שער האמונה ויסוד החסידות, הקדמהSha'ar HaEmunah VeYesod HaChasidut, Introduction to Beit Yaakov

א׳דע את אלהי אביך ועבדהו, כי עיקר העבודה היא רק כפי הידיעה.

ב׳אודה ה' בכל לבב, בסוד שרידים ואוהבים הצמאים לדבר ה' ואוהבי תורתו באמת ובתמים, לא למען חפור בה יעסקו בה, כאשר ילטוש איש קרדומו. ולא למען התעטר בה כלובשי אדרת שער. אך יכופו אזנם לשמוע דברי חכמים, ולבם ישיתו לדעתם:

ג׳אף נושאים חרפה עליה וכלמתה תכסה פניהם. כל חורפיה גם אותם יחרפו ובוזיה אותם יבוזו. כל היום כלמה נגדנו, מקול מחרף ומגדף אויב ומתנקם, וכל זאת באתנו ולא שכחנוה, ולא נשקר בברית ה' אלהינו עמנו היא התורה אשר שם בריתו בינו ובינינו:

ד׳ועם כי קנאתה אכלתנו וחרפת חורפיה נפלה עלינו, ילעגו עלינו באמרם מה יתן לכם ומה יוסיף הגות בתורה, הכי תוסיפו אם תגרעו בה הלא תורת ה' תמימה:

ה׳כל אלה נחתו בנו, לא רק מאובינו שונאינו ומנדינו, אך אף מאחינו בעלי גמרא גמור זמרתא. גם המה בעוכרינו, באמרם, מה לכם להביט ולחפור בעומק, הלא די דברים ככתבן וכהוייתן, ולמה לנו להגות ולהבין תעלומה:

ו׳ולא ישימו לב לאזהרת התורה (דברים ד) וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד ושמרת את חוקיו וגו':

ז׳וכן הזהירנו (דברים לב) ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם לשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת,. כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים וגו':

ח׳וכן אמר דוד המלך ע"ה לשלמה המלך ע"ה (דברי הימים א כח) ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין אם תדרשנו ימצא לך:

ט׳כי עיקר העבודה הוא רק כפי הידיעה כי תפלה נקראת עבודה שבלב, כדאיתא בגמרא (תענית ב.) ולעבדו בכל לבבכם (דברים יא) איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה. כי עבודה היא ביראה ואהבה כדאיתא בזוה"ק (שלח קסה.) חד בחדוה וכו' לקיימא עבדו את ה' בשמחה וחד ביראה וכו' לקיימא עבדו את ה' ביראה. ואיך יעבוד ויירא ויאהב את אשר לא ידע, כדאיתא בהקדמת תקוני הזהר (דף ה) דרגא עשיראה ביראת ה' אית יראה ואית יראה לאו כל אפיא שוין אית יראה דדחיל בר נש לקב"ה בגין דלא ילקה ליה ברצועה וכו' אוקמוה עלה אין בור ירא חטא בתר דלית ביה יראת ה'. מאן דאיהו דחיל מגו אורייתא דאיהו תפארת דמיניה נפקת וכו' בגין דאיהי יראה דנפקת מגו תורה דאיהו עמודא דאמצעיתא דאיהו הוי"ה דבגיניה אוקמוהו מארי מתני' גדולה תורה שמביאה לאדם לידי מעשה, דאי בר נש לא ידע אורייתא ואגרא דפקודיא דילה וענשין דילה למאן דעבר על פקודיא ומאן הוא דברא אורייתא ומאן הוא דיהיב לה לישראל איך דחיל ליה ונטיר פקודוי, ובגין דא אמר דוד לשלמה בנו דע את אלהי אביך ועבדהו דאי בר נש לא אשתמודע ההוא דיהיב ליה אורייתא ומני ליה לנטרא לה איך דחיל מניה ועבוד פקודוי:

י׳ובמדרש שוחר טוב (קיט) במה יזכה נער את ארחו לשמור כדברך, אמר שלמה (משלי ג) בכל דרכיך דעהו, אם ידעת להקב"ה בכל דבר ודבר הוא יישר ארחותיך וכן אמר (תהלים טז) תודיעני ארח חיים. וכן משה אמר להקב"ה (שמות לג) ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכך. וכתיב (תהלים כה) הדריכני באמתך ולמדני כי אתה וגו'. וכן הוא אומר (תהילים פ״ו:י״א) הורני ה' דרכך וגו' וכתיב (ירמיה ו) כה אמר ה' עמדו על דרכים וראו ושאלו לנתיבות עולם אי זה דרך הטוב ולכו בה. ראו באיזה דרך הלך אברהם ובאיזה דרך הלך נמרוד ואיזה מהן הצליח וכו'. וכן היה דוד אומר לשלמה בנו ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו וגו':

י״אובזהר חדש שיר השירים (דף עז.) כל מאן דאזיל לההוא עלמא בלא ידיעה אפי' אית ביה עובדין טבין סגיאין מפקין ליה מכל תרעין דההוא עלמא. ובזה"ק (תרומה קסא:) דכל מאן דהוי בהאי עלמא ולא אשתדל למנדע ליה טב ליה דלא יתברי בג"כ אתחזי קמי מלכא קדישא למנדע בהאי עלמא ולאשתדל ביה בקב"ה ברזא דמהימנותא הה"ד (דברים ד) אתה הראית לדעת וכו' דהא בגין דא אייתי ליה קוב"ה לבר נש בהאי עלמא. לדעת כי ה' הוא האלהים דא איהו כללא דכל רזא דמהימנותא בכל אורייתא:

י״בחובת הידיעה, היא רק מה שממנו נקח לעבודה, וכל ידיעה שאין יוצא ממנה כח עבודה להשי"ת, על זה אמרו, במופלא ממך אל תדרוש.

י״גובזהר חדש שיר השירים (שם) חכמתא דאיצטריך ליה לבר נש חד למנדע לאסתכלא ברזא דמאריה וחד למנדע ליה לגופיה ולאשתמודע מאן איהו ואיך אתברי ומאן אתי ולאן יהך ותקונא דגופא האיך אתתקן והאיך איהו זמין למיעל בדינא קמיה מלכא דכולא וחד למנדע ולאסתכל ברזא דנשמתין וכו' ולבתר ברזין עלאין דעלמא דלעילא לאשתמודעא למאריה וכל דא יסתכל בר נש מגו רזין דאורייתא. שהאדם צריך לדעת את בוראו ומדותיו, וכל אשר יש לנו רשות לדעת מה שממנו נקח לעבוד אותו. כי כל מה שאינו יוצא מידיעתו כח עבודה להש"י, זה הוא מופלא מן האדם, ועל זה אמרו בגמרא (חגיגה יג) במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור. אכן במה שהורשינו להתבונן, הוא מה שיוצא ממנו ידיעת מציאת הבורא ומדותיו, ואיך ברא וסדר מערכת הבריאה עד תכלית הבריאה, שברא טוב ורע ונתן כח לאדם לבחור בטוב ובחיים, ולזה צריך להתבונן בטוב מה שחפץ הקב"ה לגמול חסד עם בריותיו כמ"ש (תהלים פט) כי אמרתי עולם חסד יבנה. וזה הוא מכוונת הבורא בהבריאה אשר הורשינו להתבונן בה. והכוונה בראשית הבריאה היתה רק מרצון הפשוט הקדום כקדמותו בלי שום התעוררות מצד הבריאה, שלא היה אז מי שיעורר:

י״דראשית הבריאה היתה בלא התעוררות מצד הנבראים, אבל מהבריאה ואילך, רצה הקב"ה שע"י עבודת-ויגיעת האדם, יקבל שכר פנים בפנים.

ט״ואכן מהבריאה ואילך, חפץ הקב"ה שהאדם על ידי עבודתו ויגיע כפיו יקבל שכר, כדאיתא במדרש (קהלת ד) רעותיה דבר נש דמתקרי לעי ונגיס, ולזה ניתן כח הבחירה לאדם. כדאיתא בתקוני הזהר (תקון ע' דף קלז:) ותו נעשה אדם בעינא אדם דיעביד פקודי אורייתא וישתדל באורייתא לעבדה ולשמרה ויהא ליה אגרא טבא ושולטנו עלייכו ודא איהו (ישעיהו ס׳:כ״א) נצר מטעי מעשה ידי להתפאר דהא מלאכי עלאי אע"ג דאינון גבורי כח עושי דברו לא עבדו גבורה בפולחנא דקב"ה דאינון פלחין בהכרח ולית לון ערובא דבשרא ויצרא בישא ובגין דא נעשה אדם וישלוט בכו:

ט״זכי הש"י חפץ, שיגיע השכר ע"י יגיע כפיו של האדם ואז יקרא כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, וכדאיתא בירושלמי (ערלה פ"א משנה ג') האי מאן דאכיל מן חבריה בהית לאסתכולי ביה, שהאוכל מתנת חנם אינו יכול לקבל מהנותן פנים בפנים. וזה דאיתא בגמרא פסחים (דף קיח.) הני עשרים וששה כי לעולם חסדו כנגד מי אמרן דוד. כנגד עשרים וששה דורות שברא הקב"ה עד שלא נתן את התורה וזן אותם בחסדו:

י״זולכן מצינו, שאברהם אבינו קודם שהתחיל במצות התורה בקום ועשה, היינו מצות המילה, לא היה יכול להסתכל בפני שכינה, כדאיתא במדרש תנחומא (לך כ'). ולזה ניתנה התורה לעדת יעקב, כדי להיטיב להם שיעבדו את הש"י בכח בחירתם וירדפו לדעת את ה' ע"י התורה, וזה עצמו הוא שכרם, שיזכו לדעת את ה', ובזה יזכו לחיי עולם ויאכלו יגיע כפיהם ויקבלו אור הש"י פנים בפנים:

י״חמבאר, הענין של תורה ועבודה שמצינו קודם מתן תורה.

י״טואף שמיום שברא הקב"ה אדם על הארץ התחיל להאיר לו דברי תורה, דבאורייתא ברא קב"ה עלמא, והאיר לו לדעת שנברא בדברי תורה, וזה הוא שרש חייו, כדאיתא בזה"ק (בראשית לז:) ואמר רבי אבא ספר ודאי נחתי ליה לאדה"ר וביה הוה ידע חכמתא עלאה וספרא דא מטא לבני אלהין חכימי דרא ומאן דזכי לאשגחא ביה ידע ביה חכמא עלאה ומשגיחין ביה וידעין ביה וכו' וכן תנינן ספר הוה ליה לחנוך ודא ספר מאתר דספרא דתולדות אדם. ושם (בדף נה:) והא אוקימנא דכר הוה אדם בגנתא דעדן נחית ליה קוב"ה ספרא על ידא דרזיאל מלאכא קדישא ממנא על רזי עלאין קדישין, וביה גלופין גלופי עלאין וחכמה קדישא ושבעין ותרין זינין דחכמתא הוו מתפרשין לשית מאה ושבעין גליפין דרזי עלאי וכו' ואנח ליה לשת בריה וכן לכל אינון תולדות עד דמטו לאברהם, וביה הוה ידע לאסתכלא ביקרא דמאריה. והא אתמר. וכן לחנוך אתיהיב ליה ספרא ואסתכל מניה ביקרא עלאה. ושם (דף נח:) ת"ח כיון דאתיליד נח חמא עובדיהון דבני נשא דאנון חטאן קמי קוב"ה והוה גניז גרמיה ואשתדל בפולחנא דמאריה וכו' וכי תימא במה אשתדל בההוא ספרא דאדם וספרא דחנוך והוה אשתדל בהו למפלח למאריה. ובזה"ק (נח עב:) ר' שמעון אמר אלו הוינא שכיח בעלמא כד יהיב קוב"ה ספרא דחנוך בעלמא וספרא דאדם אתקיפנא דלא ישתכחון ביני אנשא וכו':

כ׳ובזה"ק (יתרו ע.) אמר ר' שמעון ארימית ידי בצלו למאן דברא עלמא דאע"ג דבהאי קרא גלו קדמאי סתימין עלאין, אית לאסתכלא ולעיינא ברזין דספרא דאדם קדמאה דמתמן אתמשכא ספרא גניזא דשלמה מלכא. וכן מצינו שהיה בית המדרש של שם ועבר (בראשית כה) ותלד לדרוש את ה' ובמדרש רבה (סג) שהלכה לבית מדרשו של שם ועבר ובמגילה (דף יז.) שהיה יעקב נטמן בבית עבר:

כ״אוכן נמצאו כמה בריתות שהיו מקובלים אצל חכמינו ז"ל. ספר רזיאל שהוא מקובל שהוא ספרא דאדם קדמאה, וספרא דחנוך, ובאמת נמצאו בספר רזיאל שבידינו שנוסף בו הרבה ענינים מלוקטים מהתנאים מאותיות דר"ע ופרקי דר"א ומכתבי יד הגאונים, ועוד נוסף בו כמה ענינים, מכל מי שהיה בידו הספר הזה. כמו שנמצא בהרבה ספרים ישנים, שכל מי שהיה הספר תחת ידו הוסיף בו, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. ובודאי היו בו הרבה מיסודי הספרים שלא הגיע לידינו. וכמו שנראה מספר יצירה לאברהם אבינו ע"ה שיש בידינו חמשה פרקים. וכדאיתא בספר מגן אבות להגאון ר' שמעון בר צמח ז"ל הוא בעל התשב"ץ בהקדמתו לספר הנ"ל על מאמר רבותינו במסכת ע"ז (דף יד:) ע"ז דאברהם אבינו ת' פרקי הוה ואנן חמשה אית לן, היינו שנשאר לנו מזה בספר יצירה, שהוא חמש פרקים שפרק הששי נכלל עם החמישי. וכמו שמבאר שם שכל אלו היה הרחקת הגשמיות, שכל הכחות הם סבות נבראות, ובאר אותם שלא יטעו אחריהם בני האדם שהם אלהות, והנשאר בידינו הוא ספר יצירה. שזה הוא שצריך האדם לדעת לעבוד בזה את הש"י. והוא בירר עבודות הקדושות מהפסולות, וכמו דאיתא בספר יצירה (פרק א) הבן בחכמה וחכם בבינה והעמד דבר על בוריו והושב יוצר על מכונו:

כ״בההנהגה היתה תחלה במדת "עליון" למעלה מהשגת אדם. ואברהם הסיר ההסתר בין אור הש"י להשגת האדם.

כ״גוהנה מימות אברהם אבינו ע"ה התחילו השני אלפים תורה, שאיתא בגמרא סנהדרין (דף צז.) שני אלפים תהו ושני אלפים תורה וכו', ואיתא ברמב"ן ז"ל פרשת בראשית פסוק ויברך אלהים את יום השביעי, שבימי אברהם אבינו ע"ה התחילו השני אלפים תורה. וכדאיתא במדרש רבה (בראשית ב) והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום זו דורות הראשונים, ויאמר אלהים יהי אור זה אברהם. ואברהם אבינו התחיל להאיר לעולם, שהש"י נמצא גם בעוה"ז. וזה ששם בן נח שהוא מלכי צדק מלך שלם היה עובד הש"י בהשגת שם אל עליון, כמו שנאמר (בראשית יד) והוא כהן לאל עליון ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידיך. כי עליון מורה על מה שהוא למעלה מהשגת ותפיסת האדם, וכן היה למוד התורה והעבודה מה שהיה קודם מתן תורה, היה בגודל התבטלות ונסיונות וסבלנות עצומה, ועי"ז הגיעו להשגת ידיעת מציאות הש"י, שההנהגה היתה במדת עליון:

כ״דאכן אברהם אבינו היה מכיר שהש"י מלא כל הארץ כבודו, והסיר ערלת ההסתר המסתרת בין אור הש"י להשגת האדם, וזה שאחר מצות המילה מצינו (בראשית כא) ויקרא שם בשם ה' אל עולם. היינו שניכר מציאותו בכל הויות הבריאה. וכדאיתא במדרש רבה (וירא מח) מבשרי אחזה אלוה, אילולי שעשיתי כן היה הקב"ה נגלה עלי, שהיה רואה מכל פרטיו את אור הש"י. ומה שמצינו, שאמר אברהם אבינו (בראשית י״ד:כ״ב) הרמתי ידי אל ה' אל עליון, היתה זאת קודם המילה, ומבואר ענינו בפנים פרשת לך(בבית יעקב לג). וכן מצינו שהאבות למדו תורה לבניהם, כדאיתא במדרש תנחומא (ויגש יא) וברבה (ויגש צה), וכן מצינו במדרש רבה (שמות ה) שהיו לישראל במצרים מגילות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת:

כ״ההעיקר היה במתן תורה, שנתגלה דהעולם מלא כבודו, והכרה זאת נקראת יגיע כפיו של האדם.

כ״ואכן במתן תורה נאמר (שמות י״ט:כ׳) וירד ה' על הר סיני. וכדאיתא בזה"ק (יתרו פב.) תאנא בההוא שעתא דקב"ה אתגלי בטורא דסיני הוו חמאן כל ישראל כמאן דחמי נהורא בעשישותא, ומההוא נהורא הוי חמי כל חד וחד מה דלא חמי יחזקאל נביאה, מאי טעמא משום דאינון קלין עלאין אתגליאו בחד כמה דאמינא דכתיב וכל העם רואים את הקולות.

כ״זוענין הקולות, מורה לקול פנימאה, שאז נתגלה לישראל שכל העולם מלא כבוד הש"י, והוא המחיה והמהוה כל דבר תמיד, וכדאיתא בזה"ק (שם פא:) אמר רבי שמעון ת"ח קול השופר אתרא דקלא היינו דכתיב (דברים ח׳:ג׳) כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם מאי מוצא פי ה' דא קול השופר.

כ״חובתקוני הזהר תקון ס"ט (דף קיז:) ולקבליהו אמר דוד ז' קלין דהבו לה' בני אלים ועל אלון שבע כתיב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. ובזה"ק (מצורע נג:) תורה אמאי אקרי תורה בגין דאורי וגלי במה דהוה סתים דלא אתידע:

כ״טולכן ממתן תורה ואילך, שוב לא נקרא זן אותם בחסדו, כי במתן תורה הרבה והגדיל חסדו עד שנקרא יגיע כפיך כי תאכל. ואף כי הכל בחסדו, אכן זה הרצון הוא במתן תורה, שעל ידי הכרת אור הש"י וידיעת מציאותו בעולם הזה, ע"י זה נקרא יגיע כפים של האדם. כי חפץ הקב"ה לזכות אותנו, לפיכך הרבה לנו תורה ומצות. והתורה היא כוללת כל הבריאה, שאין שום אדם שלא יוכל להגיע אל כל ההשגה עד כמה שהגביל הש"י, כדאיתא בזה"ק (יתרו פג:) וכלהו דרין בתראין כלהו אזדמנו לתמן וכלהו קבילו אורייתא בטורא דסיני וכו' וכולהו כל חד וחד כדקא חזי ליה. ואין שום דבר בתורה שאינו נצרך לכל אדם, כדאיתא בזה"ק (שם) וידבר אלהים את כל הדברים האלה כל אינון טעמין כל אינון רזין כל אינון סתרין גזרין וענשין. לאמר. למהוי ירותא לכלא דכתיב (דברים ל״ג:ד׳) תורה צוה לנו משה מורשה. ובמדרש רבה (צו פ' ט) במעשה דרבי ינאי שהאכיל לאיש אחד שבדקו ולא מצא בו תורה וכו' והשיב לו ירותתי גבך וכו' תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. קהלת ינאי לא נאמר אלא קהלת יעקב:

ל׳כל אדם יוכל להשיג בתורה כפי ערכו, גם מסודות התורה. והתורה כולה היא מה שנצרך ללמוד כדי לקיים, אף מעשה מרכבה.

