחילופו מן הרישא וא"כ לאו דווקא הוא מ"מ הא גופא תקשה הוה לי' לפרש אין מטמא דרישא בישראל ואינו מצווה לטמא לה כמו בסיפא והוה נמי אין מטמאה לו דסיפא דווקא ודווקא. וא"צ לפרש בדוחק דמשום איידי תני לה. ומ"מ מדברי רבינו ז"ל למדנו דישראלית וה"ה ישראל נמי מצווים ליטמאות לשבעה מתי מצוה. ובפ"ג דיבמות (דף כ"ט) פירש ולא מיטמאת אינה צריכה להתעסק בו ולאו דווקא כו' אלא איידי דתני ולא אוננת דאיצטרך לי' נקט ולא מיטמאת דבעי למתני תרתי בדידה כמו בדידי' כך שמעתי. ול"נ ולא מיטמאת כגון ברגל שישראלים מוזהרין על הטומאה מנבלתם לא תגעו במסכת ר"ה (דף ט"ז) וכ"כ התוס' שם ולא מיטמאת פי' ברגל שהוזהרו על הטומאה כדאמר בר"ה. ועוד יש לומר דא"מ היינו שאינה מחויבת לטמא לו למ"ד בסוטה לה יטמא חובה עכ"ל ס"ל ז"ל נמי דאפילו נשים מצווין על חובה דלה יטמא. ולמדנו מדברי רש"י ותוס' תירוץ לדברי הרמב"ם מהשגת הראב"ד דהא דתניא לא מטמאה לו באשתו ארוסה דמשמע הא נשואה מטמאה לו לאו משום חובה דלה יטמא אלא ברגל מיירי שהוזהרו על הטומאה. ונ"ל ללמוד זכות על הראב"ד שהשיג על הרמב"ם מהא דלא מטמאה לו שהרי הכי אמרינן בפ"ק דר"ה (דף ט"ז) חייב אדם לטהר עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו יכול יהיו ישראלים מוזהרין על מגע נבילה ת"ל אמור אל הכהנים בני אהרן. בני אהרן מוזהרים בני ישראל אין מוזהרין והלא דברים ק"ו מה טומאה חמורה כהנים מוזהרין בני ישראל אין מוזהרין טומאה קלה לא כש"כ אלא מה ת"ל ובנבלתם לא תגעו ברגל. וע"כ ה"ט דמוקא לקרא דבנבלתם לא תגעו ארגל משום דברגל חייבין לטהר א"ע כדי שיוכלו לקיים מצות (ראי') כדכתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך. וכן קרבנות הבאים חוב ברגל. אלא שמפני קרבנות ראי' וחגיגה אין מוזהר אלא על טומאה אריכת הזמן שהרי יש לה תשלומין כל שבעה. אבל על טומאה קלה כגון של נבלה שאינו אלא טמא טומאת ערב (אינם מצווים) אלא משום שלמי שמחה שחובה עליו לאכול בכל יום ויום מהרגל והרי בר"פ קמא דחגיגה תנן הכל חייבין בראי' חוץ מחש"ו ונשים וש"מ שנשים פטורין ממצות ראי' ומעולת ראי' כמו שכתבו התוס' התם. וכן מחגיגה נשים נמי פטורין ואם כן ע"כ אי אפשר לפרש להא דא"מ לו ברגל משום דמוזהרין על הטומאה דהא לא שייך אזהרה זו אלא באנשים משום מצות ראי' וקרבנות חובה הבאים ברגל. אבל לגבי נשים לא שייך אזהרה זו של רגל דמ"ש רגל משאר ימות השנה לגבי דידהו כיון דאין חייבין במצות אלו של חובת רגל. וע"כ אי אפשר לחייב נשים לטהר עצמם ברגל אלא משום שלמי שמחה לחוד כמ"ד דנשים נמי חייבות בשמחה דהכי אמרינן בפ"ק דר"ה (דף ו' ע"ב) בעי ר' זירא נשים מהו בב"ת מי אמרינן הא לא מחייבא בראי' או דלמא הא איתא בשמחה אמר לי' אביי ת"ל דהא איתא בשמחה ופריך מי אמר אביי הכי והאמר אביי אשה בעלה משמחה כלומר דאין חייבות בשמחה