שער ההקדמות, דרושי אדם קדמון ג׳Sha'ar HaHakdamot, Adam Kadmon 3
א׳דרוש החוטם
1
ב׳אח"כ יצאו האורות משני נקבי החוטם של א"ק לחוץ ואלו הם חלק הב' של הטעמי' דהוי"ה דס"ג שהם טעמים שבאמצ' האותיו' ולכן גם חוטם בגי' ס"ג להורות ע"ז וגם באלו היה על דרך אורות האזנים כי יצאו מהם הי' ספי' כוללים אור פנימי ואור מקיף והנה מנקב החוטם הימני יצאו י' אורות מקיפים ומן נקב השמאלי יצאו י' אורות פנימים וכללות כלם הם י' ספי' שלימות בבחי' מקיף ואור פנימי ואלו האורות נתפשטו ונמשכו עד מקום החזה של א"ק הנזכר והארה זו היא עיקר האור אמנם גם מן האור הזה מתפשטת הארתו אל צד האחו' ומקיף וסובב כל א"ק במקום הזה אבל עיקר האור אינו אלא (בדפו"י י"ב ע"א) המתפשט דרך יושר מן נקבי החוטם עד החזה של א"ק ע"ד שביארנו באור האזנים: והנה כאן נתקרבו יותר האורות הפנימים עם המקיפים משא"כ באורות האזנים כי נקבי החוטם הם יותר קרובים זה לזה ממה שהוא בנקבי האזנים אבל כיון שעדיין לא נתקרבו לגמרי לכן גם בהם לא היה בחינת כלים אלא אורות לבדם אבל מה שנתוסף עתה באורות האלו הוא כי אורות האזני' נתחברו שתי אותיו' ד"ו הכוללים כל י' אורות ההם ונעשו אות ה' א' וכאן נפרדו ונעשו שתי אותיות ד"ו כי אות הוא"ו שהיתה נעלמת תוך אות הה"א הנזכר' אשר באורות האזן הנה נגלית עתה באורות החוטם ויצאה אות וא"ו לחוץ והוא סוד ז"א שנגלה ויצא ממעי אמו לחוץ כנודע בציור ארבע אותיות ההו"ה ואמנם לא נגלה בבחי' אות אחת הנקראת ו' רק נתחלק לו' חלקים ונקודות שהיו כלולות באות ו' והם ו' אלפין וטעם הדבר כי הנה נתבאר לעיל כי אות ה' שבאזן היא בחינת ה' פרצופין הנקראים א"א ואו"א וז"א ונוקבי' כנזכר לעיל ונודע כי הם בחינו' ה' הנקראים יחידה וחיה ונר"ן ונמצא כי ז"א היא בחי' הרוח כנודע והנה בחי' הרוח נגלה בחוטם כמו שאמר הכתוב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו ולכן בחינת ז"א הנקרא רוח נגלה מציאותו במקום החוט' הזה ולא עוד אלא שנגלה בבחי' התחלקותו לשש קצוות שבו כנזכר לעיל אבל אות ד' לא נשתנית מכמות שהיתה והנה כמו שאות ו' אשר באורות נקב החוטם הימני נתחלקה לו' אלפי"ן כן הוא'ו שבאורות נקב החוטם השמאלי נתחלקה ל"ו אלפי"ן נמצא כי כלם הם י"ב אלפי"ן ועם החוטם עצמו הרי י"ג כמנין וא"ו במלואה גם אם תצטרף שני ווי"ן עם החוטם עצמה שצורתה א' כנודע כי שני הנקבים הם שני היודי"ן שבה עילאה ותתאה והמחיצ' המפסקת בין ב' הנקבים הוא ציור וא"ו שבאמצע שני היודי"ן הרי א' מצויירת בחוטם ועם השני ווי"ן הנזכרים הרי י"ג כמנין וא"ו והם ג"כ בציורה וא"ו וזה להורות