ל״אואף שאין כל אחד יכול להשיג הכל בהשגה שלמה, אבל כל אחד יכול להשיג כפי מדרגתו גם מסודות התורה, וכדמסיים בזוה"ק (יתרו פג:) דאי תימא לגלאה מה דלא אצטריך לגלאה לכל בר נש כתיב אנכי ה' אלהיך כמה דאנא טמירא וסתים כך יהיו מלין אלין טמירין וסתימין בלבך. ובתורה נרמז כל ההנהגה לכל הדורות עד סוף כל הדורות. וכל מה שהובא בתורה הם עצות לפני כל אדם, וכדאיתא בזוה"ק (בהעלתך קנב.) רבי שמעון אמר ווי לההוא בר נש דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומילין דהדיוטי וכו'. ועל דא האי ספור דאורייתא לבושא דאורייתא איהו. מאן דחשיב דההוא לבושא איהו אורייתא ממש ולא מלה אחרא תיפח רוחיה ולא יהא ליה חולקא בעלמא דאתי, בגין כך אמר דוד (תהילים קי״ט:י״ח) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך מה דתחות לבושא דאורייתא. והוא שצריך האדם להתבונן בכל התורה כולה שהיא חיי עולם, וחיי כל האדם, וכל התורה צריכה לכל האדם, ולשום לב שאין שום ספור בתורה שאינו נצרך לכל אדם לעבודת השם יתברך:

ל״בוכן איתא במדרש משלי (סוף פרשה י) א"ר ישמעל בא וראה כמה קשה יום הדין, שעתיד הקב"ה לדון את כל העולם כלו בעמק יהושפט, וכיון שתלמיד חכם בא לפניו אומר לו כלום עסקת בתורה אמר הן, אומר לו הקב"ה הואיל והודית אמור לפני מה שקרית וכו' בא מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה, הקב"ה הופך את פניו ממנו וכו' וחושב שם כסדר. בא מי שיש בידו שנים או שלשה סדרים ואח"כ בא מי שיש בידו הלכות, אומר לו בני תורת כהנים למה לא שנית. בא מי שיש בידו תורת כהנים, הקב"ה אומר לו חמשה חמשי תורה למה לא שנית וכו'. בא מי שיש בידו חמשה חמשי תורה, אומר לו למה לא למדת אגדה ולא שנית, שבשעה שהחכם יושב ודורש אני מוחל ומכפר עוניתיהן של ישראל וכו'. בא מי שיש בידו אגדה, הקב"ה אומר לו תלמוד למה לא למדת שנא' (קהלת א׳:ז׳) כל הנחלים אל הים והים איננו מלא ואיזה זה תלמוד. בא מי שיש בידו תלמוד, הקב"ה אומר לו בני הואיל ונתעסקת בתלמוד צפית במרכבה וכו' שאין הנייה בעולמי, אלא בשעה שתלמידי חכמים יושבין ועוסקין בד"ת ומציצין ומביטין ורואין והוגין המון התלמוד הזה כסא כבודי האיך הוא עומד וכו':

ל״גהמקיים פשוטי מצוות, וכן המתפלל בכוונה פשוטה, אף שאינו יודע כוונת המקובלים, הוא מכון לרצון ה', ומעלה עליו השי"ת כאילו כוון כראוי.

ל״דובאמת גם מעשה מרכבה הוא ג"כ מה שנצרך האדם ללמוד כדי לקיים, וכדאיתא במסכת חגיגה (דף יד:) שאמר רבן יוחנן בן זכאי על רבי אלעזר בן ערך ברוך ה' אלהי ישראל שנתן בן לאברהם אבינו שיודע להבין ולחקור ולדרוש במעשה מרכבה. יש נאה דורש ואין נאה מקיים. נאה מקיים ואין נאה דורש. אשריך אברהם אבינו שרבי אלעזר בן ערך יוצא מחלציך. והרי שגם מעשה מרכבה צריך ללמוד ולעשות ולקיים. וענין נאה מקיים ואינו נאה דורש, שכל נפש מישראל שמקיים פשוטי מצות בכל פרטותיהם, הוא מכוון לעומק רצון הש"י, ומעלה עליו הש"י כאלו קיים בכל כוונותיהם. וכן המתפלל בכוונה היותר פשוטה בלב שלם, אף שאינו יודע שום כוונת המקובלים, הוא מכוון לרצון הש"י, ומעלה עליו הקב"ה כאלו התפלל בכל הכוונות היותר גבוהות. וכדאיתא בזה"ק (ויחי דף רמג:) שרבי יוסי ורבי חזקיה שאלו לרבי שמעון, אמר רבי חזקיה הא דאמרינן לעולם יסדר אדם שבחא דמריה ולבתר יצלי צלותא. האי מאן דלביה טריד ובעי לצלאה צלותיה ואיהו בעקו ולא יכיל לסדרא שבחא דמריה כדקא יאות מאי הוא, אמר ליה אע"ג דלא יכיל לכוונא לבא ורעותא סדורא שבחיה דמריה אמאי גרע, אלא יסדר שבחא דמריה אע"ג דלא יכיל לכוונא ויצלי צלותא וכדמסיים שם כל הענין, מאן דיכיל לסדרא שבחא דמריה ולא עביד, עליה כתיב וכו'. אבל מי שאינו יכול מקבל הקב"ה תפלתו וכל עבודתו, אף שאינו מכוון כמו שנאמר שם שמעה ה' צדק וכו'. וזה הוא נאה מקיים ואינו נאה דורש:

ל״הובאמת צריך האדם ללמוד ולהבין, שכל מה שנתן הקב"ה התורה לישראל, הוא רק מה שנצרך לעבודתו יתברך ונצרך לכל ישראל. שלפי שיודע להבין ולחקור בכבוד בוראו, יודע מה הוא אהבתו ויראתו, ואיך נמצא כבוד ה' בכל פרט מעשה, ולמי הוא מתפלל, ומצות מי הוא מקיים, ואיך אור הש"י והשגחתו נמצא בכל פרט:

ל״ווכדאיתא בזה"ק (תרומה קס:) בענין כוונת שמע ישראל, דיחודא לבתר קא מיחד תלת סטרין ה' אלהינו ה' אחד למהוי כלא חד. ושם (קסא.) רבי חייא פתח אבתריה ואמר אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים וכו' וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד וכו' הכא תליא כל רזא דמהימנותא, למנדע מגו דא רזא דכל רזין סתימו דכל רזין סתימו דכל סתימין הוי"ה אלהים שם מלא וכלא חד. ובפרשת (פקודי רס.) ומאן דארכיב זינא בזיניה וידע לקשרא קשרא בקשריה היכלא בהיכליה דרגא בדרגיה, דא אית ליה חולקא בעלמא דאתי כמה דאוקימנא ועל דא האי איהו שלימו דכלא וכד אשתלים דא בדא ואיהו כלא חד עובדא זינא בזיניה דנפיק מהאי שלימו ההוא אקרי מעשה מרכבה, ורזא דא וייצר ה' אלהים את האדם שם מלא ואדם איהו עובדא דהאי מרכבה דארכיב דא בדא כדין ה' הוא האלהים וכו'. ועל זה איתא בזה"ק (תרומה קסא.) הנ"ל שזה הוא מצות וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד:

ל״זכל מה שמשיג האדם יותר, רואה יותר איך אורו ית' מגיע אפילו עד הלבושים היותר רחוקים. ובזה יש דרגות, כל אחד כפי כח קיבולו יכנוס לפרד"ס, ומה שאין בכוחו להשיג, על זה נאמר במופלא ממך אל תדרוש.

ל״חולהיות לא לבאר הפרטים ידרש בזה, אך בכולל הוא לראות איך אור השי"ת והשגחתו נמצא בכל פרט, שכל הפרטים הם מרומזים בשם אלהים, כדאיתא בזה"ק (משפטים קח:) ושרש האור הוא משם הוי"ה ולאחד אור שניהם שיתאחדו בלב האדם והשגתו, כל מה שמבין יותר ומשיג יותר, רואה יותר איך אור הש"י מגיע אפילו בלבושים היותר רחוקים, וגם מהם יוצא כבוד שמים ולכבודו בראם. ובספר הבהיר (בד"ה שאלו תלמידיו של ר' רחומאי) הא דאמרינן עלה במחשבה ולא אמרינן ירד, דהא אמרינן המסתכל בצפיית המרכבה ירד ואח"כ יעלה וכו' שזה הוא מעשה מרכבה לראות שהכל ברא הש"י לכבודו אפילו לבושים הרחוקים. ובזוה"ק שמות (דף טו:) אמר ליה רבי עקיבא מהו דכתיב אל גנת אגוז ירדתי וכו' ומה דאמר ירדתי כמה דתנן ירד פלוני למרכבה וכדמסיק שם בקליפי דאגוזא וכו'. ולכן יש בזה דרגות, כל אחד כפי כח כלי קבולו כן יכול לכנוס לפרדס, ומה שאין כחו להשיג, על זה אמרו במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, אין לך עסק בנסתרות:

ל״טענין מה שיש תועלת לחכמה מן הרע.

מ׳וזה דאיתא בזה"ק (ויחי רכג:) ובגין דשלמה מלכא ירתא לסיהרא בשלימותא בעי לירתא לה בפגימותיה, ועל דא אשתדל למידע בדעתא דרוחין ושדין, למירת סיהרא בכל סטרא, וביומוי דשלמה בכלא אתנהיר סיהרא. ובתקוני הזהר (תקון כ"ו עא:) דודאי קוב"ה ושכינתיה לא אשתני דא מן דא אבל לגבי אחרנין אשתני ואסתתר בכמה לבושין ובכמה כסויין וכמה קליפין, ובגין דא אמר שלמה ע"ה (שיר השירים ו׳:י״א) אל גנת אגוז ירדתי, דאיהו הוה ידע בקליפין כלהו ובגין דא לא שביק אפילו מיני דכשוף דלא ידע בגין דידע בקליפין, ורעיא מהימנא איהו יתבר כל קליפין ונפיק מתמן מוחא דאיהו יקו"ק וכו'. ובזה"ק (תזריע מז:) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות, מן הסכלות ממש אתי תועלתא לחכמתא דאלמלא לא אשתכח שטותא בעלמא לא אשתמודע חכמתא ומלוי. ותאנא חיובא הוא על בר נש דאוליף חכמתא למילף זעיר מן שטותא ולמנדע לה בגין דאתי תועלתא לחכמתא בגיניה וכו'. וזה דאיתא בזה"ק (בא לד.) דהכי אתחזי ליה לבר נש למנדע טב ולמנדע רע ולאהדרא גרמיה לטוב, ודא איהו רזא דמהימנותא. שכל מה שיוכל להשיג הטוב שנמצא בהרע, כל כך יכנוס לדעת שגם את זה לעומת זה ברא הש"י. וזה דאיתא בזה"ק (שמות טו:) אמר רבי עקיבא מהו דכתיב אל גנת אגוז ירדתי וכו' ומה דאמר ירדתי כמה דתנן פלוני ירד למרכבה וכו' אמר ר"ע האי לכלוכא דהוא כקליפוי דאגוזא למאי רמיזא וכו':

מ״אובזה"ק (פקודי רלג:) כתיב אל גנת אגוז ירדתי וכו' מה אגוזא אית ליה קליפה דסחרא וחפיא על מוחא ומוחא לגו, אוף הכי בכל מלה דקודשא, קדושה לגו וסטרא אחרא לבר וכו':

מ״במבאר שינוי הגילוים של יחזקאל וישעיה, שלא נתגלה שום דבר, אלא מה שנצרך לאדם לעבודת ה' באותו הזמן.

מ״גובזוה"ק (שמות ב:) ותו אית לשאלא אי יחזקאל נביאה מהימנא הוה אמאי גלי כל מה דחמא, מאן דמלכא אעיל ליה בהיכליה אית ליה לגלאה רזין דחמא, אלא ודאי יחזקאל נביאה מהימנא הוה וכל מה דחמא בהימנותא איהו וברשותא דקוב"ה גלי כל מה דגלי וכלא אצטריך. וכדמסיק שם, לפי שהיו עתידים לירד לגלות, מגודל תענוג שהורגלו בארץ, וגלות בבל הוא כבד מאד, לכן הוצרך לגלות להם מעשה מרכבה בלבוש הזה, וכדאיתא בגמרא (חגיגה יג:) שישעיה דומה לבן כרך שראה את המלך ויחזקאל דומה לבן כפר שראה את המלך:

מ״דוהענין שיחזקאל ראה כל הלבושים היותר רחוקים והיותר חיצונים, שגם בהם נמצא אור הש"י והשגחתו, וזה מרומז שראה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונגה לו סביב, שבלבושים האלו ג"כ מנהג הש"י, ורוח סערה עשה דברו:

מ״הוכדאיתא בזה"ק (פנחס רכז:) והאי איהו רוחא דאסעיר גופא דבר נש מה דכפיף ליה אליהו תחותוי וסליק לעילא ביה הה"ד (מלכים ב ב׳:י״א) ויעל אליהו בסערה השמימה וכו' לשמאלה רוח סערה וכו'. ובלקוטי תורה לרבינו חיים וויטאל ז"ל (איוב לח) שהראהו הקב"ה לאיוב, שהוא יתברך שליט על הנחש ורוח סערה עשה דברו:

מ״ווהענין הזה מרומז בזה"ק (במדבר קיח:) בענין המתחיל איש על דגלו באותות, דאיתא (שם) אבל ודאי הכי הוא דהא אילנא עלאה קדישא בהו אחתם בחותמוי ואוקמוה דכתיב (יחזקאל א) ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין וגו' דיוקנא דאדם אתכליל בכלהו ואפין הוו לד' סטרי דעלמא ומתפרשין בדיוקניהון וכלהון כלילן ביה באדם. מיכאל מימינא גבריאל משמאלא. אוריאל לקדמייהו. רפאל לאחורייהו. שכינתא עלייהו וכו'. ומבאר שם כל ענין התקשרות ישראל עם הקב"ה, ועניני השגחת הש"י בהנהגה, ובסדר התנהגות השפע והחיים, עד שמבאר ענין השגחת הש"י דרך לבושים וכדמסיק (שם קיט.) אמר רבי יהודה האי בישראל ודאי הכי הוא אבל באו"ה דחמינא כהאי גוונא מאי טעמא, א"ל ודאי שפיר הוא דקא אמרת, פתח ואמר מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה'. ת"ח כגוונא דאית לעילא אית לתתא. לעילא אית ימינא ואית שמאלא לתתא ישראל ועמין וכו' וכלהו לתתא מכלהו דרגין דשמאלא וכלהו דרגין אחידן דא בדא עד דתליין מן ריישא, וכגוונא דרישא נטיל בההוא גוונא נטיל זנבא דאיהי תתאה. מ"ט בגין דאחיד ביה וכו' בלעם הוא אשתמש בכלהו כתרין תתאין והוא הוי חמי בהאי תתאה דאיהו זנבא דלא יכיל לאתדברא אלא ברישא, בגין כך אמר מה אקוב לא קבה אל דההוא רישא עלאה לא אשתכח בדינא באינון יומין וכו'. בכה רבי אלעזר פתח ואמר (ירמיה מו) קולה כנחש ילך וגו' השתא דישראל בגלותא איהי ודאי אזלא כנחש חיויא כד איהו כפיף רישא לעפרא סליק זנבא שליט ומחי לכל אינון דאשתכחו קמיה. אוף הכי השתא בגלותא כהאי גוונא רישא כפיף לעפרא וזנבא שליט. מאן עביד לזנבא דיסתליק לעילא ושליט ומחי רישא דאתכפיא לתתא, ועם כל דא מאן מדבר ליה לזנבה ומאן נטיל למטלנוהי האי רישא אע"ג דאיהו כפיף לעפרא הוא מדבר למטלנוהי וכו' אתי רבי יהודה ונשיק ידוי אמר אלמלא לא שאילנא מלה בעלמא אלא דשאילנא דא ורווחנא לה די לי, דהשתא ידענא עמין עכו"ם ושלטנותא דלהון היך מתדבר וכו'. שנודע לו ענין ההנהגה בתוך ההסתר שזה נרמז במרכבת יחזקאל כנ"ל. שנזכר מכל ההסתרות רוח סערה ענין גדול מה שלא נזכר במרכבת ישעיה, שאז לא היה נצרך כנזכר לעיל. ודי למבין הערה להעיר הבנה בענין שהוכרח יחזקאל לגלות מה שלא היה צורך לישעיה. והרי שלא נתגלה שום דבר בתורה, אלא מה שנצרך לאדם לעבודת הש"י ולחיזוק אמונתו ובטחונו בהש"י:

מ״זבקבלת התורה ניתן הפשט והסוד, וכל אחד הבין לפי השגתו, ונתרבה התורה בדור המדבר, ובמיתת משה רבינו נתמעט אור התורה, והתחיל להאיר תורה שבע"פ.

מ״חוהנה בעת שנתנה התורה לישראל ניתן להם הפשט והסוד ביחד, וכל אחד הבין בפשט וסוד כפי השגתו. כדאיתא בזה"ק (יתרו פג:) הנ"ל כל אינון טעמין כל אינון רזין כל אינון סתרין גזרין וענשין לאמר למיהוי ירותא לכלא וכו'. וכן נתרבה דעת התורה בדור דעה הוא דור המדבר, כי כל הדור הזה היה דור דעה. ובמיתת משה רבינו ע"ה נתמעט אור התורה שבכתב, כדאיתא בזה"ק (תרומה קנו.) בשעתא דמית משה אתחשיך שמשא בטיהרא ואנעלת תורה שבכתב נהורתא דאספקלריא דנהרא. שקדושת נביאים היא קטנה מקדושת תורה. אכן אז התחיל להאיר תורה שבע"פ, שהיא נמשלה לירח המקבל מהשמש שכל זמן שהשמש זורח אין אור הירח ניכר, וכשבא השמש אז יתגלה אור הירח והנביאים הם האירו לאור תורה שבעל פה וכדאיתא בזה"ק (קדושים פב:) ועם כל דא מאן דלא קביל ממאריה אלא משלוחיה איכא אפרשותא ומאי אפרשותא איכא בין דא לדא דהא כתיב משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע אנא קבילנא ולבתר מוסרנא לכלהו והכי מאן דמקבל מאחרא כקבלת סיהרא וככביא משמשא ובהאי קבול אתמלי:

מ״טוכן הוא בכל סדר הדורות, מתמעטים המקבלים מן המשפיע.

נ׳וכן בכל סדר הקבלה, מה שנתשלשל הוא בסדר משפיע ומקבל, שהדורות מתמעטין, כדאיתא בגמרא שבת (קיב:) אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים וכו'. וכן סדר הקבלה יהושע לזקנים וזקנים לנביאים ראשונים ונביאים ראשונים לנביאים אחרונים. וכן היה בבית דינו של דוד המלך ע"ה, שהוא היה הכולל מקדושת נביאים וקדושת כתובים שדוד המלך נחשב בכלל נביאים כי דבריו נמנו בכלל נביאים, כנזכר בספר שמואל ב' (פרשה כג) ואלה דברי דוד האחרונים:

נ״אענין שינוי השירה בספר שמואל ותהלים, דדוד היה הכולל מקדושת נביאים וכתובים.

נ״בולכן השירה שנכתבת בשמואל בשנויים ממה שנכתבת בספר תהלים (יח) ששם הוא בקדושת כתובים, וכן נמצא שנויים בדברי דוד ושלמה ממה שנכתבים בשמואל ובמלכים ממה שנכתבים בדברי הימים, מפני ששם הם בקדושת כתובים והרואה יבין. וכדאיתא בזה"ק (ויחי רטו:) ובכל עדן דלא הוה דור ממלל תחות גדפי שכינתא דא מלתא אלא אתנבי מה דליהוי אתקרינא זאת. וזה שמחלק שם בין נבואת נביאים לרוח הקודש שנכתב בו כתובים ע"ש. ובזה"ק (תרומה קנו.) בשעתא דמית דוד מלכא כנישת סיהרא נהורהא ואורייתא דבע"פ כנישת נהורהא. ומההוא זמנא אתגניזו נהורין דאורייתא ואסגיאו מחלוקת על משנה וחכימיא במחלוקת וכלא תקיפי לבא בערבוביא:

נ״גגם סדר קבלת פנימיות התורה, היה כך, עד אנשי כנה"ג שהיו מלמדים הפשט והסוד יחד לתלמידיהם, וכל אחד השיג הסוד כפי השגתו, עד שרבו הפרוצים ואז הסתירו הסוד בלבושי התורה.