אלא על בעלה הטיל הכתוב שחייב לשמחה ברגל ומשני (לדבריו דר"ז קאמר ולי' לא סבירא לי') הרי לאביי אין אשה בעצמה חייבת בשמחה וא"כ אין אשה מחויבת לטהר עצמה ברגל כיון שאין מוטל עליה שום מצוה מחובת הרגל ל"ש גבי דידה בין רגל לשאר ימות השנה. אבל לר' זירא דס"ל דאשה בעצמה חייבת בשמחה. א"כ נשים נמי הם באזהרת בנבלתם לא תגעו ברגל וחייבות נמי לטהר עצמן ברגל משום שלמי שמחה שחייבות ברגל. וכבר מצינו להראב"ד והרמב"ם שנחלקו בהא אם הלכה כר"ז או כאביי שהרי כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות חגיגה ושתים מצות הללו שהן הראי' והחגיגה אין הנשים חייבות בהן והשמחה האמורה ברגלים הוא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה כו' ונשים חייבות במצוה זו ע"כ הרי שפסק כר' זירא וכמש"כ במקום אחר ודלא כהבנת הכ"מ שם. אבל הראב"ד הגיה עליו אמר אברהם לא בקרבן אלא בשמחה שתשמח עם בעלה שתעלה עמו והוא ישמח אותה ע"כ הרי שפסק כאביי וכיון שאין הנשים חייבות כלום במצות של חובת הרגל אפילו בשמחה תו אין חילוק לגבי דידהו בין רגל לשאר ימות השנה ואין מוזהרין שלא לטמא ברגל ואי אפשר לאוקמי להא דאינה מטמאת לו דתניא גבי אשתו ארוסה ברגל כיון שאינה מוזהרת על טומאה ברגל. וע"כ האי אינה מטמאת לו פירש שאינה חייבת לטמאה לו וש"מ דנשואה חייבת לטמא לו משום דעל הנשים נמי מוטל חוב דלה יטמא. אבל להרמב"ם ז"ל (דסובר) דנשים חייבות בשלמי שמחה נמצא מוזהרות על הטומאה ברגל כאנשים יש לפרש האי דאינה מטמאת לו היינו ברגל. וא"כ אין ראי' מכאן שהנשים חייבות בחובת של לה יטמא:
2
ג׳נחזור לענינינו שלדעת הרמב"ם אין כהנת מוזהרת על חובת לה יטמא. וה"ה דאין ישראלים מוזהרים על זה אלא כהנים בלבד. ולדברי רש"י ותוס' והראב"ד כהנת נמי חייבת בחובת דלה יטמא. וכן נראה שנוטה דעת הרמב"ן לזה שהרי מסיים שם אחר שכתב שם טעם לדברי הרמב"ם שאין כהנת מחויבת לטמא לקרובים והדבר צריך תלמוד. והרא"ש כתב בהלכות טומאה והרמב"ן ז"ל נדחק לפרש מנא לי' להרמב"ם הא ולא נתישבו לי דבריו כי הרבה צריך ראי' לפטור הנשים ממצוה זו ע"כ. הרי גם דעת הרמב"ן והרא"ש דכהנת חייבת במצוה זו. וא"כ ישראלים נמי חייבים במצוה זו וכמו שפירש רש"י בפ"ק דב"מ וכמו שכתבתי לעיל בשמו. וכן פסקו הטור והאחרונים ביו"ד (סי' שע"ג) דאחד האיש ואחד האשה במצוה זו ומדלא נקטי אחד כהן ואחד כהנת במצוה זו ש"מ דאפילו ישראל וישראלית נמי חייבים במצוה זו. וכן רבוותא דפליגי על הרמב"ם הזכירו בדבריהם נשים סתם משמע אפילו ישראלית וא"כ ה"ה דישראלית (נמי חייבת) במצוה זו לדעתם ז"ל ודבר ברור הוא דאין לחלק בין ישראלים לישראלית ובין כהנת מטעמא דפירשתי וזה ברור ודלא כהש"ך שכתב הא דכתוב בש"ע (אחד האיש ואחד האשה) שהיא כהנת מצוה לה לטמאות ע"כ דמשמע מדבריו כהנת דווקא ולא ישראלית וטעות היא בידו