שער ההקדמות, דרושי פרצוף רחלSha'ar HaHakdamot, Partzuf Rachel
א׳דרוש א' מדרושי פרצוף רחל כבר הודעתי' כי נוק' האמיתי' של ז"א היא רחל והיא הספי' הי' שבי"ס הכוללות כל עולם האצי' ויש לה בחי' פנים ואחורים כי היא הפרצוף הה' של הה' פרצופים הכוללים כל עולם האצי' משא"כ בלאה שהיא בחי' אחורים החצונים של מלכות דתבונה כנז"ל במקומו והנה כל הד' זמנים שהיו לז"א שהוא בחינתו בזמן המלכי' שמתו ובחינתו בזמן התקון הנק' עולם האצי' ואז היה לו ג' זמנים אחרים והם עיבור ויניקה ומוחין כן יש כל אלו הבחי' ברחל נוקביה ועוד יש לה זמנים אחרים נכללים באלו הד' הנז' והם א' בהיותה בזמן המלכים שמתו ב' בזמן העיבור ג' בזמן היניקה ד' בזמן היותה נקראת נערה חמישית בזמן היותה נק' בוגרת עוד יש לה שם אחר בהיותה בזמן היניקה ואז נק' ה' תתאה של ההוי"ה ונמצא כי כל אלו הבחי' נכללים בד' כי הם ר"ת של נקב"ה "נערה "קטנה "בוגרת "ה' תתאה וכבר ביארתי כי עד זמן היניקה הכל נכלל בה"א של נקבה כמו שנת' והנה מלבד הנוטריקון של נקבה גם בהבנת המלה יש בה סוד למה נק' נקבה והוא כמו שביארנו באדרת נשא שהאור שלה נמשך אליה מז"א עצמו ע"י דרך נקב דנקיב ואעבר באחורי חדוי דדכורא וכו' ולכן נק' נקב"ה ר"ל נקב ה' כי זו הה' תתאה האור שלה נמשך דרך נקב ותחלה צריך שנבאר הענין הזה דרך כלל ונרמוז אותו במה שארז"ל במסכ' כתובות פ' ד' ואמרו האשה עולה עם בעלה ואינה יורדת עמו וכו' דע כי נוק' דז"א הנק' רחל כנז' אין לה דרך אחר להבנות ולהעשות פרצוף אלא ע"י בעלה כי האורות שלה הנמשכים מן אימא הם באים לה דרך ז"א ע"י נקב כנז' והענין הוא כי המוחין דז"א מתלבשי' תחלה בנה"י דאימא ואח"כ נתלבשו בתוכו בג' קוים שבו הנה הנצח דאימא מתפשט עד סוף הנצח דז"א וההוד דאימא עד סוף ההוד דז"א אבל היסוד דאימא אינו מתפשט אלא עד החזה דז"א בקו אמצעי שבו ובסוף היסוד הזה יש פתח פתוח שבו יוצאים האורות של החו"ג דמוחין דאימא ונגלים בז"א בתוכן מן החזה ולמטה ושם במקום החזה נוקבים האורות דאימא הצריכים לילך אל הנק' ונוקבים נקב ועוברי' לצד האחו' ומאירי' בנקבה ולכן לא נבראת הנקבה אלא שם לפי שכל הארת הנקבה היא מן הגבורות דאימא שיוצאות אליה ולמטה מן החזה אין להם רק מחיצה של כלי הת"ת דז"א אבל למעלה יש ב' מחיצות ואינם יכולו' לעבו' אליה וגם מפני שירדו משם החסדים עד היסוד דז"א ועי"כ נגלו והגדילו כפלים והיה בהם כח להאיר בז"א וגם בנוקביה בכתר ובחכמה ובבינה שבה כמו שיתבאר לקמן וזהו סוד פסוק וזה שער השמים כי אימא אסתיימת בדכורא ואתקריאת עלמא דדכורא כנז' בפ' ויחי בסה"ז ולכן היסוד שלה נק' זה בלשון זכר ולא זאת כנודע כי היסוד נק' זה (בדפו"י ע"ג) ואמר כי כשנשלם היסוד של אימא הנק' זה שם יצאה המלכו' הנק' שער השמים כי שמים הוא ז"א ונוק' שער שלו ליכנס אליו ממטה למעלה וגם שער כתרגומו תרעא כמנין אדנ"י במלואו שהיא הנקבה כנודע ונמצא כי א"א שהנקבה תצא אלא בקו אמצעי דז"א האמנם יש לה מקומות רבים לצאת וכלם בקו אמצעי שהוא או בסוד העטרה של היסוד או ביסוד או בת"ת או בדעת וכמי שנבארם פה בע"ה ובזה תבין כמה שמות וכינוים שנק' בהם הנקבה וכלם אמת כי יש כמה שרשים אל הנקבה אשר שם נאחזת והכל כפי הזמן ולכן אל תתמה אם הנקבה היא עטרת היסוד שבז"א ואיך היא נוק' ואתתיה אבל הענין הוא במה שהודעתיך כלל גדול כי בכל דבר שבקדושה אין שרשה הראשון נעקר לגמרי ממקומו ונעתק למקום אחר אמנם בכ"מ שירדה הקדושה הניחה שם רושם גמור לא ימיש משם כלל לעולם והנה הנקבה שרשה הראשון מכל שרשיה היה בזמן המלכים שמתו ואז היתה בחי' עטרת היסוד דז"א כמו שנבאר ועלתה ממדריגה למדריגה ביסוד ובת"ת ובדעת והכל באחורי ז"א ואח"כ חוזרת עמו פב"פ בפרצוף גמור ושלם ונק' נוקביה ואתתיה ולא מפני זה נעקרו ונתבטלו שרשיה הראשוני' האמנ' נשאר לה שרש א' דבוק עם ז"א בבחי' עטרה שביסוד ולא זזה משם לעולם ואח"כ באחורי הת"ת ואינה זזה משם לעולם וכמו שביארנו בשער התפלות בביאור י"ג מדות בפסוק ויעבור ה' על פניו וגו' ושם נת' כי זו ההוי"ה הנז' במלת ויעבור ה' הוא בחי' הארה לאותו שרש שהניחה הנקבה באחורי ת"ת דז"א אעפ"י שאז בי"ג מדות כבר היא פב"פ עמו כנז' שם ואח"כ באחורי הדעת דז"א יש לה שורש א' אשר משם יצאה לאה וזהו שרש יציאת לאה שם וזכור הקדמה זו ולא די זה אלא אפילו בכל ספי' מי"ס דז"א יש לה שרש א' שם והענין הוא לפי שכשהיתה עמו בזמן העיבור הראשון בבטן אימא אז נתערבה נוקביה בכל י"ס דז"א בכל אחת מהם והניחה שרשם בכלם וזהו סוד מה שאמרו בספר התקו' תקון ה' דאיהי שלימו דכל ספי' וספי' וכו' וכבר ידעת איך היא עולה עמו בכל קו האמצעי ועוד נרחיב ביאורי בע"ה
1
ב׳דרוש ב' על הנז"ל ועתה נחזור לבאר כל הנז"ל בדרך פרט הנה כשנאצלו זו"ן בבחי' ז' המלכים דארץ אדום שמתו כנודע הנה אז ז"א היה בבחי' ו' נקודות נפרדות זו מזו ולא היו בסוד ג' קוים רק יושבות זו למעלה מזו נפרדות ולכן אז היה ז"א נקרא רשות הרבים כי לא הי' בו אחדות וחבור ולכן מתו ונתבטלו והנה אז היה ז"א בחי' ו' אחת כוללת ו' נקודותיו אלא שהיו נפרדות כנז' ואז היתה הנקבה גם היא בחי' נקודה שביעית תחתונה משש נקודות שלו והיתה למטה מן נקודת היסוד של ז"א בבחי' עטרה של היסו' והנ' אז היה מדת הנקבה שעור העטר' של היסוד ונודע כי העטרה היא שעור שליש א' מג' שלישי היסוד ואז היא היתה נקראת עטרה וזהו סוד מה שאמרו בספר הזוהר שבזמן הז' מלכים לא נמצאת עדיין נקבה אל הזכר עד אחר התקון שהוא המלך השמיני הנקרא הדר דאתמר בי' ושם אשתו מהיטבאל וכו' והבן זה לפי שעדיין לא נגדלה כלל והרי זה זמן הראשון של זו"ן וזה נקרא זמן של קודם התקון. ובזמן הב' של זו"ן אז נקרא זמן עיבור ראשון ואז היה התחלת התקון לפי שמה שהיו שש נקודות ז"א נפרדות ונקראים רשות הרבים הנה עתה כשנכנס בעיבור בבטן אמו נתחברו בסוד תלת כלילן בתלת ונתקשרו יחד ונקראים רשות היחיד. והענין הוא כי ו' הנקודות הנפרדות עתה נכללו תלת גו תלת באופן זה כי עלו נה"י דז"א למעלה במקום חג"ת והלבישום ונמצאו החג"ת נעלמים תוך נה"י חסד תוך נצח בקו ימין. גבורה תוך הוד בקו שמאל. ת"ת תוך יסוד בקו אמצעי. והרי איך נתקשרו ונכללו ג' עליונות בג' תחתונות וגם שהיו בסוד ג' קוים ועוד כי קו אמצעי נכלל בב' הקוים האחרים ונעשו רשות היחיד גמורה ע"י עיבור זה והנה אז גם נוקביה שהיתה בתחלה בסוד נקודה שביעית תחת היסוד בבחי' עטרה עתה ע"י העיבור הזה נתקנה גם היא קצת תקון והוא כי כאשר עלה היסוד והלביש ע"ג הת"ת כמו כן עלתה נקודת העטרה והלבישה ע"ג היסוד כי לא היה לה בן זוג להכלל בו כמו שהי' לשש נקודות האחרות שנכללו ג' בג' ועי"כ נמצאת נקודת הנקבה נקשרת ונכללת בכל ז' הנקודות לפי שאחר שהיא כוללת את כל קו האמצעי שהם ת"ת ויסוד כנז' ג"כ תכלול ב' הקוים האחרי' כי כמו שהקו אמצעי עצמו נכלל בב' הקוים כנז' כמו כן הנקבה הכוללת קו אמצעי נכללת בב' הקוים האחרים וענין זה נרמז בס' הזוהר בפ' בלק דר"ג ע"ב בסוד פסוק אשורנו ולא עתה ואמרו שם דאושיט פסיעה לבר כו'. והנה פ' זה מדבר בזמן העיבור הראשון של זו"ן כנז' שם והענין יובן עם הנז' כי הנה בזמן העיבור הא' של זו"ן היה ז"א בסוד ו' זעירא בלי ראש שבתוך ה"א ראשונה של ההוי"ה שהיא אימא לפי שהם ו' נקודות לבד בלי ג"ר ואף גם אלו אינ' מתגלים (בדפו"י ע"ד) כלם כדי שתהיה ו' גדולה ובלי ראש אמנם אינם מתגלים רק הג' לבד שהם נה"י שהם שעור חצי ו' ולכן היא ו' זעירא והנה זו הו' אושיט פסיעה לבר בסופה כזה נ והענין הוא כי כאשר היסוד מלביש על הת"ת יהיה עביו כשאר הקוים כי גם נצח והוד הלבישו על חו"ג אמנם כאשר גם נקודת המלכות הלבישה את היסוד כנז"ל נמצא כי יש בקו אמצעי עובי ג' ספי' זו ע"ג זו וב' הקוים האחרי' אין בהם רק עובי ב' הספי' זו ע"ג זו ונמצא כי אותו העובי של נקודת המלכות העודפת בקו אמצעי נראית כמין פסיעה שבסו' הוא"ו דבליט ונפיק לבר והנה כאשר עלתה והלבישה את היסוד נגדלה כמוהו ע"י העלי' זו שנתוסף בה יותר אור עליון. ודע כי מדת העטר' היא שליש היסוד כמ"ש הכתוב וכל בשליש עפר הארץ כי נקודת המלכות בזמנ' הראשון מכלם שהוא בזמן המלכים היתה שליש היסוד שהוא מדת העטר' אמנם היסוד אעפ"י שהוא גדול ג"פ ממדת העטרה אבל עכ"ז אינו מדה גדולה כשאר הספי' ושטורו הוא רביע ממדת הת"ת שהוא גופא דאמצעיתא וזהו ומספר את רובע ישראל כי היסוד שהו' סוד הרביעה הוא רובע מן הת"ת הנק' ישראל והנה עתה הנקבה גדלה כמדת היסוד והנה כבר נתבאר אצלינו כי גם בזמן העיבור יש מוחין אל העובר אלא שהם בבחי' ג' אותיות אל"ם מן אלה"ים פשוט ולכן אין כח הדבור בעובר. והנה המוחין של הנקבה היו אז כלולים שם במלוי אותיות אלם שהם ל"פ מ"ד ם' שהם בגי' צד"ק כי הנקבה נק' צדק כנודע וזהו סוד פסוק האמנם אלם צדק תדברון כי המוחין שלו נק' אלם ושלה נק' צדק וכל זה בזמן העיבור וכשיבואו בזמן היניק' אז ידברון ויהיה בהם כח הדבור בפה שנגמר בהם שם אלהים כלו שהו' בגי' פ"ה והרי זה זמן הב' של זו"ן אבל בבחי' התקון זהו זמן הראשון שלהם הזמן הג' של זו"ן הוא זמן היניקה שהוא אחר שנולדו ויצאו לחוץ ממעי אמם והנה ז"א על ידי יניקת החלב מתגדל כי חוזר להיות ו"ק מתפשטים ונגלי' כלם אלא שהם בציור ג' קוים כנז' והם עתה ו"ק גדולי' וכן נוק' נגדלה עמו באופן זה כי הנה נתבאר כי בזמן העיבור שעלה היסוד והלביש את הת"ת גם היא עלתה עמו והלבישה את היסוד נמצאת היא עומדת באחו' הת"ת ומקפת אותו ואמנם כשנולד ונתפשט וירד היסוד למקומו לא ירדה גם היא עמו אמנם נשארה למעלה דבוקה עם הת"ת ממש וזהו סוד האשה עולה עם בעלה ואינה יורדת כי עלתה עם בעלה היסוד ולא ירדה עמו וכבר נתבאר למעל' כי שרשה הראשון שבעטרת היסוד נשאר שם לעולם ואין צורך לחזור להזכירו בכל פעם והנה ע"י היניקה נגדלה כשיעור קומת ספירת הת"ת והנה עתה יש לה שעור מדה אחת שלימה כשאר כל הספי' דז"א משא"כ בזמן העיבור שהיתה במדת היסוד ששיעורו רביע הת"ת א' מד' רביעים שבו אבל עדיין איננה בבחי' פרצוף גמור מי' מדות והנה בזמן הזה נק' קטנה אבל אינה ממש קטנה לפי שאינה אלא שיעור ספי' אחת לבד ולכן עתה נקראת ה"א תתאה של ההוי"ה כי כבר יש בה אות אחת שהיא מדה שלימה כנז' והנה נתבאר למעלה ענין המוחין דז"א בזמן היניקה מה עניינם והנה גם מוחין דנוק' הגדילו מעט בזמן היניקה והנה עתה הם בבחי' ה"א תתאה ג"כ כמו שנבאר והענין הוא כי הנה ההוי"ה הכוללת את ז"א ונוק' הנה שתי אותיות י"ה הראשונות הם המוחין שלו ואות ו' הם ו"ק שבו אבל עיקר בחי' אות ו' היא בת"ת שבו אלא שהוא כולל כל הו"ק הנאחזים בו שהם בגי' ו' והנה הנקבה דבוקה אחורי הת"ת שבו הנק' ו' והיא נק' ה"א תתאה כנז'. ונבאר איך המוחין שלה נרמזים באות ה"א זו כי הנה ז"א יש לו ד' מוחין חו"ב ותרין עיטרין דדעת אבל הנקבה דעתה קלה ואין בה רק עיטרא חדא דגבו' נמצאו ג' מוחין לה בלבד והנה החכמ' שבה היא אלהים במלוי אלפין והבי' שבה אלהים במלוי ההי"ן כי כל בינה היא בחי' ה"א כנודע ומוח הדעת הוא אלהי' פשוט לפי שכיון שאין בה דעת שלם רק עטרא חד ומכש"כ עתה בקטנותה ולכן אין בו מלוי. וגם החכמה שבה להיותה עדיין קטנה אין בה כח להתגלות בה מלוי יודי"ן ולכן היה בה מלוי אלפין תמורת היודי"ן והנה ג' בחי' אלו נרמזו באות ה' תתאה כי מוח הדעת שהוא אלהים פשוט בלי מלוי ויש בו חמשה אותיות כנגד החמשה הנזכרת בהיותם פשוטה ומוח החו"ב שהם במלוי אלפי"ן וההי"ן נרמזו באות ה' הנז' בהיותה מליאה באל"ף כזה ה"א כי אז יש בה שתי בחי' ה' וא' אלא לפי שהיא נקבה לכן גברה הבינה שבה שהיא ההי"ן על החכמה שבה שהיא אלפי"ן ה' על א' וזהו ה"א הרי איך נרמזו הג' מוחין שלה בזמן היניק' באות ה' תתאה גם שאר בחי' נרמזו באות ה' שציורה ג' קוים של ווי"ן לרמוז כי עתה הנקבה כלולה מג' קוים והרי איך בזמן היני' היא נקרא' ה' תתאה והיא טפילה אל הזכר שהוא שם ההוי"ה בסוד הוי זנב לאריות וכשנגמר כל פרצופה אז יש לה שם שלם בפני עצמה ואינה טפילה אליו (בדפו"י סו ע"א) ואז נקראת אלהי"ם או אדנ"י הכל כפי בחי' אחר הגדלות כפי מדריגתם אם בבחי' אחו' אם בבחי' פנים בפנים עמו כנודע וזה נרמז בס' הזוהר בפ' בראשית בפ' ויברא אלהי' את שני המאורות הגדולים ואמנם גם עתה בהיותה טפילה אליו בבחי' ה' תתאה כנז' נרמז בה שם אדנ"י אלא שאינו בבחי' אותיותיו ממש אלא בבחי' החשבון שלו באופן זה כי הנ ב' אלהי"ם דאלפי"ן וההי"ן שבחו"ב שבה הם בגי' תוק"ף לרמוז על מה שנתבאר אצלינו כי המוחין דקטנות שהם של אלהי"ם הם דינים תקיפין וקשים וכשתחבר עמהם אלהים פשוט שבדעת שבה יהיו שלשת' בגי' תרע"א כחשבון שם אדנ"י במלואו והרי נתבאר זמן הג' של זו"ן הנקר' זמן היניק' כי אז שיעור קומת הנקב' היא מדה אחת שלימה כמו הת"ת שלו והיא עתה דבוקה ממש בכל אחורי הת"ת שבו ועתה עדיין אינה נקראת קקנה גמורה רק היא בבחי' אות ה' תתאה של ההוי"ה וזו היא אות ה' שבמלת נקבה. הזמן הד' של זו"ן הוא בהיותם עדיין קטנים ממש עד שנכנסים בהם המוחין דגדלות לגמרי ואז הם גדולים וכבר נתבאר במקומו ענין גדלות ז"א שאין נגמר עד היות לו י"ג שנה ויום אחד. ונדבר בענין נוקבי' הנה נודע כי הנקב' עדיין היא קטנה עד אחר שנגדל הזכר כנודע בחוש הריאות שהאיש גדול מן האשה כפי ההווה וזהו ענין פסוק ויבן ה' אלהים את הצלע וגו' כי בתחלה נגדל ז"א במוחין דגדלות לגמרי ונשלמו לו י"ג שנה ויום אחד ועדיין הנקב' היתה בבחי' ה' תתאה של ההוי"ה הנקרא' צלע שבו להיותה דבוקה באחורי הת"ת שבו כנז' ואחר שנשלם גדלותו אז התחיל גדלותה ואז נקראת קטנה עד תשלו' י"ב שנים ויום אחד כנודע ועתה שמתחיל גדלות פרצופה נקרא' קטנה ממש מה שאין כן בזמן היניק'. והנה כשנגדל ז"א כבר ביארנו כי שני שלישי' עליוני' של הת"ת דז"א בבחי' הכלי שבו עלו ונעשו כלי ובית קבול למוח הדעת דגדלות שלו ואז בעלייתם בסוד הדעת גם נוקביה שהיתה דבוקה באחורי' עלתה עמהם באחורי הדעת והרי נתבארו ג' בחי' שיש אל הנוקב' באחורי קו אמצעי שלו ביסוד ות"ת ודעת והרי נתבא' היטב ענין מ"ש חז"ל האשה עולה עמו ואינה יורדת. וקודם שנבאר זמן גדלותה נבאר בתחלה איך האורות נמשכי' לה כדי להגדיל' דע כי האורות הנמשכים מז"א לנוק' העומדת באחוריו אינם בוקעי' ויוצאים דרך דופני מחיצות הכלים של ז"א ויוצאים ומאירים ונכנסים בנוקביה דא"כ ברגע אחד היתה נבנית כל פרצופה וניתנים בה כל המוחין ביחד כיון שבוקעים ויוצאים מכל מסך האחורי' שלו אמנם כל האורות ההם מתקבצות במקום החזה דז"א כי שם בקע בוצינא דקרדינותא ועשה שם נקב אחד כדי לעבור משם דרך האחורי' דז"א ויוצאים לחוץ ושם נעשים בבחי' פרצוף אחד הנקר' צלם ע"ד שנתבאר בענין ז"א ועומד על ראש הנקב' מחולק לג' בחי' כי ב' אותיות ל"ם הם ב' בחי' אורות מקיפי' שעל גבי רישא למעלה ולא מן הצדדים ואות צ' דצלם היא הבחי' השלישית הנכנסת בתוך הנקבה מראשה וע"ס בבחי' או"פ ושעור זמן כניסת צ' זו דאו"פ תוך הנקב' הנקראי' מוחין דגדלות שלה הוא עד תשלו' י"ב שנים ויום אחד אשר עדיין נקראת קטנה ומשם ואילך נקראת גדולה כמו שנבאר והכל הוא ממש ע"ד שביארנו בצלם המוחין דז"א איך בכל שנה ושנה נכנס בו בחי' אחת עד תשלומם אמנם יש שינוי א' בין ז"א לנוק' כי אורות ז"א נמשכי' מלמעלה בסוד אור ישר כנודע כי נכנסים בו נה"י דתבונה עם המוחין שבתוכם אבל נוקבי' האורות שלה הם בסוד אור חוזר שהוא דין כנודע והענין הוא כי הנה האורות שלה הם ב' בחי' והם החסדי' וגבורות כמו שיתבאר ונודע כי החסדים והגבורות האלו ירדו בתחלה עד היסוד דז"א ואח"כ החסדים הם נכתשים שם ומתחלקים לניצוצות ע"י הכאתם בקרקע היסוד מכח נפילתם שם וע"י כן יש בהם כח להאיר בז"א הנקרא מאור ולצאת לחוץ להאיר בנוקבי' הנקראת נר וזהו סוד כתית למאור להעלות נר תמיד לרמוז אל האמור כי בנין פרצו' הנקבה הנקראת נר הוא מתתח לעילא דרך עליה בלבד באור נוקביי חוזר וזהו סוד פסוק עלי באר ענו לה וזהו אחד מן הטעמים שהוכרחו החסדי' לירד עד היסוד ואח"כ לחזור לעלות משם בסוד אור חוזר עד מקום החזה ומשם יצאו אל האחור לבנות בנין הנקבה ולא בדרך ירידה לפי שכל אור נוקביי אינו מאיר אלא בסוד אור חוזר גם הגבורו' ירדו עד היסוד דז"א כנודע ומשם עלו עד החזה באור חוזר ויצאו דרך נקב אל האחור על ראש רחל כנז' ואח"כ חוזרים אלו האורות כלם ונכנסים ויורדים ממעלה למטה מן הכתר דנוקבי' ע"ס באופן כי אש הגבורות האיר שלהבת שלהם ועלה למעלה עד החזה ואח"כ נכפף וירד למטה בתוך גופא דנוקב' כנז' ואל בחי' זו רמזו בגמ' במסכ' בבא קמא באותה בעיא דאש נכפפת שהזיקה והיא בחי' אש הגבורות האלו אשר נכפפו ליכנס בתוך הנקבה והנה שיעור קומת הנקבה רחל היא מן החזה דז"א ולמטה והנה הכתר שלה הוא בשני שלישים תחתוני' דת"ת דז"א שהם מן החזה ע"ס הת"ת וחכמה ובינה שלה תרין מוחין הם בתרין פירקין עילאין דנו"ה דז"א וחו"ג בתרין אמצעיים ונו"ה בתרין פירקין תתאין (בדפו"י ע"ב) דנו"ה של ז"א והדעת והת"ת והיסוד והמלכו' שהם קו אמצעי שבה הם מן היסוד דז"א בלבד וכמו שיתבאר לקמן בע"ה בדרוש האלפא ביתא דא"ט ב"ח והנה ב' בחי' אורות לוקחת הנקבה שהם חו"ג כנז"ל וצריך שתדע כי מן החסדים אינה לוקחת רק משליש החסד שבת"ת ומב' חסדי' שנו"ה ומן הגבורות לוקחת כל הה' גם דע כי החסדי' הנז' מתפשטי' בקו ימין ובקו שמאל שבה ובכתר בלבד אשר בקו אמצעי שבה ושאר קו אמצעי שהם דעת ות"ת ויסוד ומלכות שבה אין בהם אורות חסדי' כלל אלא מן הגבורות וכמו שיתבא' גם דע כי בתחלה נכנסים בה כל החסדי' הנז' וכשגמרו ליכנס אז נכנסי' הגבור' ונמצא כפי זה כי בתחלה נעשי' קו ימין וקו שמאל שבה לגמרי ואח"כ נעשה קו אמצעי כמו שנתבאר:
2
ג׳ונבאר סדר הזמן של י"ב שנים ויום אחד. הנה מן החס' שבנצח דז"א לוקחת ממנו הנקבה ומה שלוקחת מתחלק לשלשה שלישים כנגד ג' פירקין שבנצח ונחלקים בקו ימין שבה שהם ג"ס חח"ן שליש חסד בכל ספי' הרי ג' שנים וע"ד זהחסד שבהוד מתחלק בג"ס קו שמאל שבה בג"ה בג' שנים אחרי' הרי ו' שנים אבל סדר כניסתם הוא כך ב' פירקין תתאין דנו"ה בשתי שני' ראשוני' ואח"כ פרק אמצעי דנצח ואח"כ פרק אמצעי דהוד הרי ב' שנים אחרי' ואח"כ פרק עליון דנצח בחכמה ואחריו פרק עליון דהוד בבינה ב' שנים אחרי' הרי באלו הו' שנים נגמרו ב' קוים ימין ושמאל שבה לגמרי ואח"כ בשנה הז' נכנס החס' של הת"ת בכתר שלה ועדיין לא נגמר כמו שנבאר בסיום ענין זה והרי איך בז' שנים הראשונים נכנסו בה כל החסדים בשני הקוים ובכת' שלה אח"כ מתחילי' הגבורו' ליכנס בה בקו אמצעי כנז"ל והנה ראשית מקומם היו בתחלה תוך הדעת של ז"א כנודע ובתחלה יצאו הה' חסדים מחוץ יסוד דאימא ונתפשטו בה' קצוות ז"א ואח"כ יצאו אחריה' הה' גבורות וכיון שלא היה להם מקום להתפשט תוך ז"א ירדו עד היסוד כי כמו שנתבאר בדרוש ז"א כי המאציל העליון עשה באופן שיצאו הגבורות באחרונה כדי שלא ימצאו מקום בז"א ויוכרחו לרדת עד היסוד לפי שבאחורי היסוד הוא מקום הדעת של הנקבה כנז"ל ובהיותם שם יצאו מאחורי היסוד ונכנסו בדעת שלה הקרוב אליו ולכן אין הגבורות נכנסו' אלא בקו אמצעי שבה כנז"ל. והנה יציאתם מן היסוד דז"א מאחוריו בפעם אחת והכנסם בדעת שבה היה בשנה השמיני' ודע כי מן הדעת (נ"א מן העת) שירדו ביסו' דז"א עד השנ' השמינית לבנין הדעת של הנק' הגבורו' היו מתעכבות שם ביסוד דז"א וכבר ביארנו בענין ז"א כי שהות הזמן הזה אינו אלא בעת אצילותם אבל מאז ואילך כל זמן שחוזרים המו' ליכנס בזו"ן הם נכנסים בהם ברגע בלי שהות זמן כלל אח"כ נשאר שרשם בדעת ע"ד שביארנו בחמש' חסדים של ז"א וירד התפשטותם למט' בה' קצוות שלה מחסד עד הוד שבה וגם בהם יש ב' בחי' נעלם ונגלה על דרך החסדי' שבז"א אלא ששם היו שני חסדים שליש מכוסים וג' חסדים פחות שליש מגולים אבל בנקבה הג' גבורו' של חג"ת ושבה הם מכוסות כלם והב' גבורות תחתונות שבנצח והוד הם מגולות טעם הדבר הוא לפי שהיסוד דאימא נקבה הוא קצר מאד ומסתיים בסוף שליש עליון דת"ת דז"א שהוא עד החזה ומשם ולמטה הם בגלוי אבל היסוד דז"א זכר הוא ארוך מאד ומסתיים בסיום כל הת"ת של הנקבה ולכן כל הגבורו' שבת"ת שבה היא מכוסת: אמנם הענין הוא באופן זה כי אמת הוא שהיסוד דאימא מתלבש בתוך הת"ת דז"א ממש אבל היסוד דז"א אינו נכנס ממש בתוך הת"ת של הנקב' אלא עומדים דבוקי' אחו באחו' אבל מה שאנו אומרים שהאור של הת"ת דנוק' הוא מכוסה הענין הוא כי כשיוצא האור מן היסוד דז"א לשיכנס בת"ת הנקבה אינו יוצא ערום אבל יוצא ולבושו עמו הנעשה מכלי יסוד דז"א ויוצא ממנו קצת בחי' מן הלבוש ההוא לחוץ ע"ד שיוצא קצת בחי' מן האור ובהיות נכנס תוך הת"ת דנוק' הוא מתלבש בתוך הלבוש הנז' עד כנגד סיום היסוד דז"א ומשם ולמטה הוא אור נגלה:
3
ד׳ונחזור לענין שהות הזמן הנה בשנה הט' ירדו הה' גבורות מן הדעת שבה ונתפשטו שלשתם בחג"ת שבה והגבו' הג' עם השנים התחתונים ירדו דרך קו אמצעי בת"ת שבה ואז נתקן (ע' בע"ח של"ה פ"ב דק"כ ע"ב) הכתר שבה והרי זה ט' שנים. אח"כ השתי גבורות דנצח והוד יורדות מן הת"ת שבה אל היסוד שבה דרך קו אמצעי וכל זה נעשה ברגע א' לפי שביסוד הוא אור מגולה כנז"ל שסיו' הלבוש של האור הי' עד סוף הת"ת שבה המכוון כנגד סוף היסוד דז"א וכיון שאין מחיצות לעכב יורד ברגע ואעפ"י שירידת החסדי' עד היסו' דז"א הוצרך שהות יום א' עם היות במקום מגולה הטעם הוא לפי שהי' שם מרחק גדול של ב' שלישים מן החזה שמשם יוצאים בגלוי עד היסוד ולולי שהמקום בגלוי היה צריך זמן רב ועל הפחות הוצרך יום אחד אבל כאן שתכף בצאתם מן הת"ת שבה ברגע נכנסים ביסוד שבה ואין שום מרחק כלל ביניהם ולכן א"צ שום שהות כלל ונמצא כי גם ירידת אלו הגבורות ביסוד שבה היא בכלל הט' שנים הנז': (בדפו"י ע"ג)
4
ה׳ועתה נבאר בעליית אלו הב' גבורו' למע' ע"ד שנתבאר בחסדים של ז"א כדי להגדילה והנה בפ' בהעלותך את הנרות וגו' ביארנו השינוי שיש בין עליית החסדי' בז"א לעליית הגבו' בנוקבה כי בז"א עולים ג' חסדים פחות שליש ובנוק' אינם עולים רק ב' גבורות לבד. עוד שינוי אחר כי החסדים דז"א כשעולים למעלה מן היסוד מתפצלות ומתחלקות לג' קוים בנצח ות"ת ויסוד (א"ש נלע"ד לומר בנצח והוד ויסוד) ומשם נמשכות ומתפשטות ועולות דרך קוים עד כתר ח"ב שבו ולהגדילו אבל הגבו' של הנקבה אינם מתפשטו' במקומם בנצח והוד שבה בקו ימין ושמאל ומשם עולות למעלה אמנם ב' הגבו' אלו המגולות עולות יחד דרך קו אמצעי שהוא הת"ת שבה וזהו סוד אל מול פני המנורה יאירו שהוא ק"ו האמצעי של המנורה שהי' הנקבה כנודע והטעם הוא לפי שהחסדי' המגולים היו ג' והיה די ויכולת בהם להתפשט ולעלות בג' הקוים עד הכתר שבו להגדילו אבל הגבו' הם ב' לבד ואם היו עולות דרך ב' הקוים ימין ושמאל או אף גם אם יעלו דרך ג' הקוים לא יהי' בהם יכולת וספוק לעלות עד הכתר שבה להגדילו והנה הדבר מוכרח לעלות שם לפי שהכתר שלה הוא כלי גדול ואורו מועט כמו שיתבאר וצריך בהכרח שיעלו הגבו' להאיר בו ולכן אינם עולות רק דרך קו אמצעי בלבד כדי שיהי' בהם ספוק לעלות עד הכתר שבה ואמנם נמצא כי ג' מסעות נוסעים אלו הב' גבורות עד שיגיעו אל הכתר דרך קו אמצעי ואלו הם מן היסוד לת"ת ומשם אל הדעת ומשם אל הכתר הרי הם ג' שנים אחרות ועם הט' הראשונים הרי י"ב שנים והיום הא' היתר על י"ב שנים הוא ירידת רביע החלק של החסד היורד בכתר כמו שיתבאר:
5
ו׳ונבאר עתה בפרטות ענין הכתר שבה מה עניינו וגם ענין הכלי ואור החסד הנכנס בה כנז"ל דע כי מן הכלי של הת"ת של ז"א ממנו עצמו נעשה הכלי של הכתר של נוקביה ומן האור שבכלי הת"ת דז"א שהוא אור פנימי שבו והו' החסד הג' מן הה' חסדי' שנתפשט בו ממנו נעשה האור הפנימי שבתוך כלי דכתר דנוקבי' אבל יש שנוי אחד בין האור ובין הכלי שלוקחת כי אינה לוקחתם בהשואה אחת והענין הוא כי הנה שעור קומת הכתר שלה הוא שעור ב' שלישים התחתונים של הת"ת דז"א שהוא מן החזה שלו ולמטה ולכן היא לוקחת כל הכלי ההוא אמנם פשוט הוא שאינה לוקחת כל ב' שלישי הכלי ההו' שבמקו' הגלוי כי ז"א צריך ג"כ כלי אליו אבל הענין היה כך כי ב' שלישים אלו נתחלקו ונעשו ד' חלקים חצי שליש לכלי הת"ת דז"א עצמו וא' שליש וחצי שליש לנוק' באופן זה כי חצי השליש היה לכתר שלה וחצי שליש לדעת שלה וחצי שליש לת"ת שבה והסבה שהספיק חצי שליש לת"ת דז"א הוא לפי שכיון שבתחלה כבר היו בו כל ב' שלישים לכן הספיק עתה חצי שליש ועוד טעם אחר לפי ששם הוא גלוי גמור כל החסדי' דז"א היוצאים מפי היסוד דאימא מן החזה ולמטה ובכח האורות הרבים ההם הספיק חצי שליש של הכלי לב' שלישים שבו ואמנם בחינ' האור של החסד שבת"ת דז"א שלוקחת הנקב' לכתר שבה הוא מועט והוא כי השליש התחתון של החסד שבת"ת דז"א נחלק לשני' חציו עלה בכתר דז"א כנז' שם וחצי השליש האיר לצד האחו' ונכנס בכתר דרחל נוק' וזהו סוד פסוק ושמתי כדכד שמשותיך וגו' כי שג' שלישים דכלי הת"ת דז"א הם ג"פ כ"ד כ"ד כ"ד שהם בגי' ע"ב שהוא סוד החסד המתפשט בת"ת כנודע והנה חס"ד בגי' ע"ב וכנגד ב' השלישים שהיא לוקחת אמר הפ' ושמתי כ"ד כ"ד שהם ב' פעמים כ"ד הנז' וזהו סוד ותמלא כדה ותעל כ"ד הנקבה הנק' ה' תתאה וזהו סוד כ"ד אותיות של בשכמל"ו שהוא בנקבה כנודע וזהו סוד כ"ד ספרין דאורייתא ואמנם הכתר של ז"א יש בו אור גדול וכלי קטן כנז' שם במקומו ויש בו ג"פ או"ר או"ר או"ר שהם ג"פ כ"ד כ"ד כ"ד הנז' לפי שכל חסד נק' אור דיומ' קדמא והנה ג"פ או"ר הם בגי' כתר אבל הכתר דנוקביה הם ב' פעמי' כ"ד שהם שני אורות לבד כמנין בי"ת ולכן משחרב בהמ"ק שהיא הנקבה וניטלו שני האורות אלו ממנה שהם בגי' בי"ת ולכן אסור למלא פיו שחוק כי שחו"ק ובי"ת שוים הם בגי' כי כל זמן שיש בי"ת שהם ב' האורות הנז' יש שחוק וכשנחרב הבית אין שחוק ולעתיד לבא יחזירם המאציל אליה ולזה אמר ושמתי כדכד שמשותיך שהם ב' פעמים כ"ד הנז' הבאים לה מן ז"א הנק' שמש ומן בחי' הת"ת שבו שגם הוא נק' שמש וזהו שאמר שמשותיך לשון רבים גם רמז אל שני שלישי הת"ת שכל א' מהם נקרא שמש המאיר בה וזהו שאמר שמשותיך שהם ב' שלישים הנז' גם זהו טעם שהנקבה נקרא' דך ועני לפי שחסר ממנה השליש של כ"ד העליון ולכן הכ"ד נחלף לד"ך והנה אין זה אלא בבחי' הכלי אבל מבחי' אור חסד שבתוכו אינה לוקחת רק חצי שלישו האחרון כנז"ל באופן שלוקחת לכתר שלה ב' שלישים לכלי וחצי שליש לאור משא"כ בז"א שלוקח מן הת"ת דתבונה מן הכלי שליש א' האחרון לבד עם כל (בדפו"י ע"ד) האור שבו באופן שכתרו בבחי' הכלי קטן מן כתרה בבחי' הכמות אבל בבחי' האיכות ודאי כי שעור חצי שליש ת"ת דתבונה גדול מכל ב' שלישי ת"ת דז"א אבל כונתינו לומר שכפי הערך היה ראוי שכמו שהכתר שלה הם שני שלישי הת"ת שבו כן הכתר שבו יהיה ב' שלישי הת"ת דתבו' וכבר ביארנו הטעם שם נמצא כי כתר דז"א אורו גדול והכלי קטן והכתר דנוק' להפך זה כי הכלי גדול והאור מועט יותר מדאי. עוד יש שנוי אחר כי אור כתר דז"א הוא עצמות האור של תבונ' שנכנס' בתוכו ואור כתר שלה הוא הארה בעלמא אשר עוברת דרך מסך הכלי דת"ת דז"א מאחו' אל הכתר שבה ויען זה הגרעון בכתר הנקב' משא"כ בז"א לכן היה גרעון שני גם במוחין שבה משא"כ בז"א והוא כי כבר נתבאר בענין המוחין דז"א שהם ד' מוחין והם חב"ד ודעת כלול מתרין עיטרין ולפי שבכתר שבו יש אורות רבים לכן היה כח באורות ההם להמשיך גם מוח הדעת למעלה בראשו בין חכמה לבינה כנודע אע"פ שמקומו האמיתי הוא למטה כמו שנבאר אמנם הנקבה כיון שאור הכתר שבה מועט אין בו כח להעלות את הדעת הקל שבה שהוא עיטרא דגבו' לבדה כנודע ואמנם בראשה יש תרין מוחין חו"ב בלבד אבל הדע' שבה שהיא עיטרא דגבו' כנז' עמדה לה למטה בשליש עליון דת"ת שבה באמצע ב' הכתפות ושם נתקבצו בתחלה חמשה גבו' כי זהו סוד קשר יו"ד של תפילין דיד שהם המוחין שלה כמבואר אצלינו שם וזהו שאמרו באדרת האזינו דרצ"ו ע"א ונהירו דתרין מוחין גליפן בה וכו' ירצה כי אין בראשה בבחי' מוחין רק ב' לבד גם באמרו ונהירו רמז אל הנז' כי המוחין שבה הם הארה מועטת היוצאה לצד אחורי הת"ת דז"א משא"כ במוחין דז"א שהם אור תבונה עצמו המתפשט בתוך ז"א. וכבר נתבאר בענין הכתר דז"א איך החכמה והבינה נמשכו מן המוחין עצמם דאו"א אבל הדעת נמשך מן ה' חסדים המתפשטי' בו"ק שלהם ולכן גם בנקבה נשאר בין הכתפים כי שם מקומו באבא אבל בז"א שיש אור רב בכתר שבו העלה את הדעת שלו למעלה ממקומו כנז' והרי נתבאר ב' השנוים שמן ז"א לנוק' בענין הכתר והדעת
6
ז׳ונחזור עתה לבאר ענין היום א' הנוסף על י"ב שנה מה ענינו. הנה נתבאר לעיל כי בשנה השביעית נכנס חצי שליש אור החסד בכתר שבה אבל צריך שתדע כי אותו חצי שליש האור נחלק לד' חלקים וכשנכנסו בה תרין פירקין תתאין דנצח והוד נכנס חלק אחד וכשנכנסו תרין פרקין אמצעי' נכנס החלק הב' וכשנכנסו ג' פרקין עלאין נכנס החלק הג' ואמנם החלק הד' לא נכנס בו עד סיום י"ב שנה ואז ביום הא' של שנת י"ג נכנס בו החלק הד' ואז נגמר הכתר שבה וצריך לידע למה הכתר נעש' בב' זמנים הנז' אבל הטעם הוא במה שהודעתיך בכתר דז"א כי הכתר איננו מגוף האדם עצמו אלא בחי' עליונה שירדה על ראשו בסוד כתר אליו ולכן אין הכתר נשלם עד שיושלם תקון כל הט' ספי' שבו ואמנם יש בחי' אחרת והיא כי הנה אין הגבו' יוצאו' מיסוד דז"א עד שיכנסו החסדים תחלה בנקבה והנה הכתר נעשה מן אור החסדים כנז"ל והיה צריך שיתוקן תחלה ולכן היתה פשרה זו שיכנסו ג' חלקי אור החסד בתחלה בכתר שבו ואח"כ יכנסו הגבו' בתוך הנקבה ואח"כ יכנס החלק הד' בכתר בסיום הכל ואעפ"י שזה הרביע לא נכנס קודם אל הגבו' אין חשש בזה לפי שלא נשאר זה החלק בת"ת דז"א עד עתה אמנם מתחלה צא גם הוא משם אלא שנשאר בסוד אור מקי' על כתר הנקבה ולכן הרי הוא כאלו נכנס בה ולכן יצאו הגבו' ונתנו בנקבה ואח"כ נכנס בה בתוך הכתר שבה לפי שאין הכתר נגמר אלא באחרונ' כנז' ובזה יתבאר טעם למה כניסת החלק הד' הזה שבכתר נכנס ביום א' בלבד והוא כי כבר היה עומד על ראש הכתר ולא היה חסר אלא כניסתו לתוכו בלבד ואדרבא כפי האמת אפי' שעור יום א' לא היה צריך אלא שכאשר נחבר ענין ירידת הגבורות ביסוד שלה עם ירידת החלק הזה בכתר שלה יהיה בין ב' הבחי' האלו שהות יום א' והנה עם הנז"ל ית' מ"ש ז"ל ענין ב' מלכי' המשתמשי' בכתר אחד והו' כי מין שליש א' תחתון דאור החסד שבת"ת נחלק ומחציו נעשה הכתר שלו ומחציו הכתר דנוק' וזהו ב' מלכים משתמשים בכ"א גם יצדק זה בבחי' הכלי כי הנה כמו שמן האור שבו נעשו ב' הכתרים שלו ושלה כן מן הכלי של הת"ת דז"א נעשו ב' ת"ת הנק' גופא כנז"ל מן ב' שלישי הכלי חצי השליש הספיק לת"ת שבו הנק' גוף שלו ומן השליש ומחצה נחלק לכתר ולדעת ולת"ת שבה שהוא הגוף שבה ונמצא כי הת"ת שלו נתפש' עד הת"ת שבה וכל ענין זה היה כדי להשוות שניהם שיהיו שוים בהשו' אחת ובפרט בכתר ובת"ת שבה שהם קו אמצעי אשר הוא עיקר גוף האדם כדי שיהיו ב' המלכים שוים בכל בחי' בסוד שני המאורות הגדו' והרי נתבאר כי משליש וחצי של כלי הת"ת דז"א נתחלק לג' שלישים ושהם נעשו כתר ודעת ות"ת בקו אמצעי שבה:
7
ח׳ועתה נבאר מהיכן נעשו היסוד והמלכות שבה ולהבין זה צריך שנבא' איך נגדלה זו הנקב' וזה יובן במה שביארנו לעי' כי בזמן (בדפו"י סז ע"א) השלישי הנק' זמן היניקה נגדלה כשעור מדת הת"ת של ז"א והיתה שיעור ספי' א' וכשהגיע זמן הד' הנק' קטנה ורצה המאציל העליון להגדילה ולעשותה פרצוף גמור חילק המדה ההיא לי' חלקים קטנים הנק' י' נקודות כנודע כי כל מדה אינה פחותה מי' ואח"כ באלו הי"ב שנה התחילו המוחין שלה ליכנס בתוכה ואז כל נקודה מהם נגדלה ונעשת ספי' א' שלימה עד שנעשת פרצוף א' שלם בי"ס גמורות והנה נקודת הת"ת שבה לא הוצרכה אל הת"ת עצמו שלה לפי שכבר נעשה ממה שלקחה מכלי הת"ת דז"א כנז' ולכן ירדה נקודת הת"ת שבה למטה עם נקודת היסוד שבה ומשתיהם נעשה היסוד שלה וזהו סוד מה שאמרו בסה"ז ובס' התיקונין כי גוף וברית חשבינן חד והענין הוא כי נקודת הת"ת הנק' גוף ונקודת הברית שהוא היסוד שבה נתחברו לאחדים למטה ומשתיהם נעשה כלי היסוד שלה וצריך לידע למה היסוד הוצרך ליעשות מב' נקודות הנז' משא"כ בכל י"ס שבה והטעם הוא במה שידעת ונת' לעיל כי כל הספי' שבה יש להם על מה לסמוך בז"א בת"ת ונה"י שבו אבל היסוד שבה אין לו סמך בז"א כלל כנז"ל שהיסוד דז"א נגמר עד סיום הת"ת של הנקבה כי לטעם זה נק' היסוד שבה פורח באויר ואין לו על מה לסמוך כמבואר אצלינו במקום אחר גם נודע כי לטעם זה נק' הנקבה עניה ונק' אספקלרי' דלא נהרא מגרמה כלום אלא צריכה לקחת כל הספי' שבה מן הז"א כנז"ל אבל אלו השתים יסוד ומלכות שבה אינה לוקחתם ממנו לפי שאין להם סמך בז"א כנז' ולכן הוצרכה נקודה הת"ת שבה לירד עד נקודת היסוד שבה כי לעצמה אינם צריכה כנז"ל ועי"כ בין שתיהם יהיה ספוק ויכולה לעשות היסוד שבה ואמנה בחי' המלכות שהיא הטטרה שבה כיון שכל עצמה אינה רק חותם ע"י חותם היסוד כנודע כי אחר שכל גופה נק' מלכות כנודע א"כ אין צורך להיות בה בחי' מלכות שבה אלא נעשה להיותה חותם ע"ג חותם בלבד ולכן די לה בנקודה שבה הראשונה וממנה לבדה נעשת אעפ"י שאין לה סמך בז"א ואעפ"י שלא נתחבר בה נקודה אחרת כמו שהיה ביסוד שבה:
8
ט׳דרוש ג' בענין עשר נקודות של הנקבה בנויות על אלפא ביתא דא"ט ב"ח
9
י׳ונבאר עתה דרך פרט ענין י' נקודות של הנקבה שהיו תחלה כלם מדה א' בלבד ואח"כ הגדילו ונעשו י' מדות שלימות ונקראים פרצוף א' שלם ונסמוך ונרמוז הדרוש הזה על אלפא ביתא דא"ט ב"ח וכו' כי כלה נרמזת בדרוש בנין הנקבה כסדר הנז"ל. הנה נת' כי הנקבה בזמן היניקה היתה מדה א' מן י"ס שבז"א וכשנגדלו ונעשת פרצוף שלם בי"ס הוא שנתחלקה אותה המדה לי"ס וכל נקודה מהם גדלה ונעשת מדה א' שלימה. והנה ב' אותיות א"ט הם בכתר שבה ב"ח בחכמה ג"ז בבינה ד"ו בדעת י"ץ בחסד כ"פ בגבורה ל"ע בת"ת מ"ס בנצח ק"ץ בהוד ר"ף ביסוד ש"ן במלכות שבה וכבר נת' כי המים המגדילים את ז"א הנק' אילנא דחיי הם החסדים הנק' מים ואמנם המגדילים את הנקבה הם ג' חסדים פחות שליש המגולים אשר בתנ"ה דז"א וזהו סוד פסו' והוכן בחסד כסא שהיא הנקבה הנק' כסא וגם נגדלת ע"י הה' גבו' אשר בתוך היסוד דז"א כנז"ל וצריך ג"כ שתדע כי אין המים עצמם נעשים גוף עצמות האילן אמנם הם גרמים את האילן שיגדל ע"י המים הנכנסים בתוכו וכמו שתראה בביאורינו את האלפא ביתא הנז' שאין אנו כוללים את החסדים עצמם מכלל גוף ההגדלה עצמה גם צריך שתדע כי בז"א בב' הקוים שלו הימין והשמאל מתלבשים נצח והוד דאימא עם ב' מוחין חו"ב אשר בתוכם עד סיום הקוים אבל בקו אמצעי שהיסוד דאימא נגמר בחזה דז"א לא יש בחי' מוח הדעת רק עד החזה ומשם ולמטה לא יש מוח כלל רק בחי' החסדים המתפשטים בו כנודע ונמצא כי עד"ז גם ההארה היוצאת מן הז"א לנוק' להגדילה אינו שוה כי מה שמאיר בה מן ב' הקוים שהם נצח והוד שבו היא לוקחת ב' מיני אור א' מן מוח החו"ב אשר בתוכם והב' מן החסדים המתפשטים ג"כ שם אבל כשלוקחת מן קו האמצעי אינה לוקחת אלא אור החסדים בלבד. ונתחיל לבאר ב' אותיות א"ט שהם בכתר אות א' היא הנקודה הא' שבי' נקודותיה שנתחלקה כנז' והנה בתחלה לא היה הכתר אלא שעור נקודה א' עשירית מי' נקודו' שבמדה אחת ועתה ע"י אור החסד שבת"ת דז"א שנכנס בה כנז"ל נתוספו בה ט' נקודות אחרות כ"א מהם כשעור הנקודה הראשונה שהיה בה ונעשה הכתר שבה מדה א' שלימה בי' נקודות כשעור שהיתה כל הנקבה כלה בכללותה בתחלה בזמן היניקה וזהו א"ט. ב"ח הוא בחכמה כי ב' הנקודות היו בה הא' נקודה עצמה והב' נקודה אחרת שלקחה עתה בזמן ההגדלה מן מוח החכמה דז"א המתפשט בנצח שבו (בדפו"י ע"ב) ואח"כ ע"י החסד אשר לוקחת מן הנצח דז"א כנז"ל נתוספו בה ח' נקודות אחרות ולפי שהב' נקודות האחרות הם בפועל כנז' והח' לבדם הם באות ע"י הגדלת מימי החסד לכן נתחלקו לב' חלוקות שהם ב' וח' וזהו ב"ח וכבר נת' למעלה כי מה שלוקחת מן המוחין עצמם שבז"א נכנס בכלל החשבון אבל מה שלוקחת מן החסדים אינם בכלל לפי שהם הגורמים ההגדלה לאחרים שהם הנקודות שבנקבה והמוחין שלוקחת מן ז"א ועד"ז הוא בשאר הי' נקודות כמו שיתבאר. ג"ז הוא בבינה כי ג' נקודות יש בבינה שבה הא' היא נקודה עצמה והב' נקודה אחרת שלקחה ממוח הבינה דז"א המתפשט בהוד שבו והג' נקו' אחרת שלוקחת מן הכלי של ההוד דאימא עצמה וע"י החסד שלוקחת מן ההוד דז"א נתוספו בה ז' נקודות אחרות וזהו ג"ז. ואם תשאל למה בחכמה שבה לא נכנס בחשבון נקודה אחרת שלוקחת מכלי דנצח דאימא עצמה וגם בחכמה יהיו אותיות ג"ז. והתשובה היא כי הנה נה"י דאימא הנכנסים בז"א הם בעצמם אינם רק בחי' רגלים שבה ולא בחי' ראש ומוחין אלא שבהכנסם תוך ז"א נשתנו ונתעלו כי ב' פירקין עילאין דנצח והוד דאימא נתהוו בבחי' ב' מוחין חו"ב דז"א וב' פירקין אמצעיים נעשו ב' זרועות חו"ג דז"א וב' פירקין תתאין נשארים במציאותם הא' שהם נצח והוד ב' רגלין דז"א ואלו ב' פירקין אינם משתנים ממציאותם כמו הפירקין האחרים ואמנם כשנעתקים עוד לבחי' הג' שהיא בנוק' דז"א הנה נודע שכל שיעור קומת הנקבה היא בתלת פירקין דנצח והוד (א"ש נלע"ד להגי' דז"א אשר בתוכם מתלבשים ב' פירקין תתאין ב' פירק' במקו' דנצח והוד דאימא אשר לעולם נשארו במציאות בתלת) רגלים ולא מוחין כנז'. ונמצא כי הארה שלוקחת הנקבה מנצח והוד דאימא בין לחו"ב ובין לחו"ג שבה אינה עולה בשם אבל ההארה שלוקחת מנצח והוד דאימא לנצח והוד שבה עולה בשם ונכנסת בחשבון כמו שיתבאר לפי שהכל הוא הארת רגלים בין בבחי' אימא בין בבחי' הנקבה עצמה וזה הענין עצמו הוא במה שלוקחת הנק' מן הכלים דנצח והוד דז"א עצמו כי גם מהם לוקחת לפי שכיון שהיא לוקחת מן המוחין הפנימיים שבתוך נצח והוד דז"א כנודע והנה הם מלובשים תוך ב' כלים שהם הכלים דנה"י דאימא והכלים דנה"י דז"א ולכן בצאת האור של המוחין עצמם מתוך ב' הכלים הנז' לחוץ אל הנקבה מידי עברו יקח מהם כי לא יצא ערום מבלי לבוש ולוקח קצת מן הכלי' ההם מה שצריך ויוצא האור ההוא בהיותו מלובש תוך ב' הכלי' ההם
10
י״אונחזור לענין כי כמו שהכלים דנצח והוד דאימא אינם נכנסות בכלל חשבון נקודות הנקבה רק בנצח והוד של הנקבה כנז' כן מה שלוקחת הנקבה מן הכלים דנצח והוד דז"א אינם נכנסים בכלל חשבון רק בנצח והוד של הנקבה האמנם יש קצת שינוי בין הנצח והוד דאימא לנצח והוד דז"א והוא כי נודע שהנוק' כל אחיזתה ומציאותה הוא בשמאל שהיא גבורה והנה אימא הנק' תבונה דינים מתערין מינה כנז' במקומו ובפרט בקו שמאל שבה שהם דינים ובפרט בהוד שבה שהו' סיום קו השמאל ובפרט בפרק תחתון של הוד שבה שהוא הנכנס תו' הנקבה והוא דין גמור וזהו סוד ענין אימא דעד הוד דז"א אתפשטת כנז' בספר התקונין וגם נת' אצלינו וזה ראיה כי אימא היא גבורות וכיון שכל בנין הנקבה היא מן הגבורות והדינים לכן כל קו שמאל של כלי דאימא שהוא ההוד שבה המאירה בנוק' היא נכנסת בחשבון אעפ"י שאינה אלא בחי' רגלים כנז' משא"כ בנצח והוד דז"א שאינ' נכנסי' בחשבון רק בנצח והוד של הנקבה בלבד. ובזה נתתרצה השאלה הנז"ל כי בחכמה דנוק' לא נכנס בחשבון מה שלוקחת מכלי הנצח הימין דאימא והיו אותיותיה ב"ח אבל בבינה שבה נכנס בחשבון מה שלקחה מכלי ההוד השמאלי של אימא ועד"ז הוא בגבורה והוד של הנקבה כמו שיתבאר ולכן היו אותיות הבינה שבה ג"ז כנז"ל הכלל העולה כי בחי' החסדים אינם עולים בחשבון לעולם לפי שהם המגדילים ולא הנגדלי' כנז"ל גם הגבו' אינם נכנסים בחשבון לפי שהם ג"כ בחי' המיין נוק' המגדילים את הנקבה כנז' זולתי בדעת שבה כמו שיתבאר הטעם במקומו והמוחין עצמם שיש בז"א הם נכנסים בחשבון בב' נקודות חו"ב שבה בלבד ולא משם ולמטה והטעם הוא לפי שאלו המוחין שבנצח והוד דז"א אינם מוחין ממש רק מה שהם בראשו של ז"א בחו"ב שבו אבל התפשטותם למטה בחו"ג ובנצח והוד דז"א הם הארה בלבד בעלמ' שנמשכת מהם ולכן כאשר יחזור הארת המוחין ההם שבנצח והוד דז"א להאיר בחי' שלישית בנוק' והלואי שכל הארת המוח שבג' פרקי הנצח דז"א יספיק לעשות מוח החכמ' שבה לבד אבל אין בו כח להתפשט בתשלום הקו בחסד ונצח שבה וכן עד"ז בקו שמאל ולכן אין המוחין עולין בחשבון אלא בחו"ב שבנקב' בלבד ועדיין צריכים אנו לתרץ קושיא (בדפו"י ע"ג) א' הנמשכת מזה שאמרנו והיא כי כיון שאלו המוחין שבנצח והוד דז"א אינם מוחין ממש איך מהם נעשים ב' מוחין ממש בחו"ב דנוק' ולבאר זה נבאר מה שאמרו בסה"ז בפ' תצוה כי דינים דדכורא תקיפין בריש' ונייחין בסיפא והענין הוא כי ע"י ב' חסדים המגולים שבנצח והוד דז"א נתוסף כח המוחין שבהם ובוקעת הארתם בכלי הנצח והוד דאימא ונגלים ועי"כ יש בהם כח לעשות בחי' מוחין בנקבה ממש והרי כי יותר מאירים הם בסופא דז"א כפלים ממה שמאירים ברישא כי כאן מאירים בנצח והוד דז"א וגם עושים מוחין גמורין ברישא דנוק' עוד טעם אחר כי החסדים המגולים אשר שם הם מאירים גם בנצח והוד של אבא שבתוך נצח והוד דאימא ואז גם הנצח וההוד דאבא נתוסף כחם ומאירים בנצח והוד דאימא אשר בתוך נצח והוד דז"א משא"כ למעלה שהם חסדים סתומים. טעם ג' כי מן החזה דז"א ולמטה גם היסוד דאב' נגלה לבדו בלי כסוי יסוד דאימא הנשלם עד החזה כנודע וזה היסו' דאבא שנתגלה בקו אמצעי דז"א מאיר לצדדים בנצח והוד דאימא שבתוך נצח והוד דז"א ונתוסף בהם אור עצום והנה ע"י כל אלו ההארות הנתוסף בהם יש בהם כח ויכולת לעשות ב' מוחין חו"ב דנוק' האמנם הלואי שיספיקו כל אלו ההארות כדי שיוכלו לעשות ב' מוחין אבל אין עוד בהם כח להתפשט בתשלום ב' הקוים ולכן אין אנו מכניסים בחשבון את המוחין ההם בחו"ג ובנצח והוד דנוק' כלל כמו שיתבאר ואמנם הארת הכלים דנצח והוד דאימא יש בהם שנוי כי בקו השמאל דנוק' הם נכנסי' בחשבון בכל הקו ההוא אבל בקו ימני שבה אינה נכנסת בחשבון רק בנצח שבה בלבד כמו שנתבאר הטעם והארת הכלים דנצח והוד דז"א אינם נכנסים בחשבון זולתי בנצח והוד שבה לעעם הנז"ל: ד"ו הם בדעת והנה פירושם כאן הוא הפך מה שנת' שם באותיות הקודמות כי שם היו האותיות הראשונות שבכל זוג מהם היו העיקר והאותיו' השני' היו מחודשות בסוד תוספת כנז' בסוד א"ט ב"ח ג"ז אבל כאן בדעת הם להיפך כי אות השניה היא ו' והיא העיקרית כי כבר יש בה שש נקודות עיקריות ואות הראשונה שהיא ד' הם הד' נקודות שנתוספו בה כמו שנבאר וזהו ד"ו וקודם שנבאר עניינם צריך שנבאר לך ענין אחד והוא כי הנה החסד שבנצח ושבהוד דז"א אעפ"י שמתפשט בהם בכל הפרקים שבהם אין זה אלא לעצמו אבל להאיר בנקבה אין בו כח רק להאיר בפרק העליון שבנצח והוד שהם חו"ב שבנקבה כדי להגדילם אבל בשארית הקוים ימין ושמאל שבה שהם החסד והנצח והגבורה וההוד אעפ"י שהארת ב' החסדים ההם מאירים בהם אין בהם כח להגדילם ממש ונמצא כי הכח"ב דנוקבא לבדם הם נגדלים ע"י החסדים אבל מן הדעת שבה ולמטה אין יכולת בחסדים להגדילם אמנם הגדלתם היא ע"י הגבורות כי אין הגבורות מתפשטות בכל הנקבה אלא מן הדעת ולמטה כמו שיתבאר והם המגדילות משם ולמטה כי גם הם נק' מ"ן וגבו' גשמים כנוד' וכל כך מגדילו' הגבו' את הנקבה כמו החסדי' לז"א:
11
י״בונבאר עתה ענין הגבו' האלו הנה נודע בענין החסדים דז"א כי הה' חסדים נשרשים שם תמיד בדעת דז"א מלבד עיטרא דגבורה אשר שם ואח"כ הארת החסדים ההם מתפשטת למטה מחסד ולמטה עד ההוד שבו אבל שרשם נשאר תמיד למעלה בדעת ואח"כ אלו החסדים המתפשטים כנז' נתוספת מהם עוד הארה אחרת כלולה מה' החסדי' ההם וניתנת ביסוד שבו ועוד הארה אחרת נמשכת מזו ההארה שביסוד וניתנת במלכות שבו ועל ד"ז ממש הוא בענין הה' גבורות אשר בנקבה וכבר נתבאר לעיל כי הכתר של הנקב' היא כנגד ב' שלישים תחתוני' דת"ת דז"א והדע' של הנקב' היא באחורי היסוד דז"א אשר שם ירדו הה' גבורות כנודע ובבא עת בנין הנקבה יצאו הה' גבורות מן היסוד וניתנו בדעת של הנקב' העומד באחוריו ממש ושם נשאר שרשם ואח"כ הארתם מתפשט' עוד מחסד עד הוד שבה והארתם השנית נכללה וניתנה ביסוד שבה והארת' השלישי' נכללת וניתנה במלכות שבה ונמצא עתה כי בדעת שבה יש מעיקרא נקודה אחת שבה עצמה כנז"ל ועם ה"ג שבה הם ו' נקודות ממש ונתוספו לה ד' נקודו' מחדש בבחי' הגדלה וזהו ד"ו כנז"ל. ואעפ"י שנתבאר לעיל כי החסדים וגבורות נקראי' מים המגדילים ואינם נכנסים בחשבון נקודו' ההגדל' הטעם הוא כי כשאין בכל ספי' רק חסד או גבו' א' צריכ' להגדיל את הספי' ההיא ולכן אינה נכנסת בחשבון אבל בדעת שיש שם ה"ג ביחד והגבור' האחת לבדה היה מספיק להגדילו לכן הם נכנסי' בחשבון הנקודו' הנגדלות. וא"ת א"כ אינם רק ד' גבו' כי האחת מהם צריכה להגדיל את הדעת ואינה נכנסת בחשבון והענין יובן במה שאמר הכתוב ורדפו מכם ה' מאה ומאה מכם רבבה ירדופו וגם במה שאמרו ז"ל אינו דומה מועטים העושים את המצוה למרובים העושים אותה כי בהתאסף ובהתקבץ חמישיתם יחד יש בהם כח להגדיל ולשיכנסו ג"כ הם בחשבון ההגדלה: י"צ בחסד ששרשה נקודת עצמה בלבד והט' נקודות אחרות (בדפו"י ע"ד) נתוספו בה וכבר נתבאר למעלה בענין שתי אותיות ג"ז אשר בבינה ענין הבחי' הנכנסות בחשבון ושאינם נכנסות ובזה תבין למה אין החסד הזה דומה אל החכמה שהיו בה ב' נקודות עיקריות ועי"ש. אבל צריך שנבאר ענין מתמיה בזה הענין והוא כי הנה אותיות א"ט ואותיות י"צ שוות הם אלא שזה אחדים וזה עשרות וכן הענין בב"ח וכ"פ וכו' וא"כ מן הראוי היה שלמעלה בג' ראשונות יהיו האותיות של מספר עשרות שהוא מספר יותר גדול ולמטה שהם בו' קצוות יהיו אותיות של מספר הקטן שהם אחדים. והתשובה מבוארת כי הנה המגדיל את שלשה ראשונות שבה הם החסדים אשר יש בהם שני גרעונין האחד הוא כי החסדים נקראי' עיטרא דדכורא ולכן הם עצמם מגדילי' את ז"א וההאר' היוצאת מהם היא העובר' דרך אחוריו להגדיל את ג' ראשונות דנוקבי' והב' הוא כי אפי' זו ההארה המועט' הנמשכת מהם אינה בשלימו' כנודע כי החסד שבנצח דז"א נחלק לג' שלישים ושלישו האחד העליון הוא לבדו ששולח הארתו לחוץ בחכמה של הנקבה וכן עד"ז בכתר ובחכמה שבה ולכן אין בהם כח להגדיל מאד את ג' הראשונות שבה אבל הו' קצוות שבה הנגדלי' ע"י הגבורות אשר עיקרם הם בנקבה בלבד לכן יש בהם כח להגדיל אותם י' בחי' אור יותר מאור החסדים ולכן הג' ראשונות נגדלו בבחי' אחדי' והו' קצוות בבחי' עשרו' כ"ף בגבורה כי יש לה נקוד' עצמה וגם נקודה אחת שלוקח' מן כלי ההוד דאימא כנז"ל באותיות ג"ז ונתוספו בה מחדש ח' נקו' אחרות וזהו כ"ף ל"ע בת"ת דע כי יש שנוי אחד בין הת"ת לשאר הקצוות כי ב' הגבורות של הנו"ה מוכרחות לעבור בתוך הת"ת מה שאין כן בשאר הקצוו' לפי שהנה הה"ג הם בדעת העומד בקו אמצעי בין החו"ג ויצאות בתחלה ב' גבו' ומתפשטות אל הצדדים זו בחסד קו ימין וזו בגבורה קו שמאל והגבורה השלישית יורדת ביושר בקו אמצעי אל הת"ת וב' גבו' האחרו' גם הם נמשכו' דרך קו' אמצעי אל הת"ת ומשם יוצאות ומתחלקות לצדדין בנו"ה וכבר בארנו כי בכ"מ שעוברת הקדושה מניחה שם רושם ושורש ולכן בעוברם דרך הת"ת מניחו' שם אור שלה' והרי יש בת"ת ג' גבו' ונתוספו בהם מחדש ז' נקודו' אחרות הרי ל"ע וכבר נת' למעל' כי הנקו' עצמה של הת"ת ירדה למטה עד היסוד שבה באופן שאין אל הת"ת שום בחי' להבנו' אלא מכח ג' גבו' הנז' ובזה יתורץ ג"כ כי הלא הגבורות הם המגדילות ואינם נכנסות בכלל החשבון אמנם מה שנמנו כאן בת"ת הוא לפי כי בשאר הספי' היו הגבורו' או החסדים מגדילים לנקודותיהם אבל בת"ת שאין בה נקודה מעצמה מוכרח שהג' גבו' עצמם אשר בו יגדלו ומהם יתוקן ויעשה הת"ת עוד טעם ב' עם הנז"ל כי בהיות הרבה גבו' יחד יש בהם כח להגדי' ולהשאיר שרשם שם באופן כי הג' גבו' שבת"ת הם עצמם נגדלות לי' נקודת:
12
י״געוד טעם אחר למה יש ג' גבו' בת"ת ובזה יתורץ ג"כ קושיא אחרת כי הנה יש לנו הקדמה וכלל גדול כי החסדי' וגבורו' כשמשפטו' בה' הקצוות מחסד עד הוד הם יורדות תחלה כלם בחסד ושם נשאר בחי' החסד שלו ויורדי' הד' חסדי' אחרי' בגבו' ונשאר שם החס' שלה ויורדי' הג"ח האחרי' בת"ת ונשאר שם החסד שלו ויורדות ב' החסדי' לנצח ונשאר שם החסד שלו ויורד החסד האחרון בהוד ועד"ז הוא בחמש גבורות המתפשטות בנוק' ואמנם למעלה אמרנו באופן אחר ענין התפשטות החסדים והגבו' ולכן הנלע"ד יותר אמיתי הוא כי האמת הוא שהחמש גבורות יורדות מדריגה אחר מדריגה כפי הכלל הנזכר ולא כמו שנתבא' למעלה ואמנם היות ג' גבו' בת"ת הוא לפי כשנכנסות הגבו' בשאר הספי' אין להם צורך להניח שרשם שם אבל כשנכנסות בת"ת אשר אין בו שום נקודה כנז' הם צריכות להניח שרשם בו כדי לעשות בחי' הת"ת כנז' והנה הגבו' הנכנסות בו אינם אלא ג' בלבד כנז' שכל גבו' נשארת במקומה והצריכות להתפשט עדיין הם היורדו' בת"ת.