נ״דוכן היה סדר הקבלה בפנימיות התורה ביחד. שפנימיות דברי תורה נקרא קבלה, כדאיתא בתקוני הזהר (תקון כ"א נח.) כד אזלת לגביה לקבלה אתקריאת הלכה כד מקבלא מניה אתקריאת קבלה וכו'. והיינו שנקודת כנסת ישראל כד אזלת, היינו קודם שמקבלת שפע האור ואינו רק בלבושים, זה הוא הלכה, שהוא הלבושים מדברי תורה, וכשקבלה האור להשיג הפנימיות, זה הוא קבלה. וקבלה מתיחס וקרוב לתורה שבכתב יותר מלבושי דברי תורה, שקבלה היא לבאר איך התורה שבעל פה קבועה בתורה שבכתב. ולכן בכל מקום נזכר בזה"ק לשון תא חזי, ובש"ס איתא תא שמע. וסדר הקבלה היה אצל כל המקבלים [כדאיתא בספר ברית מנוחה בהקדמה, שחושב סדר הקבלה בסודות הצפונים בשמותיו של הקב"ה, מאדם הראשון עד רבי שמעון בר יוחאי. וכתב שם שגם הגאונים העמיקו לדעת בסודות הקב"ה כפי חכמת הזמן וכפי חכמת הדור]. וכן הגיע סדר הקבלה עד אנשי כנסת הגדולה, וזה מרומז בסוד שמותיו של הקב"ה, והיו מלמדים לתלמידיהם הפשט והסוד, וכל אחד כפי השגתו, כן השיג בסודות התורה. עד שנתמעט כבוד התורה, כדאיתא בגמרא קידושין (עא.) משרבו הפרוצים וכו' ואז התחילו להעלים סודות התורה כדאיתא (שם.) וכן מצינו שהתנאים הסתירו דבריהם מאד. וכן איתא בזה"ק (לך צו:) שרבי אבא גלה רזי תורה ואמר לו רבי שמעון גוזרנא דבאורייתא דא יגלון לבבל ביני חבריא וכו' אמר ליה חס ושלום דאתענשו אלא בגין דמלין אתגליין ביניהו כל כך יגלון ביני חבריא ילפין אינון ארחין ואתכסיין מלין בגוויהו, דהא מלין לא אתגליין אלא ביננא, דהא קב"ה אסתכים עמנא ועל ידנא אתגליין מלין. והיינו שבבל יודעים להלביש סודות התורה בלבושים. וכדאיתא בזהר הקדוש (ויחי רכד:) אמר רבי שמעון כד אנא בין אינון חבריא דבבל מתכנשי גבאי ואולפי מילי באתגליא ואינון עיילי לון בגושפנא דפרזלא תקיפא סתימא מכל סטרין וזה ענין תלמוד בבלי, דאיתא בגמרא סנהדרין (כד.) במחשכים הושיבני כמתי עולם זה תלמודא של בבל, ששם נסתרו דברי תורה בלבושים, שנראה כלבושים פשטיים, שהם יכלו להסתיר סודות התורה בלבושי עוה"ז. והיו סודות התורה מסורים לבעלי הסוד:

נ״הרבי שמעון בר יוחאי היה המיחד בכל סודות התורה, שזכה למדרגת משה רבינו. וכל העולים במדרגת סודות התורה, הכל הוא על ידו.

נ״וורבי שמעון בן יוחאי ז"ל היה המיוחד בכל סודות התורה, שזכה להתגלות אליהו ז"ל בהמערה, כדאיתא בזהר חדש (תבא סה.) ובהקדמת תקוני הזהר. ובזה"ק (אחרי סא.) שזכה למדרגת משה רבינו ע"ה, עליה כתיב פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות, וכל העולים במעלת סודות התורה הוא רק על ידי רבי שמעון בן יוחאי, בסודות שנתגלו על ידו. וכדאיתא בזה"ק (שם) ורבי שמעון בן יוחאי שליט בחכמתא על כל בני עלמא כל אינון דסלקין בדרגוי לא סלקין אלא לאשלמא עמיה. וכדמסיים הזה"ק (שם סא:) ורבי שמעון בן יוחאי מן יומא דברא עלמא הוה אזדמן קמי קב"ה ואשתכח עמיה וקוב"ה קרי ליה בשמיה. שהתגלות דברי תורה שנתגלו לרבי שמעון, היא התגלות התשב"כ, שאין דבר בעולם שיהיה חוץ מן התורה, שהכל הוא מן התורה. וכדאיתא בזה"ק (האזינו רפז.) רבי יהודה אמר קב"ה שמים אקרי ובגין דאקרי שמים כל אינון רקיעין דאתכלילן בשמא דא כד מתחברין כחדא אקרו שמים ואקרו שמא דקב"ה, מאן אינון רקיעין שבעה אינון כמה דתנינן וילון רקיע שחקים וכו' ובאגדתא דבי רב המנונא סבא הכי תנינן, רבי יצחק אמר הני ברייתי דבי רב המנונא סבא הכי וסגיאין אינון בכל הני גווני כמה דתנינן, אמר רבי שמעון תנינן באינון ברייתי דלגבי דכל הני שבעין כתרין דמלכא לקבליהון שוין ז' רקיעין וז' כוכביא דרהטין ואזלין וקרי לון שמהן בשמהן, ואע"ג דשוין כלהו כסאי דרקיעין דשבעה ככביא שבתאי צדק מאדים חמה נוגה כוכב לבנה ושוין אלין לקבל אלין בכסויא דמלין לגבי אינון (ישעיהו מ״ז:י״ג) יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים החוזים בכוכבים, כלהו מלין מתכסיין, ואע"ג דלאו אורחי דאורייתא ואנן בתר אורחי דאורייתא קא אזלינן כמה דכתיב (בראשית כ״ו:י״ח) ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו כמה דמליל קב"ה אזלינן ובהדיה אזלינן, כמה דכתיב (דברים כח) והלכת בדרכיו. והענין שרבי יהודה אמר דהקב"ה שמים אקרי, שהתכללות כל הרקיעים נקראו שמים, וזה הוא שם הש"י. וע"ז אמר רבי יצחק שנמצא בברייתות שנזכר בהם כל מערכת צבאי מעלה שבעים כתרים ושבעה רקיעים ומזלות ומשמשיהם ומשרתיהם:

נ״זהשמים וכל מערכת צבא מעלה, אף שהשי"ת מנהג העולם על ידיהם, אינם כנוים לשם.

נ״חואף שבאמת הש"י מנהג על ידיהם הנהגת העולם, וכח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל, אבל בתורה לא נזכר שמותם, ולכן אינם אפילו בכלל כנויים לשם. וכדאיתא בגמרא שבועות (לה.) משביע אני עליכם וכו' בשמים ובארץ הרי אלו פטורין, וכדאיתא שם בגמרא דחנון ורחום אף שהן נמחקין הרי זו שבועה, וכדמפרש רבא שם, כיון דליכא מידי אחרינא דאקרי רחום וחנון, ודאי במי שהוא חנון ודאי במי שהוא רחום קאמר. הכא כיון דאיכא שמים וארץ בשמים ובארץ קאמר. וכן הוא בבראשית רבה (פרשה א) אלו נאמר בראשית ברא אלהים שמים וארץ היינו אומרים שמים וארץ אלהות הן, לכך נאמר את השמים ואת הארץ. ובספר הבהיר (בד"ה ישב רבי ברכיה ודרש מאי דכתיב ויקחו לי תרומה) מנלן דשמים איקרי הקב"ה דכתיב ואתה תשמע השמים אטו שלמה התפלל אל השמים שישמע תפלתם אלא אותו שנקרא שמו על השמים וכו'. ובמדרש הנעלם (בראשית יא) ואתה תשמע מן השמים אבעיא ליה למימר א"ל רבי יוחנן מקרא חסר הוא וכו' צלותהון דישראל וכו' בההוא רקיעא דאיקרי שמים דתמן בעותהון דישראל. וזה שמסיים רבי שמעון בזה"ק (האזינו רפז. הנ"ל) אמר רבי שמעון ארימית ידי בצלו לקדישא עלאה דמלין אלין אתגליאו על ידי בההוא עלמא כמה דאתכסיאו בלבאי. ולית אנן באינון ארחין דאינון ברייתי אורחי דאורייתא נקטינן. תאנא אמר רבי יהודה מאן לך רב בחכמתא כדוד מלכא ושלמה מלכא בריה, בהאי כתרא דאשתמודע בבריתי אלין וסיהרא קרייה דוד מלכא צדק דהא דיליה הוא דכתיב (תהילים קי״ח:י״ט) פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה, שלמה מלכא הכי נמי ואיהו אתקרי צדק ושמשא דאתקרי בברייתי ברית איהו אקרי משפט וכו'. אמר רבי שמעון עד אימתי יקרון חברייא בהני מלין, הא אנן בתר קוב"ה אזלינן ואנן ידעי מלין והא אתגלי על ידן מלה דא מה דלא אתגלי לקדמאי:

נ״טבבריתות שקודם מתן תורה, לא נתגלו עדין שמות הקב"ה, ונקראו כנוים בשם "שמים" או "שמש" וכדו', ומה שמביא בזוה"ק דבריהם, זהו רק בדרך דרוש אבל לא שיכונה "שמים" לכח פועל, שיתפללו להשי"ת בשם זה.

ס׳וזה שאמר רבי שמעון על אלו הברייתות, שאף שהם קדושים, וכוונתו על כל הברייתות הקדושות שהיו לפניו, ספר יצירה וספר המלבוש וספרא דחנוך ופרקי המרכבה, שכל אלו שהם קדושים בקדושה עצומה. ואף שרבי שמעון היה בקי בהם הביא מדבריהם בזה"ק ובתקונים. שבזה"ק (פנחס ריז.) קורא רבי שמעון לברית קדישא דאיקרי שמש. ובזה"ק (שמות ג:) שמש ומגן דא ברית קדישא. וכן מדת מלכות נקרא כמה פעמים בזה"ק צדק. בזה"ק (לך פו.) צדק יקראהו לרגלו דא הוא רקיע תתאה. ובזה"ק (נשא קמה:) וזאת אתקרי צדק וכו'. אכן מה שנקראו בשמות אלו, הוא רק בדרך דרוש ורמז, אבל בבריתות הקודמים נקראים שמות אלו לכנויים לשם הש"י, שקודם מתן תורה לא נתגלו שמות הש"י. ורק כפי הדורות כן נתגלה, וכמ"ש (שמות ו׳:ג׳) וארא אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב באל שדי, שמימות אברהם התחילו שני אלפים תורה, וכמו שנתבאר הענין בפרשת וארא באריכות, ובאמת דרך דרוש נזכר כמה פעמים בתקוני הזהר על הקב"ה שנקרא שמים, ומייתי מפסוק זה, אבל לא שיכונה שם שמים לכח פועל, שיתפללו להש"י בשם הזה. ואף שבאמת בכל כח נסתר בו שם ה', אבל במקום שאינו נגלה באור בהיר שיתראה מפורש שאינו כח נפרד רק מקבל מהש"י, זה אין לכנות בשום כח אלהי בעולם. ולכן לא נזכר בש"ס בשום מקום לשון שמים, רק במקום שלא רצו להזכיר את הש"י. וכעין דאיתא כמה פעמים בש"ס מזכיר שם שמים, אסור להזכיר שם שמים לבטלה. לפי שלא רצו להזכיר במקום הזה שם ה' מפני כבוד השם. [ומכאן יש לגעור באותם שרגילים על לשונם לומר השמים יעזרוני] שסתם במקום שצריך להזכיר יכול לומר בלשון שם שמים, אבל במקום שמזכיר שם פעולה והשפעה, בזה אסור לומר השמים, שאין השמים אלהות, ורק יכול לומר מן השמים ירחמו, ומן השמים מורה להדיא על שוכן שמים. ונראה שנפל בהם טעות ממה שראו בזה"ק הנ"ל דאמר רבי יהודה דקב"ה שמים אקרי. אבל לא הבינו שדברי רבי שמעון דמסיק ולית אנן באינון ברייתי אנן אורחא דאורייתא נקטינן קאי על דברי רבי יהודה וכנ"ל.

ס״אומימות רשב"י האיר הקב"ה לו, שכל סדר העולמות והספירות וכנויים יוצאים מפסוקי התורה, ואף מה שנזכר בספרא דאדם קדמאה, חזר ונשנה למשה, והכל הוא בתורה.

ס״בוכך הם דברי רבי שמעון אנן אורחא דאורייתא נקטינן, שרבי שמעון פתח וגילה שכל הסודות הם בהתורה. ולו האיר הש"י שמצא בהתורה כל השמות והכנויים והיכלות, וכל סדר השתלשלות העולמות והספירות ושמות הקדושים שיוצאים מפסוקי התורה ושמות המלאכים, כדאיתא בתקוני הזהר (תקון נ"ז דף צא:) שאין שום מלאך שאין לו פסוק כתוב בתורה, כי באלו הברייתות לא נזכר בהם מהתורה, כי לא נתיסדו על פסוקי התורה, לפי ששרש יסודם הוא מקודם מתן תורה. ומימות רבי שמעון האיר הקב"ה שהכל הוא בהתורה. ולכן איתא בזה"ק (אחרי סא.) כל אינון דסלקין בדרגוי לא סלקין אלא לאשלמא עמיה. ואף מה שנזכר בספרא דאדם קדמאה חזר ונשנה למשה בתורה, וכדאיתא בזה"ק (יתרו ע.) אמר רבי שמעון ארימית ידי בצלו למאן דברא עלמא דאע"ג דבהאי קרא גלו קדמאי סתימין עלאין, אית לאסתכלא ולעיינא ברזין דספרא דאדם קדמאה דמתמן אתמשכו ספרא גניזא דשלמה מלכא וכו'. זה ספר לאשגחא ולגלאה תולדות אדם אילנא דגלי תולדות אדם ועביד איבין לאפקא לעלמא, זה ספר למנדע חכמתא סתימא ועמיקא דאתמסר לאדם קדמאה בדיוקנא דבני נשא, חכמתא דא אתמסר לשלמה מלכא וירית לה וכתב בספריה. אוליפנא דמשה אתקשי בדא עד דאתא שכינתא ואוליפת ליה וכו' ותמן אוליף משה חכתמא דא ועייל בגויה וכו'. הרי שהיה זאת בספרא דאדם קדמאה והקב"ה מסרה למשה ונרמז בפרשת ואתה תצוה. וגם נרמז במעשה בראשית ובמעשה מרכבה, כדאיתא בזה"ק (נשא קכב:) ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים תרין דיוקנין טבין דאינון דכר ונוקבא וכו' ושם (דף קכג.) דכמה דאית דיוקנין טבין על צדיק ומנהיג ליה לכל עובדין טבין לזכאה ליה לעלמא דאתי, כך אית דיוקנא בישא על רישא דחייביא, לאנהגא לון בעובדין בישין דירתין גיהנם וכו' ות"ח בעובדין דבר נש אשתמודע פרצופא דאיהי עליה ובפרצופא דאנפוי הה"ד (ישעיהו ג׳:ט׳) הכרת פניהם ענתה בם, בדויקנא אשתמודע פרצופא דחיה דשריא עליה אם הוא אריה או שור או נשר או אדם מהמרכבה דקוב"ה ושכינתא וכו' או מהמרכבה דארבע יסודין דעלמא וכו' ורא דמלה (בראשית א׳:כ״ד) תוצא הארץ נפש חיה למינה וכו' תא חזי לשית יומי בראשית לכל חד אית ליה פרצופא דההוא דרגא דאנהיג ליה וכו'.

ס״גלכל ממונה יש פסוק בתורה שממנו מקבל, שדרך התורה משפיע לו השי"ת כח.

ס״דוכן גם כל ההיכלות והספירות ושמות מלאכים וממונים שנזכרו בכל הבריתות שהיה מקודם מתן תורה, כולם נתנו ונקבעו בתורה בסדר התורה. וכדאיתא בתקוני הזהר (תקון נ"ז דף צא:) לית מלאך דלית ליה עקרא ויסוד בספירן, וכל ספירה אית לה שם ידיע והוי' ידיע וכל שמהן תמן אית לון עקרא ויסודא. והאי כללא נקוט בידך דכל ממנן דלעילא שמהן דלהון תליין בספירן ושמהתהון כל חד אית ליה קרא על שמא דיליה. שכל אחד יש לו פסוק בתורה שממנו מקבל, שדרך התורה משפיע לו הש"י כח. שכל הבריאה נבראה בתורה, ורק שבמתן תורה נגלה איך הכל קבוע בתורה, שבאורייתא ברא קוב"ה כל הבריאה, כדאיתא בזהר הקדוש בכמה מקומות, ולכן מעת שנתנה התורה לישראל הכל נכלל בתורה, וכל למודי ישראל צריכים להיות רק מתורת משה, וכדאיתא בזהר (יתרו פו:) וזאת התורה אשר שם משה אשר שם משה אתה יכול לומר דלא שם משה אי אתה יכול לומר:

ס״הקודם מתן תורה, היה כל שפע ההנהגה כפי מערכת הכוכבים והמזלות, אכן כשקבלו התורה, נתעלו ישראל למעלה מן המזלות, ומקבלים מיד השי"ת.

ס״ווזה דאיתא בזה"ק (פנחס רטז:) ת"ח כל בריין דעלמא קודם דאתיהיבת אורייתא לישראל הוו תליין במזלא ואפילו בני חיי ומזוני, אבל בתר דאתיהיבת אורייתא לישראל אפיק להון מחיובא דכוכביא ומזלי וכו' ובגין דא כל המשתדל באורייתא בטיל מניה חיובא דכוכביא ומזלי. שקודם מתן תורה היה כל שפע ההנהגה בסדר מסודר, בדרך עילה ועלול, שכל המדרגות קבלו ממה שלמעלה מהם והשפיעו למה שלמטה מהם, עד שהאדם שהוא המקבל האחרון, היה צריך שירד למטה מהכוכבים ומזלות וממילא היה מתנהג כפי מערכת הכוכבים ומזלות ומשטרם והילוכם אם לטוב אם להפך, כל מזל כפי כחו ומערכתו, כן היה משפיע על כל הבריאה. אכן כשקבלו ישראל את התורה, נתעלו למעלה מהכוכבים ומזלות, לפי שנמסר להם התורה שהכל נברא בתורה. וכמו שמרמז בזה"ק (שם) ודא אוליפנא מאברהם בגין דהוו עתידין בנוי לקבלא ה' מאברהם דאיהו חמשה חומשי תורה, דאתמר בה אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בה' בראם, אמר לאברהם בגין האי ה' דאתוסף בשמך השמים תחתך. וכל כוכביא ומזלי דנהירין בה'. וכמו שנדרש במדרש רבה (לך מד) ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה שהגביהו הקב"ה למעלה מכיפת הרקיע, ומקבל רק מיד השי"ת הטובה והמלאה:

ס״זכשנסתלק רשב"י נסתמו מעיינות החכמה, ואף שכל חכמי הש"ס היו יודעים רזי התורה, אבל היו מיוחדים לפי מדרגתם. והיה מתמעט הדעת והולך, ועד חתימת הש"ס, נשאר סתרי תורה רק אצל יחידים חתום בחותם ברזל.

ס״חומעת שנסתלק רבי שמעון בן יוחאי ז"ל נסתמו מעינות החכמה, כדאיתא בזה"ק (ויחי ריז.) מדשכיב רבי שמעון חכמתא אסתלקת מארעא. ובזה"ק (תרומה קמט.) שידעו בימי ר"ש שבהסתלקותו יסתמו מעינות החכמה, דאיתא שם, ודרא דא דרבי שמעון שריא בגויה רעותא דקב"ה בגיניה דרבי שמעון דיתגלון מלין סתימין על ידוי וכו' ווי לדרא כד יסתלק איהו וחכימין יתמעטון וחכמתא יתנשי בעלמא. ובזה"ק (ויקהל רא.) ווי לעלמא כד יסתלק נהורא דלתתא בנהורא דלעילא וכו' וכמה מקומות רבי שמעון. וכן מצינו בש"ס בכמה מקומות שהיה הסוד נסתר אצל יחידים שבדור. ואף שכל חכמי הש"ס היו יודעים בכל רזין דאוריתא, אבל היו מיוחדים לפי מדרגתם, וכדאיתא בגמרא (חגיגה יג.) אמר ר' אמי אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש בו חמשה דברים וכו'. וכן מצינו שנתיראו מללמוד סתרי תורה, כדאיתא (שם) אמר ליה רבי יוחנן לרבי אלעזר תא ואגמרך מעשה מרכבה א"ל לא קשאי כי קש נח נפשיה דר' יוחנן, אמר ליה רב אסי תא ואגמרך מעשה מרכבה אמר ליה אי זכאי גמירתי מרבי יוחנן רבך. ובאמת רבי אלעזר שנאמר עליו באהבתה תשגה תמיד, כדאי' בגמרא ערובין (דף נד:) ויקרא מרא דארעא דישראל, ודאי ידע סתרי תורה, אלא שיש כמה מדרגות בסתרי תורה. וכדאיתא בזה"ק (בא לד:) אמר רבי שמעון עובדא דבראשית חבריא לעאן ביה וידעין ביה אבל זעירין אינון דידעין לרמזא עובדא דבראשית ברזא דתנין הגדול וכו'. וכן נזכר בפרי עץ החיים (שער הק"ש) שהאר"י ז"ל רצה לפרש סוד ק"ש ברזא דקו המדה ולא זכינו לקבלו כלו מפיו, והוא מיסוד זהר חדש (פרשת ואתחנן) שכמה פנים בסודות התורה. וכן היה מתמעט הדעת והולך, עד חתימת הש"ס נשארו סתרי התורה רק אצל יחידי הדור חתום בגושפנקא דפרזלא:

ס״טאחר חתימת הש"ס, הסבוראים והגאונים היו יודעים סתרי תורה, והסתירו דבריהם מאוד בדרך חקירה. ובמקום שהיה להם קבלה שלימה כוונו אל האמת.