דוודאי אין חילוק בין כהנת לישראלית וישראל וכדכתיבנא גם לא דייק לישנא דאחד האיש ואחד האשה דלא משמע כדבריו. ולענין הלכה נראה לי עיקר כדברי רש"י וסיעתו דסבירא להו דאפי' כהנת וה"ה ישראל וישראלית חייבים במצוה זו (דלה יטמא) וראי' ברורה לזה מהא דאמרינן בפ"ב בסוכה (דף כ"ה) בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה. ופריך ועוסק במצוה פטור מן המצות מהכא נפקא מהתם נפקא דתניא ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם אותן אנשים מי היו כו'. ר' יצחק אומר כו' אלא עוסקים במת מצוה היו שחל שביעי שלהם בערב פסח שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ביום ההוא לא יכלו לעשות הא למחר יכולין לעשות. ופירש רש"י ז"ל טמאי מ"מ לאו מת מצוה דווקא קאמר דאפילו מתיהן נמי מת מצוה קרי להו דמצוה להתעסק בהן כגון האמורים בפ' כהנים שהכהן מטמא להם עכ"ל. ופירושו מוכרח הוא דאי אמרת טמאי מת מצוה ממש ובמת מצוה שאין לו קוברין איירי דא"כ מאי פריך התם ועוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא כלומר מבשבתך בביתך דאמר התם מהתם נפקא מדאמר רבי יצחק טמאי מת מצוה שחל שביעי שלהם בע"פ (ומדטימאו) עצמן אע"פ שנדחו מפסח ש"מ עוסק במצוה פטור ממצוה דלמא מת מצוה שאני שדוחה את כל מצוות שבתורה בשב ואל תעשה אפילו פסח ומילה ואי אפשר ללמוד ממנו לשאר מצות שעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא ע"כ מת מצוה דאמרינן היינו שנטמאו לקרובים (וסבירא לי' לר' יצחק כמ"ד לה יטמא מצוה) וכדפרש"י והרי ע"כ אותן אנשים לא היו כהנים שהרי באותו שעה לא היו שום כהנים בעולם אלא אהרן ושני בניו בלבד. וש"מ דאפילו ישראלים מצווים נמי על חובת של לה יטמא. וכמדומה לי שזו ראי' שאין עליו תשובה:
3
ד׳ואחר שנתברר לנו שאפילו ישראלים ונשותיהם מצווים ליטמאות לשבעה מתים האמורים בפרשה כהנים אכתי נשאר לן לברר על כל שלא שהה שלושים יום באדם דקי"ל כרשב"ג דספיקא הוי כמו שכתבתי בסימן שלפני זה אם ישראל מחויב לטמא לקרובו שלא שהה דאע"ג דאין כהן מטמא לו איכא למימר דשאני כהן דאיכא דררא דטומאה דאורייתא דאי וולד זה שלא שהה הוי נפל ואין כאן חובת דלה יטמא וא"כ מטמא הכהן למת שלא במקום מצוה ומחויב על לאו דלנפש לא יטמא. הלכך שב ואל תעשה עדיף אבל לגבי ישראל אדרבה מחויב לטמא לו ולא מיבעי להאי וולד שלא שהה דהא כיון דרוב וולדות בני קיימא ולאו נפלים הן הרי בכל מקום אזלינן בתר רובא והוה לי' כוודאי אם כן מחוייב לטמא לו מן התורה ודלא כהרמב"ן דמפרש דמהאי היקשא דבנו ובתו לאביו ואמו ילפינן נמי לכל שלא שהה שאין כהן מטמא לו דבעינן דומיא דאביו ואמו שהם וודאי בני קיימא ולא משום רובא וחזקה ולדבריו ה"ה בישראל נמי אע"ג דליכא דררא דאיסורא לגבי' מ"מ אינו מחויב לטמא אלא לוודאי בן קיימא דומיא דאביו ואמו שהרי פירש הרמב"ם טעמא דכל שלא שהה אינו מחויב עליו לדעת הגאונים דס"ל דאבילות יום ראשון דאורייתא משום ה"ט דלמדו אבילות מטומאת כהנים שאע"פ דליכא דררא דאיסורא אם מתאבל במקום שאינו חייב להתאבל מ"מ כל שאינו וודאי בן קיימא רחמנא פטרי' מהא היקישא דלאביו ואמו מגזרת הכתוב (כש"כ) בזה דראוי לנו למילף חובת טומאת קרובים גופי' של ישראל משל כהן מ"מ הא כבר נתבאר בסימן שלפני זה דליתא לדברי הרמב"ן בהא דלא חידש לנו רחמנא בהאי היקישא אלא שלא לטמא לוודאי נפל אבל בשלא שהה אפילו כהן מותר לטמא לו מן התורה דאזלינן בתר רובא דוולדות דלאו נפלים נינהו. ורבנן הוא דגזרו לחוש למיעוטי (דאפילו) מחמת איסור טומאת כהן. אבל לגבי ישראל וודאי אזלינן בתר רובא וחייב לטמא לו (בלא שהה) אלא אפילו בספק שקול כגון ספק אביו ספק אינו אביו נמי יש לדון בזה מכל מקום למדנו דכל אנשים ונשים חייבים לטמא לשבעה מתי מצוה האמורים בפרשה אבל בשלא שהה שלשים יום ישראלים ונשים אפילו כהנת מחויבות לטמא לו דהא אזלינן בתר רובא. אבל כהנים אין מטמאין לו מדברי סופרים מכל מקום אם נטמא אינו לוקה דהא מן התורה בני טמויי נינהו דהא אזלינן בתר רובא מן התורה והרי רוב ולדות לאו נפלים נינהו ודלא כהרמב"ן ז"ל וכמו שנתבאר כן נראה לי:
4
ה׳עוד נ"ל ראי' ברורה דאפילו ישראלים נמי חייבים במצות טומאת קרובים מן התורה מהא דתניא במס' זבחים פ' טבול יום (דף ק' ע"א) רע"א נפש אלו הקרובים מת אלו הרחוקים לאביו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה לאמו שאם הי' כהן ונזיר לאמו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה והשתא אי אמרת דאין מצות טומאת קרובים נוהג אלא בכהנים ולא בישראל א"כ מנ"ל דלאמו לדיוקא אצטריך ללמד למת מצוה הוא דאתי שאפילו כהן ונזיר מותר לטמא למת מצוה דלמא לגופי' אצטריך דאפילו כהן ונזיר אינו מטמא לקרובים סד"א דכי אסר רחמנא לטמא נזיר לקרובים ה"מ בישראל נזיר שאינו מצווה לטמא לקרוביו. אבל לא בכהן ונזיר דאיכא גבי' מ"ע לטמא לקרוביו סד"א דאתי עשה דטומאת קרובים ודחי ל"ת דנזיר וידחה דעל נפש מת לא יבוא קמ"ל קרא דמ"מ אין מטמא להן. ואפילו לפי מה שכתבתי במקום אחר דגבי נזיר שנטמא איכא נמי עשה דכל ימי נזרו קדוש הוא לה'. וכדפירש רש"י על התורה כל ימי נזרו קדוש הוא זו קדושת הגוף מליטמא למתים ע"כ. והרי שאין עשה דטומאת קרובים של כהן דוחה ל"ת ועשה דנזיר וקרא למעוטי למה לי הא קי"ל בפ"ק דיבמות מראשו דמצורע דעשה דוחה לעשה ול"ת דנזיר משום דקיל דישנו בשאלה. מ"מ אין זה ראי' דאע"ג דעשה ול"ת דנזיר קילי ועשה דוחה להו ה"מ בשאר עשה דחמירי כגון עשה דמצורע שנוהג בכל אבל עשה דכהן שאינו נוהג בכל ואי אין עשה דמצות טומאת קרובים נוהג בישראל אלא בכהנים בלבד הוה לי' עשה שאינו שוה בכל כיון שאינו נוהג בישראל ואין כח בעשה זו לדחות עשה ול"ת דנזיר