13
י״דמ"ס בנצח שהם א' נקודת עצמה. שנית נקודה אחרת שלוקחת מכלי נצח דז"א. שלישית נקודה אחרת שלוקחת מכלי הנצח דאימא כנז"ל באותיות ג"ז והרביעית היא נקודה אחרת מן הגבור' של ההוד שעוברת בה והניחה שרשה בו אבל הגבו' של עצמה אינה נכנס' בחשבון כי היא מגדלת אותו כנז"ל והטעם הוא במה שידוע כי הנצח וההוד הם תרי פלגי גופא אחים ולא יתפרדו ולסבת החבור הזה כשעוברת גבו' ההוד בתוכה מנחת שם שרשה ועוד טעם אחר כי נודע שהנצח וההוד הם כדמיון זכר ונקבה כי זהו סוד מה שאמרו בס' התקונין איהו בנצח ואיהו בהוד וגם נודע כי עם היות שעיטרא דחסד היא לז"א ועיטרא דגבו לנוק' עכ"ז ז"א נוטל תחלה פי שנים התרין עיטרין והנוק' חד עיטרא דגבורה בלבד ולכן גם הנצח שהוא הזכר נשאר בו גבו' שלו ושרש הגבו' של ההוד שהיא נקבה אבל בהוד אין בה רק גבור' אחת לבד שלה והרי נתבארו ד' נקודות עקריות שבנצח וו' נקודו' אחרו' באות לה בסוד תוספת מחדש וזהו מ"ס: ק"ץ בהוד הנה סדר אותיות אלו הם ע"ד שביארנו בב' אותיות ד"ו שבדעת כי האות הב' (בדפו"י ס"ח ע"א) היא העיקרית והראשונה היא המחודשת והענין הוא כי הנה ג' נקו' יש בהוד אחד עצמה שנית נקודת כלי ההוד דאימא שלישית נקוד' כלי ההוד דז"א ולפי שבכל הספי' האחרות של הנקבה לא נמצאו יחד כל כך גבורות קשות כמו בהוד לכן בהתחברם יחד מכים אורותיהם זו בזו והדינים מתרבים ונגדלים לאין קץ ונכללים זה בזה וזה בזה ומן הג' נקודות נעשות ט' נקודות כל אחת כלולה משלשתם והרי אות ץ' ונתוסף בהם נקודה אחת מחדש והיא אות ק' הראשונה וזהו ק"ץ ואמנם היות כל כך גבורות קשות בהוד עניינם הוא כי נודע שהנצח והוד הם לבר מגופא ולכן הם דינים קשים ועם כל זה ההוד הוא דין יותר קשה מאד מאד כי הוא קו שמאלי אשר הוא גבו' חזקה ומכש"כ בסיומו שהוא ההוד שהוא הנק' בספר הזוהר התוכא דדהבא ומכש"כ כאן שנתחבר ביחד ג' הודות שהם סופי ג' קוים וכלם שמאליים והם הוד דאימא והוד דז"א והוד דנוק' והנה כל א' לבדו הוא דין קש' ומכש"כ בהתחברם יחד שהם דינים קשים לאין קץ ולכן נתרבו הדינים ומהג' אלו נכללו זה בזה וכל א' משלשתם באופן שנעשו ט' נקודות כנז' ולא עוד אלא שגברו ונתהוו בסוד מאות ולא בסוד עשרות כמו עד עתה והרי נתבאר למה מן ההוד ואילך הם בסוד מאות:
14
ט״וועתה צריכים אנו לבאר למה נשתנו ב' ספי' אלו שהם הדעת וההוד שהאותיות הראשונות שבהם הם הנקודות המחודשות והשניות הם העיקריות והענין מובן עם הנז' כי לפי שהגבו' והדינים הקשים הם מתרבים מאד בב' ספי' אלו כנז"ל כי בדעת יש ה' גבו' יחד מקובצות ובפרט כי אין בהם מתוק לפי שהם מכוסות ואינם מגולות גם בהוד יש ג' הודות שהם דיני' קשים כנז' וכבר נתבאר כי כשהגבו' הם מתחברות הם מתגברות לאין קץ לפי שהם בחי' אש שבהתרבותו מדליק יותר ויוצאות ממנו ניצוצות ושלהוביות לאין קץ כי זהו הטעם שצריך האדם שלא יעורר ויחבר כחות הדין ביחד אלא יפריד אותם כנודע משא"כ בחסדים שאף שיתרבו הם מים שבהיותם תוך הכלי שלהם הם נחים ושקטים ואין נצוצות מתרבות מהם מחדש ולכן הנקו' העיקריות הם האותיות שחשבונם מועט {(א"ש הל' זה ק' בעיני במ' שאמר שהנקודות העיקריות הם האותיות שחשבונם מועט והם האותיו' השניו' כמו שאמרנו למעלה בתחל' השאלה והנה בק"ץ שהם בהו' אתי שפי' שהצד"י היא יותר מעוט' מהקיף האמנם באיתיות ד"ו שהם בדעת לא אתי שפיר שאדרבא אין הדיני' מתרבים בו לטעם הנז"ל ולכן הוא בסוד אחדים וענין השואה זאת שיש לדעת עם ההוד נרמז בפ' משפטי' ה' אמת צדקו יחדיו כי להיו' הדעת וההוד שבנוק' בחי' גבו' הנק' משפטי ה'לכן נשתוו זו לזו וצדקו יחדיו אותיותיהם כנזכר לכן במלת צדק"ו נרמזו אותיותיהם שהם ד"ו ק"ץ אותיו' צדק"ו ממש להורות כי צדקו בבחי' אותיותיהם:} והנקודות המחודשו' הם האותיו' שחשבונ' רב אלא שעדיין צרי' לתת טעם למ' בדעת היו בחי אחדי' ולא מאות כמו בהוד כיון ששתיה' הם גבו' קשות ורבות אבל הטע' הוא כי עם כל זה יש הפרש בדעת מן ההוד כי הדעת הם גבו' עליונו' בבחי' מו' שהם יותר ממותקות אבל גבו' ההוד קשים מאד כי הם למט' קרובי' וסמוכי' אל הקליפות בסוד רגליה יורדו' מות ולכן הם מתרבי' בסוד מאות כנז"ל אבל הדע' אות הב' שהיא הוא"ו הי' יותר גדול' מן הד' שהיא הראשונה ואם נרצה להגיה ולומר ולכן הנקודות העיקריות הם האותיות שחשבונם רב והנקודות המחודשות הם האותיות שחשבונם מועט אתי שפי' באותיות ד"ו שיש בדעת שהמחודשות והיא אות הד' הראשונה חשבונה מועט והעיקרית והיא אות ו' השניה חשבונה רב האמנם תקשי לך באות ק"ץ בהוד כי העקרית והיא אות ץ' השנית חשבונה מועט והמחודשת והיא הראשונה חשבונ' רב והיא אות ק' ולכן בלשון זה צריך אני למודעי זלה"ה):
15
ט״זונחזור לדבר בענין זה ההוד של הנקב' כי הנה הה"ג המתפשטי' מחסד עד הוד שבה הם אותיות מנצפ"ך והסדר שלהם הוא כסדר אותיות האלפ"א בית"א שמסודרות כפי ערך תוספ' החשבון הנוסף מאות לחבירתה כנודע ונמצא שסדרם האמיתי הוא כמנפ"ץ ונמצא כי הגבו' שבהוד היא אות ץ' פשוטה והיא אות ץ' של ק"ץ הנז"ל באופן כי הגבור' שבהוד נקראת ץ' שהיא ט' מאות ולא נגדלו רק חלק אחד בלבד שהוא ק'של ק"ץ. (א"ש הביאור הוא כי אחר הת' מתחילים אותיות אלו הכפולות והם כמנפ"ץ והנה הך' נמנת לה' מאות והמ' נמנית לו' מאות והן' נמנת לז' מאות וה"פ' נמנת לח' מאות והצ' לט' מאות ואח"כ חוזר החשבון לראשית האותיות והיא א' בסוד אלף) והנה שמו מוכיח עליו שהם גבורות קשות מאד בבחי' סיומם והם קרובות וסמוכו' אל הקליפו' הנקראים קץ כל בשר שהם הקליפות כנודע ולכן גם הוא שמו קץ ולכן עיקר אחיזת הקליפות היא בהוד: גם סמא"ל לא יכול ליעקב אבינו ע"ה (בדפו"י ע"ב) אלא בירך השמאלי הנקרא הוד והנה בהתאחז הקליפות בהוד שבה נאמר והודי נהפך עלי למשחית כי מן הוד נהפכת למפרע ונעשת דוה בעבור המשחית שהם הקליפות גם זהו סוד פסוק נתנני שוממה כל היום דוה כי הנה הה' דמים טמאים אשר באשה כאשר ביארנו הם משיירי התוך הה' גבורות של מנצפ"ך והנה ההתוך של הזוהמה אינה אלא בסופ' שהיא בגבור' ההוד וכאשר נתאחזי' הקליפות בה נהפך לדם טמא דם נדה ונקר' דו"ה הפך הו"ד וזהו נתנני שוממה כל היום דוה ואומרו כל היום הוא כמה שנודע כי שתא אלפי שני הוי עלמא שהם ו' קצוות חג"ת נה"י ואלף הז' היא מל' שבת העולה עד השם וזהו שבת לה' ולכן חרבן בית המקדש היה באלף הה' שהוא הוד שבו אחיזת החיצונים כנז' ונודע מה שאמרו בס"ה כי אין לאוה"ע שליטה על ישראל אלא בחד יומא שהוא אלף הה' כמו שאמר הכתוב כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול וגו' לפי שאין אחיזת' אלא בהוד בלבד שהוא אלף הה' הנקרא יום ה' וביום ה' הזה היא דוה ושוממה וזהו מה שאמר הכתיב נתנני שוממה כל היום דוה והנה אלף ימי הגלות האלו נרמזו בב' אותיות קץ שבהוד שהם בגי' אלף וז"ס האלף לך שלמה אלף יומין דחול כנזכר בספר הזוהר פרשת תרומה:
16
י״זביאור אותיות אלפא ביתא דאי"ק בכ"ר
17
י״חוהואיל ואתא לידן נבאר סדר חשבון אותיות אלף ביתא דאי"ק בכ"ר וכו' כדי שתבין מה שביארנו לעיל כי הנה אי"ק הם שלש אותיות הראשונה אחדים ושניה של עשרות ושלישי' של מאות וכן עד"ז בשאר אותיות האלפ"א ביתא הנז' ונמצא כי אות ת' של דמ"ת היא ד' מאות ואות כ' פשוטה של הנ"ך היא חמש מאות ואות ם' סתומה של וס"ם היא ו' מאות ואות ן' פשוטה של זע"ן היא ז' מאות ואות ף' פשוטה של חפ"ף הוא ח' מאות ואות ץ' פשוטה של טצ"ץ היא ט' מאות הרי שבכל כ"ז אותיות של אלפא בית"א עם הכפולות הם ט' אחדי' יט' עשרות וט' מאות וכשנרצה להשלים חשבון האלף שהם י' מאות צריך לחזור התחיל באות א' ראשונה של אלפ"א ביתא אשר במלואה היא אל"ף. ר"ף הם ביסוד וזה יובן עם מה שביארנו לעיל כי נקוד' הת"ת של הנקבה ירדה עד היסוד בה ונתחבר עם נקודת היסוד ומשתיהם נעשה היסוד וזהו ב' של הנקודות העיקריות ונתוספו בה מחדש ח' נקודות אחרות הרי ר"ף. ונלע"ד חיים כי לפי שכללות כל הה"ג הם ביסוד כנז"ל לכן אותיותיו הם בבחי' מאות ע"ד הנז"ל באותיות ק"ץ שבהוד גם נלע"ד כי לכן יש בו אותיות ר"ף כמנין ה"ג מנצפ"ך העולות כמנין פ"ר הנכללו' ביסוד כנז'. ש"ן הם במלכו' וזה יתבאר עם מה שנתבא' למעלה כי אין למלכות הנקבה שום סמך כלל בז"א ואפי' נקודה ממש בה לא יש כי אינה אלא הארה בעלמא הנקראת חותם על גבי חותם וכבר יתבאר לקמן בענין זמן הה' הנקראת נערה כי חותם הזה נעשה במל' שבה מהארה היוצאת מג' שמו' אהי"ה דיודי"ן ואלפי"ן וההי"ן שיש בנה"י דאימא שבתוך ז"א ושלשת' בגי' חות"ם וגם זה להורות כי אינו רק הארה בעלמא הנחתם בה בסוד {(א"ש גם זה לא הבנתי ונעלמה ממני כי הנה הג' שמות העיקרי' נרמזו באות ש' האמנם מה שאמרנו אח"כ ונתוספו לה מחדש ז' נקודות האחרו' היה לו למימר ה' כמנין ן' ואולי הכונה היא לו' עם מה שביארנו לעיל כי הן' פשוט' היא בסוד ז' מאות ולכן אמר ז' נקודו' ולא ה' כנלע"ד והאמת יורה דרכו. אמר עוד שמואל מדברי רבותי ז"ל למדתי לו' כי לפי שבמלכו' נכללי' אח"כ כל הגבורו' כנודע באותיו' כל"ה כ"ל ה' לכן גם אותיותי' הם בבחי' מאות ע"ד הנז"ל באותיו' ק"ץ ואותיות ר"ף כנלע"ד:} חות' והנה ג' שמו' ולא הם עיקריי' ביסוד ונתוספו לה מחדש ז' הנקודו' אחרו' הרי ש"ן. אותיות ת"ם שמעתי ממורי זלה"ה שהם בסוד המלכות שבה ולא קבלתי פירוש' והואיל ואתא לידן ענין זו האלפא ביתא דא"ט ב"ח נבא' בה ענין אחר והו' כי כל האותיו' אלו הם זוגות כנז"ל חוץ מג' אותיות הנ"ך שהם בלי זווג והם ה' באחדי' נ' בעשרו' ך' במאו' והם אותיו' כה"ן וזהו טע' מה שאמרו רז"ל כי הנושא אשה כהנת אין זווג' עולה יפה לפי שאין זווג לג' אותיו' אלו ולא שמעתי יותר ביאור בענין זה (א"ש בשער ג' והוא שער מאמרי רז"ל נתבאר ביאור המאמר הזה היטב תמצאנו שם כי תדרשנו והוא במס' פסחים פרק ג' ד"ג ע"ד:(אמר עוד שמואל עוד מצאתי כתוב שכ' הרב ז"ל דרוש קטן בביאור אלפ"א בית"א הנז' מלבד מה שביאר אותה בדרושים הקודמים בענין אורות המקיפים של האצילות וז"ל סוד אלפ"א בית"א של א"ט ב"ח ג"ז ד"ו י"ץ כ"ף ל"ע מ"ס ק"ץ ר"ף ש"ן ת"ם. כבר נתבאר בחבורינו היותה נדרשת בענין בריאת נוקבי' דז"א והנה דע כי יש הפרש בין ז"א לנוק' כי ז"א גדל שליש א' בכל מדה שלו כי מה שהיה בתחל' שני שלישי' גדל עתה עוד שליש אחד ונעשה מג' שלישי' ועל ד"ז בכל מדה (בדפו"י ע"ג) ומדה שבו עד שנמצא כי מן ו' נקודות שהיו בו בתחלה הגדילו עוד שליש מלבר ונעשה בן ט' נקודות וזה היה ע"י ג' פירקין שבנה"י של אימא שנתפשטו בו כנודע מה שאין כן בנוקבי' אשר מתחלת' לא היה בה רק נקודה אחת לבד וכל הט' נקודות באו לה מחדש בתוס' וענין ביאתם בתוספת היה במה שידעת כי כל אחת מן הי"ס כלולה מן המלכות וכן מלכות עצמה כלולה מכתר שבמלכות והם י' ולסיבה זו יש בה כח להשלים עם כל המדות והספירות:
18
י״טונחזור עתה להשלים זמן הד' של הנקבה שאז עדיין נק' קטנה כי אז הולכת ונגדלת מעט מעט ואחר שנשלם גדולה נקרא' נערה שהוא זמן הה' כמו שיתבאר והנה בזמן הזה שהיא קטנה היא נק' חוה אשת אדה"ר קודם שתזדווג עמו לסבה שנבאר עתה ואעפ"י כן שם זה לא יסור ממנה אח"כ אף בזמן גדלותה אחר שנזדווגה עמו לפי שבחי' חוה זו שבקטנותה נשאר קיימת בה תמיד אף אחר שתזדווג עמו ואמנם שכחתי מה ששמעתי ממורי ז"ל בענין זה ועכ"ז אכתוב הנלע"ד עתה שכך שמעתי וזה עניינו הנה נתבא' למעלה כי אינה לוקחת מן החסד שבת"ת דז"א רק חצי שליש לבד לעשות הכתר שבה והנה חצי שליש הוא ששית החלקים וזו היא אות ו' של חוה לרמוז על חלק הששי שלקח' מן החסד שבת"ת דז"א לכת' שבה והנה הנקבה עצמה היא ה' תתאה של ההוי"ה וזו היא או' ה' של חוה ע"כ שמעתי ממורי ז"ל ומה ששכחתי הוא בביאור אות ח' של חוה והנלע"ד ששמעתי כי הוא זה כי הנה נתבאר למעלה כי זה חצי שליש החסד הנז' אינו נכנס כלו ביחד בכתר שלה אמנם נכנס בד"פ נמצא שמתחלק לד"ח והנה אין להכניס בחשבון את השליש העליון של החסד המכוסה למעלה מן החזה כי אין שם עמידת הכתר שלה אלא בשני שלישי' התחתונים המגולים בלבד והנה חצי השליש שהיא לוקחת אינו רק אחד מארבע' חלקי' שבאות' שני שלישי' הנחלקי' לארבעה רביעי' וכל רביע הוא חצי שליש והנה זה הרביע שלוקח' לכתר שבה חוזר להתחלק בארבע' רביעים ליכנס בד"פ כנז' והנה ב' פעמים ארבעה הם ח' של חוה. גם נלע"ד פירוש אחר וזהו יותר אמתי כפי הנלע"ד ששמעתי וזה עניינו כי הנה אלו ב' שלישי' התחתוני' המגולי' שבת"ת כבר נתבאר למעלה בדרושי ז"א שלפי שנתגלו נגדלו כפלים ונעשו ד' שלישים והנה הנקבה לוקחת משם חצי שליש כפי ערך תחלת' שהוא שליש אחד כפי ערך גדלותם לכפלים והנה אם תעריך חצי השליש שלוקחת בבחי' ד' שלישים אחר שנגדלו כנז' יהיה זה חצי השליש חלק אחד משמנה חלקים וזהו ח' של חוה והרי נתבאר זמן הד' הנקראת קטנה הנרמז באות ק' של נקבה והוא עד היות לה י"ב שני' ויום אחד גמורים ואח"כ נקראת נערה כמו שיתבאר: זמן הה' של הנקב' היא אות נ' של נקבה והיא הנקראת נערה כבר ידעת כי יש בתורה נער חסר ה' ונערה מלא בה' אחרונה ויש הפרש בין זה לזה כנז' בס"ה בפ' בא דף ל"ח ע"ב. גם נודע כי עד שיהיה אל הבת י"ב שנים ויום אחד נקראת קטנה ואח"כ נקראת נערה עד שתהיה בת י"ב שנים וששה חדשים ויום א' ואח"כ נקראת בוגר' כי אין בין נערות לבגרו' אלא ו' חדשי' בלבד ודע כי בהיות הבת קטנה אלא שכבר המו' נכנסו בה להגדיל' נקרא' קטנה וכשנעשו בה ונתקנו היסו' והמל' שבה לגמרי אז נק' נער חסר ה' לפי שאינה נקראת נערה בה"א עד תשלו' י"ב שנים ויום א' ומשם ואילך נק' נערה כי אז הוא זמן נסירת הצלע מן האדם העומדים אחו' באחו' כנודע ולכן נבאר בתחלה זמן הד' הנק' קטנה כאשר כבר נתקנו בה היסוד ומלכות שבה כי אז נק' נער חסר ה' כנז' ולכן צריך שנבאר ג"כ ענין ב' בחי' אלו הנק' יסוד ומלכות שבה מה עניינם והנה בביאורינו בענין חג הסוכות וליל הוש"ר הארכנו בענין זה וע"ש אמנם נבאר עתה קצת מעניינם הנה באדרת האזינו מצינו כי ב' דרגין אינון חד ציון וחד ירושלים והנה ציון הוא