שערי עבודה, שער שלישיSha'arei Avodah, Third Gate
א׳שער התפלה שער השלישי
והנה אחר שנתבאר בשער הקדום עניין שתי הנפשות ויחודם והתקשרותם בכלל ועבודת האדם אשר יעבוד בהם על ידי הבינה והדעת בהתפעלות אהבה ויראה במדות עתה נבאר ביאור עבודת האדם בפרטיות עיקר העבודה מאהבה והדביקות ביחודו יתברך והמעשה אשר יעשה האדם על ידי האהבה וחי בהם:
והנה אחר שנתבאר בשער הקדום עניין שתי הנפשות ויחודם והתקשרותם בכלל ועבודת האדם אשר יעבוד בהם על ידי הבינה והדעת בהתפעלות אהבה ויראה במדות עתה נבאר ביאור עבודת האדם בפרטיות עיקר העבודה מאהבה והדביקות ביחודו יתברך והמעשה אשר יעשה האדם על ידי האהבה וחי בהם:
1
ב׳והנה בחינת האהבה נחלקה לשני בחינות דהיינו חצוניות הלב ופנימיות הלב והם שני בחינות אהבות ויראות בחינת חצוניות האהבה היא הנקראת אהבת עולם ובחינת פנימיות האהבה היא הנקראת אהבה רבה ושניהם לקוחים מהבינה והדעת אך אהבת עולם נלקחה מצד חיצוניות הבינה הנקראת ישראל סבא ותבונה והדעת הוא בחינת דעת דלבר שהוא בחינת חצוניות ואהבה רבה נלקחה מעצם הבינה הנקראת בינה עילאה שהוא אבא ואימא עילאין והדעת הוא דעת מלגאו שהוא הדעת הפנימיות כמו שיתבאר אם ירצה השם:
2
ג׳ונקראים בשמם אהבה רבה ואהבת עולם אהבת עולם הוא ההתבוננות מצד העולמות איך שנגלו העולמות לגבי דידן ומתבוננים מקורם ומוצאם מאין התהוותם וחיותם וקיומם אשר מאליהם ומעצמם לא נפעלו כי אין הדבר עושה את עצמו מוכרח להיות מקור להם הפועל ומהווה אותם מאין ליש תמיד בכל רגע ומחיים ומקיימם בלי הפסק והוא אין סוף ברוך הוא אשר הוא בראם מאין ליש ומחיים ומקיימם ואילו היה הסתלקות כחו חס ושלום אפילו רגע אחד היו בטלים במציאותם לגמרי כי כל מציאותם הוא מכחו יתברך וכולם נמצאים מאמיתת המצאו ואין דבר בלעדו וחוץ ממנו נמצא מוכרח להיות כחו יתברך בכל העולמות בכל פרט ופרט:
3
ד׳והנה מאחר שאין זולתו ואפס בלעדו והוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות אשר אין להעריך אותו ברוך הוא בשום ערך מהגבול ובשום כח בלעדו והעולמות הנגלים המה נגלים לגבול ויש וגם נגלים לכחות רבים ושונים זה מזה ואיך יתהווה גבול מבלתי בעל גבול ואיך יהיה נמצא שינוי וריבוי בכחו יתברך אשר הוא כח אין סוף לבד ואין זולתו כלל.
4
ה׳אך באמת חס ושלום שהשינוי והריבוי מעצמותו כי כמו שהיה קודם בריאת העולמות לבדו יתברך כן הוא עתה אחר שנברא העולם הוא לבדו הוא בלי שום שינוי כלל וכל השינויים וריבויים הנגלים הוא רק מצד ההסתרה וצמצום כמאמר הכתוב אתה א"ל מסתתר כביכול שהסתיר אורו יתברך והתגלותו בבחינת הסתרה והלבשה שיהיה נגלה היש והעולמות בבחינת גבול ובבחינת נפרדים לגבי דידן וכל הצמצום וההסתרה הוא רק לגבי דידן אבל לגביה אין צמצום והסתר מעלים לפניו יתברך כלל והוא יתברך מתאחד בכל העולמות ביחוד עצום בלי שום שינוי כלל, הגם שמתמשך בהעולמות ומהווה אותם ומחיים בכחו יתברך, אף על פי כן אין העולמות מוסיפין בו ריבוי ושינוי בעצמותו והוא אחד בהם בלי שום השתנות כלל, ואתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם בלי שום שינוי כלל והוא מצד כחו הפלא אשר כל יכול להיות סובל שני הפכים בנושא אחד, וכל חילוקי הדרגין והעולמות הוא מצד הספירות שהוא חכמתו ובינתו וחסדו וגבורתו וכו' שהם הם כלים לצמצם ולהסתיר בכל הפרטים, אך הגם שהם כלים.
5
ו׳אף על פי כן המה אצלו יתברך ביחודא חד מצד כחו הפלא המקשרם ומאחדם ביחוד עצום בלי שינוי כלל והוא בחינת שם הוי"ה ברוך הוא אשר אותיותיו מורים על הכלים שהם הספירות שי' הוא חכמה וה' הוא בינה ו' הוא תפארת הכולל כל השש קצוות חסד וגבורה וכו' וה' תתאה היא מדת מלכותו יתברך שהוא כחו יתברך המתמשך לעולמות אך הגם שנחית לבחינת אותיות וכלים אף על פי כן הוא בלי שינוי כלל מצד עצמותו ברוך הוא אשר הוא שוה בכל הכחות בהשוואה גמורה לכן כל יכול על ידי כחו הפלא והוא קוצו של י' המאחד לכל הבחינות ביחודא חד ולכן נקרא שם הזה שם העצם שהוא מורה על כח עצמותו ברוך הוא ויחוד זה נקרא קודשא בריך הוא כי קדוש הוא לשון הבדלה ופרישה וברוך הוא לשון המשכה דהיינו הגם שהוא יתברך מובדל מערך העולמות אף על פי כן נמשך בהעולמות בלי שום שינוי כלל ועל זה מורה מלת הוא דהיינו שהוא בהוויתו הקודמת והוא בעצמותו אפילו בהמשכה זו והוא הנקרא יחודא עילאה דהיינו כל העולמות כאשר הם בכחו יתברך מיוחדים בתכלית היחוד והוא הנקרא סובב כל עלמין דהיינו שהוא יתברך סובב כל הכחות הנגלים אשר מצד העולמות נראים לכחות משונים זה מזה אבל הוא יתברך סובבם מכל צד בכחו הגדול בכח אחד בלי שום שינוי כלל וכל העולמות כאשר הם בכוחו יתברך אשר הם מיוחדים אצלו יתברך נקרא קודשא בריך הוא שהוא שם הוי"ה ברוך הוא וסובב כל עלמין ושכינתיה הוא כאשר התגלותו יתברך לגבי דידן אשר נגלים לכחות מחולקים ונקרא ממלא כל עלמין דהיינו כמו שהם בבחינת הגילוי אשר בבחינת הגילוי לא נגלה עצמותו ברוך הוא כי אם התגלותו יתברך הוא לפי הכלי שנגלה בה כמו השמים והארץ וכל צבאם אשר נגלו כל אחד ואחד לפי התגלותו של כל אחד ואחד ולא נגלה כחו הנסתר ולכן נקרא ממלא כל עלמין:
6
ז׳דהיינו כמו למשל שממלאים הכלי הלא אי אפשר למלאותה רק לפי שיעור שלה בגודלה ורוחבה אבל יותר אינה מחזקת כן התגלותו יתברך הוא לפי הכלים דהיינו בכלי השמים נגלה כחו יתברך באופן כלי השמים וכן בארץ וכן בצבא השמים וכן בכל נברא לא נגלה כחו יתברך רק לפי התגלות הכלי ולכן נקראת שכינה ששוכן בתוך העולמות בערך העולמות ונקראת מדת אלוקי"ם שהוא מצד הצמצום והסתר שבכלים לא נגלה אלוק"ותו יותר מערך הכלים וגם נקראת מדת מלכותו יתברך כמו למשל מלך בשר ודם בהתגלותו לעמים אשר אינו שוה התגלותו לשרים להתגלותו לעבדים והתגלותו לעבדים אינו שוה להתגלותו לשאר העם וכן תמצא בזה כמה אופנים התגלות כן כביכול כחו יתברך המתגלה בעולמות אין ההתגלות שוה בכל הנבראים כי בעולמות הרוחניים שהם מלאכים שם הגילוי יותר מהגילוי שנגלה בגלגלים ובצבא השמים וכן אין הגילוי שבשמים וצבאם שווה לגילוי הארץ וצאצאיה וכל אלו השינויים הם מצד העולמות כאשר נגלו לגבי דידן אבל אצלו יתברך מתייחדים כל העולמות ואפילו בבחינת התגלותם הכל הוא כחו לבדו יתברך כמאמר הכתוב אני הוי"ה הוא שמי בלי פרודא כלל וכמבואר ברעיא מהימנא מסיטרא דאצילותא לית אפרשותא בין קודשא בריך הוא ובין שכינתיה וכאשר נתבאר זה בביאור רחב בחלק הראשון ובשער הראשון מחלק זה:
7
ח׳אשר על כן כל עבודתינו ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה דהיינו על ידי ההתבוננות ביחודו יתברך שהוא יחודא עילאה כאשר הם בכחו יתברך כן הוא יתברך מתייחד למטה גם כן ביחוד בלי שום פרודא אשר בבחינת שכינתיה בבחינת ממלא כל עלמין הכל הוא כחו לבדו יתברך והוא נקרא יחודא תתאה דהיינו לייחדו יתברך אפילו מצד גילוי העולמות כי הרי אין זולתו כלל אפילו מצד הגילוי ולייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה דהיינו לייחד יחודא עלאה ויחודא תתאה לאחד דהיינו כמו שאצלו יתברך אין העולמות תופסים בו יתברך לאיזה מהות נבדל והוא אחד אפילו מצד העולמות בכח אחד לבד בלי שום שינוי כן לא יהיו העולמות תופסים לאיזה מהות נבדל רק לבטלם אליו יתברך ולקשרם ביחודו יתברך באופן שלא יהיו נראים לאיזה מהות ויש נפרד כי אם לאחדם אליו יתברך ולבטלם אליו והגם שנגלים ליש אך מצד כחו הפלא הרי אין זולתו כלל אפילו מצד הגילוי הוא באמת אין זולתו רק שלא נגלה זה לגבי דידן:
8
ט׳וכמאמר הזוהר הקדוש כגוונא דאינון מתייחדין לעילא באחד אוף הכי איהי אתייחדת לתתא ברזא דאחד דהיינו כמו שכל כח העולמות מתייחדין אצלו יתברך לכח אחד בלי שום שינוי כלל בבחינת הוי"ה ברוך הוא שהוא יחודא עילאה אוף הכי איהי שהיא שכינתיה שהוא הגילוי המתגלה בעולמות אתייחדת גם כן לתתא בלי שום שינוי רק שהוא ברזא דאחד כי האחדות הוא בסוד שלא נגלה אבל בעצם הגילוי גם כן אחד וכאשר הוא בכלל העולמות כן הוא בפרט באדם אשר יש בו שתי נפשות ונפש האלוקו"ת הוא מבחינת שם הוי"ה ברוך הוא כמאמר הכתוב כי חלק הוי"ה עמו אשר נמשכה מיחודו יתברך בבחינת יחודא עילאה ונפש הבהמיות המחיה את הגוף בבחינת התפשטות כלי הגוף בבחינת גילוי היא נמשכת מבחינת אלוקי"ם שהוא הצמצום וההסתר אשר על כן צריך האדם להתבונן ביחודא עלאה מצד חלק אלוק"י ממעל ואחר כך להתבונן ביחודא תתאה דהיינו שאפילו מצד חיות הגוף הכל הוא כחו יתברך לבדו ואין זולתו אפילו מצד הגוף ולחברם ולייחדם יחד דהיינו לבטל את כל חיות הגוף אליו יתברך על ידי מדת האהבה לדבקה בו יתברך והוא ההתבוננות של קריאת שמע כי שמע הוא התבוננות ביחודא עילאה וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא יחודא תתאה ואחר ההתבוננות ביחודא עילאה ויחודא תתאה יחברם ויאחדם על ידי אהבה וזהו ואהבת את הוי"ה אלוקי"ך דהיינו לחבר את הוי"ה ברוך הוא שהוא יחודא עלאה עם אלוקי"ם שהוא יחודא תתאה וכאשר יתבאר לקמן אם ירצה השם ביותר ביאור והוא הנקרא אהבת עולם כי כל ההתבוננות בהיחוד והתפעלות באהבה הוא מצד גילוי העולמות כמאמר רבותינו זכרונם לברכה נודע מצד פעולתיו כי עצמותו יתברך אינו בערך ידיעה כי לא נודע מהותו רק מצד פעולת העולמות ויחודם אליו יתברך נודע על ידי בחינת העולמות והעבודה הזו נקראת בבחינת חיות אלוק"י כמו התקשרות הנפש עם הגוף הלא הנפש לא נודעת מצד מהותה רק מצד פעולת הגוף נודע מהותה וכל התגלותה הוא על ידי כלי הגוף בהתקשרותה והתלבשותה בכלי הגוף אבל מהותה כאשר היא בעצמה אינה בערך גילוי וכל ביטול הגוף אל הנפש הוא מצד שהנפש מחיית את הגוף אשר על כן כל אברי הגוף בטלים להנפש ומתקשרים בהנפש כן הוא כביכול התפשטותו יתברך בעולמות אשר עצמותו ברוך הוא לא נודע רק מצד העולמות נגלה מציאותו יתברך דהיינו שבוודאי נמצא כי מצד בריאות העולמות נודע שיש מהווה לכולם ומחיים אבל מהותו לא נודע:
9
י׳והנה התגלותו יתברך בעולמות אינו דומה כהתפשטות הנשמה בגוף מצד הבריאה כי בחיות הנפש הנמשך בגוף הרי אין הגוף נראה למהות בפני עצמה בלעדי הנפש ואין לו שום תנועה וחפץ ורצון מבלתי הנפש ומקושר להנפש ובטל אליה בעצם כי כן היתה הבריאה אבל בהתגלותו יתברך בבחינת עולמות הרי העולמות נגלים בבחינת יש ונפרד ואינו נגלה כחו יתברך בבחינת עולמות ואינו נגלה ביטולם כי כן היתה הכוונה מאתו יתברך להסתיר ולהעלים עד שיהיו נגלים ליש ונפרד בכדי שעל ידי עבודת ישראל יהיה נגלה יחודו יתברך בעולמות לכן ביחוד זה ואהבת עולם כנזכר לעיל מקשרים ומייחדים העולמות אליו יתברך בכלל כיחוד הנפש בגוף כי מאחר שנגלה יחודו יתברך על ידי עולמות ומבטלין אליו העולמות הרי כחו יתברך נגלה בבחינת עולמות בבחינת חיות ממש ומתלבש בהם ומתפשט כהתפשטות הנפש בגוף וכן הוא בפרט בנפש האדם על ידי עבודה זו נגלה חיות אלוק"י וחיות הגשמי בטל אל חיות אלוק"י ומתלבש בו ונעשית נפש אלוק"ית חיות לבחינת נפש הבהמיות ומתקשרת ומתייחדת בה ונגלית על ידי חיות הנפש הבהמיות כי חיות נפש אלוק"י אינה בערך גילוי כלל וגילוי חיות אלוק"ית שבנפש האלוק"ית הוא על ידי חיות נפש הבהמיות שהוא השכל ומדות הנגלים באדם ועל ידי התקשרות השכל והמדות ליחודו יתברך נתקשרו שתי הנפשות ונעשו לאחדים:
10
י״אוזהו מה שכתוב לאהבה את הוי"ה אלוקי"ך כי הוא חייך ממש בבחינת חיות דייקא והתקשרות והתאחדות שתי הנפשות הוא על ידי כחו הפלא והוא נקודת הלב שהיא מבחינת פלא ועל ידי בחינת פלא כל יכול לקשרם ולאחדם הגם שהמה מהותים מחולקים כמו שכתוב רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא כו' והמה שני הפכים אבל מצד רצון הנפש האלקי"ת שהוא למעלה מן השכל מחברם ומקשרם לאחדים כמו התקשרות החיות עם הגוף אשר המה בגדרם נבדלים בהרחק רב ממש שני הפכים מנגדים כי זה רוח וזה בשר כידוע רק מצד כחו הפלא הוא מאחדם כמאמר מפליא לעשות מקשר הגשמיות ברוחניות כן כביכול התקשרות נפש אלוק"ית שהוא חיות אלוק"י עם חיות הבהמיות שהם ממש שני הפכים מנגדים כנזכר לעיל אך על ידי כחו הפלא מחברם ומאחדם:
11
י״בוהנה בחינת עבודה ואהבה זו הוא הנקרא חצונית כי כל ההתפעלות הוא מצד גילוי העולמות בחצוניותם וכל גילוי חיות אלוק"י הוא רק בבחינת הלבשה אבל עצמותו ברוך הוא לא נגלה על ידי בחינת יחוד זה הגם שעיקר גילוי עבודה זו הוא מצד רצונו יתברך שלמעלה מן השכל עם כל זה אינו נגלה רק על ידי התלבשות ההשכלה והתגלות הרצון הוא רק מצד הנגלה בבחינת חצוניות לכן ההתפעלות בגילוי האהבה ויראה זו היא באה גם כן מצד הרצון שבנפש אך הוא מבחינת חצוניות הרצון לא מפנימיותו:
12
י״גוהנה התדבקות זו של הנפש אלוק"ית בנפש הבהמיות והתלבשותה בה הוא מצד הטוב שבנפש הבהמיות שהוא מהטוב שבנגה שהוא ממראה מתניו ולמעלה שממראה מתניו ולמעלה הוא כולו טוב בלי התערבות הרע כמו שנתבאר לעיל אשר כל עיקר הכוונה היתה מאתו יתברך בשביל הגילוי דהיינו שיהיה נגלה יחודו יתברך והגילוי הוא דייקא מצד הזולת והיש נמצא יש בבחינת גילוי הזה שהוא היש בחינת טוב וגילוי היש הוא נגה ולכן יש בבחינתה שתי בחינות דהיינו בחינה אחד הוא מצד הטוב דהיינו שעל ידי התגלותה יהיה נגלה יחודו יתברך על ידי התכללות והתלבשות הנפש אלוק"ית להעשות לאחדים וגילוי היש עצמו נקרא תערובות טוב ורע כי בבחינת גילוי היש בעצמו הרי נגלה ליש ודבר דייקא שהוא בחינת נפרד גמור והוא גילוי הנגלה בתאוות הגשמיים כמו אכילה ושתיה ודומיהם ויש בה גם כן הטוב דהיינו כשמהפכין אותה אל הקדושה כשמהפכין חשוכא לנהורא דהיינו מאהבות גשמיות מהפך לאהבה אלוק"ית ולכן גילוי זה שהוא מצד גילוי היש עצמו נקרא תערובות טוב ורע אבל בבחינת ממראה מתניו ולמעלה דהיינו שכל ומדות שיש בנפש הבהמיות אשר על ידי השכל ומדות יושכל יחודו יתברך ואהבה ויראה אליו יתברך שהוא גילוי אלק"ותו יתברך על ידי השכל ומדות של נפש הבהמיות זהו כולו טוב ולכן הנפש אלוק"ית מתלבשת בה:
13
י״דוהנה על ידי אהבה והתבוננות זו שהוא מצד העולמות עדיין הרע שבנוגה לא נתבטל ולא נהפך לגמרי רק בעת עבודה הוא בטל בלי התעוררות והרע הוא בבחינת שינה אבל עצם היש עדיין לא נתהפך לגמרי ולכן נצרך שמירה מעולה שלא יהיה ההתפעלות מצד היש בבחינתו ועל עבודה זו נאמר שעת צלותא שעת קרבא והקרבא הוא על ידי הדעת המבדיל בין טוב לרע דהיינו לדחות הרע שהוא היש הגמור וליבטל אליו מצד אחדותו יתברך כמו שנתבאר לעיל והמלחמה הזו הוא בין בשעת תפלה דהיינו בעת ההתפעלות באהבה ויראה הוא השמירה מהתערובת רע שלא יהיה בהתפעלות תערובות שנוגע אל עצמו דהיינו שלא יבין וירגיש שהוא העובד והאוהב ויהיה נתפעל מאהבתו ועבודתו ליקח גדולה לעצמו מזה כי בהתפעלות זו יגביר היש בהתנשאות והוא היפוך האחדות שהוא ביטול גמור ולכן שעת צלותא שעת קרבא ואחר התפילה הוא המלחמה בפועל להיות סור מרע ולאדבקא בטוב על ידי עסק התורה ועשיית המצות כי בעסק התורה ומצות בטל הרע שבנוגה המלובש בגוף בבחינת חיות אל הקדושה ונעשית לבוש אליה ובעסק התורה ועשיית המצות מתבררין לבושי הנפש הבהמיות על ידי נפש אלוק"ית המלובשת בה:
14
ט״ווהנה בתפלה עדיין הרע של הנפש הבהמיות שמנגה לא נתהפך לגמרי על ידי עבודה זו תפילה רק שהוא בבחינת שינה כנזכר לעיל אבל כחה לא נבררה דהיינו שיהיה בטילה לגמרי מבחינת היש כי היש עדיין בתוקפו כי עדיין לא הוסרה ההסתרה לגמרי להיות נגלה עצמותו ברוך הוא רק שהוא בדרך הלבשה כי כח היש אינו מתעורר בעת היחוד בקריאת שמע ותפלה אבל על ידי עסק התורה ומצות שנמשכו דייקא בבחינת יש וגבול בבחינת צמצום ובהם מלובש רצונו יתברך שלמעלה מן החכמה והבנה ומצד רצונו יתברך הרי אצלו יתברך האין והיש שוין ובעת עסקו בתורה ומצות והוא על ידי כח הנפש הבהמיות דייקא המחיית את הגוף בכלי הדבור והמעשה בפועל הרי נעשית לבוש ממש ומתכללת לרצונו יתברך המלובש בהיש והרי נתהפך בחינת היש לרצונו יתברך ובחינת עסק תורה זו נקראת תושיה שמתשת כחו של אדם מצד כח הבהמיות שמנגה והמצות נקראו עול מצות כמבואר ברעיא מהימנא שלהבינונים נקראו המצות עול כמו שנותן עול על עבדו בכדי שיהיה בטל וכפוף אליו כן כפית ליה בתפילין ובציצית כו' ובזה נכללים לבושי נפש הבהמיות אפילו מצד בחינת הרע שלה שהוא היש הנגלה לחיות הגוף נכללת בטוב על ידי תורה ומצות:
15
ט״זוהנה בבחינת יחוד העבודה על ידי אהבת עולם יש בחינת עיבור יניקה ומוחין ובחינת עיבור הוא שלא באה האהבה בגילוי הלב והאהבה מוסתרת בבינתו בבחינת הסכמה חזקה להבטל וליכלל ביחודו יתברך ולהתמשך בנפשו לדבקה בו ועל ידי הביטול הזה מקבל עליו עול תורה ומצות נקרא בחינה זה עיבור במעי אמא והוא הנקרא בדברי רבותינו זכרונם לברכה מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה ולכן אז המוחין הם בבחינת קטנות ובבחינת אלם כמבואר לעיל ובחינת נפש הבהמיות היא בבחינת אתכפיא אבל לא בבחינת התכללות בבחינת הלבשה כי מדותיה המה בתקפם רק שמתכפיים ואז עיקר העבודה לקבל עליו עול מלכות שמים בבחינת עול לקבל עליו בעת העבודה בבחינת סור מרע שלא יהיה נפרד מיחודו ואחדותו ולהיות עושה טוב בפועל בבחינת תורה ומצות להשרות על גופו ונפשו אור הוי"ה על ידי רצונו יתברך הנמשך בתורה ומצות לכוף ולהתיש נפש הבהמיות על ידי עסק הזה ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשוי ובחינת יניקה הוא כשמוליד על ידי בינתו ודעתו אהבה ותשוקה להמשך אחרי הוי"ה ויחודו ולדבקה בו וכן נולד בלבו פחד הוי"ה ויראתו אבל התפעלות זו הוא רק בעת ההתבוננות אבל תיכף כשאינו מתבונן חוזר לאיתנו ותוקף היש שבו ולכן נקרא יניקה כמו שהוולד הנולד צריך תמיד לינק משדי אמו כן האהבה ויראה יניקתם היא תמיד מהבינה וכשהבינה מסתלקת מסתלקת האהבה ועסק התורה ומצות המה גם כן בבחינת יניקה כמאמר רבותינו זכרונם לברכה למה נמשלה התורה לשדיים מה שדיים הללו כל זמן שהתינוק ממשמש בהם מוצא בהם טעם כך דברי תורה כל זמן שאדם עוסק בהם מוצא בהם טעם דהיינו בהתבוננותו שעל ידי התורה ומצות מתקשר אל רצונו יתברך מתפעל מזה ואז הלבושים האמצעים של נפש הבהמיות שהם מדותיה נעשים לבוש אל רצונו יתברך ובחינה שלישית היא בחינת גדלות המוחין דהיינו שאחר שמקבל עליו עול מלכות שמים בקריאת שמע וממשיך עליו יחודו יתברך על ידי התפלה הרי הוא כל היום באהבה ויראה ולא זז מדביקות נפשו ביחודו יתברך אפילו רגע ובעת עסקו בתורה ומצות הוא בביטול תמיד כאש בוערת בהתקשרות נפשו אל רצונו יתברך ואז נקרא גדלות כמו הגדול שאין צריך לאמו ויכול לחיות לבדו כך המדות שלו אין צריכין להתבוננות תמיד רק שהם חיים וקיימים תמיד מדביקות הנפש בהוי"ה ואז החסד וגבורה בוקעים מיסוד אמא ומתפשטים בגופא להגדילו ואדרבה הם מרחיבין המוחין ביתר שאת:
16
י״זוהנה בכל בחינה ובחינה מאלו השלשה בחינות יש בהם בחינות ומדריגות לאין קץ כל חד וחד לפום שיעורא דיליה ומדריגה הגבוה שבבחינת גדלות זה שאין למעלה הימנה זו היתה מדת האבות שהיו דבקים ובטלים תמיד על ידי אהבה זו ונעשו בחינת מרכבה ממש אל יחודו יתברך ובבחינה זו מתכללת נפש הבהמיות מראשה עד רגלה ביחוד זה ובחינת התורה ומצות הנמשך מבחינה זו נקרא עץ חיים היא למחזיקים בה שהוא נעשה בחינת חיות ממש ומזון להנפש ובחינות מוחין אלו הם נמשכין מישראל סבא ותבונה שהם מחיצוניות חכמה ובינה שהם אבא ואימא עילאין כי כל ההתבוננות הזו היא מצד בחינת הלבשה בעולמות והוא הנקרא גדלות הראשון דזעיר אנפין כמו שנתבאר בשער קטנות וגדלות איך שהוא בבחינתו יתברך בבחינת התמשכותו לעולמות בדרך כלל מעילא לתתא כן הוא באדם התחתון מתתא לעילא:
17
י״חוהנה הגם שבבחינה הזאת יש בה כל הבחינות כנזכר לעיל אף על פי כן נקראת בכלל אפילו הגדלות שבה בחינת יניקה לגבי אהבה רבה הבאה מצד ההתבוננות מצד הפנימיות שהוא בינה עילאה כאשר יתבאר אשר על כן נאמר באבות וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא"ל שד"י שהוא לשון שדיים כמבואר בכתבי אר"י זכרונו לברכה שכל בחינתם נקראו בחינת יניקה כי הגם שהיו מרכבה בבחינת יחוד תמיד עם כל זה היה יחודם מצד הבינה איך שכל העולמות המה בטלים אליו יתברך אשר הוא יתברך ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין והוא יתברך נמצא בכל המציאות בבחינת יחוד גמור בלי שינוי אשר על כן היה ביטולם והתכללותם אליו יתברך אבל מציאת העולמות מצד עצמם בבחינת התגלותם היו נגלים ליש רק מצד אור הוי"ה המחיים הנמשך בהם בעצם היחוד בהתקשרות נפלא כיחוד הנפש בהגוף לכן היו מבטלין העולמות ועצמם אליו ממש כגוף שמתייחד עם הנפש ובטל אליו בביטול גמור אבל עם כל זה הגוף הוא מהות נבדל מהנפש רק שבטל אליו מצד ההתקשרות בבחינת פלא כך היה יחוד האבות באופן זה:
18
י״טוהנה הגם שאבות בוודאי היה להם גם כן אהבה רבה ואהבה בתענוגים להתענג על הוי"ה בעונג אלוק"י אשר האהבה היא נמשכת מלמעלה מן השכל אך אף על פי כן עבודתם היה על ידי בחינת אהבת עולם ומאהבת עולם באו לאהבה רבה ולאהבה בתענוגים שלמעלה מן השכל על ידי מסירת נפשם והתהפכות היש על ידי עבודתם אשר עבדו מזה הגיעו לאהבה רבה להדבק אל עצמותו ברוך הוא לעיקרא ושרשא דכולא שלא בבחינת התלבשותו יתברך בחכמה ובינה אשר הם מצד היחוד אבל עיקר עבודתם היה מצד אהבת עולם הנלקחה מחכמה ובינה דזעיר אנפין שהוא התמשכותו לעולמות בבחינת יחוד שזהו נקרא בחינת חצוניות שהוא התלבשות אורות בכלים בבחינת חיות אשר הכלים נערכים בבחינת גופא והאורות שהוא אור אין סוף ברוך הוא המתמשך בהכלים הוא בחינת נפש והוא בחינת החיות וקישורם ויחודם הוא על ידי רצונו יתברך שהוא כחו הפלא והוא בחינת כתר רק שהתקשרות זה הוא מחיצוניות הכתר שהוא מצד התפשטותו יתברך בבחינת עולמות אשר מצד בחינת התמשכותו לעולמות נערך בבחינת גופא אבל מצד פנימיותו יתברך הרי אין להעריך בחינת כלים ואורות שהם בחינת גוף ונפש מאחר שאין זולתו ואין מציאות בלעדו והוא לבדו יתברך פשוט בתכלית הפשיטות איך תעריכו לגוף ונפש חס ושלום אשר זה מורה על שני מהותים רק שהם מתקשרים לאחד רק הערכת הכלים והאורות הוא מצד הנגלה אשר כל המציאות נגלים במהותים נבדלים ועל ידי התמשכותו יתברך מתייחדים ביחודא חד על ידי כחו הפלא אשר על כן נקרא בחינת יחוד זה בחינת חצוניות דהיינו כמו שאנו רואים את העולמות בחצוניותם בלי התבונן בפנימיותם אשר מצד חצוניותם נגלו ליש ומהותים נבדלים בבחינת גוף וכלים רק שהם בטלים ליחודו יתברך המתייחד בהם אבל כל ההתגלות הוא על ידי הכלים ולכן כל הכלים הם בבחינת זעיר אנפין שהוא מצד צמצומו יתברך להיות נגלה בבחינת יש רק שהוא בבחינת יחוד:
19
כ׳ולכן נקרא באדרא רבה זעיר אנפין הוא מלבר ודי למבין ולכן בחינת האבות מושרשים במדותיו של בחינת זעיר אנפין כי בחינת אברהם הוא קו ימין של זעיר אנפין שהוא חכמה חסד נצח ובחינת יצחק הוא קו שמאל בינה גבורה הוד ובחינת יעקב הוא קו אמצעי דעת תפארת יסוד כי מדת אברהם אבינו עליו השלום היה להמשיך יחודו יתברך בעולמות על ידי אהבה וחסד שהוא התגלותו יתברך בבחינת עולמות לייחדם וכן היה עבודתו לייחד העולמות אליו יתברך מתתא לעילא כמאמר הכתוב ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה כי בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו שלש שנים הם החכמה בינה דעת שעל ידי חכמה ובינה ודעת השיג שלכל המציאות יש בורא שבראם מאין ליש ומהוום ומחיים ומקיימם בלי שינוי ואין נמצא בעולם אשר נמצא בלתי אמתת המצאו והוא נמצא בכל הנמצאים בלי שינוי אשר על כן היה מקשר כל העולמות ומבטלם אליו יתברך ומיחדם ביחודו ולא היה מבין בהעולמות יש וזולת ונפרד חס ושלום רק היה מבין ומביט אל החיות שבתוכם שהוא אור הוי"ה ויחודו יתברך השופע עליהם ומחמת זה היה מבטלם כביטול הגוף אל הנפש אשר להגוף אין שום פעולה ותנועה בלתי הנפש וכלא נחשב לגבי הנפש ועיקר הוא חיות הנפש כן היה מבטל כל פעולות העולמות אליו יתברך מתתא לעילא עד שלא נגלו העולמות אצלו לאיזה מהות רק העיקר הוא חיות של העולמות שהוא אור הוי"ה השוכן בתוכם לכן בהעלאה והתקשרות זו נגלה אליו הוי"ה ברוך הוא שהוא יחודו יתברך ובחינת התקשרות זה הוא על ידי קו ימין שהוא מצד החכמה הוא כח מ"ה שהוא ההשכלה שהשכיל שהוא רק כחו יתברך בבחינת העולמות אשר על כן העולמות בטלים אליו יתברך ובבחינת הלב הוא בחינת חסד שהוא אהבה שנמשך בנפשו להדבק אליו יתברך ולהכלל ביחודו בבחינת נמשך אחריך כמים ובבחינת נצח הוא הנצוח על ההיפוך לבטלו ביחודו וזה היה מתתא לעילא וכן מעילא לתתא כתיב ויקרא שם בשם הוי"ה א"ל עולם דהיינו שהמשיך יחודו יתברך מעילא לתתא בבחינת עולם על ידי מדת א"ל שהוא החסד וכמו למשל האב שמתמשך לבנו בעצם מהותו ושכלו הגדול ומצמצם את שכלו ומדותיו בערך שכל ומדות של בנו ולהתאחד עם שכלו ומדותיו ביחודא חד דהיינו להיות משכיל בערכו ולהיות לו אהבה בבחינת אהבת בנו הגם ששכל ומדות של בנו אינם נערכים אליו באיזה ערך מצד עצם מהותו אבל מצד אהבתו הגדולה מתאחד עמו ומאחר שמתאחד עמו הרי כל מהותו נמשך אל מהות בנו בלי פירוד כן הוא כביכול התגלותו יתברך בעולמות אשר בבחינת התגלות העולמות הרי הם אין ערך לגבי עצם מהותו אך מצד האהבה והחסד אזעיר קדושתיה להתגלות בעולמות בבחינת חכמה ומדות בערך עולמות ואברהם הוא המעורר באהבתו להמשיכו יתברך בבחינת יחודו בערך הכלים ולהתייחד בעולמות בבחינתם ומאחר שהמשיך יחודו יתברך הרי עצמותו ברוך הוא ממש נמצא אפילו מצד עולמות וזהו ויקרא שם בשם הוי"ה ברוך הוא שיהיה בחינת א"ל שהוא החסד בבחינת המשכה לבחינת עולם:
20
כ״אומדת יצחק אבינו עליו השלום היה להיפך שהוא מצד הגבורות ורשפי אש לצאת מגדרי הכלים ואדרבה להעלות העולמות אליו יתברך כאשר הוא בבחינת עצמותו ברוך הוא ושלא יהיו הכלים מסתירים אליו יתברך ולכן יצחק הוא קץ חי שהוא בחינת יציאתו מגדרי הכלים ולהיות נכספה וגם כלתה נפשו אליו לידבק ולהכלל במקורא ושרשא דכולא שהוא שלא בבחינת התלבשותו יתברך בבחינת כלים והוא מצד בינה כי בחינת בינה הוא ההתבוננות שהיא לעמוד על הדבר ולחקור אחר שרשה ומקורה כי חכמה הוא להשכיל עצם הדבר ומהותה וכחה והמשכתה ובינה היא לחקור אחר שרשה לכן בחינת אברהם היה להשכיל כחם של העולמות והמשכתם ולכן השכיל שכחו יתברך נמצא בכל העולמות והוא יתברך נמשך בהעולמות ומבחינת השכלה זו היה מייחד העולמות בכחו יתברך כנזכר לעיל ולכן נקרא חכמה מים שיורדים ומתמשכים ממקום גבוה למקום נמוך דהיינו המשכת אין סוף ברוך הוא בעולמות בבחינת יחוד אבל מדת יצחק היה מבחינת בינה ובינה הוא להתבונן בשרשם של העולמות מאין נלקחו אשר שורשם הוא אין סוף ברוך הוא שאינו בערך ידיעה והשגה כלל ואין סוף לרוממותו יתברך אשר מושלל מערך העולמות בערכים אין קץ ולכן היה ההתפעלות שלו לצאת מגדרי הכלים והעולמות לעלות לשרשו והוא קץ חי שהוא למעלה מבחינת חיות העולמות ולכן בחינת בינה הוא אש כמו שהאש הוא טבעו לעלות למעלה ליפרד מהפתילה ולכן בחינת יצחק היה מבחינת רשפי אש שהיא בחינת בינה שהוא מצד הבינה שבמוחו הוא חשקו לצאת מהגוף לעלות לשורשו וכשבא לבחינת הלב בבחינת הרגשת הלב נקרא פחד יצחק שמזה בא פחד הוי"ה בלבו כאדם שיש לו פחד נרתע כל גופו ואינו יכול להתיישב בגופו מחמת הפחד כן נרתע הלב מפחד הוי"ה שאינו יכול להתיישב בבחינת כלי הגוף מצד הפחד ובבחינת הוד שהוא לשון הודאה בבחינת הסכמה אשר אין עוד מלבדו בזה היה מבטל כל בחינת היש אליו יתברך לכן היה בחינת קו שמאל שהוא בינה גבורה הוד:
21
כ״בוהנה בחינת יצחק הגם שמדתו היה לצאת מגדרי הגבול והיש לעלות לשרשו אף על פי כן עיקר הבינה היה מצד העולמות מצד שנגלה מציאות העולמות וברואים לאין מספר מבחינות הכלים האלו היה מתבונן בשרשם של הכלים מאין מוצאם ומזה בא לו ההתפעלות כמאמר הכתוב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה דהיינו על ידי בחינת אלה שהוא התגלות קיימא לשאלא עליהם מי בראם ולכן הוא קיימא לשאלא ולא למנדע ולכן התבוננותו נערכת גם כן בבחינת חצוניות הבינה שהוא מצד בחינת הכלים כי בינה זו הוא מצד פעולותיו אבל לא מצד העצם שהוא הבינה בעצמותו ברוך הוא שלא מצד הכלים אך עם כל זה בחינת יצחק היה גם כן בחינת בינה עילאה מצד העצם גם כן אבל עיקר והתחלת הבינה היה מצד הכלים ומדת יעקב אבינו עליו השלום היה בחינת אמת שהוא רעותא דלבא שהוא מבריח מן הקצה אל הקצה ומחבר שני הבחינות לאחד דהיינו שהשכיל עצמותו ברוך הוא אפילו בבחינת הכלים דהיינו שלא היה התגלות העולמות אצלו בבחינת מהות נבדל רק שהיה מבין ומביט עצמותו ברוך הוא אפילו בבחינת כלים דהיינו אפילו בבחינת יש היה הביטול שלו אליו יתברך שהבין שאין עוד מלבדו אפילו בבחינת יש ואין בחינת היש מסתיר לפניו ולכן מדתו היה קו המיצוע שהוא דעת תפארת יסוד כי דעת הוא בחינת הכרה והרגשה כמו למשל אדם שמרגיש חיותו בכל אבריו הרי הרגשת החיות משתווה בכל אבריו כי מרגיש החיות בשוה כי הדעת בא מעצם הנפש שלא בבחינת התגלות רק מההתקשרות של הנפש בגוף שהוא בחינת פלא כי מצד כחו הפלא הרי הגוף והנפש המה בהשוואה וסובל שני הפכים בנושא אחד אשר בחינת הפלא הוא מצד העצם ובעצם הכל שוה כאשר נתבאר לעיל כמה פעמים:
22
כ״גלכן מצד העצם הרי החיות הוא בהשוואה בכל כלי הגוף בלי הבדל כן בחינת יעקב היה בחינת דעת דהיינו שהכיר והרגיש כחו יתברך בכל העולמות בהשוואה כי מצד כחו הפלא הרי הגבול עם בלתי בעל גבול בהשוואה כי כחו הפלא שנמשך מעצמותו ברוך הוא הוא שוה בכל וכמו למשל מאדם שראה את המלך בהיכלו ואחר כך ראה אותו במקום רחוק מהיכלו ומכירו שזהו המלך נמצא מאחר שמכירו שהוא עצם המלך ההתפעלות שוה אצלו כמו שמתפעל ממנו כאשר הוא בהיכלו כן מתפעל ממנו במקום הזה ולכן יתבטל אליו בשוה כמו כן בחינת דעת הוא הכרתו יתברך כמו שהוא בחינת אין סוף ברוך הוא שלא בבחינת התמשכותו בעולמות כן נמצא אפילו בעולמות ממש בלי שום שינוי ועל ידי זה היה הביטול של יעקב אבינו עליו השלום ולכן נקרא מדתו אמת כי מצד האמת הרי הכל הוא אין סוף ברוך הוא והוא שוה בשמים ובארץ כי כל השינויים הוא מצד הסתרה והלבשה אבל באמת הכל הוא עצמותו ברוך הוא ולכן נקרא תם יושב אוהלים כי תם הוא לשון תמימות שהוא שלימות וגם לשון תם שהוא הולך בתמימות בלי התחכמות בדבר רק מתנהג בדבר בתמימות כן בחינת יעקב אבינו עליו השלום היה גם כן בבחינת תמימות שראה והבין עצמותו ברוך הוא בלי שום התחכמות רק מצד העצם ומצד העצם הכל הוא אין סוף ברוך הוא ולכן הוא יושב אוהלים כי היה מחבר שני האוהלים לאחד שהוא עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגלייא:
23
כ״דוהנה מדת אברהם אבינו עליו השלום הגם שהיה מבין גילוי אלק"ותו יתברך בבחינת עולמות והיה מייחד העולמות בבחינת יחוד אליו יתברך אך עם כל זה נגלים אליו העולמות בבחינת מהות נבדל רק מצד כחו יתברך בבחינת המשכתו לעולמות הוא מייחדם אליו יתברך בבחינת יחוד עצום להמשיך גילוי אלקו"תו יתברך אפילו בבחינת עולמות וכן בחינת יצחק הגם שהיה מדתו לעלות לשרשו ולבטל כל העולמות לשרשם שלא יהיו נגלים למהות נבדל אך אף על פי כן התבוננותו היה מצד העולמות הנגלים אליו בבחינת ההתגלות שהוא בחינת אלה והתבונן מי ברא אלה ומחמת התבוננות זו היה מבטל כל העולמות אליו יתברך אבל מדת יעקב היה שלא נגלו העולמות אליו למהות נבדל על ידי הדעת שהוא הכרה והרגשה שהרגיש אלק"ותו יתברך אפילו בבחינת העולמות אשר אין עוד מלבדו אפילו מצד היש ולכן היה מטתו שלימה ולכן בבחינת מוח נקרא דעת שהוא ההרגשה והכרה כי ההרגשה והכרה היא הכל במוח ומצד מוחו היה הביטול אליו בעצם ההרגשה שלא היה מרגיש גופו והעולמות לשום מהות נבדל רק שהיה הכל הרגשת והכרת אלק"ותו יתברך ומצד הלב בבחינת התגלות הלב נקרא רעותא דלבא שהוא רצון הלב שהוא הכולל אהבה ויראה כי אהבה הוא להתמשך אליו יתברך בתשוקה ולדבקה בו ופחד הוא לירא ולפחוד ממנו יתברך לבטל בחינת היש מצד הפחד והיראה ורעותא דליבא הוא שיש לו רצון חזק להתקשר ולהדבק בו באמיתות לא מצד האהבה בלבד או מצד היראה בלבד כי בחינת אהבה מורה הביטול שלא מצד העצם כי אם מצד התשוקה והחמדה לדבקה בו וכן בחינת היראה היא גם כן שלא מצד עצם הביטול רק מצד יראתו ופחדו אבל רעותא דליבא הוא רצון מצד עצם ההתקשרות ובבחינת נצח הוד יסוד הוא בחינת יסוד שבחינת יסוד הוא התקשרות חזק לדבר שמקושר תמיד אליו אפילו שלא בעת שנתן דעתו ורצון הלב הוא מקושר אל העצם לכן נקראו בחינות מדות אברהם אבינו עליו השלום:
24
כ״הויצחק עליו השלום בחינת קוין שהוא בחינת המשכה מן הצד דהיינו שנמשך ממהות למהות אבל בחינת יעקב הוא בחינת אמצע שעולה עד העצם כידוע שקו אמצעי עולה עד הכתר ועד אין סוף ברוך הוא:
25
כ״ווהנה הגם שמדתו של יעקב היה בחינת אמת והיה ביטולו אפילו מצד היש עם כל זה עיקר ביטולו והרגשתו הוא מצד החיצונית רק שהרגיש בחיצונית עצמותו ברוך הוא וכמו שהגוף מרגיש חיות הנפש הלא הרגשתו הוא מצד כלי הגוף רק שמרגיש בכלי הגוף הרגשת חיות הנפש אבל בגילוי לא נגלה לו מהות הנפש רק מצד כלי הגוף כן היה הרגשת יעקב אבינו עליו השלום גילוי אלק"ותו יתברך בבחינת עולמות אבל הרגשתו היה מצד העולמות רק שהרגיש אלק"ותו יתברך אפילו מצד העולמות אבל לא היה נגלה אליו הביטול אליו יתברך מצד העצם ולכן נקרא בזוהר הקדוש יעקב בבחינת גופא ויעקב הוא מלבר ונקרא דעת המתפשט בגופא שהוא בחינת דעת מלבר:
26
כ״זוהנה על זה מבואר בזוהר הקדוש על מה שכתוב ואני ברוב חסדך אבא ביתך דא אברהם אשתחווה אל היכל קדשך דא יצחק ביראתך דא יעקב ויובן זה על פי משל ממלך בשר ודם אשר יש לו היכל ובית היכל הוא שדר בו לבדו ושם הוא עיקר קביעת דירתו שהוא דר בו לבדו דייקא ובית הוא ששם מקום דירת שריו ועבדיו והנה בהיכלו שם הוא עיקר גדולתו שאין מי שיקרב אליו אבל בבית שם הוא מתגלה לשריו ועבדיו והנה בבחינת ביטול אליו מצד התבוננות בגדולתו יש שני בחינות יש שמתבונן בגדולתו מצד התפשטותו לשריו ועבדיו וממשלתו עליהם מצד התבוננות התפשטות גדולתו זה הוא בטל אליו ויש שמתבונן בעצם גדולתו שלא מצד התפשטותו כי אם מצד עצם גדולתו כאשר הוא בהיכלו:
27
כ״חוהנה בשני הבחינות האלו הוא הביטול מצד גדולתו רק שזה מתפעל מצד גדולתו בבחינת התפשטותו לשריו ועבדיו וזה מתפעל מצד עצם גדולתו אשר אין ערך לגדולתו המתפשטת לשריו ועבדיו ויש עוד בחינה שלישית דהיינו שמתפעל מעצם המלך בעצמו לא מצד גדולתו רק מצד עצם המלך הוא מתבטל אליו ביראה גדולה מצד עצמות המלך ובחינת ביטול זה הוא שוה ממש כמו שהוא בהיכלו כן הוא בבחינת התפשטותו כי מצד עצם המלך אין חילוק והבדל בין שהוא בהיכלו בין שהוא בבית הכל הוא עצם המלך בלי הבדל כן יובן כביכול למעלה בענין גילוי אין סוף ברוך הוא יש בחינת היכל ובית היכל הוא ששם שורה אין סוף ברוך הוא בבחינת גילוי עצמותו ברוך הוא שלא בערך העולמות אשר אינו בערך תפיסא והשגה כלל אשר לא נודע מהותו וכל העולמות המה כלא חשיבין לגבי עצם רוממותו יתברך והוא הבינה בעצם גדולתו אשר קיימא לשאלא ולא למנדע כלל ובחינת בית הוא התבוננותו בבחינת התגלותו יתברך בבחינת עולמות שהוא בחינת כלים ואותיות שהוא נודע מצד פעולותיו והתגלות גדולתו יתברך הוא מצד בחינת העולמות בוודאי אין ערך גדולתו יתברך כאשר הוא מצד גילוי עצמותו ברוך הוא שלא בערך עולמות להגילוי שהוא מצד בחינת העולמות וכמבואר בזוהר הקדוש ויקרא כד איהו בהיכלו מלך רברבא אקרי כד נחית לביה עבדוי מלך זוטא אקרי:
28
כ״טולכן מדת אברהם אבינו עליו השלום והתבוננותו וביטולו הוא מצד התגלותו יתברך בבחינת עולמות כמאמר הכתוב ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה שהוא מתתא לעילא היה ההתפעלות מצד העולמות כמבואר וכן מעילא לתתא נאמר ויקרא שם בשם הוי"ה א"ל עולם דהיינו שהשיג יחודו יתברך בבחינת עולמות ומצד זה היה בטל אליו יתברך והיה מיחדו יתברך בעולמות ולא שכל עיקר השגת יחודו יתברך היה אצלו מצד בחינת העולמות כי בוודאי השגתו היתה שהוא יתברך למעלה למעלה מערך עולמות באין ערך כלל רק שהבין שמצד רוב חסדו צמצם את עצמו כביכול בעולמות ומדתו היה חסד דהיינו להמשיך אורות בכלים לגלות יחודו דייקא מצד העולמות וזהו ואני ברוב חסדך אבא ביתך דהיינו מצד שהשיג אלוקו"תו יתברך שאינו בערך עולמות רק מצד רוב חסדו יתברך המשיך אותו בבחינת בית שהם בחינת עולמות והיה כל עבודתו לייחדו דייקא מצד העולמות ובחינת יצחק היה בחינת רשפי אש דהיינו לצאת מגדרי הכלים לעלות לשרשו ולמקורו כמו שהוא בבחינת התגלות עצמותו ברוך הוא שהוא שלא בערך עולמות אשר כל העולמות כלא חשיבין לגביה יתברך וכמו שנתבאר לעיל ולכן נאמר אשתחוה אל היכל קדשך דייקא דהיינו שהביטול שלו היה כמו שהוא בהיכלו דייקא:
29
ל׳והנה שני הבחינות הם רק מצד התפשטות גדולתו ומדת אברהם היה ביטולו ויחודו כמו שהוא מצד העולמות ובחינת יצחק היה הביטול שלו בערך גילוי רוממותו יתברך שלא בערך העולמות אבל מדת יעקב אבינו עליו השלום היה ביטולו מצד עצמותו ברוך הוא ומצד עצמותו ברוך הוא הרי הוא יתברך שוה כמו שהוא יתברך בהיכלו כן הוא יתברך בבחינת התפשטותו בעולמות בלי שום שינוי כלל כמאמר הכתוב אני הוי"ה לא שניתי כי הוי"ה ברוך הוא הוא שם העצם שהוא מורה על עצמותו ברוך הוא כי כל השמות המה נקראים שמות הפעולה דהיינו מצד פעולותיו יתברך בבחינת עולמות הוא נודע מצד פעולותיו ומצד פעולותיו יתברך דהיינו מצד ההתגלות הרי אינו שוה התגלותו יתברך כמו שהוא בבחינת היכלו להתגלותו יתברך בבחינת עולמות ואין שוה התגלותו בעולמות עליונים לכמו שהוא נגלה בעולמות תחתונים אבל מצד עצמותו ברוך הוא הכל הוא לבדו יתברך בין בעולמות עליונים בין בעולמות תחתונים כמאמר הכתוב אתה הוא הוי"ה לבדך כי אין זולתו יתברך:
30
ל״אולכן נאמר ביעקב ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה המקום הזה דייקא שהוא בבחינת התגלותו יתברך בבחינת מקום הזה שהוא בחינת עולם הזה דייקא בבחינת עשיה שהשיג אלק"ותו יתברך מצד שלימותו יתברך כמבואר בזוהר שבחינת נורא הוא שלימות והוא בחינת יראה אמיתית ולכן נאמר ויאמר אכן יש הוי"ה במקום הזה דייקא דהיינו שהשיג בחינת הוי"ה שהוא מצד עצמותו ברוך הוא אפילו במקום הזה בלי שינוי כלל הגם שאברהם ויצחק היו גם כן מייחדים אותו יתברך בלי שינוי אף על פי כן עיקר התבוננות שלהם היתה מצד התפשטותו יתברך רק שהתפשטותו הוא בלי שינוי אפילו מצד העולמות אבל בחינת יעקב היה הביטול מצד העצם שלא בבחינת ההתפשטות רק מצד העצם ולכן נקרא תם דהיינו מי שהולך בתמימות אינו מתבונן על המסובב מהדבר רק מצד עצם הדבר איך שהוא כן מדת יעקב אבינו עליו השלום היה גם כן שלא בבחינת ההתבוננות מצד המסובב ממנו יתברך ומצד התפשטותו בבחינת עולמות כי אם מצד העצם שהוא עצמותו ברוך הוא בעצמו ולכן הוא מדת אמת ודי למבין ולכן נאמר ביראתך על יעקב כי בחינת יראה הוא ביטול העצמי אשר למשל מצד יראת וביטול המלך אינו משגיח על שום צד אחר רק בטל בתכלית מעצם המלך מצד שעומד תמיד לפני המלך ולכן יראה הוא אותיות ראיה דהיינו שרואה תמיד המלך כן בחינת יעקב היה אצלו בחינת ראיה שראה כבודו יתברך תמיד אפילו בבחינת עולמות ודי למבין:
31
ל״בוהנה הגם שביארנו שבחינת האבות היו חלוקים בבחינת ביטולם עם כל זה כל אחד היה כלול מכל הבחינות רק שבזה הוא עיקר מדתו מזה הבחינה ובזה היה עיקר מזה דהיינו בבחינת מדת אברהם היה גם כן מדת יצחק ויעקב דהיינו שהיה לו רשפי אש ומדת רעותא דלבא כנזכר לעיל רק שעיקר בחינת מדתו היה כנזכר לעיל ועל ידי זה בא לרשפי אש וביטול העצמי וכן ביצחק וכן הוא ביעקב והנה כתיב אברהם הוליד את יצחק דהיינו בכדי שיגיע לרשפי אש מוכרח להיות מקודם בחינת אברהם דהיינו לגלות יחודו יתברך ולייחדו דייקא מצד העולמות להתבונן ביחודו יתברך בבחינת העולמות בלי שום שינוי ופירוד ומהתבוננות זו יבא לידי כלות הנפש בבחינת רשפי אש לצאת מגדרי הכלים בבחינת אשתחוה אל היכל קדשך אבל כשלא יהיה מתבונן ביחודו יתברך מצד העולמות הרי עצמותו יתברך אינו בערך תפיסא והשגה כלל והעולמות המה נראים לבעלי גבול בבחינת נפרד ואיך יבא לו התשוקה ברשפי אש אליו יתברך:
32
ל״גוכמשל הנזכר לעיל אשר מצד שרואה התפשטותו של המלך בבחינת בית שהוא התפשטות גדולתו בבחינת שרים ועבדים מזה יגיע לו הביטול והתשוקה להבטל אליו כמו שהוא בהיכלו אבל כשלא יראה התגלות מלכותו בבחינת התפשטותו הרי לא יתגלה לו ממהות המלך כלל ולכן אברהם הוליד את יצחק דייקא דהיינו מצד מדת אברהם שהיא בחינת התבוננות גילוי יחודו יתברך וביטולו אליו מצד העולמות יהיה מזה ההולדה בחינת יצחק וכן בחינת יעקב הוא בא מבחינת יצחק כי בחינת יעקב היה הביטול שלו מצד גילוי עצמותו ברוך הוא אפילו בבחינת עולמות התחתונים והיה שוה אצלו התגלותו יתברך כמו שהוא בהיכלו כן הוא בבחינת התפשטותו יתברך בלי שינוי כלל כמבואר נמצא היה מוכרח להיות לו מקודם הביטול אליו יתברך כמו שהוא בהיכלו ואז לא היה מסתיר לפניו והיה ביטולו שוה אפילו מצד בחינת עולמות כמו שהוא בהיכלו כנזכר לעיל בלי שינוי אבל אם לא היה הביטול שלו רק מצד העצם שלא בערך העולמות הלא לא היה נגלה אליו כחו יתברך מצד בחינת העולמות בהשוואה וכמשל הנזכר לעיל דהיינו שביטולו מצד עצם המלך הוא שוה אליו כמו שהוא בהיכלו כן הוא בבחינת בית מוכרח מקודם להבין הביטול אליו מצד כבוד עצמותו כאשר הוא בהיכלו ומצד עצם ביטולו הוא שוה אליו באופן זה אפילו בבחינת בית אבל כשלא יתגלה אליו עצם הביטול בבחינת היכלו איך ישווה הביטול אפילו בבחינת בית כי הלא לא נגלה לו כבודו כי אם מצד התפשטותו כן הוא כביכול בבחינת יעקב שאמר אכן יש הוי"ה במקום הזה וכן וירא ויאמר מה נורא המקום הזה דהיינו שהשיג ביטול עצמותו ברוך הוא אפילו במקום הזה היה מכיר ביטולו כאשר הוא במקום כבודו יתברך שהוא בהיכלו לכן אמר שגם במקום הזה הוא גם כן עצמותו ברוך הוא ודי למבין והבן ולכן מבחינת יצחק נולד בחינת יעקב שהוא רעותא דלבא:
33
ל״דוהנה ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה שתפלות אבות תקנום דהיינו דרך כלל אברהם תיקן תפלת שחרית יצחק תיקן תפלת מנחה ויעקב תיקן תפלת ערבית ובדרך פרט כל תפלה כלולה מתלת אבהן כי תפלה הוא לשון התחברות ודביקות כי עיקר תכלית עבודת האדם הוא לייחדו יתברך בעולמות באופן שיהיה נגלה יחודו ואחדותו יתברך דייקא מצד בחינת העולמות והגבול והיש שיהיה התגלות יחודו עילא ותתא בלי שינוי והוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה כי קודשא בריך הוא הוא כאשר הוא מצד עצמותו אשר אין שינוי אצלו יתברך וכולל כל בחינות העולמות ביחוד עצום מצד כחו הפלא הנמשך מכח השוואתו ברוך הוא אשר הוא שוה עילא ותתא ומכל סיטרין ועל זה מורה שם הוי"ה ברוך הוא שהוא שם העצם כידוע ומבואר לעיל אשר מצד עצמותו ברוך הוא נמצא בכל המציאות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין בלי שום שינוי ורבוי ופירוד חס ושלום רק שהוא ביחוד עצום אפילו מצד בחינת העולמות אשר על זה מורים אותיות שם הוי"ה ברוך הוא הגם שהוא בבחינת אותיות שמורים על המשכות אף על פי כן הוא אחד בלי שום שינוי גם עיקר שם הוי"ה ברוך הוא הוא אותיות הו"ה וי' של שם הוי"ה ברוך הוא הוא בחינת הפועל תמיד ההתהוות בלי הפסק כמו ככה יעשה איוב כל הימים כמבואר בליקוטי אמרים של מורי ורבי הקדוש נשמתו עדן:
34
ל״הדהיינו כי בחינת התהוות הוא מאין ליש בבחינת מחודש שבחינת מציאות העולמות אינם בדרך המשכה והתגלות מהעלם אל הגילוי כי על התגלות מהעלם אל הגילוי אין נופל לומר לשון התהוות כי לשון התהוות הוא דבר שלא היה במציאות כלל אך עתה נתהווה אבל מהעלם אל הגילוי הלא כבר היה הדבר במציאות רק שהיה בהעלם ועתה בא לגילוי אשר על כן כל בחינות העולמות וכל המציאות הנמצאים בעולם בכל פרטי חלוקי דרגין בבחינת יש וגבול אין לתאר חס ושלום שהיה מקודם בכחו יתברך בהעלם כי אם כן חס ושלום עשיתו לבעל כחות רבים בכחו ולבעל רבויים ושינויים חס מלדבר ולהרהר בזה אשר עיקר היחוד והאמונה שאין זולתו כלל והוא פשוט בתכלית הפשיטות ושוה בתכלית ההשוואה אשר על כן כל המציאות הנמצאים בעולם המה הכל מחודשים מהעדר אל הויה ממש בהויה חדשה מאין ליש דהיינו שאין לתאר מציאותם באיזה העלם דהעלם לכן כל העולמות והמציאות היו מקודם בחינת אין לא נודע מוצאם ובחינת אין נאמר על המציאות שהם בחינת אין אבל אין לומר על אין סוף ברוך הוא תואר אין אדרבה הוא מקורא דכולא ושרשא דכולא וכל המציאות נפעלו מכחו וכחו עדיין לא סר מעליהם בלי שום שינוי רק האין הוא על מציאות העולמות אשר בחינתם היה תחלה אין אבל הבורא ברוך הוא הוא הממציא כל המציאות וכל המציאות הוא אין נגדו ומקרא מלא דבר הכתוב להנחיל אוהבי יש שהוא עיקר היש ולא כמו היש הנגלה בבחינת עולמות בבחינת יש ונפרד כי אדרבה שהיש הנגלה לנו הוא בחינת אין לגביה יתברך ובטל במציאות ממש רק היש שאנו מתארים עליו יתברך הוא מציאותו יתברך וכל הנמצאים בעולם נמצאים מאמיתת המצאו ולכן כל המציאות הנגלה לנו הוא בבחינת התהוות חדשה אשר אין לתאר אליו יתברך שום ערך המציאות כפי אשר נגלה לנו הגם שהכל הוא ממנו יתברך אשר הוא ממציא כל המציאות אבל לא נודע באיזה אופן ובאיזה מהות ואצלו יתברך אין המציאות תופסים בו כלל לאיזה מהות ושינוי חס ושלום:
35
ל״וולכן שם הוי"ה ברוך הוא מורה על שמהווה תמיד בכל רגע ממש מאין ליש כי אין לדמות חס ושלום פעולותיו יתברך בבחינת הנפעלים לפעולת בשר ודם אשר עושה איזה כלי ואיזה אומנות אשר אחר עשייתה נגמרה הכלי ועומדת בפני עצמה כי הכלי או האומנות הרי יש לה מציאות קודם בלתי מהות האדם רק שהאדם משנה אותה מתמונה לתמונה אבל עיקר מציאותה ומהותה היא מהות בפני עצמה או מתכות או עץ או עפר ודומיהם אבל פעולתיו יתברך בפעולת העולם הרי לא היה העולם באיזה מציאות ומהות כלל כי אין מציאות נמצא בלעדו יתברך ואין מהות זולתו יתברך הרי אלו היה הסתלקותו כרגע מפעולת העולם היה עולם בטל במציאות לגמרי כמו שהיה מקודם ולכן מוכרח להיות התהוות העולמות מכחו יתברך בלי הפסק כלל:
36
ל״זוהנה אפילו עתה אחר התהוותם אין לומר חס ושלום שנעשו מהות חדש נוסף על מהותו חס ושלום מלדבר ולהרהר זה כי אם כן תעשה חס ושלום איזה דבר זולת השם יתברך אשר מקרא מלא דבר הכתוב ומי צור זולתי אלקינ"ו ואפס בלעדו ואני ראשון ואני אחרון ומקראות עצמו מספר אשר מורים שעדיין אין זולתו יתברך כמאמר הכתוב אתה הוא הוי"ה לבדך וכי הוא לבדו אפילו אחר בריאת העולמות אין זולתו יתברך והוא לבדו בלי שום שינוי כלל וכל השינויים הנגלים למהות מציאות ומהותים חלוקים הוא רק לגבי דידן מצד ההסתרה אבל לא לגביה יתברך כי אצלו יתברך אין מסתיר לפניו יתברך כלום ולפניו יתברך נגלו כל תעלומות אשר על כן שם הוי"ה ברוך הוא מורה על יחודו יתברך והתהוות העולמות אשר הוא יתברך מהוום תמיד בלי הפסק וגם בלי שינוי ורבוי כלל ואיך הוא הדבר הזה אשר יפעל כל הנפעלים תמיד בפועל ממש ואף על פי כן לא יהיה שינוי אצלו יתברך זהו דבר שאין בשכל שום נברא להשיג והוא מפלאותיו יתברך אשר על כן קוצו של יו"ד מורה על כתר שהוא פלא דהיינו שכל התהוות העולמות המה בחינת פלא:
37
ל״חוזהו קודשא בריך הוא שהוא שם הוי"ה ברוך הוא ושכינתיה היא בחינת התפשטותו יתברך בעולמות להוותם ולחיים ולקיימם בבחינת יש ומהותים נבדלים בבחינת התגלותם בבחינת נפרדים להיות נגלים כל בחינות חילוקי דרגין ושכינה הוא מלשון שוכן בעולמות בבחינתם בבחינת ממלא כל עלמין כל אחד לפי בחינתו דהיינו בבחינת דומם צומח חי מדבר ובשמים וצבאם ובגלגלים ואופנים כו' אשר בכל בחינה הוא התגלות לפי אופנו ואינו דומה זה לזה בבחינת הנבראים בכלל ובפרט ובחינה זו נקרא אלוקי"ם ונקרא אדנ"י ואלוקי"ם הוא בכלל דהיינו בחינת צמצום והסתר התגלותו יתברך בבחינת נבראים להיות נגלים בבחינת גבול ויש ונפרד שהוא הכל מצד ההסתרה ולכן בבחינת אלוקי"ם נכלל גם כן אלוקים אחרים דהיינו שיהיה יכול להתגלות נפרד גמור וסטרא אחרא המנגדת להקדושה ואומרת אני ואפסי עוד להחשיב עצמה ליש ונפרד מצד הצמצום וההסתרה:
38
ל״טועל זה נאמר רגליה יורדות כו' ומלכותו בכל משלה אפילו על סטרא אחרא ואתה מחיה את כולם אפילו בבחינת יש ונפרד ובחינת אדני הוא כשנגלה על ידי בחינת העולמות ובחינת נבראים יחודו יתברך דהיינו התגלות אלקו"תו יתברך כמאמר הכתוב וצבא השמים לך משתחווים וכאשר התחתונים מבטלים עצמם אליו יתברך ומקבלים עליהם עול מלכותו יתברך להיות בטלים ליחודו ונודע מצד פעולותיו דהיינו שמצד התגלות העולם נודע מציאותו יתברך ומייחדים אותו יתברך אפילו מצד העולמות ומכירים יחודו יתברך אז נקרא בבחינת אדנ"י שהוא לשון אדנות כמו שנגלה גדולת האדון על עבדיו אשר עבדיו בטלים אליו כן כאשר נגלה אלוקו"תו יתברך על ידי הנבראים אשר בטלים אליו יתברך נקרא אדני והוא בחינת אברהם שהיה מייחד העולמות אליו יתברך והיה מבין ומביט מצד העולמות שיש מנהיג עליהם ושהם אינן דבר זולת ונפרד מאתו יתברך כי הכל הוא לבדו יתברך ולכן היה בטל אליו יתברך ומבטל כל העולם אליו ומדבקם אליו יתברך ביחודו:
39
מ׳וזהו מאמר רבותינו זכרונם לברכה לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא אדון עד שבא אברהם וקראו אדון שאמר אדנ"י אלוקי"ם במה אדע וכו' שהוא המשיך יחודו יתברך בעולמות וביטל העולמות אליו וגילה אדנותו יתברך בבחינת עולם דהיינו שגילה שכינתו יתברך בעולמו שיש אדון ומנהיג בעולם אשר הוא יתברך נמצא בכל הנפעלים והיה מייחד שכינתו יתברך עם הקדוש ברוך הוא דהיינו שלא היה מבין בעולמות רק יחודו יתברך בלי שינוי שהתפשטות אדנותו יתברך אין לדמות להתפשטות מלך בשר ודם על עמו ומדינותיו אשר המה דברים נבדלים ממהותו רק שממשלתו מתפשטת עליהם ובטלים אליו אבל עיקרם ומהותם המה נבדלים ממהותו אבל אצל הקדוש ברוך הוא הרי אין הנבראים והעולמות מהות נבדל ממנו חס ושלום כי אין זולתו יתברך וכל הנמצאים נמצאו מאמיתת המצאו לכן אפילו בהתפשטותו יתברך בהנמצאים לא נשתנה מהותו חס ושלום ולא נתרבה רק שלגבי דידן מצד ההסתרה נגלים למהותים נבדלים אבל לגביה יתברך אין צמצום והסתר מעלים לפניו יתברך ולכן היה אברהם אבינו עליו השלום מייחדם בעבודתו ונעשה בחינת מרכבה אליו יתברך באופן שהיה מבין על ידי בחינת התגלות העולמות עצם יחודו:
40
מ״אכמו למשל הרוכב על הסוס הגם שהסוס מוליכו למקום חפצו וכל הילוכו והנהגתו הוא על ידי הסוס אף על פי כן עיקר הוא הרוכב והסוס הוא בטל לגבי הרוכב וכן הוא בהרכבת הנפש עם הגוף הגם שכל פעולת הנפש הוא על ידי כלי הגוף על ידי ראיה ושמיעה ודבור ומשוש והלוך וכן השכל והמדות פעולתם הוא על ידי כלי המוח והלב אף על פי כן עיקר הוא חיות הנפש והגוף אינו עולה בשם כלל לגבי הנפש כן היה מדת אברהם אבינו עליו השלום הגם שכל עיקר הבנתו ביחודו יתברך וביטולו הוא על ידי מציאות העולמות שמהם ידע והבין מציאותו יתברך ויחודו בהם והיה מבטל עצמו אליו יתברך והיה מבטל העולמות אליו יתברך באופן שהעולמות לא היו נערכים אליו למהות נבדל בעצם רק שהיה מבין בפנימיותם שהם מיוחדים אליו יתברך לכן היה מייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה והיה משלב הוי"ה באדנ"י דהיינו שכל בחינת התגלותו בשם אדנות היה משלבה בהוי"ה יתברך שהוא שם העצם שהוא בלי שינוי כלל והיה העיקר אצלו שם הוי"ה ברוך הוא ולכן השילוב הוא בחינת מרכבה דהיינו שהיה מרכיב יו"ד דשם הוי"ה ברוך הוא על א' דשם אדנ"י וכן הוא בכל האותיות ולכן נאמר בתחלה וירא אליו הוי"ה כו' ולסוף נאמר אדנ"י אל נא תעבור מעל עבדך כי באמת היה נגלה אצלו שם הוי"ה ברוך הוא בעצם ובפנימיות אבל התגלות הוי"ה ברוך הוא היה על ידי שם אדנ"י דהיינו על ידי בחינת שם אדנ"י נגלה אליו שם הוי"ה ברוך הוא בבחינת מרכבה אבל הוי"ה בעצמותו ברוך הוא בלי התלבשות בבחינת אדנ"י לא נגלה אליו כמאמר הכתוב ושמי הוי"ה לא נודעתי להם וכאשר יתבאר לקמן אם ירצה השם ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה בת היתה לאברהם אבינו עליו השלום ובכל שמה וכמבואר בספר הבהיר שאברהם אבינו עליו השלום גדלה כבת על ידי מדת חסדו דהיינו שהמשיך יחודו יתברך על מדת שכינתו יתברך ודי למבין:
41
מ״בולכן אברהם אבינו עליו השלום תיקן תפלת שחרית כי היה מייחד ומדבק והמשיך יחודו יתברך בבחינת יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה על ידי עבודתו ויחודו וביטולו אליו כמבואר לעיל וכל יחודו היה על ידי מדת החסד כמאמר הכתוב ואני ברוב חסדך אבא ביתך דהיינו הגם שמצד ההשתלשלות הרי אין להעריך אליו יתברך ערך העולמות כלל ומצד ההתגלות אין לדמות ערך העולמות בעלי גבול לגביה יתברך רק מצד חסדו הגדול נמשך יחודו יתברך בעולמות התחתונים והוא מדת החסד שיורד ממקום גבוה למקום נמוך הגם שמצד הדרגין המה רחוקים בגדרם אשר אין להעריך בחינת אין סוף ברוך הוא לערך העולמות אף על פי כן מצד האהבה והחסד מתמשך עצמות אין סוף ברוך הוא לכל בחינות התחתונים כמאמר רבותינו זכרונם לברכה במקום גדולתו שם ענוותנותו וכמאמר הכתוב מי כהוי"ה אלוקינ"ו המגביהי לשבת המשפילי לראות כו' וזהו מצד גדולתו יתברך אשר לגדולתו אין חקר לכן נמשך אפילו למדריגה התחתונה וכמו למשל ממלך בשר ודם מצד גדולתו שוים אליו השרים ועבדים ואדרבה מתראה להמון עם בפשיטות יותר מהתגלותו לשרים וכן חכם גדול משפיע השפעתו אפילו לקטנים כן הוא שמצד גדולתו יתברך מתמשך אפילו למדריגה הנמוך שבנמוכים ומתייחד בהם ולכן נקראת מדת חסד גדולה כמאמר הכתוב לך הוי"ה הגדולה וגם בהמשכה זו נתגלית מדת גדולתו יתברך כמאמר הכתוב גדול הוי"ה ומהולל מאוד בעיר אלוקינ"ו הר קדשו וכמבואר בזוהר אימת נקרא גדול כשהוא בעיר אלוקינ"ו שעיר אלוקינ"ו היא מדת מלכותו יתברך המתגלית בכל העולמות ועיר נקרא האותיות כמאמר ספר יצירה שתי אבנים בונות כו':
42
מ״גשכל בנין העולמות הם על ידי אותיות ולכן נקרא מדת חסד גדולה ועל ידי החסד הוא התכוננות כל העולמות ובניינם כמאמר הכתוב כי אמרתי עולם חסד יבנה אך כשהעולמות נגלים ליש ונפרד הרי אינו נגלה מדת חסדו יתברך אדרבה הם היפך חסדו שגברו בהם הצמצומים עד שמסתיר אור הוי"ה ויחודו יתברך אבל אברהם אבינו עליו השלום גילה מדת חסדו על ידי יחודו שהיה מייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה ולכן מדתו היה מתתא לעילא גם כן במדת החסד שהוא האהבה כי אהבה מקלקלת השורה ואהבה דוחקת הבשר כי על ידי מדת אהבתו אליו יתברך ביטל עצמו וכל העולם אליו יתברך לדבקה בו ועל ידי יחוד המשיך גם כן אהבתו יתברך וחסדו להתמשך בעולמות כמשל הבן מצד אהבתו אל אביו מבטל מעשה נערות שלו ומתדבק במעשה אביו להדבק אליו וכן הוא האב מצד אהבתו אל בנו מצמצם שכלו ומדותיו בכדי להתאחד עם בנו ולכן נקרא אברהם אוהבי ולכן הוא תיקן תפלת שחרית:
43
מ״דכי תפלה הוא לשון דביקות וחיבור ושחרית הוא סובל שתי משמעות כי שחרית הוא לשון שחור וגם הוא לשון אור כמאמר הכתוב מי זאת הנשקפה כמו שחר ועלות השחר מכוכב השחר שהוא מאיר וגם שחר הוא לשון התראות פנים זה עם זה כמו שכתוב יצאתי לשחר פניך וכמאמר הכתוב אלוקי"ם אל"י אתה אשחרך דהיינו שהמשיך יחודו יתברך דייקא מצד העולמות והיה מייחדו בבחינת עולמות אשר המה מצד צמצומים בבחינת הסתלקות האור ונראים בבחינת שחרות בבחינת יש אך מצד שהמשיך יחודו יתברך האיר יחודו יתברך בעולמות וגם העלה בחינת עולמות אליו יתברך בבחינת פנימיותם שהוא בחינת שכינתו יתברך וגם המשיך אור פני הוי"ה להיות מאיר אור פניו יתברך עליהם כמאמר הכתוב יאר הוי"ה פניו אליך אבל עצם האור הוא בבחינת שחרות דהיינו מצד הכלים דהיינו שהעולמות נגלים לבחינת יש וגבול רק שהמה בטלים לאור הוי"ה ויחודו יתברך המאיר בהם לכן נקרא העלאת עולמות אליו יתברך והמשכתו יתברך בעולמות בבחינת פנים כמו שעל ידי הפנים נגלה התגלות הנפש אבל כל התגלותה הוא על ידי כלי הפנים אבל עצם הנפש לא נתגלית כן התגלותו יתברך הוא על ידי הכלים ודי למבין:
44
מ״הויצחק תקן תפלת מנחה כי מדת יצחק אבינו עליו השלום היה דווקא לעלות למקורו ולצאת מגדרי הכלים להבטל למקורא ושרשא דכולא וגם להעלות העולמות לשרשם לא כמו שהם נגלים בבחינת הסתרה לכן נאמר ותעבור המנחה על פניו דהיינו למעלה מבחינת פנים כי בבחינת פנים הוא ההתגלות על ידי כלי הפנים כמבואר וכמשל מלך בשר ודם שמראה פנים של התקרבות לעבדיו ועל ידי הארת הפנים נתקרב אל עבדיו אבל עצם מהותו הוא בבחינת נבדל מהם כן כביכול אור הוי"ה המאיר על ידי הכלים בבחינת התגלות העולמות הרי לא נגלה עצמותו ברוך הוא רק על ידי הכלים שהוא חכמתו יתברך וחסדו כו' המתמשך בבחינת העולמות אבל עצמותו ברוך הוא ומהותו הרי הוא מרומם ברוממות אין קץ מהעולמות ובחינת יצחק היה בחינת רשפי אש לצאת מגדרי הכלים אליו יתברך מצד עצמותו ברוך הוא שלא בערך התגלות העולמות כמו שנתבאר לעיל שהוא בחינת אשתחוה אל היכל קדשך לכן תקן תפילת מנחה להעלות חיות נפשו וחיות כל העולמות לשרשם למקורא דכולא שהוא אין סוף ברוך הוא שלא בבחינת הסתרה:
45
מ״ווהנה הגם שבחינה זו הוא בחינה העלאה וגם כל עיקרה הוא לצאת מגדרי הכלים כטבע האש ליפרד מהפתילה והנה תפילה הוא דווקא בבחינת המשכה מעילא לתתא וגם תפלה הוא לשון דביקות והתחברות אך עם כל זה נקראת תפלה כי בכדי שיהיה כח בכל העולמות בכלל ובנפש האדם בפרט להיות נכספה וגם כלתה נפשם בתשוקה ורשפי אש לצאת מהסתרתם לעלות ולהדבק באור אין סוף באור חיי החיים אשר למעלה מבחינת כלים מוכרח להיות מקודם המשכה מעילא מאור אין סוף ברוך הוא לבחינת התגלות העולמות ובחינת חבור ודביקות בכדי שיהיה כח בתחתונים ליכסף בנפש שוקקה לחזות בנועם הוי"ה ולבקר בהיכלו כי אם לא יהיה חבור ודביקות זה לזה הלא רחוק גדר העולמות בתכלית הריחוק מאין סוף ברוך הוא אשר הוא מרומם ונשגב מערך עולמות מעלות אין קץ ואיך יפול שם התשוקה והכיסוף אל מה שרחוק בתכלית הריחוק אשר אין להם ערך ויחוס זה אל זה מצד הנגלה כי כל תשוקה הוא מצד שרואה ומבין איזה דבר הטוב והנעים אך לא יכול להשיגה נכסף אליה להשיגה:
46
מ״זוכמו למשל ממלך בשר ודם אשר מצד שרואה ומבין גדולת המלך והמלך מקרבו בהתראות פנים אליו מצד זה נפשו שוקקה לראות ולהתדבק אל כבודו בהיכלו אבל מי שאינו מכיר את המלך ואין לו התחברות כלל עמו כמו הכפרי אין להעריך שיהיה לו תשוקה להדבק במלך כמו שהוא בהיכלו אשר מהותו רחוק בריחוק עצום ממהות המלך כן הוא כביכול בנמשל בערכים אין קץ מהמשל אשר מצד ריחוק גדר העולמות כאשר המה נגלים לנו בבחינת גשמיות ויש גמור מרוממותו יתברך אשר הוא אינו בערך תפיסא והשגה כלל אין לתאר שיהיה תשוקה מצד העולמות והגוף להדבק אל אין סוף ברוך הוא אשר אינו מושג וידוע כלל אשר על כן בכדי שיהיה להעולמות תשוקה וכיסוף לעלות לשרשם מוכרח להיות המשכה מאור אין סוף ברוך הוא בבחינת התחברות ודביקות והוא בחינת תפלת המנחה דהיינו התחברות ודביקות אור אין סוף ברוך הוא בבחינת כלים ועולמות בערכו דהיינו כמו שכל העולמות המה בכחו יתברך אשר אצלו יתברך המה כלולים ומשתווים בכחו יתברך בהשוואה גמורה ותפילת שחרית הוא התחברותו יתברך ודביקותו בבחינת כלים בערך העולמות ובערך הנבראים ומגלה יחודו יתברך בערך הכלים והעולמות:
47
מ״חוכמו למשל אצל האב המתאחד עם בנו יש שני בחינות דהיינו או שמתאחד ומחבר שכלו ומדותיו אל שכל ומדת בנו ומתאחד עמו בערכו או כשמתמשך ומתחבר לבנו בערך שכלו ומדותיו ולהעלות מדותיו ושכלו של בנו לחברה עמו וההתחברות זה הוא שמצד העצם ושרשם המה מכח ומהות אחד אך בתחלה מוכרח האב לצמצם ולהמשיך התחברותו עמו בערך בנו כדי שיהיה לו התחברות עמו כי אם לא יהיה לו דביקות והתאחדות עמו מצד ריחוק ערכו מערך בנו הלא לא יהיה ביניהם חבור כלל לכן מוכרח להתמשך אליו בערך שכלו הקטן ואחר זה מתחבר עמו בערך מהותו בעצמו כן הוא כביכול בבחינת תפלת שחרית הוא להמשיך אור אין סוף ברוך הוא בערך כלי העולמות בכלל ובערך התגלות היחוד בנפש האדם בפרט וכמאמר הזוהר על פסוק נודע בשערים וכו' שנודע לכל חד וחד כפום שיעורא דיליה כפום מה דמשער בלביה ותפילת המנחה הוא התחברותו יתברך והתמשכותו לעולמות בכלל ובבחינת אדם בפרט בערך עצמותו ברוך הוא ושני ההתחברות הוא מצד שבמקורם ושרשם הלא הם הכל בכחו יתברך בבחינת השוואה עם כל זה נצרך מתחילה ההתחברות ודביקות בערך העולמות מצד שבערך הנגלה הרי העולמות רחוקים בגדרם לקבל יחודו יתברך בבחינת אין סוף ברוך הוא לכן מוכרח להיות המשכה מעילא לתתא בבחינת התחברות בערך העולמות:
48
מ״טועל ידי התחברות זה יוליד מזה רשפי אש לעלות לשרשו לצאת מגדרי הכלים אליו יתברך אז הוא המשכה מעילא לתתא בבחינת התחברות בכלים שהיה כח בהם להיות תמיד התשוקה בהתחברות עצום לעלות להר קדשו ולבקר בהיכלו בערך אין סוף ברוך הוא הגם שההולדה בבחינת רשפי אש הוא על ידי התפלה של שחרית זה הוא רק בבחינת התעוררות וחפץ ותשוקה כמו שנכסף לאיזה דבר אבל עדיין הדבר רחוק ממהותו ואינו מתדבק בה אבל על ידי תפילה זו הוא התחברות ודביקות להיות בבחינת תשוקה והתדבקות אליו יתברך שלא בערך העולמות וגם בתפילת שחרית צריך אתערותא מתתא מקודם והוא בחינת קריאת שמע דהיינו לצאת מיש הגמור הנפרד ולהדבק ביחודו יתברך והוא בבחינת צמאון כמו שאדם צמא למים אבל עדיין לא שתה כן הוא קריאת שמע הוא התעוררות להיות נפשו צמאה ושוקקה לדבקה בו אבל עדיין אינו דבק והיא על ידי אהבה שאוהב הדבר וחפץ בה אבל עדיין לא השיגה כן על ידי התבוננות ביחודו יתברך שהוא שמע ישראל בבחינת אחד על ידי זה הוא ואהבת דהיינו שיש לו אהבה ותשוקה ועל ידי התפילה ממשיך יחודו יתברך בבחינת דביקות אורו יתברך בבחינת הנפש ובבחינת המשכה וחיבור ודביקות מעילא לתתא לכל חד וחד לפום שיעורא דיליה וכן הוא בתפילת המנחה הוא ההתעוררות והצמאון ברשפי אש לעלות להר קדשו ולבקר בבחינת היכלו ועל ידי התפלה הוא מרווה צמאונו בבחינת דביקות שיהיה לו חבור ודביקות גמור אליו יתברך ולהיות יכול לעמוד בתשוקה זו בבחינת התחברות ולכן לא קדמה קריאת שמע לתפלה זו כי תפלה הראשונה היא המביאה לידי התעוררות רשפי אש וכמבואר לעיל על מאמר הכתוב אברהם הוליד את יצחק:
49
נ׳כי מצד מדת אברהם שהוא המשכת אור יחודו ודביקותו בערך העולמות מצד התדבקות זו יכסוף הכוסף לעלות למקורו ושרשו לכן התעוררות זה הוא על ידי תפילת שחרית ולכן נקראת תפילת צהריים כי צהריים הוא תוקפא דשמשא וגם נקראת תפילת הערב כמאמר הכתוב ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב כמאמר הזוהר שצהריים הוא לשון סגי נהור כמו לבן אוכם קורין חיוור או לסומא קורין אותו סגי נהור כמו כן תפלת המנחה היא מצד החושך לכן קורין אותה תפילת צהריים אבל באמת שני הפירושים הם אמת דהיינו כי כל עיקר התשוקה והרשפי אש הוא דייקא מצד ההסתרה והחושך מצד זה התשוקה לצאת מחושך אל אור כי מצד ההיפך הזה הוא ההתגברות ביתר שאת ויתר עז להתדבק אל העצם והתשוקה הזאת היא יותר נעלה מהתשוקה שהיא מצד ההתקרבות כי התשוקה שהוא מצד ההתקרבות הוא בערך הנבחן בבחינת ההתקרבות אשר ההתקרבות הוא בערך התגלותו יתברך ויחודו יתברך בבחינת עולמות שהוא כל חד לפום שיעורא דיליה אבל התשוקה שהוא מצד הריחוק וההיפך הרי התשוקה הזאת הוא אל עצמותו ברוך הוא כעצם הנכסף אל יסודו ושרשו ולכן נקרא צהריים תוקפא דשמשא דייקא שבזה הוא התגלות עצם התשוקה והאור הזה מאיר בתוקפו כמו שהוא בעצם לא בערך התמשכותו ולכן נקראת מנחה שהוא לשון דורון כידוע שדורון הוא למשל אדם שמביא לחברו דורון דבר שאין בנמצא אצלו נקרא דורון לשון חשיבות וכן דורון להמלך הוא שמביא לו דבר חדוש כמו צפור המדבר או כמו דבר תימה כמו שהובא במדרש שהזקן שנטע אילן תאנים והביא לו מתאיני האילן כן הוא כביכול כשמעלין העולמות ומדריגות התחתונים אליו יתברך כביכול הוא אצלו יתברך דבר חידוש שיתהפך מיש אין ולכן בתפלת המנחה נאמר ויהי כעלות המנחה וכו':
50
נ״אויעקב אבינו עליו השלום תיקן תפילת ערבית כי מדתו של יעקב היה לגלות אלוק"ותו יתברך אפילו בבחינת יש דייקא לא כמדת אברהם שהיה עבודתו להמשיך אור יחודו יתברך בבחינת יש וגבול ומצד המשכתו זה היה מבטל היש אליו יתברך דהיינו כבחינת ביטול הגוף אל הנפש אשר עיקר הוא חיות הנפש ואין הגוף עולה בשם כלל נגד חיות הנפש כן היה מבטל עצמו והעולמות אליו יתברך אשר העולמות מצד מהותם לא היו עולים בשם כלל לגבי אור יחודו ואלוק"ותו יתברך המתמשך בהם אבל מדת יעקב היה שלא היה נגלה אליו היש והגבול למהות נבדל כלל רק הבין וראה גילוי אלוק"ותו יתברך אפילו מצד היש ובכל פרטי עולמות הבין אלוק"ותו יתברך שאין עוד מלבדו ולא הבין העולמות לאיזה מהות אפילו מצד עצמם כלל רק הבין מצד אמיתותו יתברך אשר מצד האמת הרי אין זולתו יתברך אפילו בבחינת עולמות כמאמר הכתוב ואמת הוי"ה לעולם דייקא והוא מצד כוחו הפלא הרי הוא שווה בעליונים ובתחתונים בלי הבדל וכמו שנתבאר לעיל שעל זה נקרא יעקב איש תם שהלך בתמימות אשר מצד התמימות חיבר שני אוהלים עיין שם ולכן נאמר ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה דייקא ולכן תיקן תפלת ערבית שהוא מדת לילה שהוא ההסתרה שהוא מדת מלכותו יתברך והמשיך התחברותו יתברך ודביקותו אפילו בבחינת לילה שהוא בחינת הצמצום והסתרה שיהיה נגלה אלוק"ותו יתברך בבחינת יחוד עצום באופן היש וכמבואר בזוהר הקדוש פרשת ויצא על פסוק ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו למלכא דאזיל לבי מטרוניתא בעי למפגע לה ולבסמא לה במילין כו' ולא עוד אפילו אית ליה ערסא דדהבא וכסתות מרקמין באפלטיא למיבת בהו ואיהי מתקנא ערסיה באבנין בארעא ובקיסטרא דתיבנא ישבוק דידיה ויבית בהו למיהב לה נייחא ובגין דיהא רעותא דלהון כחדא בדלא אניסו וכו' ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא בגין למיהב לה נייחא דאפילו אבני ביתא רחימין קמיה למיבת בהו עד כאן לשונו:
51
נ״בדהיינו כי כל עיקר כוונתו יתברך היה בשביל להיות לו דירה בתחתונים דהיינו שיהיה נגלה כבודו ויחודו יתברך אפילו בבחינת היש דייקא מצד הגבול כמאמר הכתוב בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד שיהיה גילוי אלוק"ותו יתברך דייקא מצד היש והיא הנקראת שכינה ששוכן יתברך בתחתונים והוא לגלות שלימותו יתברך שאפילו בבחינת יש וגבול הוא יתברך אין עוד מצד כח השוואתו יתברך ולכן צמצם הקדוש ברוך הוא שכינתו דייקא בבחינת יש אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו כי מצד השגה הרי אינו בבחינת השגה ולכן אפילו אית ליה ערסא דדהבא דהיינו ביטול היש מצד התבוננות היחוד שביק דיליה כביכול ושורה דייקא בבחינת היש בגין דיהא רעותא דלהון כחדא בדלא אניסו כי ביטול היש מצד התבוננות יחודו הרי אין נגלה התגלותו בבחינת יש וגבול רק שהיש בטל אליו יתברך נמצא ביטול היש הוא בבחינת אונס כמו שמבטל עצמו להמלך מצד גדולתו שבטל מהותו אבל מצד עצם מהותו שלא בבחינת גדולת המלך אין לו שום יחוס אל הביטול:
52
נ״גכן הוא כל ביטול בעבודה שמצד היחוד הרי מבטל עצמו והעולמות מצד התגלות רוממותו יתברך וגדולתו מצד זה מתבטל ומתייחד אליו אבל לא מצד עצם הביטול ולכן שכינה שהוא התגלות חיותו יתברך שבבחינת עולמות רוצים תמיד לעלות לשרשם כמו שנאמר למען יזמרך כבוד ולא ידום דהיינו שחיות העולמות אינם נחים וחפצים לעלות לשרשם ולמקורם אבל כשנגלה אלוק"ותו יתברך דייקא מצד היש ומתחבר אפילו מצד היש אז הדביקות והחיבור הוא בדלא אניסו כלל ובגין למיהב לה נייחא דהיינו לבחינת שכינתו הנגלית דייקא מצד בחינת היש שכשיתגלה יחודו יתברך מצד בחינת העולמות אז יש לבחינת שכינתו יתברך נייחא דהיינו שיגלה כבודו ויחודו יתברך אפילו מצד העולמות והתחברות ודביקות של בחינה זו היא בחינת יעקב אבינו עליו השלום ולכן נאמר ויפגע במקום פגיעה היא תפילה כמאמר רבותינו זכרונם לברכה ועל ידי בחינת תפילה וחבור זה הוא שנאמר ויקח מאבני המקום דייקא מאותיות שנקראו אבנים שהם בבחינת מקום וישכב במקום ההוא וכמבואר בזוהר פרשת שלח כי בכל מקום שנאמר ההוא אחיד סופא בשירותא כי הוא אתר סתים דלא אתגלייא שהוא עצמותו ברוך הוא שאינו בערך השגה כמאמר הכתוב ועבד הלוי הוא שהוא בחינת נסתר שהוא בחינת כתר וה' היא ה"א תתאה שהוא מדת מלכותו יתברך שהוא מקור לבחינת התגלות היש:
53
נ״דוהנה סוף מעשה במחשבה תחילה כי גילוי היש הוא דייקא מעצמותו ברוך הוא ולכן נקראת כתר מלכות וכשיתחבר היש לשרשו דהיינו שנגלה על ידי היש עצמותו ברוך הוא נקראת בחינה זאת ההוא דהיינו שאחיד סופא בשירותא ולכן בבחינת יעקב שהיה נגלה עצמותו ברוך הוא מצד היש דייקא נאמר וישכב במקום ההוא דהיינו שחבר המקום למקורו וזהו ההוא וכן ויש כ"ב במקום ההוא כי כ"ב אתוון שורשם הוא ממקורא דכולא הגם שבבחינת התגלות המה למטה מכל הדרגין אבל שורשם הם למעלה שהם מבחינת עצמותו ברוך הוא ולכן יעקב הוא אותיות יבקע כמבואר בעץ חיים שהוא מיסוד אבא שנבקע ומשפיע לרחל דהיינו כמו שהדבור באדם הלא ברגע אחד נעשו צירופים ומדבר כל מה שעלה בשכלו והגם שמצד השתלשלות המה רחוקים בגדרם זה מזה כי השכל הוא רוחני וכלי הדבור המה גשמיים אך מצד עצם ההתקשרות מצד כחו הפלא שהמה הכל בהשוואה לכן מצד התקשרות הזה נבקע מהתקשרות המושכל לכלי הדבור ברגע אחד מה שבדרך המשכה מוכרח להיות נמשך מהמושכל שהוא חכמה לבינה ומבינה להמדות ומשם מקבל הדבור וזה בא בבחינת בקיעה כן בחינת יעקב הוא מבחינת יסוד אבא דהיינו התדבקותו הוא מצד העצם למעלה משכל והבנה דהיינו הביטול שלו היה מצד האמת ומצד התמימות כמבואר לעיל אשר לכן היה יכול לחבר עלמא דאתכסייא ועלמא דאתגלייא באופן אחד דהיינו להמשיך גילוי עצמותו ברוך הוא דייקא מצד היש שמצד שורשם המה בעצם אחד ולכן היה בבחינת בקיעה שלא בערך השתלשלות להמשיך גילוי אלוק"ותו שלא מצד הבנה והמשכה ולכן תיקן תפלת ערבית שהיא ההתחברות מצד לילה דייקא ולכן נקראת ערבית שהוא מלשון התערבות זה בזה דהיינו שכח בלי גבול עם כח הגבול המה מתערבים בבחינה אחת אפילו בבחינת הסתרה:
54
נ״הולכן לבחינת תפלה זו צריך התעוררות קודם דהיינו לייחדו יתברך דייקא אפילו מצד היש והוא בחינת קריאת שמע של ערבית כי קריאת שמע של שחרית הוא יחוד העולמות אליו יתברך מצד האור דהיינו שמגלה אור יחודו יתברך אפילו בבחינת עולמות ומייחדם אליו יתברך באופן שיהיו בטלים העולמות אליו יתברך כביטול הגוף אל הנפש והביטול הזה הוא מצד התגלות הנפש בכלי הגוף אבל הגוף במהותו בלתי הנפש הלא הוא מהות נבדל בפני עצמו כן קריאת שמע של שחרית הוא על ידי התבוננות באור הוי"ה ויחודו יתברך המתמשך בעולמות אשר מצד זה באה התשוקה להבטל ולהכלל באורו יתברך כמאמר הכתוב לאהבה את הוי"ה אלוקי"ך כי הוא חייך שהוא מצד שהוא חיות של כל העולמות מצד זה בטלים העולמות אליו אבל העולמות בעצם מבלי התגלות יחודו יתברך הרי הם נגלים למהותים נבדלים:
55
נ״ווכמאמר רעיא מהימנא מבלעדי הוי"ה כולם מתים דהיינו בלי התגלות יחודו יתברך הרי הם נראים לגילוי היש בבחינת גשם כמשל האדם בעת שינתו בהסתלקות הנפש אזי נראה כמת בלי חיות וכן הוא כשאינו מתבונן ביחודו יתברך ואין לו אהבה להדבק בו יתברך הרי נראה היש למהות נבדל אבל בחינת קריאת שמע של ערבית הוא דייקא מצד הסתלקות האור דהיינו שלא נגלה התגלות יחודו יתברך המאיר בבחינת עולמות ואף על פי כן יהיו מיוחדים ובטלים לעצמותו ברוך הוא שהיא מצד התגלות אמיתותו יתברך שהוא אין זולתו אפילו מצד העולמות לכן היחוד הוא דייקא מצד הערב ומצד הלילה שהן הצמצומים דהיינו שאפילו בבחינת צמצום לא יתגלה למהות נבדל ולכן הקדים בשכבך לובקומך כי בבחינה זאת יש בחינה גבוה מבחינת בקומך כי בשכבך הוא מצד בחינת התגלות היש שהוא לילה שלא נגלה יחודו יתברך אף על פי כן מייחדו בביטול אבל בקומך הוא מצד שקם ממהותו ומתבונן ביחודו יתברך בבחינת יחוד היש אליו וביטולו אך אף על פי כן צריך לכלול מדת לילה ביום ומדת יום בלילה כי בלי התבוננות יחודו יתברך אפילו בבחינת יש בבחינת אני הוי"ה לא שניתי לא יהיה יכול לייחדו מצד מדת ההסתרה לבדה כי יהיה נגלה לו ליש גמור אך כשמייחדו אפילו מצד הדרגין והעולמות אז יכול לייחדו אפילו מצד היש כנזכר לעיל זהו מדת יום בלילה:
56
נ״זוכן צריך לכלול מדת לילה ביום בכדי להבין שמדת לילה הוא מעצם התגלותו יתברך בלי פירוד כלל דהיינו שלא יהיה מחשיב היש במהות בפני עצמו דהיינו שאמת שהוא מצד כחו יתברך אבל הוא בחינת נבדל כי בזה מעכב יחודו יתברך חס ושלום רק שיתבונן שאפילו מדריגות ובחינת תחתונים שהוא על ידי מדת לילה שהוא ההסתרה שהוא נקרא שכינתו יתברך הוא מעצם היום שהוא התגלות יחודו יתברך בלי שום הבדל כמאמר הכתוב אני הוי"ה הוא שמי בלי פרודא כלל וכמאמר הזוהר זה וזאת לא מתפרשין וכמבואר ברעיא מהימנא מסטרא דאצילותא לית אפרשותא בין קודשא בריך הוא ובין שכינתיה כי הוא יתברך סובל שני הבחינות בנושא אחד ולכן לבחינת תפילה שהיא התחברות זו קדם לה קריאת שמע שהוא יחוד מצד בחינת ערב בבחינת מסירת נפש ובאתערותא דלתתא זו ממשיך אתערותא דלעילא בבחינת תפילה להמשיך התחברותו יתברך ודביקותו אפילו בבחינת לילה דייקא מצד כחו יתברך השוה אשר קמיה כחשיכה כאורה והוא יתברך שוה בשמים ובארץ כי אצלו יתברך אין מסתיר היש הגם כי יוצר הכל הוא וממנו נפעלו והוא יתברך נמצא בכל פרטי הדרגין אף על פי כן הוא לבדו יתברך בלי שום הבדל מצד כחו הפלא הנמשך מכח השוואתו יתברך אשר כל יכול בלי שום הבדל מצד כחו הפלא הנמשך מכח השוואתו יתברך אשר כל יכול להוות ולחיות בלי שום הסתר והבדל כלל וזהו לגביה יתברך אבל לגבי דידן נראה היש למהות נבדל ונפרד:
57
נ״חויעקב אבינו עליו השלום היה מייחד וממשיך כחו יתברך אפילו בבחינת התגלות על ידי מדתו מדת אמת והבריח מן הקצה אל הקצה ולכן נקרא יעקב שהוא יוד עקב דהיינו שהמשיך היוד שהוא הביטול העצמי שהוא בחינת חכמה עילאה שלמעלה מן ההבנה כמו יוד שהוא נקודה אחת בלי התפשטות אורך ורוחב שהיא בחינת בינה שהוא ה' של הוי"ה שהה' יש לה אורך ורוחב כי ההבנה הוא על ידי התפשטות והתרחבות אבל היוד הוא הביטול בעצם שלמעלה מן הבנה והביטול הזה נמשך בעקב שהוא העשיה כמאמר הכתוב וידו אוחזת בעקב עשו דהיינו שהיוד שלו שהוא עצם הביטול אוחז בעקב עשו שהוא העשיה הנגלית אשר נגלה ליש ונפרד אשר על ידי בחינת הבינה הוא היפך האין ונראה ליש ודבר נפרד רק שעל ידי הבינה מבטל את היש ורוצה לצאת מגדרי היש אשר זהו מדת יצחק כמבואר אבל בחינת העשיה הגשמיות מצד מהותה הנגלית הרי הוא עשו כמשמעו אבל בחינת יעקב היה הביטול שלו מצד העצם שלמעלה מן ההבנה כי אם מצד אמיתותו יתברך אשר מצד אמיתותו הרי הכל עצמותו ברוך הוא בלי שום הבדל כלל:
58
נ״טוזהו מאמר רבותינו זכרונם לברכה על פסוק ויקרא לו א"ל אלוק"י ישראל שהקדוש ברוך הוא קרא ליעקב א"ל אני אלו"ק בעליונים ואתה אלו"ק בתחתונים דהיינו שבאמת היש והגבול כאשר הוא לגביה יתברך הוא אצלו בהשוואה גמורה וזהו אני אלו"ק בעליונים דהיינו כח כל העולמות כאשר הם לגביה יתברך אשר זהו בבחינת עליונים אבל בבחינת התחתונים שהוא כאשר נגלו לגבי דידן הרי נגלים העולמות ליש ודבר נפרד אבל יעקב היה ממשיך יחודו יתברך ואלק"ותו דייקא מצד היש הנגלה אשר אין זולתו יתברך אפילו מצד היש לכן נקרא אלו"ק בתחתונים דהיינו שגילה אלוק"ותו מצד היש וחיבר יחוד אלוק"ותו דייקא מצד ההתגלות:
59
ס׳ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה יעקב אבינו לא מת כי כל בחינת מיתה הוא הסתלקות האורות מן הכלים ונשאר הכלי בלי חיות וכמאמר רעיא מהימנא שהבאתי לעיל אשר כל העולמות מבלעדי הוי"ה כולהון מתים דהיינו כי מצד ההתגלות הלא נגלו העולמות ליש ודבר נפרד אבל כשמייחדים אותם על ידי אור הוי"ה השוכן בתוכם ומבטלים אותם לפנימיותם אזי הם חיים מכחו יתברך שהוא בחינת הוי"ה כיחוד הנפש עם הגוף אשר הגוף הוא חי מהנפש ובטל אליו אבל כל זה הוא מצד התאחדות והתקשרות הנפש עם הגוף אז הוא חי מצד הנפש אבל מהות הגוף עצמו בלתי הנפש הרי הוא מהות נבדל ובלא הנפש הוא מת וכן העולמות כשמקשרין ומייחדין אותם להוי"ה ברוך הוא במדת אברהם ויצחק הרי הם חיים מהוי"ה ברוך הוא ובטלים אליו יתברך מצד התקשרות והתאחדות אבל העולמות עצמם הם נגלים למהות נבדל ובלא התקשרות והתאחדות אור הוי"ה בבחינת יחוד הרי העולמות הם בבחינת מתים בלי התגלות חיות אלוק"י אבל מדת יעקב שגילה אלוק"ותו אפילו מצד הכלים שהם העולמות מצד מהותם שלא ראה אותם למהות נבדל כלל רק שהוא לבדו יתברך אפילו מצד היש לכן לא מת כי אצלו לא היה ההסתלקות כלל כי ראה כחו יתברך דייקא מצד היש כי מצד עצמותו ברוך הוא אין לתאר גוף ונפש שהוא אורות וכלים כי הכל הוא עצמותו ברוך הוא ואינו נופל לומר לשון חיות כי בחינת חיות הוא רק משני מהותים נבדלים כמו גוף ונפש אבל בעצם אחד אין נופל בו לומר חיות רק שהוא מקור החיים לכן מצד עצמותו ברוך הוא אשר אין זולתו והוא לבדו הוא אין נופל בו לשון חיות:
60
ס״אועל זה נאמר כי עמך מקור חיים שאפילו מקור החיים בטל אליו יתברך רק שהוא נקרא חיי החיים שכל החיות נמשך ממנו והוא מצד שנגלו לנו העולמות למהות נבדל והוא מחייה אותנו מצד כח עצמותו ברוך הוא השווה ולכן נקרא חיי החיים ובבחינת עולמות נקרא חי העולמים אבל מצד עצמותו אין נופל לומר חיות כי למי הוא מחייה אשר אין זולתו כלל רק שהוא מקור החיים כי מקור החיים נקרא בחינת כתר וכתר הוא עמך שהוא משתווה ובטל בכחו יתברך ודי למבין ולכן בחינת יעקב היה ביטולו מצד עצמותו ברוך הוא שהוא למעלה ממדת חיים ולכן לא מת כי לא היה אצלו שבירה והסתלקות כלל ודי למבין ולכן מדתו היא אמת כי המשיך אל"ף שהוא פלא בבחינת מת שהם העולמות וכאשר המשיך האל"ף שהוא מעצמותו ברוך הוא הרי אין זולתו אפילו מצד העולמות וזהו ואמת הוי"ה לעולם ודי למבין ולכן תיקן תפילת ערבית דהיינו התחברות והתייחדות דייקא מצד ערב ובחינה זו הוא נעשה משני התפילות שהוא בחינת אברהם ויצחק כי בחינת אברהם הוא להמשיך אור הוי"ה ויחודו יתברך בבחינת חיות להיות העולמות מתייחדים ובטלים אליו כביטול הגוף אל הנפש מצד כחו הפלא המקשרם ומאחדם ויצחק העלה העולמות לבטלם כאשר הם אצלו יתברך שהוא לצאת מגדרי הכלים שלא יהיו נראים לגבול וכלים כל אבל עצם הכלים ומהותם כאשר המה נגלים לגבי דידן דהיינו בלי המשכת אור יחודו יתברך או בלי ביטול מהותם מכל וכל הרי הם נגלים ליש ודבר נפרד אבל בחינת יעקב חבר ויחד את העולמות דייקא במהותם ובבחינתם וגילה שאין מלבדו אפילו מצד היש דייקא:
61
ס״בוהנה כבר מבואר שבחינת יחוד האבות היה הכל מצד העולמות כי בחינת אברהם היה ההתפעלות שלו מתתא לעילא מצד התבוננות מציאותו יתברך מבחינת התגלות העולמות הבין שהוא יתברך הוא הממציא לכל הנמצאים ומהווה אותם ומחיים ומקיימם בלי הפסק ומתייחד בהם בלי שינוי והם בטלים אל אין סוף יתברך כביטול הגוף להנפש שהוא נקרא נודע מצד פעולותיו כמו שהנפש נודעת מצד פעולת הגוף שנגלה חיות הנפש על ידי כלי הראיה ושמיעה ודבור והילוך ומישוש ועל ידם הוא התגלות ההשכלה והמדות אשר כולם נגלו על ידי כלי הגוף אבל עצם הנפש לא נתגלית ואינה בבחינת השגה כן כביכול הוא נודע מצד פעולות העולמות בבחינת שמים וצבאם והגלגלים והשמש והירח אשר כולם יש בהם חיות ועושים תמיד רצון קונם וכן על ידי הארץ וצאצאיה אשר כולם מתנהגים בחכמה ובסדר בבחינת טבעם ופעולתם ולכלם יש קיום וחיות על ידי זה הבין שיש מהוה לכל העולמות המהוום ומחיים ומקיימם וכולם בטלים אליו יתברך ואפס בלעדו ואלו היה הסתלקות חיותו כרגע היו העולמות בטלים לגמרי וגופו בפרט ועולמות בכלל לא היו עולים בשם כלל מצד העיקר וכן המשיך יחודו יתברך מעילא לתתא דהיינו להמשיך על ידי כלי העולמות יחודו יתברך בכל מעשיו ובכל הילוכו ותנועותיו ובכל אשר היה עושה בעניניו היה ממשיך אלק"ותו יתברך ויחודו בהם וכמו שנתבאר לעיל באריכות:
62
ס״גוכן מדת יצחק שהוא בחינת רשפי אש התפעלותו היה גם כן מצד העולמות מצד שהבין התגלות אלק"ותו יתברך בכל העולמות והתמשכותו בהם בבחינת צמצום בכל פרט ופרט בבחינת כלים בבחינת הסתרה והבנה זו היה על ידי מדת אברהם ומזה התבונן במקורא ושרשא דכולא אשר הוא יתברך אינו בערך העולמות כלל היה לו רשפי אש לצאת מנרתק הגוף וכלי העולמות שהוא הצמצום כי אם לעלות לידבק בשרשו והתבוננות זו ותשוקה זו הכל הוא מצד העולמות שהבין מי ברא אלה וכן מדת יעקב הגם שמדתו היה בחינת רעותא דלבא המבריח מן הקצה אל הקצה והיה נגלה אליו עצמותו ברוך הוא אפילו מצד העולמות והגבולים כמבואר לעיל עם כל זה עיקר התפעלותו היה מצד הגילוי בבחינת יש רק שלא החשיב את היש למהות נבדל מהעצם חס ושלום רק שהבין עצמותו ברוך הוא אפילו בבחינת עולמות ובזה חיבר האוהלים לאחד דהיינו להיות בטל אליו מצד התגלותו יתברך בעולמות בביטול שהוא מצד התבוננות בבחינת עצמותו ברוך הוא מצד אין סוף ברוך הוא שלא בערך העולמות כמו למשל מי שבטל אל עצם המלך מצד העצם לא מצד התפשטותו הרי שוה אליו הביטול כמו שרואה אותו בהיכלו אשר שם נגלה עצם כבודו כן בטל אליו אפילו בהתגלותו והתלבשותו אפילו בכפר קטן אשר נמשך גדולתו ומשפיל עצמו בערך הכפר אשר שם אינו נגלה עצם כבודו כי אם בערך אנשי הכפר דרך משל כי מצד שביטולו מצד העצם של המלך אינו נותן לב אל מקומו והתגלותו כי מאחר שהוא המלך בעצמו מתבטל אליו בביטול עצום בשוה אך עם כל זה התפעלות הביטול שלו הוא מצד התגלותו בהכפר אבל אם לא היה רואה התגלות המלך בהכפר הזה לא היה בטל אליו כן הוא כביכול מדת יעקב דהיינו שבטולו היה מצד העצם והיה שוה אליו בראייתו והתבוננותו בעצמותו ברוך הוא המרומם מערך עולמות רוממות אין קץ כן היה בטל אליו מצד התגלות העולמות דהיינו שראה והבין כחו יתברך הנמצא בכל הבחינות הגם שהתפשטותו יתברך מצד העולמות הוא בבחינת צמצום והסתרה והלבשה אשר אין להעריך התגלותו יתברך בעולמות לעצמות אין סוף ברוך הוא שאינו מערך עולמות כלל עם כל זה מצד שביטולו היה מצד האמת ומצד העצם מאחר שהבין וראה התגלות עצמותו ברוך הוא בכל העולמות היה הביטול אצלו שוה מצד תמימות ומדת אמת כמו שנתבאר לעיל בארוכה:
63
ס״דאבל עם כל זה היה הביטול שלו מצד שהבין התגלות כבודו יתברך בעולמות אבל בחינת עולמות נגלו אצלו בבחינת ירידה והשפלה והרגיש אותם ליש ומהות רק שהתגלותו יתברך הוא בכל הפרטים אבל ההתגלות נגלה אליו בבחינת השפלה וירידה רק שהיה מחבר עלמא דאתגלייא עם עלמא דאתכסייא באופן אחד עם כל זה היו נחשבים ונערכים אצלו לשני בחינות נמצא נערך הביטול הזה גם כן מבחינת התגלות וחצוניות ולכן נקרא יעקב דעת דלבר וכבר בארתי לעיל שהאבות היה להם הביטול גם כן אפילו מצד הפנימיות רק שעיקר מדתם היה דייקא מצד ההתגלות ולכן נקראו אבות העולם דהיינו שהיו מחברים העולם אליו יתברך כמאמר הכתוב ברוך הוי"ה אלוק"י ישראל מן העולם ועד העולם דייקא כידוע שהם תקנו חטא אדם הראשון שחטאו היה שהרגיש העולם ליש ודבר שהוא עץ הדעת טוב ורע והם תקנו זה שהם חברו היש אליו יתברך ביחוד גמור לכן כל עבודתם היתה לחבר ולייחד היש ועולמות הנגלים אליו יתברך לכן כל עבודתם היה דייקא מצד העולמות והם בררו הטוב שבנוגה להפכה אל הקדושה כי בחינת נגה הוא הרגשת בחינת היש והעולמות למהות נבדל והמה הפכו והרגישו גילוי יחודו יתברך על ידי העולמות והיו מרגישים אלוק"ותו יתברך דייקא על ידי בחינת היש ובטלו עצמם והעולמות אליו יתברך לבטל הרגשת היש במהות נבדל רק להרגיש אלוק"ותו ויחודו יתברך לכן נעשו בחינת מרכבה:
64
ס״הכמו למשל סוס ורוכבו שהם שני מהותים נבדלים רק שהסוס בטל לגבי רוכבו באופן שאינו מתנהג הנהגת עצמו רק שבטל למהות הרוכב בכל תנועותיו ואין לו תנועה מיוחדת מצד עצמו כי אם שבטל לגבי הרוכב עליו לכל אשר יחפוץ יטנו כן היו האבות בטלים אליו יתברך באופן שלא היה להם שום רצון ושום מדה מצד מהותם בעצמם כי אם שהיו בטלים תמיד אליו יתברך ולא היה להם שום תנועה כי אם מצד אלוק"ותו אבל עם כל זה היו בבחינת מהות נבדל רק שהיו בטלים אליו והיו מבטלים כל העולמות אליו יתברך ולכן נתנה להם מצות מילה אבל לא פריעה כידוע דהיינו מילה הוא להסיר הערלה הגסה החופפת על ברית כן הם הסירו הסתרת העולם המסתיר אלוק"ותו יתברך להיות נגלה בבחינת יש ונפרד ונגלה אליהם גילוי אלוק"ותו יתברך בהעולמות עם כל זה היה על ידי התלבשות העולמות בבחינת לבוש הנגלה על ידי העולמות אבל בחינת עצמותו ברוך הוא שאינו בערך עולמות לא נגלה אליהם דהיינו התגלות עצמותו ברוך הוא שלא בבחינת הלבשה כמאמר הכתוב ושמי הוי"ה לא נודעתי להם שלא נגלה אליהם התגלות עצמותו ברוך הוא שלא בבחינת הלבשה אשר ידוע ששם הוי"ה ברוך הוא הוא שם העצם כי אם גילוי אלק"ותו יתברך היה על ידי א"ל שדי שהוא בחינת התקשרותו יתברך שהיא בחינת יסוד כמו שכתוב כי כל בשמים ובארץ וכתרגומו דאחיד בשמיא ובארעא דהיינו שנגלה להם התקשרותו יתברך בעולמות והתקשרות זה הוא ההתגלות שמצד העולמות רק שהבינו התקשרותו יתברך בהם לכן עדיין חופף על הברית שהוא ההתקשרות לבוש דק אך לזה היה תכלית כוונת בריאת העולמות שיהיה נגלה כבודו ויחודו יתברך דייקא מצד היש:
65
ס״ווהנה עבודתם היה מצד חיות העולמות שהמשיכו חיות אלוק"י בעולמות על ידי התבוננותם והתקשרותם אל הפנימיות השוכן בתוך העולמות על ידי מסירת נפשם ועבודתם בתפילתם בשכלם ומדותיהם וכן היו מקשרים אפילו חצוניות העולמות בבחינת התגלותם בפועל ממש בבחינת עשיה גשמיות על ידי מעשיהם בפועל ממש והיו מקשרים לבושים החצונים אליו יתברך דהיינו במחשבה דבור ומעשה שלהם הנגלה בבחינת יש גמור על ידי קיום התורה והמצות כידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה שהאבות קיימו כל התורה כולה כמאמר הכתוב עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי על ידי קיום בפועל ממש דהיינו שכל עשייתם והנהגתם במעשה העולמות היה רק לקשרם ולדבקם אליו יתברך על ידי המעשה שלא היו עושים שום פעולה לצורך עצמם רק שבכל מעשיהם עשו לעשות רצון קונם שיהיה נגלה רצונו יתברך ויחודו אפילו מצד הנגלה כמו מדת אברהם אבינו עליו השלום אשר מדתו לגמול חסד ולהכניס אורחים דהיינו לעשות רצונו יתברך על ידי מעשה שיהיה גילוי כבודו יתברך אפילו בבחינת גילוי גמור וכן חפר בארות וכן יצחק חפר בארות להסיר ההסתרה בפועל ממש להיות גילוי אלוק"ותו יתברך בהלבשת המעשה הנגלה וכן יעקב על ידי המקלות ועל ידי צאן לבן המשיך אלק"ותו יתברך בבחינת התלבשות אפילו מצד גילוי הנבראים אבל עם כל זה התגלות כבודו יתברך ואלוק"ותו הכל היה בבחינת התלבשות לכן לא נתנה להם התורה בפועל ממש כי עיקר בחינת תורה ומצות הוא שיתגלה עצמותו ברוך הוא בבחינת רצונו באמיתות לא בערך הלבשה כמו שיתבאר לקמן אם ירצה השם בבחינת מדת משה רבינו עליו השלום שהוא בחינת אהבה רבה שהוא בחינת הפנימיות:
66
ס״זוהנה אמרו רבותינו זכרונם לברכה מעשה אבות סימן לבנים ואנו אומרים בכל יום מה יפה ירושתינו שהם הורישו לנו בחינתם בעבודתם ויחודם זה דהיינו שכל עבודתינו יהיה באופן בחינת האבות רק שהם היו מקורים ועצמיים בבחינתם ואצלינו היא בחינתם כל חד וחד לפום שיעורא דיליה עם כל זה סדר העבודה ואופנה וההתבוננות וההתפעלות יהיה על אופן בחינתם ואחרי בחינתם כל אדם ימשוך לעבוד עבודתו באופן זה ועל זה אמרו בתנא דבי אליהו אשר כל אדם יאמר לנפשו מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב דהיינו שכל אדם מחוייב לעבוד עבודתו ולייגע נפשו בבחינת עבודת האבות הגם שלא יהיה יכול לבא לידי בחינת האבות בעצם על זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה:
67
ס״חוהנה כבר בארתי לעיל שכל אחד מהאבות היה כולל כל הבחינות ואשר על כן אפילו בתפילת שחרית שהוא מדת אברהם אבינו עליו השלום נכללו בה כל השלשה בחינות אשר לכן סדרו אנשי כנסת הגדולה סדר התפלה על שלשה בחינות דהיינו פסוקי דזמרה ויוצר אור ואהבת עולם שקודם קריאת שמע וקריאת שמע ותפלה שהיא שמונה עשרה דהיינו שפסוקי דזמרה והברכות שקודם קריאת שמע הוא התבוננות מצד העולמות בבחינת התגלותם דהיינו שנגלו למהות נבדל רק שהמה בטלים אליו יתברך וכל ההתפעלות הוא דייקא מצד הגילוי ומצד היש אשר מהם נודע מציאותו ברוך הוא וכאשר יראה הרואה ויבין המבין שכל ההתפעלות הוא דייקא מצד העולמות דהיינו ברוך שאמר והיה העולם וכן ברוך עושה בראשית כו':
68
ס״טוכן העשרה הילולים הוא הכל מצד העולמות בכלל ומצד חיות נפשו וגופו של אדם בפרט כמאמר הללי נפשי את הוי"ה אהללה הוי"ה בחיי אזמרה לאלוק"י בעודי וכן הוא בכל הילולים כי בהללויה כי טוב הוא מצד בונה ירושלים הוי"ה וירושלים היא מדת מלכותו יתברך המתפשטת בעולמות בבחינת יש וכן הרופא לשבורי לב שהם מלכים שנשברו להיות נגלים בבחינת יש ונפרד גמור והוא יתברך רופא אותם וכן הללו את הוי"ה מן השמים כו' הללו את הוי"ה מן הארץ וכן אתה עשית את השמים ואת הארץ כו' וצבא השמים לך משתחווים שכל ההתבוננות וההתפעלות הוא דייקא מצד הגילוי מצד הנפעלים נגלה הפועל ברוך הוא וכל הנפעלים בטלים אליו וכן ביוצר אור הוא ההתבוננות מבחינת מלאכים ושרפים וחיות אשר כולם בטלים ואומרים קדוש וכו' וכן אהבת עולם הוא הכל מצד העולם שהוא הכל מצד הנגלה דהיינו שנגלה דייקא ליש ודבר רק שהמה בטלים אליו יתברך ואחר זה הוא קריאת שמע שהוא להתבונן שאין העולמות מהות נבדל ממנו יתברך רק שהוא יתברך מתאחד בהם ביחוד גמור ושיהיה עיקר ההתבוננות מצד פנימיות וחיות העולמות ושיהיו העולמות בטלים אליו יתברך כביטול הגוף אל הנפש באופן שהגוף אינו מהות כלל בלתי חיות הנפש והמה מאוחדים בתכלית היחוד אליו יתברך זה עם זה באופן שאין להבדילם כן יהיה ההתבוננות ביחודו יתברך בעולמות אשר הוא יתברך מתייחד בהעולמות באופן שאין להבדיל העולמות לאיזה מהות נבדל רק שהוא יתברך מתאחד בהם בבחינת חיות ממש ובבחינת יחוד גמור והעולמות בטלים אליו יתברך באופן שאין עולים בשם כלל ומצד התבוננות זו יגיע לאהבה ותשוקה ורשפי אש האהבה תהיה לדבקה בו יתברך ביחודו והתשוקה ורשפי אש היא לצאת מגדרי הגוף והכלים והעולמות לעלות למקורו שהוא למעלה מבחינת עולמות:
69
ע׳ועל זה נאמר ואהבת את הוי"ה אלוקי"ך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך בכל לבבך הוא בשני יצרך דהיינו מצד שרואה עצמו להיפך יהיה האהבה לצאת מההיפך כמו שמי שהוא בחושך חושק לצאת לאור נמצא החושך גורם לאהוב את האור כן מצד ההיפך גורם האהבה לדבקה בו ובכל נפשך הוא מצד היחוד בבחינת חיות שהוא כמו שכתוב לאהבה את הוי"ה אלוקי"ך כי הוא חייך ובכל מאודיך הוא למעלה מבחינת חיות והיא בחינת יצחק קץ חי שהוא רשפי אש לצאת מנרתק הגוף לעלות לשורשו כי בחינת מאוד הוא דלית ליה שיעורא ואחר זה הוא בחינת תפלה להמשיך מעילא לתתא דהיינו לגלות יחודו יתברך אפילו בבחינת כלים דהיינו שיהיה נגלה יחודו יתברך אפילו מצד היש והעולמות וזהו ברוך אתה הוי"ה כי ברוך הוא לשון בריכה כמו שמבריכת מים משקים את כל השדה כן יהיה נמשך עצמותו ברוך הוא ממקור החיים בבחינת התגלות הנקרא אתה כי אתה הוא לשון נוכח כאדם המדבר עם חבירו בהתגלות פנים אל פנים קורא אותו אתה אבל כשחבירו הוא מוסתר קורא אותו הוא כן התגלות העולמות נקרא אתה דהיינו שנראים ונגלים לנו וכמאמר הכתוב ואתה מחיה את כולם כי חיות הנגלה בשמים וארץ נקרא אתה:
70
ע״אוהנה כשנגלים לבחינת יש הרי נגלה הגילוי בלבד ונראים ליש ונפרד אבל כשנגלה על ידם כחו יתברך ויחודו ופנימיותו הרי העיקר הוא עצמותו ברוך הוא הנגלה על ידי העולמות ואז מתאחדים ומתחברים אתה עם הוי"ה שהוא כחו הנסתר ואז עיקר הגילוי הוא הוי"ה ברוך הוא לבדו כמשל אדם המדבר עם חבירו הגם שהדבור הוא על ידי כלי הגוף וההתגלות הוא גם כן על ידי כלי הגוף כי הנפש אינה בכלל גילוי כלל אף על פי כן עיקר הדברים הוא עם חיות נפשו והגוף אינו עולה בשם כלל לגבי החיות מצד שהגוף הוא בטל לגבי החיות ועיקר הוא החיות כן הוא כביכול כשאנו מחברים ומייחדים ומבטלים העולמות אליו יתברך וכל עיקר ההתבוננות הוא בפנימיות הגם שהוי"ה ברוך הוא אינו בערך נגלה כי לא נודע מהותו יתברך כי אם מצד פעולת העולמות אף על פי כן עיקר הגילוי הוא עצמותו ברוך הוא והעולמות המה טפלים ובטלים לעצמותו ברוך הוא וזהו ברוך שיהיה המשכה מבריכה העליונה שהוא השפעתו ממקורא דכולא שיהיה אתה הוי"ה ביחודא חד שיהיה נגלה על ידי ההתגלות כחו ויחודו יתברך ואז העיקר הוא הוי"ה ברוך הוא ושלא יהיה נגלה רק כחו לבדו יתברך אבל כשנגלה רק הגילוי לבדו הוא למשל כשרואה אדם ישן או מי שאין בו חיות הגם שרואה כל כלי הגוף הרי הם כלא חשיבי ואין בהם ממש ואינו יכול לדבר עמו ולא שום התפעלות וכו':
71
ע״בכן הוא כשרואים רק העולמות בבחינת גלוים לבד הם נגלים לכחות נפרדים והם נחשבים כמתים כמאמר רעיא מהימנא מבלעדי הוי"ה ברוך הוא כולם מתים אבל כשמייחדים ומבטלים העולמות אליו יתברך וממשיכים יחודו וחיותו יתברך בבחינת היש והעולמות אז נגלה יחודו ועצמותו ברוך הוא על ידי כלים ומתחברים אתה עם הוי"ה ואז העולמות הם חיים וזהו על ידי תפלה ממשיך חיות אין סוף ברוך הוא בעולמות ובחיות נפשו וגופו להיות בטל לעיקרא ושרשא דכולא וזהו תפלה לא"ל חיי שעל ידי תפלה נמשך א"ל חי דהיינו אלוקו"תו יתברך בבחינת חיות ממש אך קודם התפלה מוכרח להיות אתערותא דלתתא דהיינו על ידי פסוקי דזמרה ויוצר אור לבטל העולמות אליו יתברך באופן לבטל הגילוי הגמור הנגלה ליש ודבר נפרד לבטל מהותם אשר הם בבחינתם אינם מהות כלל ואחר כך לאחדם בקריאת שמע שאפילו הגילוי שלהם שהם מצד ההסתרה הכל הוא כחו וחיותו לבדו יתברך בלי פירוד והוא יתברך מתאחד עם העולמות בלי שינוי ופירוד וכמו שנתבאר לעיל בכמה מקומות ובהתבוננות זו תגיע התשוקה ורשפי אש להתאחד עמו יתברך ולבטל הגילוי אליו יתברך:
72
ע״גוהנה התעוררות זו היא עדיין אינה בפועל כי אם מצד ההבנה כשמתבונן ומעמיק דעתו ביחודו יתברך אז מבין שיחודו יתברך הוא אפילו מצד העולמות אבל כשאינו מתבונן בפנימיות העולמות ובהתאחדותם וביטולם אליו יתברך הרי העולמות נגלים ליש ולכן שמע הוא לשון הבנה דהיינו שיתבונן שהוי"ה אלוקינ"ו הוי"ה אחד וכן שמע הוא לשון שמיעה כאדם ששומע איזה דבר הרחוק ממנו אבל באתערותא זו שהוא מתתא לעילא על ידי זה נמשך אתערותא דלעילא להמשיך יחודו יתברך אפילו מצד הגילוי הנקרא אתה דהיינו שיהיה נגלה יחודו בהתגלות אפילו שלא בהתבוננות בדבר כמו למשל שרואין אדם מצד כלי הגוף אף על פי כן אינו נגלה הגוף לדבר ומהות בלבדו כי אם על ידי הגוף רואה עיקר החיות בלי שום התבוננות שיבין ויחקור שיש בהגוף חיות רק בהשקפה ראשונה רואה עיקר החיות וזהו מצד הבריאה כי כן ברא את האדם בגוף ונפש בקישור נפלא על ידי כחו הפלא כן בבחינת תפלה צריך להמשיך כחו הפלא בהתקשרותו יתברך בבחינת העולמות עד שלא יהיו נגלים העולמות במהות לבדם רק שעל ידי העולמות יהיה גילוי עצמותו ברוך הוא באופן שיהיה נראה רק הפנימיות בהתעוררות רצונו יתברך שהוא בחינת כתר:
73
ע״דולכן שמונה עשרה הוא בבחינת ראיה ממש וזהו ברוך אתה שיהיה ההמשכה שאתה הוא הגילוי עם הוי"ה ברוך הוא שהוא פנימיותו יהיה בקישור אחד שעל ידי אתה יהיה גילוי הוי"ה ברוך הוא לבדו בהתגלות רצונו יתברך בבחינת פלא לכן תפלה הוא מבחינת חכמה שעיקר החיות הוא מהחכמה כמאמר הכתוב החכמה תחיה דהיינו שיהיה נגלה כחו יתברך לבדו על ידי העולמות וקריאת שמע היא בינה שהוא רק על ידי ההתבוננות בדבר מבין שכך הוא אבל לא מצד עצם אבל חכמה הוא התגלות עצמותו לבדו ברוך הוא בלי התבוננות ולכן נקרא בינה שמיעה וחכמה נקרא ראיה ודי למבין וכאשר יתבאר אם ירצה השם ענין הקריאת שמע והתפילה באריכות ולכן בחינת תפילה הוא מדתו של יעקב אבינו עליו השלום כי הוא מבריח מן הקצה אל הקצה דהיינו שיתגלה יחודו אפילו מצד היש והעולמות הנגלים ולכן קדמה אמת ויציב לתפלה כדי לעורר מדת האמת שהוא מדתו של יעקב אשר מצד אמיתותו יתברך הוא שוה בכל הבחינות אפילו מצד הנגלה אשר אין זולתו אפילו מצד היש כמאמר הכתוב ואמת הוי"ה לעולם וכמו שנתבאר לעיל בארוכה:
74
ע״הוהנה הגם שנערכים לשלשה בחינות אף על פי כן דרך כלל הוא בחינת אברהם לבדו שהוא להמשיך יחודו יתברך בעולמות רק בחינות האלו המה מדת יצחק ומדת יעקב הכלולים באברהם ולכן אברהם תיקן תפלת שחרית ותפלת מנחה הוא עיקר מדתו של יצחק ומדת אברהם ויעקב כלולים בו כי תפלת מנחה הוא בחינת ואהמה שהוא לצאת מנרתקי הכלים וההסתרה ואף על פי כן נקרא תפלה הגם כי תפלה כל עיקרה הוא התחברות והתייחדות אורות בכלים דייקא מעילא לתתא ובחינת יצחק הוא לצאת מהכלים כבר נתבאר לעיל שלזו הבחינה צריך דווקא המשכה מאין סוף ברוך הוא לחבר אורות בכלים ולאחדם באופן שיהיה היש הנכסף לצאת מנרתיקו להבטל אליו יתברך אפילו מצד היש ומצד כלי הגוף לכן צריכין להמשיך ממקורא דכולא לחבר אתה עם הוי"ה ברוך הוא דהיינו הגילוי אל העצם שיהיה לו על ידי זה תשוקה ורשפי אש לצאת מגדרי הכלים וההסתרה לעלות למקור החיים ברוך הוא וכמשל המבואר לעיל כשרואה התגלותו של מלך בהתפשטותו ומתחבר ומתאחד עמו בהתחברות בבחינת התקרבותו לפי ערך התפשטותו במדינות מצד זה חשקה נפשו להתדבק אל בחינת המלך כאשר הוא במקום כבודו בהיכלו שלא בבחינת התפשטותו ומצד התשוקה זו כשהמלך רוצה להתרחק ולהסתר אז נגלה יותר הרשפי אש להבטל ממהותו למהות המלך כן הוא כביכול מצד התאחדותו לבחינת עולמות בבחינת התגלותם והתחברותם בערך העולמות נולד מזה רשפי אש להבטל ולהתדבק אליו שלא בערך התאחדותו כי אם כאשר הוא יתברך במקורו שלא בבחינת המשכתו יתברך והתעוררות הזו התגברותה כאשר נמשך בבחינת הסתרת בחינת היחוד אז נולד מזה יותר רשפי אש ולכן תפלת המנחה הוא בעת שפנה היום ונטו צללי ערב שהוא בחינת הסתרה וחושך אז יוולד מזה רשפי אש לעלות ולהבטל להיכל קדשו:
75
ע״ווהנה בבחינה זו נכללו גם כן מדת אברהם שהוא לבטל היש אליו ולהבין יחודו יתברך מצד העולמות וגם מדת יעקב שהיא התגלותו אפילו מצד היש שהוא ההתחברות בכלים להיות מבריח מן הקצה אל הקצה אשר מצד זה יכסוף הנכסף אפילו מצד כלי הגוף להבטל למקורו ולכן לא קדמה לתפילה זו קריאת שמע שהוא יחודו יתברך כי כבר נתעורר היחוד בתפילת שחרית וכל עיקר התעוררות התפילה זו שהוא בחינת המייה הוא מצד התעוררות ההתחברות שבשחרית כמבואר לעיל ודרך כלל עיקר תפילת מנחה היא מדתו של יצחק ואברהם ויעקב כלולים בה ותפלת ערבית היא מדתו של יעקב ומדת אברהם ויצחק כלולים בה כי כבר נתבאר לעיל שבחינת יעקב הוא להמשיך יחודו יתברך אפילו מצד היש דייקא כמאמר הכתוב ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו דהיינו אפילו מאבני המקום שהוא גילוי היש הנגלה ראה והבין עצמותו וכמאמר הזוהר אפילו אבנין דביתא רחימין קמיה למיבת בהו כי מדת אברהם הוא שעל ידי בחינת היש נגלה אליו חיותו יתברך ופנימיותו ולא הביט בהנגלה בבחינת חצוניות רק שעל ידי חצוניות הביט בפנימיות כמשל הנזכר לעיל מאדם הגם שהתגלותו הוא על ידי כלי הגוף אף על פי כן עיקר הוא החיות והגוף טפל ובטל אל החיות ומדת יצחק הוא מאחר שהבין בחינת פנימיות עיקר תשוקתו והתדבקותו אל הפנימיות ולא היה היש נחשב אצלו כלל ומבטל הכל אליו יתברך:
76
ע״זוהנה בשני הבחינות הנזכרים לעיל בהם הוא עיקר הפנימיות רק שעל ידי פעולת העולמות נגלה להם פנימיות שהוא עצמותו ברוך הוא אבל עיקר הוא הפנימיות והיש הוא טפל ובטל אל הפנימיות אבל בחינת יעקב הוא שאפילו הנגלה שהם העולמות לא היו נגלים אליו למהות לבדם רק שאפילו מצד הנגלה הביט עצמותו ברוך הוא:
77
ע״חויובן זה על פי משל מבחינת התדבקות האדם אל אדם דהיינו למשל בן אצל אביו או תלמיד אל רבו יש בזה שני בחינות אחד הוא מצד התקרבותו עמו בבחינת חצוניות על ידי הארת פנים בכלי הגוף מצד זה רואה עיקר הפנימיות שמצד התקרבות החצוניות רואה עיקר הפנימיות ומתדבק אל פנימיותו ויש עוד בחינה שמאחר שמתקרב אליו הלא אינו מביט כלל בההרחק בהתקרבותו בבחינת חצוניות וכוסף ומשתוקק עיקר אל הפנימיות ויש עוד בחינה שמצד עוצם התקרבותו עמו והתחברותו עמו ערב לו אפילו תנועותיו החצוניות לבדם דהיינו בראות פניו החצונים ואבריו החצונים אפילו בלי התגלות על ידם בחינת הפנימיות כי התקשרותו אליו הוא בהתקשרות עצום עד שכל תנועותיו החצונים ערבים אליו אפילו כשלא נגלה על ידם שום חכמה ומדה רק בהתגלות החצונית אפילו כשהוא ישן ערבו לו כלי הגוף וזה מורה על התקשרות אמיתי כן הוא כביכול בנמשל בחינת אברהם היה ביטולו על ידי בחינת אהבה בבחינת התקשרותו הנגלה על ידי בחינת העולמות ומזה נגלה אליו בחינת פנימיות העולמות שהוא הוי"ה ברוך הוא ועיקר התדבקותו הוא לפנימיות שהוא הוי"ה ברוך הוא רק על ידי התגלותו יתברך בבחינת העולמות מצד זה היה מתדבק אל הפנימיות אבל התגלות החצונית לבדם אינם נחשבים אצלו למהות כלל רק כאשר נגלה על ידי העולמות יחודו יתברך ויצחק היה מדתו מאחר שהבין על ידי העולמות יחודו יתברך לא היה מביט כלל בבחינת החיצונית והיה תשוקתו רק אל הפנימיות ולא החשיב העולמות כלל אפילו להתגלות על ידי העולמות יחודו יתברך כי היו בטלים אצל העיקר אבל מדת יעקב מצד התקשרותו אליו יתברך באמיתותו מצד עצמותו ברוך הוא אפילו הנגלה בעולמות מצד הגילוי היו רחימין קמיה אפילו בלא הבנת פנימיותו מצד שראה שאין זולתו יתברך אפילו מצד הנגלה לכן ערבו לו אפילו החצוניות לבדם כי לא הביט בהם לדבר נפרד חס ושלום כי הבין עצמותו ברוך הוא אפילו בבחינת היש וכמשל הנזכר לעיל:
78
ע״טוזהו וישכב במקום ההוא אפילו בחינת שכיבה דהיינו בבחינת חצוניות היה במקום ההוא דהיינו המקום שהוא הגילוי היה מתקשר אל עצמותו ברוך הוא וזהו ההוא כמאמר הזוהר כל מקום שנאמר ההוא אחיד סופא בשירותא לכן ויקח מאבני המקום שהוא ההסתרה וישם מראשותיו שהוא בחינת ראש וזהו אפילו אבנין דביתא רחימין קמיה למיבת בהו דהיינו מצד עצם ההתקשרות הנפלא בבחינת פלא אפילו החצוניות היה חביב קמיה ולכן תיקן תפלת ערבית דהיינו ההתחברות אפילו מצד החושך והסתרה היה גם כן התחברות אל עצמותו ברוך הוא דהיינו שהמשיך יחודו יתברך אפילו בבחינת יש בבחינת גילוי והמשיך לאתה שהוא הגילוי הוי"ה ברוך הוא לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה אפילו מצד ההסתרה:
79
פ׳ולכן קדמה לתפלה זו קריאת שמע ולא די בקריאת שמע של שחרית כי בשחרית היה התעוררות היחוד מצד ההתבוננות בפנימיותו יתברך אשר הגילוי מתייחד אליו יתברך ובטל אל הפנימיות והעיקר הוא הפנימיות אבל היחוד של ערבית הוא לעורר יחודו יתברך אפילו בבחינת גילוי היש ליבטל ולכסוף אליו יתברך אפילו בהתגלות חצוניות להבין שהכל הוא עצמותו ברוך הוא ולכן כלולים בה מדת אברהם ויצחק ומדת אברהם הוא בברכות שקודם קריאת שמע כי בברכה ראשונה הוא לחבר מדת יום שהוא התגלות יחודו מצד הפנימיות במדת לילה שהוא היחוד מצד החצוניות וברכה שניה הוא בחינת אהבת עולם לעורר המשכתו יתברך בבחינת חסד לאברהם בבחינת יחודו יתברך בעולם דווקא על ידי מדת האהבה כמאמר הכתוב ואהבת עולם אהבתיך וקריאת שמע הוא בחינת יצחק שיהיה בחינת כלות הנפש אליו יתברך אפילו מצד החצוניות כמבואר לעיל בתפלת שחרית:
80
פ״אותפילה הוא כנגד יעקב ולכן קדמה גם כן לתפילה זו בחינת אמת ואמונה לעורר בחינת יעקב שהוא בחינת אמיתותו ברוך הוא אך בבחינת לילה והסתרה הוא בבחינת אמונה כי בבחינת יום שהוא התגלות יחודו מצד הפנימיות נגלה אמיתותו יתברך מצד ביטול היש אליו אבל בבחינת לילה הרי אינו נגלה יחודו יתברך רק בבחינת הסתרה שהוא מדת מלכותו יתברך הנקרא אמונת ישראל שהוא להאמין שאין זולתו יתברך אפילו בבחינת היש הנגלה כמאמר איהו אמת ואיהי אמונה כי מצד גילוי יחודו יתברך בפנימיותו הרי נגלה אמיתותו יתברך שאין עוד מלבדו והיש בטל אליו אבל בבחינת הסתרה הרי נגלה דוקא ליש אך אף על פי כן עיקר הוא להאמין שאין זולתו אבל בבחינת יחוד זה מתחברין ומתייחדין אמת עם אמונה מצד שנמשך היחוד אפילו בחיצוניות ולכן נקרא יעקב בעלה דמטרוניתא דייקא כי הוא מקשטה ומייחדה אפילו בבחינתה דייקא ולכן עיקר היחוד הוא על ידי בחינת יעקב על ידי מדתו כי שורשו הוא מיסוד אבא אשר בבחינת אבא הוא הביטול שלמעלה מן השכל והבנה כי אם מצד העצם ואבא יסד ברתא שהיא מדת מלכותו יתברך שהוא בחינת הגילוי שהוא מצד ההסתרה ולכן היה בכח יעקב אשר שורשו משם להמשיך יחודו יתברך אפילו בבחינת חצוניות והסתרה ודי למבין והבן מאוד:
81
פ״בוהנה כל הדברים המבוארים במדת האבות אשר על דרך זה דרכו בה אבותינו זה הדרך ילכו בה כל אדם לעבוד עבודתו על פי דרך זה כמבואר לעיל שמעשה אבות סימן לבנים ובירושה ניתנה לנו וכמאמר הכתוב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וכו' ושמרו דרך הוי"ה כל חד וחד לפום שיעורא דיליה לפי האור אשר יאיר בבחינת נשמתו אשר מבחינת האבות הוא הולדת הנשמות של כל ישראל הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו אבל דרך כלל הוא שורש אחד אשר נאחזים בה נשמותינו וזה הדרך ישכון אור להאיר לכל נפש מישראל אשר יעבוד עבודתו בה:
82
פ״גוהנה כל הדרך הנזכר לעיל נקרא בחינת אהבת עולם ובחינת חצוניות הלב הנמשך מהתבונה והדעת אשר עיקרה של עבודה זו הוא לברר בירורי נוגה שהוא הנפש הבהמיות ולהפכה אל הקדושה על ידי הבינה והדעת בגדולתו יתברך והעיקר הוא בקריאת שמע ותפלה כאשר נתבאר לעיל ויתבאר עוד אם ירצה השם ועל בחינת עבודה זו נאמר שעת צלותא שעת קרבא כי בזה הבחינה העבודה הוא דייקא מצד ההיפך כאשר נתבאר שעיקר היחוד והעבודה הוא מצד העולמות דייקא ובבחינת העולמות הרי העולמות הם מנגדים אל יחודו יתברך בבחינת התגלות ובכדי לבטלם ולדבקם אל יחודו יתברך שלא יהיו בבחינת מנגד הוא המלחמה והמלחמה הוא על ידי הדעת לכן בבחינת דעת נכללו חסדים וגבורות וממנו יונק עץ הדעת טוב ורע כידוע ליודעי ח"ן:
83
פ״דשעץ הדעת יונק מהחזה דזעיר אנפין אשר שם גילוי החסד וגבורה שיוצאים מיסוד אמא המושרשים בדעת כידוע אשר יסוד אמא נעשה דעת לזעיר אנפין כי דעת הוא הרגשה והרגשה אינו שייך כי אם על שני מהותים מחולקים ומובדלים במהותם כמו למשל הגוף והנפש המה מהותים נבדלים כי זה בשר וזה רוח לכן מרגיש הגוף בחיות הנפש וגם הנפש מרגשת הגוף כידוע אבל בעצם אחד אין שייך ידיעה והרגשה כלל לכן בבחינת עבודה ויחוד זה אשר העולמות נערכים לגוף ואין סוף ברוך הוא לבחינת חיות אשר מצד הגילוי המה נבדלים במהותם אשר מצד אין סוף ברוך הוא אין זולתו ובלתי בעל גבול ומצד העולמות המה דווקא בבחינת גבול ויש וזולת נמצא כשמייחדים העולמות עם אין סוף ברוך הוא דהיינו יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה הרי יש בעבודה זו בחינת הרגשה להביטול ובחינת הרגשה זו הוא היפך הכוונה שהוא לגלות יחודו יתברך שאין זולתו ובבחינת הרגשה זו הרי נרגש היש שיש מי שאוהב אבל באמת הוא רק יניקה דטוב ורע שמזה יכול גם כן להתעורר היש אבל בעצם הדעת בהתקשרות ליחודו יתברך הרי אפילו בבחינת הרגשת יחודו יתברך מרגיש שאין זולתו יתברך ואינו מרגיש היש למהות אחר כי שורש נשמות ישראל אחוזים בדעת העליון מצד אלוק"ותו יתברך:
84
פ״הוכבר ביארנו שהוא היודע והידוע והמדע בלי שום הרגש ושינוי בעולם מצד כחו הפלא אשר כל יכול לסבול שני הפכים בנושא אחד שיהיה נמשך בכל העולמות ואף על פי כן לא יהיו העולמות תופסים בו לאיזה שינוי מצד אמיתותו ברוך הוא אשר אין זולתו אפילו מצד היש כן יש בכח נפשות ישראל הנלקחים ואחוזים בשרשם להרגיש הביטול אליו יתברך ואף על פי כן ליבטל אליו לבדו וזהו עיקר העבודה כמאמר הזוהר אית למנדע טוב ולמנדע רע ולאהדרא גרמיה לטוב כי כל עיקר הכוונה הוא להפך דייקא היש אליו יתברך וכמו למשל מי שצריך להפך איזה דבר או איזה מהות למהות אחר מוכרח לידע מקודם עיקר המהות והדבר שרוצה לידבק בו ואחר זה לידע המהות השני הרחוק ממנו ואחר כך לחברם ולייחדם לאחדים בהתקשרות המהות השני הרחוק ממנו בהתקשרות אחד כן הוא עיקר הכוונה להפוך העולמות בכלל וגופו בפרט אליו יתברך ולייחדם לכן צריך ליה למנדע טב דהיינו מדת יחודו יתברך הנמשך מצד עצמותו ברוך הוא ולידע ההיפך שהוא מצד היש שהוא בחינת העולמות בבחינת התגלותם אשר נגלים בבחינת נפרדים וזהו למנדע רע וזאת תהיה עבודתו לייחדם בבחינת הרגשה דייקא לבטלם בבחינתם דייקא דהיינו להפך אהבות ומדות שמצד הבהמיות בבחינת נפרד להיות המדות והרגשות בבחינת אלוקו"ת ואחר כך לבטל הרגשת אהבתו אל העצם דהיינו לבטל הרגשה שמרגיש בבחינת יש מי שאוהב ליבטל אליו יתברך מצד הדעת דהיינו מאחר שיודע שאין זולתו מצד האמת אשר העולם אין מהות בלעדו ושהכל הוא עצמותו ברוך הוא אפילו בבחינת היש הרי בדעת זה מתחברים לאחד בחינת חסד וגבורה אשר מדתם המה בהיפוך זה מזה כידוע:
85
פ״ואבל מצד הוי"ה ברוך הוא הרי הם בבחינת יחוד גמור וזהו לאהדרא גרמיה לטוב לכן עיקר העבודה הוא דייקא על פי הדעת שהוא ההרגשה שהוא לברר היש אשר כל עיקר ירידת הנשמה היה לברר ברורי נוגה שהוא היש הגמור ולכן באה מלובשת דייקא נפש הבהמיות שמצד נגה וזהו המלחמה שבשעת התפילה לבטל הרגשתו אליו יתברך ועיקר הדעת הזה הוא בחינת יעקב ולכן נקרא דעת מלבר ולכן נאמר ביעקב ויאבק איש עמו וזהו עיקר העבודה אשר אחריה כל אדם ימשוך לעבוד עבודה תמה זו:
86
פ״זוהנה כל העבודה הזו היא בבחינת התעוררות בלבד דהיינו לעורר יחודו יתברך על ידי כל בחינת העבודה הנזכר לעיל והעבודה עיקרה היא לעורר חיות אלוק"י שבנפשו האלק"ית להפוך את חיות נפשו הבהמיות שמצד נגה אבל מודעת זאת שתכלית עיקר כוונת בריאת העולמות בכלל וירידת הנשמה בגוף בפרט הוא לגלות אלוק"ותו יתברך בפועל ממש כמאמר סוף מעשה במחשבה תחילה והיום לעשותם דייקא כי כל עיקר החיות הוא בשביל עשיה בפועל ממש כמו למשל באדם החיות שבנפשו המה חכמתו ומדותיו:
87
פ״חוהנה כל זמן שחכמתו ומדותיו לא יצאו לידי גילוי מחשבה דיבור ומעשה אשר יעשה על פי חכמתו ומדותיו הרי הם אינם נחשבים כלום ואינם פועלים כלום ומאחר שלא יצאו לידי פועל או בדבור או במעשה הרי נשארים מוסתרים בכחו וכידוע שכל עיקר החכמה והמדות הוא בשביל לפעול פעולתו במחשבה דבור ומעשה בפועל ממש על ידי החכמה והבינה כן הוא עיקר תכלית הכוונה היה מאתו יתברך בכדי לגלות אלוק"ותו יתברך בפועל ממש ודרך כלל הוא בבריאה יצירה עשיה ודרך פרט באדם במחשבה דבור ומעשה דהיינו לגלות אלוק"ותו בפועל ממש והם התורה והמצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כי באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא דהיינו שכל הנפעלים אשר נפעלו מאתו יתברך הכל הוא על פי התורה דהיינו להמשיך רצונו בהם ואין לך בכל הנבראים שאין בו כוונה ידועה מאתו יתברך כמאמר הכתוב כולם בחכמה עשית ואומר כל פעל הוי"ה למענהו וכל עיקר רצונו יתברך להמשיך גילוי אלוק"ותו יתברך אפילו מצד היש:
88
פ״טוהנה מצד שהיש בבחינת גילוי הרי הוא נגלה לדבר נפרד ואין להיש התחברות עם אלוק"ות מצד הנגלה לכן לזה באה העבודה בקריאת שמע ותפילה לחבר היש ולאחדו אליו יתברך וכאשר מייחדים אליו יתברך היש בבחינת התאחדות כמו התאחדות הגוף עם הנפש אז עיקר הכוונה תהיה לגלות מחשבתו ודבורו ומעשיו בבחינת עשיה בפועל ממש כי זהו עיקר הגילוי כמו למשל מאדם כל זמן שאין התחברות גופו עם נפשו כמו למשל שהוא ישן אין הנפש יכולה לפעול פעולתה על ידי כלי הגוף אבל כשמתעורר משינתו ומתחברים גופו ונפשו אז העיקר הוא לפעול פעולת הנפש על ידי כלי הגוף כל אחד ואחד לפי ענינו זה במלאכתו וזה בדבורו או בהילוך ובזה נפעל רצון הנפש דייקא על ידי כלי הגוף אשר עיקר התחברותם הוא בשביל הפעולת כן הוא כביכול כשהעולמות והגוף נראים ליש ונפרד הרי הוא בבחינת שינה ואיך יפעול פעולתו יתברך על ידי כלים הגשמים אבל כשמתעורר משינתו על ידי קריאת שמע ותפילה וממשיך חיות אלק"י בנפשו על ידי עבודתו ויחודו וביטולו ומסירת נפשו להוי"ה אז עיקר הוא לגלות רצונו יתברך וחכמתו על ידי פעולת כלי הגוף ועל ידם נשלם עצם רצונו יתברך אשר כל עיקר חיות נפש אלוק"ית אשר נלקחה מאין סוף ברוך הוא הוא בשביל לגלות פעולתו ורצונו יתברך וכמאמר הכתוב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו כי כל הוא בחינת יסוד הנקרא חי העולמים שהוא חיות כל העולמות הנקרא בשמי הוא התגלותו יתברך בבחינת העולמות שהוא שם הוי"ה שהוא מדת מלכותו יתברך שהוא בחינת הסתרה וכל התהוות העולמות בבחינת יש הוא על ידי מדת מלכותו יתברך כי אין מלך בלא עם כידוע ועיקר הוא לכבודו דהיינו שיתגלה בפועל ממש כי כל כבוד הוא מלבר שהוא דייקא מהזולת כמו למשל באדם מצד עצמו אין שייך כבוד כידוע כן הוא כביכול כל עיקר הוא לגלות אלוק"ותו יתברך דייקא מצד היש וזהו בראתיו יצרתיו אף עשיתיו שהמה בחינת לבושים לגלות רצונו וחכמתו יתברך בפועל ממש וכן באדם בפרט התקשרות חיות אלוק"י שבנפשו עיקר הוא לגלות אלוק"ותו בבחינת יש בבחינת לבושים שמחשבה דבור ומעשה נקראים לבושי הנפש ועיקר הלבושים הם דייקא מצד ההיפוך שהוא בחינת נגה שהוא נפש הבהמיות לברר לבושיה דייקא על ידי תורה ומצות שעל ידי התורה ומצות מתבררים לבושי נגה כי כל התורה כולה הוא דייקא מצד היש שהוא איסור והיתר כשר ופסול זכאי וחייב וכן כל המצות הם דווקא מצד היש כמו קלף של תפילין וצמר של ציצית ואתרוג ותרומות ומעשרות:
89
צ׳וכן כל המצות שהם דווקא מצד היש אשר עיקר גידולם המה בבחינת נגה וכאשר נגלה רצונו יתברך בהם הרי הם מתבררים מנגה ונעשו לבושים אל עצמיות רצונו יתברך וכביכול מתכבד בהם מצד הנגלה בבחינת עולמות וכן חכמת התורה אשר הוא עצם חכמתו יתברך מתלבשת בבחינת היש מצד גילוי בפועל דהיינו בבהמה אשר היא מנוגה מתלבש בה חכמתו יתברך בכל פרטי דיני האיסור ומותר וכן בכשר ופסול זכאי וחייב הכל מצד היש שבנגה ובזה נגלה עצם חכמתו ורצונו יתברך על ידי בחינת נגה ומתבררת ונעשית לבוש אליו יתברך ולכן נקראת התורה כבוד כמאמר רבותינו זכרונם לברכה אין כבוד אלא תורה וכמאמר הכתוב כבוד חכמים ינחלו וכבוד הוא בחינת לבוש ומצד בחינה זו נקראת התורה לבוש שהוא מעטה לבושו יתברך ועל זה נאמר עוטה אור כשלמה ואמרו רבותינו זכרונם לברכה מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשלמה והבהיק זיוו מסוף העולם ועד סופו ואור הראשון גנזו בתורה והוא זיוו שמסוף העולם עד סופו כי הוא מקור לכל הנבראים ועל ידו נגלה רצונו יתברך דווקא מצד היש שהוא סופו של העולם וכמבואר לעיל על פסוק ונגה כאור תהיה בהג"ה עיין שם:
90
צ״אוהנה הגם שהוא נקרא לבוש אבל שורשו מאוד נעלה כידוע שעל הלבושים שורה אור מקיף שאינו יכול להתמשך בבחינת פנימיות הכלים ונגלה בבחינת לבוש לכן שורש הלבושים המה גבוהים במעלה מעצם האדם לכן האדם מתכבד על ידי הלבושים ומתעלה על ידיהם כן לבושי התורה ומצות הגם שהמה בחינת לבושי הנפש אלוק"ית כי הנפש אלוק"ית היא אור וחיות נלקחה מעצמותו ברוך הוא שהוא שם הוי"ה ברוך הוא המורה על עצמותו והתורה ומצות המה בבחינת גילוי היש כנזכר לעיל אף על פי כן שרשם הוא גבוה במעלה מן הנפש שהוא מבחינת אין סוף ברוך הוא בעצמותו שלא נחית להמשכת אורות בכלים ולכן המה מעלים הנפש כידוע מענין חלוקי דרבנן הנעשים מתורה ומצות אשר בהם מתעלית הנפש למקורה על ידי מעשה המצות ועל זה נאמר סוף מעשה במחשבה תחילה וכמו שנתבאר אשר עיקר כוונתו יתברך הוא דייקא בשביל הגילוי בפועל ודייקא מצד היש:
91
צ״בוהנה בחינת גילוי היש הגם שמצד הגילוי הוא סופא דדרגין ועוד זאת שנגלה בבחינת נפרד אבל שורשו הוא מעצמותו ברוך הוא שלא בבחינת חכמה והבנה כי על פי חכמה והבנה המה שני הפכים כי כח היש הוא מבחינת פלאותיו יתברך אשר כל יכול להיות נושא שני הפכים מצד מהותו יתברך אשר לא נודע מהותו אשר השוואתו יתברך בכל הנפעלים בהשוואה גמורה אבל בחינת חיות נפש אלוק"ית נלקחה מהתלבשות אורות בכלים שנלקחו מהחכמה והתבונה כידוע שהולדות הנשמות המה מזיווג זעיר ונוקבין שהוא מצד המשכות אורות בכלים הגם ששורש הנפש הוא גם כן מעצמותו ברוך הוא שלא בבחינת כלים כמאמר רבותינו זכרונם לברכה ישראל עלה במחשבה זהו מצד השורש אבל השורש הזה אינו מתגלה בהנפש מצד החיות ונשארה בבחינת מקיף על הנפש כי לא תוכל שאת לסבול בבחינת חיות את אור המקיף אשר אי אפשר להתגלות בבחינת כלים רק התגלות החיות הוא מבחינת חכמה המתפשטת בבחינת זעיר אנפין שהוא צמצום אורו יתברך בבחינת חכמה וחסד בבחינת חיות העולמות אבל בתורה ומצות שעיקרם הוא מצד המעשה ובבחינת מעשה הרי עצמותו ברוך הוא דייקא בבחינת מעשה:
92
צ״גכי כל עיקר קיום וחיות העולמות הוא מעצמותו ברוך הוא דייקא רק שעצמותו ברוך הוא הוא בבחינת הסתר בהם אבל קיומם של כל הנפעלים הוא רק מעצמותו ברוך הוא כמאמר רבותינו זכרונם לברכה הוא מקומו של עולם וכמאמר הכתוב ומתחת זרועות עולם ואלו היה הסתלקותו חס ושלום אפילו רגע הרי העולמות היו מתבטלים לגמרי נמצא כביכול עצמותו ברוך הוא הוא קיום וחיות של כל הנפעלים בפועל ממש רק בבחינת התגלות המה בהסתר פנים וכמאמר רעיא מהימנא אנת הוא מלגאו כל עלמין ומלבר כל עלמין ואסחר כל עלמין נמצא כאשר נפעל רצונו יתברך על ידי היש כמו על ידי הקלף של תפילין וצמר של ציצית ודומיהם הרי נתעורר כח עצמותו ברוך הוא שבבחינת הקלף להיות נמשך רצונו יתברך בהם ואיהו ורצונו חד הרי שבזה מעלה הנפש לעצמותו ברוך הוא על ידי התורה ומצות:
93
צ״דוהנה הגם שהתורה היא גם כן על ידי חכמה ונקראת חכמתו ורצונו וגם ידוע שזעיר אנפין נקרא תורה וזעיר אנפין הוא בבחינת אורות וכלים הוא כמאמר הזוהר אורייתא מחכמה נפקת כמו למשל בהבדל מאדם שרוצה לגלות חכמה עמוקה שאי אפשר לגלותה מצד שהמקבלים לא יוכלו לקבלה מוכרח להמציא חכמה בערך המקבלים איך להסבירה ולהלבישה ולהסתירה על פי משל כן הוא כביכול עצם התורה אשר היא נלקחה מעצמותו ברוך הוא ומתקשרת בו שהוא כח השוואתו ברוך הוא בבחינת בלתי בעל גבול עם הגבול בהשוואה ולכן נקראת חמדה גנוזה ונקראת חכמה קדומה בדרך השאלה כי אין לתאר אצלו יתברך חכמה כלל כי אם מצד הנפעלים אשר התגלותם על פי חכמה קורין להתורה חכמה קדומה אבל באמת אין להעריך אותה בשם חכמה כלל:
94
צ״הוהנה כח עצמותו ברוך הוא אינו בערך גילוי כלל לכן כביכול על ידי אצילות הכלים שהוא בחינת חכמה דזעיר אנפין ומדות דזעיר אנפין היא באה בבחינת גילוי בבחינת הנבראים ונקראת תורה דבריאה דהיינו באיזה אופן להלביש רצונו יתברך בבחינת היש עד שבאה לידי גילוי חכמתו יתברך בבחינת היש ולכן אורייתא מחכמה נפקת אבל שורשה הוא מעצמותו ברוך הוא למעלה מחכמה בערכים אין קץ ולכן נקראת התורה משל הקדמוני כידוע כי הוא בחינת משל לבחינת קדמון שהוא יתברך נקרא קדמונו של עולם שלא בבחינת התמשכותו בעולם בבחינת כלים שנקראים עולם אבל הוא מקור להם כן התורה היא משל לחכמתו הקדומה והיא ממש רצונו וחכמתו הקדומה כי אחר שבאתה לפועל הרי היא עצם התורה הקדומה בלי הבדל כלל ונמשך בה עצם רצונו יתברך וכמו למשל מאדם שמצמצם עצמו בכדי לפעול רצונו עד שיבא לפועל:
95
צ״ווהנה בעת שמצמצם את עצמו הרי נחית ממהותו לכמה צמצומים למטה מבחינת מהותו אבל אחר שהפיק רצונו והמשיכה הרי הוא עצם רצונו כמו קודם שנחית לצמצומים והנה באדם מצד שהוא בעל שינויים וצמצומו הוא גם כן על ידי מהותים נבדלים ממנו הרי מרגיש שינוי רצונו על ידי הצמצומים אבל אצלו יתברך שאינו מקבל שינוי כי אין דבר חוץ ממנו יתברך וכל הצמצומים המה לגבי דידן כי אין צמצום מעלים לפניו יתברך ואין העולם מסתיר לפניו הרי רצונו יתברך הנמשך בבחינת עשיה בבחינת עולמות בלי הבדל כלל מעצם רצונו יתברך ולכן נקראת התורה מים מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך והמים שוים בלי שינוי כלל כמו שהמה במקום גבוה כן הם במקום הנמוך רק שהשינוי הוא מצד המקום כן התורה הוא עצמיות רצונו יתברך כמו שהוא מצד עצמותו ברוך הוא כן הוא בהתגלות רצונו ברוך הוא מצד היש בלי שינוי כלל רק השינוי הוא בבחינת המקום דהיינו גילוי רצונו איך שהוא אצלו יתברך הוא בבחינת בלי גבול בבחינת גילוי עצמותו ברוך הוא ורצונו יתברך הנגלה בבחינת היש הוא בבחינת גבול דייקא:
96
צ״זוהנה השינוים מהמקום הוא גם כן לגבי דידן אבל לגביה יתברך נאמר הנה מקום אתי כי המקום הוא אצלו יתברך בהשוואה והוא נקרא מקומו של עולם ודי למבין הגה"הולכן פעמים מבואר בזוהר ובעץ חיים שזעיר אנפין נקרא תורה ורמ"ח אברין המה רמ"ח מצות עשה ושס"ה גידין הם שס"ה לא תעשה ופעמים מבואר שהתורה הוא מבחינת חכמה סתימאה שבאריך והמצות הם השערות ופעמים נקרא הדיקנא בבחינת תורה ופעמים נאמר ששורש התורה היא מחסד וגבורה דעתיק ופעמים מבואר שהיא מחכמה קדומה ועל פי המבואר לעיל יובן הכל שהיא נקראת תורה של מעלה חכמה קדומה אך התגלותה הוא על ידי חסד וגבורה דעתיק כי עתיק הוא כחו יתברך הכולל כל העולמות בכח האין סוף ברוך הוא ונקרא בשם תענוג כי תענוג בא מצד השלימות דהיינו למשל בהבדל באדם המתענג אשר נשלם כל חפצו אפילו מצד ההיפוך כי עיקר התענוג הוא דייקא מצד ההיפוך כמו למשל מלך שכובש כמה מדינות ומנצח שונאיו אז מתענג נמצא כי עיקר התענוג הוא מצד החסרון ומצד ההיפוך וכאשר נשלם חפצו מתענג מזה כן כביכול שעיקר חפצו הוא לגלות שלימותו יתברך וגילוי שלימותו הוא דייקא מצד ההיפוך שהם העולמות אשר נשלם חפצו ורצונו יתברך אפילו מצד ההיפך והנה תענוג הזה הוא מצד שעלה ברצונו יתברך לגלות שלימותו וגילוי השלימות הוא רק מצד הגה"ה פעולת העולמות והנה כח פעולתם של העולמות המה גנוזים בכחו הבלתי בעל גבול בבחינת גניזה עד שלא תמצאם ואין לבקשם בכחו יתברך הגם שהמה בכחו אבל המה בדרך גניזה והסתרה כי אין סוף ברוך הוא לא תליא ביה שאלתא כלל ואסתכלותא דמחשבה כלל אשר על כן בכדי לגלות כח פעולת העולמות אשר המה בכחו יתברך היו כל הצמצומים המבוארים בעץ חיים עד שנוכל להמציא כח מחשבה קדומה הנקרא אדם קדמון וסוף מחשבתו הקדומה היא מדת מלכות דאדם קדמון היא הגילוי של המחשבה קדומה היא כח התכללות כל בחינות העולמות כאשר הם בכחו מצד שלימותו ברוך הוא אשר מזה ההתכללות נמשך רצונו יתברך הנקרא אריך אנפין והנה כל השלימות שהוא השלמת חפצו יתברך הוא הכל על ידי בחינת התורה המתקשרת בעצמותו אשר על ידה הוא השלמת כל הנפעלים כי באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא ואסתכל באורייתא וברא עלמא כי הוא כח השוואתו ברוך הוא בלתי בעל גבול עם בעל גבול בהשוואה גמורה אך לא יצאו לאור מחשבתו וחכמתו הקדומה עד אחר התגלות כחו יתברך שמצד בחינת הגבול אשר בכחו שהוא הנקרא עתיק יומין אז נתגלה בחינת התורה וחסד וגבורה שבבחינת זה הוא שורש מצות עשה ומצות לא תעשה והוא בחינת אש שחורה על גבי אש לבנה אבל באמת הכל הוא כחו לבדו הגה"ה יתברך שמשתווה בלתי בעל גבול עם הגבול הכל לכח אחד אך אף על פי כן מצד בחינה זו אנו יכולים לתארה בבחינת שורש אבל אף על פי כן עדיין אינה בבחינת גילוי ועיקר הגילוי הוא בשהאציל בחינת אריך דהיינו בגילוי רצונו יתברך והנה בבחינת רצון נתגלה רצונו וחפצו בבחינת תורה אבל ברצונו הוא גם כן עדיין לכח אחד שהוא כחו יתברך אבל אף על פי כן מאחר שנתגלה בחינת רצון יש בבחינת הרצון הזה חכמה שמוכרח להיות להרצון בכח איך יפעול הרצון והחכמה הזו נקראת סתומה וממנה צומחים בחינת שערות שהוא רצונו יתברך דרך כלל להתמשך בחינת רצונו דייקא בבחינת גבול אבל ברצונו יתברך המה עדיין לא באו לפרטים מתחלקים כי אם הכל הוא רצון אחד כי בבחינת רצונו יתברך עדיין לא נחית לחילוק דרגין כי כל העולמות כלולים ברצונו יתברך לכח אחד מצד כחו הפלא אך ההתחלקות לפרטים הוא כאשר נחית לחילוק דרגין דהיינו בחינת זעיר אנפין בבחינת חכמה ומדות שנאצלו ממנו יתברך לצמצם בבחינת עולמות בבחינת הפרטים שהמה על ידי כלי חכמתו ובינתו ומידותיו יתברך אז נגלו כל פרטי רצונו יתברך איך להמשיכם בבריאה ולהסתירם בבחינת משל הקדמוני ודי למבין והבן מאוד כי קצרתי וביאור אלו הדברים מבוארים קצת בחלק הראשון עיין שם:אשר על כן עבודת האדם בקריאת שמע ותפלה הוא רק לעורר יחודו עם בחינת העולמות בהתחברות והתאחדות כהתחברות והתאחדות הנשמה עם הגוף אבל ביחוד זה הרי עדיין נגלה רצונו יתברך בבחינת פעולתו לפעול על ידי יחוד זה עצם רצונו יתברך בפועל אשר זה הוא עיקר כוונת היחוד כדי לגלות פעולת רצונו יתברך ושלימותו יתברך בגילוי בפועל ממש:
97
צ״חוהנה הגם שבבחינת התעוררות היחוד גם כן נגלה בלבושי הנפש שהם מחשבה ודבור שבמחשבתו מתבונן בגדולתו יתברך וביחודו ומוציא בפיו בדבור בקריאת שמע ותפילה בפועל אשר נגלה על ידי מחשבתו ודבורו באותיות המחשבה והדבור יחודו יתברך אף על פי כן אין זה נחשב לגילוי כי כל מחשבתו ודבורו הוא רק בשביל היחוד בבחינת יחוד וביטול הנבראים וביטול עצמו אליו יתברך והם בחינת העלאת מיין נוקבין לעורר מיין דוכרין בשביל התקשרות ויחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בכלל ויחוד נפשו האלוק"ית עם נפש הבהמיות בפרט בכדי לברר בחינת נוגה דהיינו החיות שבה להוציאה ממאסרה הנגלית בבחינת נפרד ולהעלות בחינת היש לכללו ביחודו וכן בכלל להעלות השכינה שהיא מדת מלכותו יתברך המסתתרת בבריאה יצירה עשיה ומתלבשת בבחינת נוגה כידוע ומבואר בעץ חיים ולהעלות גם כן עמה הטוב שבנגה להתכלל בבחינת יחודו יתברך ולהפריד הרע מאתה שבבחינת הרגשתה ליש ולדבר שהוא על ידי קריאת שמע ותפילה והוא הכנה לעשותה כלי שעל ידה יפעול רצונו יתברך אפילו בבחינת יש והוא רק הכנה כי בלילה שהוא מצד ההסתרה מתפשטת בבריאה יצירה עשיה בבחינת נגה שהוא הסתרה גמורה להוציא הטוב שבה ולהכין להעלות מיין נוקבין אליו יתברך כמאמר הכתוב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה שהם הרפ"ח ניצוצין המחיים את בחינת היש שהוא כוונתו יתברך שבבחינת היש כדי להעלותה אל הקדושה וביום מעוררים היחוד על ידי קריאת שמע ותפילה אבל עיקר הוא הגילוי לגלות רצונו יתברך על ידי תורה ומצות כמבואר לעיל אשר בלתי היחוד הרי אינה כלי לגלות על ידה חפצו ורצונו כי היש מצד הגילוי הוא בחינת נפרד והם נקראים כלים נשברים אשר לא יכילו המים ואדרבה המה מסתירים ומנגדים לרצונו ברוך הוא אך על ידי התעוררות היחוד נעשית כלי ומאחר שנעשית כלי עיקר הוא הפעולה שהוא השלמת חפצו ורצונו על ידי בחינת הלבושים שהם מחשבה דבור ומעשה אשר תכלית ירידת הנשמה הוא לברר הצלם שהם הלבושים אשר מצד נגה אשר עיקר הבירור הוא על ידי התורה והמצות בהתקשרות מחשבתו במחשבתו יתברך ודבורו בדיבורו יתברך ומעשיו בפועל ממש על ידי מעשה המצות שהם רצונו יתברך בזה מתבררים לבושים של נפשו הבהמיות שמצד נגה ונעשים בחינת לבוש ומרכבה אל הקדושה דהיינו אל רצונו יתברך הנמשך בה בפועל ממש וכמבואר זה בספרו הקדוש של מורי ורבי נשמתו עדן הנקרא ליקוטי אמרים:
98
צ״טוהנה זה מבואר בדברי רבותינו זכרונם לברכה שהאבות קיימו כל התורה ומצות הגם שלהם עדיין לא ניתנה התורה כי האבות הן הן המרכבה שכל תנועתם ופעולתם היה רק בשביל רצונו יתברך אפילו בפועל ממש במחשבתם ודבורם ובעשייתם לא עשו רק בשביל לגלות רצונו על ידי יחודם בעבודתם שהיו מייחדין העולמות אליו יתברך כבחינת יחוד הנפש עם הגוף ביחוד גמור ועל ידי יחוד זה היה כל פעולתם לפעול רצונו יתברך על ידי כל הנהגותיהם בפועל ולא היה מצד היש והגילוי בבחינת נפרד כי אם לעשות רצון קונם בפועל בזה קיימו כל התורה שהוא התגלות רצונו יתברך ונעשו גופם מרכבה אליו יתברך ובחינת לבוש אליו אבל לאו דווקא בעשיות המצות באופן כאשר המה עתה כי אם בעשיות אחרות כמו שמבואר בזוהר שיעקב על ידי מקלות היה ממשיך בחינת תפילין דהיינו מה שעתה המכוון בתפילין להמשיך מוחין עליונים חכמתו ובינתו ודעתו על ידי הפרשיות הכתובים בקלף של תפילין המשיך על ידי כוונתו בהמקלות וכן כולם המשיכו רצונו יתברך בפעולתם על ידי כוונתם וביררו בחינת נגה שהוא היש ועשאוהו לבוש אל הקדושה:
99
ק׳והנה בתורה ומצות גופא יש כמה אופנים אשר בדבר אחד גדלה מעלת התורה מהמצות ובדבר אחד גדלה מעלת המצות מהתורה ולא אאריך בביאור זה כי כבר מבוארים בספרו הקדוש של מורי ורבי נשמתו עדן כדי צרכם אבל דרך כלל נקראת התורה לחם ומזון הנפש ומצות נקראו לבושים כי כמו לחם הגשמי אשר בבחינת התגלותו הוא למטה מהאדם הרבה כי האדם הוא בחינת מדבר והלחם הוא צומח אך בשרשו הוא גבוה מבחינת האדם וכאשר אדם מכניסו לקרבו עד שישוב להחיות האדם נגלה כחו משרשו ומחייה את האדם ועל ידי כלי האדם שמבררין המאכל מסיר ההסתרה שבהלחם דהיינו על ידי שיניים וחיך וגרון ואצטומכא עד שישוב אל חיות ואז נתגלה כחו הגבוה עד שנעשה מקור לחיות האדם והחיות של אדם מתגבר וכו' כן התורה בהתגלותה היא למטה בסתר המדריגות מנפש אלק"ות שבאדם אשר בנפש אלוק"ית נתגלה חיות אלוק"י ממש בהשכלה והבנה ובמדות אלוק"ית בבחינת חיות אלוק"ות ממש והתורה כולה התגלותה היא בבחינת גשמיות כידוע אבל שורשה נעלה הרבה מנפש אלוק"ית כי היא עצם רצונו הנמשך מעצמותו ברוך הוא שלא בבחינת הסתרתו יתברך בבחינת כלים שהמה מדותיו יתברך וחכמתו ובינתו שהמה מצד הצמצום וההסתר ובחינת נפש אלוק"ית היא מצד הסתרתו יתברך בכלים על ידי החכמה והתבונה ועל ידי המדות הנמשכים בעולמות:
100
ק״אכי המה כלים לצמצם אורו יתברך שבבחינת אין סוף ברוך הוא בכדי שיהיו יכולים העולמות ובחינת נבראים לקבל חיות אור אין סוף ברוך הוא כל חד וחד לפום שיעורא דיליה אשר לכן נקראו חכמה ובינה ומדות שהמה כלים בחינת זעיר אנפין כמאמר הכתוב כי נער ישראל ואוהבהו כמו למשל מצד האהבה שאוהב האב את בנו מצמצם שכלו בערך בנו בכדי שיוכל לקבל חכמתו בערכו אבל עצם חכמתו הרי אין בנו יכול לקבל מצד קטנות מוחו כן הוא כביכול מצד כי נער ישראל אשר אין ביכולתם לקבל אור עצמותו ברוך הוא בבחינת רצונו ממש מזה נמשך אהבתו יתברך אלינו ועל ידי אהבתו יתברך מצמצם אור אין סוף ברוך הוא בכלים בכדי שיהא יכול לקבל כל חד וחד לפום שיעורא דיליה הן בבחינת נשמות והן בבחינת מלאכים שיהיו יכולים לקבל חיות אין סוף ברוך הוא והכל הוא מצד האהבה כי כולם נבראו בשביל ישראל כידוע אבל התורה היא מעצם רצונו ברוך הוא אשר לא נחית לצמצומים כמאמר הכתוב לא מראש בסתר דברתי כי לא בא רצונו יתברך בהסתרה רק מצד שרצון עצמותו ברוך הוא אינו בערך גילוי לכן הלביש והסתיר רצונו יתברך דייקא בהיש אשר בבחינת נגלה הוא רחוק מהשגה ואין נגלה בו חיות אין סוף ברוך הוא מצד הנגלה רק עצם רצונו ברוך הוא וכח עצמותו הוא מוסתר בהתורה אשר על כן נקראת משל כמו למשל מחכם אשר רוצה לגלות איזה דבר מעמקות החכמה אשר אינה בערך חכמתם של המקבלים אשר אם יגלה עצם החכמה אין בהם כח לקבלה לכן מסתיר חכמתו במשל הרחוק מהם כידוע אופן המשלים אשר ממשילים לעמקות חכמה בהשכלות עמוקות לדומם ולצומח ודומיהם אשר אינם בגדר חכמה כלל רק שבמשל זה מוסתר כח המושכל אבל המשל בעצמו אינו בגדר המושכל כלל וכאשר יבינו וייגעו המקבלים עצמם להבין על פי חכמתם המכוון יגיע אליהם עצם המכוון של החכם כל אחד ואחד לפי ערכו ויבינו שזהו למעלה משכלם כן כל התורה נקראת משל הקדמוני כמו שנתבאר לעיל:
101
ק״בכי עצמות רצונו וחכמתו יתברך אשר אי אפשר לבא בהשגה כלל כי היא נקראת חמדה גנוזה כדלעיל הסתירה דייקא בגשמיות אשר אינה בגדר וערך חיות אין סוף הנמשך בפנימיות אבל כשאדם מייגע עצמו בהתורה להסיר ההסתרה דהיינו להשכיל ולהבין שהוא רצונו וחכמתו בעצם ומתקשר בה מצד שהוא חפץ להתקשר אל רצונו יתברך הגם שאינו מבין בדרך פרט בגילוי גמור עצם רצונו וחכמתו יתברך הגנוז בה אך עם כל זה מצד שיודע ומבין שהיא עצם חכמתו ורצונו וכוסף ומשתוקק בנפש חפיצה להבטל ולהתקשר אל רצונו יתברך דרך כלל ולבטל רצונו מפני רצונו יתברך ומאמין ומבין שאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ומבטל ההסתר הנגלה בכלים גשמים הנגלים לנפרדים רק שמבין ומביט שהכל הוא עצמותו ברוך הוא בלי הסתר כלל בזה נתגלה כח התורה משרשה שלמעלה מן הכלים שהוא מעצמותו ומחיית את הנפש אלוקי"ת ומגבירתה ביתר שאת ויתר עוז ונקראת מזון הנפש וכמו שבמזון נתגבר כח החיות ומתפשט בכלי הגוף בכל אחד ואחד לפי קבלתו דהיינו בכלי המוח נתבררו החכמה והמדע ובכלי הלב מתגברים מדותיו וכלי המחשבה והדבור והמעשה נתגברו בתוספת התגברות על ידי זה כן כביכול על ידי התורה נקשר עצם החיות בעצמותו ברוך הוא ממש בהתדבקות והתקשרות לעצם אחד עם אין סוף ברוך הוא והחכמה שבנפש נתגברה ונעשית מרכבה לחכמתו יתברך וכן מדות הנפש נתגברו ביתר שאת להעשות מרכבה למדותיו יתברך הגנוזות בהתורה והמחשבה דיבור ומעשה שהם לבושי הנפש נעשים לבוש בחיבור וקישור אחד עם לבושי התורה הנגלים אשר הוא פשט התורה אשר בעצם הכל הוא כח אין סוף ברוך הוא לבדו אשר איהו ורצונו וחכמתו ומדותיו ולבושיו יתברך הכל הוא כח אין סוף ברוך הוא בלי שינוי כלל אשר מצד עצמותו אין לתאר כלל חכמה ומדות ולבוש רק מצד הנגלה אנו מתארים זה הגם שמוכרחים המה להיות גם כן בכחו יתברך אבל הוא בדרך סתירה וגניזה אשר אין לבקשם כלל נמצא בהתקשרו אל התורה מתקשרת נפשו אל עצמותו יתברך ונתוסף חיות בכלי הנפש בתוספת התגברות:
102
ק״גועוד זאת שבבחינה זו מתכללת חיות נפשו הבהמיות גם כן בכחה וחכמתה ומדותיה ולבושיה אליו יתברך כי כל עיקר התקשרותו לרצונו יתברך שבהתורה הוא על ידי כחות הנפש הבהמיות שהמה כלים הגשמים הבאים מאכילה ושתיה ומדם הנפש כידוע ועל ידי עסק התורה המה מתקשרים בקישור עצום כי התורה היא מצד כחו ברוך הוא לבדו אשר מצד כח עצמותו ברוך הוא אין צמצום והסתר מעלים לפניו ולכן על ידי עסק התורה ששם הוא גילוי רצונו ברוך הוא בלי הסתר פנים כלל כמבואר לעיל שאפילו כח היש הוא כחו לבדו יתברך אשר קמיה הכל הוא בהשוואה ואין החילוק כי אם מצד הנגלה לגבי דידן:
103
ק״דולכן כח היש שבנפש הבהמיות אשר שורשה גם כן מעצמותו ברוך הוא רק שירדה בסתר המדריגות וההסתר פנים עד שנגלית ליש ודבר נפרד בבחינת הסתר פנים לגמרי עד שנגלית בבחינת סטרא אחרא בבחינת נפרד אבל כשמתקשרת לעצם רצונו יתברך המלובש בתורה ובטילה ונכללת בחיותה ובלבושיה הרי נגלה בכל כחותיה רצונו יתברך ובזה מתעורר כחה משרשה ונעשים לאחדים ממש אפילו מצד היש ואור הוי"ה מקיפה מראשה ועד רגלה מה שאין כן על ידי התעוררות קריאת שמע ותפילה הרי עצם מהותה לא נתהפך רק שהיא בטילה לגבי אור הוי"ה המאיר בנפשו האלוק"ית אבל עצם מהותה לא נתהפך כי בבחינתה ומהותה מצד בחינתה לבדה שלא בבחינת ביטול הרי הוא יש גמור ואפילו בצדיקים גמורים שמהפכים כל מדותיהם של נפשם הבהמיות אליו יתברך ואינו משתמש בכליה בבחינת יש הוא גם כן מצד הביטול ואור הוי"ה המאיר בה עד שמתבררת בכל החיות שבה וגם לבושיה לבטלם אל אור הוי"ה השוכן בתוכם אבל עיקר הכוונה מאתו יתברך שבבחינתה אשר ירדה בסתר המדריגות שיוכל להתגלות אין סוף ברוך הוא דווקא בבחינת יש כמאמר הכתוב ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ שתכלית כוונתו יתברך הוא דייקא שתרד לארץ ושיהיה נגלה עצמותו ברוך הוא דייקא מצד הארץ ומצד מטה זה לא נגלה על ידי בחינת ביטול בבחינת השגתם באהבתם אפילו בבחינת אהבה רבה וכלל גדול הוא שכל שיורד למטה מטה שורשו הוא גבוה מעלה מעלה וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה סוף מעשה במחשבה תחילה (וכמאמר נכנס ראשון יוצא אחרון) כן תכלית כוונת הבריאה אשר עלה ברצונו הפשוט הוא לגלות אלוק"ותו יתברך דייקא בבחינת מטה:
104
ק״הוהנה אצלו יתברך הוא בהשוואה הגבול עם בלתי בעל גבול אבל בכדי שיתגלה בחינת היש בבחינתו היו כמה צמצומים עד שנגלה היש בבחינתו לכן נכנס ראשון ויצא אחרון כו' וזהו על ידי מדת מלכותו יתברך המסתתרת בכל העולמות עד שיהיה נגלה דייקא בחינת היש כידוע לכן שרשה מאוד נעלה לכן כד סלקת סלקת לאין סוף ברוך הוא וכד נחתת נחתת עד אין תכלית כי אדרבה מטעם שהוא יתברך למעלה מהטעם ודעת ואינו בגדר השתלשלות כלל לכן בכחו יתברך להתגלות אפילו בבחינת יש אבל בבחינת דעת וחכמה והבנה לא תשוער שיהיה התגלותו בבחינת יש ונפרד שאין ערך בלתי בעל גבול לבחינת גבול ושיתהווה ההיפך ממש ועוד שאין זולתו ואיך יתהווה הזולת לכן שורשה מכח אין סוף ברוך הוא לבדו אשר אצלו יתברך הכל שוין וכל יכול להוות ולקיים את כח היש בכחו הפלא כמאמר הכתוב כי נפלאות עשה:
105
ק״ווהנה הפלא הוא שיהיה נגלה כחו יתברך בעשיה דהיינו התהוות היש והגילוי הנגלה לגבי דידן הוא בבחינת פלא אבל כח היש בבחינתו הוא מעצמותו ברוך הוא למעלה ממדת פלא כי אצל עצמותו ברוך הוא אין שייך לומר אפילו בחינת פלא כמאמר הכתוב היפלא מהוי"ה דבר כי מצד עצמותו הוא בהשוואה גמורה אם כן אין התהוות היש אצלו פלא כלל מצד השוואתו ברוך הוא רק הפלא הוא לגבי דידן:
106
ק״זוהנה ידוע שמדת מלכותו יתברך נקראת בהמה והוא שם ב"ן והנה כתיב בהמות הייתי עמך כי יש שני בחינות בהמה למעלה מן האצילות ולמטה מן האצילות כי באצילות שם הוא חכמתו ובינתו ודעתו יתברך ומדותיו המתנהגים על פי חכמה והבנה ושם הוא בחינת היחוד אשר מצד היחוד מתייחד כח היש ובטל אליו יתברך ומתאחד בכח יחודו יתברך לכח אחד באופן שכח היש מתאחד ומתבטל שלא נגלה לבחינת נפרד מצד חכמתו ובינתו ודעתו יתברך הנובעים מכחו הפלא ליחדם ולקשרם בכח אחד בלי שינוי:
107
ק״חוהנה זה הוא גם כן פלא אבל פלא זה הוא הנמשך בבחינת חכמה ובינה להשכיל ולהבין התקשרותו יתברך בכל העולמות ויחודו בהם ובחינת אצילות נקרא אדם כידוע אבל בחינת מלכותו יתברך אשר עיקרה להסתיר ולהעלים בבחינת יש גמור אשר זה הפלא אינו נמשך בבחינת חכמה והבנה ודעת כי אדרבה על פי דעת המה שני הפכים אשר יתראו מכחו יתברך ההיפוך והזולת והנפרד כמאמר הכתוב ומשם יפרד לכן בהתגלות הנבראים היא למטה מן הדעת דהיינו בחינת כל הנבראים בבחינת התגלותם בכחם וטבעם להיות בבחינת גבול ויש בבחינת נפרד התגלות זה הוא היפוך הדעת אשר מצד הדעת הוא הידיעה שאין זולתו יתברך והם נגלים לזולת רק עיקר ביטול העולמות אליו יתברך הוא רק מצד אמונה דהיינו להאמין שהכל הוא מכחו יתברך אבל איך הוא על פי הבנה ודעת זה אינו מושג ואדרבה הוא מנגד להדעת ולכן נקראת בהמה שהיא למטה מהדעת וזהו מצד ההתגלות אבל מצד האמיתיות הוא למעלה מהדעת ומהשכלה והבנה אשר אין סוף ברוך הוא אינו בערך השכלה והבנה כלל והוא למעלה מן השכל אשר בבחינת למעלה מן השכל יכול להיות נושא שני הפכים בנושא אחד ובחינה זה היא בחינת בהמה רבה ונקראת מלכות דעתיק שהוא למעלה מן האצילות שהם הכלים שהם חכמה ובינה דאצילות והיא שורש לאצילות ומלכות דאצילות נקראת בהמה סתם שהיא למטה מן הדעת שהוא בחינת אצילות והוא שורש הגילוי לבריאה יצירה עשיה שהם בבחינת הסתרות למטה מהדעת והעיקר הוא לחבר שתי הבחינות לאחד דהיינו שתי בחינות הבהמות דהיינו שיתגלה למעלה מן השכל בשלמטה מן השכל:
108
ק״טוהנה למשל באדם שיש לו בית ועליות בנויים על הבית וכאשר הוא עומד למטה ורוצה לעלות על גבי העליות למעלה מהם מוכרח להיות מטפס ועולה דרך העליות עד שיעלה למעלה על גביהם וכן כשירצה לירד למטה מוכרח גם כן לירד דרך העליות עד שירד למטה כן הוא כביכול בבחינת מלכותו יתברך אשר שורשה הוא מכחו יתברך שלמעלה מן השכלה והבנה והתגלותה היא למטה מהשכלה והבנה ודעת אשר על כן בכדי שתעלה ותגיע למקומה ושרשה דהיינו לבטל בחינת היש הנגלה אליו יתברך בבחינת השורש מוכרחת מקודם לעלות דרך השכלה והבנה והדעת דהיינו בכדי לבטל התגלות הנגלה לדבר נפרד אליו יתברך ולייחד בחינת היש ביחודו יתברך על ידי התבונה והדעת להשכיל יחודו יתברך אשר כל כחות היש המה לגביה יתברך הכל לכח אחד מצד כחו הפלא ולא שני ולא ישתני חס ושלום כמאמר הכתוב אני הוי"ה לא שניתי ועל ידי יחוד הזה תעלה ותגיע לשרשה להבטל אל אין סוף ברוך הוא שלא בבחינת הבנה כי אם למעלה מן השכל רק מצד עצמותו ברוך הוא וזהו כד סלקת סלקת עד אין סוף דהיינו לבטל היש לעצמותו ברוך הוא מצד כח השוואתו ברוך הוא ומשם תרד לגלות כח השוואתו ברוך הוא מצד בחינת מטה שהוא התגלותו יתברך בבחינת יש ונפרד והוא על ידי רצונו שבעסק התורה והמצות וזהו כד נחתת נחתת עד אין תכלית וזהו פירוש הפסוק ומי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ אשר כפשוטו אינו מובן דהיה לו לומר רוח האדם העולה למעלה ומאי קא רמיז בתיבת היא שהוא מיותר גם ברוח האדם גם ברוח הבהמה ועוד ברוח האדם הוה ליה לומר בלשון דכר דהיינו הוא ועוד שמילת העולה היא וכן בירידה הויא ליה להקדים מלת היא למלת העולה אבל באמת היא קאי על מדת מלכותו כידוע וכמאמר הכתוב היא מתהלכת בין החיות היא נפלאת בעינינו וכדומה לזה בכמה מקומות:
109
ק״יוהנה עיקר העליות הוא רק בשביל מלכותו יתברך הנקראת שכינה שהוא להשכין שכינתו יתברך דייקא בתחתונים אבל בעלייתה היא מוכרחת לעלות דרך בחינת אדם שהוא בחינת היחוד כידוע בכמה מקומות טעם קריאת יחוד האצילות בשם אדם ולכן כדי להעלותה למקומה בבחינה בהמה רבה מוכרח להיות על ידי בינה ודעת ועל ידי בינה ודעת יגיע אל בחינת היחוד שהוא רוח בני האדם וזהו ומי יודע כידוע שמי הוא בינה דהיינו על ידי בינה והדעת בזה הוא נעשה בחינת רוח בני האדם שהוא היחוד וכשתגיע לבחינת היחוד אז העולה היא למעלה היא דייקא שהיא בחינת מלכותו יתברך נתעלית למעלה מבחינת אדם ואז נתעורר רוח הבהמה רבה שלמעלה מן האצילות לירד בבחינת התגלות וזהו ירח הבהמה היורדת ואז היא למטה לארץ ודי למבין:
110
קי״אוהנה כאשר הוא בכלל כן הוא בפרט באדם אשר נפשו האלוק"ית היא בחינת רוח האדם שהיא נלקחה מבחינת יחודו יתברך שהוא בחינת הוי"ה ברוך הוא שנקרא כמראה אדם כמאמר הכתוב כי חלק הוי"ה עמו ונפש הבהמיות היא מבחינת בהמה ונקראת רוח הבהמה אשר על כן שורשה של הנפש הבהמיות גבוה מבחינת נפש האלוק"ית וכידוע שירידת הנשמה להתלבש בנפש הבהמיות היא צורך עליה שעל ידי בחינת התלבשותה בנפש הבהמיות נתעלית למעלה מבחינתה מצד שבשורשה היא למעלה מרוח האדם אך זהו בשורשה אבל מצד התגלותה היא למטה מטה מרוח האדם לכן בכדי שיתגלה שורשה מוכרחת מקודם להתייחד ולהתבטל בבחינת נפש האלוק"ית על ידי התבוננות והדעת בבחינת יחודו יתברך לבטל בחינתה הנגלית אשר מצד ההתגלות היא בחינת נפרד גמור אשר אין למטה ממנה עד שתוכל להתגלות בבחינת קליפה וסטרא אחרא אשר בחינת קליפה היא המסתרת האוכל כי הגם שיש בקליפה זו המאכל אבל מצד שסובבת המאכל הרי המאכל שבתוכה נסתר לגמרי כן הגם שבבחינת כחה של הנפש הבהמיות מוסתר כח האין סוף ברוך הוא אבל מצד ההתגלות מסתרת כח האין סוף ברוך הוא עד שנגלית ליש ונפרד גמור:
111
קי״בלכן צריך לשבור הקליפה ולהוציא מתוכה המאכל לחברו אל האדם ואז המאכל מחיה לאדם לכן צריך מקודם לבטל היש על ידי התבוננות בקריאת שמע ותפילה ולייחדו בבחינת אדם שהוא הנפש אלק"ית לעורר היחוד בבחינת השכלה והבנה ואז על ידי השכלה והבנה ימסור נפשו בלמעלה מן הדעת שהוא הנקרא מסירת נפש למעלה מהשכלה והבנה שהוא בחינת בכל מאודך שהוא למעלה מבחינת ובכל נפשך כי בחינת בכל נפשך הוא מצד היחוד בבחינת חיות כמאמר הכתוב לאהבה את הוי"ה אלוקי"ך כי הוא חייך שהוא בחינת חיות נפש אלק"ית שהוא מצד יחודו יתברך הנקרא חי העולמים וחיות נמשך מחכמה כמאמר הכתוב והחכמה תחיה ובכל מאודיך הוא למעלה מבחינת חיות שהוא מצד עצמותו ברוך הוא וכשמבטלין בחינת היש למקורו למעלה מן השכל אז צריך להמשיך אין סוף ברוך הוא למטה דייקא בבחינת יש שאפילו בבחינת יש יהיה התגלותו יתברך מצד עצמותו ברוך הוא ולכן נאמר אחר ובכל מאודך והיו הדברים האלה דייקא מצד ההתגלות כידוע שההתגלות נקרא אלה אשר אנכי הוא מי שאנכי שאינו מושג להתחבר אלה עם אנכי ואז עיקר ההמשכה הוא דייקא למטה על ידי עסק התורה שהיא גם כן שורשה מעצמותו ברוך הוא ונתגלית דייקא בבחינת מטה בבחינת גבול שהוא מצד כחו יתברך אשר אצלו הכל שוין כי אין צמצום מעלים לפניו ואז ממשיך עצמותו ברוך הוא אפילו בבחינת לבושי הנפש הבהמיות וזהו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבביך שהדברים האלה היא בחינת התורה שהיא דווקא בבחינת גבול:
112
קי״גולכן נאמר הדברים האלה כידוע שאלה נקרא ההתגלות בבחינת נפרד אבל שורשה הוא מרצונו יתברך אשר בבחינת רצונו יתברך הגבול עם בלתי בעל גבול מתקשרים בקישור נפלא מצד כח השוואתו ברוך הוא אשר קמיה כחשיכא כאורה ואין צמצום מעלים לפניו ואדרבה עיקר כוונתו יתברך הוא לגלות שלימותו יתברך דייקא מצד היש כמאמר רבותינו זכרונם לברכה סוף מעשה במחשבה תח ילה וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים דייקא ולכן באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא כי עיקר כל בחינות הנבראים שבעולם הן בדומם צומח חי מדבר וכל העולמות הנגלים בבחינת גבול ויש אין נברא בעולם שלא נברא על פי התורה כי שורש התורה היא מכח השוואתו ברוך הוא אשר קמיה אין היש מסתיר ומתקשר בעצמותו ברוך הוא ולכן כל הפרטים שבכל העולמות שרשם וחיותם הכל הוא מבחינת התורה אך מצד ההתגלות כמו שהמה לגבי דידן שהוא על ידי צמצומים רבים להסתיר כח השוואתו ברוך הוא נגלים לנו ליש ונפרד גמור וכל עיקר המכוון הוא לגלות כח השוואתו ברוך הוא אפילו לגבי דידן דהיינו לגלות רצונו יתברך דייקא מצד היש אך בכדי לגלות רצונו יתברך מצד היש מוכרחים אנחנו לבטל היש הנגלה ונפרד למקורו על ידי בחינת מסירת נפש בבחינת ובכל מאודך ובאתערותא זו דלתתא במסירת נפש כנזכר לעיל:
113
קי״דבזה מעוררין אתערותא דלעילא דהיינו כחו יתברך שבבחינת יש להמשיך רצונו יתברך בבחינת התורה ומצות ולכלול נפשו בבחינת רצונו יתברך שלמעלה מן הטעם והדעת וזהו והיו הדברים האלה הנגלים בבחינת אלה אשר אנכי אשר הוא בחינת עתיק אנכי הוא בחינת כתר כידוע ליודעי ח"ן דהיינו להבין שאשר אנכי הוא בחינת רצונו יתברך שאינו מושג בבחינת השגה מצוך הוא לשון צוותא והתקשרות בבחינת היום על לבבך למעלה מבחינת הלבבות היינו הלב מצד נפש אלוק"ית והלב מצד נפש הבהמיות אשר בבחינת רצונו יתברך שתי הנפשות האלוק"ית והבהמיות המה כח אחד כמאמר הכתוב כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי דהיינו שהתחלקותם של נפש אלוק"ית עם נפש הבהמיות המה רק מצד הנגלה לנו אשר לגבי דידן נגלו העולמות לבחינת יש מצד ההעלם ומצד הנגלה הוא רוח האדם עולה למעלה ורוח הבהמה יורדת למטה אבל בבחינתו יתברך המה הכל כח אחד שהוא עצמותו ברוך הוא לבדו הנגלה בבחינת רצונו אשר בבחינת רצונו מתקשרים לכח אחד בלי התחלקות כידוע שמצד רצונו ברוך הוא הנלקח מבחינת עצמותו אין שייך לומר מעלה ומטה ולא ימין ושמאל כמאמר האדרא לית שמאלא בהאי עתיקא כולא הוא ימינא וזהו כי רוח מלפני יעטוף שהוא למעלה מהטעם ודעת וחכמה והשגה נקרא בחינת עטיפה שהוא בחינת מקיף ובבחינה זו ונשמות אני עשיתי שתי הנשמות המה לכח אחד:
114
קי״הוהנה התכללות שני הנשמות בבחינת עטיפה כנזכר לעיל הוא בבחינת נקודת הלב של כל נפש איש הישראלי אשר הוא למעלה מחכמה והבנה ואינה באה לגילוי חכמה כו' כי היא בחינת רצון נפש אלוק"ית והיא בחינת יחידה שבנפש ולזה נקראת יחידה שהיא מקבלת מבחינת יחיד שהוא בחינת רצונו יתברך דהיינו שבבחינת יחידה זו אין בחינה אחרת משתתפת בה כמאמר הזוהר בראשית יחיד הוא בלא שיתופא דתניינא כמאמר הכתוב אני אני הוא ואין אלקי"ם עמדי אבל בחינת אחד הוא בחינת דכר ונוקבא כמאמר הכתוב כי אחד קראתיו ואברכהו כי בחינת יחיד הוא בחינת עצמותו ברוך הוא המתמשך בעולמות על ידי כחו הפלא אשר מצד עצמותו ברוך הוא אין זולתו ואין להעריך חס ושלום איזה מהות ובחינה אחרת כי הוא לבדו ברוך הוא וכל העולמות אין תופסים בו לאיזה מהות חס ושלום כי איהו תפיס בכולהו עלמין ואין העולמות תופסים בו לאיזה מהות כלל:
115
קי״ווזהו מצד אמיתותו ברוך הוא ולכן נקרא יחיד כמו בנך יחידך שלא היה לו בן אחר כן הוא יתברך אין לנגדו שום בחינה ומהות אחר כי הוא יחיד בהמשכה זו וזהו כי אני אני הוא דהיינו אני כמו שהוא בעצמותו ברוך הוא שלא בבחינת התגלות בבחינת עולמות והוא עצמו אני שמצד העולמות ממש כי אין העולמות תופסים בו יתברך לאיזה מהות וזהו ואין אלקי"ם עמדי כי אין צמצום מעלים לפניו ובחינת אחד הוא לשון התאחדות ולשון התאחדות אינו נופל לומר על עצם אחד רק על שני מהותים המתאחדים ונעשו לאחדים דהיינו מצד הבריאה שהוא מצד ההסתרה על ידי כלים דאצילות שהוא על ידי מדותיו יתברך הנמשכים בעולמות להסתיר ולהעלים לגבי הנבראים שיהיו נראים בבחינת גבול:
116
קי״זויש ונפרדים אך אף על פי כן מצד כחו הפלא מתקשרים ומתאחדים אליו אפילו בבחינתם שהמה בחינת כלים ליחוד אחד באופן שלא יהיו הכלים מסתירים לגביה יתברך אפילו בבחינת העולמות והכלים ומתייחדים אליו יתברך כיחוד הנפש עם הגוף בחינה זו נקרא אחד בבחינת שיתוף דכר ונוקבא דהיינו משפיע ומקבל דהיינו שממשיך יחודו יתברך אפילו מצד העולמות שישיגו יחודו יתברך אפילו בבחינת הכלים שלא יהיה בהם שינוי ופירוד וכמו שהמה בבחינתם שנראו למהות נבדל אף על פי כן מתאחדים לאחד על ידי כחו הפלא ולכן נקרא בחינה זו זעיר אנפין כמאמר הכתוב כי נער ישראל ואוהבהו כמו למשל האב שמתאחד עם בנו בערך שכלו ומדותיו כן התאחדותו יתברך עמנו בערכינו כאשר העולמות נגלו לגבי דידן זהו זעיר אנפין כביכול שמצמצם ומזעיר פניו יתברך בערך כלים ומקבלים וכאשר הוא בכלל כן הוא בפרט בבחינת אדם בבחינת נפשו יש לה שני הבחינות דהיינו בחינת יחיד ובחינת אחד דהיינו מצד שורש נפשו האלוקי"ת אשר שורשה עלה במחשבה שהיא מבחינת כתר שהוא רצונו יתברך שלא בבחינת ערך עולמות כמו שהם קמיה יתברך שאין העולמות תופסים בו לאיזה מהות כנזכר לעיל כן יש בכח נפשו של כל אחד ואחד מישראל למסור נפשו להוי"ה למעלה מחכמה והבנה וטעם ודעת באופן שלא יהיה הוא והעולם נחשבים אצלו לאיזה מהות ובחינה זו נקרא יחידה שבנפש שמקבלת מיחידו של עולם ואין בחינת הגוף מסתיר לגבי בחינה הזאת והיא מקפת את הגוף מראשו ועד רגלו באופן שאין הגוף נערך אצלה כלל למהות ולבחינה זו אין כלי בגוף לקבל המשכתה כי היא למעלה מחכמה והבנה ובחינה שניה שבנפש היא המתפשטת בכלי הגוף דהיינו במוחא וליבא שהוא בחינת חכמה והבנה ומדות אשר בבחינתה נראה בחינת הבהמיות שהוא מצד הגוף למהות נבדל ובזה הבחינה נפש אלוק"ית ונפש הבהמיות נחלקים לשני מהותים כי זו עולה למעלה וזו יורדת למטה רק על ידי התבוננות והדעת ביחודו יתברך בזה מתייחדים שתי הנפשות לאחד בבחינת חיות:
117
קי״חוהנה על ידי בחינת התבוננות זו נולדה אהבה לדבקה בו בהתקשרות אחד דהיינו בכל לבבך הוא בשני יצריך דהיינו שבחינת נפש הבהמיות גם כן נכללת ונקשרת ליחודו יתברך על ידי אהבה זו ובכל נפשך הוא התאחדות יותר כקישור הנפש עם הגוף בבחינת חיות כמאמר הכתוב לאהבה את הוי"ה אלוקי"ך כי הוא חייך והנה בבחינת התקשרות זו עדיין אי אפשר בהתעוררות זו לבא לידי גילוי בפועל לפעול פעולתו יתברך בבחינת תורה ומצות להמשיך רצונו יתברך בפועל ממש במחשבה דבור ומעשה מצד שבבחינת התקשרות זו הרי בחינת כלי הגוף שהם מנפש הבהמיות הם בבחינת גדר מובדל מערך הנשמה רק מצד התקשרות חיות הבהמיות שבטילה ונכללת באור נפש אלוק"ית לאחדים:
118
קי״טוהנה בכדי שיבוא רצונו יתברך בפועל ממש בבחינת תורה ומצות בבחינת לבושי הנפש שהם מחשבה דבור ומעשה תלוי במסירת נפש ממש שהוא בחינת ובכל מאודיך שהיא בחינת יחידה שבנפש אשר בבחינת יחידה זו הרי הנפש אלוק"ית עם הבהמיות שמצד הגוף המה כח אחד ממש אשר מהתעוררות זו יכולים אפילו בחינת הגוף שהם לבושי הנפש להיות נשמעים לרצון הנפש אלוקי"ת המקבלת מרצונו יתברך וכמשל מאדם כאשר מבין בחכמתו ובינתו ודעתו הדבר שהוא טוב וגם יהיה לו אהבה לדבר זה אם לא יהיה לו הסכם חזק שיעשה הדבר בפועל או לדבר זה לא יבאו חכמתו ומדותיו לידי גילוי דבור או מעשה וההסכם הזה שבנפשו בא לו מרצון הנפש שלמעלה מחכמה והבנה והטעם הוא שמצד החכמה והבנה ומדותיו הרי המה בגדרם רחוקים מכלי הגוף הגשמי אשר לכן על פי חכמה ומדה לא יתעוררו כלי הגוף מצד ריחוק גדרם אבל מצד רצון הנפש הרי כלי הגוף עם החיות המה כח אחד ממש מצד כח הפלא לכן תיכף כשיהיה לו רצון לאיזה דבר אזי כלי הגוף פועלים ונשמעים לרצונו ברגע אחד מצד התקשרותם בבחינת פלא וזה נראה בחוש כן הוא בבחינת אלוק"ות אשר מצד קישור הנפשות מצד החכמה והבנה והדעת ומדות אי אפשר לבוא לידי פועל ממש מצד ריחוק גדרם זה מזה בבחינת השתלשלות לגבי דידן אבל בהגיע לבחינת מסירת נפש למעלה מחכמה והבנה שהוא בחינת יחידה אשר בבחינת יחידה מתקשרים לכח אחד בבחינת פלא יכול לפעול אפילו על ידי לבושי הנפש רצונו יתברך:
119
ק״כוהוא בחינת ובכל מאודיך כידוע שמאוד היא בחינת כתר כמבואר בזוהר מאוד הוא אתר דלית ליה שיעורא דהיינו מצד החכמה והבנה וההתקשרות בבחינת חיות יבא למעלה מן החכמה והבנה ליבטל אליו יתברך מצד עצמותו ברוך הוא בבחינת נקודת הלב שהיא מצד עצם אשר מצד עצמותו ברוך הוא אין להעריך בחינת נפש וגוף בבחינת חיות כי אין זולתו כלל אשר על כן אין להעריך חס ושלום לגבי עצמותו ברוך הוא העולמות לאיזה מהות נבדל כמו שנתבאר לעיל ככה יהיה הביטול למעלה מבחינת חיות שהוא מסירות נפש ממש לכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי טוב דא מלאך חיים מאוד וכו' כי בבחינת התבוננות על ידי התבונה והדעת התקשרות זה הוא בבחינת חיות אבל למעלה מהתבונה והדעת שהוא כחו הפלא אין להעריך בבחינת חיות כמאמר הכתוב כי עמך מקור חיים אפילו מקור החיים הוא עמך ודי למבין ולכן על ידי התעוררות זו במסירות נפש בבחינת נקודת הלב בבחינת מאוד בזה מעורר כח עצמותו ברוך הוא בבחינת תורה ומצות ויכולים אפילו לבושי הנפש לפעול פעולת רצונו יתברך כמבואר לעיל על פי משל וזהו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבביך בבחינת על לבביך שהוא נקודת הלב כמבואר לעיל ואז ושננתם לבניך שהוא בחינת מחשבה כמאמר רבותינו זכרונם לברכה כי שינון הוא במוח ובמוח אינו נגלה כי אם על ידי אותיות המחשבה כידוע ודברת בם הוא בחינת דבור וקשרתם לאות על ידך הוא בחינת מעשה כי מצד התעוררות זו יכולים אפילו כלי הגוף שהם לבושי הנפש הבהמיות לפעול פעולת רצונו יתברך בלי שום התעכבות כלל ובזה נכללים אפילו לבושי הנפש באור הוי"ה ויחודו יתברך להיות נגלה על ידי בחינתם רצונו יתברך ודי למבין:
120
קכ״אוהנה כל זה הוא העבודה בבחינת התעוררות היחוד בקריאת שמע בבחינת קבלת עול מלכות שמים כמו למשל שהבן המתרחק מהיכל אביו המלך ושוכן בכפר והנה ההתנהגות בבחינת הכפר הוא היפך מהות המלך וכאשר מתעורר להתדבק באביו המלך בבחינתו והתנהגותו אז מוכרח לקבל עליו להפרד ממהות בני הכפר ומהנהגותם ולהשליכם מעליו ולדבק חכמתו ובינתו ומדותיו להתקשר אל המלך ולקבל עליו לעשות רצונו וציווי אביו המלך אבל עם כל זה עדיין הוא בהכפר רק שמקבל עליו בבחינת התעוררות ועל ידי ההתעוררות של הבן מתעורר אביו המלך להתמשך ולהתאחד עם בנו באחדות וכמו שהבן המתעורר מוכרח תחילה להתדבק אל מהותו להתקשר באהבתו על ידי הבנתו ודעתו בכבוד אביו והתאחדותו עמו להתקשר עמו לאחד באהבה ואחרי זה על ידי הבנתו זאת מבטל את עצמו לגמרי אל מהות אביו להתבטל רצונו לגמרי באופן שלא יהיה לו רצון אחר כן באתערותא של אביו להתמשך אל בנו מוכרח תחילה להתמשך אליו בחכמתו והבנתו ומדותיו בערך בנו ולהתקשר עמו באהבה ולהיות לאחדים עמו ואחרי זה ממשיך עצם רצונו בערכו לבנו כן הוא בבחינת עבודה שעל ידי התעוררות פסוקי דזמרה ויוצר אור וקריאת שמע הוא התעוררות מתתא לעילא להפרד מהיש בבחינת הנגלה בבחינת עולמות ולהתבונן ביחודו יתברך על ידי קריאת שמע ולהתקשר עמו יתברך בבחינת אהבה ועל ידי התקשרות זו יעלה ויגיע למסור נפשו ממש אליו יתברך ולקבל עליו להבטל רצונו בבחינת ביטול רצונו וכל זה הוא רק התעוררות בלבד בבחינת קבלה כנזכר לעיל:
121
קכ״באך על ידי התעוררות זו ממשיך אתערותא דלעילא בתפלה שהוא שמונה עשרה להמשיך יחודו יתברך אליו בבחינת התאחדות גמורה וכמו שנתבאר לעיל דהיינו שיהיו נמשכים חכמתו ובינתו ודעתו יתברך בבחינת התאחדות ממש על ידי שלוש ברכות ראשונות כידוע ולהמשיך אהבתו ומדותיו יתברך בבחינת יחוד על ידי שתים עשרה ברכות אמצעיות ולקשר עצם רצונו יתברך אליו בקבלת רצונו על ידי שלוש אחרונות וכאשר יבואר בשער הרביעי אם ירצה השם יותר באריכות ואז כאשר נמשך התדבקות זו אז בכל היום יהיה ההשתדלות והעבודה לפעול פעולת רצונו יתברך בפועל ממש על ידי התורה ומצות כנזכר לעיל ולבטל כח נפשו עם לבושיה אליו יתברך בבחינת ביטול רצונו לגמרי אל רצונו יתברך וזהו עשה רצונו כרצונך כו' ובטל רצונך מפני רצונו כי בקריאת שמע ותפילה הוא עיקר עבודה לעשות רצונו יתברך ולחברו ולייחדו ברצונו של אדם אשר שכלו ומדותיו הן בעניני הגוף למלאות חפצו ותאוותו ועל פי חכמתו ומדותיו נמשך רצונו להדבר שרוצה להתדבק בו לטובת נפשו הבהמיות לזה יהיה עיקר עבודתו להשלים רצונו וחפצו יתברך על ידי ההתבוננות והדעת ביחודו יתברך וידבק מדותיו אליו יתברך להמשיך רצונו יתברך על ידי חכמתו ותבונתו ומדותיו ולהדבק ברצונו יתברך על ידי חכמתו ומדותיו:
122
קכ״גוזהו עבודתו בקריאת שמע ותפלה לעשות רצונו יתברך וחפצו להתדבק אל הטוב האמיתי בבחינת נפשו אלוק"ית ולחיות בבחינת חיות האלוק"י בהשים אל לבו שהוא יתברך עיקרא ושרשא דכל עלמין ומתאחד בעולמות באופן שאין העולמות נפרדים למהות אחר חס ושלום רק בטלים ומתאחדים אליו יתברך ביחוד גמור אשר על כן משתמש בחכמתו בינתו ודעתו באהבתו ותשוקתו ובכל מדותיו בקדושתו יתברך ושלא להיות לו רצון אחר ותשוקה אחרת רק להתקשר לאחד וזהו עשה רצונו כרצונך דהיינו שיתדבק אל רצונו יתברך באופן שיהיה רצונו יתברך אצלו לרצון כמו שרצונו היה מצד הגוף והבהמיות מצד מוחו כן יהפך מדותיו שיהיה רצונו יתברך אליו לרצון ואחר שמתקשר ביחודו יתברך כנזכר לעיל על ידי הקריאת שמע והתפלה אז על ידי עסק התורה יבטל רצונו לגמרי אל רצונו יתברך באופן שלא יהיה לו רצון מצד עצמו כי בבחינה הראשונה הגם שממשיך רצונו יתברך ומתדבק בו עם כל זה יש לו רצון מצד עצמו בבחינת חכמתו ודעתו ומדותיו את הטוב לו וערב לנפשו רק שבוחר בטוב האמיתי מצד אלוק"ותו יתברך כמאמר הכתוב ובחרת בחיים וכמאמר הכתוב לאהבה את הוי"ה אלוקי"ך כי הוא חייך על ידי התבונה והדעת שעיקר החיים האמיתיים הוא חיות נפשו האלוק"ית ולא חיות הנפש הבהמיות על כן מהפך חכמתו ומדותיו לחיות האמיתי ולהמשיך רצונו יתברך בכדי לדבקה בו עם כל זה יש לו רצון בבחינת חפץ נפשו רק שרצונו הוא מצד הקדושה כמו שהיה רצונו בהיפוך אבל בבחינת עסק התורה ומצות אשר נתבאר לעיל:
123
קכ״דכי בבחינת עסק תורה ומצות הרי אין העולמות תופסים אצלו יתברך לאיזה מהות כלל מצד אמיתותו יתברך אשר אין זולתו כלל אשר אין נופל בו לשון התאחדות כי התורה ומצות המה בחינת רצונו יתברך הנקרא בחינת יחוד למעלה מחכמה והבנה אשר בבחינה זה מוכרח להיות ביטול רצונו לגמרי למעלה מחכמה ומדות ולא בבחינת התהפכות וכמו למשל האב המתקשר ומתאחד עם בנו על פי חכמה והבנה בערך בנו ומשפיע ומצמצם אליו חכמתו ורצונו לכן מצד התדבקותו אל חכמת אביו משליך מאתו מעשה נערות המתנהגים על פי שכלו ומדותיו בבחינת קטנות ומתדבק להתנהג על פי חכמת אביו להמשיך רצונו של אביו על פי שכל ומדות של אביו מצד שמבין בשכלו שזהו הטוב כו' אבל אחר שמתדבק אל אביו אזי מבטל רצונו לגמרי לרצון אביו הגם שאין מבין בחכמה ודעת טעמו של הרצון ואינו משיג הטוב שברצון שיגיע לו מזה אהבה ותשוקה להטוב והערב אף על פי כן יבטל רצונו לגמרי אל אביו:
124
קכ״הוזהו מאמר הכתוב ואני קרבת אלוקי"ם לי טוב שתי באדנ"י אלוקי"ם מחסי לספר כל מלאכותיך דהיינו תחילה צריך האדם להתקשר אליו יתברך בעבודתו על ידי בחינת קרבת אלוקי"ם שהוא מצד התבונה והדעת ביחודו יתברך שהוא בבחינת ההתקרבות והתקשרות הדעת במדותיו וזהו לי טוב מצד שמתבונן שהוא טוב לנפשו להתקשר ולהתדבק בחיים אמיתיים כי בזה ההתדבקות הוא חי בחיות אלוק"י ואחר התדבקות זו צריך להבטל אליו מצד עצמותו ברוך הוא למעלה מהטעם ודעת שהוא מצד טובת נפשו רק מצד העצם בבחינת ביטול רצונו לגמרי שלא יהיה לו חפץ ורצון מצד עצמו השייך לנפשו כלל רק מצד מי שאמר ונעשה רצונו וזהו שתי באדנ"י אלקי"ם מחסי דהיינו להבטל אליו יתברך בבחינת מחסה כי מחסה הוא למעלה מראשו של אדם ומקיפו מכל צד ושומרו כמאמר הכתוב ולמחסה למסתור לחסות תחת כנפיו וכמאמר הכתוב טוב לחסות בהוי"ה כו' אשרי כל חוסי בו שכל אלו המקראות אמורים על בחינה שלמעלה מן השכל בבחינת מקיף כן יהיה הביטול בבחינת מחסה שהוא למעלה מן הדעת ובזה הביטול הוא עיקר הכוונה לספר כל מלאכותיך כידוע שמלאכתו של הקדוש ברוך הוא היא התורה כי בה ברא קודשא בריך הוא עלמא וכל הנפעלים הנמצאים בעולם הכל הוא על פי התורה ומהתורה המה ששת ימי המעשה אשר על זה נאמר ששת ימים תעשה מלאכה:
125
קכ״ווהנה בבחינת הנגלה הרי הם נקראים ששת ימי החול כי בבחינת הגילוי הרי הם יש נפרד ובחינת רצונו יתברך שבבחינת יש שהיא התורה היא בבחינת הסתרה ומלובש בלבוש שק אבל על ידי עבודה בקריאת שמע ותפלה הוא בחינת יחוד כנזכר לעיל אשר בבחינה זו הוא ביטול היש הגמור הנגלה בבחינת נפרד ועל ידי התורה הוא מגלה רצונו יתברך דייקא בבחינת היש והגבול אשר לכן נקרא התורה אור כמו למשל שמצד החושך כל הדברים הנמצאים אינם נגלים מצד החושך ואי אפשר למצוא מבוקשו אבל כשמביא אור אז מוצא הדבר שמבקש ונגלה לפניו כן הוא רצונו יתברך אשר מצד היש הוא מוסתר מצד החושך ואין נגלה כלום מרצונו מבחינת היש אבל התורה הוא אור דהיינו שנגלה רצונו וחכמתו יתברך בבחינת היש וזהו לספר שהוא מלשון ספיר דהיינו להאיר ולהזהיר כל פרטי רצונו וחכמתו יתברך הנגלה בבחינת מלאכה ודי למבין ובחינה זו היא דווקא בביטול הרצון מלמעלה מן הדעת בבחינת מחסה כי מצד החכמה והבנה הוא דבר המנגד להשכל שיהיה התגלותו יתברך אשר הוא מושלל מערך גבול בערכים אין מספר להיות גילוי רצונו דייקא בגבול אבל שלא בבחינת חכמה והבנה רק מצד כחו הפלא שוה אצלו יתברך הגבול עם בלתי בעל גבול בהשוואה אחת:
126
קכ״זוהנה כל הדברים המבוארים לעיל הן בבחינת עבודה שהיא בחינת קריאת שמע ותפלה והן בבחינת עסק התורה והמצות הנמשך על ידי עבודה זו עיקר העבודה בהם הכל הוא בבחינת העלאה דהיינו להעלות נפשו לדבקה בו יתברך בהתבוננות בבחינת יחודו יתברך ובאהבתו להתמשך אליו יתברך ובבחינת יראה הוא ביטול היש הכל הוא בכדי להעלות נפשו אליו יתברך וגם בבחינת מסירת נפש שהוא נקודת הלב הכל הוא מצד בחינת העלאה דהיינו מצד שהעולמות וגופו המה נערכים בבחינת יש ומהות נבדל רק מצד התבונה והדעת בכחו הפלא מתקשרים ומתבטלים אליו יתברך וגם בבחינת עסק התורה הגם שבבחינת עסק זה הרי הוא מגלה אלוק"ותו יתברך אפילו מצד היש בבחינת לבושי הנפש כמבואר לעיל אף על פי כן הוא נקרא בחינת העלאה דהיינו שמקשר ומבטל מחשבתו ודבורו ומעשיו למחשבתו ודבורו של הקדוש ברוך הוא ובחינה זו נקראת מרכבה דהיינו שהמחשבה דיבור ומעשה של האדם נעשו מרכבה למחשבתו דיבורו ומעשיו של הקדוש ברוך הוא ועל ידי מחשבה דיבור ומעשה שלו נתגלה מחשבתו דיבורו ומעשיו של הקדוש ברוך הוא על ידי התורה ומצות נמצא מחשבה דיבור ומעשה של אדם העוסק בתורה מתקשרים אל מחשבתו דיבורו ומעשיו של הקדוש ברוך הוא ונפשו דהיינו חכמתו ומדותיו נכללים ומתאחדים עם חכמתו יתברך ומדותיו ובזה מעלה נפשו מגשמיותה הנגלית בבחינת יש ונפרד ומקשרה אליו יתברך אבל היש מצד מהותו לא נתהפך רק שבטל אליו יתברך ונתעלה בבחינת לבוש ומרכבה:
127
קכ״חוהנה הגם שבהעלאה זו יש גם כן ירידה והמשכה דהיינו בקריאת שמע ותפלה קריאת שמע היא העלאה מתתא לעילא ותפלה הוא המשכה מעילא לתתא כמבואר לעיל וגם בבחינת עסק התורה ועשיית המצות מוכרח למסור נפשו קודם אליו יתברך במסירת נפש וזהו בחינת העלאה ואחר כך להמשיך אין סוף ברוך הוא בחכמה של תורה ובמחשבה דיבור ומעשה אף על פי כן כל הבחינה הזאת דרך כלל לבחינת העלאה תחשב כי דרך כלל הוא להעלות נפשו אלוק"ית עם נפשו הבהמיות מגשמיות ויש ונפרד ולדבקם ולהעלותם ולקשרם אל אין סוף ברוך ברוך ובקריאת שמע ותפלה הוא לייחדם באין סוף ברוך הוא כבחינת חיות הנפש עם הגוף שהגוף בטל לגבי הנפש ואין הגוף שום מהות בלתי הנפש כן יהיו כל בחינות חכמה ומדות שבנפש הבהמיות בטלים לחיות אלק"י בלי שום מהות נבדל ובעסק התורה ומצות הוא לגלות פעולות הנפש אלוק"ית בפועל ממש דרך פעולות הבהמיות ולבושיה גם כן העיקר היא הנפש אלוק"ית ונפש הבהמיות בטלה לגבי האלוק"ית וזה כל האדם לעבוד עבודתו בקריאת שמע ותפלה להעלות נפשו מתתא לעילא בהתעוררות מתתא להתבונן ביחודו יתברך ולאהבה אותו בכדי לדבקה בו אפילו במדות הנפש הבהמיות ולמסור נפשו באחד וכל זה הוא מתתא לעילא ובשמונה עשרה זו תפלה יעורר אתערותא דלעילא להמשיך על נפשו מאור אין סוף ברוך הוא לקשר נפשו אלוק"ית עם נפשו הבהמיות בבחינת התאחדות בבחינת חיות כיחוד הנפש עם הגוף אשר להגוף אין מהות מיוחד ותנועה מיוחדת בלתי החיות כן יהיה יחוד שתי הנפשות באופן שלא יהיה להנפש הבהמיות שום רצון מיוחד ומדה מיוחדת רק ליבטל אל חיות אלק"י השוכן בתוכו להיות כל הגוף ממולא מחיות אלוק"י וזהו הכל להעלאה יחשב כנזכר לעיל ואחר התפלה יהיה עיקרו בעסק התורה והמצות בכדי לפעול רצונו יתברך וחכמתו בפועל ממש ולהעלות כח נפשו עם לבושיה לכלול חכמתו בחכמתו יתברך ולקשר מחשבתו במחשבתו יתברך ודבורו בדבורו יתברך ומעשיו בעשיה שלו יתברך על ידי המצות ואז נגלה רצונו יתברך אפילו בפועל ממש:
128
קכ״טוהנה בחינת עבודת היחוד הזה הן בקריאת שמע ותפלה והן בתורה ומצות עדיין היחוד אינו נשלם בשלימות וכל הבחינה הזאת עדיין לחיצוניות יחשב שהוא גופא בגופא שהוא על ידי הכלים שבבחינת אצילות שהוא מדת יעקב אבינו עליו השלום שהוא נקרא בעל האצילות והוא היחוד של כל העולמות בבחינת התגלותם אשר היה מחבר ומייחד התגלות של העולמות אליו על ידי בחינת חכמה בינה דעת ומדות שהמה נקראים כלים ולכן מבואר בזוהר הקדוש שבחינת היחוד של יעקב אבינו עליו השלום היה בחינת גופא בגופא וכן כל האבות שכל יחודם היה מצד העולמות לכן נקרא גופא בגופא כי העולמות נקראים בחינת גופא כגוף לגבי החיות אשר נראים לגשם וגבול נפרד והיה מייחד העולמות עם בחינת אין סוף ברוך הוא כיחוד הגוף עם הנפש ואלוק"ותו יתברך נקרא בחינת נפש עם כל זה הגם שלגבי העולמות נקרא אלוק"ותו יתברך שבתוך העולמות בשם נפש אך לגבי עצמותו ברוך הוא שהוא מקור החיים חיות אלוק"י זה הנמשך ומתייחד בעולמות נקרא גופא כי יחוד זה נמשך על ידי חכמה והבנה ומדותיו יתברך הנקרא בשם זעיר אנפין ובחינת זעיר אנפין שהם הכלים נקראים בשם גופא כמאמר פתח אליהו חכמה מוחא כו' חסד דרועא ימינא ובכמה מקומות בזוהר ובתיקוני זוהר מעריך כל יחוד האצילות בשם גופא ונקרא בחינת אדם דאצילות ולכן ההתדבקות והיחוד הזה שהוא על ידי חכמה והבנה נקרא בשם גופא בגופא אשר על כן נאמר ביעקב ויאבק איש עמו כי לגבי בחינת גופא שהוא מצד הכלים יש כלים מצד ההיפך כי את זה לעומת זה עשה אלוקי"ם אדם קליפה נגד אדם דקדושה ועל בחינה זו נאמר הוי"ה איש מלחמה ושעת צלותא שעת קרבא ובמלחמה זו היא כל עבודת האדם כאשר מבואר לעיל וגם התורה נקראת בבחינה זו ספר מלחמות הוי"ה כי הכל הוא בבחינת מלחמה מצד כי העולמות נערכים ונגלים ליש אשר הוא בחינת מנגד אל כחו האין סוף יתברך ולכן כל עבודה זו הוא להגביר סטרא דקדושה ולהפך בחינת היש אליו יתברך ולקשרה ולדבקה בו:
129
ק״לוהנה בבחינת עבודה זו נקראו תפילה ותורה בבחינת חיות כמאמר הכתוב תפלה לא"ל חיי ובתורה נאמר כי הוא חייך ונאמר עץ חיים היא שהוא הכל בבחינת חיות הנפש עם הגוף כמו שהגוף והנפש הם שני מהותים נבדלים רק שמתקשרים ומתאחדים בכחו הפלא והנפש מחיית את הגוף אשר בלתי החיות הוא בחינת מיתה ועל ידי התקשרות זו פועלת הנפש פעולתה על ידי כלי הגוף כן העבודה בקריאת שמע ותפלה ותורה הכל הוא בבחינת חיות מאחר שהעולמות נערכים למהות נבדל כמו שהם לגבי דידן ובבחינה זו נקראת התורה לחם ומזון כי כמו שהלחם כמו שהוא בבחינתו הרי הוא בתכלית ההסתר רק כשאדם אוכלו נגלה כחו וגם נצרך עדיין בחינת בירור כידוע כן התורה מצד הנגלה שלה הרי היא נגלית בבחינת חכמה בגשמיות וגבול ויש רק כשהאדם על ידי עבודתו והתעוררותו מתדבק אל רצונו יתברך אז נגלה כחה שהיא בחינת רצונו וחכמתו יתברך אך בבחינה זו צריך לברר שיהיה העסק לשמה שלא בשביל פניית עצמו וכדי להקרא רבי או כדי להתגדל וגם שלא יהיה אצל המעיין והלומד עיקר השכל החיצוניות הנגלה בבחינת חכמה גשמיות כשאר חכמות החיצוניות חס ושלום כי אם להבין שהוא רצונו וחכמתו יתברך ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה זכה נעשית לו סם חיים לא זכה כו' ובחינת למוד זה בכוונה זו נקראת התורה מסטרא דמט"ט תמן אסור מותר כשר פסול כו' כי עדיין יש אחיזה לההיפוך מצד שעדיין בכוונה ועסק זה עדיין היש בתקפו רק שמבטלו ומקשרו ומאחדו בבחינת מרכבה ולכן בבחינה זו נקראת תורה תושיה שמתשת כחו של אדם ונקראת לבוש כי בתורה ותפילה יש כמה בחינות כאשר יתבאר לקמן בבחינה אהבה רבה שהיא מדת משה רבינו עליו השלום אשר מצד בחינה ההיא נאמר לא תמצא בארץ החיים כי היא למעלה ממדות החיות וכן כל הפרטים המבוארים לעיל בבחינה הנזכר לעיל אינם שייכים בהבחינה שיתבאר אם ירצה השם:
130
קל״אוהנה כבר בארתי לעיל שהגם שבחינה זו הוא בחינת האבות אף על פי כן היה להם כל הבחינות דהיינו אהבה רבה שלמעלה מן הכלים רק שמדתם היה מצד הכלים והעולמות ומזה הגיע להם אהבה רבה שלמעלה מן הכלים ולכן נקראו בחינת מרכבה כמבואר לעיל לכן עבודתם ותורתם היה בחינת בירור והעלאה שהוא מנוגה כמו שנתבאר לעיל והבחינת בירור הוא לברר אוכל מהפסולת ולכן היה בבחינתם בחינת פסולת ולכן אברהם יצא ממנו ישמעאל ויצחק יצא ממנו עשו דהיינו שהם בררו עצם הטוב ויצא מאתם הרע כי בחינת אברהם היה מדת אהבה והיה התקשרותו אל הוי"ה מצד יחוד העולמות ובבחינת אהבה זו שהיא מבחינת עולמות והיש כמבואר לעיל שאהבה אינו נופל כי אם על שני מהותים נמצא בבחינת אהבה זו יש מי שאוהב והתחברותו מצד היש רק אברהם בירר הטוב דהיינו שהסיר ההרגשה מצד התחברות היש והיה אהבתו רק להוי"ה לבדו כי היש שלו היה בטל אליו יתברך בתכלית מצד היחוד האמיתי ולכן יצא ממנו ישמעאל יצא דייקא שבחינת ישמעאל הוא ההתחברות מצד היש השייך אליו וכן בחינת יצחק הוא בחינת התנשאות להתרומם ולהתנשא אל אין סוף ברוך הוא כמבואר לעיל על פסוק אשתחווה אל היכל קדשך עיין שם ובבחינת התנשאות זו יש גם כן התנשאות מצד היש רק הוא ברר שיהיה ההתנשאות רק מצד אלוק"ותו יתברך לכן יצא ממנו עשו יצא דייקא שבחינת עשו התנשאותו הוא מצד היש כמאמר הכתוב למען שמי יכבד הוי"ה ונקרא עשו בנו הגדול ודי למבין:
131
קל״בוהנה אפילו בחינת יעקב שהיה מטתו שלמה שלא יצא ממנו שום פסולת אף על פי כן ויאבק איש עמו דהיינו שבחינת יעקב היה לחבר שני אוהלים והיה מבריח מן הקצה אל הקצה דהיינו שהיש והגבול לא היה מסתיר לגביה כי הביט כחו יתברך אפילו בבחינת יש אבל עם כל זה היה היש נערך לאיזה מהות נבדל רק שהביטול היה אפילו מצד היש כמו שנתבאר לעיל בארוכה:
132
קל״גוהנה בחינה זו כשהוא תמיד בדביקות הרי הוא מבריח מן הקצה אל הקצה אבל כשאינו מתבונן ואינו מתפעל בבחינת ביטול הרי נתעורר כח היש בבחינתו ולכן כאשר נשאר יעקב לבדו ויאבק איש עמו רק כי לא יכול לו מצד התדבקותו תמיד בבחינת יחוד בלי הפסק ואף על פי כן ויגע בכף יריכו דהיינו בבחינת יריכו שהוא לבר מגופא כי בחינת גופא הוא עצם היחוד ולכן בבחינת גופו הוא דבוק תמיד ביחוד גמור ואז לא יכול לו אבל בבחינת יריכו שהוא לבר מגופא דהיינו בהסתלקות הדעת והמדות אהבה ויראה ודומיהן רק שנשאר בבחינת נצח והוד דהיינו בהסכמה וקבלה בלב בלי אהבה והתבוננות אשר ידוע שנצח והוד נקראו ירכין לבר מגופא כמו למשל שמשכיל הדבר שטוב לנפשו מצד זה יש לו אהבה ותשוקה להדבר ומצד אהבה זו נגמר בלבו לעשות הדבר בפועל ואז אפילו אחר שמסתלק ההשכלה והמדות נשאר אצלו הסכם בנצחון להתקשר לדבר שחפץ כן הוא בבחינת עבודה בתחילה צריך להשכיל ולהתבונן ביחודו יתברך אשר מזה תגיע לו התשוקה באהבה עזה לדבקה בו ולקבל עליו לעשות רצונו בתורה ומצות ולשמור את עצמו מן ההיפך ואז אפילו בהסתלקות האהבה נשאר הנצחון בבחינת הסכם ליבטל אליו בבחינת סור מרע ועשה טוב ובבחינת ירכין נגע דהיינו להיות נגלה היש לדבר נפרד וזהו גיד הנשה כי נשה הוא שני פירושים נשה כמשמעו שנשה ממקומו וגם נשה לשון שכחה ושני הפירושים מכוונים דהיינו שנשה ממקומו שהוא התחברות אל יחודו וגם הוא לשון שכחה ששוכח היחוד:
133
קל״דוהנה יעקב אבינו עליו השלום בעצמו היה דבוק תמיד ביחודו יתברך לכן לא יכול לו רק בבחינה שיוצא מבחינת יחודו שהוא בבחינת נצח הוד יסוד בזה היה יכול ליגע:
134
קל״הכלל העולה שכל בחינת תורתם ועבודתם היה הכל בבחינת בירור והעלאה ועל זה נאמר הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי כי כל עיקר עבודתם הוא לברר הסיגים מכסף לכן הוצרך יעקב ובניו לירד למצרים בשביל שני בחינות אחד הוא לברר הניצוצות ממצרים כמאמר הכתוב וילקט יוסף את כל הכסף כו' וגם מאמר הכתוב וינצלו את מצרים וזהו ברכוש גדול ושנית הוא גם כן שיהיה בחינת הביטול שבבחינת יחוד שהוא בחינת יעקב כסף נקי דהיינו שעבודתו ויחודו היה מצד ההתדבקות וההתחברות מצד היש מצד הדביקות תמיד בבחינת רעותא דליבא ובזה עדיין לא נגלה עצם הביטול כאשר הוא מצד עצמותו ברוך הוא כמו למשל בן הדבוק אל אביו תמיד מצד חכמתו שמשכיל גדולת אביו ואהבתו אליו והתחברותו עמו מצד זה בטל תמיד אליו וכשהאב רוצה לנסותו אם האהבה היא רק מצד ההתחברות והשכלה אם מצד האמת הוא מסתיר פניו ממנו ואדרבה מראה לו ההיפוך ואם אף על פי כן רץ אחר אביו ובטל אליו בזה יודע אמיתות אהבתו כן ביטול יעקב ובניו שהיה מצד הדעת והתקשרות ביחודו יתברך תמיד לא היה נגלה ביטול העצמי הגם שיעקב אבינו עליו השלום היה לו ביטול מצד אמיתות רק מצד הדעת הדבוק תמיד לא היה הביטול העצמי בהתגלות אבל בבחינת מצרים ששם הוא היפך היחוד ושם הוא עיקר הגילוי בבחינת הגבול ואף על פי כן היה בטל אליו בזה נבדלו הסיגים לגמרי וכמאמר הזוהר דתמן אתבחינו אבהתנא ושני הבחינות המה מכוונים וזה תלוי בזה כי מצד הביטול שהיה בבחינת מצרים שהוא למעלה מן הדעת בזה היה יכול לברר אפילו מצד היש הגמור אשר לא נכלל ביחודו שהוא הרע הגמור כי הביטול שהוא מצד הדעת הוא התקשרות העולמות אליו יתברך מצד התבוננות והדעת ביחודו יתברך שאין העולמות דבר נפרד ממנו ובטלים אליו יתברך וליחודו אפילו בחינת עולמות התחתונים בחינת דעת זה אינו רק להסיר ההסתרה שמצד בחינת נוגה שנתגלה בחינת יש ועל ידי הדעת מתבררת להעלותה אל הקדושה לבחינה זו יגיע הדעת אבל בחינת הרע הגמור שעיקרו הוא למטה מן הדעת אשר כביכול ההסתרה היתה שיהיה דייקא נראה בבחינת מנגד להקדושה כי כל עיקר המכוון היה דווקא לאהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למתקא ולכן כחם היה דווקא בבחינת מנגד להקדושה וכידוע מענין פרעה שהיה מכתר דקליפה דהיינו כמו שבקדושה שורש היחוד של העולמות נמשך מכתר בבחינת פלא אך שהפלא הזה נמשך בדעת כן את זה לעומת זה היה כתר דקליפה שיהיה נגלה דייקא בבחינת נפרד וזהו גם כן פלא אשר באמת אין עוד מלבדו ואין זולתו יתברך ואף על פי כן יהיה נגלה מנגד גמור עד שאמר לי יאורי ואני עשיתני זהו דבר פלא:
135
קל״ווהנה פלא זה אינו נמשך בדעת כי כל עיקרו הוא שיהיה דייקא בבחינת נפרד והדעת הוא דייקא היחוד ולכן אמר פרעה לא ידעתי את הוי"ה כי לא היה לו בחינת דעת שהוא יחוד והתקשרות אמיתי מצד היחוד שהוא בחינת הוי"ה ולכן מביא בזוהר הקדוש על פסוק בא אל פרעה אשר משה היה ירא לבא אליו להפכו כי בחינת משה הוא מצד הדעת ובחינת פרעה היה למטה מן הדעת ושורשו הוא מלמעלה מן הדעת שהוא בחינת פלא וכמאמר הזוהר דקא חמי ליה משתרש בשרשין עלאין ולכן היה מלך מצרים שהוא היה העיקר והשורש של מצרים שהוא מיצר ים וכל זה הוא מצד ההסתרה כאשר הוא לגבי דידן אבל לגבי עצמותו ברוך הוא הרי מקרא מלא דבר הכתוב לא יגורך רע כי הרע הוא רק מצד ההסתרה ואצלו יתברך אין צמצום מסתיר לפניו אשר הוא באמת אין זולתו ולכן נאמר הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ כו' כי כאשר נגלה עצמותו ברוך הוא הרי ממילא הוא בטל ולכן כאשר ירד יעקב למצרים אשר בבחינת מצרים היה ביטולו מצד עצמותו ברוך הוא שלמעלה מן הדעת מצד זה היו ישראל יכולים לברר הקדושה שהוא כחו יתברך שבמצרים שהוא מצד הרע הגמור להוציא בולעם מפיהם ולהכניסם אל הקדושה בבחינת לאכפיא ולאהפכא דייקא והדברים ארוכים ויתבארו אם ירצה השם במקום אחר:
136
קל״זוהנה כבר בארנו כדי צורך בביאור עבודת האדם שהם מדת האבות עליהם השלום שאחריהם כל אדם ימשך לעבוד עבודתו בדרך הזה הגם שיש כמה בחינות באהבות ויראות בכמה פרטים יתבאר אם ירצה השם בשער הרביעי ומבחינת עבודה זו בהתבוננות היחוד כנזכר לעיל מזה הוא בחינת הולדות אהבה ויראה הנקראים בן ובת ובחינת הולדה זו הוא מישראל סבא ותבונה הנמשכים במוח זעיר אנפין להיות לו למוחין לכן תבונה היא אותיות בן ובת והנה לפעמים נולד הבן קודם שהוא האהבה להתדבק אליו מצד התבוננות ביחודו יתברך וליפרד מהיש ולהיות נמשך אל יחודו יתברך בדביקות ולפעמים נולדת בת תחילה שהיא היראה שהוא ביטול היש בהתבונן שהוא יתברך עיקרא ושרשא דכולא וכל עלמין מתייחדין אליו מזה תגיע אליו היראה לבטל היש שלו שלא יהיה נגלה לנפרד:
137
קל״חוהנה אמרו רבותינו זכרונם לברכה בת תחילה סימן יפה לבנים דהיינו אם על ידי ההתבוננות תגיע לו היראה שהיא בחינת ביטול היש תהיה האהבה הבאה אחרי היראה הזאת מבוררת שלא יתערב באהבה זו מצד עצמו שהוא האוהב כי מצד ביטול היש תהיה האהבה רק מצד העצם אבל כשבאה האהבה בתחילה תהיה בה תערובות היש מצד עצמו:
138
קל״טוהנה אפילו כשנולדה האהבה בתחלה צריך לעורר היראה גם כן שלא יהיה נגלה היש שלו לאיזה מהות ולכן בצאת החסדים והגבורות מיסוד אמא נתגלה תיכף בחינת נוקבא שהיא בחינת מלכותו יתברך שנקראת יראת הוי"ה וכמאמר האדרא רבה אפיק מבין חדוי גלגלא תקיפא כו':
139
ק״מוהנה מבואר בעץ חיים שקודם חטא אדם הראשון היו החסדים יוצאים מיסוד אמא קודם יציאת הגבורות ואחר זה יוצאים הגבורות ומתמתקים על ידי החסדים ואחר חטא אדם הראשון גרם שיצאו הגבורות קודם החסדים והביאור לזה כי קודם חטא אדם הראשון לא היה מרגיש היש כלל כמאמר הכתוב ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו כי הביטול שלהם היה שלא בהרגשה כלל רק בהתכללות עצום ולא הרגישו היש לאיזה מהות מצד הביטול ולכן היו יוצאים החסדים קודם מיסוד אמא שהוא התבונה וההתבוננות ביחודו יתברך אשר כל העולמות מתייחדין אליו ביחוד גמור מצד האהבה והחסד ואחריהם יצאו הגבורות שדרכם לעלות ולא לירד דהיינו שיהיו העולמות בטלים למקורם אך בירידתם מתמתקין מצד ההתכללות אמיתי אשר אין זולתו אפילו מצד היש ואין היש מהות נבדל ממהותו יתברך אך אחר החטא שאכל עץ הדעת טוב ורע דהיינו שהרגיש היש למהות נבדל ולכן היה מרגיש ביטולו לאיזה מהות אז יצאו הגבורות קודם דהיינו לבטל היש ממהותו ואחר זה יצאו החסדים שהוא האהבה לטעם המבואר לעיל ואז יצאה הנוקבא מבין חדוי כידוע שעיקר קבלת הנוקבא הוא מהגבורות ודי למבין:
140
קמ״אוהנה אחר שבארנו מדת האבות בבחינת אהבת עולם שהוא הנקרא בחינת חצוניות עתה נבאר בחינת אהבה רבה והיא מדת משה ואהרן כי הנה מבואר בזוהר הקדוש כי משה הוא שושבינא דמלכא ואהרן הוא שושבינא דמטרוניתא כי בחינת הביטול שלהם היה שלא מצד התגלות העולמות שהוא בבחינת גוף וחיות כי בטולם היה רק מצד עצמותו ברוך הוא שהוא מצד העצם ולא מצד הפעולה כידוע שבחינתם היה בחינת מ"ה כמאמר הכתוב ונחנו מה כי בחינת מה הוא סובל שתי משמעות אחד הוא מה כמשמעו שהוא דבר שאינו ואינו נרגש לאיזה דבר ומשמעות השנית מה הוא לשון מהות כידוע שיש שם מ"ה וב"ן ומ"ה הוא עיקר המהות של כל דבר שהוא העצם של כל דבר וב"ן הוא הגילוי של המהות בהתפשטותו:
141
קמ״בוהנה בחינת הביטול מצד העולמות הנגלים בבחינת פעולה הוא מצד בחינת ב"ן שהוא הגילוי אבל בחינת ביטולם של משה ואהרן היה שלא מצד הגילוי והפעולה כי אם מצד מהותו יתברך אשר מצד מהותו יתברך הרי אין מהות אחר בלעדו ואין זולתו לכן אין העולמות נחשבין לאיזה מהות כלל ושני הפירושים המה עולים בקנה אחד כי מצד ביטולם מצד מהותו יתברך הרי הם מ"ה ממש באופן שלא היה נגלה בעיניהם היש לאיזה מהות ולכן בחינתם המה בחינת אהבה רבה שלמעלה מחכמה והבנה הנמשכים בכלים הנקראים ישראל סבא ותבונה רק ששורש ביטולם היה מאבא ואמא עילאין שעדיין לא נחתו לבחינת כלי הזעיר אנפין שהוא ההתבוננות מצד הבנת העולמות כי אבא ואמא עלאין הוא ההשכלה וההבנה מצד עצמותו ברוך הוא ומצד הבנה הזו שהוא מצד עצמותו ברוך הוא הרי אין להעריך העולמות בבחינת גוף והאלוקו"ת שבהם בבחינת חיות כי מצד עצמותו ברוך הוא הרי אין זולתו ואין להעריך חס ושלום מצד עצמותו ברוך הוא בחינות גוף ונפש שהמה בחינות נבדלים במהותם כי לגבי עצמותו ברוך הוא הרי אין מהות בלעדו ומה שנראים העולמות למהותים נבדלים הוא מצד ההסתרה כאשר המה לגבי דידן:
142
קמ״גוהנה הגם שאפילו בבחינתם הרי היו נגלים גם כן בבחינת מהות אחר כי המה היו גם כן נבראים אך הגם שנגלה להם העולם למהות נבדל אף על פי כן מצד שהתבוננותם היה מצד הפנימיות ומצד הפנימיות הוא לבדו יתברך בכל הנמצאים נמצא שני המהותים הכל הוא מהותו לבדו ומשתווים אצלו יתברך מצד כחו הפלא אשר על כן היה ביטולם אפילו מצד היש שוה אל מהותו יתברך שלא מצד הכלים כי לא הביטו שום מהות אחר רק מהותו לבדו ולכן היה משה שושבינא דמלכא כמו שהשושבין מנהיג את המלך לבית המלכה למשל ונגלה המלך בבית המלכה על ידו כן משה רבינו עליו השלום המשיך גילוי אלוקו"תו יתברך בכל הנפעלים והמשיך יחודו יתברך בלי שום הסתר פנים ובלי התלבשות העולמות דהיינו שאפילו בבחינת עולמות המשיך עצמותו ברוך הוא כמאמר הכתוב פנים בפנים דבר הוי"ה עמכם דהיינו התגלות הפנים שבבחינת אלוק"ותו יתברך בבחינת פנים הנגלה בבחינת עולמות בלי שום הבדל ואהרן היה שושבינא דמטרוניתא כמו למשל השושבין של המלכה שמביא את המלכה לחדר המלך כן אהרן היה מקשר כח היש שהוא בחינת נוקבא אל עצמותו יתברך ומביא כח היש אליו יתברך בלי שום הבדל:
143
קמ״דוהנה פעם מבואר בזוהר שבחינת משה הוא מחכמה עילאה וגם בעץ חיים מבואר שהוא בחינת יסוד אבא ופעם מבואר בזוהר בינה איהי דמשה וגם מאמר רבותינו זכרונם לברכה משה זכה לבינה ופעם נאמר שעיקר בחינת משה הוא בחינת הוד כמאמר ונתן ההוד למשה ואומר ונתת מהודך עליו אבל באמת כל הבחינות המה מכוונים לכוונה אחת כי מצד הביטול שלו שהוא מ"ה כנזכר לעיל הוא הנקרא בחינת חכמה עילאה שהוא הביטול בעצמו שלמעלה מן השכל הנגלה בכלים נקרא בחינת מ"ה ומצד התבוננות מצד העצם בבחינת עצמותו ברוך הוא שלא מצד העולמות על זה מבואר שבינה איהי דמשה ומשה זכה לבינה שהיא בינה עילאה שהוא הבינה באין סוף ברוך הוא מצד עצמותו:
144
קמ״הוהנה הגם שמשה זכה לשתיהן שהוא חכמה ובינה עילאין התגלותם של החכמה ובינה הנזכרים לעיל הוא דייקא בהוד כמאמר הזוהר בינה עד הוד אתפשטת דהיינו כי אם היה התגלות החכמה ובינה מצד העצם כאשר הם בכחם לא היה אפשר להם להתקיים בבחינת גוף ונברא רק התגלותם הוא רק בבחינת הודאה כמו למשל מחכם שמגלה עמקות חכמה שאי אפשר להשיגה לזולתו מודים שחכמתו עמוקה עד מאוד כן הוא בחינת משה שהשכיל והבין בחינת עצמותו ברוך הוא התגלות ההבנה הזאת היה בבחינת הודאה אצלו אשר אין זולתו וזהו שמבואר בעץ חיים שיסוד אמא היורדת במוחין דזעיר אנפין מסתיימת בחזה דזעיר אנפין כי יסודה קצר שנצח והוד דאמא מתפשטים בגופא דהיינו מתלת פרקין דנצח דאימא נעשה קו הימין חכמה חסד נצח ומתלת פרקין תתאין דהוד דאמא נעשה קו שמאל בינה גבורה הוד דזעיר אנפין כי יסוד אמא הוא ההתקשרות של עצם ההשכלה באין סוף ברוך הוא ומצד עצם ההשכלה אי אפשר להתפשט בבחינת גילוי במדות כי אם היה גילויו במדות לא היה אפשר לסובלו והיו מתבטלין כל הכלים למקורם אבל התפשטות בינה הזאת הוא בהוד דהיינו בבחינת הודאה שעצמותו ברוך הוא הוא בחינת אין סוף אשר אין זולתו כלל ואינו בערך השגה כלל אבל יסוד אבא ארוך ויכול להתפשט אפילו מצד הכלים כי יסוד אבא הוא התקשרות של הביטול שלא בבחינת הבנה:
145
קמ״וובזה ההתקשרות יכולים לסבול הביטול אפילו מצד הכלים כמשל המתבונן בעמקות החכם שאינו בערכו מצד שעמקות החכמה שבהחכם הוא מובדל בגדרו מגדר המקבל ואינם בערך אחד לכן אין בכח המתבונן שיתקשר לעצם החכמה כאשר היא אצל החכם מצד ריחוק גדרו רק שמודה על החכמה אשר היא עמוקה מאוד אבל בחינת ביטול חכמתו ומדותיו לחכמת החכם הרי יכול להיות נמשך הביטול דוקא במדותיו כן הוא כביכול למעלה כי מצד הבינה שהוא להתבונן באין סוף ברוך הוא אשר אינו בערך השגה ואינו בערך כלים כלל כי אין זולתו יתברך וכולא קמיה כלא חשיבין הרי אי אפשר להתבונן אלא במוחין אבל בבחינת המדות הרי אין בכחם של המדות להכיל ההבנה כי היו מתבטלין לגמרי כי הוא יתברך מושלל מערך מדות ולכן בבחינת מדות אי אפשר להתגלות בבחינת בינה כי אם בבחינת הודאה כנזכר לעיל להודות שאין זולתו יתברך אבל בבחינת התקשרות הביטול אל אין סוף ברוך הוא יכול להתפשט אפילו בהמדות שיהיו בטלים מצד עצמותו ברוך הוא ולכן מבואר בכוונות על גלה כבוד מלכותך שהוא בחינת הוד דעתיק שהגילוי אי אפשר להיות כי אם בהוד דעתיק דהיינו שיהיה הודאה שהוא עתיק מכולא ונעתק מהשגה וידוע שהתגלות עתיק הוא דייקא בבינה כי בהבנה מבין שאין סוף יתברך נעתק מערך עולמות ולכן משה זכה לבינה עילאה דהיינו שההתבוננות שלו לא היה מצד הכלים שהם העולמות כי התבוננותו היה מצד העצם כנזכר לעיל שהוא למעלה מן הכלים וזה היה בהתבוננות אבל בבחינת מדותיו היה רק בחינת הודאה כנזכר לעיל אבל בחינת ביטול מדותיו היה מבחינת יסוד אבא דהיינו התקשרות הביטול מצד עצמותו ברוך הוא שלמעלה מן ההבנה שהוא בחינת מ"ה כנזכר לעיל:
146
קמ״זוהנה כתיב מה רבו מעשיך הוי"ה כולם בחכמה עשית דהיינו כל פעולת הנבראים בכל פרטיהם הנפעלים בפועל ממש בבחינת עשיה אין לך שום פעולה בעולם שלא נמשך בה חכמתו יתברך דהיינו בחינת כח מ"ה שבחינת חכמה נקרא מים ושמן מים הוא המשכתו יתברך לעולמות כבחינת מים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך בלי שום שינוי כן הוא המשכתו יתברך לעולמות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין בלי שום שינוי כי מדת חכמה היא כחו יתברך המתמשך בעולמות בבחינת חיותם כמאמר הכתוב החכמה תחיה אשר מצד כחו יתברך כל יכול להתמשך בכל הנבראים בלי שינוי ולכן התלבשות אור אין סוף הוא בחכמה ונקרא בחינת שמן דנגיד ונפיק בחשאי כמו כן נמשך כחו יתברך בבחינת אין סוף בכל הנבראים בבחינת הסתר ואין לך בכל הנבראים שלא נמשך בהם חכמה דהיינו הביטול של כל הנבראים כמבואר בפרדס שבכל הנפעלים בעולם יש בהם שמן אפילו באבנים ועפר כי בחינת שמן הוא ביטול של כל הנבראים אליו יתברך בבחינת כחם שיש בכל נברא כח ההשכלה בהתחברותם ובטולם למקורם כל אחד כפי סדרו וטבעו אשר סדר בהם הבורא ברוך הוא על פי חכמה כל אחד ואחד כפי אופנו וסדרו אשר על פי אופן סדר זה יהיה ביטולו לאין סוף ברוך הוא וטעם החכמה הזאת לא שתחייב החכמה שיהיה דוקא באופן זה ולא באופן אחר כי כל יכול לסדרם באופן אחר שהחכמה מאין תמצא כי שורשה נעלה מאוד רק אחר שנתגלית ונאצלה מדת החכמה מוכרח להיות בכל נפעל בסדרו ואופנו אופן ביטולו לאין סוף ברוך הוא דייקא בסדר הזה:
147
קמ״חוהנה החכמה הוא בבחינת נסתר וסוד כי לא יושג אופן ביטול של כל הנבראים אדרבה לפי הנגלה הרי נגלו הנבראים לבחינת נפרדים והתגלותה של החכמה הזאת הוא על ידי הבינה ודעת דהיינו להשכיל ולהבין מי ברא אלה ומאין נתהוו ואיך אפשר להיות ולהתהוות דבר זולתו חס ושלום אשר באמת אין זולתו יתברך ואין דבר שחוץ ממנו ומה שנגלים לנפרדים הוא רק מצד ההסתר והעלם שהסתיר והעלים כחו יתברך בבחינת הנבראים בבחינת חכמה שהוא כח מהותו יתברך ובאמת אפילו כל הנבראים המה אצלו בלי שינוי כלל והדעת הוא ההכרה וההתקשרות אליו יתברך כמו למשל שלאחר שמכיר שזה הוא המלך אפילו ירצו להכחיש אותו בכמה שכליים וראיות שאין זה המלך לא יוכלו להכחיש אותו מצד הכרתו אותו כן הוא הדעת אותו יתברך אפילו בכל הנבראים הכל הוא כחו ואין זולתו יתברך אפילו מצד העולמות אף על פי שעל פי שכל לא יחוייב זה מצד גילוי העולמות בבחינת נפרדים בבחינת גבול אך מצד הדעת שהוא ההכרה וההתקשרות האמיתי אליו לא יסתור השכל זה:
148
קמ״טוהנה בחינת חכמה מתפשטת ומתמשכת בכל הנבראים בשוה מצד כחו הנמשך מעצמותו בלי שום הסתר כל יכול להיות נמשך אפילו בההיפוך אבל מצד הבינה דהיינו להבין יחודו יתברך בעולם הרי יש בבחינת הבנה זו שני אופנים אופן אחד הוא להבין שהוא יתברך מושלל מערך עולמות ומערך גבול שאין זולתו כלל ואין לחשוב שיש חס ושלום מהות בלעדו ואין להעריך העולמות לאיזה מהות ולכן בבחינת בינה הוא קיימא לשאלא ולא למנדע כי בהבנה זו הוא דייקא היפוך ההשגה כמאמר הכתוב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה שהוא בלשון פלא ותימה ואופן השני הוא להבין שאין לך דבר במציאות שלא נמצא מאמיתת המצאו ושהוא יתברך נמצא בכל הנמצאים וכחו יתברך הוא דייקא בהיש והבנה הזאת היא מבחינת חכמה והן שני הפכים אך על ידי הדעת הוא ההכרה וההתקשרות אמיתי שהוא יתברך סובל שני הפכים בנושא אחד מצד כחו הפלא ולכן הדעת הוא המחבר חכמה ובינה אשר המה שני הפכים כי חכמה הוא דייקא להשכיל כחו יתברך בכל הנפעלים לכח אחד ממש בבחינת כח אין סוף ברוך הוא והבינה הוא דייקא להבין ריחוק גדר העולמות מערך אין סוף ברוך הוא והדעת הוא המחברם ומקשרם מצד ההכרה והרגשה שמרגיש ומכיר שאין סוף ברוך הוא הוא נמצא בעולמות תחתונים בלי שום שינוי שהוא על ידי כחו הפלא כאדם שמרגיש החיות בגופו הגם שבהבנה הוא ההיפוך אשר מצד ההבנה שמבין ערך גדר הגוף לגדר החיות המה רחוקים בגדרם ריחוק רב אך על ידי הדעת מרגישים כלי הגוף דייקא החיות כי דעת הוא חצוניות כתר שהוא מפליא לעשות כו':
149
ק״נוהנה מבואר בספר יצירה הבן בחכמה וחכם בבינה דהיינו החכמה וההבנה המה תלוים ומתכללים זה בזה דהיינו כי בחינת חכמה הוא להשכיל כחו יתברך הנמצא בכל העולמות אשר מצד זה יגיע לו הביטול האמיתי אבל אם לא יבין שלילת האין סוף ורוממותו מערך עולמות ושאף על פי כן כחו לבדו יתברך בעולמות לא יגיע לו הביטול האמיתי כי ידמה לו שכחו יתברך הוא בערך עולמות אבל כאשר יבין עוצם רוממותו שהוא מרומם על ערך עולמות בערכים אין קץ ואף על פי כן כחו לבדו יתברך נמצא בכל הנמצאים אז הוא הביטול ביתר שאת ולכן בבחינת הביטול הנמשך מחכמה מוכרח להיות גם כן ההבנה שהוא יתברך אינו בערך היש והעולמות וכן בבינה אם יבין רק השלילה כנזכר לעיל ויבין היש:
150
קנ״אהרי יהיה לפי הבנתו מנגד בערכו להאחדות וכמו שאמר פרעה מי הוי"ה אשר אשמע בקולו לכן מוכרח להיות בהבנתו גם בחינת החכמה דהיינו שכחו יתברך נמצא בכל העולמות בוודאי אך אף על פי כן על פי הבנה יבין שהוא למעלה מן ההשגה וקיימא לשאלא ולא למנדע כאדם שרואה איזה דבר תימה ורואה שבוודאי הוא כך בלי ספק רק שמתמיה איך הוא הדבר שמצד השכל הוא דבר המנגד להשכל כן ההתבוננות תהיה על זה האופן דהיינו שמבין שבוודאי אין זולתו יתברך והכל הוא מכחו לבדו אך התמיה מי ברא אלה וקיימא לשאלא ולא למנדע וזהו וחכם בבינה וכל זה הוא בחכמה והבנה דהיינו שמשכיל בבחינת חכמה ומבין בבחינת בינה אבל שיהיה התפשטות החכמה והבינה בבחינת מדות ממש דהיינו שיהיה הביטול בהרגשה ויהיה יחודו יתברך הנמשך על ידי חכמה ובינה הנזכר לעיל נתפס במוחו ולבו בהתקשרות עצום בהתייחדות והתחברות גמור כהתחברות הנפש עם הגוף הוא על ידי הדעת הכולל חסד וגבורה במוחו ומתפשטים בגופו להגדילו להיות כוסף ומשתוקק בבחינת יחוד גמור דהיינו שכולל חסדים וגבורות ומייחדם כי חסדים המה התפשטותו יתברך בעולמות אשר שורשם בחכמה והגבורות המה בהיפך שהם הצמצומים והוא ריחוק הדרגין זה מזה כי דרכן של גבורות לעלות ולא לירד וליפרד בין בחינת הדרגין אך על ידי הדעת המה מתכללין ומתייחדין על ידי כח הפלא ועל זה נאמר ובדעת חדרים ימלאון ועל זה מבואר בדברי רבותינו זכרונם לברכה דעת קנית מה חסרת דעת חסרת מה קנית וכמבואר במאמר דדא ביה כלא ביה וכו' דהיינו כשהדעת מתרבה בגופו הלא אין חסרון כלל כי מתקשרים בקשר היחוד בעצם החכמה והבינה והחסדים עם גבורות אבל דעת חסרת מה קנית כי החכמה ובינה נשארו במוחין והיש נערך למהות נבדל ואינו נמשך בו הביטול של החכמה והבנה אם כן לא קנה כלום והדעת הוא ממשיכם לגופא ממש:
151
קנ״בוהנה בחינת התקשרות החכמה הוא הנמשך בכל המדות על ידי הדעת שמצד הדעת המדות בטלים ומתכללים ביחודו אבל התקשרות הבינה אינה יכולה להתפשט בכל המדות כי המדות בעצמם אינם בערך הבנה שטבע המדות להשתוקק לדבר הנכסף אליו דהיינו אחר שהוא מתבונן ברוממותו יתברך אשר הוא יתברך אינו בערך השגה ואף על פי כן נמצא כחו יתברך בכל העולמות אז משתוקק וכלתה נפשו להבטל אליו והכסוף והתשוקה הוא בלי הבנה והבינה היא המולדת המדות ולכן נקראת אימא כמו שהוולד הנמצא בבטן אמו הוא מהות בפני עצמו רק שהוא בהסתר והאמא היא המולדת לחוץ ככה בבחינת הבנה מוסתרים בכח ההבנה המדות והתשוקה וההבנה היא מולדת את המדות אבל כשמולדת אותם הרי הם מהות בפני עצמם לכן גם מטעם זה נוסף על המבואר לעיל יובן המבואר בעץ חיים שיסוד אמא קצר ומסתיים בחזה דזעיר אנפין שהוא שליש הראשון דתפארת דזעיר אנפין כי תפארת דזעיר אנפין הוא גוף המדות:
152
קנ״גוהנה המדות יש להם גם כן ראש ומוחין דהיינו הבנה שבאהבה להמהות הנאהב אצלו כי האהבה הוא התשוקה להתדבק אליו מוכרח להיות באהבה חכמה והבנה למי תתקשר וזהו חכמה בינה דעת ועד שם הוא התקשרות השכל והבינה אבל עצם גוף אהבה היא תשוקה לבדה בלי הבנה אבל חכמה שהוא כח מ"ה שבאהבה שהוא הביטול הנמשך על ידי האהבה הוא נמשך אפילו בגוף האהבה ולכן יסוד אבא ארוך כנזכר לעיל ודי למבין:
153
קנ״דוהנה בבחינת חכמה והבנה והדעת יש שני בחינות בחינה אחת הוא בחינת חכמה הגלויה ועל פי חכמה הזאת הם ההבנה והדעת כי בחינת חכמה הוא ראשית כידוע ובחכמה גלויה זו ברא הקדוש ברוך הוא את העולם ועל פי חכמה זו הוא סדר כל הנבראים כמאמר רבותינו זכרונם לברכה בשלשה דברים נברא העולם בחכמה ובתבונה ובדעת ולכן תרגום יונתן על מלת בראשית בחוכמתא והיא המתפשטת בכל העולמות אשר אין נברא בעולם כי אם על פי חכמה זו ובחינת חכמה זו היא נהוגה בכל הארבע עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה עד שמתפשטת ומתלבשת בבחינת טבע הנבראים עד שמצאו חכמי הטבע חכמת הטבע בכל הברואים ומזה יצאו לחלק ולהפריד באומרם אשר על פי חכמת הטבע מחויב כל נברא בסדרו ואופנו ובאמת לא בחכמה ידברו וסכלים המה נבערו מדעת כי אחר שסידר המאציל ברוך הוא והאציל חכמה זו אז על פי חכמה זו מתצמצמת ומתפשטת להיות לטבע בהנבראים אבל לא שתחייב החכמה זה חס ושלום וכמבואר בשער השלישי מחלק הראשון ויתבאר עוד לקמן והנה החכמה דבוקה במאצילה ברוך הוא בלי שום הבדל חס ושלום רק הוא יתברך וחכמתו אחד:
154
קנ״הוהנה כל זה נקראת חכמה גלויה ונקראת חכמה דאצילות והיא מתפשטת בבחינת זעיר אנפין ונקרא חכמה דזעיר אנפין וכן הבינה והדעת המה נערכים בבחינת זעיר אנפין כמו למשל אדם המדבר דברי חכמה עם בנו הקטון לפי ערכו ומסביר לו על פי השכלה והבנה לפי ערכו כן היא החכמה נקראת בבחינת זעיר אנפין דהיינו כפי שממשיכה בערך העולמות והמקבלים ויש עוד חכמה נעלמה שלמעלה מן האצילות שעליה נאמר ונעלמה מעין כל חי לא ידע אנוש ערכה וכו' ונערכין אליה הבינה והמדע ובחינת חכמה זו היא בחינת התורה שקדמה לעולם אלפיים שנה שהם החכמה והבינה שהם בחינת אלף חכמה אלף בינה כמאמר הכתוב אאלפך חכמה שהחכמה והבינה אלו המה בבחינת אלפין שהמה בחינת פלא שלמעלה מן השכל ועל זה נאמר באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא וזהו בראשית שהוא ב' ראשית דהיינו שני בחינות חכמה שהיא ראשית כמאמר הכתוב הוי"ה קנני ראשית דרכו דהיינו כי בחינת חכמה הראשונה אשר היא מצד הבריאה ומתפשטת בכל הנבראים הנה הגם שכל הנבראים נבראו בחכמה זו לא מעצם החכמה זו תחוייב חכמת הנבראים בבחינתם כי איך תחויב החכמה אשר להמאציל ברוך הוא אין לתאר בחינת חכמה כלל כי חכמה לא תשוער אלא להשכיל איזה מהות באופנו ועשייתו או לחבר שני מהותים לאחד על פי השכלה או לצרף כמה אופנים זה עם זה אבל בעצם אחד אין שייך כלל חכמה:
155
קנ״ווהנה מאחר שאין סוף ברוך הוא לא נודע מהותו כלל ואין מהות אחר בלעדו איך תעריך אליו חכמה אשר הוא יתברך מרומם ונעלה עד אין קץ ממדת חכמה ועוד זאת שהחכמה היא הנגלית מצד גילוי הנבראים בכל כוחותם וכוחותם משונים זה מזה ועל ידי החכמה מתחברים כח זה עם זה דהיינו בצומחים מצד הרכבת כחותיהם מתגדל כל אחד ואחד באופנו וכן בחי וכן במדבר וזהו אחר שנמצאו הכחות בעולם אבל הכחות עצמם מאין נתהוו לא תמצא בשום חכמה בעולם ועל זה נאמר עושה פלא כי נפלאות עשה:
156
קנ״זוהנה החכמה הגלויה הזו אינה רק בחינת כלי כמו למשל מי שרצונו לעשות איזה דבר אומנות או להפך איזה מהות למהות אחר כמו לבנות בנין או לעשות מעפר זהב וכדומה לזה עושה זה על ידי כלי האומנות נמצא עיקר רצונו הוא להמכוון שלו והכלי אינה רק בחינת מעבר כן בחינת חכמה היא כלי להשלים רצונו יתברך אשר תכלית הכוונה בבחינת התגלות עולמות מאין ליש היא בכדי לגלות שלימותו יתברך אפילו מצד היש ובכדי שיתגלו בחינת עולמות בבחינת חילוקי דרגין בכל פרט על פי כוונתו הסתומה והתגלות זאת הוא על ידי כלי החכמה והחכמה היא כלי לפעול פעולת העולמות להסתיר כחו האין הסוף ולהשלים בה כוונתו יתברך:
157
קנ״חוהנה עיקר הכוונה היתה מאתו יתברך לגלות כחו יתברך שיהיה נגלה שלימותו יתברך בכל הפרטים והנה כל הנמצאים אשר בעולם המה כמוסים בעצמותו יתברך בכח אחד בבחינת השוואה גמורה כי יוצר הכל הוא ואין דבר שחוץ ממנו ואין נסתר מנגד עיניו והוא יתברך נמצא בכל המציאות בכחו השוה ברוך הוא דהיינו שכל המציאות מוכרחים להיות בכח עצמותו ברוך הוא בכל הפרטים כי הוא המהוום ומכחו יצאו להתגלות אך איך הם בכח עצמותו ברוך הוא באיזה אופן מאחר שהוא פשוט בתכלית הפשיטות ואין לתאר אצלו יתברך שום מהות ודבר זולתו חס ושלום כי הוא עצם אחד פשוט בלי שום התחלקות ואף על פי כן יהיו כל פרטי ההתחלקות בכחו יתברך על זה נאמר הנסתרות להוי"ה אלקינ"ו וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה אין לך עסק בנסתרות לא תליא שאלתא ביה כלל כמו שנאמר במענה הוי"ה לאיוב איפה היית ביסדי ארץ כו' והנה בחינת התקשרות כל הדרגין אשר בכחו יתברך בבחינת השואה היא הנקראת תורה של מעלה וחכמה קדומה:
158
קנ״טוהנה קריאתה בשם חכמה קדומה תואר זה אינו אלא לשכך את האוזן קורין אותה בשם חכמה ומשאילין לה שם חכמה מצד שהוא שורש כל שרשי החכמות אשר נתגלו בבחינת עולמות ולכן קורין לה גם כן חכמה קדומה אבל באמת אין לתאר בכחו יתברך בבחינת אין סוף תואר חכמה כלל כמבואר לעיל אשר תואר החכמה הוא רק מצד כמה מהותים אשר אין סוף ברוך הוא מושלל מתוארים ומהותים מחולקים בתכלית השלילה אשר אין להעריך אפילו בבחינת העלם והעלם דהעלם כי בבחינת העלם הרי הכחות המה במציאות אלא שנעלמים בלי התגלות וכן הוא בהעלם דהעלם מוכרחים להיות בכח במציאות וכמו למשל באדם שכל המחשבות והדבורים המה נעלמים בכח השכל וכן המה בהעלם דהעלם בכח חיות נפשו שברצון הנפש הרי כל הכחות מוכרחים להיות בכח הנפש מצד כי עיקר הנפש הוא מצד ההתקשרות בכלי הגוף הרי מוכרחים להיות כל כחות הגוף בכח התקשרות נפשו שהוא רצון הנפש ואדרבה כל עיקרם הם בכח הנפש דייקא ופעולת כלי הגוף פועלים פעולת רצון הנפש כידוע:
159
ק״סוהנה בכח הנפש שייך לומר שכחות הגוף המה בתוכה בהעלם דהעלם מצד כי כחות הגוף המה מהותים נבדלים מהנפש ומצד התקשרות הנפש עם הגוף בבחינת פלא מוכרחים כלי הגוף להתקשר בכחות הנפש בקישור נפלא והגם שלא ניתן לשער כלים גשמים מחולקים גופנים בכח הנפש ואף על פי כן בוודאי נמצאים בכח הנפש כי אם לא כן איך פועלים כלי הגוף כרגע רצון הנפש אך כי מציאותם בכח הנפש הוא בהעלם דהעלם ולכן מצד התקשרות נופל הלשון בהעלם ובהעלם דהעלם אבל לגבי עצמותו ברוך הוא אשר אין לתאר אליו יתברך כח זולתו וכחות משונים בהתחלקותם חס ושלום שבעצמותו הפשוט בתכלית הפשיטות הרי כל הכחות הנגלים אין לתאר אותם באיזה מציאות כלל בכחו יתברך מצד פשיטותו והשוואתו ברוך הוא הגם שכל הנפעלים המה מכחו יתברך אך איך הם בכחו יתברך אסור לאסתכלא ולשאלא כלל רק שהם כמוסים וגנוזים באופן שאין לבקשם כלל כמבואר בחלק הראשון בשער הראשון שם התואר של גנוזים עיין שם וכמבואר בפרדס אשר הספירות אין לתאר מציאותם באין סוף ברוך הוא רק מהעדר הגמור אל הויה דהיינו שנתהוו שלא בבחינת ידיעה והשגה כלל ומה שמתארין כח העולמות אליו יתברך בהעלם ובהעלם דהעלם הוא מצד המשכתו יתברך לעולמות אשר הוא רצונו יתברך בבחינת כתר המתמשך לחכמה ובינה ומדות דאצילות בבחינת המשכתו מוכרחים להיות כח העולמות בכח המשכה זו לכן בבחינת הספירות ומדות מוכרחים להיות כל בחינת העולמות מצד הנפעלים אשר כולם נפעלו בחכמה ובינה וחסדים וגבורות מוכרחים אנו לתאר החכמה בכחו יתברך כי הוא החכם והוא המבין והוא בעל החסד כי ממנו נפעלו והוא מוצאם אך החכמה והמדות המה מיוחדים בעצמותו ברוך הוא ואנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעה ומבין ולא כו' ואצלו לאו מכל אילין מדות כלל נמצא כל פרטי העולם הנפעלים על ידי חכמה ובינה ומדות המה נעלמים בכחו יתברך ואיך לתאר חכמה ומדות בכחו אפילו בבחינת התאחדות הוא מצד כחו הפלא שהוא כתר שכל יכול להיות נושא שני הפכים בנושא אחד:
160
קס״אוהנה בבחינת הפלא שהוא הכתר אינו שייך לומר שכח העולמות המה בהעלם כי בחינת כתר הוא עדיין בחינת אין סוף ברוך הוא ואין לתאר כחות העולמות אליו בהעלם מאחר שאינו בערך העולמות כמו למשל שאין לתאר שכח הדומם הוא בהעלם בהשכל אשר הדומם מצד ריחוק גדרו מהשכל אין נופל בו לשון העלם רק מצד שבכח הרצון הזה מוכרחים להיות כל העולמות בכח אך איך הם בכחו הוא באמת פלא נמצא אפילו כח הספירות שהם נעלמים הם בבחינת כתר זה שהוא רצונו יתברך גם כן בהעלם ולכן בבחינת כתר שייך לומר שכל העולמות המה בכח הפלא בהעלם דהעלם ולכן נקרא אין כדבר שמבקשים אותו ויודעים בוודאי ששם הוא הדבר אבל אין מוצאו בשם ולכן נקרא כתר בזוהר סתימא דסתימין דהיינו שסתום אפילו מהספירות שנקראים סתימין ועיין בשער הראשון משער היחוד והאמונה שם הארכתי בזה:
161
קס״בוהנה בבחינת רצון הזה מוכרח להיות כל בחינות העולמות וסדרם ואופנם בכל פרט ופרט כמו שנסדרו בהבריאה מצד שהוא המקור של כל העולמות ועל פי הרצון הזה מתנהגים כל פרטי העולמות בסידורן הנפעלים בבחינת חכמה אם כן מוכרח להיות חכמה בהרצון הזה אך איך לתאר בבחינת רצונו יתברך חכמה המורה על מהותים מתחלקים כנזכר לעיל לכן נקראת חכמה שברצון הזה חכמה סתימאה דהיינו שבוודאי יש בבחינת רצונו יתברך חכמת סדר הנבראים והתקשרותם זה בזה אך הוא בבחינת סתום ונקראת חכמה סתימאה דלא אתפתחא כלל שאין החכמה גלויה בבחינת עולמות:
162
קס״גוהנה בוודאי כל התנהגות העולמות הכל על ידי חכמתו הסתומה שבבחינת רצונו יתברך אך עצם מהות החכמה הזאת לא נגלית לגילוי מאחר שהחכמה הזאת אינה בערך השגת העולמות ואין לתאר שם התחלקות והתאחדות כי רצונו יתברך הוא מעצמותו ברוך הוא אשר אין זולתו כלל וכח העולמות אשר בכח רצונו יתברך המה מתקשרים בדרך פלא וכל זה הוא בבחינת כתר שהוא מצד התמשכות העולמות אשר מוכרח להיות בכח המשכה זו כל הפרטים אך המה בהעלם דהעלם וכל זה הוא לגבי דידן אבל לגבי עצמותו ברוך הוא שלא בבחינת המשכה הרי אין לתאר להעולמות איזה מציאות מאחר שהוא פשוט בתכלית הפשיטות ושוה בתכלית השוואה ואין לשער עולמות אצלו כלל ואיך לומר שהעולמות המה בהעלם דהעלם מאחר שאינו בערכם ואין זולתו כלל וגילוי חכמה זו שברצונו יתברך הוא על ידי שערות הראש והדיקנא:
163
קס״דוהנה התמשכות החכמה הזאת בבחינה הנגלית בבחינת עולמות הם בשני בחינות דהיינו בבחינת חיצוניות ובבחינת פנימיות בחינת חיצוניות הוא קישור ויחוד הדרגין הנמצאים במציאות העולמות בסדרם ואופנם ובהתקשרותם זה בזה ובטולם לאין סוף ברוך הוא על ידי חכמתו יתברך הנקראת חכמה גלויה שהיא בחינת חכמה דזעיר אנפין שנובעת מחכמתו הסתומה שברצונו יתברך על ידי שערות הראש הנקרא גלגלתא דהיינו כל החכמה הנמשך בעולמות אשר כולם נפעלו בבחינת חכמה המתפשטת בנבראים כמו שכתוב כולם בחכמה עשית נמשכה החכמה הזאת מחכמה סתימאה ואין להעריך התמשכות חכמתו רק כמו שערות הנמשכין מהמוח אשר אין להעריך השערות לגבי המוח אשר במוח נגלה ההשכלה ובשערות אין נגלה בהם שום פנימיות רק שנמשכים מהמוח ככה התמשכותו יתברך לבחינת חכמה שמצד העולמות מחכמתו הסתומה המה נערכים כמו שערות דהיינו שכל החכמות המה דייקא מחכמתו הסתומה אך אינם בערך כלל לגבי חכמתו הסתומה כדומם בערך השכל כי החכמה הגלויה נערכת בבחינת עשיה לגבי אין סוף ברוך הוא הנמשך בחכמה הסתומה שברצונו יתברך אך אף על פי כן היא מעין חכמתו יתברך הסתומה ומתחברת לבחינת אחד על ידי כחו הפלא שהוא רצונו יתברך שהוא בחינת גלגלתא שמקיף את המוח הסתום שבתוכה וממשיכה לגילוי כי בחינת גלגלתא הוא עצם שלא נגלה בו שום בחינת מוח כי הוא בחינת רצונו יתברך בלי טעם כי אין טעם לרצון כמו שתוק כך עלה במחשבה ולכן נקראת בחינת פלא כי כל דבר שאינו מושג הטעם והחכמה הוא פלא ולכן בכח בחינת הרצון הזה שהוא גלגלתא להמשיך חכמתו הסתומה בבחינת גילוי ולחברם לאחדים:
164
קס״הועל זה נאמר חכמות בחוץ תרונה כמבואר באדרא רבה כד נגיד ממוחא סתימאה כו' כאלו אתחבראן תרין מוחין ואתעבידו חד מוחא וכל זה נקרא חיצוניות דהיינו התמשכותו זה הוא בכדי לגלות כחו יתברך ויחודו בערך העולמות לכן לחיצוניות תחשב לכן נביעתם של המשכות אלו השערות המה דרך אחורי הגלגלתא כי בחינת העולמות בבחינתם לאחוריים תחשב לגבי עצמותו ברוך הוא כי עיקר פנימיות כוונתו שיתגלה עצמותו ברוך הוא בבחינת שלימותו יתברך אשר מצד בחינת שלימותו הרי אין להעריך כל חילוקי הדרגין של העולמות לאיזה מהות כלל כי הכל הוא כחו לבדו בעצמותו ברוך הוא בלי הבדל כלל אך אף על פי כן הגם שהעולמות המה בבחינת חיצוניות הרי אפילו מצד חיצוניות הוא לבדו יתברך נמשך בהם ואין החיצוניות מסתיר לגביה יתברך רק לגבי דידן נערכו העולמות בבחינת חיצוניות לכן הוא וחכמתו אחד והוא ודעתו אחד והם מתייחדים אליו באחדות אחד בלי שום שינוי כלל ובבחינה זו נתאחזו אבות העולם בבחינת יחודם וביטולם על ידי התקשרות העולמות אליו יתברך על פי חכמה הגלויה הנמשך מהמאציל ברוך הוא לייחדם בערך התגלותם וכן קיום תורתו יתברך ומצותיו היה על ידי יחוד זה והבנתם זה דהיינו בכח נפשם נתקשרו ביחוד בהתכללות עצום ובמחשבה דיבור ומעשה שלהם היה רק בשביל רצונו יתברך לקשר כל תנועתם ודבורם ועשייתם בפועל ממש לעשות הטוב בפועל לקשרו ביחודו יתברך ובבחינה זו נעשו מרכבה אליו יתברך:
165
קס״ווהנה כל היחוד הזה וקיום התורה ומצות הכל הוא בערך המשכתו יתברך לעולמות אשר העולמות נערכים למהות נבדל רק שמתקשרים אליו יתברך ביחוד ועל ידי העולמות בכלל ועל ידי הגוף בפרט נגלה כחו יתברך על ידי התקשרות זו בביטול העולמות וכלי הגוף לרצונו יתברך באופן שלא יהיה לו רצון אחר כי אם רצונו יתברך אבל עם כל זה לא נתנה התורה להאבות בפועל ממש כי עיקר התורה הוא התקשרותו יתברך בבחינת הנבראים במהותו לבדו ברוך הוא בלי שיתגלה איזה מהות נבדל כי אם שיהיה נגלה עצמותו דייקא בלי הסתר כלל כאשר יתבאר לקמן בבחינה השניה אשר על כן עדיין לא בא לגילוי עצם רצונו יתברך בבחינת יש רק על ידי בחינת היש נגלה רצונו על ידי פעולת היש בבחינת התלבשות אבל עצם רצונו יתברך דהיינו שבאתרוג או בקלף של תפילין או בצמר של ציצית יהיה התגלות עצם רצונו יתברך לא נגלה אשר בערך ההתגלות רחוק ערכם בריחוקים אין קץ מגדר גילוי אין סוף רק על ידי הבנת היחוד וקישור העולמות וביטולם אליו יתברך הרי הם מתקשרים לרצונו ברוך הוא ולכן בזה קיימו כל התורה על ידי התלבשות רצונו ברוך הוא בבחינת המעשה על ידי יחודו יתברך בהם על ידי בחינת חכמתו יתברך הנגלית בבחינת העולמות ובחינה שניה שבהתמשכות חכמתו הסתומה שבבבחינת רצונו יתברך היא התגלות בחינת פנימיות רצונו יתברך אשר בפנימיות רצונו יתברך הרי אין לתאר העולמות והיש למהות נבדל כלל רק שהכל הוא כחו לבדו יתברך בבחינת השוואה גמורה ואין להעריך כל כלי העולמות באיזה מהות רק שהכל הוא עצמותו ברוך הוא אפילו בבחינת היש מצד שלימותו יתברך וכחות העולמות בכל פרטיהם וסידורם כולם המה בכחו יתברך דייקא בבחינת חכמה הסתומה הנמשכת מבחינת המאציל ברוך הוא בלי שום הסתר פנים כלל ומתקשרים בכחו בבחינת הפלא הנמשך מעתיקא שהוא רישא דלא אתיידע והוא שלימותו יתברך אפילו מצד העולמות:
166
קס״זוהנה בחינת שלימותו יתברך אינו בערך השגה לכן התגלות בחינת שלימותו הנמשך בחכמתו הסתומה להיות נגלה בבחינת הנבראים דהיינו שיהיה בחינת ביטולם באופן השלימות דהיינו שלא יהיו העולמות נערכים אצלם לאיזה מהות רק להביט ולהבין ולהבטל מצד עצמותו ברוך הוא בבחינת פנימיות בבחינת המשכה זו המה גם כן נערכים בבחינת שערות כי עצם הביטול אינו בערך גילוי כלל כי אם היה מתגלה הרי היו העולמות מתבטלים ממציאותם לגמרי מצד גילוי כח שלימותו ועיקר הכוונה היה בשביל הגילוי דייקא לכן כח הביטול הזה הוא גם כן נערך בשם שערות כמו שנתבאר לעיל בחינת השערות רק שהם נובעים דרך פנים דהיינו שהתגלותם הוא מפנימיות חכמה סתימאה הנזכר לעיל דהיינו כאשר הוא באמת ולכן כח המשכה זו אינה בבחינת כלים כי אדרבא עיקר הגילוי הוא שיהיה נמשך הביטול שלא בבחינת הכלים ובבחינת המשכה זו הרי נתגלה כח עצם רצונו שבכל הנפעלים מצד כחו לבדו ברוך הוא הנמצא בכל הנמצאים והוא המשכה מבחינת חכמה הקדומה הנקרא תורה שלמעלה להתמשך בבחינת הגבול מצד כח שלימותו יתברך בלי שום הסתר פנים:
167
קס״חוהנה הגם שלגבי דידן נגלו בבחינת כלים אבל אצלו יתברך אשר אין צמצום והסתר מעלים לפניו יתברך אינם נערכים בבחינת כלים ובחינה זו נקרא בשם שערות דדיקנא אשר המשכתם הם דרך פנים דהיינו שעל ידי השערות נובע בחינת פנימיותו יתברך דהיינו שיהיה נמשך הביטול בבחינת חכמה והבנה כמו שהם מצד עצמותו ברוך הוא לא מצד הכלים והעולמות וגם על ידי בחינת השערות האלו נובעת בחינת התורה כמו שהיא מצד עצמותו ברוך הוא לא כמו שהיא באה בבחינת הלבשה בבחינת חכמה הגלויה רק עצם רצונו וחכמתו יתברך הסתומה נובעת בבחינת הכלים דהיינו ששרשן של הכלים נתגלה בכל כלי דהיינו כמו אתרוג בשורשו כאשר הוא לגביה יתברך אשר גידולו ואופנו הוא על פי חכמתו יתברך שברצונו שהוא בחינת חכמה סתומה אשר כל כחות הנבראים וסדרם נסדרים בבחינת חכמתו הסתומה ובחכמתו הסתומה הרי כל בחינות סדרי הנבראים המה לא יצאו לחלק חס ושלום רק הכל כח אחד להם מצד שלימותו ברוך הוא:
168
קס״טוהנה החכמה הגלויה היא באה בבחינת השתלשלות אשר מצד ההשתלשלות הרי גדולו של האתרוג ודומיו הרי הם מתגלים בבחינת יש ונפרד והם מבחינת נוגה אלא שמתחברים אליו יתברך על ידי הבנת יחודו והתקשרות כל הנבראים אליו יתברך ביחוד כיחוד הנשמה עם כלי הגוף אבל באמת כל הנבראים המה אינם מהותים נבדלים מעצמותו ברוך הוא וכולם נכללים ברצונו יתברך ונסקרים בסקירה אחת בכחו הפלא על פי החכמה הסתומה אשר בכחו הפלא אשר לכן כאשר נובע בהאתרוג שורשו כאשר הוא בעצמותו ברוך הוא בבחינת כחו הפלא אזי נגלה כחו יתברך על ידי בחינת האתרוג וקלף של תפילין ונתגלה בהם רצונו יתברך כאשר הוא בעצם ולא בבחינת הלבשה אשר קמיה אין היש מסתיר וכל המשכה זו הוא על ידי המזלות שהוא מזל השמיני נוצר חסד ומזל הי"ג שהוא ונקה דהיינו בחינת מזל הוא שנוזל מלמעלה מן השכל המושג להיות נגלה רצונו יתברך שלמעלה מן השכל לכן נוצר אותיות רצון וגם אותיות צינור שנעשה צינור לרצונו יתברך וממזלא נובעת החכמה עילאה שלמעלה מן הכלים והוא התורה וגם הביטול אליו יתברך שלא בערך כלים ולמזלא זה קדמו שבעה תיקונים ראשונים שהוא א"ל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת שא"ל הוא חסד הראשון שהיה בבחינת בריאות עולם שהוא בחינת נדיבותו יתברך שהיה בתחילת הבריאה שהוא בנדבה שלא באתערותא דלתתא רק מצד נדיבותו יתברך ורחום הוא רחמים רבים גם כן למעלה מבחינת כלים כי יש רחמים פשוטים שהם מצד הטעם והדעת ויש רחמים שהם למעלה מן הדעת דהיינו למשל רחמי אב על בנו הגם שעל פי הדעת אין הדעת נותן לרחם עליו אף על פי כן מצד עצם התקשרותו לבנו שהמה עצם אחד נתעוררו הרחמים וכמשל בן המלך או אחד מאוהביו שהיו עמו בהתקשרות אחד ובגדולה אחת וכשרואה אותו בשפלות מעורר רחמים רבים עליו כן הוא שמצד השורש הרי היש מתקשר בעצם אחד עם אין סוף ברוך הוא ועלה במחשבה קודם בריאת העולם בכל פרט ופרט וכן ישראל עלו במחשבה:
169
ק״עוהנה מצד הגילוי בבחינת כלים המה בתחתית המדריגה מתעוררים רחמים רבים מצד העצם וכן הוא וחנון שהוא בחינת מתנת עניים שהוא גם כן למעלה מן הדעת כי אם בבחינת חנם כמאמר הכתוב וחנותי את אשר אחון אפילו שאינו כדאי דהיינו אפילו שאינו ראוי לקבל נמשך עליו במתנת חנם וארך הוא בחינת אריכא דאנפין דהיינו שנתארך השפעתו כביכול מבלי גבול לגבול ומבחינה זו בא תיקון אפיים דהיינו ששני הפנים נתאחדו לאחד שהם אנפי רברבין ואנפי זוטרין ומזה בא רב חסד שהוא למעלה מן הטעם ודעת שהוא בחינת אהבה רבה וכמאמר האידרא רבה אית חסד ואית חסד שיש שנמשך על ידי הכלים שהוא החכמה והבנה ואית חסד שנמשך מעצמותו ברוך הוא שלא על ידי חכמה והבנה וכן מתתא לעילא יש אהבה שנתעוררה על ידי התבונה והדעת ביחוד העולמות ויש אהבה שמתעוררת מצד עצמותו ברוך הוא אשר אין זולתו והיא בחינת אהבה רבה ועל ידי אהבה רבה זו נתעורר מדת ואמת שהוא אמיתותו ברוך הוא אשר מצד אמיתותו ברוך הוא אין זולתו אפילו בבחינת דרגין תתאין כמאמר הכתוב ואמת הוי"ה לעולם:
170
קע״אוהנה האמת הזה התגלותו הוא בתרין תפוחין קדישין שהמה בחינת פנים של אריך אנפין שהם חלקים בלי שערות כי כל המדות הקודמים הגם שהמה גם כן המשכה מבחינת עצמותו ברוך הוא אף על פי כן המשכתו זה לא נתגלה כי אם על ידי הצמצומים דהיינו שנמשך ונתלבש עצמותו ברוך הוא בבחינת רחמים וחנינה ובחינת רחמים וחנינה נקראו בחינת שערות מצד שאין לתאר בעצמותו ברוך הוא שום מדה כידוע ולכן נקרא המשכת הרחמים רבים וכן כל המדות בשם שערות שעל ידי ההמשכות אלו נמשך עצמותו ברוך הוא בבחינת צמצומו דרך אלו המדות רק בחינת מדות אלו נמשכו שלא על ידי בחינת התגלות העולמות רק מצד עצמותו ברוך הוא שלמעלה מן החכמה והבנה אבל בחינת ואמת שהוא אמיתותו ברוך הוא אשר אין לתאר אותו בשום המשכה כמאמר רבותינו זכרונם לברכה אמת אמר אל יברא שמצד האמת הרי אי אפשר להתגלות שום נברא רק התגלותו הוא בהארת פנים דהיינו למשל במלך הנמשך לבנו או לעבדו בבחינת רצון העצמי בערכו וההמשכה הוא מצד הרחמים רבים שיש לו עליו ואז מראה לו פנים בנהירו דאנפין בעצם רצונו והתקשרותו אליו בערכו כי אית פנים ואית פנים דהיינו שיש פנים כאשר מתמשך בערך עבדיו ומצמצם רצונו בערך קטנות שכלם ועל ידי צמצום זה מאיר פנים אליהם בבחינת ערכם ובפנים הזה פעמים מראה פנים של זעם פעמים מראה פנים צהובות אבל הכל הוא לפי ערכם אבל כאשר מתמשך אליהם בערכו דהיינו בעת שמחתו או מחמת תענוג פעולת עבדיו או בנו מראה להם פנים בערכו ואין צריך להאריך בהמשל כי מובן זה לכל כן הוא כביכול אצלו יש פנים שנמשך על ידי בחינת זעיר אנפין שהוא בחינת צמצומו יתברך בשכל ומדות ואז מאיר פניו יתברך אליהם בערך המדות ובזה יש פנים ויש פנים:
171
קע״בוהנה בבחינת פנים של זעיר אנפין אינו נגלה בחינת אמיתותו יתברך בבחינת גילוי מטעם שנחית לצמצומים והתגלות פניו יתברך הוא על ידי בחינת כלים והתלבשות אבל בבחינת הארת פנים של אריך אנפין שהוא מצד רצונו האמיתי המתקשר אל עצמותו ברוך הוא בהארת פנים זה נגלה אמיתותו ברוך הוא שאין זולתו כלל ועל ידי מדות האלו בפרט בהארת פנים בבחינת אמיתותו יתברך נמשך רצון שהוא רצונו יתברך בבחינת פלא להתמשך בבחינת צינור שהוא בחינת נוצר חסד להתגלות חכמתו הסתומה להתמשך בבחינת עולמות בכלי הזעיר אנפין בבחינת חסד עילאה שהיא למעלה מן הכלים והוא הנקרא מזלא קדישא דכל קדישין דקודשא דקודשין תליין ביה כמבואר באדרא רבה ועל זה מבואר בדברי רבותינו זכרונם לברכה הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל דהיינו בחינת תורה אשר שרשה מחכמה הקדומה כנזכר לעיל הנמשך בבחינת חכמה סתימאה שבאריך אנפין שהוא רצונו יתברך להיות מתמשך בהיכל שהוא בחינת בינה עילאה ותורה הוא בחינת אבא הנמשך ממזלא להיות התגלות רצונו וחכמתו בבחינת עצמותו ברוך הוא הנמשך מצד השוואתו ודי למבין כי הדברים ארוכים ועתיקין:
172
קע״גומבחינת מזלא זה היתה יניקת משה רבינו עליו השלום דהיינו שביטולו היה מצד עצמותו ברוך הוא שלמעלה מן הכלים שהם חכמה ובינה הגלויים שהם מצד התגלות העולמות והתגלות זה הבחינה בבריאה הוא בהיכל הרצון ששם הוא מקומו של משה כי כל זה שבארנו בבחינת מזלא היינו מצד המקור להתגלות אבל ההתגלות אי אפשר לבא לידי גילוי אלא בבחינת בריאה כי אפילו בכלים דאצילות כתיב כי לא יראני האדם וחי כי למעלה מן הבריאה הוא התגלות אין סוף ברוך הוא אשר אינו בערך גילוי כל שכן קודם האצילות ומה שאנו מדברים באצילות ולמעלה מן האצילות הוא מצד המקור מצד כחם של הנבראים בחינה זו היא מקבלת מבחינת אצילות ובחינה זה קבלתה מלמעלה מן האצילות אבל עיקר מקום הגילוי הוא בבריאה וכמו למשל בביטול השרים ועבדים אל המלך אשר זה מתבטל אליו מצד התפשטותו במדינות וממשלתו עליהם ויש מתפעל מצד חכמתו וגדולתו ותפארתו וגבורתו ויש מתפעל מצד עצם המלך אבל המלך בעצמו דרך כלל הוא אחד עם מדותיו ועם התפשטותו הכל הוא המלך בעצמו רק השינוי הוא אצל המתבטלין זה תופס את אופן המלך בזה האופן ומתפעל בערך תפיסתו בו וזה תופס יותר גדולת המלך והתפעלותו יתירה וכו':
173
קע״דכן הוא כביכול כל הבחינות הנזכרים לעיל האמורים המה רק בבחינת ביטול הנמשך בנשמות שמצד הבריאה יש מתפעל מהתפשטותו יתברך בעולמות התפעלותו זו נמשך ממדת מלכותו יתברך המתמשך בעולמות ונקראת בחינת יראה תתאה וגם האהבה נקראת אהבה זוטא ויש נשמות שמתפעלין מצד פנימיות יותר שהוא מצד יחודו יתברך הנמשך בחכמתו ובינתו ודעתו וחסדו וגבורתו ומייחד כל העולמות אליו בחינה זו נקראת אהבת עולם ונכללת בה גם כן אהבה רבה והיא מדת האבות והתעוררות זו הוא הנקרא זעיר אנפין דאצילות ויש שהתפעלותו מצד עצמותו ברוך הוא לא מצד התפשטותו בבחינת עולמות אפילו מבחינת חכמתו ובינתו רק מעצמותו ברוך הוא שאינו בערך חכמה והבנה רק מתבונן בכחו יתברך אשר אין צמצום מעלים לפניו יתברך כלל וכל העולמות אינם תופסים במהותם לגביה יתברך והוא נקרא אהבה רבה דהיינו שהאהבה היא לא מצד פעולותיו יתברך אלא מצד העצם והיא מדת משה רבינו עליו השלום וכמבואר ברעיא מהימנא אפילו הוו כל עלמין תחות רשותיה הוה יהיב לון בשביל לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו' ורחימותא דרחים לון יתיר מגרמיה ורוחיה ונפשיה כי אהבתו היה שלא מצד שהוא יתברך מתקשר עם העולמות בבחינת חיות כחיות הנפש עם הגוף כמאמר הכתוב לאהבה את הוי"ה אלוקי"ך כי הוא חייך אבל אהבתו היה שלא מצד בחינת כי הוא חייך כי בחינת חייך שייך מצד העולמות שנראים כגוף לגבי הקדוש ברוך הוא ומחיים ומהוום ומקיימם וכל הנגלה אינו אלא לגבי דידן אבל לגביה הרי אין להעריך שום מהות בלעדו ולכן משה שהיה אחיזתו מצד העצם אשר מצד עצמותו ברוך הוא אין הכלים תופסים בו לאיזה מהות כלל שהוא לבדו יתברך אפילו מצד העולמות לכן נאמר במשה ותמונת הוי"ה יביט שהביט בעולמות תמונת הוי"ה ברוך הוא אשר ידוע שהוא שם העצם דהיינו שאין זולתו יתברך אפילו מצד העולמות לכן אהבתו היה יתיר מגרמיה וכו':
174
קע״הוכל אלו הבחינות הן הכל מצד נשמות הנבראים אשר בחינת ביטול זה הוא מצד מדת מלכותו יתברך וביטול זה הוא מבחינת היחוד שהוא זעיר אנפין וביטול זה הוא מצד חכמה ובינה שלמעלה מן האצילות שהוא זעיר אנפין אבל דרך כלל הכל הוא אין סוף ברוך הוא לבדו למעלה מן האצילות ואצילותו והתפשטותו יתברך בבחינת נבראים הכל הוא לבדו בלי שינוי אשר אין לדמותו חס ושלום למלך בשר ודם אשר הוא מהות לבדו והשרים ועבדים המה מהותים נבדלים ממנו גם במהות עצמו השינויים האלו תופסים אצלו גם כן כי אין דומה התפשטותו בבחינת ממשלה לחכמתו וגדולתו בעצמותו וגם החכמה והמדות נתפסים אצלו בהרגשה אבל אין סוף ברוך הוא הרי אין זולתו כלל אפילו בחינת הנבראים המה גם כן מעצמותו ברוך הוא וכל השינויים המה רק מצד הנבראים מצד הסתרתם בזה נגלה כחו מצד בחינה זו ובזה נגלה כחו מצד בחינה זו לפי ערך חילוקי המדריגות שבנשמתם דהיינו שיש בחינות נשמות שהם מאצילות דהיינו שנתגלה בבחינתם בחינת אצילות דהיינו אותן נשמות הגדולות הדבוקים תמיד ביחודו יתברך בלי הפסק והמה תמיד בביטול אליו יתברך באופן שלא נגלה להם גופם והעולמות לבחינת יש אפילו רגע אחד והם נשמות האבות ומשה רבינו עליו השלום ודומיהם:
175
קע״ווכמו שאמר רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום בחד קטירא אתקטרנא ביה בקודשא בריך הוא בחינת נשמות אלו המה מבחינת אצילות דהיינו כמו שאצלו יתברך כל בחינת התחלקות העולמות ובחינת כלים שהם חכמתו ומדותיו יתברך המה מיוחדים בלי שום שינוי באופן שמתייחדים כיחוד הנפש עם הגוף אשר הגוף אינו עולה בשם בלי החיות ואין לו שום בחינה ותנועה מצד מהותו כן בבחינת נשמות אלו אשר בטלים למקורם בלי שום הפסק ואין להם שום רצון וחכמה ומדה רק מבחינת אלוק"ותו יתברך ובטלים אליו יתברך תמיד הרי שורש נשמתם המה מאצילותו יתברך ובבחינת נשמות אלו יש כמה בחינות ומדריגות עד אין קץ כמו שיש חלוק בין בחינת האבות ובין בחינת משה רבינו עליו השלום כי האבות נשרשים ומאוחזים בחכמה בינה דעת ומדות דזעיר אנפין דהיינו שעל ידם נגלה יחודו יתברך מצד מדותיו ובחינת משה רבינו עליו השלום היתה אחיזתו מבחינת חכמה שלמעלה מהאצילות שהוא בחינת חיה דאצילות ואף על פי כן הכל הוא בחינת אצילות רק שאחיזתו בבחינת פנימיות אצילות שלא נגלו בבחינת כלים כמו למשל באדם יש חכמה בינה דעת ומדות הנמשכין במוחין בבחינת השכלה והבנה ויש גם כן אצלו חכמה הנעלמה אשר לא נגלה במוח ונקראת בחינת חיה שבנפש אשר ידוע שלבחינת חיה אין כלי כנגדה בגוף כי היא למעלה מבחינת כלים אך אף על פי כן גם בחינת חיה היא בכלל בחינת האדם ואפילו בחינת יחידה שאינה בערך השגה אף על פי כן גם היא נערכת מצד האדם כן כביכול יש התגלות בבחינת אצילות בבחינת כלים ויש בבחינת אצילות גופא למעלה מבחינת כלים שהוא בחינת חכמה שאינה בערך הכלים ונקראת בחינת חיה אך אף על פי כן היא נערכת בבחינת אצילות כי שלא בבחינת אצילות אין לתאר שום בחינה ושורש מאחר שאין סוף ברוך הוא אינו בערך המשכה והתגלות אשר אין זולתו כלל לכן כל הבחינות נערכים מבחינת אצילות ונשמות אלו ביטולם הוא בלי הפסק אפילו שלא מצד ההתבוננות כי אם מצד קישורם האמיתי ודי למבין:
176
קע״זויש נשמות שהם מבריאה שהתפעלותם וביטולם הוא מצד השכלתם והתבוננותם ביחודו יתברך ולבחינה זו יש הפסק כי כאשר מתבונן מתפעל ומתבטל אבל בשעה שאינו מתבונן הרי נראים העולמות וגופו בבחינת יש רק שעבודתם הוא כל היום שלא לפסוק מחשבתם מאין סוף ברוך הוא ולהתבונן תמיד ביחודו יתברך ולהבטל אליו יתברך על ידי תורה ומצות אבל אם לא יתבוננו בזה לא יהיה ביטולם תמיד ובחינת ביטולם הוא כל היום על ידי תורה ומצות וגמילות חסדים וכהאי גוונא וכן יש נשמות מיצירה שעיקר התגלותם המה מצד מדותיהם באהבה ויראה ובתשוקה וברעותא דליבא וזה בא גם כן מצד ההתבוננות והחילוק שבין בריאה ליצירה כי נשמות שמצד הבריאה המה נקראים גדלות דהיינו שאצלם העיקר הוא ההשכלה ומדותם נכללים בהשכלה הגם שמדותם גם כן ביתר שאת מנשמות דיצירה אף על פי כן מצד שעיקרם הוא מצד ההשכלה נקראים נשמות דבריאה כמו למשל בהבדל מאדם אשר מעמיק דעתו באיזה משא ומתן ומחמת העמקה יש לו מדות ותשוקה גדולה להמשא ומתן רק שכמה שיש לו תשוקה יותר מעמיק דעתו בזה יותר וכל עיקרו בהעמקה זו הוא רק להשכיל עצם הענין היטיב ולכן אינו מרגיש בשעת העמקת דעתו המדות כי נכללים בשכלו ויש שאינו מעמיק דעתו כל כך רק לפרקים כאשר מתבונן בדעתו את הצריך לו נולדה בלבו האהבה:
177
קע״חומצד האהבה זו הוא מתקשר אל המשא ומתן הלז וכמו כן יובן בבחינות הנשמות כי יש נשמות שהם מעמיקים דעתם בהשכלתם תמיד למעלה בבחינת יחודו והתפעלות מדותם הוא בוודאי בהתפעלות גדולה רק שביטולם אליו יתברך הוא שלא מצד המדות לבד כי אם מצד השכלתם והבנתם עצם הדבר שהוא טוב והמדות נכללים בהשכלתם וכל שמתפעלים יותר מעמיקים דעתם יותר להם יקרא נשמות שבבחינת בריאה ונשמות דיצירה הם שעיקר השכלתם ועמקות דעתם הוא בשביל שיהיה להם אהבה להבורא יתברך ויראה וכדומה כדי שעל ידי אהבתם יתדבקו אליו יתברך לכן בהם המדה היא עיקרית והשכל הוא הטפל כי כל השכלתם הוא בשביל התפעלות ולכן בהם הוא המדה ביותר הרגשה ולכן בבחינת נשמות אלו הוא עיקר המלחמה להיות הרגשת אהבתו רק אליו יתברך ולא מצד עצמו דהיינו שיתפעל מזה שהוא האוהב לכן עיקר מלחמה בעבודה הוא בבחינת נשמות אלו כי בבחינת בריאה הגם שהמה גם כן מרגישים מדותם והתקשרותם והשכלתם וביטולם אך אף על פי כן מצד שעיקרם הוא מצד השכלת עצם יחודו יתברך הרגשתם מועטת ובטילה לגבי השכלתם:
178
קע״טובחינה זו נקראת צדיק ורע לו דהיינו הגם שגם בבחינה זו יש אחיזה להרע אבל הרע בטל במיעוטו מצד השכלתו עצם הדבר אבל בנשמות דאצילות בהם אין רע כלל והם נקראים צדיקים גמורים שהוא צדיק וטוב לו כי בבחינת אצילות נאמר לא יגורך רע כי בחינתם הוא תמיד בביטול עצמי מצד אלוקו"ת ואינם מרגישים בחינת היש ועיקר המלחמה הוא בבחינת יצירה אשר בבחינת יצירה הוא מט"ט שמסטריה הם חייא ומותא וטוב ורע והוא בחינת עץ הדעת טוב ורע כידוע ועל זה נאמר הוי"ה איש מלחמה כי זעיר אנפין מקנן ביצירה וידוע כי בחינת זעיר אנפין נקרא הוי"ה ברוך הוא התגלותו הוא במדותיו יתברך בבחינת יצירה ולא שיהיה בבחינת הוי"ה ברוך הוא המקנן שם בחינת רע חס ושלום שאפילו בבחינת מט"ט הכל טוב רק שבבחינה זו נאחז ההיפך שהוא היש ולכן הוי"ה איש מלחמה להסיר הרע ולהפך אותו וכן יש נשמות מעשיה אשר ביטולם הוא מבחינת אמונה וקבלת עול מלכות שמים עליהם והתפעלותם הוא מצד פעולותיו יתברך בבחינת חיצוניות ומצד ממשלתו יתברך עליהם וכל התפעלותם הוא מצד התגלותו יתברך בבחינת עשיה אפילו אם יש להם אהבה ויראה הוא רק מצד חיצוניות ולכן בבחינת עבודה זו הוא רובו רע וכל עבודתם הוא להסיר הרע בבחינת לאכפיא ולאהפכא לסטרא אחרא בסור מרע ועשה טוב ועל נשמות אלו מבואר ברעיא מהימנא שלהם המצות הוא בחינת עול לאכפייא לון בתפילין ברצועות ובציצית כדי לאכפייא היש שיהיה בטל אליו בחיצוניות וכאשר יתבאר אם ירצה השם עוד בזה בשער הבא וכל אלו הבחינות המה רק מצד נשמות הנבראים אבל מצד עצמותו ברוך הוא הכל הוא עצמותו לבד אלא החילוק הוא רק מצד גילוי עצמותו ברוך הוא לזה נגלה באופן זה ולזה נגלה באופן זה:
179
ק״פועל זה נאמר וביד הנביאים אדמה כי כל גילוי אלו הבחינות הוא מצד מלכותו יתברך הנותנת דמיון וציור לכל הנבראים מצד הסתרתו יתברך ועוד זאת שכל בחינות עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה בחינתם וקריאת שמותם המה רק מצד הגילוי הנגלה בבחינת נבראים לבחינת גילוי ההוא יקרא בשם אצילות ולבחינה זה יקרא בשם בריאה כו' אבל אצלו יתברך אין לו שם ידיעא ולא מהות ידיעא כי הכל הוא עצמותו ברוך הוא בלי הבדל רק שמצד התגלותו יתברך בבחינת התלבשות לזה מתגלה באופן זה ולזה מתגלה באופן זה אבל אצלו יתברך הכל הוא אופן אחד שהוא התגלותו יתברך בבחינת עולמות הגם שכל הבחינות האלו מוכרחים להיות בכחו יתברך אך באיזה אופן לא ידיעא לנו ואינו בבחינת השגה והנה דרך כלל יש בזה בכל בחינה כמה מדריגות לאין מספר שבכל בחינה ובחינה יש קטנות וגדלות וקטנות דקטנות וגדלות דגדלות אשר זה לא יכיל הנייר לפורטם אך יובן מאליו לכל בן דעה:
180
קפ״אוהנה כל הבחינות שבארנו לעיל חילוקיהם והבדלם הוא רק מצד המתגלה בנשמותיהם של כל אחד ואחד ובבחינת התגלות היו האבות ומשה רבינו עליו השלום ודומיהן בבחינת אצילות ונשמות שלמטה ממדריגותם בבחינת בריאה וכל זה הוא מצד ההתגלות בבחינת נשמתם אבל בבחינת הביטול שבבחינות האבות ומשה ואהרן הנאמרים לעיל בחינתם ובחינת חילוק ביטולם ועבודתם נהוגה בכל בחינות הנשמות הן בנשמות שבבחינת אצילות והן בנשמות דבריאה יצירה עשיה יש שתי הבחינות האלו רק שאצלם היה נגלה עצם ומהות הבחינות ביטול בשלימות ובזה בא בהארה אבל עם כל זה יש בכל בחינות הנשמות שני הבחינות דהיינו בחינת האבות ובחינת משה ואהרן כי המה נקראים ראשים והם נקראים כללות הנשמות ומהם נמשכו הפרטים כל חד וחד לפום שיעורא דיליה כי אפילו בבחינת בריאה שהוא ההשכלה יש שהוא משכיל מצד יחודו יתברך בעולמות מצד הפעולה ויש שהשכלתו הוא מצד עצמותו ברוך הוא שלא בבחינת העולמות וכן בבחינת נשמות דיצירה יש שאהבתו אליו יתברך מצד בחינת החיות שהוא יתברך חיות של כל העולמות ויש שהתפעלות אהבתו הוא מצד העצם מצד שעצמותו ברוך הוא הוא לבדו בכל הנפעלים וכן הוא בעשיה על זה האופן יש שקבלתו עול מלכות שמים הוא מצד ביטולו באהבתו ויראתו מצד חיצוניות העולמות והתפעלותו מצד החצוניות בהתבוננו בעולמות הנגלים דהיינו השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה וממשלתו יתברך עליהם מתפעל מזה ויש מי שמתפעל מצד עצמותו ברוך הוא הגם שההתבוננות הוא מצד מציאות העולמות אשר הוא יתברך בראם ומהוום ומחיים ומקיימם מזה יגיע לו האהבה והיראה מצד העצם לא מצד ממשלתו יתברך עליהם רק מצד העולמות נודע לו מציאותו ברוך הוא ולכן נתפעל מצד מציאותו ברוך הוא לבדו וכמשל בהבדל ממלך בשר ודם כמבואר לעיל כי יש שהתבוננותו הוא מצד החיצוניות מצד ממשלתו עליהם ויש מי שמתפעל מצד חכמתו וגדולתו עליהם אבל עם כל זה בהתבוננות זו עצמה יש מתפעל מצד ממשלתו או מצד חכמתו ויש שהתפעלותו הוא רק מצד עצם המלך רק שהתגלות עצם המלך אליו הוא על ידי ההתבוננות הנגלית אליו כל אחד ואחד בבחינתו וכן הוא בנמשל כנזכר לעיל ויובן מאליו אשר על כן שני הבחינות האלו יש בכל נפש מישראל פעם מתפעל מבחינה זו ופעם מתפעל מבחינה זו כי בחינות אלו ירושה לנו מאבותינו וכן נאמר במשה רבינו עליו השלום שאתפשטותיה הוא בכל דרא ודרא כשמשא דנהיר לככבייא וכן הוא בכל בחינות השבעה רועים אשר יתבארו לקמן אם ירצה השם:
181
קפ״בוהנה כבר נתבאר לעיל כי בכל הבחינות יש בהם קטנות וגדלות דהיינו עיבור יניקה מוחין כמו שנתבאר בביאור אלו הבחינות בבחינת עבודת ויחוד האבות בבחינת יחוד מצד העולמות כן הוא בבחינת משה שביטולו הוא מצד עצמותו ברוך הוא ובחינה זו נקראת קטנות וגדלות שנית ויש בכל בחינה מאלו הבחינות אופנים לאין קץ בכל פרטי נשמות יש נשמה שבחינתה נערכת בבחינת גדלות לגבי נשמה שבמדריגה תחתונה ממנה ויש שנערכת בבחינת יניקה יש שנערכת בבחינת קטנות שהיא בחינת עיבור וכן יש בכל נשמה בבחינתה שנחלקת באלו הבחינות פעם היא בבחינת קטנות ופעם היא בבחינת יניקה ופעם היא בבחינת גדלות דהיינו שבעת התפלה בעת התבוננותו והעמקת דעתו כל אחד לפי ערכו והתפעלותו לגדלות תחשב לו נגד בחינתו שלאחר התפלה שאז מסתלקין המוחין שלו ובחינת ביטולו נשאר בהעלם אצלו רק הוא בבחינת הסכמה וניצחון והודיה והתקשרות בלי התבוננות והתפעלות במדותיו אז הוא בבחינת קטנות ששכלו ומדותיו המה בבחינת עיבור והעלם ואין מתגלה אצלו רק בחינת הסכמה בלב לסור מרע הגמור ולהתדבק בבחינת ועשה טוב ופעם אפילו אחר התפלה נותן דעתו להתבונן ביחודו יתברך ויש לו התפעלות בתשוקה לדבקה בו בבחינת אהבה ויראה נקראת בחינת יניקה ובכל בחינה מאלו אפילו בתפלה יש גם כן כל השלשה בחינות אלו פעם שעבודתו בבחינת קטנות ופעם עבודתו בבחינת יניקה ופעם עבודתו בבחינת גדלות אשר דרך כלל נסדרה התפלה בבחינות אלו דהיינו בפסוקי דזמרה ויוצר אור בחינת התפעלותו הוא בבחינת קטנות ואהבת עולם וקריאת שמע הוא בחינת יניקה ושמונה עשרה שהיא בחינת תפלה היא בחינת גדלות כאשר יבואר זה אם ירצה השם בשער סדר התפלה ואי אפשר להאריך בכל הפרטים שיש בזה הן מבחינת עבודת כל אחד ואחד בבחינתו בעצמו והן בפרטיות חילוקי נשמות אשר יש נשמה שבחינת גדלות שבה נערך לקטנות לגבי נשמה הגבוה ממנה וכדומה לזה פרטים עד אין קץ:
182
קפ״גוכל זה נאמר באותן העוסקים תמיד בעבודת הוי"ה ולהעוסקים במשא ומתן בעת הסתלקות המוחין אחר התפילה ועוסק במשא ומתן אז אי אפשר להעריך אפילו בבחינת קטנות רק שנשאר בחינת רשימו שהיא מבחינת אהבה מוסתרת שבלבו אחר שמביאה אל הגילוי בקריאת שמע ותפלה כל חד וחד לפום שיעורא דיליה גם אפילו אחר הסתלקות חכמתו ומדותיו נשאר רושם בנפשו מבחינת הביטול שהיה בעת התפלה כידוע שכל דבר שבקדושה אפילו אחר הסתלקות הקדושה נשארה רשימו מהקדושה והרשימו שנשארה בנפשו היא אפילו בעת עסקו בעניני עולם הזה שיכול להיות אצלו בבחינת זכרון בנפשו ועל ידי בחינת הזכרון הזה יכול לטפס למעלה לפי שעה לבחינת הביטול שהיה בעת קריאת שמע ותפלה ולכן בכל היום עיקר הוא בחינת הזכירה דהיינו לעורר כח הזכרון כי בחינת זכרון הוא למעלה מן השכל כמו למשל אדם המקבל עליו איזה ענין להיות אצלו לזכרון:
183
קפ״דוהנה בעת שפונה עצמו לעסוק בענין אחר הרי שכלו ודעתו ומחשבתו הוא באותו עסק וענין הראשון אינו במציאות בעת הנזכר לעיל אך אף על פי כן הענין מוכרח להיות בכח שכלו רק שהוא אינו בגילוי כי אם בכח שכלו הנעלם המקשר כל בחינות כלי הגוף בבחינה אחת והוא בחינת אין כי בחינת אין הוא שהדבר במציאות ואף על פי כן אינו נגלה ולכן הזכרון בא לאדם הגם שאינו נותן דעתו בזה ונופל במחשבתו פתאום ברגע אחד והוא מבחינת אין כנזכר לעיל ועוד זאת שמצד הזכרון הזה יכול להניח כל עסקיו וברגע אחד מתפעלים כלי הגוף דהיינו רגליו להלוך וידיו לעשות איזה דבר בלי התבונן בשכלו אם לילך או לעשות אם לאו וכל זה הוא מצד שנקבע בכח נפשו בבחינת אין שהוא בחינת התקשרות הנפש עם כלי הגוף ולכן תיכף שבא לו הדבר לזכרון מבחינת אין מתעוררים תיכף כלי הגוף מצד עצם ההתקשרות כנזכר לעיל כן צריך כל אחד ואחד בעת התפילה לקבל עליו עול מלכות שמים וביטול רצונו אליו יתברך בבחינת זכרון ובבחינת זכרון זה יבא לידי פועל ממש לעשות המצוה או להבטל אליו יתברך בפועל ממש ובזכרון ממשיך עצם כוונתו לחברה אל המעשה הגם שעתה אינו נותן דעתו להתבונן בכוונה זו אשר על כן נאמר וזכרתם ועשיתם כי הזכירה עם בחינת עשיה היא ממש אחד ועוד זאת שאפילו אינו עושה המצוה בעת ההיא בפועל ממש בבחינת זכירה זו מעלה עליו כאלו עשה כי בבחינת זכירה זו הכין כל כלי הגוף מצד כחו שבבחינת ההתקשרות שהוא בחינת אין כי בזכירה זו מעורר כל כוחותיו אליו יתברך אשר על כן הפירוש של וזכרתם ועשיתם הוא שכאשר מעורר הזכירה בזה ממש הוא מקיים ועשיתם הגם שלא נזדמן לו המצוה לעשותה בפועל וזכירה זו אנו ממשיכים על עצמנו בפרשה שלישית של קריאת שמע שעיקרה הוא לרשום הזכירה בכח נפשו על ידי בחינת ציצית שהוא גם כן בחינת אסתכלותא בלבד למעלה מבחינת חכמה והדעת כאשר יתבאר אם ירצה השם בפרטיות יותר בשער הבא וזהו למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי שעל ידי בחינת הזכירה יעשו כל מצותיו ודי למבין:
184
קפ״הולכן עיקר האזהרה באה בתורה השמר לך פן תשכח את הוי"ה אלוקי"ך וכמו שמבואר בעץ חיים בענין בחינת נוקבא דזעיר אנפין שהיא מדת מלכותו פעם מקבלת מנצח הוד יסוד דזעיר אנפין כו' וכשהיא בבחינת הסתרה שמסתתרת בבריאה יצירה עשיה כל תשע ספירותיה שהיא מבחינת חכמה שלה עד למטה מסתתרים ומתלבשים בבריאה יצירה עשיה ורק בחינת כתר שלה נשאר תמיד דבוק באצילות וכמאמר הכתוב לעולם הוי"ה דברך נצב בשמים ומצד בחינת הכתר הזה תוכל להעלות כל תשע ספירותיה להעלותם באצילות ועוד זאת שעל ידי תשע ספירותיה מבררת מנגה דבריאה יצירה עשיה כמאמר הכתוב ותתן טרף לביתה שמבררת מתוך רפ"ח ניצוצין והוא המבואר למעלה שהגם שכל החכמה והמדות מתפשטים בבחינת יש וסטרא אחרא אך כתר שלה שהוא למעלה מן החכמה שהוא כחה הנעלם דבוק תמיד בכחו יתברך והוא הוא הזכרון כנזכר לעיל ודי למבין אך כח הזכירה הזאת הוא בא מצד ביטול העצמי בעת קריאת שמע ותפלה מצד נקודת הלב הגם שהמוחין מסתלקין ומתלבשין בההיפוך נשאר כח מנקודת הלב בבחינת רשימו וממנו בא כח הזכרון אבל אם הביטול שלו היה שלא מנקודת הלב רק מצד שמתבונן בא לו הביטול ולא מצד עצם ההתקשרות לכן כשמסתלקין המוחין לא נשארה הרשימו בבחינת זכרון ולכן צריך להמשיך עליו הזכירה מצד שנותן לבו מאמיתת נקודת לבבו מזה בא לו כח הזוכר ודי למבין:
185
קפ״ווהנה כבר בארנו שכל הבחינות האלו נוהגים בשתי הבחינות אהבות האמורים לעיל הן מצד בחינת אהבת עולם שהוא מדת האבות והן מבחינת אהבה רבה שהוא מדת משה ואהרן ושני הבחינות הנזכרים לעיל ישנו בכל אדם ובכל זמן ובכל בחינה:
186
קפ״זוהנה עיקר העבודה בתחילה היא מדת האבות שהיא בחינת אהבת עולם ומזה יעלה ויגיע לאהבה רבה אך עם כל זה פעמים שאינו יכול להתפעל מצד ההתבוננות בבחינת יחוד העולמות אליו יתברך ישים בלבו להבטל בבחינת אהבה רבה שהוא הביטול מצד עצמותו ברוך הוא בהשכיל בדעתו שהוא עיקרא ושרשא דכל עלמין ואין זולתו כלל ואין העולמות תופסים לאיזה מהות כלל ויכול להיות שיהיה יכול להתפעל מבחינה זו דייקא הגם שבחינה הזאת היא העולה במעלה על האהבה הנזכרת לעיל וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה משאלת סבא דביה אתונא האי גברא דאזיל בעי למיסב אתתא ולא יהבי ליה מאי חזא דאזיל להיכא דמידלא מיניה נטל סיכתא ודצה לתתאי ולא עאל דצה לעילאי מינה ועאל אמר האי נמי מתרמיא ליה בת מזליה וכן הוא בכל בחינות העבודה פעמים לא יכול להתפעל מבחינה תתאה ומתפעל דוווקא מבחינה שלמעלה הימנה מצד כי אתרמיא ליה בת מזליה שהוא מבחינת מזלא שהוא השפעה מלעילא שהוא שפע אלוק"ות שנשפע על כל נפש מישראל פעמים נמשך אליו השפע באופן זה ופעמים ההשפעה באופן השני ודי למבין ויתבאר עוד אם ירצה השם בשער הבא:
187
קפ״חוהנה דרך כלל יקרא לבחינת אהבת עולם שהוא מדת האבות עליהם השלום מתתא לעילא ובחינת אהבה רבה שהיא מדת משה רבינו עליו השלום היא מעילא לתתא ויובן זה על פי משל ממלך בשר ודם שהיו לו שני בנים אחד שלחו מביתו למדינות הים לבני כפרים ונתגדל אצלם ואחד נתגדל בהיכלו והנה אותו הבן ששלחו למרחוק והנהגתו הוא רחוק ממהות המלך כשרוצה לבא אל המלך מוכרח להשליך מאתו מנהג בני הכפרים ואחר כך להתקרב מעט אל המלך דרך מדינות המלך ודרך חילותיו ושרי המלך להבין מזה ביטולם אל המלך והתפשטות מלכותו וממשלתו בהמדינות ומתפעל מזה מגדולת המלך וביטולם אליו עד שכל המדינות בטלים אל המלך מזה מבין שבכולם מתפשטת ממשלתו של המלך עד שבא להיכל המלך ואז מבין יותר איך שבטלים אל המלך ומתדבק במלך עצמו בהיכלו ואותו שגדל תמיד בהיכל המלך הרי כל מדינות המלך ושריו ועבדיו כלא נחשבו אצלו וכל התנהגותם אינם תופסים מקום אצלו מצד רגילותו בהיכל המלך וכשיוצא לעשות רצון המלך במדינות המלך כל מעשיהו ועבודתו לגלות ולהמשיך בכל המדינות אופן נמוסי המלך וכמו כן יובן מאדם שיש לו רצון ושכל ומדות:
188
קפ״טוהנה יש דבר שמצד שכלו ובינתו באיזה דבר ששייך אליו מקשר הדבר לרצונו על פי שכלו ומדותיו ויש דבר שהרצון קודם להחכמה דהיינו מה שנוגע לעצם נפשו כמו אכילה ושתיה וממון שהרצון הוא בכח נפשו מצד שנוגע לעצם חיותו ומצד עצם חפצו ורצונו בהדבר נמשך הרצון הזה בשכלו ומדותיו להשכיל הדבר שהוא טוב ושייך לנפשו ויש לו תשוקה במדותיו נמצא בבחינה ראשונה עיקר הרצון בא מצד שכלו ומדותיו שכשלא יתן דעתו בזה להשכיל הדבר אזי לא יהיה לו רצון כלל בזה ובבחינה שניה עיקר רצונו הוא בזה הדבר ושכלו ומדותיו המה רק בחינת מעבר לרצונו ובבחינה זו ההשכלה והתשוקה המה נעלמים מאוד וההתקשרות הוא בתוספת התגברות בלי הפסק אפילו בשעה שאינו נותן דעתו להדבר כן יש בבחינת עבודת הוי"ה שני הבחינות בחינה ראשונה הוא מצד התבוננותו מצד פעולת העולמות איך שהוא יתברך בראם ומהוום ומחיים ומתאחד בהם בלי שינוי כמאמר הכתוב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה שההתבוננות הוא מצד אלה שהוא ההתגלות והתבוננותו הוא לחקור מאין נבראו ושורש המצאם וקיימא לשאלא ולא למנדע איך יהיה התגלות העולמות בבחינת יש ונפרד מאחר שהוא מרום שמרומם מערך עולמות עד אין קץ ואין זולתו כלל ואחרי זה הוא להפרידם מגשמיותם שנגלו בבחינת יש ולהבין ולמנדע שכל העולמות נפעלו דווקא ממהותו על ידי כחו הפלא ומתקשר בהם ביחוד עצום על ידי בחינת חכמתו ומדותיו והמה מתייחדים אליו ביחוד עצום בלי שינוי ורבוי כלל ומצד זה באה לו התשוקה לדבק את עצמו ביחודו ולצאת מנרתק הגוף והגשמיות לדבקה אליו יתברך ושלא יהיה נגלה בבחינת נפרד ומזה בא גם כן בחינת מסירת נפש דהיינו למסור נפשו להוי"ה לבחינת עצם רצונו יתברך ולקשר כלי גופו לעשות בהם רצונו יתברך:
189
ק״צוהנה עיקר הביטול הזה הוא בא רק מצד ההתבוננות דווקא מצד העולמות ובשעה שאינו מתבונן אזי נגלים אליו העולמות לבחינת יש ומהות נבדל ואז אין לו מסירת נפש לרצונו יתברך ויכול להיות לו רצון מצד ההיפוך ובחינה השניה הוא שביטולו הוא בבחינת עצם הרצון מנקודת הלב שלמעלה מן השכל למסור נפשו כי ביטולו הוא מצד עצמותו ברוך הוא מצד שהוא יתברך עיקרא ושרשא דכל עלמין ואין זולתו כלל ובחינת רצונו זה הוא נמשך במוחו ולבו להבין ולהשכיל גילוי עצמותו ברוך הוא אפילו בהעולמות בלי הפסק ואין העולמות תופסים לאיזה מהות נבדל ומשכיל ומבין עצמותו ברוך הוא בכל הנפעלים ואינו רואה רק הפנימיות אשר על כן בחינת רצון זה אין לו הפסק אפילו בעת שאינו מתבונן ואינו נותן דעתו בבחינת השכלה מצד ביטול העולמות וכל השכלתו ומדותיו המה רק מעבר לרצון העצמי שבבחינת נקודת הלב וכל שכלו ומדותיו המה על פי עצם רצונו שהוא למעלה מן השכל והמדות וכן כל שכלו ומדותיו המה למעלה מן הטעם והדעת שעיקרם הוא רק להבטל אליו יתברך מצד עצמותו ברוך הוא וכל ההתבוננות שבבחינות העולמות המה רק מעבר שישיג על ידי העולמות עצמותו ברוך הוא כי הגם שעיקר שכלו ומדותיו המה מצד העצם עם כל זה בחינת עצמותו ברוך הוא אינו בבחינת תפיסא והשגה כלל כמאמר הכתוב כי לא יראני האדם וחי רק מצד התגלותו בבחינת נבראים משיג עצמותו ברוך הוא שלמעלה מן החכמה והבנה וכמבואר לעיל שאפילו משה רבינו עליו השלום שהיה תמיד בחינת מה והיה ביטולו מצד עצמותו ברוך הוא עם כל זה השגתו היתה על ידי בחינת הבריאה רק שהשכלתו וביטולו אליו יתברך לא היה מצד ההתגלות רק עיקר ביטולו היה מצד העצם אבל השגת הביטול אליו יתברך היה מצד הבריאה ובחינת הבריאה היה מעבר לעצם ביטולו:
190
קצ״אוהנה בבחינה הראשונה אשר עצם הביטול נמשך מצד ההתבוננות מצד העולמות ועיקר ההתדבקות אליו יתברך הוא בבחינת מתתא לעילא דהיינו שההתבוננות הוא נמשך מצד בחינה התחתונה בבחינת מטה ומשם יעלה מעלה מעלה עד אין סוף ברוך הוא בבחינת התדבקות אליו יתברך דהיינו לבטל גופו ונפשו אליו יתברך וגם בחינת ההמשכה שהוא ממשיך אלוק"ותו יתברך אפילו בבחינת עולמות הוא בכדי שיתגלה אלוק"ותו יתברך אפילו מצד העולמות בכדי שיהיה גופו והעולמות מתקשרים ביחודו יתברך ויהיו בטלים אליו כגוף לגבי החיות נמצא גם בחינת ההמשכה להעלאה תחשב דהיינו שמעלה גופו וחיותו בפרט וכל העולמות בכלל להיות הוא מתאחד אליו יתברך ולהיותם בטלים אליו באופן שהעיקר יהיה גילוי אלוק"ותו יתברך ובחינת גופו וחיותו יהיה בחינת טפל ועל כן בבחינה זו יכול להיות הפסק כי בשעה שמעלה ומקשר עצמו אליו יתברך אז נגלה על ידי בחינת גופו ונפשו התגלות אלוקו"תו יתברך אבל בעת שאינו מקושר אזי נראה בעצמו בבחינת יש ולכן נקרא בחינה זו בחינת מרכבה כמו למשל כשאדם רוכב על הסוס אזי העיקר הוא הרוכב והסוס בטל לגבי הרוכב וכל עיקר הנהגת הסוס ותנועותיו הכל הוא על ידי הרוכב ולכן אינו נגלה בהסוס רק רצון הרוכב אבל בעת שאין רוכב עליו הרי הסוס הוא מהות בפני עצמו וכל תנועותיו המה מבחינתו בעצמו וכן יובן בנמשל שכל התדבקות הוא בבחינת העלאה ומרכבה לכן בעת הביטול אינו נגלה רק רצונו יתברך וחיות אלוק"ותו יתברך אבל שלא בעת התקשרות אזי מתנהג גופו וחיותו בבחינתו וזה היה מדת האבות עליהם השלום שהיו בחינת מרכבה אליו יתברך כמבואר לעיל רק שאצל האבות היה הביטול וההתקשרות בלי הפסק כלל כי נשמתם היתה מבחינת אצילות אשר שם איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון בלי הפסק כלל כמו שמטבע הבריאה נפש של אדם מקושרת עם גופו בלי הפסק כלל:
191
קצ״בוהנה הגוף הוא בחינת מרכבה להנפש כי הגוף הוא מהות נבדל מהנפש רק מצד ההתקשרות בבחינת פלא בטל הגוף להנפש ואינו נגלה מהגוף שום תנועה אחרת רק של הנפש וזהו בטבע מהבריאה שכן ברא הבורא ברוך הוא כן האבות השיגו זו הבחינה מצד עבודתם שהיה התקשרותם וביטולם בהתקשרות נפלא אשר חיות אלוק"ות היה להם חיות ממש ולכן היה ביטולם בבחינת מרכבה אבל הנשמות שאינם מבחינת אצילות רק מבחינת בריאה יצירה עשיה יכול להיות הפסק בבחינת ביטולם כל אחד ואחד לפי בחינת נשמתו ולפי בחינת עבודתו וכן בבחינת עבודה זו הרי העבודה היא בבחינת הרגשה ואפילו בבחינת האבות היה בחינת הרגשה כמו למשל שהנפש מרגשת כלי הגוף רק שהגוף אינו עולה בבחינת מהות נבדל מצד עצמו רק בטל לגמרי לגבי הנפש אבל עם כל זה הנפש מרגשת בכלי גופו בכל פרט כן בבחינת האבות שהוא מצד יחודו יתברך בעולמות הרי מרגישים היש למהות רק שהוא בטל בתכלית אל יחודו יתברך בלי שום רצון וחפץ מצד עצמו רק כל חפצם ורצונם מצד אלוק"ותו יתברך וכידוע ומבואר לעיל שבחינת נגה באצילות הוא כולו טוב ונגה היא בחינת הרגשה כמבואר לעיל בשער הקודם והנה זה הוא בבחינת האבות שהיה בטולם בבחינת אצילות אשר עליו נאמר לא יגורך רע והוא הכל טוב אבל בבחינת נשמות דבריאה יצירה עשיה יכול להתאחז הרע ולכן הוא עיקר המלחמה שבתפלה כמו שנתבאר לעיל:
192
קצ״גוהנה בכל בחינות עבודה שבבחינות אהבות הנזכרים לעיל הן בבחינת האבות שהוא אהבת עולם והן בבחינת משה שהוא בחינת אהבה רבה יש שני אופנים ולכן נקראו האבות ומשה רבינו עליהם השלום בשני שמות כמו שכתוב אברהם אברהם יעקב יעקב משה משה רק שאצל האבות הוא פסיק טעמא בין אברהם לאברהם כי בבחינתם הרי היש והעולמות המה מהותים נבדלים רק שמתייחדים ומתקשרים על ידי כחו הפלא ולכן יש הפסק ביניהם רק שמתחברים ועוד זאת כי בחינת אברהם כאשר הוא בשורשו מצד עצמותו ברוך הוא הרי אין מהות בלעדו ואהבתו מצד השורש הרי הוא בבחינת אין סוף ברוך הוא אשר לגביה אין העולמות מהות נבדל מאתו יתברך ואברהם שהוא מבחינת בריאה אשר האהבה הוא מצד היחוד הרי אין להעריך הביטול שמצד העולמות כמו שהוא לגבי אין סוף ברוך הוא ולכן פסיק טעמא בגוויהו ובחינת אברהם השני הוא לאחר עקידת יצחק אשר הוצרך לשנות מדתו בחינת אהבה וחסד אשר מצד האהבה והחסד היה מחבר כל העולמות אליו יתברך בבחינת יחוד ובשעת עקידה הוצרך לאחוז מדת ההיפוך שהוא בחינת גבורה שעל ידי מדת גבורה העולמות המה רחוקים בגדרם מאין סוף ברוך הוא ואין להם התחברות בבחינת יחוד ואף על פי כן מתקשרים אליו יתברך לעשות רצונו ולהיות בטלים אליו ביטול זה הוא למעלה מבחינת היחוד בערך עולמות כאשר המה נגלים לגבי דידן רק הביטול שלו היה מצד עצמותו ברוך הוא אשר לגביה אין העולמות תופסים לאיזה מהות כלל ועל ידי זה נתעלה לבחינת שורשו אשר מצד שורשו נמשך האהבה מצד עצמותו ברוך הוא הגם שלא שייך לומר אהבה וחסד בעצמותו ברוך הוא אך עם כל זה האהבה שמצד העולמות הוא מצד שעלה במחשבה לגלות שלימותו יתברך ואצל עצמותו ברוך הוא הוא בחינת השוואה גמורה אשר מצד בחינה זו מתמשך אין סוף ברוך הוא אפילו בבחינת צמצום והסתר שהוא בערך עולמות להיות לאחדים אפילו כאשר הוא לגבי דידן ולכן פסיק טעמא בין אברהם קדמאה שהוא ביטולו מצד האהבה והחסד בבחינת העולמות לאברהם בתראה אשר היה ביטולו מצד עצמותו ברוך הוא לבדו וכן הוא ביעקב פסיק טעמא בין יעקב קדמאה ליעקב בתראה כי בחינת יעקב הוא מבריח מן הקצה אל הקצה שמחבר שתי הקצוות שהוא כח הגבול עם למעלה מן הגבול מצד אמיתותו ברוך הוא:
193
קצ״דוכבר נתבאר לעיל שמדת יעקב היה גם כן מצד בחינת היחוד דהיינו שהעולמות והיש נגלים בבחינתם רק שראה כחו יתברך אפילו בבחינת יש ואין היש מסתיר לגביה להיות נראה מהות נבדל רק שהכל הוא כחו יתברך אפילו מצד הגבול וזהו בחינת יעקב יו"ד עקב שהמשיך הביטול אפילו מצד העקב שהוא סופא דדרגין וזהו בחינת יעקב מצד הנגלה בבחינת בריאה אבל בחינת יעקב שמצד השורש שהוא מצד עצמותו ברוך הוא אשר כח היש וכח הגבול הוא משתווה אל עצמותו ברוך הוא בהשוואה גמורה ולכן כאשר ירד למצרים שכל בחינת מצרים הוא גילוי המצר והגבול דייקא בבחינתו בבחינת נפרד ולכן בכדי שיהיה יכול לבטל אפילו היש הגשמי הנגלה בבחינת נפרד דייקא ולהעלותו אל אין סוף ברוך הוא בזה מוכרח להיות גילוי עצמותו ברוך הוא שהוא כחו השוה בכדי לברר כח היש הנגלה בבחינת נפרד ואף על פי כן יהיה התגלות עצמותו ברוך הוא בזה וזה לא היה כח בבחינת יעקב תתאה לבטלו ולהעלותו כי בחינת יעקב היה לחבר שני אוהלים דהיינו אפילו עלמא דאתגליא היה מחבר לעלמא דאתכסיא בלי פירוד דהיינו מצד שהבין כחו יתברך בבחינת העולמות לא היה מביט בהיש רק כחו יתברך והיה מיחד העולמות ביחוד עצום אבל בחינת מצרים שעיקרה הוא דייקא להיות נגלה היש בבחינתו לבדו שלא מצד היחוד בכדי לגלות עצמותו ברוך הוא דיייקא מצד היש בבחינתו זה לא נגלה על ידי בחינתו וזה בא על ידי בירור ממצרים דהיינו שיתגלה דייקא בבחינת גבול ואף על פי כן יתגלה כח עצמותו ברוך הוא שאין זולתו אפילו מצד היש וזהו מצד השוואתו ברוך הוא בבחינת עתיק שנעתק מהשגה אשר על כן מצד יציאת מצרים ניתנה התורה שהיא דייקא מצד הגבול והיש כמו שנתבאר לעיל:
194
קצ״האשר על כן בירידתו למצרים נגלה שורשו שהוא יעקב שבשורש שהוא כח השוואתו ברוך הוא וזהו אנכי דייקא שאנכי הוא מי שאנכי שאינו בערך השגה כלל והוא אני כ' שאני הוא מלכות סוף מעשה וכ' הוא כתר שהוא סוף מעשה במחשבה תחלה אשר שם מתקשרים בהשוואה גמורה שאין העולמות תופסים לאיזה מהות כלל רק שהוא לבדו יתברך בהשוואה גמורה לכן אנכי ארד עמך מצרימה אנכי דייקא ואנכי אעלך גם עלה שהוא תוספת עליה למקורו ולכן פסיק טעמא בגוויהו דהיינו כי יעקב קדמאה ביטולו הוא מצד העולמות שנגלים לאיזה מהות רק שמתייחדים ובטלים לגבי אין סוף השוכן בקרבם אבל יעקב בתראה הוא שלים בכולא דהיינו כחו לבדו יתברך בבחינת עצמותו ברוך הוא שאין העולמות תופסים בו כלל לאיזה מהות ומשתווים אצלו ברוך הוא אבל בבחינת אהבה רבה שהוא מדת משה רבינו עליו השלום הרי היה ביטולו מצד עצמותו ברוך הוא שהיה בחינת מ"ה דהיינו שלא היו נערכים אליו העולמות לאיזה מהות כלל רק שהבין עצמותו ברוך הוא בכל הנפעלים בלי שום התלבשות כלל והיה ביטולו מצד העצם ולכן לא פסיק טעמא בין משה קדמאה למשה בתראה דהיינו בעת שנגלה אליו הוי"ה שהוא גילוי שבהעצם כידוע לא היה אצלו הבדל מקודם שנגלה אליו כי גם קודם הגילוי לא היו העולמות תופסים בו למהות אחר כלל כי הבין עצמותו ברוך הוא בהעולמות דייקא ודי למבין והבן מאוד:
195
קצ״ווהנה בבחינה השניה שבאהבה שהוא אהבה רבה שהיא מצד העצם ולא מצד הפעולה כל עיקרה היא בבחינת המשכה מעילא לתתא כי בחינתה הוא כאשר מבואר לעיל על פי משל אשר יש בחינת בן שעיקר גידולו הוא בהיכל המלך וכן בבחינת נפש האדם שהוא בחינת עצם הרצון שלא מצד החכמה והבנה והחכמה והבנה היא רק בחינת מעבר להתגלות הרצון בלב ובמעשה כן בחינת הביטול הנמשך מאהבה רבה היא מבחינת נקודת הלב שהוא התפעלות מצד עצמותו ברוך הוא ולא מצד פעולת העולמות אשר מצד עצמותו ברוך הוא הרי כל העולמות בטלים לגמרי אליו ואין תופסים בו לשום מהות כלל כי הכל הוא כחו לבדו יתברך ולכן כל החכמה והבינה הוא רק להבין ולהשכיל עצמותו ברוך הוא אשר הוא מרומם ברוממות אין קץ מערך עולמות וכל העולמות אינם נערכים לאיזה בחינה כלל ולכן כל החכמה והבינה המה רק בחינת מעבר לעצם הרצון בבחינת נקודת הלב להיות נגלה במדותיו בבחינת אהבה עזה בבחינת אהבה רבה למעלה מהטעם והדעת והביטול הזה נמשך מצד העצם והשורש אשר שלימות הביטול הזה היה אצל משה רבינו עליו השלום אשר העולמות לא היו נערכים אצלו לאיזה ערך כלל מצד שהביט רק פנימיותו בבחינת עצמותו ברוך הוא כמאמר הכתוב ותמונת הוי"ה יביט ולכן הביטול שלו היה בבחינת מ"ה:
196
קצ״זוהוא כמו שמבואר לעיל שהוא מצד מהותו יתברך אשר מצד מהותו הרי כל העולמות המה בבחינת מ"ה והוא כמשל הנזכר לעיל מהבן שגידולו בהיכל המלך כן בחינת נשמתו מצד כח עצמותו ברוך הוא ולכן הוא בחינת דעת הפנימי שהוא ההתקשרות מצד הפנימיות לבד לא שהבין הפנימיות מצד בחינה החיצוניות כבחינת האבות רק השיג הפנימיות שלא באמצעות בחינת העולמות ולכן נאמר עליו ותרא אותו כי טוב הוא שלא היה בו בחינת אחיזה להרע כלל כי מצד עצמותו ברוך הוא הרי אין להעריך חס ושלום בחינת רע כי בחינת רע הוא רק מצד ההסתרה כמו שנזכר לעיל בכמה מקומות ואצלו ברוך הוא אין צמצום מסתיר לפניו ולכן כל עבודתו היה רק להמשיך בחינתו אפילו בבחינת עולמות דהיינו לגלות עצמותו ברוך הוא אפילו מצד בחינת העולמות שיהיה התגלותו יתברך אפילו בבחינת היש דהיינו שיהיה הביטול נמשך אפילו בבחינת היש באופן זה דהיינו שלא ירגיש היש לאיזה מהות רק יהיה נגלה בבחינת היש שאין עוד מלבדו כלל לא שהיש בטל אליו בבחינת היחוד רק שלא יהיה נחשב כלל לאיזה מהות לכן בחינת ביטולו היה שלא בבחינת הרגשה כלל כי בחינת הרגשה אינו נופל כי אם על שני מהותים המתקשרים לאחדים אבל בעצם אחד אין שייך הרגשה כלל כי מה יהיה הרגשתו אשר אין מהות אחר כלל זולתו כי בטול הזה שמצד עצמותו ברוך הוא אשר אין זולתו כלל הרי אין שייך בו הרגשה:
197
קצ״חולכן מבואר בעץ חיים שגופו של משה רבינו עליו השלום היה מבחינת חשמ"ל ולא מבחינת נגה כאשר נתבאר בשער הקדום ענין החשמ"ל דהיינו שגילוי הביטול הוא דבוק אל העצם בכח אחד כמו עור של אדם עם האדם אשר העור מחבר כל בחינת אברי האדם לאחד ובכלל הוא עצם אדם אחד בלי הבדל כלל כן בחינת חשמ"ל הוא גילוי החכמה והבינה והדעת והמדות וכל פרטי הביטול מתחברים לאחד אך הגילוי בעצמו הוא דבוק אל העצם בנושא אחד אבל בחינת נגה נקראת בחינת לבוש כמו שהלבוש הוא מהות נבדל ממהות אדם רק שעל ידי לבישתו מתחבר כן הוא בבחינת נגה הוא הביטול הנמשך מצד העולמות אשר זה הביטול התגלותו הוא דייקא על ידי בחינת העולמות והמה נגלים למהות נבדל רק בבחינת היחוד וההתחברות אליו יתברך נכללים ביחודו יתברך ומתקשרים אליו ולכן בבחינת נגה הוא בחינת הרגשה רק שהעבודה הוא שאפילו בבחינת הרגשה יהיה העיקר להרגיש באהבתו וביטולו שיהיה להוי"ה לבדו ושלא יגבה לבו שהוא האוהב והוא העובד רק עיקר ההרגשה יהיה לבטל עצמו אליו יתברך על ידי האהבה ויראה מצד הבנתו יחודו יתברך שהוא אחד לכן יהיה אהבתו וביטולו גם כן לאחד דהיינו שלא יהיה בחינת נפרד כי אחדות הוא היפך הפירוד כאשר מבואר בדברינו כמה פעמים:
198
קצ״טוהוא עיקר העבודה ומזה יעלה ויגיע לאהבה רבה שהיא בחינת משה דהיינו להשכיל ולהבין שאין עוד מלבדו ואין שייך בבחינה זו שהוא יהיה בטל ויתקשר באהבתו אל יחודו יתברך מצד התקשרותו אל העצם ומצד העצם אין מהות זולתו כלל ומי יהיה בטל מאחר שאין זולתו כלל ובזה מבטל הרגשתו ועצם שלימות בחינה זו היה בבחינת משה ואהרן שאהבתם וביטולם היה מצד העצם עד שבבחינתם אין לתאר מדות אהבה ויראה כי בחינת אהבה ויראה הוא רק מבחינת שני מהותים המתחברים על ידי אהבה ומבטל מהותו נגד מהות אחר מצד היראה אבל בעצם אחד אינו נופל בחינת אהבה ויראה ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה שיראה לגבי משה מלתא זוטרתא היא:
199
ר׳וכן הוא בבחינת האהבה וכמו שנתבאר בשער הקדום אשר בכל משנה תורה אשר שם נאמר אהבה ויראה ודביקות נאמר הוי"ה אלוקי"ך דייקא עיין שם אך עם כל זה מוכרח להיות בבחינתם אהבה ויראה גם כן מצד שהמה בחינת נבראים אבל אהבתם היה בהתכללות עצום ולכן נקראת בשם אהבה רבה וכן בחינת היראה היה בבחינת ביטול עצום שהוא בחינת חכמה עילאה ודי למבין ולכן בחינתם הוא מיסוד אבא שהוא עצם הביטול הנמשך בחכמה ומדות דזעיר אנפין שהוא הביטול מצד יחוד העולמות והבן מאוד ולכן כל בחינת עבודה זו להמשכה תחשב אפילו בחינת העלאה שבה גם כן להמשכה תחשב כי כל עיקר בחינה זו היא לגלות עצמותו ברוך הוא דייקא אפילו בבחינת עולמות ואפילו בבחינת הביטול היא לבטל העולמות לעצמותו ברוך הוא מתתא לעילא על ידי בחינת ביטול הנמשך מעצמותו ברוך הוא בבחינת גילוי בהעולמות:
200
ר״אומזה תבין מה שמבואר בזוהר הקדוש פרשת בלק שעיקר בחינת תפלה הוא מבחינת משה כמאמר הכתוב תפלה למשה וגם בחינת דוד נקרא תפלה ובבחינת עני נקרא גם כן תפלה כמאמר הכתוב תפלה לדוד תפלה לעני ובחינות תפילות אלו יתבארו אם ירצה השם בשער סדר התפלה אבל עיקר בחינת התפלה הוא מבחינת משה כי תפלה היא המשכת אלוק"ותו יתברך בעולמות ותפלה היא התחברות והתקשרות למהות אחד ממש שיהיה נגלה עצמותו ברוך הוא אפילו בבחינת העולמות בלי מהות נבדל כלל ושיהיה נגלה עצמותו שלא בבחינת כלים והסתרה כלל עיקר המשכה זו הוא על ידי בחינת משה שהוא בחינת אהבה רבה הגם שעל ידי מדת אהבת עולם גם כן נגלה יחודו יתברך עם כל זה התגלות זה הוא על ידי בחינת הכלים כגילוי הנפש על ידי פעולת הגוף הגם שבזה נגלה בחינת הנפש עם כל זה התגלות זה הוא בא על ידי התלבשות בבחינת כלי הגוף אבל עצם הנפש כאשר היא במהותה אינה בערך התגלות רק התגלותה הוא מצד ההתקשרות כן כביכול הגם שעל ידי בחינת האבות גם כן נגלה כחו יתברך לבדו אך עם כל זה גילוי הזה נגלה על ידי פלאותיו יתברך בבחינת עולמות על ידי בחינת התקשרות ויחוד וביטול העולמות אליו יתברך אבל עצמותו ברוך הוא הרי לא נתגלה כאשר הוא באמת אשר מצד האמת הרי אין זולתו כלל אבל על ידי בחינת מדת משה הרי הגילוי מצד אמיתותו ברוך הוא אשר אין זולתו כלל דהיינו על ידי התעוררות זה מעוררין יחודו יתברך בבחינת יחוד עצום בבחינת גילוי מהותו הגם שגילוי זה הוא גם כן על ידי הכלים אך הכלים המה רק בחינת מעבר בלבד שעל ידי הכלים נגלה פנימיות העצם אשר עיקר הגילוי היא בחינת עצמותו ברוך הוא בבחינתו שלא בבחינת צמצומו יתברך בעולמות רק מפני שעצמותו יתברך אינו בבחינת גילוי כלל ואם היה גילוי אין סוף ברוך הוא כאשר הוא בעצמותו אזי לא היו העולמות בבחינת מציאות כלל לכן מתגלה על ידי הכלים אבל עיקר ההתגלות הוא בבחינת עצמותו ברוך הוא:
201
ר״בויובן זה על פי משל כשהחכם משפיע להמקבל בערך כלי המקבל הרי מוכרח לצמצם חכמתו ולהלבישה באופן המקבל ועל ידי הצמצום הזה מבין חכמת רבו וכוונתו אבל ההבנה היא על פי כליו ועל ידי כלים האלו מתקשר ומתדבק לחכמת וכוונת המשפיע אבל כשהמקבל נתגדל בחכמה עד שיהיה מבין עצם כוונת רבו אז יתדבק אל עצם חכמתו של המשפיע והמשפיע מגלה לו חכמתו שלא בצמצום והתלבשות אבל עם כל זה אפילו ההתגלות הזאת הוא מוכרח גם כן להשפיע ולהסביר לו על ידי כלים בכדי להמשיך עצם חכמתו על ידי ההסבר כי בלא ההסבר לא יגיע להשיג חכמתו כאשר הוא בעצם רק אם מסביר לו אז על ידי ההסבר הזה מבין עצם כוונתו וחכמתו בלי הבדל ואז עיקר השכלתו הוא בעצם החכמה וההסבר הוא לו רק בחינת מעבר ועוד זאת כשמשכיל עצם החכמה יכול להסבירה באופן אחר מה שאין כן בבחינה הראשונה כלי ההסבר המה עיקר להבין על ידי ההסבר כוונת וחכמת רבו ואם ישכח ההסבר אזי יאבד החכמה מאחר שבחינת מהות חכמתו רחוקה ממהות חכמת רבו עם כל זה בחינה הראשונה היא הגורם להתחבר אל עצם החכמה כי בלא בחינה הראשונה הרי אין לו התחברות כלל:
202
ר״גכמו כן יובן זה בשני בחינות האהבות הנזכרים לעיל כי בחינת מדת האהבה מצד יחודו יתברך בבחינת עולמות הרי יחודו יתברך נמשך על ידי צמצום בערך העולמות דהיינו שמגלה כחו יתברך בעצמותו על ידי בחינת העולמות בבחינתם לכל אחד ואחד כפום התקשרות אליו יתברך כמאמר הכתוב נודע בשערים בעלה שהוא נודע לכל חד וחד לפום שיעורא דיליה וכמאמר הכתוב כי נער ישראל ואוהבהו ולכן נקרא בחינת יחוד הזה בשם זעיר אנפין כמו שנתבאר לעיל לכן הגם שעל ידי היחוד בבחינת אהבה זו נגלה כחו וכוונתו יתברך אבל הגילוי הזה הוא רק בבחינת צמצום והתלבשות אבל כאשר יעלה ויגיע לבחינת אהבה רבה כנזכר לעיל הגם שהתגלותו הוא גם כן על ידי בחינת הכלים עם כל זה על ידי בחינת הכלים נגלה בחינתו יתברך כאשר הוא בעצמותו ברוך הוא והכלים המה רק בחינת מעבר בלבד להתגלות עצמותו ברוך הוא בבחינתו יתברך שלא בבחינת צמצומים בבחינת כלים ולכן על ידי בחינת תפלה יש כח בצדיקים הגדולים לשנות הטבעים כמו מים ליבשה וכן חומץ שידלוק מאחר שנגלה עצם מהותו ברוך הוא אשר לגביה אין הכלים תופסים למהות כלל וכאשר מבואר במשל הנזכר לעיל שכאשר נגלית עיקר החכמה יכול להסבירה בכמה אופנים ודי למבין והבן ועיין בחלק הראשון בשער האנפין בסופו שם נתבאר זה בביאור היטיב:
203
ר״דולכן עיקר בחינת תפלה היא בחינת רצון כמו שאנו אומרים יהי רצון שבזה נגלה רצונו יתברך על ידי כמה אופנים ויכולים לשנות מרעה לטובה ולא שיהיה שינוי רצון אצלו חס ושלום רק מצד הביטול הזה אשר עיקר הוא התגלותו יתברך בעצמותו שלא בבחינת הכלים אם כן יכול לבטל בחינת הכלים האלו אשר נגלה על ידי הכלים גילוי רצונו יתברך באופן הכלים האלו ויהיה גילוי רצונו יתברך בכלים אחרים דהיינו צרופים אחרים ודי למבין והבן אך עם כל זה בחינה זו באה מצד בחינה הראשונה שהוא התלבשות והתייחדות העולמות אליו יתברך בבחינת יחוד בבחינת הכלים כי אם לא יקדים בחינת יחוד זה הרי העולמות מצד הגילוי המה רחוקים בתכלית הריחוק בדרך כלל וכן בדרך פרט בבחינת אדם הרי נפשו אלוק"ית היא העולה למעלה ורוח הבהמה היא יורדת למטה אשר מרחק רב ביניהם ואדרבה הם מנגדים זה לזה אבל כשמבטלין הגילוי מצד העולמות בבחינתם ומקרבים ומייחדים העולמות אליו יתברך ובזה מתייחדים שתי הנפשות לאחד אז על ידי היחוד הזה נגלה עצם נקודת הלב בבחינת היחוד הזה אשר נקודת הלב הוא מצד העצם לכן בזה לא יקשה לך על מה שבזוהר מבואר שעיקר התפלה הוא בחינת משה הלא אמרו רבותינו זכרונם לברכה תפילות אבות תקנום וגם בזוהר עצמו מבואר דצלותין תקינו אבהן אברהם תיקן תפילת שחרית כו':
204
ר״האבל באמת כשתדקדק על הלשון שאבות תיקנו דהיינו שעשו הכנה ותיקון ביחודם להתחברות האמיתי שיהיה נגלה בחינת עצמותו ברוך הוא על ידי עבודתם ויחודם אך עיקר התפילה היא מבחינת משה ודי למבין ועל כן קדמו לתפילה שהיא שמונה עשרה פסוקי דזמרה ויוצר אור וקריאת שמע ואמת ויציב שהם מדת האבות כי ברכות שקודם קריאת שמע שהוא יוצר אור ואהבת עולם היא בחינת מדת אברהם וקריאת שמע היא בחינת יצחק ואמת ויציב היא בחינת יעקב וכאשר מבואר מעט מזה לעיל ויתבאר עוד אם ירצה השם בשער הבא ואחר זה הוא בחינת תפילה וכל זה הוא מצד עיקרית כוונת המכוון שבתפלה אבל כל אדם יאחז דרכו לפי ערכו ולפי שיעורא דיליה דהיינו להמשיך אלוק"ותו יתברך מצד היחוד שהוא בחינת האבות בבחינת חיות אלוק"י כמו שכתוב תפילה לא"ל חיי להמשיך חיות אלוק"י בבחינת נפשו כי בחינת תפלה למשה לאו כולי עלמא יכולים להשיג אופן זה הביטול רק לפרקים יכול להיות נמשך בהתעוררות בחינת ביטול זה בהארה בנפשו ובהארה דהארה מצד בחינת נפשו שנכללת בכל האופנים והבחינות כאשר יתבאר לקמן אם ירצה השם:
205
ר״ווהנה בחינת תפלה זו שהיא בבחינת משה אינה בבחינת מלחמה ועליה מבואר בתיקונים מאן דקטיל לחויא אתייהיבת ליה ברתא דמלכא דא איהי צלותא כי לבחינת תפלה מוכרח להיות בחינת הביטול האמיתי מצד עצמותו ברוך הוא להבטל מכל וכל באופן שלא יהיה בחינת גופו ונפשו תופסים לאיזה מהות כלל דהיינו בחינת ביטול הרע לגמרי ובאופן שלא ירגיש עצמו לאיזה מהות כלל והוא דקטיל לחויא שהוא בחינת נחש הקדמוני אשר עיקרו הוא דייקא להרגיש עצמו וליקח האהבה לעצמו שהוא בחינת הרע שבנגה שהוא עץ הדעת טוב ורע ולכן כיון שהסיר הרע מאתו לגמרי דהיינו שלא יהיה העבודה לגרמיה חס ושלום רק במסירת נפש אמיתי לעצמותו ברוך הוא לזה יהבין ליה ברתא דמלכא שהיא התפלה להמשיך גילוי אין סוף ברוך הוא כנזכר לעיל:
206
ר״זאבל כל זמן שמרגיש עצמו דהיינו שמהותו נחשב למהות בפני עצמו דהיינו שמתפעל מאהבתו ודביקותו וגבה לבו מזה ומכל שכן שיהיה לו איזה רצון מצד עצמו וקל וחומר בן בנו של קל וחומר אשר לא ביטל הגשמיות שלו מתאוות העולם הזה מאכילה ושתיה ומשא ומתן לזה בוודאי לא אתייהב ליה ברתא דמלכא מאחר שהוא יש ונפרד אשר זה הוא עיקר המנגד ממש היפוך אחדותו יתברך ואיך יגלה על ידי בחינתו הביטול שמצד אין סוף ברוך הוא בבחינת ביטול העצמי אשר אין עוד מלבדו כלל ולהמשיך גילוי עצמותו ברוך הוא מאחר שלא נתהפכו בחינת כליו אליו יתברך הרי המה שני הפכים מנגדים אבל כל זה הוא בבחינת צדיקים גמורים אשר הגיעו לשלימות אבל כבר כתבתי שלפרקים יקרה מקרה טהור בהתעוררות בחינת אהבה רבה זו אפילו בבחינות נשמות שמבחינות מדריגות התחתונות בעת רצון בעת התעוררות הפנימיות מאין סוף ברוך הוא הן בכלל והן בפרט בעת רצון בהאיר אור עצמותו ברוך הוא אשר נמשך בנפש האדם אבל זה הוא לפרקים ולא בהתגלות העצם בתמידות רק לפרקים תוכל הנפש להתפעל בבחינת אהבה רבה מצד התכללות נפשו ומצד בחינת שבעה רועים שבחינתם מתפשטת בכל נפש מישראל אשר על כן נקראו שמם בשם רועים כי המה המנהיגים אלוק"ות בכל נפש מישראל ומפרידין אותם בבחינת הארתם אשר מאירים בכל נפש מישראל לכל חד וחד לפום שיעורא דיליה לפי שורש נשמתם ומבחינתם יאיר לפרקים בנפש אדם מישראל להתפעל בעבודתם באהבתם ויראתם עת שתאיר בחינת האבות דהיינו בחינת אהבת עולם ועת שתאיר בנשמתם בחינת משה רבינו עליו השלום ואהרן דהיינו בחינת אהבה רבה והוא בדרך הארה לא שישיגו הבחינות בשלימות רק שבא התעוררות בנפשם פעמים מבחינה זו ופעמים מבחינה זו אבל עם כל זה בעת האיר האור בנפשם יהיה הביטול בנפשם בבחינת הארה דהיינו בבחינת אהבת עולם לכלול גופו ונפשו הבהמיות בבחינת נפשו האלוק"ית ולהכלל ביחודו יתברך דהיינו שירגיש הביטול אליו יתברך באהבה ויראה מצד היחוד כביטול הגוף אל הנפש מצד התכללותם ויחודם זה בזה ויבטל רצונו ומדותיו אליו יתברך שלא יהיה לו שום רצון שנוגע לעצמו ואיזה מדה לנפשו רק יבטל רצונו ומדותיו וימסור נפשו ביחודו יתברך כביטול הגוף אל נפשו מצד שנפשו הוא החיות שלו וכמאמר הכתוב לאהבה את הוי"ה אלוקי"ך כי הוא חייך וזהו העבודה להתגבר על נפשו הבהמיות לבטל רצון ומדות הנפש הבהמית וכל כליה אליו יתברך ולא יקח ההתפעלות לעצמו בשביל הנאתו להתגאות לבו רק יעשה הכל בשביל לעשות רצון קונו והגם שירגיש הטוב האלוק"י בנפשו תהיה הרגשתו למענו יתברך כמאמר הכתוב ואני קרבת אלוקי"ם לי טוב דהיינו שהטוב יהיה מצד קרבת אלוקי"ם ויחודו יתברך ויהיה עיקר הטוב מצד קרבתו יתברך אבל לא מצד עצמו שהיא איזה יש ודבר בפני עצמו רק אדרבה מצד קרבתו אליו יתברך יהיה ביטולו שלא יתראה בבחינת יש ונפרד ולא יחשוב בעיניו מהותו נגד גילוי אלוק"ותו יתברך שבנפשו וכן בבחינה זו יבטל רצונו ומחשבה דבור ומעשה שלו שלא ישתמש בהם בשביל הנאת עצמו רק בשביל להתדבק בו יתברך ולהעשות מרכבה אליו וכן כשיאיר בנפשו בחינת אהבה רבה דהיינו שאהבתו יהיה מצד עצמותו ברוך הוא שלא מצד בחינת התקרבות בלבד רק בהבין שאין זולתו יתברך ואין מהות בלעדו הרי בבחינה זו אין נופל לשון התקרבות מאחר שאפס בלעדו יתברך על מי יפול בחינת התקרבות כידוע שבחינת התקרבות הוא משני מהותים אבל מאחר שאין זולתו כלל אין שייך לומר התקרבות רק הביטול הוא מצד העצם אשר בבחינה הזאת יהיה הביטול שלו רק מצד אמיתותו יתברך וכל עבודתו יהיה רק לעשות נחת רוח ליוצרו כמאמררבותינו זכרונם לברכה איזהו חסיד המתחסד עם קונו ומבואר ברעיא מהימנא עם קן דיליה דהיינו להמשיך אלוק"ותו יתברך להיות לו דירה בתחתונים דהיינו שיתגלה שאין עוד מלבדו אפילו בעולמות תחתונים ובבחינה זו אין שייך בחינת הרגשה דהיינו שירגיש קרבת אלוקי"ם ומצד ההתקרבות בטל אליו רק הביטול יהיה מצד העצם שאין זולתו יתברך:
207
ר״חוהנה הגם שלא הגיע לעבודה זו בשלימותה דהיינו באופן שיהיה הביטול שלא ירגיש עצמו כלל כי זה דבר שאי אפשר כל זמן שלא יצא מגדרי הגוף לגמרי כמדת משה רבינו עליו השלום נמצא הרי כלי הגוף וחיות נפשו הבהמיות המה בבחינתם ואיך לא תהיה לו הרגשה רק בעת הארה שמאירה בנפשו בחינה זו תהיה העבודה שיבין וישכיל שאין עוד מלבדו יתברך ואין מהות זולתו ועל פי הבנה זו יבטל עצמו מכל וכל בעת ההארה הזאת שימסור נפשו להוי"ה מצד עצמותו ברוך הוא וגם הביטול הזה הוא בבחינת ההארה ודמיון ולא ביטול עצמי כמאמר רעיא מהימנא על פסוק וביד הנביאים אדמה לפום דמיון דילהון ולכל חד וחד לפום שיעורא דיליה רק שהדמיון גם כן אמת מצד שורשם של כל נפש מישראל האחוזים ודבקים אל עצמותו ברוך הוא מצד עיקרית נפשו אבל בחינת התגלות הביטול הזה בבחינת נפשו הוא רק בחינת הארה ודמיון בבחינת נפשו הבהמיות כי מאחר שעדיין לא נתהפכה לגמרי והיא בתוקפה הרי הביטול ההוא מתלבש בבחינת כלי נפשו בבחינת דמיון ולא בבחינת העצם ובעת ההארה יאיר גם כן בנפשו הבהמיות להיותה בטילה אליו יתברך באופן עצם הביטול אבל עם כל זה אינו רק בחינת דמיון לא שתגיע אל עצם הביטול רק שזהו עבודת כל אחד ואחד מישראל להעמיק דעתו באיזה אופן לבטל נפשו אפילו בבחינת דמיון כי אפילו בחינת הדמיון הוא אמיתי מצד השורש כי מצד העצם הוא באמת אין עוד מלבדו ולגביה יתברך אין הנפש הבהמיות מסתרת כלל נמצא הדמיון גם כן אמת וזהו דרך כלל שכל כוונתו יתברך היתה בשביל זה שיעבוד העובד כל חד וחד לפום שיעורא דיליה ולפום דמיון דיליה וכן הוא בבחינת אהבת עולם בביטול נפשו אל יחודו יתברך הוא גם כן כל אחד ואחד כפי שמשער בלבו היחוד לפי שיעורו ודמיונו:
208
ר״טוהנה עיקר שלימות הביטול הן מצד בחינת אהבת עולם והן מצד בחינת אהבה רבה היה רק אצל האבות ומשה רבינו עליהם השלום ויחידי סגולה גדולי הנפש צדיקים גמורים המושרשים בבחינת אצילות וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה ראיתי בני עליה והמה מועטים ויש בבני עליה גופא שני הבחינות כמאמר רבותינו זכרונם לברכה יש דעיילא בבר ויש דעיילא בלא בר דהיינו יש שביטולם בבחינת אהבת עולם שהוא בחינת חצוניות שהוא מצד העולמות נקרא בחינת בר כי בר הוא לשון חצוניות כידוע ויש שבחינת ביטולם האמיתי הוא רק מצד הפנימיות שהוא בחינת אהבה רבה והמה בחינת דעיילא בלא בר שביטולם הוא שלא מצד העולמות שנקראים בחינת בר רק הביטול הוא מצד עצמותו ברוך הוא אבל אלו נקראים בני עליה שהגיעו לשורש הביטול הזה כי נהפכו בחינת גופם ונפשם בביטול עצמי באופן שלא נעשו בחינת נפרד אפילו שעה אחת אבל דרך כלל כל עבודת איש הישראלי הוא להאיר ביטול הזה הן בבחינה זו והן בבחינה זו בבחינת הארה ודמיון ובזה יש מדרגות לאין קץ וכמאמר הזוהר קכ"ה אלף דרגין אתבריאו לצדיקייא וכל הדרגין הם מבחינת יש שיש מי שמרגיש הביטול באופן גדול ויש שמרגיש באופן קטן ממנו ומכל שכן בבחינת בינונים אשר כל ימיהם הם בבחינת מלחמה אשר זה וזה שופטן כמבואר בספר הקדוש של אדונינו מורינו ורבינו נשמתו עדן:
209
ר״יולא כמו החסרי דעת הנזהרים בנפשם שלא יגיע להם התפעלות הלב באהבה ויראה בהרגשה מטעמם הסכל כי אם ירגישו הלא יש מי שאוהב ולא ידעו כי בנפשם דברו זה להרחיק נפשם מאור החיים ולהיות דבוקים בטיט היון חומר נפש הבהמיות היורדת בסתר המדריגה להיותה נפרדת גמורה ושומו שמים על זה אשר בכל צרכי הגוף ותאות העולם הזה מקושרים בזה בהרגשה גמורה אשר מצד ההרגשה נעשו נפרדים גמורים ורחוקים מאור פניו יתברך בתכלית הריחוק ובעבודה שהוא ביטול הנפש ודביקותה אליו יתברך יראים אולי ירגישו בהתפעלות בחינת יש ואפילו ירגישו הלא על כל פנים יש בהרגשה זו גם כן מצד הטוב בבחינת ביטול רק שבחינת היש מעורב בו אבל ההרגשה בגשמיות העולם הזה הרי הוא רע גמור:
210
רי״אאבל באמת כבר נתבאר לעיל שהוא עיקר העבודה למנדע טוב ולמנדע רע ולאהדרא גרמיה לטוב וזהו עיקר המלחמה דהיינו להתבונן ביחודו יתברך ולאהבה אותו ולבטל היש אליו יתברך הן בבחינת אהבת עולם והן בבחינת אהבה רבה רק שבבחינה זו יש תערובות מצד היש אשר על כן צריך ללחום מלחמת הוי"ה להכניע היש ולהעבירו כל אחד ואחד לפי שיעורו ודמיונו בבחינת הארה ושתהיה האהבה רק להוי"ה לבדו וביטול בחינת הרגשת עצמו באה על ידי שני בחינות דהיינו בהתבוננותו ביחודו יתברך וידיעתו באחדותו יתברך מזה תגיע לו הבירור לבטל היש שלו כי בידיעתו והכרתו יחודו יתברך אשר הוא יתברך אחד ואין דבר נפרד מאתו יתברך רק הוא אחד אפילו מצד העולמות ממילא יוכנו גופו ונפשו הבהמיות שבבחינת יש כי גלויים הם רק מצד ההסתרה בבחינת חיצוניות אבל בהגלות נגלות אור הוי"ה ויחודו יתברך אשר אין דבר נבדל מאתו ממילא תגיע לו הבושה והביטול לבטל היש שלו שלא יהיה נפרד מיחודו יתברך ובחינה שניה לבטל הרגשתו מצד עצמו הוא מצד בחינת אהבה רבה שהוא בחינת דעת הפנימי דהיינו מצד עצמותו ברוך הוא בהתבונן בדעתו אשר אין זולתו יתברך אשר אין נופל לומר אפילו בחינת התאחדות כי התאחדות אינו נופל לומר כי אם על שני מהותים כמבואר לעיל אבל בהתבונן שאין מהות זולתו כלל בזה יבטל הרגשתו אבל כל זה הוא בבחינת הארה ודמיון המאיר מעצם נפשו האלוק"ית מעיקרית נקודת הלב להתלבש ולהאיר בנפשו הבהמיות אשר על כן גם הדמיון הוא אמת כמבואר לעיל:
211
רי״בוהנה גם בחינת הביטול והדמיון הזה הוא מוכרח להיות בבחינת הרגשה בנפשו כי מאחר שכלי הנפש בעצמה ותולדתה היא לא נתהפכה ולא נתבטלה הרי היא יש גמור רק שהרגישה הביטול באופן שלא תקח לעצמה אבל לא שתתבטל מכל וכל כי בחינת ביטול מכל וכל לא היה אלא באבות ומשה רבינו עליו השלום ודומיהם ואין להאריך בזה כי זה מובן לכל אשר חננו הוי"ה בדעה מעט:
212
רי״גוהנה בחינת אהבה רבה עיקרה באה מצד ההיפוך כמו למשל שכשהבן הוא תמיד אצל אביו אהבתו אליו בערך התחברותו אליו בבחינת שכל והבנה אבל כשהוא רחוק ממנו תתגדל אהבתו ביתר שאת בתשוקה נפלאה כי אז תתעורר אצלו עצם התקשרותו אל אביו מצד טבעית התקשרותם בכח אחד וכמו למשל בן המלך אשר גידולו היה בהיכל המלך ונתרחק מהיכלו אצל בני כפר הלא תרבה תשוקתו ביתר שאת בכפל כפליים עד אין קץ מהתקשרותו אל אביו המלך כאשר הוא עמו בהיכלו כן כל עיקר האהבה רבה הוא מצד הבנתו רוממותו יתברך עד אין קץ והתכללות נפשו בו יתברך ובראותו ההיפך בבחינת הסתר אשר ירד בתחתית המדריגות להתגלות בבחינה התחתונה שאין למטה הימנה שהוא ישות העולם הזה אשר אין להעריך בכמה ערכים העולם הזה לגביה יתברך אשר באמת כל העולמות כלא חשיבין לגביה ומזה תתרבה התשוקה באהבה עזה לצאת מנרתקי היש לבטלו מכל וכל להתבטל אל עצמותו ברוך הוא ולכן בחינת אהבה רבה זו עם בחינת תשובה עילאה אחים הם בשורשם ובחינה אחת להם כי תשובה היא גם כן לשוב אל מקורו מבחינת ההיפוך רק שהתשובה היא מבחינת הרע הגמור על ידי חטא ובחינת אהבה רבה היא אפילו שלא מצד החטא ואדרבה כל מה שדבוק אליו יתברך ויתרבה הדעת וההבנה בעצם רוממותו אשר אין זולתו יתראה ויתגלה אליו עצם הריחוק של בחינת גופו והעולם הזה ותשפל נפשו הבהמיות ותתרבה האהבה והתשוקה ביתר שאת עד אין קץ ותמעט בעיניו כל עבודתו עד שלא תתחשב בעיניו לעבודה כלל מצד ריחוק ערכו מאין סוף ברוך הוא אשר על כן מבואר ברעיא מהימנא על משה רבינו עליו השלום שהוא מארי דתיובתא בכמה מקומות במאמר דאנת אהדרת בתיובתא ואנת הוא בעל תשובה ששקול כנגד ששים רבוא מישראל:
213
רי״דוהנה בחינת משה ידוע שבבחינתו לא היה שום בחינת רע כמאמר הכתוב ותרא אותו כי טוב הוא ולא היה לרע אחיזה בו כלל ואיך שייך לומר עליו שהוא בעל תשובה אלא מצד בחינתו שהיא בחינת אהבה רבה שעיקרה היא בבחינת תשובה אשר על כן בבחינת משה יש שני בחינות ביטול אחד הוא מצד הבינה בעוצם רוממותו יתברך אשר אין זולתו כלל ואשר לא הביט רק מצד פנימיות והיה ביטולו בבחינת מ"ה דהיינו שלא היה נערך לאיזה מהות כלל הן בחינת כלל העולמות והן בחינת גופו ובחינה שניה הוא ההכנעה והשפלות מצד היש בבחינתו בעצמו שלא מצד ההתבוננות כי מחמת דיבוקו אל עצמותו ברוך הוא הרי היה היש אצלו בתכלית השפלות אשר אין להעריך את היש כלל באיזה ערך וכמבואר במדרש על פסוק והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה שארבעה מיני מוכי שחין היו בירושלים אשר היו יושבים מחוץ למחנה והיו מעונים ביסורים גדולים וקשים אשר אין דוגמתם ובוודאי היה רוחם נמוך מאוד ורוחו של משה רבינו עליו השלום היה נמוכה מכולם:
214
רי״הוהנה נמיכת רוחם של מוכי שחין הוא מצד עצם גופם הנבזה ושפל בעיניהם לא מצד ההתבוננות ועל זה האופן היה רוחו של משה נמוכה מכולם באופן שלא היה היש נערך אליו אפילו מצד בחינתו לבדו באיזה ערך ובאיזה מהות אך לשני הבחינות הנזכרים לעיל קדמה להם בחינת ההתדבקות וההתקשרות מצד היחוד והדביקות באופן שיהיה ביטול היש מצד יחודו יתברך באהבה ויראה עצומה לצאת מגדרי היש הגמור ואז מגיע לו הביטול בשני הבחינות הנזכרים לעיל וכן הוא עצה היעוצה על כל נפש מישראל החפץ לעבוד עבודה תמה זו שראשית עבודתו יהיה על ידי התבוננות ביחודו יתברך איך שכל הנמצאים במציאות בדרך כלל ומציאות גופו ונפשו בדרך פרט המה בטלים ומתאחדים אליו יתברך מצד כחו הפלא כמבואר לעיל ומזה תגיע לו התשוקה ואהבה עזה לדבקה ביחודו לצאת מגדרי הגבול והיש הנפרד ומזה תגיע לו אהבה רבה מצד עצמותו ברוך הוא בהשכל בדעתו שאין זולתו כלל ואין מהות בלעדו ואז יבין וישכיל עצם ריחוקו מצד מהותו הנגלה בבחינת היש לבזות ולהשפיל בחינת היש מצד בחינתו עד שלא יהיה נערך גופו מצד בחינתו לאיזה מהות ומזה השפלות תגיע לו האהבה בתגבורת עצום באהבה רבה ותשוקה עצומה לעלות לשרשו ומבחינה זו יבא לבחינת תשובה עילאה לשוב אל מקורו הגם שלתשובה עילאה צריך מתחילה בחינת תשובה תתאה זה יתבאר אם ירצה השם לקמן אבל על כל פנים מצד התבוננות זו יעלה ויגיע לבחינת תשובה עילאה וכבר כתבתי ששלימות בחינה הזאת היתה בבחינת משה רבינו עליו השלום ואצלינו הוא בבחינת הארה:
סליק שער יחוד התפילה שער שלישי:
סליק שער יחוד התפילה שער שלישי:
215