ע׳ואחר חתימת הש"ס נשאר בידי רבנן סבוראי והגאונים המיוחדים, וכמו שמצינו דבריהם בכתובים. וכמו שנמצא בידינו באורי הגאונים על שמות (מ"ב וע"ב) וספר העיון לרב חמאי גאון, אכן דבריהם נעלמים מאד. והרבה מהגאונים חברו ספרים בדרך חקירה אלהית והסתירו עומק כוונתם במתק לשונם, ומוכח מתוכם שהיו יודעים בסתרי תורה, אכן מאד הסתירו דבריהם. וכן נמצא פירוש ספר יצירה להר"י אלברגלוני, ויש מזמן ההוא ספרים חדשים סתרי התורה בלשון נסתר מאד, כגון ספר הקנה והראב"ד בביאורו לספר יצירה. וכן בדורות שאחריהם חברו ספרים, יש שהיה להם קבלה שלמה והסתירו דבריהם בלשון המחקר, ובמקום שהיה להם קבלה שלמה כוונו אל האמת, אכן במקום שלא היה קבלה שלמה גמגמו בלשונם:

ע״אבחקירה העיונית יש הרבה פסולת מרובה על האוכל. אבל הקבלה היא סולת נקיה, ולשון המחקר לא יספיק לבאר די ביאור תוכן הכוונה כלשון הקבלה.

ע״בשבאמת שורש הקבלה הוא חקירה אלהית בכל הפרטים בשלימות, והיא הסולת הנקיה והברורה מנופה בשלש עשרה נפות, שהקבלה הוא מן השורש, ומן השורש ידע כל המסתעף ממנו. ובחקירה העיונית יש הרבה פסולת מרובה על האוכל, שהחקירה היא נבנית על ראיות והיקשים מן המוחש אל מה שלמעלה מן הטבע, וממה שאינו מוחש אינם משיגים ורוצים להגיע ולהשיג מן העלול אל העילה, ולכן על פי רוב הם משובשים. וכדאיתא בזה"ק (יתרו סט:) דבסגיאת תבנא אית חד גרעינא דחטין. אכן גם הקבלה השלימה, אם נכתבה בלשון המחקר, לא יספיק לשון המחקר לבאר די באור, והרוב יחסר שורש הכוונה, באפס לשון למודים להעטיף בו תוכן הכוונה, ויבא בארוכה לבאר כל פרט ופרט, אשר בלשון הקבלה די לזה מלה אחת או שתים, שהוא כולל כמה וכמה גליונות ומאמרים בלשון המחקר. וכגון כמה פרקים במורה נבוכים בהרחקת הגשמיות וביאור שיתופי שמות, שבמלה אחת ושתים שנזכר בזה"ק לשון, ההוא בזעיר אפין אתמר, כולל כל המאמרים ההם:

ע״גלהרמב"ם היה קבלה שלימה, ואף מתנגדיו ידעו מזה.

ע״דוכן מוכח מהספר מורה נבוכים שהיה לו קבלה. לא אבוא כאן לבאר אם היה לו קבלה שלימה בכל פרטיה, אכן זה ברור שרמז בכמה ענינים שהיה לו קבלה אמיתית. וכן גם רוב מתנגדיו ידעו מזה, אכן ירדו להציל כלפי שכתב הרמב"ם ז"ל (במכתביו) יאבדו אלף ואחד יבא לאמתת הכוונה, לכן ירדו להציל לבלתי נדח ממנו נדח:

ע״המה שכתב הרמב"ם וכמה מחברים בלשון המחקר, והביאו דעת הפילוסופים, לא למען חקור דעת מציאותו ית' רק באו להורות הנבוכים. ואם לא היו מביאים דעת הפילוסופים לא היה דורש לספריהם.

ע״וולדוגמא אציג פה איזה פרטים שיוכיחו שהיה לו קבלה אמיתית, ולאשר כתב ספרו בלשון המחקר והביא דעת הפילוסופים, וכן נהגו אחריו כמה מחברים, בעל ספר עקידת יצחק והר"י אברבנאל, לא למען חקור בחקירה לבא לדעת מציאות הש"י מתוך חקירתם, כי אמונתם בהש"י היה למעלה מכל חקירתם. ורק באו להורות הנבוכים בדעתם והוכיחו להביא חקירת דעת הפילוסופים. שבאם לא הביאו דעתם לא היה להם דורש לעיין בספריהם, כי אז היה חזון הדעת נסתם מאד, וכל דורש לחקור ולהבין בעניני אמונה וההשגחה וההשפעה נפנה לספרי החקירה, כדאיתא בשו"ת הרשב"א (סימן תיד) שהוכרח לאסור במנין לימוד החיצונות וכתב שם, שהיו סומכים אל אריסטו כסומך על הפלטר. ואם לא היו מביאים דעתם לא היה להם דורש ומבקש ומעיין בספריהם. אכן אחר שהביאו דבריהם והוכיחו בראיות לבטלם, אז דרשו ספריהם ונתבטלו אצל ישראל דעותיהם:

ע״זמה שעוררו על המורה נבוכים ששגה, ואומרים שדעתו דאין השי"ת משגיח בפרטיות על כל דבר, הגיע להם, שלא באו לתוכן כוונתו.

ע״חאכן מצאנו בדבריהם קבלה אמיתית, כמו שראינו עוררים חמתם על ספר מורה נבוכים ששגה בענין השגחה, ותלו בו בוקי סריקי ואומרים שדעתו שאין הש"י משגיח בהשגחה פרטיית בכל דבר רק השגחה כללית. והגיע אליהם טעות זה בדעתו, מקוצר השגתם ומגאות, כשרואים במקום אחד ישמחו בחלקם שמצאו מקום להשיג ולרדוף. אכן לא שמו לב להמכתב שכתב הרמב"ם ז"ל לתלמידו ר' יוסף ש"ץ ב"ר יהודה אבן עקנין, שהספר הוא בענינים מפורדים ואין ידיעתם ממקום אחד, רק כשתעיין בכמה מקומות מפורדים ותצרפם אז תבין. וזה שראו בפרק ע"ג מראשון הקדמה ששית, שאומר שם בסתרו דעת האומרים שכל הבריאה וההנהגה שהעצם הוא קיים והמקרה בורא הקב"ה ומחדשה בכל רגע, וכן קצת המעתוזלה שאומרים שאין שום טבע קיים כללי, וסותר שם דיעות כאלו. ובאמת מצד הש"י הוא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. אבל מה שנתן הש"י להבריאה תפיסה והשגה בהבריאה חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם. שמצד הש"י שניהם אחד. טבע הקיים ומקרה המחודש, שרצונו על טבע הקיים הוא הוא רצונו על התחדשות שהכל גלוי לפניו:

ע״טלקוראי דבריו בחפזון נדמה, שאינו מאמין שהעלה נפל מהאילן בהשגחה. אבל אם יצרפו את כל דבריו, יראו שדבריו מתאימים לזוה"ק, שהאיש השלם תהיה השגחה בו יותר, ויתבאר שמצד זה ולצורך זה הכל בהשגחה, אפילו נפילת העלה מן האילן.

פ׳ואין כאן מקום להאריך בביאור ענין זה רק למען אזכיר כי לא באו לתוכן כוונתו. שבחלק ג' (פרק יז) שחושב שם חמש דעות בהשגחה, והחמישית היא דעת תורתנו הקדושה, וכתב שם שלא יאמין שהעלה נפל מן האילן בהשגחה ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזירה מאת ה', ומזה נדמה לקוראי דבריו בחפזון שאינו מאמין בהשגחה פרטיית. אכן גם שם רמז בדבריו אמונת ההשגחה, ושם סיים בדבריו, ואולם ההשגחה האלהית לפי דעתי ולפי מה שאני רואה, היא נמשכת אחר השפע האלהי, והמין אשר נדבק בו השפע ההוא השכלי, עד ששב בעל שכל ונגלה לו כל מה שהוא גלוי לבעל שכל, הוא אשר התחברה אליו ההשגחה האלהית ושערה לו כל פעולותיו על צד הגמול והעונש וכו' ע"ש בכל הפרק. ורומז בזה למה שמבאר בפרק נ"א משלישי, ושם גמר דבריו בענין זה, וביאר וגילה דעתו באמונה בענין ההשגחה, שכתב שם, והנה נגלה אלי עיון נפלא מאד יסורו בו ספקות ויתגלו בו סודות אלהית, והוא שאנחנו ביארנו בפרקי ההשגחה (כוונתו על הפרקים הנ"ל שהבאנו), כי כפי שיעור שכל בעל שכל תהיה ההשגחה בו, והאיש השלם בהשגתו אשר לא יסור שכלו מהשם תמיד, תהיה ההשגחה בו תמיד. והאיש שלם ההשגה אשר תפנה מחשבתו מהשם קצת עתים, תהיה ההשגחה בו בעת חשבו בהשם לבד, ותסור ההשגחה ממנו בעת עסקו. ולא תסור ממנו אז, כסורה ממי שלא ישכיל כלל, אבל תמעט ההשגחה ההיא, ממה שהיא שורה עליו בעת ששם מחשבתו בהשם, וכן הוא מבאר שם כל הענין. והוא מתאים עם דברי זה"ק (וירא קג:) אלא ודאי נודע בשערים בעלה דא קוב"ה דאיהו אתידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה, כל חד כמה דיכיל לאדבקא ברוחא דחכמתא ולפום מה דמשער בלביה הכי אתידע בלביה. ועתידים אנו לבאר ענין זה לקמן בהקדמתינו אי"ה, ושם יתבאר שמצד זה המאמין והעובד את הש"י מצד זה ולצורך זה הכל הוא בהשגחה, אפילו נפילת העלה מהאילן וכמו שביאר הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לפירוש המשנה לסדר זרעים (בחלק הששי) שיש אדם שמחלק מעותיו לאומנים, לבנות לו יסוד על טבור הארץ בסיד ואבנים כדי להקים עליו קיר שיעמוד שנים רבות, והוא יודע שלא נשאר משנות חייו מה שיוכל בהם לבלות בנין העשוי מן הגמא. היש שטות ושגעון כזה וכו' יצוה לעבדיו לבנות ארמון כליל יופי ולנטוע כרם חשוב וכו' ואפשר שיהיה הארמון ההוא מזומן לאיש חסיד, יבא באחרית הימים, ויחסה יום אחד בצל קיר מן הקירות ההם ויהיה לו סבה להנצל ממות וכו' או יקחו מן הכרם ההוא כוס יין יום אחד לעשות ממנו צרי, וימלט בו מן המות איש תמים ושלם וכו'. הרי שמצד זה האיש, כל סבות בנין הבית וכל הנצרך לו, והשגחה שנים רבות בקיומו והערכתו בשביל ידיד ה' אשר אהבו, וכן נטיעת הכרם וכל סיפוקו וגידולו היה בהשגחה, עד שהגיע לתשלום ההשגחה על איש ישר הולך תמים. וכן איתא בגמרא עבודה זרה (דף מ:) שרבי חש במיעיו ומצאו יין תפוחים של שבעים שנה ושתה ונתרפא, ואמר ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים. שהיה ההשגחה על זה מראשית צמיחתו ועשייתו וכל זמן עמידתו וקיומו אצל בעליו שלא ישתה אותו, וזה ודאי בשבעים שנה שוב לא היה אצל בעליו הראשונים, והכל היה בהשגחה פרטית:

פ״אהאמת היא שמצד השי"ת הכל בהשגחה, ורק מצד הבריאה מקבל ההשגחה כפי כלי קבולו, ומצד השי"ת אין חילוק.

פ״בובאמת מצד הש"י כל הסדר הכל הוא בהשגה פרטית לתכלית כוונתו, ורק מצד הבריאה מקבל ההשגחה כפי הכנת כלי קבולו, שמצד השי"ת אין חילוק. וכמו שמבאר שם (בפרק י"ז משלישי) ולא יתחייב לי גם לפי זה הדעת, השאלה לומר, למה השגיח בבני אדם ולא השגיח בהשגחה ההיא לשאר בעלי חיים, כי השואל צריך שישאל עצמו ויאמר, למה נתן שכל לאדם ולא נתן לשאר מיני בעלי חיים, כי מענה זאת השאלה האחרונה, כן רצה ה' או כן גזרה חכמתו יתברך וכו' ובאלו המענים בעצמם יענה על השאלה הראשונה וכו' שאני לא אאמין שיעלם מהשם יתעלה דבר או איחס לו ליאות, אבל אאמין שההשגחה נמשכת אחר השכל ומדובקת בו:

פ״גוכן מה שכתב שגם האיש השלם אם יפנה מהשם קצת עתים, תהיה ההשגחה בו בעת חשבו בה' לבד, ג"כ נזכר בזה"ק (שמות יז:) שתיק רבי יוסי והרהר במילי דעלמא וכו' חמא ר' יוסי חד חויא דהוה רהיט אבתריה. ומסיים שם וכל שכן תלמידי חכמים דלא בעי קוב"ה דיתפרשון מעץ החייים אפילו רגעא חדא:

פ״דמה שטענו על הרמב"ם, שבטעמי המצוות מפרש טעמים חדשים. מי לנו גדול מהרדב"ז מקובל נורא, שע"פ רוב מפרש טעם הרמב"ם ע"פ קבלה, והפשט והסוד הכל אחד.

פ״הוכן מה שטענו עליו בפירושו בטעמי מצות, שכפי הראות הוא מפרש המצוה בטעמים חלושים והרבו לטעון עליו בזה. אכן באמת מלבד מה שניכר לכל מבין, שמעטף במתק שפתיו כוונותיו העמוקים יותר מכפי הלבוש שהלביש דבריו, אבל גם דבריו בפשטות ג"כ אין בהם מהזרות. שכל דברי התורה והמצות יש להם לבוש גם בעולם הזה בלבוש היותר שפל ונמוך. ומי לנו גדול מהרדב"ז ז"ל שהיה גאון עצום ומקובל נורא ארוך בדורו. ובספר מצודת דוד שחיבר על טעמי המצוות, מביא בכל מצוה טעמו של הרמב"ם ז"ל כפשוטו, ועל פי הרוב מפרש זה הטעם עצמו בפנימיות על דרך האמת, כי כל מבין יבין באמת, שהפשט והסוד אחד הם ומתאחדים יחד, וכל מי שיאמר שהסוד הוא ענין אחר מהפשט על זה נאמר בסודם אל תבא נפשי. ואף במקום שנטה מדבריו לא דחה אותם בשתי ידיים, רק אומר שאין דבריו מספיקים וצריך לבאר על פי הסוד. ומבואר אי"ה לקמן איך שהטעם הפשוט הוא בעצמו הטעם על דרך האמת:

פ״ומה שכתב בטעמי המצוות, על שלחן ולחם הפנים, לא אדע בו סיבה, מוכח מזה שכל דבריו ע"פ הסוד.

פ״זוכן בטעמי מצות (פרק מ"ה משלישי) שכתב טעמי מצות הלכות בית הבחירה ועל כל מצותיו כתב טעמים, ובהגיע למצות השלחן ולחם הפנים כתב, אבל השלחן והיות הלחם עליו תמיד לא אדע בו סיבה ואיני יודע לאיזה דבר איחס אותו עד היום. ועל זה התפלא גם הרדב"ז ז"ל במצודת דוד, שכפי שכתב היה יכול לומר גם על לחם הפנים שמשם יוצא שפע מזון לעולם. ובאמת כל הרואה יתפלא מאד שכפי הראות שהסתפק בטעמים קטנים על כל המצות, למה לא היה יכול למצוא טעם כזה ללחם הפנים. וכמו שמפרשיו כתבו טעמים בזה, מוכח מזה עצמו שכל טעמיו המה גם על פי סוד. ורק בשלחן ולחם הפנים הודה ולא בוש לומר שאינו יודע הטעם, וגם האר"י ז"ל במזמוריו התפלל יגלה לן טעמי דבתריסר נהמי:

פ״חבענין שעוררו על המורה, שכתב דמעשה מרכבה הוא הילוך הגלגלים. קשה עליהם, דהרמב"ם עצמו הזהיר לכל מבין שיעלים, ומצד שני הוא חיבר ספרים בתכונות השמים.

פ״טוכן במה שהרעישו עליו במה שכתב מעשה מרכבה שהוכיחו מדבריו שכוונתו שהוא רק על סיבוב והילוך הגלגלים. ובזה מצאה ידם די בזיון עליו ובקול רעם בגלגל הרעימו עליו. אכן המעיין בדבריו, עם כי כתב מפורש בהקדמה לחלק ג' שאינו מכריע לומר שאין לו פירוש אחר, וכמו שכתב שם, ואפשר שיהיה הענין חלופו ותהי הכוונה דבר אחר. אכן באמת בדעתו הוא שהגיע לבאר על דרך הכתובים, ואם נאמין שכוונתו הוא שאין הפירוש רק כפי פשוטו, יקשה עליו מאד, שסותר דברי עצמו בשורש, וכמו שהעיר עליו הר"י אברבנאל ז"ל בהערותיו לסוף חלק שלישי מהמורה, שאם היה מה שהשיג יחזקאל כפי פשוטו, היה דומה להשגתו למה שהשיג אחד מהחוקרים הטבעיים ולמה היו חז"ל מזהירים כל כך בהעלמתו. וגם הרמב"ם ז"ל בעצמו הזהיר מאד לכל מבין שיעלים הדברים מאד. והוא בעצמו חיבר ספרים בתכונת השמים, וכן ביאר בביאורו לקידוש החדש וכן בפרק ח' ט' י' י"א משני, הרבה לספר בזה ולא ירא מלגלות את אשר הזהיר בעצמו שלא לגלות. וכן הרבו להשיג עליו בזה, שכפי ביאורו של הרמב"ם ז"ל בביאור מרכבת יחזקאל קשה הרבה קושיות (ועיין לקמן):

צ׳כוונת הרמב"ם באמת בדברי האריז"ל, שכל הנהגת העולם עד עולם השפל, ג"כ נכלל במעשה מרכבה.

