שער הפסוקים, פרשת בראשיתSha'ar HaPesukim, Parashat Bereshit
א׳סימן א':
1
ב׳בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ:
2
ג׳כבר נתבאר בספר הזוהר, ענין בראשית, שהם אותיות ברא שית. גם אמרו שם, כי ברא, הוא חצי מאמר. והענין הוא, כי ו' אותיות יש במלת בראשית, כנגד ו"ק של ז"א. וזה ג"כ נרמז במלה עצמה, בהתחלקותה לשנים בר"א, שי"ת. ר"ל, כי נבראו ו"ק, ז"א, כנודע כי כל עיקרו אינו רק ו"ק. ולפיכך אמרו שם בס"ה, כי בראשית הוא מאמר שלם, ר"ל שכולל כל פרצוף ז"א, הנקרא ו"ק, כי הרי הם אותיות ברא שית כנזכר:
3
ד׳אבל מלת ברא, אינו רק חצי מאמר בלבד. והענין הוא, כי כשנחלק פרצוף זעיר, הנרמז במלת בראשית כנזכר לשנים, נמצא כי עד החזה שבו, הוא נקרא בחי' בריאה, הנרמז במלת ברא, לפי שנודע כי אימא עילאה נקראה בריאה, כנזכר אצלינו במצות המעקה, בפרשת כי תצא. והנה אימא עילאה, מתפשטים נה"י שבה, בבחי' מוחין תוך ז"א, והיסוד שלה, מלביש את החו"ג של הדעת שבו, עד מקום החזה שבו, כי שם נגמר ונשלם התפשטות יסוד דאימא כנודע. ולכן חציו העליון עד החזה, נקרא בריאה, כי האורות אשר שם, מכוסים ביסוד דאימא, הנקרא בריאה. הרי כי מלת ברא, הוא חצי מאמר לבד, והוא כולל ג"ר דזעיר עד החזה:
4
ה׳אבל מלת שית, היא ביצירה דז"א, כי כל יצירה הוא בת"ת, כנודע כי הוא אות ו' שבהוי"ה, הנקרא שית. והוא מן החזה ולמטה, שכבר נגמר עולם הבריאה שבו, והתחיל עולם היצירה, הנקרא שית סטרין דמטטרו"ן כנודע ושם הם אורות מגולים:
5
ו׳ובזה, יתבאר לך סוד יוצר אור ובורא חשך, כי לכאורה קשה מאד, שהבריאה העליונה תהיה חשך, והיצירה התחתונה תהיה אור. ויובן עם האמור כי עד החזה הנקרא בריאה, הם אורות מכוסים, ולכן נקרא חשך, והם דינים. ומן החזה ולמטה הנקרא יצירה, האורות מגולים, ונקרא אור:
6
ז׳גם אם נרצה לפרש מלת בראשית, בשית סטרין דזעיר, ולא בכל פרצוף כנזכר, והוא, כי הנה חסדים הנזכרים הם ה', והם מתפשטים בגופא דזעיר, מן החסד שבו ולמטה, וג' חסדים פחות ב' שלישים, מתפשטים בחו"ג, ושליש עליון דת"ת דזעיר, עד החזה שבו, והם כנגדם ג' אותיות ברא, והם אורות סתומים. ושית, הוא בג' החסדים פחות שליש המגולים, אשר מתפשטים מן החזה ולמטה, עד סיום ההוד שבו, והנה הנצח וההוד יש בהם שית פרקין כנודע, והם אורות מגולים, וכנגדם הם אותיות שית:
7
ח׳והארץ היתה תהו ובהו וגומר:
8
ט׳הענין הוא. כי קודם שנאצלו ז"ת, הנקרא זו"ן דאצילות, שלאחר זמן התיקון. קדמו להם הז' מלכים דאדום דמיתו, שהם בחי' זו"ן, בהיותם בלתי תקון. ואז היתה הארץ, שהיא נוקבא דז"א, תהו ובהו. וזה אומרו, והארץ היתה, ר"ל לשעבר, בזמן המלכים. ואחר זמן המלכים, אז התחיל התיקון, ונאצלו זו"ן מתוקנים. והנה הם נקראים ז"ת דאצילות, המתחילות מן החסד ולמטה. מה כתיב בתריה, ויאמר אלהים יהי אור וגו', שהוא התחלת התיקון, שהתחיל מן החסד הא' שבז"ת, הנקרא אור קדמאה. ואח"כ נאצלו שאר שבעה התחתונות, בשבעת ימי בראשית כנודע:
9
י׳עוד ירצה בפסוק, והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים. דע, כי הוזכר בתורה רוח ה', ורוח אלהים. וזה עניינם, רוח אלהים היא, כי אלהים במלוי יודי"ן, בגי' ש'. (א"ש, לא תטעה במ"ש, ואם תסיר המלוי שבתוכו, כי המילוי הוא ש'. האמנם המלוי ירמוז על שם אלהים עצמו, הממלא את השם, שהוא בגי' פ"ו, ותסיר פ"ו מאות ש', ישאר רוח). ואם תסיר המלוי שבתוכו, שהוא האויר והרוח שבו, יהיה המלוי לבדו, בגי' רוח, וזהו ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ולכן, מי שיצמא למים ואין לו, או שהוא בתענית, יכוין אל רוח אלהים הנזכר, שהוא מרחף ושט על פני המים, ובזה יוסר ממנו הצמא:
10
י״אא"ש זה מורה שהדין כלול ברחמים ורחמים מן הדין ולכן המים שהם רחמים נכללים בדין וזהו ורוח אלהי"ם ולא אמר ורוח ה':
11
י״בואמנם רוח ה', הוא באופן זה, כי הנה שם הוי"ה בחלוף א"ת ב"ש, הוא מצפ"ץ, והוא בגי' ש', כמו אלהים במלוי יודי"ן הנזכר. והנה אם תסיר מספר אלהים משם מצפ"ץ, ישאר בגי' רוח, והוא הנקרא רוח ה'. ולפי ששם הנזכר, הוא בחלוף ההוי"ה, לכן הוא דין כנודע, כי מתחלף מרחמים לדין. ולפי שהוא דין, אנו מסירים ממנו מספר שם אלהי"ם כנזכר, ולא מספר שם ההוי"ה, לפי שסודו הוא אלהים ודין:
12
י״גגם באופן שני, כי שם ההוי"ה פשוטה, בגי' כ"ו. ועם ד' אותיות, הם ל'. ואם תמלאנה ביודי"ן, יהיה ריבוע האחוריים שלה, בגי' קפ"ד. סך הכל רו"ח. וגם זה נקרא רוח ה':
13
י״דגם באופן שלישי, והוא בהוי"ה דמלוי ס"ג. כי הפנים שלה, הם ס"ג. ואחוריים שלה, הוא קס"ו. סך הכל רכ"ט. הסר מן הפנים מספר אותיות הפשוטות שהם ד' והסר מן האחוריים מספר עשר אותיות הפשוטות ישארו שני המלוים לבדם, בגי' רו"ח עם הכולל. וגם זה נקרא רוח ה':
14
ט״ו(מזולתו) עוד ירצה, בפסוק והארץ היתה תהו ובהו ורוח אלהי"ם מרחפת על פני המים וכו'. כבר הודעתיך, כי מספר הדינים, הם ש"ך. והם סוד רפ"ח ניצוצין הנודעים, עם ל"ב אלהים שבמעשה בראשית. וזהו מלת מרחפת, שהוא אותיות, מ"ת רפ"ח, המתחברים עם ל"ב אלהי"ם, הנקרא ורוח אלהי"ם, וזהו ורוח אלהי"ם מרחפת. ורוח אלהי"ם מרחפת על פני המים, כמ"ש כי שם אלהי"ם במלוי יודי"ן עולה ש', ואם תסיר שרשו, שהוא הפשוט שלו שהוא פ"ו, נשאר בגי' רוח. וזהו ורוח אלהי"ם מרחפת, והוא מדת הדין, הנקרא רוח אלהי"ם, המרחף על מדת החסד, הנקרא מים. כנודע שהעולם בתחלה נברא בדין. (עד כאן מזולתו):
15
ט״זותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי וכו':
16
י״ז(מזולתו) ארז"ל, כי הקב"ה אמר לארץ, שתוציא עץ פרי עושה פרי, שיהיו עצו ופריו שוים, והארץ עברה על ציוויו יתברך, והוציאה עץ עושה פרי, ולא היו עצו ופריו שוים והנה מחשבתה בכך, היתה טובה לאדה"ר, כדי שלא יטעה אח"כ, בהבנת ציוויו יתברך, כשאמר לו (בראשית ב' י"ז) ומעץ הדעת לא תאכל ממנו, והנה עה"ד היה עצו ופריו שוים, והיה יכול אדם לטעות ולומר, על העץ נצטוותי ולא על פריו, ואני לא אכלתי אלא מפריו. וזה עצמו היתה ערמת הנחש, לפתות את אדם, כמו שנבאר עתה דבריו, באומרו (שם ג' א') והנחש היה ערום וגו', ויאמר לאשה אף כי אמר אלהי"ם לא תאכל מכל עץ הגן. כלומר, מן העץ נאסרת, ולא מן הפרי. והשיבה לו חוה, כי גם מן הפרי נאסרו. וזה אומרו, ומפרי העץ אשר בתוך הגן. ואח"כ חזרה להודות לדברי הנחש, באמרו ותרא האשה כי טוב העץ וגו', כלומר, כי אלו ראתה שהעץ של הדעת לא היה טוב למאכל אלא פריו, היתה אומרת א"כ כשהקב"ה ציוני ומעץ הדעת לא תאכלו, אין כונתו על העץ עצמו, כיון שאינו ראוי למאכל, אמנם פירוש דבריו הוא, שלא יאכלו פריו ממש, אמנם עתה שראתה כי טוב העץ עצמו למאכל, אז אמרה א"כ כאשר ציוונו השי"ת ומעץ הדעת לא תאכלו ממנו, הוא על העץ עצמו מה שציונו, ולא על הפרי, אז ותקח מפריו ותאכל, כי חשבה, כי לא נצטוו על הפרי, אלא על העץ, כי גם הוא ראוי למאכל, כי עצו ופריו שוים. ולכן התחיל באמרו, כי טוב העץ למאכל, ולא הזכיר פרי. ואח"כ באכילה, הוזכר פרי ולא עץ. ולכן הארץ הוציאה עץ עושה פרי, ולא עץ פרי, להורות אל האדם, כי אמרו ומעץ הדעת לא תאכל ממנו, הכונה הוא על הפרי. (ע"כ מזולתו):
17
י״חסימן ב:
18
י״טוכל שיח השדה טרם יהיה בארץ:
19
כ׳כבר נתבאר בענין קבלת שבת בשדה, כי הנה"י שבנוקבא, או הנה"י שבעשיה, כי כל העשיה נקרא נוקבא, הם הנקרא שדה. לפי שתחת הנוקבא שהיא בחי' העשיה, שם מושב הקליפות, הנקרא מדבר, ואין שם ישוב כלל, אף לא מקום זרע. אבל בנה"י דעשיה, כאשר מסתלקת העשיה ליכלל בעולם היצירה, נשארים מקום הנה"י שבה אויר פנוי וחלל מהם, ואינו נקרא ישוב בני אדם, אבל נקרא שדה הראוי לזריעה. ואמנם הנה"י עצמם של הנוקבא, או העשיה, נקראים שיח השדה, כי השדה הוא המקום שלהם, והנה"י הם השי"ח שבשדה:
20
כ״אוענין זה יובן, במה שביארנו בג' בני נח, שם, חם, יפת, ר"ת שי"ח. כי נח ביסוד, הנקרא צדיק. וג' בניו, הם סוד נה"י, שם, בנצח. יפת בהוד. חם, ביסוד שבנוקבא. אשר שם התקבצות ה' גבורות דמ"ן, שהם יסוד האש החם, ולכן נקרא חם על שמם. ויצא ממנו סיגי הגבורות, שהם הקליפות הנקרא ארור. וז"ס, (בראשית ט' כ"ה) ויאמר ארור כנען וגו':
21
כ״בודע, כי גם למעלה, בהתחברות שתי הזרועות עם הגוף, שהם בחי' חג"ת, נקרא בית השחי כנודע. והענין הוא, במה שנודע, כי בתחלה היה זעיר בן ו"ק לבד, ואח"כ נתעלו חג"ת שבו, ונעשו חב"ד. ונה"י שבו, נעשו חג"ת, ונתוספו לו נה"י חדשים. ונמצא, כי החג"ת שבו עכשיו, הם בחי' נה"י הראשונים, הנקרא שיח, ולכן עתה נקרא שח"י. ואותם השערות הגדילים במקום ההוא, נקרא בית השחי, והם סוד שערות בית הערוה עצמם, בהיותם למטה בנה"י, והבן זה:
22
כ״גואד יעלה מן הארץ:
23
כ״דמצאתי כתוב בלקוטים של אחד מן החברים ולא הבנתי הענין, וכנראה שהוא חסר. וז"ל, ואד יעלה מן הארץ, ובאיוב כתיב (איוב י"ח י"ב) ואד נכון לצלעו, וזו היא אשתו של נחום. ע"כ:
24
כ״הומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו וגו':
25
כ״וובו יתבאר דרוש גדול, בענין חטאו של אדה"ר, ואגב יתבארו כמה דרושים אחרים:
26
כ״זהנה כבר ביארנו בשער הדרושים, שהוא ש"א שער ההקדמות, בכמה מקומות, בענין השינוי שיש בין ז"א לנוקביה, ושם נתבאר, כי הנה ב' מיני מוחין יש לז"א מצד אבא, ומצד אימא. והמוחין מלובשים בנה"י דאימא, והמוחין דמצד אבא מלובשים בנה"י דאבא. ובתחלה נכנסים המוחין שבנה"י דאימא, ואח"כ נכנסים המוחין שבנה"י דאבא, ומתלבשין תוך נה"י דאימא. אבל בחי' הכתר של ז"א, נעשה מן הת"ת דאימא, וגם מן הת"ת דאבא, מלובש תוך הת"ת דאימא. וכאשר לא נכנסו בזעיר רק הכתר, והמוחין דמצד אימא, אז אין לזעיר כתר, רק שעור שליש האחרון של הת"ת דאימא. וכשנכנסין בו גם המוחין דאבא, אז נגדל הכתר שלו, והוא שעור ב' שלישים התחתונים דת"ת דאימא:
27
כ״חגם יש חלוק אחר, מן הכתר אל המוחין. כי כלי המוחין, הם של נה"י דאימא, ואורות המוחין עצמם, הם אורות של ז"א. אבל הכתר שבו, הכלי והאור, הכל הוא מבחי' אימא, מן כלי הת"ת שלה, ומן האורות שבתוכו, ולהיות כי אור הכתר דז"א גדול כנזכר לכן היה בו כח, להמשיך ולהעלות החסדים והגבורות, שהם המוח הנקרא דעת, להיותו למעלה בראשו, בין תרין מוחין דיליה. עם היות כי תרין המוחין דיליה, הנקרא חו"ב, נמשכו מן מוחין עצמם דאבא, אבל מוח הדעת, לא נמשך אלא מהתפשטות הדעת שבו"ק תחתונים דאבא, והיה ראוי כפי זה, שבז"א יהיה הדעת שלו למטה בו"ק שלו, אבל אור הגדול של הכתר שבו, המשיכו והעלהו למעלה כנזכר:
28
כ״טוהנה בהקדמות אלו, נבאר עתה ענין אדה"ר, במה שחטא. דע, כי כשנברא אדם, עדיין לא היו בז"א, רק המוחין דמצד אימא בלבד. ולכן הכתר שלו, היה שעור שליש תחתון דת"ת דאימא בלבד כנז"ל. ולכן נצטווה ונאמר לו, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. והענין הוא מבואר בס"ה ובתקונין. אבל יש בו מאמרים רבים הפכיים, סותרים זה את זה, כי במקום אחד נראה ומשמע, כי עץ הדעת, הוא בעולם האצילות. ובמ"א נראה, שהוא בג' עולמות בי"ע. ובמ"א נראה, שהוא בבינה. ובמ"א נראה, שהוא בזעיר. ובמ"א נראה, שהוא בנוק' דז"א. וכאלה חלוקים רבים, שהם סותרים זה את זה ואין כאן מקום ביאור פרטם. אמנם דרך כללות, נבאר לך כלל אחד, ובו יתורצו ויתיישבו כל המאמרים הנזכרים:
29
ל׳דע, כי כל בחי' קו אמצעי, מן החזה ולמטה, ששם האורות מגולים כנודע אצלינו, בין בז"א, בין בנוקביה, באצילות, או בבריאה, או ביצירה, או בעשיה, נקרא עץ הדעת. כי שם בחי' החסדים מגולים, והחיצונים יכולים להתאחז בהם. משא"כ בתרין מוחין, הנקרא חו"ב דיליה. ונמצא, כי הז"א עצמו, הוא הנקרא עץ, שהוא אות ו' דשמא קדישא. ויש בו תרין מוחין, הנקרא חו"ב, הנקרא חיים, כנודע בסוד (קהלת ז' י"ב) והחכמה תחיה בעליה. גם בינה, נקרא חיי המלך. ובהיותו לוקח תרין מוחין אלו, נקרא עץ החיים. (הגהה, ועיין בשער ג' שער מאמרי רז"ל, במ"ר, אר"י בר אלעאי, עץ חיים מהלך ת"ק שנה וכו', ואמר שהוא בבינה ע"ש). ובהיותו לוקח גם מוח השלישי, הנקרא דעת, אז נקרא עץ הדעת. ונודע, כי תרין מוחין הנקרא חו"ב, באים מלובשים תוך נו"ה דאימא, ומתפשטים תוך ב' קוים, ימין ושמאל של ז"א. זה בכל קו ימין, וזה בכל קו שמאל, עד סיום נו"ה דזעיר. ונמצאים אלו הב' מוחין, שהם בחי' האורות, מלובשים תוך ב' בחי' כלים, והם הכלים דאימא, אשר תוך הכלים דזעיר. ולכן אין החיצונים יכולים להתאחז ולקחת מאותם האורות שלהם, לפי שהם מלובשים תוך כלים דאימא, וכלים דזעיר:
30
ל״אגם לסבה אחרת, כנודע כי אין אחיזת החיצונים אלא בז"ת דאצילות, אבל מן אימא ולמעלה, אין להם אחיזה. וכיון שאלו השני מוחין הם נתונים תוך הכלים של אימא, אין החיצונים שולטים שם, ולכן נקרא חיים. כי אין החיצונים הנקרא מות, שולטים בהם כלל. והם אורות טוב, ולא רע. חיים, ולא מות. ולכן לא נצטווה אדה"ר על עץ חיים, אבל על עץ הדעת, שהוא בחי' המוח השלישי של הדעת, אשר על שמו נקרא ז"א עץ הדעת כנזכר. הנה יש בו שנויים מתרין מוחין אחרים, בהיותו מתפשט מן החזה ולמטה, והוא, כי ראשיתו של הדעת הזה הוא טוב ולא רע, לפי שהוא נתון למעלה, באמצע ב' המוחין דז"א בראשו, וכבר ביארנו שכל בחי' ג"ר אין אחיזה בהם אל החיצונים. ועוד טעם שני, כי שם יש לו שתי כלים, שהם, כלי היסוד דאימא, וכלי הראש עצמו דז"א, ואינם יכולים להתאחז בדבר המכוסה תוך ב' כלים. ועוד טעם ג', כי החיצונים אינם שולטים במקום שיש כלי דאימא כנז"ל. האמנם, סופו של הדעת הזה, והוא כשמתפשט מן החזה ולמטה אז הוא טו"ר כי החיצונים נאחזים שם, כי נתבטלו ג' הטעמים הנזכרים כי אעפ"י שהדעת גם הוא נקרא מוח, הוא במקום המוחין למעלה. אבל כשמתפשט במקום הת"ת הנקרא גוף, אינו בחי' מוח, והחיצונים נאחזים. גם היסוד דאימא, נשלם ונגמר עד החזה בלבד, וכיון שאין כלי דאימא מלביש הדעת, נאחזים בו הקליפות. ובפרט שאין להם שם רק כלי אחד בלבד, שהוא כלי גופא דז"א, ולכן החיצונים יכולים לשלוט בהם, ולהתאחז באורות הדעת המתגלים מן החזה ולמטה:
31
ל״בויען היות הדעת הזה נחלק לב' בחי', שהוא עד החזה, ולמטה מן החזה. לכן לא קאמר ומעץ הדעת סתם, רק ומעץ הדעת טוב ורע, ר"ל, מבחי' סופו, מן החזה ולמטה, אשר שם הוא טוב ורע, משם לא תאכל. כי מה שיונקת סטרא דקדושה מהם נקרא טוב, ומה שיוצא הארתו לחוץ מגופא דזעיר דרך הדפנות של הכלי, ויונקים ממנו החיצונים, נקרא רע:
32
ל״גוהרי נמצא, כי עץ הדעת הוא בחי' אורות הדעת במקום התגלותם, שהוא בקו אמצעי מן החזה ולמטה, בכל מקום שהוא, בד' עולמות אבי"ע, בז"א שבהם. ולהיות כי הדעת מלובש ביסוד דאימא, לכן אמרו בס"ה ובתקונין, כי עץ הדעת הוא באימא. ולהיות כי התחלת ראש רחל נוקביה דזעיר, מתחיל מאחורי זעיר, מכנגד החזה ולמטה, לכן גם היא נקראת עץ הדעת בספר התיקונין, כי היא לוקחת מן אותם האורות המגולים, ונבנית מהם כנודע. והרי נתיישבו, כל המאמרים הסותרים זה את זה. ובפרשת ויצא, בפסוק ותגנוב רחל את התרפים, נתבאר היטב ענין חטאו של אדם, וענין עץ הדעת וע"ש:
33
ל״דעוד צריך שתדע, כי ענין אחיזת החצונים באורות המגולים האלו, שהם מבחי' הדעת דמצד אימא, אינו אלא בזמן שלא נכנסו המוחין המלובשים בנה"י דאבא תוך זעיר. אבל כשנכנסים גם הם, אז אין אחיזה כלל אל החצונים, באורות עץ הדעת דמצד אימא, אפילו שהם מגולים כנזכר. לפי שאבא הוא עליון מאימא, ואין שום אחיזה כלל לחצונים, במקום שיש שם בחי' כלים והארות דאבא, כלל ועיקר, והוא דוחה את החצונים לגמרי, כנזכר אצלינו בפרשת תזריע, בענין הצרעת, בסוד (ויקרא י"ג ב') והובא אל אהרן הכהן. וע"ש ותבין, ענין אחיזת החיצונים בעה"ד מה ענינו, ואיך אחיזתם נקרא צרעת, שהם שאת או ספחת או בהרת. ולהיות, כי עתה עדיין לא נכנסו בז"א רק מוחין דאימא בלבד, לכן נצטווה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו:
34
ל״הונודע, כי תכלית בריאת אדה"ר היתה, לתקן על ידו וע"י מעשיו את העולמות העליונים. וכמש"ה, (בראשית ב' ט"ז) לעבדה ולשמרה. וכתיב (שם ב' ה') ואדם אין לעבוד את האדמה. והנה בהיותו מתקן ע"י מעשיו את ז"א ונוקבא, רצה לתקן את כתר ז"א. אשר אז היה קטן מאד, כי אין בו רק שליש התחתון דת"ת דאימא. והכתר של נוקביה היה גדול כפי ערכה, יותר מכתר ז"א כפי ערכו. כי כתר שלה, הוא שעור ב' שלישים תחתונים של ת"ת דזעיר, מן החזה ולמטה עד סוף ת"ת שבו. ורצה להגדיל את כתר דזעיר, שיהיה גם הוא כפי הצריך לו, שהוא שעור ב' שלישים מן החזה דאימא ולמטה, עד סוף ת"ת שבה. וכבר נתבאר שאינו נגדל כשיעור הזה, אלא אחר שיכנסו מוחין דאבא גם הם. ונמצא, כי חטא באכילת עץ הדעת, מקום אחיזה של החצונים, קודם שיכנסו מוחין דאבא, המבטל אחיזתם כנזכר. ולא עוד, אלא שג"כ חטא שרצה להגדיל כתר דז"א בלתי זמן קודם שיכנסו מוחין דאבא. וע"י כל זה, פגם כמה פגימות עליונות גדולות, כמו שנבאר, וכולם תלויים בענין היותו מגדיל כתר דזעיר, שלא בזמנו. והנה גם בענין זה יש מאמרים רבים בס"ה ובתקונין, סותרין זה את זה, בענין חטאו של אדה"ר, אם חטא בעה"ד, ואם חטא בנוק' דז"א, ואם חטא בז"א, ואם חטא בכתר, וכאלה רבות, וכלם יתבארו, עם מה שנבאר עתה בס"ד:
35
ל״ופרשת בראשית - דרוש ב'
36
ל״זדרוש ב':
37
ל״חמבאר היטב כל הפגמים הנז', מה הם. הנה מ"ש בספר התקונין, כי חטאו היה, דשוי חשך, בין עילת העילות, אל הכתר הענין יובן, במ"ש בפרשת בראשית כי יש עילת העילות, ויש עילת על כל העילות. והענין הוא, כי הא"ס שהוא למעלה מעתיק יומין דעולם האצילות, הוא הנקרא עילת על כל העילות, לפי כי הוא העילה הראשונה, שכל שאר העילות נמצאו ממנה, והיא המציאם. וכל שאר הבחי' שלמטה מעילת כל העילות, נקרא עילות סתם, כי הם עלולות ונאצלות מן הא"ס. אמנם דרך פרט, נוכל לקרא לכל בחי' מהם, עילת העילות, לפי שמן העילה ההיא, נאצלו שאר העילות שתחתיה, וכל בחי' נקרא עילה, לבחי' שתחתיה. אבל עילת כל העילות הוא בא"ס כנז'. ונמצא, כי אימא עילאה, נקרא עילת העילות, בערך ז"א, כי היא העילה, אשר המציאה את כל העילות אשר בז"א:
38
ל״טגם צריך שתדע כלל אחד, כי כאשר תראה בס"ה, איזה שמות של הויו"ת, או ספירות, צריך שתדע באיזו בחי' מדבר, וזו אחד מהם. כי הנה כמה כתרים הם, וזה הכתר הנז' כאן בספר התקונין, הוא הכתר דז"א, ובו חטא אדה"ר, דשוי חשך בין הכתר הזה דז"א, אל אימא הנקראת עלת העלות, בערך ז"א. ואמנם ענין החשך הזה הוא, כי הנה הגדיל את כלי הכתר דזעיר, שיהיה בו ב' שלישים תחתונים דכלי דת"ת דאימא, אבל האור שבתוכו לא יכול להגדילו, לפי שאם היה אחר כניסת מוחין דאבא היו גם ב' שלישי האור דת"ת דאימא, משמש לכתר דזעיר. אבל עתה, אין בו רק שליש אור בלבד האחרון שבכולם, והכלי גדול מאד מב' שלישים, ובזה נשאר כלי הכתר של זעיר, חשוך מאד בלתי אור שיאיר בכולו, בשליש העליון שהוסיף אדם, והרי איך שם חשך בשליש העליון דכתר דזעיר, ונמצא החשך הזה, מפסיק בין כתר דזעיר, לאימא עילאה, והרי זה פגם א':
39
מ׳פגם ב' הוא, מ"ש בס"ה שחטא בנקבה, והענין הוא, כי נודע הוא ששעור הכלי של כתר נוק' דז"א, הוא ב' שלישים תחתונים דת"ת דזעיר. אבל האור של הכתר דנוק', אינו רק שעור חצי אור, שבשליש התחתון דת"ת דזעיר, ונמצא כי התיש כח ז"א שהוא זכר כמו הנקבה, שיהיה גם הוא הכלי של הכתר שבו גדול, והאור שבתוכו מועט. והחזירו בבחי' כתר דנקבה. ובבחי' זו אמרו, שחטא בנקבה:
40
מ״אפגם ג' הוא, שפגם גם בדעת דז"א, והוא כי נתבאר לעיל שמן הראוי היה, שהדעת יהיה למטה בגופא דזעיר, כי גם כשנמשך מן אבא, היה מבחי' הדעת המתפשט בשש קצותיו. אבל האור אשר בכלי הכתר שבו, המשיכו והעלהו למעלה, כי הכתר והדעת הם בקו אמצעי כנודע. ועתה אשר הוחשך האור של הכתר כנז', ואין בו כח להאיר במקומו. ומכל שכן, שאין בו כח להאיר בדעת ולהעלותו. ואז נפל מוח הדעת דז"א דמצד אימא למטה, בשליש העליון דת"ת עד החזה, בין שתי הכתפים דשני זרועותיו, הנקרא חו"ג, ונתרחק מן תרין מוחין חו"ב המאירים בו כנודע. והנה, כיון שנפל מוח הדעת במקום הגוף, אינו נקרא מוח, ויש בו אחיזה לחצונים כנז"ל, ובפרט להיות שעדיין אין שם מוחין דאבא, המבטל לגמרי אחיזת החצונים, וזה הוא פגם גדול, שיתאחזו החצונים אף בשרש המוח עצמו של הדעת, וגם שם ערב רע, ואל זה רמזו רז"ל בס"ה, האומר כי חטאו של אדה"ר הוא, שאכל מעץ הדעת טוב ורע:
41
מ״בפגם הד', הוא ג"כ בענין עץ הדעת טוב ורע, והוא, כי בהיות מוח הדעת למעלה בראשו, בחלל דגלגלתא השלישי, שהוא מקום צר מאד, היו מחוברים החסדים והגבורות ונכללים יחד, והיו הגבורות מתבסמות, ומתמתקים ע"י החסדים. אבל עתה שירד הדעת למטה במקום רחב, מצאו האורות מקום להתפשט, ונפזרו החסדים בכתף ימני, והגבורות בכתף שמאלי. ובפרט במה שנתבאר אצלינו בהקדמת ביאור אדרת האזינו, כי החסדים והגבורות דדעת ז"א, הם בחי' תרין כתפין דא"א, ולכן עתה נתפשט במקום הראוי להם כפי בחינתם, בתרין כתפין דז"א, ועתה אין הגבורות מתבסמות ע"י החסדים והדינים מתרבים, והחצונים נאחזים, והרי זה מכלל אכילת עה"ד טו"ר:
42
מ״גפגם ה', בשאר גופו דז"א והוא, כי נודע שמוח הדעת מלובש ביסוד דאימא. ובהיות הדעת למעלה, גם היסוד דאימא היה למעלה. ובחינת המלכות דאימא, שהיא עטרת היסוד שבה, היתה בשליש עליון דת"ת דזעיר עד החזה, ועתה שירד מוח הדעת למטה, גם הכלי שלו שהוא היסוד דאימא, ירד עמו שם, ונמצא שירד שעור ספירה אחת שלימה. כי בתחלה היה היסוד בדעת, והעטרה בשליש עליון דת"ת. ועתה היסוד דאימא הוא בת"ת דזעיר, והעטרה שלה בשליש העליון דיסוד דז"א. והרי זה פגם גדול מאד בכל גופא דז"א. כי בתחלה היו שני שלישים תחתונים דת"ת, וכל נו"ה דזעיר, בבחי' אורות מגולים. ולא עוד, שגם ג"ר היו מקבלים הארה גדולה מאלו האורות המגולים, כמבואר אצלינו כי אלו החסדים המגולים, יורדים במרוצה חזקה בצאתם מפי היסוד דאימא הנגמר בחזה, ויורדים עד היסוד דזעיר בהכאה חזקה, ועי"כ חוזרים לעלות בכח חזק, בסוד אור חוזר, דרך ג' קוים, ומאירים עד ג"ר שבו עצמם. אבל עתה אין גלוי אל האורות ההם, אלא בשני שלישים תחתונים דיסוד דזעיר, ומשם ולמעלה בתכלית החשך בלי אור כלל. ובפרט, כי ג' קוים דזעיר, כלם סתומים על ידי מחיצות כלי היסוד דאימא, המתפשט ויורד עד סוף שליש העליון שביסוד, ולכן גם אין מקום עליית החסדים המגולים בסיום היסוד דזעיר, לעלות בסוד אור חוזר:
43
מ״דואל יקשה בעיניך לומר, איך היסוד דאימא יורד למטה, והנצח וההוד דאימא נשארו במקומם כמו שהיו בתחילה. כי הענין הוא, כי הנה ג' קוים הם, וכל קו נפרד מחבירו, ולהיות כי חטאו של אדה"ר היה בכתר דזעיר, שהוא הת"ת דאימא, שהוא קו אמצעי, לכן המשיך הפגם ההוא בדעת דזעיר, שהוא יסוד דאימא, והם בקו אמצעי, וירדו למטה. אבל הנצח וההוד הם קוים אחרים, ולא היה הפגם נמשך בהם, ונשארו במקומם:
44
מ״הפגם ששי, כלול משני פגמים, או שלשה, והוא, כי בתחלה שמוח הדעת היה למעלה, במקום צר מאוד, היו החמשה חסדים מתחילים להתפשט בתחילה, ולירד דרך מעבר הגרון, שהוא צר מאוד. ולהיות כי החסדים הם בחי' מים, הם מקדימים לצאת, ומרחיבים הפתח, כדרך טבע המים הנגרים, שמרחיבים דרך מעבר שלהם, ואז היו הם מתפשטים בגופא דזעיר, מחסד עד הוד שבו כנודע. ואח"כ היו הגבורות מוצאים פתח פתוח לרוחה, ויורדים גם הם עד היסוד דזעיר, וניתנים אל הדעת שבנוקבא, המכוון כנגד אחורי היסוד דזעיר, כנודע. ועי"כ לוקח ז"א עיטרא דחסדים, שהיא חלקו, ונותן הגבורות לנוקביה, שהיא חלקה. ועוד תועלת אחר, כי כיון שקדמו החסדים לצאת, הגבורות שירדו אח"כ, היו מתמתקות עם החסדים, ברדתם ביסוד, כנודע אצלינו. ועוד תועלת שלישי, כי כל החסדים והגבורות של בחינות התפשטות בגופא דזעיר, כלם היו מתפשטים כנודע, כי שרשיהם נשארים בדעת, וענפיהם מתפשטים בגופא. אבל עתה שירד מוח עצמו של הדעת, למקום רחב, בתרין כתפין דז"א, והנה הגבורות הם אש לוהט, דינים תקיפים, ומתגברות על החסדים, ומקדימים לצאת, ואז הם מתפשטים בגופא דזעיר, והחסדים נשארים בדעת, ואינם מתפשטים:
45
מ״ווהנה יש בזה כמה פגמים, האחד הוא, כי אין הגבורות מתבסמות עם החסדים למטה בגופא דזעיר, כמו שהיה בתחלה. הב', הוא, כי תשש כח זעיר כנקבה, ונתפשטו בו הגבורות תמורת החסדים. הג' הוא, כי בתחלה היו כל החמשה חסדים מתפשטים מחסד עד הוד, ועתה שירד הדעת למטה בת"ת דזעיר, אין מקום התפשטות אלא בג' אחרונות, שהם נה"י דזעיר. ונמצא, כי כל הה' חסדים, וגם שתי הגבורות העליונות הנקרא חו"ג, נשארו למעלה בשרשם בדעת, וג' הגבורות תחתונות שהם נקראים תנ"ה, הם לבדם ירדו ונתפשטו למטה, בג' אחרונות שהם נה"י דז"א. ונמצא ג"כ כי הגבורות, הנקרא ת"ת, שירדה ביסוד דזעיר, יש לה ב' בחי', כי העטרה דיסוד דאימא, נגמרת בסוף שליש עליון דיסוד דז"א כנז"ל. ושליש אור הגבורה שירדה שם, הוא מכוסה. וב' שלישי אור הגבורה ההיא, אשר בתוך ב' שלישים תחתונים דיסוד, הם אורות מגולים, והרי עי"כ הדינים מתגברים:
46
מ״זפגם ז', והוא, במ"ש בספר הזוהר, כי חטאו של אדה"ר היה בנוקבא. וענין זה נתבאר לעיל בפגם הב', ובפגם הששי. כי הכוונה לומר, שחטא בזכר, על שתשש כחו, והחזירו לנקבה. ועתה נבארהו כפשוטו ממש, וזה יתבאר בפגם השביעי, הזה ובפגם הח' שלאחריו, והוא, כי הנה פגם הז', הוא בלאה אשת ז"א, והיא בנוקביה. ופגם הח', הוא ברחל נוק' דז"א, וזה ביאורו, הנה בתחלה, בהיות הדעת דז"א והיסוד דאימא למעלה בראש, ומלכות דאימא שהיא עטרת היסוד, היתה מתפשטת עד החזה דז"א, היתה ג"כ לאה הנבנית ממלכות דאימא, באחוריה ממש עד החזה דז"א. ועתה שירד הדעת למטה, וירדו היסוד והעטרה של אימא ג"כ, נמצא כי גם לאה ירדה כנגדה באחורי ז"א, ומתפשטת מן החזה, שהוא בסיום שליש העליון דת"ת, עד סוף שליש העליון דיסוד דז"א, כי עד שם ג"כ מתפשטת מלכות דאימא כנזכר, ונמצאת לאה שעור מדה אחת שלימה, ב' שלישי ת"ת האחרונים, ושליש העליון דיסוד. ונמצא כי גם היא ירדה למטה ממקומה, ועמדה במקום רחל, שהוא מן החזה ולמטה, והרי זה פגם בלאה:
47
מ״חהפגם השמיני ברחל נמשך מן הנז' כי נודע היא, כי לאה היא כנגד מקום היסוד דאימא מאחורי ז"א, ולכן ירדה עתה, ולקחה מן מקום רחל. ורחל היא יוצאה ממקום סיום שליש העליון דיסוד דזעיר, כי שם סיום יסוד דאימא, וסיום רגלי לאה, ומשם התחלתה של רחל, ואין לה עתה מקום בעולם האצילות להתפשט, כנודע כי רגלי זעיר מגיעים עד המסך שבין האצילות אל הבריאה, כנזכר בפרשת תצא, במצות המעקה. ומוכרחת רחל, שיתפשטו רגליה בעולם הבריאה. וז"ס פסוק (משלי ה' ה') רגליה יורדות מות. כי הקליפות הם בבי"ע, אבל לא באצילות ח"ו. ונמצא, מה שפגם ברחל, הוא פגם גדול מכלם, והרי איך פגם בנוק', כנזכר בזוהר, והרי נתבאר חטא אדה"ר, אשר בחטא ההוא לבדו, גרם כמה מיני פגמים, אשר נרמזו בס"ה ובתיקונין, במאמרים חלוקים, שנראים כסותרים זה את זה, וכלם נכוחים למבין, כמה שכתבנו. ובלידת קין והבל, יתבאר תשלום דרוש זה וע"ש:
48
מ״טדרוש ג':
49
נ׳בענין אדה"ר בעצמו ובמעלתו, איך היה קודם שחטא, ואיך נגרע ממנו אחר שחטא, החטא הנז"ל בדרוש א'. ובזה יתבאר לך, מ"ש חז"ל כי כל הנשמות היו כלולות באדה"ר כשנברא, ודרשו זה על פסוק איפה היית ביסדי ארץ. והובא במדרש תנחומא, ובמדרש רבה בפרשת תזריע. גם יתבאר מ"ש חז"ל, כי אדה"ר נברא מסוף העולם ועד סופו, ואח"כ נתמעט על ק' אמה, כנזכר במסכת חגיגה פ"ב. גם יתבאר מ"ש חז"ל, במדרש רבה, כי אדה"ר חלתו של עולם ועל כן החלה ניתנה לנשים. גם יתבאר מ"ש חז"ל במסכת ע"ז פ"ק, תנא דבי אליהו, שיתא אלפי שני הוי עלמא, שני אלפים תהו וכו', וכבר התחלנו לבאר מעלת אדה"ר בביאורנו, בש"ב, שער מאמרי רשב"י, בס"ה בפרשת קדושים דף פ"ג ע"א, מאמר הנזכר בס"ת, וע"ש היטב, כי שם נתבאר עיקר הדרוש הזה:
50
נ״אהנה נודע כי ד' עולמות הם, ונקרא אבי"ע. ובכל עולם מהם יש ה' פרצופים, הנקרא, א"א, ואו"א, וזו"ן. ונודע, כי פרצוף דא"א אינו נגלה ממנו רק רישא בלחודוי, וכל השאר מתלבש תוך ד' פרצופין האחרים, שהם, ד' אותיות ההוי"ה. ונמצא כי עיקר הפרצופין הנגלים, והמחולקים כל אחד מחבירו, הם הארבעה לבדם. ולכן אין פרצוף דאריך נמנה בכללם:
51
נ״בוהנה ג' עולמות בי"ע, שהם עולם הנקבה, הם נקראים עולם אחד, של ששה אלפים, הנזכר לרז"ל, והטעם לזה הוא, כי הנה אדה"ר ניטל מכסא הכבוד, שהוא הבריאה. והיה כולל ג' עולמות בי"ע, ואין לנו עתה עסק באצילות:
52
נ״גוהנה נתחיל לבאר ענין שני אלפים תהו, שהם כנגד עולם הבריאה. כי הנה כאשר נאצלו או"א, בתחילה נאצלו בבחי' אב"א, ואז לא היה לשני אחוריהם רק כותל אחד, משמש חציו לזה, וחציו לזה. ונמצא, כי גם הכתפים של שניהם, היו מחוברים יחד, כי הכתף הימני חציו שלצד פנים היה של אבא, וחציו שלאחור לאימא. וכן הכתף השמאל. ונמצאו ב' חצאי כתף לאבא, ושני חצאי כתף לאימא, ואין לשניהם רק שתי כתפות בלבד. וז"ס פסוק (שמות כ"ח ט') שתי כתפות חוברות, כי אין לשניהם רק שתי כתפות, והם חוברות אב"א כנזכר. ונודע, כי או"א זה בכתף הימני דא"א, וזה בכתף שמאל:
53
נ״דגם נודע, כי שרש תרין עטרין דחסדים וגבורות, הם תרין זרועות וכתפין דא"א, הנקראים חו"ג, וכנגד ה' אצבעות יד ימין, הם ה' חסדים. וכנגד ה' אצבעות יד שמאל, הם ה' גבורות. והנה בהיות כל אחד מהה' חסדים, כלול מעשר, ועשר מעשר, הם ת"ק. וז"ס מ"ש רז"ל. מהלך עץ חיים ת"ק שנה, שהם ה' חסדים, המתפשטים בז"א. והנה ת"ק חסדים, הם כמנין כתף ימין, וכנגדו כתף שמאל, הם ה' גבורות. והרי נתבאר טעם, למה הה' חסדים והה' גבורות, נקראים ב' כתפות. ונמצא כי השתי כתפות של או"א הם בחי' ה' חסדים של אבא, וה' גבורות של אימא, ואז אין לאבא רק כתף אחד, של ת"ק החסדים. ולאימא כתף אחד, של ת"ק הגבורות, והם מחוברות אב"א כנזכר:
54
נ״הוהנה ת"ק ות"ק, הם אלף, שנים באו"א דבריאה. ואעפ"י שיש להם מוחין אחרים, אין אנו מזכירים עתה, אלא החסדים והגבורות, כי הם עיקר הגדלת הזכר והנקבה. וכנודע כי אעפ"י שהולד נוצר מטפת זרע הכוללת כל הד' מוחין, אין טפת הזכר נקראת, אלא טיפת ה' חסדים. וטיפת הנקבה טיפת ה' גבורות. והטעם הוא, כי בהם תלוי עיקר הגדלת האדם, בסוד המים המגדלים את הצמחים וזכור זה. הרי אלף שנים באו"א דבריאה, שהם ה' חסדים וה' גבורות שמתפשטים בהם. וכנגדם אלף שנים אחרים דזו"ן דבריאה, ע"ד הנזכר ממש, כי גם הם נאצלו בתחילה בסוד אב"א, וכתפותיהם חוברות כנזכר. הרי הם שני אלפים שנה, בארבעה פרצופים שבבריאה, כל פרצוף מת"ק. ועד"ז ב' אלפים שנה, בד' פרצופין שביצירה. ועד"ז שני אלפים שנה, בארבעה פרצופים שבעשיה:
55
נ״וועתה נבאר ענין אדה"ר, אשר גופו נברא מעולם הבריאה ממש, כי הנה נחצב מכסא הכבוד שהוא עולם הבריאה. והיה כולל בגופו כל ג' עולמות בי"ע. ונמצא, כי היה ארכו מסוף העולם ועד סופו. וכנז"ל, כי ג' עולמות אלו כלולים, ונקרא עולם אחד של ששת אלפים שנה. ובזה יתבאר לך מעלת אדם קודם שחטא, שהיה עליון מכל מלאכי מרום, ואפילו מן מטטרון. כי הוא ביצירה לבד, ואדם היה כולל כל ג' עולמות בי"ע בבחי' גופו. ולא עוד, אלא שהיה כולל אותם אז, בהיותם גבוהים, למעלה מן המקום שעומדים בו עתה. כי גם העולמות היו גבוהים קודם שחטא אדם, ועומדים למעלה מן המקום שירדו בו אחר שחטא אדם. ושם בביאור מאמר הנז"ל דפרשת קדושים, נתבאר באורך, ענין סדר מצב מקום העולמות קודם שחטא אדם, ואחר שחטא אדם. גם נתבאר שם, סדר התפשטות גופו של אדם אז, בג' עולמות בי"ע, וע"ש:
56
נ״זונבאר ענין הנשמות אשר היו כלם כלולים באדם. ובזה יתבאר ענין מארז"ל, שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח. דע, כי כשנברא אדה"ר, כל הנשמות נכללו בו אז, כנזכר בפרשת כי תצא, במצות שילוח הקן. ורצה הקב"ה שיהיה שנות העולם ששת אלפים שנה, שיתוקנו בהם כל הנשמות ההם הבאים מבי"ע, שהם ששת אלפים כנזכר, ונודע כי כל הנשמות באות מזווג עליון, מטיפת ה' חסדים וה' גבורות שבדעת, כנודע מפסוק (בראשית ד') וידע אדם את חוה אשתו, כי הזיווג נקרא לשון ידיעה, לפי שטיפת הזיווג נמשכת ממוח הדעת, וכבר נתבאר זה לעיל:
57
נ״חועוד ט"א, כי שאר המוחין הם לצורך האדם עצמו, אבל המוח הג' של החסדים והגבורות, משם יוצא טיפת הזרע להוליד ולדות אחרים, כי חו"ג נקרא ברא וברתא. ולכן טיפת הזרע של הזכר, הוא מבחי' החסדים לבד. ושל הנקבה, מטיפת הגבורות לבד. ומאלו לבד הוא בנין גוף הולד. ולהיות כי אדה"ר היה כולל ג' עולמות בי"ע כנזכר, והביאור הוא, כי אותם החסדים והגבורות, שיש בכל הפרצופים שבג' עולמות בי"ע הנז', מהם יוצאים הנשמות של התחתונים וכל אותם הנשמות שהיו כלולות באותם החו"ג שבג' עולמות בי"ע, היו כלולות בנשמת אדה"ר, והנה הוצרכו שנות עולם, להיות כמספר הנשמות ההם, כדי שבאותם השנים, יוצרו אותם הנשמות, ויבואו בעה"ז בגוף ונפש, ויתוקנו ולכן היו שנות העולם שתא אלפי שני, כנגד מספר הנשמות הנזכרות:
58
נ״טונבאר עתה סדר חלוקם, כי הנה התחלתם ממטה למעלה, והתחילו להתקן מבחינת שני אלפים דעולם העשיה. ולהיות כי שרש כל הקליפות הם בעשיה, לכן נקרא שני אלפים תהו, כי תהו הם בחינת הקליפות, בסוד (שם א' ב') והארץ היתה תהו. ולכן רוב אותם הדורות, היו רשעים, דור אנוש, דור המבול, דור הפלגה, אנשי סדום, וכיוצא בזה. אח"כ נתקנו בחינת שני אלפים דיצירה, שהם כנגד ז"א, הנקרא תורה שבכתב. ולכן נקרא שני אלפים תורה, ולכן בהם ניתנה התורה לישראל. אח"כ שני אלפים ימות המשיח, שהם שני אלפים דבריאה, אימא, הנקראת ימי המשיח. ועם היות שבן דוד אינו בא אלא בסופם, עכ"ז כל השני אלפים נקראים ימות המשיח, והטעם הוא, כי כל בחינת גאולה, היא מסטרא דאימא עילאה, הנקראת דרור וחורין, והיא הנקראת לאה, אימא דמשיח בן דוד:
59
ס׳והנה קודם שחטא, היו כל אלו ששת אלפים דרגין דנשמתין כלולות בו, וכאשר חטא אדה"ר, נתמעט ועמד על מאה אמה, בסוד (תהלים קל"ט ה') ותשת עלי כפכה, כמ"ש חז"ל ואלו המאה אמות, הם עצמם מ"ש רז"ל במ"א, שהיה חלתו של עולם, כי הנה שעור החלה הבינונית, היא אחד מחמשים, כשעור התרומה שהיא תרי ממאה:
60
ס״אוהנה הששת אלפים שנים, שהוא העולם הכולל שלשה עולמות בי"ע הנז"ל, הם מאה ועשרים פעמים חמשים, וכפי זה היה ראוי שיתמעט האדם, ויעמידהו על מאה ועשרים אמה, כדי שיהיה ממש כשיעור חלתו של עולם. אמנם לא זכה אדה"ר, רק בבחינת חלה והתרומה של אלף הב' דבריאה, שהם זו"ן, ושל ד' אלפים דיצירה ועשיה, ולכן עמד על ק' אמה. אבל בחינת הנשמות שמאלף שנים הראשונים דאו"א דבריאה, לא לקחם:
61
ס״בוכאשר נולד מרע"ה מבחר הנבראים, זכה לכלם. וז"ס (בראשית ו' ד') בשגם הוא בשר, והיו ימיו מאה ועשרים שנה. וארז"ל בשגם, זה משה. ובזה תבין מ"ש בס"ה כי משה זכה לבינה. והענין הוא, כי זכה אל הנשמות דבינה דבריאה, ומכ"ש לשאר תחתונות עד סוף העשיה. ונודע, כי או"א לא מתפרשאן, א"כ כשזכה לבינה, גם החכמה בכלל היתה. ולכן נקרא משה, שהוא בגי' קפ"ד, שהם אחוריים דהוי"ה דע"ב דיודין שבאבא, וקס"א, שהוא בחינת הפנים דשם אהי"ה דיודין שבאימא כנודע. והנה כפי זה יקשה מ"ש חז"ל כי אדם עצמו הוא חלתו של עולם, וא"כ הוא עצמו היה ראוי לקחת כל הק"ך אמות. והתשובה היא במה שנודע בפסוק (איוב ל"ח ג') איפה היית ביסדי ארץ, כנז' במד"ר ובתנחומא, וז"ל מלמד שהיה אדה"ר מוטל גולם וכו', וכל הנשמות זה תלוי בראשו וזה בצוארו וזה בעיניו וכו'. והנה כשנולד כל צדיק וצדיק בעולם הזה, הנה הוא אבר פרטי מאברי אדם הראשון, ובהיותו נשלם ונתקן הצדיק הזה, הנה נשלם ונתקן אדם הראשון עצמו, ממה שנתמעט ונגרע בתחלה. והנה גם מרע"ה, נכלל באדם בסוד (משלי ל' ד') מה שמו ומה שם בנו כי תדע, אדם הבל, וכאשר משה זכה בהם ותקנם, ודאי שאדה"ר עצמו נשלם ונתקן בהם, ונודע כי משה מבחר הנבראים, ולכן הוא תקן פגם אדה"ר, מה שלא תקן שום צדיק אחר בעולם:
62
ס״גונבאר, מה ענין מעוט הזה שנתמעט אדה"ר, ומי הם אלו הבחי' שנשארו בו, הנקרא חלתו של עולם, שהם עשרה מכל פרצוף, והם תרי ממאה. דע, כי חז"ל אמרו כי אדה"ר נידון בנשירת איברים. והענין הוא, כי תחלה היה כלול מכל הנשמות שבכל שתא אלפי שני דהוי עלמא כנזכר, וכלם היו אברים פרטים שבו. וכשחטא, נסתלקו הימנו, כי שלטה בו הקליפה, ונטבעו כולם תוך הקליפות, כנזכר אצלינו בפרשת עקב, בסוד האכילה. ולכן כל תפילותינו ומצות מעשיות שאנו עושים בכל יום תמיד, עד ביאת המשיח, הוא לברר ולהעלות אלו הנשמות שנשרו מאדם הראשון, ונפלו בתוך הקליפות, עד דמטו רגלין ברגלין, כנזכר בס"ה בפרשת פקודי. וכשיושלם בירורם ותקונם, אז יבא משיח בן דוד. ואמנם מה שנשארו כלולים באדם, ולא נפלו בקליפות, הם הנקרא חלתו של עולם. כנזכר:
63
ס״דוהחלה נטלת מן המשובח שבעיסה, כמש"ה (במדבר י"ח ל') בהרימכם את חלבו ממנו, ולהיות מובחרים, לא שלטו בהם הקליפות, כמו באחרות, האמנם להיות שנשרו ממנו, בסבת חטאו, הסברא נותנת, שנטל ממנו המשובח, ונשאר בו הגרוע, כיון שחטא. וגם לזה יש סיוע מן הפסוקים, האומרים (שם ט"ז ז') אנחנו טמאים לנפש אדם, וכיוצא באלו, ובפרט במה שנתבאר אצלינו, כי נפש אדם ר"ל, מה שנשאר באדם, היה בחי' נפש, שהיא תחתונה שבכל הנשמות כנודע. האמנם דע, כי שתי סברות אלו הם אמתים, כי מוכרח הוא שהקליפות שולטות בגרועות, ולא במשובחות, ואם ח"ו היו שולטות גם במשובחות, מכ"ש שהיו שולטים גם בגרועות, ולא היה נשאר נפש כלל באדה"ר, א"כ ודאי שהמשובחות נשאר באדם. האמנם להיות כי הגרועות ניטלו ממנו ע"י חטאו, מוכרח הוא, כי גם המשובחות שנשארו בו, גם הם נפגמו בצד מה ע"י חטאו, ונסתלק אורם הגדול, ונשארו בערך הגרועות הנקראים נפש אדם בלבד, ולא רוח, או נשמה וכיוצא:
64
ס״הוהנה מה שנשארו בו הם בחי' הכתרים של כל הנשמות, והענין הוא, כי הנה נתבאר, שלא זכה אדם אחר שחטא, אל הנשמות של או"א דבריאה, אלא מזו"ן ולמטה, והנה הם עשרה פרצופין, והם, זו"ן דבריאה, ואו"א וזו"ן דיצירה, ואו"א וזו"ן דעשיה. והנה כל פרצוף כלול מי"ס, וכל ספירה וספירה כלולה מעשר, נמצא שבכל פרצוף נכללים מאה ספירות והעשרה שבהם, הם כתרים שלהם, שהם, כתר שבכתר, וכתר שבחכמה, וכתר שבבינה וכו', הרי כי בכל פרצוף יש עשרה כתרים, והנה הם עשרה פרצופים, ובהם מאה כתרים, ואלו הם סוד מאה אמה, שנשארו באדם הראשון, שהם הכתרים שבכל הנשמות, כי בהם לא שלטו הקליפות כנזכר:
65
ס״וועוד ט"א, כי כיון שאדם הראשון אעפ"י שחטא, עכ"ז מבחר כל הנבראים הוא, כי יציר כפיו יתברך הוא, משא"כ בשום נברא. ובלי ספק, כי המובחר שבכל הנשמות, נשארו בו, והוא זכה אליהם יותר מכל שאר הנבראים, ואמנם ע"י מה שחטא, נפגמו גם הנשמות האלו כנז"ל, ולא נשאר בהם הארה, זולתי שעור ההארה, שהיה אל בחי' המלכיות האחרונות של הנשמות קודם שחטא, ונמצא כי אלו הכתרים שנשארו בו, אין הארתם רק שיעור הארת מלכיות שהיה בתחילה קודם החטא, ולכן נקרא נפש אדם, כי המלכות נקרא נפש והבן זה. ונמצא כי כל הכתרים, נשארו בו, אפילו הכתר האחרון שבכולן, שהוא הכתר של ספירת המלכות שבנוקבא דעשיה:
66
ס״זוכדי שתבין ענין מיעוט ההארה שנשארה באלו הכתרים, שהיו בהארת המלכיות כנזכר, צריכים אנו לפרט ולבאר ולפרש הענין הזה, באופן אחר יותר מבואר, והכל אחד, וזה עניינו. הנה נודע, כי ה' בחי' יש באורות שבתוך הכלים ונקראו נשמות שבתוך הגופות, ואלו הם, יחידה, בכתר. חיה, באבא. נשמה, באימא. רוח, בזעיר. נפש, בנוקביה. וענין זה כולל בכלל ובפרט. כי הנה כל אורות האצילות, נקראו יחידה וחיה. ואורות הבריאה, נשמה. ואורות היצירה, רוח. ואורות העשיה, נפש. ואם נפרט יותר נאמר, כי ה' פרצופין שבכל עולם מאלו כנודע, נחלקין לה' שמות הנזכר, שהם, יחידה, בא"א. חיה, באבא. נשמה, באימא. רוח, בזעיר. נפש, בנוקביה כנז"ל. ואם נפרט יותר נאמר, כי בי"ס שבכל פרצוף ופרצוף, שבכל עולם ועולם, נחלקים בו ה' שמות הנז', והוא, יחידה בכתר שבפרצוף ההוא. וחיה, בחכמה שבו. ונשמה, בבינה שבו, ורוח, בו"ק שבו. ונפש, במלכות שבו. ואם נפרט יותר נאמר, כי גם בכל ספירה וספירה, שבכל י"ס, שבכל פרצוף, שבכל עולם, נחלקים ע"ד הנז"ל, כנודע כי כל ספירה כלולה מעשר, ויתחלקו חמשה שמות הנזכר, בעשר בחינות שבכל ספירה וספירה. ונמצא, כי כל ספירה כלולה מחמשה בחינות ושמות הנזכרים, שהם יחידה וחיה וכו'. אלא שהחלוק אשר ביניהם, הוא זה, כי כל ה' הנשמות שבספירת הכתר, נקראו כלם בחינת יחידה. בערך שאר הספירות של הפרצוף ההוא. וכן כל הנשמות שבספירת החכמה, יקראו חיה, בערך השאר, וכיוצא בזה בשאר הספירות. וכעד"ז בבחינת הפרצופים שבכל עולם, כי כל פרצוף הכתר, שהוא א"א, יקרא יחידה, בערך שאר הפרצופין. וכן עד"ז בבחינת כללות הד' עולמות אבי"ע, כי כל עולם האצילות יקרא יחידה וחיה, בערך שאר העולמות, והדברים מבוארים:
67
ס״חובזה נבא לביאור הנז"ל, כי הנה קודם שחטא אדה"ר, היו כל הבחינות במדרגתם. ונבאר בחינת נוקבא דעשיה, וממנה יתבאר כל השאר, הנה בהיות כל הנשמות של י"ס דנוקבא דעשיה כלולות באדה"ר קודם שחטא, הנה העשרה כתרים שבי"ס דנוקבא, כלם היו נקראים יחידה בערכה. כי הכתר שבכתר שבה, נקרא יחידה שבכתר. והכתר שבחכמה, נקראת יחידה שבחיה. והכתר שבבינה שבה, נקרא יחידה שבנשמה וכו'. ואחר שחטא אדם, ונשרו כל הט' בחינות אחרונות, שבכל ספירה מי"ס שבה, ולא נשארו רק הכתרים שבהם, נתמעט אורם כנזכר, ולא נשאר בכתר שבכתר שבה, רק בחי' הנפש שביחידה, ובכתר שבחכמה שבה, לא נשאר רק הנפש שבחיה, ועד"ז בכל י"ס שבה:
68
ס״טגם כפי זה, אירע בי"ס דזעיר דעשיה. כי כשנשארו עשרה הכתרים די"ס דפרצוף זעיר, לא נשאר בהם אור, רק בבחינת הנפש של זעיר. ע"ד הנזכר בנוקבא. אבל כשנחבר שניהם, ונעריך אותם, ודאי כי עשרה כתרי זעיר שנשארו בו בבחינת אור דנפש שבו בלבד, יהיו נקראים רוח, בערך עשרה כתרים דנוקבא, הנקרא נפש:
69
ע׳ועד"ז, בעשרה כתרים הנשארים באימא דעשיה, אעפ"י שבערכה לא נשאר בהם רק נפש שלהם, עכ"ז בערך זו"ן, יקראו נשמה. ועד"ז בכל שאר המדרגות, עד זעיר דבריאה, כי משם ולמעלה לא זכה בהם אדם כנז"ל. ונמצא עתה, האור שנטל מאלו העשרה כתרים שבכל פרצוף ופרצוף, שהם, היחידה, והחיה, והנשמה, והרוח שבכל כתר מהם, הם סוד זיהרא עילאה שניטל מאדה"ר, ולא נשאר בכתרים ההם, רק אור הנפש שבהם בלבד. וז"ס נפש אדם, הנזכר בתורה כמה פעמים:
70
ע״אהכלל העולה, כי ג' בחינות נתחלקו, כל הנשמות שהיו כלולות באדה"ר, שהם בעשרה הפרצופין, הנזכרים, מזעיר דבריאה, עד נוקבא דעשיה. והם אלו, בחינה הא' עליונה מכולם, היא הנקראת זיהרא עילאה, שניטלה מאדה"ר, ולא שלטו בהם הקליפות כלל ח"ו, אלא שנסתלקה ממנו, ע"י חטאו אשר חטא, ולא זכה אליה, עד שבא חנוך, הוא מטטרו"ן, ולקחה. כמו שנתבאר אצלינו, בפרשת קדושים, בסתרי תורה דף פ"ג ע"ב ע"ש. והוא בחי' ה' אורות הנקראים, יחידה, חיה, נשמה, ורוח שבכתרים, שבכל ספירה וספירה שבי"ס, שבכל פרצוף ופרצוף, מעשר הפרצופים הנז':
71
ע״בהגהה, א"ש, לאו דוקא חמשה, כי ארבעה בלבד הם, כי הנפש היא מבחינה ב'. האמנם הזכיר אותם בשם חמשה, להיות כי מציאותם חמשה:
72
ע״גבחי' השנית גרועה ממנה, היא נשארה באדה"ר אף אחר שחטא, וגם בזו לא שלטו הקליפות, והיא נקראת חלתו של עולם כנזכר, והיא בחינת האור הנקראת נפש שבכתרים, שבכל ספירה מי"ס שבכל פרצוף ופרצוף מעשר הפרצופים הנז'. וב' בחינות אלו, הא' והב', אינם קודם החטא אלא בחי' א', שהם הכתרים בשלמותם. ואחר שחטא, נתחלקו לב' בחי':
73
ע״דשלישית גרועה משניהם, והיא כל שאר הנשמות, שהם כל אורות ט' בחינות נפרדות התחתונות, שבכל ספירה מעשר הספירות שבכל פרצוף מעשר הפרצופים הנז"ל, ובאלו שלטו הקליפות ע"י חטאו של אדה"ר, ונשרו ממנו, ונפלו לעמקי הקליפות, ולא יושלם תיקונם אלא עד בא משיח בן דוד כנז"ל, וכשיושלמו כלם לבא בעולם ולהתקן, אז משיח בן דוד בא:
74
ע״הונבאר ההפרש שבאלו השתי בחינות התחתונות. דע, כי כל הנשמות הבאות בעה"ז, להתקן בגוף ונפש, הנה הם משתי הבחי' הנזכר. והנשמות הבאות מבחי' הב', הם גבוהות ועליונות מן הבחי' השלישית, לפי שהם בחינת כתרים כנזכר. ועוד טעם שני, לפי שהבחי' השנית, לא נפלו בקליפות, ונשארו באדם. אבל בחי' השלישית, ירדו בקליפות מיד תכף כשחטא אדם. ובבא הנשמות ההם בעה"ז להתקן, צריכות טורח גדול, עד שיתוקנו, לסבה התערבות טו"ר, ואינם נפרדים, כי אם בטורח גדול:
75
ע״ווהנה מלבד התועלת והמעלות הנזכר שיש בבחי' הב' על השלישית עוד יש לה יתרון גדול, כי הנה אעפ"י שנתבאר כי אדה"ר אחר שחטא, היה כולל עשרה פרצופין הנזכר, שמן זעיר דבריאה עד סיום העשיה, ודאי כי כיון שג"כ היה לו קודם שחטא בחי' נשמות ואורות מעולם האצילות, כמבואר אצלינו לעיל, ובדרוש הגלגולים נתבאר כי כאשר חטא נסתלקו ממנו כלם, והם הבחי' הנקראת זיהרא עילאה דאצילות, שהוא מבחי' רוח ומעלה, ע"ד הנז"ל בזיהרא עילאה, דעשרה פרצופים דבי"ע, ולא נשתייר בו רק נפש דאצילות בלבד. ולכן כל נשמה שבאה בעה"ז, והיא מן הבחי' הב' דבי"ע כנזכר, יוכל ע"י מעשיו לתקן, ולעלות ממדרגה למדרגה, עד מדרגת נפש דאצילות, ויזכה לקחת נפש דאצילות בפעם ראשונה, אם ירצה לטרוח. אבל יותר מנפש דאצילות, לא יוכל לקחת, כיון שמתחילה נסתלקה מאדה"ר כנזכר. וצריך, שאם לקח נפש דאצילות, ימות, ויחזור לבא בגלגול, ויקח גם רוח דאצילות וכו':
76
ע״זאבל הנשמות הבאות מבחי' השלישית, אי אפשר להם לתקן בכל פעם שיבאו, רק מדרגת עולם אחד בלבד. כיצד, הרי שהיתה הנפש ההיא, מן המלכות דנוקבא דעשיה, יכולה ליתקן עד כל נפש דעשיה כלה, הנקרא כתר שבה, ואחר שנתקן בכל העשיה, אשר כללותה נקראת נפש בלבד כנז"ל, אז ימות, ויתגלגל אח"כ, ואח"כ יקח רוח שביצירה. וכשישלים הרוח דיצירה, ימות, ויתגלגל לקחת הנשמה של הבריאה, וכיוצא בזה. אבל הצד השוה שבשתי הבחי' הנזכר הוא, שכולם צריכות תקון כנזכר, כי גם הבחי' השנית, שהם הכתרים, נתמעט אורם, ואין בהם רק בחי' אור של נפש בלבד:
77
ע״חוהנה אחר ביאת משיח בן דוד בע"ה, אז יתוקנו כלם ויחזרו למדרגתם. כי הבחי' השנית, תחזור להיות בבחי' כתרים גמורים, עם כל האורות שבהם, עד בחי' אור יחידה, שבכל כתר וכתר מהם, ויקחו עמהם הבחי' הא', שהיא זיהרא דבי"ע, ושל כל האצילות כי הרי ב' בחי' אלו, הראשונה והשניה, אינם רק בחי' אחת בלבד, שהיא בחי' הכתרים בשלימותם. משא"כ בבחי' השלישית, שיש בה ט' בחי' יחד, שהם ט"ס תחתונות, שלמטה מבחי' הכתרים, כמו שיתבאר:
78
ע״טוכן הבחי' השלישית, תחזור למדריגתה הראשונה ממש, הכוללת ט"ס תחתונות שבכל ספירה דרך כללות. האמנם דרך פרטות, נחלקת לט' מדרגות. משא"כ בבחי' הב' והא', שאין בהם רק מדרגה אחת, שהיא מדרגת הכתרים כלם, ואז יהיה אדם הראשון שלם עם כל בחינותיו כבתחלה קודם שחטא:
79
פ׳פרשת בראשית - דרוש ד'
80
פ״אדרוש ד':
81
פ״בהגהה, א"ש, להיות כי מצאתי בהשמטות, דרוש אחד קטן מפוזר ומפורד, בענין חטאו של אדה"ר, לכן גמרתי להעתיקו פה, ואחזור למקומי הראשון בע"ה:
82
פ״ג(מזולתו) בענין חטאו של אדה"ר, דע, כי ד' כוללים יש בבריאת העולם, והם, בעל חי מדבר, שהוא האדם, ובלתי מדבר, וצומח, ודומם. וכשנברא העולם, ונתקנו כל העולמות, אז נתקנה גם בחי' החי מדבר, שהוא האדם לבד. ושלשה מדריגות אחרות, לא נתקנו. ואח"כ ע"י אדה"ר, נתקנה גם בחי' החי בלתי מדבר, והיה זה, כאשר קרא האדם שמות לכל הבהמה וגו', כי ענין קריאת שמות לתועלת היה, והוא, כי קרא וזמן להם שמות מצד הקדושה, והסירם מתוך הקליפה, והבן זה:
83
פ״דולכן נאסר אדם לאכול שום בשר חי, לפי שכבר ביארנו, כי כוונת האכילה היא, לברור האוכל מתוך הפסולת, ולהעלותו. וכיון שכבר נתקנו הבעלי חיים, לא הוצרכה עוד אכילת בשר לאדם, כי כבר נתקנו והובררו לגמרי:
84
פ״הואח"כ בהמשך הזמן, היו ב' מדרגות האחרונות, שהם הצומח והדומם, נבררים ונתקנים גם ע"י אדם, וזה ע"י אכילתו אותם כנזכר, כי עי"כ יחזרו להיות בשר אדם עצמו, ולכן הותר לאדם לאכול עשב הצומח והדומם:
85
פ״וואח"כ כאשר חטא אדם בעץ הדעת טו"ר, חזרו ונתקלקלו כל המדרגות הנז"ל, כי גם כל הבעלי חיים, חטאו ואכלו מעץ הדעת כנודע. ואח"כ ע"י המזבח שבנה אדם, והקריב עליו קרבן, כמ"ש חז"ל על פסוק (תהלים ס"ט י"ב) ותיטב לה' משור פר וגו'. ושב בתשובה, אז חזרו הבעלי חיים ונתקנו, ולכן לא הותר לו לעולם אכילת בשר. אח"כ בדור המבול, השחית כל בשר, ואפילו בהמה חיה ועוף, היו נזקקים לשאינם מינם, ולכן הותר אכילת בשר מאז ואילך, לנח ולבניו, כדי לבררם ולתקנם כנזכר:
86
פ״זוהנה בזמן בית המקדש קיים, ע"י הקרבנות הנקרבים שם, היו מתבררים ומתתקנים כל המדרגות. כי האדם היה נתקן ע"י התשובה והוידוי, שהיה מתודה שם על קרבנו. והבעלי חיים היו נתקנים, ע"י הקרבן עצמו. והצומח, ע"י המנחות והנסכים. והדומם, ע"י המלח, שהוא דומם. וז"ס פסוק (ויקרא ב' י"ג) על כל קרבנך תקריב מלח:
87
פ״חאמנם החטא עצמו של אדם, זה ענינו, כבר הודעתיך, כי המאציל העליון יתברך, סדר ותקן, שכתר נוקבא דזעיר, יהיה מן שליש החסד שבת"ת דזעיר. והחו"ב שלה, יהיו מב' חסדים המגולים שבנו"ה דזעיר. והדעת שלה, יהיה מן ה' גבורות המקובצות ביסוד דזעיר. ואח"כ אשר נתקבצו הה' גבורות בדעת שבה, יורדות ומתפשטות מן החסד שבה עד ההוד שבה, ע"ד התחלקות ה' חסדים שבזעיר. ואדה"ר חשב ורצה, שהה' גבורות בהיותם למעלה, במקום צאתם מפי היסוד דאימא, בחזה דזעיר, משם יתמשכו ויתפשטו בנקבה ג' גבורות בכח"ב שלה, ושתי הגבורות האחרות בנו"ה (נלע"ד דז"א) ויהיה זה, טרם ירדו הגבורות ביסוד דזעיר. והנה עי"כ, גרם ג' מיני פגמים, פגם א' הוא, כי ע"י כך נמצא היות בשני שלישים המגולים שבת"ת דזעיר, יהיה בהם גבורה וחסד, והנה הם כלאים וערבוביא. הפגם הב', כי ג' הגבורות שבכח"ב שלה, לא יהיו ממותקות, ונמצאו גבורות ודינים שבנוק' תקיפין ברישא ובסיפא משא"כ בהיות הגבורות יורדות אל היסוד של זעיר כי עי"כ מתמתקות שם ע"י החסדים כנודע, ויהיו הדינים של הנקבה תקיפין בסופא, אבל יהיו נייחין ברישא. הפגם השלישי הוא, כי עי"כ אין החסדים והגבורות באים לבדם כל אחד בפני עצמם. (ע"כ מזולתו):
88
פ״טויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח וגו':
89
צ׳(מזולתו) זהו בענין הנסירה, הנעשית ביום ר"ה, בזו"ן, כמבואר אצלינו בתפלות דר"ה. וענינה הוא, שהמוחין אשר ברישא דז"א, יוצאים ממנו, ע"י הפלת התרדמה, ואז נתנים לנוקביה שהיא עתה עדיין בבחי' נקודה אחת בלבד, כלולה מעשר, כנודע. ועי"כ, נגדלת בפרצוף גמור. וזהו ויבן, לשון בנין והגדלה ממש. גם ויב"ן, בגי' חיי"ם, והוא במה שידעת כי המוחין דזעיר, נקראים חיי המלך, כי הם בחי' אהי"ה יהו"ה אהי"ה, ששלשתם בגי' חיים. וע"י החיים והמוחין האלו, נבנית עתה הצלע, שהיא נקודת המלכות, ונגדלת, ונעשת פרצוף אשה שלימה. וכבר ידעת, כי בזעיר יש מוחין כפולים, מצד אבא הנקרא הוי"ה. ומצד אימא, הנקראים אלהי"ם. וזש"ה, ויבן ה' אלהי"ם. ואחר שנבנית הצלע, שהיא נקודה אחת כלולה מעשר, ונעשת לאשה, שהוא פרצוף שלם. אז ויביאה אל האדם, הוא ז"א, הנקרא הויה במלוי אלפי"ן, שהוא בגי' אדם:
90
צ״אסימן ג':
91
צ״בויקרא האדם שם אשתו חוה:
92
צ״ג(מזולתו) הענין הוא כי אדם בגי' הוא שם הוי"ה דמלוי אלפין, שהוא מ"ה. וכשתסיר ממנו הפשוט שהוא כ"ו, ישאר המלוי בגי' י"ט, כמנין חו"ה. להורות כי ממנו לוקחה. גם נקראת חוה, למה שידעת, כי זו"ן הם אדם וחוה, ונודע, כי ב' אותיות י"ה, הם באו"א, וב' אותיות אחרונות של ההוי"ה, ו"ה, הם מזעיר ואילך. והנה אם תמלאם באלפי"ן, כזה, וא"ו ה"א, יעלה המלוי שלהם בגי' ח', ועם הפשוט שלהם שהם ו"ה, יהיה הכל חוה. ולכן נתפרשו בג' אותיות אלו חו"ה. ח', המלוי שלהם, וב' אותיות הפשוט הם ו"ה. גם כי נודע, שז"א נקרא שם הוי"ה דאלפי"ן, שהוא בגי' אדם כנזכר. והנקבה שלו, יוצאת מכנגד החזה שלו ולמטה, שהוא מחציו ולמטה, והנה חציו הם ב' אותיות ו"ה, והנקבה לוקחת המלוי של שתי אותיות אלו, שהוא בגי' ח' כנזכר, עם שתי אותיות הפשוטות עצמם, שהם ו"ה, ונעשית חוה. גם נקראת חוה, במה שהודעתיך, כי הזכר כלול בי"ס, והנקבה בט', ושניהם בגי' י"ט, כמנין חו"ה. וזהו הסוד עצמו, טעם של הפסוק (בראשית י"ז י"ז) הלבן מאה שנה יולד, ואם שרה הבת תשעים שנה תלד (ע"כ מזולתו):
93
צ״דויגרש את האדם וגו' את הכרובים ואת להט החרב וגו':
94
צ״הדע, כי לה"ט החרב, הוא האחוריים של שם אהיה שבאימא, שהם מ"ד, שהם בגי' לה"ט. ועל ידו, נשמר דרך עץ החיים, שהוא ז"א. וכנזכר בס"ה בפרשת וארא, כי להט החרב, הוא בבינה:
95
צ״וסימן ד':
96
צ״זוהאדם ידע את חוה אשתו וגו':
97
צ״חהנה אין ספק, כי התולדות הראשונות של אדה"ר, יציר כפיו של הקב"ה, ובפרט לדברי האומר, כי בג"ע עצמו עלו למטה שנים, וירדו שבעה, ודאי כי קין והבל אנשים גדולים היו, והיו במעלה. ואף קין שחטא, עכ"ז בכור היה, וכמש"ה (בראשית כ' ז') הלא אם תטיב שאת. וכמבואר אצלינו, כי יתרון גדול יש אל הבכור, וכנזכר בתיקונין תיקון ס"ט, בקצת מאמרים. ואיך קין והבל כלולים היו מטו"ר, אלא שהרע דקין גבר על רע של הבל, ונתקן מיתרו ואילך. וכמו שרמזה חוה, באמרה קניתי איש את ה', שרמזה על תיקונו ביתרו, שנקרא קני. כי אז נתקן במעלה יתירה, ולא עוד אלא שדבר עמו הקב"ה פה אל פה כמה פסוקים, וכמש"ה (בראשית ד') ויאמר ה' אל קין וגו', אף אחר שחטא והרג את אחיו, ועם אחיו הבל לא מצינו שדבר עמו הקב"ה כלל:
98
צ״טולכן נבאר ענין ג' אחים הללו בני אדה"ר, והם, קין, והבל, ושת. הנה בדרוש א', בענין חטאו של אדה"ר, שם נתבאר, כי גרם פגם בז"א, ובלאה, וברחל, וע"ש היטב עניינם. ונמצא, כי מכלל הפגמים הוא, שמוח הדעת דזעיר אנפין, ירד עד החזה, ושם נתעכבו הה' חסדים המתפשטים בגופא דזעיר, ולא ירדו למטה. אבל התחילו הגבורות להתפשט בו, והתחילו ג' הגבורות התחתונות, ונתפשטו בנה"י דזעיר, ושתי הגבורות העליונות, לא היה להם מקום להתפשט, וגם הם נשארו למעלה במוח הדעת, אשר ירד בחזה דז"א:
99
ק׳ונודע, כי קין והבל נולדו אחר הפגם והחטא של אדה"ר, ואז נזדווגו ג"כ אדם וחוה העליונים, שהם זו"ן, והולידו את קין והבל העליונים, כמ"ש בסוף אדרת נשא, והוא ממש, ע"ד אדם וחוה התחתונים, שהולידו קין והבל התחתונים:
100
ק״אוהנה נודע, כי בכל זיווג צריך מ"ד של האיש, והם ה' חסדים שבו. ומ"ן מן הנקבה, והם ה' גבורות שבה. והנה כאן נתהפכו הדברים באופן אחר, כי טיפת הזכר מ"ד. היו מבחי' הגבורות שנתפשטו בו כנזכר, כי החסדים נשארו בדעת. ולא עוד, אלא שאין שם רק ג' גבורות בלבד, ולא כל החמשה. וגם בנוקביה, היה שנוי אחר, והוא, כי הנה הנקבה הזאת הנקראת חוה, היא רחל עקרת הבית, וכבר נתבאר לעיל, כי גם בה היה פגם, שירדה למטה, והתחילה מסיום שליש העליון דיסוד דזעיר, ונתפשטה עד למטה בבריאה. משא"כ בלאה, כי היא שלימה בפרצופה, אלא שירדה למטה ממקומה, ונשארה כלה באצילות. ולהיות כי גם בז"א לא נתפשטו ה' חסדים בגופו כמנהגו, לסבה הנז"ל. לכן גם בנוקבא שהיא לאה, לא נתפשטו ה' גבורותיה בגופא שלה כמנהגה. אמנם ה' חסדים נתפשטו מחסד עד הוד שבה. וה' גבורות שלה, ירדו כלם ביסוד שבה, ושם היו בבחינת מ"ן שבה. אבל רחל לא היתה שלימה בפרצופה, כי אין לה מקום לעמוד בעולם האצילות כנזכר, ולכן לא היו בה מ"ן כלל. ונמצא, כי כשנזדווגו זו"ן רחל, להוציא קין והבל עליונים, היה באופן זה, כי עלתה רחל למעלה באצילות, במקום שהיתה עומדת לאה, ואז לקחה המ"ן שלה בהלואה ובשאלה, בסוד מ"ש בס"ה בהקדמת בראשית בענין אימא אוזיפת מנהא לברתא, בפסוק (תהלים מ"ב ה') אלה אזכרה ואשפכה. ואז נזדווגה עם ז"א, וז"א נתן בה בזווג ההוא בחי' מ"ד, שהם ג' גבורות שנתפשטו בנה"י שבו כנז"ל, אבל לא בשלימות, רק שלשה פחות שליש לפי שאלו הם מגולות, אבל שליש הגבורה העליון שביסוד, הוא אור מכוסה, כנז"ל כי עד שם נתפשט עטרת היסוד דאימא, המלביש השליש ההוא, וגם שתי גבורות שבנו"ה הם מגולות:
101
ק״בויובן זה, עם הנז"ל בדרוש חטאו של אדה"ר, כי עיקר ירידת האימא היה, בבחי' קו אמצעי שבה, שהוא היסוד שבה, שירד עד סיום שליש העליון דיסוד דזעיר. אבל ב' קוי הימין והשמאל שבה, נשארו כמתחלה כמות שהם. ונמצא, כי ג' גבורות פחות שליש הם המגולים, והם שירדו למטה בעת הזווג הנזכר בסוד טיפת מ"ד, כי שליש העליון המכוסה שביסוד, לא יכול לרדת. ורחל נוקביה העלתה בבחי' מ"ן את הה' גבורות שלקחה בהלואה מן לאה כנזכר, ואז נולד קין כלול מג' גבורות זכרים פחות שליש, הנקרא תנ"ה, ומן ה' גבורות נוקבין של לאה, סך כולם שמנה גבורות פחות שליש:
102
ק״גאח"כ כיון שהיה מקום פנוי בז"א, ירד שליש העליון של הגבורה שביסוד, הנקרא ת"ת, בשליש התחתון דיסוד, ונשארו שני שלישים עליונים דיסוד פנויים וריקנים, ואז יורדים שם, ב' שלישים התחתונים, מן החסד האחרון, שבה חסדים של ז"א. גם ירדו שתי גבורות העליונות, שבה' הגבורות, וירדו בנו"ה דזעיר. וכאשר חזר אדם ונזדווג בחוה להוציא את הבל אחיו, נתן בה בבחי' טיפת מ"ד, שתי הגבורות המגולים שבנו"ה, ושליש עליון הגבורה, אשר בשליש תחתון דיסוד דזעיר שירד שם כנזכר, ועוד נתן בהם שליש תחתון, החסד האחרון שבה' החסדים, שירד בשליש אמצעי דיסוד דזעיר, כי כל זה הם אורות מגולים. אבל שליש אמצעי דחסד האחרון שבה' החסדים, שנתפשט וירד בשליש העליון המכוסה דיסוד של זעיר, לא נתנו בעת הזווג הזה, לפי שהוא אור מכוסה כנז"ל. וחוה העלתה בסוד מ"ן, בחי' אחרת, שחזרה ולקחה ג"כ בהלואה מן לאה עתה, והוא, כי הנה בלאה יש ה' חסדים וה' גבורות כנז"ל, וכאשר בפעם הא' לקחה רחל בהלואה ה' גבורות שביסוד דלאה, ירדו הה' חסדים במקומם ביסוד דלאה בבחי' מ"ן שבה, ועתה בזיווג הזה השני של הבל, חזרה רחל לקחת גם אלו הה' חסדים שירדו ביסוד דלאה, שהם בחי' מ"ן האחרים, והעלתם לגבי זעיר בבחי' מ"ן. ואז נולד הבל, כלול מן שתי גבורות ושליש זכרים, ומשליש אחד דחסד דכורא, ומן ה' חסדים נקבות, סך כלם שמנה גבורות פחות שליש דוגמת קין. אלא שבקין, היו כלם גבורות לבדם. ובהבל, רובו חסדים. אלא שהחסדים שבו הם נוקבין, זולת שליש חסד דכורא:
103
ק״דובזה תבין עתה טעם, למה נולד קין בתחלה, עם היות שהבל הוא חסד, שהוא ברא בוכרא. והמעם הוא, לפי שנתפשטו הגבורות בתחלה בז"א, ולכן נולד תחלה:
104
ק״הגם תבין, מ"ש באדרת נשא, כי קין דינא תקיפא קשיא, לפי שכלו מן הגבורות. אבל הבל אתבסם יתיר, לפי שרובו חסדים. אבל עכ"ז גם הוא דינא לפי שגם הוא לקח ב' גבורות ושליש זכרים, והחסדים שלקח הם נוקבין, שהם דינים, ולכן אף הוא לא היה בו בסום, ולכן תרויהון דינים:
105
ק״ואח"כ כשחזרו ונזדווגו להוליד את שת, נמצא שנשארו בז"א ה' חסדים פחות שליש, וכלם נתנם זעיר לנוקביה בבחי' מ"ד, כי הגבורות אינם יכולים לירד בעת הזווג, רק המגולים כנז"ל, אבל החסדים שהם מים כלם יחד ירדו בבחי' טיפת הזיווג כנז'. כי טבע המים במוצאם פתח פתוח נמשכים ויוצאים במרוצה חזקה. ורחל נוקביה, לא היה לה עוד ליקח בהלואה מן לאה כי לא נשארו לה מ"ן שלישיים. אבל מה שהעלתה עתה בזווג הזה, הוא הרשימו שהניחו הה' חסדים ביסוד שבה ברחל. כי החסדים מניחים ומשאירים רשימו, יותר ממה שמשאירים הגבורות. ואז נולד שת, כלול מן ה' חסדים פחות שליש זכרים. ומן רשימו ה' חסדים נקבות:
106
ק״זובזה תבין, איך שת היה כולו חסדים, וכולו טוב. ובבחינה זו נקרא שת, כי ממנו הושתת העולם, כי כולו רחמים. ובפרט כי כל הה' חסדים פחות שליש דכורין, לקחם הוא:
107
ק״חהאמנם בבחינה אחת יש יתרון לקין והבל על שת, כי קין והבל לקחו כל אחד מהם שמנה בחי' פחות שליש, ושת לא לקח רק חמשה חסדים פחות שליש, כי הה' חסדים דמ"ן, הם רשימו בלבד כנזכר. אבל בבחי' אחרת, יש לשת יתרון עליהם, כי הוא לקח עשר בחי' פחות שליש, והם לקחו שמנה פחות שליש. ועוד, כי שת לקח ה' מדות פחות שליש זכרים, והם לא לקחו כל אחד מהם רק ג' בחי' פחות שליש זכרים בלבד. ועוד, כי קין כלו גבורות. והבל בינוני, כלול מחו"ג. ושת כלו חסדים. ולכן יש לו יתרון עליהם בבחי' זו. והנה זה נלע"ד בודאי, ששמעתי ממורי ז"ל:
108
ק״טועוד יש לי דרך בזה, שנלע"ד, שהוא מה ששמעתי ממורי ז"ל, והוא זה, כי נלע"ד ששמעתי, שקין לא לקח אלא שבעה גבורות ושליש. ועוד, כי יש לנו כלל אחר, כי כל ספירה שבז"א, יש בה ג' שלישים, אבל היסוד שבו אין בו רק ב' שלישים, ולכן צריך שיהיה סדר ירידת הגבורות והחסדים באופן אחר, והוא, כי בתחלה נתפשטו ב' גבורות ושני שלישי גבורה בנה"י דזעיר, כי אין ביסוד רק מקום ב' שלישים. ובזווג הא' נולד קין, מן שתי הגבורות דנו"ה, ומשליש תחתון המגולה שביסוד, כי השליש עליון מכוסה, ומן ה' גבורות נקבות, שהם כלם ז' גבורות ושליש. ואח"כ לקח הבל שתי גבורות ושליש זכרים, וה' חסדים נקבות, אח"כ לקח שת, שליש גבורות הזכר, וה' חסדים זכרים, ורשימו דה"ח נקבות:
109
ק״יועוד אני מסופק שבודאי שמעתי, כי קין רובו מן גבורות זכרים. והבל רובו מן חסדים נקבות. ולכן היה כח וגבורה בקין, וקם על הבל אחיו ויהרגהו. וכפי זה, אינו מתיישב לא עם הדרך הא', ולא עם הדרך הב', אבל היותר נכון אצלי ששמעתי, הוא הדרך הא' שבכלם:
110
קי״אונחזור לענין ראשון, כי הנה נתבאר לעיל בדרוש חטאו של אדה"ר, כי הנשמות שהיו כלולות באדה"ר נתחלקו לג' בחי'. והבחי' הב' היא לבדה נשארה באדה"ר, ונמצא, כי כשהוליד לבניו, קין, והבל ושת. שהם מבחי' השלישית, ודאי שלא המשיך נשמותיהם אלו שהוריש להם מחלקו, ג"כ מן הבחי' השלישית שנפלו כבר בקליפות, אמנם המשיכם מן הבחי' השנית שנשארה בו, והנחילה לבניו, ע"ד הנז"ל, קין מן הגבורות, והבל מן חו"ג, ושת חסדים לבדם. אבל שלשתם היו מן הבחי' הב', הנקרא חלתו של עולם כנז"ל, וכלם בחי' הכתרים, אלא שהיו בבחי' אור נפש שלהם בלבד כנז"ל. ונמצא, כי קין לקח ג' גבורות תחתונות, הנקרא תנ"ה, פחות שליש העליון שבגבורות הת"ת, והוא מבחי' ג' הכתרים שבהם בלבד, כי ט' בחינות התחתונות שבכל אחד מהם, נפלו אל הקליפות. אבל אלו הכתרים אינם מאירים, אלא מבחי' אור נפש שבהם בלבד, ולכן נקרא נפש אדם כנז"ל. ועם היות שהם כתרים דת"ת ונו"ה הנקרא רוח, כנודע כי נפש אינה אלא במלכות, אבל כל אחד מן הו"ק נקרא רוח, אבל לטעם הנזכר, נקרא נפש אדם, ולא רוח אדם. ומאלו השני נפשות דשני כתרים דגבורות דנו"ה, יצאו נדב ואביהוא, כמו שיתבאר לקמן בע"ה. כי לכן נאמר עליהם (במדבר ט' ו') ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם:
111
קי״בונבאר תחלה הקדמה אחת, ואח"כ נחזור לענין קין והבל. הנה נתבאר לעיל, כי קין יצא מן הגבורות, והבל אחיו מן החסדים ומן הגבורות. וצריך לדעת, כי הנה נודע, דעיטרא דחסד דכורא, ועיטרא דגבורה נוקבא ואיך אפשר שמן עיטרא דגבורה נוקבא יצאו נשמות זכרים. ולהבין זה, צריך שנבאר לך ג"כ דבר זה, בשרשו הא'. והוא מה הפרש ושינוי יש בין האורות העליונים ושזה יקרא זכר וזה יקרא נקבה:
112
קי״גוהענין הוא בקצור, כי בהיות האור העליון מתפשט למטה, כל זמן שלא נחלש כחו וניתש, נקרא זכר. ובהגיע למקום שנחלש כחו, נקרא נקבה, בסוד תשש כחו כנקבה. והוא, כי כשיורד האור העליון תוך ז"א, איננו עובר דרך מסך כלל, כי הוא נתון ומלובש תוך כלים דאימא, ופי היסוד דאימא נפתח בתוך ז"א, וכמו שיצאו האורות ההם ממוחין דאבא, כך הם עתה בתוך זעיר, באותה ההארה עצמה, ולכן הם נקראו אורות זכרים, בין החסדים ובין הגבורות, כנודע כי בנותיו של אדם, אעפ"י שהם נקראו נקבות, הנה כשהיו כלולות בתחלה במוח האב, היו נקראות זכרים, ואמנם כשיוצאים אלו האורות להעשות מוחין לנוקביה, הם בוקעים המסך והכלים של ז"א דרך אחוריו, ויוצאים וניתנים בראשה, ואז נחלש כחם מאד, ואין ערך הארתם עתה, כהארתם טרם יעברו דרך מסך, כי עתה נחלש ומתמעט הארתם מאד, ולכן נקראו נקבות. ובזה תבין היטב, כינוי שם זה של נקבה, לשון נקב. והענין הוא, כי כל עיקרה של רחל לא נעשית, אלא מכח אורות דעיטרא דגבורה, הנקרא באדרת נשא דף קמ"א ע"ב, בוצינא דקרדינותא דעבר ואנקיב חד נוקבא באחוריים דגופא דז"א, כנגד החזה, ויצא לחוץ, ושם נבנית בנין רחל, שהיא ה' אחרונה של ההוי"ה, ואז נקראה נקבה, ר"ל, נקב ה', כי כל אורות ה' זו תתאה ניתנים אליה דרך הנקב הנזכר, וזהו עיקר טעם כינוי שם זה של נקבה, שהוא האור העובר דרך מסך, ונחלש ונמעט ותשש כה הארתו מבראשונה:
113
קי״דונחזור לענין א', כי הנה אעפ"י שהאמת הוא, שעיטרא דחסד הוא זכר, ועטרא דגבורה נקבה. זה הוא, בהיותם מתפשטים זה בגופא דז"א, וזו בגופא דנוקבא כנודע. אבל כל זמן שעדיין הם תוך ז"א, נקראים זכרים גמורים. ואמנם בהיותם מתפשטים בגופיה, כנז"ל בעת שחטא אדם, ואח"כ בעת הזיווג נותנם ביסוד דנוקביה בבחי' טיפת מ"ד, הנה הם זכרים גמורים. אבל אם היו אלו הגבורות כדרכם האמיתי, שהיו בוקעות מסך אחוריים דזעיר, ויוצאות בנוקבא ומתפשטות בגופא דילה, ואח"כ היתה היא מעלה אותם בבהי' מ"ן, הנה אז הם גבורות נקבות. ובפרט במה שנודע, כי תרין עיטרין אלו, הם בחי' תרין דרועין חו"ג דא"א, ולכן בהיותם תוך זעיר, נקראו זכרים. ובהתפשטם בגופא דנוקבא נקראים נקבות:
114
קי״העוד טעם אחר ג"כ, כי ודאי שאין לומר שכל עיטרא דגבורה ניתנת לנוקביה, ולא נשאר בו רק עיטרא דחסדים, כי הרי נתבאר אצלינו, בסוד מ"ש בפרשת שלח בס"ה, כי האשה דעתה קל הוא, לפי שאין בדעת שלה רק מחציתו, שהוא עיטרא דגבורה. ואם גם האיש היה דעתו מעיטרא דחסדים לבדו, גם הוא היה דעתו קל. א"כ מוכרח הוא, שז"א יש במוח הדעת שלו, בחי' שרש עיטרא דחסדים, וגם השרש של עיטרא דגבורה, נשאר בו למעלה במוחו הג', הנקרא דעת. וגם בגופא דיליה, אעפ"י שמתפשטים ה"ח בשש קצותיו כנודע, גם מתפשטים בו בחי' הגבורות. ונמצא כי הנשמות הנוצרות מן אלו הגבורות שבז"א, הניתנים אליה בבחי' טיפת מ"ד, הם נשמות אנשים זכרים ממש. ולא עוד, אלא שאלו הגבורות שיש בזכר, נקראים אשת חיל עטרת בעלה, ושם מעלתם גדולה מן החסדים, כי הם עדיין בתקף הארתם, והם גבוהות מן הארת החסדים, והבן היטב סוד זה, איך הנקבה נקראה עטרת בעלה, והוא כי כל זמן שלא תשש כח הארתה, והוא בהיותה תוך הזכר, אז היא גדולה ממנו. ובהיות הגבורות ניתנים בה, ומתפשטים בגופא דילה, ואח"כ נעשים מ"ן ביסוד שלה, הנה הנשמות הנוצרות משם, הם נשמות הנשים הנקבות, והם גרועות מן הזכרים כי הארתם חלושה, וזכור כלל זה היטב ואל תשכחהו:
115
קי״וואמנם אעפ"י שנתבאר, כי נשמות גבורות הזכרים, הם מעולות על הנשמות של החסדים. הנה בנשמות הגבורות עצמם הזכרים, יש ב' בחי', כי נשמת קין, וכל השרש של הנשמות הנאחזות בו, הנה הם באות, בזמן שהמוח עצמו של הדעת ירד למטה עד החזה דזעיר, והנה הם נוצרים מן הגבורות, שנתפשטו בנה"י דזעיר אז, והיו קרובות מאד אל שרשם, שהוא המוח עצמו, והיתה הארתם גדולה מאד. ונמצא, כי אעפ"י שהם גבורות תחתונות דנה"י, הם בבחי' הארת גבורות חסד וגבורה העליונות. משא"כ בשאר הנשמות הנוצרות מן הגבורות המתפשטים בגופא דזעיר עם החסדים, בהיות מוח הדעת למעלה בראשו רחוק מהם. ובשעור המרחק שיש עתה בין הדעת אל גבורות חו"ג כך שיעור המרחק שיש עתה בין מוח הדעת שירד במקום החזה, לבין גבורות נה"י, ונמצא, כי בחי' שרש הנשמות הכלולים בקין, הם מן גבורות נה"י, המאירים בבחי' גבורות חו"ג:
116
קי״זאמר הכותב חיים, צ"ע, כי בדרוש הזה נתבאר שקין והבל כלם מדעת אימא. ולא עוד, אלא שהם מעיטרא דגבורה שבו. ובפרשת שופטים, במצות לא ירבה לו נשים, נתבאר כי קין ביסוד דאימא והבל ביסוד דאבא. ובס' הגלגולים נתבאר כי קין והבל הם תרין עיטרין דדעת דאימא. ושלשתם סותרים זה את זה. והנלע"ד לפרש הוא, כי יובן במה ששמעתי פעם אחרת ממורי זלה"ה, כי ע"י חטאו של אדה"ר, נתערבו כל הנשמות יחד אדם בקין והבל, והם בו, וקין בהבל, והבל בקין. גם יתבאר זה בדרוש הציצית, כי נתערבו מוחין דאימא ודאבא, כי החסדים דאימא, הם נעשו גבורות דאבא. והגבו' דאבא, נעשו חסדים דאימא. ונמצא בדרך קצרה, כי אדם עצמו, הוא הנשמות דתרין מוחין חו"ב דזעיר, בין דאבא ובין דאימא. ונשמות בניו, הם מן שתי הדעות דאו"א, כי הדעת נקרא ברא בוכרא, וכל הבנים הם משם. אבל מוחין דאו"א דחו"ב דזעיר, הם נשמת אדם עצמו, כנז"ל בדרוש חטאו של אדה"ר, כי כל הנשמות של הבנים הם מחו"ג. והבן זה מאד, עמ"ש כאן. וקין כולל כל דעת דאימא, חו"ג שלה, שהם הגבורות שבדעתה, והגבורות שבדעת דאבא, שהם הם החסדים דאימא כנזכר. והבל כולל דעת דאבא, שהם החסדים שבו, והחסדים שבדעת דאימא, שהם הם הגבורות דאבא כנזכר. אבל בעת שהולידם אדם, לא ניתן בהם רק בחי' הגבורות דאימא לקין, וגם להבל, לפי שעדיין לא היו בז"א רק מוחין דאימא בלבד, כנז"ל בדרוש א'. וכן בשת. וזהו ענין התערובות שבהם. אבל שרשם האמיתי הוא, הבל בחסדים דאבא ואימא. וקין, בגבורות שבשתיהם. ואפשר שאחר שנולדו אז נטל קין חלקו ג"כ, והבל לקח חלקו, שהוא דעת דאבא, ונמצאו עתה מעורבים אדם וקין והבל ושת, בנשמות שלהם, עם מה שאינם שלהם כנזכר, ודי בזה. והנה דרושים רבים שמעתי ממורי זלה"ה, בענין קין והבל, והם מפוזרים בספר זה, ובפרט בש"ח שער הגלגולים שם נתבאר באורך, ענין גלגוליהם, וכל הנשמות שהיו כלולות בהם, מי הם, ואין כאן מקום ביאורם:
117
קי״חונבאר עתה ענין שמותיהם, של אדם, וחוה, וקין, והבל, ושת. דע, כי אדם הוא בחכמה, וחוה היא הבינה. ונודע כי השבעה אחרונות שבאבא, שהם ת"ת ומלכות שבו, שהם שתי אותיות ו"ה, שבשם ההוי"ה הפרטיית, הכוללת כל פרצוף אבא. והם הם עצמם, בחי' שתי אותיות ו"ד שבמלוי אות יו"ד, אשר בהוי"ה הכוללת כל עולם האצילות. ומהם נבנית הבינה, הנקראת ה' ראשונה. כי ב' אותיות ו"ד נתחברו, ונעשו אות ה' אחת. כי בהיותה בחכמה דכורא, היו ו"ד, דכורא על נוקבא. ובהיותה בבינה נוקבא, נתהפכו, ונעשו ד"ו, נוקבא על דכורא. והוא ציור אות כזה, ה דשלטא נוקבא על דכורא:
118
קי״טוהנה, ב' אותיות ו"ה שבהוי"ה הפרטיית שבי"ס החכמה, שמהם ניבנית הבינה, כאשר תמלאם במלוי אלפי"ן, יהיו בגימטריא י"ט, כמנין חו"ה. והרי איך בינה הנקראת חוה, נבנית מז' תתאין דחכמה, הנקראת אדה"ר:
119
ק״כעוד באופן אחר, כי שם ההוי"ה דאלפי"ן כלה, בגימטריא מ"ה שהוא אדם, ואם תסיר ממנה אותיות הפשוטות, שהם בגימטריא כ"ו, ישארו אותיות המלוי בגימטריא י"ט, וממנו ניבנית חו"ה, שגם היא י"ט בגימטריא. לרמוז, כי מן המלוי שבאדם, נבראת חוה. כי כל מלוי הוא די"ן, שהוא בגימטריא אלהי"ם, כמנין מלוי, והנקבה היא דין כנודע:
120
קכ״אגם טעם שנקראת הבינה חו"ה הוא, כי מורה על מקום מחצב בנינה, שנבנית מן ת"ת ומלכות שבחכמה כנזכר, ונודע, כי הת"ת כלול מי"ס, בהתחברו עם נוקביה המשלמת אותו לי"ס. אבל המלכות, יש לה י"ס כנודע. והרי הם י"ט ספירות, כמנין חו"ה. גם מורה על זו"ן שיצאו ממנה מן הבינה, והם י"ט ספירות כמנין חוה, ט' בזעיר, וי"ס בנוקביה:
121
קכ״בוקין הוא בגימטריא כמנין אהי"ה דיודי"ן, העולים קס"א. וגם ההוי"ה בריבועה ובהכאה כזה, י"פ י', ה"פ ה', ופ"ו, ה"פ ה', היא בגימט' מקום. ואם תסיר ד' אותיות ההוי"ה עצמה הפשוטות, שהם בגימטריא כ"ו, ישאר בגימטריא קס"א עם הכולל כמנין קי"ן:
122
קכ״גגם קין בגימטריא צלם, כנודע אצלינו, כי קין נולד בצלם. והבל נולד, בצלם ודמות, וע"ש במקום הדרוש הזה. ולכן נאמר בקין, קניתי איש את ה', ר"ל, כי בהתחברו עם ד' אותיות ההוי"ה שהם כ"ו, עם קין שהוא ק"ס, יהיה הכל בחי' הוי"ה, בדרך ההכאה העולה מקום כנזכר:
123
קכ״דהאמנם הבל, אינו מעצמות ההוי"ה, רק מן אותיות המלוי הנוספות, והוא, כי ההוי"ה דס"ג עולים אותיות המלוי שבה ל"ז, כמנין הבל. ולזה נאמר בו, (בראשית ד' ב') ותוסף ללדת את אחיו את הבל, כי הוא מן התוספת של מלוי ההוי"ה, ולא מן הוי"ה עצמה כנזכר:
124
קכ״הושת, הוא מן הריבוע של ההוי"ה דההי"ן דב"ן, בסוד ההכאה כזה, יו"ד פעם יו"ד, ת'. ה"ה פעם ה"ה, הוא ק'. ו"ו פעם ו"ו, הם קמ"ד. ה"ה פעם ה"ה, ק'. עם הכולל, הם בגימטריא תשמ"ה, ואם תסיר ממנו חשבון מ"ה, שהוא ההוי"ה דמלוי אלפי"ן, ישאר בגימטריא ש"ת:
125
קכ״והגהה, א"ש, בהסירך מריבוע שם ההוי"ה דב"ן הנזכר שהיא תשמ"ד, בגימטריא הארבע אותיות של הוי"ה עצמה, ישאר תש"ם, ולזה רמז הכתוב באמרו (שם מ"ז י"ט) והאדמה לא תש"ם, לרמוז שהאדמה שהיא מלכות, לא תש"ם כמספר הזה. ואפשר שלזה רמז הפסוק, באמרו (תהלים מ"ו ט') אשר שם שמות בארץ, והיינו תשמ"ה הנזכר עם הכולל השני, והיינו ממש שמות בארץ, שמספר שמות עולה בגימטריא שם ב"ן, שהוא בארץ. ובהיות העולם בדין ח"ו, גרסינן ביה שממה, כמו שדרשו חז"ל. וזש"ה והאדמה לא תשם. ובהתמתק הדינים, נדרש לשון שמות ממש, והיינו שם ושארית בארץ. (מזולתו):
126
קכ״זותוסף ללדת את אחיו את הבל:
127
קכ״ח(מזולתו) נודע, כי משה הוא הבל, והנה משה הוא בת"ת, שהוא קו אמצעי, אות ו' הכולל תרין ההי"ן, ה' עילאה וה' תתאה. וזהו הטעם למה נולדו עמו ב' תאומות, הרמוזות בשני אתין שיש בפסוק, את אחיו, את הבל. אמנם קין שהיה מעורב בקליפות, לא היתה לו תאומה יתירה, לפי שאין הקליפות יכולות להגיע בה' עילאה כנודע:
128
קכ״טויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה':
129
ק״לכבר הודעתיך, כי אות צ' פשוטה, רומז בזיווג עליון דאב"א באו"א, קודם שנתקנו. והם ציור ב' אותיות, י' שבאבא, ונו"ן שבאימא. בסוד חמשים שערי בינה, הפוכות פניהם זו מזו, כזה ין, והנה קין הפריד היו"ד מן נו"ן, ומה שהיה ץ' פשוטה נעשית ב' אותיות ין, ונמצא, כי מתיבת קץ עשה קין וזש"ה ויהי מקץ ימים ויבא קין. גם בענין קין והבל ביארנו בפרשת ראה במצות הצדקה כי קין רומז באות ק', שהיא ציור אות ה', וברגלה נאחזת הקליפה הנזכר נחש, וזנבו ארוך, בסוד רגל הקוף, המתפשט במקום הקליפות. וזהו ק' דקין. וה' דהבל מורה, על אות ה', בלתי אחיזת הקליפות ברגל שבה:
130
קל״אכי שבעתים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה:
131
קל״בכבר ביארנו פסוק זה, בפרשת שופטים, במצות ולא ירבה לו נשים. כי ג' גלגולים יש בהבל, וג' בקין. והם ר"ת יק"ם, שהוא חסר ו', והם י"תרו ק"ין מ"צרי, גם דע, כי ר"ת יק"ם, י"תרו, ק"רח, מ"צרי. כי גם קרח היה משרש גלגול נשמת קין, ולכן נתקנא במשה שהוא הבל כנודע. ואמנם מצאנו שלשתם היו בדורו של משה, וא"כ איך שלשתם נתגלגלו שם יחד בדור אחד. אבל הענין הוא, כי קין היו בו נר"ן, ושלשתם נתגלגלו באלו, כי הנפש שהיא יותר גרועה, להיותה נאחזת בזוהמת הנחש, כנז"ל, בפסוק ויהי מקץ ימים, לכן נתגלגלה במצרי שהיה עכו"ם, כי הרע גבר על הטוב, בבחי' הנפש, כי שם תכלית אחיזת הקליפות. ולכן משה שהיה הבל, רצה לתקן את נפש קין אחיו, הטוב המעורב ברע של המצרי, ולכן לא הרגו בחרב, כ"א בשם המפורש כנודע, והכוונה היתה, לבררו מן הרע, ולהעלותו אל הקדושה ע"י שם בן מ"ב, שאין דבר מתברר ועולה למעלה, אלא בכח שם בן מ"ב, כנזכר בפרשת עקב, במצות נטילת ידים של המזון, ובאנא בכח שבקרבנות תפלת שחרית, ובקבלת שבת, וע"ש:
132
קל״גורוחו של קין, נתגלגלה בקרח, ראש שבט לוי, כנזכר בזוהר, כי הרוח לא נתגלגלה בעכו"ם ועכ"ז נתקנא במשה, ונתקוטט עמו. ונשמתו של קין, נתגלגלה ביתרו חותן משה, ולכן לקח את צפורה בתו, כי אז נשלם תקון קין. וכנזכר בספר התקונים תיקון ס"ט, דכד חזת חוה גלגוליה דקין ביתרו, כדין אמרה קניתי איש את ה', דאז אתתקן. ונמצא, כי ר"ת יק"ם קין, כסדרם מלמעלה למטה, יתרו, נשמה. קרח, רוח. מצרי נפש. ובש"ח שער הגלגולים, נתבאר דרוש זה היטב, כי הרע שבנפש קין, נתגלגל במצרי. והטוב שבה, בקינן ומהללאל כו'. כנזכר בספר הזהר פרשת תרומה. והרוח הרע שבקין, נתגלגל בקרח, בסוד (במדבר י"ו) ויקח קרח, לקח מקח רע לעצמו. והטוב שבו, נתגלגל בשמואל הנביא, בן בנו של קרח. והנשמה של קין, נתגלגלה ביתרו. ושם נתבאר כל הגלגולים הללו:
133
קל״דגם פירוש אחר, כי שבעתים יקם קין, ר"ל, כי הנה נתבאר בדברי רז"ל כי מרע"ה, היו לו שבעה שמות. וכן יתרו חמיו, היו לו שבעה שמות. והתחלת תיקונו של קין, היה ביתרו. כמש"כ בספר התקונין על פסוק (בראשית ד' א') קניתי איש את ה'. וזש"ה, כי שבעתים יקם קין, לשון קימה ועלייה, ירצה, כי כאשר נתחברו יחד, משה ויתרו, שהם ב' שביעיות של שמות כנזכר, אז יקם קין מנפילתו ונתקן. גם רמז אל התחלת תיקונו ע"י משה ג"כ, שיש לו שבעה שמות. גם כשהרג את המצרי בשם המפורש של מ"ב, לתקנו ולהעלותו אל הקדושה כנזכר. ונמצא כי תקונו של קין בהריגת נפש המצרי, ובלקיחת צפורה בת יתרו לו לאשה, היה ע"י משה, שהיו שבעה שמות:
134
קל״הוהענין הוא יותר בביאור, כי כאשר הרג את המצרי, ותקן את נפש הרע של קין, אז תכף נדבקה ונכנסה ביתרו, שהיה כומר לע"ז, ונתגייר וכפר בע"ז, ובו ביום ברח משה מפני פרעה, והלך למדין. ומצא ליתרו שכפר בע"ז, ונתגייר ביום שהמית הוא את המצרי, ואז התחיל קין לתקן. הרי כי הריגת המצרי, וכפירת יתרו בע"ז הכל ענין אחד, והכל היה ע"י משה:
135
קל״ו[אמר שמואל, עוד מצאתי דרך אחרת, בפסוק הנז"ל, והוא מזולתו] כי שבעתים יקם קין. וגם שהוא קרוב אל הנז"ל, לא נמנעתי מלכתבו, לבל יהיה חסר ספר זה כלום. וז"ל, כי שבעתים יקם קין, יק"ם ר"ת יתרו, קרח, מצרי. והענין הוא, כי ג' אלה גלגולי קין להתקן. והנה בקרח נתקן, שבלעו הארץ, לתקן מה ששפך דם הבל אחיו, ונבלע דמו בארץ. ובמצרי נתקן, שנהרג, על שבא על אשת הבל אחיו. (הגהה, א"ש ואפשר לומר, שגם בגלגול המצרי נטמן בארץ. כמש"ה, (שמות ב' י"ב) ויך את המצרי ויטמנהו בחול, ולא היה צריך הפסוק לאמרו). אח"כ ביתרו, היה שלימות תקונו לגמרי, כי אז החזיר את התאומה היתירה שלקח מהבל אחיו, ונתנה למשה, שהוא הבל, ונתן לו צפורה בתו, שהיא התאומה היתירה ההיא. ואז יתרו שהוא קין, היו לו שבעה שמות, חבר, יתר, יתרו, קני, כמ"ש רז"ל. ומשה שהוא הבל, היו לו ג"כ ז' שמות, טוב, יקותיאל חבר, אבי סוכו וגו', כמ"ש ז"ל ונמצא, כי בהיות משה ויתרו, שאז היו להם שבעתים, שהם שבעה ושבעה שמות, אז קם קין ונתקן, ויהיה יקם קין, לשון קימה ותקון:
136
קל״זודע, כי כתוב בספר מאירת עינים, כי נפשו של קרח, היה נפשו של קין. ונמצא לפי זה, כי נתגלגל ג' פעמים ביתרו, וקרח, ומצרי. סימן להם, יק"ם קין, שהיה עתיד לקום ג' פעמים, שהם ר"ת יק"ם. ושמא יקשה בעיניך, איך היו ג' גלגולים בזמן אחד, בדור אחד. כי בשלמא יתרו ומצרי ניחא, לפי שקין היה מעורב מטו"ר, והרע נתגלגל במצרי, ונהרג על דבר שלומית בת דברי, מדה כנגד מדה, כמו שנהרג הבל, על עסקי אשה, בהיותם בשדה. אף כאן (שמות ב' י"ב) ויפן כה וכה ראה מה עשה לו בבית, ומה עשה לו בשדה, והרגו. והטוב נתן ביתרו, ונתן את בתו למשה, לתקן את אשר עוותו, שלקח תאומתו היתירה. וזש"ה, (שם ב' ב') ותרא אותו כי טוב הוא, כי יוכבד אמו היתה יראה, שלא יהיה קין שהוא מצד הטוב ורע מעורבים יחד, וכשראתה שהוא טוב ולא רע, ובכן (שם) ותצפנהו. כתיב הכא ותרא אותו כי טוב הוא, וכתיב התם (בראשית ג') ותרא האשה כי טוב וגו'. והכא כתיב כי טוב הוא, ויתרה מלת הוא, ועיין בספר התקונין דף קי"ח ע"א:
137
קל״חונחזור לקושייתנו, דבשלמא יתרו ומצרי ניחא, אבל קרח מה טיבו. וי"ל, כי נפשו של קין באה במצרי, ונהרג ע"י משה. ורוחו של קין, באה בקרח, וגם היא נתגלגלה, וירדה בעמקי שאול, ע"י משה. ונשמתו באה ביתרו, והוא תיקן אשר עיוות קין:
138
קל״טוהנה כאשר עלה בדעתו של קרח, לחלוק עם משה, נתנוצצה בו רוחו של קין. וזש"ה, ויקח קרח, (במדבר י"ו א') ולא פי' מה לקח. ואמנם בר"ת נרמז מה שלקח, והוא קרח בן יצהר, ר"ת וס"ת ור"ת הם קנ"י להודיע, כי לקח רוח קין. ולפי שהרוח היא שניה לנפש, לכן נזכר קני ב"פ, כנזכר פעם אחת, ועוד נזכר פעם שנית בר"ת וס"ת קהת בן לוי, הם קנ"י. להודיע, כי לקח רוח קין. ולפי שהרוח היא שניה לנפש, לכן נזכר ב"פ קנ"י כנזכר. וזהו פירוש מ"ש רז"ל לקח מקח רע לעצמו, שהוא הרוח של קין, מצד הרע שבו:
139
ק״מוזש"ה כי שבעתים יקם קין. פי', מי שיהיו לו שבעה שמות, שהוא משה, הוא ינקם מן קין, ואמר שבעתים, לפי ששני פעמים ינקם ממנו, אחד במצרי, ואחד בקרח. עוד פירוש אחר כי ע"י יתרו שהיו לו שבעה שמות, אז יוקם קין, ותהיה לו תקומה על ידו, ועל ידו נתקנה נפשו. עוד פי' אחר, כי ע"י שניהם משה ויתרו, שהיו שבעה שמות לכל אחד ואחד מהם, שהם שבעתים, ע"י שנים אלו, תהיה תקומה לקין. והוא ע"י משה שהרג למצרי בשם המפורש הקדוש, להעלות נפשו ולתקנה. ויתרו תקנה ע"י עצמו ממש. ואפשר כי לכן נקרא יתרו, לפי שהיה שארית ויתר נפש המצרי. (ע"כ מזולתו):
140
קמ״אולשת גם הוא יולד בן וכו':
141
קמ״ב(מזולתו) דע, כי הבל נתגלגל הרע שבו באנוש בן שת, ועבד ע"ז כמ"ש חז"ל על אז הוחל לקרא בשם ה', ולכן נרמזו אותיות הבל בהפוך, בר"ת הוחל לקרא בשם. עוד ירצה, אז הוחל לקרא בשם ה', כסדרו, ר"ת הל"ב, להורות כי אנוש הוא גלגול הרע של הבל, ויען כי עבד ע"ז, נהפכו אותיות מהבל, ונעשה הלב. (ע"כ מזולתו):
142
קמ״גסימן ה':
143
קמ״דויחי למך וגו'. ויקרא את שמו נח:
144
קמ״ה(מזולתו) יש לחקור, למה בכל האחרים נאמר, ויולד את מתושלח, ויולד את למך, וכיוצא ובלמך כתיב, ויולד בן סתם, ואח"כ ביאר שמו, ואמר ויקרא את שמו נח. והענין הוא, כי עד שלא נולד מתושלח, היה בכל דור ודור מאותם העשרה דורות, צדיק אחד מגין על כל דור ודור מהם. וכשנולד מתושלח, היה צדיק גמור, והיה כורת וחותך כל הקליפות, בכח חרב פיפיות אשר בידו, שהוא שמו של הקב"ה יתברך. ולכן נקרא מתושלח, מלשון (ד"ה ב' כ"ג י') ואיש שלחו בידו. ומלשון (נחמיה ד' י"ז) בשלח יעבורו. שפירושו חרב. וכאשר נולד נח, אבד מתושלח כח החרב, ונתרבו הקליפות, ונתגברו במאד מאד. ולכן נתיירא למך אביו, לקרא שם בנו בעת לידתו, כי כל מאי דאתגליא, שלים עליה עינא בישא. והמתין עד שהגדיל, ואח"כ קרא את שמו נח. לא נמצא עוד תשלום דרוש זה. (ע"כ מזולתו):
145
קמ״וסימן ו':
146
קמ״זויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם וגו':
147
קמ״חנראה, לפי ששת היה ראוי לחיות כאביו, תתק"ל שנה, גם דע, כי זה נאמר על מרע"ה, שחיה ק"ך שנה, והוא כמספר צירופי שם אלהי"ם, שהם ק"ך צירופים כנודע. גם ארבעה פעמים אלהי"ם, הם בגימטריא שמ"ד, וע"ה הם שמ"ה, בגימטריא משה. והנה הק"ך צירופים הנזכרים, שלשים צירופים לכל אלהים, מאלו הארבעה אלהים הנזכר, הרי ק"ך. גם נודע כי בינה עילאה, נקראת אות סמ"ך, כנודע בריש פרשת תרומה, בענין אפריון ואפרסמון. והנה סמ"ך במלואה, בגימטריא ק"ך, כי משה זכה לבינה כנודע:
148
קמ״טודע, כי נח היה משה, ולא רצה להתפלל על בני דורו, כמ"ש חז"ל על פסוק (ישעי' נ"ד ט') כי מי נח זאת לי וגו'. כי הוא גרם שיבאו מי המבול, ולכן נקראו על שמו מי נח. ואמנם אעפ"י שלא התפלל עליהם, עכ"ז בזכותו נתלה להם ק"ך שנה, אולי יחזרו בתשובה כמנין שנותיו של מרע"ה. וזש"ה, בשגם הוא בשר, והיו ימיו ק"ך שנה. ובשגם זה הבל, וזה משה, כנודע:
149
ק״נוע"כ משה תקן אשר עוות נח, וחזר להתפלל עליהם, באמרו ואם אין מחני נא. ונקט מחני, מלשון מחוי, הנזכר במבול, וימח את כל היקום. וכל ימיו היו בתפלה על הדור, לתקן אשר עוות בתחלה. ולכן תמצא כי בדור המבול כתיב, (תהלים כ"ט י') יהו"ה למבול ישב, פירוש ישב, נתעכב מלהביא את המבול, עד ק"ך שנה, בזכות משה שהוא הבל, הנרמז בס"ת יהו"ה למבו"ל יש"ב. וישב ה' מלך לעולם, פירוש, כי אחר כך כשהביא המבול, היה בשם אלהים, ולא התנהג עמהם במדת רחמים, שהוא שם ההוי"ה ישב ונתעכב, ולא הנהיג אז העולם, על שהוא רחמים, אלא במדת הדין:
150
קנ״אגם ר"ת יהו"ה למבול ישב, הוא יל"י, והוא שם קדוש השני משם ע"ב, והוא כנגד מזל שור, השני שבשנים עשר מזלות, ואנשי דור המדבר פגמו בזה השם הקדוש, ועשו עגל מזל שור, ואמרו לו עלה שור עלה שור, כמ"ש חז"ל ולכן נרמז בפסוק (ישעי' א' ג') ידע שור קונהו וגו' 'ישראל לא 'ידע, ר"ת יל"י. 'עמי 'לא 'התבונן, ר"ת עלה:
151
קנ״בהגהה א"ש, עוד נתבאר אצלנו במקומו, בספר עץ הדעת טוב, ביאור פסוק זה, ודרוש זה באורך, ע"ש:
152
