שער הפסוקים, פרשת ויראSha'ar HaPesukim, Parashat Vayera
א׳ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה וגו':
1
ב׳הנה דבר זה מתמיה, כי איך נתייראה להודות שצחקה, ולא נתייראה מלהכחיש דבריו יתברך, ולשקר לומר לא צחקתי כי יראה, ואדרבא זה עון יותר גדול. והענין הוא, כי הנה הקב"ה שנה דברי שרה, מפני שלום בין איש לאשתו, כי הרי היא אמרה ואדוני זקן, והקב"ה אמר שאמרה ואני זקנתי. והנה שרה כחשה להשי"ת דרך סתם, ולא פירשה ענין ההכחשה על מה היתה. ואף גם ההכחשה זו, היתה בקרבה, ר"ל בינה לבין עצמה בחשאי. ואמנם ההכחשה זו ודאי, שכוונתה היתה על האמת, כי בודאי לא היתה מכחשת שלא צחקה, שהרי ודאי צחקה. אבל היתה מכחשת מ"ש הקב"ה בשמה, שאמרה ואני זקנתי, ולא היה כך, כי הרי היא ראתה בעצמה שפירסה נדה, וחזרה לימי נעוריה, ולא אמרה אלא ואדוני זקן. אבל לא הוציאה מפיה מה ענין הכחשתה אם הוא להכחיש שלא אמרה אלא ואדוני זקן, או להכחיש שלא צחקה כלל, ולכן כחשה דרך סתם, כדי שיבין אברהם, שהכחשתה היתה לומר כי לא צחקה כלל. וזהו כאלו היתה אומרת לא צחקתי. וזש"ה, לאמר לא צחקתי, ולא נאמר ותאמר לא צחקתי. וביאר הכתוב טעם הסתרת הכחשתה על מה היה, ואמר, כי יראה מבעלה, לפרש הכחשתה ולומר, כי היא אמרה ואדוני זקן, כי יקפיד בעלה על זה, ולכן כיחשה דרך סתם, כדי שיבין אברהם, שהכחשתה אינה אלא על שלא צחקה כלל. אבל מה שבלבבה לא היה, אלא על מה ששינה הקב"ה ואמר בשמה ואני זקנתי:
2
ג׳והנה דרך בשר ודם, המשנה דברי אשת חבירו, להטיל שלום בינה לבעלה, אם האשה תכחישהו בדבריו, ישיב הוא ויאמר האמת כדבריך. כי כוונתי היתה לשנות מפני השלום, וכיון שאתה מכחישני, אף אני אגלה חרפתיך בפני בעליך, ואודה האמת. אבל השי"ת לא גמל עמה רע על הכחשתה, ולא רצה לפרש כוונתה, ומה שאמרה תחלה ואדוני זקן. אבל עכ"ז הכחישה דרך סתם, ואמר, ויאמר לא כי צחקת, כאלו יבין אברהם שלא הכחישה שרה רק בחי' הצחוק בלבד, וכל זה מכלל ענותנותו ית"ש:
3
ד׳ותאמר הבכירה אל הצעירה:
4
ה׳ענין בנות לוט, כבר נתבאר למעלה בענין לוט, כי הוא הקליפה היונקת מאחוריים דזעיר. וכשנפרד לוט מעל אברהם, הוציא עמו שתי נשמות קדושות, שנתערבו בחטאו של אדם הראשון. והנה הם, רות המואביה, ונעמה העמונית. והנה נעמה היא מן בינה, הנקראת נועם ה' כנודע. ויש בה אותיות, נועם ה'. ולהיותה מן בינה, אין אחיזה גדולה אל הקליפה בה, ולא היו כלולות בה כ"כ נשמות. אבל רות, היא מן מלכות, עלמא דאתגלייא, ולכן נאחזו בה הקליפות במאד מאד וכל הנשמות הקדושות של מלכות בית דוד, עד המשיח, כלם היו כלולות בה כנודע, וכולם נתערבו בקליפות, ולא נתבררו משם, עד שנתגיירה רות, ובה היו כלולות כלם. ולכן רות היא בגימטריא מלוי של שם אדנ"י, שהוא במלכות, והיא בגימטריא תרע"א. וכשתסיר אותיותיו הפשוטות שהם ס"ה, נשארו אותיות המלוי בגימטריא רות, והנה ב' בנות לוט, הם רות ונעמה:
5
ו׳ותלד הבכירה בן ותקרא את שמו מואב וגו':
6
ז׳(מזולתו) סוד עמון ומואב מה עניינם. וכבר ביארו קצת עניינם, בס"ה במדרש הנעלם וע"ש. והענין הוא, דע, כי עמון ומואב הם ב' קליפות, נאחזות ויונקות בשתי ההי"ן של שם ההוי"ה. ועמון הוא יונק מן ה' ראשונה, בינה. ומואב מן ה' אחרונה, מלכות, כנזכר בספר הזהר. והנה כפי זה יקשה, איך נולד מואב בראשונה, ואחריו עמון שלא כסדר ב' הההי"ן הנזכר. והענין הוא, דע, כי עמון הם אותיות נועם, שהיא ה' ראשונה, בינה, בסוד (תהלים צ' י"ז) ויהי נועם ה' אלהינו עלינו דעלמא דאתי איקרי נועם, שהוא שם אהי"ה במלוי יודין, שהוא קס"א, ונעם חסר וא"ו ע"ה בגימטריא קס"א. ונודע, כי שם זה הוא בבינה, גם נועם מלא וא"ו, בגימטריא קס"ו, שהוא האחוריים של ההוי"ה דמלוי ס"ג, שהיא בבינה, העולה בגי' קס"ו, כנודע אצלינו. והקליפה הנאחזת בה, מתהפכת מנועם לעמון:
7
ח׳האמנם דע, כי קליפה זו הנקראת עמון, איננה נאחזת ממש באימא עילאה, הנקראת בינה כי שם אין אחיזה אל הקליפות. האמנם היא נאחזה במלכות של התבונה, המתלבשת בז"א, אשר ממנה נעשת לאה אשתו, הנקראת קשר של תפילין. וכבר הודענוך, כי לאה זו נקראת בשם בינה, בכל ספר הזוהר, יען כי ממלכות דתבונה היא נעשית, והיא אשר אנו קורים עתה נועם, וה' עילאה, אשר בה נאחזת הקליפה הנקראת עמון:
8
ט׳ומן רחל אשת זעיר הנקראת ה' תתאה, יצתה הקליפה הנקראת מואב. ולפי שלאה היא אחוריים של בינה, שהיא שם הוי"ה דס"ג, לכן נקראת לאה זו נועם מלא וא"ו, העולה בגימטריא קס"ו, שהם אחוריים דהוי"ה דס"ג, ולכן הקליפה הנאחזת בה, גם היא נקראת עמון מלא וא"ו הפך נועם. וכבר הודענוך כי כל קליפה וקליפה, לוקחת ניצוצות קדושה ומערבתן עמה. והנה ניצוץ קדושה שלקחה הקליפה הזאת, הנקראת עמון, היא בחי' נעמה העמונית, אשר היתה ניצוץ קדושה, ונשאת לשלמה ע"ה, כי היא בגימטריא עם הכולל כמו נועם. וניצוץ הקדושה שנתערבה בקליפה הנקראת מואב, היא רות המואביה, לפי ששם אדנ"י הוא במלכות ה"א התאה, וכאשר תמלאהו בגימטריא תרע"א. ואם תסיר ממנו אותיות הפשוטות, שהם בגימטריא ס"ה, ישאר בגימטריא רות:
9
י׳ועתה נבאר תירוץ אל הקושיא שהקשינו למעלה, כי מאחר שכפי האמת הבכירה היא ה"א עילאה, והצעירה היא ה"א תתאה, איך הבכירה ילדה מואב, והצעירה גם היא ילדה עמון. והענין הוא, כי עמון יש לו ב' בחינות, כי בבחינה הראשונה, עמון קדם, והוא הבכור קודם מואב, לפי שהוא בסוד ה"א עילאה, ואחריו יצא מואב, בסוד ה' תתאה שניה. אמנם אח"כ נתבטל עמון הא', ואח"כ חזר ונתגלה פעם שנית. ובערך הפעם הזאת השנית, נמצא כי מואב הוא מן הבכירה, ועמון מן הצעירה. אבל בפעם הראשונה, ודאי הוא כי עמון יצא ראשונה:
10
י״אובזה יתבאר טעם נכון, למה בן הבכירה נקרא מואב, ולא נקרא בן אבי, ע"ד בן הצעירה שנקרא בן עמי, ולא נקרא עמון. ויובן עם מה שנתבאר והוא, כי כאשר יצא בתחלה, נקרא עמון וכאשר נתבטל, וחזר ונתגלה בפעם השנית, נקרא בן עמי, פירוש בן עמון הראשון, כי זה השני מכח עמון הראשון נמשך, ולבנו יחשב, ובערך זה אמו תקרא צעירה, יען כי ילדתו אחר שנולד מאב, ואולי כי זהו טעם רבוי מלת גם, באומרו והצעירה גם היא, להורות כי נולד ב"פ, משא"כ במואב, כי לא נתבטל, והוא הוא מאב הראשון, ולכן נקרא מואב, ולא בן אבי:
11
י״בוצריך שנרחיב עוד בביאור ענין זה, ואגב זה יתבאר עוד טעם, למה זה נקרא על שם האב מואב, ולא כן עמון שלא נתייחס אל אביו. כבר הודעתיך, ענין ז"א, איך בראשונה בזמן היניקה היה בן ו"ק בלבד, ואח"כ הגדיל על ידי מוחין דגדלות. גם הודעתיך, איך בו אורות כפולים, מוחין מסטרא דאבא, ומוחין מסטרא דאימא. והם מתלבשים תוך נה"י דאבא, ותוך נה"י דאימא, ואח"כ מתלבשים תוך ז"א. גם נתבאר אצלינו בשער התפלה, איך בתחילה נכנסים לתוך זעיר, שש פירקין של נה"י דאימא, ועדיין אז נקרא הזעיר בן ו"ק, ואז מתגלים הארת ה' גבורות, ומתפשטים בגופא דזעיר, אעפ"י שעדיין לא נכנסו תלת פירקין קדמאין דנה"י דאימא, וממקומם מאירים הגבורות, ויורדים תוך זעיר:
12
י״גוכבר הודעתיך, כי לאה ורחל, פרצופיהם נעשים על ידי הגבורות. ונמצא, כי בהתפשט הגבורות תוך זעיר, תכף נעשה פרצוף לאה, אחורי ראשו, במקום המכוסה עד החזה כנודע. וכאשר אח"כ מתפשטות הגבורות יותר למטה מהחזה, במקום המגולה, נעשה פרצוף רחל, ולהיות כי עדיין המוחין שמצד אבא לא נכנס תוך זעיר, ונודע כי הם המבטלים את הקליפות, שלא יתאחזו בזעיר, כי הנה הם בסוד המחשבה עילאה, דברירת וזריקת ש"ך ניצוצין של הדינים כנודע, ולכן כל זמן שלא ירדו תוך זעיר, הנה הקליפות נאחזות באותם הגבורות, כי שם מקום אחיזתם כנודע:
13
י״דוהנה הם נאחזות בסדר מורד הגבורות, כי תכף ברדתם אל מקום לאה, נאחזות שם, ונעשות בחי' מואב, (נלע"ד שצ"ל עמון) ואח"כ ברדתם אל מקום רחל, נאחזות שם, ונעשית בחי' עמון (נלע"ד שצ"ל מואב) ובבחי' זו תקרא הבכירה לאה, והקטנה רחל. וכעד"ז קדם קליפת עמון למואב. ונמצא, כי כל זה בעוד שעדיין החסדים לא נתלבשו תוך זעיר, ונשארו כדמיון צל על ראשו, לפי שעדיין לא נכנסו המוחין מצד אבא, המשביתים את הקליפות. ואעפ"י שיתאחזו בגבורה כנזכר, אינו כ"כ קושי ופגם למעלה, כמו אלו ירדו גם החסדים, והיו מתאחזים גם בהם ח"ו, כי היה פגם גדול מאד. ולא עוד, אלא כי אדרבא בכוונת מכוון הוריד המאציל בתחלה את הגבורה, טרם בא המוחין דמצד אבא, כדי לתת קצת השפעה וחיות מוכרח אל הקליפות, בסוד (תהלים ק"ג י"ט) ומלכותו בכל משלה, מבחי' הגבורות, אשר בהם שרש הקליפות, בסוד שמרי היין. משא"כ בחסדים:
14
ט״וואמנם אח"כ נכנסים בזעיר, תלת פירקין קדמאין דנה"י דאימא ביחד עם תלת פירקין תתאין דנה"י דאבא, כדי שלא יתאחזו הקליפות גם בחסדים דמצד אימא, ובג"ר. משא"כ בשית סטרין תתאין דאימא, כי אין חשש כל כך אם יתאחזו בהם, ולא עוד, אלא כי גם הוצרך הדבר לכך כנזכר, ואז ברדת ג"ר של אימא, עם ג' תתאין דאבא ביחד, הנה הה' חסדים הם תוך הדעת שמצד אימא, וכבר עתה אין חשש מן החיצונים כנזכר:
15
ט״זוהרי נתבאר איך הגבורות נכנסים ומתפשטים תחלה בזעיר, קודם החסדים. ואמנם החסדים כאשר הם מתפשטים בזעיר, הוא לצורך בנין פרצופו עצמו, משא"כ בגבורות, שהם לצורך לאה ורחל כנזכר:
16
י״זודע, כי מ"ש כי הגבורות מתפשטות תחלה בזעיר, אינו רק הארתם בלבד, היא אשר ירדה בזעיר טרם החסדים. אמנם הגבורות עצמם ושרשם, אשר בדעת דזעיר, בג"ר דמצד אימא, אשר אלו הם הצריכות לירד למטה עד רחל לצורך פרצופה, כי מהם נעשת כנודע, עדיין לא ירדו גם הם, כי מה שירדו הוא הארתם לבד, אשר מהם נעשת פרצוף לאה כנודע, ולא משרשם עצמם:
17
י״חוהנה הגבורות האלו עצמם, הנקראים שרש, אינם יורדות למטה, יען כי מפחדים פן יתאחזו הקליפות גם בהם, כי הם גבורות תקיפין כנודע, ואעפ"י שכבר נכנסו ג' תתאין של אבא, עכ"ז לא יספיקו רק למנוע אחיזתם בחסדים, אבל לא יספיקו למנעם מהתאחז בשרשי הגבורות עצמם, כי שם עיקר אחיזתם, ולכן לא ירדו גם הם, כי הנה לתת חיות המוכרח אל הקליפות, כבר הספיק להם במה שנתאחזו בהארת הגבורות שירדו למטה כנזכר. ולכן אלו הגבורות נשארות למעלה, ואינם יורדות עדיין. והנה עתה בהכנס תלת פירקין תתאין דנה"י דאבא, נכנס גם כן קצת מן היסוד דאבא, להיותו ארוך, ואינו קצר כיסוד דאימא נוקבא. ואז מתבטלת אחיזת הקליפות בלאה, ואז בחי' עמון הראשונה, אשר נאחזה בלאה, נפסקה ונתבטלה:
18
י״טאמנם בחי' מואב, שנתאחזה למטה ברחל, לא נתבטלה. לפי שעדיין לא נכנסו רק תלת פירקין תתאין דנה"י דאבא, ועומדים למעלה במוחין ברישא דז"א, כנגד מקום לאה בלבד, ושם אזרו כח לבטל אחיזת הקליפות משם בלבד, שזה גם כן הוא הטעם, למה לא ירדו שרשי הגבורות עצמם למטה ברחל מתחלה, לפי שאין כח בתלת פירקין תתאין דנה"י דאבא, העומדים למעלה בראש זעיר, לבטל אחיזת הקליפות למטה ברחוק מהם בגבול רחל. ולכן כיון שאינם רוצות לירד למטה עד רחל מפחד זה, לכן אינם נכנסות כלל תוך זעיר, ונשארות צל על ראשו למעלה, עד אשר יכנסו גם כל הפרקין קדמאין של אבא, כי אז ישתלשלו פרקין תתאין דאבא למטה, עד גבול רחל, ואז יהיה בהם כח לבטל אחיזת הקליפות משם:
19
כ׳והנה שרשי אלו הגבורות, מוכרחים לירד עד למטה, לתקן פרצוף רחל, ואמנם יש להם פחד לירד כנזכר, וע"כ מה הם עושים, הנה אלו הה' גבורות של יסוד דאימא, מתחברות עם הה' גבורות שביסוד דאבא, ואלו העשר גבורות, חוזרות ועולות ממטה למעלה, עד מקום או"א, בסוד מ"ן, וגורמין זווג ב' אל או"א, ומולידים ה' חסדים מצד אבא, וה' גבורות מצד אימא. והנה הם עשרה אחרים, והנה הודענוך, כי כל דבר שבקדושה, לעולם נשאר הרשימו שלה תמיד קיים, אעפ"י שעיקר הקדושה נסתלקה אח"כ משם, וכפי זה נמצא, כי יש כאן שלשים גבורות. כי עשרה גבורות היו בתחלה, ה' דאבא, וה' דאימא. והשאירו רישומם למטה, טרם עלותם. וכשעלו אח"כ בסוד מ"ן כנזכר, הרי הם עשרים. וע"י הזווג ירדו עשרה אחרות כנזכר, הרי שלשים גבורות, וכולם לצורך רחל:
20
כ״אהגהה - ונלע"ד חיים, כי ה' חסדים אלו דאבא, הם גבורות. כי הרי מכח מ"ן דגבורות נעשו. אמנם נקראים חסדים, בערך אותם של אימא, שהם גבורות גמורות. וכמו שמצינו בענין ה"ח שביסוד דאימא, שאינם אלא גבורות של אבא, שהוחלפו וניתנו ביסוד דאימא, ונקראים חסדים, בערך גבורות של אימא. כנלע"ד:
21
כ״בוסוד זווג זה הב' שזכרנו פה, הנה נרמז אצלינו בביאור ברכת אבות, במלה קונה הכל, שהוא מזל העליון הנקרא ונקה, והוא אותיות קונ"ה המזווג לאו"א וע"ש. והנה עתה בזווג הב' זה, אשר נולדו עשרה גבורות אחרות, נתחברו עם הראשונות, ונתמתקו ונתבסמו על ידם, לכן אין עתה פחד עליהם, פן יתאתזו בהם הקליפות, ברדתם למטה ברחל, ועי"כ יורדים יחד כלם למטה עד רחל, תוך ז"א, ומתקנים ובונים פרצוף רחל. והנה ברדתם כנגד גבול לאה, חוזרת לקדמותה קליפת עמון להתאחז שם. ומה שנתבטל, חזר עתה למקומו, ונשתנה שמן ונקרא בן עמי, להורות על זה, כי מן עמון הא' שנתבטל, נמשך הבן הזה, משא"כ במואב. ונמצא כפי זה כי עמון הוא הצעיר, ומואב הבכור:
22
כ״גונבאר את הפסוקים, ובהם יתבאר למה נקרא מואב. הנה הכתוב אומר בפרשת חקת, (במדבר כ"א כ"ח) כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון אכלה ער מואב בעלי במות ארנון. והענין הוא, כי הנה בלק מלך מואב היה, שהוא כנגד קליפת רחל. וחשבון עיר סיחון, מכלל ארץ מואב היתה, וז"ס פסוק על כן יאמרו המושלים באו חשבון וכו', וגם ארנון מערי מואב היא. והענין הוא, ובו יתבאר מ"ש בס"ה פרשת בשלח, וז"ל, ואת הנחלים ארנון, ועם נחליא דאשתכחו ואתנגידו מההיא אתר עילאה דאקרי ארנון. מאי ארנון, זווגא עילאה דחביבותא, דלא מתפרשאן לעלמין, כד"א (בראשית ב' י') ונהר יוצא מעדן וכו'. וביאור הענין הוא, כי סיבת והויית ותיקון הקליפה הנקראת מואב, ועשיית גבולה, היה ע"י ארנון, ר"ל ע"י הזווג הב' של או"א כמש"ל, וז"ש, כי ארנון גבול מואב, ר"ל כי הזווג העליון, הנקרא ארנון, הוא היה סיבה, שנגבל גבול מואב, ונתתחם ונתקן, והוא רחל תתאה שהיא המלכות, כי ע"י הגבורות ההם, נתקן פרצופה, ונגבל תחומה:
23
כ״דובזה תבין מאמר ס"ה שזכרנו, כי כוונת דבריו היא, לרמוז את הגבורות היוצאת מהזווג הנזכר. וז"ש שם, את והב בסופה, כד"א (משלי ל' ט"ו) לעלוקה ב' בנות הב הב, ובסופה היא ים סוף, שהיא רחל מלכות, סוף כל המדרגות, אשר בה כל הגבורות. גם אמרו שם, מאי ארנון, דא זווגא עילאה וכו', ובדא שרשן שרשוי וכו', ואושטא קריבוי וכי'. ופירוש הענין הוא, כי ע"י אלו העשר גבורות, שיצאו מזווג הב' דאו"א, והם הנקראים נחלים, שבשתי היסודות שלהם, הנקראים גם הם נחלים כנודע, ואלו הנחלים נגדין ונפקין מזיווגא עילאה דאו"א הב', הנקרא ארנון, וע"י אלו הנחלים נתקן מואב, וירדו בה אלו השלשים גבורות כנז"ל. וז"ס את והב בסופה, הם הגבורות הנקראות והב, היורדות ברחל, ונקראת בסופה:
24
כ״הוטעם קריאת קריאת ארנון הוא, כי ארנן חסר ו' הוא, והוא בגימטריא ש'. והם סוד שלושים הגבורות הנז', כל אחת כלולה מעשר, הם ש'. ועל שם שלשים גבורות אלו, העולים בגימטריא ש', היורדים מהזווג ההוא, נקרא הזווג ההוא ארנן במספרם. (הגהה - א"ש, ואין קפידה בא' היתירה, כי היא הכולל). ואלו הם הנחלים היורדים מארנון אל מואב, וז"ס על כן יאמרו המושלים, הם או"א, השרים השולטים והמושלים העליונים, הם יאמרו בראותם השלשים גבורות הנז', שלא היו רוצים לירד למטה במואב היא רחל, מפחד הקליפות כנז"ל. באו חשבון, ר"ל תעלו בסוד מ"ן, לעורר זווג וביאה העליונה, בין או"א, הנקראים חשבון, בסוד מחשבה עילאה היא אבא, והעלו לו מ"ן, ועי"כ יזדווג עם אימא, ויורד הגבורות כנזכר, ועל ידם תבנה ותכונן עיר סיחון היא מואב, רחל תתאה, ותבנו פרצופה ותגדילוה, ע"י התפשטות הגבורות מן הדעת שלה עד ההוד שלה כנודע. ועי"כ תבנה גופה, כי ענין זה קרוי בנין:
25
כ״ועוד חוזרות ונכללות ביסוד שבה, כדי לעשותה כלי, לצורך זווגה עם זעיר, ועשיית כלי זה שבו מ"ן שלה, נקרא כוננת בסוד (שמות כ"ו י"ז) מקדש ה' כוננו ידיך, כמבואר אצלינו. וזש"ה, (במדבר כ"א כ"ז) תבנה ותכונן עיר סיחון, היא רחל הנקרא עיר כנודע. ואמנם זהו מה שיאמרו בתחלה המושלים, כדי לבנות עיר סיחון, אמנם כל זה הוא לצורך תיקון רחל עצמה, הנקראת עיר סיחון, ומה שנתחדש עתה ע"י בנין הזה הוא, כי הקליפות הנקראות מואב, הנאחזות ברחל, נתבטלו משם. וזש"ה, (במדבר ט"ו) כי אש יצאה מחשבון, ירצה, דע, כי כאשר אמרו המושלים, שהם או"א, הנקראים חשבון, אל הגבורות, שירדו למטה, לכונן רחל עיר סיחון. הנה כך עשו, כי הנה הגבורות שהם אש ודין חזק, יצא מחשבון, מזווג העליון הנזכר. גם נקראים אש, לרמוז כי הם שלשים גבורות, כל אחת כלולה מעשר כנזכר, והם בגימטריא עם כללותם, אש, כי ארנן ואש, הם שוים בגימטריא, יען כי מהזווג הנקרא ארנון, הנעשה בחשבון מחשבה עילאה, משם יצאו הגבורות, הנקראים אש, וירדו לבנות עיר סיחון, היא רחל כנזכר. ואחר הכנסתם בה, ובנייתם אותה, ונקראת עיר סיחון, אז יצאה להבה מקרית סיחון הנזכר, מן האש הנזכר אשר בה, כי מן האש יוצאה להבה, ויצאה לחוץ, ואכלה ושרפה ער מואב, הם הקליפות הנאחזים במואב, שהיא רחל, והם נקראים ער, מלשון ערוה וגלוי, יען נעשות ממה שמתגלות הגבורות ברחל ומהגלוי ההוא נעשים אלו הקליפות. והנה הקליפות האלה, הם בעלי במות, ופסילים, ואלהים אחרים, הנאחזים בגבורות אלו שיצאו מארנון העליון כנזכר, וזהו בעלי במות ארנון:
26
כ״זובזה נחזור לעניינינו, להבין על מה זה נקרא מואב. והענין יובן עם הנזכר, כי הנה ע"י אותם הה' גבורות חדשות, שיצאו מזווג אבא עם אימא, אשר הם יותר ממותקות, והמתיקו את הגבורות האחרות כנז"ל, וע"י כך ירדו כלם למטה ברחל, ונתקן בניינו. ולכן היא נקראת מואב, כי מהאב העליון היה תיקונה. וז"ס (משלי ג' י"ט) ה' בחכמה יסד ארץ, באבא יסד ברתא, ושמור כלל זה, בכל המקום אשר נזכיר לך, בחי' הארה מיסוד אבא אל רחל, בסוד (שמות ב' ד') ותתצב אחותו מרחוק, ובסוד (ירמיה מ"א ג') מרחוק ה' נראה לי. וכמבואר אצלינו בברכת אבות, ע"ש ודי למבין:
27
כ״חגם סבת קריאת שם מואב הוא, כי הנה מואב בגימטריא מ"ט, שהיא ההוי"ה כזו, יו"ד ה"א וא"ו ה"ה. כלה במלוי אלפי"ן, חוץ מן הה"א אחרונה, שמלואה בההי"ן. והטעם הוא, לפי שהה"א אחרונה היא ברחל הנקראת מואב, אשר כל בניינה נעשה ע"י ה' גבורות שעלו בסוד מ"ן כנזכר, ולכן מלואה בההי"ן, וזהו ג"כ סוד פסוק בשיר השירים, (שיר ח' ו') רשפיה רשפי אש שלהבת יה וגו', פירוש, כי הגבורות של רחל, הנקראים רשפים וגחלים, הם רשפי אש, ר"ל שהם שלשים גבורות, אשר מספרם הוא אש כנז"ל. וביאר מהיכן נמשכו ויצאו אלו השלשים גבורות, הנקראים רשפי אש, ואמר, כי האש הזה נמשך מן שלהבת אחת, שיצאה מאו"א, הנקראים י"ה כנודע, ומהזווג שלהם הנקרא ארנון כנז"ל, יצא האש הזה, שהוא שוה אליו:
28
כ״טוהנה הגבורות האלו נכנסות בראש רחל, בבחי' הדעת שבה, ועל ידיהם היא נבנית פרצופה. ולכן ר"ת 'רשפי 'אש 'שלהבת 'יה, ראשי. פירוש, כי רשפי אש הגבורות האלו, הם לבנין ראש הנקבה, ולמוחין שבה. ולכן אותיות שלהבת, הם, של הב"ת. פירוש, ראשי של הבת שהיא רחל, הנקראת בת, של או"א כנודע:
29
ל׳ונבאר איך השלהבת הנזכרת יוצאת משם י"ה, והענין הוא, כי שם י"ה, יש בו ג' מיני מלואים, והם, יו"ד ה"י, יו"ד ה"א, יו"ד ה"ה. והם בגימטריא אמ"ן כנודע. והנה או"א הנקראים י"ה כנודע, הנה הם מזדווגים יחד, בבחי' ג' מיני מלואים הנז', ואז מכים ומבטשים דא בדא, ונמצא כי הכאת יו"ד עם ה"י, נעשת יו"ד פעמים ה"י, הם בגימטריא ש'. יו"ד פעמים ה"א, הם בגימטריא ק"ך, הרי ת"ך. יו"ד פעמים ה"ה, הם בגימטריא ר', הרי הכל בגימטריא כת"ר. להורות, כי ג' בחי' אלו, נעשים כתר לראש רחל, ואז מזדווגת עם ז"א, בסוד ב' שמות מחוברים יאהדונה"י כנודע. והם בגימטריא צ"א, כמנין ג' מלואים של י"ה הנזכר, בהיותם בלתי הכאה. ואם תחבר צ"א עם כתר, יהיו בגימטריא אשת"י, להורות כי עי"כ נעשת אשתו של זעיר. ואם תוסיף עוד מספר האותיות שיש במלויים הנזכר, והם ו"ד מן יו"ד, יא"ה, מן ה"י ה"א ה"ה, הם בגימטריא כ"ו, תחבר כ"ו עם אשת"י, יהיו בגימטריא שלהב"ת, הרי נתבאר איך משם י"ה, יוצא השלהבת הנזכר. והנה מלת שלהבת עם כללותה, בגימטריא תשל"ח. וז"ס (שמות ד' י"ג) פסוק שלח נא ביד תשלח, גם נתבאר ענין השלהבת הזאת, בדרוש ענין קבלת שבת, בשער הכוונות וע"ש היטב. (ע"כ מזולתו):
30
ל״אסימן כ"א:
31
ל״בותהר ותלד שרה לאברהם בן וגו':
32
ל״גהנה בכתוב הזה ראיתי, לבאר דרוש גדול, בענין בחי' אנשים שנשמותיהם נמשכות מן הנקבה. וכמו שמצינו בענין חבקוק הנביא, בריש פרשת בשלח, וז"ל דהוה אתי מסטרא דנוקבא, ובג"ד מותא אתקשרת לרגלוי וכו'. גם מצינו בענין יצחק, שאמרו בפרשת וירא, על פסוק והנה בן לשרה אשתך, דהוה אתי מסטרא דנוקבא וכו'. גם מצינו בענין בנימין, דכתיב ביה (בראשית ל"ה ח"י) ויהי בצאת נפשה כי מתה, ותלד בן ותקרא שמו בן אוני. והנה מצינו, כי לכן מת חבקוק, והחיהו אלישע, ויצחק נעקד, ופרחה נשמתו ממנו, כמ"ש רז"ל וצריך לדעת בחי' אלו מה עניינם:
33
ל״דהנה נודע כי ב' בחי' של זווגים נמצאו בזו"ן האחד נקרא בשם זווג עצמו תחתון, דיסוד דיליה ביסוד דילה. הב' בבחי' נשיקין הקודמים אל הזווג כנודע. וגם הנשיקין נקראים זווג עליון, כמו שיתבאר. ואמנם בנימין היה מן הזווג התחתון. ויצחק וחבקוק מן הזווג העליון דנשיקין. ולכן נבאר תחלה ענין בנימין מה עניינו, ואח"כ נחזור לענין יצחק וחבקוק, ודע, כי יש עוד נשמות אחרות ע"ד אלו, אלא שאלו הג' צדיקים הם שרש לכלם, ר"ל לכל אותם הנשמות הבאים מג' בחי' אלו, כמו שיתבאר עניינם, איך שלשתם הם מסטרא דנוקבא:
34
ל״הונתחיל בענין בחי' בנימין, הבא מזווג תחתון דיסוד ביסוד. ובו יתבאר דרוש של מ"ן מה עניינו באורך. הנה נודע כי בעת הזווג, נותן הזכר טיפת מ"ד. והנקבה נותנת טיפת מ"ן, ומשניהם נוצר הוולד ההוא. גם נודע מ"ש בסבא דמשפטים, ענין ההוא רוחא דיהיב בה בעלה בביאה קדמאה. גם נודע מ"ש חז"ל, אין האשה מתעברת מביאה א', גם נודע מ"ש חז"ל, אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי:
35
ל״ווביאור כל המאמרים אלו, הוא באופן זה, דע, כי ענין כלי המעלה את המ"ן של הנקבה, היא ההוי"ה דמלוי ההי"ן, שהיא בגימטריא ב"ן. וע"י הוי"ה זו אשר בה, היא מעלה את המ"ן בעת הזווג, כדי להוליד בנים. והנה טעם לזה הוא, כי זאת ההוי"ה היא בחי' נפש הנקבה, ולכן הוי"ה זו היא לעולם במלכות כנודע, או בעולם העשיה, הרומזת אל המלכות. והוי"ה זו הפנימיות והרוחניות של הנקבה, ונקראת נפש שלה. וכל זמן שאין בה בחי' נפש, הנה היא טריפה, ואינה יולדת:
36
ל״זוהנה אין נפש זו נכנסת בה, אלא ע"י בעלה, כנודע כי כל אורות הנקבה, אינה ניתנות בה, אלא ע"י בעלה. ולכן אינה נכנסת בה, עד שיזדווג בה בעלה ביאה ראשונה, ואז נותן בה הנפש ההיא, שהיא בחי' אור הנפש של הכלי, ולא בחי' כלי עצמו. ואל הנפש הזו היא שנקרא בסבא דמשפטים, רוחא דיהיב בה בעלה, כי להיותה נמשכת מזעיר, הנקרא רוח, נקרא רוחא, אבל אינו רק בחי' נפש, כי אורות הנקבה אינם נקראים אלא נפש כנודע. ולקמן נרחיב בענין זה ע"ש. ואחרי הנתן בה בביאה א' נפש הזו, אז נשאר בחינתה ביסוד שבה, ועל ידו היא מעלה מאז ואילך מ"ן בשאר הזווגים. באופן כי מ"ן היא בחי' אחת, והאי רוחא היא בחינה אחרת המעלה אותם. וזהו טעם, שאין האשה מתעברת מביאה א':
37
ל״חגם מ"ש חז"ל שבביאה א' עושה אותה כלי, והענין הוא, כי בביאה א' נותן בה נפש זו, ואז נגמר תקונה, וכבר היא יכולה משם ואילך להעלות מ"ן בשאר הזווגים, להוליד בנים. אבל עתה ניתן בה הנפש הזאת, ונעשה ביסוד שלה כלי גמור, להיות בה בית קיבול, לקבל טיפת ההזרעה משם ואילך. ולכן אינה מתעברת באותה הביאה הא', כי אז נעשה אור הכלי, ומשם ואילך תעלה מ"ן, ותתעבר ותוליד בנים:
38
ל״טובזה תבין ענין נפש האדם הזכר, הבאה לו מן המלכות שהיא נקבה כנודע, כי בהיותו נוצר בתוכה, ניתן בו כח הנפש הזאת של אמו, ועל ידה נוצרת נפש הולד בהיותו במעי אמו, וכשנולד נכנסת הנפש הזאת בקרבו תכף ומיד, כנודע:
39
מ׳וצריך שנבאר בחי' הנפש הזאת הנקראת רוחא דשבק בה בעלה כנזכר, כי הרי איך אפשר שעתה יכנס הנפש שבה בביאה ראשונה, והרי מעת שנאצלה יש בה נפש. והענין הוא זה, דע, כי תרין עיטרין שיש בדעת דז"א שהם חו"ג, והם שתי הויו"ת, הוי"ה דמ"ה דאלפין, היא עטרא דחסדים. והוי"ה דב"ן דההי"ן, היא עיטרא דגבורות. ונודע, כי תרין עיטרין אלו, הם עיטרא דחסדים לצורך הגדלת ז"א עצמו, שהוא הוי"ה דמ"ה. ועטרא דגבורות, לצורך הגדלת נוקביה, שהיא הוי"ה דב"ן. וחלקה נמשכת לה ע"י בעלה כנז"ל, ולכן הה' חסדים מתפשטים בגופא דזעיר. וה' גבורות הם יורדות ביסוד שלו, ואז עדיין נוקביה עומדת עמו אב"א מן החזה ולמטה, והדעת שלה מכוון כנגד היסוד דזעיר כנודע, והארת אותם הגבורות עוברות דרך מחיצת כלי יסוד דזעיר לחוץ, ונכנסת דרך מחיצת כלי הדעת דנוקביה, ועי"כ מתפשטים אותם הארות דגבורות בגופה, ונגדל פרצופה, ע"ד הגדלת פרצוף זעיר ע"י החסדים. ואחר שנבנה פרצופה, חוזרת פב"פ, והם מזדווגים יחד, ואז נותן בה ה' הגבורות עצמם, שהיו ביסוד שלו, וניתנים ביסוד שלה בביאה ראשונה, ואלו נשארים שם תמיד, והם החיות שלה, ונפש שלה. אבל מה שנגדל פרצופה בתחלה, לא היה אלא ע"י הארתם בלבד, אבל עתה הם עצמות הגבורות ממש כנזכר. ובחי' זו נקראת רוחא דשבק בה בעלה בביאה א'. והנה אלו הגבורות הראשונות נשארות שם תמיד, כעין שאור המחמץ את העיסה, והוא, כי הנה כאשר חוזרים ומזדווגים פעם אחרת, אז האי רוחא מעלה בה את המ"ן לקבל מ"ד, ומשניהם נוצר הולד כמו שנבאר:
40
מ״אולכן נבאר עתה בחי' המ"ן עצמם מה עניינם. דע, כי עם היות שכבר לקחו זו"ן אלו התרין עיטרין כנזכר, בעת שנאצלו בבריאת העולם, ונודע, כי כל בחי' המשכת טיפת הזרע בעת הזווג, הוא מתרין עיטרין אלו אשר בדעת כנודע, כי לכן נקרא הזווג בלשון ידיעה, כמש"ה (בראשית ד' כ"ה) וידע אדם עוד את אשתו, להורות כי מן הדעת נמשכת טיפת הזווג. אבל עכ"ז, אותם תרין עיטרין הראשונים שלקחו כשנאצלו, היו לצורך תיקון הגדלת פרצופם עצמם, כי אף גם הזווג דביאה א', היה לתת בה בחי' נפש וחיות שלה כנזכר, אבל להוליד בנים, צריך שיחזרו לקחת עוד מחדש תרין עיטרין כיוצא בהם, בכל זווג וזווג, כדמיון האדם שאף על פי שיש בו מוח הדעת, צריך שתמיד יאכל, ועי"כ יתחזק המוח שלו, ואז יוכל להמשיך ממוחו טיפת זרעית להוליד בנים, ואם לאו, יחלש מוחו וימות. וכנודע, שאם יזדווג האדם כמה פעמים רצופות זו אחר זו, יחלש כח ההזרעה ותהיה טיפת דם חלושה מאד, בלתי ראויה להוליד, וגם מוחו עצמו יחלש. ואם ירבה יותר על הראוי, אפשר שימות מרוב תשמיש כנודע, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל הלכות דעות. והנה גם זו"ן, אעפ"י שבעת אצילותם נתקן מוח הדעת שלהם, שהם תרין עיטרין הראשונים, על כל זה צריכים להתמיד, ולקבל כח חדש נוסף, כדי שיזדווגו ויולידו בנים:
41
מ״בודע, כי אין זו"ן מזדווגים שום זווג כלל, עד שבתחלה יזדווגי או"א, וגם או"א אינם מזדווגים, עד שבתחילה יזדווג א"א מיניה וביה כנודע. וכן עד"ז עד רום המעלות, עד המאציל העליון הנקרא אין סוף. ונמצא, כי בכל זווג תחתון דזו"ן, צריד שבראשונה יזדווגו הבחינות הראשונות המקבלות מא"ס. כי הא"ס לבדו יכול לחדש בכל יום תמיד אורות חדשים, אבל הנאצלים כלם, אין יכולת וכח בשום אחד מהם לחדש שום אור, עד שיקבלוהו תחלה מהא"ס. וממשיכים אותו בכל עת ממדרגה למדרגה, בבחי' הזווגים שלהם כנזכר. ואין כח בשום אחד מהנאצלים, רק מה שנתן להם לעצמם ולצרכם בעת שנאצלו, אבל לחדש אורות חדשים ולהוליד נשמות, אין בהם כח, עד שיקבלוהו מהאין סוף כנזכר:
42
מ״גואז ממשיכים השפע ההיא שקבלו מהא"ס, אל הבחינות שלמטה מהם, ואח"כ גם הם מזדווגים, והם ממשיכים השפע, אל אותם שלמטה מהם, וכן הדבר הולך ונמשך מזווג אל זווג, מן הבחי' הקרובות אל המאציל, עד זו"ן המקבלים השפע והכח מן או"א שלמעלה מהם, שקדמו להזדווג קודם שיזדווג הוא בנוקביה, וחזר להמשיך כח ושפע חדש מלמעלה, משורש התרין עיטרין שלהם, אשר למעלה למעלה, ונותנים אותם בסוד מוחין חדשים לזו"ן, ואז הם מזדווגים ומולידים בנים, ע"י שהוא ממשיך טיפת מ"ד, מן החסדים הראשונים שנמשכו לו בדעת שלו מחדש, וגם נוקביה נותנת טיפת מ"ן, ממה שנמשך לה מחדש בעיטרא דגבורה שבדעת שלה, ומב' טיפות אלו, נוצר הולד ברחם שלה:
43
מ״דוז"ס תכלית מה שצריך האדם לכוין ביחוד ק"ש על אמיתותה, שיכוין כי בק"ש מזדווגים או"א, להמשיך מוחין חדשים בזו"ן, כדי שיוכלו להזדווג גם הם אח"כ, בתפלת העמידה, בעת נפילת אפים כנודע. ויולידו בנים שהם נשמות התחתונים. האמנם צריך לכוין, איך מתחילים להזדווג המדרגות העליונות הקרובות אל המאציל, ומשם נמשך לשלמטה מהם וכו', עד שנמשך השפע ההוא עד מוחין או"א, ואז גם הם מזדווגים בק"ש כנזכר וצריך לכוין הכוונה זאת, הראויה בכל מדרגה ומדרגה, כפי מה שצריך לכוין בה, זו היא כוונת ק"ש על אמיתותה, שאין למעלה ממנה. ובעונותינו לא זכינו לדעת אותה, ובשער התפלות כתבנו קצת כוונה, ממה שקבלתי ממורי זלה"ה:
44
מ״הונמצא, כי בכל זווג דזו"ן, מקדים אליו זווג דאו"א, ונותנים להם מוחין מחדש, ומחדשים להם תרין עיטרין אחרים חדשים, ואז מזדווגים גם הם. והוא נותן טיפת החסדים, מיסוד שבו ליסוד שבה. והיא נותנת טיפת הגבורות. ומשתי טיפות אלו, נוצר הולד. ואמנם לא יש בה כח להעלות כח מ"ן האלו, אלא ע"י הגבורות הראשונות שנתנו לה בביאה א', הנקראים רוחא דשדי בגווה, והם עומדות קיימות לעד שם בגופה דנוקבא כל ימי חייה, והם מעלין את הגבורות החדשות שבכל זווג, שמהם נוצר הולד. אבל הגבורות החדשות. הן נקראים מ"ן, ומהם נוצר הולד ההוא. וכשירצו להזדווג עם אחרת, באים גבורות אחרות חדשות, ומהם נוצר ולד אחר. וכן עד"ז תמיד אבל הגבורות הראשונות, נשארות שם תמיד קיימות לעד, כי אין הולד נעשה, אלא מן החסדים והגבורות חדשות עצמם, שבכל פעם ופעם. ואלו הגבורות הישנות הראשונות מעלים אותם:
45
מ״ועוד צריך שתדע, ענין העלאה זו מה עניינה, ומה תועלת יש מזה הרוחא שהם הגבורות הראשונות, אם הולד הנוצר מהה"ג החדשות. דע, כי כמו שנתבאר שהגבורות הראשונות נשארות תמיד בנוקבא, כי הם נפש שלה כנזכר. גם החסדים הראשונים שנתנו בז"א בעת שנאצלו, עומדים בו קיימים לעד, כי הם חיותו ורוח שבו. והנה כאשר מזדווגים זו"ן, מביאה שניה ואילך, הנה נמשכו בו חסדים חדשים כנזכר. ובהיות אלו החסדים החדשים, יוצאים מן היסוד שלו בסוד מ"ד, הם מתלבשים שם תחלה, בחלק אחד מן החסדים הראשונים אשר שם, ואחר כך יוצאות מן היסוד שלו, ונתנים ביסוד שלה בסוד מ"ד. ואז גם הגבורות החדשות שבה, שהם הנקראים מ"ן, מתלבשות תחלה בחלק אחד מן הגבורות ראשונות אשר בה, ואז יש בהם כח לעלות כנגד טיפת מ"ד, אחר אשר נתלבשו הלבוש הנזכר. וז"ס ענין ההוא רוחא המעלה מ"ן מה עניינו, ומה ענין העלאתו אותם:
46
מ״זואח"כ בהמשך חדשי העיבור, נוצר הולד עצמו שהיא הנשמה עצמה, מן החסדים והגבורות ההם, שהם עצמם בחי' הנשמה. וממה שלקחו מהחו"ג הראשונות בעת הזווג כנזכר, נעשה להם ב' מלבושים אל הנשמה הזו, הכלולה מחו"ג החדשות, מלבוש אחד מאביו שהוא זעיר, ומלבוש אחד מאמו, שהוא נוקביה. וז"ס מ"ש בסבא דמשפטים, על פסוק (שמות כ"א ח') בבגדו בה. ועל פסוק (שם) שארה כסותה ועונתה לא יגרע. ושם נאמר, כי הלבוש ההוא נקרא אלו"ה. כי הנה החסדים הראשונים, נקראים א"ל, ומשם נעשה לבוש מצד אביו, אל הנשמה, שהיא חסדים החדשים:
47
מ״חגם בזה תבין, מ"ש חז"ל אור שנברא ביום הא' גנזו לצדיקים וכו', כי האור דיום א', הם חסדים חדשים, ועשה להם לבוש מן החסדים הראשונים, אשר ביסוד שבו, הנקרא צדיק, ונגנז ונתלבש בו, טרם שיצא מן היסוד שבו כנזכר:
48
מ״טובזה יש תימא גדול, איך מן החו"ג הראשונות, שהם עצמות רוח ונפש זו"ן, יעשה מהם מלבוש, אל הנשמה הנבראת מן החו"ג החדשות. אבל זה יובן, בסוד מה שנתבאר אצלינו, בפסוק (תהלים מ"ב ט') יומם יצוה ה' חסדו, כי כל האורות אשר למטה מאור החסד הראשון, הם מתלבשים בו, כדי שישמרם מן הקליפות, לפי שהוא גבוה מאד, ואין הקליפות יכולות להתאחז בו. וז"ס פסוק (שם פ"ט) אמרתי עולם חסד יבנה. גם הוא ע"ד מש"ה, (דברים ל"ב י"א) כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו. והאם מלבשת את הבנים, לשמרם מן החיצונים. וכמו שנתבאר אצלינו בפרשת יתרו, במצות כבוד אב ואם, שנצטוו בה הבנים, לסיבת הלבוש הזה שבנשמתם, שהלבישו אבותיהם. וזכור ענייני לבוש הנשמה מה עניינם:
49
נ׳ואל תטעה לומר, כי כל החסדים הראשונים, או כל הגבורות הראשונים, נעשים מלבוש אל הנשמה ההיא, אבל הענין הוא, כי כל הבנים או הבנות שיולדת הנקבה, כלם הם לוקחות חלק אחד קטן, מאותם החו"ג הראשונות, וכשנשלם כחם, ואין להם מה ליתן עוד לזולתם, רק החיות הצריך לעצמם לבד, אז אין האשה יולדת, ונפסק ממנה ארח כנשים, כנודע כי מן הכלים והלבושים של הגבורות הראשונות שבאשה, נמשך הדם של אורח הנשים, כמבואר אצלינו באורך, בדרוש ליל פסח ויציאת מצרים וע"ש. בסוד ה' דמים טהורים, וה' דמים טמאים. ואותם דמים שהם לבושי הגבורות, נעשים שאור לצייר צורת הוולד, שהוא מן החדשות. כשכלה השאור, ואין בו כח להחמיץ, זולתו אין עיסה חדשה להתחמץ, ולא נשאר בה רק כח והרוחניות שצריכים לעצמה. ואם גם זאת היה יוצא ממנה, היתה מתה, כמ"ש לקמן על בצאת נפשה כי מתה, כי מבחי' השארית הזה, נעשה בנימין:
50
נ״אונחזור לבאר ענין, ההוא רוחא דשבק בה בעלה בביאה קדמאה, שהם הגבורות הראשונות, הנקראים הוי"ה דב"ן דההי"ן. וגם נשארו החסדים הראשונים כנז"ל. דע, כי גם באימא עילאה, יש בחי' רוחא דשבק בה אבא, בביאה ראשונה כשנאצלו, וההוא רוחא נקרא ההוי"ה דב"ן דההי"ן. וטעם הדבר הוא, לפי שמוכרח הוא, שההוא רוחא יהיה כלול מתרין רוחין, דכר, ונוקבא, כדי שיהיה בה כח להוליד בנים זכרים ונקבות. ולכן ההוא רוחא היא הוי"ה דב"ן, שהיא חבור ב' הוייו"ת, זכר ונקבה, ושתיהן בגימטריא ב"ן:
51
נ״בועוד, כי בהוי"ה זו במלואה, ניכרים בפירוש ב' ההויו"ת, כי ד' אותיות הפשוטות, הם הוי"ה אחת. וה' אותיות המלוי, גם הם הוי"ה שנית, אם תחבר ב' אותיותיה הראשונות שהם ו"ד, ותעשה מהם אות יוד אחת:
52
נ״גואח"כ כשנאצלו זו"ן, מזווג ב' אחד של או"א, אז נתלבשה נשמת ז"א, בחלק דההוא רוחא דשבק בה אבא באימא בביאה קדמאה, ולקחו עמו ע"ד הנז"ל, ונעשה לבוש אליו. והנה לבוש זה, כלול מב' הויו"ת, הנכללות בהוי"ה אחת דב"ן כנזכר, שהם סוד תרין עיטרין דחו"ג, וכבר נתבאר למעלה, כי כל אור הנוקבא, לוקחו בעלה בתחילה, והוא נותנו אליה. ולכן הוא לקח ב' ההויו"ת הנז', נכללות ונעשות הוי"ה אחת של ב"ן:
53
נ״דובזה תבין, למה ז"א נקרא ב"ן, והוא לסיבת לקיחתו שתי הויות הנז', שהם בחי' ב"ן כנזכר. ואעפ"י שההוי"ה אחת היא של מ"ה דאלפי"ן, כנגד עיטרא דחסדים. והוי"ה השנית היא דמלוי ההי"ן, של גבורות. עכ"ז, להיות כי גם שניהם הם בחי' מ"ן שבנוקבא דאימא, לכן שניהם נקראים הוי"ה אחת דב"ן, אלא שבה נכללים כח שתיהם, דמ"ה וב"ן, לשתוכל להוליד זכרים ונקבות כנזכר:
54
נ״הואח"כ מהארת הגבורות האלו, נבנית פרצוף נוקבא כנזכר. ואח"כ בביאה ראשונה, נחלקים ב' הויו"ת הנז', הכלולים בהוי"ה אחת דב"ן, לשתים, והוי"ת החסדים נשארת בז"א תמיד, בסוד חיותו, וכנז"ל. והוי"ת הגבורה עצמה, הנקראת ב"ן, נתנת בה בסוד רוחא דשבק בה בעלה. וגם יש בה כח ב' ההויו"ת זכר ונקבה, לכשתוכל להוליד גם היא זכרים ונקבות, ונקראת הוי"ה דב"ן:
55
נ״וודע כי הנה מש"ל, כי בכל זווג דזו"ן, ממשיכים מוחין חדשים מלמעלה מן האין סוף, דרך המדרגות, והוא לוקח שפע מ"ד, והיא מ"ן, דע, כי זה הוא בענין הנשמות החדשות הבאות מלמעלה, בזווג ליל שבת ויו"ט. אבל בזווגים של ימי החול, אחר חרבן הבית, כבר ביארנו במצות שביעית, פרשת בהר סיני, כי כל המ"ן של אז, הם מהבירורין המתבררים מן המלכים שנפלו בקליפות, ומהם נעשים הנשמות ההם שבאלו הזווגים. והוא בסוד (תהלים צ"ז י"א) אור זרוע לצדיק, הנזכר בפרשת תרומה, בענין בריה דרב ספרא. וזכור הקדמה זאת:
56
נ״זפרשת וירא (המשך)
57
נ״חוהנה אחר שביארנו, ענין ההוא רוחא דשבק בה בעלה בביאה קדמאה. וענין המ"ן מה עניינם כי המ"ן נוקבין ודכורין, הם החו"ג החדשות, שהם הנשמה עצמה. אבל מההוא רוחא דשבק בה בעלה, נעשה לבושים לכל הנשמות הנוצרות בה מאז ואילך תמיד. ולכן לבאר ענין בני לאה ורחל, שהם השבטים. דע, כי ההוא רוחא דשבק יעקב בלאה, בביאה ראשונה, היה בו כח חלק לבושים, לו' בנים, מלבד הכח שהיה בו לצורך עצמה, הנקרא נפשה כנז"ל. וראובן הוא הבכור, ולקח עיקריות כל ההוא רוחא דלאה, שהיא הוי"ה דב"ן, כנז"ל, כי הבן הבכור, לוקח העיקר, והתמצית נשאר לנולדים אחריו. כמבואר אצלנו, בפסוק (שמות כ' י"ב) כבד את אביך וגו', בשער המצות, בענין מ"ש חז"ל ואת לרבות אחיך הגדול:
58
נ״טוז"ס ראובן, אותיות, רא"ו, ב"ן. כלומר ראו כי זה הוא, מי שלקח עיקריות שם ב"ן דההי"ן, דשבק בי בעלי בביאה קדמאה. משא"כ בשאר השבטים, אעפ"י שגם הם בנים ולא בנות. ואח"כ נאבד ממנו הלבוש ההוא, ולקחו יוסף, בכורה של רחל. כמש"ה בדברי הימים, (ד"ה א' ה' א') ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף וגו', ואבד ראובן חלק הבכורה והמלכות שהיתה ראויה לו להיותו בכור, כמו שתרגם המתרגם בפסוק (בראשית מ"ט ג') יתר שאת ויתר עז:
59
ס׳אבל ההוא רוחא דשבק בה יעקב ברחל בביאה א', לא היה בו כח רק לחלק לבוש בן אחד בלבד, והוא יוסף, ולכן הבן השביעי שהיה עתיד לצאת מן לאה כנזכר לחז"ל, בפסוק (שם ל' כ"א) ואחר ילדה בת וגו', שנתפללה על אחותה. יצא מן רחל, והוא בנימין. ואמנם כיון שלא היה כח ברוחא דרחל, רק לבן אחד שהוא יוסף, ולא נשאר עוד כח בההיא רוחא, רק מה שצריך לחיות עצמה, הנקרא נפשה, ולכן בהיותה מעוברת ממנו, היתה בחיים, כי נפשה בקרבה. וכשנולד בנימין, לקח הנפש ההוא שבה לעצמה, ולא נשאר בה נפש כלל, ואז מתה בעת לדתה. וזש"ה, (שם ל"ה י"ח) ויהי בצאת נפשו כי מתה, ותאמר לה המילדת אל תיראי כי גם זה לך בן, ר"ל, כי נפשה יצתה ונכללה בב"ן ההוא שהוא שלה, כי נפשה ניטלה, וזש"ה כי גם זה לך ב"ן. ולפי שהנפש הזאת היא הוי"ה דב"ן דההי"ן, לכן נרמז מלת בן, בר"ת של בצאת נפשה. ולכן נקרא בנימין בן ימין, כי כמו שראובן נקרא ראו בן, על שלקח בחי' ההוא רוחא הנקרא בן. כך נרמז ב"ן, בשם בנימין לטעם זה. אלא שיש שנוי ביניהם, כי ראובן לקח עיקריותו של ב"ן דלאה מראשיתו. אבל בנימין, לקח סופו של ב"ן של רחל, שהוא חלק נפשה של עצמה כנז"ל:
60
ס״אודע, כי נתבאר אצלינו בשער שמות של הספירות כי הדעת שבמלכות, נקרא ב"ן, שהיא הוי"ה דההי"ן. והנה אין דעת זה נמשך לה, אלא ע"י ז"א, הנותנו לה בביאה א', כנזכר שם וע"ש, והנה בעודו ב"ן זה בז"א, קודם שנתנו אליה, היה נקרא יוסף, כמבואר אצלינו כי נקרא יוסף, על שם הגבורות אשר ביסוד דזעיר. ואח"כ שנתנו אליה בביאה א', אז בהיותו בה ביסוד שבה, נקרא בנימין. וז"ס מ"ש בזוהר פרשת ויצא בענין יוסף ובנימין, דא עייל ודא נפיק, וכמו שיתבאר עוד לקמן:
61
ס״בונבאר עתה טעם, למה היה כח ברוחא דלאה, להוליד שבעה בנים. וברוחא דרחל להוליד בן אחד בלבד. דע, כי לאה תופסת בישראל העליון, שבעה מדות, שהם, כחב"ד חג"ת, כי הלא היא כנגד אימא עילאה, אם שבעה בנים. אבל רחל, היא מלכות אחרונה, ואין בה רק בחי' היסוד, הנקרא צדיק דעייל ונפיק בה. ויוסף הוא ברזא כד עייל, ובנימין הוא ברזא כד נפיק, כנז"ל:
62
ס״גוביאור זה המאמר הוא, כי לאה להיותה למעלה, נמצא כי כל בנים שיולדת, היא למעלה בעולם האצילות. אבל רחל היא תחתונה למטה, וממנה ואילך נקרא עולם הבי"ע, אשר שם הקליפות, הנקראים מות מצויים שם. וג' עולמות אלו נקראים עולם הפרוד, כמש"ה (בראשית ב' י') ומשם יפרד. ונקרא עלמא דמותא. ונמצא, כי הבנים שהיא יולדת, הם למטה בעולם הבריאה והפרוד. ולכן קראתו אמו לבנימין בן אוני. אבל אביו, קראהו בן ימין, לרמוז, כי אעפ"י דנפיק בעולם הבריאה, עכ"ז מן האצילות הנקרא ימין הוא:
63
ס״דוטעם זה נבארהו פה דרך קצרה, דע, כי אימא עילאה, יש בה הוי"ה אחת, הכוללת כל י"ס שבה. ואמנם ה' אחרונה שבה, שהיא המלכות שבה, נצטיירה לשתי אותיות, ד"ו, כזה ה כנודע. ואלו הם בחי' ב' בניה, זו"ן, שילדה בעולם האצילות. ובאות ה' אחרונה הזאת, יש שם הוי"ה אחת דמלוי ההי"ן, שהיא בגימטריא ב"ן, כי שם היא בחי' מ"ן שלה. וכבר נתבאר לעיל, כי הוי"ה זו דב"ן, היא כוללת ב' הויו"ת, שהם בגימטריא ב"ן, בפשוטה ובמלואה, כנגד זו"ן אשר שם, כי הם בניה, והם הם ציור ד"ו, שבאות ה' אחרונה שבה כנזכר. ולהיות כי ז"א לוקח שתיהם, לכן הוא נקרא ב"ן, ועיקר שם ב"ן, אינו אלא בז"א לסיבה זו:
64
ס״הוהנה גם בנוקבא דזעיר, יש הוי"ה אחרת כוללת י"ס שבה, וה' תתאה שבה מצטיירת בציור ד"ו כנז"ל, ושם נתון שם ב"ן דמלוי ההי"ן שלה, ובב"ן זה כלולים ב' הויו"ת אחרות, והם ב', זכר, ונקבה. והם זו"ן שבעולם הבריאה, והם נקראים מטטרון שבעולם הבריאה, הכולל זכר ונקבה אשר שם, שהם זו"ן אשר שם. ולכן יש בו ששה אותיות, כנגד ו"ק דזעיר דבריאה. גם נקרא בנימין, כי בנימין הוא בחי' מטטרו"ן עצמו הנזכר, הכולל זו"ן דבריאה, כנז"ל כי הנקבה נכללת בו, והוא לוקח ב' ההויו"ת, שלו ושלה. ולכן שפירו דבנימין, הוא כעין שפירו דרחל אימיה, כנזכר בזוהר על פסוק (שם מ"ג כ"ט) וירא יוסף אתם את בנימין אחיו בן אמו. ועד"ז הוא ג"כ בנוקבא דמטטרו"ן דבריאה, שהיא דוגמת רחל שבאצילות, כי יש בה הויה אחת, ובה' אחרונה שבה, יש הויה אחת דב"ן דההי"ן, כולל זכר ונקבה והיא הנקרא סנדלפו"ן, הוא ונוקביה. אלא שעיקר שם ב"ן הוא בזכר, לטעם הנז"ל, כי הוא לוקח בתחלה ב' הויו"ת. ועד"ז הוא בכל ההי"ן, שבכל הנקבות שבכל אבי"ע, והדברים מבוררים:
65
ס״והגהה - אמר חיים הכותב, ענין ההוי"ה דב"ן, שיש בנוקבא הכוללת שתי הויות, יובן במה שנודע, כי בהיות ה' גבורות ביסוד דדכורא, או ג"כ בבחי' העליונה, המתפשטת מחסד עד הוד דזעיר, הנה שם נמתקות עם החסדים. וענין המיתוק הוא, שנכללים עמהם. ונמצא כי בהנתן הגבורות בנוקבא, הם מחוברות עם הארת החסדים, החסדים, כנלע"ד:
66
ס״זוהנה ענין היות מטטרון בבריאה, כבר ביארנוהו במקום אחר. וענין בנימין שהוא מטטרון דבריאה, ועכ"ז הוא מכלל השבטים, כבר נתבאר טעם לזה, בדברי הזוהר ואין כאן מקום ביאורו. והרי נתבאר ענין בנימין, איך הוא מסטרא דרוחא דנוקבא מחלקה עצמה, הנקרא נפשה, ולכן לא מת משא"כ ביצחק וחבקוק כמו שיתבאר:
67
ס״חועתה נבאר ענין יצחק וחבקוק, הבאים מן הנשיקין. דע, כי קודם שיזדווגו זו"ן, זווג תחתון דיסוד ביסוד, מקדים להם ענין הנשיקין כנודע. וגם הם בחי' זווג, והוא יותר פנימי ועליון, כי הוא זווג ג"ר דזעיר, עם ג"ר דנוקביה. ועוד יש שנוי אחר ביניהם, כי זווג התחתון הוא גופני, ויוצא ממנו טיפת זרע גופניית דכורא, וכן ממנה טיפת זרע גופניית נוקבא. אבל זה דנשיקין, הוא רוחני, רוחא ברוחא כמו שיתבאר. ואמנם בזווג התחתון הגופניי, יש בו ב' בחי', והוא, כי רוב הנשמות הבאות מזווג התחתון ההוא, הם בחי' טיפות נמשכות מן החו"ג, המתפשטים בו"ק דגופא דזעיר, או דנוקביה, ואינם נמשכות ממוח הדעת עצמו דברישא דזו"ן. ויש בחי' ב', והם הנשמות שהם מבחי' טיפות זרע, הנמשכות ממוח הדעת עצמו אשר בראש. אבל בחי' נשמות אלו, הם מועטין, ואינם אלא אותם הנשמות, הכלולות בעשר טיפין שנזרקו מבין עשר צפורניו של יוסף, שהם עשרה הרוגי מלכות, ושאר הנשמות הכלולות בהם, כי להיותם מן תאות הזכר המתעורר מאליו, נמשכת הטיפה ההיא ממוח הדעת עצמו, וכבר נתבאר זה בדרוש עשרה הרוגי מלכות. ואמנם נמצא, כי עיקר זווג זה התחתון, הוא מן הז"ת. אבל זווג הנשיקין הוא מג"ר. ועוד שהוא זווג רוחני דרוחא ברוחא:
68
ס״טעוד יש הפרש ושינוי אחר, והוא, כי זווג תחתון הוא יחידי, ר"ל שמתערבים חסדים דדכורא עם גבורות דנוקבא, ומשניהם נוצר הולד כנז"ל. אבל בזווג הנשיקין, יש ב' מיני זווגים, של נשיקין כפולים, כמו שיתבאר וזה עניינם, דע, כי ענין הנשיקין, אינם טיפה גופניית. אמנם היא טיפת הבל רוחני, הנמשכת מן ההבל שבתוך הריאה והלב, שהם תוך ז"ת דז"א או דנוקביה, ועולה דרך הגרון למעלה בפיהם. ונמצא, כי בחינתם היא, ענין ההבל והאורות והרוחניות המתפשטים בז"ת שבהם, אבל טרם שיתפשטו וירדו תוך הגרון למטה, הם יוצאים בסוד נשיקין מן הפה ולחוץ, בבחי' הבל רוחני. וז"ס ז' תיבות שיש בפסוק, (שיר א') ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין:
69
ע׳ואמנם זה ההבל של הנשיקין, היוצא מן הפה ולחוץ, הנה אינו נמשך אלא ע"י זווג עליון, שעושה בתוך הפה עצמו. כנודע כי תרין מוחין חו"ב דז"א, הם זכר ונקבה כדמיון או"א עצמם, והם מתפשטים עד סיום הראש, ששם היא הפה של ז"א. וסיום החכמה הוא החיך, בסוד ח"ך מ"ה, חכמה. וסיום הבינה הוא הגרון כנודע ושניהם מזדווגים שם, ע"י הדעת, שהוא הלשון המכריע ביניהם, ומחברם ומזווגם. ואז החכמה נותן טיפת דכורא, והבינה טיפת נוקבא, והם תרין רוחין והבלים, ונכללים ונעשים חד רוחא, שהוא תולדת הזווג ההוא. ועד"ז מזדווגים חו"ב דנוקבא, בפה שבה, ויוצאין משם תרין רוחין, ונכללים ונעשים חד רוחא, שהוא תולדת הזווג ההוא. ואלו התרין רוחין דיליה ודילה, הם בחי' הנשיקין. כי כשחוזרים זו"ן ונושקין זה לזה, הוא זווג שלישי, שמזדווג פה דזעיר בפה דנוקביה. וזעיר מוציא מפיו ההוא רוחא דנשיקה דיליה, הכלול מתרין רוחין כנזכר, והם מ"ד. ונוקביה מוציאה בפיה, רוחא דנשיקה דילה, הכלול מתרין רוחין כנזכר, והם מ"ן:
70
ע״אובזה יתבאר לך מאמר בס"ה בפרשת תרומה, בענין הנשיקין, שהם אתחברותא דרוחא ברוחא, והם כלולים מן ד' רוחין, הנקראי' אהבה ע"כ:
71
ע״בוהנה היותם ד' רוחין, היינו יכולים לפרש, שהוא מ"ש, כי נשיקה דיליה כלולה מתרין רוחין, שנמשכים מחו"ב שבו. ונשיקה דילה כלולה מתרין רוחין, הנמשכים מזווג חו"ב שבה. אבל דע, כי אין כוונת המאמר לזה, לפי שאלו התרין רוחין דחו"ב שבו או שבה, אינם נחשבים לתרין רוחין, רק לחד רוחא. לפי שאפילו או"א כחדא נפקין וכחדא שריין, ושניהם נקראים בחי' אחת. ומכ"ש חו"ב תרין מוחין שבחד פרצוף דזעיר, או דנוקביה לבד, שהכל נחשב לחד רוחא. ונמצא שנשיקת הזכר נקרא רוחא חדא בלבד, ונשיקת הנקבה נקרא רוחא חדא לבד. והרי כאן תרין נשיקין, תרין רוחא, חד דכורא וחד נוקבא:
72
ע״גואמנם מ"ש שם, שהם ד' רוחין, זה יובן במ"ש שם, ארבע רוחין אינון בנשיקה, כל חד וחד כלול בחבריה וכו'. וזה ביאורו, הנה בזווג התחתון הגופני, שהוא יסוד ביסוד, הנה הזכר נותן טיפת דכורא ביסוד הנוקבא, והנקבה נותנת טיפת נוקבא ביסוד שלה עצמה, ושם נוצרה הנשמה משתי טיפות אלו. אבל בזווג רוחני דנשיקין, יש נשיקות כפולות, כי כמו שהזכר נושק לנוקביה, ונותן בה בפיה רוחא דדכורא. גם נוקביה נושקת אותו, ונותנת בו בפיו רוחא נוקבא. והנה בנשיקת הזכר יש ב' בחי', האחת היא, שרש ההבל ההוא הנשאר בפיו. הב' היא, בחי' ההבל היוצא מפיו, ונכנס תוך פה הנקבה. ועד"ז הוא בנשיקת הנקבה ב' בחי' אחרות, והרי הם תרין רוחין דכלולין חד בחבריה, ונעשים ד' רוחין:
73
ע״דוהנה בתרין הרוחין העיקריים, שהם השרשיים הנשארים בתוך הפה של הזכר, או בתוך של הנקבה, אין צורך לבארם, כי ודאי זה רוחא דכורא, וזה רוחא נוקבא. אבל תרין רוחין אחרנין, הענפים שלהם, הנעתקים ממקומם וניתנים שלא במקומם, וצריך לבאר עניינם, כי הנה הרוחא דדכורא שנתן בפה הנוקבא, הנה שרשו הוא דכורא, אבל כיון שנכנס בפה הנקבה, ומתערב שם עם רוחא דנוקבא, ונעשה נוקבא כמוהו. וכמ"ש רז"ל עאלת לקרתא, אזיל בנימוסא. והרוחא דנוקבא שנכנס בפה הדכורא, שרשו הוא נקבה, אבל כיון שמתערב ומתחבר עם רוחא דדכורא, נהפך ונעשה דכורא כמוהו. ובודאי כי זה המעולה יותר מן הראשון, כי אעפ"י ששרשו מן הנקבה, כיון שנכנס בפה הזכר, נתעלה ונעשה רוחא דכורא ממש. אבל רוחא דדכורא, כיון שנכנס בנוקבא, ירד ממדרגתו, ונחלש, ונעשה רוחא דנוקבא ממש:
74
ע״הוהנה אחר שנתבאר ענין הזווג העליון הזה של הנשיקין, שהוא זווג רוחני. נבאר עתה ענין מ"ן שלהם, ובחי' רוחא דשבק בה בעלה בזווגא קדמאה, ע"ד שנתבאר לעיל, בזווג התחתון הגופני דיסוד ביסוד. דע, כי כשנאצלו זו"ן, ונזדווגו יחד, הנה טרם שיזדווגו זווג תחתון, נזדווגו בזווג עליון דנשיקין. ואז בנשיקין הראשונים ההם, יהיב בה בעלה בגו פומא דנוקבא, ההוא רוחא דנשיקה, גו פומא דילה, ושם נשאר תמיד לעולם, בסוד רוחא דשבק בה בעלה באנתתיה בביאה קדמאה. כי שם הוא בחי' היסוד של מוח הבינה דנוקבא, והוא סוד הגרון שלה, והבן זה היטב, וזה נעשה רוחא דילה עצמה דנוקבא, וחיות שלה, בג"ר שבה. וכל שאר הרוחין הנמשכים אח"כ בסוד נשיקין, מאז והלאה, כלם הם נקראים מ"ן דנשיקין דילה, ומהם נוצרים הנשמות, ומתלבשים בההוא רוחא דשבק בה בעלה בנשיקין הראשונים. ועד"ז הוא בפי הזכר, כי הנשיקין החדשים הם מ"ד, שהם בחי' הנשמות, ומתלבשים בההוא רוחא דאשתאר ביה, מן הנשיקין קדמאין. והכל הוא ממש ע"ד מה שנתבאר לעיל, בזווג התחתון דיסוד ביסוד:
75
ע״וועתה נבאר, מה חילוק יש בין זווג תחתון לזווג עליון, בענין הנשמות הנולדות משם. וזה דרוש נחמד, לדעת הפרש שיש בין נשמות הצדיקים, אל המלאכים. אשר לסיבתו נתהוו המלאכים רוחניים, בלתי גופים. ובני אדם נתהוו בגופים. ולבאר זה, צריך שנחזור לבאר ענין שני הזווגים הנז"ל, הגופניי התחתון דיסוד, והרוחני העליון דנשיקין, מה עניינם. ואיך על ידם נוצרים הנשמות והמלאכים. דע, כי כל הזווגים כלם, הם לברר בירורין שבמלכים שמתו כנודע. וממה שנתברר מהם, נאצלו ונבראו ונוצרו ונעשו, כל ד' עולמות אבי"ע, הם וכל אשר בהם, כנודע במקומו. וגם בפרשת עקב במצות ברכת המזון, בענין האכילה, נתבאר ענין זה באורך:
76
ע״זואמנם סדר הבירור ההוא, כפי סדר המדרגות מלמעלה למטה, כי היותר משובח מתברר בראשונה. והנה כאשר הובררו הבירורין, להעשות מהם בחי' או"א, ונעשו שניהם, והגיע זמן בירור הבירורין של זו"ן, אז הוצרכו או"א להזדווג יחד, לפי שאין שום בירור נברר, אלא ע"י זווג העליון. ואותם הבירורין שהם מחלקו של זו"ן, הובררו ע"י או"א, ועלו אותם הבירורין מלמטה, ממקום שעומדים שם המלכים כשנפלו, ועולים למעלה, ונכנסים בסוד מ"ן בבטן אימא עילאה, ועומדות שם המשך חדשי העיבור, ומתמתקים ונתקנים שם, ונעשה מהם פרצוף דזו"ן:
77
ע״חוהנה בירור זה דזו"ן, היה בסוד זווג התחתון דאו"א דיסוד ביסוד. ולכן קודם שהגיע זמן בירור זו"ן, לא היו מזדווגים או"א בבחי' זווג תחתון, כי לא היו צריכים עדיין אליו. אמנם להיות כי או"א כחדא מתדבקן תדיר ולא מתפרשאן, לכן מזדווגים קודם לכן, בבחי' זווג עליון דנשיקין הרוחני, וזווג זה לא נפסק מהם. ואחר שהגיע זמן בירור זו"ן, אז נזדווגו יחד או"א זווג תחתון דיסוד ביסוד, שני זווגים, א' היה בחי' עיבור א' דזעיר, כי אז נעשה זעיר בבחי' תלת כלילן בתלת, ונולד הוא ונוקביה, ואח"כ חזרו או"א להזדווג תחתון פעם שנית, כדי לתת מוחין לזו"ן כנודע, ונקרא מוחין דגדלות. באופן, כי שני זווגים תחתונים נזדווגו או"א, כדי לברר את זו"ן, לצורך תיקון פרצופם ממש. ואח"כ נזדווגו עוד זווג שלישי משם ואילך, וגם הוא בחי' זווג תחתון, והיא לתת מזון וחיות וקיום אל זו"ן, ולכל העולמות שלמטה. ונמצא, כי ג' זווגים תחתונים נמצאו באו"א, שנים לברר הפרצופים של זו"ן. והג' לצורך מזון העולמות:
78
ע״טואמנם זווג העליון דנשיקין, נעשה ד' פעמים, שהם שבעה, כמו שנבאר. והוא, כי הנה טרם שנזדווגו לברר פרצופי זו"ן, נזדווגו זווג עליון דנשיקין כנז"ל, הרי זה זווג א' דנשיקין. ואח"כ בכל זווג מן הג' זווגים התחתונים, מוכרח הוא, שאינו נעשה אלא על ידי נשיקין טרם הזווג הזה התחתון, ונשיקין בעת הזווג הזה התחתון. כי הנשיקין של קודם הזווג, הוא לעורר את האהבה ביניהם, ולרצותם, כנודע. והנשיקין שבעת הזווג עצמו, הם לחבר יחד זווג רוחני וגופניי. ונמצא כי בג' הזווגים התחתונים, נמצאו ששה זווגים של נשיקין, ג' שלפני הזווגים. וג' שבעת הזווגים עצמם. ועוד זווג הראשון של נשיקין, שקדם אל הג' זווגים תחתונים, הם ז' זווגים של נשיקין היו באו"א. וג' זווגים תחתונים דיסוד ביסוד:
79
פ׳והנה נודע, כי מכל הזווגים האלו יצאו בחי' נשמות, אם לבני אדם תחתונים, ואם אל המלאכים עליונים. ובזה יתבאר מ"ש בריש פרשת משפטים, וגם נתבאר לעיל בפרשת בראשית, בענין חטאו של אדה"ר, כי ה' בחי' יש בנשמה, והם, יחידה, וחיה, ונר"ן. וכד זכה האדם, עולה ולוקח מדרגה למעלה ממדרגה, עד היחידה, שלוקחה ונבראה מזווג א"א של האצילות. וז"ס מאמר, לא זז מחבבה, עד שקראה בתי. לא זז מחבבה, עד שקראה אחים, שנאמר (תהלים קכ"ב ח') למען אחי ורעי. לא זז מחבבה, עד שקראה אמי, שנאמר (ישעיה נ"א ד') ולאמי אלי האזיני, אל תקרי ולאומי, אלא לאמי:
80
פ״אולכאורה קשה מאד, איך יעלה בדעת, שהאדם התחתון הנברא מכלל הנבראים, שתהיה לו נשמה מצד או"א, הנקראת חיה ונשמה דאצילות, וזו"ן אין להם אלא רוח לו, ונפש לה, ודבר זה מבהיל את הדעת לכאורה. אבל הענין הוא זה, כי אין ספק שנשמות בני אדם, עם שיש בהם מעולות וגבוהות מן המלאכים, אך לא כלם, עכ"ז הם למטה ממדרגת האצילות, אבל הענין ע"ד מ"ש בהקדמת פרשת בראשית בס"ה, בשם ר' פנחס בן יאיר ע"ה, כי אין לך נשמה היוצאה מלמעלה מזווג זו"ן, שאין יוצאים עמה תרין עופין. ורשב"י ע"ה אמר, שהם ה' עופים. והם בחינות נשמות המלאכים. וכן עד"ז בזווגים עליונים דאו"א, להאציל את זו"ן, בהיותו נולד מבטן אימא עילאה, יוצאים עמו נשמות למלאכים ולבני אדם התחתונים, והם גרועות מזו"ן, ואינם ממדרגתו כלל. האמנם נודע, כי כל מה שלמטה מזו"ן דאצילות, אי אפשר לו להיותו נברא, אלא ע"י זווגם. ונמצא כי בכל אלו הנשמות של בני אדם בלבד, שיצאו מזווג או"א בעת שנולד זו"ן, אין בחינתם נשלמת ונגמרת, עד שיזדווגו אח"כ זו"ן, ויתוקנו ויושלמו בזווג ההוא, ואח"כ יוצאים משם נגמרים ונשלמים, אמנם שרשם נמשך מלמעלה מאו"א:
81
פ״בועתה צריכים אנו לבאר, כי כמו שבאו"א נמצאו ג' זווגים תחתונים, וז' זווגים עליונים דנשיקין. כן עד"ז ממש, יש בז"א ונוקביה הנקראת רחל, או בזו"ן לאה, או בזווג יעקב ולאה, או בזווג יעקב ורחל. וכל זה הוא באצילות. וכנגדם, בכל בחי' הזווגים, שיש בכל ג' עולמות בי"ע, כל זווג וזווג שבהם, יש בו עשר בחי' הנז'. ואין להאריך בפרטיהם, אחר שהם מובנים. ומכל מיני הזווגים הנז' דנשיקין, או תתאין דיסוד, מכולם נבראים בחינת נשמות בני אדם ומלאכים. ולכן תמצא כמה מיני מדרגות של נשמות, או של מלאכים, לאין קץ, שונות זו מזו. בין בכללים, שהם בחי' ד' עולמות אבי"ע. בין בפרטות, שהוא כסדר הפרצופים שבכל עולם מהם. בין בפרטי פרטות, מאיזו ספירה מן הי"ס שבכל פרצוף מהם. זולת פרטים לאין קץ, כנודע כי כל ספירה כלולה מעשר, ועשר מעשר, עד כמה אלפים רבוא כנודע:
82
פ״גועתה נבאר, ההפרש שיש, בין המלאכים, לנשמות בני אדם. דע, כי המלאכים לא נבראו כלל ע"י שום זווג תחתון גופניי דיסוד, אלא ע"י זווג עליון רוחניי, הנקרא נשיקין. והנה המלאכים, נגמר ענין תיקונם לגמרי, ע"י זווג דנשיקין, שהוא זווג רוחני עליון. ואין בו צורך לחזור, להביאם ע"י זווג תחתון הגופניי דיסוד. ולכן לא נבראו גופים לנשמות של המלאכים, כי אין הגוף נמשך, אלא מזווג תחתון הגופניי. ולכן היו המלאכים בלתי גופים, חיים וקיימים לעד, כי נגמר תיקונם בזווג עליון רוחניי:
83
פ״דאבל נשמות בני אדם, עם היות שיש מהם שנבראו מזווג נשיקין דאו"א, כמו שיתבאר. עכ"ז, אין תקונם נגמר, אלא ע"י זווג זו"ן כנ"ל. ולא עוד, אלא שהוצרכו לבא ע"י זווג תחתון גופניי. וזה יורה, שלא הספיק זווג רוחני להשלימו, והוצרך עוד זווג אחר גופניי כדי להוציאו. ולכן הוכרח להם להתלבש בגופים בעה"ז, ולהתקן ע"י מצות ועסק התורה כנודע. ולהיותם מבחי' זווג גופניי, אין קיום לגופים שלהם, להיות חיים וקיימים לעד כמו המלאכים:
84
פ״הוז"ס מ"ש רז"ל, אין דבור ודבור יוצא מפי הקב"ה, שאינו נברא ממנו מלאך. והוא ענין ההבל והקול, היוצא מפיו בעת זווג הנשיקין העליונים כנזכר. וזש"ה, (תהלים ל"ג ו') וברוח פיו כל צבאם. ואלו המלאכים נקראים קולות, כנזכר בספר התקונים, על פסוק (שמות כ' י"ח) וכל העם רואים את הקולות. וגדולה מזאת נודע, כי אפילו מדבור האדם, נוצרים מלאכים אחרים, אם טובים ואם רעים, בסוד כל העושה מצוה א' קנה לו פרקליט אחד וכו'. וכמ"ש בתקונים כי כשעוסק אדם בתורה, אותם הבלין וקלין דנפקי מפומיה, נעשים מרכבות אל הנשמות של הצדיקים לרדת למטה וכו'. ונמצא כי בבחי' זו, יש מעלה יתירה אל המלאכים, על נשמות בני אדם. האמנם יש נשמות בני אדם גבוהות ומעולות על המלאכים, עם היות שלא נגמר בריאתם אלא ע"י זווג תחתון גופניי כנזכר:
85
פ״וולכן נבאר עתה סדר המדרגות שיש בכל הבחי' הנז'. ומהם יתבאר לך, איך יש נשמות בני אדם גבוהות מן המלאכים. ויש להפך מזה. ויש במלאכים עצמם, מדרגות שונות זו מזו. ובנשמות בני האדם, שונות זו מזו. הנה אעפ"י שסדר הזווגים היו ע"ד הנז"ל, עכ"ז סדרם לפי מדרגתם ומעלתם אינו אלא באופן זה, הא', נשיקין שניים, בעת זווג דעיבור דמוחין דגדלות. הב', נשיקין הראשונים מכלם, הנקראים רוחא דשדי בגווה כנז"ל. השלישי, נשיקין שניים, בעת זווג דעיבור א'. הרביעי, נשיקין ראשונים דעיבור א'. החמישי, נשיקין שניים דחיות העולמות. הששי, נשיקין ראשונים דמוחין. השביעי, נשיקין ראשונים דחיות העולמות. והכלל הוא, כי הנשיקין השניים שבעת הזווגים, הם מעולים יותר מן הנשיקין הראשונים, שלפני כל זווג וזווג. לפי שהנשיקין שהם בעת הזווג התחתון, הם יותר מעולים מן הקודמים להם. אמנם הנשיקין דחיות העולמות, אעפ"י שהם שניים בעת הזווג, אינם בערך הנשיקין דזווג, המוכרח לתקן פרצופם עצמם דזו"ן כנודע. גם זווג העיבור דמוחין דגדלות, הוא מעולה מכל ג' הזווגים התחתונים, וגם מן הנשיקין עצמם:
86
פ״זועתה נבאר מהיכן נבראו המלאכים, או הנשמות. דע, כי ג' הזווגים התחתונים הגופניים, הם בחי' נשמות בני אדם. וז' זווגים רוחניים דנשיקין, נחלקים לשתי בחי', כי מן המדרגה הראשונה והשלישית והרביעית והחמישית, נבראו נשמות בני אדם, וסימנם אגד"ה. ומן מדרגה השנית והששית והשביעית, נבראו המלאכים, וסימנם בד"ז. ועיין לקמן בענין יצחק ויעקב:
87
פ״חוהנה סדר מעלתם, כבר נתבאר לעיל. ונמצא, כי השתי בחי' דנשיקין, שהם מדרגה הראשונה, והיא נשיקין שניים דזווג דמוחין דגדלות. והמדרגה השנייה, והיא נשיקין הראשונים שבכלם, הנקרא רוחא דשבק בה בעלה, אלו השתי מדרגות גבוהות מכל ז' מדרגות של הנשיקין. והנה המדרגה הא', הם נשמות הצדיקים, הגבוהים מכל שאר הצדיקים, ומכל המלאכים כלם, ואין מעלה למעלה ממדרגתם. ואחריהם במעלה, הם המלאכים הנבראים ממדרגה הב', והם הנשיקין הראשונים, הנקרא רוחא דשבק בה בעלה. ואלו המלאכים, מעלתם גבוה על כל שאר המלאכים כלם, ועל כל נשמות בני אדם, זולתי אותם שהם מן המדרגה הראשונה כנזכר. ואלו הם המלאכים שאין שמם משתנה לעולם, כמ"ש חז"ל על פסוק (שופטים י"ג י"ח) למה זה תשאל לשמי וגו', כי יש מלאכים ששמם משתנה כפי שליחותם. גם אמרו זה, על יוצר משרתים ואשר משרתיו, כי יש מלאכים ראשונים קבועים וקיימים, ואין שמם משתנה לעולם, ומדרגתם גבוה מכל שאר המלאכים כנזכר. ושאר הז' בחי', כבר סדרנו מדרגתם, ואל תשכח מש"ל, כי הנשמות של בני אדם, אעפ"י שיוצאים מזווג הנשיקין, עכ"ז צריכים לחזור ולצאת מזווג תחתון גופניי דיסוד ביסוד, ולכן יש להם גופים. גם נתבאר, כי אע"פ שהם מזווג או"א, צריכים לצאת ע"י זווג זו"ן. גם ביארנו, כי כל אלו העשר מדרגות דזווגים, שהם, שלשה תחתונים, ושבעה דנשיקין, כלם הם בכל פרצוף ופרצוף, שבכל עולם מארבע עולמות אבי"ע, ואין להאריך בזה:
88
פ״טונחזור לענין ראשון, בענין יצחק וחבקוק, ובו יתבאר מש"ל, כי כל המלאכים באים ממדרגה השניה, הנקרא נשיקין דרוחא דשבק בה בעלה. כי הנה גם מבחי' זו, יצאו ב' נשמות אלו של יצחק וחבקוק. וכבר נתבאר לעיל בענין אלו הנשיקין, שהם תרין רוחין שהם ארבע, אבל שני השרשיים הם, האחד זכר, והב' נקבה, ואין לנו עסק עתה בביאורם. ונבאר תרין רוחין אחרים, שהם בחי' הבל ורוחא ששרשו מן הזכר, וניתן בפי הנקבה, ונעשה כמוהו נקבה. והב' הוא רוחא דנפיק מפה הנקבה וניתן בפה הזכר, ונעשה זכר כמוהו:
89
צ׳והנה יצחק וחבקוק, הם מבחי' תרין רוחין אלו הנז'. אבל שכחתי מה ששמעתי ממורי ז"ל בענין הזה, איזה מהם הוא יצחק, ואיזה מהם הוא חבקוק. ויש לי בזה ב' דרכים, והדרך הא' נלע"ד שהוא אמיתי, ואלו הם, הדרך הא', היא כי הנה נתבאר לעיל, שרוחא דנוקבא שניתן בדכורא, ונתעלה ונהפך לזכר, הוא יותר מעולה, מן רוחא דדכורא שניתן בנוקבא, וירד ממדרגתו ונעשה נקבה. והנה יצחק הוא המעולה שבהם, וז"ס (בראשית י"ח י') והנה בן לשרה אשתך, כי זה הרוחא הוא הוי"ה דב"ן כנודע, והוא משרה אשתך שהיא הנקבה, וניתן לאברהם, ונעשה זכר כמוהו. ולזה לא אמר והנה בן ניתן לשרה אשתך, כי אדרבה היא נתנה בן זה לאברהם, ונעשה זכר. ולהיות כי הוא בחי' הבל הנשיקין דנוקבא, דרגא דמותא, לכן בהיותו בן ל"ז שנה כמנין הב"ל, נגמר חיותו, ונגזר עליו העקידה, והיה מוכרח למות. אבל כיון שנהפך ונעשה זכר, שהוא עולם החיים, לכן לא מת לגמרי, אבל פרחה נשמתו ממנו, כשלקח אברהם את המאכלת לשוחטו, כמ"ש ז"ל וחזרה אח"כ נשמתו בתוכו כנודע:
90
צ״אאבל חבקוק, היה מן רוחא דדכורא בנוקבא, ונעשה נקבה. ולהיותו משרש דכורא, היה זכר. אבל כיון שנהפך לנוקבא, דרגא דמותא, לכן מת לגמרי מיתה גמורה. ולא עוד, אלא שמת בשנה הא' שנולד, ולא נתקיים י"ב חודש. ואז הוצרך אלישע הנביא, לחזור ולחדש בו עוד רוחא עילאה מן הזכר, שהוא דרגא דחיי, ויצא מפיו עוד הבל ב', בסוד נשיקין יותר עליון, כמו שנבאר. וז"ס פסוק (מלכים ב' ד' ל"ד) וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו, ואז חי הולד ונתקיים:
91
צ״בולהבין זה נבאר לך מ"ש בס"ה בפרשת בראשית וז"ל דאגליף עלוי שמא דע"ב, בתיבין ובאתוון, והענין הוא, במה שהודעתיך בדרוש רפ"ח ניצוצין, כי הם סוד ע"ב רי"ו, והע"ב הם הוי"ה דיודי"ן דע"ב, והרי"ו הם ג"פ ע"ב, שיש בג' הויו"ת, דס"ג, מ"ה, ב"ן. כזה, ס"ג עם י' אותיותיו, הם ע"ג. ומ"ה עם חשבון ד' אותיות הפשוטות, שהם כ"ו, הם ע"א. וע"ג, הרי ע"ב ע"ב. וב"ן בבחי' אחוריים שלה, הם ע"ב. ואלו הג' ע"ב אחרונים, הם בגימטריא רי"ו, שהם כמנין גבורה. גם נתבאר ענין זה היטב, בענין שכיבת הלילה בכוונת ק"ש, וע"ש. ונמצא, כי ג' אחרונים, שהם מבינה ולמטה, הם דינין וגבורות. אבל הוי"ה דע"ב עצמה, שהיא באבא, היא בגימטריא חסד, והיא חסדים. וזה עצמו ענין שם בן ע"ב, שהם רי"ו אתוון, וע"ב תיבין. ובתחלה היה רוחא דחבקוק, מן הרי"ו אתוון, כמנין חבקו"ק, ופרחו ממנו, ולכן מת. ואח"כ המשיך לו רוחא דחיי, מהוי"ה דע"ב דיודי"ן העליונה, שהיא חסד דכורא, ונתקיים. כי אז עי"כ, חזרו כל ארבע בחי' דע"ב רי"ו, שהם בע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, ואגליפן ביה מחדש ע"י אלישע, והרי נשלמו בו כל ד' בחי' רפ"ח ניצוצין:
92
צ״גוהדרך השני הוא להפך, כי חבקוק מן רוחא דנוקבא שנכלל בדכורא, ולפי שתחלתו ושרשו הוא מן הנקבה, א"ל אלישע (מלכים ב' ד' ט"ז) את חובקת בן. וגם לסיבה זו מת בשנה א' מיתה ממש. אבל יצחק היה מן רוחא דדכורא שנכלל בנקבה, ולפי ששרשו מן הזכר, לכן חי ל"ז שנה כמנין ההב"ל ההוא של הזכר, ואח"כ פרחה נשמתו. ולפי שנכלל בנקבה, נאמר בו (בראשית י"ח י') והנה בן לשרה אשתך, שנעשה נקבה כמוהו. ונלע"ד שהדרך הראשון הוא מה ששמעתי ממורי ז"ל יותר בודאי:
93
צ״דויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו וגו':
94
צ״הכבר הודעתיך ענין אברהם ויצחק ויעקב ויוסף מה עניינם. ועתה אחזור לענין יצחק ויוסף, הנה הודעתיך ענין ש"ך ניצוצין דמלכי אדום, שהם סוד, ע"ב, רי"ו, ול"ב. פירוש, כי שם ההוי"ה יש בה ד' אותיות, ומהם יוצאות ד' הויו"ת, במלוי יודי"ן הם ע"ב וס"ג, ומ"ה דאלפי"ן, וב"ן דההי"ן. גם הודעתיך כי כל הוי"ה מאלו יש בה בחי' ע"ב, בזה האופן, הא' היא של מלוי יודי"ן, ע"ב. והב' היא של יודי"ן ג"כ, והיא ס"ג, ועם י' אותיות המלוי, הרי ע"ג. והג' היא של אלפי"ן, והיא מ"ה, ועם חשבון הוי"ה הפשוטה שהם כ"ו, הרי ע"א. (הגהה - א"ש, מה שמחשבים ההוי"ה הפשוטה בשם מ"ה, ולא בזולתו. הטעם הוא, להיות הזעיר עיקר שם ההוי"ה. ולכן לא נתנה התורה אלא לכ"ו דורות, מאדם ועד נח עשרה דורות, ומנח ועד אברהם עשרה דורות, ואח"כ יצחק, ויעקב, לוי, קהת, עמרם, משה. הרי כ"ו דורות. וזהו מה שרמז לו הכתוב, (שמות ו' ג') ושמי ה' לא נודעתי להם, ר"ל שם ההוי"ה לא נודעתי להם כי אם לך, כנלע"ד). והד' היא בסוד אחוריים הפשוטים שלה, והם ע"ב, סך כלם רפ"ח ניצוצין. ואלו הרפ"ח, הם נתקנים קצת ע"י ל"ב דינים אחרים, שהם ל"ב אלהים. כי בראשונה היו הרפ"ח הנזכר מתים, שהם סוד ורוח אלהים מרחפ"ת על פני המים, שהם אותיות מ"ת רפ"ח, ובבא רוח אלהים, שהם ל"ב אלהים כנזכר, אז נתקנו קצת, ונעשו הכל ש"ך ניצוצין:
95
צ״וא"ש, אולי ז"ס פסוק כשך חמת המלך, כי גם ש"ך הם דיני"ם, האמנם ממותקים קצת יותר מן הרפ"ח, שאותם נקראים מתים, מ"ת רפ"ח. האמנם הש"ך, נאמר בהם כף הדמיון, כש"ך, שכיכה ואינה שכיכה לגמרי, כנלע"ד. עוד א"ש, אולי אלו הל"ב אלהי"ם הממתקים את הרפ"ח ניצוצין הנז', הם נמשכים מל"ב נתיבות חכמה, שהם רחמים, כנלע"ד:
96
צ״זובפסוק והארץ היתה תהו ובהו ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ביארתי היטב ענין זה. וגם נתבאר סוד ורוח אלהים מה הוא, ומצאת שם כי תדרשנה. ואח"כ חוזרים להתמתק יותר, והוא ע"י חמשה אלפי"ן. והנה ה"פ די"ן בגימטריא ש"ך, ובהתחבר עמהם ה' אלפי"ן, נעשים ה"פ אדנ"י, ואז נתקנו לגמרי. וכמו שנתבאר אצלינו בס"ה פרשת בא, בפסוק וכי יהיה נערה בתולה. בפסוק ליל שמורים הוא לה' ע"ש. והנה אם תחבר יצחק, שהוא סוד הדינים, עם יוסף הנקרא יסוד, הם בגימטריא רפ"ח ניצוצין הנז':
97
צ״חא"ש, החיבור הוא יצח"ק בגימטריא ר"ח, ויסוד גימטריא פ' הרי רפ"ח. וזה נרמז ג"כ בשם יצחק עצמו, שהוא ק"ץ ח"י, כלומר, קצו וחבורו הוא בח"י, שהוא היסוד, כנלע"ד:
98
צ״טוהואיל ואתא לידן, דע, כי שתי היסודות של לאה ורחל, הם ב' ממין סתומות, ומספרם שמנים, כמנין אותיות יסוד דדכורא שהוא שמנים, המזדווג עם שתיהם:
99
ק׳א"ש, אפשר היינו מה שרמז למעלה ענין זווג יסוד ביסוד:
100
ק״אויגדל הילד וגו' ביום הגמל את יצחק:
101
ק״בכבר ביארנו פסוק זה, בפרשת לך לך, גם ביארנוהו בשער המצות בפרשת לך לך, במצות המילה. והענין הוא בקיצור. כי הנה ארז"ל, ביום הגמל את יצחק, אל תקרי הגמל, אלא ה"ג מ"ל וכו'. והענין היא, כי הנה נודע, שה' גבורות יורדות ביסוד דזעיר, ושם מתמתקת ג' מהם לבד, עם ג' חסדים דאורות מגולים, שירדו שם במרוצה מלמעלה. והנה אות ה' של הגמ"ל, הם ה' גבורות. ואות ג', הם ג' גבורות המתמתקות ביסוד, הנקרא מ"ל. גם מ"ל, הם ג' הויו"ת דג' חסדים פחות שליש המגולים, היורדים ביסוד כנז"ל, והם בגימטריא מ"ל. ואם נכלול יחד בחי' ה' גבורות, עם הג' גבורות המתמתקות, יהיו שמונה הויו"ת, שהם בגימטריא יצח"ק, וזהו הגמל את יצחק. וכן ארבע אותיות הגמל, שהם בגימטריא ע"ח, הם סוד ג' גבורות הנמתקות, והם ג' הויו"ת, בגימטריא ע"ח. ואם תחבר תיבת הגמ"ל עם יצחק, יהיו הכל בגימטריא רפ"ח ניצוצין הנודעים. וזהו הגמל את יצחק, שהוא עם יצחק:
102
ק״גא"ש, צריך לחבר עמהם גם השתי תיבות עצמם, לתשלום הרפ"ח שאינם אלא רפ"ו:
103
ק״דסימן כ"ב:
104
ק״הויאמר אברהם אלהים יראה לו השה גו':
105
ק״והנה ר"ת 'השה 'לעולה 'בני, ר"ת הב"ל. וזה יובן במ"ש בספר התקונים תיקון ס"ט, כי אד"ם והב"ל בנו, שניהם נתגלגלו בכל השלשה אבות, אברהם יצחק ויעקב, בסוד מה שמו, אד"ם. ומה שם בנו, הב"ל. ועתה על ידי עקידת יצחק, נשלם כפרת חטאו של הב"ל, שחטא במחשבה עלאה כנזכר שם:
106
ק״זא"ש, אולי בעבור זה נעקד יצחק בן ל"ז שנה כמנין הב"ל, כנלע"ד:
107
ק״חויהי אחרי הדברים האלה ויוגד לאברהם לאמר וגו':
108
ק״טהנה ר"ת 'היא 'בנים 'לנחור, הבל. ורמז על לבן בן נחור, שהוא משרש הבל, מן הרע שבו. וכמו שביארנו, שאח"כ נתגלגל בבלעם בן בעור, שהיה דומה למשה, שהוא מן הטוב שבהבל. ונבאר ענין פסוקים אלו באורך, דע, כי כמו שיש בחי' אברהם בקדושה, יש כנגדו נחור אחיו בקליפה. וכבר ידעת, כי כל משפחת אברהם, היה בהם תערובת קדושת נשמות קדושות, אם בלבן, ואם בתרח, ואם בנחור, ואם בלוט וכו', כמבואר במקומותם:
109
ק״יוהנה נחור, יש בו אותיות חרן, וכבר ביארנו ענין זה בפרשת לך לך, בפסוק ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, שיש בקדושה בחי' הגרון, שבו ג' הויו"ת דהארת מוחין דגדלות, וג' אלהי"ם דג' מוחין דקטנות, שהם בגימטריא גרו"ן, וחר"ן. וכנגדו בקליפה, ג' אותיות חר"ן אשר בנחור. ואם תחבר כל מלת לנחו"ר, יהיה בגימטריא רפ"ח, שהם רפ"ח ניצוצין שרשי כל הדינים כלם:
110
קי״אא"ש צריך להגיה לנחור חסר, וכדי שיעלה רפ"ח, וגם לחר"ן בגימטריא רפ"ח, כנלע"ד:
111
קי״בוכבר הודעתיך, כי היה מעורב בנחור נשמות קדושות, ומזה נמשך חו"ר בנה של מרים, ואין זה מקום דרוש זה. וכן כמו שהיו בקדושה י"ב שבטים, שמנה מהם בני הגבירות, וארבע בני השפחות. כן היו לו שמנה, מהם בני הגבירה מלכה. וד' בני פלגשו, ראומה. אבל יש הפרש אחר בזה, והוא, כי בקדושה יש גבירה אחת והיא לאה, שהיא באחורי ז"א, למעלה מן החזה שבו. ונודע כי ז"א היא בחי' יצירה, ובאחורי לאה יוצאת זלפה שפחתה. ומן החזה ולמטה יושבת רחל הגבירה השנית, שהיא ביסוד בחי' עשיה כנודע. ובאחוריה יושבת בלהה שפחתה, וכמבואר אצלינו בביאור מאמר הנהו תרין צפרין, הנזכר בפרשת ויחי וע"ש היטב. משא"כ בקליפה, כי ב' הגבירות שהם לאה ורחל מחוברים יחד, בבחי' תרין מוחין הנקראים חו"ב של נוקבא דקליפה, והם נקראים ב' צפרין הנזכרים. וכנגדה מאחוריה יש פילגש אחת ובה ב' פילגשים כלולות בה, בבחינת ב' מוחין חו"ב שבה, והם כדמיון הגבירה. והנה כנגדם היו ב' נשים לנחור שבקליפה, והם, מלכה שהיא הגבירה, הכוללת ב' גבירות כנזכר. וראומה שהיא הפלגש, הכוללת ב' הפלגשים כנזכר. ונמצא, כי גם מלכה הגבירה, היא למטה במקום העשיה, ולכן נקראת מלכה, לשון מלכות. גם היא בגימטריא א"ל אדנ"י, שהוא בעשיה כנודע. (הגהה, א"ש, מלכ"ה ע"ה צ"ו). וגם ראומה שפחתה שהיא ג"כ בעשיה נקראת כך, רא"ו מ"ה, ר"ל כי היצירה היא הוי"ה דמ"ה דאלפי"ן, ופלגש בקדושה דבמקום לאה, היא ביצירה כנז"ל, אבל פלגש זו דקליפה, ירדה בעשיה, ולכן אומרת רא"ו מ"ה, כי אין בה כח לעלות אל מ"ה דיצירה, אבל עומדת בעשיה, ומשם רואה אותו:
112
קי״גוכמו שביארנו בפרשת לך לך, כי אברהם הוא שמנה שמות של א"ל, וכן יש בקליפה, אלא שבקליפה נקראים אלה, בסוד (שמות ל"ב ח') אלה אלהיך ישראל. וזש"ה, שמנה אלה ילדה מלכה. ואם תמנה שמנה פעמים אל"ה, יהיה בגימטריא רפ"ח, שהם שרשי הדינים כלם. והנה נמצא, כי ח' ההי"ן נתוספו באן, בח' פעמים אלה. משא"כ בקדושה, שיהיו ח' פעמים א"ל, והנה ח' פעמים ה', הם בגימטריא מ', והם סוד מ"ם סתומה, שביסוד הנוקבא מלכ"ה, שהיא ציור ב' צירין וב' דלתות אשר ביסוד שבה, כזה ם כנודע. וכנגד ח' ההי"ן אלו, נולדו ח' בנים ממנה. ואמנם בראומה, לא הולידה רק ד' בנים, כנגד מספר ב' צירין וב' דלתות שביסוד שבה. ונודע, כי ג' אלפי"ן, של ג' אלפין דאהי"ה דיודין ואלפי"ן וההי"ן, הם יורדים למטה בעולם העשיה, הנקרא א"ל אדנ"י. וג' פעמים אלף במלואה, הם של"ג, ועם א"ל אדנ"י, הרי הכל בגימטריא פילגשו. וזש"ה, ופילגשו ושמה ראומה:
113