משום דקילי הרי העשה דכהן נמי אית בה קולא אחריתא משום שאינו בכל כדאמר שם ביבמות דמה"ט אצטריך לזקנו דמצורע לזקן כהנים מ"מ לא ילפינן מיני' דאתי עשה ודחי לל"ת ועשה דשאני עשה ול"ת דמצורע שאינו שוה בכל. וכיון דקילי לא הוה ס"ד לדחות את העשה ולא תעשה דנזיר משום דקילי כיון דעשה דטומאת קרובים נמי קילי שאינו שוה בכל. וע"כ כי אצטריך קרא לדיוקא ולהתיר מת מצוה הוא דאתי. [ועמ"ש בטורי אבן ר"ה ט"ז ד"ה חייב אדם כו']:
5
ו׳ואפילו לפי מה שנראה מדברי הרמב"ם דליכא עשה בטומאת נזיר למת אלא לא תעשה בלבד כמש"כ במקום אחר אם כן איכא למימר דקרא דלאמו לגופי' הוא דאתי דאפילו כהן אינו מטמא לקרובים אם הוא נזיר דסד"א דאתי עשה דטומאת קרובים של כהן אע"ג דקיל שאינו שוה בכל ודחי מיהת לל"ת דנזיר דקיל נמי שכן ישנו בשאלה. וא"כ אכתי תקשה מנ"ל לר"ע לדרוש לאמו לדיוקא קא אתי ולהתיר למת מצוה הא איכא למימר דלגופי' קא אתי דאפילו כהן דאיכא גבי' עשה לטומאת קרובים מ"מ אינו דוחה ל"ת דנזיר יש לומר לדברי הרמב"ם דכל נפש הוא לקרובים ע"כ משום נזיר כהן אצטריך דאלו משום נזיר ישראל למה לי קרא לקרובים פשיטא גבי ישראל מה לי קרובים מה לי רחוקים הא לגבי טומאת קרובים נמי רשות הוא לדעת הרמב"ם. וכי אצטריך נפש לקרובים משום כהן אצטריך דהא לגבי' איכא מ"ע לטומאת קרובים וסד"א דיבוא עשה וידחה לל"ת קמ"ל נפש דלא וא"כ כיון דאין כהן ונזיר מטמא לקרובים מנפש נפקא לי' ע"כ כי אתי לי' אמו אנזיר וכהן לדיוקא למשרי כהן ונזיר לטמא למת מצוה. דאילו משום טומאת קרובים הא כבר מיעט רחמנא מנפש. דאין כהן ונזיר מטמא להן. מ"מ לדעת רש"י דמפרש דכל ימי נזרו קדוש הוא זו קדושת הגוף מלטמא למתים. הרי נזיר שטימא למת עובר בעשה ול"ת. ואם כן למה לי קרא דעל נפש למעוטי קרובים אי אמרת דאין מצות טומאת קרובים נוהג אלא בכהן בלבד הוי לי' מצות עשה שאינו שוה בכל. ומהיכי תיתי שנדחה לעשה ולא תעשה דנזיר. אע"ג דקילי שישנה בשאלה הרי עשה דטומאת קרובים נמי קילי שאינו נוהגת אלא בכהנים בלבד: והרי ע"כ נפש לקרובים בשביל כהנים אתי (דאילו) משום ישראל. מה לי קרובים מה לי רחוקים. תרווייהו שווים ולא אצטריך מיעוטא משום ישראל אלא משום כהנים. והרי אפילו משום כהנים לא צריך קרא למעוטי הא אין עשה דוחה לעשה ול"ת דנזיר. אע"ג דקילי הרי עשה דכהן נמי קילי. אלא וודאי ש"מ דעשה דטומאת קרובים נוהג נמי בישראל כמו בכהנים והוי ליה עשה השוה בכל. וסד"א דתדחה את עשה ול"ת דנזיר דקילי קמ"ל נפש דלא. וכיון שנתבאר במקום אחר דלשיטת רש"י עיקר דטומאת נזיר הוה לי' עשה ול"ת ש"מ דטומאת קרובים נוהג בישראל כמו בכהנים:
6