צ״אאכן באמת יראה כל מעיין בעין טובה, כי רק לבאר בא, שגם הנהגת העולם מראשית שפע החיים עד תכליתה הוא מעולם השפל, ג"כ נכללת במעשה מרכבה ורשמת אמת ניכר בכל. ודברים אלו כתב ג"כ האר"י הקדוש ז"ל בעץ החיים בהיכל השביעי היכל אבי"ע בשער ציור העולמות בהקדמה, וזה לשונו הקדוש, נמצא עתה כי כדור הארץ הזו התחתונה אשר בה אנשים ובהמות וכל כלים דעשייה, שהם היותר חיצונים שבכל העולמות כולם, מבחינת אור יושר פנימי, ואח"כ מקיפים השמים והרקיעים אשר על הארץ הזו שהוא בחי' אור מקיף דיושר דעשייה, ועליהם יקיפו השמים אחרים שהם אור מקיף עגולי העשייה וכו' [ומקום זה בתקוני הזהר בהקדמה (דף ג:) ועלת על כלא נהיר בעשר ספירן דאצילות ובעשר דבריאה ובעשר כתות מלאכיא דיצירא ובעשר גלגלי דרקיע דעשייה ולא אשתני בכל אתר]. ומבאר שם שהלבושים האלו הם בחינת כלים, והעצמות הוא מלובש בהכלים כנ"ל. וגם מבאר שם שלכל העולמות הנ"ל העצמות מתחלק לנפש רוח נשמה חיה יחידה, ויש גוף וכלים ויש כמה לבושים וכל הלבושים הם נשמה ללבוש שעליהם. הרי מפורש יוצא שהכלים דעשייה הם הגלגלים, ומבואר שמרכבה היא בכל העולמותבכלים ועצמות ונפש רוח נשמה חיה יחידה, כדאיתא בעץ החיים שער קליפת נגה (פרק שני) שמרכבת יחזקאל הוא ביצירה, אכן פירושו להשיג מן נגה שבעשייה עד שורש היצירה, וכמו שמוכח שם בכל הפרקים שבשער הנ"ל. וכמו שנזכר לעיל שלשעתו הוצרך להראות ליחזקאל איך מלכותו בכל משלה, ולכן ראה מראשית ההשגה עד המקום שהוצרך להראות לו מקום כח ההסתר שהוא עד יצירה, וכמו שנתבאר שם בשער הקליפות (פרק ג) שבעולם האצילות דקדושה, הטוב מרובה וכן בבריאה, וביצירה הוא מעורב טוב ורע במשקל זה לעומת זה. ולכן מעולם היצירה מתגדל כח ההסתר, ולכן הוצרך להראות ליחזקאל, ששורש כח ההסתר הוא ביד הש"י כמו שנזכר לעיל מזה"ק (שמות ב:) ובמדבר (דף קיח:):

צ״באף דברים שפירש הרמב"ם בלבושים תחתונים, מ"מ רמז בכמה ענינים והסתיר העומק בקבלה במתק שפתיו.

צ״גוכן מה שהרבו להשיג עליו בכמה ענינים, שהוא תפס לפרש בלבוש התחתון מכל, והם ערערו עליו ממה שראו שיש גבוה מעל גבוה. אכן, אף שתפס לפרש רק בלבוש היותר תחתון, מכל מקום רמז בכמה ענינים שהיה לו בהם קבלה אמתית והוא הסתירה ורק רמזה במתק שפתיו:

צ״דחוזר לבאר, שאם אמת כדברי המעוררים על הרמב"ם, שלדבריו מעשה מרכבה הוא תכונות השמים, מה ראה יחזקאל לגלות יותר מישעיה. וכן מה שטען עליו האברבנאל במנין הכדורים, הכל מתאים עם דעת מקבלי האמת.

צ״הואף במעשה מרכבה, בפרק ששי משלישי, שביאר מה שראה יחזקאל וגילה יותר מישעיה, וז"ל, והוא אמרם בחגיגה כל מה שראה יחזקאל ראה ישעיה וכו' והוא ישעיה לא היו אנשי דורו צריכים לבאר להם הפרט ההוא, אבל הספיק להם אמרו, ואראה את ה', ובני הגולה היו צריכים לפרט הזה, והם ממש דברי זה"ק (שמות ב:) שהובא לעיל. ואם היה הדבר כפשוטו שפשטו בו מפרשים שאינו מפרש אלא תכונת השמים, מה ראה יחזקאל לגלות ומה יועיל להם בידעם זאת בגלות. ומפורש יוצא שהיה לו בזה קבלה אמתית ואין כאן מקום לבאר הענין. אכן כל הרואה בעין טובה ובהירה יבין וישכיל, כי כמעט כל הדברים בענינים אלו מתאימים עם דעת מקבלי האמת. וכן מה שכתב ומנה ארבעה כדורים, והעיר בזה האברבנאל בטענה השלישית והרביעית, שאינו כפי האמת שתשעה הם ואיך נחשוב ליחזקאל הנביא טועה ח"ו, והמעיין בעץ החיים שער ציור העולמות בהקדמה, שמחלק שם העשר לארבעה והוא מכוון לדברי הרמב"ם ז"ל, ועיין מורה (בעשירי משני) שם רמז למנין הארבעה שהעיר עליו האברבנאל ועיי"ש. וכן בפרקי ההצלחה הנדפסים בתשובת הרמב"ם הנקרא פאר הדור, שכתב לתלמידו הר' יוסף עקנין, ביאר לו הכתוב והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפרת, כתב וז"ל, כמו שהנשימה היא חיות הלב ובריאתו וכו' סוככים בכנפיהם המשולים בתיבה משותפת תחת כנפי הריאה והם שתים באמת. ודע כי משכן לבך הוא הארון הגנוזים בו לוחות העדות. וזה מפורש בזה"ק ברעיא מהימנא (פנחס רלה.) תרין כנפי ריאה ותרין כליין דכנפי ריאה פניהם וכנפיהם פרודות וכו' ורוחין דאוירא נחתין ביה בלבא לקררא חמימותא דלא ליקוד גופא וכו' וכנפי ריאה מקבלין לרוחא דאיהו מלכא עלייהו, כמה דאמינא ופניהם וכנפיהם פרודות והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה. ובתקונים (בתיקונים הנוספים תקונא תליתאה דף קמ:) כנפי ריאה וכו' ועלייהו אתמר והיו הכרובים פורשי כנפים וכו' על הכפורת דא כפורת דלבא וכו':

צ״וגם דברי הרמב"ם במדרגת הנבואה של אברהם אבינו, שהיא העליונה זולת משה רבינו, הכל הוא כמאמר הזה"ק.

צ״זונראה מפורש בכמה מקומות, שהיה לו קבלה ברורה, שכתב בפרק מ"ה משני, המדרגה הי"א שיראה המלאך מדבר עמו במראה, כאברהם אבינו בשעת העקדה, וזאת אצלי העליונה שבמדרגת הנביאים, אשר העידו הספרים בעניניהם, אחר אשר התישב מה שהתישב משלימות דבריות האיש, כפי מה שיחייבוהו העיון ואחר ההתנות במשה רבינו ע"ה. והנה ביאר שם שבמדרגת הנבואה זו היא המדרגה העליונה, מוכח שהנבואה הנזכרת בתורה זו היא המדרגה העליונה, זולת משה רבינו שהיה לו השגה גדולה, כמו שכתוב פה אל פה אדבר בו והיינו מצד הכשר נשמתו, וכמו דאיתא בספר היד החילוק שבין נבואת משה והשגתו ובין שאר הנביאים. אבל במה שנזכר במאמרי התורה ממקור שהנבואה באה נבואה זו היותר עליונה, וזה מתאים מאד עם מאמר זה"ק (באדרא רבא קדישא קל.) תאנא שמיה דעתיקא סתים מכלא ולא מתפריש באורייתא בר מן אתר חד, דאומי זעיר אפין לאברהם דכתיב בי נשבעת נאם ה' נאם דזעיר אפין וכמו שיתבאר הענין בפנים הס' במקומו:

צ״חמה שכתב בספר המצות, שהכהנים ישאו הארון, הסתיר הטעם האמיתי של הזוהר במתק לשונו. וגם מה שכתב בטעם הקטורת, שהוא להעביר רוח הכלי, הם דברי הזה"ק והאריז"ל.

צ״טוכן מה שמביא בספר המצוות בשורש השלישי וכן במנין המצות במצות עשה מצוה ל"ד. ובספר היד (פרק ב' מהלכות כלי המקדש ה' י"ב) שישאו הכהנים את הארון על כתפיהם. ובספר המצות דחק למצא טעם מפני מה מצוה זו לכהנים, שלא נזכר בתורה רק ללוים, וכל המפרשים חתרו למצא טעם לדבריו יעיין בהשגתם, ובאמת ידע הרמב"ם ז"ל הטעם ורק שהסתירו במתק לשונו, וכל הרואה יפה יראה שכוון וידע הטעם האמיתי הנזכר בזה"ק (ויצא קמח:) מכאן אוליפנא דמאן דאיהו בביתיה יסדר אורחיה ועובדיה כרעותיה אי מזמנין ליה יעביד רעותיה דאושפיזיה כמה דמסדר עלוי דהא דוד אחליף ליואי וסדר כהני וקוב"ה אוקים מלה כרעותיה וכו'. וכן מה שהרעישו עליו בענין טעם הקטורת (בפ' מ"ה משלישי) שהוא להעביר רוח הכלי וזה ג"כ מתאים עם דברי האר"י ז"ל בפע"ח שער הקרבנות פ"ה שהוא לבטל הס"א, ומקורו בזה"ק (ויקרא ריח: ריט.) והרמב"ם ז"ל אחז לבוש הפשט וכן הוא גם בשורש, וכדאיתא בזה"ק בלק (קפו:) כל טינופא וכל לכלוכא סליקו ליה לס"א ובזה"ק פקודי (רמב:) למיהב חולקא לההוא ס"א בכלא ברזא דקרבנא ובפרשת בא (דף לג.) שהס"א שולט על בשר ועיין ויקהל (ריט.) סמים לאעברא זוהמא:

ק׳מה שכתב המורה שלנמנע טבע קיים קיום עומד. המצרף דבריו בכמה מקומות יראה שאין בהם נפתל, שכל זה הוא מצד ידיעתנו, אבל מצדו ית' אין שום הכרח וטבע קיים אף לנמנע.

100

ק״אואף במה שכתב (בחמשה עשר משלישי) שלנמנע טבע קיים קיום עומד אינו מפעולת פועל אי אפשר השתנות כלל, ומפני זה לא יתואר השם ביכולת עליו. ואשר מזה הוציא הר' אבונוט אברהם באגרתו הנדפס בשו"ת הרשב"א (סימן תי"ח) אשר עתידים אנו לברר סתירת דעה זאת שהיא לא כדעת חז"ל, אכן אלו הדברים מכשילים את האוחז בגולמם, אבל האוחז בצורתם יראה כי כבר רמז עליהם הרמב"ם ז"ל כדרכו, וכמו שכתב לתלמידו שחילק דברים במקומות שונים, וכל הלומד המקום אחד יקשה עליו. אך להזוכר דבריו שמרמז עליהם במקום אחר ומצרפם, יראה כי אין בהם נפתל ועקש, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפתיחה להמורה ובמכתביו. וגם על דבריו אלו רמז עליהם באיזה מקומות אם יחפרו אוכל משם יראו עומק כוונתו, שאף שלנמנע טבע קיים קיום עומד. אכן בפרק כ"ז משני כתב שכל סדר הטבע הוא נברא, ובפרק כ"ח משני כתב שכן הוא הרצון בהטבע שלא תשתנה ורק מצד הנהגה נסית כמו שמפרש שם בפרק כ"ט משני. ובפרק עשרים משלישי שם גילה מצפוני לבו בכל ענין הזה, שכל מה שכתב בהפרקים הנ"ל הוא רק לפי ידיעתנו היינו ידיעת הנבראים, אבל ידיעת הבורא אינה בגדר ידיעתנו כלל וכמ"ש (בעשרים משלישי) שהש"י עצמו מדעו ומדעו עצמו וכו' ואין שיתוף בין ידיעתנו וידיעתו, כמו שאין שיתוף בין עצמנו ועצמו. וממילא מוכח שכל מה שכתב הוא רק כפי ידיעתנו, אבל מצד ידיעת הש"י אין שום דבר שהוא בידיעתנו טבע קיים, בהכרח שגם אצלו יתברך תהיה הכרחי, שאצלו ית' אין שום הכרח ואין שום טבע קיים, אף לנמנעות:

101

ק״במבאר דברי המורה בענין קריעת ים סוף, שהיה נס בשני הפכים.

102

ק״גוגם בענין הנסים מ"ש בל"ה משני, שהנס היותר גדול הוא קריעת ים סוף, שהיה התגלות גדול בפרהסיא עצומה לעיני האוהב והשונא הנאות לו והחולק עליו, שבכל נסי הנביאים לא היה בפרהסיא כל כך, וכאן היה נגד אוהבים ונגד שונאים, והיינו שכלל שניהם יחד בהנס אחד. וזה מתאים עם דברי זה"ק תרומה (דף קע:) ועל דא קשה הוה קמיה קריעת ים סוף, כגוונא דא קשין זווגין קמי קוב"ה כקריעת ים סוף, מה קריעת ים סוף קטיל לאלין בהאי סטרא ומקיים לאלין בהאי סטרא. והענין שעיקר הנס היה במקום אחד בנושא אחד היו שני הפכים, שישראל ניצולו ומצרים נטבעו, כמו שיתבאר הענין לקמן בפתיחה בענין הנסים:

103

ק״דגם מה שחלק על המורה בספר אוצר הכבוד בענין שמות המלאכים ומעלתם, הכל מתאים לדברי הזה"ק, ומוכח שהיה לו קבלה אמיתית.

104

ק״הוכן במה שחושב בפ"ב מהלכות יסודי התורה, עשרה שמות שנקראו בהם המלאכים, על שם עשר מעלות שלהם, דבריו מתאימים עם דברי זה"ק פ' בא (דף מג.) ורק שהוא חושב כרובים במקום אלים, ועיין זה"ק פנחס (דף רל"ה ע"א וע"ב) מוכח שענינם אחד, ובזוהר חדש בראשית במדרש הנעלם (דף ו:) חושב ממש כסדר שחשב הרמב"ם ז"ל וחושב שם כרובים במקום אלים. וכן מה שכתב (שם) ומעלה עשירית שמעלתם קרובה לדעת בני אדם, הוא שנקרא אישים, והוא בזוה"ק פרשת לך (דף פא.) ומגו רעותא ומשיכו דנפשא דמשיך תמן אתמשך חילא אוחרא תמן מאינון דרגין דאתקרון אישים ועאל כלהו במשיכו דההוא זרעא אתבני מניה גופא ודא איהו חילא קדמאה. ובזהר חדש בראשית במדרש הנעלם (דף ו' ע"ב) חושב נמי עשרה כתות מלאכים מתתא לעילא, וחושב ג"כ מדרגה התחתונה אישים. ועל זה מודה גם בעל מחלקותו רבינו טודרוס הלוי בספר אוצר הכבוד כתב, אמת שבזה כוון לאמת, אכן התפלא מאין מצא לבו לכוון ולומר זאת. ובכמה מקומות נראה רמזים בפרטים ובכללים שמוכח שהיה לו קבלה אמיתית, וכמו שמזכיר שם בעשירי משני אמנם זכרון נחשת וכן נחשת קלל הראה בו קצת השתתפות, וכפשוטו אין לו פירוש ומוכח מפורש שרומז למאמר זה"ק תרומה (קלט.) כד שלטין טורין אחרנין ואיהו צריכא למיזן לון אצטבע בהאי גוון למיזן לון ואינון אקרון הרי נחשת. ודוגמת זה יש הרבה ואין כאן מקום האסף:

105

ק״ומה שהשיג הראב"ד ועוד, על הרמב"ם בדבריו שסעודת הצדיקים לעתיד הוא בדרך משל, דבריו אלו כהוויתן הם בזוה"ק.

106

ק״זוכן מה שכתב בפ"ח מהלכות תשובה, העולם הבא אין בו גוף וגויה ועיין השגת הראב"ד שם, והרבו להרעיש עליו מה שכתב בכתביו, וכן מה שסיים (שם הלכה ד) וחכמים קראו לה דרך משל לטובה זו המזומנת לצדיקים סעודה, ודברים אלו כהויתן הם בזוה"ק תולדות במדרש הנעלם (דף קלו.) כמעט באותו לשון שכתב הרמב"ם ז"ל באגרותיו בענין סעודה המזומנת לצדיקים, וכל המאמין בזה"ק מוכרח לפרש דברי הרמב"ם ז"ל באותו פירוש עצמו שיפרש דברי זוה"ק:

107

ק״חהעוסק בזוהר ובמורה באמונה, לא יבוז, וכל דורש אמת ימצא לו, שהמורה מרווה גם יורה. וכל אריכות הביאור הוא להצדיק את הצדיק, ויסכר פי דוברי שקר.

108

ק״טהארכתי קצת בפרט הזה למען כבודו של אדונינו הרמב"ם ז"ל. והאמנם לא קרוב אלי הרמב"ם ז"ל יותר ממשיגיו ז"ל כי כלם קדושים היו. ואף אם בן גילו אני בסבל תלאות ורדיפות משנאת חנם, והמבקש את הנרדפים ובקש אותו, גם אותי יבקש ויחוש לחננני. אכן לא מפני זה אשא פנים לו יותר ממשיגיו, אלא שבאמת בענינים אלו לא ירדו לעומק דעתו ז"ל, ובאתי רק להצדיק את הצדיק דמעקרא, ולסתום פיות דוברים על צדיק עתק בגאוה ובוז ויסכר פי דוברי שקר, שגם עד היום יש כתות שיש להם קבלה מבוהלת, ומצוה עליהם להתכבד בקלונו ולשפוך עליו בוזם, למען יבושו ויכלמו וישימו יד לפה וישורו על אנשים ויאמרו העוינו. וכל זה הוא לסבת קוצר הבנתם, כי כל החוזר על הזוהר מפני שהוא מסוגל לנשמתו, אכן אם אין נשמתו מסוגלת לזה"ק, לא יביט ולא יסתכל אלא לקנקן ולא למה שבתוכו. וכן המביט במורה ולא יקח מוסר ממנו למען לא ימרה, ולכן על כל קדש יסורר וימרה. אכן העוסק בתורה באמונה לא יבוז לשום אדם ולא יפליג לכל דבר וכל דורש אמת ימצא לו. ולכן כל משכיל ודורש אמת ישכיל בזהר הקדוש כזוהר הרקיע, וחכם המבין לאשוריו יראה כי המורה מרוה גם יורה. וכן כל בני דורו כל מי שבא בסוד ה' היה מסתיר אותו בחבו:

109

ק״יהרבה מבעלי התוס' הסתירו מה שכיסה עתיק יומין ורמזו בדבריהם, ואחריהם הרמב"ן העטיף בדבריו סודות עמוקים, והאר"י העיד שהיה לו קבלה אמיתית. והעביר לתלמידיו, אבל כתב האר"י, שאין קבלת הספרים שאחרי הרמב"ן שלימה.

110

קי״אוכן הרבה מבעלי התוספות, מוכח מלשונם שהסתירו הדברים שכסה עתיק יומין ורמזו אותם בדבריהם. ובדור אחר בעלי התוספות, היה הרמב"ן ז"ל, והוא התחיל לרמז דברים עמוקים על דרך האמת, ורמז וקבע דברים שיתראה מפורש שהעטיף בדבריו הקדושים סודות עמוקים וכמו שכתב בהקדמתו. והאר"י ז"ל העיד עליו שהיה לו קבלה שלימה ומבוררת, ורק שסתם דבריו מאד. והוא העמיד תלמידים הרבה ובטח היו הרבה מהם שנתחברו אחר הרמב"ן ז"ל כתב עליהם האר"י ז"ל שאין קבלתם שלימה. ואף כי גדולים בתורה היו וקדושים עצומים והאר"י הקדוש זללה"ה הביא דבריהם הקדושים בדבריו. ולכן כתב שלא ללמוד בספריהם לא מחמת שמצא ח"ו שום דופי בהם, אך שכל שורש דבריהם נכללים בדברי האר"י ז"ל, ובדבריו המה מסודרים ביחד עם הוספות קדושות התורה שנתגלו בימיו, ולכן ראוי שילמדו מתוך הכלל הכולל הכל:

111

קי״בעיר וקדיש מן שמיא נחית האר"י הקדוש, החל להאיר דברי הרשב"י והעביר לתלמידו קדוש ה' ר"ח וויטאל זי"ע, וממנו קבלו שאר התלמידים. אך כל אחד כפי בחינתו. ולכן כתב מהרח"ו שלא ללמוד מתוך ספריהם.

