שער הכוונות, דרושי סדר שבתSha'ar HaKavanot, Sermons on the Order of the Sabbath

א׳מכאן מתחיל סדר שבת:

ב׳ענין הק"ש והתפילה שמתפללין בכל יום תמיד ג"פ ערב ובקר וצהרים בחול ובשבת ויו"ט דע לך כי יש הפרש ושינוי גדול בין התפילות של חול אל תפלת השבת ור"ח ואל תפילת היו"ט ואל חול המועד. ולא עוד אלא אפילו בימים טובים עצמם אין תפילת חג הפסח דומה לתפלת החג השבועות או לתפילת החג הסוכות וכיוצא בזה ולא עוד אלא כי גם בכל יום ויום בעצמו אינו דומה תפילת השחר לתפילת המוסף או לתפלת מנחה או לתפלת ערבית ולא עוד אלא שבימי החול עצמם יש שנוי גדול בין תפלת יום זה לתפלת יום שלאחריו ולא ראי זה כראי זה ואין לך שום תפלה מיום שנברא העולם עד סוף העולם שתדמה לחברתה כלל ועיקר. והענין בקיצור הוא לפי שתכלית מצות התפלה היא לברר הבירורין של השבעת מלכי אדום שמתו ובכל יום ויום ובכל תפלה ותפלה מתבררים ברורי נצוצות חדשות שלא נתבררו מעולם עד העת ההיא ובכל תפלה ותפלה מתבררים ניצוצות שעדיין לא עלו בשום זמן, והנה כפי ערך הניצוצות המתבררות ועולות ממטה למעלה בכל תפלה ותפלה כן כפי ערך ההוא הוא ערך הזווג העליון ולקחתם המוחין והמשכתם וז"ס טעם החיוב הגדול המוטל עלינו להתפלל בכל יום ובכל שעה לפי שבכל תפלה ותפלה נעשין בחי' מחודשות מה שלא נעשית בשום תפלה אחרת זולתה וגם כי על הדרך הזה הוא ענין מצות הק"ש שנצטוינו לקרותה בבקר ובערב בכל יום תמיד לפי שבכל ק"ש נעשה דבר מחודש למעלה מה שלא נעשה כן בק"ש אחרת זולתה מעולם. האמנם כל זה הוא בבחי' הפרטי' אמנם בדרך הכלל יתבאר לפנים בע"ה. וגם נתבאר למעלה איך כל הק"ש וכל התפלה של שחרית בימי החול יש להם כונה אחד בדרך כלל וכן כל התפלות דמנחה דחול כוונה אחד להם וכן כל הק"ש והתפל' של ערבית דחול כוונה אחד להם וכעד"ז בשבתות ובר"ח וי"ט והבן זה מאד ובדרוש התפיל' למה אנו מניחין התפילין ביום ולא בלילה כו'. נתבאר שם הדרוש הזה:

ג׳גם דע כי בכל תפלתינו אנו מעלים העולמות העליונות ומקשרים אותם זה בזה כנזכר בפ' בראשית בענין ההיכלות וג"כ בפ' פקודי אבל צריך שתדע כי אין אנו יכולים להעלו' עולמו' בי"ע עד האצילות לכלול אותם שם אלא מבחי' הנפשות והרוחין והנשמו' אשר בג' עולמות אלו ואלו הם העולים עם השכינה למעל' שהיא המלכות העליונה וכמ"ש בתפי' ר"ה כי הנשמות הם יותר פנימיי' מן המלאכים ולכן המלאכים אינם עולים רק בשבת לבד וז"ס הן אראלם צעקו חוצה ר"ל צעקו לסיבת שהם חוצה ולא מהפנים לכן אינן יכולים לעלות עם המלכות אבל בחי' העולמות בעצמם אינם יכולים לעלות עד ביאת המשיח בב"א כי אז יתעלו ויעלו העולמו' עצמם אבל עתה לא יש עליה והתכללות העולמות למעלה אלא בבחי' הנשמות בלבד עם המלכות וכמ"ש לקמן שאין שום חיצוניו' עולה רק נשאר במקומו וחוזר להיות פנימיות. השינוי' שיש בג' תפלות שחרית מנחה ערבית דע כי בחול עולה רחל הנקבה בהוד ויעקב יורד בנצח ושם מזדווגים ביחד וזהו בתפלת לחש ואח"ך בחזרת התפלה בקו"ר אז מאירים חסד וגבו' בזו"ן העומדי' בנצח והוד כנז' וכמ"ש במקומו בחזרת התפלה בש"צ ואז אנו מחבריאה את שניהם ע"י היסוד וז"ס ענית אמן שאנו עונין בברכות חזרת התפל' וענין זה הוא בכל ג' התפילו' אבל יש חילוק ביניהם והוא כי בתפלת שחרית עולין עד פנימיות נצח והוד דז"א ובמנחה עולים באמצעותם בלבד ובערבית עולים בחיצונות' וכמו שהודעתיך בבאור שמות הספירות איך יש בכל ספירה וספירה שלשה כלי' פנימי ואמצעי וחיצון וע"ש וגם בב' כונות בברכת אבות ומשם תבין הענין היטב עם היות ששם מדבר בג' בחינ' או"א חיצון ואמצעי ופנימי וכאן מדבר בז"א אבל הדברים דומין זל"ז ונמצא כי בתפלת ערבית הם עומדים חיצוניות בחיצוניו' והוא סוד אחור באחור כמבואר שם ולקמן בענין השינויים שיש בין תפלת החול והשבת נתבאר ענין זה היטב כי כאן צ"ע ואינו מבואר. ובענין החילוק שיש בין ג"פ שאנו קורין ק"ש בכל יום שם נתבאר ג"כ השינויים אחרים שיש בין ג' תפלות וע"ש. עוד יש שינוי אחר בענין הזווגים כולם דשבת וחול ונתבארו בסדר תפלת ערבית וע"ש היטב. עוד יש שני שינוי' אחרי' בין שחרי' ומנחה וערבי' וחצות לילה וכבר ביארנום למעל'. עוד יש שינוי אחר בשלש התפלו' הנז' והוא זה כי בתפלת שחרית בעת העמידה בלבד שאתה מתפלל תפל' י"ח בלחש אתה צריך לחבק שתי ידיך ולהניח יד ימינך על יד שמאלך פני כף ימין ע"ג אחורי כף שמאלית. וטעם הדבר הוא לפי שבתפילת י"ח אז הוא כניסת המוחין בז"א כנודע ואז הם יורדים ומתפשטים בכל גופו ואז צריך לכלול ולחבק ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא ולהמתיק יד השמאל עם יד הימין וכן בתפלת המנחה בעת העמיד' בלבד תאסור ותחבק שתי ידיך זעג"ז כנז' כי כבר הודעתיך כי עיקר תפלת המנחה הוא העמידה בלבד וכל אותם המזמורים שאומרים קודם תפלת המנחה אינו אלא מנהג בעלמא אבל בתפלת ערבית תאסור ותחבק ידיך מתחילה ועד סוף פירוש משעה שתתחיל ברכת אשר בדברו מעריב ערבים עד שתשלים כל העמידה והטעם הוא לפי שהרשימו של החסדים המתפשטים בגופא דז"א כבר נשאר שם מן היום ולכן צריך שבכל תפל' ערבי' תחבק ידיך כנז' גם צריך שתזהר בענין סגירת העינים בכל ג' התפלות ממש ע"ד החילוק הנז' בענין חיבוק ב' הידים והענין הוא כי תעצום ותסגור עיניך בשחרית ובמנחה בעת העמידה בלבד ובתפלת ערבית תסתום עיניך בכל התפלה בין בברכו' ק"ש ובין בתפלת העמידה. וסוד עצימת העינים נרמז במ"ש בסבא דמשפטים דצ"ה ע"ב וז"ל ומהו עולימתא שפירתא דלית לה עיינין כו' וביאור המאמר הזה הוא מדבר בענין רחל נוקב' דז"א כי היא נק' עולימתא שפירתא כמש"ה ורחל היתה יפ"ת ויפת מרא' אבל לית לה עיינין לפי ששיעור קומתה הוא מן החזה ולמטה דז"א ואין כנגדה בחי' העינים דז"א כדי להמשיך מהם אליה בחי' עיני' ג"כ אבל לאה יש לה עינים בסוד ועיני לאה רכות לפי שמקום לאה הוא למעל' במקום רישא דז"א אשר שם יש בחי' העינים דז"א ומשם הולכת הארתם ונמשכת בלאה אשר היא כנגדם ובורא ויוצר בה בחי' עינים משא"כ ברחל התחתונה ולכן הכתוב יחס העינים בלאה ולא ברחל כמ"ש ועיני לאה רכות אמנם ברחל הזכיר היופי כמ"ש ורחל היתה יפ"ת ויפ"מ ולא בלאה והטעם הוא לפי שלאה היא למעלה במקום כיסוי האורות אבל רחל היא למטה מן החזה אשר שם הוא גילוי אורות החסדים בתוך ז"א כנודע כי שם נסתיים יסוד דאימא המלביש ומכסה את החסדים ואז האורות ההם המגולים מאירים בה ומיפים אותה. והרי נתבאר טעם סגירת העינים. אמנם טעם הצטרכות סגירתם בתפי' ערבי' מתחיל' וע"ס הוא לפי שעתה הוא סוד זמן לילה שהוא זמן החשך ואמנם ביום היו נמשכים לרחל עינים מלמעלה אבל בערבי' שהוא זמן לילה נחשכים עיני רחל ובזה תבין כמה מאמרי הזוהר שאומרי' ענין הלילה איך החשך יכסה ארץ בלילה ותבין מה הוא ענין החשך הזה וגם למה הוא בלילה ולא ביום:

ד׳שינוי אחר שיש בין שחרית ובין מנחה וערבית וזווג דחצות לילה. הנה הזווג דתפלת שחרית הוא מן יעקב ורחל מן החזה דז"א ולמטה והטעם הוא מובן כמ"ש אצלנו בענין אצילות יעקב ורחל שהם למטה מן החזה דז"א כי הטעם הוא לפי שהיסוד דאימ' מתפשט עד החזה ולכן האורות אשר למעלה מן החזה בין אותם דאבא בין אותם דאימ' הם אורות מכוסים וסתומים אבל למטה מן החזה שנשלם ונפסק היסוד דאימא נתגלו האורות דאבא ולכן יעקב יכול להעשו' שם כנגדן מבחוץ כי הוא נעשה מאורות דאבא ורחל גם היא ניתנ' שם כנגד האורות דאי' המגולים כי היא נעשית מהם והנה כאשר אימא עלאה נתפשטו כל הנה"י שבה תוך ז"א ונעשו לו מוחין גמורים שהוא בשחרית. הנה יש בענין הזה ב' בחי' הא' היא בתפל' לחש כי אז אימא עלאה היא רובצת על הבנים זו"ן והיסוד שלה הוא מושפל למטה עד כנגד החזה דת"ת דז"א כמבואר במקומו. ולכן אין אורות מגולים נמצאים ממנה אלא ג' אחרונות לבד הם נה"י ולכן גם יעקב ורחל הם עומדים בחוץ כנגדם בנה"י דז"א בלבד. הבחי הב' היא בתפילת החזרה דש"ץ בקו"ר כי אז אימא עלאה נזקפת למעל' ואינה רובצת ואז היסוד שלה היא כדרכו בין אמצע תרין רישי פרקין עלאין דנו"ה שלה אשר מתלבשי' בחו"ב דז"א ואז היסוד שלה מתלבש בדעת שבו ונמצא כי גם האורות שבחג"ת דז"א הם מגולים ולכן גם יעקב ורחל הם יכולי' לעלות מבחוץ כנגד חג"ת דז"א כנ"ל במקומו אבל במנחה אין בז"א מוחין גמורי' כמו בשחרית לפי שאין נכנסין ומתפשטים בו ג"ר דמוחין רק ו"ק דמוחין דאימא דגדלות וגם הו"ק דמוחין דאבא דגדלות אינם נכנסין כלל. ולכן אין במנחה בחי' יעקב נמצאת כי איננו נעשה אלא מן המוחין דמצד אבא אמנם בחינ' לאה לבדה יוצאת משם מן החזה של ז"א ולמע' מן הארת המוחין דו"ק דמצד אימא כי בתחי' בשחרית שנכנסו כל המוחין גמורים דאימא לכן יצתה ג"כ רחל למטיה מן החזה מלבד לאה שיצתה למעלה מן החז' ולכן היו שם ב' זווגים א' בי"ג מידות של רחמים דויעבור והוא דישראל ולאה. וב' הוא זווג דיעקב ורחל למטה מן החזה בנפיל' אפים אבל עתה שאין שם רק מוחין דו"ק נמצאו שהם עומדים למעלה בחצי העליון של קומת ז"א א"כ אין שם מקום אצילות של יעקב ורחל למטה מן החזה ולכן אין במנחה רק זווג א' של ז"א עצמו עם לאה מן החזה ולמעלה. אמנם בחי' רחל נשארת בסוד אב"א מן החזה ולמטה וכיון שלאה חזרה פב"פ עם ז"א בזווג דמנחה אז רחל רואה המקום פנוי ונגדלת ועולה בכל שיעו' קומ' לאה ג"כ ונמצאת שוה בקומתה עם ז"א כולו בסוד אב"א [נה"ש דף י"ז ע"ד ד"ה גם מ"ש הרב] נמצא כי בתפלת המנחה לא נכנסו בז"א רק ו"ק דמוחין דגדלות דמצד אימ' בלבד כי בשחרי' נכנסו כל המוחין ואח"כ נסתלקו כולם כנודע ובהגיע שעת המנחה חזרו הו"ק דמוחין בלבד ונמצא כי מה שנעש' ביחוד ק"ש דשחרית ומה שנעשה בתפלת המנחה הכל שוין ולכן אין עתה יחוד ק"ש מעכב כי כבר נעשה ע"י עמיד' דמנחה אבל בערבית כיון שבתחילה עשינו יחוד ק"ש דערבית והנה אז ע"י הק"ש נכנסו הו"ק דמוחין דאימא וכאשר אנו מתפללין תפלת ערבית נתוספ' בחי' האחרת והוא שנכנסין בו ו"ק דמוחין דאבא ונמצא עתה כי בחי' רחל אינה יוצאת לפי שרחל יוצאת מסיום דמוחין דאימא אשר תחת החזה והנה לא נכנסו רק ו"ק שלהם ונשארו למעלה ולא נתפשטו למטה ולכן אינם יוצאות רק לאה למעלה מן החזה אבל בחי' יעקב יכולה לעשות ולצאת למעלה מן החזה לפי שהמקום הוא פנוי כנודע כי מצד פנים דז"א מן החזה ולמעלה אין עומד שם שום דבר אבל בחי' רחל אינה יכול' לצאת למעל' מן החזה דרך אחור דז"א לפי ששם עומדת לאה ונמצא זווג זה דערבי' שהם יעקב ולאה ושניהם למעל' מן החזה:

ה׳ובחצות הלילה אז הוא הזווג ד' באופן אחר והוא זווג יעקב ולאה בפני הז"א והם שוים בקומתם בכל אורך קומת ז"א וטעם הדבר הוא לפי שבתחילת הלילה בק"ש דערבית לקחה לאה אותם הארות של מוחין דו"ק דמצד אימא כנז' ואחר תפלת ערבית נסתלקו המוחין דז"א וחזרה לאה למקומה אב"א ומאז עד עתה בחצות הלילה היו או"א מתקנים ובונים אותה בהיותה אב"א כמבואר אצלנו בסוד שכיבת הלילה וע"ש ואז בחצות ראשונה של הלילה היו נכנסים ומתפשטים בתוכה הנה"י דאו"א ולכן בבוא עת חצות לילה שחוזרת פב"פ עם יעקב להזדווג עמו כנז' יש בה כח להתפשט ולהגדיל בכל קומת ז"א כולו. גם ענין יעקב הוא באופ"ז כי הנה בחצות הא' של הלילה כשנכנסו נה"י דאו"א תוך לאה להגדילה כנז' הנה אז היא יוצאת בחי' יעקב מתוך לאה ע"ד מ"ש בענין פורים וע"ש ולכן אותם ההארות שקבל יעקב אז קודם חצות הלילה נצטרפו עם אלו ההארות היוצאים עתה מתוך ז"א עצמו אחר שנכנסו בו נה"י דאימא כמו שיתבאר במקומו בענין סוד שכיבת הלילה וע"י הצטרפות כל אלו ההארות נגדל יעקב בכל אורך קומת ז"א כולו ומזדווג עם לאה אחר חצות לילה פב"פ מצד פנים דז"א שוים כשיעור קומתו כנז':

ו׳דרוש א':

ז׳כולל בכל עליות אשר בתפילת החול והשבת דע כי בימי החול בתפלת שחרית אז זווג של יעקב עם רחל פב"פ רק שיעקב יורד בנצח דז"א ורחל עולה מן הבריאה ועומדת בהוד דז"א אבל ישראל עם לאה הם אב"א ובמנח' אז מזדווג ישראל עם לאה בלבד פב"פ אבל רחל היא עמו אב"א אמנם היא נגדלת שם כנגד כל אחורי ז"א ונמצא שהיא עומדת אב"א עם יעקב וישראל כנז' בדרוש שקדם. ונודע כי רישא דדכורא הוו דינין תקיפין ואינון נייחין בסופה כנז' בפ' תצוה ובספרא דצניעותא ושם ביארנו כי הטעם הוא לפי שהחסדים שבז"א בהיותם בראשו הם אורות סתומים תוך הנה"י דאימ' ועוד סיבה אחרת כי הנה"י עצמו של אימא הם דיני' תקיפין לפי שהנה"י הם דינין להיותם לבר מגופא ובפרט בהיותם מצד אימא דדינין מתערין מינה אבל בסיומו שם מתגלים החסדים בגילוי ולכך נמצא כי לאה היוצאת למעלה היא דינין אבל רחל היוצאת מן החזה ולמטה הוא רחמים גם זה עצמו הוא מ"ש בס"ה פ' ויצא דלאה איקרי עלמא דאתכסיא לפי שעומדת במקום אורות המכוסי' אבל רחל נקרא עלמא דאתגליא כי היא במקום אורות המגולים וגם ז"ס קבורת רחל בדרך באתגליא במקום פרשת דרכים. והענין הוא כי שם במקום החזה נקרא פרשת דרכים כי שם הוא מקום נפרש ונחלק בין בחי' ישראל ובין בחי' יעקב שהוא מן החזה ולמטה. גם בזה תבין מ"ש בס"ה פ' ויצא כי לאה נקר' עלמא עילאה בינה לפי שלאה יונקת דרך הפסק מחיצות נה"י של אימ' עלאה שבתוך ז"א ובכל זה נתבאר מ"ש למעלה כי לאה היא דינין ולכך במנחה אתערו דינין לפי שהוא בחי' זווגא של לאה אמנם לפי שרחל נגדל' בסוד האחור ולוקחת גם מקום לאה כנז' לכן עדיין הוא נקרא בחי' יום והדינים הם אז מתוקים. ואינם חזקים כמו בערבית כמו שיתבאר והנה בתפלת ערבית אז חוזרת רחל להקטין עצמה ולהיות אב"א עם יעקב בלבד למטה מן החזה ולכן אז הוא שליטת דינין גמורים ואז הוא לילה וחשך ממש וענין החשך והדינין התקיפין האלו נמשך עד חצות לילה:

ח׳והנה בחצות לילה אז לאה נגדלת פב"פ עם בחי' ישראל ויעקב שהוא כל שיעור ז"א כולו ואז לאה כאלו היא ממש בחי' רחל ולכן אז נמתקים הדינין וז"ס ליל ולילה הנז' בפ' בא בס"ה בפ' ליל שמורים וכו' הוא הלילה הזה כו' והענין הוא כי קודם חצות נקרא לאה ליל אבל אחר חצות לילה אז לאה נקרא לילה והענין הוא כי כיון שהיא נגדלת גם מן החזה ולמטה שהוא חצי התחתון של ז"א לכן נק' לאה חצות לילה כי לוקחת לאה הנקרא לילה גם בחי' החצי התחתון דז"א:

ט׳ובשבת בתפלת ערבית אז עומדים יעקב ורחל פב"פ כנגד כל נה"י דז"א משא"כ בתפל' שחרי' דחול שאינם רק איהו בנצח ואיהי בהוד ואחר תפלת ערבי' עולה רחל למעלה בהיכל אי' עלאה להגדיל' בהיותה שם ואז לאה פב"פ בכל אורך ז"א שהם ישראל ויעקב כמו שהוא אחר חצות לילה בימי החול וענין זה נוהג עד חצות לילה ואח"כ בחצו' לילה לאה עולה למע' בהיכלא דאימא עלאה ורחל יורדת פב"פ בכל אורך ז"א שהוא עם ישראל ויעקב. ובזה יתבאר לך סוד עונתן של ת"ח בליל שבת שהוא דוקא אחר חצות לילה ולע"ה עונתן בימי החול אחר חצות לילה והטעם הוא לפי שקודם חצות לילה אפילו בלילי שבתות ואפי' לע"ה נאסר הזווג לפי שאז רחל פב"פ למטה מן החזה בלבד ומכ"ש בלילי החול קודם חצות לילה שאז יעקב ורחל אב"א ומן החזה ולמטה אבל אחר חצות לילה הותר הזווג לע"ה לפי שאז היא לאה פב"פ בכל קומת ז"א לגמרי ובחצות ליל שבת שאז גם רחל היא פב"פ עם כל ז"א לגמרי ואז הוא רחמים גמורים להיות בחי' רחל וגם שהיא גדולה לגמרי ולכן הותר הזווג אפי' לת"ח ובתפל' שחרית אז עולה ז"א עצמו ג' מדרגות שהם נה"י דאי' ואז גם נוק' עול' כנגדם בז"א עצמו וכן בכל תפלה ותפלה עולה ג' דרגין כמבואר שם במקומו עד שנמצא כי בתפל' מוסף אז ז"א הוא עם או"א ממש כמותם אבל נוק' שהיא הנקרא רחל היא בנה"י דאי' לבד ובקק"ק דמוסף עולה בחג"ת דאי' ובאיה מקום כבודו עולה בחב"ד דאי' ואז היא ממש שוה עם ז"א ובמנחה דשבת אז בחי' החצי העליון דז"א שהוא הנקרא בחי' ישראל כנודע הוא לבדו עולה למעלה עם לאה עד מזל הי"ג דדיקנא דא"א ועם או"א ואח"כ בחזרה של תפל' המנחה אז בחי' ישראל ולאה עולים עד מזל העליון הח' דדיקנא דא"א ושם הם מזדווגים אבל יעקב ורחל הם למטה מהם בלי זווג:

י׳ההפרש והשינוי שיש בענין התפל' של ימי החול והשבת הנה בחול ע"י תפלותינו נכלל פנימיות האצילות למע' וחיצוניות האצילות נעשה בחי' פנימיו' ואז פנימיות דבריאה עולה אל האצילות ונעשה שם בחי' חיצוניו' אל חיצוני' דאצילות שחזר להיות פנימיות כנז' ואמנם ביום השבת כל מה שנעשה בחול ע"י תפלות הוא נעשה מאליו ומעצמו ביום השבת ומה שניתוסף ע"י תפל' ביום שבת הוא כי הנה בימי החול אין חיצו' הבריאה עולה אל האצילות כלל אפי' ע"י תפלה ומכ"ש חיצוני' שאר העולמו' אבל ביום שבת ע"י תפלותינו עולה גם חיצוניו' הבריאה אל האצילו' ונעשה שם בחי' חיצוניו' אל הפנימיות:

י״אעוד יש הפרש ושינוי אחר בין חול לשבת דע כי בתחיל' היתה הנקבה אב"א עם הזכר ואח"כ ננסרה וחזרה עמו פב"פ ונזדווגו יחד ואחר שחטא אדם חזרה באחורי ז"א כמתחי' והנה אחר החרבן בימי הגלות עומדת עמו אב"א חוץ בזמן התפלה כי אז ע"י תפלותינו אנו גורמים להם לחזור פב"פ בברכת אבו' בתיבו' מלך עוזר ומושיע ומגן כמבואר אצלינו. ואחר התפל' תיכף חוזר' לעמוד אב"א והנה חסידים הראשונים היו שוהים שעה א' קודם תפל' ושעה א' אחר תפלה כדי לעכב האר' הגורמ' להם לעמוד פב"פ שעה א' אחר התפלה ולא תחזור תיכף אל האחור אבל בשבת אז תמיד עומדים פב"פ אלא שיש להם עליות ע"כ מדרגות כפי סדר התפלה כנ"ל:

י״בליל מ"ש כבר ביארתי כי מה שנהגו לומר בכל מ"ש סדר האלפא ביתא קודם תפלת ערבית לא היה מורי ז"ל נוהג לאומרה ולא כל אותם השירים והמעלות כו' והמזמורים כלל ועיקר וכמ"ש בסדר נוסח תפלת שחרית לעיל:

י״גאותם הפסו' של ויתן לך האלקים מטל השמים כו' הכתוב במחזורים במ"ש בסדר ההבדלה היה נוהג מורי ז"ל לאומרם בכל מ"ש בעת שמבדיל על הכוס בביתו והנה נזכר בזוהר בהקדמת דפ' בראשית [ד' י"ד ע"ב] ענין זה וע"ש:

י״דאחר שאומרים ברכת הלבנה צריך האדם לומר ג"פ שלו' עליכם והענין הוא כי הקטרוג הא' שבעולם הוא אשר קטרגה הלבנה באמרה א"א לב' מלכים להשתמש בכתר א' ולזה אחר ברכת הלבנה אנו אומרים [ג"פ] שלום עליכם כו' בלשון תפלה שלא יהיה עוד קטרוג בעולם:

ט״וגם דע כי במ"ש קודם חצות לילה אסור להתאבל ולבכו' על החורבן שלא כאותם שנוהגים היפך מזה לומר קינות אחר תפלת ערבית במ"ש ונותנים טעם לדבריהם מפני שאז נחרב ב"ה בעת מ"ש כנודע. אבל דע לך כי הוא אסור לפי שקדושת שבת נמשכת כל הלילה ההיא כמ"ש למטה בע"ה וראיה לזה ענין סעודה ד' וכמ"ש ענינה בע"ה ואפי' בבחי' תוס' נשמה יש המשך קדוש' בליל זה כמ"ש בע"ה ולא עוד אלא שאפילו אחר חצות לילה של מ"ש לא היה מורי ז"ל מרבה בבכיה על החורבן יותר משאר לילו' אף עפ"י שנחרב הבית בליל מ"ש כנז' אלא היה בוכה ומתאבל כבשאר הלילות:

ט״זבענין ההבדלה מה שמבדילין בב"ה מנהג טוב הוא ומורי ז"ל נתן ד' זהובים לצדקה כדי שיניחוהו אנשי הקהל להוצי' יין משלו להבדיל עליו בב"ה. גם היה מדליק נר של שעוה ומברך עליו בורא מאורי האש ולא היה מבדיל על הנר שבבית רק באבוק' מיוחדת. ודע כי אין להטיל מים בכוס של ההבדלה בשום אופן וכמ"ש בס' ב"י בשם מהר"י גיקיטלייא ז"ל. ובענין עצי בשמים תכוין בהם בסוד הריח הכונה שנתבארה אצלנו בענין ריח ההדס בליל שבת עצמו וע"ש. ואמנם מן אותם ב' אגודות הדס שיש לך מוכנים מן שבת כנודע תזהר כאשר תקנה אותם שיהיו בתוכם ג' הדסים משולשי' כשרי' ועתה בליל מ"ש בעת ברכת עצי בשמי' תקח שלשה הדסים הנז' בידך הם לבדם ותריח בהם ויהיו שלשה הדסים אלו קשורים קשר א' ואגודה א' ותכוין כי ג' הדסים הם כנגד נר"ן ותכוין להשאיר לך כח מן תוס' נר"ן שנתוספו לך בשב' וזה נעשה לך עתה ע"י ג' הדסים האלו והריחך בהם וכבר נודע כי כל פעולו' ליל מ"ש הם כדי להשאיר חלק מן תוס' קדוש' שבת לימי החול הבאים כמ"ש בע"ה:

י״זובענין ברכת בורא מאורי האש היה נוהג לכפוף ראשי אצבעותיו הימנים אל תוך כפו הימנית והגודל מכוסה תחתיהם ויהיו נכפפים כנגד פניו של האדם המברך וגם יהיו נכפפים לפני הנר והיותם ד' אצבעותיו הוא בלא אצבע הגדול הנק' גודל ונק' בוהן וסוד כ"ז נת' בס"ה פ' ויקהל וע"ש ומדברי אלה תבין מ"ש שם באותו המאמר בענין כפיפת האצבעות שלא כדברי הנוהגי' להסתכ' באחורי האצבעות בהיותם פשוטים בלתי כפופים. גם שלא כאותם הנוהגים לשים פני האצבעות זקופות כנגד הנר ואח"ך כופפי' אותם כנגד הנר גם שלא כאות' הנוהגי' לכפוף אות' כנז' אלא שמהפכי' פני הכף כלפי מטה כלפי הקרק' ואחורי האצבעות שהוא מקום הציפרנים כלפי מעלה לשמים אלא צריך לזקוף ידיך הימנית ואצבעותיך כלפי מעלה ופני האצבעות כנגד פניך ואח"ך תכפוף ראשי אצבעותיך אל תוך הכף ותשאיר אחורי אצבעותיך כנגד מעלה נגד הנר אמנם אצבעותיך יהיו כפופות למטה ע"ג הגודל כנז' ויסתכל בצפורניו בלבד ולא בתוך פני האצבע' וכנז' בזו' פ' ויקהל ובפ' בראשית בדכ"א ע"א וע"ש:

י״חענין קדושת ובא לציון שנהגו לומר בליל מ"ש הכונ' היא להמשי' הארת עולם האצילות אשר בסוד תוס' שבת אל עו' הבריאה כי שם בחי' קדושת ובא לציון גואל כמבואר אצלנו בסדר תפלת שחרית בימי החול בענין ביאור קדושת ובא לציון וכוונתינו היא להמשיך תוס' הקדושה ההיא בבריאה כדי שתתקיים כל ששת ימי החול עד שבת האחרת ולכן אין קדושת זו נאמרת בלילה אחרת זולת זו כי אין בידינו כח להמשיך הארת האצילות בבריאה אלא בלילה הזו ולא בשאר ימי החול:

י״טענין ויהי נועם שנוהגים לומר בכל מ"ש ובזה יתבאר ענין נפלא להמשיך תוס' קדושת שבת לכל ימי השבוע הבאה עד שבת האחרת הנה מזמור זה של ויהי נועם צריך לאומרו כולו מעומד ועל הפחות תאמר פסוק זה מעומד ואח"כ תשב והטעם הוא כי הכוונה עתה היא לקבל אור החוזר מן הבינה הנק' נועם ה' מסוד תוס' שבת ולכן צריך שיהיה מעומד וזה ביאורו. דע כי צריך להכין עצמו לקבל אור תוס' השבת בו' ימי החול ובכן יהיה מכלל והתקדשתם והייתם קדושים כו' וזה דבר גדול להתקדש האדם בימי החול מקדוש' שבת וזה ענין הכנתו. דע כי הנה בכל יום שבת נתוסף קדושה באדם בנר"ן שלו ויש מי שאין בו רק בחי' נפש בלבד כו' האמנם מי שיש לו שלשתם יש בו ב' בחי' כי יש מי שזוכה לקחת תוס' קדושת שבת מפאת נשמתו ממש ויש מי שאינו מקבלו רק מבחי' ע"ד כללות העולמות בלבד ויש מי שיש לו נפש בלבד ומקבל תוס' בחלק נפשו מפאת נפשו ממש עצמה אבל חלק תוס' קדושת רוחו ונשמתו תמשך לו מפאת כללו' העול' בלבד ועד"ז יובנו שאר החלוקו' ויש מי שיש לו נפש ורוח, ואין לו נשמ' ויש מיני נפשות שכל עצמם אינם רק מבחינת כללו' העולמות בסוד תוס' שבת ואין להם רק אותה בחי' לבדה ולא שורש ועצמות קדושת שבת ולכן גם נפש זו אינה יכולה לעלות רק אותה הבחי' לבדה לפי שאפי' שרשה ועצמותה אינה אלא משם בלבד והרי נמצא כי אין לך אדם שאין לו תוס' נר"ן כפי חלק הנוגע לו ולכן צריך האדם לכוין כדי שישאר לו איזה תוס' מאותה הקדוש' של שבת לימי החול הבאים וע"י כן יכונו דרכיו אם יתמיד לכוין בהם היטב ומובטח לו שלא יקטרג בו היצה"ר ולא יחטיא אותו כל אותו השבוע והכל תלוי כפי תוקף כוונתו בקדושה ובטהרה. והנה ענין השארות תוס' הקדושה הוא עד"ז כי ביום א' של השבוע נשארת באדם בחי' תוס' קדושת הנשמה ובהתחלת ליל שני תלך ממנו ותסתלק וז"ס מ"ש במס' תעניו' אנשי משמר לא היו מתענים ביום א' כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג אל עינוי וימותו כי צריך להמשיך ביום ההוא קצת קדושת נשמה ומנוחה ועונג שבת ותוס' הרוח נשאר עד סוף יום ב' בשבת ואח"כ יסתלק ותוס' הנפש נשארת עד סוף יום ג' בשבת ואח"כ תסתלק ובזה תבין פעם למה שארז"ל כי אם לא הבדיל בליל מ"ש יבדיל והולך עד יום ג' ולא עוד. והטעם הוא כי עד אז נשאר בחי' תוס' שבת והבן זה. ומיום ד' ואילך צריך לכוין באופן אחר והוא להכין עצמו שיהיה ראוי ומוכן לקבל תוספ' נפש משבת הבא וביום ה' יכוון להכין עצמו שיהיה ראוי ומוכן לקבל תוס' רוח משבת הבא. וביום הו' יכוין להכין עצמו שיהיה ראוי ומוכן לקבל תוס' נשמה משבת הבא גם לסיבה זו לא היו אנשי משמר מתעני' ביום ששי מפני כבוד השבת פי' כדי לקבל תוס' נשמת השבת הרי נמצא כי יום השבת הוא ד' וז' כי הנה ג' ימים הראשונים הם מכלל השבת שעברה וג' ימים אחרונים הם מכלל השבת הבאה נמצא שיום השבת הוא ד' וע"י שיכוין כוונות אלו בג' ימי' האחרוני' יזכה לתוס' שבת הבאה והרי ביארנו כי בכל הו' ימים צריך לכוין ענין קבלת תוס' שבת או משבת שעברה או משבת הבאה וזה בענין ג' חלקי נר"ן כ"א ביומו ואמנם מה שצריך לעשות כו' ימי החול יתבאר לקמן בע"ה ונתחיל בתחי' לבאר הכוונה של ויהי נועם בליל מ"ש שהוא שורש ועיקר לשאר הכוונות של ו' ימי החול וכמ"ש בע"ה:

כ׳דע כי ב' מיני תוס' קדושת שבת נתוסף ביום שבת הא' היא ע"י כוונת התפלה והב' היא ע"י כוונת הסעודו' וכנגד המשכת תוס' קדושת שבת לימי החול מבחי' הסעודו' אנו עושי' סעודה ד' במ"ש. וכוונתה היא לכוין להמשיך אור קדו' סעודו' שבת לכל סעודות ימי החול וכנגד המשכת תוס' קדושת שבת מבחי' התפלות אנו אומרים מזמור זה של ויהי נועם ועי"ז אנו ממשיכים אותו נועם העליון בכל תפלו' השבוע. אמר חיים הכותב נלע"ד כי נודע שהסעודות והמזון הוא חיצוניות העולמו' והתפלו' הם פנימיות העולמות ודי בזה וזה כונתו. בתחי' תכוין כי ד' עול' הם וסדרן אבי"ע וכבר ביאר' כי עולם האצילות בבחי' פנימי' הוא שם אהי"ה דמלוי יודין שהוא קס"א ואחוריים של עולם האצילות הוא ריבוע ואחוריים שם אהי"ה במלוי יודין העול' בגי' תקמ"ד. ופנימיות עולם הבריאה הוא האחוריים דאצילו' שהוא שם אהי"ה העולה תקמ"ד כנז'. ואחורי' של הבריאה הוא הויה דס"ג ופנימיו' היצירה היא אחוריים דהויה דס"ג הנ"ל שהם בגי' קס"ו והם פנימיות היצירה ושם הויה דמ"ה דמילוי אלפין הוא חיצוניותו והעשיה הוא אחוריים של הויה דמ"ה הנז' העולה בגימ' ק"ל והוא פנימיות העשיה וההויה דב"ן דמילוי ההין הוא חיצוניותו וכל זה הוא בימי החול אבל ביום שבת הפנימיות בעצמו של האצילות מאיר בבריאה וכן פנימיות הבריאה מאיר ביצירה וכן פנימיות היצירה מאיר בעשיה והנה עתה בזו הכונה להמשיך תוס' אור שבת בימי החול לא יהיה לא המציאות של החול ולא המציאו' של השבת עצמו כי זה א"א להיות אבל יהיה הדבר ממונע כי נקח חלק מהארת שבת לימי החול. וזה ענין ויהי נועם כו' הנה במלת ויהי נועם חכוין להמשיך מן האצילות אל הבריאה. ובמלת ה' אלקינו עלינו תמשיך מן הבריאה אל היצירה. ובמלת ומעשי ידינו כוננה עלינו תמשיך מן היצירה אל העשיה. ובמלת ומעשה ידינו כוננהו תמשיך מן הבריאה אל העשיה כי הנה השבת הוא בבריאה כנודע דבשבת לביש מלכא לבושין דבריאה ולכן כמו שכללנו היצירה בבריאה כן צריך שנכלול העשיה בבריאה כדי שתקבל משם אור הבריאה השבת וזהו ע"י ומעשה ידינו כוננהו אבל לפי שאין יכולת אל העשיה לעלות אל הבריאה אלא ע"י היצירה לכן תחילה נעלה את העשיה ליצירה במל' ומעשה ידינו כוננ' עלינו ואח"כ תוכל לעלות אל הבריאה וזה ע"י מלת ומעשה ידינו כוננהו. ועתה נבאר המלו' ויהי נועם תכוין בזה להמשיך ויהי מן נועם פי' כי שם אהי"ה דיודין שבאצילות הוא בגי' נעם ע"ה והוא קס"א. ותמשיך ממנו בחי' ויה"י שהוא בגי' א"ל שהם ג' יודין וא' שיש בשם אהי"ה הנז' ותמשיכנו אל הבריאה לפי שבשב' עצמו מאיר שם אהיה דיודין עצמו אבל עתה לא נמשך ממנו רק בחי' ויה"י שהוא סוד אל היוצא מן שם אהי"ה הנז' וכבר נת"ל כי שם זה הוא אור החוזר מן בינה אח"כ תכוין להמשיך זה בבריאה בז' שמהן אשר בו שהם סוד תוס' שבת עצמו שהם ז' אותיות אהי"ה יה"ו הנז' בר"מ פ' יתרו ע"ש ותכוין כי ויהי נועם הוא מציאות אהיה יה"ו עצמו הנ"ל באופן זה כי במלת ויה"י נרמז שם יה"ו ותקח אות יו"ד הנוספ' במלת ויה"י ותחברנו עם מלת נוע"ם ויהיה ינע"ם והוא שם אהיה במלוי יודין העולה בגימט' קס"א ועם עשר אותיותיו הוא קע"א כמנין של ינעם ע"ה והרי נתבאר ענין יה"ו אהיה של הבריאה ג"כ. ה' אלקינו עלינו תכוין כאן להמשיך מהבריאה אל היצירה באופן זה כי בחי' ד' הויות שהם ע"ס מ"ב נוריד ונמשי' מהם המלויים שבהם כיצד מילוי שם ב"ן הוא בגי' כ"ו הרי הוי"ה וג' מלויי ע"ב ס"ג מ"ה שהם מ"ו ול"ז וי"ט הם בגי' ק"ב כמנין אלקינו ונמצא כי אנו ממשיכין ולוקחי' אותם התחתון תחילה ואח"כ שלשה העליונים. ואחר כך אנו ממשיכין אותם אל היצירה הנקרא עלינו שהוא האחוריים של הוי"ה דס"ג שהם בגי' קס"ו כמנין עלינו וגם השם עצמו אנו ממשיכין עתה אל היצירה. ומעשה ידינו כוננה עלינו כאן תכוין להמשיך מן היצירה אל העשיה באופן זה. כי ומעשה הוא בגימ' ת"ך ותכוין כי הוא באתב"ש א"ל וגם ת"ך בגי' י"פ מ"ב וכולם משם מ"ה דאלפין שביצירה כי יש ביצירה י"ס ותמשיך מן י"ס שביצירה שהם י"פ מ"ה תמשיך מהם עשרה מ"ב כמו שידעת שהו' ההויה כפשוטו ובמלויו ובמלוי מלויו הם מ"ב אותיות ותמשיך אלו הי"פ מ"ב אל העשיה להעלות העשיה למעלה בסוד תוס' קדוש' כנודע כי כל שם בן מ"ב סגולתו היא להעלות למע'. ידינו הוא נתינת מוחין בעשיה והנה העשיה היא שם אדנ"י והמוחין הם שם י"ה כי העשיה היא נוק' ואין בנוק' רק תרין מוחין חו"ב. והנה י"ה אד"ני הוא בגי' פ' בגי' ידינו. כוננה הוא נתינ' כתר אל העשיה כנודע כי כתר המלכו' הוא ריבוע שם אדנות כזה א אד אדנ אדני והוא בגי' כונן וזהו כוננ' כונן ה' כי העשיה היא ה' תתאה. ובר"ת של ידינו כוננה תכוין כי העשרה מ"ב שכוונת אליהם למע' כמלת ומעשה הם ל' פעמים י"ד כי כל מ"ב הוא ג"פ י"ד כי הם ג' הידים המעלים ממטה למעלה. וכן ר"ת ידינו כוננה הם בגי' ל' וכן פשטיות מלת ידינו מורה על בחינת הידים להורות כי הם ג' הידים. עלינו תכוין כי משם ההויה דמ"ה דאלפין שהמשכנו מן היצירה אל העשיה הנה יש בו ג' אלפין ונודע כי כל אות אלף מורה על שם אהיה ותכוין לעשות ג' שמות של אהיה שהם בגי' ס"ג ואז תכוין בהויה עצמה דס"ג ואז תרבענה ותקח האחוריים שלה לצורך העשיה ונודע שהוא בגי' עלינו שהו' קס"ו ומעשה ידינו כוננהו הנה כבר המשכנו הכל עד העשיה האמנם לפי שהעשיה היא בתוך הקליפות לכן צריך תיקון אחר יותר עליון והוא שנחזור להמשיך אליה מן הבריאה עצמה ולהעלותה עד שם כדי שישאר לה איזה דבר של תוס' שבת וגם כי הבריאה היא בחי' שבת כנודע ולכן תכוין כי ג' אותיו' וע"ש מן ומעשה והם אותיות עש"ו כי מכאן היה עשו אוחז כנגדו בקלי' והם ב' בחי' הא' הוא אחוריים של הוי"ה דע"ב דיודין שהם בגי' קפ"ד ועם עשר אותיות' קצ"ד ובחי' זו תמשיך מן עולם האצילות שהוא שם הוי"ה דע"ב דיודין כנודע. גם ב' שמות אלקים עם י' אותיותיהם הם בגי' קפ"ב והם בגי' יעקב והנה קצ"ד וקפ"ב הם בגי' עשו והם סוד הבריאה הנק' אלקים כמנין הכס"א והם ב' שמות אלקים שהם זו"ן אשר שם נשאר לנו ב' אותיו' מ"ה מן ומעש' ובחי' זו תמשיכ' מן היצירה כי שם שרשו של הויה דמ"ה וכל בחינות אלו תמשיכם אל העשיה כדי שתוכל לעלות אל הבריאה וזה תמשיך אל ידינו שהוא סוד י"ה אדנ"י כנ"ל כוננהו הוא חיבור כונן ה"ו פי' כי במלת כונן תכוין להמשיך ג"כ ג"פ מ"ב א' מן הויה דע"ב דאצילו' והב' מהויה דס"ג דבריאה והג' מן הוי"ה דמ"ה דיצירה. והנה ג"פ מ"ב הם כונן ועי"ז יהיה ה"ו של כוננהו פי' כי העשיה שהיא ה' תעלה ע"י כן למע' מן היצירה הנק' ו' ותהיה ה' על ו' והנה ע"י כל ההמשכות האלו הלואי ישאר איזה רושם הארה בעשיה בימי החול. גם דע כי צריך שתכוין שה' פעמים נרמזו אותיות נ"ו בפ' הזה והם אלקינו עלינו ידינו עלינו ידינו וה"פ נ"ו הם בגי' מנצפ"ך שהם סוד ה"ג שבעשיה שהיא בחי' נוק' ותכוין למתקם ע"י האור הנמשך מן הבינ' הנק' נועם כנז' ובברכת אבות דר"ה בתיבות אלקינו ואלקי אבותינו כו' נתבאר ענין זה היטב. גם תכוין כי ג' מיני תוס' קדוש' שבת הם הא' הוא מה שבא מאליו מפאת קדוש' השבת בעצמ' וכנגדו אנו אומרים ויהי נועם ד' אלקינו עלינו וכנגד מה שתיקן האדם והרויח ע"י מעשיו באמצע ימי החול כדי להמשיך עליו תוס' קדו' שבת בע"ש אנו מתפללים שגם מבחי' זה ישאר ממנה איזה קדושה וזהו מעשה ידינו כוננה עלינו. וכנגד מה שתיקן האדם והרויח באמצע השבוע ע"י מעשיו רק שעשה שום עון ונסתלק ממנו אנו מתפללי' שגם מבחי' זו ישאר אלינו וזהו ומעשה ידינו כוננהו ר"ל שתהיה כונן ומתקן אל המעשה ידינו עצמו אשר נפגם ע"י העון וזהו כוננהו ר"ל להו בעצמו. גם תכוין בפ' הזה של ויהי נועם כו' אל ב' מיני זווגים הנעשים בימי החול והם זווג דאו"א וזווג דזו"ן וכונתינו עתה להמשיך לב' הזווגים הנז' בחי' אור גדול ממה שנשאר ביום השבת כדי שבכחו יהיה להם מציאות זווג בימי החול. וכבר נתבאר כי ענין ויהי נועם הוא בחי' אור חוזר מתוספות קדושת שבת בסוד ברח דודי ודמה לך לצבי. והנה מציאו' השבת הוא סוד הבינ' וז"ס ויהי נועם פי' כי אנו ממשיכין הנועם ההיא של הבינה לב' זווגי החול הנז' וביאר מה ענין ב' זווגים אלו ואמר כי הא' הוא ומעשה ידינו כוננ' עלינו פי' כיון שמה שנעשה בשבת מעצמו הוא נעשה בימי החול ע"י תפלותינו וזהו ומעשה ידינו כוננ' עלינו ר"ל שזה הזווג הנעש' בכח מעשה ידינו בימי החול כוננה עלינו ע"י נועם הזה ולפי שזה הזווג הוא עליון דאו"א לכן אמר כוננה עלינו כי או"א הם עלינו כי ישר' הם בז"א שהוא למטה מאו"א וכנגד זווג התחתון דזו"ן אמר ומעשה ידינו כוננהו כי גם זווג זה הנעשה על ידי מעשה ידינו גם הוא כוננהו ר"ל כונן ו"ה שהם זו"ן:

כ״אענין מ"ש היא בחי' אור החוזר אשר אנו מקבלים הארתו עת' ובחי' אור החוזר מפאת תפי' שבת הוא ענין ויהי נועם כו' שהוא המשך אור הבינ' הנק' נוע"ם ולפי שהזווג הנעש' בחול אינו מעצמו כנודע כי מה שנעש' מעצמו ביום שבת אנו עושים אותו על ידינו בתפלתינו בימי החול ולכן אנו מתפללים בתחי' ימי החול ומעש' ידינו כוננ' עלינו שהוא זווג העליון הנעשה בימי החול ע"י שיכוננהו על ידינו ולהיות אור החוזר הזה מבחי' אי' עלאה צ"ל פסוק זה מעומד כנ"ל. וכן לסיב' זו עצמ' יש בנו כח להאי' עת' בעולם הבריאה קדושת ובא לציון גואל כנ"ל משא"כ בשאר לילות החול וכנגד אור החוזר מפאת סעודת שבת אנו עושים סעודה בכל ליל מוצאי שבת סעוד' ד' והבן זה. הנה נתבאר למע' בענין ויהי נועם כי כונתינו היא להמשיך תוס' שבת אל ימי החול הבא' וזה מסוד אור החוזר מן הבינ' הנקרא נועם והוא סוד השבת כי הבינה היא שבת גם בארנו לעיל כי המשך תוס' קדושה זו היא בג' חלקי נר"ן כי הנשמה מתקיימת עד יום א' והרוח ע"ס יום ב' והנפש ע"ס יום ג' וג' הימי' האחרי' שהם ד' וה' וו' תכוין להמשיך לצורך השבת הבאה בסוד הג' חלקים שהם נר"ן והנה ז"ש מ"ש בספרי זכור את יום השבת מצוה היא למנות בו ימי השבת לומר א' בשב' ב' בשבת כו' וכ"כ הרמב"ן בחי' על התורה. והענין הוא להורות כי כל ימי החול תלוים ונקשרי' ונמשכים מיום השבת ומשם נמשכ' להם הארת' וזכור היטב ענין זה כי הוא מכלל רמ"ח מצות עשה למנות ימי החול עד"ז א' בשבת ב' בשבת כו' וכיון שנתבאר ענין הקדמה זו צריכין אנו להודיעך מה היא ההכנה שיכין האדם כדי שימשיך עליו תוספת הקדושה הנזכר בו' ימי החול:

כ״בהנה ביום א' בשבת כל עסקיך תהיה בבחינת מחשבה שתהיה פנויה ונקיה מכל ליכלוך שעי"כ תתקיים בך באותו יום תוס' הנשמ' ואמנם סוד המחשבה הזו היא שבכל רגע היום ההוא יכוין בהויה דס"ג ובשם אהיה אשר אהיה ובשם אהיה יה"ו כי כל בחי' אלו הם בעולם הבריאה אשר משם הוא חלק הנשמה. וביום ב' בשבת תעסוק בדיבור בתורה והכל לכוונת קבלת תוס' שבת בבחי' הרוח. וביום ג' בשבת תעסוק במצות מעשיות שהם כנגד חלק הנפש ובפרט במצות הנעשות ע"י הרגלי' כמו הלויית המת וביקור חולים וכיוצא בזה. וכעד"ז יעשה בג' ימים האחרונים והם הד' במעשה והה' בעסק התו' ע"י הדיבור והו' במחשבה אמנם כונת ימים אלו הם להכין לקבל תוס' שבת בבחי' נר"ן ביום עש"ק הבאה וכל כונתיך ועסק' יהיו אל פנייה זו לקבל תו' שב' בבחי' נר"ן ודבר זה תועל' גדול לקבל האדם תו' קדוש' שבת:

כ״גגם קבלתי כונה אחרת ממורי ז"ל בענין זה והוא כי כפי הנז' נתבאר כי יום ב' וה' הם סוד עולם היצירה לכן תכוין בהם להעלות שם הנפש ברוח אשר ביצירה ואז תעשה הכנה לקבל רוח ע"י שם מ"ב שביצירה שהוא השם הנרמז בתפילת אנא בכח לכן צריך שתקשור שם השולט באותו היום עם השם השולט ביום שבת כיצד הנה ביום ב' מושל שם קר"ע שט"ן ותכוין לחבר עמו שם שקוצי"ת השולט ביום שבת ותשלב' אות באות כזה קשר"ק עושצטינ"ת ותכוין לקבל תוס' הרוח ביום שבת וכן ביום ה' שהוא ג"כ הכנ' לחלק הרוח תכוין לחב' ולשלב שם חק"ב טנ"ע השולט ביום ה' עם שם שקוצי"ת שביום שבת כנז' ביום ב' כזה חשק"ק בוטצניעת וכונה זו תכוין בכל רגעי היום ובפרט בעת שאתה קובע עסק תורתיך בב' הימים האלו. ודע כי מ"ש לעיל שהיא מ"ע למנות א' בשבת ב' בשבת כו' הנה גם זה מועיל להכנת שבת:

כ״דבענין מה שינהג האדם עצמו לקבל תוס' שבת בכל ו' ימי השבוע כבר נתבאר כי ביום ב' וה' הוא לקבל תוספ' הרוח ולכן יעסוק בתורה בב' ימים אלו כי ז"א נקרא תורה ובו סוד בחי' רוח כנודע. גם נת' אלצנו כי האדם בע"ש בעת קבל' שבת מקבל תוס' נר"ן ובמ"ש מסתלקים אבל ע"י סעודת ליל מ"ש חוזר האור להתפשט מאצילות לבריאה ומבריאה ליצירה ומיצירה לעשי' ועי"כ חוזרין תוס' נר"ן באד' ומתעכבים באדם שלשתם ביום א' מהשבוע וליל ב' מסתלקת הנשמה ונשארים נפש ורוח. ובליל שלישי מסתלקת הרוח. ובליל ד' מסתלקת גם הנפש ואחר כך צריך עוד לעשות תיקון מחדש ולקבל תוספת שלשתם בשלשה ימים הנשארים והם ד' וה' וו' וכל זה נעשה על ידי הכונה שתכוין בבה"מ שבכל יום כיצד הנה ד' ברכות יש בבה"מ כנגד ד' אותיות אדנות וכל ברכה כנגד אות א' מהן במילוי המלוי שלה כיצד בברכה א' מתחיל' ועד סוף יצייר נגד עיניו אל"ף למ"ד פ"א ובהזכרת ההויה של ברוך א"י כו' יכוין בהויה בניקוד אלקים זולת ההויה עצמ' של הברכה. ובברכ' הב' יצייר נגד עיניו דלת למ"ד ת"ו ואם הוא יום ר"ח יצייר תי"ו במילוי יו"ד ובהזכרת ה' יכוון עמו ג"כ שם אלקי"ם כנ"ל. ובברכה הג' יצייר נגד עיניו נו"ן וא"ו נו"ן ובהזכרת ה' יכוין בשם א"ל ואמנם בשם זה של א"ל הוא השינוי וההפרש שיש בימי השבוע כי ביום א' יכוין כי א"ל זה הוא סוד אל שד"י במילואו העולה בגי' אל"ף ושם זה הוא בבריאה ויכוין שהוא יונק מן שם ייא"י דהויה דס"ג שגם הוא א"ל בגי' ועי"כ יעמיד עמו תוס' הנשמה. ביום ב' יכוין כי א"ל זה הוא א"ל יהו"ה שעולה גי' נ"ז עלמין והוא ביצירה כדי להעמיד הרוח וביום ג' יכוין באל אדני שעולה בגימט' צ"ו עלמין והוא בעשי' כדי להעמיד הנפש. ובג' ימים האחרונים יכוין לזכות ולקבל ולא להעמיד וגם יכוין בהם מלמטה למעלה כי ביום ד' יכוין בא"ל אדנות לזכות לקבל תוס' הנפש בע"ש. וביום ה' באל הויה שיזכה לקבל תוס' רוח בע"ש וביום ו' בא"ל שדי שיזכה לקבל תוספת נשמה ביום ההוא:

כ״הונחזור למעלה בכונה ברכת ד' של ברה"מ שיצייר יו"ד וא"ו דל"ת ובהזכרת השם יכוין לחבר עמו שם צבאות האמנם בברה"מ של שבת יכוין בד' הברכות כנגד ד' אותיו' שם הויה במילוי מלויים ע"ד הנז' כל ברכה באות א' ובד' ההזכרות יכוין בד' הויות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ויכוין לכלול העולמות:

כ״וגם דע כי הלילה של חול היא סוד העשיה וששת ימי החול הם סוד היצירה ויום השבת הוא סוד הבריאה וז"ס וביום הז' נתעלה וישב על כסא כבודו ונודע כי סוד הבריאה היא ב' שמות אהי"ה יה"ו והענין הוא כי המלכות היא ז' וגם היא ד' מעילא לתתא ומתתא לעילא לפי שהמל' עומדת בסוד נקו' באחורי הת"ת והנה אם נמנה מלמעל' תהיה ד' חסד גבורה ת"ת מלכו' ואם נמנה מלמטה תהיה ד' יסוד הוד נצח מלכות ועד"ז ג"כ הם ו' ימי החול כי אם תמנה מלמעל' למטה ד' וה' וו' ושבת יהיה ד'. ואם תמנה ממטה למעל' ג' ב' א' שבת יהיה ד' וגם הוא ז' באופן שלעולם המלכות והשבת הם ד' וז' וזהו ג"כ סוד ב' שמות הנז' כי הנה הם מאירי' במלכות להעלותה למעלה כיצד הנה שלשה אותיו' ראשונות אה"י הם חג"ת וה' אחרונ' היא מלכות וג' אותיו' יה"ו הם נה"י וע"י ז' אלו שבבריאה מעלים את המלכות עד הבריאה ואח"ך הבריאה עצמה שהיא סוד יום השבת עולה באציל':

כ״זכבר הודעתיך כי בכל ד' עולמות אבי"ע בחי' המל' שבכל עול' מהם ירדה בעת המיעוט לסיבת הקטרוג למטה בהיכל ק"ק של עולם שלמטה ממנו וכ"ז היה לתועלת העולמו' שיתקשרו יחד סוף זה בראש זה ויקבלו הארה זמ"ז ובזה תבין סוד יום השבת מה ענינו כי אז ניתוספה קדושה בכל העול' והיכל ק"ק שבבריאה עולה אל האצילות ונעשה בחי' אצילות גמור לסיבה הנז' ועד"ז בכל העולמות ויהי נועם הנאמר במ"ש כבר נתבאר ענינו אצלנו למעל' ומצאתי בו דברים מחולפים ואע"פ שנלע"ד שטעה השומע לא אחדל מלכתבם הנה ההוי"ה דע"ב דיודין עם אהיה דיודין הוא פנימיות של עולם האצילות ואחוריי' דאהיה דיודין שהם בגי' קדמ"ת הם חיצוניות האצילות והאחוריים הנז' עם הויה דס"ג הם פנימיו' של הבריאה ואחוריים דהויה דס"ג העולים קס"ו הם אחוריים לבריאה והאחורי' הנז' עם הויה דמ"ה הם פנימיות היצירה ואחורי' דמ"ה העולים ק"ל הם חיצוניות היצירה ואחוריים הנז' עם הויה דב"ן הם פנימיות העשיה והאחוריים דהויה דב"ן העולים קד"ם הם חיצוניות העשיה. גם כתוב כאן כי יכוין שב' תיבות ויהי נועם יש בהם ז' אותיות כנגד ז' מרגלאן שהם אהיה יה"ו כדאיתא בס"ה בפ' יתרו בר"מ והנה הם בבריאה ויכוין להמליכם על ז' ימי השבוע כל אות בשם א' [נ"א ביום א' סכ"י] ונעם הוא חסר ו' גם ה' אלקינו הוא המילוי של ד' הויות עסמ"ב כי ביום שבת האירו הד' הויו' שלימות מן אצילות אל הבריאה ועתה במ"ש אנו לוקחים המלויי' שלהם בלבד שיאירו מן הבריאה אל היצירה גם מלת ומעש' רומז אל העשיה כי כן הבנ' ומעש' הוא לשון עשי'. גם כוננה בגי' ק"ל שהוא אחורי' דהויה דמ"ה שהם חיצוניות היצירה ופנימיות העשיה. ונודע כי אחורי' פשוטים ומילויים דהויה דמ"ה שהם ע"ב ק"ל הם מוחין אל הנוקבא שסודו עשיה גם ומעש' הב' נחלק לב' והם עש"ו מ"ה והנה עשו הוא אחוריים דהויה דיודין והם קפ"ד ועם עשר אותיו' הם צדק ואחוריי' דהויה דס"ג וגם הו' בתים הראשוני' זולת ההויה לבד שעולים קע"ב והם בגי' ב"פ אלקים. גם תוסיף עשר אותיות שבב' אלקים הם קפ"ב והנה קצ"ד וקפ"ב הם עשו והם אחורי או"א. גם בידינו כוננהו תכוין בט"פ י"ד שיש בג"פ מ"ב אשר בג' הויות ע"ב ס"ג מ"ה העולים בגי' כונ"ן מן כוננהו. גם ה"פ תמצא אותיות נ"ו בפסוק זה והם בגי' ה"ג מנצפ"ך ותכוין למתק' ע"י שם אל הנרמז במלת ויהי ומקורו הוא נועם אהיה דיודין שהוא קס"א כנז"ל ב' שמות א"ל שנרמזו בפ' זה כמבואר אצלנו שהם א"ל מן תיבת ויהי נועם. גם נועם בגי' אהיה דיודין ובו שם ייא"י העולה א"ל:

כ״חענין ליל ו' כבר ביארנו שיכוין האדם בכל ו' ימי החול לקבל תוס' השבת ואמנם יום ו' הוא יותר נכון ומזומן מכל שאר ימים בסוד והיה ביום הו' והכינו את אשר יביאו רמז בזה כי ביום הששי מכין לשבת לפי שיום ו' הוא כנגד היסו' המכין לצורך המלכות שהוא שבת אספקלריא דלית לה מגרמה אלא מה דיהיב לה יסוד לכן צריך שתכוין להכין הכנה זו מע"ש כדי שיבא יום השבת וימצאהו מוכן ואותה קב"ש תהיה על נכון וכראוי:

כ״טוהנה יש הכנה א' שצריך שתקדים אותה מן הלילה של ליל ו' והיא ענין כוונה א' שראוי שתכוין בה במחשבה בלבד בלילה בעת סדר ק"ש של ליל ו' שע"ה ותכוין בה אחר שאמרת כל סדר השכיבה קודם פ' בידך אפקיד רוחי כו' אז תכוין לזו הכוונה תחילה תכוין להעלות ג"ר דעשיה ביצירה ואח"כ להעלות ז' אחרונות והוא ע"י הכוונה שנבא' לקמן בענין קבלת שבת במזמו' הבו לה' בני אלים כי הג"ר עולים ע"י ג"פ הבו וז"ת ע"י ז' קולות ואח"ך תעלה היצירה בבריאה ג"ר ע"י ג"פ באי כלה וז"ת ע"י אותיו' אהיה יה"ו כמבואר שם ג"כ ואח"ך תעלה הבריאה באצילות ע"י כוונת פ' טוב להודות לה' שהוא ר"ת ט"ל כמבואר שם והרי זו כוונה אחת:

ל׳עוד תכוין כונה שניה אח"כ והיא זאת כי בתחיל' תכוין בהויה דע"ב דיודין שבאצילות ותכוין שבכל אות ואות מהם יש דגש ורפה אח"ך תכוין בהויה דס"ג דבריאה ותכוין שכל אות ואות נקודה בשוא געיא וסימנך ש"ג ר"ל שוא געיא. אח"ך תכוין בהויה דמ"ה שביצירה ותכוין שכל אות ואות נקודה שורק ו' כנודע כי סוד אות ו' הוא ביצירה שהוא כנגד הת"ת אח"ך תכוין בהויה דב"ן דההין שבעשי' ותכוין כי כל אות מהם מנוק' בשוא קמץ והנה ב' הכוונות אלו הם הב' כוונות שביארנו בקבלת שבת עצמ' וכפי סדר ההוא עצמו צריך שתכוין עתה אבל החילוק הוא כי עתה אין צורך להזכיר בפה שום דבר רק בכונה בלב דוקא. גם אין צריך לכוין באותם המזמורי' והפסוקים רק תכוין באותם השמו' לבדם אשר על ידיהם תעלה עתה הד' עולמות אבי"ע כנז' גם דע במש"ל בענין עלית ז"ת דעשי' ע"י ז' קולות וע"י ז' שמות של מ"ב וצריך שתכוין כי כל אות ואות מהם נחלקת לכמה מיני הארות כיצד תכוין כי אות א' דאבגית"ץ ציורה יו"י כזה א' ואות ב' ציורה ג' ווין כזה ב' ואות ג' ציורה ג' ווין ג' ואות ת' ציורה ת' דלת נון ואות ץ' ציורה י"ן ועד"ז תצייר כל שאר אותיות שם בן מ"ב ואח"ך תאמר פ' בידך אפקיד רוחי כו' ותישן:

ל״אענין לימוד המקרא בליל ו' נתבאר גבי ענין לימוד סדר המקרא שבכל יום ויום וע"ש בשער המצות בפ' ואתחנן במצות ת"ת ד' ט"ל ע"א ענין יום הו' בעצמו. כבר ביארנו ענין מ"ש הכתוב והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו כי יום הששי הוא מכין ליום השבת כנ"ל והנה כמה מיני הכנות יש בע"ש לצורך השבת אם במחשב' ואם בדבור ואם במעשה וג' בחי' אלו יתבארו בהמשך דברינו בע"ה. ענין המחשבה כבר נתבאר' למעל' בענין סדר הכונ' שיכוין בו' ימי החול וע"ש איך יום ששי תלוי במחשבה באותם השמות וזה לצורך הנשמה וגם יתבארו דברים אחרים למטה בעזר' השם יתברך ואם במעשה דע כי צריך האדם ליזהר לקנות כל צרכי שבת ביום ששי לסיבה הנז' ולא ביום ה' וכמו שמצינו חכמי ישראל שרבא מלח דג שיבוטא ר"ן מכתף ועייל כו' ובכל מה שיקנה יזכיר ויאמר לכבוד השבת והרי זה ענין מעשה. גם תזהר בתי' הנרות של שבת אמנם הדלקת הנר היא מצוה על האשה בעלת הבית כנודע וגם זה הוא ענין מעשה ואם בענין הדיבור והלימוד בתור' כבר ביארנו בסדר המקרא שנוהג בכל יום ויום שצריך לקרות בכל הששי כ"ו פסוקים מפרשת השבוע באותה הכוונה שנתבאר שם בשער ה' שער המצו' וע"ש. גם ביום ששי עצמו צרי' לקרות כל הפרשה כולה במקרא ותרגום באותה הכונה שנתבאר שם ועוד יש כמה מיני דברים אם ענין הטבילה ואם ענין רחיצת פניו ידיו ורגליו במים חמין וענין קבלת שבת בתפילת המנחה ביום ששי ואח"ך קבל' שבת בשדה וכאלה רבות וכולם הם מכלל הכנת שבת וזה החלי בע"ה:

ל״בובתחילה נבאר ענין א' שאמר לי מורי ז"ל שקבל מאדם אחד גדול שאמר לו שקבלה היתה בידו מרבותיו שכל מי שנקבר בע"ש אחר שעה ה' מן היום שאין לו חבוט הקבר לפי שמן שעה הה' מתחיל תוס' קדושת שבת ויש לו דין כאלו נקבר ביום שבת עצמו וא"ל כי ז"ס ה' יתירה של יום הששי כי בכל הימים לא נזכר בהם ה' כמו ביום א' ולא אמר האחד וכן יום ב' כו' אבל כאן נאמר הו' לרמוז כי בה' שעות מיום ו' תיכף סמך אליו ויכולו השמים והארץ כו' ותיכף נחשב כאלו הוא יום שבת ולכך סמך הו' ויכולו כו' ומורי ז"ל הודה לדבריו והסכים אליהם מנהגי מורי ז"ל תיכף בסיימו תפלת שחרית דיום ו' היה הולך לבה"כ או לבית מדרשו אם היה שם ס"ת כשר היה מוציאו וקורא בו הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום והוא היה קורא המקרא מתוך הס"ת והיה לו תלמיד א' שהיה קורא לו התרגום מתוך ספר התרגום והוא אומר אחריו וכן היה עושה בכל פסוק ופסוק עד שמשלים הפר' ולא היה עושה כמו שיש מתייהרים לקרוא כל הפרשה כולה מקרא פ"א ולשנותה מקרא פ"ב אח"כ קורים כולה יחד תרגום פ"ג אבל כל פסוק ופסוק בפ"ע היה קורא שמו"ת והיה דוחק עצמו לקרותה ביום ו' והיה אומר כי ז"ס והיה ביום הו' והכינו את אשר יביאו, זולת אם אירע לו שום אונם גדול מאד שאז היה קורא הפר' שמו"ת אחר סיום תפלת שחרית דיום שבת קודם סעוד' שחרי' כמו שצוה רבינו הקדוש לבנו ולא כמו אותם הקורים אות' באמצ' תפלת שחרית דשבת:

ל״גואחר קריאת הפר' היה טובל הטבילה של ע"ש הנז' בס"ה פ' תרומה ד' קל"ו ע"ב דרב המנונא סבא ע"ה הוה סליק מנהרא בכל ע"ש כו' והיה אומר מורי ז"ל כי כיון שכבר קרא הפרשה כבר יש באדם כח לקבל תוס' קדושת השבת ולכן לא היה טובל קודם שיקרא הפרשה זולתי דרך מקרה ואף גם מקרה זה לא היה טובל רק אחר שהתחי' שעה ה' מיום ו' כמו שביארנו לעיל על ה' יתירה דיום הו'. והיה אומר מורי ז"ל כי תוס' שבת היה ניכר ומתגל' במצח האדם תיכף אחר הטבילה הנז' אבל עיקר הגילוי לא היה רק אחר חצי היום ודוקא אם טבל כבר והסיר ממנו קליפין דחול ע"י כוונתו כנודע שקליפין דחול הם הם בגדי חול של נפש האדם ואפשר שכל מה שיהיה קרוב לליל שבת יתגלה יותר תוס' שבת:

ל״דכונת הטבילה של ע"ש הנה אחר שנכנסת תוך מי הים או הנהר או המקוה קודם שתטבול תכוין כי המקוה הוא סוד שם אהי"ה דההין העולה בגי' קנ"א כמנין מקוה כי שם מתקבצים כל שמות אהי"ה היותר עליונים ממנו כמ"ש ואח"כ תכוין להמשיך במקוה הזה את הנחל העליון והוא ד' הויו' עסמ"ב וג' אהיה דיודין ודאלפין ודההין כי כאשר הם פשוטים יש אות יוד א' בכל שם מהם ונמצא שהם ז' יודין בז' השמות האלו. וכבר ידעת כי ז' שמות אלו הם סוד שבעה שמות של שבת בסוד שבעה אותיות של אהיה יה"ו הנז' בר"מ בפ' יתרו וצריך לכוין כי בפשוטים יש בהם שבעה יודין פשוטים אבל תכוין ג"כ במלוייהם ותוסיף עליהם שם י"ה כי הוא סוד השבת והרי הם ח' יודין שהם בגי' נ"ל מנח"ל ועם כללות הח' יודין עצמם הרי נח"ל ואח"כ תכוין לכלול כללו' היודין בעצמם ובכללותם כנז' והם ב' כללים ותצרפם עם נח"ל ויהיה בגי' מי"ם והרי נמשכו המי' לתוך המקוה אח"כ תכוין שכל זה יהיה לכבוד שבת והוא כי הלא בח' שמות הנ"ל שהם ד' הויות וג' אהיה ושם י"ה יש בהם ל' אותיו' וזהו ל' של לכבוד וכשתוסיף ב' כוללים שהם כללות הז' שמות וכללות שם י"ה יעלו במספר כבוד ומספר כל ח' השמות הנ"ל עצמן הם בגי' שבת וכשתעלה מן המים תאמר אם תשיב משבת רגליך:

ל״הכונה אחרת דע כי צריך האדם לטבול ב' טבילות זו אחר זו והא' היא להפשיט בגדי החול של הנפש והב' היא לכבוד שבת לקבל התוס' ובא' תכוין לשם אהיה דמלוי יודין שהוא בגי' מקו"ה. ובב' תכוין לב' שמות אהי"ה יה"ו הנז' בר"מ בפ' יתרו ולז' שמות היוצאים מז' אותיותיהם שהם אלו ידוד. ידוד בנקו"ד אלקים. מצפץ. י"ה אדני. אל. מצפץ. אלקים כי כל אלו השמות הם סוד קדושת השבת ותכוין כי באלו השמות יש ה' יודין הרי חמשים וב' השמות של אהי"ה יה"ו העיקרי' הם בגי' מ"ב הרי הכל בגי' במים ובהעלותך מהטבילה הב' תכוין אל ד' הויות עסמ"ב ולג' אהי"ה דיודין דההין ודאלפין כי כולם בגי' תרפ"ז ותוסיף עליהם שם י"ה והרי הכל בגי' שבת כי סוד שבת הוא עלית זו"ן באו"א ואז הם סוד שם י"ה וכשתעלה מהטבילה אל תנגב עצמך במטפחת כי מימי שבת צריך הגוף שישאב אותם:

ל״וכונה ג' יכוין כי המקוה בעצמו שהוא הכלי הוא אהי"ה דההין שהוא בגי' מקו"ה וז"ס כלי ומלבוש אל שמות ההויה שבתוכו שהם בחי' המים והם סוד ד' הויות עסמ"ב ובהם ט' יודין כמנין מים ולפי שד' הויות אלו שהם סוד המים שרשם היא הויה הא' של ע"ב שהיא בחכמה וכתיב כולם בחכמ' עשית. וגם כי עיקר המים הם במידת החסד שעולה בגי' ע"ב ולכן היו המים שבמקוה מ' סאה כנגד הד' יודין של הויה דע"ב כי היא העיקרית:

ל״זגם צריך שיטבול ויכוין להסיר ולהפשי' מעליו הרוח שהיה שורה עליו בימי החול וישרה עליו עתה רוח מן הבריאה וזה ע"י אהי"ה דההין שהוא בגי' מקו"ה. גם יכוין אל ב' שמות אהי"ה יה"ו שסודם בעולם הבריאה אשר מהם יוצאים ז' מרגלאן שהם ז' שמות אחרים הנז' בפ' יתרו בס"ה בר"מ וכבר ביארנו למעלה והם עולים בגי' תתמ"ט ועם קנ"א של המקוה דאהיה דההין הרי הכל אלף והם סוד אלף עלמין של אורות היוצאים מן הבינ' ומאירי' למטה ויכוין לקבל גם הוא הארה מהם. גם ראוי לאדם לטעום כל התבשילין שמבשל בע"ש לכבוד השבת כי הוא דוגמת האדם המכין סעודה למלך וטועם התבשילין אם הם טובים ואם חסרין איזה תבלין כדי שיתקנם או כדי שיבשל תבשילים אחרים. וכ"ז הוראה שמקבל האורח בסבר פ"י וז"ס טועמיה חיים זכו שתקנו בתפי' מוסף דשבת המתחי' תכנת שבת רצית קרבנותי' כו' כי כל הטועם התבשילין של שבת מע"ש זוכה לחיים עליונים:

ל״חענין קבלת שבת בתפלת המנחה דע"ש דע כי ענין זה הוא דבר גדול להמשיך קדושת שבת מעת תפלת המנחה דע"ש ודע כי מעת תפלת המנחה דע"ש מתחי' העולמות לעלות ולהכלל זה בזה רק שיש כמה מיני בחי' של כללות העולמו' ובהם מדריגות רבות אבל עתה הענין הוא כי מעתה מתחי' העולמות לעלות ולהכלל זב"ז. והנלע"ד בזה הוא כי הנה א"ל מורי ז"ל כי בקב"ש בשדה אז נכוין שכבר נכנסו תלת פרקין תתאין דאות ל' דצלם דאו"א ונלע"ד כי עתה נכנסים של אימא ואז בקבלת שבת בשדה נכנסים של אבא כנלע"ד. וזה סדר הכונה הנה קודם שתאמר פ' אדני שפתי תפתח כו' דתפל' מנחה דע"ש תכוין ותחשוב להעלות במחשבתך כל חלק הנפשו' שהם בעו' העשיה ע"י שם יוד הה וו הה הנקרא הוי"ה דב"ן דמלוי ההין ולהעלות' עד היצירה וז"ס תוס' שבת דנפש כי העשיה נכללת ביצירה ונתוסף בה קדושה ואח"כ להעלות היצירה עם כל חלקי הרוחין שבה אל עולם הבריאה וזה ע"י הוי"ה דמ"ה דאלפין וזהו תוס' רוח ואח"כ להעלות הבריאה וכל חלקי הנשמות שבה אל עולם האצילות וזה ע"י הוי"ה דס"ג וזהו תוס' נשמה ואח"כ תכוין לחבר כולם עם בחי' נשמה לנשמה שהוא נפש דמל' דאצילות ע"י שם הויה דע"ב דיודין אשר שם. והאמת הוא כי גם באצילות עצמו יש רוח דאצילות ונשמה דאצילות ונשמה לנשמה כו' אבל הלואי שבדורינו זה יהיה מי שיוכל לזכות לנפש דאצילו' והרי בכח הכונה והמחשבה הזו קבלו כל החלקים תוס' קדושה ואח"כ תתחיל העמידה ותכוין בכריעה הא' אשר בחי' ברוך כנודע להוריד עליך כח הנשמות ההם אשר הם נפש דאצילות וזה ע"י הויה דע"ב דיודין ובתי' יהו"ה שהיא הזקיפה הא' תזקוף ותכוין כי ע"י אלו הנשמות אתה מעלה את המל' למע' בסוד מ"ן ותכוין ותזקוף את המל' ע"י הויה דע"ב דיודין כנז' ואח"כ בכריעה ב' דמגן אברהם תכוין להוריד עליך בחי' הנשמה מן הבריאה ע"י הויה דס"ג כנ"ל ואח"כ תזקוף ע"ד הנ"ל. ובכריעה ג' דמודים תכוין להוריד ולהמשיך עליך הרוח מן היצירה ע"י הויה דמ"ה כנ"ל ותכוין בשם ההויה הנ"ל במודים אנחנו לך שאתה הוא ה' אלקינו כו' ובזקיפה תכוין אל הנ"ל ובכריעה ד' בהטו' שמך כו' תכוין להמשיך עליך הנפש מן העשיה ע"י הויה דב"ן דההין כנ"ל ואח"כ תזקוף כנ"ל. ובאומרך המברך את עמו ישראל בשלום אמן תכוין לחבר יחד כולם בחבור א':

ל״טעוד קבלתי כונה זו ממורי ז"ל פעם אחרת ויש בה איזה תוס' הנה קודם שתתחי' אדני שפתי תפתח כו' תכוין במחשבתך לעלו' ולכלול הויה דב"ן דההין שבעשיה עם היצירה עם הויה דמ"ה דאלפין אשר שם וכן היצירה בבריאה ע"י הויית מילוי ס"ג וכן הבריאה באצילות ע"י הויה דע"ב דיודין ותכוין ד' הויות אלו בד' אותיות ההויה ובכל עו' מארבע עולמות אלו תכוין להעלות חלקי האלהות שבהם ע"י מ"ן של הנשמות כיצד הרי בעשי' תכוין ששם חלקי הנפשות תכוין לכלול נפשך בהם וביצירה הרוחין ותכוין שתכלול רוחך בהם ובבריאה הנשמות ותכלול נשמתך בהם ובאצילות נשמתא לנשמתא והיא נפש דאצילות ותכלול חלקך אשר לך שם עמהם. ואח"כ תתחי' להתפלל תפלת י"ח ובכריעה א' ובזקיפה ההיא תכוין אל מה שנתבאר בברכת אבות דתפילת שחרית דחול בענין ד' כריעות וארבע זקיפות ואין רצוני להאריך בהם כאן אלא אבארם בקיצור הנה ארבע כריעות הם הא' אהיה דמילוי יודין והשני היא במילוי יודין. והג' אהיה במילוי אלפין והרביעי אהיה במילוי ההין והד' זקיפות הם הא' הויה דע"ב והשני הויה דס"ג והג' הויה דמ"ה והרביעי הויה דב"ן ובכריעה א' תכוין לקבל מן המאציל שפע עליון אל עולם האצילות כדי שיהיה בו כח להעלות ולכלול עמו את עולם הבריאה אז בזקיפה ההיא תכוין לזקוף ולהעלות את עולם האצילות למעלה ע"י הויה דע"ב. והכריעה הב' תכוין להוריד ב' מיני שפע אל עו' הבריאה הא' הוא כדי שיוכל לעלות ולכלול עמו את עולם היצירה והשני הוא כדי שיוכל הוא עצמו לעלות ולהכלל בעולם האצילות ואז בזקיפה ההיא תכוין לזקוף ולהעלות את עולם הבריאה ע"י הויה דס"ג כנ"ל וכעד"ז תכוין בכריעה וזקיפה הג' בעולם היצירה וכעד"ז תכוין בכריעה וזקיפה הרביעי בעולם העשיה אלא שבעשיה אין צורך רק להוריד שפע אחד בלבד והוא לשתוכל העשיה להעלות ולהכלל באצילות כי הרי אין עולם אחר למטה ממנו. ובחתימת ברכת שים שלום בבא"י המברך את עמו ישראל בשלום אמן תכוין בזו ההויה זו הכונה כי היוד היא באצילות והה"א בבריאה והואו ביצירה וההא בעשיה ואז תכוין לכלול אותם כולם זה בזה ממטה למעלה פ"א מן אות ה' אחרונה עד אות יוד ותכוין כי אז יורד ג"כ תוס' נשמה לנשמה ותו' הנשמה ותוס' הרוח ותוס' הנפש ונמצא כי תחילה אנו מעלים אותם לקבל תוספת כי סוד העליה והכללות הוא עצמו תוס' הקדושה. ואח"ך תכוין להורידם עליך ואח"כ תכוין להעלותם והזהר שלא תכוין במחשבתך בד' הכריעות וד' הזקיפות להוריד בחי' הנשמות או להעלותם אלא בענין בהעולמות עצמן כנ"ל. ואח"כ בברכת ברוך א"י המברך את עמו ישראל בשלום אמן אז בהויה הזה הוא שתכוין בד' אותיותיה בבחי' הנשמות כנז' וזכור זה:

מ׳ענין התפל' מנחה של ע"ש הנה בתפלה הזו המלכות עולה למקומ' כמו שהיתה קודם הקטרוג של הירח ולכן יכוין כוונות אלו שנבאר. הנה נודע כי ההויה דע"ב היא החיות של עולם האצילות בסוד כולם בחכמה עשית והויה דס"ג היא החיות של עולם הבריאה כי אי' מקננא בכורסיא לפי שהיא נק' קו ירוק המקיף כל העולם וביאורו הוא כמו שאי' נכנסים הנה"י שלה תוך ז"א בסוד המו' בבחי' אור פנימי בתוך ז"א כך היא נעשית ג"כ בחינת מקיף כי יוצא קו א' ממנה ומקיף לכל עולם האצילו' ונעשית מסך מבדיל בין אצילות לבריאה וכעד"ז נעשית הת"ת ביצירה ולכן הויה דמ"ה חיות אל היצירה וכן מלכו' מקננא באופן ולכן ההויה דב"ן היא חיות אל העשיה ולכן בד' זקיפות שבתפל' המנחה של ע"ש יכוין אל הד' הויות הנז' כמבואר אצלינו ע"ש ובזקיפה הא' שהוא בהויה דע"ב שבאבא תכוין להאי' משם אל כל עול' האצילו' כדי שיכינו שם מקום לקבל שם את עולם הבריאה כאשר יעלה שם אח"כ למעלה באצילות כנודע ועד"ז תכוין בשאר הזקיפות כ"א כפי מקומו. ומצאתי בקונטר' אדם א' כי בזקיפה הא' שהיא הויה דע"ב יכוין להביא הארה מן אצילות אל הבריאה ובזקיפה ב' שהיא של ס"ג ימשיך מן בריאה ליצירה ובזקיפ' ג' שהיא של מ"ה ימשיך הארה מן יצירה אל עשיה ובזקיפה ד' שהיא של ב"ן לא מצאתי יותר. ובברכת שים שלום בד' אותיות של שם יכוין לקשר העולמות ממטה למעלה והכונה להעלו' נפשו ורוחו ונשמתו למעלה. אחר תפלת המנחה היה מקיים מורי ז"ל מצות העירוב כמו שיתבאר בע"ה:

מ״אענין העירוב היה נזהר מורי ז"ל לקיים מצוה זו בכל ע"ש שלא כאותם הנוהגים לעשותה משנה לשנה וכיוצא בזה והיה מערב בכל ערב שבת שני מיני ערובין עירובי חצרות על לחם אחד ושיתופו מבואות על לחם שני ובסעודת ליל שבת היה אומר המוציא בפת של שיתופו מבואו' ובסעודת שחרית של שבת היה אומר המוציא בפת של עירובי חצירות ואמנם בענין סדר העירו' בתחילה היה מברך על הפת ברכת העירוב ואומר בדין ערובא יהא שרי לן כו' ואח"כ היה מזכה הלחם ההוא לבני החצר על ידי אדם אחד גדול כי תחילה צריך שיערב לעצמו ואח"כ יזכה לאחרים והנה ראיתי למורי ז"ל שבשחרית יום שבת היה מוליך עמו הטלי' והחומש מביתו לבהכ"נ וגם היה מוליכו לבית הטבילה אשר מחוץ לעיר צפת ת"ו אותה הנודעת ולא היה מקפיד וחושש לחקור בענין העירוב שנעשה בשיתוף כל מבואות צפת ת"ו או אשר נעשה לבית הטבילה אם היו נעשין כהלכתן או לאו. אח"כ היה חותך וקוצץ צפורניו לכבוד שבת מידיו ומרגליו והיה קוצצן כסדרן ולא היה חושש ולא מקפיד אל אותו הסדר הנז' בספר אבודרהם בענין קציצת הצפרנים:

מ״באח"כ היו מביאים לפניו עריבת מים חמין ורוחץ בהם תחילה פניו ואח"כ ידיו והיה מנגב אותם במטפחת ואח"כ רוחץ רגליו במים חמין הנז' ומנגב אותם. וטעם רחיצה זו היא מה שרמזו בס"ה בפ' ויקהל ד' ר"ג ע"א בענין מה שנעשה בכל יום ששי כי מתקבצים אותם שבעים כוכבים כו' ואח"כ נעשים כעין מדור' אחד של אש ורוצים להתקרב ולהתאחז לקבל שפע מעולם האצילות וכדין אתער חד שלהובא דאשא כו' והענין הוא כי אות' המדורה של אש היא סוד אות' קלי' הדקה הנק' קלי' נוגה שהיא הקלי' היותר קרובה אל הקדושה והקליפה בראותה כי השפע של יום השבת שעבר לקחוהו ו' ימי החול בששת ימי המעשה ועתה שהוא ע"ש היא יודעת שתחזור הקדושה להתעלו' כדי להזדווג שם למע' ולקבל שפע כדי לחזור ולהשפיע פ"א שפע בעולמו' התחתונות ואז גם הקליפה היא עולה כדי לשאול ג"כ פרנסתה כי כיון שכבר גמרו כל ששת ימי החול לקחת חלקם הנה הגיע זמנה ג"כ לקחת אחריהם גם היא חלקה כהם וזו היא הסיבה שבכל יומא שתיתא' סלקא הקליפה לעילא ואמנם כדי שלא תערבב שמחה העליונה ויבטל הככלות של העולמות ותוספת קדושתם העליונה לכך נמשך מן הגבורות העליונות כח אחד הנקרא שלהובא דאשא ומוריד את הקליפה ההיא אשר היא בחי' ההוא כוכבא דאתעביד כעין חד מדורא דאשא למטה עד התהום:

מ״גוהנה ששת ימי החול הנה הם סוד ו"ק הנקרא חג"ת נה"י ואמנם המלכות היא דבוקה עם היסוד ונמצא כי הרגלים שהם נצח והוד הנה הם מתפשטים למטה ממדת המלכו' והקלי' מקומה הוא למטה מן נה"י ובראותה שנשלמו ששת ימי החול וכבר נשלמו בחי' הירכים לינק אז רוצה היא לעלות כי בא זמנה לקחת גם היא חלקה. וז"ס ענין קציצת הצפרנים בע"ש ולרחוץ אח"כ הרגלים במים חמין להורות על ההוא שלהובא דאשא הנמשלת במים החמין כי היא המגרשת והדוחה את הקליפה ואת הזוהמ' מן הרגלים העליונים ומורידין אותם בתהום. ואמנם צריך לכוין כי כל זה הוא בעולם העשיה באדם דעשיה כי שם התדבקו' ואחיזת הקלי' ולכן צריך לרחוץ גם את הפנים והידים כי כל מקומו' אלו הם מקום אחיזת הקלי' בקדושה דאדם דעשיה ולכן בתחילה צריך לרחוץ הפנים העליונים ונדחין משם ואח"כ רוחצין הידים ונדחין משם ג"כ ואח"כ רוחצים הרגלים שהם למטה ואז נגמרו להפריד ולהסתלק לגמרי משם:

מ״דוהנה נת' כי המים חמין הם בסוד שלהובא דאשא הנז' בזוהר המגרשת את הקלי' ולכן צריך שבשעת רחיצתך במים החמין תכוין בסוד כוונת שלהבת י"ה ר"ל כי זו השלהבת יוצאת משם י"ה כדי לגרש ולהפיל הקלי' למטה ונבאר איך זו השלהבת נמשכת משם י"ה הנה שם י"ה יש בו ג' מיני מלויים ביודין ובאלפין ובההין כזה יוד הי יוד הא יוד הה ושלשתם יחד הם בגי' אמן כמנין יאהדונה"י אחר כך תכה ב' אותיותיו זו בזו בכל שלשה המלויים כזה יוד פעמים ה"י הם בגי' שלש מאות יוד פעמים ה"ה הם בגי' מאתים יוד פעמים ה"א הם בגי' ק"ך ושלשתם יחד הם בגי' כת"ר. והענין הוא כי ג' י"ה הם שלשה מוחין והם למעלה בבחינת הכתר של הנקבה כי כל בתי' מוחין שלה הם משם י"ה כנודע אצלנו. ואם נצרף כתר עם אמן הרי הכל בגי' אשת"י כי אז נקרא אשתו. אח"כ תקח שלשה מילויים בלבד כזה יה"א גם תקח שני אותיות מילוי אות יו"ד והם ו"ד והרי הכל ודיה"א והם בגי' כ"ו ולפי שהשלשה יודין אין במלוייהם שינוי לכן די לנו אם נקח מילוי א' לבדו אבל באות הה"א יש ג' שינויים במילואה ולכן אנו לוקחין שלשה שהם יה"א והנה אם תחבר תשי"א שהוא אשתי עם כ"ו יהיה הכל בגי' שלהבת והרי נתבאר איך משם י"ה יוצאת זו השלהבת והוא בסוד ב' מוחין של או"א המתפשטים תוך נצח והוד כנודע ותכוין להמשיך משם השלהבת הזו כדי לגרש הקליפות. גם דע כי אותיות שלהב' הם אותיו' שבת לה' שהוא סוד עלית שבת ש' בת שהיא המלכות העולה בנה"י שהם סוד ש' בג' קוים שבה או כשעולה אל חג"ת שגם הם סוד ש' וזהו שלהבת י"ה כי ענין השבת קדושתו נמשכת מן שם י"ה שהוא או"א כנודע כי השבת נאמר בו כי קדש היא לפי שעולין זו"ן עד או"א ממש הנקרא י"ה וזו העלי' היא הגורמ' לאותה השלהבת שתרד ותגרש את הקליפה כ"א הנחש היה כרוך על עקבו לא היתה הקדושה יכולה לעלות:

מ״העוד צריך לכוין בענין רחיצת פי"ו במים חמין בע"ש והטעם הוא כי השכינה בימי החול רגליה יורדות מות ועתה רוחצת רגליה מאותו הטינופת שנדבק שם ועולים רגליה שהם הנה"י שבה במקום החג"ת ועד"ז נעשה בכל העולמו' בסוד רחצתי את רגלי איככה אטנפם אם אחזור להורידה במקום הקליפות. אח"כ צריך ללבוש בגדי שבת ודע כי מורי ז"ל הזהרני בענין זה שנאמר ונלע"ד שגם לכל בנ"א הוא צריך לעשות כן והוא שיזהר ששום מין מלבוש וכיוצא בו מכל מה שלבש האדם בימי החול אין ראוי ללובשו ביום שבת ואפילו החלוק של שבת אין ראוי ללבשו בימי החול כלל:

מ״וגם הזהירני שבעת שאלביש החלוק של שבת בע"ש שאכוין בשם קדוש זהריא"ל וזהו השם של החלוק של השי"ת כנז' בספר פירקי היכלות דר' ישמעאל וכונה זו מעילה מאד אל האדם כדי שימשיך את הקדושה אליו. גם צריך האדם ללבוש בגדי לבן ולא של צבעים אחרים וקבלתי ממורי ז"ל שכפי הצבע וגוון המלבושים שלובש האדם ביום שבת בעה"ז כן ממש יתלבש האדם בעה"ב אחר פטירתו תמיד ביום השבת וא"ל כי בקבלת שבת פ"א נתגלה אליו נשמת חכם אחד שנפטר בימיו וראהו לובש שחורים וא"ל לפי שבעה"ז היה לובש שחורים ביום השבת שלכך היו מענישים אותו שם להלבישו אחר פטירתו בגדים שחורים אף ביום השבת:

מ״זודע כי אין לפחות מן ד' בגדי לבן והם המלבוש העליון והתחתון והאזור אשר על לבושו התחתון והחלוק אשר על בשרו. וראיתי למורי ז"ל בימי החורף היה לובש ביום השבת מפני הצינה מלבוש א' של בגדי ארגמן תחת המלבוש הלבן העליון ולא היה חושש רק לשיהיו לו ד' בגדי לבן שהם לבוש העליון והתחתון ואזור והחלוק כנ"ל. וכן כיוצא בזה ומספר ד' בגדים אלו הם כנגד ד' אותיות שם הוי"ה כנז' בס"ה בסוד ח' בגדי כהונה ד' של זהב אדנ"י וד' של לבן יהו"ה ואלו ד' בגדי לבן הם סוד בגדי עו' הבריאה הנז' בתי' בהקדמה דמלכא לבש לבושין דבריאה ביומא דשבתא ודע כי אלו הבגדים הם בחי' אור המקיף מבחוץ והוא סוד המלבושים כמבואר אצלנו בתפי' שחרית בברכ' מלביש ערומים יע"ש. וטרם שנבאר ענין קב"ש נבאר כמה מיני דרושי' בענין השבת ותוספת שבת. ואחר כך נחזור לבאר ענין קבלת שבת בשדה הנה ענין תוס' נשמה שנתוס' בשבת הוא כי צריך שתכוין כי אותה הקלי' הנק' ונוגה לו סביב והיא סוד קלי' נוגה אשר ביום שבת מתקדש' מקצתה וזהו ענין סוד תוס' קדושה ועיין במ"ש בס"ה בפ' ויקהל בד' ר"ג ע"א בזה. עוד ענין תוס' שבת דע כי כל מה שאנו מתקנים למע' ע"י תפי' בימי החול נעשה הדבר ההוא עצמו מאליו ביום השבת וז"ס מה שאנו קורין אותו תוס' השבת והוא כי הנה בימי החול אנחנו מעלים העולמות אל מקום הפנוי שבין כל עולם ועול' ובשבת נעשה הדבר הזה מאליו ואנו מעלים לעולם הג' התחתונות במקום שהיה הג' העליונות. ולמטה בענין חקל תפוחין יתבאר ענין המקו' הפנוי מה ענינו:

מ״חאם תשיב משבת רגליך כו' כבר הודעתיך איך מה שנעשה בימי החול ע"י תפלה נעשה ביום השבת מאליו והענין הוא כי הנה בליל שבת טרם שיתפללו בנ"י תפלותיהם נכללין כל העולמות ג' בג' כיצד נה"י דעשיה נכללין ועולין בחג"ת דעשיה וחג"ת בחב"ד דעשיה. וחב"ד דעשיה בנה"י דיצירה ונה"י דיצירה בחג"ת דיצירה כו' וכעד"ז עד רום המעלות ונמצא כי בהעשות הדבר הזה נשאר מקום דנה"י דעשיה ריקם ומקום אויר פנוי והמקום הזה הוא המקום שאנו קורין אותו שיעור תחום שבת. ונמצא כי ע"י הכללות אלו העולמות כל התכלית הוא לצורך נה"י דעשיה שיסתלקו למעלה וישאר ביניהם ובין המקום של הקלי' מקום אויר פנוי ביניהם שלא יתאחזו הקלי'. והטעם הוא כי הנה"י הנה הם ירכין לבר מגופא אשר שם הוא עיקר אחיזת החיצונים והרי זה דומה למי שמרים ונושא רגליו למעלה שלא יטנפו רגליו בטיט וזמ"ש אם תשיב משבת רגליך ר"ל אם תשיב רגליך למע' מסבת השבת וכנודע כי הרגלים הם נה"י כי אלו נתוספו מחדש כי כל עיקרו של ז"א אינו רק ו"ק חג"ת נה"י ונתעלו ונעשו בבחי' חב"ד חג"ת והוצרך להתחד' מחדש בסו' תוס' את הנה"י. ועת' ביום שבת חוזרין אלו הנה"י לעלו' ולשוב למעל' אל מקומם ולהכלל שם ואמנם היוצא מחוץ לתחו' הוא גורס אדרבא היפך מכל זה:

מ״טהיוצא מחוץ לתחום כבר נת"ל מה ענינו ומה הוא פוגם והנה אפי' למ"ד תחומין דאורייתא עכ"ז פטור הוא ממית' והטעם הוא לפי שהוא מוציא את עצמו מחוץ לתחום הקדושה שהוא שיעור ב' אלפים אמה ב' מילין כמ"ש אצלנו ואינו פוגם רק את עצמו שהוציא את עצמו מחוץ לתחום הקדושה אל מקום הקלי' אבל העושה מלאכה ביום השבת חייב מיתה לפי שגורם אל הקלי' הנקרא מלאכת חול להכנם אל תוך קדושת שבת וגורם רע לו ולזולתו ולכן עונשו גדול מאד וז"ס מחלליה מות יומת והוא מלשון חלל כנזכר בהקדמת דפ' בראשית כי מכניס את הקלי' לתוך החלל והמקום של הקדוש' הנק' שבת וזהו לשון חילול שבת. טעם למה כל השבת הוא בסוד שביעית והיא נקרא שביעי. דע כי הנה בכל עו' מד' עולמות אבי"ע יש י"ס והם י"ס דעשיה וי"ס דיצירה כו' והנה סדרן הוא זה כי הג' ספי' עליונות שבבריאה יש להם היכל א' כולל לשלשתן ונק' היכל ק"ק דבריאה ועוד יש ו' היכלות אחרות לו' ספי' האחרים מחסד עד היסוד אבל ספי' המלכו' דבריאה אין לה היכל בפ"ע, אמנם היא יורדת למטה בהיכל ק"ק דיצירה אשר עומד תחת הבריאה וכעד"ז בכל עו' ועו' כיצד מל' דאצילות בהיכל ק"ק דבריאה ומל' דבריאה בהיכל ק"ק דיצירה כו' וכעד"ז בכולם והנה ביום שבת מתהפך הסדר ונעשה הפך מן הנז' כי אדרבא היכל ק"ק דבריאה מתעלה באצילות ומתהפך להיות אצילות ממש ואז נשארים בבריאה ז' ספי' תחתונות בלבד וכן היכל ק"ק דיצירה מתעלה ומתהפך אל הבריאה ממש ואז נשארין ז' ספי' בלבד ביצירה בז' היכלין לפי שהמלכות דיצירה היא בהיכל א' עם ג"ר של עשי' ונמצא שאינם רק ז' היכלין לבד וכעד"ז בכל ד' עולמות אבי"ע וכן בכל בחי' פרטיות שבד' העולמות כנז' וכולם הם ביום שבת בסו' ז' לבד כי הג"ר שבכל עו' ועו' ובכל בחי' ובחי' הם מתעלי' כנז' וזהו הטעם שכל שבת הוא בסוד שבעיות ענין השבת יש בו ב' בחי' בחי' ז' ובחי' י"ג הבחי' הא' שהיא בחי' הז' הוא באופ"ז כי הנה נתבאר במקומו' רבי' כי ראשית העשיה הוא ממש סוף היצירה ועד"ז בכל עולם ועו' והנה ביום שבת עולי' ג"ר דעשי' ונכללין במלכות דיצירה ונשארין בעשיה ז"ת בלבד כי הג' ראשונות נתעלמו ונכללו תוך המלכות דיצירה ולא נשארו בגלוי רק הז"ת בלבד. והנה כאשר עלו ג"ר דעשיה ביצירה אין הז"ת דעשיה נשארים במקומ' הא' ממש כי גם הם עולות אחר מדרגת ג' ראשונות ועולות כמותם ממש. המשל בזה חב"ד נתעלו במלכו' דיצירה וחג"ת דעשי' בחב"ד ונה"י בחג"ת ונמצאו מקום נה"י דעשיה פנויים וריקנים לגמרי וכעד"ז בכל עו' ועו' כי ג"ר דיצירה עלו במלכו' דבריאה וג"ר דבריאה במלכו' דאצילות. וענין זה יתבאר לך במה שהודעתיך כי ראש הבריאה הוא עצמו סוף האצילות. וכן בכל עו' ועו' וכמו שהענין הזה נוהג בכל עו' מד' עולמות אלו דאבי"ע גם בעולם אצילות עצמו מיניה וביה הנה הוא כלול מכמה אלף אלפי אלפים ורבי רבבו' עולמות וכולם הם נעשים בשבת בבחי' ז' ז' עד רישא עלאה דלא אתידע הנקרא עתיק יומין וז"ס שאנו קורין את השבת שביעי ויען כי בחי' כל השביעיות הם ביסוד כנודע לכן אומרים המלאכים אותו השיר הנז' בספר פרקי היכלות המתחיל האדר' והאמונה לחי העו' כו' עולם שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמי' והטעם כי בחי' השביעיות דשבת כולם הם בסוד היסוד הנק' חי העולמים. והנה כבר נתבאר כי בהתעלו' ג"ר דעשיה במל' דיצירה ויעלו אחריהם הז"ת כנ"ל בעשיה עצמה מוכרח הוא שנשאר בסוף העשיה מקום אויר פנוי וריקן שיעור ג' ספירות תחתונות. והנה בימי החול שהג"ת דעשיה היו בסוף העשיה נמצא כי הקלי' אשר בעשיה היתה דבוקה ממש בקדושה דעשיה אבל ביום השבת נשא' ביניהם מקום פנוי ומפורד ביניהם כשיעור הרחק ג' ספי' והנה מקום הקלי' עצמה נקרא מדבר שמם כי איננו ראוי כלל לישוב ולא לזריעה ואותו המקום הפנוי שביניהם נק' שדה ראוי לזריעה אך אינו בית ממש לפי שבעוד שהיתה שם הקדושה היה נק' בית של ישוב ועתה שנתעלית משם הקדוש' נק' שדה ראוי לזריע' לפי שכל דבר שבקדושה בהסתלקו מן המקום אשר עמד שם בראשונ' נשאר שם איזה רושם קדושה בהכרח ע"ד מה שנתבאר בענין שינת האדם בלילה שאף גם שהנשמה הקדוש' מסתלקת ממנו נשאר באדם קצת חיות להחיותו ביני ביני עד שתחזור הנשמה למקומ'. והנה שיעור המקום הפנוי הזה הנה הוא ג' פרסאות כי כל ספי' נק' פרסה והטעם הוא כי כל העשיה בכללות' היא מלכו' נוק' הנק' אדני והשפח' דילה שהיא העשיה כנודע נקרא סנדלפון. והנה חיבור אדני וסנדלפון הם בגי' פרסה וז"ס שיעור מחנה ישראל שהיה אורכו י"ב מילין שהם ג' פרסאות ושיעור הזה הוא תחום שבת מן התורה ולכן ישראל בדור המדבר היו יכולין לצאת בשבת עד שיעור ג' פרסאות שהם י"ב מילין שהוא שיעור המקו' הפנוי בין סוף הקדוש' דעשיה אל מקום התחלת הקלי' ביום שבת. וז"ס מעלת שבת כי הקדושה מתרחקת מן הקלי' כ"ז השיעור כולו ריחוק גמור לגמרי בלתי שום התקרבו' ואחר שחטאו ישראל גרמו שהקלי' תשלוט ותתאחז בימי החול גם במקום נ"ה וחצי היסוד של העשיה כי בתחי' לא היו אלא בסוף כל קדושת העשיה ושם היו דבוקים ממש בסופה ואחר שחטאו ישראל נכנסו הקלי' לפני' כנגד נ"ה וחצי היסוד דעשיה והטעם הוא לפי שהנצח והוד הם ירכין לבר מגופא ולכן יכולין להתאחז בהם. והיסוד הנה יש בו ב' בחינות והם ב' נקבים נקב הימין להוציא טפת הזרע הקדוש ונקב השמאל להוציא ולדחות מי רגלים לחוץ שהוא מזון הקלי' ונמצא כי באותו החצי של מים העכורים יוכלו להתאחז ועוד ט"א כי חצי העליון דיסוד נאחז בגוף ממש ואין להם אחיז' בו וחציו תחתון התלוי בין ב' ירכין יכולין לשלוט בו ונמצא כי אחר שחטאו ישראל נכנסו הקלי' בימי החול לפנים בתוך הקדו' כשיעור ב' ספי' וחצי שהם יו"ד מילין. ונמצא כי ביום השבת שמתעלין ג"ת דעשי' במקום ג' אמצעיות עכ"ז לא נשאר מקום פנוי בין הקדושה והקלי' רק שיעור חצי ספי' שהוא שיעור חצי פרסה ששיעורה ב' מילין והוא סוד תחום שבת דרבנן שגזרו אחר שחטאו ישראל אבל בתחי' שיעור תחומין דאורייתא היה ג' פרסאו' כמנין מחנה ישראל והוא סברת ר"ע בתלמוד במס' שבת. ונבאר עתה ענין מלת שדה מה ענינה הנה מלה זו רומזת הוראה אל המלכו' שהיא עולה ונגדלת מדריגה אחר מדריגה כי הנה בתחי' היא בסוד ש' של שדה שהוא סוד נה"י דז"א הנרמזים בג' קוי אות ש' אשר אלו נעשים בה בחי' מוחין בשבת ואח"כ נגדלת והיא בבחי' ד' של שדה עמה כי היא הרביעית אל נה"י כנודע כי בתחיל' היתה שיעור נה"י בלבד היא אות ש' ועתה היא בסוד ד' שהוא גם עם שיעור המל'. גם ענין היותה ד' רומז כי בתחיל' עלתה כשיעור ש' שהוא נה"י ועלתה גם באחורי הת"ת דז"א וגם שיעור עלייתה הם ד' מידות ת"ת נה"י והנה הד' היא ציור ב' ווין ולפי שיש בחי' ראש לזאת הו' שהם סוד המוחין לכן הכח שיש בזו הו' שיש בה ראש גורם לאותו הקוץ שבאחורי אות הד' כנודע אשר נעשה מאותו הראש של הו' ואח"כ נעשית ה' של שדה לפי שהיא מתעברת ממנו ונותן בה בחי' אותו העובר שבתוך אות ד' ונעשה ה' ואותו העובר הוא סוד ו' שבתוך הה' והרי איך עלה מן ג' בחי' אל ד' ומן ד' אל ה' והם ג' אותיות שדה. אבל הקלי' הם להפך כי אותיותיהם הם אותיות שקר וכל מה שהולכים מתמעטין מספרם כמ"ש והנה אותיו' שדה ואותיו' שקר הם שוות אלא שהם שלא כסדרן והטעם הוא כמו שנבאר כי הקדושה נק' שדה כי הולכת ומתגדלת. והקלי' נק' שקר כי הולכ' ומתמעט'. ועתה נבאר איך האותיו' הם שוות כי הנה אות ה' של שדה ואו' ק' של שקר שניהם בציור א' רק שרגל שמאל של הה"א נתארך מעט ונעשה ק' גם אות ד' ואות ר' הם בציור א' ואין הפרש ביניהם רק תג א' ועוקץ א' שבאחור אות ד':

נ׳ועתה נבאר ענין השינויים האלו והנה נתבאר כי כל אחיזת החיצונים היא בנה"י לפי שהם לבר מגופא וכבר ביארנו כי הקלי' שולטים בנה"י ובפרט אחר שחטאו ישראל בעוה"ר וז"ס ש' דשקר ואח"כ רוצים הקלי' להתאחז יותר ולוקח לעצמ' אותו העיבור שנתעברה המל' ממנו כנז'. והנה הקלי' בתחילה היא סוד ר' כנודע בסוד אח"ר ואח"ד כי אות ד' היא בקדושה ואות ר' בקלי' ואז הקלי' הנק' אות ר' לוקחת אותו העיבור שהוא סוד ו' שבתוך ההא של שדה שהיא במל' ומחברו תוך אות ר' שלה ונעשית אות ק' ולא די שנעשית בה סוד אות ה' אלא שהיא פושטת אותה הו' שהיא העיבור שלקחה מן הקדושה ומחברת עמו בחי' הקלי' בסוד נחש כרוך על עקיבו ואז נעשית ק' בסוד הקלי' הנק' קוף בפני אדם כנודע. והרי נתבאר ב' אותיו' ש"ק מן שקר. ואח"כ הקב"ה ברחמיו הגדולים חוזר וחוטף העיבור הקדוש ההוא ממנה ואז נשאר' היא בחי' ר' כבתחילה וז"ס ר' מן שקר כי חוזרת להתמעט בסוד ר' כבתחילה ונמצא כי הקלי' הנק' שקר לוקח' את אות ו' של הקדושה שבתוך אות ה' של שדה שהי' בחי' הקדושה שנמשכה בסוד עיבור תוך אות ה' תתאה וכאשר האשה מנאפת ולוקחתו הנה היא מתעברת ממנו. והנה היא הית' תחילה אות ר' ומכנסת אותה הקדושה שהיא ו' הנז' תוך אות ר' שלה להתעבר בו ולא עוד אלא שג"כ מערבת רע בטוב שהו' קליפ' המתחברת עם אות ו' זו ועי"כ מתארכת ונעשית ו' ארוכה כעין ן' פשוטה ואז מן ר' נעשית ק' אבל כאשר המלכות אשת חיל העליונה היתה מעוברת בתחילה בסוד אות ו' היתה היא צורת ה' שהיא טוב בלא רע והנה אות ה' זו מורה על ה' של הבל בן אדה"ר וק' זו מורה על ק' של קין בן אדה"ר שהוא מעורב טו"ר והנשמות של הבל הם מכניעים את הקליפה והרי נתבאר ענין שדה ושקר מה ענינם. ובזה יובן משז"ל השקר אין לו רגלים כי אע"פ שהקליפה נאחזת בתרין ירכין ורגלים שהם נצח והוד עיקר אחיזת' היא ברגל ההוד לבדו רגל אחד ולא בשתי רגלים וז"ס נתנני שוממה כל היום דוה תמורת הוד כי ביום ה' שהוא הוד נחרב ב"ה באלף ה'. וגם ז"ס והודי נהפך עלי למשחית אבל נצח נאמר בו וגם נצח ישראל לא ישקר כי אין השקר נאחז ברגל הנקרא נצח ולכן אות ק' של שקר לא נתארך ממנו רק רגל שמאל לבד שהוא סוד ההוד ושם נחש כרוך על עקיבו בסוד התפשטות רגל הק' כנודע:

נ״אונחזור לענינינו כי בענין חילול שבת יש שני אופנים. האחד הוא יציאת חוץ לתחום והשני הוא עשית איזה מלאכה מן המלאכו' והנה היוצא מחוץ לתחום הנה הוא מעקר את נשמתו ומוציאה מן הקדושה אל הקליפה העומדת בסוף מקום תחום שבת כנ"ל. ולכן אינו חייב מיתה כי לא פגם רק בנשמתו בלבד ועונו ישא בגיהנם ויתלבן ויחזור לשורשו בקדושה אבל העושה מלאכה בשבת גורם להכניס הקליפה בפנים בתוך הקדושה באותו המקו' אשר משם הוא שורש נשמתו וכיון שפגם בקדושה עצמה לכן חייב מיתה ממש כי גורם ח"ו לטמא מקדש ה' כי ראתה זרים באו מקדשה ח"ו. והרי נתבאר ענין היום השבת ענין ז'. ואמנם היותו בחי' י"ג הטעם הוא כי הנה בעלות ג"ר דעשי' ביצירה הנה אז היצירה היא בת י"ג ספירות וכן הענין בכל עו' ועו' זולת העשיה כי נשאר בסוד ז' בלבד לפי שאין תחתיו עולם אחר שיתעלו בו ג"ר של העולם ההוא וזה הטעם שהשבת נקרא יום א' כי אחד בגי' י"ג לרמוז כי כל העולמות נעשין ביום זה בסוד י"ג י"ג וז"ס אתה אחד ושמך אחד כו' כמ"ש בתפי' מנחה דשבת וע"ש: