שערי עבודה, שער רביעי ל״אSha'arei Avodah, Fourth Gate 31
א׳והנה הגם שמבואר ברעיא מהימנא דאורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא דהיינו כי תכלית בריאת האדם הוא לעשות רצונו יתברך ועל ידי עסק התורה ומצות בעשיית רצונו יתברך תתעלה נפשו עמהם אשר על כן כשעוסק בתורה באהבה ויראה אזי באהבתו ויראתו מעלה כביכול רצונו אליו יתברך ומתדבק על ידי התורה אליו יתברך אבל אם אין לו אהבה ויראה ולא נתבטל מהיש שלו הגם שלומד בתורה להתדבק לרצונו יתברך רק שלא נתבטל מגשמיותו והיש שלו לכן אינו מעלה רצונו יתברך גם כן מהגשמיות הנגלה בהלבשת היש ונשאר התגלות רצונו מלובש ביש גמור ולכן אין מעלה נפשו עמהם כל זה הוא בבחינת התגלות נפשו בבחינת התעלותה אליו יתברך הוא ההבדל כי אם היה מסיר הגשמיות והיה בטל אליו יתברך על ידי עסקו בתורה אז היה מסיר היש הגמור הנגלה בהסתרה גמורה והיה מביאה אל רצונו יתברך דהיינו כל אחד במקום הראוי לו דהיינו מקרא באלוק"ות דעשיה ומשנה באלוק"ות דיצירה ותלמוד באלוק"ות דבריאה ובזה תתעלה נפשו אל מקום ההוא אבל לגבי העצם דהיינו מצד עצמותו ברוך הוא אשר אצלו יתברך אין צמצום והסתר מעלים ומסתיר הרי המשיך רצונו אפילו בבחינת עשיה גשמיות:
1
ב׳ויובן זה על פי משל ממלך בשר ודם שמצוה לעשות לעבדיו איזה צווי דהיינו להביא לו אבנים טובות או סתם אבנים או שארי דברים לצורכו והנה בבחינת עבדיו יש הבדלים ביניהם יש בהם שמבין רצון המלך בזה המעשה ומצד אהבת המלך עושה זה בזריזות ויש מהן שעושה רק מצד הצווי ולא מצד האהבה זה שעושה מצד האהבה ומבין רצונו של המלך בזה ובטל אל המלך ומתדבק אליו ככה נגלה אליו המלך באהבה ומראה אליו אהבתו בגילוי ועל ידי זה מתדבק באהבה אל רצון המלך אבל זה שעושה רק מצד הצווי כן התגלותו של המלך גם כן אליו שלא בגילוי האהבה:
2
ג׳כן הוא בבחינת עבודה והתדבקות אליו יתברך כפי האתערותא דלתתא כן הוא האתערותא דלעילא וכדרך שבא לראות כן בא ליראות אם עשיית רצונו יתברך על ידי עסק התורה ועשיית המצות הוא בהסיר לבושי הגשמיות מאתו ומבטל נפשו אליו יתברך על ידי אהבה ויראה ועל ידי אהבה ויראה עושה רצונו יתברך כן כביכול ההתגלות מאתו יתברך בלי התלבשות וצמצומים גשמיים בבחינת עשיה ומתקשר ומתמשך בנפש האדם אלוק"ותו יתברך ומעלה נפשו אליו יתברך ועל ידי התעוררות רצונו יתברך נמשך כביכול אליו בבחינת אהבה והנה התורה ומצות שעשה המה נכללין בעצמותו ברוך הוא ממש רק מצד התכללות זה כביכול ממשיך עצם רצונו יתברך דרך כלי העולמות להיות מאיר בנפש האדם לכל אחד כפי אהבתו ויראתו לפי שורש נשמתו דהיינו בעוסקו במקרא אשר מקרא באה מלובשת בבחינת עשיה הן בהתגלות המקרא על פי פשוטו והן בספורי מעשיות בתורה על פי פשטן של דברים והן במצות מעשיות ולכן מזה העסק נמשך הוא כביכול אליו בבחינת עשיה:
3
ד׳והנה ענין התורה בעצמה עם כח נפשו של האדם העוסק בה עולה בבחינת עשר ספירות דעשיה שהם אלוק"ות דעשיה שהוא עצמותו ברוך הוא ממש כי באמת עשר ספירות דעשיה הן הן עשר ספירות דיצירה וכן עשר ספירות דיצירה הם עשר ספירות דבריאה וכן עשר ספירות דבריאה הם הם עשר ספירות דאצילות ועשר ספירות דאצילות בהם הוא התגלות אין סוף בעצמו ולכן מבואר בספר יצירה עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר ואם היה הבדל בין הספירות של העולמות הויא להו ארבעים אלא שחס ושלום לעשות הבדל ביניהם אלא החילוק הוא רק מצד ההתגלות:
4