112

קי״גוכמו שנודע גודל קדושתו ועוצם פרישותו ורוב חכמתו ורוחו ובינתו הקדושה ואר"י עיר וקדיש מן שמיא נחית, להאיר לארץ וללמד לאדם חכמה ודעת, הוא בחיר ה' ואור הנעלם , בו הביט מסוף העולם ועד סופו. החל להאיר ולפרש דברי רבי שמעון בן יוחאי ז"ל וכמו שכתב בשבחי האר"י ז"ל שכל ההשגה השיג מספר הזוהר והאיר לו השי"ת לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר ה', והוא למד לתלמידו הרב הגדול קדוש ה' ר' חיים וויטאל זללה"ה, וממנו קבלו שאר התלמידים. אכן גם עליהם כתב רבינו חיים וויטאל זלל"ה שלא ללמוד מתוך ספריהם, כי כל אחד השיג רק כפי בחינתו. והספרים שחבר רבינו חיים וויטאל זללה"ה הם השמונה שערים אשר מהם נתחבר העץ החיים ופרי עץ החייים. וספר אדם ישר וספר ארבע מאות שקל כסף וספר ארצות החיים הם הכתבים הראשונים שקודם השמונה שערים, ויש בהם ענינים שלא הובאו בהשערים, שהשערים הם רק שלחן הערוך הנצרך לכל נפש החפץ להבין דברים עתיקים במה שנצרך תמיד:

113

קי״דלשון האריז"ל היה מובן רק לתלמידו כי קיצר בלשונו. ומהרח"ו כתב שרק בדורות האחרונים יתגלו דבריו. ובהרבה מדינות החלו להעתיק דבריו, ונפלה בהם קטגוריא ולא מצאו די באור נכון.

114

קי״האכן גם לשונו הקדוש היה מובן רק לתלמידו כי קצר מאד בלשונו, אשר במשך זמן מועט שהיה האר"י ז"ל ביחד עם תלמידו רבינו חיים זללה"ה מסר לו כל הסודות, כמו שנזכר בשבחי האר"י ז"ל שלא למד עמו רק זמן מועט, אשר באם לפרש דבריו הקדושים בלשון המובן לכל אדם, היה צריך להאריך בדבר אחד זמן רב, וגם לא היה אז הזמן שיתגלו דבריו הקדושים שיוכל כל דורש להבינם. וכמו שכתב רבינו חיים זללה"ה בעצמו, שאמר לו רבינו האר"י ז"ל, כי בדורות האחרונים יתגלו דבריו וכל דורשיו יוכלו להבינם ויעסקו בהם, ולכן כל העוסקים הקדושים ודורשים דבריו בכל לב, ורוצים לבנות בנין על יסוד דבריו הקדושים יקשה עליו ההבנה, כי כמה כנויים הם לדבר אחד וכמה דברים יתכנו בכנויים הרבה, עד שהקורא בהם בלא הבנת תוכן הענין בפנימיות, ימצא לדעתו כמה סתירות. ובפרט אם ירצה לחדש לדעתו על יסודות האר"י זללה"ה, אם יבא לידי עיון תורה, ימצא הפכים וסתירות ואם ישנה להורות מתוך משנתו ובא רעהו וחקרו וימצא קושיות וסתירות ופרכות, וכל זה מקוצר ההבנה בדבריו הקדושים. ודרך משל אם יבא לקדושת שבת וירצה לדרוש בעונג שבת, ויחפש לו כנויים המרמזים לו ימצא כנויים בדרכי אהבה וחסד, אכן גם כשידרוש למצא במצות השבת כל הדברים הנאסרים במלאכת שבת, ימצא שהם ממדת היראה והפחד והגבורה. וכן אם יכין לבו לדרוש ימצא שכל המדות נכללים במצות יום השבת, וא"כ לא ימצא דרך סלולה אנה לדרוש דרישתו ואנה לבקש בקשתו. ועיין בזה"ק ויקהל (דף רו.) שכל המדות נכלים בשבת. והנה החלו לפרש דבריו הקדושים בהרבה מדינות, כל מדינה ומדינה ככתבה וכהגיונה. במדינת איטליא החלו להעתיק דבריו ללשון המחקר כמו שביאר הרב החכם ר' אברהם אירירה בספר בית אלהים ושער השמים שנתחבר ונדפס תחלה בלשון איטלקית, והעתיקם הרב הר"י אבוהב זלה"ה ללשון הקודש. ובמדינת אשכנז לקחו להם דרך אחרת בביאור דבריו, כמו שנראה מהספרים שנתחברו במדינת אשכנז שהוסיפו בכנויים והשערות ודרושים בנוים על השערותיהם. ובמדינת תימן וארץ ישראל בחרו להם לשון קבלת האר"י ז"ל, והרבה ממדינת אשכנז נפלה בהם קטוגריא, זה יאמר על חברו כי יקצץ בנטיעות, ורעו יאמר עליו כי לא בא אף לשערי הגן. וגם מכל אלה מפרשי דבריו לא מצאנו די ביאור נכון:

115

קי״וה' בחסדיו שלח לנו גואל ישראל הבעש"ט זי"ע, להורות סודות התורה לפני קהלת יעקב, שיוכלו להשיגם עד גבול תפיסת אדם. ופתח שער הזוה"ק וכתבי אר"י. ולימד דעת את העם, והעמיד תלמידים קדושי ה'.

116

קי״זוהנה בחסדי אל שהעמיד לנו בכל דור ודור חכמים ודורשי ה', ופותח להם שערי תורה כפי צורך הדור וכדאיתא בזוה"ק (שמות ב:) שהובא לעיל, שגם נבואת יחזקאל היתה אז צורך לפי הדור. ושלח לנו גואל ישראל והדרו קדוש ישראל ופארו הוא מורנו ורבינו שמו נאה לו והוא נאה לשמו רבי ישראל בעל השם טוב זללה"ה ופתח לו שערי החכמה והתבונה והדעת. הוא החל לדרוש תורת ה' התמימה, והכין לבבו ולדרוש ולבאר תעלומות חכמה, לקרבם אל גבול השגת האדם ותפיסתו בימים האלו. והוא לימד דעת את העם להבין ולהורות שכל דברי התורה נתנו לישראל, לקרבם אל דעת כל נפש מישראל. כי לא נתנה תורה למלאכי השרת אלא לזרע יעקב אשר בם בחר, ואין דבר בכל התורה שלא יצטרך לכל נפש מישראל להגיע אליו להשיגו בגבול תפיסת שכלו ודעתו. ואף לדורותינו שפלי הערך וקצרי הדעת, האיר לו הש"י לשון למודים להורות ולהבין לקרב סודות התורה עד לתכלית המדרגות. ופתח שער ה' הפנימי אשר היה סגור עד ימיו, והוא פתחו לפני כל קהלת יעקב, כי לכולם התורה מורשה ומאורשה ולא בשמים היא. וכל הבא לדרוש את ה' בלב שלם, ימצא בדבריו דרך תבונה ואורח ישרים סלולה, להבין ולהשכיל לשמוע וללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי התורה. שכל המדות והספירות הנזכרים והנעלמים, הם סדר הנהגת השי"ת מרום המעלות עד שפל המדרגות, ויוכל להשיגם האדם עד שיגיעו לגבול תפיסת האדם. וכל המאורעות הכתובים בתורה, הם עוברים על ישראל בכלל ובפרט בכל דור ודור, והתורה תורהו לכלכל דבריו בכל עניניו במשפט. ופתח השער בזהר הרקיע הוא זהר הקדוש ובכתבי האר"י זללה"ה, לפרש דבריהם בלשון למודים ושפתי ישרים, לפרשם בלשון חכמים, איך יטיפו בלב בן אדם אשר מבשרו יחזה אלוה. ומני אז נפתח השער לכנוס בגן ה' ופרדס החכמה, ומעין היוצא מבית ה' החל להתגבר, והוא העמיד תלמידים הרבה גאונים קדושי ה':

117

קי״חאחר הסתלקות הבעש"ט, הקשיבו תלמידיו לקח, מהמגיד ממעזריטש זי"ע. אך מדבריהם הקדושים לא זכינו אלא למעט מזעיר.

118

קי״טוהגדול שבכולם הוא הרב הקדוש גאון ישראל הרב המגיד ממעזריטש הנקרא רבינו ר' בער זלה"ה, אשר כל גדולי תלמידי רבינו ישראל בעל השם טוב זלה"ה אחר הסתלקותו הקשיבו לקח מרבינו דוב בער זלה"ה. וגדולי תלמידי רבינו דוב בער זללה"ה, הרב הגדול והקדוש רבי מנחם מענדל מויטעפסק (אשר אחר הסתלקות רבינו דוב זללה"ה היה הגאון הקדוש ר' שניאור זלמן תלמידו), והרב הגדול והקדוש רבינו אלימלך זללה"ה ואחיו ר' זישא זללה"ה, והרב הגאון הקדוש רבינו לוי יצחק זללה"ה מברדיטשוב, והרב הגדול והקדוש רבינו יצחק זללה"ה מלובלין, והרב הגאון קדוש ה' מכובד רבינו ישראל זללה"ה מקאזניץ, והרב הגאון הקדוש רבי שניאור זלמן זללה"ה מלאדי, והרב הצדיק הקדוש רבי חיים חייקא זללה"ה מאמדור, והאחים הגאונים המפורסמים זללה"ה רבינו שמואל שמעלקי מניקלשבורג ואחיו הגאון בעל הפלאה ז"ל רבינו פנחס זללה"ה, ועוד כמה צדיקים קדושים זי"ע ועל כל ישראל אמן:

119

ק״כאכן גם מדבריהם הקדושים, לא זכינו ללמוד מהם רק מעט מזעיר, כי דבריהם לא נכתבו בספר מיוחד. שדברי רבינו ישראל בעל השם, לא נכתבו מאומה בספר, כי כמעט כל תלמידיו היו גאונים וקדושים וכל אחד כשמעו דברי רבו זללה"ה הוסיף ללמוד בו דעת, ובזה עסק כל אחד כפי תכונת נפשו ורוחו, ומגודל קדושתם והתמדת עסקתם בתורה ועבודה לא היה להם פנאי לסדר רובי תורת רבם ולחקקם בספר. אך גם מעט מן המעט אשר נמצא בידינו, כמלקט שבלים שנתלקטו מתוך דברי תלמידיו, נכתרו בכתר השם הטוב. וממה שנמצא מהם דברים מפוזרים, גם זה המעט הוא לנו לפתח עינים לכנוס לחדרי הקדושה. וכן גם מרבינו הגאון הקדוש רבינו דוב בער ממעזריטש זללה"ה, לא נכתבו רובי תורתו, שאף שרוב גדולי תלמידי רבנו ישראל בעל השם זללה"ה למדו אצלו, וגם הוסיף תלמידים כנסת גדולה וקדושה. אכן לא האריך שנים רבות אחר רבו זללה"ה, כי כבר היה זקן בבואו ללמוד אצל רבו זללה"ה, אך רק מעט נרשם ממנו לזכרון דברים גבוהים ורמים חוצבים להבות אש ועמוקים מאד מי ימצאם.

120

קכ״אתלמידי הרב המגיד נפוצו בכל תפוצות ישראל, ולקחו להם דרכים בעבודת ה' כל אחד כפי בחינתו. ויש מהם שכפי שרשם ומקומם כיסו הדברים, פן יהרסו, ומצאו מנגדיהם לפרש דבריהם שלא לאמיתם וגלו למקום מים הרעים.

121

קכ״בותלמידיו הרבים אשר העמיד היו גאוני ארץ וקדושיה, בכל תפוצות ישראל הנודעים לדורשי ה', והם כלם ידעו את ה' ותורתו בדרך האמת לאמתה, כי כלם קדושים. אכן הם לקחו להם דרכים בתורת ה' כל אחד כפי בחינתו, כן שם זה לעיקר ושורש בלמודו בלמדו לתלמידיו. יש לקחו להם דרך עבודה מתוך התורה בהתלהבות עצומה והתבטלות במציאות והתעצמות בתפלה, וכן למדו לתלמידהם דרכי ה' בעניניהם. ויש שבחרו להם דרך התורה לפרשה לטובה מתוך אהבת ישראל להמשיך להם שפע ברכה, ובגודל אהבתם לישראל גברו חיל לאחד לבבות ישראל ולהטיף עליהם בדברים המושכים לבבות, להטותם ללכת בדרכי ה', ולזה שמו שרש ויסוד בלמודם. ויש אשר הכינו לבבם לדרוש ולהעטיף דברי התורה ברמזים וגימטריאות וראשי תבות ולהוציא שמות רמוזים בכתובים. וכן גם יש מהם שלמדו התורה בלשון סתר. ואף כי היו מתלמידי רבותיהם, אשר כל עיקר מגמתם לפרש ולבאר לקרב פירוש התורה לגבול תפיסת השגת האדם. אכן הם כפי שורש נשמתם גם מקומם אשר הרבו שם תלמידים הרבה, לא נשאו לפרש הדברים בלשון גלוי ומיראתם פן יהרסו. ואף כי הרבו לספר ולבאר לפי דרכם בקודש, אכן מחסרון הבנה בדבריהם, יען הם מעוטפים במעטפות תעלומה ולשון נסתר, לכן מצאו מנגדיהם מקום לפרש דבריהם שלא לאמתם. שבמה שהרבו לקבוע אמונה בלבות ישראל שמלא כל הארץ כבוד ה' והביאו לשון תורת ה' תמימה כבזה"ק בכמה מקומות, שהקב"ה ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, מצאו מנגדיהם מקום צר ואפל לפרש דבריו שהוא ח"ו על דעת אמונה בהשגחה שהביא הרמב"ם ז"ל במורה (פרק ע"ג מראשון) דעת קצת המעתוזלה, שהקיום וההעדר הם מקרים נבראים בכל רגע, ועיי"ש בסוף הקדמה הששית שסותר שם דבריהם, אשר לדעה זאת לא יתחייב ממנה שום עבודה ותפלה. אכן באמת לא כן כוונתו ח"ו וכל הרואה ומביט יראה, כי לא זה הדרך אשר דרך בה גאון ישראל וקדושו ורק שגלו הדברים למקום מים הרעים ושתו גם לעו אנשי המקום ההוא. וגם דברי מנגדיהם תפלים הם כריר חלמות, באמרם כי אין לעובד ה' לחשוב כלל במחשבתו שהשי"ת ממלא כל עלמין רק סובב כל עלמין וזה הוא ממש דיעה הנזכרת בשלהי מנחות (דף קי.) דקראן ליה אלהא דאלהיא. וזה ממש היפוך דעת תורתנו הקדושה, כמו שכתוב לדעת כי אני ה' מקדשכם, אך גם עליהם לא אטה קו חשד כי האמינו כזאת רק מפני קוצר הבנה ביסודי הדברים, ורצו להעטיף דבריהם במעטפות לשון אשר הוא מוזר להם, ודומים דבריהם כלובש בגד צר מכל עבריו אשר לא יכיל גו האדם, וכן יציר המעטפה על הגיון לבם אשר לא יוכלו להוציא על שפתותיהם:

122

קכ״גרבינו החוזה מלובלין תלמיד המגיד זי"ע, הקשיב לקח גם מרבנו ר"א מליזענסק זי"ע והעמיד תלמידים קדושים, ומובחר התלמידים הוא רבינו ר"ב מפרשיסחא ששימש גדולי עולם והעמיד תלמידים הרבה. אך גם מדבריו לא זכינו לשבוע רק כטיפה מן הים, שמרביתם נשכחו.

123

קכ״דורבינו רבי יצחק מלובלין אחר שקבל מרבנו רבי דוב בער זללה"ה איזה שנים, הקשיב לקח גם מרבינו אלימלך מליזענסק זללה"ה וגם נהג נשיאותו בלובלין. והוא העמיד תלמידים הרבה צדיקים קדושים מפורסמים, וגם הרב הגדול והקדוש היהודי זללה"ה מפרשיסחא היה מגדולי תלמידיו, אך שנסתלק בחיי רבו ונתבקש בישיבה של מעלה קודם רבינו מלובלין:

124

קכ״הומובחר תלמידיו אשר מלא אחרי רבינו מלובלין היה רבינו שמחה בונם מפרשיסחא זללה"ה. הוא היה גבר חכם בעוז, גדול בתורה ויראת שמים, והוא הגבר הוקם עולה של תורה. בילדותו שמש את גאוני ארץ בתורה וחיבבו אותו עד לאחת וסמכו את ידיהם עליו בנגלות, ואח"כ התחיל לשמש גדולים וקדושים אשר בארץ המה, ותהי ראשית שימושו את הרב הקדוש רבי משה אריה ליב זללה"ה מסאסוב וגם את הרב הגאון המגיד מקאזניץ והרב הקדוש ר' דוד מלעלוב והרב הקדוש היהודי מפרשיסחא זללה"ה. ויסוד שמושו היה את הרב הקדוש מלובלין, והוא חיבבו מאד מאד והרבה למד עמו ביחוד ומסר לו סתרי התורה, והוא קבל תרומת מדותיהם של הצדיקים הקדושים זללה"ה, והוא הרביץ תורה לרבים תלמידים הרבה דורשי ה' מקשיבים לקולו, וחזרו ושננו על דברי תורתו תמיד, ושקדו תמיד בדברי תורתו להוסיף לקח. והרבה תלמידים חכמים אשר כמעט רובם ככולם נתברכו בברכת התורה, ומהם יצאו טעונים ברכת התורה גם ללמד תורה לרבים. אכן גם מדבריו הקדושים לא זכינו לשבוע, כי ממרבית דברי תורתו לא הגיע אצלנו רק כטפה מן הים, כי לא שמו לב לסדר דבריו בסדר וגם מרביתם נשכחו. אך גם שרידי אמרותיו הקדושים לוקחי נפש, וגם תלמידיו הגדולים לא שמו לב לסדר דבריו. ובכלל מכל קדושי ארץ אשר מפיהם אנו חיין לא זכינו שיתחבר מהם ספרים כוללים, שיכללו כל הדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם:

125

קכ״והמורם מתלמידי הרב מפרשיסחא, הוא רבנו מרדכי יוסף מאיז'ביצא, אשר עשה כרשב"י ועלתה בידו, שהכין לבבו והוכשר לקבל תורת אמת, וסמך רבו ידיו עליו.

126

קכ״זוהמורם מתלמידי מורנו רבי שמחה בונם זללה"ה, הוא כבוד אדוני אבי זקני הרב החסיד הגאון הקדוש מורנו ורבינו מרדכי יוסף זללה"ה זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. הוא היה אחד המיוחד שבחדרו, חדר צאן קדשים של רבו, אשר עשה כרשב"י ועלתה בידו, עזב כל עניני עוה"ז ומכר ביתו נחלת אבותיו בית מחית פרנסה וכל כלי תשמישו הנשארים לו מאביו, הרב הגדול המקובל מוהר"ר יעקב זללה"ה, וכתת רגליו ללמוד תורה, וכלכל עצמו בלחם צר ופת במלח ומים במשורה, ולא מנע עצמו בבית מדרשו של רבו תשע שנים רצופים, רק על שבועות אחדים בשנה נסע לביתו, לפעמים על חג הפסח. ואף כי היה גבר חלש תש הכח וידוע חולי מחלת החזה ר"ל, לא הביט כלום לטובת גופו וסבל צער קור וחום מחוסר בגדי החורף, ואף כי ממולדתו היה ענוג מאד בן לאביו ורך לפני אמו, גזע משפחתינו מיוחסה עד רש"י ז"ל ור' יוחנן הסנדלר ומזרעא דדוד קא אתינא:

127

קכ״חושמעתי מפיו הקדוש, שטרם נסע פעם הראשונה לרבו הקדוש מורנו רבי שמחה בונם זללה"ה, הכין לבבו ונפשו, כי יהיה ראוי ומוכן ומוכשר לקבל תורת אמת, ולמד כל ספרי הקבלה אשר היו בבית המדרש בעירו עד שהיו כולם שגורים בפיו. והיה מלא תורת ה' במקרא במשנה וגמרא והלכה ומדרשים וזהר הקדוש, והיתה משנתו סדורה מאד. והרב רבינו שמחה בונם זללה"ה, בבואו אליו פעם ראשונה, אמר לו בא ונמדוד עצמנו מי משנינו גדול, ומדד עצמו עמו וסמך ידיו עליו ואמר לו בזה הלשון, לעת עתה אני גדול ממך, אך עתה עודך צעיר ועול ימים עוד תוכל לגדול. ובפירוש לא כוון על גידול הקומה, כי רבינו שמחה בונם זללה"ה היה ארוך בדורו הן בקומה הן בתורה, ואאזמו"ר זללה"ה עם שהיה ארוך בתורה, אכן היה קצר הקומה. וכן שמעתי מפיו הקדוש וגם סיפר, שאמר עליו שהוא כמי השלוח ההולכים לאט וחופר בעומק מעמקים אשר גלל זה נקרא ספרו הקדוש מי השלוח:

128

קכ״טרבינו מרדכי יוסף הסיר המבוכות והתיר הספיקות, ולימד דעת שיוכלו להבין דברי רשב"י ואר"י ז"ל כפשוטי הלכות. והוא הסמיכני לכתוב את תורתו ונכתב טיפה מן הים בקיצור מופלג בספר מי השלוח.