ז׳ואגב אורחא מתוך מה שכתבתי תראה טוב טעם ודעת לדברי הרמב"ם שלא חשב לטומאת נזיר אלא ל"ת בלבד דאזיל לשיטתו דאין מ"ע של טומאת קרובים נוהג אלא בכהנים בלבד והוה ליה עשה שאינו שוה בכל דאי ס"ד דטומאת נזיר הוה ליה עשה ול"ת א"כ נפש למעוטי קרובים למה לי (דאי משום) ישראל לא אצטריך למעוטי קרובים דמהיכי תיתי לחלק בין רחוקים לקרובים גבי ישראל הא תרווייהו שווים הם אצלו כיון דאינו מצווה על טומאת קרובים אלא אפילו משום כהנים לא אצטריך נפש למעט קרובים ואי משום דמצווה על מ"ע דטומאת קרובים וסד"א דיבוא עשה דטומאת קרובים ומדחה לעשה ול"ת דנזיר דקילי שכן ישנו בשאלה משום הא נמי לא צריך קרא למעוטי כיון דעשה דטומאת קרובים נמי קיל דאינו שוה בכל והיכי תיתי שידחה לעשה ול"ת אפילו דקילי כיון שעשה זו נמי קילי בעצמה והא וודאי לא מסתבר לחלק בין קילי דעשה זו לקילי דעשה ול"ת דנזיר משום דאין קולא שבשניהם הוה מחמת דבר (אחד) אלא ע"כ אינו בטומאת נזיר אלא ל"ת גרידא. וסד"א דיבוא עשה דטומאת קרובים אע"ג דקילא שאינו שוה בכל. מ"מ ידחה ל"ת דנזיר דהא האי ל"ת נמי קולא אחרת יש בה שכן ישנו בשאלה א"כ יבוא עשה דקילי וידחה ל"ת דקילי כמו (שמדחה) עשה דחמירי לל"ת דחמירי קמ"ל נפש דלא:
7
ח׳אבל רש"י לטעמיה אזיל דסבירא ליה דטומאת קרובים שוה בכל דנוהגת בישראל כמו בכהנים וא"כ דריש לקרא כפשטי' דכל ימי נזרו לקדושת הגוף מלטמא למתים הוא דאתי ואע"ג דאיכא עשה ול"ת מ"מ אצטריך נפש למעוטי קרובים. ואע"ג דאין מ"ע דוחה למ"ע ול"ת. סד"א דיבוא עשה דטומאת קרובים דחמירי שהרי שווה בכל וידחה לעשה ול"ת דנזיר דקילי קמ"ל נפש דלא. ומסתברא כדברי רש"י ז"ל. דהאי קרא דכל ימי נזרו קדוש הוא. אי אפשר למדרש אלא למ"ע של קדושת הגוף לטמא למתים. וא"כ בע"כ ש"מ דמ"ע של טומאת קרובים נמי נוהג בישראל. דאי ס"ד שאינו נוהג אלא בכהנים. נפש למעוטי קרובים למה לי. הא הוה עשה שאינו שוה בכל. ומהיכי תיתי שתדחה לעשה ול"ת דנזיר. אע"ג דקילי כיון דהעשה נמי קילי. אלא וודאי ש"מ דטומאת קרובים נוהג בכל. וסד"א דתדחה לעשה ול"ת דנזיר דקילי שכן ישנו בשאלה קמ"ל נפש דלא:
8
ט׳והא וודאי אין לדחות ראיה זו דמה"ט כתב רחמנא נפש לקרובים גבי נזיר. דסד"א דכמו שאיסור טומאת כהן נדחה מפני הקרובים כדכתיב כי אם לאמו ולאביו גו' הכי נמי ידחה איסור טומאת נזיר נמי אצל הקרובים. קמ"ל קרא דלא. דהא ליכא למימר הכי. דוודאי אי אפשר ללמוד שתדחה טומאת נזיר אצל הקרובים. מדנדחה טומאת כהן אצלם. שהרי טומאת כהן קל משל נזיר. דטומאת כהן למת שאינו קרובו אינו אלא ל"ת בלבד. כדכתיב לנפש לא יטמא בעמיו. אבל אינו עובר בעשה. אבל טומאת נזיר למת עובר בעשה ול"ת. א"כ האיך ס"ד ללמוד נזיר החמור שאם נטמא למת עובר בעשה ול"ת. מכהן הקל שאם נטמא למת אינו עובר אלא בל"ת בלבד. וכי אפשר לדון חמור מקל להקל על החמור הא וודאי לא. ועוד שהרי לר"ע קיימינן דאיהו דריש נפש אלו הקרובים. והרי ר"ע סבירא ליה לה יטמא מצוה כדאמרן התם בפ' טבול יום (דף ק') ולדידי' וודאי תקשה למה לי נפש למעוטי קרובים הא וודאי אי אפשר ללמוד נזיר מכהן לענין טומאת קרובים דכהן דין הוא שיטמא לקרובים שכן אתי עשה דלה יטמא ודחי לל"ת דטומאת כהן אבל נזיר דאיסור טומאה אצלו הוה עשה ול"ת אינו עשה דלה יטמא דוחה לעשה ול"ת דטומאת נזיר אלא וודאי ש"מ דעשה דלה יטמא הוה עשה שוה בכל וסד"א שידחה את עשה ול"ת דנזיר דקילי שכן ישנו בשאלה קמ"ל נפש אלו הקרובים דמ"מ אין נזיר מטמא לקרובים:
9
י׳עוד נראה לי ראיה ברורה מההיא שמעתתא דפ' טבול יום (דף ק') גופי' דמצות עשה דטומאת קרובים נוהג בישראל. כמו בכהנים. שהרי אביי מחלק התם. בין שמת קודם חצות. לשמת לאחר חצות. מת קודם חצות. דלא אחזי לפסח חיילא עלי' אנינות. לאחר חצות בדלא אחזי לפסח לא חיילא עלי' אנינות. וקאמר מנא תימרא דשאני לן בין קודם חצות לאחר חצות. דתנא לה יטמא מצוה. (לא רצה מטמאין) אותו בע"כ. ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח. ולא רצה ליטמא וטמאוהו אחיו הכהנים בע"כ. ורמינהו ולאחותו מה תלמוד לומר. הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו כו'. ושמע שמת לו מת. יכול יטמא. אמרת לא יטמא. יכול כשם שאינו מטמא לאחותו. כך אינו מטמא למת מצוה. ת"ל לאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא. אבל מטמא הוא למת מצוה. מאי לאו כאן קודם חצות. כאן לאחר חצות. ופריך ממאי דלמא אידי ואידי לאחר חצות. והא ר"י הא ר"ע. דתניא לה יטמא רשות. ר"ע אומר חובה. ומשני לא סלקא דעתך (דרישא דההיא) ר"ע קתני לה. דתניא ר"ע אומר. נפש אלו הקרובים כו'. לאמו כו'. לאחיו שאם הי' כהן גדול ונזיר. לאחיו הוא דאינו מטמא. אבל מטמא למת מצוה. ולאחותו מה ת"ל כו'. אבל מטמא למת מצוה. הרי שרצה לאוקמי. הא דלאחותו דיתירא דההולך לשחוט את פסחו דאינו מטמא לה כמ"ד לה יטמא רשות. אלא מוקי לי' כר"ע משום דההיא ר"ע קתני לה דאמר לה יטמא מצוה. והשתא אי ס"ד דאפילו ר"ע דאומר לה יטמא מצוה אינו אלא בכהן בלבד אבל לא בישראל. (א"כ) אכתי תקשי מנא ליה לאביי לחלק בין קודם חצות בין לאחר חצות משום דקשיא לי' מעובדא דיוסף הכהן שטמאוהו בע"כ באשתו שמתה (בערב פסח). והכא תניא דאין מטמא לאחותו בהולך לשחוט את פסחו דלמא הא דהולך לשחוט את פסחו לאו ארישא קאי דמיירי בכהן אלא מלתא באפה נפשה היא ולאו ארישא קאי דמיירי מכהן ונזיר אלא מישראל מיירי שהי' הולך לשחוט את פסחו לפיכך אם שמע שמת לו מת (א"צ) לטמא לו. משום דלגבי ישראל ליכא שום מצוה לטמא לקרובים הלכך ההולך לעשות פסחו אינו רשאי לטמא לאחותו דלא אתי טומאת מת ודחה למצות פסח. אבל גבי יוסף הכהן שמתה אשתו בע"פ כיון שכהן היה ולגבי דידי' לה יטמא חובה. אתי מצות טומאה בקרובים. ודחי למצות פסח משום דפסח (יש לה) תשלומין בפסח שני. אלא וודאי ש"מ דלמ"ד לה יטמא חובה וקיי"ל כוותי'. מצות טומאת קרובים נוהג מן התורה בין בכהנים בין בישראלים ותו לא מידי:
10