כי הוי"ה דע"ב היא למעלה במקו' המוחין כנזכר לעיל אבל כאן בחוטם היא הוי"ה דס"ג ואין הפרש בין ע"ב לס"ג אלא בחינת מלוי וא"ו זו ואלו השני ווי"ן הם בחינת הטעמים האמצעיי' שבאמצע האותיות שהם פס"ק ומק"ף. והנה הפסק הוא היראת אות וא"ו שבתוך הה"א אשר נפסקה לו' אלפי"ן כנזכר וזהו ענין הטעם הנקרא פס"ק והנה כאשר תחבר זה הפס"ק עם המק"ף תהיה צורתו צורת ד' א' כנודע והיא הוראה על או' ד' של אות ה' הנז' וכבר ביארנו לעיל כי הד' אינה נפסקת ומתחבר' אבל יש בה הוראה אחרת והוא כן כאשר אות הה"א שבאזן ימנית שמספרה י' ספי' כנזכר בסוד ד"ו והנה היא מספר יו"ד אחת ותצרפנה עם אות הה"א שבנקב הימיני של החוטם שציורה ד"ו הרי הכל הוא צורת ג' אותיות יו"ד במלואה שהיא בחי' ציור אות א' כנודע שיש אות א' שציורה יו"ד. גם אם תקח י' שבאזן שמאל על דרך הנזכר ותצרף עם שתי אותיות ו"ד שבנקב השמאלי של החוטם הרי א' שנית והרי הם שני אלפי"ן שצירתם יו"ד. גם באופן אחר אם תקח אות יוד של אזן שמאל ואות ו' של נקב השמאל שבחוטם ואות י' של אזן ימיני הרי א' אחרת דציור יו"י כזה א' גם אם תקח יו"ד של אזן ימין ואות ו של נקב ימיני שבחוטם ואות י' של אזן ימין הרי א' אחרת בציור יו"י. נלע"ד להגיה ולומר של אזן שמאל בעבור כי הרי נזכרה תחלה של אזן ימין הרי הם ד' אלפי"ן שנים בציור יו"ד ושנים בציור יו"י ואלו מורי' על קצת גלוי אות ד' של אות הה"א שבחוטם שנגלת גלוי מעט ולא גלוי רב כאשר היה באות ו' של הה"א אבל באורות היוצאים מן הפה שם נסתיים גלויים לגמרי כמש"ל:
2
ג׳ודע כי הי' ספי' שבאורות האזנים בהיותם מתפשטים עד מקום החוטם הם אורות בפני עצמם לבדם ובהתפשטם ממש משם עד מקום שבולת הזקן ששם סיום התפשטותם כנזכר לעיל הנה אז פוגעים באורות החוטם ומתלבשים אורות האזן תוך אורות החוטם ונעשים בחי' נשמה פנימית אליהם וכן אור החוטם כאשר מגיע אל מקום האורות של הפה כמו שיתבאר לקמן אז יתלבש ג"כ בתוכו ויהיה אור החוטם נשמה אל אור הפה: גם דע כי כל אלו האורות הבוקעים ויוצאים מן האזן והחוטם וכו' כנזכר כלו הוא בחי' אור אחד בלבד אלא שע"י התרחקו ורדתו למטה יתעבה מעט יותר כיצד הנה האור היוצא מן האזן הוא זך בתכלית ובהיות אור הא"ק נמשך תוך פנימיותו יותר למטה עד מקום החוטם ויוצא מקצתו דרך שם הנה הוא מתעבה יותר לסבת הרחק המקום בלבד עם היות כלו אור אחד שוה וכן האור היוצא מן הפה יתעבה יותר לסבת הריחוק בלבד אבל האור בעצמו אין בו שינוי וכלו שוה אמנם המשכיל יבין כי האור אשר למעלה במקום המוחין יקרא הוי"ה דע"ב ושמן האזן ולמטה יקרא ס"ג ודי בזה: (בדפו"י ע"ב
3