129

ק״לוהוא החל לגלות טעמי תורה בלשון תורה, ולפרש דברי תורה בסדר מסודר ונכון להפיץ מעינותיו הקדושים והטהורים, מיוסדים על יסודי האמת והאמונה, ולימד דעת לתלמידיו המקשיבים לקולו, והסיר מהם על מבוכות והתיר להם כל הספיקות הצריכים ביאור. ולקט סלת נקיה, לבאר דברי חכמינו ז"ל האמורים במעטפות ולבושים המסתירים אורם, וכל דברי יסודתם בהררי קודש, והרביץ תורה לרבים עד שלמד והבין ולימד דעת את תלמידיו, שיבינו בדברי רבינו רבי שמעון בן יוחאי ובדברי האר"י ז"ל, כמו שמבינים פשוטי דברי הלכה. ואף כי לא נכתבו דבריו בחייו, ולא היו נכתבים בחייו לא שפקו עורות אילי נביות וקדר לכתוב כולם. אכן קבע כל כך דברי תורתו בלב מבקשיהם, עד שמה שנאסף אחר פטירתו מעט מן המעט מדבריו, מאשר זכרו דורשי תורתו, נאסף ספר מי השלוח שהוא כולל הרבה טעמי מצות וביאורי תורה שבכתב ושבעל פה הנגלות והנסתרות, וסדר זמנים ולימוד נועם מדות ישרות ודרכי תורה ויראה ואהבה. אכן יען שנכתבו בקיצור מופלג, ורק שורש הדברים נכתבו מבלי מראה מקום ואריכות ביאור. אך רוב דברי תורתו נזכרים ונכתבים בספר הזה, שנאמרו ונשנו מפי כבוד אאמו"ר זללה"ה שהוא דורש דברים כהווייתן ממצוא מקור החיים, ופה נתפרשו והוכנו וגם חקרו ודעת שפתיו הקדושים ברור מללו. יען אנכי בעת לקטי דבריו מפי שומעיהם, בעוד ראשי נמלא טל ילדות קוצותי רסיסי בחרות שחרות, ורשמתי הדברים כפי אשר שמעתים. ומעט אשר שמעתי אז מפי אאמו"ר הגאון הקדוש זללה"ה נכתבו ברורים, ורבת אשר שמעתי ממי שלא השלים למודו וזכר רק שורשי הדברים, ולכן לא נכתבו בשלימות, והרבה דברים אינם מובנים לאנשים שלא הורגלו בדבריו הקדושים. והנה אצלי בכתובים הרבה דברי תורה מאאזמו"ר זללה"ה, ואי"ה אוציאם לאור, בצירוף פירוש על ענינים הסתומים שבספר מי השלוח, משם יראו ויבינו עומק דבריו הקדושים והם ענינים ברורים ורמים, יזכני ה' להוציאם לאור בזכות אבותי הקדושים יקוים אמרם, שאאזמו"ר זללה"ה אמר לי ושנה הרבה פעמים שאלמוד מלאכת הכתב, שרק אני אוכל לכתוב חידושי תורתו וגם אאמו"ר צוה עלי לכתוב חידושי תורתו:

130

קל״אהמתגאה בעצמו, ואומר שהוא יוסיף דברי תורה ויחדש דבר בלא מקור נאמן ויסוד חזק, הרי הוא כמתלוצץ על דברי תורה ועונשו רב כמבואר בזוה"ק.

131

קל״בומאאזמו"ר זלה"ה שמעתי מפיו הקדוש, כי ראה אנשי השם שבדורו, אם ידמה להם שמחדשים דברי תורה ואחר כן ימצאו שהם כתובים בספר יעגם נפשם. אכן אנכי לא כן עמדי לא אוציא ד"ת מפי עד אשר אראה מקורו היכן נאמר. ואמר על זה מאמר זה"ק (ויצא קסג.) פתח רבי אלעזר ואמר (משלי ט) אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא. אם חכמת חכמת לך ווי לאינון חייבי עלמא דלא ידעין ולא משגיחין במלי דאורייתא וכד אינון משגיחין בה בגין דלית לון סוכלתנו מלין דאורייתא דמיין בעינייהו כאלו כלהו מלי ריקניא ולית בהו תועלתא וכלא בגין דאינון ריקנין מדעתא וסוכלתנו וכו' דהא כל מלה ומלה כתיה בה יקרה היא מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה, וכל אינון טפשין אטומי לבא כד חמאן מלי דאורייתא לא די לון דלא ידעי אלא דאינון אמררי דאינהו מלי פנימין מלי דלית בהו תועלתא, ווי לון כד יתבע לון קוב"ה עלבונא דאורייתא ויתענשון עונשא דמרדי במאריהון, מה כתיב באורייתא כי לא דבר רק הוא מכם ואם הוא רק מכם איהו. דהא אורייתא מליא מכל אבנין טבין ומרגלאן וכו' ואיך יימרון דאיהו ריקניא ושלמה מלכא אמר אם חכמת חכמת לך דכד יתחכם בר נש באורייתא תועלתא דיליה איהו דהא באורייתא לא יכיל לאוספא אפילו אות אחת. ולצת לבדך תשא דהא אורייתא לא תגרע משבחהא כלום וליצנותא דיליה הוא ואשתאר ביה לאובדא ליה מהאי עלמא ומעלמא דאתי. ומפורש יוצא מדברי זוה"ק ששניהם ענין אחד, כל המתגאה בנפשו ויאמר שהוא יכול לחדש ולהוסיף דברי תורה מה שלא קיבל, הרי הוא כמו המתלוצץ על דברי תורה שהתורה קלה בעיניו. [ואין בכלל זה המפרש דברי רבותיו בטוב טעם ודעת, דעתה של תורה, אם קבלם מפי רב מובהק שגם הוא היה בחזקת הולך תמים וענות צדק, שוודאי גם הוא קיבל דבריו ממקור נאמן קבלה אמיתית, וכן חזקת רבו של רבו שמסתמא לא שאב ממעין האכזב, וזה הוא חזקתה של תורה שמגיע עד שורש מקורה, ועל זה איתא בזה"ק (וישב קצב.) האי מאן דאסתכל במה דאוליף מרביה וחמי ליה בההוא חכמתא יכיל לאתוספא בההוא רוחא יתיר. והיינו רק כשמסתכל ברבו וכמו שמביא (שם) בענין אליהו ואלישע. ובזה"ק (ויצא קנד.) מכאן אוליפנא מגו דאתגלייא אתי בר נש לסתימאה. והיינו שיבין בעומק בנגלות ויראה הסתום העטוף בו, אבל לא לבדות דבריו בעצמו בלא מקור נאמן ויסוד חזק]:

132

קל״גוהאומר מה שאין לו יסוד מרבו על זה הזהיר בזה"ק כמה פעמים, בזה"ק (יתרו פז.) רבי יצחק פתח (קהלת ט) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך כמה דאית ליה לבר נש לאזדהרא על פתגמי אורייתא כמה אית ליה לאזדהרא דלא יטעי בהו ולא יפיק מאורייתא מה דלא ידע ולא קבל מרביה, דכל מאן דאמר במלי דאורייתא מה דלא ידע ולא קבל מרביה, עליה כתיב לא תעשה לך פסל וכל תמונה, וקוב"ה זמין לאתפרעה מניה בעלמא דאתי בזמנא דנשמתיה בעיא למיעל לדוכתא דחיין לה לבר ותשתצי מההוא אתר דצרירא בצרורא דחיי דשאר נשמתין. ועיין שם דמדמי זה להמוליד ממזר בעולם. וזה לשונו כמה דתנינן למה יקצוף האלוהים על קולך. קולך דא היא נשמתיה דבר נש. אמר רבי חייא על דא כתיב כי ה' אלהיך אל קנא מאי טעמא משום דקני לשמיה בכלא אי בגין פרצופין מקני לשמיה משום דמשקר בשמיה.

133

קל״דוזה רומז למה שנזכר במדרש רבה (נשא ט) אמר רבי אבהו משל לצייר שהיה צר איקונין של מלך בא לגמור הפרצוף וכו'. ומסיים בזה"ק (יתרו שם) אי משום אורייתא תנינן אורייתא כלא שמא קדישא הוא, דלית לך מלה באורייתא דלא כליל בשמא קדישא, ובגיני כך בעי לאזדהרא בגין דלא יטעי בשמא קדישא וכו' אמר רבי אבא כתיב הכא לא תעשה לך פסל וגו' וכתיב התם פסל לך שני לוחות אבנים, כלומר לא תעשה לך פסל לא תעביד לך אורייתא אחרא דלא ידעת ולא אמר לך רבך מאי טעמא כי אנכי ה' אלהיך אל קנא וכו' כמה זמינין לשקרא בה ולעיילא לה גו גיהנם:

134

קל״הזה שאינו מאמין, ומציא דברי חכמים מפירושם, משום שהם קשים בעיניו דברים ככתבם, עליו נאמר ולצת לבדך תשא.

135

קל״וובזוה"ק (בראשית הקדמה ה.) תא חזי ההוא דלאו אורחיה ברזין דאורייתא וחדש מלין דלא ידע על בורייהון כדקא יאות, ההוא מלה סלקא ונפיק לגבי ההוא מלה איש תהפוכות לשון שקר מגו נוקבא דתהומה רבא, ודלג חמש מאה פרסי לקבלה לההיא מלה ונטיל לה ואזיל בההוא מלה לגו נוקביה ועביד ביה רקיע דשוא וכו' כיון דההוא רקיע דשוא קאים, נפקת מיד אשת זנונים ואתקיף בההוא רקיע דשוא ואשתתפת ביה ומתמן נפקת וקטלת כמה אלפין ורבוון. וכן יוצא מפורש שכל מי שאינו מאמין בדברי חכמים, וירצה להוציאם מפירושם לפרשם כפי רעיונותיו משום שהם קשים בעיניו להאמינם, או מטעם שהם גוזמא יתירה אצלו, או שאינם ערבים עליו דברים ככתבן, על זה נאמר ולצת לבדך תשא כמאמר הזה"ק (ויצא קסג.) וכל אינון טפשין אטומי לבא כד חמאן מלי דאורייתא לא די להון דלא ידעי אלא דאינון אמרין דאינהו מלא פגימין וכו':

136

קל״זהתורה ניתנה להדרש שבעים פנים, אף למי שאינו מכוון בשלימות בעומק סודות התורה. אך שלא לשנות ולגלות פנים שלא כהלכה ח"ו.

137

קל״חוכאשר ראיתי בימי הבינים, יצאו לחלק דיעות רחוקות בונים במות לעצמם להפוך כוונות הכתובים לגזור תיבות לשנים גזרים ולצרף מקראות שלא כדרכן, עד שהוקל להם לבנות בנין על רעיונותיהם כפי העולה על רוח דציונם, וקל בעיניהם לכנות כנויים ולערוך ערכים בדומה ונדמה ובת דומה. אשר על זה איתא בירושלמי (מעשרות פ"ג ה"ד) שרבי זירא מקנטר לון לאלן דאגדתא וצווח להון ספרי קסמין. והנה הגיע עתה בזה עד ששלחו יד בקדש להפוך קדש לחול וחול לקדש וטמא לטהור וטהור לטמא, אף שגם בשמות ישלחו יד לשנות מחול לקדש ומקדש לחול, ולא נשמרו אף מגלוי פנים בתורה שלא כהלכה. והן אמת שהתורה נתנה להדרש, ואף שמי שאינו מכוון בשלימות בעומק סודות התורה, אך אם גם בקצהו נגע בדרך רמז ודרוש, אך אם לא החטיא את המטרה לא בהלכה ולא בסוד ה', כל אלה נתן לדרוש וידרוש ויקבל שכר, כדאיתא בירושלמי (סוף ברכות) כל פטפוטיא בישין ופטפוטי דאורייתא טבין כדאיתא בזוה"ק ובמדרש כמה פעמים, שבעים פנים לתורה. אכן כל פנים ופנים, על כל פנים יהיה רק פנים כהלכה, ולא ח"ו גילוי פנים שלא כהלכה:

138

קל״טבמקום שאין אנו מבינים דברי ראשונים, צריכים אנו לשום החסרון בעצמנו. - יוצא נגד המהפכים מקודש לחול, שבנו במה לעצמם ושלחו לשונם בראשונים כמלאכים.

139

ק״מוכאשר ראיתי פנים טוחות באו לפני המהפכים חול לקדש, עד שכפי הפירוש יפרשו שמות האלילים לשמות הקדושים, ופוק חזי מה שכתב הגאון בעל שער אפרים בתשובותיו (סימן ס"ד וס"ה) על המפרש שם קדש לחול, וכל שכן המפרש את החול לקדש, הרי זה כמכניס צלם בהיכל הקדש ח"ו. ובמסכת חגיגה (דף יד.) אמר לו ר' יוסי הגלילי עקיבא עד מתי אתה עושה את השכינה חול. וכדאיתא בזוה"ק (פנחס רלד:) ובגין דאית אלהים אחרים אמר עלייהו זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו בגין דלא יתערב אלהים חיים עם אלהים אחרים. ובסנהדרין (דף לח:) אל תמר בו אל תמירנו בו. ומזה כתב בספר חסידים (סי' תתקל"ו) שלא ישנה את השם כלפי הדיוט, שהרי אמרו לא יעשה אולם כנגד אולם וכו' ע"ש. ועיין בפוסקים בדין אם טעה וקידש שם חול בשוגג, שהוא מתפיס בעלי מומין למזבח. ובמדרש תנחומא (תרומה ג) בטורנוסרופוס שאמר לרבי עקיבא לא קרית את שם כלבך אלא על שמי ושם אשתי, אמר ליה ומה בינך לביניהן וכו' ואתה נוטל עץ ואבן וקורא אותו בשם הקב"ה, וכל כך גרמה להם מיעוט שימושן שלא שימשו חכמים כל צרכן, עד שבנו במה לעצמם בדמותם, כי כל העולה על רוחם הוא דעת תורה:

140

קמ״אובתנאים ואמוראים, חשבו להם הגיון דרוש, לדרוש ולסור מביאור ספר התורה, וכל אחד בשכנו ידרוש לעצמו, עד שהיה קל לפניהם במקום אשר לא יבין את זאת ילבט ארחות דרכו ויחוה דעתו ברחבה על דברי חכמינו ז"ל התנאים והאמוראים, שלא כן ידברו ולא אמת יאמתו דבריהם ח"ו, ויתאבק בגאותו וקריאת שם גדלו מפני שהכבוד תלוי בו. יאמר כי לא לפניו חנף יבא, ולא ישא פנים אף לדברי התנאים והאמוראים, וכל מעריציו יענו אחריו מקודש ולענות צדק יחשבו לו, כי לא לפניו חנף יבא, ולא ישא פנים אף לתנאים הקדמונים ולא ידעו כי בנפשו דבר. הלא גם לפני רב אשר לא יגדל ממנו, רק שלמד וקבל ממנו, אפילו רואהו עובר על דברי תורה [במילין דרבנן], אסור לומר לו שאסור, רק שיאמר לו כך למדתני רבינו, כדאיתא בטיו"ד (סי' רמ"ו) וכן אם טעה בפירוש אפילו בכתוב, צריך לומר לו מקרא כתוב בתורה כך הוא. וכן מצינו כמה פעמים בש"ס קרי עליה האי פסוקא, משום שלא רצה לומר לו בפירוש, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר לפני הראשונים והתנאים. וכן ראינו שגם הם בהפרש איזה דורות מהתנאים והאמוראים מראשונים עד אחרונים, אשר מכלם יחד נבנה הש"ס והמדרשים, ומכל מקום בהפרש איזה דורות אמרו (יומא ט:) טובה צפרנן של ראשונים מכרסן של אחרונים. וכן אמרו (שבת קיב:) אם הראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם הראשונים בני אנשים אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר. וכל שכן אנחנו בדורותינו, מה חיינו ומה כחנו אזובי קיר, יתוש בריה קלה נגד שרפי מעלה, ואנו רק באורן של ראשונים נראה אור. ובמקום שאין אנו מבינים דבריהם צריכים אנו לדעת, כי חסרון דעתנו וקוצר ידיעתנו היא, ובנו החסרון והאשמה:

141

קמ״בממשיך לבאר חיוב האמונה בכל דברי סופרים, שגם פשטותם אמת, וכל הדרושים אינם סותרים לפשט. והמלעיג על דבריהם נענש. וכל אחיזתינו הוא, אם נחזיק בשיפולי דגלימיהו דראשונים.

142

קמ״גוכמו שהאריך בזה בראשית חכמה (שער הקדושה פרק יב) וזה לשונו הקדוש, וכמו שאנו חייבים להאמין בכל תורת משה, כן אנו חייבין להאמין בכל דברי סופרים ומה שאמרו במדרשות והגדות. ואע"פ שיראה שהוא חוץ מהטבע, יש לנו לתלות החסרון בהשגת דעתנו ולא במאמרם, והמלעיג על שום דבר מדבריהם נענש, כדאמרינן בגמרא עירובין (כא:) אמר רב פפא משמיה דרבה בר עולא כל הלועג על דברי חכמים נדון וכו' וכן אמרו בגיטין (נז.) וכן מצינו שנענש איזה תלמיד על שלגלג על דברי רבי יוחנן שאמר עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות שלשים של שלשים אמות כדאיתא בגמרא (ב"ב עה.), ובבאר הגולה (באר הששי ר"ה בפרק ט"ו) הביא זה הגמרא ואמר, וכמה גלים וגלי גלים היו נעשים בעצמות האיש הזה, על כל דבר ודבר שאינו מאמין, כאשר יראה האדם בדבריו שכל דבר אשר הוא קצת זר בעיניו הוא אומר שהוא המצאה, ואם תלמיד שגדלה מעלתו עד שהראהו לו הקב"ה מלאכי מעלה, ובודאי היה מאמין דברי חכמים ודרשותיהם, אך לא האמין בפשטות דרשותיהם, רק סבבן לדעתו לאיזה כוונה, ורבי יוחנן נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, ועיין במהרש"א ז"ל (שם) שזה שלא האמין היה אפיקורוס עד שראה המלאכים, הרי שצריך האדם להאמין לכל דרשות חכמים שגם בפשטותם הם אמתים. וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל בספר האמונה והבטחון (פרק ט) כבר אמרו חז"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו ולא אמרו מקרא נדרש כפשוטו, למדנו אע"פ שיש ע' פנים לתורה אין כל אחד מכחיש הפשט, והם הם דברי הרמב"ן ז"ל בהשגותיו לספר המצוות שורש ב'. וכל מה שכתוב בתורה ובפירושיהם ופירושי פירושיהם הנובעים ממקור נאמן, הם כלם אמת לאמתה של תורה, וכל אחיזתינו הוא רק אם נחזיק בשיפולא דגלימיהו דהראשונים, שאם נדע ונכיר מעלת הראשונים כמלאכים אז אנו כבני אדם, ואם נאמר הלא גם הראשונים בני אדם כמונו, וגם נתן לחוות דעתנו במה שגמרו הם, אז אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר:

143

קמ״דצריכים אנו ללמוד מהזקנים איך כבדו את רבי אלעזר המודעי, ובדורנו באים לבטל ח"ו דבריו, הלא קדמונינו לא חדשו מדעתם כלום והכל ממקור נאמן, ודבריו הק' הם ג"כ בתרגום יונתן.