יסוד של הנקבה וירושלים היא המלכות שבה וזהו שאמר שם דציון בנוקביה איהו כבית הרחם לאתתא ועניינם הוא כי החדר הפנימי שהוא בית הרחם שבו נכנס טיפת הזרע זהו היסוד שבה והנה מחוץ היסוד הזה יש בחי' בשר תפוח בולט לחוץ בין ב' היריכים והוא עגול מקיף סביב כמין עטרה בפתח בית הרחם הנק' יסוד הנז' וזו העטרה של הבשר היא המלכות שבנקבה והנה לכאורה לא היתה הנקבה צריכה אל זו העטרה הנק' מלכות שבה לפי שכל כללות הנקבה נק' מלכות כנודע כי זהו הטעם שאין בנקבה רק ט' ספי' גמורות בלבד שהם כח"ב חג"ת נה"י והם גמורות כדמיון הט' שבז"א אבל המלכות שבה אינה ספי' ממש רק הארה מועטת נרמזת באותו הבשר הבולט כנז' ואמנם מה שהוצרכה הנקבה לבחי' המלכות שבה יובן במה שאמרו רז"ל כי ד' דברים צריכים חותם בתוך חותם וסימנם חבי"ת ואות י' הוא יין וביאור הענין הוא כי החסדים נק' מים והגבורות יין ולפי שהם גבורות יש פחד פן יתאחזו (בדפו"י ע"ד) בהם הקליפות ולא עוד אלא שעיקר יניק' הקליפו' דאצילו' הו' בנוק' דז"א לפי שמדור שלהם הוא למטה ממנה בסוד רגליה יורדות מות ואין יניקתם אלא בסופה שהוא מפתח היסוד שבה אשר שם הם נתוני' ה"ג הנקבה כנודע והנה לפעמים אלו הגבורות נעשים דם שהיא בחי' דינים קשים גמורים ואז נעשים דם נדה ויונקים מהם הקלי'. אמנם בהיותם נשמרים מן הקלי' נק' יין ולא דם כי הדם הוא גבורה קשה בלתי מתוק והיין המשומר הוא בהיותם גבורות נמתקות כי אז הם בסוד יין המשמח ונודע כי הה' גבורות הם אורות ואינם כלים ולכן צריכות אלו האורות של הגבורות שיונחו תוך ב' הכלים זה לפנים מזה ואלו הב' כלים הם הנק' חותם בתוך חותם והם כלי הנקרא היסוד שבה וכלי הנקרא מלכות שבה ועי"כ נשמרים מן הקליפות ואמנם טעם היות שני הכלים האלו נק' חותם בתוך חותם יובן עם הנז"ל והוא כי חותם הם אותיות חומת כי הם כדמות חומות המקיפות את אורות הגבו' שבתוכם לשמרם מן הקליפות ולכן תמצא כי נזכר בתורה על חומותיך ירושלם וגו' גם נזכר בתורה חומת בת ציון הורידי כנחל דמעה וגו' לרמוז אל ב' כלים שביסוד ומלכות הנק' חומת ציון וחומת ירושלם גם אותיו' חות"ם הם תחו"ם לרמוז כי עד הכלים ההם הוא תחום הקדושה ומשם ולחוץ הם מקום הקלי' כנז"ל וזהו סוד מה שאסרו לצאת חוץ לתחום בשבת כי מלכות שבנקבה היא התחום החצון ומשם ואילך הוא מדור הקליפות גם חותם אותיות חמות כי הנה כל החותמות האלו נמשכים בה מן אימא שהיא חמות של ז"א בעל הנקבה בת אימא עילאה ולהלאה יתבאר איך חותם זה נמשך מן אימא גם טעם היותם נק' חותם הוא ממה שנת' למעלה כי היסוד פורח באויר ואין לו מקום ליסמך בז"א כדי להתבונן וכל בניינו לא נעשה אלא מן הארת האורות של ה"ג שנחתמו ונגלפו בו ואינם הגבורות עצמם רק חותם הארתם ועי"כ נגדל כלי היסוד כנז"ל בב' אותיות ד"ו שבדעת שבה ולכן כלי היסוד שבה נקר' חותם גם כלי המלכות נק' חותם כמו שנבאר כי מהארת חותם הגבו' אשר ביסוד נמשכה הארה אחרת וניתנה במלכות ונגדל הכלי שבה ולכן זה הכלי נק' חותם הנמשך מחותם היסוד ונק' חותם ע"ג חותם
19
כ׳ונחזור עתה לבאר ב' החותמות הנז' שהם כלי היסוד וכלי המלכות אשר בנקבה בדרך פרט מה עניינם ונבאר תחלה הכלי של היסוד שבה הנק' חותם הפנימי הנה נת' כי חותם הם אותיו' חומת והנה כמו שבחומת העיר יש דלתות וצירים כך יש ביסוד הנקבה שהוא חומת העיר שהם הה"ג שבתוכה יש דלתות וצירים וכמו שארז"ל בגמ' מסכ' תענית יש צירים באשה שנאמר כי נהפכו עליה ציריה ויש דלתות באשה שנא' כי לא סגר דלתי בטני וביאור צירים ודלתו' אלו נת' אצלינו בש' רוח הק' ביחוד החמישי של שם שדי ד' מ"ט ע"א וע"ש והענין הוא כי הנה האיש מזריע טיפת לובן תוך רחם הנקבה ושם מצטייר ציור העובר וצריך לידע איך מתעכבת שם הטיפה ואינה נופלת דרך פי הרחם שהוא בתחתית הרחם וגם איך יש כח ברחם האשה לצייר מן אותה הטיפה צורת ולד אחד גמור אבל הענין הוא במה שנתבאר בספר יצירה כי הכ"ב אותיות הם האבנים שמהם נבנה הבית והם השאור שבעסה פירוש כי מן הכ"ב אותיות נעשה ציור כל האיברים שבאדם והנה כל הכ"ב אותיות שמהם נעשו כל האיברים דז"א ירדה ההארה הנחתמת מהם ונתנה תוך היסוד שבו ושם נחתמו ונרשמו ממש וז"ס מה שאמרו בזו' בפרש' ויצא על פסוק וישכב במקום ההוא ועל פ' וישכב עמה בלילה הוא כי וישכב הם אותיו' וי"ש כ"ב וכאשר טיפת מ"ד שהם הה' חסדים שביסוד יוצאת היא כלולה מכל הכ"ב אותיות הנרשמות שם ביסוד וכן עד"ז כאשר נצטיירו האיברים של הנקבה ע"י הכ"ב אותיו' האירו אותם הכ"ב אותיות ויצאה כללות הארתם הנק' חותם שלהם ונחתמו ביסוד שבה ושם נשאר הרושם שלהם קבוע ועי"כ יש כח ביסוד הנקב' לצייר את הטפה ההיא ברמ"ח איברי' בכח כ"ב אותי' אשר שם והנה כ"ז אותי' יש בא"ב ואמנ' מן הכ"ב אותיו' נעשה בחי' הדלתות והצירים שברח' הנק' יסוד שהוא הכלי הנק' חותם הפנימי והה' אותיות מנצפ"ך הם האורות שבתוך הכלי הזה והם ה' גבורות אשר שם כנודע והם הנק' מ"ן שביסוד של הנקב' וזהו החלוק שיש בין ה' אותיו' מנצפך לשאר הכ"ב אותיות:
20
כ״אונבאר עתה איך מן הכ"ב אותיות נעשים דלתות וצירים בכלי היסו' שבה דע כי מן הכ"ב אותיות אינה נעשית רק דלת אחת וציר א' ביסוד שבה וזה הוא בזמן היותה נקראת נער חסר ה' שהו' כשבאי' לה מו' דגדלות ואחר שננסרה שנק' נערה בה"א נעשת בה הדלת הב' והציר הב'. ונבאר עתה הדלת והציר הא' שבזמן היותה נער הנה אות ד' ציורה שני ווי"ן ויו"ד באמצעם כזה ד כי היו"ד היא העוקץ שיש באחו' הדלת המחבר ב' הווין ביחד והנה הדלת שברח' הנקב' היא (בדפו"י סט ע"א) צורת הדלת עצמה שהיא בחי' ב' הווי"ן כנז' וציר שהדלת סובב' עליו היא היו"ד שבאמצע ב' הווי"ן וב' הווי"ן שהם הדלת סובבים סביב היו"ד שבאמצעם שהיא הציר שלהם והנה הדלת עם הציר שהם הב' ווין ואות י' הם בגי' כ"ב הרי כי מן כ"ב אותיות נעשו הדלת והציר הא' ונבאר ענין הציר מה עניינו הנה ציר בגי' ש' והם בחי' ג' קוים שהם ג' ווין שבציו' אות ש' וכבר נתבא' עניינם בפסוק באר חפרוה שרי"ם וגו' כי היסוד שבה שמעלה מ"נ לגבי דכור' נק' באר הנובע ואינו נק' בור ולכן היסוד של הנקבה הוא שקוע כעין חפירת הבאר ואינו בולט כעין היסוד של הזכר כדי שיקבל בתוכו טפת זרע הזכר והיסוד הזה נעשה ע"י השרים נדיבי העם דאינון ג' אבהן שהם ג' קוים חג"ת וחקקו אותם הארתם ביסוד הזה שהוא צורת ש' בג' קוים. וזהו ג"כ סוד פסוק והיה שדי בצריך אל תקרי בצריך אלא בציריך פי' כי היסוד נק' שד"י כנודע ונעשה ע"י הצירי' אשר בו ועל שמם נקרא היסוד שד"י כי אות ש' שבו הוא בגי' צי"ר וב' אותיות האחרות שהם י"ד מן שד"י רומז כי מן הידים העליונים שהם חג"ת הנקראים יד הגדולה יד החזקה יד רמה באמצעית' מהם נעשה היסוד הנק' שד"י שהוא אותיות ש' י"ד ששלשה הידים העליונים החתימו ג' קויהם ביסוד בבחי' ג' הקוים של אות ש. גם הו סוד מקדש ה' כוננו ידיך כי היסוד שבנקבה הנק' אדנ"י אשר הוא עיקר תיקון וכונניות הכלה הנעשה ע"י ידיך שהם חג"ת כנז' גם זהו סוד מה שאמרו חז"ל כי יצחק מיעך באצבע את רבקה והבן זה גם זהו סוד שמרני מידי פח יקשו לי במה שהודעתיך ריש פ' בראשית מספר הזוהר כי טפת מ"ד הוא מ"ב אותיות של ההוי"ה בפשוט ומלוי ומלוי המלוי וטיפת מ"ן היא כפולה בסוד אין טפה יורדת מלמעלה שאין טיפיים עולות כנגדה והיא ב' פעמים מ"ב שהם בגי' פ"ד ואלו הם המ"ן ואמנם הכלי שלהם היא דלת הנעשה מן הכ"ב אותיות כנז"ל והנה ד' ופ"ד הם פ"ח והנה אלו הפ"ח נמשכו שם ע"י הידים העליוני' חג"ת שהמשיכו את המ"ן ההם למטה ביסוד כנז' והנה כשהקליפות נאחזות בהם נק' ידי פח וזהו מה שאמרו שמרני מידי פח והרי נתבאר ענין דלת אחד וציר אחד. ונבאר איך הם ב' דלתות וב' צירים כי הנה בהכרח הוא שהם כפולי' כנז' כדי שיהיה כלי אחד שלם לפי שכשתחבר שני הדלתות וציריהם יחד כזה ם יהיו צורת ם סתומ' והיא כלי אחד סתום מד' רוחותיו ובתוכו האורות הנקראים מ"ן שהם מנצפ"ך ה' גבורות אשר מאלו המ"ן מצטייר העובר שבתוך הכלי וכל זמן שהעובר בתוכו אז הכלי סתום בסוד אות מ' סתומה של פסוק למרבה המשרה והם סוד מ' יום של יצירת הולד לפי שהמ"ן הם הה' אותיות מנצפ"ך וכשמצטייר אח"כ העובר אז מצטייר ע"י כל הכ"ב אתוון של הכלי שהם הדלתו' הנעשים בצורת מ' סתומה ולכן אין נגמר ציור הולד עד אחר מ' יום והבן זה ואז נקראת גן נעול מעין חתום כי מעיין אלו הם המ"ן הם חתומים תוך ם סתומה הנז' ואמנם כשמגיע לידת הולד אז מתפרקת הם' זו לב' דלתות נפרדות ונפתחות והולד יוצא משם ונולד ועתה צריך לבאר אימתי נעשות בה הב' דלתות הנז' דע כי בזמן שנק' נער כי אז היו המוחין נכנסים בה ומגדילים אותה גם נכנסו בה הה' גבורות אמנם כל זה הי' נמשך לה ע"י ז"א בעלה כי היא הית' דבוק' אחו' באחו' והיו אורות המוחין ההם אשר לה בתוך ז"א נוקבים דרך אחו' ז"א ויוצאים לחוץ ונותנים אליה ונתפשטו בכלה עד אשר הגיעו ביסוד שלה ואז נרשמו שם כל הכ"ז אותיות שלה שהיו בתחלה בז"א ומהם נעשו הדלת והציר הא' מן הכ"ב אותיות ומן הה' אותיו' מנצפ"ך הכפולות נעשו מ"ן שהם ה' גבו' אשר ביסוד והנה אלו הה' גבו' הם דיני' גמורים ולכן ניתנים לה בסוד האחו' ולכן אז היא נקראת נער חסר ה' כי הוא בגי' ש"ך ניצוצים הנודעים ואחר שנשלם כל פרצו' ע"י ז"א כנז' אז הגיע זמן הנסירה להפרידה מאחו' ז"א ולהחזירה אפין באפין וכבר נתבאר ענין הנסירה בתפלת ר"ה והענין בקצור הוא כי בעודה מקבלת האורות שלה ע"י ז"א כי בו היו כלולים בתחלה כנודע הנה אז היתה דבוקה עמו אחו' באחו' כדי שהאורות יהיו נמשכים ממנו ונכנסים בה ואח"כ כדי להפרידם הפיל המאציל העליון ית' תרדמה על האדם ז"א והוא שנסתלקו הנה"י של אימא עם המוחין שבתוכם שהם נשמת חיי ז"א ויצאו על ראשו לחוץ ונשאר ישן ועי"כ נפרדו חלקי האחו' שלה מאחו' שלו וננסרו ואח"כ נכנסו הנה"י דאימא עם המוחין של הנקבה שבתוכם לתוך הנקבה ע"ד שנכנסו תחלה בז"א ואז לוקחת המוחין שלה עצמם ע"י אימא כי תחלה שהיתה מקבלתם ע"י ז"א היתה לוקחת תמצית האור של המוחין שלה אחר שנתעבו בעברם דרך כמה מחיצות של אימא ושל ז"א ושלה עצמה אך עתה שהנה"י דאימא נכנסים בתוכם היא לוקחת שרש המוחין עצמם ממש ועתה הם מאירי' בה הארה עצומה לאין קץ ועתה הוא תכלית תיקון (בדפו"י ע"ב) גדלותה האמיתית ואלו המוחין העיקריים חוזרים להתפשט מחדש בכל גופה זולת הארת' הראשונ' שנתפשט' בה ע"י ז"א והגיע זה ההתפשטו' בסיום גופה עד היסוד בה וגם שם חזרה לקחת הכ"ז אותיות שלה האמיתיות בשרשם ונעשת מהם דלת אחרת וציר א' ומצפ"ך אחרים ואלו הם העיקריים ולכן אינם כל כך דינים קשים ואלו הה' אותיות מנצפ"ך העיקריים השניים הם אות ה' שנתוסף בנער ונעשת נערה והנה ה' פעמים די"ן שבאד"ני בגי' ש"ך דינים שהם מנצפ"ך הראשוני' שהיו מתמצית אור המוחין וכשלקחה הה' מנצפ"ך עצמם אז נתוספו ה' אלפין בה' פעמים די"ן ונעשו חמשה שמות אדנ"י כמבוא' אצלינו בפ' בא אל פרעה וע"ש והנה נתבאר כי ב' דלתות האלו הראשון והב' נעשו צורת ם סתומה והיא הכלי עצמו של היסוד הנק' רחם שבו מונח הולד וב' פעמים מנצ"פך הנז' הם המ"ך שהם הולד בעצמו בבחי' אור ומצטיירים רמ"ח איברי גופו מן הכלי שהם הדלתו' הנעשות מן שאר כ"ב אותיות כנז"ל ונודע כי הולד נעשה מן המ"ן הנק' טפת אודם והנה הם שם ביסוד שבה בבחי' י' פעמים דם וזהו סוד מה שא' רז"ל י' דמים שיש באש' ה' טהורי' וה' טמאים כי הה' גבו' השניו' העיקרי' הם ממותקות ואין הקלי' נאחזות בהם ולכן הם טהורים אבל חמש' גבו' הראשונות שהיו דינים גמורים בלי מתוק נאחזים בהם הקליפות והם ה' דמים טמאים ודע כי אלו הגבו' שלוקחת בראשונה נק' ירושלם שהם דין והשנים הם ציון שהיא רחמים כנז' באדרת האזינו ולפי שאלו הגבו' כלם הם נמשכות מן אימא כנודע כי ממנה עיטרא דגבו' הנה אימא היא חמות ז"א בעל בתה שהיא נוק' לכן היסוד נקרא חותם הפנימי שהוא אותיות חמות כנז"ל. ונבאר עתה החותם החצון שהיא המלכות שבה כי הנה עתה אחר הנסירה נכנסו בה נה"י דאימא עם המוחין וכמו שקבלה המוחין והגבו' שהם האורו' כך קבלה הארת הכלים דנה"י דאימא המלבישים המוחין בכל התפשטות גופה וכאשר הגיע אל המלכות שבה מאותה הארה נעשה מלכות שבה לפי שהנה"י דאימא הם ג' שמות אהי"ה האחד שבנצח הוא ביודי"ן והשני שבהוד באלפ"ין והג' שביסוד בהה"ין ושלשתם בגי' חותם עם הכללות ולכן המלכות שבה שכל עיקר בחינתה היא מן הארת הכלים של נה"י דאימא נקראי' חותם החצון ובזה תבין ענין חתן וכלה כי כשז"א מזדווג עם נוק' אז הוא נקרא חתן שהם ג"פ אהי"ה בשלש' מלויים הנז' עם כללות ג' שמות עצמם כי עתה נכנס בהם ואשתו נק' כלה שהם ה' גבו' מנצפך שבה הרמוזות באות ה' של כלה ובהיותם כלולים כ"א מחמשי' יהיו בגי' כ"ל של כל"ה הרי נתבאר כי בזמן הנסיר' שנעשו בה ביסוד שבה ה' אותיות מנצפ"ך שניות העיקריות ודלת הא' עם ציר שלה נקראת נערה מליאה בה' שהם ה' פעמים מנצפ"ך האלו והנה מן הקטנות הנק' נער עד שתקרא נערה גמורה יש הפרש ו' חדשי' אחרי' כנז"ל והוא שיעור כניסת ה' גבו' ודלת א' הרי ו' חדשי' והנה היא עתה בת י"ב שנים וששה חדשים ויום א' אחר שננסר' ואח"כ בא זמן הששי הנק' אז בוגרת והיא אות ב' של נקבה והיא כאשר חוזרת עמו פנים בפנים כי אז כבר יכולה להזדווג עמו זווג גמור של פנים בפנים והנה אז ז"א נקרא תורה שבכתב ונוק' נק' תורה שבעל פה המתחברים יחד ומזדווגים ולכן בוגרת בגי' תורה והרי נשלם דרוש זה של ו' זמנים שיש אל הבת נקבה עד שתנשא ותהיה בוגרת ודע כי הדרוש הנז' כתבתיו בקצור נמרץ בראשי פרקים בעת ששמעתיו ממורי ז"ל ועתה בבואי להעתיקו ולהרחיבו נמלם ממני הבנת ראשית דבריו בענין זמן הנערה ולכן רציתי להעתיקו כמו שהוא שם וז"ל. וכאשר ננסרת והוא כשלוקחת המוחין שלה לבדה חוץ מג"ר נתוסף בה ה' דנער' ואלו הם זמן ו' חדשי זמן הנערות. והנלע"ד עתה בביאור לשון זה הוא כי בעת הנסירה יוצאים המוחין שלה עם הנה"י דאימא מחוץ ג"ר של ז"א ואח"כ נכנסים בתוכה לבדה ומקבלת מוחין שלה שלא ע"י ז"א אלא היא לבדה ע"י אימא עצמה וזה נלע"ד יותר פשוט. או אפשר לפרש כי נודע שכשננסרת שאז נכנסים בה לבדה המוחין שלה ע"י נה"י דאימא הנה אז נגדלת יותר כי תחלה היתה ראשה בחזה דז"א לפי שמשם יציאת האורות שלה כנודע ועתה נגדלה יותר עד הדעת דז"א ששם מקום התחלת לאה ונמצא שעור קומתה עתה ו"ק ז"א כלם זולת הג"ר שבו שלא נגדלה באחו' וזהו שעור זמן ו' חדשי הנערו' כנודע כי ז"א אין בו רק ט' ספי' ונוק' משלימתו לעשר:
21
כ״בדרו' ד' קרוב אל הנז' בענין שינוי הזמני' הנז'
22
כ״גדרוש אחר קרוב אל דרוש הנז"ל בענין שינוי הזמני' והבחי' שהיו לנוק' דז"א דע כי ז' בחי' יש באופן מציאות נוקבא דז"א ועוד יש בחי' אחרות נכללות באלו הז' וזה עניינ' דרך קצרה הא' בהיות' בסוד פסיעה לבר נקודה א' כלולה מי' אבל אין בה פרצוף הב' בהיותם (בדפו"י ע"ג) פרצוף ממש בי"ס שבה ושעור קומתה מן החזה דז"א עד סופו באחוריו ועדיין אין אור ה' ראשונות שהם כח"ב חסד גבורה שלו מאירי' בה השלישי בהיות ה' ראשונות של ז"א מאירי' בה הרי ג' בחי' בהיותה אחור באחו'. עוד ד' בחי' אחרות בהיותה פב"פ עמו הא' בהיותה פרצוף ממש בי"ס שבה ושיעור קומתה מהחזה שלו ולמט' פב"פ אבל אין אור ה' ראשונות שבו מאירים בה. הב' בהיות ה' ראשונות שלו מאירי' בה הג' בהיות שעור קומתה כמוהו מן המוחין ולמטה אבל עדיין הכתר שלו גבוה מכת' שלה ולכן עדיין היא צריכה לקבל אורותיה על ידו הרביעי שיהיו שוים לגמרי בכל קומתם ע"ד או"א שהם כחדא נפקין וכחדא שריין ויהיו הב' מלכים משתמשים בכתר א' ואז היא תקבל אורותיה מן אימא עצמה שלא ע"י בעלה ולא תהיה כפופה אליו וענין כי כמו שהכתר שלו הוא מן הת"ת של אי' כך הכתר שלת תהיה משם. ועתה נבאר אימתי היו בה הבחי' הנז' דע כי בבריאת העולם יצאו זו"ן בסוד המלכים שמתו לפי שהיו בלי תיקון ואח"כ נכנסו בסוד העיבור באימא ואז היתה תחלת תקונם והיו בה קצת בחי' הנז' בעיבור ויניקה כמבו' בדרוש שקדם לזה ואז היתה בבחי' א' של האחור כנז"ל ואח"כ היתה בזמן הנק' קטנה ושעורה מן החזה ולמטה שהיא הבחי' הב' ואח"כ היתה בבחי' הג' שהיו הה' ראשונות שלו מאירים בה וכל זה בבחי' אחור באחו' ואז בהיותם אחור באחו' נזדווגו יחד כמו שית' לקמן מה ענין זווג הזה של אחור באחו' ואז ע"י הזווג הזה נולד אדה"ר וחוה בערב שבת כדי שע"י מעשיהם יעלו מיין נוקבין למעלה ועי"כ יחזרו ביום שבת פב"פ זו"ן בסוד ואדם אין לעבוד את האדמה. והנה אם לא חטאו אדם וחוה היו חוזרים ז"א ונוקביה אפין באפין ביום השבת ההוא במדריגה הד' הגדולה שכלם שוים בקומתם משתמשים בכתר א' ולפי שחטא אדם לכן חזרו אפין באפין ביום השבת אלא שהיה בבחי' הג' שעדיין היא צריכה לקבל אורותיה ע"י ואחר עבור יום השבת ההוא ובאו ימי החול חזרו שניהם אחור באחו' בבחי' הב' וע"ז נמשך מאז עד שיצאו ישראל מגלות מצרים כי בכל יום השבת חוזרי' פב"פ במדריגה הג' ובכל ימי החול חוזרים אחור באחו' במדריגה הב' ואמנם בהמשך זמן הנז' היה קצת שינוים כמו שיתבאר ובזה ית' מה שארז"ל כי אדה"ר העלה את השכינה לרקיע הא' ודור אנוש לרקיע ב' וכו' עד שבא אאע"ה שהיה למעלה מז' רקיעים כמשארז"ל על פסיק הבט נא השמימה והורידה לרקיע הא' וכו' עד משה רבינו ע"ה שהורידה בארץ וביאורו הוא כי הנה נת' שבימי השבתות ההם היו פב"פ בבחי' הג' והיה כתרו גבוה מכתרה ונמצא כפי זה המלכות שבה היתה לגמרי למטה ממנו ואין לה בן זוג כנגדה בז"א ולכן הוצרך שהמלכו' שבה תעלה למעלה ביסוד שבה ותכלל בה כדי שאז תוכל לקבל שפעה ממנו והרי זו עליית רקיע הז' שבז' תחתונות שבה בימי אדם ונמצא כי בימי החול שחזרה אב"א בבחי' הב' היתה פרצופה חסר כי המלכות עלתה ביסוד ונכללה בו והרי אין בה פרצוף אלא מט"ס ועד"ז נתעלו ז' תחתונות שבה אחת לאחת בכל ז' הדורות ההם עד שנמצא שכל הז' תחתונות שבה נתעלו בג"ר שבה ואלו הג"ר שהם שעור קומת פרצופ' אז היו כנגד האחוריים של פירקין עילאין דנה"י דז"א ואמנם הפירקין אמצעיים ותתאין של נה"י שבו היו מתפשטים לבדם למטה מרגלי נוק' ונמצא כי כפי זה כי ז"א עצמו היה אז מנהיג העולם להיות למטה מנוק' וזה סוד מה שאמרו בסה"ז בפ' תצוה כי דינים דדכורא תקיפין ברישא ונייחין בסופא וכבר נת' ביאורו בדרושים שקדמו כי הנה הדיני' אשר בז"א דכורא הם נה"י שבו כי הם דינים להיותם לבר מגופא כנודע ואמנם כשנכללים עם הנקבה ונעשים מוחין לנקבה כנודע הם נייחין בסופא כי המוחין הם רחמים אבל כשאין הנקבה נכללת בהם ע"ד הנז' נמצאו הנה"י שבו מגולים לבדם ועי"כ הם תקיפין בסופא וזהו סוד וה' המטיר על סדום וכו' כי זו"ן נק' הוא וב"ד הנרמזי' במלת וה' כשאחז"ל והם מחוברי' יחד למעלה בפירקין עילאין דנה"י שבו כנז' ובבחי' זו אמר וה' המטיר הוא וב"ד אבל בערך שהפירקין אמצעיים מגולים לבדם נמצא כי המטרת גפרית ואש היה מן ה' לבדו הנקר' שמים שהוא ז"א ולא מב"ד נוק' כי הוא המנהיג אז את העולם ולפי שאין ז"א נק' רחמים אלא כאשר דינים שלו נייחין בסופא ונכללי' במוחין דנוק' אבל עתה שהם תקיפין בסופא כנז' המטיר גפרית ואש חזר להיות דין וזהו סוד משארז"ל שהוציא הקב"ה חמה מנרתקה וכו' והענין הוא כי ז"א שהוא חמה שם ההוי"ה יצא מתוך שם אדנ"י נרתק שלו שהיא הנקבה ונשארו נה"י שבו לבדם מנהיגים העולם כנז' ואמנם כל עליית הז' רקיעים כנז' היה בימי החול אבל בימי השבת היתה בפרצוף שלם פב"פ במדריגה הג' כנז"ל וכאשר בא אברהם איש החסד הוריד הרקיע העליון שהוא החסד שבה למטה מג"ר שבה ועד"ז ירדו כל הז' תחתונות בקדמותם כאשר בא משה ואז היתה בימי החול פרצוף גמור בהתפשטות י' ספירותיה אב"א מן החזה ולמטה בלי הארת ה"ר (בדפו"י ע"ד) דז"א בה שהיא הבחי' הג' כנז"ל:
23
כ״דועתה צריך לדעת למה מאברהם ואילך לא האירו ה"ר שבו בנוק' והיה מן הראוי שכמו שאברהם הורידה רקיע א' גם יגרום שאחד מן הה"ס הראשונות שבו יאירו בנוק' וכן יצחק יגרום שיאירו ב"ס וכו' אבל הענין הוא דע כי עיקר זו השאלה היא אחר שמל אברהם א"ע כי בתחלה שהיה ערל אין בו כח להמשיך אור הספי' העליונות אל הנקבה והנה זמן זה הוא בזמן מראת בין הבתרים והיה ראוי להתגלות אור הנז' ולכן מאז התחיל ענין גלות מצרים כנודע ונמצא שאעפ"י שלא היה תוספת גלות וגירעון ממה שהיתה בתחלה מזמן בריאת העולם כנז"ל עד זמן יציאת מצרים עכ"ז ממראת בין הבתרים ואילך נק' ימי גלות לפי שאז הגיע זמן גילוי אור הה' ראשונות דנוק' ולא נתגלה ועתה נרגש חסרון האור ההוא וזהו טעם למה גלות מצרים נמשך ד' מאות שנה והוא כי הנה בימי החול היתה היא מן החזה ולמטה שהוא שעור ד"ס ת"ת נה"י שבו ואור הה' ראשונות שבו חסר ממנה בהיות שעור קומתה ד"ס לבד וכנגדם היו ד' מאות שנה גלות מצרי' על מניעת אור ה' ראשונות בה ששעורה ד"ס כנז' וצריך לתת טעם למה היה הגלות הזה ולמה נמנע אור הה' ראשונות שלו בנוק' כיון שכבר היה זכות בתחתונים כנז' והענין הוא סוד עמוק דע כי אדה"ר באותם ק"ל שנים הראשונים היה מוציא קרי לבטלה והם נשמות של קדושה העתידות לצאת ממנו וע"י שהוציאם לבטלה נעשו שדין ורוחין ולילין כנודע ואח"כ נולד שת שהוא משה רע"ה כנודע ואח"כ הוצרך הקב"ה לזכך הנשמות ההם הטפות שנתערבו ברע והביאם בדור המבול ולפי שהיו תחלה שדין ורוחין לכן היו אח"כ גוים בדור המבול ולפי ששרשם היו טפות זרע לבטלה לכן אחזו מעשיהם הרעים בידיהם וחזרו לקלקולם להשחית זרעם גם הם כאבותם וכמו שאמר הכתוב כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ וזהו סוד וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ כי אלו האנשים של דור המבול הם רעת אדה"ר ממש כנודע כי המשחית זרעו נק' רע כמש"ה ויהי ער בכור יהודה רע עוד אותם הנשמות נתגלגלו בזמן דור הפלגה ורצו לעבוד ע"ז כמו אדה"ר אביהם וזהו סוד וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם ודרשו רז"ל בנוי דאדם קדמאה והבן זה אח"כ כשנולד אברהם נודע הוא כי הוא גלגול אדה"ר כנז' בסה"ז בסתרי תורה פ' קדושים ואז אמר לו הקב"ה ענין גלות מצרים במראת בין הבתרים והודיע סיבתו באומרו כי גר יהיה זרעך וגו' והענין הוא כי אתה גלגול אדה"ר וכל אותם הנשמות שנתגלגלו בדור המבול והפלגה כלם הם זרעך ממש ר"ל טפות זרעך ממש אשר הוצאת לבטלה אשר לכן היו בתחלה גוים גמורים כנז' אמנם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך אותו זרע שהיו גוים עד עתה כנז' יהיו אח"כ גרים בימי גלות מצרי' ויחזרו להיות בנ"י כמו שנבאר ובזה יובן טעם הגלות וחסרון האור הנז"ל כי כל זמן שלא נתקנו אלו הנשמות לגמרי אין אור ה' ראשונות שבו נגלי' ומאירים בנקבה והנה לא נשלם תקונם עד יציאת מצרים ולכן לא האירו ה' ראשונות בימי החול עד שיצאו ישראל ממצרים:
24
כ״הונחזור עתה לבאר איך חזרו להתגלגל בזמן ירידת מצרים דע כי אחר שירדו ישראל למצרים נתעכבו שם מאתי' וי' שנים כמנין רד"ו אבל ק"ל שנים הראשונים עד שנולד משה לא היה להם שעבוד ואח"כ היו בשעבוד שמנים שנה בלבד כנודע וטעם הדבר הוא כי כמו שהאדם הוליד שדין ורוחין רעים ק"ל שנים ואח"כ נפסק מן הרע והוליד לשת בנו שהוא הטוב כן בק"ל שני' הראשוני' נולדו כל אותם הנשמות הרעות שהיו בדור המבול ובדור הפלגה כנז' ונתגלגלו בבני ישראל באופן שעתה נתקיים מה שאמר הכתיב כי גר יהיה זרעך כנז"ל וכשנפסק הרע ההוא אז נולד משה רבינו ע"ה שהוא בחי' הטוב גלגולו של שת הנולד גם הוא אחר ק"ל שני' כנז' וכמו שחוה היתה בת ק"ל שני' כשהולידה לשת כך היתה יוכבד בת ק"ל שנה כשילדה את משה וזהו סוד פסוק ותרא אותו כי טוב הוא למעוטי כל הראשונים שהיו מן הרע של זרע לבטלה וכמו שביארנו בפסוק ואל אראה ברעתי כי דור המדבר כלם היו בני אדם אביו של משה שהוא שת והיו אחיו אלא שיצאו לבטלה ברע של הקלי' ומשה היה הטוב המובח' שיש בתוכם וזהו אומרו שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו בקרבו ממש כנז' והנה אעפ"י שנולדו הם ומשה ג"כ עם כ"ז עדיין לא נתקנו עד שיזדככו כמו שית' ולכן לא האירו אז ה"ס הראשונות בנקב' והנה אות' שחטאו בדור המבול הושלכו ליאור אל המי' כמו שאמ' הכתוב כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו כדוגמ' מה שאירע להם בדור המבול ואז הובררו הרעי' ומתו ביאור והטובים נצולו כנודע ואותם שחטאו בדור הפלגה באומר' הבה נלבנה לבנים וגו' נשתעבדו בחומר ובלבנים ואז הובררו הרעים ומתו בתוך הטיט כנודע והטובים המעורבים ברע נשתעבדו בחומר ולביני' לכפר עונם עד שנזדככו ויצאו ממצרי' וזהו הטעם שהוצרך משה להיות עמהם דע (בדפו"י ע"א) בארץ מצרים בכור הברזל עד יזדככו ויוסר הכסף הטוב מתוך הסיגי' ודע כי אעפ"כ התחיל השעבוד ו' שנים קודם שנולד משה מכשנולדה מרים כדי שיהיו פ"ו שני' של שעבוד כמנין אלהי"ם. אח"כ כשיצאו ישראל ממצרים עד זמן שנבנה בית ראשון בימי שלמי היתה הנקב' בימי השבת פב"פ במדריגה השלישית על דרך שהיה תחלה ובחול היתה אחו' באחו' במדריגה השלישי' כי כבר עתה האירו הה' ראשונות שבו בנקב' ואז על ידי הארה זו יצאו ישראל ממצרי' מן הגלות וזהו ההארה שנתוספ' אחר הגלות ההוא ולפי שהגלות הזה של מצרי' היה גרעון גדול שהיתה אחור באחו' וגם שלא האירו בה הה' ראשונו' שבו מה שאין כן בגלות בבל ומדי ויון ולכן חובה להזכיר תמיד יציאת מצרי' מן הגלות הקש' ההוא. ודע כי בליל פסח שיצאו ישר' ממצרי' חזרה עמו פב"פ בבחי' השלישי' כי קומת' שוה זולתי הכת' שבו גבוה מכתר שבה ואז היא נקרא' סיהר' באשלמות' וענין זה נת' בס"ה בפ' תצוה כי בט"ו לירחא סיהרא קיימ' באשלמות, ודא איהו ט"ו שהם חמשה על עשר והביאו' הוא כי הנקב' היא פרצו' שלם בי"ס שבה ושעור' מן החזה ולמטה בז"א ועדיין יש למעלה מן הי"ס שבה עוד ה"ס אחרו' שהם כח"ב חו"ג ואז הויא סיהרא בלא אשלמות' וכאשר נגדלת עוד עד מקומ' הנה היא לוקחת אות' הה' שהיו בתחל' על עשר שבה ועתה שעלת' יש לה החמשה ההם מלבד הי' ראשו' שבה וזהו חמש' עשר ולכן עתה נקרא' סיהרא באשלמות' ובזה תבין למה פסח מצרי' מקחו מבעשור והוא כי הנה אז היא עדיין בסוד י"ס לבד מן החזה ולמטה ובאותם ה' ימים אחרי' הגדילה עוד כשעור הה"ס ראשונו' דז"א ואז הי' ליל ט"ו לחדש וקיימא סיהרא באשלמותא ואז אכלו את הפסח וזה הענין עצמו היה בבית ראשון כמו שיתבאר וזהו הטע' שאנו אומרים הלל גמור בליל פסח כי הנקב' הנקראת אדנ"י שהיא בגי' הל"ל נגמר קומתה ואחר ליל ראשון של פסח חזרה לירד כמתחלה ולכן אין אומרים הלל הגדול בשאר ימי הפסח. אח"כ כשנבנה בית המקדש ראשון בימי שלמה אז אפי' בימי החול היתה עמו פב"פ תמיד בבחי' השלישי' כמו שהיתה בתחלה בימי השבת ואמנם אם היתה עמו פב"פ בבחי' הד' משתמשי' בכתר אחד לא היה עוד שום גלות ולא היתה שולטת בהם שום אומה ולשון ולפי שהיא בבחי' השלישית עדיין יש בה חסרון וצריכה לינק ממנו ולא נתבטלו הקליפות לגמרי וכיון שחטאו גלו ודע כי (עיין ע"ח ש' ל"ו פ"ב ד' קכ"ד ע"ב) קודם בית ראשון נתוסף ג"כ אור גדול בז"א והוא כי בתחלה הנה"י של אימא שבתוכם המוחין של ז"א לא נתפשטו בו רק עד ההוד הראשון של זמן היניקה כנודע כי אימא עד הוד אתפשטת והנה כשנגדל עלה ההוד הזה ונעשה גבורה וכן על דרך זה בכל הנה"י שנעשו חסד גבורה ת"ת ואחר כך נתוספו בו נה"י חדשים כנודע בסוד כונן שמים בתבונה ונמצא כי ההוד דאימא נתפשט עד הגבו' שבו הנק' הוד ראשון ואח"כ בבית ראשון נתפשט עוד למטה עד ההוד הב' שנעשה מחדש ובזה תבין למה בית ראשון הוא בה"א עילאה ובית שני הוא בה"א תתאה כנז' בס"ה בפ' פקודי והוא לפי שבית ראשון נתפשטה אי' עד ההוד האחרון דז"א אשר כנגדו הוא מוח הבינה של הנקבה בהיותה למטה מן החזה ולכן היתה גם הנקבה הנק' בית יונקת אור אימא הנק' ה"א עילא' אבל בבית שני לא נתפשטה אי' רק עד הגבו' הנקרא' הוד ראשון כמו שיתב' וכיון שאין המל' יונקת מן אימא הנק' ה"א עילאה לכן נק' ה"א תתאה עוד טעם אחר כי בבית ראשון עלתה הנקבה פב"פ בה' ראשונו' דז"א אשר שם מתפשטת אי' באלו הה' ראשונו' שבו ולכן נק' הנקב' ה"א עילאה אם לסבת עלייתה בחמשה ראשונות ואם לסבת עלייתה עד התפשטות אי' הנק' ה"א עילאה אבל בבית שני שלא עלתה בימי החול למעלה רק מן החזה ולמטה פנים בפנים כמו שיתבאר לכן אז נק' ה"א תתאה וגם כי אז שעור קומתה בד' תחתונות ת"ת נה"י שבו והנקבה עצמ' היא מלכות שהיא חמישית אליהם לכן נקראת ה"א תתאה. אח"כ כשנחרב בהמ"ק ראשון חזרה כמו שהיתה ביציאת מצרים בדור המדבר שבימי השבת היתה פנים בפנים במדריגה השלישית ובימי החול חזרה אב"א במדריגה השלי' שהיו הה' ראשונו' שבו מאירים בה וזהו סוד פ' המדבר הייתי לישראל אם ארץ מאפליה שחזרה בחורבן ראשון כמו שהיתה בדור המדבר מקום הקלי' ואעפ"כ זה נחשב לגלות לפי שבדור המדבר אשר בתחלה בגלות מצרים לא היו אור ה' ראשונו' מאירים בה וכאשר יצאו יש' ממצרים האירו בה הה' ראשו' לכן יש עתה תוספת אור גדול מה שלא היה בתחלה ולכן נחשב לגאולה ולא לגלות אבל עתה בזמן החורבן שכבר היתה פני' בפנים בבחי' הג' אפילו בימי החול בזמן בה"מ לכן עתה שחזרה כמה מדריגות באחו' הוא גלות גדול עוד גירעון אחר היה עתה והו' כי בזמן שבהמ"ק היה קיים היתה אימא מתפשטת עד הוד האחרון דז"א והיה הארה גם אל הנקבה אשר שם באחו' ועתה בזמן החורבן שחזרה אחו' באחו' נמצא כי כל אותו האור של אימא נמשך אל הקלי' וזהו סוד הגלות ובזה יתב' טעם למה נמשך הגלות (בדפו"י ע"ב) של בבל ע' שנה והוא כי נודע שהנצח וההוד של אימ' נתפשטו בכל קו ימין וקו שמאל של ז"א שהם חכמה חסד נצח ובי' וגבו' והוד והיסוד שבה מתפשט בדעת שבו בלבד. והנה כאשר תמנה מן אימא עד הגבו' דז"א שהיא הוד הראשון אשר עד שם נתפשטה קודם בנין ראשון יהיו ה' ספי' בלבד שהם חב"ד וחו"ג כי הכתר אינו נמנה כיון שאנו מונים את הדעת במקומו כי הכתר והדע' שניה' הם ספי' א' ואח"כ נתוס' התפשטיו' אימ' גם בנצח והוד האחרו' שנתוס' כנז"ל הרי הם ז' ספי' וכשנחרב הבית אותם ז' ספי' של אור אימא נמשכים אל הקלי' ויונקי' מהם וכ"א כלולה מי' והם ע' שנה של גלות בבל. גם עניינו כי חזרה עתה לשעור קומתה שהם ל' אמה אורך ורוחב ד' בסוד שם בוכ"ו כמבואר אצלינו. והוא בגי' בב"ל ולכן נק' גלות בבל.אח"כ בבית שני חזרה בימי החול פב"פ מן החזה ולמטה והיו אור ה' ראשונו' מאירות בה מרחו' אך לא נגדלה ועלת' כנגדה וזו הי' הבחי' השנית ע"ד שהיתה בימי החרבן בסוד אחו' באחו' במדריגה הג' כנז"ל והנה חסירים ממנה מקו' ה' ספי' ראשונות שבז"א וזהו סוד אותם הה' דברי' שלא חזרו בבי"ש שהם אורי' ותומים כו' אח"כ שנחרב בית שני היה הגלות ההו' גדול מאד יותר מגלות מצרים ולכן בגאולה העתידה לא יאמר עוד חי ה' אשר העל' אתכם מארץ מצרים כ"א חי ה' אשר העלה אתכם מכל הארצות וגו' והענין הוא כי אז בימי החול חזרה אחו' באחו' בבחי' ראשונה שהית' בסוד נקודה קטנה כלולה מי' ועומדת תחת היסוד של ז"א ואין לה מעמד אחורי נה"י דז"א אשר ענין זה נרמז בס' הזוהר בפ' פקודי במלת וסמכין אתעברו כי הנה"י נק' סמכין דז"א ואתעברו ממנ' לפי שהי' תחת היסוד לגמרי וזהו סוד פסוק ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום כי אז בדור סדום לא ירדה ירידה זו ומעוט הזה כנז"ל וזהו סוד השליך משמים ארץ תפארת ישראל וסרסהו ודרשהו השליך תפאר' יש' מן השמים את הארץ כי הנקב' הנק' ארץ השליכה ת"ת ז"א הנק' ישראל למטה ממקומה שהיתה תחלה בשמים שהיתה במקום החז' הנק' ת"ת כנודע ולא די כי התפארת השליך אותה למט' ממנו אלא גם הנה"י דז"א הנק' רגליו הורידוה למט' מהם והיתה הדום רגליו וזהו ולא זכר הדום רגליו ביום אפו ודע כי כ"ז הוא מה שהוא מאליו אבל ע"י מעשה התחתונים ותפלותיהם הם גורמים תוספת תקון בנוק' עתה בגלו' האחרון הגדול הזה והו' כי הנה מה שהו' מאלו בימי החול הו' כנז' שהו' נקוד' קטנה כלולה מעשר והיא למטה היסוד דז"א ומה שהיא מאליו בימי השבת הוא שנגדלת פר' שלם באחו' מן החזה ולמט' וחוזרת פני' בפנים ג"כ מן החז' ולמטה ואז הזווג ההוא ע"י שהוא כופף קומתו ויורד עד הנצח שבו ונוק' עול' בהוד שבו ושם מזדווגים יחד ומה שאנו עושים ע"י תפלותינו בחול הוא שנעש' למעל' מה שנעשה מאליו ביום השבת כנז' ואחר גמר התפלה חוזרת לקדמות' נקו' קטנה תחת היסוד שלו ומה שאנו עושים ע"י תפלותינו ביום שבת הוא להעלות' מדריג' אחר מדריג' מדריגו' רבות בכל תפלה ותפל' עד שנמצא שבחזר' תפלת המוסף הם פב"פ כשעו' קומתו כמ"ש היטב אצלינו בכונ' תפלת שבת:
25
כ״וסוד מעוט הירח ועתה צריך שנבאר מהו ענין מעוט הזה שנתמעטה הנקבה בגלות הזה שנשארה בבחי' נקודה קטנה כנז' ומה נעשה מאותם הבחי' שנתמעטו ממנה וקוד' לזה צריך שנבאר בחי' אחרת שיש אל הנוק' שהיה לה ביום הד' של ו' ימי בראשית הנק' בלשון רז"ל מעוט הירח דע כי ה' ימים הראשוני' של ו' ימי בראשית שאז נברא העולם הם סוד ה"ס הראשונות שהאירו ביום הו' ואז נגלת הנקבה בבניינה ואמנם ביום הד' נתמעטה כנודע וביאור ענין המיעוט הזה הוא כי בתחלה היתה הנוק' אחו' באחו' מן החזה דז"א בבחי' פרצופה וביום הד' נתמעטה בסוד נקודה קטנה כלולה מי' וירדה תחת היסוד שבו ואמנם ענין המיעוט הזה פירושו הוא כי הנה אימא עילאה כאשר הגדילה את ז"א נתן בו כח הנקבה כלולה בו כנודע בסוד הבכור נוטל פי שנים חלקו וחלקה ובכל ספי' מהי"ס שבו היתה שם ספי' א' של הנקבה כלולה שם בבחי' המלכות שבאותה הספי' ההיא שבז"א ונודע כי הז"א אינו רק ט"ס כי נוק' משלימתו לי' והנה ט"ס ראשונות שבנקבה נכללו בט"ס של ז"א בבחי' המלכות שבכל א' מהם והנקודה הי' של הנקבה שהיא ספי' מלכות שבה היא לבדה היתה נגלת למטה מן היסוד וכאשר נבנת הנקבה בפרצו' שלם של י"ס שבה ירדו מן הט"ס של הזכר שהיו שם בתחלה כלולות כנז' ונתחברו בספי' הי' של הנקבה שתחת היסוד שבו ונעשת פרצוף שלם מי"ס שבה נמצא כי אז ז"א יש בו ט"ס ואם תחבר עמו כללות הנקבה שהיא עשירית אליו כנודע נמצא שיש בז"א י"ס ובנוק' יש י"ס ממש נמצא שבין הז"א ונוק' יש י"ט ספי' שהם כ' כנז' וכשנתמעט' הנקבה ביום הד' חזרו הט"ס שבה ועלו למקומם הראשון בט"ס דז"א ולא (בדפו"י ע"ג) נשאר בנוק' רק הספי' התחתונה שהיא המלכות שבה למטה מן היסוד שבו והרי נת' איך הנקבה כלולה בזכר ואיך יוצאת ממנו ואיך חוזרת להתמרעט וזכות הקדמ' זו שתצטרך לה בהרבה מקומו' וכבר נת' קרו' לזה בקצור למעלה בתחלת דרוש ראשון של פרצוף רחל הקודם לדרוש זה בענין לית ספי' דלא איתכלילת בה וע"ש והרי נת' היטב ענין מעוט הירח ביום הד' והנה כשנברא אדה"ר ביום הששי חזרה לקדמות' בפרצו' שלם באחורי ז"א כנז"ל כי חזרו ט' ספירותיה אליה וכאשר חטא אדם גרם שחזרה להתמעט כבתחלה בסוד נקודה קטנה תחת היסוד שלו אלא שעתה היה בה גרעון ופגם אחר יותר גדול מן המעוט של יום ד' הנז' והוא כי אז כשנתמעטה חזר הט"ס שלה לעלות למקומם בט"ס ז"א אבל עתה כשחטא אדם גרם בחטאו פגם יותר גדול ועצום והוא כי אותם הט"ס הראשונות שבה ירדו למטה לתוך הקליפות ולא נשאר בנקבה רק ספי' תחתונה שבה ועומדת תחת היסוד שבו והנה בחורבן בית שני בגלות האחרון הזה היה בנקבה ממש כמו שהיה בזמן שחטא אדה"ר וזהו סוד והמה כאדם עברו ברית כי גרמו הפגם כמו שהיה בימי אדה"ר וזהו סוד כן משחת מאיש מראהו שנשחת והלך אל הקלי' וזהו סוד ומלכותו בכל משלה הנדרש בס' התיקונין כי זהו אדם דעשיה דאתלבש בי' קליפין רמזו בזה אל הנקבה דאצי' כי היא הנק' אדם דעשיה וזהו סוד משאחז"ל במס' חגיגה ואם לא תשמעוה במסתרי' תבכה נפשי מפני גוה מפני גאותן של ישראל שניטלה מהם וניתנה לאוה"ע ועיין במה שביארנו בש' רוה"ק בסוד לבישת השק בסוד כאדרת שער האמור בעשו ויובן עם הנז"ל כאן כי אין תקון באצי' של הקלי' אלא בזו"ן דקליפין הנק' סמ"אל ולילי"ת וכמו שית' בסוף הדרוש הזה ונמצא כי מעוט הירח שביום ד' ומעוטה כשחטא אדם ומעוטה בגלות אדום הכל אחד כי חוזרת בבחי' נקודה תחת היסוד שבו אבל יש קצת שינויים כי במעוט הירט לא ירדו הט"ס שנסתלקו ממנה אל הקלי' לפי שלא היה פגם במעשה התחתונים ולכן עלו בט"ס דז"א כנז"ל וכשחטא אדם וכן בגלות אדום היה השואה אחרת ג"כ ביניהם והיא כי הט"ס שלה ירדו אל הקלי' אך יש ביניהם הפרש מועט כי הנה אדה"ר עשה תקון בקלי' תחלה ואח"כ הכניס בתוכם את הקדושה הנז' ולמטה נבאר מה ענין תקון זה אבל ישראל בחרבן בית שני כבר מצאו את הקלי' מתוקנות ע"י אדם ומה שגרמו הם שחזרו להלביש הקדוש' הנז' בתוכ' אמר הכותב חיים צריך עיון במה שאמרנו פה כי כשחטא אדם חזרה הנקבה בבחי' נקודה תחת היסוד שבו. והנה בתחלת דרוש זה כתבנו שבימי אדם היתה הנקבה אחור באחור בפרצוף גמור בבחינה השניה. והנלע"ד לתרץ הוא כי דבר זה כבר ביארתיו בדרושים אחרים כי זה היה בשעה שחטא אבל אחר כך שב בתשובה ועל ידי מעשיו נעשת פרצוף כנזכר
26
כ״זוהנה עם מה שנתבאר למעלה יובן מה שאמרו ז"ל כי ירמיה לא אמר נורא לפי שגוים מרקדים בהיכלו היכן הם נוראותיו ודניאל לא אמר הגבור לפי שגוים משעבדים בבניו היכן גבורותיו וזה יובן במה שכתבנו לעיל במה שהיה בזמן חרבן בית ראשון כי הנה בשעת החרבן עצמו נתמעטה הנקבה והיתה נקודה קטנה כלולה מעש' תחת היסוד של ז"א וט"ס עליונו' שבה חזרו למקומם בז"א כנז"ל ולולי המיעו' הגדול הזה לא היה יכולת אל הקליפות לשלוט על בית המקדש ולהחריבו אבל אחר עבור שעת החרבן חזרה בבחי' השניה שהיא פרצוף שלם מן החזה ולמטה באחו' ואין אור ה' ראשונות מאירות בה ושאר ספירותי' נשאר בז"א אבל אותה ההארה שהיתה נמשכת אליה מן ה' עליונו' שבז"א בהיותה פב"פ עמו נסתלקו והלכו אל הקליפות וכראות ירמיהו המיעוט הזה לא אמר הנורא לפי שהנורא הוא ת"ת דז"א כמו שנתבאר אצלינו בברכת אבות דתפלת שחרית דימי החול והנה התחלת בניינה הוא מן החזה שהוא הת"ת שבו כנודע כי מן הת"ת נעשה הכתר שבה וכיון שבשעת החרבן נהרס כל בניינה וחזרה לנקודה קטנה כנז' א"כ אין להזכיר והנורא ובמלת נורא שהוא הת"ת שבו נרמז גם הכתר שבה הנעשה משם כי נור"א בגי' נז"ר שהוא הנזר והכתר שבה הנעש' מן הנורא שהוא הת"ת שבו גם נורא אותיות ארו"ן שהוא כללות הנקב' הנק' כך ולפי שהת"ת הזה נחלק לב' בחי' עד החז' ומן החזה ולמטה כנודע לזה אמר איה נוראותיו בלשון רבים ולפי ששלשה ראשונות שלה הם נעשים מן הת"ת והם נקראים אי"ה שהם כח"ב כנודע לזה אמר איה נוראותיו אמנם דניאל שהיה בסוף שבעי' שנה של גלות בבל וראה בנבואתו שאעפ"י שיבנה בית שני עתיד הוא ליחרב חרבן עצום שאין לו קץ כי הבית הראשון כשנחרב ט"ס נתעלו בז"א ולא נטלו הקליפות אלא הארת ה' ראשונות דז"א וגם כי אחר שעת החרבן חזרה פרצוף גמור מן החזה ולמטה באחו' אבל עתה נשארה תמיד בסוד נקוד' קטנה תחת היסוד וכל ט' ספירותיה ירדו אל הקליפות לזה אמר איה גבורותיו כנודע שכל בנין הנקב' היא ע"י הגבורות שבעיטרא דגבורה כי ממנה מתפשטים גבורות הרבה בנקבה והם ההוד של ז"א שממנו נעש' הבינה (בדפו"י ע"ד) של הנקב' גם יש בה גבורה והוד וכל אלו נקראי' גבורות וזה שאמר גוים משעבדי' בבניו שהם הגבורות הנמשכות מן הגבורה עילאה ואלו הגבורות נקראים בניה והקליפות עולים ומשעבדים בהם א"כ איה גבורותיו ולכן לא הזכיר הגבור שמציאותו יותר למעלה כי אפי' הט"ס שלה גלו בין הקליפו' נמצא שעיקר אבידה זו של הט"ס שבה שגלו בין הקליפות והיא לז"א עצמו כי שם היו ומשם ניתנו בנוקבי' כנז"ל והנה כמו שאדם הראשון כשחטא גרם מיעוט בנוקבא דאצילות כן נפגמו כל עולמות בריאה יצירה עשיה ונתמעטו וכנגדם נתרבו הקליפות כמו שנבאר בע"ה:
27
כ״חדרוש ה' דרוש הקליפות ודרוש אבי"ע
28
כ״טולכן נבאר דרוש הקליפות ודרוש אבי"ע. דע כי גם זה לעומ' זה עשה האלהי"ם ובכל עולם מד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה של הקדושה יש כנגדם קליפו' טמאות וגם הם בבחי' אצילו' בריאה יצירה עשיה ואמנם אם אלו הקליפו' הם סביב העולמו' כעין קליפ' או אם הם מסך בין כל עולם ועולם יתבאר במקום אחר אבל ודאי כי בכל עולם יושבים טוב ורע קליפו' האצילות בעולם האצילות ושל בריא' בעולם הבריאה ושל יציר' ביציר' ושל עשיה בעשיה ודע כי עולם האצילות רובו טוב ומעוטו רע ואינם מתערבים יחד הטוב והרע בשום אופן. ובעולם הבריאה רובו טוב ומיעוטו רע והם מעורבים והיצירה הם שוים הטוב והרע והם מעורבים והעשיה רובו רע ומיעוטו טוב והם מעורבים (ועיין לקמן כתב הפך מזה) ואין שום דבר נברא בכל עולם העשיה שאינו מורכב מטוב ורע מעררבים יחד ממש והרע מרובה מן הטוב ודע כי זה שאנו אומרים שהטוב והרע שבג' עולמות בריאה יצירה עשיה הם מעורבים אינם אלא באלו העולמות עצמם אבל הי"ס המקננין בהם כנז' אינם מעורבים עם הרע חס ושלום. והנה נתחיל מעולם האצילו' דע כי כאשר נאצל עולם האצילות בתחלה היה בלי תקון כלל ולא היו שם רק אותם הט"ס של א"א דלאו אינון היכלין ולאו אינון נהורין וכו' הנז' בסוף פ' פקודי בס"ה והיו בלתי תקון ואח"כ נתקנו אלו הט"ס דא"א שהכתר והחכמ' שבה' נתקנו ברישא דאריך בכמ' מיני תקונין שהם גלגלתא.ומוחא דאריך כמו שנתבאר אצלינו בתחל' כל ההקדמות והדרושים למעלה ועל דרך זה נתקן כל אריך וכל עולם האצילות והנה אחר שנתקן כל עולם האצילו' לגמרי בכל תקוניו היו הקליפות של עול' האצילות בלתי תקון כלל והיה דומה אל אצילות הקדוש כאשר לא נתקן ולכן זו"ן דאצילות הטמא הנקראי' סמא"ל ולילית העליונים הנה סמא"ל היה בבחי' ו' קצוות בלבד כי לא נתלבשו בתוכו רק ו' אורות של קדושה להחיותו והם סוד ההוא נהירו דקיק דאית במסאבותא כנז' בפ' יתרו בס"ה ואור אחד ז' בנוקבי' כדוגמת זו"ן דקדושה בהיותם אחו' באחו' בבחי' ה' ראשונה כנז"ל וכאשר חטא אדה"ר הגיע הפגם כביכול עד א"א הנקרא כתר דאצילות כנז' בס' התקונין תקון ס"ט וזהו סוד פסוק ישת חשך סתרו ולכן לא היה א"א מאיר אורו בגלוי ונתעל' תוך או"א והאיר בתוכם ואו"א הם המאירים בעולם האצילות וכיון שנסתלק אור זה של א"א גרם מיעוט אחד למטה בנוקב' דז"א ונתמעט' בסוד נקודה אחת כנז"ל וט"ס העליונות ירדו למטה בקליפות דאצילות ונתלבשו תוך נוקב' דז"א דקליפה הנקראת לילית ונגדלה בפרצוף שלם בי"ס כי ט"ס הראשונות דנוקבא דקדושה נתלבשו בט"ס שלה העליונות ואות' נקודה הראשונה של האור שהיה לה בתחלה ירד למטה במלכות שבה ונעשת פרצוף שלם וזהו סוד אמלאה החרבה הנז' ביחזקאל בענין צור ונוד' מה שאמר חז"ל כי כל צור חסר היא רומי הרשעה שהיא לילית גם אמרו לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלים כי ירושל' נוקבא דקדושה שהיתה פרצוף שלם בי"ס נחרבה והיתה בנקודה אחת והט"ס שבה שנחרבו ממנה ניתנו בצור והיא לילית ונתמלאת בפרצו' שלם מי"ס ואמנם ז"א דאצילות הטמא עדיין אין בו רק ו' אורות הראשוני' כנז"ל ועתה נתפשט בפרצוף גמור של י"ס של בחי' כלים אבל אין בו רק ו' אורות הראשוני' והם לבדם נתפשטו בי"ס שנעשו בו עתה מה שאין כן בנוקבי' שיש בה י"ס אורות וי"ס דכלים וזהו סוד שנקרא לילית אתתיה דסמא"ל יותרת הכבד כנז' ברעי' מהימנ' בפ' פנחס שמתגבר' על בעלה מפני זה היתרון שבה על בעלה וטעם אל התפשטות הזכר לי"ס עם היות שאין בו רק ו' אורו' הוא כנודע כי אין הנקב' נגדל' אלא ע"י בעלה ולכן הוצרך הוא להתפשט בי"ס עם היות שאין בהם רק ו' אורות כדי שתוכל היא להתפשט אח"כ בי"ס כלים ואורות כנז' וכבר נתבאר זה אצלינו בס"ה בפ' במדבר סיני במאמר ר"א פתח קולה כנחש ילך וכו' הנדרש על נוקבא דז"א דאצילות הקדוש כי רישא דילה שהם ט"ס ראשונות שבה שכיבו לעפרא בלילית עפר המשכן וזנבא דיליה שהיא נקודה עשירית שבה היא לבדה נשאר בה והיא דשליטת האידנא (בדפו"י עא ע"א) להנהיג העולמות וכבר נתבאר לעיל כי כל מה שאיר' כשחט' אדם הראשון אירע בגלו' אדו' בחרבן בית שני ואמנ' א"א ואו"א שבקלי' דאצילות נשארי' תמיד בלי תקון כלל כמו שהיו זולתי זו"ן דקלי' שנתקנו ואמנם עם כ"ז נוקבי' אתתקנת יתיר מיניה כנז' ואמנם בעולם הבריאה גם בו היה פגם ע"י חטאו של אד' הראשון והוא פגם יותר גדול להיותו תחתון מעולם האצילות והוא כי נפגמו א"א וגם אבא של הבריא' ואימ' לבדה היא המאירה שם ומכל שכן זו"ן אלא שאין אורם נזכר כי טפלים הם אל אימ' וזהו סוד מה שאמרו בספ' התקונין דאימא מקננא בכרסיא בתלת ספירן עילאין והנה כיון שנמנע בבריאה גם האור של אבא לכן גם ז"א של הבריאה נתמעטה קומתו ומכל שכן נוקבי' ואז נתקנו גם או"א של קליפות הבריאה ונמשך להם אור מן או"א של הבריא' הקדושה ומכל שכן שזו"ן דקליפ' נתקנו. גם ביציר' הגיע פגם חטא אדם והפג' שנוסף בו הוא כי גם אימא דיצירה דקדושה נעלם אור שלה והיו א"א ואו"א דיצירה מכוסים בחשך ואינם מאירי' אבל ז"א הוא המאיר שם ומכל שכן נוקביה אלא שאינה נזכרת לגבי ז"א וזהו סוד מה שאמרו בספ' התקונין שית ספירן מקננן במטטרון וכיון שנמנע מן היצירה גם אור אימא דיצירה לכן גם אימא זו נתמעט שעור קומתה ומכל שכן זו"ן דיצירה ואז נתקן גם א"א דקליפ' דיצירה ונמשך לו אור עליון ומכל שכן באו"א וזו"ן של הקליפו'. גם בעשיה הגיע פגם חטא אד' הראשון אלא מה שנתוסף הוא כי גם אור ז"א שבה הוסר ולא נשאר בה רק אור נוקבי' וזהו מה שאמרו בס' התקונין מלכות מקננא באופן ולכן גם אבא דעשיה נתמע' שעור קומתו ומכל שכן אימא וזו"ן ולא נשאר בכל העשי' בשעור קומתו הראשונה אלא א"א שבה בלבד ואז נתקן גם עתיק יומין דקליפ' העשיה ומכל שכן א"א ואו"א וזו"ן דקליפת דעשיה והרי נתבאר איך הקדושה הולכת ומתמעטת יותר ויותר כפי סדר המדריגו' וכנגדה הקליפה הולכת ונגדלת ביותר כפי סדר המדריגות וזהו סוד אמלאה החרבה כנזכר לעיל:
29
ל׳דרו' קטן בענין הדע' של הנוק' רח' בימי החו'
30
ל״אענין הדעת של הנקב' רחל בימי החול. הנה בדרושי' הראשוני' נתבא' באורך ענייני הדעת של הנוקב' בחול ובשבת ונוסיף ביאור. דע כי יש ג' כלים בכל ספי' והנה הדעת החיצון שבשלשת' אשר בנוקב' בימי החול הוא הוי"ה דמלוי אלפי"ן בבחי' אחורי' הפשוטים והמליאים העולים בגי' ע"ב ק"ל והדעת הפנימי שבה אז הוא אחורי' פשוטים והמליאים דהוי"ה דב"ן דמלוי ההי"ן העולים בגי' ע"ב קד"ם ואם תחבר ע"ב ק"ל וע"ב קד"ם יהיו בגי' תי"ח וזהו סוד פסוק תחי נפשי ותהללך ונודע כי הנוקבא נקראת נפש וזה הדעת הוא נפש שלה וזהו סוד פסוק ולכל חית הארץ ואמנם אם
31
ל״ב{א"ש אפשר לומר שגם הנוקביא נקרא בשם ארץ כנודע ולכן מספר חי"ת הוא הדעת שלה והחיים שלה כנלע"ד:} תחבר עמהם הוי"ה דב"ן דההי"ן יהיו הכל בגי' ע"ת וזהו סוד פסוק ואל יבא בכל ע"ת גם נרמזה ההוי"ה דב"ן זו במלת בכ"ל בגי' ב"ן וזהו סוד פסוק וה' בירך את אברהם בכ"ל בת היתה לו לאברהם ובכ"ל שמה וזהו סוד פסוק ומלכותו בכ"ל משלה. ואם תחבר עוד ד' אותיות הוי"ה פשוטה העשירי' אשר במלכות שהיא בלתי נקוד כנז' בס' התקונין תקון ע' אשר היא הנשמה של כל המלכות כמבואר לעיל בדרושי' הקודמי' יהיה הכל בגי' דעת שהוא הדע' שלה בימי החול:
32
ל״גסוד הוי"ה דמלוי ההי"ן שהיא בגי' ב"ן
33
ל״דואגב נבאר סוד הוי"ה דמלוי ההי"ן שהיא בגי' ב"ן דע כי ההוי"ה זו היא בחי' ההוא רוחא דאעיל דכורא בנוקב' לעורר בה מ"ן כמו שנתבאר בס"ה ריש פ' נח דהיא לא אתערת מ"ן עד דעייל בה רוחא דדכורא וזהו סוד מה שאמרו רז"ל אין האשה מתעברת מביאה ראשונה והענין הוא כי ביאה ראשונ' היא לאעלאה בה רוחא לעורר בה מ"ן מאז והלאה כנז' ואמנם זאת ההוי"ה דב"ן מורה על נוקב' דז"א בהיותה אחו' באחו' כי אז היא דבוקה עמו אבל היא נפרד' ומתפרש' מיניה בדרועין ושוקין ואינם נדבקי' יחד בזרועותיו ושוקיו כמבואר אצלינו ולכן תמצא כי זאת ההוי"ה הוא ד' וד' אותיות שהם ד' אותיות מצד הזכר וד' מצד הנקב' להראות ענין הזרועות והשוקין שלו ושלה שהם נפרדים: סוד בנימן ובזה תבין סוד בנימין כי הנה הודעתיך כי שרשו הוא מזו ההוי"ה דב"ן ועליו נאמ' ויהי בצאת נפשה כי מתה כי ההוי"ה זו היא המעוררת מ"ן שברחל אמו והוי"ה זו היא הנק' נפשה של רחל ולפי שהוי"ה זו מורה על היותם אחו' באחו' זו"ן אשר באחורים ההם הוא אחיזת הקלי' לכן קראה שמו בן אוני על שם החי' הנאחזי' שם אבל אביו קרא אותו בנימין לקשרו עם הימי' וזהו בנימין ימי"ן כי ההוי"ה הנק' ב"ן נקשר' בימין
34
ל״ה(בדפו"י ע"ב) טעם למה לא נקברה רחל עם יעקב במערה
35
ל״וובזה יתבאר גם כן טעם למה לא נקברה רחל עם יעקב במערה כמו לאה. הענין הוא כי כל ענין קבורה הוא התעלמות במה שלמטה ממדריגתו והנה לאה היא בינה ובסוד קבורתם יורדת ומתעלמ' בבריאה ויעקב שהוא ז"א יורד בסוד הקבורה ומתעל' ביצירה ורחל שהיא מלכות יורדת בסוד הקבורה ומתעלמת בעשיה ואמנם אם לא אירע ענין זה לרחל שבלדתה לבנימין יצאה נפשה כנז' כבר היה אפש' להיות בהפך שהעשיה תעלה ותתעלם ביצירה והיצירה בבריאה והיו נפשתיה' מספרות יחד רוחא ברוח' אבל לפי שרוח' דרחל יצא בלידת' את בנימין ולא נשאר בה ההוא רוחא כדי שעל ידו תתקשר עם יעקב לספר עמו רוח' ברוח' אחר מיתתם לכן לא נקבר' עמו ונשארה בדרך כנז' בפסוק אבל לאה שלא יצאה רוחא ממנה שהיא ניתנה אליה מן יעקב בביאה ראשונה כנז' לכן היה בה כח להתקשר עם יעקב אחר מיתתם ולכן נקברה עמו במערה והנה יעקב אחר מותו עולה ומתעלם בבריאה עם לאה ומספרים יחד רוח' ברוח' והבן זה
36
ל״זטעם למה נוק' דז"א נקראת דלית גדולה {ובזה ית' טעם למה נוקבא דז"א נק' דלית גדולה בהיותה במקום החזה שבתפארת דז"א הטעם הוא לפי ששם הוא הכתר שבה ושם מקו' גדלות שעור קומתה ואז התפארת והנצח הוד יסוד דז"א נעשים ד' מוחי' וזהו סוד ד' גדול' כאשר היא עומדת שם}
37
ל״חסוד תמר מה הוא ונבאר סוד תמר. והענין הוא כי בגי' י' פעמי' דין עולה כמספר תמר והם סוד ב' פעמים ש"ך דיני' שהם סוד ה' די"ן מן ה' שמות אד"ני כנודע ואם תחבר עמהם שם א"ל יהיו בגי' תרע"א כמנין אד"ני במלואו ומקור שם א"ל הזה הוא מן ו' אלפי"ן שיש באחו' של הוי"ה דמ"ה דאלפ"ין והנה ה' פעמי' ו' הם ל' והכולל הוא א"ל וא"ל זה נמשך מן הו"יה דמ"ה דאפל"ין שביצי' אל העשיה. גם אם תמ"ר הנז' שהוא י"פ די"ן מן י' שמו' אד"ני כנז' תחבר עמהם גם הי' אלפין ויהיו י' שמות אד"ני יעלו בגימ' תר"ן וזהו סוד ותרן לשון אלם. והענין הוא כי ז"א נק' אלם שהוא ההו"יה דמ"ה בפשוט ובמלוי דאלפ"ין שהם כ"ו ומ"ה יעלו בגי' אל"ם והנה נוק' דז"א נק' לשון אלם בסוד תורה שבע"פ כנודע וזו הנקבה הנקראת לשון היא בגי' תר"ן כנזכר:
38
ל״ט{א"ש ומה שכתבנו לעיל ומקור שם א"ל זה הוא מן ששה אלפין שיש באחורי' של הוי"ה דמ"ה דאלפין וכו' הביאור נלע"ד לפרש כך כי הו' אלפין הנז' החמשה מהם יחשבו חמשה פעמים ו' ויהיו ל והפעם הא' תחשב פשוטה לאחת וזהו מה שאמרו והכולל א"ל כנלע"ד}
39
מ׳טע' למה המו' של נוק' דז"א נעשו מן נה"י דז"א
40
מ״אונבאר טעם למה המוחין של נוקבא דז"א נעשו מן נה"י דז"א ולא מן חג"ת שבו הענין הו' כי החסדי' שבנה"י הם אורו' מגולים ולכן נגדלי' ונכפל כחם לו ולה אבל אורות החסדי' שבחג"ת הם סתומים ואין בהם כח לעשות מוחין בנקבה. גם טעם למה לכתר הנקבה הספיק חצי שליש אור החסדים ולכל מוח מן ג' מו' שבה הוצרך שליש א' וחצי כמבואר אצלינו והטעם הוא כי החסד שממנו נעשה הכתר של הנקבה הוא אור מגולה אבל האור היוצא אל המוחין שלה הו' ע"י מסך כי הנה החסד מכה במוח החכמה שבימין ועוד מכה בנצח של אימא המלבישו ועוד מכה בנצח עצמו של ז"א שגם הו' סתום ואין בו פתח פתוח כלל כנודע ולכן צריך אור גדול יותר ממה שצרי' אל הכת' שלה
41
מ״בדרוש ברחל נוק' דז"א מהיכן יוצאת דע כי רחל נוק' דז"א בתחלה יוצאת מאחו' החזה של ז"א ונמשך שעור קומתה עד סיום רגלי ז"א וכן עד"ז יוצא יעקב מכנגד פניו של ז"א מן החזה ולמטה ואז נקר' רחל יונתי תמתי תאומתי ליעקב גם זהו סוד פ' ויהיו תואמים מלמטה כי יעקב ורחל תאומי' יחדיו ושוים בקומתם בהיותם עומדים למט' מן החז' דז"א כנז' אמנם כאשר רחל לוקחת גם בחי' לאה שלמעלה מן החז' אז נגדלת רחל ונעשת פ' שלם שוה בקומתה עד ראש ז"א כי אין רחל נגדלת אם לא עד"ז כנודע ואז חוזרת עמו פב"פ ואז כתיב ויחדיו יהיו תמים אל ראשו כי אז רחל וז"א הם תמים יחד ושוים בקומת' יען כי רחל נגבהה וגדלה עד ראשו ואמנם כבר הודעתיך כי בהיות הנקב' באחו' היא דבוקה אחו' באחו' דבוק גמור עם ז"א וזה לסבת היותה נעשת מן הגבו' היוצאות ממנו דרך אחו' אליה ואח"כ ננסרת וחוזרת פב"פ וכפי טעם הנז' היה ראוי שגם בחזרתה פב"פ תחזור להתדבק בו ממש לסבת היות אורות החסדים ניתנים אז ממנו אליה כנודע וכמו שמצינו כי גם או"ח בהיות פב"פ מתדבקים כחדא אבל הטעם הוא כי להיות או"א שוים בקומתם לכן נתדבקו יחד בהשואה כי כל איברי' (בדפו"י ע"ג) הם מכוונים זה עם זה ולכן כחדא שריין ולא מתפרשן ולכן זווגם תדיר משא"כ בז"א ונוק' כי גם בהיותם פב"פ אינם שוים בקומתם לזמנין כנודע ולכן אינם דבוקים יחד וזהו א' מן השנוים שיש מאו"א לזו"ן. דע כי כל הדינים כאשר הם מתפשטים והולכים הם רעים וכאשר השורש שלהם מאיר בהם הם מתבטלים:
42
מ״גענין ה' דמים שמטמאים באשה
43
מ״דונבאר ענין ה' דמים שמטמאים באשה וה' דמים טהורי' והענין הו' כי הנה נתבאר שהה"ג ניתנים אל הנקבה בעצמה אבל הה' חסדים נותנם אליה ז"א בסוד הזווג והנה הה' אחו' הפשו' של הה' הויו"ת הם כל אחת בגי' חסד להורות כי גם אחו' הויו"ת הם חסד ורחמי' ולכן אלו האחו' הם ה' דמים להיותם בחי' אחו' אמנם הם דמים טהורי' לפי שהם חסד כנז' אבל אחורי הגבורות שהם ה' פעמים אהי"ה כ"א מהם הוא בגי' מ"ד כמנין ד"ם ולכן הם דמי' טמאי' שהקלי' נאחזי' בהם:
44
מ״העוד דרוש אחר בנוק' דז"א
45
מ״וכבר הודעתיך למעל' בדרושי נוק' דז"א בדרוש ד' בענין שינוי הזמני' וגם בדרוש הקליפות ונתבאר שם כי יש ז' זמנים בנוקב' כו' ואמרנו כי נתמעטה ונשארה זנבא למעלה וט' הראשונות שלה ירדו למקום הקלי' וחסרו למעלה בקדושה וז"ס פ' כן משחת מאיש מראהו וסוד פ' והמה כאדם עברו ברית והוא כי כשנאצלו הקלי' יצאו בבחי' ז' בלבד ואדה"ר עשה להם פרצו' שלם בזו"ן שבהם ולא הי' להם תחלה הארה אלא מן הז' הזכר שית דילי' והנקבה חד נקו' דילי' לבד אבל עתה נעשה פר' שלם לז"א וגם לנוק' כי עתה לקח הכל הט' שלמעל שבקדוש' ונתחברו עם הנקודה שבה ונעשו י' והנה לפי שלעולם האצי' הוא קדוש מאד לכן לא היה תקון אל הקלי' שכנגדו רק בזו"ן לבד הנקר' מעשה אבל באו"א דקלי' דאצי' הנק' מחשבה אין להם שום תיקון וזהו סו' משארז"ל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה לפי שהמחשב' רעה דקלי' לא נתקנה אבל מחשבה טובה דקדוש' נתקנה ולכן הקב"ה מצרפ' למעשה והנה בזמן חרבן בית שני חסר מן האצי' תקון פר' נוק' דז"א כנז' ומן הברי' נחסר גם ז"א וביצירה נחסר גם אימא ובעשיה נחסר גם אבא וכנגד זה היה להפך בעולם הקלי' כי באצי' הרע שבהם נתקנו זו"ן בפר' שלם ובבריא שבהם נתקן גם פר' אימא וביצי' שבהם נתקן גם פר' אבא ובעשיה שבהם נתקן גם פרצו' אריך שבהם:
46
מ״זדרוש קטן בענין קטרוג הלבנה ונבאר בענין קטרוג הלבנה. הנה הלבנה היא רחל נוקב' דז"א כי בתחלה נאצלה כנגד החזה דז"א ושם מתחיל כתר שלה והיא מתפשטת עד סוף עולם האצי' ואחר שקטרגה נטרדה משם וירדה בעולם הבריאה להיות שם ראש לשועלים ולכן עתה בתפלותינו אנו צריכים לתקנה בשתי תקונים הא' הוא להחזירה לכמות שהיתה וקודם הקטרוג בחזה דז"א בבחינת אחור באחור והתקון השני הוא להחזירה עוד אח"כ עם ז"א פנים בפנים עוד מצאתי כתוב וזה לשונו מעוט הלבנה מאיניהו דקאמר לכי ומעטי את עצמך היינו דכלהו מלכיות דידה דהיו בכל תשעה ספירן כלהו אנפילו ונחתו לתתא בהדה מה דלית הכי לכלהו ספירן דכולהו אית להו חוליקא בספירן בר מינייהו דהא כתר כלול מכלהו וכן חכמה וכל די בתרה אבל מלכות אתנטילת וכלהו הוו תשעה בלבד דכל מה דהוה מינה לעילא בהדייהו נחית לתתא בהדה ואיהו שלימו דכלהו דבר מינה כלהו הוו תשע דכלא דילה נחית לתתא ומשום הכי הויא אור חוזר דלית לה לעילא כלום ובעאת לאהד' ולסלקא לעילא והיינו דלית לה מגרמא כלום לעילא אלא כלא לתתא בהדה דיקא נמי דקאי דלית לה ולא קאמר דלית בה ומשום הכי בעינן לסלקא לה לעילא דליהדרו לאתרייה' כלהו מלכיות דידה ואיהו בהדייהו וזה נמצא מכתיבת יד הרב זלה"ה
47
