שערי עבודה, שער שניSha'arei Avodah, Second Gate

א׳שער יחוד הנשמות שער שני
והנה אחר שנתבאר לעיל שורש היחוד שהוא יחודו יתברך בהעולמות בכלל ויחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וגם נתבאר התכללות האדם אשר נכלל בבריאת האדם כח יחודו יתברך בכדי לגלות כח יחודו יתברך בבחינת גילוי ולהיות מתדמה אליו יתברך בכל פרטי היחוד ולדמות צורה ליוצרה עתה נבאר פרטיה אשר יעבוד האדם עבודתו בהם והלוכו בקודש להתהלך לפני הוי"ה ולהורות הדרך אשר ילך בה האדם ולשמור דרך הוי"ה לדבק נפשו אליו יתברך ולדבקה ביחודו יתברך על ידי העבודה אשר יעבוד.

ב׳הנה כתיב כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי הנה כבר ידוע הכתוב בעץ חיים ובספרו הקדוש של אדונינו מורינו ורבינו זכרונו לברכה נשמתו עדן אשר נפשות של כל אדם מישראל נחלקים לשתי נפשות נפש אחת היא הנקראת נפש אלוק"ית ובחינת נפש השנית היא הנקראת נפש הבהמיות ונבאר מקודם ענין הנפש דהיינו שהנפש ומהותה היא כח החיות המחייה את גוף האדם מראשו ועד רגלו וכל גוף האדם הוא ממולא מכח החיות הזה ואין אבר פנוי מחיות הנפש והנה החיות שבו אין להעריכה באיזה גשם וגם אין להעריך אותה בבחינת מקום וגם באיזה התחלקות ושום ערך מערכי הגוף רק היא כח אחד רוחני הנמשך מהבורא ברוך הוא אשר יצר את האדם ונפח בו נשמת חיים שיהיה הגוף חי על ידי הנפש לחיות את הגוף בכל פרטי אבריו של האדם אשר נפעלו בו מהבורא ברוך הוא אשר יצר אותו בציור אבריו וגידיו באבריו הפנימים והחצונים אשר כל הצטיירות כל פרטי אבריו המה הכל בחכמה ובכוונה מהבורא ברוך הוא בבחינת כלי הגוף ומשך בו כח רוחני וחיוני מכוחו יתברך להוציא לאור והתגלות פעולת כל אברי אדם לפעול פעולתם על ידי הנפש לכן כאשר הנפש מתפשטת בגוף ומחייהו מתחלקת גם כן בבחינת חיות לאין קץ לפי בחינת כלי הגוף של אדם לחיותו בכל הפרטים וראשית התגלות של הנפש והתחלקותה הוא במוח האדם אשר נתגלית בתלת חללי דמוחא ונתחלקת בחכמה ובינה ודעת של אדם להיות משכיל ומבין ויודע עצם מהותו וכל עניני גופו וכל הצטרכותו ולהשכיל כל דרכיו והנהגותיו השייך אליו ומהמוח נמשכה אל כלי הלב להחיותו ולהיות פועל על ידי ההשכלה וההבנה והידיעה מדות שהם אהבה וכו' דהיינו לאהוב הדבר שמשכיל בנפשו הנצרך לו ושייך אליו ולשנא ההיפך המנגד לחיותו והצטרכותו ולהיות לו רצון להדבר שנצרך לו ולהיות לו נצחון והתקשרות כו' ומהלב נמשך חיות נפשו בבחינת התלבשות באותיות המחשבה והדבור לחשב ולדבר מה שהוא בשכלו ומדותיו לגלותם בפועל בבחינת כלי גשמיות הגוף וגם נמשך החיות בכלי המעשה בפועל ממש להיות היד והרגל פועלים פעולת הנפש בפועל ממש בגשמיות אברי הגוף והנה השכל והמדות נערכים בעצם החיות.

ג׳כי המה כלולים בכח אחד בלי התגלות כלל כי אם שבמוח יש כח השכל ובלב הוא כח המדות אשר עדיין לא באו לכלל גילוי והמחשבה דיבור ומעשה הם נקראים לבושי הנפש כי כל גילוי החיות שבנפש באים מלובשים בבחינת גשמיות הגוף הן באותיות המחשבה הרי הם נרגשים בפועל ממש במחשבתו של אדם באותיות ממש הנרגשים מצד כלי הגוף רק שהמה לא נפעלו בהתגלות גמורה אל זולתם אבל באדם עצמו הרי הם מורגשים ובדבור נרגשים יותר בכלי הגוף על ידי הקול וחמשה מוצאות הפה אך הגילוי שלהם עדיין אינם בפועל גמור כי מהמחשבה ודבור לא נגמר בהם הפעולה רק שמתוך כליהם הרי נגלה יותר מהות הנפש כי בהם נגלה השכלה וכח רוחני וכו' אבל כאשר נתגלה בכלי המעשה הרי נגלה בפועל גמור מצד כלי הגוף וחיות הנפש נסתר בו עד שאין נגלה כי אם גשמיות עשיה רק שעל ידי המעשה אשר יעשה נגלה רצון הנפש אבל בגילוי הזה לא נגלה מהות הנפש בבחינת רוחניות כלל וזהו לבוש השלישי של הנפש העב יותר מהלבושים הנזכרים לעיל וכל ההתגלות של הנפש הוא על ידי הכלים של הגוף אשר יש בחינת כלים פנימים בגוף אשר הם מקבלים בבחינת חיות הנפש כמו המוח לב וכבד שבבחינת כלים האלו מתפשטת מהות הנפש בבחינת חיות ובכלים החצונים התגלות הנפש הוא בבחינת הלבוש אבל זה הוא מצד ההתגלות בהכלים נקרא זה בבחינת חיות וזה בבחינת לבושים אבל מצד עצם הנפש הרי היא כח אחד לבד המחיית את הגוף בשוה והנה הגם שהנפש היא כח אחד בלבד שאינו מושג אף על פי כן מוכרח להיות בכוחה כל בחינות פרטי התחלקות שמצד הגוף וכמו שיש תרי"ג בחינות בגוף כן מוכרח להיות תרי"ג בחינות בהנפש ומאלו התרי"ג נמשכו פרטים לאין מספר.

ד׳וכל התחלקות שבבחינת הגוף הוא הכל מצד הנפש כי הם כלים להתגלות על ידיהם פרטי הנפש דהיינו העין הוא כלי להתגלות כח הראות שבנפש וכן החוטם לגלות כח הריח. וכדומה להם וכן בכלים פנימים דהיינו המוח הוא כלי לגלות כח השכל שבנפש והלב הוא כלי לגלות כח המדות שבנפש נמצא מוכרח להיות כל הבחינות האלו בכח הנפש אך שבנפש המה כלולים בכח אחד והתגלות כחותיה הוא על ידי כלי הגוף:

ה׳והנה בחינת הנפש הזה היא מכחו יתברך אשר המשיך מכחו יתברך כח החיות וכמאמר הכתוב ויפח באפיו נשמת חיים וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה הקדוש ברוך הוא נותן בו נשמה ובכח החיות הזה כלולים כל הכחות האלו וכל הכוונה מאתו יתברך הוא בכדי שיתגלה על ידי כח הזה רצונו יתברך דייקא בבחינת העולמות על ידי בחינת נשמתו של כל אחד ואחד על ידי עבודה ויחודם של כל אחד ואחד ועל ידי עשיית רצונו יתברך בתורה ומצות כי זה כל תכלית בריאת האדם אשר על כן נכלל בכח הזה הנמשך בגוף האדם הנקרא נפש כל פרטי עבודת האדם כל ימי חייו בכדי שיתגלה על ידי כח הזה יחודו יתברך ורצונו וחכמתו כל אחד ואחד לפי הנכלל ונקצב בכח הנפש הזה וכח הגילוי של הנפש הוא על ידי כלי הגוף ולכן פעל ועשה הבורא ברוך הוא הגוף בכל אבריו בבחינת הצטיירות אברי הגוף לפי אופני פרטי כוחות הנפש הכלולים בכוחה לכח אחד באופן שיהיו כלים לקבלה להתגלות על ידיהם כל כוחות הנפש ואין פרט בהגוף אשר לא נעשה על פי חכמתו יתברך בכל אבריו וגידיו וקישורי אברי הגוף על פי אופן כח כל האברים וגידים שבקשורי הכוחות הרוחנים הכלולים בכח הנפש לכח אחד אשר יצר את האדם בחכמה ומקשרם על ידי כוחו הפלא כמאמר ומפליא לעשות שהוא קישורם ויחודם זה בזה שיהיו כלי הגוף מתאחדים עם כחות הנפש הכלולים בה לבחינה אחת וזהו מצד פלאותיו יתברך אשר אצלו יתברך הם בהשוואה הגשמיות עם הרוחניות כמאמר הכתוב אשר עשיתי בסתר רוקמתי בתחתיות ארץ גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו ימים יוצרו ולא אחד בהם דהיינו כח עשיית גוף האדם עם כח נפשו הוא בסתר המדריגות ומזה רוקמתי בכל פרטי הגוף בכל אבריו וגידיו וכל השטח של הגוף הוא נרקם בתחתיות ארץ אשר על כן גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו דהיינו כח כל התכללות הגוף עם הנפש אשר בחינת ההתכללות נקרא גולם כידוע ואז ימים יוצרו דהיינו על ידי כח התכללות כל פרטי הגוף נצטיירו כוחות הנפש שנקראו ימים ולא אחד בהם דהיינו שכחו יתברך בבחינת פלא מאחדם ומקשרם ולכן כתיב לא באלף שההתאחדות הוא על ידי האלף שהוא הפלא נמצא שורש הגוף עם כח הנפש המה במקורם בכחו יתברך מצד הפלא המה משתווים אבל בבחינת גילוי המה רחוקים בגדרם ומצד כחו הפלא הוא מקשרם ומייחדם לאחדים:

ו׳והנה עיקר כוונתו יתברך בכדי לגלות אלוק"ותו יתברך דייקא בתחתונים מבחינת קישור הנפש עם הגוף וכל פעולתם הוא נמשך מכוונתו והנה בכח כוונתו יתברך יש שני בחינות בחינה אחת הוא כוונתו יתברך הנמשכה מעצמותו יתברך ומתחברת ומתייחדת אליו יתברך ובחינה שניה שבכוונתו יתברך הוא גילוי התחברותו ויחודו בבחינת התגלות והתחברות בבחינת היש דייקא שיהיה נגלה יחודו יתברך דייקא מצד הכלים דהיינו מצד הגוף בכדי שיהיה נגלה יחודו יתברך דייקא בתתאין אשר על כן נאמר כי בצלם אלוקי"ם עשה את האדם דהיינו שכלל בבחינת אדם גשמי בבחינת הגוף בכל פרטי אבריו כביכול להדמות בכל פרטי אבריו וגידיו וכל הצטיירותו וקישורו כעין ודוגמת התקשרותו ויחודו יתברך בכל כוחותיו יתברך המתייחד בהם לכח אחד בבחינת אצילותו יתברך כמבואר בחלק הראשון ובפרט בשער הראשון:

ז׳והנה מצד שכוונתו יתברך הוא דייקא מצד תתאין דהיינו לגלות יחודו בגילוי היש ולהיות התגלות דייקא בבחינת נפרד שהוא מנגד ליחודו כדי לאהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למתיקא ולאכפייא לסטרא אחרא נמצא מוכרח להיות כוונה בכח המשכתו זה מקודם להתגלות היש וההיפך דייקא בכדי שיתהפך כנזכר לעיל על כן מוכרח להיות בכח המשכתו יתברך זה ובכח הצטיירות זה שני בחינות דהיינו בחינה אחת הוא אופן כוונתו מצד פנימיותו יתברך הנמשכת מכח יחודו יתברך בכל כחות העולמות כאשר הם מתייחדים אצלו יתברך הנקרא בחינת אצילות ובחינה זה שהוא מצד יחודו יתברך היא הנקראת נשמה והיא הנקראת נפש אלוק"ית דהיינו כח אלוק"ות ממש המתחברת ומתייחדת עם כוחו יתברך ונמשכת מיחודו יתברך ועל זה נאמר כי חלק הוי"ה עמו כי היא ממש חלק ממנו יתברך מכח יחודו ובחינה השניה שבכח המשכתו יתברך הוא להתפשט ולהתצייר בבחינת היש שהוא הגוף בכדי לחיותו בבחינתו ממש שהוא בבחינת נפרד גמור ושיהיה כל כחות ההצטיירות אשר הם בכחו יתברך נפעלים בכל חיות אברי הגוף מעין כח ההצטיירות שבכחו יתברך ובחינה זו נקראת רוח הבהמה ונפש הבהמיות להיות יורד למטה דייקא בבחינת חיות הגוף להתגלות השכל והמדות ומחשבה דבור ומעשה מצד חיות הצטרכות הגוף דייקא מצד היש שהוא היפך היחוד ומנגד להיחוד:

ח׳והנה כל בחינה מאלו נתחלקו לשני בחינות דהיינו בחינה הראשונה הנקראת נשמה ונפש אלוק"ית יש בה שני בחינות דהיינו בחינה הראשונה היא כאשר היא דבוקה בשורשה בעצמותו יתברך אשר היא נכללת בעצמותו ברוך הוא וביחודו ובטילה ממש אליו יתברך ובחינה שניה היא כח התכללותה בבחינת יחוד מצד הגוף להיות כל כחות אברי הגוף נכללים בכח הנשמה ביחודא חד אבל בכוחה המה הכל אחד ביחוד עצום אפילו מצד כח הגוף כמו שבכללות יחודו יתברך הרי כל כח העולמות המה מיוחדים בכחו יתברך בלי שום שינוי כלל מצד כחו הפלא כמו שנתבאר בשערי החלק הראשון ונשנו בשער הראשון מחלק הזה ככה בפרט בכח הנשמה הזה נכלל כח הגוף בבחינת כוחה ביחודא חד בלי שום שינוי אך אף על פי כן נחלקת לשני בחינות כמו שבאצילות נחלקו בשני בחינות יחוד דהיינו אריך אנפין וזעיר אנפין אשר אריך אנפין הוא כחו יתברך הנמשך מעצמותו ברוך הוא בעולמות ומתחבר ממש לעצמותו ברוך הוא באופן שכל העולמות אינם נערכים לבחינת כח נבדל מצד כחו הפלא וזעיר אנפין הוא כח יחודו יתברך מצד העולמות דייקא בכל חלוקי הדרגין בכל פרטיהם ואף על פי כן מתייחדין אצלו יתברך בלי שום ריבוי ושינוי והוא היודע וכו' ובאמת הוא הכל כחו יתברך לבדו בין בבחינת אריך אנפין בין בבחינת זעיר אנפין כמאמר האידרא הוא זעיר אנפין הוא עתיקא כולא חד כו' כי אם אורחין מתפרשין ומסטרא דילן שניא כמבואר בשערים הקודמים כן הוא דרך פרט בבחינת נפש האלוק"ית הנמשכת מכחו יתברך יש בה שני בחינות האלו ומתהדרין לחד דהיינו בחינה הראשונה ביטולה והתייחדותה במקורה ממש ובחינה שניה היא התכללות כח הגוף הנכלל בכוחה בבחינת יחוד גמור בלי שום שינוי ומבחינת כח זה היא הנמשכת בבחינת חיות הגוף להתחבר ולהתייחד אליו ובחינה הראשונה היא הנקראת ישראל עלה במחשבה ונקראת יחידה שבנפש שהוא רצון הנפש ובחינה שניה היא מצד כח התכללות הגוף היא הנקראת חכמה ומדות שבכח הנפש אבל באמת הכל הוא כח אחד מכחו יתברך בלי שום שינוי כלל כי אם שנחלקת לשני הבחינות מצד גילוי בגוף כמו שיתבאר למטה ובחינה השניה היא גם כן נחלקת לשני בחינות דהיינו בחינה ראשונה היא כאשר יורדת למטה להחיות הגוף בבחינת נפרד גמור ובבחינת ההיפך ממש שהיא בחינת סטרא אחרא ובחינה שניה שבכח הנפש הזו היא לחבר בחינת חיות שמצד הנפש ולקשרה אליו דהיינו שיכול להבין על ידי שכל הנמשך בגוף להחיותו בבחינת יש ישכיל ויבין יחודו יתברך ועל ידי המדות הנמשכין בלב לאהוב היש והנצרך אל הגוף שהוא היש יהיה בכח מדה זו לאהבה את הוי"ה ולירא מפניו ולכוף את מדותיו שהם מצד הגוף בשביל יראתו יתברך ולהפוך מדותיו אליו יתברך ולכן בחינת נפש הזו הנקראת נפש הבהמיות נקראת בלשון חכמי הקבלה בחינת נוגה הכלולה מטוב ורע:

ט׳והנה כל הארבע בחינות האלו התחלקותם הוא מצד הגילוי כי בבחינת הגילוי הנתגלה בבחינת חיות הגוף היא הנקראת נפש הבהמיות ומצד כחו יתברך הנמשך מיחודו יתברך כנזכר לעיל היא הנקראת נפש אלוק"ית אבל מצד אמיתותו יתברך הכל הוא כח אחד מכחו יתברך הנכלל מכל הבחינות האלו בכח אחד וכוונה אחת כי אצלו יתברך שוין כל הכחות בהשוואה גמורה ועוד זאת אפילו הגוף הגשמי בכל הצטיירות אבריו הגשמים הכל הוא מצד כחו לבדו יתברך הכולל את הכל ואצלו יתברך הכל הוא בהשוואה אך כחו יתברך אינו בבחינת גילוי כלל וכח זה הוא הנקרא מקיף הסובב את כל הגוף ומה שבתוכו הכל בהשוואה וברצונו יתברך נפעלו כל אלו הבחינות:

י׳והנה עיקר גילוי החיות הנגלה בהגוף הוא מצד חיות נפש הבהמיות אבל נפש האלוק"ית אינה בערך גילוי החיות כלל כי היא רק כח הנסתר בכח חיות הנפש הבהמיות ומלובשת בה והנה ההלבשה הזאת והתחברות כח הנשמה עם כח נפש הבהמיות היא מצד כח התכללות הנפש האלוק"ית מכל כחות הגוף הנכללים בכוחה ביחודא חד בכח זה היא מתחברת עם כח הטוב שבנפש הבהמיות להיות מתלבשת מצד הטוב שבה אבל כח הנשמה עצמה כאשר היא בכח מצד המקור הנקראת בחינת רצון הנפש כמו שנתבאר לעיל אינה באה בבחינת התלבשות כלל והיא בבחינת מקיף ובבחינת נקודת הלב אשר היא למעלה משכל האדם אשר נמשך מצד חיות הנפש הבהמיות וכמו כן את זה לעומת זה כח הרע שבנפש הבהמיות היא בבחינתה לבדה שנפש אלוק"ית אינה מתלבשת בה כי אם כאשר כופין ומהפכין את הרע לטוב על ידי כח הרצון שבנפש אז מאיר אור הנשמה אפילו מצד בחינת הרע כאשר יתבאר לקמן אם ירצה השם:

י״אוהנה כתיב וייצר הוי"ה אלקי"ם את האדם וייצר הוא בשני יודין יש בזוהר הקדוש שלשה פירושים פירוש ראשון הוא שצר צורה בגו צורה פירוש שני הוא להורות על שתי יצירות יצירה דעילאין ויצירה דתתאין פירוש שלישי הוא יצירה דטוב ויצירה דרע פירוש ראשון הוא על כח הנשמה הנקראת נפש אלוק"ית אשר נצטיירת מכחו יתברך בבחינת יחוד והתכללות אפילו מצד כח הגוף אשר כל הצטיירות כח הגוף הוא מצד כח היש שיהיו נכללין בכחה ביחוד אחד בהתחברות עצום והתכללות זה הוא מכח התכללות הנפש במקורה ושרשה בעודינה בכח רצונו יתברך הנמשך מכחו השוה אשר בכח רצונו יתברך נצטיירו כחות הנשמות בכל פרטיהם בכח אחד בהשוואה גמורה וכמאמר הזוהר הקדוש עד דלא אברי עלמא כל רוחין דצדיקייא הוו גניזין במחשבה קמיה כל חד וחד בדיוקניהון וגם מאמר רבותינו זכרונם לברכה נמלך בנשמתן של צדיקים וברא עלמא:

י״בוהנה כל הצטיירות כח הנשמה כאשר היא במקורה הוא מצד כוחה הגנוז והנעלם מצד כח השוואתו ברוך הוא כמבואר בחלק הראשון בשער האנפין והצטיירות שמצד כח הגוף הוא דייקא מצד כח היש והגבול ונפרד אשר שני בחינות הצטיירות המה מהופכים ומנגדים אבל מצד כחו יתברך הפלא צר צורה בגו צורה וכל זה הוא מצד כח הנשמה אשר בכוחה מתכללים ומתייחדים כל כוחות הצטיירות הגוף וכמו שהוא בכללות כאשר מבואר בחלק הראשון מאמר האידרא על וייצר צר צורה בגו צורה שהוא אריך וזעיר אנפין עיין שם כן הוא (בפרטיות) בבחינת הנשמה מצד הגוף כי הכל הוא בחינה אחת כי לזה נקרא האדם עולם קטן שיש בו כל הבחינות שהם מצד הכלליות פירוש שני שהוא יצירה דעילאין ויצירה דתתאין הוא על שני הבחינות נפשות המתחברין זה עם זה ויצירה דעילאין היא על כח הנשמה הנצטיירת בכח היחוד ויצירה דתתאין היא על נפש הבהמיות היורדת למטה לארץ הנצטיירת בבחינת תתאין שהוא כח היש והנפרד מעין כח הציור שבנפש אלוק"ית ובבחינת יצירה זו מתחברת עם נפש אלוק"ית ופירוש השלישי שהוא יצירה דטוב ויצירה דרע הוא מצד כח נפש הבהמיות לבדה הכלולה מטוב ורע יצטייר ממנה כח הטוב דהיינו כח המעורר בחינת הטוב שלה וגם יצטייר ממנה כח הרע שבה והם הנקראים יצר טוב ויצר הרע כי הבחינות המבוארים הם רק כחות דהיינו שיש בכח חיות הנפש המתפשטת בהגוף כח מצד נפש אלוק"ית וכח מצד הבהמיות ודרך כלל הוא כח אחד מכחו יתברך הנערך לבחינות כחות האלו:

י״גוהנה עיקר הכוונה היתה מאתו יתברך כדי לגלות אלוק"ותו יתברך על ידי הכחות האלו דהיינו שיתגלה יחודו יתברך על ידי גילוי היחוד שמצד הנשמה בבחינת חיות הגוף שמצד הבהמיות דהיינו מצד הטוב שבה וגם כן היתה כוונתו יתברך בכדי להפוך הרע לטוב אשר על כן כביכול נתן באדם כח המעורר הטוב והוא יצר הטוב הנמשך מהטוב שבנפש הבהמיות כדי לחברה ולייחדה בכח הנשמה אשר מתלבשת בה וגם ניתן באדם כח המעורר הרע שבנפש הבהמיות בכדי לכפותו ולהפכו וכח הזה הוא נמשך מכח הרע שבנפש הבהמיות והוא הנקרא יצר הרע והם נקראים שלוחי הנפש והם שני המלאכים המלווין לאדם ונמצאים אצלו שהם נצטיירו מכח נפש הבהמיות זה מצד הטוב שבה וזה מצד הרע אבל בחינת נפש אלוק"ית אינה צריכה להתעוררות ואינה בערך התעוררות כלל כי בחינתה אינה בכלל גילוי בבחינת חיות רק שהוא בחינת כוונתו יתברך המוסתר בבחינת החיות ותמיד היא דבוקה בשורשה בלי שום פירוד כלל והיא בעצמה אינה צריכה תיקון ושום עבודה בעולם כמבואר בספרו הקדוש של אדונינו מורינו ורבינו נשמתו עדן כי אם כל עיקר ירידתה הוא בכדי לקשר ולחבר חיות הנמשך בגוף שהיא נקראת נפש הבהמיות בכדי לייחד חיות הנפש הנמשך בהגוף אליו יתברך ולהפך בחינת הרע שבגוף למקורו לכן בבחינת היצירה שנקרא יצר טוב ויצר הרע הם רק מצד נפש הבהמיות שהבורא ברוך הוא ברא ויצר הכחות האלו לעורר את האדם ומצד שני הכחות האלו ניתנה הבחירה לבחור בטוב ומאוס ברע ולהפך את הרע לטוב:

י״דוהנה תכלית כוונת בריאת העולם בכלל וירידת הנשמה בגוף בפרט הוא כדי לברר נוגה לברר הטוב שבה ולדבקה בו יתברך על ידי כח הנשמה הניתן באדם המתלבשת בבחינת הטוב שבנוגה ולהפריד הרע הגמור על ידי סור מרע שהוא לאכפייא סטרא אחרא שהם השלש קליפות הטמאות לגמרי שיונקים מהרע שבנוגה ולהפך הרע שבנוגה לקדושה שהוא לאהפכא מחשוכא לנהורא ומרירא למתיקא דהיינו להפך מדות הנפש הבהמיות ולדבקה בקדושה אבל הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כי בחינת הנשמה היא נמשכת מיחודו יתברך אשר כל הכחות אצלו מיוחדים לכח אחד מצד כחו הפלא כמאמר הכתוב ויפח באפיו נשמת חיים ומאן דנפח מתוכו נפח דהיינו מפנימיות העולמות אשר בבחינת פנימיות דהיינו בדרך כלל אשר הוא יתברך כולל כל כח העולמות בכחו לכח אחד ממש כמבואר בשערים הקודמים כן הנשמה נמשכה מיחודו יתברך אשר כל כחות הגוף נכללים בכחה ומיוחדים אצלה ביחוד עצום הגם שמוכרחים להיות כל כחות הגוף בכחה ואשר מצד כחה נצטיירו כל כחות ופעולות הגוף אבל אצלה הם מיוחדים אבל בבחינת התלבשותם בבחינת הגוף הרי נגלו לכחות מחולקים בבחינת יש ועיקר הכוונה הוא מאתו יתברך שיתייחדו אפילו כח חיות הנמשך בכל פרטי כחות הגוף וגם בחינת הגוף בעצמו בבחינת גשמיות יהיו כלים לחיות הנשמה באופן שיתגלה על ידי כחות הגוף יחודו יתברך אשר אין עוד מלבדו ברוך הוא ויהיה השראת אלוק"ותו ושכינתיה יתברך על אברי הגוף דייקא:

ט״ווהנה הגוף והחיות אשר נמשך בתוכו להחיותו הוא מבחינת נוגה שעדיין לא נתבררה בירור גמור כמו הנשמה כי הלא ידוע שכל עיקר גילוי אלוק"ותו יתברך בבחינת עולמות הוא מבחינת בירור מלכים שנשברו כמאמר הכתוב ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל דהיינו כדי שיהיה מלך לבני ישראל שהם הנשמות של בני ישראל אשר על ידי הנשמות של בני ישראל הוא גילוי יחודו יתברך היה מתחילה בחינת שבירה דהיינו שיהיה נגלה בבחינת היש וההיפוך המנגד ליחודו יתברך ובחינת שבירה הוא הסתלקות אור אין סוף ברוך הוא בכדי שיהיו נגלים בבחינת יש גמור ונפרד כי עצמות אין סוף ברוך הוא אינו בערך גילוי כלל וגם אין שייך גילוי אצלו ברוך הוא מאחר שאין זולתו איך יתואר אליו גילוי כידוע אשר כל גילוי הוא לזולתו לכן היה השבירה להיות נגלה היש והזולת ואז היה התיקון דהיינו שהמשיך כחו הפלא להיות התגלותו יתברך בבחינת יחוד אפילו מצד היש והזולת לאחדם בכחו יתברך אשר כל יכול כו' כמבואר בשערי החלק הראשון:

ט״זוהנה בבחינת הבירור יש דרך כלל שלשה בחינות בחינה ראשונה היא בחינת אצילות דהיינו כל הכחות היש והגבול המתייחדים בכחו יתברך ביחוד עצום בלי שום שינוי כלל כמאמר הכתוב אני הוי"ה לא שניתי והוא מצד אמיתת כחו יתברך הנמצא בכל העולמות ואף על פי כן אין העולמות תופסים בו לשינוי כלל והוא הנקרא יחודא עילאה ובחינה שניה שבבירור הוא הנברר מבחינת היש מבחינת המלכים שנשברו בבחינת קדושה שבשלשה עולמות בריאה יצירה עשיה דהיינו שבבחינת העולמות הלא נגלה בחינת היש אבל בטלים אליו יתברך כל אחד ואחד בבחינתו כמו מחנה מיכא"ל ומחנה גבריא"ל זה ביטולו על ידי אהבה וזה ביטולו על ידי יראה ותגבורת האש וכן בדומיהם בכל כחות הנמשכים בבריאה אשר יש כמה אופנים שונים רבוא רבבות מדריגות עד אין קץ יש שביטולם על ידי השכלת יחודו יתברך והוא בחינת עולם הבריאה ויש שביטולם מצד אהבה ויראה טבעיים והם הנקראים חיות הקודש והוא בחינת עולם היצירה ויש שביטולם בבחינת עשיית פעולתם בבחינת לעשות רצון קונם והיא בחינת עולם העשיה והוא ביטול צבא השמים והגלגלים רוחניים וגשמיים ובירור זה הוא על ידי מדת מלכותו יתברך הנגלה עליהם ונקרא בחינת יחודא תתאה דהיינו שהיחוד שלהם הוא בבחינת תתאין דהיינו שנגלו לעולמות ובחינת נבראים ואף על פי כן מתייחדים בבחינתם בביטול בכל אחד ואחד לפי אופנם ויחודם ונקראים בבחינת לבוש על הגוף כמו למשל באדם שהגוף שלו עם החיות שבתוכו הרי הם ביחוד גמור באופן שאין לחלק ולהפריד מהות הגוף מהחיות בשום חילוק והבדל וכל הגוף מלא מהחיות תמיד בלי הפסק כלל:

י״זאבל הלבוש שעל הגוף הגם שבעוד הלבוש על האדם הלא דרך כלל נגלה לאדם אחד והלבוש גם כן מתייחד עמו אך אף על פי כן הוא מהות נבדל מהאדם ואם רוצה מפשיטו ובעת פשיטותו כשהוא בפני עצמו הרי אין ערך ושייכות למהות הלבוש עם מהות האדם כן בחינת עולמות בריאה יצירה עשיה המה נקראים לבוש לגבי עולם האצילות כי בבריאה יצירה עשיה לא נתגלה היחוד כי אם על ידי לבוש ההשכלה ולבוש המדה אשר המה בחינת יש ואור יחודו יתברך נגלה על ידי לבושיהם אבל ההשכלה והמדה בעצמותה ומהותה היא דבר נבדל ממהותו כי כשלא נגלה על ידי ההשכלה ומדות יחודו יתברך הרי אין להעריכם באיזה ערך לגבי יחודו יתברך כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל ואין להעריך אליו מדות אשר הוא מושלל מערך מדות כי אצלו יתברך לאו מכל אילין מדות כלל ואדרבה כשלא נגלה על ידיהם יחודו יתברך הרי הם בחינת זר ונפרד גמור אבל כשנגלה על ידי ההשכלה והמדות יחודו יתברך הרי הם מתדבקים אליו יתברך ונעשו לאחדים וכמאמר הכתוב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו כו' וכמאמרם זכרונם לברכה רבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי:

י״חובחינה שלישית שבבירור היא בחינת נוגה הנבררה ממלכים שנשברו להיות ממוצעת בין הקדושה ובין הסטרא אחרא שהיא חיות כל הנבראים הטהורים ומותרים דהיינו חיות כל העולם בכלל ובכל פרטי הנבראים אשר הם חיים וקיימים ונגלים בבחינת יש דהיינו פרטי כל הצומחים ובעלי חיים הטהורים וכל פרטי הנאות ותענוגים ואהבות ויראות המתפשטים בעולם הן מאכילות ושתיות וכו':

י״טוכן בהשכלת חצונית כמו חכמת הטבעית וחכמת התכונה וכל החכמות אשר המה נבררים מהרע גמור שבבחינת שבירה אבל עדיין לא נתבררו לטוב גמור ולכן כל אלו הבחינות נקראו דברים המותרים דהיינו כי לשון מותר הוא שאינו קשור בדבר כמו מתיר אסורים ומותרים ועומדים בכדי שיהיה היכולת בהם לחברם לאיזה צד שירצה דהיינו אם יתקשרו לקדושה יהיו מיוחדים לקדושה דהיינו למשל אם אדם יהפך כל מדותיו ושכלו שמצד חיות נפשו הנטבע בו להשכיל ביחודו יתברך ולאהבה אותו וכן כשאוכל ושותה יהיה כוונתו להפך חיות המאכל אליו יתברך:

כ׳וכן בכל הנאותיו ותענוגיו יביט בפנימיות הדבר דהיינו כח הוי"ה המחייהו ולא ילך אחר החיצונית וכן בכל החכמות הטבעים ידע ויבין מזה חכמתו יתברך והתקשרותו בעולמות וכן על ידי חכמת התכונה ישכיל ויבין מזה גדולתו יתברך והתקשרות כל הבחינות זה בזה על ידי כח יחודו יתברך הרי כל הבחינות הנזכרים לעיל יהיו מקושרים ומיוחדים אליו יתברך ויהיה נגלה אלוק"ותו יתברך על ידי כל הבחינות ואם חס ושלום יעשה בהיפך דהיינו שישתמש בכל השכלתו ומדותיו לצורך חיות הגוף בבחינת יש ולמלאות תאוותו בבחינת חצונית ולילך אחר שרירות לבו וכן בכל החכמות ישכיל החכמות בבחינת התגלות בבחינת נפרד מבלי הביט בפנימיות הדברים לקשרם אליו יתברך הרי הם מקושרים בבחינת סטרא אחרא ולכן עיקר הבחירה הוא בבחינה זו היא בחינת נוגה שהיא כלולה מטוב ורע והיא הממוצעת בין סיטרא דקדושה ובין רע גמור שהם סיגי מלכים שלא נתבררו כלל והם השלש קליפות הטמאות לגמרי שהם מאכלות האסורות ותאות אסורות ובעלי חיים הטמאים וחכמות המנגדים לאלוק"ות כמו חכמת מצרים וחכמת החוקרים הכופרים ביחוד אשר המה לא נבררו כלל מתוך השבירה להיות נגלים בהיפך הגמור והם אסורים לסטרא אחרא באופן שאי אפשר להעלותם אל הקדושה ועליהם נאמר סור מרע הסר רגליך מרע כי בחינתם אינו יכול להתברר להפכם לקדושה כי אם על ידי לאכפייא לסטרא אחרא ולסור מדרכם כמאמר הכתוב בני אם יפתוך חטאים אל תאבה וכל בחינתם וקיומם וחיותם הוא רק בשביל לאכפייא הגם שיש בחינות אפילו בבחינת סטרא אחרא גם כן בבחינת העלאתה הוא להוציא בולעם מפיהם שיתהפכו לקדושה דייקא מבחינת סטרא אחרא דהיינו ניצוצות הקדושה שנפלו בשבירה כמו שנאמר וינצלו את מצרים שהגלות של ישראל שהיו במצרים להוציא בירורים דווקא ממצרים. שהם הרע גמור כמו הגרים המתגיירים ודומיהם שהם דווקא הנשקעים בשלש קליפות הטמאות וכמו אברהם אבינו שיצא דווקא מתרח וכדומה לזה נשמות גדולות הנשקעים להוציא דייקא מתחת רשותם כמבואר בספר הגילגולים:

כ״אוכמו דוד המלך עליו השלום שאמר ובחטא יחמתני אמי והוא סוד מי יתן טהור מטמא וגם כן בבחינת בעלי תשובה גדולה אשר מעלתם עדיפי מצדיקים גמורים עם כל זה אין עלייתם על ידי בחינת העבודה בבחינת בחירה לבררם דהיינו שיאכל חס ושלום אדם איזה איסור כדי לברר או לחשב ולהרהר באיזה דבר איסור ופשיטא חס ושלום לעשות מעשה זר כדי לבררם אלא עיקר תכלית העבודה לסור מדרכם ולברוח בכל היכולת כי אם כל בירורם הוא שלא על ידי הדעת כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לא היה דוד ראוי לאותו מעשה כי אם להורות תשובה כו' וכן יש נשמות גדולות מאוד שמושקעים בתוך הרע בכדי לעלות על ידי תשובה גדולה והם מכבשי דרחמנא וכל זה הוא בכוונה עליונה שיהיה התגלות אלוק"ותו יתברך דווקא על ידי ההיפוך הגמור כמאמר הכתוב וידעו מצרים כי אני הוי"ה ויראו גוים את שם הוי"ה אבל כל זה נעשה מלמעלה אבל חס ושלום שיבחור האדם מעצמו כדי לבררם כי כל הבחירה הוא להיות מואס ברע ולסור ממנו ולכן הנוגה היא ממוצעת בין הקדושה ובין הסטרא אחרא כשאדם הולך חס ושלום אחרי שרירות לבו ובוחר ברע שמצד הנוגה בבחינת היתר מזה יבא לידי איסור וכל עיקר הוא לבחור בטוב ולמאוס ברע גמור ובחינת הרע שבנוגה הוא רק להפכא דייקא אל הקדושה:

כ״בוהנה מבואר בעץ חיים שבבחינת נוגה הזאת יש שני בחינות דהיינו בהתכללותה מטוב ורע בכלל יש בחינה שכולו טוב דהיינו מהחזה ולמעלה ויש בחינת התערבות טוב עם הרע שהוא מהחזה ולמטה דהיינו חכמה בינה דעת וחסד וגבורה שבנוגה המה מתדבקים אל הטוב הגמור ומהחזה ולמטה שם הוא ההתערבות הטוב עם הרע וביאור הדבר כי בחינת נוגה הוא התגלות הנגלה בכל העולמות המתגלים לבחינת יש:

כ״גוהנה בבחינת התגלות הזאת יש שני בחינות בחינה ראשונה הוא המכוון והחכמה בינה דעת שבכל הנבראים הנגלים ליש והתנהגותם בבחינת חסדו וגבורתו אשר כל הנפעלים נפעלו על ידי חכמתו יתברך בכל פרטי התנהגותם ואופנם והתקשרותם אליו יתברך הכל על פי הכוונה הוא הטוב שבהגילוי הזה וכאשר יתבונן האדם בכל העולמות מאין נתהוו ושורש הנהגתם ופעולתם יבין שהכל מאתו יתברך והוא המהוום ומקיימם בכל פרט ואין דבר שחוץ ממנו יתברך וכולם נפעלים על ידי כחו יתברך וכחו הוא מתקשר בהם ומתייחד בהם מזה יגיע לאדם הדביקות אליו יתברך ואדרבה מהתגלות זה יתפעל האדם ביראה ובאהבה ובתשוקה לצאת ממאסר הגוף להבטל אליו ולהתקשר ביחודו יתברך:

כ״דוכמאמר הכתוב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם כו' וכמאמר הכתוב כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך כו' וכדומה לזה מקראות אין מספר וכמאמר דוד המלך עליו השלום ברכי נפשי את הוי"ה הוי"ה אלוק"י גדלת מאוד הוד והדר לבשת עוטה אור כשלמה נוטה שמים כו' המקרה במים עליותיו כו' אשר כל ההתפעלות הוא דייקא על ידי הגילוי בבחינת התגלות היש מזה יגיע לאדם בהתבוננותו בעיקרם ושרשם של הנפעלים בזה יתגלה אליו רוממותו וגדולתו יתברך אשר אין חקר ויחודו בהם וכל התגלות יחודו יתברך הוא דייקא על ידי גילוי העולמות כי שלא בבחינת התגלות העולמות אין שום תפיסא והשגה בו יתברך וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה נודע מצד פעולותיו וגם מאמר וכי אפשר לדבקה בו אלא הדבק במדותיו דהיינו בבחינת המשכתו יתברך בבחינת התנהגות העולמות על ידי המדות שהם חסדו וגבורתו ותפארתו וכאשר נגלה לאדם על ידי התבוננותו חסדו וגבורתו יתברך הנפעלים בעולם תדבק נפש האדם להתכלל אליו יתברך על ידי חסדו וגבורתו לכן בבחינת התגלות של העולמות הנגלים בבחינת יש אשר בחינה זה הוא עצם הנוגה מהחזה ולמעלה דהיינו בהבנת והשכלת חסדו וגבורתו יתברך בעולמות הוא כולו טוב והוא מה שנאמר במרכבת יחזקאל ממראה מתניו ולמעלה כו':

כ״הובחינה שניה שבנוגה הוא מהחזה ולמטה דהיינו הגילוי הנגלה בעולמות מצד הגילוי הגמור בלי משים לב להבין עיקרם ושרשם רק שאינו רואה רק הגילוי לבד אשר בבחינת גילוי נראים ליש גמור ונפרד בזה הוא התערבות טוב ורע דהיינו הן במושכלות הן במדות דהיינו במושכלות הוא חכמת הטבעים וחכמת צבא השמים אשר לכולם יש הערכה וסדר על פי חכמת חצוניות בכוחם ותנועתם והתקשרותם זה בזה הן בדוממים ובצומחים בהרכבתם זה עם זה והן בבעלי חיים ובבחינת מדברים והן בבחינת מערכת השמים אשר לכולם יש השכלה בכחם וטבעותם מצד החצוניות וכן במדות יש מדת החסד והגבורה המתנהגים על פי טבע כדרך ארץ להתנהג במדות ישרות בחסד וגבורה בהנהגה ישרה אשר הטבע מחייבם להתנהג כך והן בהנאות אכילה ושתיה ושארי הנאות אשר נסדרו בטבע בהם הוא הטוב מעורב ברע ובהם הוא הבחירה אשר יש בבחינת גילוי הזה שני בחינות או להפכם לטוב או להיפך חס ושלום:

כ״וכי כאשר גובר הטוב שבהם יכולים להפכם אל הקדושה וכן חס ושלום בהיפך כשמגביר הרע הגמור דהיינו לילך אחר היש הגמור ואחרי תאות לבו ממש וגם בהשכלתו שישכיל אשר כל עיקר התנהגות העולמות הם רק על פי טבע שטבעם מחייבם חס ושלום הרי מפריד ההתגלות בבחינת פירוד גמור ומזה יכול לבא לידי קליפות הגמורות דהיינו לתאוות האסורות רחמנא ליצלן ולכפור ביחודו יתברך כמאמר פרעה לי יאורי ואני עשיתני וכמאמר אני ואפסי עוד וכמאמר סנחריב אחריב בכף פעמי כו' וכאשר יתבאר לקמן בזה באריכות ועל בחינה שניה זה נאמר ביחזקאל וממראה מתניו ולמטה וכמבואר בעץ חיים והוא הצלם שראה נבוכדנאצר שהוא בחינת נוגה זו כמאמר הכתוב ראשה דדהב טב חדוהי ודרעוהי די כסף שהוא הטוב שבנוגה מעוהי וירכתיה די נחש כו' הוא בחינה שניה מחזה ולמטה שהוא התערבות טוב ורע וכידוע שנחושת הוא מתערובות הטוב עם הרע ולכן נקרא נחושת על שם נחש והוא המבואר בזוהר הקדוש תרומה אצטבע בההוא גוון למיזן לון דהיינו כביכול שנתגלה בחינת גילוי העולמות על ידי בחינת ההתגלות למיזן לאינון טורי דפרודא עיין שם ועיין בעץ חיים ולכן בהתגברות הטוב דהיינו שעל ידי מדותיו הטבעים והנאותיו כאשר יהפכם לקדושה שיעלה הנאות העולם ליהנות מהפנימיות המחיים שהוא אור הוי"ה ויחודו וכן על ידי השכלת הטבעית ישכיל גדולתו יתברך ויחודו מהפכם אל הקדושה ממש וכן חס ושלום כאשר יגביר הרע על נפשו יהפכם לרע גמור אבל כשאינו מגביר שום צד כי אם שהוא מתנהג על פי טבעיות וכן השכלתו הוא בטבעיות אז נקרא התערבות טוב ורע ויתבאר לקמן אם ירצה השם ביותר ביאור:

כ״זוהנה מבחינת נוגה זו היא התבררות כל העולמות ובחינת נוגה זו היא בכל העולמות בעשיה וביצירה ובבריאה ובאצילות ובבריאה יצירה עשיה יש בבחינת נוגה שני הבחינות מהטוב ורע כנזכר לעיל אבל באצילות הוא הכל טוב כמבואר בעץ חיים ולהבין זה הנה ידוע שבכל הנמצאים בעולם יש שני בחינות דהיינו מהותו וכוחו שבכל בחינה ובחינה ובחינת הנגלה של כל בחינה דהיינו למשל בצומח יש בו כחו של הצומח וחיותו שבכוחו ויש בו גם כן הנגלה וכן הוא בחי ומדבר יש בחינת כוחם ומהותם ויש בהם התגלותם בכלי הגוף שלהם אשר על ידי כלי הגוף מתגלים כחותיהם:

כ״חוהנה כח הזה אינו בבחינת התגלות כלל כי אם כל עיקר התגלותם הוא על ידי כלים המגלים חיותם כמו בנפש האדם אשר הנפש מצד כחה אינה בבחינת התגלות כלל וכל עיקר התגלותה הוא מצד פעולת כלי הגוף ובחינת כח הזה נקרא מ"ה שהוא המהות ובחינת הגילוי נקרא ב"ן:

כ״טוהנה כן הוא בערך כלל העולמות התפשטותו יתברך בהם בבחינת חיותם וקיומם אשר הכל הוא מכחו יתברך הרי כחו יתברך אינו בבחינת גילוי כי הלא אין בו תפיסא כלל כי אם התגלותו הוא על ידי כלי העולמות ונודע מציאותו ולא מהותו וידיעת מציאותו הוא מצד הגילוי שנגלו עולמות אשר הוא המחיים ומהוום ומקיימם על ידי העולמות נגלה כחו יתברך אבל עצמותו ברוך הוא שהוא מהותו אינו בבחינת גילוי כלל ולכן בכדי שיתגלה אלק"ותו יתברך הוצרך להיות בחינת שבירה ותיקון דהיינו שיתגלה בחינת היש בבחינת נפרד ועל ידי התיקון נתגלה אלוק"ותו על ידי בחינת היש וכמבואר בשערי החלק הראשון נמצא כל ההתגלות הוא דייקא על ידי כח היש ועל ידי גילוי כח היש נגלה כחו יתברך דהיינו כשנתגלה יחודו בביטול היש אז שייך לומר שנגלה כחו יתברך כשמבטלין כל העולמות אליו יתברך ונגלה אלוק"ותו בכל הפרטים נגלה על ידי העולמות שאין עוד מלבדו אשר מוכרח מקודם להתגלות בחינת עוד ועל ידי היחוד של ישראל וביטולם להוי"ה נתגלה שאין עוד אבל אם לא יתגלה העוד איך שייך להתגלות של אין עוד:

ל׳והנה גילוי היש הוא בחינת נוגה ועל ידי בחינת היש שבנוגה נגלה אלוק"ותו יתברך בבחינת ביטולם ובחינת היש הוא הרגשת הביטול ויחודו יתברך כי בלא בחינת היש אין שייך לומר אפילו בחינת יחוד מאחר שהכל הוא כחו לבדו יתברך אשר על כן עיקר גילוי יחודו יתברך הוא דווקא מצד ההיפוך וההסתרה כמאמר הכתוב ואלה המלכים וכו' אשר על כן כל גילוי יחודו יתברך ואלוק"ותו המתגלה בעולמות הכל הוא דווקא מצד היש אשר על כן אפילו בבחינת אצילות דהיינו כח כל העולמות כאשר הם בכחו יתברך גם כן אינו אלא מצד בחינת היש הנגלה בעולמות רק בעולמות המה נגלים לבחינות מחולקים ונפרדים אבל אצלו יתברך המה מיוחדים דהיינו שמתמשך בעצמותו ברוך הוא בכל בחינות העולמות בלי שינוי ופירוד נמצא מוכרח להיות כח היש בכחו יתברך כדי שעל ידי כח היש יהיה מתקשר ומתגלה בכל העולמות אבל שלא בבחינת היש שבכחו אינו נופל שם גילוי כלל אפילו בבחינת אצילות מאחר שבאמת אין עוד מלבדו ואין זולתו ואינו בערך גילוי כלל ולכן כח היש הוא כביכול כח התעוררות גילוי עצמותו ברוך הוא להתגלות בכל העולמות אבל אצלו הוא בבחינת יחוד גמור כי אצלו יתברך אין מסתיר היש להיות נגלה בבחינת מובדלת:

ל״אוהנה כח היש שבכחו יתברך הוא נקרא בחינת נוגה שבאצילות אבל הוא כולו טוב מטעם שאין היש מסתיר לגביה ונכלל ביחוד גמור מצד כחו הפלא והנה בחינת נוגה שבאצילות נקרא בחינת עור כמו שעור האדם הוא מקיים כל אברי הגוף וכל כליו ועל ידו מתמשך בהם הנפש אבל בלתי העור אין קיום לכליו כלל כן הוא בחינת נוגה דאצילות שהוא כח היש שבעולמות הוא המקיים כל כלי האצילות דהיינו חכמה ובינה וחסד וגבורה שבכחו יתברך להיות מתגלים בכל העולמות כי בחינת החכמה ובינה והמדות המה רק כחות הכלולים בכחו יתברך אבל אינם בבחינת גילוי אבל על ידי כח היש באים בבחינת גילוי אבל באצילות הכל הוא עצמותו ברוך הוא בבחינת אין סוף ואין העולמות מסתירים לגביה יתברך מצד אמיתותו אשר אין עוד מלבדו ואין זולתו יתברך וזהו נוגה דאצילות ונוגה דבריאה הוא הביטול הנגלה על ידי השכלה בגדולתו יתברך:

ל״בוהנה ההשכלה בעצמה אינה אלא כח לבד אבל גילוי ההשכלה והרגשתה הוא על ידי בחינת היש נקרא נוגה כי יש מי שישכיל כי על עצם אחד לבד אין שייך גילוי כלל והנה בבחינת השכלה יש שני בחינות דהיינו להשכיל יחודו יתברך מצד העצם ובחינה שניה הוא להשכיל העולמות והיש איך שהוא בטל אליו יתברך נמצא מוכרח להיות בהשכלה בחינת היש בהתגלות והנה הבטול הנגלה על ידי בחינת היש הרי הוא טוב גמור אבל בחינת היש עצמו שבהשכלה שהם כלים שבהם נתגלה כח ההשכלה הרי בכלים האלו יש בחינת רע שהוא בחינת נפרד אבל בביטולו הוא טוב גמור אבל עם כל זה אפילו בבחינת הביטול הרי יש איזה אחיזה לבחינת היש המתגלה בהביטול דהיינו הרגשת הביטול הרי בחינת ההרגשה נגלית לבחינת נפרד כי אינו בבחינת יחוד גמור כמו שהוא בבחינת אצילות כי בבחינת נבראים נגלים לבחינת יש רק שהם בטלים על ידי השכלתם:

ל״גוהנה בחינת הביטול הנמשך מהיש הם בחינת קדושה גמורה אבל הכלים שעל ידם נגלה הביטול יש בהם מעט בחינת הרע אבל בבריאה הטוב הוא הרוב והרע בטל במיעוטו והוא סוד ובמלאכיו ישים תהלה כי עדיין יש בהם בחינת יש ובחינתם נברר מבחינת נוגה שהוא בחינת היש ובחינת יצירה ששם הם המדות שם הוא חציו טוב וחציו רע כי במדה כמו אהבה לאיזה דבר הנה באהבה זו יש שני בחינות בחינה ראשונה הוא הדבר שאוהב אותו ומתקשר אליו באהבתו ובחינה שניה הוא מי שאוהב כמשל מי שאוהב איזה דבר הערב יש בזה האהבה שני בחינות ראשונה שאוהב אותו מצד העריבות שבו ובחינה שניה הוא שאוהב את עצמו בכדי שיתדבק העריבות אליו בכדי שינעם לנפשו כן הוא האהבה אליו יתברך מצד עריבות נעימות אלוק"ותו יתברך נפשו חפצה להדבקה בעריבות נעימות ידידותיו נמצא יש בזה שני בחינות ראשונה הוא ההתקשרות מצד עריבות אלוק"ותו יתברך ובחינה שניה הוא מצד חפץ נפשו בהעריבות נמצא הוא חציה מצד אלוק"ותו יתברך וחציה מצד היש שלו החפץ לדבקה בו:

ל״דוהנה כאשר מבטל כל בחינת היש שלו על ידי אהבה זו הרי היא בחינת קדושה גמורה אבל כשחפץ מצד נפשו הרי יש בזה תערובות היש יותר ולכן נקרא יצירה עץ הדעת טוב ורע כמבואר בעץ חיים שבחינת מט"ט הוא מסטרא דטוב ורע שהוא חציו טוב וחציו רע וכמבואר ברעיא מהימנא ובתיקונים שמסטריה הוא בחינת כשר ופסול טמא וטהור איסור והיתר ולא חס ושלום שיהא בבחינת קדושה דיצירה שהוא בחינת מט"ט בעצמו רע חס ושלום כי אם שבבחינת יצירה הוא ההבדלה בין קודש לחול ובין טומאה לטהרה ובין אסור ומותר כי שם הוא התגלות הרע שהוא היש גמור אשר על כן צריך להפרידו ולהפריד היש מהקדושה ושיהיה כל עיקר הביטול הנמשך על ידי המדות אליו יתברך ולהתגבר על בחינת היש אבל הביטול הנמשך על ידי ההשכלה דהיינו מצד שמשכיל יחודו הרי אין הרע אלא בבחינת טפל ועל ידי הביטול במסירות נפש שהוא אור יחודו יתברך המאיר בבריאה מבטל בחינת היש לגמרי ובעשיה הוא רובו רע כי בעשיה הוא הביטול מצד התגלות העשיה הנגלית בבחינת מערכת השמים הנגלים ליש גמור הרי היש שם הוא בתגבורת יותר והביטול הוא בבחינת מיעוט ולכן צריך התגברות יותר שלא יסתיר היש כי אם לבטלו בבחינת יחוד כי שם יכול לינק הסטרא אחרא יותר מצד הגילוי הנגלה ליש גמור נמצא נוגה זו היא הנוהגת בכל העולמות וכל בחינות העולמות דקדושה המה נגלים על ידי בחינת הנוגה:

ל״הועל זה נאמר ביחזקאל והנה רוח סערה כו' ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב ומתוכה כעין החשמל כו' ומתוכה דמות ארבע חיות כי שלשה בחינות הראשונים המה הרע הגמור הנגלה לדבר נפרד שהם שלש קליפות הטמאות לגמרי ונוגה לו סביב דהיינו שסביב הרע שהוא כח היש הוא הבחינת נוגה שממנו מתבררים בחינת אלק"ות בבחינת קדושה ולכן נאמר מתוכה דייקא דהיינו מתוך בחינת היש הוא החשמל שהוא כח המקיים התגלות אלק"ותו יתברך ומתוכה דמות ארבע חיות דהיינו בטולם באהבתם ויראתם וכן כל העולמות המה הכל נבררים מבחינתה ובחינת נוגה בעצמה היא כח היש בעצמו ולכן היא כלולה מטוב ורע כי הטוב שבה הוא מה שנגלה אלוק"ותו ויחודו יתברך על ידי בחינת התגלות היש והרע שבה הוא היש והטוב שבה הוא בחינת דכורא שבה והרע שבה הוא בחינת נוקבא כידוע שבחינת דכורא הוא הכח של כל דבר ומהותו ונוקבא הוא גילוי המהות והוא בחינת מ"ה וב"ן ולכן בכח היש הוא שנגלה על ידו יחודו יתברך והוא הטוב שבה והנוקבא שבה הוא גילוי היש הנגלה הוא בחינת התערבות טוב ורע כנזכר לעיל והוא סוד התנינים הגדולים לויתן ובת זוגיה שעליהם קיימא עלמא ודי למבין והבן ולכן מבחינת נוגה הזאת הם כל דברים המותרים כמו הצומחים ובעלי חיים הטהורים וחיות נפשות הבהמיות של ישראל וכן כל החכמות הטבעיים הן בטבעית העולם הגשמי הזה והן במושכלות כמו חכמת התכונה ושארי חכמות אשר המה עדיין לא נתבררו אל הקדושה ועומדות להתברר ונפש כל הצומחים האסורים כמו ערלה וכלאים ובעלי חיים הטמאים ומאכלות האסורות וחכמת החצוניות המכחישים אלוק"ות כמו כשפים וחכמת האפיקורסים ושל עובדי כוכבים ומזלות ודומיהם ונפשות עובדי עבודה זרה המה מהקליפות הטמאות לגמרי כמבואר בעץ חיים ובליקוטי אמרים ונוגה היא הממוצעת בין הקדושה ובין השלש קליפות הטמאות לגמרי:

ל״ווהנה מבואר בזוהר הקדוש פרשת ויקהל דבר אחר גדול ההוא חשוכא גדול כיון דכסי כל נהורין ולא אתחזיין קמיה איהו גדול ושליט על עובדין דעלמא ואש מתלקחת דהא אשא דדינא קשיא לא אעדי מניה לעלמין ונוגה לו סביב אף על גב דכל האי קיימא ביה נגה לו סביב מהכא אוליפנא דאף על גב דלית סטרא דא אלא סטרא דמסאבא נגה לו סביב ולא אצטרך ליה לבר נש לדחייא ליה לבר מאי טעמא בגין דנגה לו סביב סטרא דקדושה דמהימנותא אית ליה כו' עיין שם:

ל״זדהיינו אפילו השלש קליפות הטמאות לגמרי אית ליה סטרא דקדושה דמהימנותא כי התהוותם ובחינת הסתרתם להיות מנגד לגמרי הוא הנצרך לקדושה כי כל עיקר ההסתרה הוא בשביל הגילוי דהיינו על ידי כפייתם בבחינת סור מרע וגם המה רצועה לאלקאה וגם בכדי להוציא בולעם מפיהם על ידי לאהפכא חשוכא לנהורא או בסוד מי יתן טהור מטמא כמבואר בזוהר הקדוש טהור דנפקא מגו טמא וכו' וכמבואר בסתרי תורה דפרשת ויצא בזמנא דיעקב שלימא מגו עאקו דארעא דרשו אחרא בגו דרגין נוכראין דחה לכולהו ובריר חולק עדביה ואחסנתיה נהורא מגו חשוכא וחכמתא מגו טפשותא ואוקיר ליה למאריה כד הוה קאים בגו רשותא דאל זר על דא כתיב לא עתה יבוש יעקב כו' והוא כל ירידת ישראל להגלות כדי לבררם הן באתכפייא הן באתהפכא ולכן נאמר ונגה לו סביב סביב דייקא דהיינו שבפנימיותם המה שלש קליפות הטמאות לגמרי ואי אפשר להעלותם אל הקדושה וחס ושלום לעבוד עבודתו בכדי לאכפיים או להפכם רק סביב יש להם נוגה דהיינו עיקר התהוותם הוא לצורך גבוה אבל זה הוא רק בבחינת כוונתו יתברך הנסתרת כמו על ידי גלות או חס ושלום שנזדמן לאדם פועל רע בלי כוונה או כמו מעשה דשמשון וכמו בשבע שנים שכבשו אשר הותר להם קדלי דחזירי או כמוהם כמה אופנים אשר הם כבשי דרחמנא וכמו ענין הארון שנשבה בידי פלשתים הוא כדי להוציא בולעם מפיהם כמו שמבואר בגלגולים על פסוק אשר יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים דהיינו לפעמים אפילו צדיק עושה איזה חטא בכדי לברר מתוך הקליפה כמאמר הכתוב כי אדם אין צדיק בארץ כו' ועל זה נאמר רגליה יורדות וכו' ומלכותו בכל משלה כו':

ל״חנמצא דרך כלל יש שלשה בחינות בבחינת נוגה דהיינו נגה שסביב הקליפות הטמאות הוא עיקר כדי לבררם ובחינת נוגה הממוצעת והיא המפסקת בין הקדושה ובין הסטרא אחרא ובחינה שלישית הוא הנברר מנגה לקדושה והוא הנקרא חשמ"ל כמבואר בזוהר פרשת ויקהל הנזכר לעיל וכד האי נגה עאל לגו ואפריש בין ערלה ובין מקדשא כדין אקרי חש"מל חש ואתגלייא מל רזא דאת קיימא דלא אתעכב מלאתגלאה מגו ערלה דהיינו כשנגה נכללת בקדושה אז נגלה גילוי האלוק"ות מגו ערלה כי באמת הכל הוא מכחו יתברך כי אם מצד ההסתרה בבחינת ההיפך נגלה לסטרא אחרא ולכן כאשר עדיין בחינת היש לא נברר אז קיימא ערלה דהיינו ההסתרה לגמרי שהוא בחינת סטרא אחרא אבל כאשר נברר היש ונגלה התקשרותו יתברך ויחודו בכל הדרגין ועל ידי בחינת היש נגלה אלוק"ותו יתברך בבחינת ביטול היש והתדבקותו אזי אתגלייא את קיימא דהיינו ברית שהוא התקשרות האין סוף בעולמות אשר כל עיקר הבריאה היה דווקא שיתגלה אלוק"ותו יתברך דייקא בבחינת היש והגבול והוא ענין הברית שהוא כריתת הברית בחינת בלתי בעל גבול עם בחינת בעל גבול מצד כחו הפלא דהיינו שיתגלה דווקא על ידי בחינת עולמות:

ל״טוהנה כל זמן שלא נתברר מתוך השבירה אז נגלה להיפך גמור בבחינת מנגדת להקדושה אבל כשנברר היש שהוא בחינת נוגה והוא כד עאיל לגו דייקא דהיינו שנתעלה לבחינת קדושה אז נדחה הסטרא אחרא ונגלה התקשרותו יתברך ואז נקראת נוגה זו בחינת חשמל ובחינת חשמל זה הוא לבוש לגילוי אלוק"ותו יתברך והוא הלבוש לכל ארבע עולמות בריאה יצירה עשיה כי כמו למשל שעל ידי הלבוש נגלה האדם והנה הלבוש הוא דבר נפרד מהאדם אבל כשהוא לבוש בלבושיו אזי הוא אדם אחד בכלל עם לבושיו ואדרבא שנתכבד על ידי לבושיו כן נגלה אלוק"ותו יתברך על ידי הביטול בבחינת היש דייקא אשר היש מצד התגלותו הוא נפרד גמור ועל ידי ביטולו והפיכתו אל הקדושה נגלה על ידו יחודו:

מ׳והנה באצילות הלבושים הם בחינת עור כי באצילות הכל הוא כח אחד דהיינו שכח היש מתאחד אצלו ברוך הוא לכח אחד ממש לכן נקרא עור כמו שעור האדם הוא מחובר עם האדם לעצם אחד כן התחברות כח היש עם כחו יתברך לכח אחד ממש אף על פי כן נקרא לבוש לגבי עצם כחו יתברך מצד עצמותו ברוך הוא אפילו בבחינת הכלים אשר איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון כי אפילו כח הגבול שבכחו יתברך הכל הוא עצמותו ברוך הוא אבל גילוי היש שבכחו הרי מצד הגילוי נערך לכח נפרד אבל אצלו יתברך גם גילוי היש מתחבר עמו ומתאחד בכחו יתברך וכל עיקר האצילות הוא בכדי לגלות דווקא בבחינת נפרד בבחינת גילוי ולכן כל הכלים דאצילות שהם גוף הספירות שהם חכמתו ובינתו ודעתו וחסדו כו' כולם הם לצורך הגילוי אך אצלו הם מיוחדים לכן עור שהוא הגילוי מחבר ומקשר כל הכלים לאחדים דהיינו שיהיו כולם משפיעים להגילוי ודי למבין אבל בבריאה יצירה עשיה אשר שם הוא הנגלה לבחינת יש גמור בבחינת התחלקות נקרא חשמל הזה בחינת לבוש גמור כי שם נגלה ליש גמור בבחינת נפרד וכאשר נכלל בקדושה דהיינו על ידי הביטול והתקשרות ביחודו יתברך אז נגלה על ידי בחינת היש גילוי אלוק"ותו יתברך ודייקא על ידי היש בזה יתגלה יותר כי מצד עצם ההתחברות אין שייך גילוי כי כל גילוי הוא לבר דייקא ולזולת אבל בעצם אחד אין שייך גילוי כן כביכול מצד עצם יחודו יתברך אין שייך גילוי כי למי יתגלה אשר הוא אחד באמת אבל מצד גילוי יחודו בבחינת היש שם נגלה דייקא יחודו על ידי בחינת לבושי היש והן החשמלים שבבריאה יצירה עשיה ולכן חשמל בגימטריא מלבוש כמבואר בעץ חיים והוא הטוב המתברר מנוגה ולכן כל עיקר הבריאה הוא לתקן אלו הלבושין דייקא וזהו מה שכתוב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו כי כל הנקרא בשמי הוא באצילות הוא ההתקשרות האמיתי שהוא כל כידוע שכל הוא ההתקשרות שהוא מקשר אפילו הנקרא בשמי אשר שמו הוא הגילוי כי אצלו יתברך מתקשר ומתייחד אפילו הגילוי אליו אבל בבריאה יצירה עשיה נקרא הגילוי בחינת לבוש וזהו ולכבודי כמאמר רבותינו זכרונם לברכה רבי יוחנן קארי למאניה מכבדותא ודי למבין:

מ״אוהנה החשמל זה הוא לבוש לבריאה בבחינת לבוש ההשכלה וביצירה הוא לבוש המדות ובעשיה הוא לבוש המעשה והוא הנקרא מחשבה דבור ומעשה של כל העולמות אשר הם נקראים לבושים ועצם ההשכלה ועצם המדות ועצם כח העשיה הם נקראים אלוק"ות גמור שהוא כחם ובטולם מצד עצמות אלק"ותו יתברך המתלבש בבחינת לבושים אלו והגם שכל הבחינות אפילו האלוק"ות שבכל העולמות מתברר דייקא מתוך היש כמו שנתבאר לעיל אך התבררות בחינת כח היש שהוא הכל כחו לבדו יתברך אפילו בבחינת היש דהיינו כל חיות בחינת היש הכל הוא חיות אלק"ית כי הוא יתברך המהוום ומחיים ומקיימם וכל הבחינות הן מצד ההשכלה הן מצד המדות הן מצד העשיה הכל הוא כחו לבדו יתברך אבל כל זמן שלא נתברר דהיינו שהוא בהסתר מצד הצמצום וההסתרה לא נגלה כחו יתברך והוא הנקרא קליפה כמו שקליפה מחפיא על המאכל ומסתירו הגם שהמאכל הוא בתוך הקליפה אף על פי כן לא נגלה המאכל כי הקליפה מסתירתו:

מ״בוהנה העיקר הוא המאכל כו' כן חיות אלק"ית הנמשך בכל העולמות מצד השבירה שהוא ההסתרה אז אינו נגלה כחו יתברך על ידי בחינת היש גמור המסתיר אבל כשמתברר מתוך הקליפה דהיינו שמסירים ההסתרה נגלה כחו יתברך ומתברר בבחינת יחוד גמור בבחינת אלוק"ית ממש שהוא כחו יתברך המחייהו בבחינת יש ומתברר בבחינת אלוק"ית בבחינת אצילות בבחינת ביטול גמור בבחינת יחוד העצמי ובבחינת בריאה הוא מצד השכלת יחודו יתברך וביצירה מצד המדות ובעשיה מצד העשיה וכולם המה כח אלוק"י ממש מצד כל כח חילוקי הדרגין אשר אצלו יתברך כל חילוקי הדרגין ביחוד גמור וכל בחינת התחלקות הוא מצד היש כי אצלו יתברך מצד עצמותו הכל הוא כח אחד אבל עיקר הכוונה מאתו יתברך היא כדי שיתגלה אלוק"ותו יתברך בכל הפרטים והתגלות זה אינו נגלה כי אם מצד ההיפך כמאמר הכתוב ויתרון החכמה מן הסכלות כו' כמו למשל באדם שהוא חכם בכח ומשכיל אמיתת הענין הרי הוא בכחו לכח אחד בכלל שמשכיל הדבר שכן הוא אבל בכדי שיתגלה פרטית חכמתו אינו נגלה כי אם מן הסכלות שהוא היפוך החכמה כמו שמקשה איזה קושיא להסתיר חכמתו להיות לו למנגד מזה נגלה פרטיות חכמתו לתרץ הקושיא:

מ״גוהנה התירוץ הוא מתרץ על פי עצם חכמתו איך שהוא במקור חכמתו ועל פי עצם חכמתו הוא מתרץ אבל בכדי להסיר הקושיא בערך המקשה הרי מוכרח להסבירה ולתרץ אפילו בערכו של המקשה נמצא על ידי זה נגלה כל פרטיות חכמתו כן הוא כביכול בנמשל כי כאשר חפץ לגלות אלוק"ותו יתברך אשר אין זולתו ואין עוד מלבדו:

מ״דוהנה קודם בריאת העולם היה הכל כח אחד לבד שהוא אין סוף ברוך הוא אשר לכן היה השבירה שיהיה נגלה היש ומנגד אליו יתברך אשר יהיו נגלים דייקא ליש ונפרד אשר על כן על ידי התיקון דהיינו שמגלה יחודו יתברך אפילו בכח היש אז יתגלה כח יחודו בכל הפרטים והנה כח גילוי היחוד הוא מצד עצם יחודו יתברך ומעצם יחודו נגלה עצם יחודו יתברך בכל הפרטים על ידי השכלה ומדות ומעשה לפי אופן היש המסתירו ולכן מבואר בעץ חיים שהמובחר עלה באצילות ומה שלא יכול להתברר בבחינת אצילות נתברר בבחינת בריאה כו' דהיינו שתכלית כוונתו יתברך שיהיה נגלה יחודו יתברך אפילו בבחינת פרטים והבחינת פרטים לא יכלו לעלות באצילות ששם הוא היחוד הגמור וביטול העצמי וכאשר נתבאר זה בחלק הראשון בשער קטנות וגדלות:

מ״הוהנה זה הבירור הוא הנברר מבחינת הנוגה כמבואר לעיל דהיינו כחו יתברך שבבחינת היש כאשר הוא בכחו יתברך ביחוד עצום על ידי כח הפלא ובירור השני הוא שיתגלה אלוק"ותו יתברך אפילו בבחינת גילוי היש שהוא בחינת ההסתר שהוא בחינת הקליפה אשר מצד הגילוי הוא נגלה דייקא לבחינת היש והכוונה מאתו יתברך שיתגלה אלוק"ותו יתברך בבחינת גילוי דייקא דהיינו שיהיה נגלה ליש ואף על פי כן יהיה בטל אליו יתברך ובחינת בירור זה הוא נקרא חשמל דהיינו מקליפה נתהפך ללבוש אשר בבחינת קליפה היא בבחינת הסתר גמור ומנגד להקדושה עתה יהיה בחינת לבוש בבחינת התחברות אל הקדושה וזהו עיקר תכלית הבירור:

מ״ווהנה בבחינת בירור זה יש שני אופנים דהיינו כמבואר בזוהר הקדוש על מה שכתוב אל גנת אגוז ירדתי כי באגוז יש קליפה החיצונה שהיא קשה ואי אפשר להשיג האוכל כי אם על ידי שבירת הקליפה החיצונה ויש קליפה דקה שסביב האוכל ונדבקת אליו ונאכלת עם המאכל אך כשנתייבש האוכל אז הקליפה ההיא נפרדת מהאוכל כן יש בבחינת בירור החיות האלוק"י מתוך הקליפות הנה הקליפה הקשה הם הקליפות הטמאות אשר המה מנגדים לגמרי להקדושה אין להם תקנה אלא שבירה דהיינו לאכפייא ולסור מהרע לגמרי אבל בחינת נגה הגם שהיא גם כן בחינת קליפה כי גילוי היש הוא נגלה לנפרד אבל כשמהפכין אותה ומתבררת אז נכללת גם כן בקדושה ונעשית לבוש אל הקדושה בבחינת התחברות גמור אבל כשאינה מתבררת היא גם כן קליפה נפרדת ונגלית ליש גמור בבחינת נפרד:

מ״זוהנה כל הבירורים המה כמשל האגוז הנזכר לעיל אשר בתחלת צמיחתו והתגלותו המאכל מחובר עם הקליפה לאחד וכל מה שגדל יותר נבררת ונבדלת המאכל מהקליפה ונתברר האוכל לאט לאט מתוך הקליפה עד שנגמר בישולו אז נעשה הקליפה קשה ונבדלת מן האוכל לגמרי אבל האוכל בעצמו אי אפשר לו להיות נגלה בצמיחתו בלי הקליפה כן הוא כל בחינת התבררות הקדושה הוא דייקא מן ההיפוך כי גילוי אלוק"ותו יתברך אי אפשר להתגלות כי אם מצד ההסתרה כי מצד עצמותו יתברך אינו בערך גילוי כלל ולכן קליפה קדמה לפרי כמאמר הכתוב ואלה המלכים כו' ואחר הבירור אז נפרד הרע גמור בבחינת נבדלת ונגלה חיות אלוקו"תו יתברך מלובש בבחינת נוגה אשר על כן הקליפות גוברים ומתחזקים כי עדיין לא נתברר הטוב מהן לגמרי ולעתיד כשיתברר לגמרי אז כתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ:

מ״חוהנה עתה עיקר הבירור לברר מהם והבירור הוא על ידי קליפת נוגה אשר על ידה הן כל הבירורים ולכן כל הפרטים מגילוי אלוק"ותו ויחודו יתברך הוא על ידי בחינת ההיפוך שהוא הקליפה אבל מצד עצמותו ברוך הוא לבדו הרי אי אפשר להתגלות פרטים כי אין זולתו כלל ועל זה נאמר יצב גבולות עמים למספר בני ישראל כי על ידי גבולות עמים שהם הקליפות באו בני ישראל לבחינת מספר דהיינו הקדושה באה לבחינת פרטים וכמו שנבאר לקמן אם ירצה השם וכל הבירורים הם על ידי כחו יתברך בבחינת אצילות אשר אצלו יתברך המה הכל ביחוד עצום ונתבררים כל הבחינות מהיש הן מצד הכח של היש שהוא כחו אשר ביש הן מצד הלבושים שהוא גילוי היש נמצא יש בבחינת הבירור שני בחינות אחד הוא לברר כח היש אשר בבחינת היש לחברו וליחדו אל הקדושה לכח אחד ממש וזהו על ידי עבודת ישראל בקריאת שמע ותפלה במסירת נפשם להוי"ה על יחודו יתברך ובחינה שניה הוא לברר בחינת לבושים שהוא גילוי היש והוא על ידי התורה והמצות אשר כל התורה והמצות מלובשים דייקא בבחינת גבול ובבחינת גילוי היש דייקא כידוע אשר עיקר התורה הוא באיסור והיתר כשר ופסול וחייב וזכאי הוא לשבור הקליפה הגסה והוא אסור פסול טמא וחייב ולברר גילוי היש לחברו אל הקדושה בבחינת לבוש ממש והוא מותר וכשר וטהור וזכאי ועל ידי המצות מעשיות מתהפכים אל הקדושה ממש דהיינו בקלף של תפילין וצמר של ציצית ואתרוג ודומיהם אשר המה נגלים ליש גמור ועל ידי התורה ומצות מתבררין:

מ״טוהנה כל בחינת יניקת הרע הוא דייקא מהלבושין שהוא בחינת גילוי היש שהוא הנוגה כי על ידי זה יונקים גם מפנימיות הקדושה כי מצד הלבושים שהוא הגילוי נגלה לבחינת יש גמור לכן יש להם אחיזה לעשותו בחינת נפרד גמור וכשחס ושלום גילוי היש הוא נגלה ליש גמור יכולים גם כן להיות להם אחיזה בכחו יתברך אשר בכח היש בבחינת השכלה ומדה והנה הגם שהלבושים הם בתחתית הדרגין ולמטה מכחו יתברך אשר בבחינת כח היש אבל בשורש הלבושים המה גדולים מבחינת היש בעצמו כי כל הבחינות שביארנו הוא הכל כאשר נגלים לנו בבחינת חיותו יתברך הנמשך בעולמות לגבי דידן וכל אלו הדרגין הן בבחינת אצילות ובריאה יצירה עשיה הוא הכל בבחינת אין סוף יתברך המתלבש ולגבי דידן נקראין פנימיות ולבושין וקליפות אבל באמת מצד אמיתותו יתברך הרי אין לתאר שום בחינה נבדלת מאתו יתברך כי יוצר הכל הוא ואין זולתו יתברך כלל כי אם מצד ההסתרה אשר הם לגבי דידן המה נראים להתגלות וכל החילוקים וההבדלים המה לגבי דידן אבל אצלו יתברך הכל הוא בהשוואה גמורה ואדרבה כח הגילוי שיהיה נגלה לבחינת יש הוא מצד כחו הגדול אשר כל יכול להסתיר ולהעלים שיהיו נגלים לבחינת יש וכמשל כל מי שהוא יותר חכם יכול יותר להסתיר ולהעלים בבחינת משל ולהסתיר חכמתו בבחינת ההיפוך דייקא והוא מצד שלימות חכמתו כך הוא כביכול מצד שלימותו יתברך יכול להסתיר שיהיה נגלה בבחינת היש ובבחינת ההיפוך והוא מצד רצונו יתברך לגלות שלימותו והתגלות השלימות הוא מצד הנגלה:

נ׳והנה הצמצום וההסתר הוא לגבי דידן אבל לגביה יתברך אין צמצום והסתר מעלים לפניו יתברך ולכן כל בחינת המקיפים היא על הלבושים דייקא כי בחינת מקיף הוא כחו הנסתר אשר לא נגלה בבחינת פנימיות כי אם מקיף עליו מלמעלה ולכן כל הקליפות עמידתם הוא בין הפנימים ובין המקיפין כי בבחינת פנימים המה בחוץ בבחינת חצונית אל הקדושה הן בבחינת לבושים המלבישים את הקדושה הרי הם בבחינת לבוש והוא בבחינת בירור גילוי היש כמו שנתבאר לעיל הן בבחינת קליפות שלא נתבררו הם סובבים את הקדושה בבחינת חצוניות אבל מצד המקיף המקיף הוא סובב עליהם דהיינו שכח עמידתם וקיומם הוא מצד המקיף שהוא בכחו הנסתר אשר כל יכול להסתיר אפילו בבחינת ההיפוך ומנגד ממש לכן המקיף הוא עליהם וכשמתעורר בחינת המקיף הוא דוחה את הקליפות ושורה על בחינת הלבושים דייקא:

נ״אוהנה דרך כלל יש בכל העולמות אשר המה נבררים מבחינת השבירה שלשה בחינות אחד הוא התבררות כחו יתברך המוסתר בבחינת יש להחיותו שהוא חיות של כל דבר הנמצא בעולם אשר כחו יתברך הוא המחיים ומקיימם ואלו היה חס ושלום הסתלקות כחו מהם אפילו רגע היו חוזרים למקורם והיו בטלים במציאות לגמרי והנה כל זמן שהוא בבחינת שבירה דהיינו שהסתיר כחו יתברך בבחינת הסתר גמור בבחינת יש ונפרד הרי כחו יתברך הוא בבחינת הסתר גמור ממש בהיפוך המנגד אל יחודו יתברך ולכן אחר הבירור דהיינו התגלות כחו יתברך שבכל בחינה ובחינה מהעולמות על ידי כל הבחינות שבעולמות נגלה כח יחודו יתברך כמאמר נודע מצד פעולותיו דהיינו על ידי כל ההתגלות הנפעלים בחכמה ובמדות כאשר נגלה שורשם שהוא אין סוף ברוך הוא על ידי החכמה ועל ידי המדות ומתייחדים אליו ביחוד גמור הרי כל כחות הנבראים נכללים ביחודו יתברך:

נ״בוהנה בחינת בירור הראשון הוא בחינת עולם האצילות שהם החכמה בינה דעת ומדות של האצילות אשר הם כחם של כל הנבראים המתנהגים בחכמתו ומדותיו וכאשר מתייחדים אליו ביחוד גמור דהיינו שלא נגלה על פי חכמה ומדות כי אם אין סוף ברוך הוא ומתייחד בהם באופן שלא נגלה על ידי פעולתם כי אם עצמותו ברוך הוא ולא שום פעולה אחרת ואיהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון ממש כיחוד הנפש עם הגוף אשר אין פעולה מהגוף בלתי כח הנפש והעיקר הוא הנפש והגוף בטל אליו ממש כן הוא ביחוד מדותיו יתברך הנפעלים כאשר הם לגביה אינם יוצאים לשום פעולה אחרת כי אם שהם כלולים בכחו לכח אחד ממש זהו הנקרא עולם האצילות אך הגם שאינו נגלה כח אחר חס ושלום כי אם כחו בלבדו אף על פי כן נקרא עולם כי התגלותו זה הוא על ידי פעולות העולמות שהם חכמתו ומדותיו יתברך אבל כחו בעצמותו הרי הוא אינו בערך התגלות כלל ואין זולתו כלל ואפס בלעדו והתגלותו יתברך הוא על ידי העלם והסתר בבחינת חכמה ומדות בזה הוא מתגלה:

נ״גוהנה אצלו יתברך אין לתאר אליו חכמה ומדות כלל כמבואר בשערים הקודמים ולכן מדותיו אלו אין לתאר אליו כי אם מצד הסתרת ההיפוך מצד גילוי היש שם הוא תואר החכמה והמדות ולכן כל מדותיו יתברך וחכמתו ובינתו הם נתבררים מתוך השבירה אבל התבררות שלהם הוא בחינת יחוד גמור ולכן נקראו גופא כי תואר חכמה ומדות אין להעריך אל עצמותו יתברך כי אם כערך גופא לגבי נשמתא:

נ״דוכמו שהגוף מצד ערכו הוא גדר נבדל מהנפש אשר אין להעריך אותם בערך ויחוס אחד כלל רק מצד כחו הפלא מקשרם ומייחדם לאחדים ביחוד גמור כן אין להעריך אליו יתברך חכמה ומדות ומצד גדרם הוא רחוק מהם יותר מערך ריחוק הגוף מהנפש רק מצד כחו הפלא הוא מקשרם ומייחדם לאחדים ונתייחד בהם ממש ביחוד עצום וכמו שהולדת הגוף הוא מאב ואם והקדוש ברוך הוא הוא נותן בו נשמה כן המדות האלו הנקראים גופא המה מתבררים מתוך השבירה והוא על ידי אבא ואימא כי אבא נקרא חכמה דהיינו כחו יתברך שבבחינת היש אשר כל בחינת היש הוא מכחו יתברך ואמא נקרא בינה דהיינו כח כל הצטיירות היש כאשר הוא בכחו יתברך כל בחינה ובחינה מהנפעלים בעולם בכל פרט ופרט וסדרם ואופנם והנהגתם כמו למשל בהבדל מאדם בשר ודם כשרצונו להתמשך לאיזה דבר הרחוק מגדרו בשביל שיש אצלו איזה חפץ וכח התחברות בזה הנה בעת התמשכותו בחפצו לאותו הדבר הרי הוא מתמשך דרך כלל מצד כח התחברותו לאותו הדבר ואחר שמתמשך שם בבחינת כלל מצייר בהבנתו איך ובאיזה אופן יחובר אליו ובאיזה אופן יתמשך ואיזה פעולה תהיה לו ומצד הבנה הזאת מתמשך במדותיו לפעול הדבר ההוא כרצונו כן כביכול אשר מצד השבירה הרי נגלה היש לדבר נפרד וזולת באין ערוך לגביה בערכים אין קץ ואדרבה בחינת היש מצד התגלותו הוא בחינת מנגד אך כל זה הוא מצד ההסתרה אבל מצד אמיתותו הכל הוא כחו יתברך כי אין זולתו אשר על כן כאשר המלכים שנשברו מעלים מיין נוקבין להתחבר למקורא ושרשא דכולא המשתווה בעצמותו מזה כביכול נעשה ברצונו להתחבר ולהתייחד עם בחינת היש דייקא אפילו בבחינת התגלות ועל ידי רצונו יתברך נתעורר כחו יתברך שבבחינת היש אשר מצד כחו יתברך הלא היש אין מהות בלעדו ומצד ההסתרה אין להעריך היש בבחינת התחברות אליו ואדרבה הם שני הפכים ואזי נתעורר בינתו יתברך דהיינו איך לפעול היש ולהתחבר עמו באופן שלא יסתיר גילוי היש בכל האופנים והבינה הזו היא התגלות השוואתו יתברך ושלימותו אשר מצד שלימותו יתברך הרי הוא כולל כל הכחות מה דהוי ומה דעתיד למהוי מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין בהשוואה אחת לכן הכח הזה נתגלה בבינתו יתברך להתמשך בבחינת כלי היש בבחינת יחוד גמור ולכן התגלות עתיק הוא בבינה כי בחינת עתיק הוא כח השוואתו יתברך המשתווה עם היש ובינה זו היא המולדת את בחינת הזעיר אנפין שהם החכמה ובינה והמדות אשר מצד היש עם נוקבא שהוא התגלות היש לכן הולדת זעיר ונוקבין הוא מבחינת אבא ואימא ממש והקדוש ברוך הוא שהוא בחינת אריך אנפין נותן בו נשמה דהיינו שמתמשך בבחינת החכמה והמדות שהוא זעיר אנפין בבחינת אין סוף ממש ודי למבין והבן מאוד:

נ״הוהנה הגם שנתבאר שהחכמה ובינה ומדות הם נערכים לגופא וכח המולידם לבחינת אבא ואימא חס ושלום להעריך איזה מהות גוף או איזה מהות אחר כמו למשל באדם כי אין להמשילו חס ושלום לאדם אשר באדם הגוף הוא באמת מהות נבדל ממנו והולדתו מאבא ואימא הרי הם גם כן בחינות נבדלות אבל אצלו יתברך חס ושלום להעריך מהות בלעדו או חס ושלום כח אחר שהוא אבא ואימא כי הכל הוא כחו לבדו יתברך בלי שום שינוי והבדל כלל:

נ״ווהנה על זה מבואר בתיקונים במאמר פתח אליהו זכור לטוב וכמה גופין תקינת להון דאתקריאו גופין לגבי לבושין דמכסיין עליהון דהיינו מה שהספירות אתקריאו גופא הוא מצד בריאה יצירה עשיה שהמה נקראין בחינת לבושין כי בבריאה יצירה עשיה הלא נגלה היש למהות נבדל בבחינת יש גמור רק שמתבטל אל יחודו יתברך ונכלל בו ולכן המה מלבישים ליחודו יתברך שבבחינת אצילות דהיינו חכמה דבריאה מלבשת לחכמה דאצילות כי חכמה דאצילות הוא עצם הביטול כאשר הוא בכחו וגילוי הביטול הזה הוא מצד חכמה דבריאה כי בוודאי מוכרח להיות כח החכמה זו בכחו יתברך שאם לא כן מי נתן חכמה מצד הבריאה ובאמת הוא החכם בבחינת הבריאה וכן הוא בחסד דבריאה אשר הוא יתברך בעל החסד ומכחו הוא נפעל החסד הזה נמצא מוכרח להיות בכחו יתברך החכמה והבינה והחסד וכו':

נ״זוהנה מצד שאין להעריך אליו יתברך חכמה ובינה ומדות הרי אין להעריך את אלו הבחינות אליו יתברך כי אם כגופא לגבי נשמתא שהוא אין סוף ברוך הוא והם מהות נבדל ממנו ואין להעריך אותם כי אם מכח היש שנתיחד ונתחבר בחיבור וקישור ויחוד עם כחו יתברך בבחינת אין סוף ברוך הוא וכל זה הוא מצד הלבושין נקראו המדות גופין אבל באמת איהו וחיוהי חד ואיהו וגרמוהי חד בהון ממש בלי שום שינוי כלל דהיינו הגם שיש בכחו יתברך כל המדות אבל הם מתייחדים אצלו יתברך באין הבדל ושינוי כלל ואיך ובאיזה אופן זה לא נודע לנו כלל כי כמו שלא נודע מהותו יתברך כן לא נודע יחודו יתברך באיזה אופן הוא כי כח היחוד הזה הוא פלא ולכן לא נקראו גופין כי אם לגבי לבושין דמכסיין עליהון לכן אמר ואתקריאו בתיקונא דא חסד דרועא ימינא דהיינו שהספירות אתקריאו בתיקונא דא כי תקון הוא לבוש כידוע התרגום של לא ילבש גבר כו' לא יתקן גבר בתקוני' כו' לכן נקראים בתיקון זה דהיינו מצד הלבוש נקרא חסד דרועא ימינא כו' אבל לא מצד כחו יתברך וכמבואר בסוף המאמר דין איהו גבורה משפט איהו רחמי כו' כולא לאחזאה איך אתנהיג עלמא בדין ובמשפט אבל לאו דאית לך צדק ידיעא דאיהו דין כו' ולאו מכל אלין מדות שמה שנקראים מדות וגופא הכל מצד הבריאה אבל מצד כחו יתברך אין לתאר אליו מאילין מדות כלל אך עם כל זה כח אלו הכחות הנמצאים אצלו יתברך להיות נמשך על ידם בבריאה יצירה עשיה הוא הכל מבירורי המלכים שנשברו כי שלא מצד הבירור אין לתאר המשכתו יתברך בבחינת עולמות כלל אפילו בבחינת יחוד מאחר שאין זולתו ולכן יש בחינת נוגה גם כן נגד אצילות כמו שנתבאר לעיל:

נ״חשעיקר הבירורים הם מנוגה כי נוגה הוא כח גילוי היש אבל באצילות הוא כולו טוב כי אפילו בחינת גילוי היש הוא נכלל בכחו יתברך ביחוד עצום ולכן באצילות נקרא עור כמו עור המחובר לגוף בהתחברות גמור וביחוד אחד ועוד זאת שכל קשורי אברי הגוף הוא על ידי עור כן מתארים בחינת כח גילוי היש שבכחו לבחינת עור מצד התחברות והתדבקות גמור וגם כח כל המדות שבכחו המקושרים ומיוחדים בכחו יתברך הוא על ידי בחינת עור שהוא נוגה ונקראת חשמ"ל כמו שנתבאר לעיל וטעם שלפעמים נקראת חשמ"ל ולפעמים בחינת נוגה תמצא בעץ חיים בשער החשמל ובשער הנוגה: נמצא שיש באצילות שני בחינות בירור בירור אחד הוא מצד כחו יתברך שבבחינת היש ושני הוא מצד הלבוש שהוא גילוי היש אבל באצילות מתחבר ומתייחד הכל לאחדים בבחינת יחוד עצום ושורש שני הבירורים הוא בחינת מ"ה וב"ן שמ"ה הוא כחו יתברך שבבחינת יש וב"ן הוא גילוי היש ועיקר הבירורים הוא משם ב"ן כידוע ליודעי ח"ן:

נ״טובירור המתברר בשלשה עולמות בריאה יצירה עשיה הוא גם כן נחלק לשני בחינות דהיינו ביטול היש בבחינת מהותו שהוא על ידי השכלה שיהיה נכלל ביחודו יתברך על פי ההשכלה שהוא כח ההשכלה ובחינה השניה הוא גילוי ההשכלה שהוא היש הנגלה אך גילוי ההשכלה היא בחינת לבוש כי בבחינת השכלה הרי נגלה היש בהתגלות גמור כי ההשכלה הוא בחינת יש כי בבחינת אין אין נופל שם השכלה כלל כי הוא ביטול גמור בעצם אבל הביטול הנמשך על ידי ההשכלה הרי יש מי שמשכיל:

ס׳והנה בהשכלה עדיין גילוי היש בהרגשה מועטת כמו למשל באדם שמשכיל איזה דבר טוב הרי התקשרותו לאותו דבר הוא מצד עצם הדבר שמשכיל שמוכרח להיות כך והדבר הוא טוב מצד העצם אשר אין לנטות ממנו והשכלתו מכריחתו להדבק בהדבר ההוא הרי העיקר הוא מצד השכלתו העצמית והתדבקותו אל הטוב מצד עצמו הוא הטפל כן כביכול ביטול הנמשך על פי השכלה מצד הבנתו שאין עוד מלבדו ואשר כל העולמות המה בטלים אצלו מצד השכלה זאת מתבטלים ומתכללים ביחודו נמצא עיקר הביטול הוא מצד עצמותו וביטולם של הנבראים הוא בחינת טפל לכן בבריאה ששם נגלה השכלתו יתברך הוא רובו טוב ומעוטו רע ולא שיהיה בעצם הקדושה רע חס ושלום רק מצד שבהשכלה הוא מוכרח להיות גם כן גילוי היש ומי שבטל הרי מצד גילוי היש יכול להתאחז בחינת הרע ובבחינת יצירה ששם הוא התגלות מדותיו דהיינו להדבק בו באהבה וביראה וכו' שם הוא יותר נרגש היש כי בבחינת אהבה הביטול הוא לא מצד אהבה כי אם מצד שהוא אוהב הדבר השייך לנפשו למשל כי מצד שהוא ערב לנפשו ושייך אליו מצד זה הוא מתדבק נמצא בבחינת אהבה יש שני אופנים אופן אחד הוא מצד העצם אשר הוא ערב ואופן השני מצד שהוא ערב לנפשו כן הוא כביכול התגלותו יתברך בבחינת מדות ביצירה יש בבחינת ביטול והתדבקות על ידי המדות אהבה כו' שני בחינות אחד הוא מצד אהבת העצם שהוא הטוב ושנית הוא מצד אהבת עצמו שרוצה להדבק בהטוב מצד שהוא טוב לנפשו לכן ביצירה הוא חציו טוב וחציו רע ולא חס ושלום שיהיה הרע בהטוב בעצמו דהיינו בהאהבה וביראה עצמה כי באמת הביטול שמתבטל על ידי אהבה ויראה הרי הוא טוב גמור כמו הביטול של המלאכים שהגם שביטולם הוא על ידי אהבה ויראה כמו מחנה מיכא"ל ביטולם הוא על ידי אהבה ומחנה גבריא"ל ביטולם הוא על ידי יראה אף על פי כן מחמת אהבה הנגלה בו מבטל מהותו ומהפך היש שלו על ידי אהבתו לגמרי וכן בבחינת היראה הגם שביראה הוא שני מהותים דהיינו מצד העצם ומצד עצמו שהוא ירא אך אף על פי כן מצד התגברות היראה אשר בבחינת גבריא"ל הרי הוא בטל לגמרי באופן שמבטל בחינת היש שלו שלא נחשב אצלו לכלום נמצא מצד הטוב הוא כולו טוב אבל מצד שעיקר הביטול הנגלה ביצירה הוא דייקא על ידי הרגשת היש הרי נגלה כח היש ביצירה ובהתגלות כח היש יכול להתאחז בחינת הרע בהיפך להיות אוהב את עצמו דייקא:

ס״אוכידוע שביצירה הוא בחינת מט"ט מצד הטוב ובחינת סמא"ל מצד הרע אך במט"ט נתהפך כולו לטוב אפילו צד הרע שהוא היש נתהפך לטוב ובסמא"ל הוא ההיפך אפילו הטוב שבו נתהפך לרע ובעשיה שכל הביטול הוא בבחינת עשיה הוא רק מצד העשיה כמשל מצד מורא מלך בשר ודם מבטל את עצמו ומקבל עליו עולו נמצא עיקר הוא היש שלו רק מצד מוראו ועולו מבטל את עצמו כן הוא בעשיה אשר נגלה כבודו יתברך בבחינת עשיה גשמיות כמו צבא השמים שבטלים ומשתחווים לו אבל הם בעצם נרגשים ליש גמור נמצא היש שלהם עיקר רק שהם מבטלים היש מצד מוראם וביטולם אבל כל הביטול הוא בבחינת יש גמור לכן בעשיה רובו רע ומעוטו טוב וגם כן כנזכר לעיל לא שיהיה חס ושלום הרע בטוב שבעשיה כי מצד הטוב הוא טוב גמור דהיינו הגם שהביטול הוא באופן העשיה אבל מצד ביטולו מבטל עצמו לגמרי מכל וכל ואדרבה כאשר יתבאר לקמן שעיקר גילוי כבודו יתברך הוא הביטול מצד העשיה רק מצד שבעשיה הוא הרגשת היש גמור אשר על כן הרע גובר אשר יכולים להחשיב עצמם ליש גמור ואלקו"ת כמאמר פרעה לי יאורי וכמו סנחריב ונבוכדנצר כמאמר הכתוב אני ואפסי עוד שהוא קליפה דעשיה ואחיזתם הוא מצד שבעשיה נגלה היש הגמור ולכן היה עבודתם להמזלות מצד שהשפעתו יתברך על ידי המזלות הוא בהלבשה ביש גמור בהסתרה עצומה לכן היו מחשבים להיש שלהם הנגלה ובטלים אליהם אבל הצבא השמים בעצמם המה בטלים ביטול גמור אליו יתברך:

ס״בוהנה עיקר הכוונה הוא מאתו יתברך שיהיה נגלה כבודו יתברך בבחינת השכלה ומדות ועשיה דייקא אשר על כן היו הצמצומים אבל מצד הגילוי הרי יכול להתאחז ההיפוך כי את זה לעומת זה עשה אלקי"ם כי כל עיקר גילוים הוא מצד ההיפך דייקא מצד הבירור וזהו תכלית הכוונה אשר על כן בעולמות בריאה יצירה עשיה הם נקראים לבושים אפילו מצד הטוב כמאמר הכתוב לכבודי בראתיו כו':

ס״גודרך כלל נקראו הלבושים מחשבה דיבור ומעשה מחשבה הוא בחינת לבוש הבריאה והדבור הוא בחינת לבוש היצירה ומעשה הוא לבוש העשיה כי השכל בעצמו הוא רק מהות ההשכלה בבחינת כח והמחשבה מגלה ומלביש את ההשכלה על ידי אותיות המחשבה ובחינת מחשבה נקראת בריאה ששם הוא הביטול מצד ההשכלה באור אין סוף:

ס״דוהנה כח ההשכלה אינו נגלה כי אם על ידי אותיות המחשבה אשר הם כלים לגילוי ההשכלה והן הן הרוחין והנפשין אשר הם בהיכלות דבריאה שהם המלאכים דבחינת בריאה אשר כל גלוייהם הוא על ידי אותיות והם הצירופים של המלאכים כגון מיכא"ל גבריא"ל רפא"ל אוריא"ל ובכל בחינה מאלו יש להם מחנות מלאכים בצרופים רבים אין מספר כמאמר הכתוב אין מספר לגדודיו ובתוך אותיות נגלה ההשכלה וכח ההשכלה בעצמה היא נשמה דבריאה שהוא אלוק"ות גמור הנמשך בההשכלה וכן הם אותיות וצירופים גם כן במדות שהם דחילו ורחימו שכליים דהיינו בחינת האהבה והיראה והפחד הנולד מההשכלה אשר המה גם כן נגלים על ידי אותיות המחשבה וכמשל בהבדל מאדם שכשיש לו איזה אהבה לדבר מצד שמשכיל על דבר טוב האהבה היא במחשבתו שמחשב תמיד מה שאוהב ובחינת דבור הוא גילוי המדות לפועל למשל לדבר מה שחפץ באהבתו והיפוך מה ששונא וגם מהות הדבור מקבל מהמדות כן כביכול התגלות מדותיו בבחינת יצירה ששם הוא התגלות מדותיו יתברך שהוא חסדו וגבורתו ותפארתו גילוי מדותיו הוא כביכול על ידי אותיות הדבור ולא שיהיה ביצירה דבור גשמי רק למשל כמו שבדבור באדם יוצא לפועל מחשבתו ומדותיו כי במחשבה הם סתומים כן כביכול יוצאים פעולת מחשבתו שביצירה הם המלאכים שהם שלוחי ההשפעה בבחינת הנהגת העולמות בבחינת גילוי חסדו וגבורתו ועיקר גילוי חסדו הוא ביצירה ולכן נקרא יצירה ששם מצטיירים כביכול כל הכחות לפועל בדין ובחסד וברחמים ולכן ביצירה הוא בחינת מט"ט שהוא שרו של עולם שעל ידו הוא גילוי הנהגת העולם ושם הם חיות הקודש שהם חיות אש ממללות כמבואר בדברי רבותינו זכרונם לברכה:

ס״הולכן גילוי הנבואה הוא ביצירה ושם הוא המראה דהיינו גילוי אלוק"ותו יתברך על ידי מדותיו כמאמר הכתוב ואראה את הוי"ה הוא מראה דמות כבוד הוי"ה ששם הוא בחינת גילוי ולא גילוי גמור בגשמיות כי אם הצטיירות הרוחני אשר היה נפעלת בהנביא לבד משה רבינו עליו השלום שהיתה נבואתו מעולם הבריאה ולכן ביצירה שם הוא הלבוש היותר בגילוי ובעשיה התגלותו יתברך הוא על ידי בחינת עשיה שהוא פעולת העולמות הנגלים בבחינת עשיה כמו הגלגלים וצבא השמים אשר מהם אינו נגלה אלוקו"תו יתברך כי אם על ידי בחינת עשיה גמורה אבל ההשכלה והמדות אינם נגלים בעשיה כי אם באופן העשיה דייקא נגלה אלוק"ותו יתברך כמו למשל באדם שנגלה חיות הנפש שבו על ידי כלי המעשה:

ס״ווהנה כלי המעשה הם כלי הגוף שאינו נגלה כי אם גשמיות הגוף אבל מתוך המעשה אשר עושה נגלה בכלל חיות הנפש המחייהו כן אין נגלה אלוק"ותו יתברך כי אם על ידי העשיה הגשמיות בפועל ממש אבל על ידי העשיה נגלה חיותו יתברך המחייה והמקיים וזהו הלבוש היותר עב וכל החילוקים הנזכרים לעיל הוא מצד הלבושים הנגלים לגבי דידן אבל כחו יתברך הן בבריאה הן ביצירה והן בעשיה הכל הוא כחו לבדו וכמו למשל באדם כל חילוקי הנפש בבחינת התגלות הוא בבחינת הלבושים דהיינו במחשבה נגלה באופן היותר דק ונעלם ובדבור הוא התגלות יותר בלבוש גשמי ובלבוש המעשה נגלה כחות הנפש בלבוש יותר גשם ועב אבל מצד כח הנפש המחייה את כל הגוף הרי הוא כח אחד לבד מהנפש המחייה ומתלבש בכל אלו הבחינות כן כביכול כל פרטי החילוקים הם מצד הגילוי אבל מצד האמת הכל הוא כחו יתברך המתלבש באלו הלבושים וכמו שנתבאר בחלק הראשון שבבחינת אלוק"ות דארבע עולמות הכל הוא אחד והן הן הספירות דאצילות והן הן הספירות דבריאה יצירה עשיה אשר על כן לא נמנו כי אם עשר ספירות ולא ארבעים כי הכל הוא כחו לבדו כמו למשל בהבדל מאדם כי בכח חכמתו אשר בכח הנפש מזה משכיל בהשכלה שבמוחו ומתנהג על ידי הכח הזה במדותיו ובפעולת המעשה והכל הוא על ידי כח החכמה שבנפשו ואין החילוק אלא מצד ההתגלות והצמצום אשר מתצמצם בהם כן כביכול כל כח התנהגות העולמות והתפשטותו בהם הוא הכל על ידי כחו יתברך בבחינת הספירות דאצילות ובכח זה מתפשט בבריאה יצירה עשיה ואין ההבדל בהם אלא מצד ההתגלות וצמצומו יתברך אשר מתצמצם בהם:

ס״זוהנה בבחינת לבושים אלו יש שני בחינות הלבשה הלבשה אחת הוא ביטולם של העולמות אליו יתברך כל אחד לפי בחינתו אשר הביטול אליו יתברך הוא נגלה על ידי הלבשה בבחינת היש הנגלה בבחינת העולמות הבטלים אליו יתברך הן מצד ההשכלה הן מצד המדות והן מצד ביטול העשיה ובחינה זו כולו טוב אפילו מצד היש ובזה נגלה כבודו יתברך בבחינת התגלות שהוא דייקא מצד היש ובחינת לבוש זה הוא תמיד בבחינת התחברות והתדבקות ולבוש זה הוא מהטוב שבנגה והוא הנקרא חשמ"ל והלבשה שניה הוא כשמתלבשים בבחינת הנגה אשר היא כלולה מטוב ורע דהיינו מה שנתברר מהיש שבנגה שהם בחינת דברים המותרים הן בבחינת השכלה הן בבחינת מדות והן בבחינת מעשה אשר עדיין לא נתבררו לקדושה רק שהן מותרים ועומדים וכשמעלים ומקשרים אותם אל יחודו יתברך דהיינו בהביט בהם בפנימיות ומבטלים הדברים המותרים אליו יתברך דהיינו על ידי אכילה ושתיה מעלים הטעם אליו יתברך ועובד בהכח ההוא את הוי"ה וכדומה לזה אז נתעלית נוגה לקדושה ומלבשת את הקדושה וכידוע ליודעי ח"ן סוד מאמר רבותינו זכרונם לברכה בענין המלאכים המתחדשים בכל יום כמאמר הכתוב חדשים לבקרים כי יש מלאכים שהמה ברורים כבר והם נקראו ואשר משרתיו כולם אהובים כולם ברורים כו' ויש מלאכים המתבררים בכל יום והוא מאמר יוצר משרתים והתבררותם הוא על ידי מדת מלכותו יתברך המתלבשת בבחינת נוגה לבררם אל הקדושה כמאמר הכתוב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה כי ביתה הם המלאכים והמחנות דכל עולם ובכל יום מתבררים אל הקדושה ונעשים בחינת לבוש:

ס״חוהנה ידוע שיש לבושין דשבת ולבושין דחול ולבושין דשבת הם המתכללין תמיד ביחודו יתברך בהתגלות נועם הוי"ה בבחינת תענוג מכח עצמותו ברוך הוא אשר הוא כולל עילאין ותתאין בהשוואה אחת ומתאחדין ממש לאחד ולבושים דחול הוא על ידי הבירורים שהוא על ידי עבודת ישראל כמו שיתבאר לקמן והנה שני הבחינות נקראו לבושים כמו שעל ידי הלבוש נגלה האדם ועיקר הוא האדם והלבושים טפלים לו והוא מתכבד בהם כן על ידי בחינת הלבשות שהוא מבחינת נגה נגלה אלוק"ותו יתברך על ידי הלבושים ובזה נגלה כבודו:

ס״טוהנה כשמתכללים ביחודו יתברך נקראים לבוש אבל חס ושלום כשלא נתכללו ביחוד כי אם נגלים ליש ודבר בפני עצמם שלא נגלה על ידי הנגה גילוי אלוק"ותו יתברך נקראת קליפה כמו הקליפה שעל האוכל הרי היא מסתרת לגמרי את האוכל ואינו נגלה כלל הגם שהמאכל בתוכו אבל מצד הקליפה אי אפשר להשיג המאכל כן כשבחינת נגה אינה נכללת בקדושה הרי הוא מסתיר את אלוק"ותו יתברך השוכן בתוכו ומחיה ומהווה את היש אפילו בדברים המותרים כשהולכים אחר הגילוי לבד אך בחינת קליפת נגה אינה קליפה קשה כל כך כי יכולים להעלותה בתשובה קלה כמו שיתבאר לקמן אבל שלש קליפות הטמאות לגמרי המקבלים מבחינת נגה אשר הם משיורי מלכים שלא נתבררו כלל המה קליפות גמורות שאי אפשר להם לעולם להתגלות בבחינת לבוש כי עיקר תקנתן היא שבירתן כמאמר רבותינו זכרונם לברכה כלי חרס שבירתן היא טהרתן או כדי להוציא בולעם מפיהם כמו רות ונעמה שבאו מעמון ומואב וכדומיהם שהם הנשמות הגדולות המושקעות בתוכן והנשמות ההם נשמרים בתוכם כמו האוכל הנשמר בתוך הקליפה והוא מכבשי דרחמנא או כמו בעלי תשובות גדולים אשר על ידי תשובתן מהפכים מזדונות לזכיות:

ע׳וכן הם כל הגליות לברר מתוכם כל הטוב שמושקע בתוכם וכמו הארון שישב בשדה פלישתים שהוא הכל לברר מתוכם הקדושה ויש בזה בחינות לאין קץ ולכן כל ההתבררות שמתוכם הלא הם בטלים לגמרי הן בניצוצות היוצאים מתוכם ונתעלו אל הקדושה בהסיר הקליפה מהם לגמרי וכן בבעלי תשובה שמהפכים זדונות לזכיות הרי הם נכללים בקדושה ממש אבל לא שהקליפות בעצם יעשו לבוש אל הקדושה חס ושלום כי אם בהוציא מתוכן המאכל שהוא הקדושה הרי הם נזרקים לגמרי וכשמתהפכים ממרירא למתקא הרי אין מהותם נמצאים במציאות כלל אבל בחינת נגה הרי היא עצמה נכללת בקדושה ונעשית לבוש ממש כמו הבירור שמבררים מתוך המאכל דהיינו כשמבררים הנאת המאכל אל הקדושה דהיינו שעל ידי הנאה זו יתדבק אל פנימיות אלוק"ות אשר בתוכו הרי הנאת המאכל נעשה לבוש ותענוג אלוק"י מתלבש בתוך הנאת המאכל ומזה תלמוד לכל הבירורים דהיינו שאם על ידי השכלה החצונית בא אל השכלה פנימית הרי ההשכלה החיצונית נעשית לבוש שעל ידה נתגלה השכלת אלוק"ותו יתברך וכן כל בחינת המצות המה דייקא בבחינת בירורי נגה כמו האתרוג אשר עיקר גדולו הוא מנגה כידוע וגם קלף של תפילין וצמר של ציצית ותרומה ומעשרות וקרבנות שהם מבהמות וכדומה להם אשר עיקר גידולם מנגה ונעשים לבוש אל רצונו יתברך וכל עיקר הבירור הוא מנגה שתעשה לבוש אל הקדושה והלבוש שרשו מאוד נעלה וכאשר יתבאר לקמן מסוד חלוקי דרבנן הנעשה מהתורה ומצות שהוא בחינת הצלם אשר עיקרו הוא מהבירור שבנוגה וממנו נעשה לבוש להנשמה:

ע״אוהנה להבין שורש הקליפה וקיומה והתהוותה מאין הוא מאחר שאינה באה בבחינת התלבשות הקדושה מאין הוא חיותה וקיומה כי הלא ידוע שכל חיות העולם הזה הכל ממנו יתברך כמאמר הכתוב ואתה מחיה את כולם שהוא הכל על ידי כחו יתברך המסתתר ומתלבש בכל העולמות בבחינת הסתרה שיהיו נגלים ליש אבל באמת הכל כחו לבדו יתברך המתלבש בלבושים אלו אשר נקראו לבושים לגבי דידן אבל הסטרא אחרא שהם הקליפות הגמורות אשר הם היפך הקדושה ומנגדים ממש ואינם נעשים לבוש מאין הוא חיותם וגם להבין הטעם שכמעט כל עיקרי הנשמות הגבוהות יצאו דווקא מהקליפה כמו אברהם אבינו עליו השלום שיצא מתרח וכמאמר רבי אלעזר בזוהר הקדוש על פסוק מי יתן טהור מטמא לא אחד וכמו נשמת דוד המלך עליו השלום ונשמת רבי עקיבא עליו השלום וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה מבני בניו של סיסרא כו' ומבני בניו של סנחריב ומבני בניו של המן ודומיהן וגם להבין הטעם שמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד ובעלי תשובה המה המהפכים הרע גמור לטוב אך הענין הוא כי הלא ידוע שכל תכלית כוונתו יתברך בבריאות העולמות שיהיה התגלות אלוק"ותו יתברך בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד וכמאמר הזוהר הקדוש למהוי מתכלל עילא ותתא ומכל סיטרין דייקא דהיינו שיתגלה אלוק"ותו יתברך דייקא מצד ההיפוך וכמאמר הכתוב הנה שם הוי"ה בא ממרחק ששם הוי"ה הוא התגלותו יתברך יהיה דייקא מצד הריחוק וכמאמר הכתוב וראו כל העמים כבודו והגידו את כבודי בגוים וידעו מצרים כי אני הוי"ה ויראו גוים את שם הוי"ה והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וכדומה להם מקראות עצמו מספר אשר כולם מורים שעיקר כבודו יתברך הוא דייקא מצד הריחוק:

ע״בוהנה כל התורה ניתנה דייקא לישראל כמו שכתוב בראשית ברא כו' בשביל ישראל שנקראו ראשית קודש ישראל להוי"ה ראשית תבואתו ומי גוי גדול אשר לו אלוקי"ם קרובים אליו ואתם הדבקים בהוי"ה וכמעט כל התורה היא מורה דייקא אשר ישראל הם העיקר ואשר בהם הוא תכלית הכוונה מאתו יתברך בבריאת העולם אך באמת יש שני אופנים בכוונתו יתברך כוונה האחת הוא בשביל גילוי אלוק"ותו יתברך בבחינת גילוי ממש שיהיה נגלה יחודו יתברך בתחתונים וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים שיהיה נגלה אלוק"ותו יתברך דייקא בבחינת היש ובחינה זו הוא בבחינת התלבשותו יתברך בבחינת עולמות בריאה יצירה עשיה כמאמר הכתוב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו והתגלות זו הוא על ידי עבודת ישראל בביטולם והתקשרותם אליו יתברך בקריאת שמע ותפילה כאשר מייחדים אותו בבחינת יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וממשיכים רצונו יתברך בתורה ומצוות בתפילין וציצית ואתרוג ודומיהן שהם דייקא נגלים בבחינת יש שם יהיה גילוי אלוק"ותו יתברך דייקא ובזה נגלה כבודו יתברך אשר אין זולתו כלל אפילו על הארץ מתחת אין עוד ובזה נגלה כח שלימותו יתברך וכח השוואתו אשר אין עוד מלבדו אפילו בבחינת יש וכוונה השנית הוא שיתגלה אלוק"ותו יתברך מן ההיפוך דייקא שלא בבחינת הלבשה כלל והוא על ידי סטרא אחרא וקליפות שהוא לאכפייא לסטרא אחרא כמאמר הזוהר הקדוש כד אתכפייא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא וגם לאהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למתקא דייקא ושיהיה גילוי אלוק"ותו יתברך שלא בבחינת הלבשה דייקא כידוע שכל דבר הגבוה נמשך יותר למטה כן הוא כביכול בבחינת חיות העולמות יש שני בחינות בחינה אחת הוא כמאמר הכתוב כולם בחכמה עשית דהיינו על פי סדר השתלשלות שדא הוא לבושא לדא ומוחא וכו' דהיינו חכמתו ובינתו יתברך המתפשט בכל הנבראים ומתלבש בכל העולמות בבחינת חכמתו ובינתו ומדותיו יתברך ואין לך כל נברא שלא נעשה על פי כוונה מאתו יתברך והוא יתברך מתמשך בהם ואין דבר במציאות שלא נמצא מאמיתת המצאו לכוונה ידועה:

ע״גוהנה הגם שגם בחינת התלבשותו יתברך הוא גם כן למעלה מחכמה והבנה כי החכמה לא תחייב במציאות העולם והתקשרותם זה לזה והתהוותם וחיותם הכל הוא בבחינת פלא והחכמה עצמה היא בחינת פלא כמאמר הכתוב והחכמה מאין תמצא אף על פי כן הן הן פלאותיו יתברך לצמצם כביכול את התגלותו יתברך להסתירו בבחינת התלבשות העולמות אבל זה הוא בחינת פלא שבא בבחינת התלבשות שהוא בחינת השתלשלות על ידי בחינת חכמה וטבעם של כל הנבראים הנסדרים על פי חכמה והבנה ועל ידי חכמתו ובינתו ודעתו מתקשרים ומתייחדים הנבראים אליו יתברך ובחינה השנית הוא בחינת פלאותיו יתברך שלא באו בבחינת התלבשות כלל כמאמר הכתוב לעושה נפלאות גדולות לבדו דייקא דהיינו שאינו בערך ידיעה והשגה כלל אשר כל יכול בכחו הגדול להוות ולקיים ההיפוך הגמור אשר יהיו נגלים ההיפוך והמנגד ממש לגילוי אלוק"ותו יתברך שהם בחינת הקליפות המנגדים ממש לאלוק"ותו יתברך והתהוותם הוא למעלה מהשכלה והבנה אשר לא תושג על פי חכמה מאחר שבאמת אין זולתו ואין עוד מלבדו ואפס בלעדו שיהיה נגלה דייקא העוד והיש והמנגד ומחשיבים עצמם ליש גמור ואינם בטילים אליו יתברך כמאמר פרעה לי יאורי ואני עשיתיני וכמאמר הכתוב האומרת בלבבה אני ואפסי עוד וכמאמר סנחריב (מל"ב י"ח ל"ה) ומי בכל וכו' ואשר באמת חיותם והתהוותם הכל הוא מכחו יתברך ואלו היה הסתלקותו יתברך מהם אפילו רגע היו כלא היו כמאמר הכתוב כל הגוים כאין נגדו כו' ובחינה זו הוא למעלה מן החכמה ואינה בבחינת הלבשה כלל ושורשם הוא מצד רצונו יתברך לגלות שלימותו יתברך דייקא מצד ההיפוך בזה נגלה יותר שלימותו כמו למשל ממלך בשר ודם אשר כל עיקר התגלות גדולתו הוא דייקא מצד הריחוק כי אם יהיה לו בנים הרבה לא נקרא מלך עליהם כי אם דייקא אותם שאין להם שייכות עמו ומושל עליהם בזה נודע גודלתו וכן ממשלתו במדינות הקרובות עדיין לא יתגלה כבודו כל כך אבל כשמושל על איים רחוקים נתגלה כבודו ביותר וכשיש לו שונאים ומנגדים ומנצח אותם בזה יתגדל יותר הגם שאין המשל דומה לנמשל מכל צד כי במלך בשר ודם המה מובדלים באמת אבל הקדוש ברוך הוא הרי אין זולתו אבל בזה הוא המשל כי כל עיקר התגלות הוא דייקא מריחוק ומההיפוך אשר על כן עיקר גילוי שלימותו יתברך אשר אין עוד מלבדו הוא דייקא מצד הריחוק וההיפוך אך איך לתאר אליו יתברך הריחוק וההיפוך מאחר שאין זולתו יתברך ואין עוד מלבדו איך יהיה התגלות ההיפוך זהו באמת פלא שאינו בערך השגה:

ע״דולכן מבואר בפרי עץ חיים ששורש פרעה היה יניקתו מאחוריים דכתר והנה פרעה הוא ראש הקליפה איך יהיה שורשו מכתר שהוא רצונו יתברך אך באמת שורש הרע שיהיה יכול להתגלות בחינת ההיפוך הוא דייקא מבחינת רצונו יתברך שהוא הכתר כי אם שהוא מאחוריים דהיינו שלא לזה ההתגלות היה עיקר רצונו יתברך כי עיקר רצונו היה בכדי לאכפייא ולאהפכא ושיהיה נגלה על ידה כבודו יתברך כמאמר הכתוב בזאת תדע כי אני הוי"ה ונאמר בעבור זאת העמדתיך וגומר ולמען ספר שמי בכל הארץ בעבור זאת דייקא כידוע שזאת הוא התגלותו יתברך דווקא בבחינת יש כמבואר במקום אחר ובחינת קיומו הוא למעלה מן הדעת לכן מבואר בזוהר הקדוש פרשת בא (לד.) בסוד התנינים אשר פרעה נקרא התנין הגדול שמשה הוה דחיל למקרב לגביה דקא חמי ליה משתרש בשרשין עילאין כי משה הוא בחינת הדעת ועיקר הדעת הוא בחינת היחוד דהיינו לגלות יחודו יתברך בבחינת כל העולמות ולקשרם אליו יתברך ולבטלם אליו בביטול והתאחדות גמור שהוא התגלותו יתברך בבחינת התאחדות והתלבשות העולמות על ידי הבנת יחודו יתברך בכל בחינת הנבראים ולהפך כל המדות אליו יתברך שהוא ענין הדעת לכן ירא למקרב לגביה כי שורשו למעלה מן הדעת שהוא מבחינת פלא דהיינו כח התהוותו הוא מבחינת פלא לכן אי אפשר להפכו על ידי בחינת משה שהוא הדעת עד שאמר לו הוי"ה בא אל פרעה וזהו כי אני דייקא הכבדתי את לבו ואני הוא בהיפך אתוון אין והוא למען שתי אותותי אלה בקרבו דייקא כידוע ליודעי ח"ן שבחינת אלה הוא מבחינת התגלות ההיפוך כמאמר הכתוב אלה אלוקיך ישראל ואומר על אלה אני בוכיה ויעקב אבינו עליו השלום אמר מי אלה על מנשה ואפרים וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה שראה שיצאה ממנו ירבעם שעשה העגלים ואמר אלה כו' וכמאמר הכתוב אלה אזכרה כו' אשר אלה הוא התגלות היש גמור הנגלה בבחינת ההיפוך וכל עיקר הכוונה הוא שיתגלה אלוק"ותו יתברך דייקא על ידי גלוי ההיפך וזהו למען שתי אותותי אלה שהם אותיות אלה על ידי התהפכותם כמבואר במקום אחר:

ע״הוזהו שכתוב ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל שהם אלה המלכים דייקא שהם ההיפך והם בחינת מלכים שנשברו בבחינת נפילה דהיינו שחיותם וקיומם הוא שלא בבחינת גילוי אלוק"ותו יתברך על ידם כי הם בבחינת שבירה כמשל כלי שנשברה הרי אינה יכולה לקבל כלום או כמו דבר שנופל ממקום גבוה למקום נמוך הלא אין ביניהם התחברות כלל כך כח התהוותם וקיומם הוא שלא בבחינת קבלה שיהיה נתפס ונתגלה בהם גילוי אלוק"ותו וגם כן הם בבחינת נפילה שלא נראה בהם התחברות כלל ושורשם הם לפני מלך מלך לבני ישראל שהוא בחינת התיקון אשר התגלות בני ישראל הם בבחינת הלבשה שהוא הבחינת תיקון כידוע ליודעי ח"ן כמו שנתבאר מעט מזה בחלק הראשון לכן שורשם הוא יותר גבוה מבחינת התיקון לא שהם עצמם ח"ו גבוהים כי המה כאין ואפס והמה בתחתית הדרגין בבחינת אבדון כמאמר הכתוב כי הנה רחקיך יאבדו ואומר כי הנה אויבך יאבדו כי אם שורש כוונת התהוותם הוא גבוה כי שורש כוונתם שיסתלק יקרא דקודשא בריך הוא וכמאמר הזוהר הקדוש שהבאתי לעיל חכמתא מגו טפשותא ואוקיר לשמא קדישא בגו רשותא דאל זר כו':

ע״ווכדומה מזה הוא שורש התהוותם ולכן אותן נשמות הגבוהות ששורשם מכחו הפלא יתברך שלא היו יכולים לבא בבחינת התלבשות כי שורשם היה דייקא להתגלות אלוק"ותו יתברך ושלימותו מתוך ההיפך דייקא כמו אברהם אבינו עליו השלום אשר עליו נאמר המקרא מי יתן טהור מטמא וכמו נשמת דוד המלך עליו השלום אשר יצא מרות המאביה וכמו שנאמר עליו ובחטא יחמתני אמי וכדומה לזה נשמות הגדולות שזכרתי לעיל התגלותם הוא דייקא מצד ההיפך וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה על משה רבינו עליו השלום שתמה על מיתתו של רבי עקיבא והשיבו שתוק כך עלה במחשבה כי שורשו היה מלמעלה מן המחשבה שהוא חכמה וזהו ענין בעלי תשובות הגדולים אשר הם גבוהים מצדיקים גמורים אשר עליהם נאמר מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד כי בשעת רשעתם אשר היו תחת יד הקליפות היו למטה מבחינת לבושים שהוא על פי חכמה והבנה כמאמר רבותינו זכרונם לברכה אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות שהוא הסתלקות החכמה שהחכמה היא בחינת חיות כמאמר הכתוב והחכמה תחיה:

ע״זכי עיקר החיות הוא מהחכמה אשר על ידי החכמה כביכול מחיה את כל העולמות כי התלבשות אור אין סוף הוא בחכמה ורשעים בחייהם קרויים מתים כי הקליפות נקראים מתים כי אור אין סוף לא נמשך בהם בבחינת חיות על ידי התלבשות החכמה כמו שנתבאר לעיל כי קיומם הוא למעלה מן החכמה בבחינת שורשם והם עצמם המה למטה מן החכמה ולכן עלייתם הוא דייקא על ידי תשובה עילאה שהיא גם כן למעלה מן החכמה דהיינו למעלה מן הכלים כי חוזרים על ידי תשובתם למקורא ושרשא דכולא בבחינת צעקה מנקודת הלב שלמעלה מן החכמה שמואס בנפשו ולא חפץ בחיים הגשמיים ויוצאים מנרתיקם לדבק בשרשם כמו מעשה דרבי אלעזר בן דורדייא אשר אמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים והשיבו לו עד שאנו מבקשים רחמים עליך נבקש רחמים על עצמינו כי כתיב כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה וכן הרים וגבעות וכו':

ע״חכי מתחלה רצה לעשות תשובתו על ידי בחינת הלבושים דהיינו שמהפך מדותיו הרעים מעבירות חמורות אשר הם משלש קליפות הטמאות ולהעלותם ולהלבישם בקדושה בבחינת יחוד ובאמת הם אינם יכולים לעלות בבחינת לבושים דהיינו שיתהפכו אל הקדושה בבחינת הלבשה כי כחם הוא ההיפוך גמור ומנגד אל הקדושה וכל עיקר התהוות הקליפות הוא בבחינת ההיפוך לכן בחינתם אינו יכול לעלות אל הקדושה כי לכן נקראו אסור שהם אסורים ביד החיצונים שאין להם עליה מהותם בעצמם כי אם עלייתם הוא כמו שכתוב ובאבוד רשעים רנה רק שהתהפכותם הוא על ידי תשובה שישוב אל מקורו ושרשו שהוא למעלה מהחכמה והבנה והוא התהפכותם כמו שהתהוותם הוא למטה מן החכמה והבנה וקיומם הוא בבחינת פלא שיהיו מנגדים כמבואר לעיל כן התהפכותם הוא בלמעלה מן הבינה ולכן אמר אין הדבר תלוי אלא בי בי דייקא שהוא נקודת הלב שבבחינת נפשו שהוא רצון הנפש שלמעלה מן החכמה ומדות ואינה בבחינת התלבשות כלל ונקרא בחינת יחידה שבנפש שהוא למעלה מן השכל ובתשובה זו הוא שזדונות נעשו כזכיות דהיינו שמחזיר הכח עצמו שהיה בו בבחינת תאות רעות שלמטה מן החכמה וכאשר מעלה הכח הזה על ידי התגברות עצום בלמעלה מן החכמה בנקודת הלב בזה הוא נושא עון ועובר על פשע ונעשה מפשע שפע כי עיקר השפע הוא מבחינת אין סוף בעצמו שלמעלה מבחינת כלים כידוע:

ע״טולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד כי צדיקים גמורים עבודתם הוא בבחינת הלבשה בבחינת יחוד שמייחדים העולמות אליו בבחינת ביטולם כל חד וחד לפום שיעורא דיליה לכן אינם משיגים אלוקו"תו יתברך רק על ידי לבושים אבל עצמותו ברוך הוא אינו בבחינת השגה כלל וכל עבודתם הוא רק על ידי חכמה והבנה ובאמת לית מחשבה תפיסא ביה כלל אבל עם כל זה גם צדיקים הם בעלי תשובה כי על ידי יחודם בבחינת חכמה והבנה באים לאהבה רבה לצאת מנרתיקם וגדרי כליהם כמבואר ברעיא מהימנא על משה רבינו עליו השלום שהוא מארי דתיובתא דאנת אהדרת בתיובתא וכן בכל הצדיקים לפי בחינתם רק מה שנאמר במקום שבעלי תשובה וכו' דהיינו בחינה של בעלי תשובה הוא למעלה מבחינת עבודה שבבחינת חכמה ולבושיה וכל זה הוא בבעלי תשובה הגדולים אשר תשובתם לצאת מגדרי כליהם שיצאה נשמתו בפועל ממש או אפילו שלא יצאה נשמתו ונשארו בחיים רק שתשובתם היה על זה האופן כנזכר לעיל בעלי תשובה כאלו מהפכים זדונות לזכיות אבל יש בעלי תשובה ששבים גם כן בכל לב מצד הדעת והתבוננות בגדולתו יתברך ויחודו ומתחרט באמת על כל מעשיו ושב בתשובה לסור מדרכו הרעה ולהתדבק בקדושה מצד הבנת יחודו יתברך אלו המה למטה מבחינת צדיקים גמורים ואצלם נעשו זדונות כשגגות ועון עצמו אינו נמחק כי אם על ידי מירוק כידוע כי הם אינם מהפכים ממש מצד השורש כנזכר לעיל כי אם מצד הבנת יחודו יתברך ובחינת הרע הגמור אינו יכול לבא בבחינת הלבשה כמבואר לעיל ולכן אינו נמחק כי בשעת חטאו הרי היה נותן חיות לבחינת הרע הגמור והחיות שנשקע בתוכו לא הוציא מתוכו כי בבחינת העלאה בבחינת שיעשה לבוש אינו יכול להתלבש ולשורשו לא הגיע על ידי תשובה זו כי עבודתו היא מצד ההלבשה אבל אף על פי כן נחשבים לו לשגגות כמו שעשה חטא בשוגג שלא בדעת לכן הדעת לא נעשה חיות להרע גמור ועשה זה בלא דעת לכן לא הכניס כחו כל כך בקליפה ולא נשקע החיות שלו בקליפה כי עיקר חיות האדם הוא הדעת כמו שיתבאר אם ירצה הוי"ה כי בעל תשובה זה על ידי תשובתו הוציא הדעת מתוך הקליפה ונעשה כשגגות ולכן צריך כפרה ומירוק כמו השוגג.

פ׳והנה הגם שעיקר התשובה הוא על ידי הבינה כידוע ליודעי ח"ן שבינה נקראת תשובה עילאה ולפי המבואר לעיל נתבאר שהתשובה הוא למעלה מן החכמה והבנה אך יש שני בחינות הבנה הבנה אחת להבין יחודו יתברך בעולמות אשר כל הנפעלים נפעלים מכחו יתברך והוא יתברך מתייחד בהם ובינה זו היא מולדת אהבה ויראה לדבקה בו והוא הנקרא חכמה ובינה דזעיר אנפין כי בחינת זעיר אנפין הוא התמשכותו יתברך ויחודו בעולמות בבחינת כלים ואורות שהם החכמה ובינה הנערכים בבחינת כלים דזעיר אנפין והם נקראו מוחין דזעיר אנפין ובחינת הבנה השנית הוא בחינת בינה עילאה שהיא למעלה מבחינת כלים דהיינו להתבונן בעיקרא ושרשא דכולא מצד אין סוף בעצמו ברוך הוא שלא בבחינת התמשכותו יתברך בבחינת עולמות שהוא למעלה מן החכמה והבנה שבבחינת כלים הוא הנקרא אימא עילאה שהם אבא ואימא עילאין המבואר בזוהר כי אית אבא ואמא סתם ואית אבא ואמא עילאין כי אבא ואמא סתם הם החכמה ובינה הנמשכין בזעיר אנפין דהיינו מצד פעולת העולמות לקשרם ולייחדם והם הנקראים ישראל סבא ותבונה דהיינו להבין ולהשכיל שאין סוף ברוך הוא אינו בערך כלים כלל אבל מצד כחו הפלא מקשרם ומייחדם בבחינת פלא והם המולידים אהבה ויראה לכן תבונה אותיות ב"ן וב"ת והם הנקראים דחילו ורחימו שכליים שהם אהבה ויראה הנמשך מהתבונה והדעת ועל בינה זו נאמר שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם כו' דהיינו שאו מרום עיניכם שהוא בחינת כתר וחכמה שהוא להתבונן אשר אין סוף ברוך הוא מרומם מערך עולמות וכלים וראו מי ברא אלה שהוא קיימא לשאלא ולא למינדע איך יהיה אלה שהם כח הגבול והיש מאין סוף ברוך הוא המרומם ונעלה מערך העולמות ומערך הגבול ואיך נפעל הגבול והיש מבלתי בעל גבול ושיהיה נתגלה בבחינת זולת ונפרד מאחר שאין זולתו אך המוציא במספר צבאם שזהו קיימא לשאלא ולאתבא דהיינו שעל ידי כחו הפלא מתייחד עם העולמות בבחינת הספירות ויחודם כאשר מבואר בחלק הראשון בשער הראשון ויתבאר עוד מזה לקמן אם ירצה השם:

פ״אוהנה בחינת בינה הזו הוא המבואר בעץ חיים שתפארת דבינה כתר לזעיר אנפין ונצח הוד יסוד מלכות של אבא ואמא מתמשכין בזעיר אנפין להיות לו מוחין הוא הנקרא ישראל סבא ותבונה אבל בינה עילאה הוא גוף הבינה שהוא ההבנה בעיקרא ושרשא דכולא שלא בערך התלבשותו יתברך בעולמות אשר אין העולמות נערכים לגביה באיזה ערך אשר אין לתאר אליו כלים כלל מצד עצמותו ברוך הוא כי כל הערכת הכלים הם מצד העולמות אבל אצלו יתברך לאו מכל אילין מדות כלל ומצד בחינת בינה זו הוא האור חוזר לעלות מגדרי הכלים ולשוב אל מקורא ושרשא דכולא אשר באמת אין זולתו כלל וכולא קמיה כלא חשיבה וכמאמר הכתוב מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ כלה שארי ולבבי והוא ענין כלות הנפש לצאת מגדרי הכלים והאורות וחפצם ותשוקתם לצאת מגדרי הכלים היא הנקראת תשובה עילאה ולכן כל המקיפים הם מבינה דייקא וכל המקיפים של הבינה הזו הוא מצד אור חוזר שמתעורר בחינת המקיף ממקורא ושרשא דכולא שאינו מתמשך בבחינת פנימיות כלים דהיינו מצד אמיתותו יתברך אשר אין זולתו אשר אצלו יתברך אין מסתיר כלל ולכן בבחינת מקיף זה דוחה חצונים ואדרבה מוציא בולעם מפיהם להשיב כח החיות הנמשך בהחיצונים לאין סוף ברוך הוא על ידי בחינת תשובה עילאה שהוא הבינה עילאה זו וזהו תשובה מאהבה שהוא בחינת אהבה רבה הנולד מזה הבינה שלמעלה מן השכלה והבנה אשר על כן חכמה ובינה עילאין הם אינם בבחינת הלבשה והם אינם נערכים מבחינת כלים והם הנקראים חיה ויחידה שהוא בחינת הכתר אשר שלשתם אינם בבחינת כלים כמבואר בעץ חיים שכנגד חיה ויחידה אין כלים בבחינת גופא הן בפרט באדם הן בכללות העולמות הוא הנקרא אדם שהוא זעיר אנפין:

פ״בוהנה עוד זאת אפילו כל בחינות הלבושים המתבררים מנגה אשר הם בחינת החשמ"ל כמו שנתבאר לעיל הם מצד הבינה עילאה זו כמבואר בעץ חיים שבינה עילאה מלבשת לזעיר ונוקבא תחת רגליהם כדי שלא ינקו מהם החיצונים והיא המלבשת לכל בחינות הקדושה והיחוד של שלשה עולמות בריאה יצירה עשיה כידוע ששורש הלבושים המה גבוהים במעלה מבחינת יחודו יתברך הנמשך בבחינת כלים שהם החכמה והבינה והחסד וגבורה כי היחוד הנמשך על ידי הכלים הוא רק לפום שיעוריה דלהון בבחינת קבלת הכלים הן במושכלות הן במדות ההתדבקות וההתייחדות בהם המה בערך הכלים אבל בחינת הלבוש הרי הוא מהות נבדל מהעצם שלא בבחינת התייחדות כמו לבוש שאינו מתייחד עם הגוף כי הוא דבר זר במהות נבדל מהאדם ואינו מתדבק בבחינת חיות וכשאדם לובשו הרי הוא מחובר עמו ומתכבד על ידו כן הם כביכול היחוד שמתייחד בבחינת חכמה ובינה בבחינת מדות המה מתייחדים ביחוד גמור באופן שאין לתאר שום חילוק דרגין אצלו כי הוא יתברך מתייחד בהון בלי שינוי כלל אבל בחינות לבושים הם נגלים בבחינת יש מחולקים בבחינת הבריאה אף על פי כן המה בטלים אליו יתברך אשר בבחינת החכמה והבנה המה הפכים מנגדים ליחודו יתברך אשר מצד היחוד הרי אין לתאר חס ושלום בחינת נבדל ממהותו ובבחינת הבריאה הרי נגלים דייקא בבחינת גילוי היש אך מצד שרשם הנעלה אשר אצלו יתברך הגבול עם למעלה מהגבול בהשוואה גמורה והוא מצד שלימותו יתברך הכולל ריש כל דרגין עם תחתית כל דרגין בהשוואה אחת לכן נעשים לבוש להיחוד ולזה היה תכלית הכוונה דייקא שיתגלה אלוק"ותו יתברך לזולתו דייקא מצד הזולת אך זהו מצד שורשם אבל בבחינתם הנגלית הרי יש בהלבושים אחיזה להקליפות כי מצד גילוי היש הרי נגלה למהות נפרד ויכול להיות על ידי זה נפרד גמור חס ושלום והסטרא אחרא יהיה יכול לינק חס ושלום מהקדושה שהוא יחודו יתברך הנמשך בבחינת עולמות בבחינת חיות על ידי הכלים שהם החכמה ובינה ועל ידי הגילוי יכולים החיצונים לינק חס ושלום מחכמה ובינה של היפך היחוד אשר לכן בינה עילאה מלבישתם כי מצד בינה עילאה היא הבנת שורשא דכולא אשר אין זולתו כלל אפילו מצד היש שהוא למעלה מהחכמה והבנה הנמשך בעולמות בזה דוחה החיצונים והם הם הבחינות חשמלים דכל העולמות שהם מצד הבינה:

פ״גוהנה יש גם כן בחינות לבושים מצד הזעיר אנפין ונוקבא שהתגלות היחוד הוא גם כן דייקא על ידי לבוש דהיינו דייקא מצד היש כמבואר לעיל שכל בחינות העולמות המה נבררים דייקא מצד בחינת היש והם ברורי נגה אשר מתבררים על ידי התהפכות מדות נפש הבהמיות על ידי התבונה והדעת בגדולתו יתברך וביחודו ונעשים לבוש למדות נפש האלק"ית הגם שמצד הפנימיות הרי מתכללים מדות נפש הבהמיות עם מדות נפש האלק"ית ביחוד גמור עם כל זה התגלות המדות הם על ידי כלי הלב והדם אשר התהוותם הוא על ידי אכילה ושתיה ובהם מתלבשים המדות אבל בלבושים אלו יכול להיות חס ושלום אחיזת חצונים דהיינו שירגיש בעצמו ליש מצד האהבה וגם בעת שאינו מתדבק אליו יתברך יכולים המדות לאהוב ההיפוך אבל בלבוש הבינה עילאה אין להם אחיזה כלל מצד התגלותו יתברך מבחינת שרשא דכולא אשר אין עוד מלבדו אפילו בבחינת היש הגמור ועל בחינת הלבוש הזה שורה בחינת צלם דאבא ואמא שהם המקיפין שהוא כח כל היש הנמשך מכחו יתברך אשר על זה נאמר אך בצלם יתהלך איש שהוא סוד נעשה אדם בצלמינו כדמותינו ומהצלם הזה בורחים חיות רעות שהם החצונים כמבואר בדברי רבותינו זכרונם לברכה ובזוהר הקדוש כשנשתלם צלמו של האדם אין יכולים חיות רעות למקרב לגביה כמו בדניאל שפחדו נפל על האריות מצד השלמת צלמו כי צלם הוא כח ודפוס כמו למשל שעל ידי בחינת הדפוס נעשה הכלי באופן הדפוס וכמו כן כביכול שכל העולמות בכלל והאדם בפרט אשר הכל הוא כחו לבדו יתברך אשר נמשך בכל העולמות על פי מחשבתו וחכמתו הסתומה אשר אין פרט בעולם ובפרט באדם שאין נעשה על פי כוונה מאתו יתברך בבחינת מחשבה קדומה כדי שעל ידו יתגלה עצם אלוק"ותו יתברך בכל הפרטים ובבחינת התגלות נגלים לבחינות נפרדים אבל כשמתייחדים כל העולמות אליו יתברך בכלל ובאדם בפרט אשר מהפך כל חכמתו ומדותיו אליו יתברך אפילו מצד היש ועושה רצונו יתברך במעשה ודיבור ומחשבה בבחינת הלבושים ודוחה הרע ואדרבה מהפך אותו לטוב אז נגלה על ידי כל הפרטים כחו יתברך בבחינת התגלות מבחינת שרשא דכולא ואז נקרא צלם ודמות כלומר שבו יתגלה עצמותו יתברך בבחינת רצונו הקדום ובבחינת מחשבתו הקדומה אשר על כן אין להחיצונים אחיזה כלל מצד התגלות עצמותו ברוך הוא והדברים אלו ארוכים מארץ מדה ויתבארו מעט זה אם ירצה השם לקמן בענין פרטי העבודה:

פ״דובחינה זו באה על ידי בינה עילאה דייקא אשר היא המלבשת לכל בחינות העולמות אבל כשעדיין אין הרע מתברר ומתהפך לגמרי דהיינו כשלא נתגלה בחינת מלבוש הבינה כי אם עבודתו הוא מצד התבוננות יחודו יתברך בבחינת חכמה והבנה מצד התמשכותו יתברך דהיינו שמעריך היש למהות רק מצד התבוננותו אשר כל העולמות נפעלו מכחו יתברך והוא מתייחד בהם ועל ידי זה מבטל היש שלו על ידי אהבה ויראה מצד התבוננות זו שהוא מצד התמשכותו יתברך בבחינת עולמות אין הצלם נשלם כי אם צדי"ק דצלם שהוא הנצח הוד יסוד דבינה הנמשכת בבחינת מוחין לזעיר אנפין כמבואר בעץ חיים נמצא אין היש בטל מצד העצם דהיינו מצד הבנתו עיקרא ושרשא דכולא בבחינת אהבה רבה לצאת מגדרי הכלים אשר הכלים אינם מסתירים כלל לגביה כי אם מצד ההתבוננות מבחינת עולמות מצד בחינת דביקות נפשו שהוא אהבת עולם שהוא לאהבה את הוי"ה אלוקי"ך כי הוא חייך שהיא העבודה שמצד הדעת שהוא התחברות ועדיין יש להיש אחיזה דהיינו כשמסתלקין המוחין ואינו מתבונן הרי היש הוא בתוקפו ואפילו שאינו סר מהתבוננות בכל רגע אף על פי כן יש אחיזה בבחינת היש מאחר שלא נתבטל לגמרי והוא ענין צדיק ורע לו כמבואר בספר הקדוש של אדונינו מורינו ורבינו עליו השלום נשמתו עדן והוא ענין הבינוני ויש בזה חילוקים לאין מספר ובחינה זו נקרא חשמ"ל מצד זעיר ונוקבא שלא נתגלה בחינת לבוש הבינה עילאה כי בבחינת התגלות הלבוש דבינה עילאה הוא הנקרא צדיק גמור שהוא צדיק וטוב לו כמו מעלת משה רבינו עליו השלום כמו שכתוב ותרא אותו כי טוב הוא וכמו בדוד המלך עליו השלום נאמר בו וטוב רואי וכדומה להם הצדיקים הגמורים אשר מהפכים הרע הגמור שהם בבחינת מואס ברע והם מבני עליה אשר המה מועטים והם יכולים לברר הניצוצות אפילו מבחינת השלש קליפות הטמאות לגמרי כאשר יבואר לקמן אם ירצה השם:

פ״הוהנה הכלל העולה מכל הדברים האלו שבבחינת כלל העולמות הם שלשה בחינות דהיינו בחינת קדושה גמורה ובחינת נוגה ובחינת סיגי מלכים שלא נתבררו כלל מתוך השבירה והם השלש קליפות הטמאות לגמרי והנה בחינת הקדושה שבכל העולמות הוא אלוקו"תו יתברך המתמשך בכל העולמות והיא הביטול העצמי אל אין סוף ברוך הוא אשר הביטול הזה הוא נחלק לארבעה עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה ובאצילות הוא הביטול העצמי בבחינת יחוד עצום אשר בבחינת אצילות אין היש מסתיר לגביה יתברך כי הכל הוא כחו לבדו יתברך ולא יצאו לחילוק והבדל הדרגין כלל דהיינו כח כל העולמות כאשר הם בכחו יתברך אשר איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון הגם שבחינת הביטול הזה הוא גם כן נערך דייקא מצד היש ומצד בחינת הבירור כמו שנתבאר לעיל כי שלא בבחינת היש אין נופל לשון ביטול כלל מאחר שאין זולתו כי אם הביטול הוא דייקא מכח התגלות היש אך אף על פי כן המה כלולים בכחו לכח אחד ולכן בחינת אצילות דרך כלל נקרא חכמה ונקרא יו"ד דשם הוי"ה ברוך הוא כי חכמה הוא כ"ח מ"ה שהוא כח הביטול בבחינת מ"ה שהוא שלא בהרגשה כלל רק שהכל המה כלולים בכח אחד ונקרא גם כן יו"ד כי כמו שהיו"ד הוא נקודה אחת בלי התפשטות אורך ורוחב כן הביטול שבבחינת אצילות הוא כח אחד לבד שכל העולמות כלולים בכחו לכח אחד והביטול הזה נמשך על ידי כחו הפלא שהוא בחינת כתר דאצילות וזהו הקוץ שעל היו"ד המרמז לבחינת הפלא לכן הוא רק קוץ כי בבחינת כתר עדיין לא בא לכלל אותיות כי הוא הנמשך מהמאציל ברוך הוא אשר אינו בבחינת כלים ואותיות אבל רמיזא אית ביה דהיינו מאין נמשך כח הביטול שיהיה בחינת יש ואף על פי כן המה הכל כח אחד הוא על ידי כחו הפלא ולכן הוא הקוץ של יו"ד לרמז על בחינת הפלא אבל מצד עצמותו ברוך הוא שלא בבחינת התגלות העולמות אסור אפילו לרמזא ליה בקוצו של יו"ד כי מצד המאציל ברוך הוא שלא בבחינת העולמות הלא לית ביה תפיסא והשגה כלל וכמבואר בחלק הראשון עיין שם:

פ״וובחינה שניה שבביטול הוא הביטול הנמשך על ידי ההשכלה ביחודו יתברך דהיינו בבחינת בריאה שהוא ההסתרה שנגלה כחו יתברך בבחינת היש בבחינת נגלה אבל מצד ההשכלה וההתבוננות שהוא הבורא את הכל וממנו נפעלו ואין דבר זולתו יתברך ומתבונן ביחודו יתברך שכל הנפעלים מתיחדים בכחו יתברך ומצד ההתבוננות בטלים כל הנבראים אליו יתברך והביטול הזה הנמשך מצד ההשכלה הוא גם כן בחינת אלוקו"ת המתגלה על ידי הבינה ודרך כלל נקרא עולם הבריאה בינה כמאמר הזוהר הקדוש אימא מקננא בכרסיא והיא הנקראת ה' ראשונה דשם הוי"ה ברוך הוא כי כמו הה"א יש לה אורך ורוחב והתפשטות כן הביטול הנמשך על ידי דהבינה והשכלה זו הוא מצד הבנת התפשטותו יתברך בעולמות ואין דבר שחוץ ממנו והוא יתברך מתייחד בכל הפעולות מצד זה הוא בטל אליו יתברך ולכן הביטול הזה הוא אלוקו"ת גמור שהביטול הוא מכחו יתברך ונכלל בכחו רק שהביטול זה הוא הביטול שמצד ההשכלה והוא מה שנתברר מבחינת היש הגמור שהוא כחו יתברך שבבחינת היש להיות נגלה יש אך כשמשכיל על דבר היש מבין שבחינת היש הוא גם כן מכחו יתברך ומתבטל על ידי הבינה זו והתגלות כחו יתברך שבבחינת אצילות נגלה בבחינת השכלה ומתמשך כחו זה דייקא בבחינת השכלה והוא שהכלים דאצילות עוברים בבריאה דרך מסך שהוא הפרגוד המפסיק בין עצם הביטול להיות נגלה השכלת הביטול אשר לזה היה כוונתו יתברך שיתגלה כחו דייקא בבחינת גילוי זה:

פ״זלכן בחינת מלכותו יתברך שהוא עיקר הרצון להגילוי ולכן נקראת כתר מלכות היא הבוקעת את המסך להיות עובר דרך מסך זה הכלים דאצילות שהוא התכללות כחם של הנבראים ויחודם במאצילם ברוך הוא לבחינת כח אחד ממש להיות נגלה ביטול הזה אפילו מצד ההשכלה נמצא הוא עצם הביטול שבאצילות רק שנגלה בבחינת הבנה והשכלה וההבנה וההשכלה מתחברים אצלו לכח אחד מצד כחו הפלא גם כן כי כמו שבאצילות מתייחדין כח הדרגין אצלו יתברך לכח אחד מצד כחו הפלא כן מתייחדין הדרגין גם כן בבחינת השכלה אצלו לכח אחד לכן כח הביטול הזה הנמשך על ידי ההשכלה הוא גם כן אלוק"ות גמור והן הן עשר ספירות דאצילות והן הן עשר ספירות דבריאה שהוא יחודו יתברך מצד כחו באמיתותו יתברך רק החילוק הוא בבחינת התגלות כי בבחינת אצילות אינו בערך התגלות כלל כי אם ביטול העצמי ובבריאה הוא הביטול בבחינת התגלות אבל בעצם הביטול הזה הוא כחו יתברך לבדו המתגלה מצד ההשכלה וביצירה הוא התגלות מדותיו יתברך דהיינו הביטול הנמשך על ידי המדות שהם אהבה ויראה ודומיהן דהיינו שיהיה ביטולם של הנבראים מצד אהבה ומצד היראה כי מצד האהבה הוא עצם הנכסף אל יסודו שהוא הביטול הנמשך על ידי אהבה להתדבק אליו יתברך מצד האהבה ולהבטל אליו מצד היראה בהתגלותו יתברך בעולם היצירה בכח מדותיו הכלולים בו יתברך בכח אחד אשר אצלו יתברך החסדים והגבורות ביחוד עצום:

פ״חובכדי לגלות החסד וגבורה שבכחו יתברך הוא גם כן על ידי מסך שבין בריאה ליצירה כי בבחינת בריאה שהוא הביטול הנמשך על ידי ההשכלה הרי המדות כלולים בכח ההשכלה ולא נגלו המדות בבחינתם ובכדי שיתגלה ביטולו יתברך בבחינת אהבה ויראה שהם המדות לכן יש מסך מפסיק בין בריאה ליצירה ועל ידי המסך הזה עובר כחו יתברך שבבחינת אצילות המתגלה בבחינת בריאה להיות נגלה בבחינת יצירה לכן בבחינת יצירה יש שני מסכים שהם שני בחינות הסתרות הסתרה אחת הוא להסתיר כח הביטול דבחינת אצילות והסתרה השנית הוא להסתיר ביטול הנמשך על ידי בחינת השכלה ועל ידי בקיעת מלכות דאצילות שהוא רצונו יתברך לבחינת הגילוי היא הבוקעת מסך הבריאה וכן הגילוי הזה הוא מתלבש בבחינת הביטול הנתגלה בבחינת הבריאה והוא הנקרא מלכות דבריאה שהוא רצונו יתברך הנתגלה בבחינת ההשכלה להיות נגלה כחו יתברך בבחינת ביטול המדות אליו יתברך ועל ידי בקיעה זו עוברים הכלים דאצילות המתגלים בבחינת בריאה שהוא כח הביטול מצד יחודו יתברך בבחינת העולמות להיות נגלה בבחינת המדות שהוא היצירה כי המדות לא יוכלו לקבל כח האצילות בעצמם כי אם על ידי מסך הבריאה כי המדות שהם אהבה וכו' עיקר התגלותם הוא על ידי הבנה והשכלה כי האהבה לאיזה דבר מוכרח לידע מהות הדבר שרוצה להדבק בו וליבטל אליו כנראה בחוש שאפילו בקטן שכל הנהגתו היא על פי מדותיו אף על פי כן מוכרח להיות איזה השכלה לאהבתו:

פ״טוהנה המדות בעצמם הם טבעיות אליו הנמשך מכח עצם נפשו אך אף על פי כן עצם כח נפשו לא נתגלה כי אם על ידי השכלה והבנה כן כביכול ביטול בחינות הנבראים אליו ואהבתם להתדבק אליו הוא על ידי התגלות ההשכלה שהוא להשכיל ביחודו יתברך מזה מתבטלים אליו בהתגלות אהבתם ויראתם והנה עצם אהבתם וביטולם הוא הכל מכחו יתברך אבל התגלותם הוא על ידי בחינת הבריאה דהיינו כחו יתברך נתגלה על ידי בחינת השכלה ואז נתעורר אצלם הביטול באהבתם מכחו יתברך ממש המתגלה בהם ולכן זעיר אנפין מקנן ביצירה כי זעיר אנפין הוא כח התכללות שבכחו יתברך שמצד מדותיו יתברך אבל אצלו יתברך הכל הוא כח אחד והתגלות כחו זה הוא בבחינת יצירה ששם התגלות כחו יתברך בבחינת ביטול המדות הם חסד וגבורה ותפארת שהם אהבה ויראה ודומיהם ולכן היצירה הוא וא"ו משם הוי"ה ברוך הוא כי וא"ו הוא שש קצוות שהם המדות שהם בכחו ביחוד אחד התגלותם הוא בבחינת יצירה וגם וא"ו הוא בחינת המשכה כידוע שהמדות הם הכל בבחינת המשכה כי בבחינת אצילות אשר הכל הוא כח אחד נקרא בשם יו"ד כנזכר לעיל:

צ׳ובבריאה הביטול הוא על ידי התפשטות אורך ורוחב שהוא ההשכלה בבחינת ביאור כמו למשל אדם שמשכיל ומתבונן מהותו של הדבר ושורשו ואיכותו איך הוא לכן עדיין לא נגלה שם המשכה כלל אבל במדות נמשך נפשו אחר הדבר הזה או ממשיך הדבר אליו מצד האהבה כן הוא כביכול התגלות הנמשך בבחינת מדות דהיינו ביטולם של הבנראים אליו יתברך הוא שנמשכים אליו יתברך וגם בחינת כחו יתברך נמשך בהנבראים לגלות בהם עצם הביטול והביטול הנמשך מעשיה הוא הביטול של הגלגלים וצבא השמים אשר כחו יתברך הוא המנהיגם ומכח זה מתבטלים לעשות רצון קונם בסיבובם ובמהלכם כמאמר הכתוב וצבא השמים לך משתחווים וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה השמש עומד במזרח ומשתחוה למערב וכמאמר הזוהר על הכוכבים ומזלות דאינון רהטין למעבד רעותא דמאריהון וכן אפילו בעשיה הגשמיות הלזו בכל הנבראים הגשמים המה מתנהגים על פי הכח אשר ניתן בהם מהבורא ברוך הוא הן בדומם הן בצומח אשר כל גדוליהם הוא הכל מכחו יתברך וכן כל הבעלי חיים אינם מתנהגים כי אם על פי כחו בבחינת סדר הנבראים וכולם הנהגתם על פי כחו יתברך ולית מאן דנפיק מרשותיה לבר רק האדם מישראל להם ניתנה הבחירה ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה אם תזוח דעתו אמור לו יתוש קדמך כי היתוש היא מתנהגת על פי רצונו אבל האדם יכול להיות עובר רצונו יתברך חס ושלום וגם כח זה ניתן לו מאת הבורא ברוך הוא לכוונתו בכדי שיתגלה על ידו אלוקו"תו יתברך ובבחינת עשיה הוא שלשה מסכים דהיינו המסך שבין אצילות לבריאה ומסך שבין בריאה ליצירה ועוד מסך שבין יצירה לעשיה כמו שנתבאר לעיל:

צ״אכי כל ההתגלות הנגלה באלו העולמות הכל הוא כחו לבדו יתברך אבל בכדי שיהיה נגלה כל אחד ואחד בבחינתו מוכרח להסתיר הגבוה ממנו כי אם לא יהיה ההסתרה מהגבוה הרי לא תתגלה הדרגא התחתונה והנמוכה ולכן כל התנהגות העשיה הוא על ידי התלבשות כחו יתברך בבחינת יצירה בבחינת מדותיו ומהם הם כל פעולות העשיה לכן יש מסך בין יצירה לעשיה כדי שיתגלה העשיה בפועל ממש והמלכות דיצירה בוקעת המסך ומתגלה בבחינת ביטול העשיה ובה מלובש בחינת ביטול הנגלה בבריאה ובבריאה מלובש עשר ספירות דאצילות שהוא יחודו יתברך אבל כשתעיין היטיב הכל הוא התגלות הביטול מצד כחו יתברך לבדו כמו למשל בהבדל מאדם אשר בכח נפשו כל כחות הנפש המתפשטים בגוף כולם הם כלולים בכח נפשו לכח אחד וכשנתגלה כחו בבחינת השכלה אז נתגלה כח הנפש על ידי ההשכלה וכשנתגלה כח הנפש במדות נתגלה כח הנפש באופן המדות וכשנתגלה בבחינת עשיה גשמיות דהיינו בפעולה ממשית בהילוך ובמישוש הרי נתגלה כח הנפש על ידי המעשה וכשתסתכל הכל הוא כח הנפש בעצמה המתגלה הן בהשכלה הן במדות הן במעשה הכל הוא כח הנפש בעצמותה רק החילוק והבדל הוא בהתגלותה לפי אופן ההתגלות נגלית כחה כן הוא כביכול בהתגלותו יתברך בכחו בבחינת בריאה יצירה עשיה אשר הכל הוא כחו לבדו יתברך ואין החילוק רק מצד התגלותו יתברך לכן בעשיה הוא גילוי מלכותו יתברך שהיא ה"א תתאה משם הוי"ה ברוך הוא שבעשיה הוא עיקר הגילוי בפועל ממש וכל מדת מלכות הוא רק בשביל הגילוי ועיקר הגילוי הוא בעשיה דייקא:

צ״בובחינה שניה שהיא בחינת נגה שהיא העומדת להתברר להעשות לבוש אל הקדושה ולהיות נכללת בקדושה ממש אשר על ידי נגה הוא התגלות והנה עיקר בחינת נגה הוא הרגשת כל דבר דהיינו למשל באדם יש בכחו החכמה והמדע אשר כח הנפש והוא שלא בהרגשה וכל זמן שלא באה להתגלות הרי הוא חכם בכח כו' אבל כשבאה החכמה לידי גילוי הרי הוא מרגיש חכמתו וכן מדותיו אשר יש לו כל המדות בכח וכל זמן שלא באו לידי גילוי הרי הם בכחו נעלמים אבל כשבא לגלות מדותיו הרי הוא מרגיש אהבתו וכן כל הבחינות והנה כל זמן שהם עדיין בכחו הרי אינו מרגיש המדות הגם שהם בכחו אבל אינו נגלה מהמדות התפעלות כלל אבל כשבאו להתגלות הרי הוא מתפעל במדותיו ומרגיש בהם נמצא הרי יש בהגילוי שני בחינות אחד הוא ההתגלות מכח ומהעלם אל הגילוי להיות משכיל איזה השכלה או לאהוב איזה דבר ובחינה שניה שמרגיש בהשכלתו וכן באהבתו ומתפעל מההשכלה עצמה ומאהבתו ומרגישה:

צ״גוהנה התפעלותו והרגשתו זה הוא בא מצד המנגד דייקא כי בעצם אחד אין שייך התפעלות כלל דהיינו בעצם ההשכלה כאשר היא בכח נפשו אינו בערך התפעלות רק כשבא להתגלות כליו במוחו אשר כלי הגוף אינם בערך השכלה אז מרגיש השכלתו וכן כשהיה לו איזה אופן בתחלה שלא היה לו התחברות עם זה ועל ידי השכלתו מתחבר עם זה או היה לו איזה דבר שרחוק מהשגתו ועל פי שכלו השיג זה או שהיה לו איזה דבר המנגד אליו ועל ידי השכלה הפכה לרצונו מתפעל מזה וכן הוא במדות כשמתמשך לאיזה דבר באהבה או ביראה או בגבורה וכדומה או שמתקצף על איזה דבר הרי הוא מרגיש באהבתו כו' אבל האהבה בעצם אינה בהרגשה כלל כמו שאנו רואים בחוש שאדם אוהב עצמו יותר מחוץ ממנו אף על פי כן אינו מרגיש ומתפעל מאהבת עצמו ואינו בערך הרגשה כלל אבל אהבתו אל בנו הרי הוא מרגישה ומתפעל מצד שאהבתו מתפשטת למהות וגוף אחר וכל אהבה שהיא בבחינת ריחוק מהותו שם הוא התפעלות יותר דהיינו כשמתקשר באהבתו לאיש אחר באהבת רעים מרגיש ומתפעל מאהבה זו יותר מהאהבה שאוהב את בנו הגם שהאהבה שאוהב את בנו היא עצם האהבה אשר אין לדמות האהבה לאהבת רעיו אף על פי כן מצד התקרבותו תמיד אליו בהתדבקות תמיד אין האהבה בהרגשה כל כך וגם כן אינו מתפעל מאהבתו כל כך רק כשבנו מתרחק ולא ראה אותו זמן רב אז התעוררות אהבתו בגילוי יותר וזהו בא גם כן מצד הריחוק ולכן הרגש האהבה הוא לבנו הקטן יותר מלבנו הגדול כי מצד קטנות בנו הקטן הוא אינו בגדר אחד עם מהותו ושכלו רחוק משכלו ומדותיו המה בבחינת ריחוק ממדותיו ולכן מרגיש בגילוי אהבתו אבל לבנו הגדול אשר הוא משתווה עמו בערך אחד אינו מרגיש בגילוי אהבתו כל כך הגם שבעצם האהבה אוהב את בנו הגדול יותר ואהבתו בשלימות יותר והראיה לזה כי אם יהיה לו איזה צער הן בחולי או בשאר צער הרי הצער יותר מבנו הגדול מצער בנו הקטן ואף על פי כן נרגשת גילוי האהבה יותר לבנו הקטן וכן הוא בהשכלה כל שמשכיל איזה דבר הרחוק מהשגתו מתפעל בהשכלתו יותר דהיינו כשמתרץ איזה קושיא חזקה או משכיל איזה דבר פלא או יכול להפך איזה מהות דהיינו למשל לעשות מעפר זהב וכדומה לזה לשנות המהות אזי מתפעל יותר:

צ״דוהנה אם משכיל איזה דבר עמוק מצד השכלתו הקרובה ורגילה אליו אינו מתפעל כל כך וכל אלו הדברים יבין המבין שכן הוא דהיינו הרגשה והתפעלות הוא דייקא לדבר הרחוק ממהותו וכל שנתקרב אליו ביותר תתמעט ההתפעלות עד שאהבה שאוהב את עצמו אינה בבחינת התפעלות כלל ובבחינת עצם האהבה כל דבר שקרוב אליו ביותר שם הוא עצם אהבתו ביותר נמצא דרך כלל כל בחינות הן בהשכלה הן במדות נתחלק לשלשה בחינות דהיינו עצם ההשכלה שהוא כח ההשכלה או כח המדה ובחינה השנית הוא גילוי השכלה והמדה ובחינה שלישית הוא הרגשות השכלה והמדה וההתפעלות מהם עתה מזה יובן למשכיל למעלה בהתגלות אלוק"ותו יתברך יש השלשה בחינות הנזכרים לעיל דהיינו הביטול העצם מצד עצמותו שהוא אלוק"ותו יתברך המתמשך בכל הארבע עולמות בריאה יצירה עשיה שהוא כחו יתברך שבבחינת יחוד האצילות וכחו יתברך הנגלה בבחינת ביטול היחוד בבחינת השכלה שהוא כח הביטול מצד כח ההשכלה שהוא אלוק"ותו יתברך המתמשך ומתגלה בעולם הבריאה דהיינו שמתייחד בבחינת השכלה להיות נמשך ביטול גמור בבחינת השכלה וכן הוא ביצירה שהם המדות שהם כוחות מדותיו יתברך שהוא כח הביטול אשר מצד כח המדות וכן במעשה שהוא עולם העשיה ובחינה השנית הוא גילוי הביטול הנגלה בכל ארבע עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה דהיינו גילוי יחודו יתברך שבבחינת אצילות אשר התייחדותו יתברך בבחינת עולמות הוא שנגלה יחודו יתברך על ידי בחינת העולמות והדרגין כי בעצם כחו יתברך אין נופל לשון יחוד כי הוא עצם אחד כי אם היחוד הוא מצד שכל העולמות וכל הבחינות הנמצאים בעולם המה בבחינת התחלקות ואף על פי כן הוא יתברך מתייחד בהם וגילוי יחודו יתברך שהוא מצד ההשכלה הרי גילוי הביטול ויחודו יתברך נגלה מצד ההשכלה וכן גילוי הביטול והיחוד הנגלה ביצירה מצד מדותיו יתברך הרי הביטול והיחוד נגלה מלבוש המדה דהיינו שההשכלה והמדה המה מהותים נבדלים שהוא העצם של ההשכלה ועצם המדה הרי הם מהותים נבדלים רק שעל ידם הוא גילוי הביטול וכן בעשיה בעולם המעשה אשר העשיה והביטול שעל ידי העשיה נגלה בלבוש העשיה ובחינה השלישית הוא הרגשת הגילוי דהיינו התעוררות וההתפעלות הנמשך מהשכלת היחוד וכן מאהבתו אליו וכן בחינת העשיה הוא ההתגלות בכלי עשיה אשר הכלים מרגישים הגילוי דהיינו בעשיה שהוא ביטול האופנים והגלגלים וצבא השמים אשר כולם מרגישים ביטולם אליו יתברך וכן הוא ביצירה ששם החיות אשר המה מתפעלים ומרגישים מביטולם כמאמר והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול מתנשאים לעומת השרפים וכן בבריאה הוא הרגשת השכלתם וביטולם על ידי השכלתם כמאמר הכתוב שרפים עומדים ממעל כו' וקרא זה אל זה כו' והקריאה הוא בחינת הרגשה כי כל קריאה הוא לבר כידוע ולכן נאמר וינועו אמות הסיפים מקול הקורא:

צ״הוהנה בחינת הגילוי וההרגשה הוא הכל מצד היש הנגלה בבחינת יש גמור והבדל הבחינות הוא על ידי הגילוי וההרגשה כי בעצם אחד אין שייך גילוי והרגשה ולכן כל הגילוי וההרגשה הוא בא דייקא מהבירורים מבחינת היש הנברר מהשבירה לכן על ידי היש הוא הגילוי וההרגשה מצד שהם לחלק יצאו ולכן על ידם נגלה יחודו יתברך בכל העולמות והנה בחינת היש הזה המתברר להעשות לבוש דהיינו שיהיה נגלה על ידו יחודו יתברך אשר לזה היה עיקר הכוונה בשביל גילוי כבודו יתברך הוא הנקרא נוגה כי פירוש נוגה הוא לשון זיו כמו שהזיו הוא מהמאור וכו' שהזיו ואור אינו מתייחס כי אם אל החושך כשמאיר הזיו בחשך אז האורות מאירים בחשך עד שעל ידי האור יכול לראות גם כן בחושך אבל אם לא היה חשך כלל לא היה שייך לקרותו בשם אור כלל וכמאמר הכתוב כיתרון אור מן החושך כן הוא נוגה הוא ההתגלות שמצד ההסתרה שהוא היש שהוא בחינת חשך והסתר ועל ידי נוגה נגלה יחודו יתברך אפילו מצד היש שמאיר אורו יתברך בבחינת ההסתרה:

צ״ווהנה נוגה הזאת היא נהוגה בכל הארבע עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה והנה באצילות הנוגה היא כולה טוב כי הנוגה שבאצילות היא כביכול הרגשת יחודו יתברך בכל הנפעלים בעולם כי הוא יודע את כל המפעלים ומרגיש בהם כמאמר הרמב"ם זכרונו לברכה שבידיעת עצמו הוא יודע כל הנבראים וכמאמר הכתוב וישמע אלקי"ם את נאקתם ויזכור אלקי"ם את בריתו וכו' וידע אלקי"ם נמצא שעיקר הידיעה הוא כביכול מצד וישמע ששמע את צעקתם כביכול שהרגיש את צערם לכן מזה וידע וכו':

צ״זוכל עיקר הדעת הוא ההרגשה מהדבר שחוץ ממנו כי בעצם אחד אין שייך דעת כמו שנתבאר בחלק הראשון בשער השני ויתבאר לקמן אם ירצה השם אבל אצלו יתברך מאחר שאין דבר שחוץ ממנו כביכול והוא מיוחד בכל הנפעלים בכחו יתברך בבחינת יחוד עצום ולכן אין הנבראים מוסיפין בו ריבוי ושינוי מצד כי אין זולתו כלל ולכן אפילו הגילוי וההרגש מתחבר עמו יתברך ביחודא חד כמו שמבואר במשל הנזכר לעיל שהאדם מצד התאחדות והתחברות אין הרגשת אהבת גופו ועצמו בבחינת התגלות הגם שההרגשה שמצד עצמו היא יותר בהרגשה הרבה באין ערך מהרגשת אהבתו לזולתו אף על פי כן מצד התאחדות אינה מתגלית והמופת הוא מההיפוך אם חסר איזה דבר מהצטרכות או מהיזק או שארי ענינים מרגיש הצער יותר הרבה מהרגשת הצער של זולתו הגם שאוהבו באהבה גדולה אך אין המשל דומה לנמשל מכל צד כי באדם הרי גופו בגדר נבדל מערך נפשו הרי הנפש מרגשת בצער הגוף וגם מתפעלת בדבר טוב בהרגשת השמחה אבל אצלו יתברך הרי אין היש דבר נבדל ממהותו חס ושלום ולכן אין לתאר אליו יתברך התפעלות והרגשה כלל הגם שבוודאי מרגיש ומתפעל מכל פרט ופרט אבל ההרגשה זאת מתדבקת אליו יתברך בעצם ונושא אחד ואיך הוא זה האופן לא ידיעא לנו כמאמר הכתוב החקר אלו"ה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא הגם שבחינת שדי הוא ההתקשרות בכל הפעולות בפרטיהם אף על פי כן לא תמצא תכליתו כמאמר רעיא מהימנא איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה וכמבואר בחלק הראשון עיין שם:

צ״חאשר על כן נגה שבאצילות הוא כולו טוב דהיינו שאינה בבחינת נפרד מאתו יתברך אבל בשלש עולמות בריאה יצירה עשיה אשר בהם הוא הגילוי בבחינת יש גמור שבבריאה יצירה עשיה אינו נגלה אלוקו"תו יתברך בבחינת יחודו רק על ידי הסתרה דהיינו שאינו נגלה יחודו יתברך רק בבחינת הלבשה בבחינת הנבראים שעל ידי ביטולם נגלה יחודו יתברך הרי שם נגלה כח היש בבחינת הרגשה ממש דהיינו שבחינת הנבראים מרגישים ביטולם והתאחדותם אליו יתברך וכל התגלות ביטולם הנגלה מצד התלבשות בבחינת יש היא מצד בחינת נגה אשר גילוי הרגשה להיות נרגש בבחינת יש היא מנגה כמבואר רק שהיש בטל ומתאחד ביחודו יתברך לכן בבחינת הרגשתם זה יש התערבות טוב ורע דהיינו בטולו של היש אליו יתברך הוא הטוב וכח היש בעצמו שהוא ההרגשה יש מי שבטל ומרגיש ביטולו הוא התערבות רע דהיינו שנגלה למהות נפרד וכל בחינת נפרד הוא בחינת רע שהוא היפך היחוד וכל עיקר הטוב הוא עצם היחוד:

צ״טוהנה מצד הטוב דהיינו בביטולם של הנבראים אליו יתברך הלא הם מבטלים אפילו ההרגשה דהיינו שאינו מחשיב ההרגשה למהות נפרד וזולת חס ושלום ואדרבה על ידי ההרגשה מרגיש יחודו באמת ובטל אליו יתברך מצד ההרגשה ואז בבחינת הרגשה זו נגלה אלוקו"תו יתברך דייקא ואז ההרגשה נעשית לבוש ממש אל גילוי אלוקו"תו יתברך ומיוחדת אצלו יתברך לאחדים הגם שעצם ההרגשה הוא בחינה גילוי היש הלא נגלה לדבר נבדל אבל על ידי ביטולו הרי מתאחד אליו יתברך כמו למשל בלבוש גשמי הרי הלבוש הוא דבר נבדל מהאדם וכשהוא בפני עצמו הרי אין לו שייכות והתחברות אל מהות האדם ורחוק מגדרו אבל כשהאדם לובשו הרי הוא מתחבר ממש עם האדם וכל מהותו נגלה על ידי לבושו ונערך בכלל האדם בלי הבדל כלל כמו כן כביכול אשר בחינת היש הנגלה בבחינת השכלה ומדות הרי ההשכלה או המדה הוא מהות נבדל מעצמותו יתברך אשר הוא יתברך אינו בערך שכל ומדה בבחינת גילוי כלל אבל כשנגלה יחודו יתברך על ידי ההשכלה ומדות עד שמתבטלים אל יחודו יתברך בביטול גמור ואינו נגלה על ידם כי אם עצם יחודו יתברך הרי כביכול נגלה כבודו ויחודו יתברך על ידם ומתחברים אל עצמותו ברוך הוא בחיבור ויחוד אחד וגילוי ההשכלה ומדות שבבריאה יצירה עשיה נקראת בחינת חשמ"ל:

ק׳והנה מבואר פירוש של חשמ"ל וקריאתו בשם חשמ"ל הוא חיות אש ממללות וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה עתים חשות ועתים ממללות דהיינו עתים חשות מצד בטולם בעצם ועתים ממללות מצד גילוי יחודו יתברך הנגלה על ידם ודי למבין ועתים האלו הם בכל רגע ממש בנושא אחד דהיינו מצד גילוי אלוקו"תו יתברך על ידם אשר מצד יחודו יתברך הלא נגלה באמת שאין זולתו כלל לכן הם חשות ומצד הגילוי הנגלה על ידם הם ממללות דהיינו שיחודו יתברך נגלה דייקא על ידי ההשכלה כי מצד עצמותו ברוך הוא אינו בערך גילוי כלל כי אין שייך גילוי מצד כחו יתברך אשר אין זולתו כלל וזהו כשהדבור יוצא מפי הקדוש ברוך הוא הם חשות וכשאין הדבור יוצא הם ממללות דהיינו למשל כשהחכם משפיע להמקבל בכדי להבינו עצם כוונתו:

100

ק״אוהנה כשהמקבל מעמיק ומתקשר בעצם כוונת רבו בפנימיות כוונתו על ידי ההשכלה ואינו מתבונן בהשכל בעצם רק עיקר עיונו הוא להבין עצם הכוונה על ידי ההשכלה ועיקר הוא הכוונה הנגלה בהשכלה וההשכלה עצמה היא אצלו בחינת מעבר לבד נמצא השכלה בטילה לעצם המכוון וההשכלה אינה בחינה נבדלת מעצם המהות כי אם מחוברת ומתקשרת בעצם הכוונה בלי פירוד וכמו למשל מי שנותן דעתו בעסק להרויח ממון ומחמת עוצם התקשרות נפשו בחיות נפשו להרויח ממון מתחכם בכמה מיני התחכמות איך להרויח:

101

ק״בוהנה בעת התקשרות זה עיקר התקשרותו הוא בהרווחת הממון ואינו מרגיש ההתחכמות בעת העמקת דעתו בהממון וההתחכמות היא טפילה ובחינת מעבר לרצונו המתקשר להרויח הממון וכמו כן המתקשר בעצם כוונת רבו על ידי ההשכלה אינו מרגיש ההשכלה מצד עצמה כי אם עיקר התקשרותו הוא בפנימיות כוונת רבו הנגלה על ידי ההשכלה וההשכלה נעשית טפילה ובחינת מעבר להכוונה ומתקשרת בהכוונה בחבור עצום ויש מי שאינו מתקשר בעצם הכוונה כי אם בההשכלה בעצמה להבין השכל אך מצד הבנת השכל משכיל שכוונת רבו הוא באופן זה הנגלה על פי השכל נמצא אצל מקבל זה עיקר הוא ההשכלה ועיקר הרגשתו הוא בהשכלה רק שעל ידי ההשכלה מבין גם כן כוונת רבו וכן יובן מזה בהתקשרות המדות שהם אהבה וכו' כאשר עיקר כוונתו הוא להתקשר בהעצם רק שההתקשרות הוא נגלה על ידי מדותיו נמצא המדה היא טפילה אליו ובטלה להעצם ויש שמצד מדותיו שהוא אהבתו לדבר מצד זה מתקשר אליו נמצא עיקר הרגשתו הוא בהמדה רק שעל ידי המדה מתקשר לאותו דבר כן הוא כביכול בנמשל כשהביטול הוא מצד עצם התקשרות יחודו יתברך בכלות הנפש אליו מצד העצם להתכלל וליבטל אליו יתברך אך עצם יחודו יתברך לא נגלה רק על ידי ההשכלה ביחודו יתברך ולכן מתקשר בההשכלה ביחודו יתברך אבל עיקר הוא יחודו יתברך וכן התקשרותו בבחינת הרגשה הוא רק יחודו יתברך וההשכלה היא רק בחינת מעבר להתגלות יחודו יתברך ואינו מרגיש בההשכלה וכן בהמדות מצד עצם התקשרותו אליו יתברך מתפעל באהבה ואינו מרגיש באהבה מצד עצמה זהו כשהדבור יוצא מפי הקדוש ברוך הוא דהיינו שנגלה עצמותו יתברך על ידי בחינת הדבור שהוא התגלותו יתברך בעולמות אז ההשכלה הנגלה בבחינת בריאה המה בטלים ממש ואינם נרגשים למהות בפני עצמם ואז הם חשות בבחינת ביטול גמור אבל כשאין הדבור יוצא מפי הקדוש ברוך הוא דהיינו שלא נתגלה כי אם ההשכלה לבדה דהיינו גילוי ההשכלה הנגלה להשכיל יחודו יתברך דהיינו שעל ידי ההשכלה יהיה נגלה יחודו ואז עיקר ההתקשרות הוא בהשכל רק שעל ידי השכל מתגלה יחודו ובטל אליו על ידי ההשכלה אז הם ממללות דהיינו שאז נגלה מהותם שהוא ההשכלה:

102

ק״גוזהו בחינת חשמ"ל ולכן פעם נקרא בחינת חשמ"ל הזה בחינת עור כמשל עור הדבק עם האדם בהתחברות עצום ועל ידי העור נגלה מהות האדם ואין העור נחשב למהות נבדל כלל ממהות האדם ופעם נקרא לבוש דהיינו שהגם שעל ידי הלבוש הזה בעודנו מלובש בו נתחבר עם האדם והאדם מתגלה על ידי הלבוש אף על פי כן הלבוש הוא בחינת נבדל מהאדם ועוד זאת שמעלת האדם נגלה על ידי הלבוש וכשמעיינים בהאדם מעיינים ומבינים בהלבוש איזה לבוש לבוש בכדי שעל ידי זה יהיה נגלה מעלת האדם על ידי הלבוש כן הוא כביכול כשעיקר התקשרותו הוא אל עצם יחודו והשכלה הוא בחינת מעבר כנזכר לעיל נקרא בחינת עור שהוא מחובר בעצם אחד עם יחודו יתברך באופן שאין להבדיל כלל ההשכלה לאיזה מהות נבדל אבל כשעיקר הוא ההשכלה רק שעל ידי ההשכלה נתגלה יחודו יתברך נקרא השכלה הזאת בחינת לבוש שהוא מהות נבדל וגם עיקר העיון הוא בהשכלה ולפי אופן ההשכלה ככה הוא התגלות יחודו יתברך כשמשכיל בדקות יותר יתגלה יותר יחודו וכשהשכלתו אינה כל כך בדקות אינו נגלה כל כך עצם יחודו יתברך בבירור כל כך וזהו לכבודי בראתיו כו' שהוא מאניה מכבדותיה שהוא התגלותו יתברך על פי אופן ההשכלה וכן יובן גם כן למשכיל התגלותו יתברך על ידי המדות הוא גם כן בשני אופנים האלו בחינת עור ובחינת לבוש ובחינת לבוש זה הוא הנקרא טוב שבנגה שהוא ממראה מתניו ולמעלה שהוא הנקרא לבוש ופעמים נקרא בבחינת חשמ"ל הוא כאשר ההתקשרות הוא בבחינת עור כנזכר לעיל וזהו ומתוכה כעין החשמ"ל ודי למבין:

103

ק״דוהנה באופן אחד גדלה מעלת העור מהלבוש מצד עצם ההתחברות כנזכר לעיל שבבחינת עור מתקשר ומתאחד ממש מה שאין כן על ידי בחינת הלבוש הרי בא התגלות יחודו יתברך בבחינת הלבשה ובאופן אחד גדלה מעלת הלבוש מהעור כי בבחינת ההתחברות הרי לא נגלה פרטיות ההשכלה מצד עצם התחברותו לבחינת יחודו יתברך ובבחינת לבוש דהיינו גילוי ההשכלה הרי נגלה פרטיות ההשכלה ביחודו יתברך ולזה היה עיקר הכוונה שיתגלה דייקא גילוי יחודו בכל הפרטים והאופנים כי זהו כבודו שיתגלה אלוקו"תו יתברך עילא ותתא ומכל סטרין וכשהעיקר הוא הביטול אל שורשו וההשכלה או המדה הוא בבחינת מעבר ובבחינת טפל הרי מצד ההתדבקות אל העצם הרי אינם נגלים כל הפרטים שבהשכלה ובהמדה מצד עצם התדבקותו להעיקר אבל כשהביטול הוא על ידי ההשכלה ועל ידי המדה הרי נגלו כל הפרטים שבההשכלה ובהמדה אשר על כן נקראו ממללות דהיינו כמו שעל ידי הדבור נגלה כל פרט ותיבה בצירופים כן נגלה על ידי ההשכלה והמדה כל בחינת ההשתלשלות בכל הפרטים גם ממללות הוא מלשון וקטפת מלילות בידך דהיינו שנפרכין ונתפררין לפירורים דקים כמו שכתוב אתה פוררת בעזך ים וכמאמר הזוהר על פסוק מי ימלל גבורות הוי"ה סגיאין אינון גבוראן וכו' דהיינו על ידי הגבורות נגלו כל הפרטים בבחינת פירור ההשפעה בכל פרט ועל ידי זה נגלה כבודו יותר בהתגלות אך עם כל זה צריכים להתעלות אל מקור הביטול על ידי בחינת עור שהוא החשמ"ל כנזכר לעיל:

104

ק״הוהנה בחינה הזאת שהוא גילוי ההשכלה והמדה והמעשה נתחלקת לשני בחינות אחד הוא כשנגלה כבודו ויחודו יתברך על ידי ההשכלה והמדה והמעשה ובחינה שניה היא עצם ההשכלה ועצם גילוי המדה והמעשה דהיינו שלא נגלה הביטול על ידם ובחינה הראשונה נקרא טוב שבנגה שהוא ממראה מתניו ולמעלה ובחינה שניה הוא התערבות טוב ורע ונקרא ממראה מתניו ולמטה דהיינו שיש בהשכלה ובמדה זו שני אופנים וכשנתדבקו על ידי השכלה ומדה זו אליו יתברך אז נהפך לטוב וכשחס ושלום ינטה מדרך הטוב דהיינו להשכיל ולאהוב היש אז נקרא רע והם הדברים המותרים אשר יכול ללקחם לאיזה צד שירצה כמבואר לעיל ויתבאר עוד לקמן אם ירצה השם:

105

ק״ווהנה בחינה זו שהוא ממראה מתניו ולמטה נתחלקת גם כן לשני בחינות בחינה אחת הוא עצם המדה ועצם ההשכלה דהיינו כח ההשכלה להשכיל בבחינת יש וכח המדה הוא לאהוב כל דבר וכח המעשה ובחינה שניה הוא לבוש ההשכלה ולבוש המדה ולבוש המעשה דהיינו באדם יש בכח נפשו החיונית והטבעית אשר נקראת נפש הבהמיות יש בה עצם המדה שהוא כח האהבה ויש בה התלבשות האהבה בגילוי הרגשתה לאיזה דבר תתפשט האהבה אם לאכילה או ללבוש או לאיזה דבר חפץ שם מתלבשת האהבה כי הלבוש שמצד הבהמיות אינה אלא מצד הרגשה ממשית דווקא הנגלה לעין כל והצריך לחיות נפשו דייקא בבחינת גילוי וכן הוא בהשכלה להשכיל הדבר הנרגש בפועל וכל שאינו מרגיש בפועל בבחינת היש הממשי לא תושכל אצלו וכן בלבוש המעשה היא המתלבשת בכלי הגוף בפועל ממש לראיה ושמיעה וריח ודיבור ומשמוש והילוך הכל הוא בפועל גמור וכל שאינו נרגש בפועל ממש אינו רואה ואינו שומע וכו' כי כן היתה הבריאה מאתו יתברך להתגלות דייקא בלבושים האלו לכוונת התגלותו יתברך בפועל ממש כאשר יתבאר לקמן אם ירצה השם:

106

ק״זוהנה הלבוש מצד הגילוי הוא הנקרא רע גמור שבנוגה שכל ההתלבשות הוא דווקא ביש גמור וכל בחינת היש גמור הוא נקרא רע מצד הנפרד כי אם שעל ידי התהפכות יתהפך לטוב וכן הוא ברקיעים וצבא השמים אשר יש בהם כח סיבובם ומהלכם מצד טבעיותם הנטבע בהם בבחינת הנהגת העולם ויש בהם הלבוש שהוא המתלבש בגופם של הרקיעים ובכוכבים ובצבא השמים אשר נגלים ליש ודבר ממשי בבחינת יש גמור ונגלים נפרדים גמורים וכן הוא ביצירה ששם הוא הכחות המשפיעים להעולם שהוא ההטבעה שבכל העולם שהוא כחם וטבעם של כל הנבראים אשר לכל אחד יש מלאך המשפיע לכל טבעית הנבראים הן בדוממים ובצומחים ובחיים ובמדברים הן לחסד או לגבורה אשר מהם הוא כחם של כל הנבראים אשר מצד התגלות טבעם של כל אחד ואחד מתנהגים על פי מדותיו יתברך אך שבאים בבחינת הסתרה להחיות היש הגמור מצד הטבע שבכל אחד ואחד יש בהם גם כן כח ההטבעה ולבוש ההטבעה אשר יש להמלאכים שביצירה גם כן לבוש רוחני אוירי אשר בהם הוא ההלבשה להתפשט בכל נברא וכן יש בבריאה שהוא השכלות לחכמת הטבעית כל האופנים הנזכרים לעיל השכלת גופו וגידולו וסיבובו ומהלכו אשר לכן נקראו בחינת רע שבכל עולם ועולם אך הרע שבכל עולם אינם מתדמים זה לזה כי בעשיה הוא רובו רע וביצירה חציו טוב וחציו רע ובבריאה הוא רובו טוב ומעוט רע כי ההשכלה נדבקת יותר אל עצם המכוון יותר מבמדות ובמדות מבחינת מעשה כמו שנתבאר לעיל:

107

ק״חכי בהשכלה הרי משכיל גילוי אלוקו"תו יותר ועיקר הגילוי הוא השכלת הבורא ברוך הוא רק שבזה ההשכלה יש גם כן להשכיל היש של כל נברא אבל ביצירה שהם המדות יש מדות מצד הקדושה שהם חיות הקודש ויש מדות מצד ההיפך ומצד העשיה הוא רובו רע כי עיקר הוא התגלות היש בהרגשתו וממשו שהוא עיקר הנגלה ליש גמור רק שיש בהם קדושה שהוא ביטולם כמאמר הכתוב וצבא השמים לך משתחוים אבל עיקר התגלותם הוא בבחינת הנהגתם בבחינת גשמי ויש גמור בבחינת נפרד וכמו באדם החי אם משכיל איזה דבר בחכמה שהוא טוב הרי מצד ההשכלה הוא קרוב יותר אל אמיתת הטוב והמכוון אך בהשכלה זו יש גם כן השכלת הדבר בעצמו בחיצוניותו דהיינו שרואה איזה כלי שעל ידי הכלי יופעל דבר הטוב המכוון ואם הוא חכם יבין על עיקר המכוון מהכלי והכסיל יביט בחכמת הכלי בעצמה אך אף על פי כן נקל לבא אל המכוון אבל המדה שהיא בלי השכלה כי אם שאוהב הרי יש בה אהבה כאשר מצד עצם המכוון ויש בה אהבה מצד החיצוניות מאחר שהיא רק תשוקה לבד בלי השכלה ובמעשה הרי עיקר הנגלה הוא במעשה ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות כי מצד החכמה לא תחייב איך יבוא להתמשך אחרי תאות לבו כי מצד החכמה הרי הוא מבין העיקר איך שהכל הוא מאתו כי אם מצד חשק ואהבה והתאוה אינו נותן דעתו להעמיק ולהבין העיקר ומזה בא לידי ההיפך וככה הוא כביכול בבחינת העולמות אשר מצד השכלה שהוא הבריאה הלא נגלה בהשכלה שאין הדבר עושה עצמו רק אם אינו משים דעתו ושכלו להבין המקור ואינו משכיל רק ההתגלות בבחינת הבריאה נקרא רע אבל הרע שבה מועט והטוב הוא מרובה אבל בבחינת היצירה שהוא הטבע כמו שיש טבע לכסוף אליו יתברך כן יש טבע לכסוף אל ההיפך מצד הטבע הנטבע בה לכן הוא חציה טוב וחציה רע אבל בעשיה הרי נגלה ליש גמור והיש בהתגלותו הוא מצד הרע הגמור רק שמאמין שהכל הוא מהבורא ברוך הוא ובטלים אליו יתברך אבל עיקר ההתגלות הוא ביש גמור ולכן מצד כח הנגלה בהתלבשות העולמות הוא הנקרא רע כי מצד הגילוי אשר עיקר הגילוי הוא מצד היש אי אפשר להפכו אל הקדושה כי הגילוי הנגלה בעולמות הוא ההיפך הגמור המנגד אל הקדושה:

108

ק״טועל זה מבואר בעץ חיים שהמלאכים דעשיה שהם המתלבשים בעשיה הם מצד הרע כי כל בחינת לבוש העשיה הוא עיקר להתגלות היש גמור בבחינת נפרד כי לכאורה הוא תימה רבה איך נקראים רע גמור הלא כולם לא נבראו אלא לעשות רצון קונם שהם הכוכבים והמזלות והגלגלים והשמש והירח אשר כולם בטלים למאמרו וכולם אומרים שירה ומתבטלים אליו יתברך אבל באמת בבחינת פנימיותם הרי הם עושים רצון קונם אבל בבחינת התגלותם שהוא בבחינת יש גמור וכל כחם הוא בבחינת יש ונפרד התגלותם דווקא בבחינת יש ונפרד גמור וכחם המה גם כן להתנהגות היש בבחינה הזאת הם נקראו בבחינת רע דהיינו שמהותם הוא דייקא לגלות היש אבל חס ושלום שמצד אמיתותם יהיה רע חס ושלום כי מצד העצם הכל הוא כחו לבדו יתברך המנהיגם ובטלים למאמרו כי אם מצד פעולתם והתגלותם הם נקראים רע ולכן עובדי כוכבים ומזלות ממשיכים מהם כחות היש ומחשיבים אותם לכח בפני עצמו וקורין אותם אלוק"ות מצד כחם שביש ומהם הוא כל סדרי הטבעת היש הן בהשכלות רעות הן בתאוות רעות כן כן הטביע בהם הבורא יתברך לכוונתו יתברך להפכם לטוב ולכן נקראו המלאכים שבהם בחינת רע דהיינו הכחות שנטבע בהם אבל חס ושלום לא מצד עצם הבריאה אשר בראם הבורא ברוך הוא בכוונה מיוחדת יקרא אליה רע כי מפי עליון לא תצא הרעות כי באמת הכל הוא כחו לבדו יתברך בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ולית מאן דנפיק מרשותיה לבר כמאמר הכתוב וכמצבייה עבד בחיל שמיא ודיירי ארעא ולא איתי דימחא בידיה וכולם בטלים למאמרו והשמש אומרת שירה עומדת במזרח ומשתחוה למערב וכן כל צבא השמים וכן כל הנבראים כי באמת יוצר הכל הוא ואין דבר שחוץ ממנו חס ושלום כי אם ההתגלות הנגלה מהם בבחינת יש הוא הנקרא רע וזהו לגבי דידן שהוא מצד ההסתרה אבל מצד עצמותו ברוך הוא הכל הוא כחו לבדו רק ההתגלות הוא הנקרא רע וכל עיקר הכוונה הוא להפכו אל הטוב:

109

ק״יוהנה בבחינת התהפכותם יש שני בחינות אחד הוא מצד הכח דהיינו בכח ההשכלה ובכח המדות ובכח המעשה הוא בחינת מותר הנזכר לעיל דהיינו אם מהפך כח ההשכלה לפנימיות וגם האהבה שבכוחו לאהוב הפנימיות וכן כח חיות הגוף ליבטל אליו יתברך נקרא בחינת טוב וההיפך כשהולך חס ושלום אחרי החיצוניות הוא נקרא רע אבל מצד הלבוש אי אפשר להתהפך מצד ההשכלה או האהבה לבדה כי כל עיקר התהוות הלבושים המה דייקא מצד היש שיהיה נגלה דייקא היש ואיך יהפך היש גמור אליו יתברך אשר הוא אינו בערך היש לכן כל עיקר התבררותם של הלבושים המה דייקא על ידי תורה ומצות מעשיות אשר המה דייקא בבחינת יש ובהם הוא רצונו יתברך דווקא מצד היש כי כל הבחינות הנזכרים לעיל בחילוקיהם והבדלם הוא הכל מצד הסתרה כמו שנגלו לגבי דידן אבל מצד עצמותו ברוך הוא הרי כל הנפעלים הוא הכל עצמותו ברוך הוא כמאמר הכתוב אתה עשית את השמים וכו' ואתה מחיה את כולם כי הוא כביכול העושה שגם העשיה הגשמית הכל הוא מכחו יתברך וגם חיותם הוא מכחו יתברך וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה הוא מקומו של עולם וכל העולמות תלוים בזרועו של הקדוש ברוך הוא ואין שום מציאות בעולם שלא נפעלו מכחו יתברך בעצמותו ואצלו יתברך אין מסתיר היש כלל ולא יגורך רע כתיב ואין רע יורד מלמעלה כי הוא יתברך שוה בכל הנמצאים בתכלית ההשוואה ואלו היה חס ושלום הסתלקות כחו יתברך אפילו רגע אז היו כל העולמות בטלים לגמרי אפילו בבחינת גשמיותם ואי אפשר לומר כי אלו היה הסתלקות חיותו מאתם היו העולמות נשארים בלי חיות רק הגשמיות היה נשאר אשר לא כן הוא כי היה בטל אפילו הגשמיות ויש הגמור והיו כלא היו מזה נראה שעצמותו ברוך הוא דייקא אפילו בכלים הגשמים והיש רק מסטרא דילן נראה ליש ונפרד בבחינת רע דהיינו כשהתחתונים אינם מעוררים בביטולם ויחודם בבחינת התדבקות החיות אליו יתברך שיהיו בטלים ומתקשרים ומתאחדים אליו הרי הנגלה הוא בחינת רע ויש גמור אבל כשמבטלים ומייחדים העולמות אליו יתברך בזה מעוררים כח עצמותו ברוך הוא שבכח היש להמשיך בהם רצונו יתברך שהוא התורה והמצות שהם עיקר רצונו ברוך הוא שלא בבחינת הלבשה בבחינת גילוי ובכח זה מהפכים אפילו בחינת הלבושים שהם היש גמור אליו יתברך וכאשר יתבאר עוד לקמן בפרטיות:

110

קי״אוזהו תכלית הכוונה מאתו יתברך להיות נגלה כבודו יתברך אפילו בתחתית הדרגין כמאמר הכתוב בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד ולכן כל עיקר התורה ומצוות הוא דייקא מצד היש אבל בבחינת התגלותם הרי נגלים ליש גמור כמבואר לעיל וכל זמן שלא נתברר בחינת היש נקרא בחינת רע וכל הבחינות המבוארים לעיל הוא הכל מבחינת נוגה שנקראו לבושים וכל הלבושים הוא הכל מבחינת נוגה רק שבבחינת לבושים עצמם יש כמה בחינות יש לבוש שמתדבק יותר אל העצם עד שמתחבר אל העצם ויש לבושים שעל ידם נגלה אלוק"ותו יתברך בהתחברותם וביטולם ביחודו יתברך והם הנקראים לבושים דקדושה ויש לבושין דחול שבהם מתלבשת מלכותו יתברך שהוא התפשטות גילוי אלוק"ותו יתברך בבחינת הסתר בעולמות בששת ימי המעשה דהיינו מה שמבררים על ידי העבודה בהתהפכות המדות מבחינת היש שהוא בחינת נוגה והם בדרך פרט כשהמדות מנפש הבהמיות מתהפכין ומתכפיין ומתבטלין אליו יתברך וגם מה שמבררים על ידי אכילה ושתיה ומשא ומתן ודומיהן שהם נקראים לבושים דחול ויש עוד לבושין גשמים שהם גילוי החיות להחיות היש דייקא בבחינת יש גמור להיות נגלה דווקא בבחינת יש:

111

קי״בועל זה נאמר אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם והתבררות לבושים האלו היא על ידי תורה ומצות מעשיות וכשמתבררין דהיינו על ידי לימוד תורה לשמה בבחינת מסירות נפש על התורה ועשיית המצוה בביטול לרצונו יתברך אז נקראו לבושין שפירין ונהירין אבל אם עושין מצות אנשים מלומדה ולומד תורה גם כן בזה האופן בבחינת יש אז התורה חוגרת שק דהיינו שנתגלית בלבושים בבחינת יש גמור וכל זה הוא בבחינת עשיית רצונו הגם שהמה בבחינת לבוש שק כנזכר לעיל אף על פי כן נקראים לבוש אבל חס ושלום כשאינם מבטלים היש והולכים אחרי תאות לבם בבחינת התגלות היש אפילו בדברים המותרים אינה נקראת בשם לבוש כלל כי אם נקראת בשם קליפה והיא קליפת נוגה דהיינו כמו שהקליפה היא מסתרת את האוכל לגמרי ואין האוכל נראה כלל הגם שנמצא בהקליפה כן בהתגלות היש לבדו שלא בביטול אליו יתברך הרי הוא מסתיר לגמרי לחיות אלוק"ות שבתוכו ונקראת קליפה אך אף על פי כן נקראת נוגה שביכולה להתהפך מקליפה ללבוש על ידי תשובה על ידי שחוזר לעשות רצונו יתברך כמו שנתבאר שהיא נקראת קליפה הדקה שעל האוכל אשר לפעמים נאכלת עם האוכל שלפעמים יכול להתעלות היש הגמור אל מקורו להיות נגלה דייקא עצמות אור אין סוף ברוך הוא על ידי בחינת היש שהוא על ידי עסק התורה והמצות כראוי ועל זה נאמר פתחת שקי ותאזרני שמחה ולכן קריאתה בשם נוגה כי כשמתבררת אז הוא התגלות אור אין סוף ברוך הוא בכל המציאות אשר לזה היה תכלית כוונתו יתברך להתגלות דווקא בתתאין ועל זה נאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כי עיקר התגלות אין סוף ברוך הוא הוא דייקא מצד היש כידוע שהמקדש והמשכן היו מדוממים וצומחים שגידולם הם מבחינת נוגה כידוע ובהם הוא גילוי שכינתו יתברך דייקא מה שלא נתגלה על ידי היחוד והביטול בבחינת עולמות עליונים שהוא על ידי החכמה והבינה כמאמר הכתוב השמים ושמי השמים לא יכלכלוך כי הוא יתברך אינו בערך חכמה ומדע ולית מחשבה תפיסא ביה כלל אבל בבחינת היש הרי עצמותו ברוך הוא מתגלה בבחינת היש דייקא כשנתברר:

112

קי״גנמצא העולה^הגה"האף על פי שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שתפילת ערבית רשות הגם שהיא העיקרית כבר תירץ בזה בזוהר הקדוש פרשת חיי שרה על שאלת ההוא גברא לרבי שמעון בר יוחאי עליו השלום הא בקדמיתא אבות תקנום להני צלותא ומה דאתקינו אברהם ויצחק הוא עיקרא ומה דאתקין יעקב דאיהו שבחא דאבהן אמאי איהי רשות ולא עיקרא כהני אמר רבי שמעון הא אתמר אבל תא חזי הני תרי זמנין דתרי צלותא לאו אינון אלא לחברא ליעקב בעדביה כיון דאתחברו דא בדא אנן לא צריכין יתיר דכיון דאתייהיבת אתתא בין תרין דרועין ואתחברת בגופא לא אצטריך יתיר הגה"ה ועל דא אנן בעינן לאתערא תרין דרועין בגין דתתייהיב בינייהו וכיון דאיהי בינייהו גופא ואתתא מילייהו בלחישו דלא לאדכרא ובגין כך יעקב משמש במרום תנינן מאי במרום כמה דאת אמר ואתה מרום לעולם הוי"ה פירוש כי הני תרי זמנין דצלותא הוא מצד החסד והגבורה והנה בחינת החסד הוא להמשיך אור הוי"ה ויחודו יתברך בבחינת כלים דהיינו שיתגלה יחודו יתברך אפילו מצד העולמות בבחינת המשכה ממקום גבוה למקום נמוך מצד התפשטותו יתברך בערך הכלים והעולמות שיהיו חיים בבחינת חיות מאור פני מלך חיים כי עיקר הכוונה מאתו יתברך הוא בכדי לגלות אלוק"ותו יתברך והנה הגילוי הוא רק מצד הסתרה והעלם שיהיו העולמות נגלים ליש ומהותים נבדלים כי אין גילוי אלא לזולת נמצא מוכרחים להיות העולמות נגלים בבחינת גבול ויש אך בחינת התגלותם רחוקים מאור פניו יתברך אשר אינו בערך גילוי והשגה ואשר באמת אין זולתו יתברך והמה נגלים דייקא לזולת אשר על כן על ידי מדת חסדו יתברך המשיך אור יחודו יתברך דייקא בבחינת הכלים לייחדם שיהיו מתאחדים ומתבטלים כיחוד הגוף עם הנפש אשר הנפש אינה בערך הגוף ואינם בגדר אחד רק מצד ההתקשרות נמשכה הנפש בערך כלי הגוף ומתאחדת עם הגוף להיות נמשך חיות הנפש בכלי הגה"ה הגוף בערך הכלים והתקשרות הזה הוא מכחו הפלא ומצד החסד שבהפלא מתמשך לפי ערך כלי הגוף כן הוא כביכול מתמשך בחסדו הגדול בכל העולמות בערך כלי העולמות בבחינת התאחדות בבחינת חיות על ידי כחו הפלא שהוא כתר בחינת עתיק ומתמשך בערך כלי העולמות ומתייחד עמהם בבחינת חסד שבפלא שהוא הכתר אבל כלי העולמות נגלים למהות נבדל רק מצד התאחדות בטלים ומתייחדים אליו וזה היה בחינת אברהם שהיה ממשיך גילוי אלוק"ותו יתברך בעולמות ומאחד העולמות אליו יתברך באופן שהיה ביטולם אליו בערך הכלים ושורש החסד הזה הוא הנקרא חסד דעתיק שהוא כחו הפלא ונמשך בחסד עולם לכל חד וחד לפום שיעורא דיליה ואברהם היה מעורר כחו הפלא על ידי מסירת נפשו להמשיך החסד הזה בחסד עולם לכל חד וחד לפום שיערא דיליה והנה תכלית הכוונה היה שיהיה גילוי אלוק"ותו יתברך כמו שהוא בעצמותו יתברך שלא בערך הכלים דהיינו שיהיה נגלה על ידי הכלים דייקא בחינת למעלה מן הכלים והעולמות וזהו על ידי מדת הגבורה שמדתה הוא לעלות ולא לירד דהיינו טבע עצם הנכסף אל יסודו להעלות העולמות אל מקורם ושרשם וזה היה מדת יצחק שהיה בחינת רשפי אש דהיינו לבטל עצמו וכל העולמות כמו הגה"ה שהם בשורשם בבחינת בלי גבול ולכן שורשו היה גבורה דעתיק כי זהו גם כן מבחינת פלא שיהיו העולמות בחינת בעלי גבול בטלים בבחינת בלי גבול והוא מכחו הפלא הכל יכול להשוותם והנה שני הבחינות המה הפכים מנגדים כי מדת אברהם הוא דייקא להמשיך הגילוי דייקא בערך הכלים כי כן הוא תכלית הבריאה שיהיו העולמות בבחינת גילוי דייקא והגילוי אי אפשר להיות כי אם מצד הכלים ובחינת יצחק הוא להיפוך דהיינו לבטלם למקורם שלא יהיו נגלים כלל בבחינת כלים ויש ושני הבחינות המה מוכרחים דהיינו שיהיו העולמות דייקא בבחינת גבול ויש כדי שעל ידי הגבול יתגלה כחו יתברך בבחינת בלי גבול וגם מוכרח להיות הבחינה השנית דהיינו שיהיה אופן ביטולם בבחינת למעלה מן הגבול כי בגילוי הזה הנגלה על ידי הכלים הרי לא נגלה עצם הגילוי מאין סוף ברוך הוא רק לפי ערך הכלי ועיקר הכוונה שיהיה נגלה עצמותו ברוך הוא דייקא כמו שהוא לבדו בלתי בעל גבול כן יהיה מצד הגבול כמאמר הכתוב בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד דהיינו שיהיה הגילוי שוה כמו שהוא בבחינת שמים ממעל ששם הוא גילוי כבודו יתברך בבחינת הוי"ה ברוך הוא מצד העצם בלי שינוי כן יהיה הגילוי על הארץ מתחת בבחינת הגה"ה גבול דהיינו שיהיה הגילוי שאין עוד ומצד הכלים הרי נגלו העולמות לעוד רק שמתבטלים ומתייחדים והנה כח המחבר שני הבחינות ומכללם הוא על ידי כחו יתברך הסובל שני הבחינות לכח אחד והוא קו המיצוע שהוא עצמותו ברוך הוא דהיינו שיהיו נגלים העולמות דייקא לבחינת יש ואף על פי כן יהיה נגלה עצמותו ברוך הוא אפילו מצד היש כי אצלו שוין היש והגבול עם האין והבלתי בעל גבול והוא מדת יעקב כנזכר לעיל ולכן ממילא על ידי שני אופני היחודים על ידי שני התפילות כמו שנתבאר לעיל ממילא נתגלה בחינת יעקב דהיינו שמזה נגלה כחו יתברך אפילו מצד היש וזהו דתרין צלותין לאו אינון אלא לחברא ליעקב בעדביה דהיינו ששני בחינות העבודה הוא רק שעל ידי זה יהיה גילוי אלוק"ותו יתברך אפילו מצד היש והעולמות שזהו עיקר מדת יעקב שהוא יוד עקב כמבואר לעיל דהיינו להמשיך ביטול העצמי בעקב וזהו לחברא ליעקב בעדביה כי עדביה הוא הנקרא גורל כמאמר הכתוב יעקב חבל נחלתו וחבל הוא פירוש גורל כמו חבלים נפלו לי בנעימים וכמו וימדדם בחבל מלא החבל להחיות כו' ומבואר בזוהר שהפיל עליהם גורלות כי בחינת יעקב שהוא יוד עקב שהוא גילוי עצמותו ברוך הוא הוא בחינת גורל כי כמו שהגורל הוא אינו בבחינת טעם ודעת דהיינו שאינו מגיע הגה"ה לו החלק הזה מצד החיות רק שזכה בגורל כן הוא כביכול התגלות אלוק"ותו יתברך בבחינת העולמות והתקשרותו והתאחדותו הוא שלא בדרך השתלשלות שיחוייב זה על פי חכמה רק שכך עלה במחשבה לפניו יתברך שהוא למעלה מן הטעם ודעת המושג וכמו שהוא מלמטה למעלה הביטול אליו יתברך מצד הגוף והיש הוא למעלה מן הטעם ודעת כן התגלות אלוק"ותו יתברך בבחינת יש הוא למעלה מן הטעם ודעת המושג רק מצד כחו השוה אשר אינו בערך השגה כלל וזהו חבלים נפלו לי בנעימים שהוא בחינת דוד המלך עליו השלום אשר עיקר ביטולו היה מצד היש שהיא בחינת מלכותו יתברך ואשר בבחינת מלכותו יתברך בחר בה הוי"ה ליקח לו לחלקו להיות גילוי אלוק"ותו יתברך דייקא מצד מלכותו יתברך כמאמר הכתוב ויבחר בדוד עבדו וזהו לא מצד הטעם ודעת המושג ולכן אמר חבלים נפלו לי שהוא לשון גורל שהוא למעלה מן הטעם ודעת וזהו בנעימים שהוא נועם הוי"ה שהוא בחינת עתיק שהוא בחינת התענוג שמקבל דייקא מגילוי אלוק"ותו מצד היש דייקא וכן אנו אומרים בכל יום מה נעים גורלינו שגורלינו הוא מצד נעימות כנזכר לעיל וזהו יעקב חבל נחלתו שבחינת יעקב הוא חבל שהוא הגורל להיות נחלתו שהוא ההשפעה מאין סוף ברוך הוא והנה בחינת יעקב מבריח מן הקצה אל הקצה דהיינו קצה הגה"ה הראשון שהוא הביטול לאין סוף ברוך הוא מצד העצם וקצה התחתון לגלות אלוק"ותו יתברך אפילו מצד היש ולכן חיבר תרין עלמין שהוא יושב אוהלים בחינת לאה ובחינת רחל שהוא עלמא דאתכסייא ועלמא דאתגליא וזהו לחברא ליעקב בעדביה כי על ידי תרין צלותין הנזכרים לעיל מחברין ליעקב גורליה כמו שנתבאר לעיל שלבחינת יעקב קדמו בחינת אברהם ויצחק ומצד שני הבחינות האלו היה מבריח מן הקצה אל הקצה וזהו מאמר הזוהר כיון דאתחברו דא בדא אנן לא צריכין יתיר דהיינו שעל ידי שני בחינות העבודה אתחברו דא בדא כנזכר לעיל אנן לא צרכין יתיר כי אם להבטל אליו מצד המצוע שהוא רעותא דליבא כי באמת הכל הוא לבדו יתברך ואין זולתו אפילו מצד היש רק שמצד ההסתרה נעשו בבחינת ריחוק בחינת עלמא דאתגלייא מעלמא דאתכסייא אבל בעצם הכל הוא חד אבל כיון דאתחברו זה עם זה הרי ממילא המה מחוברים ומיוחדים על אופן הראשון וכמו למשל אב ובנו שנתרחקו זה מזה בתכלית הריחוק לכן בכדי לקרבם זה לזה הוא על ידי ממוצעים וסרסרים לקרב לבבם דהיינו להמשיך אהבת האב אל בנו ולב הבן להיות בטל אל אביו והנה הממוצעים מקרבים על ידי שממשיכים בדברים המושכים את הלב לקרבם לפי ערכם אבל אחר התקרבותם זה עם זה נתקרבו בעצם כמו שהיה קודם הריחוק באמת עלמא עילאה ועלמא תתאה כחד שקולים כי הבל הוא עצמותו ברוך הוא בלי שום הבדל רק שמצד ההסתרה המה רחוקים זה מזה הגה"ה בתכלית הריחוק ולכן על ידי מדת אברהם ויצחק נתקרבו זה לזה הגם שהקירוב שעל ידי בחינתם הוא עדיין אינו בעצם הקירוב כי על ידי מדת אברהם אבינו עליו השלום היה ההתקרבות בערך כלים דהיינו המשכתו יתברך בבחינת יחוד בבחינת עולמות כמבואר לעיל ועל ידי מדת יצחק היה רשפי אש לצאת מנרתקי הכלים לעלות אל שורשם אך אף על פי כן מצד בחינתם נתקרבו וכיון שנתקרבו ונתאחדו הרי נתגלה עצמותו ברוך הוא בבחינת היש באופן העצם כאשר הוא מצד האמת ולכן נקראו תרין דרועין דהיינו כמו שעל ידי הדרועין מביא אדם הדבר החפץ אליו דהיינו איזה מאכל הערב לנפשו או איזה חפץ אשר נפשו חפיצה מצד שנוגע לעצם הנפש והנה בלא הדרועין הלא הדבר רחוק ממנו אבל על ידי הדרועין מקרב הדבר אליו וכיון שנתקרב אצלו הרי נשלם חפצו מצד העצם כן הם בחינת האבות אברהם ויצחק המה בחינת תרין דרועין שהם מקרבין כח העולמות שמצד היש אליו יתברך אבל כיון שנתקרבו אליו יתברך הרי נגלה כח עצמותו ברוך הוא מצד העצם וזהו עם כל דא אנן בעינן לאתערא תרין דרועין דהיינו שאנחנו צריכין לעורר שני בחינות הקירוב שהם שני התפילות בגין דתתייהיב בינייהו דהיינו בכדי להעלות ולקרב מדת מלכותו יתברך שהוא התגלותו יתברך שמצד היש ועשיה ומייחדין אותה על ידי תרין דרועין כנזכר לעיל וכיון דאיהי בינייהו גופא ואתתא דהיינו גופא הוא בחינת יעקב שהוא עצם הביטול מצד עצמותו ברוך הוא ואתתא שהיא נוקבא שהוא בחינת היש המקבל גילוי אין סוף בעצמותו מילייהו בלחישא דלא לאדכרא דהיינו שלא להזכיר בחינת הריחוק הנזכר לעיל שמצד ההתגלות רק לילך בתמימות דהיינו שלא יהיה נגלה רק אלוק"ותו בלי שום התבוננות רק מצד האמת לראות כבודו יתברך בלי הסתר כלל כי מאחר שנתקרבו על ידי בחינת מדות הנזכר לעיל הרי נצרך תמיד להיות התגלותו יתברך לבדו ולהיות בטל תמיד וזהו יעקב משמש במרום כי ידוע שמרום הוא כתר דהיינו שהתרוממות של אין סוף ברוך הוא הוא שלא בערך העולמות כי הוא מרומם לבדו כי מתנשא הוא שמנושא במעלה מהנמוך ממנו דהיינו מלך התנשאות שלו שהוא מנושא על העם וכן חכם גדול הוא מנושא מחכם קטן ממנו אבל רוממותו יתברך הוא מרומם לבדו כי כל העולמות המה כלא חשיבין לגביה ואין העולמות תופסים בו כלל איזה מהות ואין זולתו יתברך לכן מדת מלכותו יתברך היא נקראת כתר מלכות כי כחו יתברך שמצד היש הוא גם כן בחינת פלא שהוא בחינת מרום שהוא אינו בערך השתלשלות ובחינת יעקב היה מחבר שני הפלאים בבחינת מרום דהיינו שהיה הביטול שלו למעלה מן הטעם ודעת אל אין הגה"ה סוף ברוך הוא מצד העצם ומצד זה היה מבטל גם כן בחינת עלמא דאתגלייא מצד העצם וזהו יעקב משמש במרום כמה דאת אמר ואתה מרום לעולם הוי"ה כי אתה היא עלמא דאתגלייא מקבלת מבחינת מרום לעולם והחבור הוא על ידי הוי"ה ברוך הוא ודי למבין ולכן תפלת ערבית רשות דהיינו שלא קבעו חובה להמשכת יחודו בבחינה זו כי על ידי שני בחינות הראשונות נמשך ממילא יחודו יתברך בבחינת עצמותו ברוך הוא בבחינת יש רק מי שרוצה לחבר ולייחד בבחינה זו בפרט ולהמשיך התגלות יותר הרשות בידו וכל זה כשאדם עומד תמיד במדריגה זו דהיינו שיש לו בחינת אהבת עולם שנמשכה על ידי מדת אברהם שהוא היחוד מצד הדרגין והכלים כנזכר לעיל וגם יש לו רשפי אש על ידי מדת יצחק כנזכר לעיל ועומד תמיד בשני הבחינות בלי הפסק כמעלת האבות בעצמם אשר היו תמיד דבוקים בו יתברך בשני בחינות הנזכרים לעיל וכמו שמבואר בזוהר חיי שרה על דוד המלך עליו השלום שאמר ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה כו' כי ערב ובקר וצהרים המה שלשה מיני התפלות ואיהי לא צלי אלא תרי מינייהו דהיינו אשיחה הוא תפלת שחרית ואהמה היא תפלת מנחה כו' אבל מי שאינו יכול להיות דבוק בשני הבחינות האלו תמיד כמעלת האבות ודוד המלך עליו השלום ודומיהם אפילו יכול להיות דבוק על ידי אחד מהבחינות תמיד ומכל שכן לאותם שאין דביקותם תמיד ולפעמים נפסק ההתדבקות להם הוא חובה להתפלל תפלת ערבית בכדי להמשיך הביטול אפילו מצד היש כי בבחינתם לא נתבטל היש לגמרי ונחשב אצלם למהות נבדל שאינם מבטלים אותו בשני הבחינות הנזכרים לעיל אשר על כן האידנא קבעהו עליהם חובה מטעם הנזכר לעיל ודי למבין והבן: מכל המתבאר שדרך כלל נערך כל חיות העולמות בארבע בחינות שהם חמשה דהיינו חיות אלוק"ותו יתברך המתמשך בכל העולמות להוום ולחיים ולקיימם תמיד בלי הפסק וזהו כלים ואורות שבכל העולם שהוא חכמה ובינה וחסד וגבורה שהם הכלים ואור אין סוף שבתוכם אשר איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון והוא עשר ספירות של כל עולם שהוא אלוק"ות גמור שבכל העולמות והן הן עשר ספירות דאצילות והן הן עשר ספירות דבריאה יצירה עשיה וחילוקי שמותם אשר יקראו אשר נשתנו בשמותם אשר לזה יקראו עשר ספירות דאצילות וזה נקרא עשר ספירות דבריאה כו' הוא רק מצד העולמות אבל לגביה יתברך הכל הוא כח אחד שהוא כחו יתברך לבדו המתמשך בכל העולמות בלי שינוי והבדל כלל וכמו שנתבאר לעיל בפרקים הקודמים שדרך כלל כחו יתברך הוא המתמשך בכל העולמות וכשעדיין לא בא בהתגלות בבחינת בריאה כי אם שכל הכחות וכל בחינות העולמות הם בכחו יתברך שלא בבחינת גילוי רק כמו שהם לגביה יתברך נקרא כח העולמות אשר בכחו יתברך עשר ספירות דאצילות וכשנתגלה כחו יתברך בבחינת בריאה שהוא השכלת כל הנבראים נקרא כחו יתברך המתמשך בבחינת בריאה עשר ספירות דבריאה וכשמתמשך ומתגלה בבחינת יצירה נקרא עשר ספירות דיצירה וכן הוא בעשיה אבל כל אלו החילוקים והבדלים הוא הכל מצד גילוי העולמות שהם בחינת הלבושים אבל מצד כחו יתברך הכל הוא כחו לבדו יתברך ועל זה מבואר בתקונים מסטרא דלבושין אשתני מסטרא דלבושין דייקא אבל לא מצד עצם כחו כי כחו יתברך לא נשתנה בכל העולמות כי הכל הוא כח אחד שהוא כחו יתברך ולכן העשר ספירות דכל העולמות שהם הכלים והאורות שהם החכמה והבינה והחסד וגבורה אשר בכחו יתברך אשר הוא מתייחד בהם לכח אחד ממש הוא אלוק"ות ולכן לא נקראו אלא עשר ספירות לבד ולא ארבעים ספירות כי החכמה שבכוחו יתברך שבבחינת אצילות הוא ממש החכמה דבריאה וכן הבינה והחסד וגבורה וכמבואר זה בחלק הראשון ובחינה שניה הוא הלבושים שבכל העולמות דהיינו שעל ידם נתגלה כחו יתברך ויחודו כי עצם כחו יתברך בלי התלבשות אינו בערך התגלות כלל כמאמר הכתוב כי לא יראני האדם וחי כי אם על ידי לבושים הוא התגלותו יתברך והלבושים עיקרם הוא מבחינת היש הנגלה על ידי ההסתרה לבחינת יש ונפרד וכשמתבררין על ידי ביטולם אל יחודו יתברך הרי נגלה על ידם יחודו יתברך ובחינת הלבושים הם נחלקים לשלשה בחינות שהם ארבעה בחינה ראשונה הוא בחינת החשמל שביארנו לעיל שהוא בחינת עור דבוק אל העצם דהיינו כשהביטול הוא בהתדבקות גמור מצד יחודו יתברך מצד דביקותם אל עצם יחודו יתברך על ידי בחינת הלבושים הנזכר לעיל:

113

קי״דדהיינו שהיש מתדבק אל מקורו בבחינת יחוד הרי נקרא לבוש שעל ידה הוא גילוי יחודו יתברך בעולמות אך אף על פי כן מחובר ודבוק אל העצם מצד כח התקשרותו ובחינה שניה הוא בחינת הטוב שבנגה דהיינו שעל ידי כל הבחינות הן בהשכלה ובהמדות ובכח המעשה אשר מצד ההשכלה משכיל יחודו יתברך ומצד המדות יכסוף אליו יתברך ומצד כח המעשה בטל אליו יתברך מצד האמונה וקבלת מלכות שמים והוא נקרא לבוש ממש שאינו דבוק אל העצם כמו לבוש האדם שהוא מובדל מבחינת אדם אך כשלובשו מתחבר עמו כמבואר לעיל:

114

קי״הכן ההשכלה והמדות וכו' המה בחינות נבדלות מעצם אלקו"תו יתברך שהמה הכל מבחינת היש והזולת כי לעצם אחד אין שייך השכלה ומדות כמבואר לעיל וכל ההשכלה ומדות המה הכל מצד העולמות הנגלים בבחינת יש אך מבחינת ההשכלה והמדות מזה משכיל ומתדבק במדותיו אליו יתברך נמצא המה בחינות נבדלים רק שהם מתחברים אליו יתברך ובחינה שלישית שבלבושים הם ההשכלה עצמה והמדות בעצם והמעשה הנגלית בבחינת טבעית עולמות וחיותם והנהגתם בבחינת הטבעה בחיצוניותם והם הנקראים בחינת הרע שבנגה שהוא ממראה מתניו ולמטה אשר הרע זה כלול מטוב ורע דהיינו על ידי הבירור אם מהפכים טבעית ההשכלה וטבעית המדות אליו יתברך דהיינו על ידי ההשכלה החיצונית בבחינת עולמות נגלה למשכיל יחודו יתברך וכחו יתברך שבכל העולמות אשר הוא הממציאם ומהוום ומחיים ומקיימם ועל ידי זה מתפעל במדות הטבעיים להפכם אליו יתברך וכמו בפרט באדם אשר משכיל התגלות העולמות הנגלים בעשיה וברקיעים וגלגלים ובכוכבים ובצבא השמים איך שהם בטלים אליו יתברך ומזה מהפך מדותיו הטבעים גם כן החפצים בחיים הגשמים אליו יתברך ומברר אפילו אכילה ושתיה וכל עסקיו לבטלם אליו יתברך לדבקם אל הקדושה אז נעשים לבושים אל הקדושה והם הנקראים לבושין דחול כי ההשכלה אשר משכיל בפנימיות אלוק"ותו יתברך המתגלה בעולם נקראים לבושי הקודש אבל מההשכלה שבחיצונית נקראין לבושין דחול:

115

קי״ווהנה בחינת לבוש הזה נתחלק לשני בחינות דהיינו כח החיות שבבחינות חצוניות שהוא טבע העולם ובחינה שניה הוא כח גילוי היש בעצמו וחיותו הנגלה להיות קיומו בבחינת יש דייקא והנה החיות שבבחינת היש נתברר על ידי עבודה בתפילה ודומה לזו וגילוי חיות שבבחינת גילוי היש בהתגלותו וקיומו זה נברר על ידי התורה ומצות:

116

קי״זוהנה בחינת הלבושים האלו המה נתחלקו לשלשה בחינות פעמים נקראו לבושין דחול ופעמים נקראו לבושין דקדרות בבחינת שק שהוא לבוש עב ולפעמים נקראו לבושין שפירין ונהירין אשר בחינה זאת היא העולה על כל הלבושין אשר לכוונה זו ברא הבורא יתברך כל העולמות דהיינו לבושין דחול הם כמו שנתבאר לעיל דהיינו שמתדבק על ידי חיות חצונית העולמות אל יחודו יתברך וכן מברר חיות הטבעי הנמשך בטבע החיות להחיות הגוף בבחינת יש ומבררו אליו יתברך הן בעבודה הן באכילה ושתיה ומשא ומתן ודומיהן וכן כשלומד תורה בדחילו ורחימו כדי לעשות רצונו יתברך שלא יהיה נפרד מיחודו על ידי שמתדבק אל חכמתו ורצונו יתברך הנמשך בבחינת עולמות בבחינת יש ומבטל רצונו וחכמתו אל רצון וחכמת הבורא יתברך הנגלה בבחינת עולמות נקראת זאת הבחינה לבושין דחול דהיינו הגם שעל ידי זה נגלה יחודו יתברך אבל התגלות יחודו יתברך הוא על ידי התלבשות חיצוניות העולמות דהיינו שנגלה כבודו יתברך בבחינת חיצוניות המלובש בבחינת עולמות הנגלים ליש ומהות נבדל רק שהם בטלים אליו יתברך ובחינה שניה הוא כשעבודתו הוא שלא באהבה ויראה בבחינת התבוננות על ידי חיצוניות העולמות איך שהם בטלים אליו יתברך ומתייחדים רק בבחינת אמונה שהוא יתברך בראם מצד זה מקבל עליו עול מלכות שמים ומחשיב היש למהות נבדל וגם התורה ומצוות הוא גם כן על אופן זה מצד שהוא יתברך צוה לעשות אבל הכל הוא בבחינת היש הנגלה זהו נקרא לבושי קדרות בבחינת התורה חוגרת שק דהיינו שאינו נגלה כי אם בבחינת יש גמור:

117

קי״חועם כל זה נקרא לבוש שמצד זה נגלה אלוק"ותו יתברך אבל באופן היש גמור שלא בבחינת יחוד וביטול אליו יתברך לפנימיותו ובחינה שלישית כשמהפך חשוכא לנהורא ומרירו למתקא דהיינו אדרבה שמצד גילויו יתברך בבחינת חיצונית מתפעל יותר באהבה רבה לצאת מנרתיקו כי מצד התבוננות בבחינת עיקרא ושרשא דכולא אשר קמיה כחשיכא כאורה ואדרבה כל מה שנתגלה יותר בבחינת חצונית מזה נתגלה כחו יותר אשר כל יכול להתגלות אפילו יש שאין זולתו אפילו בבחינת יש מזה מגיע לו אהבה רבה למעלה מן הטעם ודעת ומתדבק באהבה רבה ותשוקה יתירה בכלות הנפש ממש אשר למעלה מבחינת יחוד הנמשך מחכמה והבנה:

118

קי״טוכן בעסק התורה ומצוות הוא מצד ביטול אל רצונו יתברך ממש דהיינו שרואה התגלות עצמותו יתברך בבחינת רצונו דייקא בבחינת היש מצד השתוותו יתברך בבחינת יש אשר אפילו מצד היש אין זולתו ואדרבה עיקר כבודו יתברך דייקא בהיש כמאמר רבותינו זכרונם לברכה נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים בתחתונים דייקא וכמאמר הכתוב הנזכר לעיל ועשו לי מקדש כו' וכשעובד בבחינה זו נקראו לבושין שפירין ונהירין וקישוטין כידוע שההלכות נקראו קשוטי כלה:

119

ק״כומכל המבואר לעיל תבין שכל עיקר בריאת העולמות היה לכוונה זו לברר בחינת נגה שהוא בחינת גילוי היש שבכל עולם וכל בחינות ההלבשות הכל הוא על ידי בחינת נגה זו וכל עיקר התגלות נגה זו הוא על ידי בחינת מלכותו יתברך שנקראת שכינה שהיא כח המסתיר גילוי אלוק"ותו יתברך ומסתתרת בראש הבריאה כי כל עיקר גילוי אין סוף ברוך הוא הוא על ידי מדת מלכותו יתברך ועיקר הגילוי בבחינת מלכותו יתברך הוא דייקא על ידי בחינת הזולת בבחינת עלמא דפרודא כי אין מלך בלא עם היינו בבחינת ההתחלקות וכמשל ממלך בשר ודם שמתפשטת מלכותו על ידי רבוי עם ומדינות הרבה ומינים ממינים שונים מתגדל כבוד מלכותו יותר וכל שמתפשט בממשלתו בבחינת ריחוק יותר ומנצח שונאיו מתגדל מלכותו ביותר כן הוא כביכול שהתגלות מדת מלכותו הוא על ידי בחינת ההתחלקות ברבוי ההתחלקות ובשינוים הרבה ועוד זאת מצד ההיפך שהוא סטרא אחרא כשאתכפייא סטרא אחרא ומתהפכא מחשוכא לנהורא ומרירא למתקא בזה נגלה כבודו יתברך יותר אבל עם כל זה אין דומה המשל לנמשל כי במלך בשר ודם הרי העם והמדינות המה באמת נבדלים ממנו רק שמלכותו מתפשט ומתנשא עליהם ובטלים למאמרו אבל במהותם המה מהותים נבדלים אבל אצלו יתברך הרי אין דבר זולתו כלל ואין דבר נבדל ממנו וכולם מתאחדים אצלו יתברך בלי שום שינוי כלל אפילו בבחינת התפשטותו במדת מלכותו יתברך אשר על כן מצד עצמותו ברוך הוא מדת מלכותו יתברך בבחינת התנשאות הוא בחינת יחוד עצום כמאמר הכתוב אני הוי"ה הוא שמי בלי פרודא כלל ולית אפרשותא בין קודשא בריך הוא ובין שכינתיה כביכול הגם שבחינתם המה חלוקים בשני הפכים ממש כי מסטרא דקודשא בריך הוא הרי אין דבר נבדל מאתו ומתאחדים בכחו יתברך בלי רבוי ושינוי והכל הוא כחו יתברך אשר אין לתאר חס ושלום דבר נבדל ממהותו ומצד שכינתיה כביכול הוא דייקא בבחינת רבוי ושינוי כנזכר לעיל:

120

קכ״אאך מצד כחו בבחינת פלא שיהיו שני הפכים בנושא אחד והוא סובל עליונים ותחתונים בנושא אחד שעליונים המה מצד היחוד ותחתונים הם בבחינת פירוד והוא סובלם בנושא אחד בבחינת יחוד שני הבחינות ואיך הוא זה האופן לא ידיעא והוא באמת פלא שהוא בחינת כתר ולכן אפילו בבחינת מלכותו יתברך אין שום פירוד חס ושלום לכן עיקר התגלות מדת מלכותו יתברך הוא רק מסטרא דנבראים אשר על כן מבואר בעץ חיים שבחינת מלכות דאצילות מתלבשת בוא"ו ימי המעשה בבחינת נגה דהיינו בבחינת התגלות היש שהוא ההסתרה כמו שהוא לגבי דידן ולכן כל העבודה דששת ימי המעשה הוא רק לברר בירורי נגה שהוא מצד בחינת היש לבטלו דייקא על ידי עבודה זו בקריאת שמע ותפלה לעורר יחודו וליבטל אליו באהבה ויראה ולדבקה בו וכל העבודה זו היא דייקא מצד נגה בבחינת גילוי הרגשת היש לדבקה בו יתברך על ידי אהבות ויראות שהמה דייקא מצד הרגשת היש כי בעצם אחד אין שייך אהבה ויראה כי אהבה ויראה המה משני בחינות זה אוהב לזה וירא מזה או אוהב איזה דבר אבל בעצם אחד אין שייך אהבה ויראה כידוע:

121

קכ״בולכן מצד עצמותו ברוך הוא אשר אין זולתו אין שייך אהבה ויראה רק מצד ההסתרה אשר נגלה למהות נבדל בבחינת יש גמור בזה הוא שייך אהבה ויראה אשר לכן במשה רבינו עליו השלום אמרו רבותינו זכרונם לברכה יראה לגבי משה מלתא זוטרתא היא וכמאמר הזוהר הקדוש שבכל משנה תורה היה מאמר משה לישראל הוי"ה אלוקי"ך ואהבת את הוי"ה אלוקי"ך ליראה את הוי"ה אלוקי"ך ואתם הדבקים בהוי"ה אלוקיכ"ם אחרי הוי"ה אלוקיכ"ם תלכו וכן הוא בכל משנה תורה כי ביטול של משה רבינו עליו השלום היה בבחינת מ"ה דהיינו שלא היה מרגיש העולמות למהות נבדל כי בטולו היה למעלה ממדת מלכותו יתברך המסתתרת בבחינת הסתר בבחינת עולמות כי עליו נאמר ותמונת הוי"ה יביט ולכן נקרא מארא דמטרוניתא ולכן היה הביטול שלו מצד העצם שהוא שם הוי"ה ברוך הוא אשר מצד עצמותו אין זולתו כלל ואין דבר נבדל ממהותו לכן לא היה שייך בו בחינת אהבה ויראה לכן אמר ואהבת את הוי"ה אלוקי"ך אלוקי"ך דייקא וכו' כי הביטול של ישראל הוא דייקא מצד היש שנגלה בבחינת הסתרה שהוא בחינת מלכותו יתברך המתלבשת בבחינת נגה שהוא היש שהוא מצד הצמצום ולכן אמר הוי"ה אלוקי"ך דייקא:

122

קכ״גולכן מבואר בעץ חיים שבחינת גוף של משה רבינו עליו השלום היה מצד החשמ"ל ולא מנגה כי חשמל הוא בחינת עור דבוק אל העצם שלא היה מלובש בבחינת יש דנגה וגופם של ישראל הם מצד הנגה דייקא בכדי לבררה ולהפכה אל הקדושה ולכן כל עבודתם הוא דווקא על ידי אהבה ויראה בהתפעלות והרגשת היש דייקא שהוא בחינת דעת שהיא בחינת הרגשה לכן בבחינת הדעת הוא טוב ורע כמאמר הכתוב ועץ הדעת טוב ורע רק שבעבודה צריך להפך הרע שהוא בחינת הרגשת היש בביטול אליו יתברך וכמאמר הזוהר הקדוש אית למנדע טוב ולמנדע רע ולאהדרא גרמיה לטוב כי כל עיקר הדעת הוא דייקא לבטל היש אליו יתברך:

123

קכ״דוכמבואר לעיל בחלק הראשון כי כל עיקר בחינת הדעת הוא דייקא מצד התחברות שני מהותים כמו גוף ונפש שהם שני הפכים והדעת הוא המקשרם ומחברם כן הוא הדעת לחבר היש אליו יתברך בבחינת יחוד לכן עיקרו הוא מצד היש לכן אית למנדע טוב שהוא יחוד מצד עצמותו ברוך הוא ולמנדע רע שהוא גילוי היש ולאהדרא גרמיה לטוב דהיינו לבטל היש אליו יתברך בבחינת יחוד לכן הוא דייקא מצד ההרגשה רק העבודה הוא שלא ירגיש לעצמו דהיינו שיחשיב עצמו דהיינו היש שלו לאיזה מהות ויקח ההרגשה לעצמו הרי הוא היפך הכוונה כי כל עיקר הכוונה הוא לדבק בחינת היש אליו יתברך שיהיה נגלה יחודו יתברך דייקא מצד היש ואם ירגיש בעצמו ליש ודבר הרי נגלה מהות זולתו חס ושלום והוא עיקר העבודה והמלחמה להפך היש אליו יתברך בבחינת יחוד וביטול אליו יתברך ולכן הדעת הוא שורש המדות וקיומם הוא על ידי הדעת שעל ידי הדעת הוא מקשר היש אל יחודו יתברך בבחינת אהבה ויראה ושורש התחברות זו הוא מכוחו הפלא שהוא הרצון בבחינת כתר לחבר שני הפכים בנושא אחד ולכן הדעת עולה עד הכתר ושורשו הוא כתר בחינת פלא לכן בכחו לחבר ולייחד שני הפכים ועל זה נאמר וידעת היום והשבות אל לבבך דייקא שהם שני הלבבות וכאשר יתבאר לקמן אם ירצה השם ביותר ביאור:

124

קכ״הוהנה כל עיקר הדעת התגלותו הוא מהחזה ולמטה ושם הוא התגלות המדות שהם החסדים והגבורות ומשם הוא התגלות עץ הדעת טוב ורע כי בעודנו למעלה בבחינת יסוד אמא אשר יסוד אמא הוא נעשה דעת דזעיר אנפין משם אין יניקה להרע כלל ושם הוא כולו טוב כי בבחינת דעת יש כמה בחינות כי בחינת דעת הוא ההכרה דהיינו שיודע ומכיר הדבר בעצם שזהו הדבר ולא מהות אחר ולהדעת קדמה החכמה והבינה דהיינו להשכיל ולהבין עיקרית המהות שרוצה להתקשר בו שזה הוא ולהבין עיקרו ושרשו ואופנו אז הוא מכיר הדבר ונתפסת אצלו ומתקשר בה ומזה ההכרה מתפעל במדותיו באהבה או בהיפך וכל התנהגות המדות הוא על פי ידיעת המהות כן הוא בבחינת דעת אלקי"ת שהוא ההכרה והתפיסה בבחינת התקשרות אליו יתברך קדמו להדעת הזה החכמה ובינה דהיינו להשכיל ולהבין עיקרא ושרשא דכולא אשר אין סוף ברוך הוא הוא מרומם מערך העולמות בערכים אין קץ ומושלל מכל התוארים ופשוט בתכלית הפשיטות אשר אין ערוך לו להעריך אותו יתברך בערך איזה התחלקות או בערך איזה בחינה מבחינת התגלות העולמות ואשר לא קיימא לשאלא כלל וכל שכן שלא למנדע ואשר כל העולמות אין תופסים בו יתברך לאיזה מהות הגם שכולם הם בכחו יתברך אבל איך הם בכחו יתברך לא קיימא לשאלא כלל מצד רוממותו יתברך אשר אינו בערך השגה ושאלה כלל כי לא נודע מהותו יתברך והוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות ושוה בתכלית השוואה וזהו בחינת חכמה כ"ח מ"ה שהוא להשכיל כח מהותו אשר אינו בערך ידיעה כלל ולכן נקראת חכמה עתיקא דלא קיימא לשאלא והבינה היא להתבונן מצד העולמות מאין הוא מוצאם הוא מצד שאנו רואים פעולת העולמות אשר נפעלו מכחו יתברך אשר אין מציאות בעולם בלעדו וכולם נמצאים מאמיתת המצאו וכאשר המה בבחינת התגלות הלא נגלו בבחינות גבולים והתחלקות ורבוי עולמות ופרטים לאין מספר ומאחר שאין זולתו יתברך ואפס בלעדו ואשר אין סוף ברוך הוא מושלל מכל אופן ההתחלקות מאין הוא מוצאם ואיך יתהווה גבול מבלתי בעל גבול ואיך שייך לשער מהות בלעדו חס ושלום:

125

קכ״ווזהו מי ברא אלה שהוא לשאלא מצד אלה אבל לא למנדע כי הוא מושלל הידיעה ואיך ובאיזה אופן נתהוו ונפעלו מכחו יתברך בחינת אלה שהוא ההתגלות וההתחלקות כי אלה הוא לשון רבוי ולשון פירוד וזהו בחינת בינה שהיא ההתבוננות שהוא לעמוד על הדבר ולחקור אחר שרשו כאדם שרואה איזה דבר חידוש שאין השכל מחייב זה שיהיה כך אדרבה על פי שכל יחוייב ההיפך ואף על פי כן רואה שהדבר כן לכן הוא מתבונן וחוקר אחר מוצאו ושואל על זה אך לא יכול לעמוד על החקירה הזאת לעמוד על שרשה כן הבינה הזאת הוא להתבונן מצד חידוש העולמות שהמה מחודשים מאין ליש אשר על פי שכל לא יושג התהוות העולמות מאין הוא התהוותם ואיך הוא התהוותם בבחינת התגלות היש בבחינת חילוקים ונפרדים ובאמת הכל הוא כוחו יתברך לבדו והוא יתברך מהוום ומחיים ומקיימם ואלו היה סר כחו יתברך רגע מהעולמות הרי היו כלא היו והיו מתבטלין לגמרי ואף על פי כן מתגלים בבחינת גבול וזהו לשאלא עליהם ולחקור מוצאם אבל לא למנדע איך הוא הגם שבוודאי הוא הכל כחו יתברך אך איך הוא לא ידיעא וכל ההתבוננות הזו הוא כדי לבטל היש ממהותו ולהתבונן שהכל הוא כחו יתברך ואין זולתו אבל הוא שלא בבחינת ידיעה כלל ואז אחר הבינה זו הוא הדעת כי הדעת הוא הכרה והרגשה שבוודאי כן הוא דהיינו שבוודאי כחו יתברך נמצא בכל העולמות תמיד בלי הפסק ואין העולמות מהות נבדל ממנו ואף על פי כן לא אשתני ולא אתרבי והוא אחד בהם בלי שינוי כמו קודם שנברא העולם היה הוא לבדו כן אחר שנברא העולם הוא לבדו בלי שינוי ועיקר היחוד הוא על ידי הספירות שהם כלים שנאצלו מאתו יתברך בבחינת חכמה ובינה וחסד וגבורה שהם כלים להסתיר לגבי הנבראים ואף על פי כן המה מיוחדים בכחו יתברך בלי שום שינוי והבדל ויחודם ואצילותם זה הוא על ידי הכתר שהוא כחו יתברך הפלא אשר כל יכול להיות נושא שני הפכים כאחד אשר הוא למעלה מחכמה והבנה וזהו המוציא במספר צבאם והתקשרות הספירות וכל העולמות שבכחו יתברך הוא על ידי הדעת המקשרם כולם לאחד:

126

קכ״זוכמו למשל התקשרות הנפש עם הגוף אשר אינם בערך אחד ואדרבה המה בחינות הפכים ומנגדים כי רוחניות עם גשמיות המה שני הפכים כידוע ואף על פי כן המה מקושרים מצד הפלא כמאמר מפליא לעשות שמקשר גשמיות ברוחניות וההתקשרות הוא למעלה מחכמה והבנה כי מצד החכמה שהוא הכח הרי הכל הוא כח אחד מצד הנפש ואין לתאר חילוקים וגשם בבחינת הנפש ומצד ההבנה שהוא ההתבוננות בכלי הגוף הרי התמיה הוא איך יתחבר כח הגשם עם הנפש שהיא רוחניות ואיך יפעלו כלי הגשם פעולות הרוחניות אך באמת התקשרותם זה בזה הוא פלא גדול והתגלות זה הפלא שהוא ההתקשרות הוא על ידי הדעת שהוא ההרגשה דהיינו שכל האברים מרגישים החיות הן במח הן בלב הן בכלי הפעולה כולם מרגישים החיות והוא בבחינת הכרה כן הוא כביכול בבחינת התקשרות העולמות אליו יתברך הרי מצד החכמה הוא כח מ"ה אין לתאר כל העולמות לאיזה מהות בכחו יתברך ובטלים במציאות ממש ומצד הבינה שהוא ההתבוננות מצד העולמות הרי אין לתאר העולמות אליו יתברך ואיך יופעלו מכחו יתברך בעלי גבול ואיך ובאיזה אופן יהיה התקשרותם אשר הוא שני הפכים ממש אך על ידי כחו הפלא בחינת כתר שהוא למעלה מחכמה והבנה כל יכול לקשרם בבחינת קישור אחד ביחוד עצום ואיך הוא אינו בערך השגה והבנה והתגלות זה הפלא הוא בדעת דהיינו בדרך כלל הוא שכל העולמות מרגישים יחודו יתברך ואשר חיים וקיימים מכחו יתברך ובדרך פרט באדם המתבונן בכל אלו מרגיש יחודו יתברך בבחינת חיות ותפיסה אשר נתפס בשכלו ולבבו להיות בטל ומתאחד אליו יתברך:

127

קכ״חוהדעת הזה הוא ההתגלות מנקודת הלב שבכל איש הישראלי שהוא רצון הנפש אלוקי"ת שהוא בחינת יחידה שבנפש על ידי שמעמיק דעתו ביחודו יתברך מזה באה ההכרה וההרגשה ביחודו יתברך והדעת הזה נערך בבחינת מוחין קודם שבא לידי גילוי הלב והוא ההכרה וההתקשרות על ידי הבנה כי הבנה הוא התגלות השכל להשכיל ולהבין יחודו יתברך בהבנה והדעת הוא התקשרות והכרה בהבנה כמו שבאדם שמכיר איזה דבר שזהו הדבר ולא דבר אחר כן יכיר במוחו יחודו יתברך שיהיה נתפס במוחו ולכן מיסוד אמא שהוא בינה הוא דעת דזעיר אנפין שהוא עיקר המדות כי יסוד אמא הוא התקשרות השכל בהתבוננות לעמוד על הדבר ולהתקשר בהבנתו והוא עצם הדעת ועיקר בניינו של זעיר אנפין הוא מדותיו יתברך הנמשך בכל העולמות אשר כל עיקר התהוות העולמות הם מצד מדותיו יתברך בבחינת חסד וגבורה וכמאמר הזוהר הקדוש בחסד וגבורה אתברי עלמא כי חסד הוא המשכתו יתברך מאין סוף להתמשך בעולמות וגבורה הוא להסתיר ולצמצם שיהיה נתגלה בחינות דרגין ועולמות ולצמצם החסד לפי ערך כל נברא והשכלתו והבנתו בהתקשרות זו מכחו יתברך נקרא מוחין דזעיר אנפין ועיקר חיזוק המדות שהם החסד וגבורה הוא הדעת שהוא ההתקשרות שהוא התקשרותו יתברך בבחינת אין סוף ברוך הוא להתגלות בבחינת עולמות על ידי החסד וגבורה וכן הוא באדם התחתון בעבודה מתתא לעילא אשר עיקר עבודתו הוא דייקא על ידי המדות שהם אהבה ויראה כי על ידי אהבה הוא נמשך מבחינת עולמות ומבחינת חיות גופו להתדבק אל אין סוף ובחינת יראה הוא ביטול היש שהם העולמות בכלל וביטול היש בבחינת חיות גופו בפרט ואהבה ויראה באים מההשכלה וההבנה באור אין סוף ברוך הוא אשר אין זולתו והוא לבדו הוא וכל העולמות בטלים אליו יתברך מצד זה הוא מכיר בוראו ומתקשר בהבנה זו והתקשרות זו הוא על ידי בחינת הבנה שהוא יסוד דבינה ומהתקשרות הבנה זו נולד אצלו אהבה להדבק בו יתברך ויראה לבטל היש שלו בבחינת התגברות על היש להכניעו ולהפכו אליו יתברך ולהתכלל ביחודו יתברך על ידי אהבתו אליו יתברך והתקשרות הבנה זו הוא הדעת:

128

קכ״טלכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה דעת חסרת מה קנית דהיינו אם אינו מעמיק דעתו ומתקשר בהבנתו בגדולת אין סוף ברוך הוא וביחודו מה קנית הלא בהבנה אינו פועל כלום כי עיקר ההבנה הוא בשביל ההתקשרות על ידי מדותיו באהבה ויראה ולכן עיקר ושורש העבודה הוא דייקא על ידי אהבה ויראה ובלעדם לא נקראת בשם עבודה ואפילו בחינת התורה והמצות אשר עיקרם הוא בבחינת מעשה דהיינו לגלות אלוקו"תו יתברך בבחינת מעשה דווקא עם כל זה מבואר בתיקוני הזהר אורייתא בלי דחילו ורחימו לא פרחא לעילא כי עיקר תכלית הכוונה היה מאתו יתברך להתגלות יחודו יתברך מצד היש והתגלות יחודו אי אפשר כי אם על ידי אהבה ויראה דהיינו לבטל היש שלו ולדבקה בו יתברך וזהו דייקא על ידי אהבה ויראה אבל כשאינו נמשך בכל נפשו להדבק בו ואינו מבטל היש שלו הרי אינו נגלה כי אם בבחינת יש והתגלות היש הוא היפך היחוד כי היש הוא דבר זולת ונפרד כידוע ולכן סמוכים הם הבנת היחוד עם האהבה שהיא שמע ישראל ואהבת כי זה בלא זה לא תמצא כי האהבה לא תשוער בלתי הבנת יחודו יתברך וכן התגלות יחודו יתברך אי אפשר בלי אהבה דהיינו כשיתבונן ביחודו דהיינו להשכיל ולהבין שאין סוף ברוך הוא הוא מרומם על בחינת העולמות לאין קץ אשר אין לשער ולהעריך בעצמותו יתברך שום תואר וערך עולמות בבחינת איזה התחלקות והוא יתברך מופשט מכל ערך היש ואין לתאר אליו יתברך שום תואר ושם ומדה המורה לאיזה חילוק והבדל כלל כי הוא לבדו יתברך ופשוט בתכלית הפשיטות ואף על פי כן אין זולתו יתברך אפילו בבחינת עולמות והוא יתברך נמצא בכל ההשתלשלות בכחו יתברך בלי שום שינוי ופירוד חס ושלום והוא יחיד בעולמו מצד כחו הפלא ומתאחד בכל הנמצאים ביחוד עצום בלי שינוי כלל אפילו מצד העולמות מצד כוחו הפלא מזה תגיע לו האהבה להדבק ביחודו יתברך שלא יהיה בבחינת נפרד מיחודו להתגלות בבחינת יש רק להכלל וליבטל ליחודו יתברך כאשר הוא באמת אין זולתו אבל כשלא יתבונן בכל אלה הרי עצמותו ברוך הוא אינו בערך השגה והבנה כלל והעולמות והאדם בעצמו הרי נגלים ליש גמור ממש והם שני הפכים מנגדים כי הוא יתברך אין זולתו ואינו בערך גבול והעולמות בכלל והאדם בפרט נגלו דווקא לזולת ונפרד וגבול דייקא ואם חס ושלום תעריך אותו יתברך בבחינת המצאו בעולמות בערך העולמות הרי כביכול עשיתו חס ושלום לבעל כחות מובדלים בבחינת יש וגשם על כן אי אפשר להתגלות האהבה בלתי הבנה והתקשרות ביחודו יתברך ואז על ידי הבנה והתקשרות זו בא לאדם בנפשו לכסוף אליו יתברך ולהיות נמשך אחריו בבחינת התדבקות לצאת מנרתק הגבול והיש וכן יגיע לו הביטול בבחינת בושה להתבושש מיחודו יתברך לבטל היש שלו בבחינת יראה וכן בלתי התעוררות האהבה אין מקום לגילוי יחודו יתברך כי מה יועיל לאדם שיתבונן ביחודו יתברך אשר אין זולתו אפילו בבחינת עולמות ולא אשתני אפילו מצד העולמות מאחר שלא נולד מזה אהבה ויראה דהיינו להתמשך ליחודו יתברך לדבקה בו בכדי להתאחד ולהתכלל אליו יתברך רק עיקר מדותיו והמשכתו יהיה אחרי חיות גופו וחיות העולמות הנגלים בבחינת יש וכל מדותיו נמשכין אחרי הגילוי דייקא הרי הוא היפך היחוד ומה יועיל לו הבנת היחוד מאחר שהוא היפך מהיחוד שהוא נגלה לבחינת יש ונפרד ואינו מבטל היש שלו הרי הוא נפרד גמור ואפילו בעת עסקו בתורה ומצוות כל זמן שאינו מבטל היש ומדבק עצמו ביחודו יתברך הרי אפילו עסקו בתורה ומצוות הכל הוא בבחינת יש ועוד זאת שאפילו הבנתו בבחינת יחודו יתברך הוא רק דמיון ואינו הבנה אמיתית ממש שאין לקראה בשם הבנה כלל כי מקרא מלא דיבר הכתוב במשלי לפי שכלו יהולל איש דהיינו לפי שכלו והבנתו יהולל איש במדותיו כידוע שאיש נקרא המדות:

129

ק״לולכן סיים ונעוה לב יהיה לבוז כי מאחר שאין לו לב להתפעל בלבו באהבה ויראה אין לך בוז גדול מזה שמבין יחודו יתברך ולבו בל עמו רק שלבו נמשך דייקא בגשמיות היש ונפרד וכן הוא אומר למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין כי הבינה והמדות המה דבוקים ממש כמאמר הכתוב אם הבנים כי על זה נקראת בינה אמא שהיא המולדת המדות וגם כאשר מבואר במאמר פתח אליהו בינה לבא ובה הלב מבין וכמו שאנו רואים בחוש מענייני העולם הזה הגשמי כי במה שאדם מתבונן בו בזה מתקשר בכל מדותיו אל הדבר כי עיקר שם ההתבוננות הוא מצד עצם המדות ולכן נקראת תבונה שהוא אותיות בן ובת שהוא אהבה ויראה רק כשהוא מתבונן בדבר שאין שייך לנפשו רק ענין אחר זה לא נקרא בשם התבוננות רק בשם מחשבה בעלמא כידוע וכמבואר בספר הקדוש ליקוטי אמרים כי אם אינו מוליד מבינתו אהבה ויראה הרי ההבנה היא רק דמיון בעלמא וכן כל עיקר הדעת שהוא ההתקשרות וההכרה הוא רק מצד המדות ולכן נאמר דע את אלק"י אביך ועבדהו בלב וכן הוא אומר וידעת היום והשבות אל לבביך דייקא ויתבאר לקמן אם ירצה השם ביותר ביאור אשר לכן הבנת היחוד והתפעלות האהבה הם אחים דבוקים זה בזה וזה בלא זה לא סלקא הגם שבבחינת אהבה ויראה יש כמה מיני אופנים אהבה רבה ואהבת עולם ואהבה הכלולה בהעלם בהשכלה והבנה כאשר יתבאר לקמן עם כל זה כל עיקר ההתבוננות והדעת הוא רק בשביל האהבה רק החילוקים הנזכרים לעיל הם מצד ההתגלות כאשר יתבאר אם ירצה השם:

130

קל״אוהנה ידוע מהמבואר בעץ חיים שעץ הדעת טוב ורע יניקתו מהחזה ולמטה דהיינו בצאת החסד וגבורה מיסוד אמא אבל מהחזה ולמעלה דהיינו כשהחסד וגבורה עודם סתומים ביסוד אמא אין יניקה לעץ הדעת טוב ורע והביאור לזה הוא כשהתקשרות הדעת הוא בבחינת הבנה הוא ההתבוננות אז אין יניקה להרע שהוא הרגשת היש בבחינת נפרד מצד הבנת היחוד אשר מצד כחו הפלא אשר אין זולתו והוא יתברך נמצא בכל המציאות בלי שינוי כלל כי אין היש והעולמות מסתירים לגביה וכל יכול להיות מתייחד עם מדותיו יתברך שמהם נמשכים כל פרטי בריאות העולם כמאמר הזוהר בחסד וגבורה אתברי עלמא אבל אצלו יתברך החסד וגבורה בשיקולא חד וביחוד עצום דהיינו החסדים הם התפשטותו יתברך בעולמות והגבורות הוא הצמצום בחילוקי דרגין בבחינת יש קמיה שוין כי אצלו יתברך היש והאין שוין וכן ההתפשטות והצמצום הכל הוא אחד ולכן בחינת היש שהם הגבורות גם כן אצלו ביחוד עצום כי מצד אמיתותו יתברך הכל הוא אין סוף ברוך הוא הן מצד החסדים הן מצד הגבורות אבל בצאתם מיסוד אמא דהיינו שעל ידי הבינה נולד אהבה ויראה:

131

קל״בוהנה כל עיקר אהבה ויראה הוא דייקא מצד היש כי כל עיקר ההתפעלות הוא לבטל היש אליו יתברך ביחודו הרי הוא מוכרח להרגיש מקודם היש ולבטלו מצד אהבתו ויראתו יתברך כי בלא הרגשת היש אין שייך לומר אהבה ויראה כמו שנתבאר לעיל כי אהבה ויראה לא תמצא רק משני מהותים המתחברים על ידי האהבה ומבטל עצמו בביטול על ידי היראה אבל בעצם אחד אין שייך לייחס כלל בחינות אלו:

132

קל״גוהנה כשבא לידי התפעלות בהרגשה אזי יש יניקה להרע להרגיש כח היש לבדו ומרגיש שהוא המתפעל וכשמרגיש היש שלו לאיזה דבר ומהות הרי הוא היפך היחוד אך באמת זהו עיקר הכוונה בעבודה וכל עיקר המוחין והבינה הוא כדי לבטל דייקא היש בבחינת הרגשה רק שצריך לאגברא ימינא על שמאלא דהיינו לבטל הרגשתו מצד יחודו יתברך מצד שמתבונן באחד הרי אין דבר זולתו אצלו ובזה הוא הביטול בהרגשתו אפילו בבחינת יש וזהו עיקר העבודה והמלחמה כמאמר שעת צלותא שעת קרבא וזהו כי בתחבולות תעשה לך מלחמה להתגבר על היש לבטל עצמו אל יחודו יתברך וכל עיקר הכוונה הוא דייקא ליבטל אליו מצד ההרגשה דייקא וכמו שביארתי לעיל אשר כל עיקר בריאת העולם והתלבשות הנשמה בנפש הבהמיות הוא דייקא לברר ברורי נגה אשר זהו עיקר הבריאה שיהיה נגלה כבודו דייקא מצד היש כי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כי אם לברר דייקא מצד היש שהוא הנגה להיות מן היש בחינות לבושין כמו שנתבאר לעיל:

133

קל״דולכן עיקר בריאת העולמות היה דייקא מצד החסד וגבורה שהמה דייקא מצד הגילוי ולהתכלל הגבורות בחסדים ולמתקם בביטולם ועל זה מבואר בזוהר אית למינדע טוב שהוא מצד הבינה והדעת ביחודו יתברך ואית למינדע רע שהוא מצד הרגשת היש ולאהדרא גרמיה לטוב דהיינו לבטלם על ידי אהבה ויראה ועל ידי האהבה יתמשך כל חיות נפשו לדבקה ביחודו יתברך והיראה הוא לבטל היש מצד הגילוי להבטל אליו באהבה ותשוקה ליבטל ולכלל בחינת היש שלו דייקא גם כן ביחודו יתברך מצד התבוננות היחוד אבל כשלא בא לידי גילוי הרגשת אהבה ויראה הרי נשאר היש שלו בתקפו בלי מיתוק כלל מאחר שאינו מבטלו ומהפכו ומדבקו ביחוד הרי נשאר יש גמור בבחינת נפרד ממש אם לא כמעלת משה רבינו עליו השלום אשר היה הביטול שלו בבחינת מ"ה דהיינו שלא הרגיש היש כלל לאיזה מהות נבדל מחמת עצם ביטולו אליו יתברך אשר נאמר בו ותמונת הוי"ה יביט שהיה מביט רק הפנימיות בבחינת הוי"ה ברוך הוא ולא היה מרגיש העולמות לאיזה מהות נבדל רק שהיה נגלה אליו פנימיותו יתברך ולכן גופו לא היה מבחינת נוגה רק מבחינת חשמ"ל אבל כל שלא הגיע למדת משה רבינו עליו השלום:

134

קל״הדהיינו שנראה לו היש לאיזה מהות בבחינת הסתרה להיות נגלה היש שלו לאיזה מהות כל עבודתו הוא רק בביטול היש מצד ההרגשה דייקא בבחינת אהבה ויראה ולכן במאמר משה לישראל הוא דייקא להעמידם על אהבה ויראה ולכן אמר ואהבת את הוי"ה אלקי"ך דייקא וכן ליראה את הוי"ה אלקי"ך כי אהבה ויראה הוא דייקא מבחינת ישראל ומצד אלקי"ך שהוא מצד הצמצום אשר היש נגלה לאיזה מהות אבל בחינת משה היה למעלה מבחינת אהבה ויראה מטעם שלא נראו לו העולמות והיש למהות נבדל כלל כי היה מביט רק בבחינת הוי"ה שהוא עצמותו ברוך הוא בלי שינוי כלל וכמו שנתבאר לעיל מאמר הזוהר שבכל משנה תורה היה דבור משה לישראל הוי"ה אלקי"ך דהיינו באהבה ויראה ודביקות ועבודה זאת היא דייקא בחינתם של ישראל אשר נשמתם הוא מבחינת נוקבא דזעיר אנפין שהיא מדת מלכותו יתברך המתמשך בעולמות בבחינת צמצום והסתר להיות התגלות העולמות בבחינת גבול ויש בבחינת חילוקי דרגין אשר זה היה כוונתו יתברך שיהיה התגלות אלוקו"תו יתברך ויחודו דייקא מצד הזולת והיש והגבול אשר על ידי זה נגלה יחודו יתברך בבחינת גילוי כבודו יתברך ולכן נקראת מלכותו יתברך כבוד כי כל כבוד הוא לבר שהוא דייקא מצד הזולת כי בעצם אחד אין שייך כבוד כידוע:

135

קל״ואשר על כן עבודתם של ישראל הוא לגלות יחודו דייקא מצד העולמות וכל ההתפעלות שלהם הוא מצד מלכותו יתברך ולייחד מדת המלכות אליו יתברך ביחודא חד והוא על ידי התבוננותם ביחודו יתברך בבחינת יחודא עילאה איך שכל העולמות מתייחדים בכחו יתברך בבחינת יחוד עצום בלי שינוי כלל ואחר כך לייחד העולמות שהוא מדת מלכותו יתברך שהוא בחינת התגלותו בבחינת עולמות לייחדם ביחודא תתאה דהיינו להתבונן שאפילו מצד ההתגלות הוא מיוחד ואין זולתו יתברך אפילו מצד הגילוי ועל ידי הבינה ודעת הזה ביחודא עילאה שהוא שמע ישראל וביחודא תתאה שהוא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד יגיע למדת ואהבת כי על ידי ההתבוננות הזה יתפעל במדות באהבה לדבקה בו וליכלל ביחודו יתברך להתמשך אליו בדביקה לבטל היש אליו יתברך ולצאת מגדרי הגבול להתכלל באחד וכן הוא היראה והעבודה הוא הכל להיבטל אליו יתברך מצד הגילוי והיש דייקא ולכן נאמר באהבה ויראה הוי"ה אלוקי"ך דייקא וכן אחרי הוי"ה אלוקיכ"ם תלכו וכן היום הזה הוי"ה אלוקי"ך מצוך וכן בכל משנה תורה אשר יבא להורות להם דרך העבודה כי הוי"ה אלקי"ך הוא העבודה בבחינת התגלות כמו שהוא נגלה לגבי דידן אשר לגבי דידן נראו העולמות ליש ודבר נפרד וזהו אלוקי"ך כמו שהוא נגלה אצלך בבחינת הצמצום שהוא אלוקי"ם ולכן גם כן בכל הברכות והקללות הזכיר גם כן הוי"ה אלוקי"ך כי מצד בחינתם הם הברכות והקללות כי מצד שכל עבודתם הוא דייקא מצד ההסתרה ומצד ביטול היש הנגלה אשר מצד הנגלה יש אחיזה להסטרא אחרא ולכן נאמר את הברכה אשר תשמעו אל מצות הוי"ה אלוקיכ"ם אז ממשיכים יחודו יתברך על ידי אהבתם ויראתם וקיום המצות והקללה היא בהיפך חס ושלום כשאינם מבטלין בחינת היש ונגלה לבחינת נפרד וכו':

136

קל״זאבל משה רבינו עליו השלום אשר שורש נשמתו היה מבחינת דעת הפנימי דהיינו מצד עצם יחודו יתברך שלא בבחינת התמשכותו יתברך בבחינת צמצום והסתר בבחינת גילוי היש רק מצד ביטול העצמי כאשר הוא בכחו יתברך ולא היה היש מסתיר לפניו כלל כמאמר הכתוב ותמונת הוי"ה יביט שהיתה השגתו וביטולו כמו שהעולמות המה לגביה יתברך אשר על כן נאמר עליו ותרא אותו כי טוב הוא שלא היה אחיזה להרע שהוא מצד ההסתרה בנשמתו שהיתה מצד עצם יחודו יתברך שלא בבחינת הסתרה אשר מצד עצם יחודו יתברך נאמר לא יגורך רע כי מצד עצמותו ברוך הוא הרי אין זולתו כלל ולכן נשמתו היתה אחוזה בדעת הפנימי המזווג אבא ואמא שהמה המוחין דזעיר אנפין וטרם התגלותם בחזה דזעיר אנפין אשר שורשם המה מאבא ואמא עלאין שהוא חכמה ובינה מצד עצמותו ברוך הוא שלא בבחינת כלים רק מתמשכים במוחין דאריך אנפין בבחינת מעבר ונעשו מוחין לזעיר אנפין שהם החסדים והגבורות הנגלים אשר משם הוא אחיזת הרע שהוא עץ הדעת טוב ורע אשר מצד התגלות החסד וגבורה שם הוא שורש לגילוי היש דייקא בבחינת צמצום בבחינת התגלות ומשם הוא גילוי מדת מלכותו יתברך מבחינת החזה דזעיר אנפין דהיינו מצד החסד וגבורה שעיקרם הוא דייקא מצד הגילוי לכן משם הוא גילוי מלכותו יתברך להתמשך בבחינת עולמות בבחינת הסתרה והתנשאות ועיקר קבלתה הוא דייקא מהגבורות שהוא מצד הצמצום אבל בחינת משה היה למעלה מהגילוי הזה כי היה אחוז בדעת הפנימי אשר שם החסד וגבורה מתכללים ביחוד עצום כי שם הוא התגלות עצמותו ברוך הוא שלא בבחינת התמשכות בבחינת העולמות והם אבא ואימא עלאין כנזכר לעיל אבל התפעלות כל אדם הוא מחכמה ובינה ודעת דזעיר אנפין עצמו דהיינו מצד הכלים שהוא בבחינת התמשכותו יתברך בבחינת עולמות ועיקר חסד וגבורה הזאת הוא רק בשביל התפעלות אהבה ויראה בכדי לבטל כל העולמות בכלל ומדות הגוף בפרט:

137

קל״חוהנה על בחינת משה רבינו עליו השלום מבואר בעץ חיים שהדעת בעודנו במוחין אין יניקה להרע מצד שבבחינת משה לא היה היש נערך אצלו באיזה מהות אבל בבחינת חכמה בינה דעת דזעיר אנפין עצמו שהוא עבודת שארי בני אדם נהפוך הוא כמבואר בעץ חיים כשהחסד וגבורה סתומים ביסוד אמא אז הערלה חופפת ואז עיקר התגברות הסטרא אחרא רק בצאתם מיסוד אמא דהיינו שנבקע יסוד אמא להתגלות בלב אז הוא התמתקות הגבורות בחסדים והוא מהטעם המבואר לעיל כי כל זמן שאינו מתפעל במדותיו לבטל היש שלו הרי היש שלו בתקפו בבחינת נפרד גמור אך על ידי אהבה ויראה מבטל היש שלו רק בבחינת משה שהוא בחינת מארי דמטרוניתא ועל כן נאמר ותצפנהו שלשה ירחים שהוא חכמה בינה דעת הצפונים ונעלמים שלא באו עדיין להתגלות החכמה ובינה ודי למבין אשר על כן לא היה שייך אליו אהבה ויראה ודבקות שהמה הכל מצד הגילוי וכן הברכות והקללות לא היה שייך אליו ולכן היה מאמרו לישראל בכל הבחינות האלו הוי"ה אלוקי"ך רק בשמע ישראל כלל נפשו גם כן עם ישראל ואמר הוי"ה אלקינ"ו הוי"ה אחד כי מצד עצם ושורש היחוד משתווה בחינת משה עם בחינת ישראל כי החילוק וההבדל הנזכר לעיל בבחינתם המה רק מצד קבלת נשמתם בחינת הגילוי הנגלה בבחינתם בבחינת השגתם וביטולם אשר השגתו וביטולו הנגלה בנשמתו הוא מצד פנימיות היחוד ובחינת ביטול הנגלה בנשמתן של ישראל הוא מצד גילוי מדת מלכותו יתברך אבל בעצם ושורש נשמתם כמו שהם לגביה יתברך הרי הוא מיוחד בכל בחינתם ביחוד אחד כי בעצם האחדות אין שייך חילוק כלל כי אם תעשה איזה חילוק הרי אינו אחד כי אחד הוא כמשמעו שאין בחינה אחרת זולתו רק שהוא אחד עם כל הבחינות באופן אחד ממש שלא נתחלק לחלקים כלל כי אם תעשה חלוקים והבדלים דהיינו שבאופן זה הוא בבחינה זו ובאופן זה הוא בבחינה אחרת הרי הוא היפוך האחדות כי אחד הוא המשתווה בכל הבחינות וכמשל הנפש המתפשטת בהגוף הרי מצד התפשטותה אינה דומה התפשטותה במוח להתפשטותה בלב וכן אינו דומה התפשטותה בלב להתפשטותה בכלי המעשה עד שבציפורן הוא ההתפשטות בתכלית ההסתר וכל זה הוא מצד הגילוי בכלי הגוף אבל מצד עצם חיות הנפש המחיית את הגוף הרי היא עצם חיות אחד אשר לכן כלי המעשה פועלים בלי עיכוב רצון השכל הנגלה במוח והמדות הנגלים בלב ולכן כשמכה בציפורן מרגיש המוח כי מצד עצם אין חילוק והבדל כלל כי הוא רק עצם אחד פשוט כן הוא בבחינת נשמתן של ישראל מצד הגילוי יש בהם חילוקים והבדלים דהיינו שיש ראשי אלפי ישראל ויש חכמי לב ואית מאן דתליין בידין ואית מאן דתליין ברגלין ויש מהם שבחינתם בבחינת ציפורן וכל זה הוא מצד הגילוי כי בראשי ישראל גילוי יחודו בגילוי גדול ובלב אינו גילוי כל כך וכן בכל הבחינות הוא הכל לפי הגילוי אבל היחוד הנשרש בבחינתם של ישראל שהוא מצד אמיתת אחדותו כולם המה בהשוואה מצד כחו יתברך המתאחד בהם בשוה ולכן נקראו ישראל כולם כאיש אחד ונקראים בלשון אחד כמה פעמים בתורה וכמאמר הכתוב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ולכן בבחינת היחוד משתווה בחינת משה רבינו עליו השלום עם ישראל:

138

קל״טולכן נאמר הוי"ה אלוקינ"ו דייקא שהוא יחוד אבא ואמא שמהם כח היחוד העצום כי הם תרין רעין דלא מתפרשין דהיינו בחינת אין ובחינת יש המה ביחוד עצום מצד כחו הפלא ודי למבין והבן ועל ידי יחודם הוא הוי"ה אחד דהיינו בבחינת התהוות הוא כח אחד אפילו מצד בחינת העולמות בכל פרטי התחלקות בבחינת יש איך שהם בכחו יתברך הוא אחד בלי שינוי וכידוע שהוי"ה אלוקינ"ו שבשמע הוא בחינת אבא ואמא וחכמה נקרא הוי"ה ובינה נקרא אלוקי"ם כי חכמה הוא כחו יתברך בבחינת כ"ח מ"ה שהוא הביטול העצום מצד בחינת אין סוף ברוך הוא כי התלבשות אור אין סוף הוא בחכמה ולכן נקרא חכמה אין ובינה היא המקור לצמצומים והיא כח היש אך בכחו יתברך האין והיש שווין בלי הבדל כלל והוי"ה השנית שבשמע הוא הדעת הנמשך בזעיר אנפין לאחד כל חילוקי הדרגין בכחו יתברך ביחודא חד בלי שינוי כלל וכאשר יתבאר אם ירצה השם בביאור יותר בביאור הקריאת שמע:

139

ק״מולכן בבחינת היחוד משתווה בחינת משה עם ישראל כי בחינת היחוד הוא מכחו יתברך בעצמותו ומצד עצמותו יתברך מאחד כל פרטי חילוקי הנבראים לכח אחד מצד הפלא שהוא הכתר אבל בבחינת גילוי המה חלוקים כי למשה היה הגילוי גם כן בבחינת יחודא עילאה ולכן היה בחינת מה אבל ישראל היה גילוי יחודם על ידי מדת מלכותו המתפשטת בבחינת עולמות והוא בחינת יחודא תתאה ולכן בבחינת משה הגם שהיה התפעלותו גדולה הרבה משל ישראל אך מצד התדבקותו אל העצם היה ביטול היש שלו בהתכללות עצום עד שלא היה מרגיש היש שלו כלל ולכן היה בחינת מה אבל לכל שאינו בבחינת משה הביטול והעבודה שלהם הוא דייקא מצד ההרגשה כי כל עיקר הכוונה היתה מאתו יתברך דייקא בשביל גילוי אלוק"ותו יתברך ואין גילוי אלא מצד הזולת והיש ולבטל היש שלו גם כן אליו וזהו עבודתם של כל אחד ואחד כל חד וחד לפום שיעורא דיליה שלא ירגיש בנפשו שהוא איזה מהות:

140

קמ״אוזהו עיקר העבודה של כלל ישראל להרגיש בנפשו יחודו יתברך בבחינת דעת ולדבקה בו על ידי אהבה ויראה שהוא דייקא מצד שהוא מרגיש בעצמו ליש ונפרד ומצד זה נכספה וגם כלתה נפשו לצאת מגדרי היש וליבטל אליו יתברך ולהכלל ביחודו על ידי אהבתו ורשפי אש לצאת מנרתק היש רק זאת תהיה עבודתו שלא יקח ההרגשה לעצמו דהיינו שיתפעל בביטול ויחשיב עצמו ליש בביטולו דהיינו על ידי הדעת שהוא מבדיל בין אור לחושך ובין טוב לרע דהיינו כשמעמיק דעתו ביחודו יתברך אשר באמת אין זולתו אם כן ממילא יבוטל היש שלו כי מאחר שיבין בדעתו שהוא אחד בכל בחינות העולמות מצד מעלה ומטה וארבע רוחות דהיינו מכל סטרין אשר זה המנגד לבחינת היש ונפרד וזולת אך זאת היא בחינת עבודה בכל יום כל חד וחד לפום שיעורא דיליה אבל שיהיה באמת ביטול הרגשת היש מכל וכל אי אפשר כי אם לגדולי הנפש צדיקים גמורים אשר על זה נאמר ראיתי בני עליה והם מועטים ואפילו בני עליה מוכרח להיות איזה הרגשה של היש להרגיש בביטולם כאשר שמעתי ממורי נשמתו עדן על פסוק ועבדתם את הוי"ה אלקיכ"ם וברך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרביך דהיינו העבודה יהיה שיהיה הוי"ה אלוקיכ"ם דהיינו יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה שיהיה מייחד הצמצום בבחינת היש אליו יתברך בבחינת יחוד ועל ידי זה וברך את לחמך הוא ההתקשרות מתתא לעילא כמו שהלחם הגשמי מקשר הנפש עם הגוף הגם שהוא למטה מבחינת אדם אך אף על פי כן מחייהו מצד שבשורש הלחם הוא גבוה מבחינת האדם ולכן נמשך למטה יותר כידוע שכל דבר הגבוה יותר יכול לירד ולהתמשך יותר למטה ולכן כשאדם חי אוכל אותו מעורר שרשו מלמעלה ומקשר הנפש ומחייהו אבל בלא אכילת האדם החי הרי בבחינת הגילוי הוא למטה ממדריגת האדם ואין להעריך אותו כלל בערך האדם כן כביכול כל הבחינות הנמשכים בעולם הנגלים בבחינת נפרדים הרי בגלוים הם אינם ערך ליחודו יתברך המתמשך בעולמות ונגלים לבחינת יש ונפרד אבל בשורשם הם גבוהים מבחינת היחוד כי היחוד הוא בבחינת אור המתמשך בכלים כל חד וחד לפום שיעורא דיליה אבל עצם היש בשורשו הרי הוא נלקח מעצמותו ברוך הוא ממש אך באמת הוא בשורשו גבוה אבל מצד הגילוי הוא למטה הרבה מבחינת היחוד כי הוא נגלה לנפרד גמור ואדרבה היא מנגד ליחודו אך כשהתחתונים מייחדים העולמות בבחינת יחוד שמגלין יחודו יתברך אפילו מצד היש ומבטלין את היש בבחינת התגלותו ומייחדים אותו אליו יתברך אז נגלה שורשו דייקא מצד היש דהיינו שמבחינת היש יגיע לו אהבה רבה ויראה עילאה וביטול העצמי בבחינת מסירות נפש למעלה מבחינת יחוד הנמשך על ידי הבינה והוא מבחינת הבירורין כשמהפכין חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא:

141

קמ״בולכן ירידת הנשמה הנמשכת מצד היחוד בגוף ומתלבשת בנפש הבהמיות הנמשכת מבחינת יש הוא לצורך עליה דייקא כי מצד התמשכותה והתלבשותה בנפש תתעלה הנפש יותר מהשגתה קודם בואה לגוף כשהיתה נהנית מזיו השכינה כי קודם בואה הרי היה התגלות אור אליה בבחינת יחוד לפום שיעורא דילה אבל עצמותו יתברך אינו בבחינת השגה כלל ולא היתה נהנית אלא מזיו השכינה אבל על ידי התהפכות נפש הבהמיות דהיינו הנגלית בבחינת היש על ידי התהפכותה נגלה עצמותו ברוך הוא שלמעלה מן השגה והבנה דייקא מצד ההיפך בחינת אהבה רבה למעלה מן הטעם ודעת ולמסור נפשו שלמעלה מן השגה ולכן נקראים בחינות מדות נפש הבהמיות המתמשכים לבחינת היש לחם לחיות הנפש אלוק"ית לקשרה בבחינת חיות אלוק"ית בבחינת הגוף ולחם נקרא ההתקשרות מתתא לעילא לצאת מגדרי הכלים והוא בחינת קריאת שמע ואימתי נקראת לחם כשמייחדים קודשא בריך הוא ושכינתיה כנזכר לעיל ועבדתם את הוי"ה אלוקיכ"ם אז על ידי בחינת נפש הבהמיות יעלה ויגיע לאהבה רבה ומסירות נפש ממש וזהו שמע ישראל שעל ידי התבוננות באחד יגיע לואהבת עד בכל מאודך שהוא מסירות נפש למעלה מהטעם ודעת ולכן נקרא קריאת שמע בלשון אכילה כמבואר בזוהר הקדוש על פסוק אכלתי יערי עם דבשי זה יוצר אור וקריאת שמע ומימך הוא בחינת שמונה עשרה שהיא להמשיך מיין דוכרין ממקור החיים שהוא גילוי אין סוף ברוך הוא בבחינת המשכה להמשיך אין סוף ברוך הוא בבחינת המשכה מעילא לתתא כאשר יבואר בביאור יחוד התפלה אם ירצה השם ואז והסירותי מחלה מקרביך והבטחה זו היא ממנו יתברך דהיינו הגם שעיקר הביטול יהיה דווקא מצד היש הן מתתא לעילא הוא דווקא מצד גילוי היש והפיכתו והן מעילא לתתא להמשיך אין סוף ברוך הוא דייקא בבחינת התגלות היש:

142

קמ״גוהנה בבחינת היש יש ההיפך גם כן אם כן יש חשש שיכול להיות איזה התערבות של בחינת היש מצד עצמו דהיינו שירגיש את עצמו לאיזה מהות על זה באה ההבטחה והסירותי מחלה מקרביך כביכול שהוא יתברך יסיר את היש כי זה אין בכח האדם לבטל היש לגמרי ועל זה נאמר כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא דהיינו אפילו בבחינת הטוב מוכרח להיות איזה הרגשה בהיש אבל זה יהיה מצד עזר אלוק"י ולכן נאמר והסרותי מחלה מקרביך והסרותי דייקא שהוא ברוך הוא יסיר המחלה שהוא גסות היש והתנשאותו שהוא נקרא מחלה כמאמר הכתוב כל המחלה אשר שמתי במצרים אשר המחלה שבמצרים היה התנשאות היש שהוא לי יאורי ואני עשיתני:

143

קמ״דוהנה בדרך כלל בחטא עץ הדעת טוב ורע נקנסה מיתה כי באכילת עץ הדעת טוב ורע היה היש בהרגשה כי קודם החטא נאמר ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו שהיה ביטולם מצד העצם בלי הרגשה ואחר החטא כתיב וידעו כי ערומים הם שהרגישו בחינת ביטולם אשר לכן כל עבודתינו לתקן החטא דהיינו לבטל היש אליו יתברך ובחינת הרגשתו מצד התבוננות ביחודו יתברך וזהו כל עבודתינו:

144

קמ״הוהנה כל הדרגין של הצדיקים וחילוקי המדריגות שבהם הוא מצד ביטול ההרגשה כי צדיקים גדולים בטלים יותר מצד העצם ולא ירגיש בנפשו איזה מהות וצדיקים שלמטה מהם מרגישים מעט בטולם ויש בזה כמה מדריגות לאין קץ אבל שיהיה בטל לגמרי בלי שום הרגשה כלל אין כח אפילו בצדיקים גדולים ולכן גמר ביטולו של היש מוכרח להיות על ידי מיתה ואפילו אותן שלא טעמו טעם חטא מתו בעטיו של נחש שעטיו של נחש הוא הרגשת הביטול לבד משה רבנו עליו השלום שהיה ביטולו בבחינת מ"ה כי משה רבינו עליו השלום היה ירידת נשמתו בעולם הזה לצורך הדור והיתה המשכתו מבחינת פנימיות דעת שהוא למעלה מעץ הדעת טוב ורע וכן יקרה גם כן בדורות אשר אחר משה רבינו עליו השלום אשר נמשכים נשמות גבוהות שירידת נשמתם היה רק לצורך תיקון הדור ולא לצורך תיקון עצמם כמו רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום ודומה לו:

145

קמ״ואבל כלל נשמות ישראל אשר ירידתם הוא לתקן ולברר על ידי עבודתם בירורי נוגה שהוא עץ הדעת טוב ורע כולם אין בכחם לברר היש לגמרי רק על ידי מיתה ויסורין וזהו דרך כלל ודרך פרט בעבודה תקנו אנשי כנסת הגדולה נפילת אפים אחר התפלה כי נפילת אפיים הוא למסור עצמו למיתה שלא על ידי התבוננות כי בקריאת שמע הוא המסירות נפש על ידי ההתבוננות ועל ידי הדעת יש בזה גם כן אחיזה להרגשת היש מצד שעיקר הביטול הוא על ידי אהבה שהוא דייקא מצד ההרגשה אבל בנפילת אפים הוא המסירות נפש בלי התבוננות רק שמוסר עצמו למיתה פשוטה ובזה הוא ביטול היש לגמרי ולכן תקנו תיכף אחר שמונה עשרה כי בשמונה עשרה ממשיכין גילוי אלוקו"תו יתברך דייקא בבחינת היש כל חד וחד לפום שיעורא דיליה ולכן תקנו נפילת אפים כנזכר לעיל כדי לבטל היש לגמרי וכל זה הוא צריך להיות בעבודה בבחינת היום לעשותם בבחינת אתערותא אבל בעצם לא בטל היש לגמרי ולעתיד לבוא יבוטל היש לגמרי כמאמר הכתוב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ שיתגלה כבוד הוי"ה אפילו בבחינת יש אשר אין זולתו כמאמר הכתוב ונגלה כבוד הוי"ה וראו כל בשר דייקא ואומר כי עין בעין יראו דהיינו שלא יהיה היש דבר נבדל ולא יהיה מסתיר לגילוי אלוקו"תו יתברך אבל עתה כל עבודתינו הוא מצד הרגשת היש דייקא ובבחינת עבודה זו יש צדיקים ובינונים אשר בבינונים זה וזה שופטן דהיינו שאין היש שלו מתבטל רק בעת עבודה מבטלו על ידי אהבה ויראה ובצדיקים מתבטל היש שלהם יותר ובצדיקים עצמם יש כמה מדרגות לאין מספר:

146

קמ״זוהנה הגם שביארנו לעיל שעץ הדעת טוב ורע הוא מתחיל מחזה דזעיר אנפין שהוא אחר צאת החסדים והגבורות מיסוד אמא אבל כשעודם החסד וגבורה ביסוד אמא שם אין יניקה להרע אל תאמר שמצד גילוי החסד וגבורה יש אחיזה לטוב ורע אבל אם לא היו נגלים רק היו סתומים ביסוד אמא לא יהיה אחיזה לעץ הדעת טוב ורע אדרבה כי בפירוש מבואר בעץ חיים אשר בהיות החסד וגבורה סתומים ביסוד אמא אז יונקים הקליפות דייקא כי אז נקרא ערלה חופפת על יסוד זעיר אנפין ואז יקראו המוחין רק בשם אלם ואלוקים ונקרא אז קטנות אבל דברינו הוא דייקא אחר הגילוי הדהיינו שהחסד וגבורה בוקעים ויוצאים מיסוד אמא אז הוא אחיזה של עץ הדעת רק מצד הגילוי ולא מצד המוחין ודחיית הרע והתמתקותו הוא על ידי הדעת דזעיר אנפין שבמוחין שהוא מיסוד אמא וביאור הדברים הוא כשאדם מישראל מסיר הרע הגמור מאתו וכופהו על ידי הכנעתו ולב נשבר ומתבונן בהעמקת הדעת ביחודו יתברך אשר אין זולתו כלל והוא יתברך נמצא בכל העולמות בלי שינוי כלל כמבואר לעיל על פסוק שאו מרום עיניכם ומוליד מזה אהבה ויראה דהיינו לכסוף להכלל ביחודו יתברך ולדבקה בו וביראה לבטל היש שלו אז הדברים אמורים שמצד הבינה והדעת אין אחיזה להרע כלל כי מצד הבינה והדעת באין סוף ברוך הוא הרי אין זולתו כלל ואפילו מצד היש והעולמות הוא יחיד ברוך הוא ומתאחד באחדות גמורה אפילו מצד העולמות ומצ התבוננות זו שהוא עיקרא ושרשא דכולהו עלמין ואין נמצא דבר זולתו והוא אחד בלי שום שינוי כלל על ידי הבנתו ודעתו יתפרדו כל פועלי און כי אין אחיזתם אלא מצד גילוי העולמות מצד ההסתרה נראים לסטרא אחרא דהיינו צד אחר אבל מצד האמת הרי אין זולתו כלל ואפס זולתו ולכן כשמתבונן ומעמיק דעתו בבחינת פנימיות הרי מצד הבינה והדעת זה אין להם אחיזה ולכן מצד יסוד אמא שהוא התקשרות הבינה שמהתקשרות הזאת באה ההכרה שאין עוד מלבדו והוא הדעת אין להם אחיזה אבל בצאתם מיסוד אמא דהיינו בגילוי האהבה הרי בגילוי מוכרח להתגלות יש והזולת שהוא יש מי שאוהב כי מצד עצם אחד אין שייך האהבה כמבואר לעיל:

147

קמ״חולכן יש בבחינת אהבה זו אחיזה להיש להרגיש בנפשו ההתפעלות וכשבא לדעת בבחינת אהבתו זאת דהיינו להעמיק דעתו ביחודו יתברך באהבה זו הרי ישפוט בדעתו איך יהיה הרגשה בזה שאני אוהב אשר היפך הדעת ובדעת זה מבטל האהבה אל יחודו יתברך ואדרבה באהבה זו תתחזק הבינה והדעת ביתר שאת כמבואר בעץ חיים שאחר צאת החסד וגבורה לחוץ אז עולין דרך קוין למעלה ומגדלין המוחין כמים שמגדלין האילן דהיינו שהמוחין נתחזקו ונתרחבו ביתר שאת כמו שאנו רואים באדם כשיש לו התפעלות לאיזה דבר מתחדש אצלו השכלות רבות וכל מה שתתגלה אהבתו וחפצו בדבר יותר מקשר שכלו ומוחו יותר בהרחבה אבל כשהדבר אצלו בקרירות אין השכל בהרחבה רק בבחינת צמצום כן הוא בהשכלתו ביחודו יתברך כל מה שתגלה אהבתו תתחזק ותתרבה ותתרחב דעתו ובינתו ביחודו יתברך ומהפך מדותיו של נפש הבהמיות מרע לטוב מחשוכא לנהורא ויעלה ויגיע לאהבה רבה שלמעלה מן הטעם ודעת מצד הפיכת מדת הבהמיות אשר התגלותם הוא מצד היש ותתחזק אהבתו ביתר שאת אשר זהו עיקר הכוונה אבל כשהמוחין סתומים דהיינו שלא יצאו לגילוי הלב להתפעל במדותיו באהבה ויראה הרי הרע שלו נשאר בתוקפו מצד הבהמיות שהוא מצד היש הגמור שלו המסתיר את יחודו יתברך והערלה חופפת על התקשרות נקודת לבבו:

148

קמ״טולכן לא בא להתגלות במדותיו מצד ההסתרה של נפש הבהמיות אשר היא מצד ההיפך הגם שמבין במוחו יחודו המוחין הן בבחינת אלם כמו שבאלם הגם שמבין הדברים אבל לא יכול להביאם לגילוי בדבור כך הם במדותיו כשהם בבחינת קטנות דהיינו שמבין יחודו יתברך אבל אין יכול להביאם לגילוי במדותיו להתפעל מיחודו יתברך להיות נמשך אל יחודו יתברך באהבתו וכל שכן שלא יכול להפך מדותיו הבהמיות וכל זה בא לו מצד שאינו מעמיק בדעתו בהעמקת הדעת בגדולתו יתברך וביחודו ואינו מתקשר בבינתו לעמוד על שרשו ביגיעת הנפש עם הבשר דהיינו לייגע גופו ולסור מהיש שלא יסתירו היש הגמור שהוא בחינת רע ונפרד גמור ועל ידי יגיעה זו נותן דעתו ומתבונן בעמקות דעתו בדבר איך שהוא יתברך מקורא ושרשא דכל עלמין וכל העולמות והיש שלו אין תופסים בו יתברך לאיזה מהות כלל והוא יתברך נמצא בכל העולמות בלי שום שינוי כלל רק שהעולמות המה נגלים לגבי דידן לשינוי ואז על ידי יגיעה זו יתפעלו מדותיו להתקשר אליו יתברך אבל אם אינו מיגע עצמו כנזכר לעיל ואינו מתפעל במדותיו רק שמבין בשכלו אבל לא ביגיעה והעמקת הדעת והתבוננות באמת לאמיתו לכן אינה פועלת במדותיו כלל וכל הבנתו אינה נקראת רק בשם מחשבה ודמיון כי אם היה נותן דעתו והיה מתבונן בהפנימיות בוודאי היה מגיע לו לפי התבוננות זו אהבה עצומה להבטל ולהכלל ביחודו ולדבקה בו כי לפי שכלו יהולל איש במדותיו כמו שנתבאר לעיל וכשאינו מתפעל במדותיו הוא מה שנאמר ונעוה לב יהיה לבוז כשאינו מתפעל במדותיו שבלבו להיות לבו בוערת באהבה ותשוקה לדבקה בו וביראה להבטל אליו ולהתבושש מגדולתו יתברך ויחודו אין לך בזיון גדול מה שמבין שאין זולתו יתברך וכל העולמות בטלים אליו יתברך ובו בל עמו לצאת מגדרי היש והיש שלו בשלימות ולכן יהיה לבוז וכמו שנתבאר לעיל:

149

ק״נוהנה הגם שגילוי הלב בוערת באהבה ברשפי אש מלתא דלא שכיחא היא בכל אדם ואפילו באותם אשר שכיח בהם ההתפעלות לא כל העיתים שוות אשר פעם יכול להתפעל ופעם אינו יכול להתפעל בגילוי על כל פנים ההתבוננות והעמקת הדעת שלו יהיה על אופן זה שיתפעל דייקא דהיינו שיתבונן שיהיה אצלו מוסכם חזק להבטל אליו ולמסור נפשו ביחודו ועל ידי ההסכמה שנגמרה בדעתו יקבל עליו להיות סור מרע שלא להפרד מיחודו יתברך ולהיות עושה טוב על ידי קבלת עול תורה ומצות הרי הגם שהלב אינו מתפעל בבחינת אהבה גלויה בבחינת גילוי גמור שיהיה הלב מרגיש האהבה ברשפי אש מצד הלב עצמה אחר צאתה מיסוד אמא שהוא התקשרות השכל והבינה אף על פי כן נקרא בינה ליבא מצד שהוא מסכים לבטל מדותיו ומחשבתו דיבורו ומעשיו אליו יתברך הרי כל ההתנהגות באדם הוא במדותיו והוא מבטלם אליו יתברך רק שהלב אינו בהתגלות רק שהם כלולים בהבינה והרי הוא בכלל התפעלות אמיתית כמו שאנו רואים למשל באדם כשמתבונן באיזה עסק הנוגע לצרכי חיות נפשו פעם מתפעל מהתבוננות זו להיות לו חשיקה בוערת לדבר הזה ופעם הגם שמתבונן שהדבר צריך לנפשו אף על פי כן מדותיו הם בקרירות והעסק עליו למשא אך אף על פי כן מצד שמבין שזהו צריך לחיות נפשו מבטל מדותיו ועוסק בדבר ונוסע למרחקים וסובל כמה צער וטרחות רבות הרי אנו רואים מצד שנגמרה אצלו בהסכם חזק בשכלו ובינתו ההצטרכות הזה שנוגע לנפשו מבטל עצמו מכל וכל הגם שבמדותיו בגילוי אין נגלה הרצון וידוע שכל התנהגות האדם הוא רק על ידי מדותיו אך באמת מדותיו גם כן מסכימים אך שמדותיו הם בכח השכל כן הוא בעבודת הוי"ה שצריך להתבונן בעמקות הדעת ביחודו יתברך אשר נוגע לחיות נפשו האלוק"ית ממש כמאמר הכתוב לאהבה את הוי"ה אלוקי"ך כי הוא חייך אשר הוא יתברך חיות של כל העולמות בכלל וחיות של האדם בפרט וכמו שהגוף בטל לגבי החיות בביטול עצום כן יהיה בטל אליו יתברך לצאת מגדרי היש ולבטל אליו יתברך כל בחינות היש הגם שאינו מתפעל בגילוי הלב הרי אף על פי כן על ידי הסכם זה יכול לבטל כל מדותיו אליו יתברך ולקבל עליו עול מלכותו יתברך בקיום תורתו ומצותיו יתברך ולהיות סור מרע בפועל ממש ובחינת עבודה זאת היא הנקראת עיבור במעי אמא שהמדות כלולים ומכוסים בהשכל כמו שהעובר כשעודנו במעי אמא הרי הוא פרצוף שלם רק שהוא בהעלם ומכוסה במעי אמא כך המדות שהן עיקר האדם הם כלולים בהעלם בבינתו:

150

קנ״אועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה כמבואר בספר הקדוש ליקוטי אמרים וכל זה הוא כשמעמיק בדעתו ובינתו בעצם יחודו יתברך וביטול מדותיו אליו בהרגשת הדעת שמרגיש דעתו ומסכים בהסכם חזק בדעתו לבטל מדותיו אליו יתברך ולמסור נפשו בקיום תורה ומצות במחשבה דיבור ומעשה רק שאינם בגילוי הלב בתשוקה לכסוף אליו יתברך באהבה ותשוקה נקרא זה עיבור במעי אמא דהיינו שהמדות בטלים בפועל ממש רק שבטולם הוא מוסתר בבינתו ודעתו אבל כשאינו מעמיק בדעתו בחינת הרגשה רק בהבנה בעלמא ואינו מרגיש ביטול מדותיו בהסכם הרי זה אינו נקרא בשם דעת והתבוננות כלל ואין שייך לקרותו בשם עיבור במעי אמא כי המדות אינם במציאות כלל בהשכל רק מדותיו האלוקית הם מוסתרים ומלובשים בלבוש שק במדות נפש הבהמית ועוד זאת שאפילו שכלו והבנתו אין נערכות בשם הבנה כלל ואין שייך לכנותה לבינה זו בשם אמא כי שם אמא הוא מצד ההולדה מצד הולד הנמצא בהאמא רק שהולד עדיין במעיה כן הוא אם בהבנה זו כלולים המדות בהרגשת הדעת בתשוקתם וביטולם כנזכר לעיל אז נקראת הבינה זו בשם אמא אבל כשאין מרגיש בהסכם המדות אז אין לכנותה בשם אמא כלל כי בינה זו אינה מקבלת הולד ואינה ראויה להוליד כלל ואינה נקראת בשם הבנה כלל רק בשם מחשבה ודמיון:

151

קנ״בוהנה הגם שביארנו שגם באופן זה נקרא עבודה עם כל זה אין להעריך העבודה בגילוי הלב שהוא ההולדה מהבינה להיות הלב מרגיש האהבה בתשוקה וגילוי בלב להעבודה שבבחינת עיבור מצד כמה אופנים כי עיקר הכוונה היתה מאתו יתברך בירידת הנשמה בהגוף להתלבש בנפש הבהמיות בכדי להפך מדות הבהמיות אליו יתברך לשנותם מטבעם וחשקם וכיסופם לתאות העולם הזה הגשמי בבחינת יש ורע להפכם אל הקדושה להיות נכספים אליו יתברך בדביקה וחשיקה וחפיצה להתכלל באור הוי"ה ויחודו יתברך ועיקר גילוי האהבה הוא דייקא מצד נפש הבהמיות כמו שנתבאר לעיל כי מצד נפש אלוק"ית הרי אין לתאר האהבה מצד אמיתותה אשר היא מושרשת ביחוד עצום וכל האהבה והיראה הוא הכל מצד גילוי היש לאהפכא על ידי אהבה ויראה אשר על כן בבחינת עיבור כנזכר לעיל הרי אין מהפכים רק שאתכפיין המדות אבל עצם המדות נשארו בתוקפן אבל על ידי גילוי האהבה בהרגשת הלב הרי הנפש האלוק"ית מתכללת ומתלבשת בבחינת האהבה הזאת הנלקחה מבחינת הנפש הבהמיות כי הרגשת הלב הוא בפועל ממש מצד הדמים אשר בהם הוא חיות נפש הבהמיות ובחיות הזה הוא מרגיש אהבתו ותשוקתו אליו יתברך הרי מהפך מדות הבהמיות ממש ויכול ממש להפך הרע לטוב ויתפרדו כל פועלי און הם התאות הבהמיות ועוד זאת שבגילוי הזה נגלה נקודת הלב שהוא רצון הנפש כי זעיר אנפין בעתיקא אחיד ותלייא אשר זעיר אנפין הם המדות שורשם הוא מעתיק שהוא רצון שהוא הפלא ועל ידי רצון הזה כשנגלה בבינה על ידי זה בוקעים המדות יסוד אמא ומתגלים בגילוי כי כל מדה ותשוקה הוא רק מצד עצם הרצון נתגלית התשוקה בלב להיות כוסף להתקשר ברצונו על ידי המדות כי אם לא על פי הרצון אשר נסתר בכח נפשו מאין נלקחה תשוקה בלב לדבר שצריך לו דייקא כי הלב אינו בעל בחירה לבחור בטוב:

152

קנ״גוהנה הגם שהלב מתנהג על פי החכמה ובינה אמת הוא שמצד ההבנה שזה טוב הוא חושק דייקא לדבר זה אבל עם כל זה מצד ההבנה לבדה לא היתה נגלית התשוקה בלב כי השכל עם המדות אינם בגדר אחד אבל באמת השכל וההבנה הם רק מעבר להרצון הנגלה על ידי ההשכלה וההבנה כי על ידי ההבנה נגלה הרצון האמיתי במדות כי כל המדות המה נלקחים מהרצון רק שהרצון אינו בערך גילוי כלל וגילוי הרצון הוא על ידי התלבשות חכמה ובינה ועל ידו בא הדעת שהוא גילוי הרצון בהרגשה והדעת הוא עיקרם של המדות בהרגשתם וכמבואר בעץ חיים שזעיר אנפין עיקרו הוא מחסד גבורה תפארת דאריך אנפין ומלבישו גם כן וחכמה ובינה עיקרם הוא ממזלות דדיקנא הנובעים ממוחא סתימאה ומלבישים הזרועות דאריך אנפין כי אבא ואימא הם נוזלים ממוחא סתימאה שהוא מחכמה שברצון הסתומה איך להמשיך התגלות הרצון שהם הזרועות להביאו לידי גילוי המדות שהוא בחינת זעיר אנפין כי עצם הרצון אינו בערך התגלות לכן נובעים בחינות חכמה ובינה איך להמשיך הרצון אבל זעיר אנפין הוא עצם המדות דאריך אנפין ועיקר הרצון וכמבואר באדרא רבה זעיר אנפין בעתיקא אחיד ותלייא אבא ואמא מהאי מוחא נפקין ודי למבין והבן וכידוע ומבואר בחלק הראשון:

153

קנ״דשהדעת הוא חיצוניות הכתר שהוא הרצון אשר על פי הדעת מרגישים המדות מה לאהוב או להיפוך אבל כשלא נתגלה הרצון על ידי הדעת אז נקרא קטנות כי גילוי הרצון הוא בדעת דייקא ומהדעת נתגלה החסד וגבורה אבל בלא הדעת אין גילוי להרצון הגם שכל ההתנהגות הוא על פי הרצון אך אינו בגילוי ובא מלובש בהחכמה ובינה ואז נקרא בחינת עיבור דהיינו שהמדות מתנהגים על פי ההבנה אשר בהם מתלבש הרצון אבל לא בא לידי הרגשת המדות בגילוי גמור אבל כשהרצון מתגלה על ידי הדעת אז מתגלה הרצון בהמדות והמדות מרגישים בעצמם הרצון ואז אינם צריכים לאימם שהיא הבינה ובוקעים מסך יסוד אמא שהוא השכל ויוצאים לחוץ בכלי הלב בכסיפה וחשיקה להדבק אליו יתברך על ידי התגלות נקודת הלב שהוא רצון הנפש הנמשך בעצמותו ברוך הוא ולכן יכול להפך המדות הבהמיות גם כן כי בבחינת רצון אין מסתיר הבהמיות כלל כי כל הסתרה הוא מצד השכל והבנה ומצד המדות הגלויים מצד ההלבשה אבל מצד עצם הרי אין צמצום מסתיר לפניו כלל וקמיה כחשיכה כאורה ולכן כשמתגלה הרצון שהוא הפלא הרי היש מתהפך מחשוכא לנהורא ממש כאשר מבואר בשער הראשון ובפרט בחלק הראשון בבחינת התקשרותו ויחודו יתברך בדרך כלל אשר מצד כחו הפלא אין מסתיר לפניו כלל לכן בכחו לאחד כל בחינות העולמות ביחוד עצום וכשנגלה כחו הפלא שהוא אריך אנפין בזעיר אנפין אזי מתמתקין כל הגבורות ומתייחדים הגבורות בחסדים לכח אחד ואז נקרא המוחין דזעיר אנפין בבחינת גדלות וכשזעיר אנפין בבחינת גדלות אז הוא גילוי חסד וגבורה בהתגלותם מיסוד אמא וכל עיקר גדלות המוחין הוא מצד הכתר וכן הוא בפרט התגלות האהבה מהשכל בגילוי הלב הוא מצד נקודת הלב שהוא רצון הנפש ולכן יכולים להפוך מדות הבהמיות כי מצד רצון הנפש שני הנפשות הם לאחדים כמאמר הכתוב כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי דהיינו כשהתגלות הוא מלפני שהוא מצד עצמותו ברוך הוא אשר לא בא בבחינת כלים אז שני הנשמות אני עשיתי שם מתכללים שני הנפשות לאחד וגילוי רצונו הוא דייקא בגילוי הלב כמאמר הזוהר זעיר אנפין בעתיקא אחיד ותלייא כי זעיר אנפין הוא מצד גילוי מדותיו יתברך בכלל וכן הוא בפרט בנפש האדם אבל כשהמדות כלולים בשכל אין בכח להפכם ולכן אז נצרך שמירה להמדות שלא יתפעלו ממדות הבהמיות מאחר שמדותיהם לא נתהפכו כי לא נגלה נקודת הלב מצד הערלה מכסה דהיינו עיקר גילוי היש מצד ההסתרה ועל זה נאמר ומלתם את ערלת לבבכם כי כשמסירין הערלה אז נגלה ברית קודש שהוא נקודת הלב ולכן וערפכם לא תקשו עוד דהיינו כשיתגלה נקודת הלב אז העורף שהם האחוריים מצד היש ונפש הבהמיות יתהפך גם כן לטוב:
סליק שער יחוד הנשמות שער השני:

154