ה׳כמו למשל בהבדל מאדם כשעוסק במעשה הרי לא נגלה ממהותו אלא המעשה בלבד וכשהוא מדבר אזי נגלה ממנו יותר דהיינו שמגלה מדותיו על ידי הדבור במה הוא חפצו ובמה אינו חפץ או באהבה או בהיפוך וכשמגלה שכלו אז נגלה ממנו יותר וכל אלו הבחינות המה נכללות בעצם החיות וכולם נמשכין ממנו והנה אפילו כשעוסק רק בבחינת עשיה הרי נמשך בכל חיות נפשו בעשיה זו ומצד חיות נפשו עשה הדבר הזה והוא החיות עצמו הנמשך בדבור והוא החיות הנמשך בשכלו והוא עצם החיות בלי הבדל כלל רק ההבדל הוא בהגילוי כי בעשיה ההתגלות שלו מועט ובדבור נתגלה יותר ובשכל נגלה יותר כן יובן למעלה בהתגלות אין סוף ברוך הוא בעצמותו בבחינת חיות העולמות דרך כלל אשר בכח החיות הזה נכללים כל העולמות בכח אחד והם עשר ספירות דאצילות וכן כח החיות האלוק"י הזה מתגלה בבחינת מושכל של כל העולמות והוא התלמוד ששם נגלה ההשכלה והטעם של הלכות והוא בחינת בריאה וכן בבחינת דבור בבחינת מדותיו יתברך שהוא בחינת יצירה ששם נגלה התחלקות כל פרטי מדותיו והוא בחינת משנה ושם נגלה פרטיות מדות באסור והיתר וזכאי וחייב וכן בבחינת עשיה נגלה בכח חיות זה בבחינת עשיה גשמיות שהוא בחינת מקרא שנגלה רצונו יתברך בדרך כלל בבחינת הסתר בבחינת עשיה אבל דרך כלל כל המשכות אלו הוא כח עצמותו ברוך הוא הנגלה בכל המשכות אלו רק החילוק הוא בבחינת הארתו המאיר בבחינת המשכות האלו:
5
ו׳והוא דרך משל מהמלך שמצוה לעבדיו להביא לו עצים או שארי חפצים לצורך בנין אז אין נגלה רצונו רק בדרך כלל חפצו בהעצים ואבנים ולא נגלה עדיין חפצו בהם בפרט וכשמצוה לסדרם ולבנותם בפרט דהיינו העצים לצורך זה והאבנים לצורך זה וחפצו באלו הדברים מה יעשה בהם הרי נגלה ממהותו יותר פרטיות ונגלה חפצו במה שחפץ ובמה שאינו חפץ וכשמגלה הטעם והמכוון וההשכלה למה נצרכת אליו ולאיזה מכוון הוא חפץ בזה ואינו חפץ בזה אז מגלה יותר מפנימיותו וכשמגלה עצם רצונו והתקשרותו האמיתי בחפץ נפשו נתגלה יותר גילוי ממהותו אבל כל ההבדלים האלו הם בההתגלות אבל עצם הרצון והחפץ הוא שוה בכל ההתגלות כן הוא כביכול התגלותו בכל הבחינות במקרא ובמשנה ובתלמוד ובקבלה כי במקרא אינו נגלה כי אם דרך כלל וביצירה נתגלו מדותיו יתברך ובבריאה נגלה השכלתו ובבחינת אצילות נגלה עצם התקשרותו ויחודו בהם ואיך המה שייכים אליו ומתייחדים בהתקשרות אחד לכחו יתברך ושורש כל אלו הבחינות הוא עצמותו ברוך הוא לבדו הנמשך בהם אשר עצמותו ברוך הוא אינו בערך השגה והתגלות כלל:
6
ז׳וכן האדם כשהוא עושה רצונו סתם בלי התעוררות אהבה ויראה המוסתרת בלבו רק שעושה במצות אנשים מלומדה ככה אינו מאיר מרצונו יתברך להאיר בנפש האדם אלא בבחינת עשיה גשמיות ואינו מאיר מפנימיותו יתברך ואם עושה באהבה ויראה על כל פנים להיות נגלה במוחו בהתבוננות ביחודו יתברך אשר הוא יתברך ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ומצד זה רוצה להבטל אליו ולעשות רצונו יתברך רק שהאהבה והיראה אינה בהתגלות לבו בהתלהבות וחפץ ותשוקה בהלב רק שהאהבה שבלב היא מתגלית בשכלו דהיינו שיהיה ההסכם במחשבתו להתדבק בו אז נגלו כביכול מדותיו יתברך שבבחינת יצירה ומאירים בנפשו מאור האלק"י הנמשך ביצירה ועל ידי זה תתעלה הנפש לבחינת יצירה להיות מאיר מאלק"ות דיצירה הנמשך מאין סוף ברוך הוא בבחינת הארה בנפשו וכאשר עשה רצונו יתברך באהבה ותשוקה שבלב הנולדים מהדעת ותבונה בגדולתו ויחודו יתברך אז מתגלה ומאיר בנפשו מאלק"ות דבריאה להאיר בנפשו ולהעלותה לשם וכל זה הוא מצד הארה וההתגלות ועליות נפשו להוי"ה אבל עצם כח נפשו המלובשת בתורה ומצות הרי היא מתכללת באלוק"ות שבכל עולם בהתכללות גמור שלא בבחינת הארה שהוא עצמותו ברוך הוא ממש:
7