144

קמ״הומזקנים קדמונינו נתבונן, איך כבדו מאד את המיוחדים שבהם, אף שכלם קדושים היו. וכן מצינו שדרשו תשעה דרשות שכלם אמתים היו, ואליהו ז"ל הסכים על כלם (מגילה טו:) אמר רבן גמליאל עדיין אנו צריכים למודעי, איך כבדו את רבי אליעזר המודעי. ובזה ראיתי, איך ירום לב איש בדורותינו לבטל דברי ר"א המודעי לדבר על צדיק עתק בגאוה, אכן גם אותם לא אפקוד במפגיע ליתן צו כי במרד ובמעל ימרודו, ולו ידעו את עונם עד כמה נוגע, כי יגלו שמים עונו וארץ מתחתיו תרגז ותתקומם לו כי עון פלילי הוא, הלא ישור על אנשים ויענה בצום נפשו עדי לבנות שניו הושחרו, כאשר זאת מצאנו בגמרא חגיגה (כב:) אמר רבי יהושע בושני מדבריכם ב"ש וכו' אמרו כל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו. ובנזיר (נב:) ר"ש אומר עד ימיו היה מטמא אם משמת חזר בו איני יודע, תנא הושחרו שיניו מפני תעניותיו, אף חורי עיניו מלא מרגבות עפרות בית מועדו [ומה דאיתא בחולין (כד.) אלו אמרה יהושע בן נון משמיה לא צייתנא ליה, היינו שהיה מקובל בהלכה זו שכן הוא, ולא היה שומע ההיפך. וכן מה דפסק בש"ע יו"ד (רמ"ב סל"ו) שאינו חייב נדוי על האומר לחבירו שלא היה מקבל ממנו אפילו היה כיהושע בן נון, זה אינו אלא בדבר הלכה מקובלת (וכמו שביאר ענין זה הרמב"ם ז"ל בהקדמת המשנה לסדר זרעים בחלק השני) אבל האומר שאינו מקבל דבר הלכה או שמועה דינו מבואר.] אכן כל זה הגיעתו מקוצר רוח בינתו וממיעוט שירותו את חכמי לב ולא שמשו כל צרכם בבית מדרש התורה, וכדאיתא בזוה"ק (בלק קצג:) סימן דלא ידע כלום שבוחי. ודימו בנפשם כי מה ששמעו או ראו בספרים אשר לא הבינו קרוא בהם, דימו כי כל אחד דרוש ידרוש כחפצו כל העולה על רוחו, ולא ידעו כי כל קדמונינו הקדושים לא אמרו מעצמם כלום ולא חדשו מדעתם, רק אשר קבלו מרבותיהם ממקור נאמן, ומי הוא אשר ימלאנו לבו לחוות דעתו במקום שאינו מבין דבריהם, לומר, כי ח"ו לא כנים הם, אם בעיניו יפלאו יען ויודה כמאמר החכם מכל אדם, כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי ולא למדתי חכמה ודעת קדושים לא אדע, ומה גם כי דברי ר"א המודעי הם גם בתרגום יונתן שמות (פסוק כד) וכפי שנזכר בתרגום בתהו יעלה גם פירושם אשר גמלו חסד עם המדרש לתרצו:

145

קמ״ורבנו רמ"י מאיזביצא, י"ג שנה אחר הסתלקות רבנו מפרשיסחא, רוח ה' החל לפעמו. הוא העת שרמז עליו רשב"י, שיפתחו שערי החכמה, וזה הזמן לקרב החכמה עד גבול תפיסת אדם.

146

קמ״זואאזמו"ר זללה"ה הוא היה המיוחד בחדר רבינו שמחה בונם זללה"ה, ששימש כל צרכו ולא מש מאהל התורה. ואחר הסתלקות רבינו שמחה בונם זללה"ה, שלש עשרה שנה סבל צער החבאת מערת עדולם, שלא הגיע העת עדיין ללמד תורה ברבים בפרהסיא, ונפשו בתוך לבאים שכנה ולימד תורה בצנעה ואת צנועים חכמה. עד עת בא דבר ה'. והגיע הזמן ורוח ה' החל לפעמו בשנת שש מאות לאלף הששי, הוא העת אשר עליו רמז רבי שמעון בן יוחאי בזוה"ק (וירא קטז:) וכד ייתי אלף שתיתאה דאיהו רזא דוא"ו וכו'. ושם (קיז.) ובשית מאה שנין לשתיתאה יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא וכו' וכדין יתחזי קשתא בעננא בגווני נהורין וכו'. ושם (קיח.) אמר לון רבי שמעון לית רעותא דקוב"ה בדא דיתגלי כל כך לעלמא, וכד יהי קריב ליומי משיחא אפילו רביי דעלמא זמינין לאשכחא טמירא דחכמתא וכו'. והיינו שיתקרבו הדברי תורה להשגת האדם ותפיסתו, על ידי שיבין, שכל הדברי תורה הם צריכים לכל ישראל לעבודת הש"י. וכדאיתא בגמרא חגיגה (יד:) שגם במעשה מרכבה יש נאה דורש ונאה מקיים, היינו שיבין האדם שצריך ליסוד נפשו הדברי תורה היותר יקרים, שיעבוד את הש"י על ידי הדברי תורה, ואז שלח ה' מן השמים ויושיעו ושלח לו חסדו ואמתו. והענין שרמז רבי שמעון על העת הזאת שיתפתחו מבועי דחכמתא, אף שמצינו כמה פעמים בזה"ק, וכן הבאתי לעיל מכמה מקומות, מה שהזהיר רשב"י שלא לגלות סתרי תורה. אכן זו העת גרמה כמו שרמז עליה רבי אלעזר בן ערך במדרש הנעלם (תולדות קמ.) מאן יזכה להאי ארכא מאן יתקיים בקיום דתיה בין האי זמנא וכו' היינו אחר שנת ת"ח לאלף הששי כדאיתא שם:

147

קמ״חמבאר שבימים הקדמונים היו רוב ישראל חזקים באמונה, ומי שרצה לפרוץ היה צריך לחקירות. והיו צריכים בדורות אלו להטמין סתרי תורה.

148

קמ״טשלעומת הימים הקדמונים, שהיו רוב ישראל חזקים באמונתם, וכל אשר רצה לפרוץ היה בוש מאד מפני הכלל, והיה צריך לבקש לו פרצה מתוך חקירתו אשר חקר. וכמו שמוכח מהספרים שנתחברו בימים האלו, שהתיצבו לנגדם לסתור זרות דעותיהם, וכמ"ש צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. ולכן חכמי האמת, הוצרכו להרבות דברי אמת בראיות ויסודות לחקור ולהבין וללמוד וללמד דרך אמונה, והציגו דבריהם על יסודי חקירות, שהיה נתפרסם אז בפי כל. וכמו שהבאנו לעיל שגם הצדיקים לקחו יסודות למודם מיסודי החקירות. וכן היו צריכים מאד להשמר בדבריהם שלא יכשלו בם, והיו מטמינים מאד סתרי תורה:

149

ק״נבימינו כל הרוצה לפרוץ אין צריך לראיות מן התורה, ולעומת זה גם השרידים המאמינים אינם צריכים לראיות. ובמקום שאין אנו מבינים, נתלה החסרון בעצמנו.

150

קנ״אאכן בדורותינו עתה, אשר כבר נצרפנו צירוף אחר צירוף, וכל הרוצה לפרוץ אינו צריך להתחכם ולהתפלסף והבושה סרה והחוצף יתגדל, כדאיתא בגמרא (סוטה מט:), וכל הרוצה להלוך בשרירות לבו, אינו צריך לבקש ראיה מן התורה, כי מי יאמר לו מה תעשה, וכשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. אכן לעומת זה השרידים הנשארים אחד בעיר ושנים ממשפחה, מאמינים בה' ובתורתו ובכל פירושיהם, ולא יצרכו לראיות ויסודות להוציא מציאות ה' והשגחתו מתוך חקירה, שדברי קדמונינו זללה"ה המקובלים אצלנו לצדיקים וחסידים וישרים קדושי ארץ, סומכים אנו עליהם ודבריהם יסוד מוסד לנו. ואף במקום אשר לא נבין נתלה החסרון בקוצר דעתנו, ולא נרבה לחקור ביסוד האמונה המקובלה לנו, ואיש לפי שכלו וערכו עד כמה יגיע דעתו ותפיסתו כן יבין ולא יוסיף לעלות פן יהרס:

151

קנ״בבדורנו אין פחד לגלות דברי תורה. שכל הרוצה לפרוץ אין צריך סיעתא מן התורה, ולכן העת הוא לדרוש דבר ה'.

152

קנ״גולדורות האלו, כוון רבי שמעון בן יוחאי זלל"ה בתיקוני הזהר (תקון ס"ט קיא:) אמר רבי שמעון חבריא בודאי קוב"ה אסתכם עמנא עלאין ותתאין למהוי בהאי חבורא. זכאה דרא דהאי אתגליא ביה דעתיד כולי האי לאתחדשא על ידא דמשה בסוף יומיא בדרא בתראה לקיימא קרא מה שהיה הוא שיהיה וביה "ממכון "שבתו "השגיח. אשרי העם שככה לו בגימטריא משה, אשרי העם שה' אלהיו דעליה אתמר דור הולך ודור בא ולית דור פחות מששים רבוא ועליה אתמר דבר צוה לאלף דור, ואתפשטותיה הוא בכל דרא ודרא בכל צדיק וחכם דמתעסק באורייתא עד שתין רבוא לאשלמא כלא מפגימו דלהון וכו'. ובתקון שתיתאה (כג:) וכמה בני נשא לתתא יתפרנסון מהאי חבורא דילך כד אתגלי לתתא בדרא בתראה בסוף יומיא. והוא שאין בדורות האלו כל כך פחד לגלות ולפרש דברי תורה, שכל הרוצה לפרוץ אינו צריך להביא סעד לנפשו מדברי תורה. ולכן באה העת לבקש ולדרוש את דבר ה'. והשרידים אם אמנם מעטים המה, אכן בלא לב ולב ידרשו לדעת דבר ה', ויסמכו על חכמי האמת המקובלים ומוחזקים לנו לצדיקים וחסידים וישרים הולכי תמים:

153

קנ״דרבינו מרדכי יוסף היה הפותח שער ללמד דברים הרמים, ולהראות איך שכל התורה שייך לכל פרט נפש. והיה מקובל קבלה ברורה אשר קבלו רועי החסידות, הכל מבואר בספר זה.

154

קנ״הוהוא היה הראשון, אשר פתח את השער, והחל ליסד ולקבוע ביסודי קבלה האמתית, וללמד איך כל דברי תורה הנראים על הלבוש גבוהים ורמים ונפלאים מגבול תפיסת האדם שאין שום דברי תורה שאינם שייכים לכל פרט נפש, וקבע בה מסמרות כמסמרות נטועים מטעים העושים פרי למעלה ושורש למטה, הידועים והנודעים נגלים ונראים על כנסיתנו הקדושה, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עלינו. אוהבי ה' ותורתו ועוסקים בתורה ומכבדים את התורה ושומרים מצותיה ועושים סיג לתורה. והוא היה מקובל קבלה אמתית ביסוד אמונת הש"י אשר קבלו ויסדו לנו רועי החסידים באמונתם, כמבואר לפנינו בפתח השער לבית יעקב, וקבלה בסודות התורה המבוארים בספר הזה, והרבה אשר לא יכלו לבא בביאור גלוי רמוזים ברמזים עמוקים, ועוד לאלוה מלין שנמסרו רק מפה לאוזן המקובלים לכנסיתנו כל אחד לפי ערכו:

155

קנ״ואחר פטירתו מילא אחריו רבינו יעקב מאיזביצא, והוא הרחיב השער שפתח הרמ"י זי"ע, כפתחו של היכל. וכל התורה והחכמה היו פתוחים לפניו ופירשם, ועשה דרך כבושה לפני דורשי תורה ע"ד האמת. הרבה ענינים נכתבו בבית יעקב, אך לא נכתב אף אחד מאלף מחידושיו.

156

קנ״זאכן כל ימיו היו ימי צער וטורד, ומעטים היו רק שלש עשרה שנה, וגם היה חלש מאד לא ראה טובה נרדף בלי חשך מכמה עברים, נפטר בשם טוב בשנת תרי"ד בשבעה בחודש טבת מנוחתו כבוד בעיר איזביצא. וברוך ה' אשר לא עזבנו, ואין צדיק נפטר מן העולם עד שמניח צדיק כיוצא בו. ומילא אחריו כבוד אאמו"ר הרב הגאון הקדוש רבי יעקב זלל"ה, וכל תלמידי אאזמו"ר זללה"ה שנפשם חפצה בתורת אמת, למדו אצל אאמו"ר זללה"ה, והוא הרחיב השער הגדול אשר פתח אאזמו"ר זללה"ה, והרחיבו כפתחו של היכל וכפתחו של אולם. הוא היה גבר חכם בעוז חד השכל בעומק הלכה ובקי בש"ס בבלי וירושלמי ומדרש וספרא וספרי וכתבי האר"י ז"ל היו פתוחים לפניו, ופירש אותם בפירוש מספיק וברור, עד שפתחם לפני כל באי שעריהם ללמוד. וחדות שכלו בהלכה היה בעומק נפלא וישרות עצום, ובכל הלכה גילה עומק ההלכה וצורתא דשמעתתא על ברור. ואוכל להעיד באמונה, כי בכל מקום אשר לא נמצא פירוש שמספיק לבירור צורתא דשמעתתא ובשאלו אותו לא גמגם בלשונו אפילו רגע, ורק תיכף ומיד הראה מקומו בש"ס בבלי או בירושלמי ובספרא וספרי, ולא ראיתי שכל ישר כמוהו להבין בעומק צורתא דשמעתתא כמוהו. והרבה ענינים הנם בכתובים אצלנו על כמה ענינים וסוגיות אך לא נכתב אף אחד מן אלף מחידושיו, והרבה ענינים נכללים בחידושינו. ונעשה כמעין המתגבר, ובכל יום הוסיף חכמה ודעת הן בנגלה והן בנסתר על דרך האמת, כאשר כל רואיו ידעו וראו. ובדברי תורה על דרך האמת, הרחיב ביאור רחב, ופירוש המספיק לבאר כל סתום ולפתוח כל עמוק, ועשה דרך כבושה לפני כל דורש תורה על דרך האמת. ובכללם נתבארו הרבה מאמרי זוהר הקדוש הסתומים, ודברי האר"י ז"ל שהיו חתומים בחכמה עמוקה ובינה נפלאה, כאשר כל רואה בספר הזה יראה ויבין:

157

קנ״חבכתובים אתנו הרבה על טעמי המצוות וסדר תפלות ומועדים ודברי חז"ל, זוהר ותיקונים. אך רובי תורתו לא סודרו כי לא כתבם, רק מעט אשר צווני לכתוב, וכתבתי בסוף ימיו מפיו ביאור על עץ חיים ועוד ענינים הרבה, ונפטר בשם טוב.

158

קנ״טוהנה בכתובים אתנו הרבה כתבים על כל התורה שמהם יצאו ספרים שלמים. טעמי המצות כמעט על כל המצוות בשרשם. וסדר תפלה על כל סדר התפלה. ומחזור השנה על כל המועדים ושבת וראשי חדשים ותעניתים וכל ימי מועדי נסים ומאורעות וערך הכנויים ממקראות ודברי חז"ל וזוהר הקדוש ותיקונים. וכתבי האר"י ז"ל עץ ופרי וענפים, חיים הם למוצאיהם, ונתבארו בהם די ביאור לכל באי שעריהם, ונפטר בשם טוב בשנת תרל"ח ביום תבר מגל ט"ו מנחם אב. מנוחתו כבוד בעיר ראטניצא כשנסע לעיר דרוזגעניק להתרפא:

159

ק״סאכן רובי דברי תורתו, לא היו מסודרים, כי לא כתבם בעצמו ורק מעט אשר צוה עלי לכתוב נכתב בסדר, והוא רק מעט מן המעט. כי בשנים הראשונות לא רצה להפריעני מלמוד הלכה, וכן אמר לי אם אומר לך דבר אחד לאמתו לא תרצה לעסוק עוד בהלכה, כי תראה שדברי תורה כפשוטם הם רק לבוש והפנימיות הוא הנשמה. עסוק תחלה בהלכה עד שתדע מעט מעט, כי גם בהלכה נמצא פנימיות, ואז תוכל לעסוק בשניהם בחביבות. ובסוף ימיו כתבתי מפיו ביאור על ספר עץ החיים, ויש תחת ידי מסודר על איזה פרקים יותר משני מאות דפים, וגם על כמה ענינים מפוזרים הרבה מאות דפים, וכמה ענינים מבוארים בביאור פירוש התורה:

160

קס״אהנה יצא חיבור הכולל, בית יעקב אשר יפתח השער ללמד דעת ובינה להבין סודות התורה, ומוסר השכל לישר הלב ויסודי טעמי המצוות, וללמד איך הד"ת וכל המאורעות הנזכרים בתורה הכל שייך לכל פרט בכל זמן, למלאות חסרונו אשר נולד בה.

161

קס״בוהנה בזה יצא ראשונה, חיבור כולל ושלם בביאור דברי התורה הקדושה, אשר יפתח השער הסגור מדברי קדמונינו, אשר רחוק היה דבריהם מגבול תפיסת האדם. עתה בזה יפתח, שיתקרבו דברי התורה לגבול השגת האדם, וילמד דעת ובינה להבין עמקי סודות התורה ודרך אמונה שלימה, בלי שום ספיקות בהנהגה והשגחה. ומוסר השכל לישר לבבות בני ישראל ומדות טובות וסדר תפלה וסדר קדושת הזמנים ויסודי טעמי מצות וביאור התורה שבכתב ושבעל פה בפרד"ס. ואיך כל דברי תורה שייכים לכל אדם, וכל המאורעות הנזכרים בתורה, הם שייכים לכל אדם ועוברים על כל נפש, וממנה יקח לעבוד את ה' לכלכל דבריו במשפט, בכל תקופה וזמן מראשית ימי חייו, משבא לכלל דעת להתנהל על מי מעינות התורה היוצאים מבית ה', עד אשר ישאב מי ישע להושיע לשורש נפשו, אף למלאות חסרון מקורו אשר עליו פושע מבטן נקרא. והיה כעץ שתול על פלגי מים ועל יובל ישלח שרשיו, וירעה אמונה איך יחזק לבבו ויאמץ בה, וייחל לו וידע דעת איך ישים נפשו בכפו להתפלל לה' ואיך יבטח בה' עדי עד:

162

קס״גברוך ה' שזיכני להעתיק ולרשום דברים הקדושים מאאמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה, וזכני ה' לגמור העתקת דברי אבותי הקדושים וזכותם יעמוד לי ולזרעי ולזרע זרעי עד עולם. גרשון חנוך העניך בהרב הגאון הקדוש כבוד קדושת מרן מורנו רבי יעקב זללה"ה בן הרב הגאון הקדוש מורנו ורבנו מרדכי יוסף זללה"ה. בהרב החריף הצדיק החסיד כקש"ת מו"ה יעקב זללה"ה מטאמשוב. בהרב מו"ה מרדכי ז"ל מסקאל בן הרב המפורסם מו"ה יצחק מלובלין זללה"ה הנקרא ר' יצחק איש מופת. בן הרב הגאון מו"ה יהושע העשיל הגדול האבד"ק טארניפאל בן הרב הגאון מו"ה צבי הירש זללה"ה אבד"ק לבוב בן הרב הגאון מו"ה זכריה מענדיל הנקרא זכריה הנביא בן הרב הגאון מו"ה משה אבד"ק חעלמא בן הרב הגאון הגדול מו"ה מאיר אבד"ק בריסק בהגאון השר מו"ה שאול וואהל בן הרב הגאון מהר"ם פאדווא. כן גם הגאונים מהרש"ל והרמ"א זקני הם ומשפחתנו מיוחסת מגזע רש"י עד התנא רבי יוחנן הסנדלר ור"ג הזקן ומזרעא דדוד קאתינא:

163

קס״דוקראתי שם הספר הזה בית יעקב, על שם מה דאיתא במס' פסחים (פח.) וא"ר אלעזר מאי דכתיב (ישעיה ב) והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וגו'. אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק, אלא לא כאברהם שכתוב בו הר שנאמר (בראשית כ״ב:י״ד) אשר יאמר היום בהר ה' יראה ולא כיצחק שכתוב בו שדה שנאמר (שם כד.) ויצא יצחק לשוח בשדה אלא כיעקב שקראו בית שנאמר (שם כח) ויקרא את שם המקום ההוא בית אל:

164

קס״הוהנני בזה להודיע בפתיחת השער לבית יעקב יסוד אמונת ה' המקובלה אצלנו סלת מנופה בחלק אלוה, אשר מצאו הורינו ומורינו ואשר יסדו הרועים חסידים באמונתם ויראת חטאם הקודמת לחכמתם ועומק בינתם, אשר צרפו וזקקו והגו כל הסיגים עד אשר יצא לצורף כלי המקדש אשר אוצר ה' יבואו הוא אוצר יראת ה':

165