שער ההקדמות, דרוש קצר בענין אדם קדמוןSha'ar HaHakdamot, A Short Discourse on Adam Kadmon

א׳דרוש א' בענין אדם קדמון

1

ב׳אמר חיים הכותב הנני כותב דרוש קצר בענין א"ק והוא בענין שרשי האצילות של עצמות וכלים שנתהוו מן העין והאזן והחוטם והפה בסוד ראיה שמיעה ריח דבור ובתחלה אכתוב דרוש לאחר לזולתי משם מורי זלה"ה דע. כי כאשר האורות נתפשטו מן מקום האזן והחוט' עד הגיע' במקו' הפה אשר שם מתחברים כל ההבלי' והאורות ההם והנה אז במקום שהם מתחברים יש לכל' בחי' נפש לפי שאין הבל האזן יכול להתחבר עם הבל הפה אלא בהתרחקו מאד ממקום מוצאו וע"י כן אז אינו אלא בבחי' נפש וכן על ד"ז בהבל החוטם אלא שיש בו מעט הפרש והוא כי אינינו צריך לו כ"כ הרחק מקום ממקו' מוצאו להתחבר עם הבל הפה כמו שיצטרך אל הבל האזן ולסיבה זו הוצרך שיתפשט גם הבל העין והסתכלותו ואז ע"י הכאת הסתכלותו בהבלי' אחרים נעשה מהם בחי' הכלי' ודע כי בהסתכלות הזה יש בו חצון ופנימי כי הנה יש בבחי' הכלי איברי' פנימי' וחצוני' וגם בהסתכלות העין יש בו חיצון ופנימי כללות כל הי"ס ולפי שזה אור היוצא מן העין אינו הבל ממש כמו מן האזן והחוטם והפה ואין בו זולתי הסתכלות דק מאד לכן אין בו כח רק לעשות כלי' בלבד ואמנם ההסתכלות הזה הוא יותר גדול במעלה משאר ג' ההבלים האחרי' והענין הוא כי העין והאזן והחוטם והפה שמהם ראיה שמיעה ריח דבור הם הם בחי' ד' אותיות ההוי"ה כסדרם והם הם בחי' נשמה לנשמה ונשמה ורוח ונפש והם הם בחי' חו"ב ות"ת (בדפו"י ע"ד) ומלכות ונמצא כי הסתכלות העין היא הראיה הנמשכת מן חכמה שהיא י' של הוי"ה ונקראת נשמה לנשמה והוא כי החכמה עליונה היא מאירה דרך העינים ויען שאורו גדול לא נמשך ממנו רק הסתכלו' בלבד כדי שיהיה כח למטה לקבלו ובההסתכלות ההוא היה בו כח לעשות ל' כלים שהם י' כלים להבל האזן הנקרא נשמה ועשר כלים להבל החוטם הנקרא רוח ועשר כלים להבל הפה הנקרא נפש וזהו סוד מרחוק ה' נראה לי כי הראיה הנמשכת מן החכמה הנק' מרחוק ואמנם אם מג' האחרי' שהם אזן חוטם ופה היה יוצא מהם הסתכלו' בלבד כמו מן העין לא היה בהם כח לעשות כלים וכ"ז הוא בחי' דינים וגבורות בין בחי' התפשטות הבל בין בהסתכלות ולכן תראה כי ראיה בגי' גבור' גם דבור עם ד' אותיותיו עולה בגי' גבורה והנה הסתכלות הזה הוא נמשך במקום התחברות ג' ההבלים האחרי' יחד שהוא הפה אשר הוא בחי' נפש והוא מכה שם אורו בהסתכלותו שם וזה סוד וירא אלהים את האור והענין הוא כי הבל האזן והחוט' שהם נשמה ורוח נקראים אור ממש אבל הבל הפה שהוא בחי' נפש טפל אליהם ונק' את האור ואינינו אור עצמו והנה המאציל העליון נסתכל בנפש הנקרא את האור וזה אומרו וירא אלהים את האור וע"י כן ויבדל אלהים וכו'שהוא עשיית שרשי הכלים כי הכלי הוא הנותן הבדל וגבול וקצבה אל האורות כנודע והנה ההסתכלות הזה בהיותו מתפשט ויורד עשה ראשי' לכל בחי' ובחי' מן העשר והוא כי כל בחי' ובחינה מהסתכלו' הזה היתה פוגעת בבחי' ההבל כיצד בחי' כתר של ההסתכלו' היתה פוגעת בכתר ההבל וחכמה בחכמה וכן על ד"ז בשאר וע"י כן נעשו ראשים דכלי' כי מן החצוניות נעשו איברים חצוניי' ומן הפנימיים איברי' פנימיי' האמנם לא נגמר ענין זה עד אשר ההסתכלות הנזכר הכה במקום התחברות ההבלי' שהוא התפשטות ההבלי' שהיא בחי' החצוניות שלהם והנה בכח הכאת אור ההבלי' באור ההסתכלות וגם אור ההסתכלות חזר בדרך אור חוזר וע"י כן נעשו הכלים לכל בחי' ובחי' מהם לשאר הגוף מן החצון איברים חצוניי' ומן הפנימי פנימיים ואמנם הי"ס שבהסתכלות כל הדבק יותר לשרשו הוא היותר עליון כי הכתר הוא יותר קרוב וסמוך אל העין מן השאר וכן השאר על ד"ז ואמנם בחי' המלכות יצאה בראשונה וכשהאור מכה וחוזר אז כל בחי' הכלים היתה שוה שאם היסוד היה מתפשט לפניו יותר מן המלכות היה שוה אל המלכות אע"פ שהוא יסוד שהרי נתפשט יותר לפי שהיסוד מרוב אורו יותר מן המלכות היה בו כח להתפשט יותר ואין לו מעלה על המלכות אלא מפני שההתפשטות הזה היה בבחי' אור חוזר שהוא חוזר ומתקרב אל מקורו אמנם בבחי' הכלים עצמם הם שוים וכשחוזר האור ומלביש את ההבל נמצא כי כאשר הוא סמוך אל הפה הנה אז שם הוא גדול אור הפה מאור האזן לפי שהבל הפה בהיותו כאן הוא בבחי' הראש אבל הבל האזן בהיותו כאן עדיין הוא בחי' שאר הגוף עד שיעלה כנגד מקו' האזן ושם יהיה בחי' ראש ועי"ש במה שביארתי אני בדרוש הזה ענין היות שני נקבי האזן וב' נקבי החוטם וב' בחי' הפה שהם קול ודבור שהם גרון ופה והם בחי' שרשי לאה ורתל ואע"פ שהקול לעולם הוא בת"ת הענין הוא כי מכאן נמשך אור מקיף מן הקול אל הת"ת ומן הדבור אל המלכות ומה שנמצא כי לפעמים עולה ישראל עד החכמה אע"פ שבכאן השרש הוא ישראל ת"ת בחוטם והחכמה בעינים עם כ"ז עלייתו היא כדמיון האי דארח ריחא שהריח עולה עד המוח שהוא חכמה ע"כ הגיע דרוש זה ולא יותר:

2

ג׳דרוש ב' בענין אדם קדמון

3

ד׳כבר ידעת כי אין לנו רשות לעסוק קודם האצילות י"ס ולא לדמות שום צורה ודמיון כלל חלילה וחס אבל מן הי"ס ולמטה אפשר לדבר בדרך משל ודמיון ולכן אף אם נדבר באיזה קצת מציאו' ציור למעלה מן הי"ס אינו אלא על צד ההכרח כדי לשכך את האזן: דע כי בי"ס דעולם האצילות יש ב' בחי' האחד הוא התפשטות של הרוחניות והשני הוא הכלים והאיבריים אשר העצמות והרוחניות מתפשט בהם ואמנם צריך שגם למעלה יהיה שרש לשני הבחי' האלו ולכן נתחיל לדבר מראשית סדר המדריגות מראש וע"ס והנני מתחיל ואומר כי הנה נודע שהאין סוף אין בו שום צד ציור כלל חלילה וחס וכאשר עלה במחשבתו לברא העולם ע"י סדר האצילו' התחיל להמשיך ממנו התפשטו' אורות הרבה לכשיהיו בחי' שרשי' ומקורו' אל האצילו' שיתאצל אח"כ. ונדב' בדרך משל ודמיון אל הדב' הזה כבר ידעת כי ד' יסודות יש לכל הדברים והם ראיה שמיעה ריח דבור (בדפו"י לא ע"א) והם ענין ד' אותיות ההוי"ה והם בחי' נשמה לנשמה ונשמה ורוח ונפש ונתחיל לבאר ממדריגות הנשמה ואח"כ נחזור אל הקודם אליה. הנה איברי האזנים ודאי שיש בתוכם רוח דק והמופת לזה כי כאשר יסתום האדם את אזנו באצבעו היטב ירגיש כאלו קול הברה גדולה בתוכו וזה מחמת הרוח הנצרר בתוכו שמבקש לצאת ואינו יכול. ואחריו במדריגה הוא אבר החוטם כי ממנו יוצא רוח יותר מורגש ממה שיוצא מן האזן ואחריו במדריגה הוא אבר הפה כי ממנו יוצא הבל ורוח חזק יותר מכלם כי כפי ערך האבר כן יהיה דקותו כי הנה האזנים הם בחי' הבינה שהיא יותר דקה ולכן הרוח היוצ' מהם דק מאד וכן אבר החוטם דק מאבר הפה כנז' והנה דרך משל נוכל לומר כי הרוח היוצא מן האזן הוא נקרא נשמה ומן החוטם נקרא רוח ומן הפה נקרא נפש והנה ב' אזנים הם כנגד בינה ותבונה והבל היוצא מאזן ימנית היא נשמת הבינה ומאזן שמאלי היא נשמת התבונה וב' נקבי החוט' הם כנגד יעקב וישראל ומהימין יוצא רוח לישראל ומהשמאל יעקב אמנם נקב הפה אינינו אלא אחד לפי שהוא כנגד הנוקבא דז"א ואעפ"י שהם שתים לאה ורחל כבר נתבאר כי עיקרה של לאה יצאה מן נה"י דתבונה המתלבשי' בסוד מוחין ברישא דז"א כנודע ולכן אינם נחשבות רק לבחי' אחת אמנ' בבחי' לאה ורחל הם ב' נקבות לכן גם הבל הפה נחלק לשנים עם שמקור' א' הוא לבד כנז' והענין הוא כי בעוד היות הבל הפה בגרון אז הוא בחי' קול ובצאתו מן הפה ולחוץ אז הוא בחי' דבור של חתוך אותיות והנה קול הוא כנגד לאה ודבור כנגד רחל אע"פ שנתבאר בס"ה כי כל קול הוא בת"ת שהוא ז"א עם כ"ז שרש הקול והדבור שניה' הם במלכות אלא שהקול נעשה נשמה אל (ועיין ש' אח"ף פ"א נ"א שם) ז"א והדבור נעשה נשמה אל נוקבא דז"א ושניהם הקול והדבור הם יוצאי' מבחי' הפה הזה שהוא סוד מלכות כנודע: ונחזור לענין הנשמ' לנשמ' הנקרא ראיה כנז"ל כי הנה בחי' אבר העינים הוא בחכמה הנקראת נשמה לנשמה ודע כי הנשמה והרוח והנפש הם מתלבשי' תוך פנימיות הכלים הנקרא גוף האדם אבל הנשמה לנשמה אין הגוף יכול לסבול ולהלבישו אמנם היא נשארת בסוד או"מ בחוץ לאדם וכשהיא מקפת את הנשמה הפנימית שמדורה בראש האדם אז היא בחי' מקיף אל הנשמה וכשהיא מקפת גם את הגוף של האדם ששם מדור הרוח אז היא בחי' א"מ אל הרוח וכן כשהיא מקפת גם בחי' הנפש אז היא בחי' א"מ אל הנפש והענין הוא כי כמו שיש ג' בחי' הנקראים נשמה ורוח ונפש כן בנשמה לנשמה הנקראת חיה צריך שיהיו בה ג' הבחי' הנז' כלם בסוד א"מ. עוד יש המדריגה העליונה שבחמש' מדריג' הנפש והיא הנקראת יחידה ואמנם בחי' גלגלתא שהוא הכתר משם הוא בחי' המדריגה העליונה הנקראת יחידה והטעם שנקראת יחידה הוא לפי שהיא א"מ אל כל העולמות בבחי' נשמה לבדה ולא בהתחלקותה אל ג' בחי' שהם מקיף הנשמה ומקיף הרוח ומקיף הנפש כמו שנתבאר בענין הנשמה לנשמה הנקראת חיה כי הנה לא יש בפנימיות רק ג' בחי' והם נפש רוח נשמה וכנגדם יש ג' בחי' דוגמתם בנשמה לנשמה הנקראת חיה כנז' אמנם דוגמת היחידה אין אחרת כמותה בבחי' הפנימיות בחי' ד' ואמנם כל מציאות היחידה הזאת הוא אור אחד לבדו מקיף ולכן נקראת יחידה לפי שהיא יחידה במציאותה ואין דוגמתה למטה בבחי' הפנימיות ואמנם בחי' ההקפה הנז' אינו שמתפשטת עד למטה להקיף אלא שהיא עומדת למעל' ומשם ממקומה נעשת ונקראת א"מ למטה וזהו הטעם שלא נזכ' בדברינו אלה רק מסוד הנשמה ולמטה בלבד והבט נא וראה כי היותר עליון מן המתפשטי' הוא בחי' הבל האזן כי הוא מתפשט למטה בבחי' נשמה וזהו סוד השגור בפי רז"ל לשכך את האזן וכונת דבריהם היא כי אין אנו יכולים לדבר אפי' בדרך משל אלא עד אבר האזן אבל למעל' ממנה אין רשות לדבר אפי' בדדך משל כי אפילו באזן אין כח רק לשכך אותה בלבד לא להבין בשלימות וזהו סבת מאמרם ז"ל לשכך את האזן ולא אמרו לשכך את העין וכיוצא בזה. ודע כי ג' הבלים אלו היוצאים מן האזן והחוטם והפה כלם מתפשטים ונמשכים עד כנגד הפה מבחוץ ושם נמצאים מתחברים שלשתם כי הנה הבל האזן מתפשט ונמשך מלמעלה למטה כנגד שתי צדדי הזקן ויורד עד כנגד הפה וכן הבל החוטם מתפשט ונמשך דרך ההוא ארחא דתחות חוטמא על פומא כנז' באדרת נשא והוא התקון השלישי די"ג תקוני דיקנא הנקרא ועובר על פשע ויורד למטה וכן הבל הפה נמשך דרך ההוא ארחא אחרא דתחות פומא והוא התקון החמשי הנקרא לא החזיק לעד אפו ויורד למטה ושם למטה כנגד מקום הפה מתחברים ג' ההבלים האלו בסוד נר"ן ודע כי טבע ההבלים היוצאים מן החוטם ומן הפה הוא שיוצאי' בחוזק בקלוח ישר נמשך למטה ואחר שנמשך למטה בקלוח אז חוזר (בדפו"י ע"ב) ומתפשט אל הצדדי' כנרא' במוחש ופשוט הוא כי אע"פ שהכל הוא הבל אחד עם כ"ז הפרש יש בין ראשית ההבל במקום התחלת קלוחו בחוזק בהיותו נמשך ביושר כנגד הפה או החוטם לבין סיום ההבל במקום שמתפשט אל הצדדים כנז' והטעם הוא כי ההבל שהוא כנגד הפה ממש הנה הוא דבק בשרשו ומקורו ותמיד השפע עליון נמשך אליו וזה שאמרו בס"ה דאין סוף מטי ולא מטי ביה ותמיד נדבק ונאחז עם הא"ס ע"י אותו הקלוח של ההבל היוצא בכח בחוזק מבפנים ומכה בו תמיד וזה הקצה העליון של ההבל יקרא פנימי ושאר ההבל המתפשט יקרא חיצון כי ההבל היותר קרוב אל מקום מוצאו כמו הפה והחוטם הנה הוא פנימי ובהיות ההבל מתרחק יותר אז יקרא חצון ונמצא כי ההבל היוצא מאחד מג' מקומות הנזכ' שהם אזן וחוט' ופה הנה זה ההבל הוא עצמות וממשות האור שיוצא ומתפשט לחוץ ואף גם קצהו המתפשט אל הצדדים הנקראים חיצון כנז' גם הוא מן האור עצמו המתפשט אמנם ודאי שיש הפרש בינו לבין ראש ההבל הנקרא פנימי כנז' עם שהכל הוא אחד ודע כי מן הראש ההבל הנקרא פנימי כנז' היוצא מן האזן ממנו נעשה בחי' ראש אל הנשמה להיותו יותר קרוב ועליון ודבק עם מוצא מקור ההבל אבל המתפשט הנק' חצון כנז' הנה הוא נעשה בחי' גוף הנשמה כי כמו שבבחי' הכלי' הנקראי' גוף האדם יש ב' בחי' והם ראש וגוף כן יש ברוחניות עצמו הנקרא נשמה יש בה בחי' ראש עליון ובחי' גוף שתחת מדריגת הראש ובחי' ראש הנשמה מתלבשת בראש האדם ובחי' גוף הנשמה מתלבש' בגוף האדם ועל דרך זה בהבל החוטם נעשו ממנו ב' בחי' (נר' שחסר כאן וכצ"ל כי מן ראש עליון של ההבל נעשה רוח אל ראש האדם ומקצה ההבל הנקרא חיצון נעשה רוח בגוף האד' ועד"ז בהבל הפה נעשה ממנו ב' בחי') כי מן ראש עליון של ההבל הנקרא פנימי נעשה נפש אל ראש האדם ומקצה ההבל הנק' חצון כנז' נעשה נפש אל גוף האדם. והנה אחר שנתבאר איך נאצלו נר"ן מן האזן והחוט' והפה נבאר עתה בחי' הכלים שהם הגוף שלהם הנה נתבאר כי מבחינת הראיה עצמה נעשת הנשמה לנשמה אבל דע כי אין בחי' הראיה בחי' ההבל ממש הנמשך מן העין כדרך האזן והחוטם והפה שהנשמה והרוח והנפש הם הבלים ממש המתפשטים מהם למטה אבל העינים אינם כן כי ההבל עצמו שלהם נשאר' במקומ' בבחי' אור מקיף הנקראי' נשמה לנשמה אמנ' יש בה מציאות אחד נמשך ממנו והיא סוד הראיה וההסתכלות בלבד ואינו הבל ממש נמשך למטה ולכן מבחי' הראיה הזאת נעשו הכלים הנקראים גוף אבל בחי' ההבל עצמו של העין הוא פנימי מאד ואי אפשר שימשך ויתפשט למטה ולפי שהראיה הזאת נמשכה מן העינים שהם יותר עליונים מן האזן והחוטם והפה לכן בראיה הזאת לבדה היה כח לברא ולעשות הכלי' ולא הוצרך גם ההבל עצמו שלהם מה שאין כן באזן וחוטם ופה שהם יותר תחתוני' כי הוצרך שהבל עצמו ממש שלהם יתפשט כדי לעשות ולהאציל הבחי' הנז' ולא נעשה מהם שום מציאות אלא בכח ההבל עצמו האמנ' לפי שבחי' העין לא היתה הבל ממש רק ראיה בלבד לכן לא נעשו ממנה רק בחי' הכלים בלבד מה שאין כן באזן וחוטם ופה שאפי' בחי' כלים לא היה יכולים לעשות מבלי הבל עצמו ממשיי אלא שלהיותו הבל ממש לכן היו נר"ן וכו' כנז' וצריך להבין מה ענין הראיה וההסתכלות הזה של עיני' דע כי ראיית העינים המשיכה ממנה הסתכלות בנר"ן הנז' ומחמת הסתכלותה בהם נתהוו הכלי' וזהו סוד וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל וכו' כי הרוח והנשמה נקראו אור והנפש נקרא את כנודע כי הנפש היא מלכות ונקראת את ונמצא כי בהסתכלות ראייתו יתברך באת האור שהיא הנפש הנקראת את והרוח והנשמ' הנקראים אור אז יצאו הכלי' שהם המבדילי' ועושים הבדלה וגבול ומדה באורות כנודע וזהו ויבדל וכו' ודע כי בהסתכלות הזה יש שני בחי' והם אור ישר מלמעלה למטה ואור חוזר ממטה למעלה כי בתחלה נמשכ' הראיה מלמעלה עד סוף בחי' הי' התחתונה של הנפש ואח"כ כאשר חזר האור ממטה למעלה אז היו הכלים המבדילים נעשים ומתהוי' והיו נעשי' ומלבישים את הנפש בכל חלקיה ממטה למעלה ועי"ל בדרוש שקדם כי שם נתבאר היטב ענין הסתכלות הזה ואיך נעשו הכלי' מתתא לעיל' ועי"ש היטב. ודע כי זה האור הישר הי' בו כח לעשות כלים לבחי' הראש אבל עם כ"ז לא היה ניכר עניינו עד שיפגע ההסתכלות הזה באור הנפש של הפה כנז' ועל ידי כן ניכר בחי' הכלי' של הראש אבל בחי' הכלים של הגוף שהם ז' תחתונות לא היה יכולת באור היושר של ההסתכלו' הנז' לעשות' הוא לבדו אלא עד שיסתכל ויפגע ההסתכלו' באור הנפש (בע"ח איתא הנפש של הנפש של הפה עיי"ש שער אח"פ פ"ג) של הפה וע"י שניהם היה האור חוזר ממטה למעל' ועושה כלים ומלביש את הז' תחתונות הנקראים גוף:

4

ה׳דרוש ג' בענין האזן

5

ו׳ונחזור לבאר ענין הבל האזן הנקרא נשמה כנז"ל הנה נתבאר כי הנשמה נמשכת מן האזן הנקרא' בינה והנה שמיעה בגימ' תכ"ה הנרמז בראשית תיבות "כל "הנשמה "תהלל י"ה כי הנשמ' נמשכ' מן השמיעה שהיא בגי' תכ"ה כנז' והנה א"זן בגי' נ"ח והענין מתבאר במה שכתבנו לעיל כי יש בינה ויש תבונה והבינ' היא שם אהי"ה במלוי יודי"ן והתבונה היא הוי"ה דמלוי ס"ג אמנם גבוה מעל גבוה יש שם הוי"ה דס"ג הכולל בינה ותבונה אחרו' למטה (עיין ע"ח ש' אח"ף פ"ג מבו"ש ד' פ"ז) מאהי"ה דיודי"ן הנז' הנקראת בינה והם בינה אחרת דיודי"ן ותבונ' דהוי"ה דס"ג אחרת ונבאר ענין זו ההוי"ה דס"ג העליונה אשר היא למטה מאהי"ה דיודי"ן העליון כנז' ועם כ"ז כוללת בינה ותבונ' אחרות הנקראי' אהי"ה דיודי"ן והוי"ה אחרת דס"ג תחתון דע כי כמו שיש לאה ורחל למטה כך יש בינה ותבונה למעלה אבל יש הפרש בהם והוא כי למעל' או"א כחדא נפקין וא"כ מוכרח הוא שחכמ' ובינה העליונים יהיו שוים בקומתם מלמעלה למטה ואמנם התבונ' היא יוצאת ממקום החזה של הבינה ומתפשט עד שיעור סיום רגלי' הבינ' ע"ד שנתבאר ברחל כי גם היא יוצאה מן החזה דז"א ומתפשטת עד שיעור סיום רגליו משא"כ בלאה ורחל כי הנה לאה וז"א אינם שוים בקומתם אמנם לאה קצרה מאד ושעור התפשטות קומתה הוא עד מקום החזה של ז"א בלבד ושם מסתיימי' רגליה ואינה כמו בינה העליונ' ששעו' קומת' מתפשט' בכל אורך קומ' אבא עד סיום רגליו ובסו' סיו' רגלי לאה מתחיל ראש רחל ממקו' החזה של ז"א ומתפשט' עד סיום רגלי ז"א ונמצא כי בערך רחל עם ז"א היא התבונה עם הבינה והנה ז"א יש בו הוי"ה אחת כוללת כל שעור קומתו והנה ב' אותיותיה י"ה הוא בראשו בחו"ב שבו ואות וא"ו היא בגופו של הת"ת שבו הרי כי ז"א כולל שלש' אותיות יה"ו ומסיום קצה אות וא"ו של יה"ו שהוא בסיום הת"ת שלו שם יוצאת רחל שהיא ה' אחרונה של ההוי"ה כנז"ל ועומדת בנה"י דז"א שהם סוד קצה הוא"ו הנז' ועד"ז למעלה יש הוי"ה אחת בבינה בכללות' במילוי ס"ג כנז"ל וג' אותיותיה הראשונות יה"ו הם כללות הבינה בסוד חו"ב תפארת שבה ואות ה' האחרונה היא בחי' התבונה שעומדת בסיום אות ו' של הבינה כנגד הנה"י שבה באופן שהתבונ' היא בחי' ה' אחרונ' של הבינה כדרך שרחל היא ה' אחרונה של ז"א ונמצא כי הוי"ה אחת דס"ג כוללת את הבי' ואת התבו' כי ג' אותיות יו"ד ה"א וא"ו הם בבינ' וה"י האחרונה בתבו'. גם צריך שתדע כלל אחד והוא אעפ"י שבענין האיכות אין התבו' רק רביעית אל הבינה אמנם בענין הכמות כ"כ היא גדולה התבו' כמו מחצי' הבינה לפי ששעור מקום מן החזה דבינ' ולמטה הוא כשיעור מקום שמן החזה ולמעלה נמצא כי בבחי' אורך הכמות של הקומה נמצאת התבונה מחצ' קומת הבינה ובבחי' האיכות שהם האורו' אין בתבונ' רק רביעי' הבינה כי אין בה רק ה' הרביעית שבארב' אותיו' ההוי"ה הנז" גם צריך שתדע כלל שלישי כי כמו שנתב' אצלינו שאעפ"י שרחל שעור קומת' מן החזה דז"א ולמט' כנז' ולפעמים נגדלת ועולה להיות שוה קומתה עם כל שיעור פרצוף ז"א ואז הם שוי' בקומתם גם הם והנה עד"ז הוא בתבונה כי לפעמים התבונה נגדלת ועולה ומתארכת בשוה באורך כל הבינה עצמה ואז מתלבש' הבינ' בתבונ' והם שוות בקומת' והרי נתבא' כי שלשה מציאות יש אל התבונה כי לפעמים שוה ממש אל הבינ' בכל ארכה או מחצה או רביע:

6

ז׳ועתה נבאר בחינ' התפשטות התבונה הזו ששרשה מן האזן ולמטה בחוטם שהוא ז"א כנזכר לעיל הנה נתבאר כי כל קומת התבונ' אינה רק בחי' ה"י אחרונה דהוי"ה דס"ג הכולל והנה ה"י שעורה ג' ההי"ן שהם בגי' ט"ו כמספר ה"י במלואה באופן ששעור קומ' התבונה הם ג' ההי"ן ה' אחת בכתר ח"ב שלה. וה' ב' בחג"ת שלה. וה' שלישית בנה"י שלה ואמנם נודע כי אין התבונה כולה מתלבש' תוך ז"א רק הנה"י שבה שהם ה' שלישית שבה ונשארו ב' ההי"ן ראשונות שבה בלי התלבשות ומתחברות עם הוי"ה דס"ג השלימה הכולל' בינה ותבונה כנז' ונמצא כי אות י' שיש במלוי ה"י אחרונה דס"ג נתחלק' לב' ההי"ן והה' ראשונ' מהם נשארה בבחי' מלוי למעלה לאות ה' אחרונה דס"ג הכולל כזה יו"ד ה"י וא"ו ה"ה והה' הב' נתלבשה בז"א ואמנם זו הה' שנתלבה תוך ז"א שהיא בחי' החוטם כנז' נחלקת לג' קוים כזה שהם סוד נ"ה יסוד שלה שנתלשו בז"א. גם זהו סוד של אות ה' אשר עומד' בנוק' דפרדשק' ר"ל נקב החוטם כנז' בספרא דצניעותא ובאדרת האזינו כי היא הה' שירדה מן התבונה שבאזן אל הז"א שבחוטם ואמנם ענין זו הה' שירדה אל (בדפו"י ע"ד) החוט' עניינ' הוא כי היא מתפשט' ומתלבש' בו' קצוות של ז"א שהם כתר חב"ד וחו"ג וציור הה' היא דו כזה שהיא בגי' י' ואם נחשוב י' פעמי' ו' יהיו עולים בגי' ס'. ונודע עוד כי היסוד של התבונה מתפשט עד החז' של הת"ת דז"א שהו' שיעור שליש העליון של הת"ת וכבר אמרנו כי כל ספי' היא י' נמצא כי השליש שלוקחת מת"ת דז"א הוא ג' ועם הס' הנז' יעלה הכל ס"ג בגי' והרי נתבאר איך זו הה' אחרונה של התבונ' אשר נתפשטה ונתלבשה תוך ז"א היא בחי' הויו"ת ס"ג ג"כ ובזה יהיה בידך כלל א' כי בבחי' הרוחניות העליון בכל מקום שהוא אעפ"י שתמצא חלק ממנו עולה או יורד ממקומו נשאר' שלימות בחינתו במקומו בלי חסרון ומה שהוא למעלה הוא שלם בבחינתו ומה שיורד למטה גם הוא שלם בבחינתו ולכן תמצא בענין התבונה הזו איך אפי' בה' אחרונה שירד' ממנה ונתלבש' תוך ז"א גם שם היתה שלימה בבחי' הוי"ה דס"ג כמו שנתבא' ובזה יתבאר לך סיבת היות ז"א הוי"ה דמ"ה דאלפין ויש בה ג' אלפי"ן להורו' כי כל א' הוא אהי"ה כנז' בס' התקוני' תי' ע' והנה ג' אלפין הם ג' שמות אהי"ה שסודם בתבונה והם עולים בגי' ס"ג להורות אל הנז' כי בבחי' זו של התבונה שנתלבש בסוד מלוי תוך ההוי"ה של ז"א יש בה הכללו' ס"ג שלם. גם צריך שתדע כי זו הה' שירדה מן התבונה ונתלבשה תוך ז"א כנז' הנה ציורה ד"ו והענין הוא כי הנה התבונה נתפשטה תוך י' ספי' ראשונו' ושליש ת"ת של ז"א שהוא מן הכתר שבו עד החז' שבו וזהו סוד ו' שבציור ד"ו הנז' כנגד הו' ספירו' שבז"א ונודע כי בסיום רגל אות הוא"ו יש נקודה קטנה עקומה קצת הנז' בפ' בלק בס' הזוהר בדף כ"ד ע"ב בשם פסיע' לבר בפסוק אשורנו ולא עתה כמבואר אצלינו שם ואותה הפסיעה היא כנגד שליש עליון דת"ת דז"א הרי כי אות ו' שבציור ד"ו רומזת לבחי' התפשטו' התבונה בז"א בו' ספי' ושליש שבו ונעשת בסוד ס"ג כנודע וכנז' ואמנם אות ד' שבציור ד"ו רומזת אל בחינת לאה הנקרא' ד' קשר תפלין של ראש העומדת באחו' ז"א כנגד ו' ספי' ושליש הנזכרים שהוא החזה ומשם ולמטה עומדת רחל כנודע הרי כי אות ה' האחרונ' שבכל פרצוף התבונה היא המתלש' בז"א וציור' ד"ו ורומזת ענין התפשטותה תוך ז"א עד החזה שבו ואיך ממנה יצאה בחי' לאה שבאחו' המקום ההוא ממש כנודע:

7

ח׳ונחזור לבאר עתה מה שנשאר מן התבונה למעלה שלא נתלבשה תוך ז"א הנה נתבאר כי התבונה הכוללת היא הוי"ה כללית דס"ג וכשתסיר וכשתחלק אות י' העשירית שבה של מלוי הי' אחרונה לב' יהיו ב' ההי"ן והה' הב' היא נתלבשה לבדה ונשארה התבונ' למעל' בבחי' הוי"ה אחת במלוי כזה כמנין יו"ד ה"י וא"ו ה"ה והנ' היא עול' בגי' נ"ח אז"ן והנה כל זה הוא בבחי' התבונה הנקראת אז"ן כנז"ל וכמו שיתבאר עוד והענין הוא במה שביארנו בעליית התפילות דשחרי' דחול ובמקומו' אחרים כי בכל הדברים העליוני' יש בחי' פנימיו' ובחי' חצוניות והנה זו הה' שירדה מן התבונ' הפרטית ונתלבש' בז"א היא מן החזה ולמטה של התבונה הזו כנז"ל וכאשר ירדה זו הה' למטה להתלבש בז"א אז ירדה חצי קומת התבונ' שמן ראשה עד החזה שלה למטה במקום שהיתה שם בתחלה אותה הה' שירדה ממנה נתלבשה בז"א כי אין המקו' פנוי וזכור מה שאמרנו למעל' כי מחצית קומת התבונ' בכמו' ולא באיכות הוא במקו' החז' שלה ונחזור לענין כי כיון שירד מחצת עליון של התבונה במקום שהי' שם בתחיל' מחציתה התחתונה אז גם מחצית התחתון של הבינה ירדה למקו' מחצית עליון של התבונה ואז גם מחצית עליון של הבינ' ירדה למקו' מחצי' עצמה התחתונ' ונודע כי התחל' ראש התבונ' הית' בתחלה במחצית התחתונה של בינה ונמצא כי כל כללות הוי"ה דס"ג העליונה הכולל' בינה ותבונה ירד למטה במקום ששם היה מקום התבונה כנז' ונמצא כי הבינה והתבונה שניהם יקראו עתה תבונה כוללת ובה צריך שימצא כל כל הוי"ה דס"ג שלימ' והיא בחי' הויו"ת יו"ד ה"י וא"ו ה"ה שהיא בגי' אז"ן כנזכר ועם הה' ב' של מלוי ה"י אחרונה שבה שירדה ונתלבשה בחוטם שהוא הז"א כנז"ל הרי ס"ג שלם:

8

ט׳ועתה נבאר איך מה שאמרנו שנשאר למעלה הם בחי' נ"ח כמספר דע כי זה שאמרנו שאותה הה' ירדה ונתלבשה בחוטם אינו כל עצמותיה רק בחי' של החצוניות שלה בלבד אשר נעשי' פנימיות תוך ז"א שהוא החוטם ופנימיו' הז"א נקרא חצוניות בערכה כמבואר אצלינו בסדר עליית תפלת שחרית דימי החול עיין שם ופנימיותה נשארה למעל' והיא אות ה' אחרת הנה עוד יש למעלה ב' ההי"ן אחרונו' שבהוי"ה העול' נ"ח כזה יו"ד ה"י וא"ו ה"ה כנז' וגם בהם יש חצוניו' ופנימי' והנה פנימיו' הה' אחרונה שיש בכלם שאמרנו שנשארה למעל' נעשת חיצוניו' אל החצוניות של שני ההי"ן האלו ומלבשת אותם ולכן צריך שזו הה' הנקראת פנימיות שתגדיל ותכפל לב' ההי"ן כדי שתוכל להלביש את (בדפו"י לב ע"א) חצוניות שני ההי"ן הנז' וחצוניות שני הההי"ן הנז' נעשות בחי' פנימיות להם והרי הם עתה למעלה ד' ההי"ן ב' מלבישות לב' כנודע כי כיון שהבחי' התחתונ' דהוי"ה דס"ג ירדה חצוניותה ונתלבשה בז"א מוכרח הוא שכל המדרגות העליונו' כלם ישתנו מבחינתם הראשונה וירדו אחריה דוגמתה ומה שהיה בתחלה למעלה חצוניות אל שלמעלה ממנה נעשית עתה פנימי' אל שלמטה ממנה שהית' תחיל' בחי' פנימיו' ועתה נק' חצוניות בערך העליונה. ונחזור אל הענין כי הרי יש לנו שני ההי"ן חיצוניות וב' ההי"ן פנימיות עוד נשארו שני ההי"ן של פנימיות והנה הם נעשית חצוניות אל חצוניות אותיות וא"ו אשר למעלה מהם כמו שביארנו כי הכל הולך אחר התחלה וכיון שבתחל' ירדה אותה החצונ' של אותה הה"א בז"א צריכות כל המדריגו' הקודמות אליה לרדת אחרי' ולעשות התלבשו' אחר מחדש והנה חצוניות אותיות וא"ו נעשו' פנימיות הב' ההי"ן הנז' ולכן צריך שיגדלו שני ההי"ן האלו שמספרם הוא עשרה לכשיהיו במספר י"ג כמנין וא"ו כדי להלבישם והנה הם י"ג וי"ג הרי כ"ו ועוד כ' הראשונות של הההי"ן הם מ"ו והנה עתה פנימיו' אותיות וא"ו נשארו מגולות ואעפ"י שמאותיות וא"ו ולמעלה הוא בחינת בינה כנז"ל עכ"ז כיון שחצוניות וא"ו ירד להתלבש תוך שני ההי"ן שהם מבחי' התבו' ולסבה זו נשארו פנימיות אותיו' וא"ו מגולים לכן עדיין כ"ז נק' מבחי' התבונה ואז נעשים פנימיות אותיות וא"ו חצוניות אל שני חלקי אותיות י' אשר במלוי ה"י ראשונה שהיא מבחי' בינה באופן זה כי הג' חלקי' העליונים של י"ג חלקי וא"ו נעשים חצוניות אל פנימיות שני חלקי היו"ד הנז' כי כ"כ הוא שיעור ג' תחתונים כמו ב' עליונים ושאר י' חלקי הוא"ו התחתונים נעשים חצוניות אל חצוניו' שני חלקים מן היו"ד הנז' הרי הם עתה י"ב חלקים ועם המ"ו הראשונים הרי הם נ"ח וכלם הם מכלל התבונה לסבה הנזכר' כי כל ירידת חצוניו' וא"ו היה לצורך הההי"ן של התבונה לכן גם פנימיות וא"ו שנעשה חצוניות אל שני חלקי יו"ד של מלוי ה"י ראשונה של בינ' גם הם נקראים מכלל התבונה והרי איך כללות כ"ז הוא נ"ח כמנין אז"ן ועם ה' תתאה שירד' בחוטמ' הרי ס"ג וכלם בתבו' לבדה וצריך ליתן טעם למה פנימיו' י' חלקי הוא"ו כלם יחד נעשו חצוניו' אל חצוניות ב' חלקי' לבד של י' מלוי ה"י כנז' והענין הוא כי הנה הראוי היה שלא יתלבשו רק בשני חלקים לבד כמותם ונמצא שהגדילו עוד ח' חלקים אחרים והטעם הוא לפי שיש לנו הקדמה כי כל דבר עליון מחבירו הוא גדול בכל אשר למטה ממנו ואם נמנה כמה תוספת הוסיפו האותיות שלמטה ממנו יהיו ח' חלקי' תוספת ולכן גם היא הוסיפה ח' חלקים בסך כל מה שכלם יחד הוסיפו כנזכר ואלו הם הח' חלקים של תוספת שהוסיפו האותיות שלמטה ממנה כי הנה פנימיות ה' תתא' נגדלה בשיעור שני ההי"ן כנז' הרי שנתוספ' ה' חלקים של תוספת על הראוי לה ופנימיות ב' ההי"ן שלמעלה ממנה נגדלו ונעשו י"ג חלקים להלביש את חצוניות וא"ו הרי ג' חלקים אחרים של תוספת ועם הה' הראשונים הרי ח' חלקי' של תוספת וכנגדם הוסיפה מלוי אות ו' של ה"י ראשונה ח' חלקים תוספ' כנ"ז וא"ת למה גם הוא"ו שלמעלה מן השני ההי"ן לא נתן כח בהם להוסיף רק ג' חלקים בלבד וכיון שהם עליונים מן השני ההי"ן (לא) היה להם להוסיף ה' חלקים כמו שהוסיפו הם בה' תתאה והתשובה מבוארת כי אילו היה צורך להם להוסיף עד ה' חלקים ודאי שהיה בהם יכולת להוסיף אלא שכיון שלא הוצרך להוסיף רק אותם הג' בלבד כדי שיושלמו לבחינת י"ג כמנין וא"ו לכן לא נתנו כח תוספת בשתי ההי"ן שיוסיפו רק ג' חלקים בלבד:

9

י׳ונחזור לענין כי הנה אלו הח' חלקי' של תוספת העליונים הם בחינת שתי אותיות א"ז מן אז"ן והענין הוא כי הנה ב' חלקים העליונים המתלבשים בתוך י' חלקי הוא"ו הנה הם שנים כנגד שנים והתוספ' הם שמנה והנה כאשר תמשיך אור אלו השנים באלו הח' הנה החלק העליון נמשך עד הז' והחלק השני נמשך עד הח' כי להיותו למטה מהראשון לכן יכול להתפשט חלק א' יתר על מה שמתפש' הראשו' ונמצא כי הז' חלקים הראשונים של התוספת הם מקבלים אור הב' חלקי עליונים יחד אבל החלק הח' אינו מקבל אור רק מן החלק השני לבדו שנתפשט עד מקומו כנז' ונמצא כי אלו הח' חלקים של תוספת חלוקם בקבלת אורם לב' חלוקות וזהו סוד א"ז מן אז"ן אלא שהם ממטה למעל' כי הא' פחותה מן הז' וכן עד הז' פחותה מן הן' של אז"ן בבחינה אחרת כמו שנבאר כי הן' הם עקריים שהם סוד כ"ה כ"ה אתוון דיחידא דשמע ישראל ובתחלה נחזור אל ענין הנז' כי הנה נתבאר הטעם איך כל אלו הנ"ח חלקים הם מכלל התבונה ולכן צריך שיהי' בה בחינת הוי"ה דס"ג שלימה שהיא הנ"ח הנז' ועם הה"א אחרונ' שירדה בחוטמ' הרי ס"ג אמנם ג' חלקים עליונים דפנימיות אות וא"ו שנעשו חצוניות (בדפו"י ע"ב) אל פנימיות ב' חלקים של יו"ד דמלוי הי' כנז"ל אינם מכלל התבונה לפי שהנה הם מן הוא"ו שאינם מכלל התבונה ולא עוד אלא שהלבישו את פנימיות שני החלקים של יו"ד דמלוי הה"י ראשונה של הבינ' עצמה לכן אינם מצטרפים עם הס"ג שבתבונה אבל בבחינה אחרת גם הם בכלל התבונה והוא כי כיון שכל חצוניות וא"ו זו נתלבשו בשתי ההי"ן שהם מכלל התבונה לבדה לכן גם הג' חלקים עליונים של פנימיו' וא"ו זו הם בכלל התבונה בבחינ' אחרת והוא באופן זה כי אלו הג' חלקי' הנז' של פנימיות הוא"ו אשר נעשו חצוניות אל פנימיות שני חלקים של יו"ד דמלוי ה"י ראשונה הנה הם יחד ה' חלקים ונעשים בחינת אות ה' אחרת כדוגמת ה' תתאה דתבונה שנתלבשה בחוטמא הנקרא ז"א ואמנם ה' זו אינה לא מכלל הבינה ולא מכלל התבונה אמנם נשארה בחי' אמצעית ביניהם ונעשת או"מ אל כל התבונה שהם הנ"ח חלקים עם הה' שנתלב' בחוטמא שמספר' יחד הוא ס"ג ונמצא עתה שהם ה' למעלה בסוד או"מ אל התבונה ונ"ח באמצע בסוד התבונה וה' לתתא דאתלבשת בחוטמא ועתה אם תחבר הנ"ח אמצעיים עם ה' תתאה יהיו ס"ג ואם תחבר הנ"ח עם הה' עילאה שנעשת או"מ יהיה ג"כ ס"ג וזהו סוד פסוק אלה תולדות נח נח וגו' ואמרו רז"ל במדר' רבה ובסה"ז כי נאמר ב' פעמים נח נח לרמוז כי הוא נייחא דעילאין ונייחא דתתאין וכונת' ירמוז אל מה שביארנו כי בהתחבר נ"ח האמצעיי' בה' עילאה יהי' ס"ג וכן בה' תתאה יהיה ס"ג הרי הם שני ס"ג והכל יחד בעצמו הוא שרש ס"ג כנודע הרי הם שלשה מיני ס"ג ולהלאה נבאר עניינם:

10

י״אונחזור למה שיעדנו לעיל לבאר כאן איך ג' אותיות אז"ן סדרם ממטה למעל' וכבר ביארנו ענין ב' אותיות א"ז ונבאר עתה ענין אות נ' של אזן איך היא עיקרית לכלם הנה עיקר אלו הנ"ח אינם רק כ"ה בלבד לפי שהה"א תתאה ירדה למטה בחוט' ומה שנשאר אל התבונה הם ב' ההי"ן ואות וא"ו וב' חלקים שירדו מאות י' של מלוי ה"י עליונה שבבינה הרי הם כ"ה חלקים ואלו הם עיקר הכל ואלו הם סוד כ"ה אתוון דיחודא שבפסוק שמע ישראל ולכן מילת שמע היא מלשון שמיעה לפי שכל אותם הכ"ה אותיות תלויים באזן כנז' גם זהו טעם מה שאמרו רז"ל הקורא את שמע צריך שישמיע לאזניו והטעם הוא לפי שהם תלויים באזן כנזכר ואמנם אף על פי שאינם אלא כ"ה עם כל זה יש בהם שני בחינות שהם הפנימיות והחצוניות ואז יהיו שני פעמים כ"ה כ"ה וזהו סוד פסוק ויפן כ"ה וכ"ה וזהו סוד ב' יחודי' של שמע כנודע והנה אלו הם בחי' נ' של אז"ן שהם העיקריים אבל השמנה האחר' שהם א"ז של אז"ן אינם רק בסוד תוספת כנז"ל ועוד כי הנה הם נחלקי' לב' חלוקות שהם ב' אותיות א"ז מן אז"ן כנז"ל והנה נודע כי הבינה יש בה ע"ס וכל אחת כלול' מעשר הם מאה והם מספר ב' אותיות מ"ס של אפרסמון הנז' בס"ה ריש פר' תרומה והם סוד בינה ותבונה שעולים בגי' מאה וכאשר תחבר כל החלקי' הנזכרי' יהיו מאה באופן זה ה' לתתא נ"ח באמצע ה' לעילא הרי ס"ח ועם ל"ג חלק' הנשארים למעל' בבינה הרי מאה ואחד שהם ק' עם הכללות וזה ענין הל"ג שנשארו בבינ' כי הנה הם ב' אותיות יו"ד ה"י במלואיה' שהם ל"ה וכשתסיר ב' חלקי היו"ד אחרונה של מלוי הה"י שירדו למטה תוך פנימיות ג' חלקים עליוני' של אותיות וא"ו ונעשו ה' עילא' למעל' מן הנ"ח כנז' הנה ישארו למעלה בבינה לג' חלקים כנז' גם דע כי כמו שנתבאר שיש הוי"ה דס"ג אחת הכוללת את בינה ותבונה וגם יש הוי"ה דס"ג אחרת פרטיית בתבונה לבדה לפי שבה נתפשט כל מציאו' בינה אח"כ כנז' והנה כמו כן צריך שגם בתבונה יהיו בה כל המאה ברכאן הנז"ל שאמרנו שיש בבינה והוא באופן זה כי הנה נתבאר איך בתבונה יש נ"ח חלקים כמנין אז"ן ועוד יש ה' תתאה המתפשטת בחוטמ' שהוא ז"א והיא נעשית בחי' מ"ב כמו שנבאר והנה תחבר מ"ב ונ"ח הרי ק' בתבונה לבדה וזה אופן המ"ב האלו הנה ביארנו במקומות רבים כי אות הה' מתחלפת בג' ציורים האחד הוא בציור ג' קוי' שהם ג' ווי"ן כזה הב' הוא בציור ד"ו כזה ה הג' הוא בציור ד"י כזה ואמנם בהיותה בציור ד"י הנה הם ג' קוים נה"י ובכל אחד מהשלש' יש ד"י הרי ג' פעמים ד"י הם מ"ב גם זהו סוד המ"ב הנז' הוא בחי' מ"ב אתוון שיש בהוי"ה דס"ג והם ד' אותיות ההוי"ה בפשוט' והעשר אותיו' מלוייה וכ"ח אותיות מלוי מלויה הרי מ"ב והנה בזו הה' תתאה שנתלבשה בחוטם יש בה לבדה כל ההוי"ה דס"ג ג"כ ונמצא כי אלו המ"ב אשר בה עם הנ"ח אשר בתבונה הרי ק' גם סוד אחר יש בענין הה' זו תתאה שנתלבשה בחוטם הנעשה ציור ד"י והוא כי במקו' זה נרמז כמאמר רז"ל למה נקרא שמו שד"י שאמר לעולמו די והענין הוא כי היסוד של בינה הוא הנק' שדי כנודע והנה היסוד של ה' תתאה (בדפו"י ע"ג) שנתלבשה בחוטם שהוא ז"א נתפשט עד מקום החזה שבז"א בלבד ואז אמר ד"י ולא נתפשט יותר ולכן הוא ציור ד"י עוד יש טעם אחר למה ה' זו היא בציור ד"י והוא במה שנודע כי פרצוף לאה יצאה באחו' ז"א כנגד הנצח הוד יסוד של התבונ' המתפשט' תוך ז"א ואין לאה מתפשטת רק עד כנגד החזה של ז"א באחור' וגם על לאה זו רמזו באמרם שאמר לעולמו די ולא נתפשטה יותר כי גם היא נקראת עולם כנודע ולה נאמר די על ידי יסוד התבונה שגם הוא נפסק שם ולא נתפשט יותר: ונחזור למעלה לבאר מה ענין אותם הל"ג חלקי' שהם בבינ' למעל' כנז' הנה נתבאר אצלינו כי לפעמי' אות א' נחלק הקו אמצעי שבה לשנים לארכו כזה ואז הם י"ו למעל' י"ו למטה הרי ל"ב שהם כנגד ל"ב שינים שבפה ועם כללותם הם ל"ג ונודע כי אות א היא בבינה כמשרז"ל אל"ף בי"ת בינה וא"כ בינה היא אלף והיא בגי' ל"ג כנז' גם

11

י״ב{אמר שמואל המעתיק נלע"ד טעות קולמו' כ"א תמלא הפ"ה בה"א יהי' החשבון ר"ע ולא רס"ו לכן נלע"ד להגיה שמלוי הפ"א תהי' באל"ף ואז יהי' החשבון שלם כמנין רס"ו ובכולל יהי' רס"ז ואז יתחלק לג' חלקי' פ"ט כנלע"ד} אלף במלואה אל"ף למ"ד פ"ה והם בגי' רס"ו תחלקם לג' חלקים יהיו ג' פעמי' פ"ט פ"ט פ"ט והם סוד הוי"ה דס"ג עם מספר ארבע אותיותיה הפשוטות שהם כ"ו יהיו פ"ט. והרי איך באות אל"ף במלואה שהוא בגי' רס"ו נכללי' בה ג' הויו"ת של ס"ג וג' הויו"ת בפשוט' ואמנ' כנגד אלו ג"פ ס"ג יש ג"פ ס"ג למט' בתבונ' שהם ה' עילא' ונ"ח הרי ס"ג וה' תתאה ונ"ח הרי ס"ג והכל יחד בעצמו הוא ס"ג הרי ג' פעמי' ס"ג שיש בתבונ' כנז"ל ונודע כי ג' הויו"ת הם ג' אלפין בהיותם בציור כזה יו"י א והו' בגי' כ"ו כמנין ד' אותיות ההוי"ה בפשוטם והרי כי באלף העליונה במלוא' שהם בגי' רס"ו יש בה ג' הויו"ת דס"ג וג' אלפין וכבר נתבאר כי כל אלף היא בגי' ל"ג כנז' נמצא כי הג' אלפי"ן האלו הם ג"פ ל"ג שהם בגי' ק' עם הכולל ואלו הק' הם למעל' בבינ' כדמיון הק' שביארנו לעיל שיש בתבונה והנה אם תחבר ק' זה עם הרס"ו הנז' יהיו שס"ו והם סוד שס"ה יום ורביע שהם מספ' ימי שנות החמ' כנוד' וכבר הודעתי' כי אלף היא בינה על דרך הנז' גם הודעתיך איך בינה היא אז"ן. גם הודעתיך בזה ביאור מה שאמרו בספ' הבהיר כי האז"ן היא כצורת אל"ף והוא מובן עם הנז' גם הודעתיך איך מן הל"ג שבבינ' נמשכו' ג' אלפין שהם ג' פעמים ל"ג ועולים בגי' ק' עם הכולל ואמנם ק' אלו הם בחינתם שם אדנ"י עליון אשר כאן למעלה והם סוד מאת אדנים אשר הודעתיך במקום אחר עניינם שנרמזים בשם אדנ"י אשר הוא בגי' ס"ה ועם מספר ל"ד אותיות שיש במלוי מלויו הרי הם צ"ט כמנין ג' פעמים ל"ג ל"ג ל"ג הנז' ועם כללותם הם ק' גם ידעת פירוש הפסוק ה' שמעה וכו' כי השמיעה היא באזן שהיא הבינה ולכן ראשי תיבות "שמעה "סלחה "הקשיבה הם שס"ה כמנין הנז' שהם ימות החמה ששרשם בבינה ולכן מתחילי' מבחי' השמיעה והם סוד הרס"ו עם הק' העולים שס"ו כנז"ל גם הודעתיך איך שם אדנ"י יש במקו' הזה ודע כי לסבה הנז' עיקר אמירת פסוק זה של אדנ"י שמעה וגו' הוא ביום הכפורי' אשר רומז אל בינה עילאה כנודע גם בזה תבין מה שכתבנו בדרוש יום הכפורי' בענין ה' עינויי' שבו שכלם בחינת קולות שבהם נזונים ז"א ונוקביה ביו"כ ואינם נזוני' מסוד אכילה ושתיה ותבין איך כל בחי' הבינה הם קולות הנשמעים לאזן. גם בזה תבין כי התבונ' היא אות ה' אחרונה של הבינה וזהו סוד מה שאמרו בספר התיקוני' מלכות נפש תבונה והענין הוא כי התבונה היא בחי' המלכות הנקראת נפש של הבינה גם בזה תבין מה שאמרו באדרת האזינו כי תבונה איהי בן ובת מה שאין כן בבינה שאין בה רק אותיות בן י"ה אבל בת לא נרמזה בה והענין הוא כי בבינ' לבדה אין בה בחי' שם אדנ"י הנקרא מלכות ובת רק יש בה חשבון הוי"ה שהוא בחי' ב"ן אבל כאשר תחבר עם התבונה אז יהיה בהם בחי' הוי"ה ואדנות שהם בן ובת והוא במה שביארנו לעיל כי הל"ג חלקי' שבבינה כשיתחברו עם הנ"ח חלקים שבתבונה יעלו בגי' צ"א כמנין הוי"ה ואדנ"י שהם בן ובת גם תבין מן הדרו' הנז' ענין ש"ע נהורין שיש בפנים העליוני' הנקראי' תרין תפוחין והוא כי הנה נתבאר למעל' כי באזן העליונה יש בה ג' בחי' דס"ג שהם אלו האחת ה' עילאה עם נ"ח הרי ס"ג הב' ה' תתאה עם נ"ח הרי ס"ג הג' כללות' יחד הוא ס"ג אחד הרי ג' פעמים ס"ג באזן ימין ועל דרך זה ג' פעמים ס"ג באזן שמאל הרי ו' פעמים ס"ג והם בגי' שע"ח שהם ש"ע נהורין הנמשכי' אל הפנים תרין תפוחין קדישין והשמנה האחרים הם שמנה אותיות שיש בשני ההויו"ת שיש ברישא חוורא והם למעלה (בדפו"י ע"ד) בשני צדדי הראש ימין ושמאל הנמשכים אל הפנים הנזכ' גם תבין ענין ההוי"ה דמ"ה דמלוי אלפי"ן איך היא בחוטם כי שם הוא בחי' ז"א גם תבין כי חוט' בגי' ס"ג לרמוז אל ה' תתא' דתבונ' שהיא האזן שירד' ונתלבשה בחוט' ונעש' בחי' ס"ג כנז"ל. ותבין ג"כ ענין אז"ן שהוא בגי' נ"ח ונמשך עם ה' זו שירדה בחוטם ונעשת ס"ג כמנין חוט"ם:

12

י״גהקדמה קטנה

13

י״דדע כי מן הברורין של א"א ואו"א וז"א מהם נעשו ג' בחי' אל ז"א בסוד עיבור ויניקה ומוחין דגדלות כי בתחלה לוקח הבירורין תחתונים ואח"כ יותר גבוהים ואח"כ יותר גבוהי' וצריך עיון. עוד דע כי מג' ראשונו' דאימא נעשי' המוחין לז"א עוד דע כי הפרצופי' הם בסוד נשמה ורוח ונפש זה לזה ואדם קדמון הוא נפש וכו' עד כאן הגיעה הקדמה זאת:

14

ט״והקדמ' אחת בטרם שנאצל עולם האצילו'

15

ט״זדע כי טרם שנאצל עולם האצילות נאצלו הי' ספיר' בבחי' עשר נקודות בלבד כלולות מבחי' עצמות וכלים כהדין קמצ' דלבושיה מיניה ואז היה קצת חילוק בין הג' ראשונות לז' תחתונות והוא כי הג' ראשונות היו יכולות לקבל האור והעצמות שלהם. אבל השבעה תחתונות לא היו יכולות לקבל האור שלה' לפי שהאור היורד מלמעלה היה שיעור מספיק לצורך פרצוף אחד שלם ואמנ' עתה שהיו נקודו' קטנות בלבד ולא היו בבחי' פרצוף שלם לא היה בהם יכולת לקב' האור רב ההוא ולכן נשברו הכלים ההם כנודע ואמנם עם כ"ז בכל העשר נקודות היה בהם חסרון כמו שנבאר בדרך קצרה והענין הוא כי הנה אז קודם התקון לא היתה אהבה בין הי"ס אלא בחי' יראה בלבד והיהלכל ספירה וספירה שני מיני בחי' יראה כיצד הנה החכמ' היתה לה יראה מלעלות אל הכתר שהיא עליונה ממנה. גם יראה שנית מלירד למטה אל הבינה שהי' תחתונה ממדריגתה ועל ד"ז בכל הי"ס. גם היה בהם חסרון אחר והוא כי לא היה ביניהם אחדות ויחוד אמנם כלם היו נפרדים זו מזו ואפי' השש קצוות היו נפרדות זו מזו עם היותם בחי' אחת הנקראת ז"א כנודע ואחר זמן התיקו' חזרו ונתייחדו. גם נמשכה אהבה ביניהם כמו שיתבאר ואל זה רמזו רז"ל באומרם כי בתחלה נברא העול' במדת הדין שהיא בחי' הירא' שהית' להם כנז' ולא היה עומד שהוא ענין מיתת המלכים ושבירת הכלים כנז' עד ששתף עמו מדת רחמים שהוא זמן התקון אשר אז נמשך ביניהם אהבה ואחדות ונתייחדו השש קצוות ונעשו פרצוף א' הנק' ז"א כמו שיתבאר. גם דע כי אז גם הבינה לא היתה יכולה לקבל אור החכמה אלא בהיות' פנים דחכמה כנגד אחור הבינה ולכן כאשר הבינה הולידה את ז' תחתונות הנקראי' ז' מלכים קדמאין דאדום לא הולידם אחד לאחד זא"ז אלא ביחד כלם ו' משמותם על האבן האחת שהם השש קצוות עם השביעי' שהיא מלכות הנקראת אבן ולא היו בדרך ג' ראשונות שכל אחת מהם יצאה לעצמה נפרדת ולכן אלו השש קצוות לא יכלו לקבל האור שלהם ואז כלי החסד נשבר ונתבטל תחלה ואח"כ הגבורה וכן כלם עד המלכות ונשברה גם היא וע"כ הוצרך התקון כי אחר שיתוקנו ויעשו בבחי' פרצוף אז יוכלו לקבל האור שלהם לפי שעל ידי הפרצוף מתמעט המשכת האור דרך צנורו' וכלי' רבים ומעברי' רבים והתחיל א"א להתקן בבחי' פרצוף ואז מספיר' הכתר נעשה פרצוף א"א כלול מתלת רישין כמבואר אצלינו ועוד יש בו י"ג תיקוני דיקנא ואח"כ מן החכמה נעשה פרצוף אבא ובו שמנה תקוני דיקנא בלבד וזהו "זקן "אהרן ראשי תיבות ז"א שהם בגי' ח' תקוני דיקנא דאבא הנקרא כהן גדול אהרן. ואח"כ מן הבינ' נתקן פרצוף אימא והיא אין לה זקן להיות' אשה נקבה והנה עתה אחר שנתקנו או"א חזרו להיות פב"פ. אח"כ הגיע זמן התקו' של ז"א וזה עניינו כי הנה אחר שנתקנו א"א ואו"א אז א"א אסף אליו הנה"י שלו והעלם למעלה בג' אמצעיות שבו ונתלבשו הנה"י שלו בתוך החג"ת שלו אחר עלותם שם. וטעם הדבר היה ממה שנתבא' כי הנה גרמת כל הקלקול ושבירת הכלים של ז"א שהם הו' קצוות הי' לסבת שהנה"י של ז"א הם דינין תקיפין והיו רוצים להתגבר על חג"ת שהם רחמי' והיו רוצים לעלות עד מקו' האמצעיים כדי להלבישם ולכלול אותם בתוכם ובהיות חג"ת שהם רחמים מתלבשים תוך נה"י שהם דינים יתבטלו הרחמים ויתגברו הדיני' וזו הית' סבת בטול המלכים. ואני הכותב חיים ויטאל שמעתי טעם אחר כי להיות הנה"י יותר מגולות לכן היו מתגברות על האמצעיות וכמבואר זה שכתבתי על הפסו' ויהי בימי אמרפל מלך שנער וגו' ועיין שם. והנה לסבה זו הנזכר (בדפו"י דל"ג ע"א) אסף א"א הנה"י שלו למעל' ואדרב' הכניסן תוך חג"ת שלו ונתלבשו בתוכ' ועי"כ נתגברו הרחמי' על הדין ונתמתקו הדיני' ואז נתקן ז"א והי' שם בבחי' עיבו' ראשון והי' שם בסו' תלת כלילן בתל' ואח"כ יצאו ממותקי' נה"י דא"א לחוץ ונתפשטו במקומ' ואז גם ז"א נולד ויצא משם בבחי' ו"ק מתפשטי' וגם ממותקי' והרי נתבאר לך היטב מי גרם לז"א להיותו בימי העיבו' תלת כלילן בתלת שהי' בדמיון א"א ואח"כ כדמיון התפשטו' ו"ק דארי' נתפשטו גם ו"ק שלו ויצא לחוץ ונולד ממותק ומתוקן וזכור היטב זה ואמנ' בזמן הגדלות של ז"א אז נזדווגו או"א ואז אבא המשיך מן המוחין שלו טפה א' וברדת טפה זו במקום ו' קצותיו נתערב' עם הה' חסדי' המתפשטים מחסד שבו עד הוד שבו ולקחה משם עמה בחי' חסדים וכשירדה טפה זו עד היסוד דאבא לקחה משם בחי' כללות ה' חסדים אשר שם ונתחברו ונכללו הה' חסדים שלקחה ונעשו א' וכן עשו ברדתם במלכות דאב' ואז נתנה טפה זו באימא ואז גם אימא המשיכה טפה ממוחין שבה וברדתה מחסד עד הוד שבה לקחה מן הה' גבורות המתפשטו' שם בה וכן לקחה מכללותם ביסוד ומלכות דאימא ואח"כ נולדו אלו הטפו' ויצאו לחוץ ואח"כ נתלבשו תוך הנה"י דאב' והנה"י דאימ' ואח"כ חזרו ונכללו ונתלבשו הנה"י דאב' תוך הנה"י דאימ' ואז היסו' דאב' נתלבשת תוך היסוד דאימא ועי"כ נתחברו ונתערבו החסדי' וגבורו' יחד וזה סוד למה היסוד נקרא מערב והטעם הוא כי שם נתערבו יחד החסדי' וגבורו' ואח"כ כל בחי' אלו נתלבשו תוך רישא דז"א ונעשו לו שם בבחי' מוחין ואז נגמרו גדולתו כנודע ואמנם נמצא כי א"א אסף אליו כל הניצוצות שלו שהיו מעורבי' באותם ז' מלכים שמתו וחזרו ונתקנו ועד"ז או"א וז"א ונוק' דאצי' עשו כך ומה שלא נברר להיות בעולם האצי' הוברר אח"כ ונתקן בעולם הבריאה בה' פרצופין מדריגה אחר מדריגה ע"ד הנז' באצי'. ואח"כ עד"ז הוברר חלקי היצירה. ואח"כ חלקי העשיה והנשא' מכל זה אשר לא יכול להתברר וליתקן ירדו בסוף העשיה בעמקי הקליפו' ונשארו קצת ניצוצות קדושה מעורבו' בקליפות בהכרח וזהו סוד ענין עשר' הרוגי מלכות שנהרגו כדי שבזכותם יכלו להתברר לגמרי כמבואר אצלינו ואחר שנתבאר כל זה צריכים אנו לבאר לך ענין התפשטות פרצוף א"א בכל האצי' כלו ואיך נעשה נשמה לכלו ואיך הי' ספי' שבו נעשו מהם בחי' י' פרצו' שלימי'. כבר נתבאר בדרושי' שקדמו כי ג' ראשונות דא"א דאצי' נשארי' בסוד רישא מגולה בלי התלבשות תוך זולתו ואמנם הבינה דאריך שהיא בחי' הגרון שלו ממנו נעשו ב' כתרים של או"א והחסד דאריך מתלב' בשאר קומת פרצוף אבא והגבורה דאריך מתלבשת בשאר קומת פרצוף אימא וזהו סוד אני בינה לי גבור' כי אימא יש לה הגבור' דאריך והנה החסד זה של אריך מתחלק ומתלבש בשני פרצופי' זה למטה מזה והם אבא עילא' וישראל סבא גם הגבורה דאריך מתלבשת בשני פרצופי' הנקראי' אימא עילאה ותבונה הרי הם ד' פרצו' אח"כ ת"ת דאריך מאיר בז"א ובנוק' ועם היות כי ז"א כלול גם הוא מן יעקב כנודע עכ"ז שניהם נקראים פרצוף א' וכן גם בנוק' כלולה משני פרצו' הנקראים לאה ורחל כנודע עכ"ז שתיהם נקראי' פרצוף א' והרי איך בחסד שני פרצופי' ובגבורה ב' פרצופי' ות"ת ב' פרצופים הרי ו' פרצופי' אח"כ אלו ב' פרצופים שבת"ת כנז' הם מתחלקי' לד' פרצופים כי נצח דאריך מתלבש בז"א הנק' ישראל. והוד דאריך מתלבש בלאה ויסוד דאריך מתלבש ביעקב ומלכות דאריך מתלבש' ברחל הרי ד' פרצופים אלו עם ו' הראשונים הרי הם י' פרצופים נעשים מן ז' תחתונות דא"א ודע כי המלכות של א"א לא היתה ניכרת בו כמבוא' אצלינו בביאור ריש אדרת האזינו כי ט' ספי' היו בא"א מן כתר שבו עד היסוד שבו לפי שהרישא עילאה היא בחי' ע"י ונשאר אריך בבחי' ט' ספי' בלבד אמנם מן אור התפשטות נה"י של ע"י בתוך א"א כמבואר אצלינו משם נעשת בחי' מלכות של א"א ונשלמו בו עשר ספי' ובזה תבין איך לעולם בחי' המלכו' גדולה ועליונה מן הזכר וזהו סוד פסוק אשת חיל עטרת בעלה:

16

י״זדרוש גדול כשעלה ברצון המאצי' לברא העולם

17

י״חובו יתבאר סוד ז' הקפות. וסוד המיין נוקבין וסוד הי' הרוגי מלכות וסוד תקון המלכי' וסוד המסך שבין עול' לעול' כשעלה ברצון המאציל העליון לברוא העול' אשר סבת בריאתו היתה להטיב עם הנבראי' שרצה לברא לכשיכירו את גדולתו יתברך וע"י מעשיהם יזכו להיות מרכבה לו למעלה להתדבק בו יתברך ואמנ' אז התחיל והאציל נקודה אחת כלולה מעשר והעשר לא היו נראי' וניכרי' בה דרך משל האדם אשר הוא מורכב מד' יסודות ואין שום יסוד מהם ניכר באדם (בדפו"י ע"ב) כל יסוד מהם בפני עצמו וכן כאן הוא הנקודה הזאת בתחלת אצילותה כלולה מעשר ולא היו ניכרי' בה בפרטות ואמנ' נקודה זו נאצלה בשני בחינותיה שהם הכלי שבה עם החיות והעצמות והאור אשר בתוכה כהדין קמצא דלבושיה מיניה ועוד הי' בה אוה"מ מחוץ אל הכלי באופן שהיו בה בחי' כללו' י' אורות פנימי' וי' אורות מקיפי' וכבר הודעתיך כי אוה"מ הוא גדול מן אור הפנימי לפי שאור הפנימי מוגבל ומצומצ' בתוך הכלי מה שאין כן באוה"מ וזהו סוד פסו' ודברתי אתך שם מבין ב' הכרובי' כי היה מצמצם שכינתו שם והנה זו הנקודה היא למעלה מן הכתר של הי"ס כי הי"ס שואבי' השפע והחיות שלהם מזו הנקודה כמו שיתבאר והענין הוא כי מן הנקודה הזאת נתפשטו עוד י' נקודות מן כתר עד מלכות על ד"ז כי מן היותר זך ומובחר שבנקודה הנז' נעשה ממנה בחי' נקודה הנקראת כתר ונתפשט עד למטה ושאר הט' נקודו' כלולו' בתוכה ומהיותר עליונה ומובחר מהנשאר בנקודה הנז"ל נתפשט למטה מן נקודת הכתר ונעשת חכמה והשמנה כלולות בתוכה ואח"כ השש נקודות יחד ואח"כ המלכות והרי נשלמו י' נקודות וזו הבחינה נקרא עולם התהו ועולם הנקודי' כמו שיתבאר והנה באלו הי' נקודו' שהם בחי' כלים היה האור העליון נכנס בתוכם באופן זה כי הנה אור הא"ס היה מקיף אל הכתר ומן האור היוצא מן הכתר היה נחלק לשתי' וממנו נעשה או"מ ואור פנימי אל החכמה והמקיף שעל הכתר היה מקיף עליון על גבי מקיף של החכמה וכן בכל שאר הי' נקודות והענין הוא כי האור שהיה יכול כלי הכתר לקבלו היה נשאר בתוכו בסוד אור פנימי ושאר האור היה נשאר מבחוץ מקיף על הכתר וכן על ד"ז באור היוצא מן הכתר אל החכמה ומחכמה לבינה ומבינה אל השש קצוות ביחד ומהשש קצות אל המלכות:

18

י״טסוד השבעה הקפות

19

כ׳ובזה תבין סוד ז' הקפות שתמצא בכמה מקומות כי עניינ' הוא שהם כלם בסוד המלכות שיש בה כללות ז' הקפות האחת הוא כי מן ג' ראשונות שבכתר יוצא או"מ אל הז' התחתונות שבכתר עצמו השנית הוא כי מן ז' תחתונות שבכתר יוצא או"מ אל ג' ראשונות שבחכמה הג' הוא כי מן ג' ראשונות אל ז' תחתוניה הרביעית הוא מן ז' התחתונות החכמה אל ג' ראשונות הבינה הה' הוא מן שלשה ראשונות הבינה אל ז' תחתוניה הו' היא מז' תחתונית דבינה אל השש קצוות הז' הוא מן השש קצוות אל המלכות הרי ז' מקיפי' וכלם נכללי' במלכות ולכן ז' ההקפות רומזות במלכות ושמעתי מהר"ם מינץ בשם מורי ז"ל באופן אחר כי ז' מקיפי' הם אל המלכות ממטה למעלה האחד מקיף שלה הב' מקיף היסוד אח"כ מקיף ופנימי דחכמה ומקיף ופנימי של הכתר הרי ז' מקיפי' ע"כ אמר שמואל המעתיק נלע"ד כי טעו' קולמס יש כאן כי הרי אינם אלא ו' ולא ז' ואולי אשתמיט ליה מקיף הבינה (ומקיף היסוד) והוא כנגד השש קצוות כנלע"ד :

20

כ״אסוד המסך שבין עולם לעולם

21

כ״בדע. כי בעולם האצילו' עצמו אין בו מסך כלל אבל בבריא' ומן הבריאה ולמטה אין האור בא שם אלא ע"י מסך גמור כי האור עובר דרך המסך ומאיר למטה ואמנ' באצילות עצמו עם היות שאין בו מסך אמנם יובדלו מדריגות חלקיו באופן אחר והוא כי הנה כתיב כי שמש ומגן ה' צבאות וכמו שאין יכולת לסבול אור השמש אם לא כאשר יתמעט ויכנס או דרך חלון צר או ע"י ריחוק מקום או ע"י מסך כן הוא באור הא"ס כי מבריאה ואילך א"א לסבלו אלא ע"י מסך ובאצילות עצמו לא יצטרך מסך אמנם יספיקו ב' ההמצאות האחרות כמו שנבאר וזה הוא כי כאשר אור הא"ס נכנס בכתר אין הכתר יכול לסבול אלא ע"י ריחוק מקום ומכתר לחכמה אין בו ריחוק רק בחי' חלון אלא שהוא חלון יותר צר וקטן מן הראשון להמעיט האור יותר גם מן בינה לשש קצוות אין בו ריחוק רק בחי' חלון אלא שהוא חלון צר וקטן יותר מן השני אמנם בשש קצוות עצמם להיותם כלם שוים כי כלם הם בחינה אחת לכן החלונות שבין זה לזה הם שוות ואח"כ מן היסוד אל המלכות בא האור דרך חלון קטן וצר יותר מכל החלונות הנז' דוגמת נקב קטן ואינו בחי' חלון גמור מה שאין כן בשש הקצוות שאין שינוי בין זה לזה כלל בשעור רחב או צרות חלונותיה' אבל השנוי אשר בהם הוא תלוי ברחוק או בקרוב בלבד:

22

כ״גסוד העשר נקודות הנז'

23

כ״דונחזור לענין הי' נקודות הנז"ל דע כי כאשר נתפשטו אלו העשר נקודו' הנה הכתר שבהם היה בו יכולת לסבול האור בתוכו (בדפו"י ע"ג) אמנ' או"א היה שנוי ביניה' והוא כי נקוד' החכמה היתה פב"פ בהיותה מקבל' האור והיתה יכולה לקבלו אבל הבינ' לא היתה יכולה לקבל האור שלה מן החכמ' אלא בהיותה עמה אחו' באחו' וזהו סוד פסוק וחכם באחו' ישבחנה פירוש כי החכמה היא מאיר את הבינה ומשביחה בהיותה עמו אחו' באחו' וזהו סוד מה שאמרו בס"ה בהקדמת פ' בראשית ד"ב ע"ב בציור אות צ' שהם סוד או"א שהם י' ונ' הפוכים אחו' באחו' ואמנם כאשר הולידה הבינה את שש קצוות בתחלה הולידה את הדעת והוא הנרמז בשם בלע בן בעור ואח"כ נתבטל ונשב' הכלי כי לא יכול לקבל האור שלו ואח"כ יצא החסד וגם הוא לא יכול לקבל האור ונשבר וכן על ד"ז יצאו כל הז' תחתונות שהם סוד אלה המלכי' שנא' בהם וימלוך וימות כי בתחלה מלכו וכשלא היה בהם יכולת לסבול את האור ומתו ואע"פ שהחסד מת בתחלה לא מפני זה נמנע האור היורד מספירה לספירה לירד כי אחר שמת החסד היה האור מתפשט בגבורה וכן מזו לזו עד סוף הז' תחתונות לראו' איזה מהם תוכל לסובלו כי אדרבא כל מה שהוא רחוק מהא"ס יוכל לסבול האור כי הרחוק גורם לסבול כח האור כנודע ולכן היה יורד האור אולי ימצא כלי שיכול לסבלו ואמנ' גם הכלי' האחרוני' נשברו כראשוני' לסבה אחר' והיא כי כל מה שהכלי הוא תחתון הוא קטן בכמותו יותר מן העליון ולכן לא היה גם בכלים התחתוני' יכולת לסבול האור ולכן נשברו גם הם והנה כשהגיע האור אל כלי היסוד נכנסו בו ב' אורות האחד הוא האור המיוחס לו והשני הוא האור המתייחס אל המלכות והאור שלו להיותו יותר גדול לא יכול לסבלו ונתבטל כשאר המלכי' אבל החלק של המלכות להיותו מועט מערכו יכול לסבלו ונשאר בו ולא נתבטל וזהו סוד פסוק כי כל הימים אשר בן ישי חי על האדמה וגו' גם זהו סוד שהיסוד נקר' חי והבן זה וכאשר אח"כ היסוד נתן למלכות חלק האור שלה אלו הי' נותנו לה דרך צנור וחלון צר כשאר הספי' מזו לזו לא היה כלי המלכות נשבר והיה בה כח לסבול אבל עתה שכלי היסוד נשבר והאור שיצא ממנו אל המלכות היה בגלוי רב לכן גם היא נשברה אבל לא לגמרי כמו הראשונות אלא נעשת פרצוף בזמן התקון כמו שיתבאר וטעם הדבר לפי שלא קבלה כל האור רק החלק שקבל היסוד לתתו לה וגם ע"י צנור:

24

כ״הסוד המיין נוקבין

25

כ״וונבאר עתה סוד המיין נוקבין הנז' אצלינו תמיד מה עניינם ובו יתבאר ענין שבירת הכלי' האלו דע כי ענין שבירת אלו הכלים הוא שהאורות חזרו להסתלק מן הכלי' ונתעלו למעלה למקומ' אבל עדיין קצת ניצוצי אור נשארו בתוכם בכלים ונפלו אלו הכלי' למטה בהיות' נשברי' וכשהגיע זמן התקון שלהם נברר האוכל מתוך הפסולת ועלה למעלה ועם כ"ז עדיין נשארו קצת ניצוצי קדושה בהם ומאלו המאנין תבירין היה שרש הקליפות הנקראי' סטרא אחרא והנה ע"י תפלות התחתוני' והמצות שהם מקיימי' בעוה"ז גורמי' להתברר אות' הניצוצו' שלא הובררו בזמן התקון הנז' שהוא בזמן האצילות עוד יש אופן שני והוא בעת פטירת הצדיקי' התחתוני' מן העוה"ז כי אז עולים נשמותיה' ועוברות דרך עולם העשיה ונוטלות ומבררות עמה' קצת ניצוצות הקדושה אשר בתוך קליפת עול' העשיה ומעלות אותם עמהם וכן בעברם דרך עולם היצירה ובעול' הבריאה מבררות קצת ניצוצות אשר בתוך הקליפות שבכל עול' מהם ועולו' עד עול' האצילו' ומחזירי' האורות ההם למקומ' ואלו האורות שמלקטי' ומבררי' ומעלי' הם בחי' מיין נוקבין הנז' בכל מקום שעולות ממטה למעלה:

26

כ״זסוד העשרה הרוגי מלכות

27

כ״חוזהו ג"כ סוד העשרה הרוגי מלכות שזה היה אחר החרבן אשר העונו' גברו מאד מאד ולכן גברו אז הקליפות ולא היה כח ללקט ניצוצות קדושה מן הקליפות והי' העול' מתמוטט ולכן אותם הצדיקים שמסרו עצמם על קדו' השם וגופם אל הקליפו' ליהרג ע"י ואז נשמותיה' יכלו לברר וללקט ניצוצות הקדושה שבתוך הקלי' והעלום בסוד מ"ן וזהו סוד מה שאמרו רז"ל על רבי עקיבא כך עלה במחשבה שנהרג ודע כי כמו שנתבאר שהז' תחתונו' שהם ז' מלכים הם אשר מלכו ואח"כ מתו ואח"כ חזרו ונתקנו ומהם מעלים מ"ן כך היה ג"כ בכלי' של חו"ב אלא שלא היתה שבירתם כשביר' הז' תחתונות והענין הוא כי כבר נתבאר שגם הבינה לא יכלה לקבל האור מן חכמה אלא בסוד אחו' באחו' ולכן אותה בחי' הכלי הראוי לקבל האור פב"פ נתבטל והכלי של הבינה נתמעט קצתו והוקטן ואותו החלק שנתבטל ירד גם הוא למטה ונפל וכן החכמה עצמה כיון שהבינה לא היתה יכולה לקבל האור שלה גם החכמה לא קבלה חלק הראוי להנתן לה אם היה פב"פ עם בינה (בדפו"י ע"ד) ובחי' זו גם היא ירדה ונפלה למטה וזהו סוד פסו' הצדיק אבד כי כאשר הצדיק שהוא היסוד משפי' במלכות נותנים לו חלקו וחלקה ג"כ לתתו לה וכאשר אינינו משפיע במלכות אין נותנים לו רק חלקו לבד וענין זה אינינו פוגם אליו בעצמו כי החסרון והפגם הזה הוא מחמת המלכו' שאינה יכולה לקבל וכן היה בחכמה עם בינה באופן שגם מן חכמה ירד בחי' אור שהיה ראוי הוא לקבלו יותר ממה שקבל וכן מן הבינה ירד חלק האור הנז' וב' בחי' אלו ירדו למטה ונפלו אל מקום שהיו שם ו' הנקודות אשר נעשה מהם אח"כ בחי' ז"א אחר התיקון כנודע ואל אלו הבחי' רמזו רז"ל במה שאמרו נובלות חכמה של מעלה תורה כי האור שנפל ונבל מן חכמה ממנו נעשה בחי' ז"א הנק' תורה כנודע והענין הוא כי אחר התקון כאשר ז"א עולה למעלה הוא מעלה עמו אותם האורות של או"א שנפלו במקומו הנקראי' נובלות כנז' והוא מעלה אותם לאו"א קצת קצת בכל פעם שהוא עולה וסוד הדבר היא כי נשמות הצדיקים הם מעלים מ"ן לצורך זווג ז"א ונוקבי' בשתי אופנים הא' הוא ע"י נפילת אפים בכל תפלה שהם מוסרים נפשם למיתה אז כנודע ועי"כ בזמן העלאת נפשם למעלה הם מעלים ניצוצי הקדושה שבתוך הקליפו' שבכל עולם מג' עולמות בי"ע אל רחל נוקב' דז"א. האופן הב' הוא בשעת פטירת' כי אז כשעולו' נשמת' למעלה גם הם מעלי' ניצוצי קדושה שבתוך הקליפות בסוד מ"ן אל נוק' דז"א ועי"כ מזדווגים ז"א ונוק' ומתקנים את הניצוצות ההם וכדוגמא זו ג"כ הוא בז"א ונוקביה כי כאשר הם עולים אל או"א בעת יחוד שמע ישראל כנודע אז מעלי' עמה' הנובלות של או"א ומעלי' אותם אל אימא בסוד מ"ן אליה ועי"כ גורמי' זווג או"א ומתקנים הנצוצות ההם שעלו קצת קצת בכל פעם וכך הדבר נמשך עד שיכלו כל הנצוצות להתברר ולהתקן עד ימות המשיח כנוד' אצלינו והרי נתבאר ענין המלכים של ארץ אדום מה עניינם אשר כל זה רמזו רז"ל במ' באמרם כי קודם לכן היה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן והבן זה:

28

כ״טדרוש ב' בתקון המלכים

29

ל׳ונבאר עתה איך היתה תיקון המלכים האלה הנה כאשר המאציל העליון ראה כי לסבת היות האור גדול לא יכלו לסבול ועי"כ נשברו לכך עלה ברצונו לתקן כל העולמות באופן שיהיה בהם כח לסבול האור ויתקיימו ויחיו ולא ימותו ואמנם התקון הוא ע"י התפשטות האור אשר אז יתרחקו הכלי' מאת מאציליה' ואז יהי' בהם יכול' לקבל האור הבא יותר ממוע' ומרוחק ולכן מן נקודות הכתר נעשה בה התפשטות גדול של פרצוף א' שלם ומה שהיתה נקודה זו בתחלה כלולה מי' ספי' בכח הוציאם עתה בפועל גלוי ונקרא פרצוף א"א ומנקוד' חכמה נעשה פרצוף ב' שלם מי' ספי' שבו ונקרא אבא ומנקוד' בינ' פרצוף ג' שלם ונקר' אימא ומן הו' נקודות הנשברים נעשה פרצוף א' ונקרא ז"א ומן נקוד' העשירית נעשה פרצוף שלם הנקרא נוק' דז"א ואלו הה' פרצו' נרמזי' בשם ההוי"ה כי קוצו של יו"ד הוא פרצוף א"א והיו"ד עצמה אבא וה' ראשונה אימ' והוא"ו ז"א וה' תתאה נוק' דז"א. וא"ת והרי הכל גלוי לפני המאציל והי' לו מתחלה להאצילם בבחי' פרצופי' ולא בבחי' נקודות והתשובה היא כי כוונת המאציל העליון היתה להיות הבחירה נתונה ביד התחתוני' להיטב או להרע להיות להם שכר טוב או עונש בעמלם והנה שרש הטוב בא מן האור הגדול אשר בתוך המאנין העליונים ושרש הרע והקליפות באים מן המאנין תבירין כנז"ל ואם מתחלה נאצלו בבחי' פרצופין מתוקנים הכל הי' טוב לבדו בלי רע כלום ולא היתה לא בחירה ולא שכר ועונש אבל עתה שנבראו טו"ר בעולם יש שכר טוב לצדיקים אשר ע"י מעשיהם הטובים מעלי' נצוצי הקדושה הטובה מתוך הרע והקליפה כנז"ל ויש עונש אל הרשע אשר ע"י מעשיו מפיל ומוריד נצוצי האור אל הקליפה ובכן הקליפה עצמה היא הרצועה להכו' את הרשע ההוא בסוד ותמוגגנו ביד עונינו ועוד טעם ב' והוא כי עתה בהיות' בבחי' נקודה קטנה קודם התקון נמצאת נקודת המלכו' עומדת במקום שהוא עומד רישא דא"א אחר התקון בבחי' פרצוף מתפש' וכיון שקדם בחינה זו אז נמצא כי עתה אחר התקון יש כח במעשה התחתונים להחזיר להעלות את המלכו' למעלה במקו' שהיתה אז בתחלה קודם התקון. ונבאר עתה סדר תקון חמשה פרצופים הנז"ל הנה להרחיק האור שיבא ברחוק כי זהו עיקר סבת התקון כנז"ל הוצרך המאציל לעשות נקודת הכתר פרצו' א' שלם ומלבד זה תקן בא"א התפשטות יותר מתפשט והוא כי עשה בו תלת רישין עילאין הנזכרי' בתחלת אדרת האזינו. הא' נקרא רישא דלא אתיידע והב' נקר' אין והג' נקרא מ"ס והנה תלת רישין אלו הם בחי' כח"ב שבא"א וכללות תלת רישין אלו נקראים עתיק' סתם. א"ש צ"ע במ"ש לעיל ד' שנראה שחולק ע"ז. (בדפו"י לד ע"א)

30

ל״אעוד יש בא"א ז' תחתונות שבו מחסד עד מלכו' שבו וכללות ז' תחתונו' אלו נקראי' ע"י בסוד ז' ימי בראשית ואלו הי' הם בחי' פנימיות של א"א

31

ל״ב{אמר שמואל המעתיק כך מצאתי כתיב מכתיבת יד אבא מארי ז"ל ואולי הל' הזה הוא מ"ש באדר' האזינו בד' רס"ח א' וז"ל תלת רישן אתגלפו דא לגו מן דא ודא לעילא מן דא רישא חדא חכמת' סתימאה דאתכסי' ולאו מתפתחאן וחכמ' דאסתימא' ריש' לכל ריש' דשאר חכמות רישא עילאה עתיק' קדיש' סתימ' דכל סתימין ריש' לכל ריש' דלאו ריש' ולא ידע ולא אתיד' מה דהוי ברישא דא דלא אתדבק' בחכמת' ולא בסכלתנו וכו' עכ"ל האדרא נלע"ד:} שהוא הנשמה שבו והנה כשנתפשט א"א בבחי' פרצוף נתפש' תחלה בבחי' ז' תקונין בגלגלת' דיליה וסימנ' ג"ט קר"ע פ"ת שהם גלגלתא טלא דבדולחא קרומא דאוירא רעוא דרעוין. עמר נקי פקיחא דלא נאים. אשגחותא דתתא. ונזכרו בריש ספר' דצניעות' דף קע"ו ע"ב ובאדרת נשא:

32

ל״געוד יש בו התפשטו' י"ג תיקוני דיקנא כאשר נתבארו במקומ' וכל אלו הז' והי"ג הם בבחי' ריש' דא"א ודע כי אלו הז' תקונים דגולגלת כנז"ל כאשר נתפשטו עתה בסוד התקון נתפשטו עד שעור המקו' אשר היו בתחלה הנקודו' הנקראים מאנין תבירין שהם הז' תחתונו' הנז"ל ואחר שנבאר תקון שאר הפרצו' נחזור לבאר ענין שעור התפשטות פרצוף א"א:

33

ל״דסוד תקון ב' הפרצופים של או"א

34

ל״ההנה אחר שנתקן פרצוף אריך אנפין נתקנו שני הפרצופי' של או"א אמנם אלו השני' אינ' כבחי' ב' הפרצופי' של ז"א ונוקביה כי יש שינוי ביניה' ונרמז באדרא זוטא בדר"צ ע"א כי או"א כחדא נפקין וכחד' שריין ולא מתפרשאן וז"ל האדרא אבל האי אימא לא אפסיק רעותא דתרווייהו לעלמין כחדא נפקין וכחדא שריין לא אפסיק דא מן דא ולא אסתלק דא מן דא וכו' והביאור הוא כי זו"ן יצאה נוקביה מאחור' מבין תרין חדוי ודרועוי מה שאין כך או"א כי כחדא נפקי ושניה' שוי' בקומת' וכנגד זה אמר כחדא נפקין עוד בז"א ונוקביה הם לזמנין אחו' באחו' אבל או"א תמיד הם פב"פ וכנגד זה אמר כחדא שריין. עוד ז"א ונוקביה אין זווגם תדיר כפי מעשה התחתוני' אבל או"א זווגם תדיר וכנגד זה אמר לא מתפרשן וזה נרמז בס"ה בפ' ויקרא ד"ד ע"א על פסוק אכלו רעים דא או"א וכו' שתו ושכרו דודים דא ז"א ונוקבי' וכו' ולקמן נבאר כי ב' מיני זווגין יש באו"א האחד תדירי והב' פסיק לזמנין ונבאר עתה מקו' התפשטות פרצופי' או"א ואחזית' בא"א ואח"כ נבאר התפשטות פרצוף ז"א ונוקביה ואחזית' בא"א ובאחרונה נחזור לבאר התחלקות פרצוף או"א לכמה פרצופי' וכן התחלקות פרצופי ז"א ונוקבי' לכמה פרצופין. דע כי הזרוע ימין דא"א הנקרא חסד אשר יש בו ג' פרקין וחלק הגוף בצד ימין מן הגרון דאריך עד החז' דאריך שם הוא שעור קומת פרצוף אבא לגמרי וכנגדו בזרוע שמאל גבורה דאבא עם חלק הגוף בצד שמאל עד {אמר שמואל נלע"ד בבירור שנפל טעות קולמוס בלשון הזה בהעתק' יד מורי אבי ז"ל ולכן לא שלחתי בו יד ונלע"ד להגיהו כך ואי אית מר הכי איתמר וכנגדו בזרוע שמאלי הנק' גבור' אשר יש בו ג' פרקין וחלק הגוף בצד שמאל מן הגרון דאריך עד החזה של אריך שם הוא שעור קומת של פרצו' אימא לגמרי כלע"ד:} מקום החזה דאריך עד שם הוא שעור קומת פרצוף אימ' לגמרי וזה ענינו. דע כי הפרק העליון של הזרוע ימני דאריך שהו' הפר' אשר בו היד והאצבעות שם נעשו ג' ראשונות שהם חכמה בינ' דעת דאבא ואע"פ שהיד לכאורה היא פ' התחתון שבזרוע האמת הוא שאינ' אלא פ' עליון לפי שהיד נגבהת למעלה במקו' הראש כאשר מגביהים אותה כי זהו סוד נשיאות כפים של הכהנים כמו שאמר הכתוב וישא אהרן את ידיו וגו' ומפרק האמצעי נעשו חג"ת ג' אמצעיו' דאב' ופ' התחתון שהוא המחובר אל הגוף ונקרא מרפק נעשו נה"י ג' תחתונו' דאבא וכן על ד"ז נעשה כל פרצוף אימא מג' פרקין דזרוע שמאל של א"א ואמנ' מן הגרון של א"א נעשו ב' הכתרי' א' לאב' וא' לאימ' זה מימין וזה משמאל וזהו סוד קנה חכמ' קנה בינה כי מן הגרון של אריך שהוא כעין ציור קנה זוקף ממנה נעשה הכתרי' לחו"ב ונמצא כי מן הגרון דאריך עד חצי הת"ת שבו היו נשמה ופנימיות של ב' פרצופי או"א והוא מתלבש בתוכ' כנשמה בתוך הגוף ואמנ' מן חצי הת"ת דאריך עד סוף היסוד דאריך שם נתלבש תוך ז"א ונעשה אריך נשמה בתוך ז"א אמנ' העטרה של אריך נתלבשה בנוקבא דז"א ונעשת נשמה ופנימיות שלה ונמצא כפי זה שא"א הוא מתפשט ומתלבש בתוך כל עול' האצילות כלו והיא נשמה בכלו ואור הא"ס הוא מתפש' ומתלבש בתוך א"א ועל הא"ס נאמר ואתה מחיה את כלם כי הוא מחיה לכל העולמו' בהיותו מתלבש בתוכם ואמנ' אעפ"י שאמרנו שאריך מתלבש תוך זו"ן עוד יש התלבשו' אחר כי גם או"א מתלבשי' תוך זו"ן וכמו שיתבאר לקמן והבן והרי זה דרך כלל:

35

ל״ו(בדפו"י ע"ב) דרוש ג' בענין תקון זעיר ונוקביה

36

ל״זונבאר עתה ענין תקון זו"ן דרך פרטות הנה נתבאר כי אחר שנתקנו ב' פרצופי או"א נמצאו מלבישי' את א"א מהגרון שבו עד חצי הת"ת שבו ונמצאו אז כי חצי הת"ת והנה"י והעטרה של יסוד דא"א מגולי' בלי התלבשות בזולתו יען כי עדיין לא נתקנו זו"ן כדי שילבישוהו כנז' וזהו סוד מה שאמרו רז"ל כי המים התחתוני' נקראו מים בוכי' והענין הוא כי ג' ספי' נה"י דאריך נשארו מגולי' אחר פרצוף או"א והיו אור שלה' בגלוי ויותר מאיר מן הג' אמצעיות חג"ת להיותם מלובשי' כנז' והם הנקראי' מים העליוני' ואמנ' הם בוכים לפי שנתקנו העליוני' ונתלבשו באו"א אבל הג' תחתונות נה"י דאריך נשארו מגולי' כי הכלים הראשוני' נשברו ונתבטלו מליכנס האור בתוכם והיו רוצים להתלב' גם הם כמו העליוני' וע"כ היו בוכים וזהו סוד "ברוך "כבוד "יהוה "ממקומו ראשי תיבות בכים חסר וא"ו והנה רצה המאציל לתקן עתה גם את הנה"י דאריך וזה יתוקן ע"י תקון פרצוף זו"ן ע"ד פרצופי או"א המלבישי' לחג"ת דאריך ולזה הוצרך המאציל העליון שהנה"י דארי' יעלו למעל' ויוכללו למעל' בתוך חג"ת שלו באופן זה כי הנצח נכלל בתוך החסד וההוד בגבו' והיסו' וחצי התחתון של הת"ת המגול' בחצי העליון של הת"ת המכוס' והרי איך היו נכללי' תלת גו תל' והנה או"א המלבישי' את חג"ת דאריך עתה הם גם הם מלבישים גם את נה"י דאריך הנכללים תוך חג"ת ואז גם האורות שנסתלקו בעת שבירת הכלי' דזו"ן שהם ז' הנקודות התחתונו' והם הנק' מאנין תבירין הנה האורות שלה' שנסתלקו מאז בעת שבירת הכלי' עלו עתה גם הם בחג"ת דאריך ונמצאו עומדי' שם גם הם תלת גו תלת ע"ד הנז' בא"א והם בחג"ת ונה"י דאריך ובתוך או"א ג"כ ואז נתקנו האורות ההם ונעשו ב' פרצופי' הנקראים זו"ן והיתה אימא מעוברת בהם עד שילדה אותם כמו שיתבאר אבל צריך שתדע כי עדיין נשארו קצת ניצוצי אורו' למטה תוך המאנין תבירין להיותם שם בחי' חיות אל הקליפו' וכמו שנבאר לקמן מהו הבחי' אשר הובררו ונתקנו בזו"ן:

37

ל״חונבאר בתחל' ענין ג' מציאיו' ז"א דרך כלל ואח"כ נחזור לבאר' דרך פרט דע כי ג' זמני' היו אל ז"א ונוק' הא' הוא זמן עיבור ראשון הב' הוא זמן היניק' הג' זמן ההגדל' של המוחין וזה נק' עיבו' ב' ואמנ' העיבו' בעצמו יש לו ג' זמני' הא' הוא עיבו' של ז' חדשי' הב' הוא עיבו' של ט' חדש' הג' הוא עיבו' של י"ב חדש וזה ביאור' הנה העיבו' של ז' חדשי' הי' לצורך א"א בעצמו כי הנה"י וחצי התחתון דת"ת דא"א הוצרכו להתלב' כנז"ל ולכן עלו ונכללו בחסד וגבור' וחצי ת"ת העליון דא"א והוצרך לזה ז"ח החדש הא' הוא כנג' כללו' חצי התחתון דת"ת בחציו עצמו העליון ולהיו' שניה' מבחי' ומדריג' א' לא הוצרך ליכלל בכל הג' עליונו' כיון שחציו הוא מכלל העליונו' ולכן הספיק לכללו' זה חדש א' ואמנ' לנצח הוצרכו ג"ח לפי שהוא מדריג' בפ"ע ואינו דומה לשו' א' מהג' עליונו' כי כלו מן התחתוני' ולכן הוצרך ליכלל בכל הג' עליונות הרי הם חדש א' לת"ת וג' חדשי' לנצח וג' חדשים להוד הרי ז' חדשי' דעיבור לצורך כללות הנה"י בחג"ת דארי' לצורך עצמו וכללותו וזהו סוד מה שאמרו רז"ל כי משה נולד לז' חדשים לפי שמשה הוא בת"ת הזה דאריך שנכלל חציו בחציו והוצרך לו שבעה חדשים כנז' ואמנם יעקב אינו אלא מן היסוד של אריך אשר גם הוא עלה ונכלל בחצי עליון שבת"ת כנז"ל ונמצא שלא הספי' לו ליעקב עיבו' ז"ח כמו למשה וזהו סוד מ"ש בסה"ז בפ' בראשי' משה מלגאו יעקב מלבר כי משה מן הת"ת לגו ויעק' מן היסו' שהוא מלב' והרי איך לצורך כללות א"א מיניה וביה הספיק לו ז' חדשי' לעיבו' אבל לצורך ז"א הוצר' עיבור של ט' חדשים כי הנה נתוספו למענו ב' חדשים אחרי' עד"ז כי הנה עיבור הזה של ז"א היה בתוך אימא כנז"ל והנה הוא הי' בתחל' בחי' ו' נקודו' ובמעי אימא נכללו בסוד תלת גו תלת ע"ד שהיה בתוך א"א אמנם תלת גו תלת לז"א הוא באופן אחר והוא כי כל א' מן הג' תחתונות שבו הנקראי' נה"י נכללו מכל הג' עליונות הנקראים חג"ת כי הנצח נכלל מכל חג"ת וכן ההוד נכלל מכל החג"ת וכל היסוד נכלל מכל החג"ת והרי הם תשעה חדשים של עיבור ולצורך נוק' דז"א הוצרך עיבור של י"ב חדש והענין הוא כי הנה אחר ט"ח שהוצרכו לצורך ז"א כנז' נתוספו עוד שלשה חדשי' אחרי' לצורך נוק' שגם היא הוצרכה ליכלל בג' העליונו' חג"ת דז"א ע"ד שנכללו כל אחד מהנה"י בכל א' מן החג"ת והרי הם י"ב חדש וזהו סוד פסו' ואחר ילד' בת פי' כי אחר לידת הי"ב שבטים שהם כללות הו' קצוות ז"א כפולים ואח"כ נשתהת הנקבה הנקר' בת ג' חדשים אחרים ואח"כ נולדה הרי איך הכל היה עיבור א' הנקרא עיבור ראשון אלא שלתועלת צורך אריך בעצמו הספיקו לו ז' חדשים הראשוני' וז"א הוצרך לעמוד שם עוד ב' חדשים והם ט' לעצמו ונוק' נשתהת שם עוד ג' חדשים אחרי' והרי (בדפו"י ע"ג) הם י"ב לעצמה והכל היה עיבור א' והבן זה ואמנם דרך כלל נבאר פי' מלת עיבור אשר הוא באימא כנז"ל הנה עיבור הם אותיו' ע"ב רי"ו ע"ב מימינ' ורי"ו משמאלם והוא הוי"ה דיודי"ן דע"ב שהוא חסד אבא הוא בימין ורי"ו משמאל' גבורה אימא והיא אהי"ה דיודי"ן קס"א והוי"ה דההי"ן ב"ן הרי רי"ג גם אלהי"ם תחלקהו לג' חלוקות א"ל מימין הבינה ה' באמצע י"ם בשמאל והנה ג' חלוקו' אלו עם רי"ג הרי רי"ו ונודע כי ג' שמות הנז' אהי"ה והוי"ה דהה"ן ואלהים שלשת' הם באימא וכבר ידעת כי או"א בחו"ג דאריך וזהו ע"ב רי"ו שהוא עיבור:

38

ל״טונבאר דרך פרט ענין עיבור הראשון של ז"א הנה כאשר עלו ג' תחתונות נה"י דארי' ונכללו בחג"ת שבו והנה או"א מלבישי' לחג"ת דארי' כנודע ואז עלו בחי' זו"ן להתקן שם כמו שנבא' וזה היה סבת תקונם כי הנה אז היסוד דארי' בהיותו נכלל תוך חצי העליון דת"ת דאריך כנז' הוצי' אור והבל מפי היסוד ואותו ההבל נחלק לב' חציו הימני נעשה מוחין לאבא וחציו השמאלי נעש' מוחין לאימ' ואחר שניתנו להם מוחין אלו מתעוררים שניהם להזדווג יחד כנודע כי אין זווג אלא לסבת המוחין ואמנם עדיין הזווג הזה לא היה בו העלאה מיין נוקבין כי אין מי שיעלה אותם עדיין כנז"ל מהות המיין נוקבין בתחלת הדרוש הזה אמנם היה בתורת חסד ונדבה כמו שאמר הכתוב אמרתי עולם חסד יבנה וזה ג"כ סוד מה שאמרו בס"ה במקומו' רבים ברמזם כד סליק ברעות' למברי עלמא וכו' ואמנם הזווג הזה הי' עליון כי הנה טרם שיזדווגו יש ג"כ בהם בחי' נשיקין כנודע ואמנם עוד יש קודם הזווג בחי' פיוס ודיבור שמפייס ואח"כ בועל כמאמר רז"ל אמנם הנשיקין שייכי באו"א והדבור הוא באבא בלבד וזהו ביאורו כי הנה בתחל' נושק אבא לאימא ואח"כ נושק' אימא לאבא והנה ע"י הנשיקה שמנש' אבא לאימ' מושך אבא בחי' הבל מפי אימ' וכשמנשק' אימא לאבא מושכת מפיו הבל ג"כ כנרג' זה בחוש הריאו' ונמצ' כי יש לאבא ב' נשיקין וב' הבלי' לפי שבכל נשיקה יש בה כללות אבא עם אימא ונמצא' כל נשיקה כפולה לב' בבחי' מה שנותן לחבירו ובבחי' מה שמקבל מחבירו וכן כל הבל נחלק לב' ועל ד"ז יש לאימא ב' נשיקין וב' הבלים אחרי' האמנם בחי' פיוס ודיבור אינו נמצא כי אם באיש שהוא מחוייב לפייס ואח"כ לבעול מה שאין כך באשה כי אדרבה קים לן התובע' בפה יוצאה בלא כתוב' והרי נמצאו כאן ב' נשיקין וב' הבלי' ודבור אחד הרי ה' והם סוד ה' מוצאות הפה והנה בזה תבין שמצאנו בדברי ס"ה שיש בחי' נשמה כפולה והם הנקראי' נשמה ונשמה לנשמה וכן מצאנו אומרי' אתדבקותא דרוחא ברוחא ואמנם לא מצאנו שיהיה בחי' נפש לנפש והענין יובן עם האמור כי כנגד הנשיקין שהם כפולי' מצדם נמשכי' ב' נשמות הנז' כי הנשמות מן הנשיקין הם באות וכן ב' הרוחין נמשכי' ובאי' מב' ההבלים שהם כפולים כנז' אמנם הנפש באה מן הדיבור כנודע כי נפש ודיבור הכל במלכות ולכן כיון שבדיבור אינו אלא אחד הנמשך מן אבא כנז"ל כך הנפש היא אחת ואינה כפולה: ונחזור לענין ראשון כי הנה כמו כן מב' הנשיקין שהיו כפולו' כנז"ל מהם נעשה חו"ג דז"א חסד מנשיק' אבא גבורה מנשיק' אימא ומבחי' כללות כפל הנשיקין שנכללו אבא באימא ואימא באבא כנז"ל מהם נעשה הת"ת דז"א כי כן הת"ת הוא כללות החו"ג והוא מכריע ביניהם כנודע ומב' ההבלי' נעשו נצח והוד דז"א נצח מהבל דאב' והוד מהבל דאימא ומבחי' כללו' ההבלי' הכפולי' מהבל דאבא באימא ודאימ' באבא נעש' היסו' דז"א כי כן היסו' הוא כללו' הנצח והוד והוא מכריע ביניה' ומבחי' הדבור היחידי שהוא מאבא נעשת ונתהוות נוקבא דז"א וזהו סוד פסוק ה' בחכמה יסד ארץ כי ע"י דבור הנמשך מן חכמה שהוא אבא נתייסדה הנקב' הנקראת ארץ והרי נתבארו ענין השש קצוות של ז"א וגם נוק' מהיכן שרש' והויית' ואחר שנתבאר שרש והויית זו"ן ע"י א"א נבאר עתה איך הוברר ונתקן זו"ן דע כי כל נקוד' ונקודה מאותם הז' נקודות הנקראי' מאנין תבירין היתה כלולה מי"ס והנה כאשר נתקנו פרצופי א"א או"א כנז"ל הובררו הבחי' היותר זכות וצחות שבאורות ג' בחי' ראשונות שהם כח"ב שבכל נקוד' מהז' נקודות שבורות ומהם נעשו הפרצופי' של א"א ואו"א אריך מז' הכתרי' שבז' הנקודו' ואבא מז' החכמו' ואימ' מן הבינות ואמנ' עוד נשארו בחי' אורו' מהג' ראשונות הנז' שבכל נקודה מהז' נקודו' שלא יכלו להתברר כי היו יותר גסות ועבות מן האורו' שהובררו מהם לאריך ואו"א ועתה כאשר הגיע זמן עיבור ראשון דז"א ונכללו נה"י בחג"ת דאריך ונזדווגו או"א כנז' הנה אז עלו ג"כ האורות של ז' המאנין תבירין למעלה בגו אימא כנז' להתקן שם והנה מן האורות היותר עבי' אשר בג' ראשונות שבי"ס שבכל נקו' מהז' נקו' נתבררו עתה לצורך ז"א אע"פ שאינם ראויים לבחי' אריך ואו"א ראויים הם לז"א ואז הוברר מהם אוכל מתוך פסולת ומכל הג' ראשונות שבכל נקודה מהז' נקודו' כנז' מהם נעשת רישא דז"א כלולה בג' מוחין כח"ב שבו בהיותו בסוד עיבור במעי אימא ואעפ"י (בדפו"י ע"ד) שנתבא' אצלינו כי אז בזמן עיבור ראשון היה ז"א בבחי' תלת כלילן בתלת עם כ"ז נודע כי העובר בהיותו במעי אמו יש לו בחי' ראש אח"כ עוד נתבררו ד' בחי' אחרות של אורות חג"ת נצח שבכל נקודה מהז' נקודות השבורות והוברר מהם אורות היותר זכים וצחים שיכלו להתברר ע"ד שזכרנו בג' הראשונות כח"ב ומאלו נעשה גופא דז"א והנה נשארו עתה ג' בחי' התחתונו' של הוד יסוד מלכו' שבכל נקוד' מהז' נקודו' השבורו' שאלו לא הובררו כלל עתה בזמן העיבור להיותם תחתונות והקליפו' נאחזות בהם מאד ולכן לא יכלו להתברר עתה כלל ולא יתבררו עד זמן היניקה כמו שיתבאר:

39

מ׳דרוש ד' בזמן הלידה והיניקה

40

מ״אונבאר עתה זמן הלידה והיניקה. הנה בהגיע זמן הליד' כתיב אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' הפירוש יובן עם הנז"ל כי הנה ז"א שהוא הזכר נשתהא במעי אמו בסוד העיבור שעור שנתברר ז' בחי' הנז"ל אשר הם כח"ב חג"ת נצח שבכל נקודה מז' נקודו' השבורות אשר אלו הז' לבדם הם הובררו לגמרי אוכל מתוך פסולת ונשארו הסיגי' שהיו מעורבי' בהם שהם ז' קליפות כנגדם ואלו הז' סיגים והקליפות נשארו בבחי' דם נדות טמא ויצאו ממקור האשה בזמן הלידה כי הם סיגים בלי קדושה ולכן כנגדם וטמאה ז' ימים כנגד ז' הקליפות שיצאו ממנה. ואם נקבה תלד שהוא אחר שנשתהתה נוקבא דז"א ג' חדשים אחרים לתשלום י"ב חדשי העיבור כנז"ל בסוד ואחר ילדה בת ואמנם הנקב' נעשת מבירור ז' בחי' המלכות שיש בז' הנקודו' השבורו' ומהפסול' שלהם יצאו עוד ז' קליפות נקבות אחרות כנגדם והנה הנקבה נולדת אחר הזכר כנז' ונמצא שנתחברו עתה ז' קליפות אחרות שהם הראשונו' של הזכר ועוד נתוספו ז' קליפות הנקבה לכן וטמאה שבועי' כנדתה. אח"ז הלידה מתחיל זמן היניקה ונודע כי האשה בהיותה מינקת הדם שבה עולה מן המקור אל השדים ומתהפך ונעשה חלב וממנו הולד יונק ונגדל וצריך שנבאר ג' בחי' הנז' שהם הדם והחלב והשדים הנה אותם ג' בחי' אחרונו' שהם הוד יסוד מל' שבכל נקודה מהז' נקודו' שלא יכלו להתברר כלל בזמן העיבור מרוב הסיגים הנאחזים בהם כנז' לכן כולם הם דינין קשין בבחי' דם אמנם אינינו דם נדה טמא לגמרי כי עדיין הקדושה מעורבת בתוכו כי לא הוברר ממנו כלל האוכל מתוך פסולת וע"כ לא יצא עם דם הלידה שהוא סגים גמורי' אמנ' נשאר בתוך האשה בלי בירור ואח"כ בהמשך זמן היניקה מתברר לאט לאט ע"ד שנתבררו שאר הבחי' בהמשך זמן העיבור ואז בזמן היניק' מתבררים ג' בחי' הנז' מעט מעט וכל האוכל מה שמתברר מתהפך ונעשה חלב טוב ויונק אותו הולד שהוא ז"א וע"י כך הולך וגדל ונשלם בשש קצוו' שבו:

41

מ״בונבאר שעור זמן היניקה שהוא כ"ד חדשים כי הנה ההוד כלול מהז' עליונות ועמו הרי הם ח' וכן היסוד כלול מהז' עליונות ועמו שמנה וכן המלכות כלולה מכל הז' ועמה ח' סך שלשתם הם כ"ד חדשים ונמצא כי ע"י יניקת ז"א מאלו הג' תחתונות שהם הוד יסוד מל' נתפשטו התלת שהיו כלולו' בתלת שבו ונגלו כל הו' ונגדל עתה והיה בן שש קצוות גמורות. ואם תשאל והרי מתחלה היו ג' כלילן בתלת ואיך אמרנו שג' הספירות האלו נשארו בבחי' חלב בתוך אימא והתשובה היא כי כונתינו היתה לומר שלא הוברר עד זמן היניקה כי אז הדיני' שבהם נתמתקו והיו בחי' חלב להניק אותו וע"י יניקתו מהם נתגדלו הרגלים וג' אחרונו' שבו כי בתחלה היו רגליו וג' אחרונו' שבו חסירי הבירור ולא נגמר גדולם ולסבה זו היו כלולים בשלשה עליונות חג"ת כי אלו התחתונות לא ניכר בחינת' להיותם חסרי' וכאשר ינק מאותם בחי' הדיני' אשר היו בהם שהובררו אח"כ בזמן היניק' ע"י היניק' אז נשל' גדול רגליו והבן זה היט' כי אין כונתינו לומ' שכל הג"ס הנז' נשארו בתוך אימא רק בחי' הדינים המעורבי' בהם שה' בחי' דם אלו נשארו בתוכה ואח"כ נתמתקו ונהפכו לחלב לבן וינק ממנ' ויהיה דומה אל הולד הנולד שאע"פ שיש לו רגלים אין בו כח להלוך בהם ולעמוד על רגליו מחמת חולשת' שלא נגמר גדול' וכאשר יונק מתחזקי' רגליו מחמת גדילת' עתה ע"י יניקת החלב והולך מעט מעט ומתחזק עד גמר זמן היניקה ואז נשלם חזוק רגליו והולך כחפצו כנרא' בחוש הראות והבן זה כי היותם מתפשטי' והולכים ויורדי' מן הג' חג"ת שהיו בתחלה כלולות בהם זהו בחי' הגדלתם כי מתפשטי' מלמעלה ויורדי' במקומ' עד אשר יגמרו כל התפשטות' ואז נגמר גדולם. ואם תשאל והרי אמרנו כי ההוד לבדו שהוא רגל שמאל לא הוברר אבל הנצח שהוא רגל ימין כבר הוברר בהיותו במעי אמו והרי אנו רואי' בעינינו כי הולד חלוש בב' הרגלים בהשואה אחת. והענין הוא במה שאמרו רז"ל בהדי הוצא לקי כרבא רמזו בזה כי הנו"ה תרי פלגי גופא אינון כנודע כי אחי' הם ולא יתפרדו וכיון שההוד לא הוברר (בדפו"י לה ע"א) מחמת הסיגים שבו גם מה שהוברר מן הנצח אינינו מתגלה עד שגם ההוד יתברר ע"י היניקה ולכן הוא חלש בשתי רגליו אף גם הימני אעפ"י שהוברר תחלה כי אינינו מתגל' עדיין כנזכר וענין:

42

מ״גהחלב כבר אמרנו ממה נעשה האמנם ע"י אימא הוא שמתמתק ולכן סוד החלב רומז אל שם אהי"ה שבאימא כנודע והוא כי אהי"ה במלוי ההי"ן בהיותו פשוט ומלוי ומלוי המלוי הם חל"ב אותיות עם המלה עצמה ועם הכולל. וכבר הודעתיך כי בחי' זה השם של אהי"ה דההי"ן היא באימא בדעת בת"ת ויסוד שבה שהוא קו אמצעי ונמצא כי הנה הוא באמצע הדדין שבהם החלב. גם באופן אחר כי הנה האחורי' של אהי"ה פשוט הוא בגי' ד"ם ואם תסיר ממנו ארבע אותיות עצמם של אהי"ה ישארו בגי' חל"ב שהוא המלוי לבד וירמוז אל מה שביארנו לעיל כי החלב תחלתו דם ונהפך לחלב. וענין

43

מ״דהדדים שהם שדי אימא מקום החלב סודם הוא בסוד ויעבור ה' על פניו וכו' שביארנו במקומו כי ויעבו"ר אותיות ע"ב רי"ו שהוא ע"ב חסד מימין אימא רי"ו גבורה משמאלא יהו"ה באמצעית' וג' אלו הם באימא בחג"ת שלה כי היא המניקה לזעיר והנה ע"ב ורי"ו ויהו"ה הנזכ' הם בגי' שד"י שהם השדי' שלה. גם יש להם כינוי אחר ונקראי' דדים והוא בבחי' שם אלהי"ם שבאימא שמתחלק בסדר הזה בה א"ל בימינא. י"ם בשמאלא. ה' באמצעיתא ואם תחבר שם.א"ל עם ד"ד ימני יהי' אלדד ותחבר מ"י עם ד"ד שמאלי ויהיה מידד והם סוד אלדד ומידד מתנבאי' במחנה כמבואר אצלינו ואמנם אות ה' הנשארת משם אלהי"ם כנז' שהיא באמצעית' הוא החלב המתקבץ בב' הדדי' הנרמזים בא"ל ומ"י כנז' שהם בימין ובשמאל ולכן אות ה' היא באמצע א"ל ומ"י שבשם אלהי"ם לרמוז כי הוא בחי' החלב המתקבץ בשני הדדי' ימין ושמאל והוא באמצע וכפי זה צריכי' אנו לבאר איך באות ה' הזאת יש בה שני בחי' חלב כנגד שני מיני חלב הנמשכי' מן האמצע אל שני הדדים שבימין ושמאל וזה עניינם החלב האח' הוא כך שנודע שאות ה' מצטיירת בשני ציורין או ד"ו או ד"י הם בגי' כ"ד גם בבחי' המלויי' שלה לבדם שהוא ביודי"ן או באלפי"ן או בההי"ן יהיו בגי' י"ו בזה האופן מן יודי"ן י' ומן מלוי אלפי"ן א' ומן מלוי ההי"ן ה' הם בגי' י"ו ונמצ' כי הציורי' והמלויי' שלה בגי' כ"ד וי"ו שהם חל"ב וכ"ז הוא בבחי' הציור והמלוי שלה כנז' בלתי מנין הה' בעצמה. החלב השני באופן זה כי הנה ג' המלויי' הנז' שהם ה"י ה"א ה"ה הם בגי' א"ל ועם ו' אותיותיהם הרי ל"ז ועם ג' בחי' אותיו' המלוי לבדם שהם יה"א הרי הכל בגי' חל"ב הרי נתבארו ב' מיני חל"ב הנמשכים מזו הה"א העומד' באמצע בין ב' הדדין של אי' ונמשכין ב' מיני חלב א' לדד ימין וא' לדד שמאל ודע כי בהיות אימא מינקת את הבנים אז נקראת א"ל שד"י על שם השדי' שבהם מניקה את בניה וכשמסתלקת מעל הבנים למעלה אחר גמר זמן יניקתם אז נקראת אל עליון גומל חסדים וכו' כנז' בברכת אבות והנה גימל מלשון ויגדל הילד ויגמל רוצה לו' גמר זמן יניקה. ועליון מורה על היותה מתעלת למעלה גם עליו"ן בגי' אחורי' דהוי"ה דס"ג שהם קס"ו וא"ל מורה על בחי' הפנים דהוי"ה דס"ג הנז' שהיא באימא כנודע והנה בהוי"ה ההיא יש בה ג' יודי"ן ואל"ף שהם שם ייא"י העולה בגי' א"ל כנז' ברעיא מהימנא בפ' פינחם והרי נתבאר אל עליון גומל וכו':

44

מ״הדרוש ה' בזמן העיבור הב' דמוחין .

45

מ״וונבאר זמן השלישי של ז"א הנקר' עיבור שני דמוחין גם נקרא זמן הגדלות של ז"א ובו יתבאר מאמר מה הוא ענין אך בצלם יתהלך איש שהם בחי' המוחי' של ז"א דבזמן הגדלות ובו יתבאר מאמר הזוהר בכמה מקומות ובאדרא זוטא דאו"א ירתי תרין עיטרין לבניהו ובו יתבאר גם מאמר הזוהר בפ' אחרי מות בדס"ה ע"ב וז"ל בתר דינקא להו אתעברת מינייהו כי לכאורה הוא לשון זר ומתמיה כי איך יאמר שאחר היניקה של הבנים חזרה להכניסה בתוכה בבחי' עיבור ונודע כי היניקה אחר העיבור ולא קודם אמנם זה יובן במה שביארנו לעיל כי אחר העיבור הראשון היה זמן היניקה ואח"כ חזרו בסוד עיבור שני בסוד הגדלו' כמו שיתבאר ובראשונה נבאר חילוק זמן ז"א בג' זמנים אלו עם שכבר קדם ביאורם:

46

מ״זדע כי בהיותו בעיבור ראשון במעי אמו היה ז"א בבחי' תלת כלילן בתלת ולכן אז היה נרמז בסוד אות ו' זעירא שבתוך ה' ראשונה של ההוי"ה שהיא באימא כנודע ולכן היא בלא ראש ו' זעירא להורות ענין היותו אז תלת כלילן בתלת ואינה ו' גדולה וכשנולד ויצא לחוץ אז נרמז באות ו' שאחורי הה"א ראשונה כי זו היא אות בפני עצמה וגם כי היא ו' רבתי עם ראש וראש הוא"ו הזו רומזת לכתר חכמה בינה רישא דז"א בזמן הקטנו' והיניקה כי עדיין אז האיברים שלו דקים וקטנים כקרני חגבים ולכן אינו נקרא רק בבחי' ו"ק לבד אמנם להיו' בו (בדפו"י ע"ב) גם רישא בזמן הקטנו' יש ראש אל וא"ו זו ושאר התפשטו' הוא"ו ירמוז אל ו"ק שבו עוד יש זמן הגדלות כי אז נקרא בשם הוי"ה גמורה הוא לבדו. ונבא' ענין העיבו' הזה הב' מה עניינו דע כי אחר זמן היניק' שהם הב' שני' הראשוני' אשר בהם נגמר ונשלם פרצופו של ו"ק חזר עוד ז"א להתעב' במעי אמו שנית כדי להנתן בו בחי' מוחין ואל תתמה אם אחר היניק' חזר להתעבר משא"כ בתחתוני' וכמו שהוכחנו מס' הזו' דקאמ' בתר דינקא להו אתעבר' מינייהו וביאור הדבר כי גם בתחתוני' הענין הזה הוא כך כמו שמצינו כי עם היות שכבר נוצרו בני האדם בעולם הזה נשמת' בכל לילה בפסוק בידך אפקיד רוחי עולות במלכו' העליונה ויושבות שם בסוד העיבור ונעשי' שם מ"ן אליה והיא מזדווגת עם ז"א וע"י כך נותני' בהם מוחין חדשים בכל לילה בסוד חדשים לבקרי' וגו' וכן על ד"ז אחר זמן היניקה דז"א ונוק' עולים נשמות זו"ן ושם עושים מ"ן אל אימא עילאה לזווגם עם אבא וע"י הזווג ההוא מולידים להם מוחין חדשים ונותנים אותם לזו"ן להגדיל'. ונבאר ענין המשכת אלו המוחין מהיכן שרש' הנה נתב' כי דיקנא דא"א יש ב' מזלות העליון תקונא תמינא' הנק' נוצר חסד והתחתון הוא תקון י"ג הנק' ונקה ואמנם אבא יונק שפעו ממזל עליון ואימא ממזל תחתון. ובתחלה בטש מזל עליון במזל תחתון והוא בחינת זווג נעלם מאד ומשם יוצאי' ה' חסדי' ממזל העליון וה' גבורות ממזל תחתון והחסדי' ניתני' לאבא והגבו' לאימא ומכח זה מזדווגי' או"א גם הם ואז אבא מוציא טיפה מן המוחין שבו ונקראת טיפה זו חכמה ואימא מוציא' מן המוחין שבה טיפה הנקראת בינה וגם אבא נותן באימא הה' חסדים שקבל ממזל העליון וגם אימ' נותנת הה' גבו' שקבל' מהמזל התחתון וכל אלו הד' בחי' מתערבות במעי אימא ועומדות שם בסוד עיבור ואל בחי' זו היא שרמזו בס' הזווה' כנז"ל דבתר דינק' להו אתעברת מינייהו ר"ל מן המוחין שלהם ולא מהם עצמם. ואח"כ הגיע זמן ליד' המוחין האלו ויולדת אותם אימ' עילאה וביוצאם לחוץ נעשי' ארבע' מוחין שהם חכמ' וחס' מצד אבא ובינה וגבורה מצד אימא ואחר שנולדו הנה אימא עילא' מלבשת את ארבע מוחין אלו בתוך נה"י שלה באופן זה חכמה בנצח בינה בהוד חסדי' וגבו' ביסוד ואח"כ מרכנת ומשפל' עצמה למטה כדי שהנה"י שלה עם הד' מוחין שבתוכם יהיו בתוך ז"א בבחי' מוחין לפי שאין כח בז"א לקבל האורות הגדולי' האלו שהם המוחין שלו אם לא אחר שיתלבשו בנה"י דאימא וע"י יש בו כח לקבלם ולא יחזור להשבר כבתחלה בזמן ז' המלכי' כנודע והנה כשנכנסי' ומתלבשי' בתוכו הוא באופן זה כי הנצח דאימ' עם מוח החכמ' אשר בתוכו נכנס תוך חכמ' דז"א וההוד דאימא במוח הבינ' נכנס תוך בינה דז"א והיסוד דאימא במוחין דחסדים וגבורות נכנס תוך הדעת דז"א ואמנם אחר שנכנסו בג' ראשונות דז"א אינם נשארים שם בלבד אבל הם מתפשטי' בכל ג' קוים שבו ימין ושמאל ואמצע בג' ראשונו' ובג' אמצעות ובג' תחתונות שבו שהם ט' ספי' שבו והרי עתה נקראו אלו המוחין צלם של ז"א והנה ג' אותיות הם על שם ג' בחינותיו ממטה למעל' כי הנה בתחלה כשנולדו אלו המוחין היו ד' מוחין כנז"ל וכל מוח כלול מי' הרי מ' דצלם בחי' ב' אחר התלבשם בג' תחתונות נה"י דאימ' כנז"ל הרי אות ל' דצלם בחי' ג' אחר שנתפשטו תוך ט' ספי' דז"א הרי צ' דצלם גם פי' ב' בענין צ' דצלם והוא כי עתה ע"י המוחין האלו נגדל זקן ז"א בט' תקונין כנז' בא"ר והרי זו צ' דצלם וסבת היות בזה הזקן ט' תקונין הוא כנגד ג' בחי' הנזכרים האחת בחי' הג' מוחין עצמ' הנקראי' חב"ד ואח"כ נתלבשו בג' נה"י דאימ' ואח"כ נתלבשו תוך ג' ראשונות בריש' דז"א הרי הם ט' בחי' ומכחם צמחו לו ט' תקוני דיקנ' תכף בסיום רישא דז"א קודם התפשט' בשאר הגוף והנה ד' מוחין אלו שחזרו לעשות ג' בלבד כנז"ל הם הנקראים בא"ז ורבא שהם חב"ד שבו עוד תמצא שם שקראו' חו"ב ותרין עיטרין דאחסינו או"א לברייהו ונבאר הענין כך הוא דע כי תרין עטרין דאחסינו או"א לז"א הם החסדי' והגבורות שנתלבשו ביסוד אימא ואח"כ נכנסו בריש' דז"א במוח הג' הנק' דעת דז"א וכונת הענין הוא כך כי הנה היסוד דאב' נקרא חסד על שם שהוא בימינא והיסוד דאימ' נק' גבור' על שם שהוא בשמאלא ולכן מה שיצ' מן ב' היסודות האלו נקראים חסדים וגבורות על שם המקום שמשם יוצאי' ודע כי ביסוד דאבא יש בו בחינ' העטרה כנודע וזהו סוד מצות מילה ומצות פריעה שהם היסוד והעטר' שבו גם זה עצמו יש ביסוד דאימ' ששם יש בה נקודה אחת הנקרא' נקודת ציון כנז' בסוף אדזו"ט ובזה תבין מה שתמצ' כתוב בספרינו זה הרבה פעמים מלכות דאבא ומלכות דאימ' כי הם בחי' עטרת היסוד דאב' או דאימ' גם דע כי היסוד והמלכות שבנקב' הם סוד החדר והפרוזדור שבאשה הנזכר בתלמוד ובזה נת' מה שזכרנו בשם האדרא בענין תרין עיטרין דאחסינו או"א לזו"ן כדי שיזדווגו יחד כי הם העטרות הנזכר' אשר משם יוצאים החסדים וגבורות הנז' ואלו החסדי' וגבורות נקראים תרין עטרין הנזכר (בדפו"י ע"ג) וזהו סוד פסו' צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו. ואם תשאל מאחר שהם תרין עיטרין חסדים וגבורו' היה לו לומר קרא בעטרות לשון רבים. ויש לתרץ התשו' היא במה שכתבנו לעיל כי בתחלה הם ד' מוחין בסוד מ' של צלם כי שם החסדי' וגבורות בלי לבוש ושם נחלקים לתרין עיטרין ואח"כ כשנתלבשו תוך היסוד של אימא בסוד צ' של צלם נעשו חד עטרה כלולה משניה' ומוח אחד הוא ולכן כתיב בעטרה לשון יחיד:

47

מ״חדרוש ו' בכניסת המוחין ובהגדלת ז"א

48

מ״טונבאר עתה איך ע"י כניסת מוחין דצלם הנז' הגדיל ז"א. הנה נת' כי בזמן היניקה היה ז"א בן ו"ק בלבד והיו איבריו קטני' ודקי' כקרני חגבים וע"י אלו המוחין המתלבשי' תוך הנה"י דאימ' ויורדי' ונכנסים תוך ז"א הוא נגדל כמו שיתב' וכניסה זו היא סוד צ' של צלם דע כי כל קצה מאלו הו"ק דז"א יש בו תלת פירקין וכמו כן הנה"י של אימא כל אחד משלשתם יש בו תלת פירקין והנה תרין פירקין עילאין של החסד דז"א עולים למעלה ברישא שלו ומתחבר עם פרק עליון של הנצח דאימ' ומשלשת' נעשה החכמה שבו מתלת פירקין וכן ב' פירקין עליונים דגבו' דז"א עולים בראש מצד שמאל ומתחברי' עם פרק העליון דהוד דאימ' ומשלשתם נעשת הבינה שבו מתלת פירקין וב' פירקין עילאין דת"ת דז"א עלו ונתחברו עם פרק העליון דיסוד דאימא ונעשה דעת דז"א מג' פירקין אח"כ עלה פרק העליון דנצח דז"א ונתחבר עם פרק תחתון דחסד שבו ועם פרק אמצעי דנצח דאימ' ונעשה חסד דז"א מג' פירקין ועלה פרק עליון דהוד דז"א ונתחבר עם פרק תחתון דגבו' שבו ועם פרק אמצעי דהוד ונעשה גבורה דז"א מתלת פירקין ועלה פרק עליון דיסוד דז"א ונתחבר עם פרק תחתון דת"ת שבו ועם פרק תחתון דיסוד דאימא ונעשה ת"ת דז"א מתלת פירקין והענין כי יסוד של אימא להיותה נקבה הוא קצר ואינו ארוך כיסוד הזכר אשר בו תלת פירקין אמנם יסוד הנקב' אין בו רק פרק א' והנה חצי העליון של הפ' הזה נתח' בדע' דז"א וחציו התחתון נתחבר למטה בת"ת דז"א אח"כ ירד פ' תחתון דנצח דאימ' ונתח' עם ב' פירקין תחתוני' דנצח דז"א ונעשה נצח דז"א מג' פירקין וכן ירד פ' תחתון דהוד דאימא ונתחבר עם ב' פירקין תחתו' דהוד דז"א ונעשה הוד דז"א מג' פירקין אמנם היסוד דז"א נשארו בו תרין פירקין תתאין שלו בלבד כי לא היה עוד פרק אחר ביסוד דאימא להתחבר עמהם לסבה הנז' והיה השינוי הזה ביסו' דז"א מכל השאר כי כל שאר הספי' שבו הם מב' פירקי' דידהו שנתחברו עם פרק א' דאימא משא"כ ביסוד שאין בו רק ב' פירקין שלו בלבד ולא נתחבר' בו בחי' אימא כלל וזהו סוד ויהי יוסף "יפה "תואר "ויפה "מראה ר"ת ית"ום כי יוסף שהוא היסוד דז"א נשאר יתום מן אמו שלא נתחבר' בו כלל כשאר הספי' ואמנם מחצי תחתון דת"ת דאימ' נעשה הכתר של ז"א כי מן הנה"י שלה נעשו כל ג' מוחין והגוף של ז"א שהם מחכמ' עד יסוד שבו. ואחר שביאר' הגדלתו דרך כללות צריך שנבאר סדר הגדלתו כי הנה בתחילה ירד פרק התחתון דנצח דאימא בחכמה דז"א שהוא בחי' ב' פירקין עילאין דחסד שבו כנז' ואח"כ כאשר נכנס הפ' האמצעי דנצח דאימ' שם בחכמה דז"א יורד הפ' תחתון בחסד דז"א ונשאר האמצעי בחכמה ואח"כ חוזר ויורד התחתון בנצח דז"א והאמצעי בחסד והעליון בחכמ' ונמצאי' עתה ג' פירקי הנצ' דאימ' במקומ' האמיתי ועתה נשל' תקון והגדל' קו ימין דז"א וכן עד"ז היה כניסת ג' פירקי ההוד דאימא בקו שמאל דז"א וכן עד"ז היה כניסת ב' פירקי היסוד דאימא בקו אמצעי של ז"א והנה נת' חלוק ושנוי אחד שהיה בסוד דז"א והיה משונה משאר הי' ספירו' דז"א. עוד יש שנוי וחלוק אחר בין ג' אמצעיות הנקראי' חג"ת לשאר הספי' והוא כי החס' דז"א נכלל מהתחברו' ג' פירקין משונים ונפרדי' שהם פ' אמצעי דנצח דאימ' ופ' תחתון דחסד דז"א ופ' עליון דנצח דז"א ומג' הנפרדים האלו נעשה ספי' החסד ועד"ז בגבו' ועד"ז בת"ת משא"כ בכל הספי' כנז"ל ועם האמור יובן מה שאמרו בספר הזוהר בפרשת ויחי ד' רמ"א ע"ב וז"ל תו תריסר תלת קשרין דדרועא ימינא חסד חסדים תלת קשרין דדרועא שמאלא גבורת גבורות. תלת קשרין בירכא ימינא נצח נצחים תלת קשרין בירכא שמאלא הוד והודות הא תריסר וגופא קיימא עלייהו וכו' עכ"ל. ויובן עם הנז"ל כי הנה פרק עליון דנצח דאימא להיותו העליון שבו והיא בימין לכן נקרא חסד והנה הוא נתחבר עם תרין פירקין דחסד דז"א הנקראי' חסדי' ומשלשה אלו נעשה חכמה דז"א וכן על ד"ז פרק עליון דהוד דאימא שהוא שמאלי להיותו עליון נקרא גבורה ונתחבר עם ב' פרקי גבורות דז"א ונעשת בינה דז"א וזהו חסד חסדי' גבורה גבורות וע"ד זה יתבאר אומרו ונצח נצחים הוד והודו' שהם פירקין תתאין דנצח והוד דאימא המתחברים עם הנצחי' והודות דז"א להשלימם מה שא"כ בג' אמצעיים חג"ת שאינם ע"ד זה כי הם מתלת (בדפו"י ע"ד) פירקין נפרדים לגמרי ואמנם להיותם פירקין תתאין קראם נצח נצחי' והוד והודות ולא קראם חסדי' וגבורות ע"ד העליונים לסבה הנז' כי הם תתאין ואינם נקראי' בשם העליונ' ונמצא עתה סדר התפשטו' המוחין הנזכרי' היה כך כי תחלה נתקן חכמה דז"א ע"י פרק העליון דנצח דאימא ואח"כ נתקן בינה דז"א ע"ד הנז' ואח"כ הדעת ואח"כ החסד ואח"כ הגבורה ואח"כ הת"ת ואח"כ הנצח ואח"כ ההוד ואח"כ היסוד:

49

נ׳ונבאר פסו' מי מדד בשעלו מים שהו' נדרש על ההתפשטו' הנז' והוא כי הנה נמצא כי ז"א בכל ספי' וספי' שבו לקח שליש ספי' מן אימא ועל ידה הגדיל כנז' וזה היה בכל הי"ס שבו וזה אומרו וכל בשליש עפר הארץ כי זו"ן נקראו עפר בסוד הכל היה מן העפר ודרשו רז"ל אפי' גלגל חמה ושנים אלו נמדדו בשלישים וזה אומרו וכל בשליש ואגב ארחין נבאר שארית הפסוק ובתחלה נבאר החילוק הידוע שיש בין מדה לזרת והוא כי מדה הוא הכלי שבו מודדין הלח שיש בו בית קבול לקבל את השמן או היין הנמדד בו אבל הזרת בו מודדין דבר הנמת' באורך ואין בו בית קבול ונמצא כי המדה אחר שמדדו בה פעם אחת שופכים ומערין השמן שבתוכו וחוזרים למלאת המדה הב' למדוד שאר המשקין מה שא"כ בזרת שאין בו בית קבול ואין צורך לזרוק ממנו שום דבר וזה ביאור הכתוב מ"י שהיא אימא עילאה שיש בה נ' שערי בינה כמנין מ"י הנה הוא מדד בשעלו את המים הם ב' בחי' מיין עילאין ותתאין שהם זו"ן והפריש והבדילם זה מזה בסוד ויבדל בין המים אשר מעל לרקיע וכו' והבדלה זו נעשת ע"י מדידת המדה שאחר שימלאה פעם אחת מיין עילאין לצורך ז"א זרק מה שבתוכה ונתנו לז"א וחזר שנית ומילא המידה ההיא מן מיין תתאין ליתן לנוק' ולפי שצריך להבדיל בין ז"א לנוק' כנז' לכן הזכי' לשון מדה שהיא הצריכ' להתמלאות ולהתחסר ולהתמלאת פעם אחרת כנזכר אמנם הזרת אינו רק לצורך ז"א לבדו הנקרא שמים וזה אומרו ושמי' בזרת תכן כי אימ' תכן ותקן פרצוף ז"א לבדו בזרת שהו' בחי' כלי שאינו צריך למלאתו ולהריקו ולמלאת כמו המדה הנז' יען כי כל תשמישו הוא לצורך ז"א לבדו כנז' וענין התכון הזה הוא שנתן קצבה ותחום וגבול בז"א ע"י הזרת ומדד בו ואמר ע"כ יהיה גבול החכמה שבו וע"כ יהיה גבול הבינה שבו וכן בכל הי"ס שבו ואמנם אחר שתקן בזרת את ז"א הנק' שמים תיכן אח"כ את הנקבה הקרויה עפר ארץ כנודע ואמנ' מקו' שעור קומתה הוא מן החזה שבו עד למטה כנז' באדרא רבה כי נוקבי' נפקת מאחו' חדוי ונודע כי מקום החזה הוא סוף שליש העליון של הת"ת דז"א וזה אומרו וכל בשליש עפר ארץ כי מדת מקו' יציאת הנקב' היתה בשליש הת"ת דז"א:

50

נ״אסוד המזוזה (ש' המצות פ' ואתחנן) ואגב אורחין נבאר סוד המזוזה. כי המזוזה היא נוקבה דז"א הנקראת אדנ"י בגי' מזוזה וצריך שיקבענה בשליש העליון של הפתח לרמוז כי היא הנקבה שיצאה בסוף שליש עליון דת"ת דז"א וזהו סוד פסוק והיה שדי בצריך שהוא שם שד"י הנכתב באחו' המזוזה וכחו להגן מן המזיקין שהם צרים ואויבים של האדם וכך הענין עצמו היה סבת יציאת הנקבה הנקראת מזוזה כנז' באחו' ז"א כדי שלא יתאחזו הקליפות באחור' שלהם כמבואר אצלינו זה הטעם בענין בריאת אדם וחוה בסוד אחו' באחו'. ובזה תבין למה סגולת שם שד"י הוא להגן ולהבריח את הקליפות. גם עם הנז"ל יתבאר סוד מה שאמרו רז"ל במזוזה עד שליש בעי רבי זירא שליש מלגו או מלבר וכו' והענין הוא כי כל הגדלת ז"א הוא בבחי' שליש בכל ספי' שבו כנז' ובזה שאמרנו יתבאר לך אם השליש שאמרו רז"ל הוא מלבר או מלגאו והבן זה:

51

נ״בא"ש ויטאל המעתיק שמעתי חדוש נאה בפסוק והיה שדי בצריך וירצה כי בסוף אותיו' מלת ציר יוצא שדי בזה האופן מצד"י תקח יו"ד מיו"ד תקח דל"ת מרי"ש תקח שי"ן הרי שד"י נרמז בסופי אותיות צי"ר והיינו דקאמר קרא והיה שד"י בצריך רוצה לומר בציר הבי"ת במקום המזוזה ורז"ל נתנו רמז לכתוב שד"י במזוזה באחור' מלת והי"ה והיינו דקאמר קרא והיה שד"י בצריך וגו':

52

נ״גאמר שמואל המעתיק בראותי כי הרב הגדול זלה"ה רצה לבאר סוד המזוזה בסו' הדרוש הנז' אמרתי אני אל לבי לסמוך אל הנז' דרו' אחד של ענין עץ הדעת טו"ר מה עניינו אעפ"י שאין מקומו כאן להיו' כי נרמז ג"כ בסוף הדרו' הזה סוד המזוזה פעם אחרת ואח"כ אחזור למקומי הראשון:

53