שער הכוונות, דרושי כוונות קריאת שמעSha'ar HaKavanot, Sermons on Intentions of the Shema Recitation

א׳כונת ק"ש:

ב׳דרוש א':

ג׳בענין דרוש זה צריך להרחיב בחזקת היד ועיין בכונת הב' הקצרה דברכת אבות שכתבנו אותה בסוף כל תפלת השחר ושם נתבאר הקדמה א' עצומה בתכלית בענין הק"ש ובענין העמידה והוא דרוש גדול מאד בענין המוחין דז"א ואמנם ראינו לכתוב בתחי' דרך קצרה ענין מה שתקנו לומר הק"ש ד"פ ומה חילוק יש ביניהם ואח"כ נכתוב כונות קצרות ששמעתי ממורי ז"ל בענין כונת ק"ש ואח"כ נבאר ענין הק"ש דשחרית באורך על מתכונתה:

ד׳בראשונה נבאר ענין הק"ש שתיקנו לאומרם בתפלת השחר ובתפלת ערבית ובעת ששוכב על מיטתו. וגם מדוע בתפלת מנחה אין בה ק"ש וגם מדוע בשחרית ומנחה יש בה נפילת אפים ובערבית אין בה נפ"א. והענין יובן במ"ש בהקדמת ביאור אדרת האזינו ענין העלא' מ"ן מה ענינה והנה תפלת שחרית אז הזווג הוא בבחי' פב"פ ולכן יש בו נ"א וגם ק"ש. וכוונת אותה הק"ש הוא ליחד את או"א יחוד מעולה מאד כדי שימשך משם שייחדו זו"ן פב"פ ובמנחה אז הזווג הוא בבחי' אחו' באחור ונודע שהיום והלילה הם כ"ד שעות ונחלקים לד' זמנים כי היום מתחלק לב' זמנים שהם ב' חצאין וכן הלילה מתחלק לב' חצאין וממשלת עליון באלו ארבעה זמנים אינם שוין כי אחר חצי היום מתעורר כח גבורת יצחק ואמנם אותם המוחין שנמשכו בתפלת שחרית אל זו"ן מיחוד או"א בעת הק"ש כנז' הנה נפסקו המוחין ההם וכבר הולידו והוציאו נשמות מתוספת המוחין ההם וכבר נפסקו האמנם להיות כי הייחוד ההוא היה נעלם ומעולה מאד עד שהועיל אל זווג זו"ן פב"פ לכן נראה שהיה כחו גדול והוא מספיק אל זווג המנחה לפי שאינו רק זווג אחור באחור ולכן אין צ"ל ק"ש פ"א במנחה אבל זה הזווג דמנחה אע"פ שהוא אב"א הנה הוא מעולה עד מאד ואיננו כשאר הזווגים דאב"א ולכן צריך בו נפלת אפים והענין הוא שעתה עולה המלכות אב"א שיעור קומתו ממש אבל בערבית אין המל' עולה רק אחור באחור מן החזה שלו ולמטה בלבד שהוא שיעור קומת תנה"י בלבד ולכן אין צורך לנפילת אפים בערבית כי מאחר שהיא אינה עולה למעלה במקום המוחין שלו עד או"א א"כ אין תועלת בעלית מ"ן של הנשמות בנפילת אפים אבל במנחה שהיא עולה עד או"א כמוהו אע"פ שהיא אחור באחור היא צריכה אל מ"ן מנשמות הצדיקים וז"ס אומרם ז"ל לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה. והטעם שלא יש שום זמן שתהיה היא והוא אחור באחור ותהיה שיעור קומתה שוה לו אלא במנחה וטעם שלא נענה אליהו אלא בתפלת המנחה הענין הוא דע כי אליהו ז"ל יש בו בחינות נשמות נדב ואביהו כנודע והנה הם מבחי' קין שהיא בחינ' הנפש הנקרא מלכות בסוד אנחנו טמאים לנפש אדם ואלו נדב ואביהו הם בחי' מ"ן דמל' וזהו הטעם שזכה אליהו לאותה מעלה הרמה והנפלאה אחר שנתעברו בו נשמות נדב ואביהו ולכן נשתנה שמו מפינחס לאליהו לפי שאליהו בגי' ב"ן כמנין הויה דב"ן דההין והיא בחי' המ"ן דמל' כנודע ולכן אליהו נענה בתפלת המנחה כי אז העלה מ"ן אלו כי אז היא היתה צריכה לזה כנז'. וכבר הודעתיך במ"א כי מיציאת מצרים עד בנין ב"ה תמיד היו זו"ן אחור באחור ואין קומתה שוה לו רק היא עומדת מן החזה שלו ולמטה ששם מקום לבו של ז"א ונמצא שהמל' הנקרא לבם היתה אחורנית עם ז"א וראשה מגיע עד שם עד מקום טיבורא דלבא דז"א בלבד לא למעל' מזה וזש"ה ואתה הסבות את לבם אחרונית שעי"כ הקלי' היו מתגברים בימים ההם ובכל זמן שהיו ישראל עע"ז על אדמתם וכיון שגברו הקלי' גרמו לישראל לחטוא ולכן אליהו ז"ל תיקן הדבר הזה כי ע"י תפילתו העלה אז מ"ן ועי"כ עלתה הנקבה אחורנית למעלה עד רישא דז"א ממש ולא עד הלב בלבד כמו בתחילה. ונחזור לעניננו כי אע"פ שמחצות היום ואילך משתנה הזמן והממשלה עכ"ז עדיין הוא מכלל ממשלת היום ומשו"ה מספיק ק"ש דשחרית לצורך זווג המנחה. אבל בערבית שהוא מדת לילה כבר נפסק וכלה המ"ן בב' הזווגים דשחרית ומנחה. ולכן צריך עתה ייחוד דק"ש אחר מחדש לצורך זווג אחור באחור דערבית ולכן קורין ק"ש בערבית אבל להיות שאין זווגם עתה רק בבחי' אחור באחור ושיעור קומתה עד הלב בלבד כנזכר ולכן אין צורך לנפילת אפים פ"א עתה והנה זה היחוד דק"ש דערבית אינו מעולה כ"כ כמו הק"ש דשחרית כיון שאינו רק אחור באחור וגם כי היא עד הלב כנז' ולכן אין בו כ"כ כח כמו הק"ש דשחרית שהועיל אפילו למנחה. אבל זה הק"ש דערבית אינו מועיל אלא לבחי' חיבוק בלבד והענין הוא שאחר חצות הלילה מתעורר השמאל לחבק את המטרוניתא לצורך היום מה שיהיה אח"כ בסוד שמאלו תחת ראשי. וזה החיבוק נעשה ע"י היחוד דק"ש דערבית ואמנם הק"ש שעל המטה איננו מענין הנז' כלל אמנם הכונה הוא כדי להמשיך ע"י היחוד ההוא אור חזק מן או"א אל זו"ן כדי שהם יתחדשו ויחזקו את הנשמות העולים שם בכל לילה בסוד חדשים לבקרים ונמצא כי הק"ש דערבית הוא לצורך החיבוק הנעשה אחר חצות וזה היחוד דק"ש שעל המטה הוא לצורך חידוש הנשמות כנז':

ה׳דרוש ב':

ו׳בענין שינוי והפרש שיש בארבע בחינות של הק"ש שבכל יום והם הק"ש שאומרים בסדר הקרבנות פסוק ראשון דשמע ישראל ובשמל"ו בלבד וק"ש דשחרית וק"ש דערבית וק"ש שעל המטה הנה לקמן יתבאר ענין ק"ש דשחרית דיוצר באורך גדול ומשם תלמד לכל אלו הד' ק"ש והנה שם יתבאר כי טרם שנאמר ק"ש דיוצר כבר היו בז"א כל המוחין דקטנות חוץ מן המקיף מצד אבא אשר זה נכנס במלת ישראל ואח"כ במלת אחד נכנסים המוחין דו"ק דגדלות לפי שכבר כל הקטנות נגמר לכנס בתחילה ולכן אלו המוחין הנכנסים בו עתה בזו"ן במלת אחד הם מזווג או"א אשר הם המשיכו אותם המוחין מלמעלה מן החיצוניות דעתיק כי מן הפנימיות דעתיק א"א להמשיך עד זמן ביאת הגואל במהרה בימינו אמן והנה הקריאת שמע דסדר הקרבנות דשחרית הוא גרוע מן הקריאת שמע דיוצר דשחרית לפי שבמלת ישראל נכנסים יחד פנימי דאבא ומקיף דמצד אמא דקטנות ביחד ואח"כ במלת אחד נכנס מקיף דאבא יחד עם המוחין דו"ק דגדלות ולכן אין כח באו"א אז להמשיך מוחין הנז' ע"י זווגם אלא מן פנימיות דאריך בלבד ולא מלמעלה דעתיק. והק"ש דערבית גרוע מק"ש דסדר הקרבנות כי במלת ישראל אינו נכנס בז"א רק הפנימי דאבא דקטנות בלבד כי המקיף דאימא כבר היה בו בתחילה. ובמלת אחד נכנס מקיף דאבא עם המוחין דו"ק דגדלות ואז אין או"א ממשיכין המוחין אלא מן החיצו' אריך בלבד והק"ש שעל המטה גרוע מכולם כי במלת ישראל אינו נכנס בז"א אלא המקיף דאימא דקטנות בלבד כי כבר ביארנו כי לעולם א"א לז"א שיחסר ממנו הפנימי דאימא דמוחין דקטנות ובמלת אחד נכנסים בו פנימי ומקיף דאבא דקטנות עם ו"ק דמוחין דגדלות ואז אין או"א ממשיכין להם מוחין אלא מחיצוניו' או"א עצמן כי מפנימיות עצמן אין שום זמן שימשכו מוחין. ושאלתי טעם הדבר ממוז"ל והשיב לי כי כ"כ הוא פנימיות דאבא כמו חיצוניו' דעתיק ואיני מבין דבריו אלה [עיין שערי רחמים שאלה פ"ד פ"ה] מה פירושם והרי לך סדר ד' מיני ק"ש מלמטה למעלה בתחי' הגרועה מכולם הוא ק"ש שעל המטה ואחריו ק"ש דערבית. ואחריו ק"ש דקרבנות ואחריו ק"ש דיוצר וזה המעולה שבכולם ולעולם אין הו"ק דגדלות נכנסים במלת אחד עד שיכנסו כל המוחין דקטנות לגמרי אמנם השינוי הוא בסדר כניסת המוחין דקטנות כנז'. והנה כפי ערך שלימות המוחין דקטנות שיש לו אז טרם שיאמר ק"ש כך כפי הערך ההוא מושכין או"א מוחין דזו"ן מלמעלה כי הנה הכלל הוא שלעול' הזווג של או"א הוא להוריד אורות עליונים מן המדרגות שלמעלה מהם אל המדרגות שלמטה מהם אבל לא כל הזווגים שוים כמ"ש:

ז׳דרוש ג':

ח׳בענין ד' מיני יחודי ק"ש שעל המטה ושל ערבי' ושל שחרית בס' הקרבנות ושל שחרית בתפלת יוצר ולעיל בדרוש שקדם ביארנו כי כל השינוי הוא במלת ישראל בסד' כניסת המוחין דקטנות ונבאר עתה הדרוש הזה יותר באורך בע"ה:

ט׳דע כי ארבע מיני זווגים הם ר"ל כי הנה נודע הוא שכאשר מזדווגים זו"ן כונת זווגם הוא כדי להוריד נשמות לתחתונים בעוה"ז. וכבר נתבאר אצלינו כי טיפת הזווג אינה משלהם עצמם אמנם הם צריכים לקחתה בתחלה ממי שלמעלה מהם כיצד הרי כאשר זו"ן מזדווגים הנה הז"א הוא נוטל טפת הזווג ההוא מתחל' מן או"א ואח"כ נותנה ז"א בנוקבא בעת הזווג. וכן אבא לוקח לצורך זווגו בתחלה מלמעלה ממנו כגון מא"א ואח"כ נותנו לאימא בסוד זווג. ונדבר עתה בענין זווג זו"ן הנה פשוט הוא שאין זווגם שוים בכל הזמנים וגם כמה מיני זווגים יש בו אם בחינת זווג ישראל ורחל ואם זווג ישראל ולאה ואם זווג יעקב ורחל ואם זוג יעקב ולאה כו' וגם נתבאר אצלינו סדר מעלת הזווגים כי הנה יש זמן שהטפה של זווג דז"א נמשכת מן אבא בלבד פי' ממה שהוא חלקו של אבא ולפעמים מושך הטיפה יותר מלמעלה שהוא מן אריך. ולפעמים מושך יותר מלמעלה מן עתיק והכלל הוא כי כפי גודל מעלת הזווג דז"א כך מעלת המשכת טיפת זרעו מלמעלה גם דע כי הנה בכל פרצוף ופרצוף יש פנימיות וחיצוניות ולפעמים נמשכת טיפה מן החיצוניות ולפעמים מן הפנימיות. והוא כי לעולם כאשר ז"א ממשיך אותה טיפה מן אבא אינו יונק אלא מן חיצוניות בלבד כי הפנימיות דאבא הוא נחשב כאלו יונק מן עתיק הגנוז ומתלבש תוך א"א. והטעם הוא כי כשנתקן עתיק היו או"א אחו' באחור ונמצא כי זווג או"א אחור באחור הוא נמשך מתיקון עת"י אלו הם דברי מוז"ל ואיני זוכר הבנתם ופירושם אמנם הכלל הוא כי אין המשכה לעולם אל ז"א אלא מחיצוניותו אבל בא"א ובעתיק יש בהם המשכה מחיצוניותם ופנימיותם:

י׳והנה ד' זווגים אלו כל אחד נמשך ממקום א'. כיצד זווג תפלת שחרית הוא הזווג המשובח מכל הזווגים שיש בימי החול והוא זווג יעקב ברחל והנה בזווג הזה הוא מושך הטפה מחיצוניו' עתיק ומשם נמשכין המוחין דז"א בעת ק"ש דיוצר ואז ז"א נותן אל יעקב אותה הטפה כדי שיזדווג הוא יעקב ברחל ובק"ש של הקרבנות גם אז נכנסין מוחין דגדלות בז"א כנודע וגם המוחין ההם תכליתם הם לצורך הזווג הנז' של יעקב ורחל שבתפלת שחרית בזמן העמידה כי הנה אין זווג אחר בעת הק"ש הזו של הקרבנות ואותם המוחין נמשכין מפנימיות א"א שהיא מדרגה למטה מחיצוני' דעתיק וניתנים בז"א ומשם נמשך כח אל יעקב להזדווג ברחל בעת העמיד' כנז' ואח"כ נבאר צורך ב' ק"ש אלו לזווג א' למה הוצרכו שניהם. והזווג דערבית בעת העמידה הוא זווג יעקב בלאה בהיות' מן החזה דז"א ולמעלה והוא גרוע מזווג יעקב ברחל אשר בשחרית וזווג הזה איננו ממשיך אלא מן המדרגה שלמטה מהשני מדרגות הנז' והוא מחיצו' אריך והק"ש שעל המטה הוא לצורך זווג של חצות לילה שהוא יעקב בלאה למטה מן החזה והזווג ההוא איננו ממשיך אלא מחיצו' או"א הרי ביארנו ג' בחינות הזווגים כי הזווג הד' שהוא בתפלת המנחה אין בו ק"ש וכמו שנבאר עניינו בע"ה לקמן:

י״אונחזור לבאר הטעם למה הוצרכו שני מיני ק"ש לצורך זווג א' דתפלת שחרית משא"כ בשאר הזווגים והטעם הוא לפי שהמוחין של חצות לילה היו נמשכין מחיצוניות דאו"א ואחר כך נסתלקו כל המוחין לגמרי כנודע כי אחרי כל זווג חוזרין ומסתלקין כל המוחין לגמרי וז"ס הגלות כי בזמן החרבן לא יש למעלה מוחין אלא בעת התפלה בלבד ואח"כ הם מסתלקים שלא יגיע בהם הפגם. וגם ט"א לפי שאין בידינו כח כדי לקיימם כל היום רק בעת התפלה בלבד והנה בזמן תפלת שחרית אשר הזווג ההוא הוא עליון מאד שהוא זווג יעקב ברחל ובפרט כי הם מושכין מן חיצוניות דעתיק והנה הכל הוא ריקם וחסר וא"א להמשיך הכל בפעם א' שיושלם ז"א מכל המדרגות האלו עד עתיק כי הנה כאשר כתבנו לעיל כי הוא מושך מן עתיק אין ספק שמכ"ש שמושך מכל המדרגות האלו האמנם צריך שיושלם בהם לאט לאט וז"ס טעם מה שתיקנו ק"ש בבקר בעת הקרבנות זולת הק"ש השנית העיקרית אשר ביוצר והנה בק"ש של סדר הקרבנות אנו ממשיכין מן פנימיות א"א. ואח"כ בק"ש דיוצר אנו ממשיכין מן חיצוניות עתיק כנ"ל שהוא מקום יותר גבוה ועליון ואחרי אשר כבר המשכנו די סיפוקו החלק (הא') הראוי בזווג הזה אנו מזווגים אותם יחד בתפילה של עמידה. הרי לך בהדיא איך מוכרח הוא לומר ב"פ ק"ש לצורך הזווג הנז' הזה אמנם שאר הזווגים אשר אינם עולים רק מדרגה א' די להם בהמשכת ק"ש א' בלבד וכמ"ש בע"ה:

י״בובזה יתבאר לך ענין מעלת הותיקין שהיו נוהגין להתפלל קודם הנץ החמה וסוד הענין הוא הנה האמת הוא כי לא היה צריך אל הזוג ההוא רק ק"ש אחד כשאר הזווגים. אבל הטעם למה היו בו ב"פ ק"ש הוא לטעם שנתבאר כי כיון שנסתלקו כל המוחין לגמרי לכן צריך להמשיכם בב"פ כי לא יספיק פ"א והנה טעם זה אינו אלא כאשר אנו מתפללים ואומרים ק"ש כאשר האיר היום וזרח השמש והוא יום ממש והענין הוא כי זווג יעקב ולאה שלאחר חצות לילה הנה הוא מתמיד ונמשך כל חצות לילה עד אור הבקר וז"ס ויהי בבקר והנה היא לאה כי עד היות בקר ממש עדיין לאה עם יעקב בזווג יחד במקומה ובפרט במ"ש אצלינו כי יש בחי' זווג ליעקב עם לאה בסוד אילת השחר שאז התחיל היום להאיר כדמשמע מן הזוהר פרשת וישלח דף קע"ח ע"א ובזה לא יקשה בעיניך אם נראה מזוהר במקום הנז' שהזווג הוא בעת אילת השחר ובמ"א מהזוהר משמע שהזווג הוא בעת נפילת אפים אחר העמידה. דע כי שני המאמרים הם אמיתים כי זווג דקדרותא דצפרא הוא זווג יעקב עם לאה ודנפילת אפים הם יעקב ברחל ונמצא כי המוחין שבאו מחצות לילה ואילך אינם מסתלקים עד אחר היות היום ברור כי בעת אילת השחר עדיין לא נסתלקו המוחין ולכן כשאומרי' ק"ש של שחרית קודם הנץ החמה אין טורח כ"כ להחזיר המוחין כי כמעט שלא עבר רגע קטן שנסתלקו ולכן בקל אפשר להחזיר וזהו הטעם שהותיקין היו גומרים אותה קודם הנץ החמה ועי"כ לא היו צריכים לקרות ק"ש ב"פ בתפלת שחרית. אבל אנו כללות העולם שאין אומרים הק"ש קודם הנץ החמה אלא עד אחר הנץ החמה ממש הנה אז כבר נסתלקו המוחין לגמרי ולא נשאר מהם דביקות ברישא דז"א ולכן אנו צריכין לקרות ב"פ ק"ש כדי להחזיר המוחין ע"י מדרגה אחר מדרגה משא"כ כמנהג הותיקין לפי שהמוחין אשר באו אחר חצות לילה אין צורך לטרוח להחזירם וכמעט שהם חוזרים מעצמם וכאשר אומרים ק"ש אז באים מוחין אחרים חדשים מעולים מאותם שהיו מחצות לילה. אבל עתה אנו צריכין לק"ש הראשונה להמשיך אותם מוחין דחצות לילה. וק"ש הב' להמשיך המוחין האחרים היותר עליונים וזהו הטעם שתיקנו לומר אות' הפ' דשמע ישראל ובשכמל"ו דסדר הקרבנות למי שאינו נוהג כמנהג הותיקי' האמנם אני ראיתי למוז"ל שאפי' כשהיה מתפלל כמנהג הותיקין ולומר ק"ש קודם הנץ החמה אפ"ה היה אומר ק"ש ב"פ. והטעם הוא לפי שגם לזה צריך תנאי אחר והוא שאותם שמתפללין תפלת הותיקין וקורין ק"ש עם הנ"ץ החמה צריך שיהיו חסידים גמורים שתועיל כונתם ומחשבתם לקיים אותם המוחים שלאחר חצות לילה שיחזרו מעצמן:

י״גוהנה אין כל אדם ראוי לכך בזמנינו זה ולכן אפי' המתפללים תפלת הותיקין צריך שיקראו ק"ש ב"פ בתפלת השחר. אמנם בתפלת המנחה הוא זווג ישראל עם לאה מן החזה ולמעלה וא"צ לקרות ק"ש והענין הוא כי הלא בשחרית כבר אמרנו ק"ש והמשכנו מוחין עליונים ואע"פ שהם מסתלקים אחר התפל' עכ"ז נודע כי מדת היום הוא חסד ומדת הלילה הוא גבורה ולכן היום אשר הוא חסד ואין החיצונים שולטין בו כ"כ לפי שהוא יום והחסד גובר בעולם לכן בבא עת תפלת המנחה א"צ לקרות ק"ש וליחד יחוד העליון כי המוחין חוזרים לבא אז מעצמן אבל עכ"ז צריך קצת התעוררות והוא ע"י תפלת המנחה כי הוא ענין זווג ישראל עם לאה וכיון שאנו מתפללין כדי לזווגם אז מתעוררין המוחין העליונים וחוזרין לבא מעצמן מבלתי שנצטרך להביא מוחין חדשים ע"י הק"ש ועיין בדרוש התפילין טעם למה זמן התפילין נוהג ביום ולא בלילה ושם יתבאר לך היטב ענין הדרוש הזה איך ביום אין המוחין מסתלקים לגמרי אבל הם נשארים על ראשו בסוד אורות מקיפין. אמנם בלילה הם מסתלקים לגמרי וע"כ בתפלת ערבית צ"ל פ"א ק"ש כדי לעשות זווג אשר בעת ההוא לפי שאז כבר הוא לילה והדינים גמורים שולטים ולכן צריך לקרות פעם אחרת ק"ש מחדש כדי להמשיך מוחין לצורך הזווג ההוא. גם טעם אחר קרוב אל טעם הנז' והוא כי בתפלת המנחה סמכנו על הק"ש דשחרית ומן השיריים שנשתייר מן הזווג דשחרית וכן מה שנשאר מן המוחין אחר שנעשה הזווג ההוא דשחרית מן השיריים ההם אנו עושים זווג תפלת המנחה. אבל איננו מספיק גם לעשות בו זווג תפלת ערבית על סמך המוחין דק"ש דשחרית כי כבר כלו ונפסקו בתפלת המנחה. ועם הטעם הזה ית' לך ט"א למה זווג המנחה אינו מעולה כ"כ כתפלת שחרית אע"פ ששניהם ביום אבל הטעם הוא כי זווג תפלת המנחה הוא מן השיורין דמוחין של תפלת שחרית וגם בזה תבין למה הדינין מתגברין בתפלת המנח' בסוד כי ינטו צללי ערב הטעם הוא לפי שהמוחין הולכין ומתמעטין אבל עכ"ז עדיין נקרא מדת יום אבל בתפלת ערבית שנפסקו כל המוחין לגמרי ולכן כל שליטת החיצו' והמזיקין הוא בלילה כנז' בר"מ פ' פנחס בלילה אסתתמו תרעי ג"ע ואתפתחו תרעי גהינם דאיהו מרה כו' כנודע שהדינין וגבורות של הלילה הם גדולים כמה מדרגות יותר מן הדינין שבשעת המנחה כי שליטת וממשלת החיצונים האמיתית אינה אלא בלילה כנודע:

י״דוהק"ש שעל המטה אנו צריכין לעשותו מחדש ואינו מספיק בק"ש דתפילת ערבית כמו שהספיק הק"ש דשחרית אל זווג תפלת המנח' והטעם הוא כי כשהוא עדיין יום אין המוחין מסתלקין לגמרי ולכן במנחה א"צ ק"ש פ"א מחדש משא"כ כשכבר נעשה לילה שאז מסתלקין המוחין לגמרי ולכן צריך ק"ש מחדש לצורך הזווג שיהיה אח"כ בחצות הלילה והטעם שאנו מקדימין לקרות אותה ק"ש בעת השכיבה ית' במקומו לקמן בע"ה. והנה להיות שעתה הוא לילה ממש יותר מבשעת תפלת ערבית לכן הזווג הזה הוא גרוע ואינו כ"כ מעולה ולכן אינו מושך אלא מחיצוניו' או"א בלבד כנ"ל והרי נתבאר שני חילוקים שיש באלו הארבעה מיני ק"ש והחילוק הא' שביניהם הוא בענין המשכתן אשר אין המשכתן שוה והחילוק הב' הוא בענין הזווגי' הנמשכין מהם כי אינם שוים:

ט״ודרוש ד':

ט״זבענין ד' מיני יחודי ק"ש הנז"ל עוד יש חילוק שלישי בענין ד' ק"ש והוא כי הלא ביארנו בענין ק"ש של יוצר כי ז"א יש לו מוחין דקטנות ודגדלות ובחינת המוחין דקטנות יש בה מוחין פנימיים ומקיפין וכן בבחינת המוחין דגדלות ושם אמרנו כי בכל קריאת שמע מאלו הארבע נכנסין בזעיר אנפין שש קצוות דמוחין פנימיים דגדלות דמצד אימא ואי אפשר שיכנסו אלו עד שיכנסו כל מה שלמטה ממדרגתם והם כל המוחין דקטנות הפנימים והמקיפין מצד אבא ומצד אימא ואח"כ נכנסים ו"ק הפנימים דמצד אימא וכל אלו המדרגות נכנסות בכל ק"ש מאלו הד' מיני ק"ש הנז' ובדבר הזה כולם שוים. האמנם החילוק שיש ביניהם הוא במדרגות הנכנסות מכאן ואילך כמשי"ת בע"ה. והנה הזווג דשחרית כבר ביארנו שנכנסים בז"א קודם הזווג ההו' כל המוחין דגדלות הפנימים והמקיפין דאו"א ואח"כ נעשה הזווג ההוא בעת נפילת אפים אבל בשאר הזווגים אין הדבר כן כמשי"ת בע"ה וגם ענין זה תלוי טעמו במש"ל שאין הד' זווגים שוים לפי שבשחרית הז"א שלם וממולא בכל המוחין האלו כולם לכן הזווג ההוא מעולה והוא זווג יעקב ורחל אבל בשאר הזווגים כפי ערך המוחין אשר הוא לוקח כך הוא ערך הזווג ההוא או יהיה זווג ישראל עם לאה או יעקב עם לאה וכן כיוצא בזה. וגם הטעם הזה תלוי במש"ל כי בשחר הוא חסד גמור ולכן המוחין של אז הם מעולים. וגם הזווג ההוא גדול ומעולה ובמנחה מתגברין הדינין מעט ולכן המוחין והזווג אשר אז הם יותר ממועטים במעלה ועד"ז הם מתמעטין בתפלת ערבית יותר וכיוצא בזה והנה החילוק הזה שבארנו אינו אלא בזווגים עצמם אבל בעת הק"ש כולם שוים כי בכולם נכנסים בז"א עד המוחין דו"ק דגדלות ג"כ הפנימים מצד אימא. ואמנם החילוק הג' שיש בד' מיני ק"ש עצמם הוא זה כי הנה אע"פ שאנו אומרים שבעת הק"ש נכנסים כל המדרגות עד הו"ק דמצד אימא דגדלות הפנימים עכ"ז אלו המדרגות שבנתים יש ביניהם הפרש כי יש פעם שנכנסים כולם יחד ויש פעם שנכנסים מפוזרין ומפורדין וסוד זה תלוי במלת ישראל פי' כי כבר ביארנו בק"ש דיוצר כי סוד הק"ש היא להעלות מ"ן מן זו"ן אל או"א כדי שיזדווגו או"א ויורידו מוחין אל זו"ן. אמנם קודם העלאת מ"ן אלו אין הז"א עדיין ראוי להעלותם וצריך להמשיך לו הארה מלמעלה כדי שיוכל להעלותם והנה ההארה הזאת ניתנת אליו במלת ישראל כמשי"ת לקמן בק"ש דיוצר. וביאור הדברים הם כי ז"א כדי שיוכל להעלות מ"ן למעלה צריך שבהכרח יהיו לו לפחות מוחין דקטנות מצד אימא כדי שיוכל אח"כ להעלות מ"ן כדי שיקבל אח"כ מוחין דגדלות. והנה בק"ש דשחרית במלת ישראל נגמרים לכנס בו כל המוחין דקטנות אפילו המקיפים דמצד אבא וזו היא תוספת האר' הניתנת לו אז במלת ישראל כדי שאח"כ יוכל להעלות מ"ן במלת אחד כדי שיקבל אז מוחין דגדלות דו"ק כנ"ל. וכבר ביארנו בדרוש ו' דק"ש דיוצר כי לעולם אי אפשר שיחסרו מן ז"א כל המוחין דקטנות כי בהכרח שמוחין פנימים דקטנות דמצד אימא לא יסתלקו כלל ממנו לעולם לא ביום ולא בלילה לפי שבהכרח צריך שתהיה לו איזה בחינה של מוחין כדי שיתקיים בהם כי המוחין הם הם חיות וקיום האדם בסוד והחכמה תחיה את בעליה אבל המוחין המקיפין דמצד אימא והפנימיות והמקיפין דמצד אבא ג' מדרגות אלו יכולות להסתלק לפעמים מן ז"א כמו שגם מסתלקים המוחין דגדלות אבל השינוי וההפרש הוא כפי ערך הזמנים כך סדר מדרגת הסתלקותם:

י״זונתחיל לבאר מן הק"ש שעל המטה כי היא המדרג' התחתונ' שבכולם כי הנה בלילה ודאי הוא שאינם מסתלקים כל המוחין כנ"ל ונשארים בהכרח המוחין הפנימים מצד אימא כנז' וכשאנו קורין ק"ש שעל המטה נמצא שקודם שנאמר ק"ש הנה לא היו בז"א רק מוחין פנימים דאימא בלבד ולכן כשאנו אומרים ישראל כדי להמשיך לו הארה מלמעלה כדי שיוכל להעלות אחר כך מ"ן כדי לקבל גם המוחין דגדלות והנה אז איננו יכול להמשיך הארה גדולה רק מדרגה א' בלבד יותר ממה שהיה לו תחילה והוא כי בתחי' היו לו מוחין פנימים דקטנות דאימא ועתה במלת ישראל ההארה שניתוספה לו עתה היא מקיפין דקטנות דאימא. ונמצא כי כאשר מעלה מ"ן במלת אחד כנודע הנה אין לו עדיין רק עד מדרגת מקיפין דאימא וחסרים ממנו פנימים ומקיפים דאבא דקטנות והוא השיעור של המדרגות שהיו בו כבר במלת ישראל בקריאת שמע דשחרית:

י״חובזה תבין טעם אמיתי למה אין הד' זווגים והד' המשכו' דק"ש שוות והכל תלוי במה שנז' כי הנה כפי ההכנה שיש לז"א בעת שמעלה מ"ן במלת אחד כך יש בו כח למשוך המשכה עליונה או תחתונה וגם בענין זה תלוי כניסת המוחין דגדלות בו אח"כ אם נכנסים כולם או מקצתם וגם בזה תלוי הפרש מעלת הזיווגים אשר זווג זה גדול מזה וכל זה תלוי בהתחלה הנ"ל כ"א ההתחלה היא מעולה בעת העלאת מ"ן כך יש לו כח להמשיך המשכות עליונות מלמעלה ונמצא שהכל תלוי בענין זה. ונחזור לענין כי עתה בעת ק"ש שעל המטה שאין לו רק מדרגה א' לבד מן הג' הנז' אשר היא מקיפין דאימא לכן אין בו כח להמשיך רק מחיצוניות דאבא ודאימא בלבד כנז' ולכן אין נכנסין בו רק המוחין דו"ק דגדלות מצד אימא ולא יותר כמשי"ת בע"ה ולכן גם הזווג ההוא הוא תחתון והוא יעקב ולאה בהיותם למטה מן החזה בלבד. ודע כי אח"כ כשיורדין ונכנסין בו המוחין דגדלות במלת אחד כנודע הנה אז נכנסין לו ביחד מחדש פנימים ומקיפין דקטנות דאבא וגם פנימי' דו"ק דגדלות דאימא ולכן כיון שאלו המדרגות באים לו עתה ביחד אין בו כח לקבל עוד מדרגות עליונות מאלו ונשאר באלו המדרגות הראשונות לבדם אמנם בתפלת ערבית עדיין הוא התחלת הלילה ולא נתחזקה שליטת החיצוני' לפי שעד אז היה יום והחסד והרחמי' גברו בעול' ולא נסתלקו כל המוחין דקטנות לגמרי אבל נשארו בו שני מדרגות הא' היא המוחין פנימי' דקטנות דאימא אשר אלו קבועים בו תמיד ואינם מסתלקין בשום זמן כנ"ל וגם נשארו בו המקיפין דקטנות דאימא ולכן כשאומרים מלת ישראל כדי להביא לו תוספת הארה כנז' הנה אנו ממשיכין לו מדרגה אחרת יותר על הנז' והוא מוחין פנימי' דקטנות דאבא ונמצא כי כאשר מעלה מ"ן במלת אחד לגבי או"א הנה הוא כבר שלם וממולא יותר ולכן הנה הוא מושך מן חיצוניות א"א שהיא מדרגה מעולה יותר. ואח"כ במלת אחד נכנסין בו מוחין מקיפים דקטנות דאבא וו"ק פנימים דגדלות דאימ' וכיון שלא קבל עתה מחדש הארות יתירות לכן יש בו כח לקבל בתפלת ערבית מוחין אחרים גבוהים יותר והם ו"ק פנימים דגדלות דאבא כמשי"ת במקומו בע"ה ולכן גם הזווג ההוא הוא יעקב ולאה בהיותם למעלה מן החזה. והנה בק"ש של הקרבנות אשר כבר הוא יום ומדת החסד מתעורר ולכן הוא יותר מעולה מן מדרגת ק"ש שעל המטה. אמנם הוא שוה אל ערך ק"ש דערבית בבחי' א' עם היות שיש ביניהם חילוק והוא כי בתפלת ערבית נשאר בו הארת המוחין מן היום אלא שזמנו ועונתו הוא לילה. אבל הק"ש של הקרבנות הנה היא נמשכת מן הלילה אשר לא נשאר לו הארה אבל יש לו יתרון אחר והוא כי זמנו ועונתו הוא יום ונמצא כי בבחי' אחת הוא שוה אל ק"ש דערבית ובבחי' אחרת הוא גבוה ומעול' ממנה. והענין הוא כי לפי שהוא בא אחר הלילה שלא נשארו בו רק פנימים דקטנות דאימא בלבד לכן צריך שבמלת ישראל נמשיך לו מדרגה אחרת והוא מקיפים דקטנות דאימא ובבחי' זו הוא פחות מן ק"ש דערבית כי אז כבר היו בו מקיפים דאימא ממילא בלתי מעשינו אבל להיות כי היום מעולה מן הלילה כי כשנעריך ערך ק"ש דערבית עם ק"ש דקרבנות ודאי שהק"ש דקרבנות הוא יותר מעולה מפאת עצמה לפי שמעלת ק"ש דערבית אינה תלויה בה בעצמ' רק מפאת מה שקדם אליה שהיא בחי' יום אבל היא בעצמה איננה אלא מדרגה גרוע להיות' מדת לילה אבל ק"ש של הקרבנות פחיתותה אינה מפאת עצמה אלא מפאת מה שקדם אליה שהיא בחי' לילה אבל היא בעצמה היא מעולה לפי שהיא מדת יום וכשנעריך ב' ערכים אלו ודאי שיותר גדול ערך המעלה הנמשכת מפאת עצמה מן ערך המעלה הנמשכת מפאת מה שקדם אליה שהוא כח אחרים ואינו כח עצמו. ולכן יש בק"ש של הקרבנות כח ויכולת להמשיך שני מדרגות ביחד והם מקיפים דקטנות דאימא ופנימים דקטנות דאבא אך ודאי שבבחי' אחרת הם שוים והא כי במלת ישר' עדיין אין בז"א בק"ש דקרבנות יותר ממה שיש לו בק"ש דערבית אבל עכ"ז גדול כח ק"ש דקרבנות שהמשיכה שני מדרגות ביחד משא"כ בק"ש דערבית שלא המשיכה רק מדרגה א' ולכן להיות שיש לק"ש דקרבנות יתרון הזה על ק"ש דערבית לכן יש בה כח להמשיך ממדרגה יותר עליונה והיא מן פנימיות דא"א. ואח"כ במלת אחד נכנסים המקיפים דקטנות דאבא עם הפנימים דו"ק דגדלו' דאימ' והנה אם לא היה בשחרית רק ק"ש של הקרבנות בלבד היה זווג שלו גרוע דוגמת זווג דערבית ולכן הוצרך פ"א ק"ש של יוצר כדי לעשות זווג אחר יותר עליון ולהמשיך המשכה יותר עליונה והיא מחיצוניות עתיק ואז יכנסו בז"א כל המוחין דגדלות פנימי' ומקיפים דאו"א וגם כי הזווג ההוא היה יותר עליון והוא זווג יעקב ברחל לפי שבבקר הוא שעת החסד והרחמי' יותר מכל שאר זמני היום והלילה. ולכן זווג הנעשה בעת ההיא צריך שיהיה הגדול והמשובח שבכולם והנה נת"ל כל החילוקים שיש בד' מיני ק"ש ובג' הזווגים באר היטב ולכן ג"כ יש הבדל בשלשה מקומות מן הק"ש כפי חילוק הזמנים וראוי לכוין בהם והנה שאר המשך ג' פרשיות ק"ש וגם המשך פסוק א' דשמע ישראל יתבאר לקמן. אבל עתה נבאר חילוקים אלו בלבד אשר ביניהם:

י״טהנה החילוק הא' הוא במלת ישראל כי בק"ש של הקרבנות תכוין שעתה הם נכנסים בז"א המקיפים דקטנות דאימא והפנימים דקטנות דאבא לפי שכבר היו בו הפנימים דקטנות דאי' ובכח אלו המוחין שבו יכול להעלות מ"ן במלת אחד ובק"ש דיוצר תכוין כי כבר יש בו פנימים ומקיפין דקטנות דאימא ופנימי' דקטנות דאבא ובמלת ישראל נכנסים מקיפים דקטנות דאבא ובכח אלו המוחין הוא מעלה מ"ן במלת אחד ובק"ש דתפלת ערבית תכוין כי כבר יש בו פנימים ומקיפים דקטנות דאימא ובמלת ישראל נכנסים בו פנימים דקטנות דאבא ובכחם מעלה מ"ן במלת אחד ובק"ש שעל המטה תכוין כי כבר יש לו פנימים דקטנות דאימא ובמלת ישראל נכנסים בו מקיפים דאימא בלבד ובכחם מעלה מ"ן במלת אחד. החילוק הב' נמשך מן הקודם והוא במלת אחד כי הנה ביארנו בק"ש דיוצר שצריך לכוין במלת אחד לשלב שם הויה בשם אהיה ביחד אשר הוא סוד חיבור או"א. ושאח"כ תכוין בהויה דיודין דע"ב אשר היא סוד טיפת הזרע היוצא מאבא לאימא אשר בה כלולים המוחין דז"א ביחד באותה ההויה והנה בכונת ההויה זו הוא ענין זה החילוק השני כי בק"ש של הקרבנות תכוון כי זו ההויה שהיא טפת זרע דאבא נמשכת שרשה מלמעלה מפנימיות א"א ומשם המשיכוה או"א ע"י חיבורם וזווגם בעת הזו ובק"ש דיוצר תכוין כי ההויה הנז' המשיכוה מן חיצוניות עת"י ובק"ש דערבית תכוין כי זאת ההויה המשיכוה מן חיצונית א"א ובק"ש שעל המטה תכוין שהויה זאת המשיכוה אבא ואימא מחיצוניות או"א עצמן. החילוק הג' הוא ג"כ במלת אחד והוא כי כבר ביארנו בק"ש דיוצר שאחר שתמשיך ההויה הנז' שהיא טפת זרע דאבא כנזכר צריך שתכוין אח"כ כי אחרי שנצטיירה טפה זו במעי אימא כנודע ויורדין המוחין לז"א שהיא נחלקת לד' מוחין כמ"ש ואלו המוחין הם המוחין דו"ק דגדלות דאימא כנז' שם. והנה בענין זה הוא החילוק הג' הנז' כי בק"ש דקרבנות תכוין כי כאשר יורדין אלו המוחין דגדלות הנה ג"כ נכנסים עמהם בז"א המקיפים דקטנות דאבא אשר היו חסרים לו בתחילה במלת ישראל ובק"ש דיוצר תכוין כי כל הקטנות אפי' דאבא כבר היו בתחילה במלת ישראל ואין נכנסים בו עתה רק המוחין דו"ק דגדלות דאימא ובק"ש דערבית תכוין כי נכנסים עתה עמהם המקיפים דקטנות דאבא אשר היו חסרים לו במלת ישראל ובק"ש שעל המטה תכוין שנכנסים עמהם הפנימים והמקיפים דקטנות דאבא אשר היו חסרים בו בתחלה במלת ישראל:

כ׳ועתה נבאר הכונה שצריך לכוין בחילוק הא' הנ"ל שהוא במלת ישראל:

כ״אוהנה כונת ישראל בק"ש דיוצר תתבאר לקמן במקומ'. והק"ש של הקרבנות אשר אז נכנסין המקיפים דקטנות דאימ' והפנימים דקטנות דאבא צריך ג"כ לכוין כונה אחרת שהיא ג"כ בגימ' ישראל כדוגמת אותה כונ' דק"ש דיוצר והיא זאת שתכוין אל שם שדי במילואו אשר מילואו לבד עולה ת"ק. ואח"כ תכוין אל שם אהיה דמילוי אלפין בפשוטו ומילויו ומילוי מילויו שהם מ"א אותיות ותחבר מ"א עם ת"ק יהיו בגי' כמנין ישראל. ובק"ש דערבית תכוין במלת ישראל לשם אלקים באופן זה כי באות שין דישראל תכוין באלקים דיודין שעולה ש' ואות ר' דישראל תכוין אל רבוע אלקים העולה ר' ובג' אותיות הנשארים מישראל שהם א' ל' י' גי' מ"א תכוין בהם אל אחוריים דאלקים במילואם אשר אז יש בהם מ"א אותיות ובק"ש שעל המט' תכוין במלת ישראל אל שם אהיה דיודין ברבועו הנקרא אחוריים כי כשתקח המלויים בלבד יהיו גי' ת"ק ופשוטו ומלויו ומלוי מלויו דשם זה אהיה דיודין יש בו מ"א אותיות והנה ת"ק ומ"א הם גי' ישראל:

כ״בואמנם יש כמה חילוקים אחרים בין ק"ש שעל המטה לשאר ק"ש וכבר נתבאר לקמן במקומו. אבל בענין כללות כונת ק"ש בעצמה כולם שוים וכן בק"ש דערבית ודיוצר ודקרבנות כולם שוות זולת בג' החילוקים הנז"ל ואמנם החילוק האחד שאמרנו שיש בין הזיווגים האלו אינם נוגעים אל הק"ש בעצמה רק בסוד המוחין דגדלות ובמקומם יתבארו כולם בע"ה:

כ״גדרוש ה' בענין הרמ"ח תיבין שיש בק"ש כנגד רמ"ח איברים שבאדם כמ"ש חז"ל הנה כבר נתבאר כי בק"ש דשחרית וכן בק"ש דערבית אינם נכנסים רק המוחין דו"ק דגדלות בלבד והענין הוא כי השית פרקין תתאין שיש בנה"י דאימא נכנסים בו"ר דז"א ונשארים ג' אחרונות שבו בלתי מוחין והג' פרקין קדמאין דנה"י דאימא נשארו למעלה ולא נכנסו תוך ז"א אבל החילוק שיש בין ק"ש דשחרית לק"ש דערבית הוא בענין תפלת י"ח כי בברכת אבות דשחרית נכנסין כל הפרקין קדמאין באופן שנכנסין כל המוחין דאו"א אבל בערבית אינם נכנסים רק ו"ק דאו"א בלבד והפרקין קדמאין שלהם אינם נכנסין באופן כי הפרקין אמצעים שהיו ראוים להיות בחג"ת דז"א הם עתה בכח"ב שלו. והנה בק"ש דשחרית אשר שם אתה מכוין במלת אחד באות ד' שבו אל הד' מוחין היורדין בז"א והם ד' הויות דע"ב סמ"ב כנודע ובגי' הם רל"ב ויש בהם י"ו אותיות בד' הויות ותצרפם עם רל"ב יהיו רמ"ח שהם רמ"ח איברים הנכנסים בו וכבר ביארנו כי אלו הו"ק דגדלות הם מוחין דגדלות. אמנם כאשר אלו נכנסין בז"א כבר אז יש בז"א מוחין דקטנות שהם מבחי' אלקים כמבואר אצלינו. והנה הם ג' מוחין דקטנות בנה"י דאבא וג' מוחין דקטנות בנה"י דאימא והם ששה שמות אלקים וכשתחבר ו' שמות של אלקים אלו דקטנות עם הרמ"ח איברים דגדלות כנז' יהיו שניהם בגי' רומ"ח וז"ש בינוקא פ' בלק כי הק"ש נקרא רומח והנה רומ"ח הם אותיות חמור [עיין ס' הליקוטים פ' ויחי] והם סוד יששכר חמור גרם:

כ״דואח"כ בהגיעך אל עזרת אבותינו כו' שירה חדשה שבחו גאולי' כו' אשר השירה ההיא יוצאה מהגרון וכמ"ש וענו ואמרו ה' ימלוך כו' אז תכוין במלת גרון כי הנה תחילה היה לנו ענין הרומ"ח הנז' ואם תוסיף עליו כללות ד' הויות הנז' דעסמ"ב יהיו בגי' גרון והענין הוא כי בתחילה בעת הק"ש ירדו המוחין בראש ז"א ועתה בשירה חדשה הם מתחילין להתפשט הטיפה שלהם עד הגרון ויורדים שם ומתעכבים שם במקום צר ואז שם נתוספה הארתם בכח ד' כוללים ונעשים גרון:

כ״הואח"כ באתה קדוש כו' כבר הודעתיך במקום אחר כי עד עתה היה בחי' החיבוק בימינא ובשמאלא ובאמצעית' וכאשר הגיע החיבוק אל בחינת אמצעיתא אז מתחילין המוחין להתפשט ולצאת מחוץ לגרון למטה אל הגוף וזהו הטעם שתקנו ברכת אתה חונן אחר ברכת אתה קדוש לפי שעתה כבר מוח הדעת התחיל להתגלות לצאת אל מקום מרחב ומגולה ואז אנו שואלים אתה חונן לאדם כו' גם בזה תבין כי מן ברכת אתה חונן ואילך מתחיל תיקון י"ס דנוקבא כמבואר במקומו. והענין הוא כי עתה אשר כבר התחילו המוחין להתפשט למטה מן הגרון ושם הוא התחלת פרצוף הנקבה מהחזה ולמטה ואנו מתקנין אותה וגם טעם אחר לפי שעל ידי הקדושה ניתן בחינת הדעת אל הנוקבא דז"א כמבואר במקומו ולכן אנו שואלים עתה אתה חונן לאדם דעת כו':

כ״וונחזור לענין ראשון שצריך לכוין בברכת אתה קדוש כו' שהמוחין יורדין ויוצאין מן הגרון כדי להתפשט בגוף החסדים העומדים תוך יסוד דאימא ובהיותם בגרון היו סתומים שם בסיתום גדול ותכוין כי ענין גרון הנה נתבאר אצלינו כי הוא ג"פ יב"ק שהוא בחינת המוחין דקטנות שהם שם אלקים. ובחינת המוחין דגדלות הנקרא שם הויה ובהיותם מתלבשין ביחד זב"ז בתוך הגרון שהוא מעבר צר אז נקרא הגרון מעבר יב"ק שהוא מעבר של שם הויה ואלקים שעולים בגי' יב"ק. והנה הה"ח או ה"ג הנה הם עוברים בתוך המעבר האמצעי של יב"ק שהוא היסוד שהוא קו האמצעי והנה כל בחינת חסד או גבור' היא הויה א'. נמצא כי הה"ח או הה"ג הם ה' הויות שהוא בגימטריא ק"ל וכן ה' הויות של גבורות גימטריא ק"ל ולכן תכוין להוריד אותם הק"ל דרך מעבר היב"ק הנז' שיצאו משם למטה מן הגרון והנה ק"ל ויב"ק הם גימטריא גר"ם:

כ״זוהנלע"ד ששמעתי ממוז"ל שאלו הק"ל הם הה"ג היוצאין לעשות דעת הנקבה והרי נתבאר שלש כונות שהם רמ"ח ורומ"ח וגרון ושלשתם בשחרית אבל בערבית הם משונים לטעם הנז"ל כי יש הפרש בין שחרית לערבית וזה ביאורן ענין הרמ"ח תכוין שהם ג' הויות סמ"ב כולם בבחי' ע"ב באופן זה ס"ג עם עשרה אותיותיו ע"ב מ"ה כ"ו ע"ב הויה דב"ן באחוריים הוא ע"ב ונמצא שהם ג"פ ע"ב הם רי"ו ותחבר עמהם ל"ב אלקים הרי רמ"ח ואם תחבר עמהם ו' אלקים דקטנות הרי רומ"ח:

כ״חואח"כ בברכת אתה קדוש תכוין אל גר"ם ע"ד שכונת בשחרית שהוא ק"ל ויב"ק אבל יש בזה הפרש אחר והוא כי בשחרית אשר כבר נכנסו בברכת אבות כל הנה"י דאו"א לכן כונת גר"ם היתה בגרון לפי שמקום הגר"ם הוא היסוד דאימא למטה בבחינת העטרה שבה ושם הוא בחי' יב"ק כנז' אבל עתה בערבית שאין בו אלא מוחין דו"ק נמצא כי זו העטרה דיסוד דאימא הוא למעלה בכתר דז"א ולכן צריך שתכוין שם ענין הגרם הזה כי שם בהיות היסוד שם למעלה יוצאין ממנו ק"ל הגבור' כנז' והרי נתבאר כונת ק"ש דערבית וגם בק"ש שעל המטה קבלתי עניינה ושכחתי קצת' וזהו הנז' אצלינו כי ענין כונת הגרון הנ"ל צריך שתכוין אותו בעת שתאמר הפסוק רוממות אל בגרונם ושם תכוין כונת הגרון הנ"ל ונלע"ד ששמעתי ממוז"ל כי אין לכוין בגרון הנ"ל בק"ש דערבית אבל תמתין עד ק"ש שעל השכיבה ושם תכוין בפסוק רוממות אל בגרונם כנז':

כ״טאזהרות שקודם השמע קודם שתאמר היחוד דשמע ישראל צריך שתכוין אל היחוד שביארנו בדרוש הציצית בענין ד' כונת שיש בד' אותיות הויה והכונה הנוגעת אל יחוד דשמע ישראל היא שתכוין תחילה אל ה' תתאה ואח"כ תחברה עם ו' ואח"כ תחבר י' עם ה' ראשונה וע"ש ותמצא ביאור כוונה זו מה ענינה. גם קודם שתאמר שמע ישראל תסגיר שני עיניך ביד ימינך ותכוין למ"ש בסבא דמשפטים עולימתא שפירתא דלית לה עיינין ושם ביארנו שהכונה היא על רחל שהיא העולה עתה בבחינת מ"ן לגבי או"א ועי"ש בסבא דמשפטים ובידך השמאלית תאחוז ד' ציציו' ויהיו מונחי' על לבך כמבואר לעיל. גם קודם שתאמר ק"ש צריך שתכוין אל מ"ע שנצטוינו לקרות ק"ש ב"פ בכל יום:

ל׳כונת יחוד ק"ש עד עזרת אבותינו. דע כי הנה ברכת אהבת עולם ה"ס היכל אהבה הנז' בפ' פקודי. [עיין נה"ש דף ח"י ע"א ד"ה עיקר הק"ש] והנה היכל אהבה ה"ס החיבוק והיכל הרצון הוא סוד הנישוק והוא בברכת אמת ויציב וכבר נודע כי אין נישוק אלא אתדבקותא דרוחא ברוחא וא"א זה אלא עד שירד ז"א שבאצילות אל היכל הרצון וגם הוא איננו יכול לירד עד שיתוסף בו כח מן רוח או"א ולכן אנו מייחדים את או"א בשמע ישראל כו' ואז מאירים בזו"ן בחי' מוחין ואז הוא יורד למטה כנז' ונמצא כי בעת זה היחוד נעשו מוחין לו ולה וזה טעם משרז"ל שהק"ש מדאורייתא והתפל' מדרבנן. והענין הוא במה שנודע שנה"י דז"א מאירים בנוקב' בסוד ד' מוחין שבה. אמנם יורדין לה ג"כ בעת יחוד ק"ש ד' מוחין ממש מלמעלה מאו"א וזה אומרם דתפלה מדרבנן כי רבנן הם הנה"י בסוד מ"ש רז"ל בברכות הני ברכי דרבנן דשלהי כו' כי ה"ס ת"ח מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' כו' שהם תרין לימודין תרי ערבי נחל נצח והוד ונמצא שבאותו הרגע של יחוד ק"ש יש יותר הארה בהם ממה שנעשה בתפלה כי אין ניכר אח"כ אור זה והוא מסתלק אחר זמן הק"ש ואח"כ ברמ"ח תיבין דק"ש אנו מורידין סוד הז"א כולו ברמ"ח איברים שבו ולכן אלו הרמ"ח תיבין דק"ש הם פרשיות תורה שבכתב כנודע כי ז"א נקרא תורה שבכתב ולכן בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק כי אנו צריכין להוריד ז"א בהיכל הרצון הרמוז בברכ' אמת ויציב ולכן לא יפסיק בנתיים. ודע כי בהיכל הרצון יש בתוכו ו' היכלות והוא כולל ו' היכלין אחרנין ושם יורד ומתלבש ז"א עם ו"ק והנה עדיין חסרים ד' היכלות אחרים כי יש בז"א י"ס ולכן צריכין אנו להוריד שם בהיכל הרצון בחי' היכל הז' שהוא כללות ד' היכלות כמשי"ת בע"ה ושם מתלבשים ד' ראשונות שהם כחב"ד דז"א והרי נשלמו לירד כל י"ס וז"ס שתקנו באמת ויציב ד"פ אמת קודם עזרת אבותינו כי שם נגנזים ומתלבשין תנה"י דז"א בד' היכלות אשר שם בהיכל הרצון ואמנם עוד יש ב' היכלות אחרים שם אשר בתוכם מתלבשים חו"ג דז"א ולא תקנו לומר כנגדם ב"פ אמת לפי שעיקר כוונתינו היא בתנה"י לבד ולפי שהם מאירים בקומת המל' נוק' דז"א לכן לא תקנו רק ד"פ אמת בלבד. ואח"כ בעזרת אבותינו כו' אז ה"ס הורדת היכל ק"ק למטה בהיכל הרצון כנז' וההיכל ההוא נק' עזרת אבותינו ושם ג"כ תיקנו לומר ד"פ אחרים אמת לפי ששם מתלבשים ד' ראשונות דז"א כנז' והרי נשלמו ליכלל י"ס דז"א תוך היכל הרצון הכולל ו' היכלין בתוכו מלבד ו' היכלין תתאין הנק' היכל אהבה היכל זכות כו' וגם נכללין בו ג"כ ד' היכלות עליונים אשר בהיכל קה"ק. והנה ענין אלו ד' היכלות הכלולים בהיכל קה"ק ואלו הו' היכלין הכלולים בהיכל הרצון נתבארו לעיל באורך בסוד כונת הקדיש שתקנו לומר קודם הודו ע"ש היטב כי שם נתבאר כל הצורך:

ל״אכוונת יחוד ק"ש הוא כי ג' שמות ה' אלקינו ה' הוא יחוד או"א ודעת. ובאחד תכוין להעלות הת"ת ומל' בסוד מ"ן ואז יכוין שאז מזדווגים או"א ודעת ואז יורד השפע ההוא למטה בת"ת ומל' ואז יכוין כי נמשכין אל הת"ת אותם ג' שמות (אחרים) הראשוני' שהם ה' אלקינו ה' שהם ג' מוחין הראשונים ובשכמל"ו שם תכוין אל המל' ע"ד מ"ש במ"א. וענין ואהבת והיה ויאמר הוא כי אחר שיורד השפע אל ג' מוחין שבת"ת יורד אח"כ גם אל חג"ת שהם גופא ותרין דרועין. כונת יחוד שמע ישראל הנה יחוד זה הוא זווג או"א כי זווג הנעשה בשים שלום הוא זווג ת"ת ומלכות ולכן צריך להקדים זווג או"א העליון לתחתון. והנה כמו שלצורך זווג זו"ן אנו צריכים אל התעוררות מ"ן שהם נשמות התחתונים הנקרא בנים לת"ת ומל' כמש"ה בנים אתם לה' אלקיכם כמו כן בזווג או"א הם צריכים אל מ"ן של זו"ן בניהם ולפי שהן צריכין בתחילה לתקן עצמן כדי שיוכלו לעלות ולהיות בסוד מ"ן לכן אנו ממשיכין לשניהם שפע בסוד ב' תיבות שמע ישראל. כי שמע היא המלכות הנקרא שם ע' שהמלכות נק' שם בסוד שני שמות הויה ושד"י העולים בגי' ש"ם ואנו ממשיכין אל המלכות שנקרא שם שפע מן הע' שהיא מאותיות גדולות שה"ס ע' שמהן עלאין דאילנא דחיי שהיא בינה ואלו הע' ה"ס ז"ס תחתונות דבינה אשר כ"א כלולה מעשר שהם ע' וז"ס ע' רבתי דשמע שהיא הבינה ואח"כ ישראל ר"ל שי"ר א"ל כי הבינ' נק' שיר. והחכמה נק' א"ל. והת"ת הנקרא ישראל מקבל עתה השפע משניהם ואחר שהמל' והת"ת קבלו השפע הנז' במלת שמע ישראל כנז'. אז עולים בסוד מ"ן ואז מזדווגים או"א בסוד הדעת המזווגם וז"ס ה' אלקינו ה' שהם או"א ודעת כנ"ל. ואחר אשר כבר נזדווגו או"א אז אנו מורידים שפע ג' מוחין הנז' אל הת"ת הנקרא א"ח דאחד ואנו מכוונים שהג' מוחין הנז' נמשכין בסוד חב"ד אל ז"א וחוזרי' להיות בו ג"כ ג' שמות האלו בא"ח דאחד שהוא הז"א. ובד' דאח"ד תכוין אל המלכות המתייחדת עם הת"ת הנק' א"ח ולכן ד' זו היא גדולה להיות עתה למעלה במקום או"א בסוד מ"ן:

ל״בועתה בבשכמל"ו אנו ממשיכין המוחין אל המלכות וזה סדרן. בש"כ חב"ד. מלכותו כתר גלגלת דרישא דילה. לעולם הם ו"ק דידה. ועד מלכות העשירית שבה ולכן תיבה זו מסיימת בד' שהיא בחי' תתאה דילה. אמנם דע כי בזווג זו"ן אנו אומרי' נפילת אפים בסוד המיתה שאנו נחשבים כמתים ומעלים שם נשמתינו וזמ"ש אליך ה' נפשי אשא מלת אליך דייקא לרמוז שאנו מעלין נשמותינו עד ה' ממש שהוא הת"ת. אבל עתה בק"ש אנו כוללים עצמינו ג"כ בסוד המ"ן דזו"ן אבל אינו מספיק שנמסור נפשותינו בסוד מיתה אלא בסוד קידוש ה' שהוא מסירת נפשינו להריגה. ולכן צריך לכוין במלת אחד בשם יאהדונה"י ויכוין בד' מיתות ב"ד סקילה שריפה הרג וחנק ע"ד שידעת וז"ס הכתוב כי עליך הורגנו כל היום שלא אמר אליך אלא עליך פי' במי שהוא עליך שהיא החכמה שעל הת"ת אשר עליו ממש הורגנו וז"ס משרז"ל על ר' עקיבא שעלה אל המחשבה שהיא חכמה בסוד מסירת נפשו להריגה ודי למבין:

ל״גוהנה אחר שיחדנו הת"ת בג' מוחותיו בסוד א"ח דאחד דרך כללות אנו חוזרים לפרטם דרך פרט. פרשת ואהבת ופרשת והיה ופרשת ויאמר והם ג' מוחין דיליה ואל תתמה איך אל הת"ת לא יחדנו רק אלו הג' מוחין דיליה בלבד ואף גם זאת לא היה בפירוש ובגילוי אלא בדרך נסתר בשני אותיות א"ח דאחד ולנקבה יחדנו כל עשר ספירותיה. והתשובה היא כי בשכמל"ו אינו כתוב בתור' ולכן אנו אומרים אותו בלחש. אבל יחוד הת"ת הוא בפ' שמע שנכתב בתורה אשר לכן נאמר בקול רם ולכן אף אם אין בו יחוד אלא דרך רמז הנה הוא יותר נגלה מיחוד המלכות שלא נזכר בתורה וגם אין אנו אומרים אותו רק בלחש:

ל״דעוד פי' כונת פסוק שמע ישראל כו' שמע ישראל הוא הכנת קבלת אור ת"ת ומלכות מלמעלה מהם כדי שיוכלו לעלות בסוד מ"ן אל או"א וזה הת"ת ומל' ה"ס לאה וישראל. וה' אלקינו ה' ה"ס חב"ד כי ה' הוא הויה דיודין באבא ואלקינו ה"ס אהיה דיודין באימא וה' הג' הוא הדעת המזווגם אשר הוא מתעורר עתה אל הזווג. ועתה הוא בסוד הויה דמילוי ס"ג ועדיין אל תחבר שם הויה עם שם אהיה. ובמלת אחד תכוין להעלות ישר הנקרא א"ח בסוד הויה דמ"ה דאלפין. ואות ד' דאחד שהיא בחי' לאה תכוין בה בסוד שם אדני במילואו כזה אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד ותכוין לשתף נשמתך עמהם אחר שמסרת עצמך על קדוש ה' וכל זה תעלהו ע"י שם הויה דס"ג למ"ן ואז תתחבר ותשלב ב' שמות של הויה ואהיה בזה האופן יאההויה"ה ואח"כ תכוין להוריד מ"ד בסוד הויה דע"ב דיודין. ואח"כ תכוין להוריד מן הזווג הזה מוחין אל הז"א והם ד"פ יה"ו. הראשון במילוי ע"ב. והב' במילוי ס"ג. והג' במילוי מ"ה והד' במילוי ב"ן ותכוין כי ד' שמות יה"ו הנז' הם גי' מקו"ם שה"ס נ"ז ומ"ח וט"ל ומ"ב והוא חשבון שם הויה בריבועו כזה שעולה מקום יפ"י ק'. הפ"ה כ"ה. ופ"ו ל"ו. הפ"ה כ"ה סך הכל גי' מקום וז"ס מ"ש רז"ל תפילין מרובעות הלמ"מ כי התפילין הם אלו הד' מוחין הנז' וצריכים להיותם מרובעות כנגד שם הויה המרובע העולה בגי' מקו"ם והנה מאלו הד' שמות יה"ו הנזכרים חסרים ד' ההין והם לצורך המלכות והנה הד' ההין הנז' בארבע מילויי עסמ"ב הם בגי' מ"ו בזה האופן ה"י ה"י ה"א ה"ה וז"ס פסוק הנה מקום אתי שר"ת שלו מ"ו. והנה מקו"ם ומ"ו בגי' רל"ב כמנין ד' שמות עסמ"ב ואחר כך בבשכמל"ו תכוין להוריד המוחין של לאה והענין הוא כי הכתר דלאה אינו נעשה רק אחר ביאת המוחין והוא כי המוחין הם ד' שמות אהיה והד' אלפין אשר בהם מתעלים ועולים על המוחין ונעשין כתר שלה [עיין לקמן דף כ"ה ריש ע"ב]. והנה ד' אלפין במלואם עולים תמ"ד וה"ס עולת תמיד דמלת תמיד חסרה יו"ד וצ"ל תמ"ד לא תמיד מ"ה וז"ס ויעקב איש תם והד' הנשארת מן תמ"ד היא בחי' המלכות העשירית שבה שנכנסת תוך רחל ומתלבשת בה ובמלת מלכותו תכוין מלכות ו' שהיא לאה הנקרא מלכות ז"א הנקרא ו'. לעולם ה"ס ו"ק שלה אשר כבר ידעת כי ו' תחתונות שלה ה"ס שם ס"ג והנה במלואו ורבועו עולה קס"ו ועם עשר אותיות הרי קע"ו כמנין לעולם. ועד הוא בחי' היסוד שלה המתחברת עם המלכות שבה:

ל״הוהנה בשם ס"ג הנז' העולה ברבועו ובמלואו קס"ו יש בו ח' יודין ותכוין כי ו' יודין הראשונים של שם הם עד הת"ת שלה וזהו ו' של ועד והיו"ד השביעית ביסוד שלה ושם כלולים כל הז' יודין שהם בגי' ע' של ועד והיו"ד הח' במל' שלה כי היא דלת של תמ"ד הנזכרת שמתפשטת ברחל:

ל״וכונות אחרות קרובות אל האמור שמע אות ש' ה"ס מצפ"ץ והיא הויה באתב"ש והנה ההויה הנז' יש בה יו"ד בתחילתה ועם הר"ת של ידוד ישראל הרי בגי' שם אהיה גם בתיבת ישראל כבר נת' שהוא שיר אל. והענין הוא כי אל הוא שם ייא"י שבהויה דס"ג והוא בחי' הה"ח דאבא שניתנו ביסוד דאימא ושי"ר הם הה"ג דאימא עצמה. שמע ישראל כו' כבר נתבאר בביאורינו שיכוין אל המל' שנקרא שם משמע וה"ס שדי והויה. והענין הוא כי ה"ס הת"ת ויסוד שהם שני שמות הנז' ומכחם נק' המל' ש"ם גם יכוין בד' תיבות ה' אלקינו ה' אחד שהם ד' פרשיות דתש"ר והם ד' אותיות ההוי"ה וד' תיבות של בשכ"מ הם ד' אותיו' ההוי"ה והם ד' פרשיות דתש"י ובשכמל"ו תכוין לב' בחי' האחת היא לעשות התפשטות כל הפרצוף לאה מאחורי ז"א מחציו ולמעלה והשנית לתת בחי' מוחין בלבד לרחל באחורי ז"א מחציו ולמטה וזה ענינו. ברוך חכמת לאה והוא אהיה דיודין שם בינת לאה והוא ג"כ אהיה דיודין. כבוד דעת לאה כלול מחו"ג והיא אהיה דאלפין ואהיה דההין. מלכותו יכוין להמשיך ד' אלפין מן ד' אהיה הנז"ל לעשות ד' מוחין ברחל הנקרא מלכות. גם יכוין להמשיך לה עשרה אהיה פשוטים שהם בגימ' ציק"י שהם לבושי של ה"ח וה"ג כנודע כי עתה לא יש לרחל רק אלו הלבושים עד אח"כ בעמידה שלוקחת גם המוחין שבתוכם וימשיכם לשם אלקים שבה מלא ביודין אשר השם הזה במילואו ומילוי השם והכללות עולה הכל בגימ' קדרה וז"ס מ"ש רז"ל משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה והביאו לה בחשאי אח"כ חוזרין בפרצוף לאה. בתיבת לעול"ם תכוין לעשות כתר אל לאה והוא מאחוריים מלאין מהויה דס"ג העולה קס"ו ועם י' אותיות רבוע הרי קע"ו כמנין לעול"ם וע"ד בגי' פ' כמנין ח' יודין שיש באחורי הויה הנז' וח' יודין אלו הם התפשטות שאר פרצוף לאה. גם במלת אחד כבר נתבאר אצלינו שיכוין בשם א"ל כו' והענין הוא כי משם אדני במלואו הנרמז במלת ד' כי הוא מלשון דלת ותרגומו תרעא שהוא מילוי אדני ותסיר מתרע"א שם א"ל ישאר בגי' תמר ויחבר עמו שם א"ל מן אותיות ייא"י שבהויה דס"ג שנשארו מקודם כנזכר אצלינו ויהיו שניהם בגי' עם הכולל הויה א' דס"ג ביסוד דאימא ואז מזדווגים יחד:

ל״זענין הק"ש דשחרית הוא כי הנה כבר ע"י התפילין שהנחנו נתנו תפילין לז"א דאצילות ואמנם היחוד דק"ש הוא לתת התעוררות אל זו"ן שבבריאה שיזדווגו גם ראיתי באופן אחר וזה עניינו בתיבת ידוד אלקינו ידוד יכוין שז"א דאצילות לוקח עתה ג' מוחין חב"ד ויכוין כמו שזו"ן דאצילות עלו בסוד מ"ן אל אימא דאצילות כן עולם היצירה והעשיה שה"ס זו"ן עלו בסוד מ"ן אל הבריאה שה"ס אימא הנק' אמת וז"ם מה שרמזו בזוה"ק פ' שלח לך כי ה' אלקינו ה' הם נקרא חותמא דגושפנקא אמת. והנה ע"י היצירה והעשיה שעלו בסוד מ"ן בבריאה מזדווגים גם או"א דבריאה ונותנים מוחין לזו"ן דבריאה כדוגמ' הנעשה באצילות כנז' אצלינו אבל יצירה ועשיה אינם בעלי זווג כלל כמבואר אצלנו כי אין להם מוחין ונמצא כי ע"י זה היחוד דק"ש נעשים ב' בחי' כי נמשכין מוחין פנימים אל זו"ן דאצילות וכן מוחין פנימים אל הבריאה אלא שהפנימים דאצילות נעשים מקיפין לאותן של הבריאה ואח"כ בעמידה נמשך מוחין מקיפים לזו"ן דאצילות כנז' אצלינו וכבר נתבאר אצלינו כי אלו הפנימים דאצילות הנמשכין בק"ש אינה רק בחינת ו"ק מצד מוחין דאימא וכל שאר בחינת המוחין נכנסין בעמידה עם המקיפין וע"ש:

ל״חכונה אחרת הנה כמו שבשמע ישראל ביארנו שאז מקבלין זו"ן הכנה לשיוכלו להזדווג אח"כ בנפילת אפים כן עד"ז צריכין או"א לקבל הכנה בתחילה לשיוכלו להזדווג אח"כ במלת אחד כמו שנבאר. ואמנם ההכנה הזו היא שמקבלים ג' הארות בג' תיבות אלו מן א"א כמו שנבאר ואמנם הנה נודע כי בא"א יש בו הויה אחת הכוללת כל הי"ס שלו ותכוין שהיא במלוי יודין. והנה בשם הויה הראשון תכוין שהיא דיודין שמקבל עתה אבא מן י' של הוית א"א. ובאלקינו תכוין שהוא אהיה דיודין שמקבלת עתה אימא מן ה' ראשונה של הוית א"א ובהויה אחרונה תכוין הויה דס"ג והוא בחינת הדעת המזווגן לאו"א המקבל עתה הארה זו מן אות ו' של הויית א"א אח"כ במלת אחד תכוין להוריד הארה מן אות ה' אחרונה של הוית א"א אל זו"ן שהם הויה אדני הנרמזים באחד א"ח ד' כדי שיעלו זו"ן עתה בסוד מ"ן אל זווג או"א. ואח"כ תכוין גם במלת אחד להמשיך מזווג או"א ד' מוחין לז"א שהם ארבע יה"ו וד' אה"י כסדר מלוי עסמ"ב ותכוין כי ארבע יה"ו הנז' יוצאין מארבע יודין שיש בהויה דע"ב דיודין דאריך כנז' גם תכוין בד' דאחד שהיא בלאה ותכוין כי אלו המוחין הם בחינת אור פנימי אל לאה ובחי' אור מקיף אל ז"א כי לא נכנסו המוחין במצחו. אח"כ במלת מלכותו תכוין אל רחל שהיא מלכות ו' רומז אל הז"א כי רחל היא הנוק' העיקרית כנודע ולזה רמזו רז"ל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה כנודע כי לאה היא דמיון אימא עלאה דאתכסיא. אבל רחל היא בת ממש ואומרו שהריחה כדמיון המריח מרחוק כי המוחין הנז' נתעלמו ממנה כי הרי לז"א עצמו אינם אלא בסוד אור מקיף נעלם. ולכן הצדיקים הנק' עבדיה ע"י שמסרו נפשם על קדוש ה' במלת אחד כנז' יכלו להמשיך אליה הארה בעלמא בחשאי אל המוחין שלה ולא מוחין ממש וזה נרמז במלת בחשאי ולכן בתיב' מלכותו צריך להשפיל ראשו מלמעלה למטה להורות שממשיך ומוריד הארה הנז' למטה עד רחל כנז'. גם באות ד' של ועד יכוין לגמור פרצוף רחל בפרטות כמו בלאה ממש כי עד עתה כל הכונ' היתה בלאה כנז'. ולכן גם בד' זו של ועד יכוין להמשיך ברחל בסוד אור מקיף ולכן סמוך לו ואהבת את כי א"ת היא רחל נוק' דז"א הנק' ה' אלקיך. והאהבה היא שתמשיך לה ההארה הנז' וזמ"ש ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך שני לבבות והוא שיחבר ויכלול הימין שהוא החסד עם הגבו'. ואח"כ תכלול המל' עמהם וזהו ובכל נפשך הוא המל' הנק' נפש. ואח"כ תכלול כולם ותעלם למעלה בחב"ד וזהו ובכל מאדך. ודברת ב"ם תכוין אל מ"ב תיבות שבפר' שמע וה"ס שם בן מ"ב שהוא בג"ר הנק' רישא דז"א כנז' בתיקו' תי' ע'. וגם בפ' והיה אם שמוע עד ושמתם יש ע"ב תיבו' וה"ס שם ע"ב והוא בשלשה אמצעיות דז"א וגם זה תכוין במלת עש"ב שהם אותיות ע"ב ש' כי ש' היא שלש אמצעיות ג' קוי השין ובהם ע"ב שמות דויסע ויבא ויט המתחלקים בג' אותיות כ"ד כ"ד כ"ד לכל א' עד מלת ושמתם שהוא עד הטבור:

ל״טדרוש ו':

מ׳בענין כונת יחוד ק"ש בארוכה בתכלית הביאור לגמרי ונתחיל מן ברכת אהבת עולם. דע כי הנה ענין ברכת אהבת עולם הוא בהיכל אהבה שהוא בחי' החסד ונודע מש"ה והוכן בחסד כסא וגם הפסוק אומר ואיש כי יקח את אחותו בת אביו או כו' חסד הוא לפי שמדת החסד הוא המתקן לזו"ן והמזווג אותם. והנה כבר ידעת כי כונת התפלות הם לחבר ולזווג זו"ן ובזמן שהיה ב"ה קיים היו המוחין שלהם תדירין ולא היו מסתלקין, אבל אחר החורבן המוחין באים לפרקי' וחוזרין ומסתלקין מהם וזהו הטעם שנקרא זו"ן נופלים ואובדים וזהו סוד תפלותינו כדי להחזיר בהם המוחין שנסתלקו מהם והענין הוא כי הנה כונתינו היא כדי לזווגם שיולידו שפע ונשמות בעולם והנה הורדת השפע הוא מן המוחין ואם אין להם מוחין איך יולידו כי כן מצינו כי ביאת הקטן אינה נקראת ביאה עד שיגדל. והטעם הוא לפי שאין המוחין באים בו עד היותו בן י"ג שנה ולכן צריכין אנו לתת מוחין לזו"ן. והנה המוחין הם בשני בחי' או מוחין דג"ר או מוחין דו"ק וכמשי"ת בע"ה. והנה קודם שנזווגם בעמידה בתפלת י"ח צריך שיהיו להם מוחין ולכן בהיותינו עתה בהיכל אהב' אשר בו סוד הימין המכין בחסד כסא נעשין בו בחי' המ"ן לעורר זווג עליון דאו"א שבעולם האצילות כדי שע"י זווגם יולידו וימשיכו מוחין לזו"ן כדי שגם אלו יזדווגו אח"כ בעת תפלת י"ח. ונמצא כי ענין ק"ש הוא זווג או"א והורדת המוחין אל זו"ן. ואח"כ ענין העמידה הוא זווג זו"ן וזהו הטעם גודל חומר הק"ש מהתפלה כי הנה רשב"י וחבריו שהיתה תורתם אומנתם לא היו חוששים להתפלל בזמנה אבל כשהיה מגיע זמן ק"ש היו נזהרין מאד לקרות ק"ש בזמנה דהיינו פסוק ראשון של שמע ישראל כי בו הוא סוד זווג או"א. אבל שאר הק"ש הוא תיקון אל רמ"ח איברים דז"א כמשי"ת בע"ה. וזהו הטעם שצריך למסור נפשו בד' מיתות ב"ד כשאומר אחד משא"כ בעמידה ומן הראוי היה לקום מעומד בעת הק"ש להיות סוד זווג עליון דאצילות. אבל להיותינו עתה עדיין בעולם הבריאה אין אנו חייבין לאומרה מעומד כמו תפלת י"ח לפי שאז אנו בעולם האצילות. אבל עתה בק"ש שאדרבא להיותו זווג עליון ונעלם מאד אין בנו כח לעוררו בהיותינו למעלה בעולם האצילות אלא בהיותינו למטה בעולם הבריאה ולכן א"א צריכין לקרות ק"ש בעמידה וזהו טעם סברת ב"ה שאמרו כל אדם קורא כדרכו בין עומד בין יושב ולכן אנו צריכין לומר פסוק שמע ישראל שהוא מפסוקי התורה שבכתב בעולם הבריאה לפי שפרשת שמע אינה אלא באצילות. אמנם נעשה הזווג הזה ע"י התעוררות מ"ן דהיכל אהבה שבבריאה ונמצא כי סוד ק"ש הוא לזווג את או"א ולתת מוחין אל זו"ן ואלו המוחין ירדו עד מקום היכל אהבה שבבריאה ואז תוכל המלכות לעלות בעולם האצילות להעשות פרצוף גמור מי"ס וסוד ענין זה הוא במה שנודע כי המל' נתמעטה בסוד חד נקודה בלבד וירדה עד עולם העשיה. אבל ז"א לא נתמעט ממנו רק ג"ר שהם בחי' המוחין שבו ולא נשארו לו אלא ו"ק כמספר ו' של הויה הרומזת אליו ולסיבה הנז' הם יורדין אלו הבחינות של זו"ן שנמשכו אליהם מן הזווג הנעשה ע"י הק"ש מן או"א וירדו עד הבריאה וע"כ יש בהם כח ויכולת לעלות אח"כ בעולם האצילות להזדווג שם ולהיות כי כונתינו היא להמשיך ההמשכות האלה בבריאה לכן א"א ממשיכין עדיין רק המוחין דו"ק כמ"ש עניינם ואחר כך בתפלת י"ח בברכת אבות נמשכות ג"ר עצמן אל ז"א ג"כ כמו שית' שם. ודע כי קודם שתאמר ק"ש צריך שתכוין לקיים מ"ע שנצטוינו לקרות ק"ש ב"פ בכל יום ובכח מצוה זו תכוין כי ע"י כן תוכל להעלות המ"ן אלו ולהוריד המוחין כמ"ש בע"ה. גם דע כי ד"פ תקנו לומר ק"ש בכל יום והם ב' בבקר וא' בערבית וא' על המטה וכבר נתבאר עניינם לעיל ע"ש. גם כבר הודעתיך כי יש לז"א שני בחי' דמוחין א' מסטרא דאבא וא' מסטרא דאימא. גם כבר הודעתיך כי כל בחי' מוחין הלא הם מתפשטין בכל הז"א בג"ר ובג' אמצעיו' ובג' אחרונות וכאשר הם מתחילין לכנס בו בתחילה נכנסין ג' פרקין תתאין שלהם דנה"י דאימא תוך ג"ר דז"א. ואח"כ יורדין שלשה פרקין אמצעים בג"ר דז"א וע"י זה יורדין הג' פרקין תתאין בג' אמצעיות דז"א ובהיות אשר אלו הו' פרקין ירדו ונתלבשו בג"ר דז"א ובג' אמצעיות דידיה אז הם נק' מוחין דו"ק לפי שאין אלו אלא הו' פרקין תתאין של המוחין ועוד כי הלא אלו עתידין אח"כ לירד יותר למטה בו"ק דז"א כמ"ש בע"ה. וכאשר אח"כ יורדין גם הג"פ עלאין בז"א אז יורדין ג"פ תתאין בג' תחתונות דז"א וג' אמצעים בג' אמצעיות וג' עליונים בג' עליונות ואז הז"א שלם במוחותיו ונק' גדול ודעתו שלימה בכל המוחין הראוים לו והרי זה בבחינת המוחין דאימא וכעד"ז בבחי' המוחין דמסטרא דאבא. והנה בזווג ק"ש אין נכנסים בז"א רק המוחין דו"ק דאימא בלבד אבל כל המוחין דאבא וגם ג"ר דמוחין דאימא אינם נכנסין עד ברכת אבות כמשי"ת שם בע"ה:

מ״אוהנה כל זה שביארנו הוא בבחינת המוחין דגדלות שהם מוחין דהויות אבל נודע כי קודם שיכנסו אלו צריך שיקדימו לכנס בז"א המוחין דקטנות שהם מוחין של שמות אלקים ונודע מ"ש כי יש ג' מיני מוחין א' מוחין דזמן העיבור וא' מוחין דזמן היניקה וב' בחי' אלו הם שמות אלקים והג' הוא מוחין דגדלות שהם של הויות, ונמצא שעתה בק"ש אנו ממשיכין מוחין דגדלות דו"ק בלבד. גם הודעתיך כי יש בכל בחי' מוחין ענין המוחין הפנימים והמקיפין הן במוחין דעיבור הן במוחין דיניקה הן במוחין דגדלות גם דע כי כמו שיש מוחין מסטרא דאבא ומסטרא דאימא בזמן הגדלות כך יש מוחין דאו"א בזמן העיבור והיניקה אמנם הם שמות אלקים כנז' וע"ש:

מ״בונבאר עתה ענין הק"ש כי הנה בזמן הק"ש עדיין אין הז"א שלם בכל בחי' המוחין דיניקה כולם ולכן צריך בתחי' להשלים בו המוחין דיניקה ואח"כ צריך להשלים לו המוחין דו"ק דגדלות אמנם יש שינוי בין הד"פ שא"א ק"ש בכל יום כנז' ואין כולם שוים וטעם הדבר הוא במה שנת"ל כי לסבת גלות וחורבן ב"ה היה שינוי ופגם ח"ו במוחין עלאין דז"א משא"כ בזמן בהמ"ק שאז תמיד היו זו"ן שלמים במוחין דגדלות שלהם אבל אחר החורבן נחסרו אמנם אין הזמנים שוים כי הלא פשוט הוא שמדת החסד יותר מתפשטת בעולם בבקר מבערב לפי שבערב הם דינין תקיפין ונמצא שהד' ק"ש הם משונים זו מזו וגם לסבה זו נמשך שינוי אחר כי גם ענין הזווגים אינם שוים כי כפי המוחין שיש בזמן הזווג ההוא כך יהיה כחו ופעולתו והנה שינוי הזווגים הם ד' כנגד ד' ק"ש וגם לסיבה זו גם התפלות אין ענינם שוה והנה טעם היותם ג' תפלות ולא ד' הוא כנגד ג' זווגים כי הזווג הד' איננו צריך אל התפלה כמ"ש בע"ה. והנה נמצא כי עתה בק"ש אנו צריכים להשלים בתחילה המוחין דיניקה ואח"כ להמשיך בו המוחין דגדלות. גם אנו צריכין לדבר אחר שני והוא מש"ל כי כל המוחין דזו"ן בני או"א נמשכין מאבותיהם אשר ע"כ אנו צריכים בתחילה אל זווג או"א וע"י זווגם ימשיכו לזו"ן מוחין הצריך להם. גם אנו צריכים אל בחי' שלישית והוא להעלות מ"ן אל או"א כדי שיזדווגו וג' בחי' אלו נעשות בבת אחת ולכן נבאר ג' בחי' אלו על הסדר:

מ״גדע כי זו"ן נק' בנים דאו"א ואנחנו עם בני ישראל נק' בנים לה' אלקינו שהם זו"ן והנה המ"ן אשר מעלה המלכות אל ז"א היא בחי' נשמות הצדיקים שהם הבנים שלהם כנז' והמ"ן אשר מעלה אימא לאבא ה"ס המוחין הפנימים דזו"ן בני או"א ואלו המוחין שלהם ה"ס הנשמה הפנימית שלהם ודע כי יש לאדם התחתון ד' בחי' והם נשמה לנשמה מצד אבא ונשמה מצד אימא ורוח מצד הת"ת ונפש מצד הנוק'. והנה הנפשין והרוחין של הצדיקים הם המ"ן ומ"ד בזו"ן והנשמה ונשמה לנשמה שלהם הם מ"ן ומ"ד לאו"א יען כי משם נחצבו וכמבואר אצלי ביחוד מכ"י מורי ז"ל על ענין השתטחות על קברי הצדיקים לדבר עמהם ונמצא שכאשר מזדווגים או"א ועולים מ"ן דזו"ן לגביהם הנה גם הנשמה ונשמה לנשמה של הצדיק עולה עמהם בסוד מ"ד ומ"ן שלהם. אבל עדיין לא זכיתי שיפרש לי מורי פרטי ב' בחי' אלו דנשמה ונשמה לנשמה אבל דרך כללות אמר לי שאכוין להעלות הנשמה של האדם ביחוד ק"ש ולא הזכיר לי בחי' נשמה לנשמה והנה כונתינו היא להעלות זו"ן בסוד מ"ן לגבי או"א אמנם מפני היות זמן הגלות והחורבן אין בהם כח לעלות עד שנמשיך להם תחילה איזה הארה מלמעל' כדי שיהיה בהם כח אח"כ לעלות ואז אח"כ יזדווגו או"א. ואמנם ההארה הזו העליונה א"א לקבלה מלמעלה בלתי זווג עליון וכיון שאין עדיין העלאת מ"ן א"א אל זווג עליון ולכן לדעת הענין הזה איך אפשר להיות צריך לבאר לך הקדמה והיא זו:

מ״דדע [שער כ"ג סוף פ"ו] כי למעלה באו"א יש ב' מיני זווגים הא' הוא כדי לתת קיום וחיות ומזון אל כל העולמות ולקיימם קיום ההכרחי להם אמנם זווג הזה הוא תדירי ואינו נפסק שום רגע כ"א יפסק רגע א' יתבטלו כל העולמות מקיומם והוייתם. והב' הוא כדי להמשיך ולתת מוחין לזו"ן כדי להוליד נשמות בני אדם התחתונים בעוה"ז ונודע כי נשמות של הצדיקים הם פנימיות העולמות והזיוג הזה איננו מוכרח להיות תדירי ולפעמים נפסק ובזה ית' לך שינוי מאמרי רז"ל כי במקום א' מהזוהר משמע שפגם התחתונים מטי האי פרודא עד או"א וכדוגמא זו מצינו בדברי רז"ל נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלם של מעלה וה"ס זווג אבא באימא הנקרא ירושלם של מעלה עד שיכנס בירושלם של מטה וה"ס זווג ז"א בנוק' הנק' ירושלם ש"מ ומצינו בזו' במ"א דלעילא באו"א לא מתפרשן לעלמין וזווגייהו תדיר בסוד ונהר יוצא מעדן יוצא תדיר ולא פסיק אך אמנם זה הזווג דלא פסיק הוא זווג חיות העולמות כנ"ל והנה המ"ן דאימא אשר הם לצורך הנשמות שהם פנימיות העולמות הנה הם זו"ן העולים בסוד מ"ן לצורך הזווג הנ"ל ואם הם אינם עולים אין הזווג נעשה למעלה ולכן בזמן החורבן אשר זו"ן נופלים למטה נפסק לפרקים הזווג העליון הנז' וכמ"ש בע"ה:

מ״הוכבר הודעתיך במ"א בענין מציאות מ"ן מה עניינם והוא כי בעת בעילה וביאה ראשונה שביק בה בעלה באתתיה רוחא חדא דיליה וההוא רוחא אשתאר תמן בה תדיר וזהו הטעם שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה לפי שבתחילה בביאה ראשונה צריך לעשותה כלי לקבל הטיפה העליונה ולכן בביאה ראשונ' עושה אותה כלי ומשם והלאה כל שאר הבעילות הם מצטיירו' ונעשות בחי' נשמות וולדות ע"י ההוא רוחא דשביק בה בביאה קדמאה וזהו משרז"ל אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי והוא ההוא רוחא דשבק בה:

מ״ווהנה כל הבנים הנולדים משם ואילך הם נעשים בכח ההוא רוחא דשבק בה בעלה וכולם לוקחים דבר מועט ואיזה ניצוץ מן ההוא רוחא עד שנשלם ההוא רוחא וכיון שנשלם ההוא רוחא ולא נשאר באשה כלום מן ההוא רוחא אין האשה יולדת עוד. וזהו הטעם שאדם חייב בכבוד אחיו הגדול כמ"ש רז"ל את לרבות אחיך הגדול. והטעם הוא כי הנה אחיו הגדול הוא לוקח בתחלה עיקריות ההוא רוחא. והאח הב' נוטל מה שהשאיר אחיו הגדול ונמצא שהשני טפל לראשון ועד"ז האח הג' טפל לב' אחים הראשונים לפי שלוקח השיריים שנשארו ממה שלקחו. והנה זו"ן הם ב' אחים הגדולים וכל הנשמות הטהורות היוצאים מן זווג העליון דאו"א הנה הם אחים אל זו"ן וז"ס למען אחי ורעי שקראם הקב"ה לישראל אחים ורעים ולכן אל תתמה מגדולת מעלת נשמות הצדיקים כמה גבוה לאין קץ ואין כאן מקום ביאורו. ואמנם זו"ן הם אחים הגדולים אשר כולנו חייבים בכבודם והנה כשנאצלו זו"ן ויצאו ממעי אימא נשאר תוך אימא השרש של ההוא רוחא דשבק אבא גו אימא:

מ״זאמנם עיקריות ההוא רוחא הם זו"ן ולסיבה זו כאשר רוצים או"א להזדווג לצורך הנשמות שהם פנימיות העולמות אין זווגם רק ע"י עליית זו"ן עד או"א בסוד מ"ן. וזאת היא עיקר כונתינו בענין התפלות והמצות לתקן את זו"ן כדי שיכלו לעלות בסוד מ"ן אל או"א עתה בזמן החורבן אשר הם נופלים ואובדים בעו"ה ואנו צריכים להקימם ולהעלותם ע"י מעשינו הטובים. אבל הזווג החיצון אשר הוא לצורך חיות העולמות ולכן אינו נפסק אין לו צורך אל עליית מ"ן של זו"ן כי אין זה נקרא זווג גמור לפי שאינו אלא בבחינת חיצוניות. ולכן אין צורך לזו"ן שיעלו שם בסוד מ"ן ע"י מעשינו כנ"ל אבל הוא נעשה מעצמו. גם יש טעם אחר למה זה הזיווג החיצון אינו נפסק והוא כ"א היה מוכרח וצורך אל עליית זו"ן לא היה יכול להיות תדירי לפי שכאשר החטא גורם ואז נופלים זו"ן לתתא אז היו או"א מתבטלים מן הזווג הנז' ולכן כיון שאינן צריכין אל עליית זו"ן בסוד מ"ן לזה הטעם לא פסיק ואמנם אותו השרש של ההוא רוחא הנשאר בתוך אימא הוא המעלה את המ"ן אל צורך הזווג החיצון הנז' שלא ע"י זו"ן וכבר הודעתיך מה הוא ענין ההוא רוחא דשביק בה בעלה כי הנה הוא שם הויה דמילוי ההין שהוא בגי' ב"ן וז"ס ויהי בצאת נפשה כי מתה ועיין ענין זה באורך בשער הפסוקים בפ' וישלח:

מ״חועתה נבא אל הכוונה לבאר ענין יחוד ק"ש הנה כונתינו בתחילה היא לזווג זווג חיצון דאו"א. אמנם לפי שהוא נעשה מעצמו שלא ע"י העלאת מ"ן של זו"ן כנז' לכן אין אנו מכווני' אותו בענין היחוד דק"ש כי הנה הוא זווג תדירי ואינו נפסק ונעשה מעצמו אבל כונתינו היא להוריד הארה ושפע מן הזווג ההוא אל זו"ן לשיהיה בהם כח לעלות בסוד מ"ן אל צורך זווג האחר של הפנימיות במלת אחד:

מ״טונתחיל לפרש שמע ישראל כו' תחילה תכוין להמשיך הארה מן אבא אל ז"א ומן אימא אל נוקבא דז"א הנקרא מלכות וזהו ענין שמע ישראל שמע לנוק' וישראל אל ז"א. ובתחילה תכוין דרך קיצור כי שמע היא שם ע' פי' כי המל' הנק' שם היא המקבלת עתה הארה מן השבע תחתונות דאימא אשר כל א' מז' כלולה מי' ונמצא שהם ע' ולכן ע' זו של שמע הוא ע' רבתי לרמוז שהיא רומזת באימא כנודע שאלפא ביתא רבתי באימא ובינונית בת"ת וזעירין ביסוד כנז' בתיקונים וע"ש וביאור הענין הוא כי הנה המל' נק' שם והטעם הוא במה שהודעתיך כי כל האחוריים העליונים שנפלו בימי המלכים שמתו הנה אותם הביטולים שנתבטלו הם בחי' המ"ן שאנו מעלים תמיד לתקנם כמבואר אצלינו וכל האחוריים ההם ירדו למטה עם המלכות ועתה עולים הם עמה וחיבור אלו הבחינות הם הנקרא שם לפי שהאחוריים כולם הם במספר רפ"ח שהם הויה דיודין בגי' ע"ב והוי"ה דס"ג אשר עם עשרה אותיותיה היא ע"ב. והויה דמ"ה עם מספר ההויה עצמה שהיא כ"ו הרי ע"ב עם הכולל. והאחוריים דהויה דב"ן דההין י' יה יהו ידוד הרי ע"ב וסך ד"פ ע"ב הם רפ"ח ניצוצין הנז' ואם תחבר בחי' הפנים דהויה דב"ן דמילוי ההין שהיא ג"כ גי' ב"ן יהיה הכל גי' ש"ם כי אלו הפנים הם הפנים של המלכות אשר גם הם ירדו:

נ׳והנה כל אלו הבחי' הצריכות להתמתק כולם מתחברים במל' ונקרא שם על שמם ותכוין להמשיך אל זה השם אור מן הע' העליונה הגדולה שה"ס הז"ת דאימא והטעם הוא לפי שמל' נקרא שביעית בערך הז' קצוות ולכן היא צריכה לקבל מן ז"ת דאימא שאח"כ תוכל להזדווג עם ו"ק ז"א שהם סוד אות ו' כנודע אבל ישראל שהוא ז"א איננו צריך לקבל רק מן שי"ר אל שהם חו"ג דאבא שהם ב' קצוות הראשונים כי כבר יש לו ו"ק ולכן יספיק לו במה שיקבל שפע מן ב' קצוות ראשונות אבל המל' שהיא שביעית צריכה לקבל מכל השבע קצוות. והנה ביאור זה הע' יותר מפורש יובן במש"ל כי היא מקבלת עתה מזווג או"א שהוא לחיות העולמו' הנה מ"ן של הזווג ההוא הוא שרש אל שם ההויה בגי' ב"ן אשר מקומה בז"ת דאימא ומן ההויה ההיא דב"ן היא מקבלת עתה כדי שיהיה לה כח אח"כ להעלות מ"ן, ולכן גם ההארה שלוקחת עתה היא מן מ"ן דוגמתה ג"כ כפי מה שהיא עתה צריכה להעלות כי כיון שהיא צריכה להעלות מ"ן לכן צריכה לקחת הארה מן שרש מ"ן העליונות, וכבר הודעתיך בשער הפסוקים בפ' וארבע הידות יהיה לכם לאכלה כו' כי ה' ידות הם נרמזות בשם ב"ן וז"ס מיעוך באצבע שהיו הראשונים נוהגים למעך באצבע ולהוציא הבתולים כמבואר אצלינו במקומו:

נ״אוהנה היד כלולה מה' אצבעות שהם חמש אותיות מנצפ"ך שהם המ"ן עצמן וכ"א כלולה מה' הרי הם ה"פ ה' שהוא ה' ידות ובהם חמש אצבעות בכל יד וא"כ נמצא שכולם נרמזות בשם הוי"ה דב"ן שהיא המעלה מ"ן והוא באופן זה כי כאשר תצייר הוי"ה דב"ן בציורו יהיה כך כי יוד במלואה יש בה ב' אותיות י"ד ונשאר בה אות ו' ואח"כ תקח ב' הההין במלואם שהם ד' ההין וכל אות ה' צורתה ד' י' כנודע הרי ד' ההין הם ד"פ י"ד ועם הי"ד ראשונה הרי ה' ידות נשאר משם ב"ן ג' ווין שהם אות ו' דמילוי יו"ד וב' הווין האחרים הרי ג' ווין והנה ה' ידות הם בגי' ע' וז"ס ע' רבתי דשמע ישראל שה"ס ה' ידות דמ"ן דאימא עלאה. וג' הווין הנשארים עם ההוי"ה דב"ן דההין עצמה שהיא בגי' ב"ן הרי ע' שנית וז"ס ותרב משאת בנימין ה' ידות הם ה' ידות הנז' דהויה דב"ן שה"ס בנימין שהם המ"ן והסוד הזה נרמז בפ' ובניהו בן יהוידע כו' והוא במה שביארנו כי יש צדיק תחתון וצדיק עליון. יוסף הוא צדיק עליון שהוא יסוד דדכורא הנותן מ"ד וצדיק תחתון הוא יסוד דנוקבא הנותן מ"ן וגם הוא נקרא צדיק אלא שהוא תחתון וה"ס בנימין הצדיק לפי ששרשו מן הזכר כי הנה ההוא רוחא דשבק בה בעלה בביאה קדמאה הנה הוא הוא ולכן גם הוא נקרא צדיק אלא שהוא תחתון וה"ם בנימין הצדיק פי' בן ימין כי ב"ן ר"ל שם הויה דב"ן הנז' במילוי ההין שהיא בגי' ב"ן ואמנם הוא נק' ימין לפי שניתן לה מן הזכר הנקרא ימין בביאה ראשונה כנודע כי דכורא מימינא ונוק' משמאלא שהיא עיטרא דגבורה ועל ענין זה רמזו בפ' ויצא בענין רחל דיתבא בין תרין צדיקים בסוד וצדיקים ירשו ארץ כו' והנה כל הצדיקים אשר הם מעלים מ"ן נקרא ע"ש בנימין ואחד מהם הוא בניהו בן יהוידע וז"ס ובניהו ב"ן יה"ו כי יה"ו הם שלשה אותיות ראשונות שהם ע"ב ס"ג מ"ה ואות הד' ה"א תתאה היא שם ב"ן וזהו ובניהו ב"ן יה"ו וכבר ביארנוה במקומו ע"ש. ואומרו בן איש חי פי' כי הוא ב"ן שהיא הויה דמילוי ההין שהיא בגי' ב"ן והוא בן איש חי פי' שהוא נמשך מן היסוד צדיק עליון הנקרא חי וגם הוא נקרא חי כמוהו צדיק תחתון והנה ב"ן ח"י הוא גי' ע' שהם ג' ווין הנשארים משם ב"ן העשוי בציורין כנ"ל והם בגימטריא ח"י ועם ב"ן הרי ע':

נ״בעוד תכוין באות ע' פי' ג' והוא אל כללות ז"ת דאימא והנה הם רמוזים בשם ס"ג כי גם הוא סודו ע' דהיינו ס"ג עם י' אותיותיו הרי ע"ג תסיר ג' ישאר ע'. והרי נתבאר ג' כונות בסוד הע' האחד היא בסוד מ"ן בעצמן שהיא ציור ה' ידות והב' הוא בשם הויה דמלוי ההין המעלה את המ"ן כמו שהודעתיך כי המ"ן הוא דבר אחד ויש ג"כ כח אחר המעלה אותם וכ"א הוא דבר בפני עצמו והג' הוא בז"ת דאימא אשר המ"ן עומדים בתוכם ובפנימיותם אבל מן הז"ת עצמן צריך ג"כ לקבל הארה וה"ס הויה דס"ג אשר בז"ת שלה ועם י' אותיותיו הם ע"ג ואם תסיר ג' ישאר ע'. וביאור הדבר במה שהודעתיך כי עקריות הויה דס"ג הוא שם אל היוצא ממנה שהם ג' יודין וא' שבו שהם בגי' א"ל כמבואר אצלינו בדרוש הציצית וע"ש:

נ״גוהנה עתה בתחילה אשר עדיין איננה מעלה מ"ן אינה צריכה לקבל הארה מן עיקריות ההויה שהוא שם א"ל אלא משארית ההויה והוא כי כאשר תסיר ג' יודין וא' אשר בכללותם אינ' אלא ד' אותיות ואע"פ שבמספרם עולים לחשבון גדול אל תכוין להוציאם אלא בחשבון אותיו' שהם ד' אותיות בלבד ונשארו ס"ט ועם הכולל הרי ע'. ואמנם ארבע אותיות הנז' נמשכים אח"כ בעת העלאתם מ"ן וז"ס ד' רבתי דאחד כמשי"ת בע"ה:

נ״דישראל עתה מקבל הז"א מן אבא הארה כדי שיוכל אחר כך להעלות מ"ן כדוגמת מה שביארנו במלת שמע לצורך נוקביה והנה בזוהר במקומות רבים וגם בפ' ואתחנן אמרו כי ישר' זה היינו יש"ס וכבר הודעתיך כי כמו שז"א מתחלק לב' פרצופים והם יעקב וישראל וכן גם נוקביה נחלקת לשנים והם לאה ורחל. והנה גם עד"ז מתחלקת אימא עלאה לב' בינה ותבונה וגם אבא נחלקת לב' והם אבא ויש"ס והטעם שנקרא יש"ס הוא משום דאיכא ישראל זוטא והוא הז"א. והנה עתה במלת ישראל מקבל ז"א הנק' ישראל זוטא הארה מן יש"ס פרצוף התחתון דאבא כנז' ולא מכולו אלא מבחי' חסד וגבורה שבו הנק' שי"ר א"ל שיר משמאלא א"ל מימינא כנז' בתיקונים וכבר ביארנו לעיל במלת שמע למה נוקביה מקבלת מכל הז"ת דאימא וז"א מן חו"ג דאבא לבד והנה האר' ז"א אינה כהארת נוקביה והוא משנת"ל שעדיין אנו צריכים להשלים לו מוחין דיניקה שהם שמות אלקים. ואמנם יש הפרש בין הד' ק"ש אשר אנו קורים בכל יום כי אין הזמנים שוים כנ"ל וכבר נת"ל באורך עניינם. ואמנם עתה נבאר הק"ש דשחרית דיוצר ונחזור לענין הנה בהכרח הוא שבקטנותו של ז"א שהוא זמן היניקה גם אז יש לו מוחין אלא שאינם שלימים וכבר ביארנו לעיל כי לעולם א"א שיחסרו לו לפחות המוחין הפנימים דשמות אלקים מצד אימ'. והאמנם במה שיהיה יותר ממדרגה זו יש ארבע מדרגות ואלו הם הא' שיהיו בו מוחין פנימים דאימא דקטנות. הב' הוא שיהיה בו גם מוחין מקיפין דקטנות מצד אימא. הג' שיהיו בו גם מוחין פנימים דקטנות מצד אבא. הד' שיהיה בו גם מוחין מקיפים דקטנות מצד אבא וכל הד' בחי' אלו הם במוחין דקטנות בשמות אלקים והנה סדר מעלתם היא זו שבתחי' נכנסין מוחין דאימא הפנימים ואח"כ הפנימים דאבא ואח"כ מקיפין דאימא ואח"כ מקיפין דאבא ואני מסופק בזה אם שמעתי להיפך ממורי ז"ל אם מקיפין דאימא קודמין אל פנימים דאבא. והנה עתה בעת הק"ש דשחרית דיוצר יש בו כל ג' מדרגות הראשונות ועדיין חסר ממנו המדרגה הד' הגדולה מכולם והיא מקיפין דאבא דקטנות והנה אלו המקיפים הם הנתנים בו עתה במלת ישראל וכבר עתה נשלם בכל הד' בחי' דמוחין דקטנות. ואח"כ נעשה בחי' מ"ן למעלה במלת אחד ואז מקבל המוחין דו"ק דגדלות וסדר רמיזת וכונת אלו המוחין המקיפי' דאבא דקטנות איך נכנסים במלת ישראל הוא באופן זה שתכוין שהם ב' אותיות י"ה מן אלקים ואלו הם המקיפין דאבא והם מקיפין אל הג' מוחין הא' הוא שם י"ה במלוי יודין והוא ע"י הכאה באופן זה יוד פעמים ה"י הם בגימטריא ש' מן ישראל וזהו מקיף של מות חכמה הב' הוא שם י"ה במלוי ההין והוא ע"י הכאה באופן זה יוד פעמים ה"ה הם בגי' ר' מן ישראל וזהו מקיף של מוח הבינ'. הג' הוא שם י"ה במלוי אלפין והוא שם בלתי הכאה. והטעם הוא לפי שבמוח הדעת שבימי הקטנות אין בו כח כדי להכות ולהרבות אורות לפי שבזמן העיבור לא היה בו עדיין מוח הדעת כלל ועתה בזמן היניקה נתוסף בו הדעת אלא שאין בו כח להכות ולהרבות אורות והנה הוא בגי' כ"ו ועם שם י"ה עצמו אשר הוא שרש אל כל הג' מלויי' הנז' הנה הם בגי' מ"א והם בגי' ג' אותיות אל"י מן ישראל:

נ״הודע כי אני לא שמעתי ענין זה בפרטות ממורי ז"ל רק בדרך כללות באופן זה יו"ד פעמים ה"י הם ש' מן ישראל ויו"ד פעמים ה"ה הם ר' מן ישראל ויוד ה"א עם י"ה הם אל"י מישראל ואלו הם מקיפי אבא אבל הנלע"ד לפרשו ע"ד הנזכר אע"פ שלא קבלתי בפירוש לפי שכבר נתבאר לנו שהג' מוחין דאלקים במלוי שלהם הם ע"ד יה"א ביודין בההין באלפין בחכמה בבינה ובדעת וגם נלע"ד ע"ד שאמרנו בענין ד' כוסות דליל פסח שהם המוחין דקטנות עצמם והם ד' חו"ב וחו"ג והם משונים זה מזה וכנזכר שם ע"ש. וכן נלע"ד כאן כי היודין בחכמה וההין בבינה והאלפין בלי הכאה הוא בחסד כי אינו מתגלה כל כך כמו הראשונים היותר מעולים. וי"ה הפשוט בלתי מילוי הוא בגבורות כי הגבורה נבלעת ונכללת בתוך החסדים כנודע כי היסוד דאימא יש בו חו"ג וגבורות נעלמים בתוך החסדים ואינם ניכרים שאל"כ היה מוכרח להיות תרין חללין לתרין עטרין שבדעת והרי נתבאר מה היא ההארה שנתוספה עתה בז"א והוא כי נקרא ישראל ע"ש הבחי' הנז' והנה ההארה זו שהם אלו המוחין המקיפין דקטנות מצד אבא הוא מקבל עתה הז"א מן יש"ס מן הזווג דחיצו' העולמות כנ"ל כמו שהודעתיך כי שם אלקים הוא כללות כל חיצוניות העולמות ושם הויה הוא פנימיות העולמות וכן המוחין דגדלות הם שמות של הוי"ה. ידוד אלקינו ידוד אחרי שקבלו זו"ן הארה מן זווג דחיצוניות שהוא לחיות העולמות בשמע ישראל כנ"ל. הנה עתה אנו מכינים ומזמנים את או"א שיזדווגו זווג הפנימי בבחי' נשמות לצורך מוחין דגדלות דזו"ן כי הזווג הזה איננו תדירי וצריך הוא אל מעשה התחתונים ולכן ע"י הזכרת ג' שמות האלו אנו רומזים ומכוונים שיוכנו ויזדמנו לצורך הזווג הזה. והנלע"ד בזה הוא כי הנה זווג חיצונית העולמות הוא מישסו"ת וזווג הפנימיות מן חו"ב ולכן בשמע ישראל אנו מכווני' אל ישסו"ת וג' שמות אלו הם בחו"ב ודבר זה קבלתי בפי' ממורי ז"ל כי המוחין דגדלות דז"א הנקרא עיבור ב' הוא ע"י שנכללים חכמה עם יש"ס ונעשים פרצוף אחד ונכללת בינה עם התבונה ונעשים פרצוף אחד ואז שני פרצופים אלו מזדווגים לצורך המוחין דגדלות:

נ״וונחזור לענין הנז' כי הנה ידוד הוא אבא ואלקינו הוא אימא וידוד הוא הדעת המזווגם לאו"א כנז' בזוהר ובתיקונים והוא בחי' מזלא עלאה דדיקנ' דא"א המזווג לשניהם ויורד אור ממנו אל הדעת דאבא ואל היסוד דאבא ואז מזדווג עם אימא כמבואר אצלינו באדר' האזינו כי מזלא קדישא הוא המזווג לאו"א ואין כאן מקום ביאורו ותכוין כי הויה זו הוא במילוי יודין ג"כ והוא באבא ואלקינו הוא שם אהיה במלוי יודין והוא באימא. וידוד הוא הויה דע"ב דיודין ג"כ והוא בדעת המזווג'. והנה ההכנה וההזמנה הזאת הוא סוד גדול. והענין הוא דע כי כל הי"ס כולם הם מזדווגות יחד ואין התחתונות יכולות להזדווג זב"ז עד שיזדווגו גם העליונות זו בזו ויאירו בתחתונות כדוגמ' מה שנת"ל כי אנו מקדימים זווג או"א בק"ש ואח"כ נעשה זווג זו"ן בשים שלום. והנה א"כ יש לדעת כי גם או"א צריכין גם הם אל זווג גבוה ועליון מהם כדי שיקבלו אור משם בתחילה הלא הוא הזווג העליון הנעלם והסתום של א"א ובכח מה שמקבלים מאותו הזווג יש כח בהם גם הם להזדווג וכעד"ז הולך סדר המדרגות זו למעל' מזו עד שאין הפה יכולה לדבר עמוק עמוק מי ימצאנו. וסוד הענין הוא כי הנה זווג החיצו' של העולמות הנה הוא נמשך ממוחין דאו"א עצמם בלתי שיקבלו אור עליון כי כיון שכל המדרגו' אשר תחתם נמשך מהן פשוט הוא שיש בהם כדי לחיות את כולם. אבל הזווג דאו"א של פנימיות העולמות כדי להמשיך נשמות חדשות של התחתונים צריכים לקבל האר' וכח מלמעלה מהם וזכור כלל זה ונמצא שעד עתה לא הוצרכו לקבל הארה אבל עתה שרוצים גם הם להזדווג צריכים הכנה והזמנה. וההכנה היא ענין קבלתם אור עליון מא"א כדי שאח"כ יזדווגו במלת אחד והנה מה שהם מקבלים ממנו הם ג' הויית במלוי יודין ושלשתם רמוזים ג"כ בג' שמות ידוד אלקינו ידוד. וכבר ביארנו עניינם בביאור ק"ש שעל המטה ושם נתבאר כי ה"ס י"ג תיקונים דיקנא דעתיקא והם י"ג חוורתי דרישא דעתיקא ואין כאן מקום ביאורו ואמנם לפי שזווג א"א נעלם מאד כי הרי אין בחינ' נקבה נזכר אצלו בפירוש אלא בהעלם גדול וע"כ נעלם זווג א"א במקום הזה ואין אנו מזכירין רק זווג דאו"א לבד:

נ״זאחד אחרי אשר נזדמנו והוכנו או"א אנו מעלים עתה להם את המ"ן כדי לזווגם במלת אחד. והנלע"ד שצריך לכוין להעלות עתה את ז"א לצורך מ"ד לחברם ולשלבם יחד ולהעלות לנוקבא לצורך מ"ן כדי להוריד אח"כ טיפת הדכורא בנוקב' ע"ד הנז' ביחוד כתיבת ידי מורי ז"ל בענין השטתחות על קברי הצדיקים. אמנם לא קבלתיו כאן בפי' וזהו מה שקבלתי כאן כי הנה צריך שבמלת אחד יכוין לג' דברים. הא' הוא להעלות תחיל' מ"ן והשני הוא לזווג אח"כ את או"א והשלישי הוא להוריד אח"כ מוחין אל הזו"ן וזה סדרן. יכוין תחילה במלת אחד אל שני אותיות א"ח כנגד ז"א הנקרא א"ח של המלכות ובאות ד' תכוין אל נוקבא ותכוין להעלות את שניהם גם תכוין ששניהם זו"ן הם אחדות גמור אחד וזה תכוין בשטחיות פשט מלת אחד. גם תכוין כי א"ח הוא הז"א הכולל ט"ס כמנין א"ח והמלכות היא העשירית הנקרא ד' ע"ש שמקומה הוא כנגד שיעור ד"ס דז"א שהם תנה"י ועומדת עמהם אחור באחור כנודע גם תכוין באותיות א"ח בז"א אשר הוא שם הויה דמלוי אלפין שהוא בגי' מ"ה. ובאות ד' תכוין בנוק' אשר היא שם אדני במילואו עולה תרע"א כי עתה נתמלא שמה. ודע כי זו המלכות שאנו מכוונים בד' דאחד הוא בחי' רחל לפי שהיא הספירה העשירית מן הי"ס עצמן והיא מכללן כי לכן נקרא רחל עקרת של הבית עיקרא של בית ולכן ויאהב יעקב את רחל משא"כ בלאה שהיא בחי' האחוריים שנפלו מן אימא עלאה כנודע:

נ״חודע כי הנה ע"י תפלתינו ומצות שאנו מקיימים לקרא ק"ש יש כח ותוספת גבור' ברחל לעלות עד מקום ז"א דאצילות מן המקום אשר היא עומדת בו עתה שהוא בהיכל אהבה דבריאה עד ז"א דאצילות ואח"כ עולים שניהם יחד עד או"א להעלות להם מ"ן לפי שז"א ונוק' רחל הם בניה ממש דאימא משא"כ בלאה כנז' והנה בזמן הגלות אין כח ברחל לעלות כיון שהיא למטה בהיכל אהבה של עולם הבריאה כנז' ולכן אנו צריכין למסור נפשינו על קדוש השם באות ד' דאחד וצריך לכוין ולקבל עליו ד' מיתות ב"ד סקילה שרפה הרג וחנק מן ד' אותיות אדני כמבואר אצלינו בק"ש שעל המטה. וכבר ידעת מ"ש בתיקונים כי ד' מיתות ב"ד שרשם בד' אותיות אדני ולכן תכוין לקבל מן ד' אותיו' אשר כיוונת בהם בד' דאחד וגם תכוין בד' של אחד בד' מיתות כנז':

נ״טושאתה מוסר נפשך בד' מיתות אלו לקדש את השם בכל לבבך ולקבל עליך עול מלכות שמים הזה אשר בק"ש וטעם הדבר הוא במש"ל כי הנה אין כח ברחל לעלות עד כאן אלא ע"י מסירת נפשך כנז' וטעמו של דבר הוא במה שהודעתיך בענין היחוד של כתיבת ידי מורי ז"ל בענין השטתחות על קבר כי יש באדם נשמה לנשמה ונשמה ורוח ונפש:

ס׳והנה נשמה לנשמה באה מן אבא ונשמה מן אימא. ורוח מן ז"א ונפש מן נוק' ונמצא כי הנשמה לנשמה ונשמה הם בנים לאו"א עצמם והם אחים גמורים לז"א ונוקבי' וזש"ה למען אחי ורעי וארז"ל קראם הכתוב אחים ורעים והוא בבחינת נשמה לנשמה ונשמה:

ס״אאמנם הרוח והנפש הם בנים גמורים של ת"ת ומלכות וכנגדם נאמר בנים אתם לה' אלקיכם שהם בבחי' הרוח והנפש והנה עתה אנחנו בזווג העליון דאו"א וכונתינו עתה להעלות מ"ן אליהם מן בניהם שהם זו"ן וגם נשמות הצדיקים וכל אלו צריכים להעלות מ"ן לאימא עילאה. והנה הכתוב אומר תנו עוז לאלקים על ישראל גאותו פי' כביכול השי"ת צריך עזר וסיוע וכח מן מעשה ישראל התחתונים והנה המלכות נקרא סוכת דוד הנופלת כי בעונותינו נפלה ע"י מעשינו הרעים וכן כאשר רוצה לעלות צריך שיהיה ע"י זכיותינו ומעשינו הטובים כי עונותינו מפילים אותה כביכול וזכיותינו מעלים אותה וא"כ עתה א"א לה לעלות אם לא יהיה בנו צדיקים גמורים אשר נשמותיהם קדושות וטהורות שיש להם כח לעלות עד מקום אימא וע"י תעלה המלכות כנז' בתיקונים כי ישראל נק' גדפין דשכינתא להעלותה למעלה ולטעם זה הגלות מתעכב ומתארך כי אין בנו מי שיוכל לעלות במדרגה הזו כי אם יהיה בינינו מי שיוכל לעלות שם נשמתו היה מעלה גם את המל' והיה הזווג נעשה כתיקונו והיתה מתמהרת קץ הגאולה. אך עתה בזמנינו בעו"ה אין יכולת לעשות זווג כתיקונו למעלה ולסיבה זו הקץ מתארך וכמעט רוב הרעות והצרות הבאות על האדם באות לסיבה זו. אמנם עכ"ז יש קצת תיקון במה שנמסור נפשינו על קדוש השם בכל לב כי ע"י כן אפילו אין בנו שום מע"ט והרשענו עד להפליא הנה ע"י מסירת נפשינו להריגה מתכפרים עונותינו כולם ויש בנו יכולת לעלות עד אימא עלאה כמ"ש חז"ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך כו' כי ענין התשובה מעלה את האדם ומגיעתו עד כסא הכבוד שהיא אימא עלאה הנקר' תשובה ועי"כ תוכל המל' לעלות עמנו כי אנחנו גדפין דשכינתא כנ"ל ואז יעלו זו"ן ונשמותינו למעלה בסוד מ"ן אל אימא עלא' וז"ס על קדוש השם שהיא אימא אשר למעלה על ז"א הנק' ה':

ס״בהאמנם בזווג התחתון דזו"ן אין צריך למסירת נפשינו להריג' רק אל נשיאות נפש בסוד מיתה טבעית בלבד כמו שית"ל בע"ה בענין נפילת אפים. והנה צריך לכוין בהויה דס"ג כי הוא המעלה את הנשמות ואת המ"ן של אימא עלאה כנודע כי שם ההויה דההין דב"ן מעלה מ"ן למל'. והויה דס"ג מעלה מ"ן דאימא ואע"פ שגם באימא יש הויה דב"ן כנז' אצלינו עם כ"ז ההויה דס"ג היא המעלה מ"ן כנז' ביחוד מכתיבת ידי מורי ז"ל בענין השטתחות על הקבר ולכן אחר שמסרת נפשך וקבלת עליך ד' מיתות ב"ד תכוין להעלות זו"ן ונשמתך אל אימא עלאה בסוד מ"ן ע"י הויה דס"ג ותכוין כוונה זו באות ד' דאחד באופן זה כי הנה נת"ל כי ע' דשמע תכוין בה אל הויה דס"ג עם עשר אותיותיה שהם ע"ג. וביארנו שאז עדיין לא היה זמן העלאת מ"ן ולכך לא קבלה הארה אלא מחשבון ס"ט ועם הכולל הרי ע' וחשבון הד' הנשארים מן ע"ג לא קבלה הארה מהם להיותם יותר גבוהים וה"ם ד' אותיות המעולות שבהויית ס"ג והם ג' יודין וא' שחשבונם א"ל ועתה אשר היא ממש מעלה מ"ן צריכ' לקבל הארה מארבע אותיות ייאי שחשבונם א"ל וע"י הארה זו תוכל לעלות ואלו הד' אותיות ייאי תכוונם במלת אחד באות ד' דאחד ונבאר ענין זו ההארה אשר מקבלת עתה מחדש מאלו הד' אותיות והוא כי תחילה לא היתה היא רק שם אדני פשוט ועתה נמלאת בסוד מלוי אלף דלת נון יוד כמ"ש שצריך לכוין בד' דאחד אל שם אדני במלוי כנז' וצריך לכוין כי זה המלוי נתוסף בה עתה ע"י זו ההארה הנמשכת אליה מן ארבע אותיות ייאי שבהוית ס"ג הנז' וביאור ענין זה יותר בביאור הוא כי הנה המל' היא דינין וגבורות וז"ס משחז"ל תמר בתמרוריתה עומדת ובקשו חכמים למתקה כו' והענין הוא כי המלכות נק' תמר לפי שהיא בחי' הש"ך דינין כפולים כמו שהודעתיך כי יש דינים באחוריים דז"א ובאחוריים דנוקבי' והם ש"ך ש"ך ואמנם כשננסרת המלכו' לוקחת כל שני בחי' הש"ך דינין הנז' ונעשית תמר ולכן אמרו כי בתמרוריתה היא עומדת. ואמנם כדי למתקם צריך להמשיך אליה שם ייאי הנז' מהויה דס"ג הנז' אשר באימא עלאה העולה בגי' א"ל כי היא בסוד חסד א"ל כל היום ובהתחבר א"ל עם תמר יהיה הכל בגי' תרע"א שה"ס שם אדני במלואו והרי איך אין לה שם הזה במלואו עד שנמשך אליה שם ייאי כנז' כי מקודם היתה תמר ולכן ד' זו דאחד הוא רבתי בסוד אותיות גדולות כי היא בסוד אימא והרי נתבאר ענין העלאת מ"ן במלת אחד:

ס״גועתה נבאר ענין הזווג במלת אחד הנה אחר שכונת להעלות המ"ן אל אימא עלאה תכוין לחבר יחד או"א ותכוין בסוד ידוד אהיה. ידוד באבא. ואהיה באימא ותכוין לשלבם ביחד כזה יאההויה"ה ועי"כ מזדווגים ונעשים אחד אח"כ תכוין בסוד הורדת טפת הזווג מן אבא אל אימא ושהטיפה ההיא היא הויה א' ביודין דע"ב כנודע כי הויה דיודין הוא באבא ולכן גם הטיפה הנמשכת ממנו היא דיודין וכח זה נמשך אליו מן א"א כנז"ל. והנה עדיין הטפה הזו ברדתה ממוח אבא אין בה ציור והיא בסוד כללות אחד ולכן תכוין כי אח"כ ברדתה תוך מעוי דאימא אז היא מקבלת הציור ומצטיירת ונעשים ממנה ד' מוחין אל ז"א שהם חו"ב ודעת כלול מתרוייהו וה"ס חו"ג ותכוין כי ד' מוחין אלו ה"ס ד' אותיות דהויה דיודין הנז' כי מן אות יו"ד נעשית מוח חכמה ומן אות ה"י נעשה מוח בינה ומן אות וי"ו נעשה מוח החסד ומן אות ה"י אחרונה נעשית מוח גבו' והנה עתה אשר הם מוחים גמורים יש להם ארבע שמות גמורים וכבר הודעתיך כי אלו המוחים הם בחי' אור פנימי של המוחין דז"א כי המקיפי' אינם נכנסין עד תפלת י"ח וכמו שיתבאר שם. גם הודעתיך כי אלו המוחין הם מבחי' פנימיות ז"א אשר נקרא בחי' הנשמות ואינם מבחי' חיצוניות הנק' בחי' העולמות וב' בחי' אלו נתבאר בדרוש א' של שני ימים טובים של ר"ה וע"ש. גם תעיין בביאור ברכת אבות שביום ר"ה בתיבת אלקינו ואלקי אבותינו. גם הודעתיך כי עתה בק"ש אינם נמשכין כל המוחין דאור פנימי רק בחי' הו"ק שבהם בלבד והענין הוא כי המוחין הם בחי' פרצוף א' כלול מי"ם המתלבשים תוך נה"י דאימא כי הנצח דאימא נחלק לג"פ והם כנגד קו ימין דז"א שהם חח"ן שבו. והוד דאימא נחלק לג' פרקין והם מתלבשים בקו שמאלי דז"א והם בג"ה שבו. ומן היסוד דאימא נעשה ממנו קו האמצעי דז"א והם דת"י שבו והנה כאשר מתחילין לכנם תוך ז"א ולהתפשט בתוכו נכנסים תחילה הפרקים תחתונים דנה"י דאימא בג"ס עליונות דז"א ואח"כ נכנסין ג' פרקים אמצעי' דנה"י דאימא בג"ס עליונות דז"א ונדחין הג' פרקים תחתונים בג"ס אמצעיות דז"א וזהו מה שנעשה עתה בעת הק"ש אבל מה שנכנס אח"כ בעת תפל' י"ח הוא כי נכנסין ג' פרקים עליונים דנה"י דאימא בג"ם עליונות דז"א וג' אמצעי' בג' אמצעיות וג' תתאין בג' תחתונות והרי נשלמו המוחין דאימא. ואח"כ ע"ד הנז' נכנסין גם המוחין דאבא ופשוט הוא כי הבחי' העליונות אינם שוים אל מדרגות תחתונות מהם ולכן אלו הט' פרקים שיש במוחין אין שמותיהם שוים. אמנם ג' פרקים תתאין יש להם ג' שמות וג"פ אמצעים יש להם ג' שמות אחרים ולשלשה עליונים ג' שמות אחרים וכל זה במוחין דאימא וכן יהיה במוחין דאבא וכ"ז הוא בבחינ' הלבושים של המוחין שהן נה"י דאימא או דאבא וגם במוחין עצמן המתלבשים בתוכם יהיה כן. והנה בדרושי הציצית ביארנו זה היטב וע"ש אבל מה שצריך לך לכוין עתה בקצרה הוא זה הנה כבר הודעתיך כי בד' אותיות ההויה יש ד' הויות אחרות והם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ומתחלקים באופן זה ע"ב באבא ס"ג באימא מ"ה בז"א ב"ן בנוקביה והנה גם אלו הד' מוחין דז"א הם עד"ז כי מוח חכמה כנגד אבא ומוח בינה כנגד אימא ומוח חסד כנגד ז"א ומוח גבורה כנגד נוקביה כנודע כי תרין עטרין חו"ג הם החסד לז"א והגבורה לנוקביה ונמצא כי אלו הד' מוחין הם ד' הויות עסמ"ב. אמנם להיותם מוחין מצד אימא אינם הויות גמורות כל אחד מד' אותיו' אבל הם כל הויה משלשה אותיות בסוד יה"ו כנודע כי יה"ו הוא בבינה שהיא בגי' אהיה וגם כל אהיה הוא בבינה ולכן תכוין כי ד' מוחין אלו הם ד' שמות יה"ו במלוין כסדר ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן וזה הענין תכוין בד' דאחד איך עתה מוריד את הד' מוחין האלו הנז' אל ז"א הנק' א"ח וזהו כללות מלת אחד א"ח ד' כי הז"א הנק' א"ח מקבל הד' מוחין האלו עתה. והנה נתבאר איך הם באים מלובשים תוך נה"י דאימא ולכן תכוין ג"כ בעניינם והנה הם ד' שמות אהיה כנודע כי כל אהיה הוא בבינה. אבל עתה לא תכוין בהם אלא בד' שמות אה"י כל א' מג' אותיות בלבד ותכוין לחבר כל מוח עם לבושו כזה. יוד הי וי"ו אלף ה"י יו"ד. יוד הי וא"ו אלף הי יו"ד. יוד ה"א וא"ו אלף ה"א יו"ד יוד הה וו אלף הה יוד:

ס״דוהרי הורדנו אל הז"א ב' מוחין הנקרא חו"ב שבו שה"ס שני שמות יה"ו ואה"י במלוא' כנז"ל בדרושי הציצית אבל השני מוחין האחרים הנק' חו"ג הם שמות של אהוה כנז' שם. ולכן צריך לכוין ג"כ אח"כ בד' אותיות אהוה בד' דאחד ותכוין בהם במלוייהם דיודין אלף הי ויו הי ותכוין כי השם הזה הוא כללות החו"ג כי שניהם נק' בשם הזה ואני מסופק מעט בענין זה הנז' אם הד' שמות אה"י הנז' הם מוח בינה והד' יה"ו הם חכמה. והראי' לזה הוא כי הרי שמות אהוה האלו הם בחו"ג והרי נזכר כל הד' מוחין אבל היותר מוסכם אצלי ששמעתי ממוז"ל הוא כי הד' יה"ו הם ד' מוחין בכללותם והד' אה"י הם ארבעה לבושים בכללותם ועי"ל בפסוק והיו הדברים האלה כו' כי שם ית' ענין זה של החו"ג. אח"כ תכוין להמשיך ג"כ מוחין אל נוק' דז"א במלת אחד והנקבה הזו כבר ביארנו עניינה לעיל כי המעלה עתה מ"ן במלת אחד היא רחל ולא לאה אמנם מצאנו ראינו בזוהר כי הד' דאחד היא מלכות הנקרא קשר של תפילין ש"ר גם אמרו כי בשכמל"ו הוא במלכות וצריך לבאר הדברים האלה באר היטב שלא יחלקו יחד:

ס״הוהענין הוא דע כי ב' נקבות יש לז"א לאה ורחל וה"ס תרין נשין דיעקב דאיהו ז"א ומצינו כתוב ויאהב יעקב את רחל ותמיד הוה דיור' ומשכני' באהל רחל. וקצת טעמו של דבר נת"ל והוא לפי שרחל נקרא עקרת הבית עיקרו של בית כי היא מכלל הי"ס והיא ספי' עשירית שבהם ויש לה בחי' פרצוף גמור והפרצוף הזה יש לו פנים ואחור ויש לו פנימי וחיצון כמו שאר הפרצופים שיש באצילות. אבל לאה אינה רק האחור דאימא לבד וזהו הטעם שלאה היא כולה דינים תקיפין לפי שאפי' אימא דינים מתערין מינה ומכ"ש באחוריים שלה. וזהו טעם למה שביארנו בענין דרוש התפילין כי גם שם נרמזו ב' הנקבות האלו והם בחי' קשר תש"ר בסוד לאה דכתיב וראית את אחורי שהיא עומד' באחור עם ז"א בחציו העליון באחורו ראשו בסוד קשר תש"ר אבל רחל נרמזה בסוד תש"י כי היא עומדת מחציו ולמטה של ז"א מכנגד הלב ושם ביארנו טעמו של דבר כי רחל שהוא פרצוף גמור יש לה בחי' תש"י בפרשיות ובבתים כדמיון ז"א ממש שיש לו תש"ר אבל לאה שאינה רק אחוריים דאימא אינה רק בחי' קשר דתש"ר שהיא עור לבד בלתי בתים ופרשיות כלל והנה עד"ז ג"כ נרמזו שתיהן לאה ורחל בענין הק"ש כי הנה ענין הק"ש הוא בחי' כניסת המוחין בז"א. ונודע כי התפילין יוצאין מן המוחין כנז' במקומו ולכך כמו שבתפילין אנו מחברין לאה עם ז"א בסוד תש"ר עם הקשר שלו אבל רחל היא בפני עצמה בסוד תש"י. כך עתה אנו בק"ש בפסוק א' של שמע אנו מחברים את לאה שהיא ד' דאחד שהיא קשר תש"ר עם יחוד ז"א עצמו אשר הוא תש"ר בפסוק הא' דשמע ישראל ואח"כ בבשכמל"ו הוא יחוד בפני עצמו לרחל והוא לסיבת הטעם הנז' בענין תפילין כי להיות שרחל היא פרצוף גמור בפני עצמו לכן יש לה יחוד בשכמל"ו בפני עצמה. אבל לאה שאין לה אלא הארה מועטת מן הד' מוחין של ז"א לכן היא טפלה אליו. ובזה הטעם יובן ג"כ למה אנו מתחילין בלאה קודם רחל לפי שלאה היא עומדת למעלה במקום אחורי הראש כי זהו הטעם שבזוהר קוראים אל לאה עלמא עלאה והראשונה המקבלת הארת המוחין היא לאה. גם לסיבה זו נק' ד' לפי שהיא יוצאה ממש מאחורי הד' מוחין דז"א גם נק' דלת לסיבת היותה דלה ועניה כי היא דינין תקיפין לסיבת היותה אחוריים דאימא עלאה גם נקרא דלה ועניה לפי שאינה פרצוף גמור כמו רחל כנז' ואיננה רק עור בלבד בסוד עור דקשר דתש"ר כנז"ל. גם לסיבה זו היא ד' רבתי לפי שכל אלפא ביתא רבתי היא באימא עלאה ולאה היא אחוריים דאימא עלאה ולכן היא ד' גדולה. ונחזור לענין כי בד' זו דאחד תכוין להמשיך הארה מן ד' מוחין דז"א אל לאה וסוד הענין הוא במה שביארנו כי רחל היא עומדת עתה בהיכל אהבה דעולם הבריאה אלא שעתה עלתה למעלה בסוד מ"ן. ונודע כי בהיותה למטה בבריאה עומדת שם בסוד נקודה קטנה ר"ל כי נאשר תעלה באופן ההוא אל האצילות לא תראה שם רק בחינת נקודה קטנה ואז היא צריכה לקבל מן הז"א הארה אחר הארה מדרגה אחר מדרגה עד שתחזור להיות פרצוף גמור כבראשונה כמשי"ת בברכת אבות ונמצא כי עתה אשר עלתה למעלה בהכרח כדי להעלות מ"ן עלתה בבחי' נקודה קטנה. וכאשר עתה בק"ש ירדו המוחין דז"א אינה יכולה עדיין לקבל המוחין שלה כי אפילו בחי' גופא אין לה ואיך תקבל המוחין עתה ואי אפשר לקבלם עד ברכת אבות כמשי"ת אבל לאה יכולה עתה לקבל את המוחין שלה לפי שכבר נתבאר שרחל ירדה עד עולם הבריאה, אבל לאה שהיא אחוריים דאימא לא נפלה אלא בעולם האצילות ונפילתה היתה שירדה למטה ממדרגתה דהיינו שירדה עד מקום רחל נוק' דז"א ולכן כאשר עולה ז"א בסוד מ"ן למעלה גם לאה היא עולה למעלה עד מקומ' ועלייה זו הוא התיקון שלה ולכן יכולה לקבל בק"ש את המוחין שלה. אבל רחל אשר ירידת' ונפילת' הוא למטה בעולם הבריאה לכן היא מתמעטת בבחי' נקוד' קטנה וצריכה תיקון מחדש כדי שתעשה פרצוף כמתחילה:

ס״וולכן עתה בק"ש שעדיין לא נעשית פרצוף אין בה כח לקבל אח המוחין שלה עדיין וא"ת א"כ מה הוא התיקון שאנו מתקני' אותה עתה ביחוד בשכמל"ו והתשובה היא כי אין זה רק הכנה אל העתיד כאשר נאמר ברכת אבות בתפלת י"ח שימצא הכל מוכן ומזומן ותקבלם וז"ס מ"ש רז"ל הביאו לה עבדיה בחשאי ומ"ש אם תשאל גנאי הוא לה כו' הענין הוא כי בהיות' בלתי תיקון יש לה גנאי אם תשאל ולכן הביאו לה עבדיה בחשאי כמשי"ת בע"ה. ואחר אשר ביארנו בדרך כללות בקיצור איך תכוין בד' דאחד ללאה ובבשכמל"ו אל ו"ק דרחל נבאר עתה יותר בפרטות מה שצריך לכוין. דע כי על האמת הוא כי גם לאה יחודה היא בבשכמל"ו עם רחל אלא שלהיותה נוק' עלאה עליונה יש לה ג"כ יחוד למעלה בראש הזכר בסוד ד' דאחד ונמצא כי בד' דאחד אנו מכווני' אל כתר דלאה בלבד ושאר התפשוטתה נרמז בבשכמל"ו עם רחל ג"כ. ונבאר עתה ענין הכתר הזה דלאה שאנו מכוונים בו בד' דאחד. דע כי בחי' לאה אינה רק אחוריים דאימא עלאה כנז"ל אשר לכן איננה רק בחי' קשר דתש"ר שהיא של עור בלבד. וכבר ביארנו ענין מלת עור מה עניינו ואמרנו שהענין הוא שאין לאה לוקחת הארה מן המוחין עצמן דז"א אלא מן הנה"י דאימא אשר הם הלבוש של המוחין דז"א כנודע. אבל רחל לוקחת הארה מן המוחין עצמן לפי שהיא במקום החסדים המגולים והחסדים הם מכים במוחין ומוסיפין בהם הארה ומוציאים אותם לחוץ משא"כ בלאה העומדת מכנגד מקום החסדים הסתומים וכבר ביארנו כי הלבושין של המוחין הם ד' שמות אהיה ונמצא כי כל קבלת לאה הוא מאלו הד' שמות אהיה. ובתחלה היא מקבלת כללותם בלבד ולוקחת הד' אלפין אשר בארבע שמות אהיה אשר אלו הד' אותיות הם היותר מעולות ומשם נעשה כתר שלה וזה תכוין בד' דאחד שהם ד' אלפין הנז' אבל תכוין כי היא ד' גדולה פי' כי כל מוח מאלו הד' מוחין כולל כולם כמבואר אצלינו בדרוש הציצית ונמצא שד' זו כלולה מן ארבעה והם ד"פ ד' הם י"ו מוחין ודבר זה נרמז בהיות ד' זו גדולה. וכן היה מורי ז"ל אומר שצריך לכתוב בתפילין ובמזוזה שיעור ד' זו דאחד גדולה ועבה כשיעור עובי ד' דלתין קטנות ולפי שעתה ה"ם הכתר דלאה ונודע כי כללות ד' מוחין כלולים בכתר ובארבע מוחין כלולים כל הי"ס ונמצא כי מוכרח הוא שיהיה בכתר כללות כל הארבע מוחין:

ס״זתיקון בשכמל"ו הנה היחוד הזה נכלל בו יחוד תרין נוק' לאה ורחל וכמ"ש בע"ה וזה ביאורו. ברוך שם כבוד אחר שנת' כי בד' דאחד תכוין אל בחי' הכתר דלאה תכוין עתה בד' מוחין דלאה עצמן אעפ"י שאינם אלא בסוד הארת עור בלבד כנ"ל וכבר נתבאר בזוהר כי ברוך רומז אל החכמ' ושם אל הבינ' וכבוד לחו"ג והוא עצמו הד' מוחין עצמם שאמרנו יען כי דעת כלול מחו"ג גם תכוין כי אלו הם מסוד ד' אהיה הנז' ותכוין כי ג' תיבות אלו ברוך שם כבוד רומזים אל המוחין שהם ג' והם ד' פי' כי הם ג' חב"ד והם ד' לפי שהדעת נכלל מחו"ג ולכן עם היותם המוחין ד' נרמזו בג' תיבות בש"כ בלבד. גם תכוין כי ג' תיבות אלו עולים בגי' ת"ר והוא כי ד' שמות אהיה ב' הראשונים במלוי יודין והג' באלפין והד' בההין הם בגי' תרי"ו. והנה בד' דאחד רמזנו אל הכתר שלה אל מספר הי"ו לפי שהיא ד' רבתי והיא בגי' ד"פ ד' נשארו ת"ר לד' מוחין שלה:

ס״חגם ר"ת ברו"ך ש"ם כבוד הם שכ"ב והם בגי' כמספר שני שמות אהיה הראשונים דמלוי יודין להורות כי כל אלו הב' הראשונים הם העיקרים ולכן ניתנו בר"ת והם ב' מוחין חו"ב ושאר האותיות של ג' תיבות דברוך שם כבוד הם בגי' כמספר שני שמות אהי"ה עם ו' כללות דמוחין האחרונים דאלפין וההין אשר הם בחו"ג הכלולים בדעת:

ס״טמלכותו תכוין לעשות הכתר דלאה כתיקונ' ותכוין כי מלכותו היא נוקבא דז"א הנקרא מלכות כנודע. ותכוין לנעוץ סופו בתחילתו כי עתה נעשה כתר מלכות בראשה והם ד' אלפין מן ד' אהיה אשר לקחתם פשוטים בד' דאחד. ועתה במלת מלכותו הם מתמלאין ואז הם בגי' תמ"ד. וכבר ידעת כי לאה נק' מדת ימיו של דהע"ה בסוד מ"ש ומדת ימי מה היא כמבואר אצלינו גם תכוין עתה ברחל שגם היא נוק' דז"א והיא מלכות האמיתי שהיא הספי' העשירי' שבאצילות והענין יובן במש"ל כי אעפ"י שעלתה רחל בסוד מ"ן אין בה כח עתה לקבל המוחין שלה עד ברכת אבות כנ"ל:

ע׳אמנם עכ"ז מוכרח הוא שיורדת לה עתה איזה הארה מן הזווג הזה של אלו המוחין אשר באצילות עד היכל אהבה שבבריאה אשר היא עומדת שם וזו ההארה קראוה רז"ל בלשון ציקי קדרה שהביאו לה עבדי' בחשאי וה"ס י"פ שם אהיה שהוא בגי' ציקי. והענין הוא כי כבר נכנסו המוחין בז"א ונכנם בו סוד הדעת הנכלל מן הה"ח וה"ג רק שהיו מבחי' התפשטותם בו"ק כי הג"ר לא נכנסו עד ברכת אבות כנ"ל. וכבר ידעת כי אלו ה"ח וה"ג כשנכנסים להתלבש ביסוד דאימא הנק' אהיה כנודע כי כל אהיה הוא באימ' ואז הם לוקחים משם עמהם הארת י"פ אהיה וכשיוצאים ומתפשטים למטה אע"פ שכבר נגמר יסוד הבינה במקום החזה דז"א עכ"ז אותם ההארות הם יורדות ומתפשטות עם החו"ג:

ע״אוהנה עתה רחל אינה יכולה לקבל הארה מן החו"ג עצמן רק מן העשר לבושים שלהם שהם י"פ אהיה שהם בגי' ציקי קדרה ואלו ההארות הם שמביאים לה ישר' עבדי' בחשאי למטה עד היכל אהבה שבבריאה ע"י תפילתם. וזווגם בחשאי הוא כדי שלא יתאחזו בהם החיצוני' יען לא נגמר פרצופה. ובהיותה בבחי' נקו' חסיר' התיקון יוכלו החיצונים להתאחז בה וע"כ הביאו לה בחשאי כנ"ל ואמנם המוחין האמתים העקרים שלה הם נשארים ועומדים למעל' בלאה עד שיבא זמן תיקון רחל בברכת אבות ותטלם. והנה ענין המוחין שלה הם מה שנשאר מד' שמות אהיה הממולאים כנ"ל כי אחרי אשר לקחה לאה הד' אלפין מהם במלויים שהם עולים בגי' מדת נשאר בחי' עק"ב אורות לרחל לפי שהד' אהיה במלוייהם כנ"ל הם בגי' תרי"ו וכשתסיר מהם מד"ת אורות ללאה ישארו עק"ב אורו' לרחל ואלו העק"ב הם מתפשטים בכל קומת רחל כנודע כי רחל נק' יראת ה' דכתיב עקב ענוה יראת ה'. ונמצא כי רחל הנקרא יראת ה' היא עקב אל לאה הנק' ענוה כמבואר אצלינו בשער הפסוקים בפסוק ותגנוב רחל כו' ע"ש. ונמצא כי במלת מלכותו תכוין לב' כוונות הא' הוא להמשיך כתר אל לאה וגם תכוין אחר כוונה זו אל עק"ב אורות הנמשכין אל רחל וכ"ז הם הכנה בלבד עד ברכת אבות. אבל מה שנמשך עתה ממש אליה הם עשרה אהיה הנקרא ציק"י קדר"ה:

ע״בלעולם כאן תחזור לכוין להשלים פרצוף לאה והם ז"ת שלה כי כבר נעשה הכתר שלה דרך כולל במלת ד' דאחד והמוחין שלה נעשו בברוך שם כבוד ובמלת מלכותו נעשה הכתר שלה לגמרי ומשם נשארו עק"ב אורות לרחל. ועתה במלת לעולם נעשים ז"ת אל לאה הנק' עולם ותכוין להמשיך בהם סוד הויה דס"ג דאימא בבחי' אחוריים שלה לפי שבחי' הפנים שלה לוקח אותם ז"א ואחוריים לוקחת' לאה. והנה הם בגי' קס"ו ועם י' אותיותיה בגי' קע"ו כמנין לעולם ואלו נמשכין בו"ק שלה:

ע״גועד כאן תכון להמשיך המל' של לאה וזהו ועד דתמן ויעודא דכלא כנז' בזוהר ר"ל מקום בית ועד וכניסת כל האורו' ולכן נגמר ומסתיים ג"כ היחוד בד' של ועד כנגד המלכות (של) רחל שנק' ד' כי היא דלה ועניה אספקלריא דלא נהרא מגרמא ובמ"א ביארתי יותר באורך כונת לעולם ועד וע"ש. גם תכוין כי מלת ועד רומזת אל לאה בסיומא שהוא במל' שבה כנז' אשר שם הוא התחלת פרצוף רחל ולכן עתה אנו מכוונים במלת ועד לתקן ג"כ כתר דרחל ולהכינו מעתה. והענין הוא במה שנודע בפ' עקב ענוה יראת ה' כי כתר דרחל הם העקביים של רגלי לאה וע"כ אנו מוכרחי' לתקן מעתה כתר דרחל לפי שעדיין לא נגמרו ליתקן עקבי הרגלים של לאה אבל שאר הפרצוף של רחל איננו נזכר עתה כלל. והנה כתר דרחל נרמז במלת ועד והענין הוא כי אחר אשר במלת מלכותו נרמז דרך כללות להכין ולהניח שם עק"ב אורות לצורך רחל שהם ג' אותיות אחרונות שבכל שם אהיה מן הד' אהיה הנז' אשר הם בגי' עק"ב כנ"ל. והנה כל עקב האורות מתפשטים בכל קומת פרצוף רחל כדוגמת ד' אלפין העולים מד"ת אשר הם כללות כל פרצוף לאה מראשה עד סופה. אבל הכתר שלה איננו רק הד' אלפין פשוטות אבל המלויים הם בשאר פרצוף אלא שלהיות כי הכתר כולל הי"ס שלמטה ממנו לכן אמרנו כי הכתר שלה נרמז במלת מלכותו בסוד מד"ת אבל עיקרו של דבר אינו אלא שהד' אלפין פשוטות הם בכתר של לאה כנרמז בד דאחד והמלויים שלהם הם בשאר פרצוף. וכן הענין ברחל כי ד"פ הי"ה הנשארים מן לאה בכל שם אהיה ונמצאים ד"פ הי"ה בפשוטם הם בגי' ועד והם בחי' הכתר דרחל אבל במלוי' בגי' עק"ב והם מתפשטים בכל פרצוף רחל הנז' והרי כי גם במלת ועד נרמזו בה לאה ורחל. והענין הוא שרומז ברחל שהיא שם אדני ואם תחבר עמהם י"ו אורו' שלוקחת כתר לאה כנ"ל בד' דאחד הרי הם בגי' ועד:

ע״דדרוש ז':

ע״הבענין ק"ש ע"פ דרך מ"ש בזוהר במאמר הנקרא קו המדה וז"ל והנה מורי ז"ל רצה לבאר לנו כוונת ק"ש ע"פ הזוהר במאמר הנקרא קו המדה ונמצא אצלינו בכ"י והתחיל לבארו ולא זכינו לסיומו ועכ"ז לא אאסוף ידי מלכתוב זה המעט אשר קבלתי בו. הנה נתבאר אצלינו איך בעת לידת התבונה את המוחין דגדלות דז"א מתקררין ומצטננין ירכותיה בסוד מ"ש רז"ל אין התורה מתקיים אלא במי שממית עצמו עליה. ושם נתבאר צינון והתקררות ירכותיה שהוא בחינת הסתלקות הארה פנימית שבהם למעלה בת"ת שבה ועי"כ נשארים נה"י שבה שהם ירכותיה בלי הארה הפנימים שבהם ונשארים בחי' חיצוניותם שבה בלבד. וכאשר יולדת המוחין ההם הנה הם חוזרין המוחין ההם לכנס בתוך נה"י דתבונה הריקניים והאור האמיתי הפנימי שהיה בתוכם נסחלק למעלה בת"ת שבה כנז' ואז בהיות חיצוניות נה"י דתבונה מלבישים את המוחין דז"א הם נכנסים הכל ביחד תוך רישא דז"א ואז נחשבים הנה"י דתבונה בז"א כאלו הם גופא דז"א עצמו ובכח הזה נעשית הגדלת ז"א כמבואר במ"א:

ע״וובזה נבא אל ביאור שמע ישראל הנה נת"ל כי במלת שמע נרמז ענין המלכות המקבלת אור מן היסוד דאימא אשר שם הם בחי' המ"ן שלה וז"ס שמע שם ע' כנ"ל. והנה צריך שתכוין כי במלת שמע מתחלת התבונה להכין עצמה לצורך המוחין דז"א ומתחיל להסתלק מתוך נה"י שבה המוחין וההארה הפנימי' שבתוכה ועולים עד הת"ת שבה כדי להכין מקום פנוי וריקן לצורך הכנסת המוחין דז"א בתוכם כנז' ובתיבת שמע מצטנן היסוד שלה ואור פנימי שבתוכו מסתלק ממנו ועולה אל הת"ת שבה כי מן היסוד שבה הוא התחלת הצינון והתקררות והסתלקות האורות. וכדי שתבין הענין היטב נקדים ונאמר כי הנה ביארנו לעיל שעתה בק"ש אינם נכנסין רק המוחין דו"ק דגדלות דז"א בלבד. ונמצא שעתה נכנסין אותם המוחין הראוים להיותם אח"כ בחג"ת ונה"י דז"א והם נכנסין ומתלבשים עתה בחב"ד וחג"ת דז"א. והנה כמו כן בענין הלבושים של המוחין אשר הם הנה"י דתבונ' אינם נכנסין עתה רק הלבושים הראוים אל חג"ת נה"י דז"א. והענין הוא כי הנה נצח דתבונ' אית ביה ג' פרקין והם כנגד חח"ן קו ימין דז"א וג' פרקין בהוד דתבו' אשר הוא כנגד בג"ה קו שמאל דז"א והיסוד דתבונה אין בו רק ב' פרקין שהם היסוד והעטר' שבו והם כנגד קו האמצעי דז"א שהוא כנגד הדעת וכנגד שליש העליון דת"ת דז"א ואמנם כנגד היסוד דז"א לא יש שום לבוש מצד התבונ' בפרטות והטעם הוא לפי שגם בחי' מוחין אין לו כי הרי הה"ח המתפשטים בגופא דז"א הנה הם מתפשטים עד ההוד שבו בלבד בסוד מ"ש בתיקונים בינה עד הוד אתפשט' אמנם כבר נתבאר כי עכ"ז מן האר' התפשטו' ה"ח מתקבצת הארת' ביסוד ונק' כ"ל ושם נת' כי כמו שמתפשטו' בו הארת הה"ח כמו כן הארת הלבושי' שלהם שהם מבחינ' נה"י דתבונ' גם היא מתפשט' ביסוד שבו ונמצא כי מכח היסוד דאימ' אשר בתוכו מלובשים הה"ח ברישא דז"א בסוד הדעת הנה ממנו ומן העטרה שבו נמשכת ויורדת הארתם עד היסוד דז"א:

ע״זוהנה עתה בק"ש נכנסין ב' פרקין תתאין דנצח דאימא בחכמה ובחסד דז"א וב' פרקין תתאין דהוד בבינה ובגבו' דז"א. ופרק ב' דיסוד שהוא העטרה בדעת דז"א ואותה הארה שביארנו לעיל שנמשך משם אל היסוד דז"א הנה הוא נכנס עתה בשליש ראשון דת"ת דז"א ונשארים ג' פרקין עליונים דנה"י דאימא למעלה בבחי' אור מקיף על ראש ז"א וכבר ביארנו כי בברכת אבות נעשה זווג שני באו"א כדי להמשיך עוד ג' מוחין ראשונים דז"א בתיבת אלקינו ואלקי אבותינו כמבואר שם ונמצא כי זאת הלידה דתבו' אינה עתה אלא בבחי' הו"ק התחתונות דמוחין דז"א וכל הסתלקות האור והצינון והקרירות דנה"י דתבונ' איננו אלא בחלק אשר הוא לבחי' ו"ק דמוחין בלבד:

ע״חובהקדמה זו נבאר עתה יחוד שמע ישראל שמע היא ההארה הנמשכת מן העטרה לצורך היסוד דז"א ואמנם עתה הוא לצורך ת"ת שבו ישראל הוא עטרת היסוד דתבונה בדעת ז"א והרי נגמר עתה קו האמצעי אשר בו מתחיל הצינון והקרירות ידוד הוא פרק תחתון דנצח דאימא לחסד ז"א אלקינו הוא פרק האמצעי דנצח לחכמ' דז"א כי בתחילה מתקרר פרק החחתון ואח"כ העליון והרי נגמר קו ימין ידוד פרק התחתון דהוד דאימא לגבור' דז"א אחד הוא פרק אמצעי דהוד לבינה דז"א והרי נגמר קו שמאלי דז"א גם כן בשכמל"ו הנה גם זה היחוד צריך לבארו בדרך הנז' ויובן במש"ל בענין הכנת התחלקות נה"י דתבונ' הנכנסים בז"א אע"פ שאינן נכנסין עד מלת אחד ואין זה רק הכנה וצינון כדי שיהיו מוכנים לכנס במלת אחד ועתה בבשכמל"ו צ"ל סדר כניסתם בז"א וצריך לחלק ו"ק אשר בו ויובן הענין במה שהודעתיך כי ז"א מתחי' אצילות לא היה רק ו"ק בלבד כי לכן נרמז באות ו' של הויה אבל הד' הראשונים חסרים ממנו ואינם נכנסים בו אלא ע"י מעשה התחתונים:

ע״טגם ביארנו ענין גדלותו איך נגדל ונעשה בן י"ס גמורות באופן זה כי הנה בתחיל' לא היו בו רק חג"ת נה"י בלבד וכל ספי' מאלו מתחלקת לג' פרקין. ונתחיל לבאר מן קו הימין שהם חסד ונצח אשר בכל א' מהם יש שלשה פרקין שית פרקים בתרוייהו ושית פרקין בקו שמאלי שהם גבור' והוד ושית פרקין בקו האמצעי ואופן הגדל' ז"א הוא באופן זה כי הו' פרקין שיש לו בקו ימין שבו נחלקים אל ג' בחי' כי ב' פרקין עלאין דחסד שבו מהם נעשית חכמה שבו כי מתחברין ב' פרקין אלו עם פרק העליון דנצח דאימא והרי הם ג' פרקין ונעשית חכמה שבו. ומן הפרק התחתון דחסד שבו מתחבר עם פרק עליון דנצח שבו הרי הם תרין פרקין ומתחברין עם פרק אמצעי דנצח דתבונה הרי הם שלשה פרקין ומהם נעשה חסד דז"א וב' פרקין תתאין דנצח דז"א מתחברין עם פרק תחתון דנצח דאי' הנכנס בהם והם ג' פרקין ומהם נעשה נצח דז"א והרי נגמר קו ימין דז"א:

פ׳ועד"ז נעשה בקו שמאל ובקו האמצעי כי כבר ביארנו טעם אל הנז' כי מאחר שהתבונה המיתה את עצמה שהם הנה"י שבה בשביל ז"א שהוא הסתלקות אור פנימי שבהם ונכנסים במקומם אור פנימי אחרים והם המוחין דז"א. ואח"כ הכל יחד מתלבשים תוך ז"א א"כ מוכרח הוא שזה החיצוניות דנה"י דתבונ' נעשים עצם מעצמו ובשר מבשרו ממש וכגופו דמי ונגדל ע"י ממש והנה עתה כשמתחילין המוחין דו"ק לכנס בו מוכרח הוא שכבר התחיל להגדיל אלא שעדיין אין לו בחינת הראש שהם ג"ר של הגדלות ועדיין החג"ת שלו הם עתה רישא דיליה ובהכרח הוא שבזה הראש שהם החג"ת שלו יהיה ניכר בהם הגדלות לפי שכבר התחיל להתחלק החילוק הנז' באופן זה. ונתחיל לבאר קו ימין כי הנה הנצח שלו התחיל להתחלק והפרק העליון שלו עלה ונתחבר עם הג' פרקין דחסד שלו ולא נשארו בנצח שלו רק ב' פרקין בלבד אשר עם הפרק התחתון דנצח דאימא נעשי' ג' פרקין. ונמצא כי הו' פרקין שהיו בנצח וחסד דז"א נתחלקו באופן זה ד' פרקין בחסד ושני פרקין בנצח וכעד"ז בגבור' ובהוד בקו שמאל וכעד"ז בת"ת ויסוד בקו אמצעי שבו. והנה אלו הד' פרקין שיש בכל א' מאלו הג' שהם חג"ת דז"א הנה הם עתה אליו בבחי' רישא דיליה וכבר יש כאן רושם הגדלת הראש דז"א כי כבר הם כאן בכללות אעפ"י שאינן בפרטות כי הרי יש כאן ד' פרקין אשר הם מוכנים כי כאשר יכנסו ג' עלאין בברכת אבות כבר אלו הם כאן מוכנים עתה כדי שיתחלקו וינתנו ב' פרקין עלאין אל החכמה ותרין תתאין אל החסד אבל עתה שלא באו ג' מוחין עלאין הם עדיין כלולים בחסד נמצא שכבר יש לו בחי' ראש אלא שאינו ניכר להיותו מתערב בחסד וכעד"ז בגבור'. וכעד"ז בת"ת. ונמצא עתה שצריך לחלק ולתת ד' פרקים לכל אחד מאלו הג' שהם חג"ת דז"א וב' פרקין לכל א' מאלו התתאין שהם נה"י שבו גם צריך שתדע כי ז"א כמו שיש לו בהיותו קטן בחי' מוחין והגדלה מצד אימא כן יש לו מוחין והגדלה מצד אבא ונמצא שיש לו בקטנותו מוחין דאו"א כנודע. וא"כ כמו שאנו מתחלקים כח הז"א מצד אימא כן צריך לחלקו מצד כח אבא אשר בו, ונמצא שצריך לחלקו ג"כ ד' פרקין מצד אבא וד' מצד אימא בחסד שבו. וכן בגבור' שבו. וכן בדעת שבו וב' פרקין מצד אבא. וב' פרקין מצד אימא בנצח שבו. וכן בהוד שבו. וכן ביסוד שבו. אבל צריך שתדע כי זה מה שהיה ראוי להיות. ואמנם עתה אין הדבר כן והטעם הוא לפי שיחוד בשכמל"ו הוא יחוד הנקבה כנ"ל. וצריך לתת ג"כ חלק אל רחל נוק' דז"א אשר היא חלק ממנו עצם מעצמיו וב"מ כי הנה היא לוקחת אבר מן איברי ז"א ממש ולוקחת מבחינת צד אבא שבו ומבחי' צד אימא שבו וז"ס בשכמל"ו שהביאו לה עבדיה בחשאי. וצריך לבאר מהיכן היא לוקחת דע כי המלכות אינה נבנית אלא מן השמאל שהוא עיטרא דגבו' ואין לה חלק בקו ימין כלל אם לא בעת הזווג כי אז לוקחת טיפת הה"ח ואין לה בקו ימין דז"א חלק כלל לא מצד אבא ולא מצד אימא כלל וכל אחיזת' בקו שמאל היא ולהיות כי אימא בצד שמאל היא ולכן החלק הזה אשר היא לוקחת מצד שמאל דז"א הוא מצד אימא שבו ולא מצד אבא שבו גם יש ט"א לזה והוא לפי שאבא אתכסי תדיר גו אימא גם יש אל הנקב' אחיזה בקו האמצעי שבו ביסוד שבו כי שם עיקר יניקתה כנודע ולפי ששם מגולה כח אבא כנודע לכן אותו החלק שלוקחת משם הוא מצד אבא שבו כנודע וכללות הענין הוא שהמלכו' לוקח' חלק שלה מן כח ההוד שבז"א מבחי' כח אימא אשר בו ומן היסוד דז"א מכח אבא אשר בו. והרי איך הז"א בגדלותו מסתלקין ממנו ב' פרקין תתאין דהוד שלו מצד אימא ונותנם אל הנקב' לפי שההוד הוא עיקר קו השמאלי בסוד כל היום דוה היפוך הוד כנודע ולא נשאר אליו רק ב' פרקין תתאין מצד אבא וגם מסתלקין ממנו מן היסוד שלו ב' פרקין תתאין דמצד אבא ונותנם לנוק' ולא נשאר אליו רק תרין פרקין תתאין דמצד אימא:

פ״אונבאר עתה סדר הנזכ' בבשכמל"ו אבל דע כי בשכמל"ו אינו ע"ד שמע ישראל כי שם ביחוד שמע היה מתחיל הצינון והקרירות מן קו האמצעי וגם שם היה מתחיל ממטה למעלה כי כן דרך להצטנן התחתון ואח"כ העליון ממנו אמנם בבשכמל"ו שאינו אלא הגדלה והתחלקות הפרקין לכן כאן מתחיל ההגדלה להגדל דרך מעלה ואח"כ נשאר השארית אל התחתון ועוד חילוק אחר כי כאן מתחיל ההגדלה מן קו ימין ואח"כ בקו אמצעי ואח"כ בקו שמאל ע"ד חג"ת וזה ביאורו:

פ״בברוך הם ד' אותיות כנגד ד' פרקין עלאין דחסד ותכוין שהם כפולין ר"ל ד' מאבא וד' מאימא:

פ״גשם הם ב' אותיות שהם כנגד ב' פרקין מאבא וב' מאימא אל נצח ובזה תבין ג"כ איך כל ברוך הוא בחכמה שהוא קו ימין כנגד החכמה הכלולה בחסד כנז"ל אשר לכן יש בו ד' פרקין:

פ״דכבוד אמרו בזוהר שהיא בינה וה"ס ארבע פרקין עלאין דגבו' אשר שם כלולה הבינה אמנם כאן לא תכוונם כפולים רק פשוטים שהם ד' מצד אימא כי להיותם חסרים ב' פרקין תתאין של ההוד שלקחתם הנקבה כנ"ל לכן אינן מתערבין עם של אבא ולכן אנו אמרים אח"כ:

פ״המלכותו לרמוז אל ההוד דז"א אשר החלק הנוגע אל ההוד הזה לקחתו המלכות הנרמזת במלת מלכותו גם תכוין כי יש בו ו' אותיות כנגד ו' פרקין מצד אבא. ד' לגבו' וב' להוד:

פ״ולעולם הוא הת"ת דז"א וד' אותיות לעו"ל הם כנגד ד' פרקי מצד אימא:

פ״זועד שני אותיות ע"ד הם ב' פרקין דאימא שביסוד דז"א והרי הוא שלם בקו אמצעי שלו מצד אימא כי מצד אבא לקחתו המלכות כנ"ל לפי ששם עומד אבא מגולה כי גלויו דאבא הוא מן החזה נמצא כי אין מקום סתום ומכוסה מאבא אלא השליש העליון דת"ת דז"א וכל השאר מגולה אשר שם מקום אצילות המל' מן החזה עד סיום היסוד ולכן כאן לוקחת כל הד' פרקים שבז"א מצד אבא ואינם נשארים אליו מצד אבא רק ב' פרקים לבד וניתנים בו בת"ת וביסוד שבו. ואלו הם שתי אותיו' הנשארו' ם של לעולם ו' של ועד שהם ב' אותיות מ"ו הסמוכות זו לזו אות מ' אל הת"ת ואות ו' אל היסוד וכבר ידעת כי מ"ו הוא בגי' מלוי ההויה דע"ב דיודין אשר הוא באבא כנודע. והענין הוא כי מילוי אבא בלבד שהם שתי אותיות מ"ו נשארים בת"ת ויסוד דז"א אבל ההויה עצמה לוקחתה המלכות ולכן תכוין בשני אותיות מ"ו הנז' אל מלוי הויה דע"ב דיודין והרי איך רחל לוקחת ב"פ תתאין דמצד אימא שבהוד דז"א וד' פרקין מת"ת ויסוד ז"א דמצד אבא שבו והרי הם ו' פרקין שהם מדה אחת כי כל מדה יש בה ג"פ מצד אבא וג"פ מצד אימא ונמצא כי מה שהיתה רחל בתחילה בסוד נקו' א' קטנה הרי הגדילה היא עתה ונעשית מדה אחת שלימ' אבל עדיין זה הוא בכח ולא בפועל כי שם בברכת אבות אז נגמרת ונעשית תחיל' מדה אחת שלימ' בפועל ואח"כ נעשי' פרצוף שלם כמבואר שם ע"כ. ולא זכרתי תשלום הדרוש הזה:

פ״חדרוש ח':

פ״טבענין הג' פרשיות עצמם בכללותם ובפרטותם ובענין מה שצוו חז"ל ליתן ריוח בין הדבקים ושיש בהם ס' אותיות ויש בכל הג' פרשיות רמ"ח תיבות כו' בתחילה נבין מ"ש בתיקונים בענין לשום ריוח בין הדבקים ושהם ס' אתוון בק"ש דעלייהו אתמר ששים גבורים סביב לה כו'. הענין הוא כי זו"ן דבוקים יחד אחור באחור ונודע שהנסירה שלהם הוא ע"י החסדים הנמשכים בז"א והנה החסדים יורדים בו עתה בעת הק"ש ואז מתחילין הזו"ן להפרד איש מעל אחיו קצת וניתן ריוח בין הדבקים ואח"כ בברכת אבות אז נגמרים לפרד לגמרי ונרא' לע"ד ששמעתי ממורי ז"ל כי ענין היותם ס' אתוון הוא בהיותה דבוקה בו"ק דז"א וכ"א כלולה מי' הם ס' בסוד ששים גבורים סביב לה. ענין שלשה פרשיות שמע כו' דע כי בחינת החסד המתפשט בת"ת דז"א הנה הוא מתפשט בראש המלכות ולכן ראוי לכוין בפסוק ואהבת כי פסוק זה הוא בחסד דז"א בסוד ואהבת חסד ותכוין שע"י החסד הזה נמשך אל ראש הנקבה בשיתוף הדעת של ז"א ונמצא שהדעת וחסד דז"א הם מכוננים ומתקנים איברי הראש של הנקבה:

צ׳ובזה יובן איך פסוק ואהבת הוא בראש והוא בחסד כנז' בתי' ע' ולכן תמצא בפרשה זו ה' פסוקים וכל פסוק מתחיל בו' ומסיים בכ' כמנין כ"ו שהוא שם ההויה והנה ה' הויות בגי' ק"ל לרמוז אל דעת הנקבה שהוא ק"ל הנתקן ע"י דעת וחסד דז"א ובפ' והיה אם שמוע כו' תכוין שהיא גבור' דז"א וע"י נתקן החסד שבה שהוא במלכו' ובהיות חו"ג ביחד נכלל גם הגוף באמצעיתם. ולכן הפ' הזאת היא כללות שם ע"ב שהוא גופא ותרין דרועין כנז' בתי' ע'. מן ושמתם עד פ' ציצית תכוין להוריד כל שאר בנין הת"ת מן הטבור ולמטה עד טבורא דמלכות ולתתא ובפ' ציצית תכוין לב' פרקין תתאין דנ"ה דז"א שבהם נתקנו כללות נ"ה של הנקב' וגם היסוד שלה אשר בתוכם. והנה אלו הה' הויות הנרמזות בר"ת וס"ת של ה' פסוקים שיש בפ' ואהבת עניינם הוא כי הדעת שבין החו"ג הנק' ב' עטרין שבדעת דז"א יש בו עשרה הויות ה' מצד עיטרא דחסד וה' מצד עיטרא דגבור' והם ה"ח וה"ג וצריך לכוין כי בפ' זו יש בה מ"ב תיבין בסוד הראש וצריך לכוין כי הם ה' הויות של חסדים בראשו ומהם מתפשטים ה' הויות דגבורו' בראש הנקב':

צ״אעוד דרוש אחר קצר על הנז' נוסף ביתר שאת דע כי בתחילה היו זו"ן שני פרצופים דבוקים אחור באחור גופא בגופא אמנם הזרועות והשוקים שלה בלבד היו נפרדים מאותם שלו וכנז' בתיקונים. והטעם הוא משום שהזרועות שלו יש להם מכריע המייחדם. אבל הזרועות שלה אין להם מכריע לפי שאין להם דעת וכן השוקיים שלה אין להם מכריע בה. ועוד כי הנ"ה שלו ג"כ אינם דבוקים לפי שמן ג' פרקי' דנ"ה שלו הוא פתוח מלפניו וסתום מאחוריו והנה בפרקים הראשונים שלו הם חו"ב שלה ובפרקים האמצעים הם חג"ת שלה ובאחרונים נה"י שלה והענין הוא כי הנה הנ"ה שלו הם חו"ב שלה וביסוד שלו מתחיל חסד שבה ועולה לה לדעת ולגבור' ולחסד שבה. בבחי' דעת הוי חסד ובבחי' חסד הוי גבור' הרי שזו בבחי' דעת עולה וזו בבחינת גבורה יורדת וע"כ לא אתדבקן ות"ת שבה יש בה בחי' זרוע וגבורה ובחי' גוף ת"ת. וע"כ בק"ש שהיחוד הוא להנחיל להם עטרין לצורך הזווג שבעמידה בברכת שים שלום ושם ביחוד לא נמשכו אליו אלא המוחין בלבד. מן ואהבת עד ובשערך יש מ"ב תיבו' ואע"ג דפ' שמע היא חסד שהוא ע"ב אהבת חסד היינו שמאיר בה מחסד שבו לחסד שבה דהוי דעת וע"ב הוי מ"ב בסוד הראש דהוי חסד ודעת הרי מ"ב וע"ב ובפ' זו יש בה ה' פסוקים מתחילין בו' ומסיימים בך' ועולים ק"ל לפי שהמ"ב הם בסוד דעת ק"ל דהוי חסד ודעת כנז' באופן שהוא חסד ע"ב והוי דעת ק"ל והוי מ"ב גם תחלת הפרש' מתחל' באות ו' ומסיימת באות ך' וכשתמלא כך וי"ו ך' יעלו בגימטריא מ"ב. בפ' והיה אם שמוע עד תיבת ושמתם והיא בכלל יש ע"ב תיבות ואע"פ שפ' זו היא גבורה שלו המאירה בגבו' שלה עכ"ז כיון שהגבור' שלה היא מבחי' הדעת הוי חסד שהוא ע"ב ולא הוזכר גופה מפני שיש לה בחי' זרוע מבחי' הדעת ועוד מפני שחו"ג שלא היו לה וצריך להמשיך לה מהם לכן הוזכרו אבל הת"ת אשר היא היתה שם בראשונה בבחי' נקו' אין צריך להמשיכו לה כי שם ביתה ומקומה ואין צריך לזוכרו ותחילת הפ' ו' דוהיה וסוף הפ' מ"ם מן ושמתם הרי מ"ו ועם כ"ו דפ' ראשונה הרי ע"ב. ומן את דברי אלה עד הארץ יש ן' תיבו' כנגד נש"ב כי שם הוא מקום הבטן בסוד מבטן מי יצא הקרח וז"ס בטנך ערימת חטים כי חטה בגי' כ"ב דהיינו הכ"ב אותיות הנרמזות בבטנו כי שם נרמזים הרל"א שערים בסוד הגלגלים שהם בבטן. והכ"ב אותיו' הם מן בינה הנק' מ"י וע"כ יש ן' שערים בבטן הנז' בספר יצירה ועוד כי בינה עד הוד אתפשטת ר"ל עד הוד דז"א ודע כי בינה יש לה ב' בחי' אחת בחי' ס' והוא כד אסתלקת מעל בנין ואז מזדווגת עם אבא. והבחי' הב' היא בחי' ם סתומה והיא כד יתבא רביע' על בנין כי אז רישא דילה הוא בין ב' דרועין דאבא ולכן אין לה אז זווג עם אבא:

צ״בוהנה כשהיא מסתלקת מעל הבנים ע"י עון התחתונים נאמר ע"ז לא תקח האם על הבנים כי אז מתגלית ערותה לפי שכאשר היא רבוצה עליהם נכנם היסוד שלה ומתלבש תוך ז"א ופתחה סתום וכשמסלקת מעליו נמצא פתחה פתוח ומתגלית ערות' ואז הדינים מתערין ולא נמצא אז הזווג להנחיל העיטרין לבנייהו והנה כשאימא מתפשטת למטה כמו שנוק' דז"א רחל עומדין י"ס שלה כשיעור ד' תחתונות דז"א כך הז"א שהד' תחתונות דאימ' מתפשט שיעורן בכל קומת ז"א עד ההוד שבו ואז נקר' ם סתומה שה"ס ד' תחתונים שלה שהם נעשין מוחין לז"א ופתח' נסתם וע"כ אימא עד הוד דז"א אתפשטת שהוא שיעור ד' תחתונות שלה ומכח אור דאימא הה' דיליה הם הה' דילה ולכן חג"ת נ"ה שלה הם נש"ב. ועוד כי בינה עד הוד אתפשטת והוי הנ"ה שלו חכמה ובינה של הנקבה והנה מן ההוד שלו שהוא הבינה שלה עד הוד שלה הם ן' שהם בחי' ן' שערי בינה ר"ל להוד שלה. ופ' ויאמר יש בה ע"ב תיבות מזולת תיבת ויאמר גם עם ג' תיבות אלו ה' אלקיכם אמת שכופל הש"ץ ואלו הם בנה"י של הנקבה:

צ״גענין סדר רמ"ח תיבות שבק"ש כאשר נתחלקו בס' התיקונים בסוף תי' ע' כבר נתבאר עתה איך נגדל ז"א ונעשים לו רמ"ח איברים שלמים כי פ' שמע יש בה מן ואהבת עד ובשעריך מ"ב תיבין כנגד רישא דז"א והוא בחי' עיטרא דחסדים דדכורא כי הם רישא דנוק' לפי שמהם נעשים חו"ב דנוקבא כמו שנת' ופ' והיה אם שמוע עד ושמתם ע"ב תיבין כנגד חג"ת דז"א שהם ג"פ כ"ד כ"ד כ"ד ועולים ע"ב והוא עיטרא דגבורה דנוק' כמש"ה וחרה אף ה' כו' ומשם כח התפשטות ה"ג בגופא דנוק' ומן ושמתם עד פ' ציצית ן' תיבין כנגד שני שלישי הת"ת דז"א ובפ' ציצית ע"ב תיבין כנגד נה"י דדכורא אשר גם הם ג"פ כ"ד כ"ד כ"ד ומהם נעשה כל בנין גוף הנקבה והנה המוחין הראויים אל נה"י דז"א עדיין לא ירדו למקומם עד ברכת אבות שיכנסו ג"ר ואז יתפשטו במקומם כל א' כפי הראוי להם. אבל עתה המוחין של שלשה אמצעיות הם בג"ר ושל ג"ת בשלש אמצעיות ונמצאו ג"ת נה"י ריקניות מבלי מוחין שלהם וכבר הודעתיך פי' מ"ש בזוהר כי נ"ה נק' לבר מגופא ושם נת' הענין שהוא לפי שאלו הג' הם באים בסוד תוס' ואינם נגמרים ונתקנים אלא ע"י ג' פרקין תתאין דנה"י דאימא המתפשטי' ויורדים שם והנה עתה אין להם מהם רק הארה בעלמא. לבד לפי שעדיין לא נתפשטו למטה במקומם ולכן צריך לכפול פ"ב ג' תיבות ה' אלקיכם אמת להוריד אותה הארה נה"י דאימא אל נה"י דז"א אשר אנו עסוקים בהם עתה בפ' ציצית כנז' כדי שעי"כ יושלמו כל הרמ"ח איברים דז"א וביאור זה יותר בפרטו' הוא כי הנה נודע איך הבינה נכנסת תוך ז"א כי מן הנה"י שלה נתקן הז"א כי הנה"י שלה הם מתפשטים בכל פרצוף ז"א הכלול מן רמ"ח איברים. והנה עתה הם חסרים ממנו ג' איברים שהם נה"י שלו כמש"ל כי חג"ת שלו עלו ונעשו חב"ד. ונה"י שבו עלו ונעשו חג"ת ונשאר ז"א בלתי נה"י ולכן הוצרכה אימא עילאה להיו' כונן שמים שהוא ז"א בתבונה. ונמצא כי אמת הוא שיש לז"א תשלום רמ"ח איברים ע"י הבינה שנתפשטו נה"י שלה בתוכו. אבל עדיין אין בו רמ"ח איברים מצד הנה"י שלו עצמו שאין בו עדיין ולכן חוזר הש"צ וכופל ג' תיבות אלו של ה' אלקיכם אמת בסוד שלשה נה"י שבו החסרים ממנו והנה אם היו חסרים ממנו לגמרי ודאי שהיו חסרים ממנו איברים רבים מאד הכלולים בנה"י שלו אמנם כיון שישנם בו מצד אימא לכן אין אנו מחשבים כל פרטות האיברים החסרים ממנו באלו הנה"י ואינם מונים אותם רק במספר ג' איברים לבד עם היות שחסרים ממנו איברים רבים הכלולים באלו הנה"י שבו:

צ״דעוד נכתוב כונה כוללת מראש ק"ש עד סוף בפסוקים ובאותיות כאשר עיניך תחזינה משרים בע"ה:

צ״ההנה בפסוק ואהבת תכוין לקיים מ"ע שנצטוינו לאהוב את השי"ת והיא מכלל הרמ"ח מ"ע. גם תכוין בפסוק זה להוריד ב"פ אור בכתר דרחל נוק' דז"א כמבואר אצלינו שהכתר דז"א הם ג"פ אור אור אור כמנין כתר עם הכולל והכתר דנוקבא אין בו רק שני פעמים אור אור בלבד והם עולים בגימטריא ואהבת לפי שמכאן מתחיל כתר רחל נוק' דז"א וז"ם ואהבת את ה' ר"ל שתאהב לרחל הנק' את. ואהבה זו תהיה בהשפיעך ובהמשיכך אליה ב"פ אור אור שהם כמנין ואהבת אל הכתר שבה ושמעתי בשם מורי ז"ל שיכוין להוריד אליה ב' מוחין כי אין לה רק תרין מוחין בלבד כנודע דדעתן קלה. אבל אני לא שמעתי ממורי ז"ל אלא כפי מה שאמרתי לעיל. והדעת נוטה כן למה שכתבתי לפי שאין מלת אור שייך אלא בכתר כנ"ל כי ג"פ אור הם בגי' כתר והוא כתר דדכורא כי כתר דנוק' אין בו רק ב"פ אור אור כמבואר אצלינו במקומו גם תכוין בפ' הזה בעיטרא דחסד הנק' אהבה כנ"ל. וכבר הודעתיך בדרוש הציצית וגם לעיל במלת אחד כי עיטרא דחסד ועיטרא דגבורה נק' אהו"ה ולכן תכוין עתה בר"ת של והיו הדברים האלה אשר אל שם אהוה כנז' שהוא עיטרא דחסד. והכונה היא כי לעיל במלת אחד ירדו המוחין והיו כלולים החסדים במוח החכמה והגבורות במוח הבינה ושם לא היו מתגלי' כלל. אבל אח"כ התחילו לירד ולהתפשט במקומם כי בפ' ואהבת כו' והיו הדברים כו' יורדים החסדים מן מוח החכמה אל מוח הדעת אשר שם הם מקומם. וכבר ביארנו לעיל כי יש ה' פסוקים בפ' זו והנה הם כנגד ה' חסדים והם ה' הויות דב"ן דמלוי ההין ולכן תכוין ג"כ כי ר"ת וס"ת של ה' פסוקים אלו הם ה"פ כ"ו שהם ה' הויות של החסדים גם תכוין שה' הויות אלו הם במלוי ההין והם כנגד ה"פ ב"ן שנרמזו בפ' זו והם בכל לבבך כי בכל בגי' ב"ן הרי ב"ן אחד ובכ"ל מאד"ך והי"ו ר"ת ב"ן בגי' הרי ב"ן ב'. האל"ה א"שר אנכ"י מצו"ך היו"ם ר"ת ב"ן הרי ב"ן ג'. ב"ם בשבת"ך בבתי"ך ובלכת"ך תכוין כי ב"ם גי' מ"ב ועם הר"ת בשבתך בביתך ובלכתך הרי ב"ן רביעי. הדברי"ם האל"ה אש"ר אנכ"י מצו"ך ר"ת ב"ן הרי ב"ן חמישי והרי נשלמו ה"פ ב"ן:

צ״ווטוב מאד לכוון באלו ה"פ ב"ן בק"ש שעל המטה בסוד מ"ן ועיקר הכוונה הזאת היא בק"ש שעל המטה ולא בק"ש הזאת. ובכל מאדך תכוין כי מאד גי' מ"ה והוא הויה דמלוי אלפין שהוא גי' מ"ה ותכוין בה אל הדעת שהם החסדים שהם הוי"ה דמ"ה דאלפין כנודע. ויען כי כל נשמות בני אדם יש מהן נמשכות מן זכר ויש מן הנקבה כנודע ולכן כאשר דברה תורה בלשון יחיד שהוא בזו הפ' הזכיר בה ובכל מאדך כי כבר ימצא איזה בחי' פרטית יחידי שתהא נשמתו מן דכורא הנק' מאד שהוא הוי"ה דמ"ה כנז'. אבל בפ' והיה אם שמוע שהיא מדברת בלשון רבים לכן לא הזכיר בה ובכל מאדכם לפי שרוב הנשמות באות מן הנקבה ולא מן הזכר הנקר' מאד כנז' ובפרט טעם אחר לפי שפרשת והיה אם שמוע היא בגבור' שהיא עיטרא דנוקבא אבל פ' שמע היא בחסד שהיא עיטרא דדכורא. ובאומרך וקשרתם לאות ע"י תמשמש בידך בתש"י ובתש"ר כנז' בספרי הפוסקים. והיה אם שמוע תשמעו כו' תכוין כי ר"ת א"ם שמו"ע תשמע"ו אשת לרמוז שפ' זו היא עטרא דגבורה שהיא נוקבא גם מלת א"ם היא נוקבא כנודע והכונה היא כי עיטרא דגבורה זו הנמשכת מאימא עילאה הנקרא אם ולפי שהנקבה היא נמשכת מעיטרא דגבו' לכן נרמזה יציאתה והוייתה בפ' זו במלת והיה והענין הוא כי מקום יציאתה הוא במקום החזה דז"א:

צ״זוכבר נת"ל כי בפ' זו יש בה ע"ב תיבין שהם בחג"ת דז"א ויציא' המלכות הוא בת"ת שלו שהוא במקום החזה וענין זה יובן בדרוש המזוזה וע"ש והענין הוא כי אות ו' של והיה הוא החזה דז"א שהוא הת"ת אשר ה"ס ו' של ההויה שבו ושם מוצא הנקב' הנקר' היה כי המלכו' היא ה' אחרונה של ההויה ולכן הכתר שלה שהוא ספיר' ראשונה שבה נק' ה' וזהו ו"ה של והיה כי אות ו' הוא הת"ת דז"א אשר שם יוצא כתר הנקבה הנק' ה' וב' אותיות י"ה של והיה ה"ס תרין מוחין דידה חו"ב וזהו והיה ו' הי"ה ולכן פ' זו היא עיטרא דגבורה שהיא בנין הנקב'. והנה אחר אשר נתגלו החסדי' בדעת שהוא מקומם בפ' ואהבת כנ"ל. הנה עתה גם הגבורות מתגלות במקומם וכנגד' נרמז שם אהו"ה שהוא ג"כ עיטר' דגבו' הנרמז בר"ת את השמים ולא יהיה כי ר"ת הם אהו"י אבל תכוין שהוא שם אהו"ה ויש בו מספר ה' יתירה לרמוז כי שם אהו"ה הם ה' חסדים וצריך לכוללן עם החמשה גבורות למתק את הגבורות ונמצא כי שם אהו"ה עם כללות הה' חסדים הוא שם בגי' אהו"י:

צ״חולהבין זה אודיעך הקדמה אחת. דע כי לפי שאנו עומדים עתה בק"ש אשר עדיין לא ירדו רק המוחין דו"ק לכן אין כח בחו"ג להתפשט במקומם עד שיכנסו הג"ר של המוחין ואז יתפשטו החו"ג במקומם כי אין יכולת להתפשט במקומם עד גמר כניסת כל המוחין אבל הם מחוברים למעלה עם שני מוחין חו"ב כנ"ל ונמצא כי מה שהם מתפשטים עתה אינו רק הארה בעלמא בלבד ולכן נרמזו בבחינת ר"ת בלבד כנז' ועדיין שרשם עומד למעלה כנז' עד ברכת אבות ולכן בפ' והיה אם שמוע אנו ממשיכין הארת החסדים עם הגבורות כדי למתקם יחד כנ"ל משא"כ אם כבר ירדו יחד כולם אל מקומם כי אז אין צורך אל הנז' לפי שכבר הם מחוברים יחד. ובאומרך וקשרתם לאות כו' ג"כ תמשמש בתש"י ותש"ר ע"ד הנז"ל:

צ״טובהגיעך אל פרשת ציצית תכף בתחילה תקח כל ארבע ציציות בידך הימנית פי' כי כבר ביארנו לעיל שבהגיעך אל מהר והבא עלינו ברכה ושלום תזקוף שני צדדי הטלית על שני כתפותך באופן שישארו שני הציצית מאחור ושני ציציות לפנים ואח"כ תקבצם יחד שרשי ארבעתם בידך השמאלית ותניחם על לבך עד עתה וכשתתחיל פ' ציצית אז תאחוז כנפי הציציות גם בידך הימנית ושרשיהם יהיו בידך השמאלית ותבט ותסתכל בהם בכל פ' ציצית ותכוין בהם הכונה הנ"ל שידעת בדרוש הציצית ע"ש:

ק׳ובהגיעך אל פסוק וראיתם אותו וזכרתם אז חכוין כוונה אחרת והיא זו כי הנה תסתכל בהם בפ' זה ב"פ פעם אחר פעם ובכל פעם תכוין בהם אל שם ק"ל שהוא בגי' עין וה"ס הרבוע של שם הויה דאלפין דמ"ה העולה ק"ל. ותכלית כונה זו היא כי רחל נק' עולימתא שפירתא דלית לה עיינין כמבואר אצלינו בתחלת הסבא דפ' משפטים והנה התכלת שבציצית ה"ס החשך שאין בו בחינת העינים והארה המכלה את הכל והוא בחי' הדין ולכן צריך לכוין כשמסתכל בציצית כאלו יש שם תכלת שבציצית ותסתכל כשתאמר וראיתם אותו ותכוין להמשיך שם בחי' העינים העליונים והראי' שבהם ותכוין בשני פעמים ק"ל שה"ס ב' עיינין עלאין להמשיך משם בחי' הארת ראיה עליונה אל התכלת החשוך הזה שה"ם עולימתא שפירתא דלית לה עיינין כנז' וזה עצמה היא הכונה שתקנו בכוס ברכת המזון באומרם ז"ל ונותן עיניו בו כמבואר במקומו וזה הטעם שאין הציצית נוהגת אלא ביום לפי שאז יש כח בידינו להמשיך אליו ראיה העליונה משא"כ בלילה שאז הדינין גוברין ואין כח בידינו להמשיך שם ראיה העליונה:

100

ק״אובהגיעך אל ולא תתורו אחרי לבבכם כו'. אז תנשק הציציות בפיך ותשימם ע"ג העינים שלך. והנה צריך שיהיו ב' ידים אוחזים בציצית ע"ד הנז' עד הגיעך אל ודבריו חיים וקיימים ונאמנים ונחמדים כו' כמשית"ל בע"ה. ובאומרך ועשו להם ציצית תכוין אל אותו יחוד של הציצית שביארנו לעיל בדרוש הציצית איך יש ארבע מיני יחודים רמוזים בד' אותיות של הויה ויחוד הג' הנרמז באות ו' הוא יחוד הציצית והוא לחבר ב' אותיות י"ה אל אות ו' ואח"כ לחבר אות ו' עם ה' חתאה וע"ש היטב. ובאומרך ונתנו על ציצית תכוין בד' שמות יה"ו במלוים כסדר ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ובד' שמות אה"י וב' שמות הראשונים יהיו במילוי יודין. והג' במילוי אלפין והד' במילוי ההין וכולם בגי' ציצית ויוסף כמבואר אצלינו לעיל בדרוש הציצית ובמלת הכנף תכוין אל שם אהיה במלוי ההין שעולה בגי' הכנ"ף עם הכולל והד' כנפות הם ג"כ גי' ציצית מלת פתיל תכוין ג"כ אל מ"ש שם בדרוש הציצית כי חוט התכלת ה"ם המלכות והנה היא כלולה מי"ס אשר בה והם עשרה הויות כולם במלוי ההין שכולם בגי' פתי"ל ובמלת תכלת תכוין שהמלכו' מקבלת מן ז' שמות הרמוזים בשם מ"ב שהוא אהי"ה יה"ו העולים מ"ב ובו רמוזים שבעה שמות שהם ידוד וידוד בניקוד אלקים ומצפץ ויה' ואדני ואל ואלקים ומצפץ וז' שמות אלו הם בגי' תכלת. וענין ז' שמות אלו נת' עניינם בזוהר בר"מ פ' יתרו דצ"ב. גם ית"ל בדרוש קבלת שבת וע"ש עניינם. ובפסוק אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מ"מ תכוין אל הזכירה הד' מן הד' זכירות שביארנו לעיל בדרוש אהבת עולם וע"ש והנה זכירת מצרים מ"ע מן התורה ולכן תכוין בפסוק זה לקיים מצוה זו של זכירת יציאת מצרים בק"ש דשחרית ובק"ש דערבית. ענין ה' אלקיכם אמת אשר כופלה הש"ץ פ"ב כנז' בזוהר רות כבר ביארנו עניינם לעיל בדרוש ענין סדר רמ"ח תיבין שבסדר ק"ש וע"ש:

101

ק״בגם נתבאר פה כונה אחרת והיא זו הנה פסוק ויאמר היא כנגד נה"י דז"א כנז"ל בדרוש הנז'. והנה הם יצאו ונעשו מסוד אימא עילאה. לפי שז"א הוא סוד אות ו' של הויה והטעם לפי שאין בו רק ו' ספירות בלבד והם ג' מוחין חב"ד וחג"ת. אמנם אח"כ האריכה אימא עילא' והמשיכ' את שוקיה נה"י שלה עד למטה והאצילה בחי' נה"י דז"א כי הנ"ה יצאו מב' ירכין שלה ולפי שאימא עלאה נק' עלמא דדכורא כנז' בזוהר פ' ויצא אבל יש בה סיומא דנוקבא ולכן יצא ממנה גם בחינ' היסוד ואז נעשו נה"י בז"א וז"ס מ"ש בתיקונים ומבינה נביאים. גם ז"ס פסוק ה' בחכמה יסד ארץ כי אחר הת"ת נעשה רישא דנוקב' הנק' ארץ ע"י החכמה ואח"כ כונן שמים שהם נה"י דז"א הנקרא שמים והם נק' מכוניה כמש"ה יסד ארץ על מכוניה כי השוקיים הם מכוני הגוף וכונניות זה נעשה ע"י התבונה ואז אלו הנה"י ששמשו לב' בחי' אם בבחי' נה"י דז"א ואם בבחי' ג' מוחין דנוקבא כי הם הם מוחין דילה כמבואר אצלינו ולהורות שני בחי' אלו אנו כופלים בפסוק ה' אלקיכם אמת שהם בחי' נה"י הנז' אשר בתחילה נעשים בחינת נה"י דז"א עצמו ואח"כ ע"י הש"ץ שכבר ידעת מי הוא הנה ע"י נכפלים ונעשים גם הם ג' מוחין אל הנקב' ע"י חזרתו לכפול פעם שני ולהורות כי אלו הנה"י עצמם הם הם משמשים להיותם מוחין אל הנקבה ולכן אין בפ' זו רק ע"ב תיבות ע"י חזרת ג' תיבות אלו:

102

ק״גענין ד"פ אמת שנתקנו קודם עזרת אבותינו וד"פ אמת אחרים שנתקנו אחר עזרת אבותינו כנזכר בזוהר פרשת ויקהל. הענין הוא כי ה"ס ד' מוחין הנקבה הנעשים לה ע"י הנה"י דז"א ובאים ונמשכי' אליה מבחינת הזכר עצמו וזהו ד"פ אמת הראשונים. אמנם אח"כ הם ד' מוחין שלה עצמם בסוד היסוד שגם הוא כולל ו' אחרת כמו הת"ת בסוד ו"ו כפולה ומזו הואו השנית שהוא היסוד נעשים בה ארבע מוחין אחרים והב' הנשארים באות ו' הם אל היסוד בעצמו. באופן כי הו' דיסוד נחלקת לו' חלקים הארבע מהם אל המוחין דנקבה. והשנים הנשארים מהם אל היסוד בעצמו. גם ביארנו בזה כונה אחרת לעיל בדרוש קצר ביחוד ק"ש עד עזרת אבותינו וע"ש איך שהם סוד ההיכלות הכלולים בהיכל הרצון הכולל שית היכלין בגויה ע"ש כי שם נתבאר כונה זו. ונבאר עתה כונה א' עם שגם היא נקשרת עם הכונה הנז' והכל עולה לסגנון א' וזה גורם את זה הנה נת"ל שעדיין עתה רחל עומדת למטה בעולם הבריאה בבחי' נקו' קטנה ואמנם בעת הק"ש העלינו אותה לצורך מ"ן כדי שעי"ז תקבל אור עליון ועי"כ יתוקן פרצוף ז"א ויושלם בי"ס גמורות אשר בתחילה לא היה אלא בסוד ו"ק לבד וגם נוק' דז"א תשתלם בפרצוף גמור מי"ס גמורות ואמנם כבר ז"א נתקנו רמ"ח איבריו מרמ"ח תיבין דק"ש כנ"ל וכבר הודעתיך כי ד' מיני זווגים הם והיותר מובחר שבהם הוא זה הזווג דשחרית שהוא זווג יעקב ברחל. ונודע כי יעקב ורחל עומדים אחור באחור וז"א הנק' ישראל מפסיק בין ב' אחוריים שלהם ובברכות אבות חוזרים יעקב ורחל פב"פ כמשי"ת שם והנה עתה אנו צריכים להמשיך הארה אל יעקב ורחל כדי שיוכלו לעשות אח"כ בברכת אבות פרצוף גמור והנה ב' מיני מוחין היו בק"ש הא' הם במוחין עצמם שהם ד"פ יה"ו במלוי עסמ"ב ותכוין להמשיך ולהוריד מהם הארה למטה וה"ס ד"פ אמת שיש מן אמת ויציב עד עזרת ונמצא כי באמת הראשון תכוין אל יה"ו דמלוי ע"ב וכבר נודע כי יה"ו פעמים יה"ו בגי' אמת ובאמת הב' תכוין אל יה"ו דמלוי ס"ג. ובג' אל יה"ו דמלוי מ"ה. ובד' אל יה"ו דמלוי ב"ן. אמנם ד' אמת האחרונים שיש מן עזרת אבותינו ואילך הם מבחינת הלבושים של המוחין הנז' שהם ד"פ אהיה אשר גם הם באו עם הד' מוחין הנז' בק"ש. והנה גם אהיה פעמים אהיה הם גי' אמת ונמצא כי באלו ד"פ אמת האחרונים תכוין בהם אל ד' שמות אהיה פשוטים ולא במלואם לפי שכיון שהם עצמם אינם רק בבחינת לבושים אין יכול לירד מהם הארה רק בבחינת פשוטים ולא מלויים. עוד יש כונה אחרת באלו ח' פעמים אמת והוא כי ד"פ אמת הראשונים הם כנגד ד' דאחד שהיא למעלה בלאה הנק' ד' קשר של תש"ר והד' אמת האחרונים הם למטה בד' תחחונה רחל והרי ביארנו כמה כונות באלו הח' פעמים אמת ולקמן נחזור לבאר דרך פרטות וע"ש למטה:

103

ק״דענין ט"ו ווין שיש באמת ויציב כו' תכוין בהם אל שם ההויה היוצא מהם באופן זה כי הנה הם ט"ו ווין כמנין י"ה. ואם תכה י"ה פעמים ו' הם כמנין ט"ו ווין הנז' ועם ה' שבר"ת הדבר הזה הרי נשלמה ידוד אחד. גם קבלתי כונה זו הנז' באופן אחר והוא כי הנה ט"ו ווין הנז' הם ו' פעמים י"ה שהם תשעים והרי לך שתי אותיות י"ה בכל הו"ק כמנין ו' וה"ס שם יה"ו ועם ה' שבר"ת הדבר הזה כו' הרי ידוד ולכן צריך לקשר מלת הדבר עם ט"ו ווין הנז' ולא להפסיק ביניהם כלל. גם יש כונה אחרת והיא נקשרת עם הכונה הנז"ל והכל ענין א' והוא כי ענין זאת ההויה הנז' שרמזנוה בט"ו ווין ובה' של הדבר הנה מקומ' במלכו':

104

ק״הוהענין הוא כי כל אלו הארות אנו מורידין עתה אותם אל המלכות העומדת עתה בהיכל הרצון כדי שתוכל לעלות אח"כ בברכת אבות אל האצילות. ונודע כי ההויה במלוי ההין היא במלכות וכיון שלעולם כל בחי' מלוי ההין הוא במלכות א"כ גם בחי' ההין שבהויה זו יהיו מכוונים אליה בפרטות ולכן אנו לוקחים אלו הד' ההין שיש בהויה זו דמלוי ההין ואנו מציירים אותם בציור ווין עד"ז כי כל אות ה' היא צורת ג' ווין. ונמצא שהד' ההין הם י"ב ווין ותחבר עמהם ג' ווין שיש בהויה זו הרי הם ט"ו ווין בהויה זו דההין הנז':

105

ק״ווהנה גם אות הד' אשר בזו ההויה היינו יכולים לציירה בציור ב' ווין אחרים ויהיו י"ז ווין. אבל הטעם שאין אנו מציירים גם את הדלת הוא לסיבה הנז' כי עיקר מה שאנו מציירים עתה הם אותיות ההין לפי שהם עיקר' של המלכות הנק' ה' בכל מקום. והנה כונה זו קשורה עם הכונה הראשונ' הנ"ל כי ענין הכאת אותיות י"ה באות ו' להיותם בגי' צ' כמנין ט"ו ווין הוא הגורם אל הציור הנז' לצייר הההין הנז' בציור ווין כדי שיהיו בין כולם ט"ו ווין כנז' וצריך שנבאר עתה ביאור אלו הט"ו ווין מה עניינם:

106

ק״זהנה נתבאר כי כל בנין המל' נעשית ע"י הויה דמילוי ההין הנ"ל ואנו עתה מתחילין להאיר אליה מן הגלגלתא והקדקד שלה והנה בגלגלתא דילה אית בה ג"כ נימין ושערין כמה דאית ברישא דז"א כנזכר בב' האדרות. והנה מספר הנימין אשר בראשה הם ט"ו נימין כמנין ט"ו ווין אלו הנז' פה כנודע בתיקוני' תי' ע' דכל נימא איהו שיעור אות ו' ונימין אלו נמשכין בראשה על ידי הציציות אשר קדמו בפ' ציצית. וכבר הודעתיך איך בחי' הציציות הם נמשכין מן הנימין והשערות דברישא דז"א אשר מהם נמשכה הארה אל רישא דנוקבי' דז"א ומחמת ההמשכה ההיא נמשכו בה ט"ו נימין אלו בראשה. ונלע"ד כי טעם היותם ט"ו נימין הוא לפי שהנימין יוצאין מן המוחין שבה ואין בה רק תרין מוחין כנז' באדרא זוטא בסופה והם חו"ב שבה שהם י"ה ולכן מספר הנימין הם ט"ו כחושבן י"ה. והנה אחר שהמשכנו אליה אלו הט"ו נימין אח"כ נתקנה הקדקד שלה לפי שהנימין הם משני מוחין והקדקד הוא עצם הגלגלת אשר מוח הדעת ושאר המוחין הם בתוכו והנה כמו שהנימין נמשכו מן הויה דההין הנז' גם הקדקד שהוא הגלגלת עצמו נעשה בהוית ההין כי הנה הויה דההין הוא בגי' ב"ן וקדקד הם ד"פ ב"ן והטעם הוא כי הקדקד שלה נעשה מהגבורות ולכן יצחק שהוא נמשך מהגבורות נק' יצחק כי הוא בגי' ד' הויות ב"ן כמנין קדקד ויובן זה עם מה שביארנו בהגדה כנגד ד' בנים דברה תורה גם ביארנוהו בדרוש הארבה שהוא ג"כ גי' יצחק ואמרנו כי הה"ג נעשים ארבעה בנים לפי ששלשה מהם בלבד מתמתקות ביסוד דז"א ע"י הג' חסדים אשר שם וכל אחד מן החסדים או מן הגבורות הוא הויה אחת ונמצא כי הג' הגבורות המתמתקות עם הג' חסדים שהם ו' הויות שעולים בגי' ג"פ ב"ן נשארו שני גבורות שלא נמתקו והנה הם שני הויות שהם בגי' ב"ן והרי הם ארבעה בנים ואין להאריך כאן בענין זה. והנה מכח עיטרא דגבורה נעשה הקדקד שלה כי חסדים אין בה ומאותם ד' בנים נעשה הקדקד שלה גם צריך שתכוין כי קדקד זה נעשה ג"כ מן הויה דההין בציורה ע"ד הנז' בענין הט"ו ווין. וזה ביאורה כי תצייר ד' ההין שיש בזאת ההויה בבחינת ווין יהיו י"ב ווין ועם ג' ווין שיש בזאת ההויה הרי ט"ו ווין ונשארו בזאת ההויה ב' אותיות י"ד ותחבר י"ד עם ט"ו ווין ויהיה הכל בגי' ק"ד והנה מהויה אחרת דההין יהיו ק"ד שני ע"ד הנז' נמצא כי מב' הויות דההין נעשה קדקד שלה שהוא כנגד ב' מוחין שבה שהם ב' הויו' וענין ב' הויות אלו ששתיהם בציורן הם בגי' קדק"ד תכוין אליהם בשני פעמים לעד שנז' כאן והם אלו הראשון ומלכותו ואמונתו לעד קיימת והב' הוא ודבריו חיים וקיימים ונאמנים ונחמדים לע"ד הם בגי' קדק"ד שהם שני הויות דההין שכל אחד מהם בציורה הוא בגי' ק"ד כמנין לעד והנה אחר שאמרת ודבריו חיים וקיימים ונאמנים ונחמדים לעד כו' שאז כבר נשלם הקדקד שלה שכל זה נעשה ע"י הציציות. וזהו הבנת פי' ודבריו חיים וקיים כו' כי הם חיים בסוד היסוד וקיים בסוד נ"ה תרין קיימי גופא ונודע כי מג' נה"י אלו נבנית המלכות הנקר' דבר ולכן נה"י האלה נק' דברים וזהו ודבריו חיים וקיימים כו' ואלו הם סוד הציציות כמש"ל כי פ' ציצית היא בנה"י דז"א ונמצא כי מן הציציות הנז' נעשו הנימין והקדקד שלה ולכן בהגיעך כאן תנשק הציציות בפיך ותשימם על עינך ותתירם ותניחם מידך יורדין ומשולשלין מאליהן ואל תאחזם ותקחם עוד בידך ובאומרך פודינו ומצילנו מעולם הוא שמך תכוין לשני שמות אלו כי פודינו ומצילנו ר"ת הוא בגי' אלקים ור"ת מעולם הוא שמך הוא מה"ש והוא שם א' קדוש משמות ע"ב דויסע, ויבא, ויט כנודע. גם באומרך עזרת אבותינו תכוין כי הויה פעמים הויה הם בגימטריא עזרת:

107

ק״חונחזור לבאר ענין ח' פעמים אמת שנזכרו מן אמת ויציב עד התחלת העמידה וכבר נת"ל בדרך כללות ונשלים עתה ביאורם דע הקדמה א' כוללת בענין כל העולמות של הקדושה כי כל בחי' אשר בהיותה למטה היא גדולה הנה בעלותה למעלה תהיה קטנה. המשל בזה בענין המלכות דאצילות אשר בהיותה למטה היא גדולה הנה בעלותה למעלה היא קטנה והענין הוא אשר בהיותה למטה בעולם בי"ע היא שם בבחינת פרצוף שלם הנה כאשר תעלה במעלה בעולם האצילות באחורי ז"א כי שם ביתה ומקומה האמיתי ושם איננה אלא בבחינת נקודה קטנה כי כל בחי' פרצופה בהיותה למטה איננה מספיק לה להיותה נקודה בהיותה למעלה וצריכה פעם אחרת להעשות פרצוף שם בהיותה אחורי ז"א ואח"כ תוכל לחזור עמו פב"פ ואחר שתחזור עמו פב"פ תחזור היא אז פעם אחרת להיות נקודה קטנה לפי שאור הפנים הוא גדול מאד לאין קץ על אור האחוריים ואז צריכה פ"א להעשות פרצוף אחר כדי שתוכל לעמוד עמו פב"פ כנגד נה"י שלו כנודע ואם תרצה לעלות מדרגה אחרת עד חג"ת שלו אשר ז"ס ענין חזרת העמידה שחוזר הש"צ בקול רם כמו שיתבאר במקומו בע"ה. הנה אז גם הזכר צריך לעלות עמה בהכרח ואז היא צריכה לחזור עמו אחור באחור פ"א מפני גבהו ומעלתו של ז"א ואז חוזרת לחזור פ"א פב"פ ולהעשות פרצוף אחר מחדש:

108

ק״טובזה תבין היות בשחרית דשבת ארבע תפילות ב' בקול רם וב' בלחש שהם תפלת שחרית ומוסף כל א' כפולה לב' ובכל עמידה מהם עולה הז"א מדרגה אחת ובכל עליה מהם צריכה לחזור ולהיות נקו' קטנה ואח"כ חוזרת להעשות פרצוף גמור מחדש בכל עליה ועליה וצריך בכל עמידה מהם לומר ברכת אבות כדי לחזור ולתקנה בבחי' פרצוף בהיותה אחור באחור ואח"כ להחזירה פב"פ ולעשותה פרצוף שלם. אמנם לא ראי זה כראי זה כי לא התפלות שוות כי כפי עליית המדרגות כך יהיה סדר ההארות וכונת הפרטיות לכל אחת ואחת ושמותם הפרטיות בכל א' וא' ולכן בכל עמיד' יש כונה מיוחדת בפני עצמה בשחרית או במוסף או במנחה או בערבית או בחול או בשבת או ביו"ט או בחנוכה או בפורים או בר"ח. ובזה יש חילוקים רבים לאין קץ:

109

ק״יואחר שהקדמנו לך הקדמה הנז' נחזור למקומנו כי הנה עתה יושבת המל' בהיכל הרצון של עולם הבריאה ושם ה"ס הנשיקין כנז' בהיכלות דפ' פקודי כי להיות היכל הרצון מכונה אל יעקב בסוד הת"ת בסוד וישק יעקב לרחל ולכן שם הם ענין הנשיקין ולכן מכאן הוא מתחיל הארת המלכות להעשות פרצוף שלם בכאן כדי שעי"כ תוכל לעלות אל עולם האצילות לעמוד שם עמו אחו' באחור והלואי שם תהיה בבחי' נקודה קטנה ואז תצטרך לחזור להעשות שם פרצוף שלם בהיותה אחור באחור ואם לא הקדימה להעשו' כאן בהיכל הרצון פרצוף שלם לא היה לה מציאות כלל לעלות אל עולם האצילות כיון שהיא עתה נופלת למטה בעו"ה. אבל כיון שהתחילה להאיר ולהעשות כאן פרצוף שלם יש לה יכולת לעלות בברכת אבות באחורי ז"א בעולם האצילות ותהיה שם בבחי' נקודה קטנה כנז'. ונמצא שעתה אנו צריכין להמשיך לה הארה מן המוחין עלאין דז"א שנמשכו לה ע"י הק"ש כדי שתעשה כאן פרצוף שלם ותוכל עי"כ לעלות אח"כ אל עולם האצילות. ולכן אנו מורידים עתה אלו ההארו' שהם ח' פעמים אמת שהם ענין הד' מוחין והד' לבושים שלהם כנ"ל והענין הוא כי אנו מורידים אלו ההארות מלמעלה מז"א הנק' ישראל אשר בעולם האציל' למטה בהיכל הרצון דבריאה ואיננו ישראל עצמו היורד אלא ההארות הנמשכות ממנו והיא בחי' הנק' יעקב שה"ס האחוריים דאבא שנפלו ממקומם בעת מיתת המלכי' עד מקום מל' דאצילות כמבואר אצלינו. ואע"ג שאמרו בזוהר פ' ויקהל דנחית ישראל לקבלה בהיכל הרצון בעת שאומרי' ישראל תהלות לאל עליון גואלם כו' כמשית"ל בע"ה איננו ישראל עצמו אלא זו ההארה הנז' וביאור אלו ההארות הוא באופן זה כי הנה הם ח' פעמים אמת ד' קודם עזרת אבותינו וד' אחר עזרת אבותינו וכבר נת"ל כי הד' ראשונים הם ללאה וד' אחרונים לרחל. גם נתבאר כי הד' ראשונים הם כנגד ד' מוחין וד' אחרונים כנגד ד' לבושים דמוחין והכל א' כי הנה ארבע אמת הראשונים הם ארבע אורות ראשונות הנמשכות מן ד' שמות יה"ו במלוי עסמ"ב ונמשכות אל לאה שהם המוחין עצמן וד' אמת האחרונים הם ד' הארות שניות הנמשכות מן ד' שמות אהיה פשוטין שהם לבושי המוחין ונמשכות אל רחל. ואמנם בתחילה כל ח' הארות אלו נמשכות כולם אל יעקב ואח"כ מחציין יוצאת לאה ומחציין יוצאת ונעשית רחל והרי כל הכונות נקשרות ביחד. ונמצא כי ע"י הארות של ח' פעמים אמת נתקנה רחל כי בתחילה היתה סוד נקו' בלבד בהיותה למטה בהיכל הרצון דבריאה ועתה ע"י אלו ההארות נתקנת ונעשית פה בחי' פרצוף גמור אחור באחור עם יעקב ואח"כ בתהלות לאל עליון גואלם חוזרת להיות עמו פב"פ למטה בבריאה כמשי"ת בע"ה. ובאומרך עוזר דלים העונה לעמו ישראל כו' תכוין לעשות עצמך עני עם השכינה הנקראת עניה בהיותה כאן למטה כדי שבהעלות' תזכה לעלות עמה כנז' בזו' פ' בלק וצריך למעבד גרמיה עני בהדי שכינת' כו' ובאומרך תהלת לאל עליון גואלם צריך להגיה ולומר תהלות בלשון רבים כמ"ש בע"ה והוא מנהג אשכנז גם צריך לקום מעומד כשמתחיל לומר תהלות כו' וטעם שני דברים האלה ית' בכלל דברינו אלה:

110

קי״אוהענין הוא כי כבר נת' שבתהלות לאל עליון מתחלת הכלה ליתקן ולחזור פב"פ עם יעקב וכבר נת' בברכת אבות שהתחלת בנין המל' במלת אל עליון גומל כו' כי שם מתחיל להעשות בנין הכתר שלה ע"י שם זה הנקרא אל עליון. והנה ע"י שם זה אל עליון הנז' נחית מלכא לקבל הכלה ולתקנה כנזכ' בזוהר ולכן באומרו עתה תהלות לאל עליון גואלם צריך לקום מעומד לכבוד מלכא קדישא המתגלה ונחית לקבל הכלה ולתקנ' לפי שעתה בתהלות לאל עליון גואלם אז הוא התחלת עליית יעקב עם לאה ורחל בהיכל ק"ק דבריאה ועתה מתחילין לעלות שם וחוזרים אפין באפין ונשקין דא לדא כנז' בזו' פ' פקודי ואח"כ באדני שפתי תפתח אז הוא גמר כניסתם בהיכל קה"ק:

111

קי״בונבאר עתה ביאור מלות תהלות לאל עליון כו' הנה בזוהר אמרו שבתהלות לאל עליון כו' כדין נחית מלכא לקבל כו' וביאור דבר זה הוא במה שנת' אצלינו לעיל כי לא נכנסו בק"ש רק המוחין דו"ק בלבד והג"ר נשארו למעלה בראשו דז"א בסוד אור המקיף. והנה פשוט הוא שהיסוד דאבא המלובש בתוך דעת דז"א כיון שהוא זכר הוא ארוך ומתפש' יותר למטה ממה שמתפש' יסוד דאימא הנתון ג"כ שם והוא יושב במקום המוח הנק' דעת בין תרין מוחין חו"ב. והנה קצה היסוד בעצמו כיון שהוא ארוך הנה הוא מתפשט ונמשך עד תרין פרקין אמצעיים דנ"ה ואל תשיבני ממה שביארתי במ"א כי שיעור היסוד דאבא הוא מתפשט עד סיום יסוד דז"א כי הנה אין זה אלא אחר גמר כניסת כל המוחין כי אז יורד ומתפשט היסוד דאבא עד סיום יסוד דז"א וכמ"ש בחזרת העמידה איך מתגלי' ג' אמצעיות חג"ת דז"א ושם נת' שאין היסוד דאבא מגיע למטה רק כאשר האם רובצת על האפרוחים אמנם כאשר איננה רובצת עליהם אלא זקופה ועומדת עליהם מבשרינו נחזה אלוה שאין היסוד מגיע רק עד מקום שבין ב' פרקין עלאין דנ"ה בלבד והנה עד עתה עדיין לא נכנס היסוד דאבא ברישא דז"א כלל אמנם עתה מתחיל היסוד ההוא לסבת היותו יותר ארוך משל אימא ליכנס קצת בתוך הדעת דז"א והארה הזאת נמשכת דרך קו האמצעי דז"א עד היסוד שבו ומשם מאיר אל המלכות העומדת עתה בבריאה כנ"ל וז"ש בזוהר דכדין מלכא עלאה נפק לקבלא כו' כי יוצא ממחיצתו ויורדת הארתו אל הכלה העומדת בבריאה ועי"כ יש בה יכולת לעלות לנגדו ובתחילה מכח זו ההארה חוזרת עם יעקב פב"פ למטה ומתחלת לעלות עמו אל היכל קה"ק שבבריאה מכח ההארה הנז' וכבר ידעת כי כל תכלית הזווגים אינם אלא להמשיך החו"ג שבדעת הזכר אל הנקבה ולכן בהראות עתה היסוד הנז' דאבא יש יכולת ביסוד דז"א להעלות אותה בסוד החו"ג אשר בו בסוד והוכן בחסד כסא כו' ונמצא כי מלכא עלאה הנז' בזוהר דנפק לקבלא הוא היסוד דאבא כי הוא נק' מלכא עלאה באמיתות וז"ס תהלות לאל עליון גואלם כי תהלות הם ב' תהלות לאה ורחל וה"ם שתי הארות של ד"פ אמת הראשונים וד"פ אמת האחרונים שביארנו כי ב' הארות האלה מתחברין יחד ועולים כנגד אל עליון ופי' כי אל עליון אל שהוא היסוד דבינה אשר היא הויה דס"ג שבה נרמזת שם ייא"י שהיא גימטריא א"ל כמבואר אצלינו במקומות רבים:

112

קי״גועליון הוא יסוד דאבא המתלבש תוך יסוד דאימא ובערך היסוד דאימא נק' עליון וחיבור אלו היסודות הנקרא אל עליון בהם תלוי סוד הגאולה וזמ"ש גואלם כי הוא המעלה אותם וגואל אותם מיד החיצונים אשר למטה בבי"ע שלא יתאחזו בהם ועי"כ יכולים לעלות. ונודע כי כל גאולה הוא ביסוד גם תכוין במלת גואלם שהוא חיבור ג"ו אל"ם ר"ל תוך אל"ם והענין הוא כי האותיות אשר תוך מלוי אותיות אלם הם ל"ף מ"ד ס' והם בגי' צדק שהיא המלכות שנזכרה במלת תהלות הנקרא ג"כ צדק וכמ"ש בפסוק האמנם אלם צדק תדברון כו' כי צדק הוא אותיות מלוי אל"ם וע"ש וז"ש ג"כ ברוך הוא ומבורך כו' כי תיבות ברוך הוא כנגד יסוד דאבא לפי שכל ברוך הוא ביסוד כנז' בזוהר ובפרט ביסוד דאבא הנקרא ברוך מצד עצמו ונקרא הוא לשון העלם יען כי הוא נעלם תוך היסוד דאימא אבל היסוד דז"א הוא המקבל ברכה ממנו נק' ומבורך כנ"ל כי להעלות את הכלה למעלה צריך להוריד הארת יסוד דאבא ביסוד דז"א ויסוד דז"א הוא המעלה אותה מן הבריאה אל האצילות וכנגד שני יסודות הנז' נאמר ברוך הוא ומבורך וכבר הודעתיך שרש מרע"ה שהוא ביסוד דאבא וזמ"ש כאן תכף משה ובני ישראל לך ענו שירה כו' כי משה הוא יסוד דאבא ובני ישראל הם נ"ה:

113

קי״דוהנה בזה יובן ענין סמיכות גאולה לתפלה הנז' בדברי רז"ל כי דבר זה צריך ביאור לפי שנודע כי כל גאולה הוא ביסוד וכל תפל' במל' וא"כ קשיא היאך אפשר לומר שהגאולה שהיא ביסוד היא למטה בהיכל קה"ק אשר עתה הוא מקומו בתהלות לאל עליון כנז' והתפלה שהיא המלכות היא למעלה באצילות כי כל עמידה היא באצילות:

114

קי״האמנם ביאורו יובן עם הנז"ל כי הגאולה הזו היא למעלה באצילות ביסוד הנז' אמנם הוא מוריד הארתו למטה בבריאה אל המלכות הנק' תפלה אשר שם למטה וע"י סמיכות הזה עולה המלכות הנק' תפלה מן הבריאה אל האצילות כנ"ל. והנה העליה הראשונה של המלכות הנק' תפלה היא במלת ברוך שבברכ' אבות כמו שית'. והנה זה הברוך הוא ביסוד דז"א כמשי"ת שם והרי נתבאר היטב ענין סמיכות גאולה לתפלה ממש. ועוד כי הנה גם היכל קה"ק דבריאה נקרא ברוך ברבוייא דברכאן כנז' בזוהר פ' פקודי וכמשי"ת בע"ה כי נתרבה בברכאן ע"י הברכות הנמשכות שם מן יסוד דז"א דאצילות הנקרא ברוך ג"כ. ובזה יובנו דברי רז"ל שאמרו כל הסומך גאולה לתפלה כו' והיה צ"ל כל הסומך תפלה לגאולה שכן הוא האמת שצריך לסמוך ולעלות ולחבר את התפלה שהיא המלכות למעלה עם הגאול' שהוא היסוד. אמנם יובן עם הנז' שהנה בחחילה אנו מורידין הארת היסוד הנקרא גאולה למטה אל המל' הנקרא תפלה העומד' בבריאה וזהו ממש סמיכות גאולה לתפלה ואח"כ עולה התפל' למעל' עם הגאולה באצילות ואז איננו סמיכות והארה בלבד רק גאולה עצמיות ולא סמיכות לבד וכבר נת"ל בדרוש הקדיש של הודו לה' כו' ענין סמיכות גאול' לתפל' היטב ושם נתבאר כי לסיבה זו לא נתקנו לומר קדיש כאן כיון שהוא באמצע הבריאה אל עולם האצילות וא"כ היה ר"ל קדיש ע"ד שתקנו לומר קדיש בין עולם ועולם ושם נתבאר באורך טעמו של דבר. וקיצור של דבר הוא כי בכל עולם ועולם המלכות ש"ע העליון מתלבשת החלק העשירי התחתון שבה שהיא המל' של המל' בכתר שבעולם שלמטה ממנו אבל המלכו' שבעול' האצילות כל הי"ס שבה כולם יורדים ומתלבשים בכסא הכבוד שהוא בראש הבריאה בהיכל קה"ח שבה ואין לך סמיכות גדולה מזה. ולכן אין צ"ל כאן קדיש כדי להעלות את הבריאה בעולם האצילות כי הרי היא נקשרת עם המל' דאצילות לגמרי וז"ס סמיכות גאולה לתפלה שהיא עולם הבריאה במלכות דאצילות:

115